רקע
אהרן מגד
מסע לארץ גומר

“אין כל טעם שתעמידי־פנים כאילו הנך שני בני־אדם!” – הרהרה עליסה המסכנה – “הרי בקושי נותר ממך כדי אדם הגון אחד!”

(“עליסה בארץ הפלאות” ללואיס קארול)


 

א. יפת    🔗

חרד עמדתי לפני פקיד תחנת־המכס, וכשנטל מידי את תעודותי, אזל הדם מגופי. פעמיים הפך את דרכוני, ראשו מעלה אחר־כך מטה, ושוב מעלה, וכשפתחו והחל מעיין בו (גביניו השחורים, העבותים, נתכווצו עד כי נגעו קשתותיהם זו בזו), עברו מים בברכי. כל הלשכה לא היתה אלא תא קטן, עשוי זכוכית אטומה, שבקושי הכיל את השולחן ואת גופו רחב־הכתפיים ורחב־הזרועות של הפקיד, ואני עמדתי בפתחו, שמעבר לו היה הפלוש המוביל אל הרכבת. לרגע, כשנשא את עיניו מן התצלום שבדרכון אל פני, נתכהו עיני וסגריר היה מסביבי. אך קווי־פניו המאומצים נתרפו, והיה זה אות כי עברתי את המבחן. הוא הפך עוד דף ודף שני, עבר עליהם ברפרוף, וכשהטביע לבסוף את החותמת, חזר האור לקדמותו. בתנועה נמרצת הושיט לי את הדרכון, עם גליון־ההיתרים המקופל בתוכו, ואמר: ברוך בואך. – אני מודה.. אמרתי בנוטלי את התעודות מידו. הזדרז, הצביע לעבר הפלוש, הרכבת מחכה לך.

המזוודה! שמעתי את קולו, כשהייתי כבר במחצית־הדרך, בין שני המקבילים שלאורך הפלוש הצר.

חזרתי על עקבותי, הודיתי לו ומיהרתי ליטול את מזוודתי. צפירת הקטר קרעה מרחקים ותוך כדי מרוצתי כבר נרעש המוסך כולו משריקות־משרוקית וצלצול שרשראות. בהעקר הגלגלים במהומה קפצתי ועליתי אל הקרון, ובאוחזי בידי האחת במעקהו ופני אל התחנה, ראיתי את שומרי המסילה חולפים לאחור בצליבת־דגלים, ואת הכתובת שבמצח המוסך עם החץ המופנה צפונה: גומר.

כל המראות נסתמאו מיד, כי הרכבת נכנסה למנהרה והבהובי הנורות הנדלקות־וכבות האירו רק את פנים הקרון הריק, את כורסות־העור השחוקות ואת רשתות־החפצים המתנדנדות. לרגעים ארוכים כבה האור ואז נכבש הגעש בתוך פיח שחור וחנקתי פחד באגרופי. הלעולם לא יהיה סוף למנהרה זו? שאלתי, הכה ארוך הוא הר־הגבול? דומה היה לי שאני נופל לעמקי־האדמה עם הרכבת המידרדרת אל כבשן פעור לבלוע. מפעם לפעם נתבזקו לאחור עיניים אדומות ונתברקו עורקי־הברזל המשתרגים ביניהן. עצמתי את עיני וחשתי את החושך הזורם כנהר מהיר ומתאשד לאבדון. הגלגלים רעשו, וטלטלה חזקה, שנגרמה כנראה מתפנית חדה של הרכבת במנהרה, זרקתני ממקומי. הקרון נתבהק לרגע כבחזיז, כאילו קצר־חשמלי אירע אי־שם, ואחר כוסה חושך והוסיף לדהור כבכבשן גועש. אילו לא הייתי לבדי, אילו רק לא הייתי לבדי, נסתמרו עצבי. עם כל מצמוץ־אור הבליחה לעיני שרשרת האזעקה שמעל לראשי ומשכתני להיתלות בה בכל כובד־גופי. חשתי איך גושי סלעים אפילים מתפלחים מנגיחתו של הקטר העיוור. כל ימי השתוקקתי להגיע אל גומר, לראותה עין־בעין ומה מוזר, חשבתי, שהשער אליה הוא כה אפל.

אך לפתע, כנס, נשלפה הרכבת ממעי האדמה אל אור הצהריים הגדול ובבת־אחת מלאו עיני את הארץ החדשה. משני ידי המסילה רצה שדרה ארוכה של דגלים גבוהים‏ מתנופפים ברוח, מתנוצצים באלומות־הזהב החקוקות על לובן מפרשיהם, ומעל להם, כקמרוני־שערים מעל גגה של הרכבת, דהרו לאחור סרטים של כתובות רקומות בצבע־הדגן. שרבבתי ראשי מבעד לחלון לקרוא את הכתוב למעלה, אך הסרטים פרחו כה מהר, עד שרק מלה אחת, שחזרה בכולם, נבזקה לפני כגיצים של אש: אושר, אושר, אושר. שלפתי מכיסי האחורי את דרכוני, פתחתיו ועיינתי עוד פעם אחת (אחרונה, אמרתי) בתצלום־פני, בפרטי־זהותי, בחותמות. הכל היה כדת. כשנשאתי שוב את עיני כמעט ופרצתי בקריאת־גיל:‏ למעלה, בשמיים הטהורים־מעב, עופפה להקה של ספינות, כספינות־ים, בעלות כנפיים צחורות, ולהן אימרות־כנף משוננות, כלכנפי־העיט. הו, איזו ארץ־פלאות! קראו מאה ילדים בתוכי, איזו ארץ! מיל אחר מיל גמעה הרכבת במישור הגדול, והדגלים ושערי־הברכה עפים לאחוריה וכנפי־הספינות חוסים ממעל־לה, ובהאיטה את מירוצה, בתרועת צפירה חדה, מאופדת־קיטור, כבר הבהיקו לעיני, הקהל הרב שעמד ברחבת התחנה הקטנה, אדומת־הגג, ונחושת החצוצרות הנוצצות בשמש.


כאן גומר, כאן קפוץ!

– הקבילתני במרוצה כתובת גדולה, רשומה על קיר התחנה. אך בעודי עומד על מדריגות הקרון,. הלום שמש ושלל צבעים, והרכבת אך זה נתבלמה באחת, נתפצח האויר מקול נגינת‏ התזמורת ששילחה חזיזים לשמיים, הקהל החל נע לעומתי בנפנופי־ידיים וקריאות ברכה, ובחור שמטפחת צבעונית התנופפה מצוארו, טיפס בזריזות על עמוד חשמל גבוה ובהגיעו עד כרכוב כפתוריו, שם כף ידו אל פיו כשופר וקרא: הידד לציר מארץ שוּר! הידד!

עשרות ידיים תפסו בי, הקפוצוני לארץ, ובעודי נדהם, סחפוני עמהם אל מרכז הרחבה הזרועה חצץ, וכבר הייתי מוקף מעגל גדול וגדוש של לבושי־חג, מוחאי־כף ושרים. עמדתי בתווך. סביבי בחרים עזי מבט ושיער, רגליהם רותחות לרקוע כרגלי סוסים, נערות בריאות בשלל־רקמתיים ושערן הצהוב כפשתן חם כדגן, ומעגל הרוקדים מטיל להבים בפני. פניתי כה וכה, נבוך, אך בעוד רגע, ניתרה אחת הנערות ממקומה, ידיה על מותניה ושמלתה הרחבה קוצרת אלומות על סביבה, ובהגיעה אלי ריקדה כנגדי, לצדדי, קורצת, מזמינה, בורקת בגומות־חן, ומשנרתעתי אחור, חבקה את מותני, ובאחת נשאתני עמה בסערה סביב־סביב במעגל, והשירה ומחיאות־הכפיים ניתכו כמטר. – מכל הכפרים באנו להקביל אה פניך, רישף לחשה בפני, מכל הכפרים, האמינה. הידסתי עמה, שתי קפיצות כנגד אחת, שתיים כנגד אחת, מועד, מתנגף, ודומני נופל, ובעוד אני משתדל ליישר את מרוצתי, נתלשה הנערה מעלי כאבר נזרק מגופי, ושניה נצמדה למותני, וחוללתני עמה, סוב וחולל. – כמה חיכינו לך, להט לחשה כשרב בפני, כמה צר שרק לרגעים אתה עמנו! ובהיתלש גם זו בתורה, באה שלישית, ובחוללה לחשה: אתה הראשון! מעולם לא הגיע אלינו איש מעבר לגבול! ואחריה היו רביעית וחמישית והייתי מעופף מבלי־דעת. וכגלגל־שיכור נעו לעיני לסוטות רקומות בצהוב וכתום, חולצות נפופות־שרוולים, פנים מבהיקים, שחומי־שמש, זיקי מבטים מרצדים –

צפירה כגעיית שור הפיצה צפרים מן הגגות, ניפצה את ראי־הצבעים לרסיסים, ומשדידיתי, כהלום יין, אל הקרון, נתלו נערות בצוארי, כיסוני בנשיקות, נאחזו בידות הקרון, וחבורות בחורים מיהרו אל פתח התחנה, כיתפו תיבות מלאות פרי ובחפזון הטילון מבעד לחלונות אל הקרון פנימה. בחריקת פתאום נעקרו הגלגלים ממקומם, מאות ידיים נופפו שלום לעברי בקריאות, שוּר! שוּר! שוּר! ונערה אחת ארוכת־צמה עוד אחזה בידי, רצה בצד הרכבת האוגרת־און, כשדמעות נוצצות בעיניה. אחר נתלשה כף־ידה בחוזקה והיא נפלה על פניה, ועוד רגעים אחדים, עד שלא סבבה המסילה, ראיתי את הידיים המתנפנפות כצרורות־סיפנים לפני התחנה אדומת־הגג ואת סיעת בתי־הכפר הזעירים, הטבולים בירק, שמאחוריה.

ככל שחדרה הרכבת לעומקה של הארץ, כן נתפשט המישור לכל עבר, ולמלוא־העין סביב היו שדות דגן צהובים, שקויי שמש. עמדתי בפתח הקרון, השפע שוטף את עיני, ורק לאחר פרסאות אחדות הבחנתי לפליאתי שמכל גבעול חטה יוצאות ארבע שבלים, ארבעה ראשים נעים עם הרוח ומשקשקים זה בזה. האם אין עיני מרמות אותי? האפשר הדבר? ביקשתי לשאול מי, אך לא היה איש שאוכל לשאלו. שעה ארוכה עמדתי משתומם, מרדף את השבלים המופלאות במבטי, אחר נכנסתי לקרון וצנחתי עייף על הספסל. סלים ותיבות מלאי אפרסקים סמוקי־לחי, תפוחים ואגסים שמעודי לא ראיתי כגודלם, היו מוטלים על הספסלים ועל הרצפה, ובעוצמי את עיני, הייתי כקודח: דבש, כעין הענבר, ניגר סביבי משופרות ואמר להציפני. הושטתי כפות־ידי לארות את הדבש אל פי, באו נערות בריאות־בשר וחילצו שדיהן לעומתי,‏ שדיים סמוקות־לחי‏ כאפרסקים.‏ ביקשתי לקטוף את האפרסקים, אך אצבעותי היו דביקות מן הדבש. קול צחוק מתגלגל הטביעני.

נקישות קטנות על מסעד הספסל, מעל לכתפי, הבהילוני מהזייתי. לפני עמד איש גבוה, מסולסל שפם, בעל פני שועל ארוכות, לבוש מדים ירוקים וצבת בידו.

נרדמת? רטטו שפמותיו של הקרר בחייכו.

מיהרתי לשלוף את תעודותי מכיסי האחורי ואת הכרטיס מכיס חזי ומסרתים לו ביד רועדת.

כמו פקיד תחנת־המכס לפני שעה, הפך אף הוא את דרכוני פעמיים ושלוש, ואחר, משפתח את הגליון הגדול של אשרת־הכניסה, האירו פניו הכהות ואמר:

הה, לעצרת האושר!

כן, אמרתי.

יפה, אמר. רבים יבואו, מכל קצווי עולם. חג גדול יהיה זה!

האם אני הראשון? שאלתי.

ראשון בקו־המסילה הזה, אמר. אשר לקוים אחרים, אינני יודע. האם פעם ראשונה אתה בארצנו?

כן, אמרתי, כל ימי נשתוקקתי לראות את גומר, ורק עכשיו נפלה הזדמנות בחלקי.

הרבה נפלאות צפויות לך, נתחייכו עיניו הצרות.

כן, ההתחלה מעידה על כך, אמרתי. האמנם לא הטעוני עיני שכל גבעול חטה כאן מצמיח ארבעה שבלים?

הה! נתקבצו קמטי־צחוק סביב עיניו, הכל משתוממים על כך! אין זו אלא כליאה של זנים שונים של חיטת־הבר, פרי עבודתם הממושכת של ידענים.

אחר הסתכל על סביבו, כמו לראות אם אין איש שומע, ובקרבו פניו אלי, עד כי חשתי הבל טבק חריף בפני, לחש:

ובעוד שנתיים או שלוש תצמיח כל חטה ארבע ככרות לחם, בשדה!

האומנם! קראתי.

כן. נקטוף את הלחם ישר מן השדות. אבל זהו סוד! זקף אצבעו כנגדי ופזל לעבר דלתות הקרון. אחר זקף את קומתו, נקב את כרטיסי בצבתו ואמר: פקח עיניך היטב. בשום ארץ אין פלאים כאלה! צריך רק לדעת לראות!

האם עוד ארוכה הדרך עד הבירה? שאלתי.

שלושים וחמש דקות, אמר. וכשתגיע לשם, אל תשכח ללכת לראות את צריחי־עזמוּת.

צריחי־עזמוּת? שאלתי.

כן, כן. אבל צריך רשיון מיוחד. לך ודאי יתנוהו.

היית שם?

אני? צחק, אין שעתי פנוייה לכך. מבוקר עד ערב אני מודד את הרכבת לאורכה, הלוך ושוב, מן הגבול אל הבירה ומן הבירה אל הגבול.

ומעבר לגבול לא היית?

לא. רק עד קצה המנהרה אני מגיע. משם יכול אני לראות לפעמים את עדרי הזאבים המשוטטים ביערות שעל רכסי ההרים.

שוב נסתכל הקרר לעבר הדלת החוצצת בין קרון לקרון, אחר נתיישב לצדי, בקצה הספסל, כשהוא פורש את זרועו השמאלית על המסעד, מעל לכתפי, ולחש:

ומעבר להרים? ערים גדולות, מה? לבנות?

כן, לבנות ברובן, אמרתי.

לבן אני אוהב, אמר. והבריות – שמחות, מה?

חוטמו הארוך ומשושי שפמו המחודדים כמעט נגעו בפני.

כדרך הטבע, אמרתי, יש שמחות ויש עצובות.

אה, לא! נענע באצבע שמאלו כנגד פני, העצב הוא חטא! אסור! הנה אצלנו – אסור הוא על פי החוק!

על פי החוק?

על פי החוק! נתקמצו פניו כאילו היה מספר על שדים. על פי החוק! חזר ואמר, כי העצבות גוררת לבטלה, הבטלה להרהורי־עבירה, והרהורי־עבירה לעבירה!

הנה – כך! אמר וקם מעל הספסל, ועכשיו עלי למהר!

האם יחידי אני ברכבת כולה? שאלתי.

לבד הנהג, המסיק, ומלבדי, צחק. אנשי גומר שמחום איש־איש במקומו ואינם מרבים לנסוע!

קח פירות אחדים, אמרתי, כה רבים הם ואינני יודע מה אעשה בהם.

תודה, אמר, יש לו די צרכי. כל הארץ מלאה אותם!

ולאחר ‏שפנה ללכת, נתעכב בדרכו, שלח זרועו לעבר החלון ואמר: הסתכל! אל תחמיץ את המראה הזה!

קפצתי ממקומי, ובהגיעי אל מדריגות הקרון, נגלה לעיני גן ענק, מתרחב והולך עד שמכסה את כל המישור שמעבר לדרך העוברת בצד המסילה. נטוע קנים־קנים צפופים, כמעט כיער, ובראשי הקנים כעין עלים רחבים, ירוקים וכתומים, משתפלים מטה. מה העצים האלה? אימצתי עיני להבחין, כי מעולם לא ראיתי כמותם, ורק בעבור הרכבת פרסה או שתיים, נפקחו עיני בפליאה גדולה, בגלותי כי לא אילנות היו אלה, כי אם דגלים, דגלים־דגלים לכל מלוא המרחב, שמפרשיהם שמוטים באין רוח בשדה. אילו פלאים! קראתי בתוכי, אין זאת אלא שקרבים אנו אל שערי הבירה וזו טבעת שמקיפה אותה!

ואמנם, בעודי משתומם על המראה, הבקיעה הרכבת ביעף לתוך מנהרה בשריקות ילל שנתחרשו באפילה, נורות הקרון הבהבו במהירות, תיבות־הפרי הקישו זו בזו מן הטלטלה, הרעש נתגבר והלך, כאילו גשרי־עץ נתרועעו ונתקרקרו. רמזורים אדומים נצטלפו לאחור, ולפתע, כיקיצת פתאום, נתלהמו הקרונות זה אל זה, נתרתעו ונתחרקו, והייתי בתוך בית־נתיבות עצום, שרוי באור של דמדומי־סגריר, וגוש אדם־רב ממלא את ירכתיו.

יפת! הדהד קול רם ברחבי ההיכל הגדול, שכיפתו הגבוהה היתה עשוייה זכוכית ירוקה, אטומה. יפת! תחנה אחרונה! כל הנוסעים –

הורדתי את מזוודתי מעליית־הרשת ועם כך נזדקרה לעיני מבעד לחלון כתובת גדולה, חקוקה באותיות ברזל לאורך מחצית הכיפה:

זינחו כל עצב, אתם הנכנסים הנה!

סוסים שאטו בחזי משצעדתי אל פתח הקרון, וברגע הציגי כף רגלי על המדרגה, נתרעד בית־הנתיבות כולו, כאילו ניתך מטר על גגו, ממחיאות־כפיו של הקהל שעמד מנגד, בירכתיים. עיני סונוורו מברק מצלמות שכוונו אלי משלושה עברים, ובה־בשעה באו במרוצה שני גברים חסונים, לבושי מדים לבנים עם כתפיות מוזהבות, והחלו לגולל במהירות שטיח עשוי משבצות ירוקות ושחורות שאותיות רקומות בהן, אות אות במשבצת. אנא! החווה בידו אחד משני לבושי־השרד בקידה עמוקה, משנתפרש השטיח כולו. ירדתי מן המדריגה, ובפיק ברכיים פסעתי על גבי האותיות, פסיעה אחר פסיעה. בפתאום, כצפרים נפרחות מסבכי שיחים, פרצו מתוך הקהל ארבע ילדות קטנות, לבושות סינרים תכולים רקומי אותיות אדומות, צרורות סיפנים בזרועותיהן, דילגו לקראתי כבמשחק, ובהגיען עדי הטילו את הפרחים אל זרועי וקראו כאחת בהשתחווייה:

ברור בואך אל גומר, ציר שלוח מארץ שוּר!

עוד הן עומדות וידיהן פרושות לפניהן, כמצפות לתשובתי, ואי־מזה קרבו בחפזון שלושה בחורים, לבושי חולצות־פסים דקות, שניים מהם מושכים בכבל ארוך והשלישי אוחז בכן־מיקרופון שבקצהו. נראה כי השניים נתקשו במשיכת הכבל, כי מדי פעם גערו בקהל שעמד צפוף מנגד, ואלה שבשורות הראשונות נראו מדלגים הנה והנה, כדי לפנות מקום. הכבל נאסף טבעות־טבעות סביב רגלי, ועם כך הציב השלישי את הכן לפני, ואמר: ברוך בואך! סנונית ראשונה אתה לעצרת!

הו, האמנם… אמרתי, ולא ידעתי מה אעשה בידי, שאחת מהן אחזה במזוודה והשנייה חבקה את הפרחים בזרועה.

הואל נא, אמר הבחור והגביה את האפרכסת אל מול פי, כל עם־גומר מצפה לדברך!

עודני נרגש, מלמלתי, נדהם…

הנה זה הדבר אשר היינו רוצים לשמוע, עודדני הבחור, על רגשותיך… הן זה ביקורך הראשון בארצנו, לא כן?

כן, אמרתי, ומיד הוספתי: אך מאז ומתמיד חלמתי עליה.

האם הופתעת? התאכזבת? מצאתה כפי שראית בחלומך? שונה מכך? – התקין הבחור שוב את האפרכסת ומשך משיכה קצרה בכבל.

שונה! שונה מאד! אמרתי, יפה מכל שהוגד לי. הדרך… קבלת־הפנים…

לא ציפית לכך בוודאי…

לא, ודאי לא. הכל כה מוזר…

ידי כאבו וגבעולי הסיפנים ננעצו בחזי. שלחתי מבט לעבר הקהל שעמד והתבונן בי בעיניים בוחנות, צמא למוצא־פי. לצוארי כולם היו מטפחות צבעוניות. שני הבחורים שמשכו קודם־לכן בכבל, עמדו פשוקי־רגליים בצד ומחו זעה ממצחיהם בממחטות. שוב נזדקרו לעיני, מפתיעות ומבהילות כאחת, אותיות־הברזל של הכתובת הגדולה שבשפת הכיפה. לפתע נסתנוורו עיני מברק מעלמה אי־שהוא. ביקשתי להסתיר עצמי ממנו, אך רגלי נכשלה בטבעת הכבל, ובנופלי כמעט, נשמט צרור הפרחים ארצה.

אין בכך כלום, אחזה יד בזרועי ועזרתני לזקוף את קומתי.

עייפתי מאד, כנראה, אמרתי.

אני אסיר־תודה לך, אמר הבחור. דבריך הכנים…

גחנתי לאסוף את הפרחים הפזורים, ומשנזדקפתי, עמדה לפני, במקומו של המיקרופון שנעלם, נערה תמירה, ששער שחור וחלק היה כווילון פתוח לפניה החיוורות.

עלינה שמי, אמרה בחיוך רפה ובקידה קלה. נתמניתי לשמש לך בת־לוייה.

זהו כבוד רב מדי, אמרתי, איני ראוי…

אתה אורחנו מעתה ועד צאתך, הבהב חיוך על חוט שפתיה הדקות. אשמח לעזור לך ככל אשר אוכל. התרשה לי לקחת את הפרחים מידך?

הו כן… אמרתי ומסרתי בידה את צרורי. נראה שהקדמתי לבוא.

כן, אתה הראשון, אמרה והסיפנים הסגולים להטו על חולצתה הלבנה, ישרת־הכתפיים. האחרים יבואו רק בעוד שלושה ימים. אבל רק לטובה הדבר, כי תספיק בינתיים להכיר היטב את העיר.

אשמח מאד, אמרתי והעברתי עיני על הקהל שליווה את כל תנועותי כמו בהערצה. הכל כה מוזר ונפלא… האם הודיעו לכם על בואי?

ברגע שנכנסת למנהרה, אמרה, ותוך שעה קלה עברה השמועה בכל העיר. שמחים אנו להקביל פניהם של אורחים.

נפלא מאד, אמרתי.

אתה עיף ודאי מן הדרך וזקוק למנוחה. הנלך?

כן, אמרתי, ובהחזירי פני אל הרכבת, הוספתי: השארתי שם…

את תיבות התפוחים והאפרסקים? אמרה, כבר דאגנו לכך, הכל יגיע לחדרך בבית־המלון עוד לפני בוא הערב. נלך.

הקהל נחצה לכאן ולכאן לפנות מעבר, אך עלינה נתעכבה לאחר שני צעדים, החזירה ראשה אלי, ובהראותה באצבע על שטיח־המשבצות הארוך, אמרה:

יכול אתה לקרוא את הכתוב כאן?

עיני קיפצו מאות לאות, הלוך ושוב לאורכו של השטיח, אך גם מלה אחת לא נצטרפה לפניהן.

כמובן שאינך יכול, חייכה עלינה, וצחוק נשתפך אף על פני האנשים שעמדו בסמוך לנו.

יש לקרוא את האותיות בדרך קפיצת הסוס על לוח השחמט. עכשיו עקוב אחר אצבעי. ובאומרה כן, קראה מלה אחר מלה:

לא רכי־הלב יהללו אושר ולא כל קטני אמנה

הה, כן… ריצדה אש על שפתי. רואה אני…

כמו תפיפת אלפי עלי אילנות, שרוח הטפיחתם זה בזוה בפתאום, עלה מול פני קול מחיאות־הכפיים בצאתנו משער בית־הנתיבות אל הרחוב הרחב. אור היה כבצאת שמש מענן, והמדרכה שממול היתה גדושה המון רב, שציפה כנראה אך לצאתי. צמרמרות ריתקוני למקומי ומאליה נתרוממה ידי לברכה. קרני חמה שנשתפלה אי־שם, נשתברו בחלונות הזהב ונורו כחזיזים אל עיני.

איני מאמין… לחשו שפתי אל עלינה שעמדה לצידי, הרי זה חלום…

לא חלום הוא, חייכה אלי עלינה. ארץ יחידה היא גומר, שבה נמחק לעולם קו־הגבול בין חלום לממש.

עוד רגע או שניים הניחה לי עלינה לנשום אל חזי את משבי־התשואות שגאו אלי כגלים מן המדרכה שמנגד, אחר אמרה: הנה, מחכים לנו כבר.

מכונית מרובעת, כחולה כספיר, גגה מופשל לאחוריה, עמדה בצד המדרכה, ושנינו נתיישבנו בתוכה. ומיד בהחילה לשוט, אמרה עלינה: מוטב שתקום, כדי שהכל יראו אותך. ונזדקרתי כתורן בסירה.

המונים עמדו על המדרכות לאורך הרחוב הגדול, רכובים אלה על כתפי אלה, תלויים כאשכלות על ענפי העצים, נאחזים בזיזי בניינים, ויער ידיהם נפנף ללא חדול, בשטוף המכונית על פניהם. שוּר! אושר! שוּר! פרצו כנגדי להבות מנהרות האדם שלצידי הרחוב. דמעות מילאו את עיני. ידי נתנופפה ללא הרף לכל־עבר, ראשי סב על צירו ועיני קטפו פני נערות, בחורים, זקנים, ילדים. דגלים בקדקדי כיפות. סרטים חקוקי סיסמאות… הו, איזה עם! איזה ים של אהבה! – גאה בי חזי על גדותיו.

דרך ארוכה עמדתי כך, סחרחר משטף המראות, ומשנידלדל קהל הצופים, וצנחתי אין־כוח אל המושב, עמד לבי מדפוק למראה הרחוב המוזר: באמצעו, בין שתי שורות בתים רמי קומה, עגולי כתפיים, מפיקי הוד־מלכות כארמונות, נתמשכה שורה של פסלי נחושת מבריקים שעמדו על בסיסי שיש עגולים ואשר כולם שוו זה לזה בגודלם ובצלמם. דמותם לא היתה של אדם ולא של חיה, אלא דמות הרצים במשחק השחמט. בסופו של הרחוב, כעמודי שער בקצה שורת הבתים, ניצבו שני צריחים גבוהים שדמותם אף היא היתה כשל הצריחים שעל לוח השחמט.

מה מוזר! קראתי בגודל תמהוני.

אתה תמיה ודאי היכן המלך ההמלכה, הסבה עלינה פניה אלי. אלה עמדו לפנים בכיכר המרכזית, אך הסרנו אותם מעל כניהם והכנסנום לבית־הגנזים.

ושני הצריחים ההם? שלחתי מבטי לקצה הרחוב.

צריחי־עזמוּת מכנים אותם, אמרה.

הה, כן… עבר קור בבשרי. האם מגדלי־צופים הם?

לא, אמרה עלינה. הכניסה לתוכם אסורה בדרך־כלל, אך אשתדל להשיג רשיון בשבילך. מחר אגש אתך ללשכה המרכזית.

תרנגולים! שלחתי אצבע אל ראשי הגגות שנתברקו בזהב קרניה של השמש השוקעת.

תרנגולי הזהב, חייכה עלינה. אם נעלה אל ראש אחד הצריחים, תוכל לראותם, רבים ללא־ספור, בראשי גגות העיר. עתיקים הם מאד, ויפים ביותר בשעות הזריחה והשקיעה. בבקרים נעורה העיר לקריאתם.

כולם קוראים כאחד? שאלתי.

כן, ואז יוצאים הכל לעבודתם…

עם כך נעצרה המכונית לפני בית רחב־כתפיים, שמלאכים צחורים היו רכובים על משקופי חלונותיו המקומרים וקשתות של ענפי־ברוש קלועים קישטו את חזיתו לשני צדי השער. במצחו חקוקות היו המלים:

מלון עילם


[בבית המלון]

אור רך ועמום שטפטף מנברשות של בדולח, קידמנו בכניסתנו לאולם המבוא. צעדינו נספגו בשטיח הקטיפה האדום ושוערי הבית לא זעו. השניים נמנמו כשסנטריהם נעוצים בדוכן הגבוה, ורק משתופפה עלינה באצבעה על הטבלה, פקחו את עיניהם, קמו והעלו ארשת של ברכה על פניהם.

חלמתם? שאלה עלינה כנוזפת.

אנחנו? נבהלו שניהם לענות כאחד.

איש לא בא במשך כל היום והרשינו לעצמנו לנמנם קמעה, התנצל האחד.

אך לא חלמנו דבר, חייך השני בהכנעה ופנה אל רעהו כמבקש את אישורו.

נכון, אישר השני, הן לא יום ג' היום…

הכירו איפוא, אמרה עלינה, אורחנו מארץ שוּר.

ברוך בואך! קדו שניהם במאור פנים.

ראשון לעצרת בודאי, אמר האחד.

הרי זה מאורע חגיגי, אמר השני, בעיקר שזה ימים רבים ש…

אך בפגוש מבטו במבטה של עלינה. נחנקו המלים בפיו, ואחר אמר:

חדרו מוכן כבר, בקומה השמינית.

אם כן מוסרת אני אותו בידיכם, אמרה עלינה, ופנתה אלי: הם יסבירו לך הכל. נוח היטב. יום מייגע מאחריך ויום מייגע צפוי לך גם מחר. אבוא לקחתך בבוקר. האם שש יהיה מוקדם מדי? לא, אבוא בשבע, או מוטב בשבע שלושים. עליך לישון הרבה, והנה הפרחים, שלך הם – מסרה לידי את הצרור שהחזיקה בזרועה.

התרשי לי להשאירם בידך? רק כאות תודה צנוע? אמרתי.

לא. ברכתם של אנשי עירנו צרורה בהם, ולך היא מגיעה, זקפה פניה אלי, ואפה הקטן, הסולד, נתגבה. להתראות בבוקר, איפוא. מנוחה נעימה.

שני השוערים שלחו מבטיהם אחריה עד צאתה, אחר נטל הקשיש שבהם, איש רחב־כתפיים ונמוך, ששפם שיבה עבה קישט את פניו המקומטות, את תעודותי מידי, רשם את שמי בספר האורחים העבה, על הדף הלבן והריק, ובהסירו מפתח נחושת גדול מעל לוח־הווים, אמר:

מכיון שראשון אתה, בחרנו לך את הטוב שבחדרים. נעלה.

בצד המעלות הרחבות כמעלות היכל, לחץ השוער על כפתור, ודלת מעלית זחה מאליה ברחש שקט. אחר נסגרה מאחורינו ובלחצו על כפתור אחר, נתיישב על השרפרף העגול. דגים שטו במעי וראשי נסתחרר משהחליקה המעלית למעלה ושתי עיני־אור, אחת ירוקה ואחת צהובה, הבהבו לסירוגין ללא הרף על לוח הצפחה שלפני. כתפיו של השוער היו שמוטות, ידיו נחו על ברכיו, וראשו הגדול היה מושפל על חזהו. דומה היה שהמעלית עוברת דרך ארוכה מאד למרום, אך לא ידעתי עוד אם נוסעת היא, או שמא נרדם השוער ולא חש בהעצרה.

האם… פתחתי לשאול.

אך הוא זקף ראשו אלי, שם אצבעו אל פיו להסותני והראה על העיניים המהבהבות. אחר השח שוב את ראשו והיה כישן, ורק ברגע שכבו העיניים, קם על רגליו באחת וכמי שנתעורר מחלום, חייך ואמר: כך. הגענו.

עייפים אנו, אמר בצאתנו מן המעלית, ומתח את כתפיו הרחבות שבגד־שרד עטן.

מסדרון ארוך, מרופד שטיח אדום, נמשך לפנינו, ומשני צידיו עמדו שולחנות נמוכים של שייש שחור ועליהם גביעים, בזיכים, אגנים, אגרטלים, עשויים כסף, שן, משובצים אבני־חן.

לפנים היה זה קניינו של הנסיך גברין, אמר השוער בפוסעו לפני, בין חפצי־היקר, ומפתח הנחושת מיטלטל בידו. הנה, נתעכב השוער ליד גביע נטוי־צואר ששתי דמויות מלאכים תמכו את מותניו, בזה היה שותה את יינו, ובאגן זה, העשוי אבן־גרעינית ממורקת. היה טובל ידיו במי בושם. שני פסילי־שן אלה שאתה רואה שם, היו משמשים לו כתרפים. בלילה היה מניחם מתחת לראשו, סגולה נגד עין־הרע. בנערותי שרתי אותו, וגבי כפוף עד היום רק מצליפות גערותיו. כשהיה קורא בשמי וקולו רועם בכל רחבי הבית, הייתי מתכופף כאילו אבן הוטלה בי. סובא והולל היה, אך כל ימיו פחד פן ידיחוהו מארמונו. לבסוף הדיחוהו וביתו הפך מלון, אלא שהמלון ריק, כפי שאתה רואה.

אין בו איש? שאלתי.

אין איש! שרק השוער ועיניו נתבלטו מחוריהן. ומשפסע עוד שניים־שלושה צעדים, הוסיף: אלא שעכשיו יבואו. רבים.

והנה כתרו, נגע בכתר־כסף משובץ יהלומים. בלילות־משתה היה שם אותו לראשו, רק לשם לצון. ליצן גדול היה, אך ליצן אכזר. מרקיד היה את משרתיו לפני הקרואים על גבי שוט שהיה מנופף סביבו בשריקת־אימים והיה עלינו לקפץ מעליו כשדים. אך לבסוף תלוהו, ואת שלד־עצמותיו הרכיבו על כן במוזיאון טבע־האדם. תוכל לראותו שם.

האין חשש שמישהו מן הבאים יחמוד חפצי־יקר אלה? שאלתי בהתבונני בכתר הנוצץ.

אין גונבים בגומר! זקף השוער אצבעו כנגדי, אחר הוסיף בשקט: ומלבד זאת אין להם עוד כל ערך, כי אין בהם שימוש.

בקצה המסדרון, שם ידו על כף המנעול, תחב את מפתח הנחושת לחור, ובסבבו אותו, לחש: בלילות שומעים עוד לעתים את שריקת השוט…

אותו השוט?

כן, נעץ בי עיניו. כי ההד, אומרים, הוא מן הדברים שאין להם כלייה.

ועם כך פתח את הדלת, הדליק את האור, וכתלים תכולים כעין הרקיע, עם פיתוחי כפתורים ופרחים סביב, זהרו לנגדי עמומות וביניהם מיטה רחבה עשוייה עץ אלון, שולחן שייש נמוך שכרעיו מפריסות, שני טריסקלים מרופדים, שידה למרגלות המיטה וטלפון על השידה.

כאן היה מתבודד כשהיה זעף, ולאיש לא התיר להיכנס אליו, אמר השוער.

הוא ניגש אל החלונות, פתח את התריסים, ובפותחו דלת שנייה, אמר: כאן חדר־הרחצה, המסעדה היא למטה, משמאל למבוא. אוכל יוגש לך כל אימת שתיכנס לשם. אם תזדקק לדבר־מה, חייג שלוש־שלוש בטלפון, דוכן השוערים. דומני שהסברתי הכל, הקיף במבטו את החדר.

ארץ יפה היא שוּר? נתגחכו עיניו.

אצבעונית, אמרתי.

רחוקה.

מהלך ארבעה ימים ברכבת.

מעבר למנהרות־חושך, אמר. כל הדרכים אל גומר נכנסות במנהרות, אלא שעל־כן חזק פה האור.

וכשנשתתק, נתחדד בשרי מקול תקתוק רצוף שנקב את הדממה ככברה.

נבהלת? נצטחקו פניו המקומטות של השוער. אין זה אלא הטלפון. תחילה יפריע לך הדבר להרדם, אך עד־מהרה תתרגל לכך. הכל התרגלו.

להתראות, אם כן, אמר. שוב סקר את החדר, מדדני במבטו, אחר פנה לאחור ויצא.

פתחתי את מזוודתי, הוצאתי את מלבושי, חלצתי את נעלי שכבדו מן הדרך, ונכנסתי לחדר הרחצה. אמבט של חרסינה ירוקה כעין מצולת־ים, הבהיק לעיני. מן התקרה נשתלשלה שרשרת כסף שהגולה שבקציה ריחפה מעל לאמבט. פתחתי את ברזי המים, פשטתי את בגדי, ובטבלי במים החמים, נשלו מעלי קליפות עיפותי ונמסו. אפרוחים חיתלו את אברי. השענתי גבי אל דופן האמבט והייתי נסיך. מבעד לשלפוחיות הסבון זרחה כל ארץ גומר בשלל צבעי הקשת כגן אלהים מושקה מים. נערות סמכוני באפרסקים ומחצו דובדבנים אל פי. כבשים גלשו מן הגבעות וכצמר כבשים אפפני הקצף. מעבר למנהרות שוטטו זאבים, אך מעגל הגיר החובק של גומר הפחידם אחור. גולת הכסף נתנודדה מול עיני. משכתי בשרשרת וכד נפל אל מבוע בטני.

שמעתי טריקה של דלת נפתחת ונסגרת בחדר הסמוך, וקול אשה קרא:

קראת לי?

דממה זמזמה באוזני ואחר נשמע הקול שוב: אני החדרנית. הן משכת בשרשרת!

טעות היתה זו, נצטרד קולי.

שוב אותו עניין, קראה האשה מן החדר, סבורים שהשרשרת נועדה למשחק ואני ממהרת לעלות כל עוד נשמה בי.

סלחי לי, קראתי.

אין על מה, קראה, מוטב כך משלהיפך. כבר קרה שאחד האורחים התעלף ולולא אני, היה טובע. מאיזו ארץ באת?

שוּר.

לא שמעתי. מכפר אני ורק חדשיים כאן. האם תפוחי־האדמה זולים שם?

כן, קראתי.

גם כאן! קראה, אך המסרקות ביוקר! הגביהה קולה, מאה פרוטות המסרק!

הרבה! קראתי.

על כן גזזתי את צמותי! הגיע אלי קולה, הא יפה לאשה להלך בשׂער קצר?

גם כך יפה! קראתי.

אינך רואה אותי! נתגלגל צחוקה מעבר לדלת.

משער אני!

אתה טועה. רוב הנשים בעיר קיצרו את שערן ואין זה הולם אותן, אבל בעוד שנה, אומרים, יציפו המסרקות את החנויות וכל מסרק יעלה בחמש פרוטות. התחזור הנה בעוד שנה?

איני יודע עדיין.

בעוד שנה תוכל לראות את כל נשינו מהלכות בשער ארוך עד מותניהן, כמו בכפרים.

בכפרים אינן גוזזות?

בכפרים? צחקה האשה, בכפרים הוא גדל כפשתן, גוזזים אותו בערב ולבוקר הוא שוב ארוך כשהיה. האדמה שם דשנה מאד.

למה לא נשארת בכפר?

כי יש לי תינוק ללא־אב וכאן הוא מוחזק בארמון הילדים. בלילה אני לוקחת אותו אלי והוא משחק בכתריו של הנסיך. צריר היית לראותו. הוא תופח מיום ליום.

הביאי אותו באחד הערבים.

הו, לא תהיה הזדמנות לכך! בעוד יומיים תתחיל העצרת ואז יימלא המלון אדם וידי בעבודה. היבואו גם מארצות הדרום?

מכל קצות עולם!

יביאו מחרוזות של אלמוגים?

אני משער כך!

את כותנתי אתן במחיר מחרוזת! האכניס את בגדיך לארון?

תודה. אעשה זאת בעצמי.

כרצונך. שנתי נודדת מעיני מרוב צפייה לבאים. האציע את מיטתך?

אל תטרחי.

כי אומרים שיהיו הרבה ריקודים ואני אוהבת לרקוד. גם אתה?

לעתים.

ולשיר אתה יודע?

איני מצטיין בזה.

ואני כן. שאל את התינוק שלי. בעצרת, אשיר הרבה עם כולם! הו, כל העיר תימלא שירה! האם זקוק אתה עוד לדבר־מה?

לא, תודה.

אם כן אלך. ואם תמשוך שוב בשרשרת – אבוא.

וטריקת הדלת הקימתני מתוך המים.

אולם־המסעדה שמשמאל למבוא היה גדול וריק. שולחנות מכוסי מפות צחורות היו ערוכים בו שורות־שורות ואור עמום היה שפוך עליהם. נתיישבתי ליד שולחן סמוך לפתח והאור נצנץ בעיני ממערכות הסכינים והמזלגות, ארבע־ארבע לשולחן. הדלפק היה כספינה רחוקה, ושעה ארוכה לא נראה איש מאחוריו. האם הקדמתי לבוא? או אחרתי? שוטטו עיני מסביב ופזלו לעבר הפתח. אך אשנב נקרע בצלע הספינה, פני אשה הציצו מתוכו, ולאחר מכן הופיע מלצר בדלת המטבח, איש מרובע, בחליפה לבנה, שראשו הגדול והקרח היה רכוב ככדור על כתפיו. הוא נשא לפניו צלחת ועליה דף נייר ובצעדים מדודים פסע לקראתי לאורך האולם. עשרים ושבעה צעדים עשה, ובהגיעו אלי, שם את הצלחת לפני ועמד רכון־גו לצדי, וידיו לאחורי גבו. נטלתי את הדף לעיין בתפריט המאכלים, שבראשו היתה כתובת גדולה: מאה־שערים לאושר. היטיתי עצמי על הרשימה והמלצר שאל: מה רצונך לאכול? היינו־הך לי, אמרתי, כל מה שיש. על כך נענע המלצר בראשו, שהיה נתון בסד כתפיו, זקף את גוו, פנה על עקביו והתרחק מעלי הלוך והתרחק עד שנבלע בפתח המטבח.

שוב עלה ובא לקראתי, כשט בערפל, וצלחת בידו. על הצלחת היה עלה כרפס גדל בדמות כף־יד, ובגישתו אלי, נתכופף המלצר על אוזני ולחש:

כל חוּמה של שמש גומר גנוז בעלה הזה.

כן, נענעתי בראשי, וכשפנה מעלי, החילותי לבתר את העלה בסכין ובמזלג שבידי. העלה היה רענן, טרפו דשן וגידיו מיציים, ובבואו אל קרבי, חשתי איך עסיס החיים זורם לעורקי ומחסם את שרירי זרועותי. משכיליתי, נטל המלצר את הצלחת הריקה והעמיד אחרת תחתיה ובה שתי צדפות חצויות.

צלילוּת המצוּלות של אגמי גומר אגורים בהן, לחש על אוזני.

הן, אמרתי, והוא חזר והפליג מעלי. לחות וקרירות החליקו הצדפות אל מעי וכל עייפותי פגה. בשלישית בא המלצר ובהעמידו לפני צלחת ועליה שורש כעין החרדל, לחש:

תמצית מחצבי אדמתנו אצורה בשורש הזה.

ומשהחילותי ללעסו, הציף חום את גופי וזעה עלתה בפני. השורש היה קשה וחריף ועיגולים אדומים שוטטו לעיני בחלל האולם.

עוד דבר־מה? ניצב עלי שוב המלצר.

הו, לא, אמרתי, די לי בזה.

שבעת? שאל.

ולא עוד, אמרתי, אלא שחש אני עצמי חזק מתמיד. ומשכיבד המלצר את השולחן, פיתחתי את חגורתי ועוד שעה ארוכה ישבתי מבוסם מהבלי הסעודה.

תיבות־הפרי שלך הגיעו מתחנת הרכבת, ניגש אלי השוער הקשיש בצאתי אל אולם המבוא. הנעלה אותן אל חדרך או נצפינן במרתף?

מוטב במרתף, אמרתי ופניתי אל הפתח לשאוף רוח.

הרחוב היה חשוך עתה וריק. פסל של רץ, כפול־מותניים, הבהיק באמצעו, ומנגד האפירו דמויות מלאכים בכרכובי החלונות. מכונית חלפה ביעף, צולפת בשוט שורק, ואחר זעזע את הדממה קרקור חשמלית צהובת חלונות. כשיכור חוזר לביתו בנשף, נתנודדה על הפסים, הרעישתם, ומשנמלטה אל סוף הרחוב, נכפלה הדממה. העיר עייפה לאחר יום־עמל, אמרתי, מה גם שקבלת־הפנים הנרגשת עוד הוסיפה על עייפותה. סבתי על עקבי ופניתי לעלות אל חדרי.

מה מוזר הוא תקתוק הטלפון, הרהרתי בשוכבי במיטה ועיני פקוחות אל האפילה. אין הוא מונה כלום, כי אין מחוגים בגלגל הספרות, ובכל־זאת הוא מתקתק ללא־הפסק. הושטתי ידי למראשותי והרמתי את השפופרת מעל כנה לראות מה יקרה, ואז נפל בי לבי, כי התקתוק נפסק פתאום, דממה נוראה היתה ואלפי נמלים רחשו סביבי וזחלו לאורך רגלי. החזרתי את השפופרת למקומה והתקתוק חזר לקדמותו. אכן, אין הוא אלא סגולה כנגד הדממה, אמרתי, וכשמתרגלים אליו הריהו כלחן ערש בוודאי. אך שעה ארוכה לא יכולתי להרדם. באפילה חגו לעיני פרחים, דגלים, רכבות סובבות בלי־סוף במנהרות־חושך, ואבני ברקת נצנצו אלי מכתרים בעיני נחשים. הו, איזו ארץ מוזרה, שהלב פוחד ורחב בה, פוחד ורחב, נאנח קול בתוכי. לרגעים הייתי כקודח וזעה כיסתה את גופי ולרגעים הייתי קופא מקשב, סמור כקיפוד. מה מוזר, מה מוזר, נתעלף בי הקול שנקצב בתקתוק החד כסיכות, אך ברגע שדומה היה לי כי נרדמתי ומראה שדות החיטה המושקים הבהיק לעיני, נקפצתי ממשכבי לצלצול־פתאום, עז ורוגזני, של הטלפון, כמתוך חלל ראשי. תפסתי בשפופרת וקול צלול וערני של נערה, אמר בחגיגיות: ברוך בואך לגומר, ציר שלוח מארץ שור! – הו, תודה לך! תודה! אמרתי והנחתי את השפופרת על כנה. התקתוק חזר לקדקודו, אך שלווה ירדה עלי, והמיטה היתה כחיק אם. שקעתי בתרדמה.

תרועה חדה ושברים, כחזיזים מתנפצים מחצוצרות נחושת, העירתני אל אור, ובו ברגע התנפצה אף קרן שמש אדומה אל זגוגית החלון שממולי. תרנגולי הזהב! קראתי בתוכי והגעתי בקפיצה מן המיטה אל החלון. חודי הגגות היו מוזהבים, פז ניתז מחלונות גבוהים ללא ספור, ומצווארה ומעלה היתה העיר כולה שקויית זריחה. כל בלהות הלילה עפו, נמוגו בשמי יפת התכולים, לחזיון הפלא שעצר את נשימתי.

בעודי לובש את בגדי, נתהדהד האויר ממנגינה שפרצה מרמקולים רבים בבת־אחת ומילאה את החדר כולו. שוב מיהרתי אל החלון, ומבעד לפלוש הצר שבין בית־המלון והבית הסמוך לו, ראיתי נהר אדם זורם על המדרכה בכיוון אחד. היו אלה גברים ונשים לבושים סרבלי עבודה, על כתפיהם פטישים, אתים, קרדומות, מקבות, וכולם דרכו בעוז בקצב המנגינה הבוקעת מרמקולים שבראשי עמודי החשמל, ששירת מקהלות נתמזגה בה עם נגינת אקורדיונים. כה משובב היה המחזה, שכמוהו לא ראיתי מעודי, כה מרנין באויר הבוקר הרענן, עד כי רגלי רגשו לנוע עם הצועדים ושיר המקהלות רקד על שפתי. מאות מאות, עברו על פני הפלוש ללא הפסק, ועיני לא רוו את המראה. כל עמל הדרך, כל פחד הסכנות, אמרתי, שווים את מראה הנהר הזה הזורם ללא רתע אל עמל היום! עוד הרבה הייתי עומד כך, מתמכר לריגשת גופי, לולא בואה הצפוי של עלינה.

גזוזטרה קטנה בצד חדר־הרחצה פנתה אל חצר אחורית‏ שכתלים אפורים וגבוהים סגרו עליה. מנגד, בגזוזטרה קטנה אחרת, עמדה אשה וחבטה שטיח דהוי. פקיעי מוך היו תלויים בחוטי שערה הפרוע והאבק שעלה מן השטיח אפפה כענן. לרגע נזקפה, ובהגלותי לעיניה, נעצרה ידה האוחזת במחבט. תמהון פקח את פניה, ואחר הציפם חיוך רחב. היא החזירה ראשה כלפי חדר ביתה, קראה דבר מה, ומיד יצאו משם, כגורי חתולים, חמישה ילדים גזוזי־שער ולבושי כותנות, אחזו בסורגי המעקה וצפו בי יחד עמה. או־ח־ה! הגיע אלי הד קולה שנבלל במנגינות הרמקולים שמילאו את החצר, ומשראתה כי איני שומע, פנתה אל ילדיה וכולם נופפו אלי בידיהם מבעד לסורגים. נופפתי אליהם גם אני ואז קראה שוב דבר־מה ושלחה אצבע למולי, כשואלת. איני שומע! קראתי ושמתי ידי אל אוזני. ר־הו – הגיע אלי רוח קולה מעל פני החצר, ובהבינה שוב כי איני שומע, הניעה ידה במיאוס כלפי הרמקולים שברחוב. שוב ושוב ניסתה לומר דבר־מה, בשימה כפות ידיה כאפרכסת אל פיה, ואחר קלטה אוזני: או־שר? כן. כן! קראתי בשמחה, לעצרת האו־שר! אך מתנועות ידיה הבנתי כי לא לזאת נתכוונה. נראה שנמלכה בדעתה כיצד להסבירני את רצונה, כי פנתה כה וכה, אחר גחנה אל אחד מילדיה, שלחתהו פנימה לחדר, והלה חזר עם גליון נייר בידו. האשה נטלה את הגליון, נפנפה בו, אחר שרטה עליו באצבעה, ככותבת. המבקשת היא את חתימת ידי? המצפה היא למכתב שהיה עלי להביא לה? – אינני מבין! פרשתי ידי בחוסר־ישע. האשה צחקה, שלחה שוב את בנה אל החדר והפעם חזר עם מעטפה בידו. מבקשים הם מכתבים, כנראה, אמרתי. – מבין אני! תקעתי אצבעי במצחי ורמזתי לה לחכות. נכנסתי לחדר, הוצאתי מן המזוודה צרור של מעטפות לבנות שהבאתי עמי, ובצאתי לגזוזטרה, נפנפתי בו גבוה. כן! כן! נענעה האשה בראשה בשמחה והילדים קיפצו ברגליהם באוחזם בסורגים. מדדתי במבטי את המרחק שבין שתי הגזוזטרות, מעל לתהום החצר, והיה כמטחווי אבן. תתפסו? צעקתי מבעד למנגינות הרמקולים. האשה והילדים עמדו דומם, תוהים לאשר אעשה. אך ברגע שהנפתי ידי להשליך את צרור המעטפות, הבקיע קולה של האשה, כצווחת נץ: לא!!! – אך מאוחר היה. המעטפות הלבנות נפזרו, עופפו באויר כיונים, אחר נשרו אט־אט, כפתותי שלג, אל חלל החצר העמוקה. שגרוטאות כיסו את קרקעה. האשה ספקה כפיה על לחייה, הילדים, ראשיהם דחוקים בין הסורגים, ליוו במבט אבל את המעטפות המרחפות מטה. התינוק שבהם פרץ בבכי ואמו גערה בו. שוב נשאה ראשה אלי וקראה דבר־מה, אך בו־ברגע נשמע צלצול הטלפון מתוך חדר המלון.

עלינה היתה זו, שהמתינה לי באולם המבוא.


[בלשכה המרכזית]

הרחובות והבתים היו עתה מצוחצחי־חמה, ופסלי הרצים הזהיבו. כל הדרך מבית־המלון עד בניין הלשכה המרכזית דיברה עלינה, שהיתה סטודנטית במכללה והשתלמה במדעי־החיים, על הכלאת חזירים עם כלבי־ים. שני מיני בעלי־החיים, סיפרה, שייכים למשפחת היונקים, שניהם מצטיינים בזיפי פרוותיהם, בעורם, בשומנם ובבשרם. האחד, בית־גידולו ביבשה אך אוהב הוא להתבוסס במים, השני, בית־גידולו בים, אך אוהב הוא להתרפק על היבשה. אם ירביע זכר־חזירים נקבת כלבי־מים, יהיה בן־הכלאיים משובח ממולידיו, עשוי לשחות ולהלך גם יחד, פרוותו חזקה גם חלקה וחומרי־גופו מקור של עושר לבני־גומר.

האם נולד כבר בן־כלאיים כזה? שאלתי.

לא, אמרה עלינה. כל הנסיונות לזווג את שני המינים נכשלו לפי־שעה, אך הכשלונות לעולם אינם מרתיעים אותנו. כל מה שנכון להלכה, אפשרי הוא גם למעשה.

לבושה היתה כביום אתמול, בחולצה לבנה, גרביים לבנים, קצרים, לרגליה, ובדברה לא הסבה פניה אלי וארשת של רצינות חתמה אותן. עיני היו תלויות בנזרי הכתים הגבוהים שמהם היו ככיפות ומהם כמצנפות

מחודדות.

לכל רוחב חזיתו של בניין־שייש ענקי בעל מאות חלונות, כתוב היה באותיות בדיל נוצץ:

הלשכה המרכזית למען אושר בני אדם עלי אדמות, למען השמחה, הרעות, האהבה והשלום בכל רחבי תבל, למען אחוות –

הנה, כאן, אמרה עלינה, בטרם הספקתי לקרוא את הכתובת הארוכה, בת שש־השורות, עד תומה, ובדממה עלינו במעלות ההיכל. כתלי המסדרון הרחב שבקומה השלישית היו כגבישים של קרח ובצעדנו על אריחי השייש, ענו לנו הדים ממרתפים. נראה שהכל הכירו את עלינה כי בעבור על פנינו אנשים נחפזים, ברכו אותה לשלום במאור פנים והיא עיכבה כל אחד מהם ואמרה, הכירו־נא, שליחה של ארץ שור לעצרת האושר, והללו לחצו את ידי בשמחה.

בחדר שאליו נכנסנו, ישבה מאחורי שולחן ירוק של פלדה, אשה שפניה ענוגות וצמה עבותה היתה קלועה לה כחלה על קודקודה. עלינה! אמרה בקול רך בקומה מכסאה, ועם כך נתכופפה עלינה קמעה והיא נשקה לה על מצחה.

הכירי, אווה, אמרה עלינה, השליח מארץ שור.

אה, ליטפה האשה את פני בעיניה החמות והעגומות, אתה הוא. הבוקר שמעתי אה קולך ברדיו.

האמנם? תמהתי.

כן. נאום יפה היה זה שהשמעת בבית־הנתיבות, אמרה. בטוב־טעם ובטוב־שכל.

אבל אני… – אמרתי – כה נרגש הייתי שאפילו משפט אחד לא יכולתי לבטא כהלכה…

כן, משערת אני, הפציע חיוך רך ואמהי בפניה, אבל טכנאי־הרדיו שלנו מנקים בדרך־כלל את הפגמים הללו עד כי אין להכירם.

דברי היו כה קצרים… התנצלתי.

הו, לגמרי לא קצרים! שבע דקות תמימות דיברת! אמרה האשה. שבו בבקשה!

עלינה ואני נתיישבנו למולה, אך ברגע נגוע כף ידי בשולחן הפלדה, נזדעזע כל גופי מזרם חשמל שעבר בו כבזק.

נבהלת? חייכה אווה. אשמתך היא, עלינה. צריכה היית להזהיר אותו.

כן. אני מודה שאשמתי היא, אמרה עלינה בפנים נבוכות. שכחתי שאין זה נוהג אלא אצלנו בלבד.

מתרגלים לכך מהר מאד, פנתה אלי אווה. אין זה אלא זרם נמוך ביותר שכל השולחנות בלשכה טעונים בו, פשוט לשם שמירת המתח. הנה, כפי שאתה רואה, עלי אין זה משפיע, אם כי ידי נוגעות בשולחן.

כן, כנראה שהפתאומיות שבדבר… מלמלתי. שפתי עוד רעדו מן הזעזוע וחשתי שהדם אזל מפני.

האם יחידי באת מארץ שור? שאלה אווה.

כן, אמרתי. ארץ קטנה היא שור.

גם ענייה מאד, הוסיפה אווה. חבל שיחידי אתה. מארצות אחרות תבואנה משלחות המונות מאות ואף אלפים. אך לעומת זאת הקדמת לבוא מכולם.

הלוח של שור ממהר בארבעים־ושמונה שעות לעומת הלוח שלנו, הסבירה עלינה.

אה, כך, אמרה אווה. אך רק לטובה הדבר, כי תספיק לסייר במקומות שבזמן העצרת לא יהיה לך פנאי אליהם. צריכה את, עלינה, להראות לו את ספריית דברי־הימים, את בית־הגנזים, המוזיאון, תחנת־הכוח…

האוכל לבקר גם בצריחי עזמוּת? שאלתי.

לרגע נפלה דממה עמוקה. עלינה השפילה ראשה, ועיניה החומות, הגדולות, של אווה, הביטו בעצב, כמו מבעדי, לרחוק.

מי סיפר לך עליהם? אמרה.

הקרר ברכבת, אמרתי, בדרכי הנה.

כך, אמרה אווה לאחר שתיקה. אינני סבורה שיש בזה עניין מיוחד, אבל נעיין במשאלתך. מתי תצאו לסיור, עלינה?

תחילה עליו למלא את השאלון, אמרה עלינה.

כמובן, אמרה אווה. אחר הוסיפה: מזלך הוא שיש לך בת־לווייה כעלינה. זוהי אחת הבחורות החרוצות והנבונות ביותר שלנו, תלמידה מצטיינת מאד במדעי־החיים.

הו, אווה, את יודעת כמה אני שונאת שבחים מיותרים! קמה עלינה ממקומה.

רואה אתה? וגם צנועה נוסף לכל… חייכה אווה.

האלך בינתיים אל רודין ואבקשו שיכין את התעודות? אמרה עלינה.

בבקשה.

מיד אחזור, אמרה עלינה אלי.

בחורה יקרה! נאנחה אווה לאחר צאת עלינה מן החדר. ועכשיו נרשום רק כמה פרטים אישיים…

ועם כך קרבה אליה מכונת־חישוב קטנה שספרות שחורות היו חקוקות בשורות כפתוריה.

שמך? שאלה בשימה אצבעותיה על המנענעים.

שמי…

אך שוב נזדעזעתי מזרם חשמל בנגוע פיסת ידי בשולחן.

יודע אתה מה, אמרה אווה, שים שתי כפות ידיך על השולחן ואל תסיר אותן. תראה כמה מהר תחדל לחוש בזרם. רק עניין של הרגל הוא זה.

תחילה היססתי והייתי כנכווה ברותחין מדי נגוע אצבעותי בשולחן, אך אחר־כך, משהרהבתי עוז ושטחתי שתי כפות ידי על הטבלה, חשתי רק חום מציף את גופי ואת קצבן המהיר של פעימות הלב.

הנה עכשיו חזר הדם לפניך, חייכה אווה. שמך…

ובענותי על שאלותיה, לחצה אווה עם כל תשובה ותשובה על אחד הכפתורים וכמו שקשוק גרגרים נשפכים נשמע מתוך המכונה. בכלותה לשאול, לחצה על מנוף זעיר שבקצה השורה, רשרוש גבשושיות נגרסות נשמע, צלצול, אווה שלפה גליל נייר מראש המכונה, עיינה בו, ובנושאה אלי מבט חנון, אמרה: שבע־מאות־שלושים־ושבע, הכל כשורה, כמובן.

משכתי כפות די מטבלת השולחן וחשתי כי פני נתאבנו, כאילו סם־מרדים שיתקן. ביקשתי לומר מה, אך שפתי לא נענו לי. ודאי מוסיף הייתי לשבת כך, אלמלא שנפתחה הדלת ועם עלינה נכנס לחדר איש כבד־גוף, בעל פנים רחבות ונוהרות, שמקטורן־שרד אפור היה רכוס לו עד למעלה מצוארו. בשלושה צעדים רחביס ניגש אלי, תפס את ימיני בשתי ידיו, ובהישירו אלי חיוך מעיניו הבהירות, אמר בקול נמרץ: רודין. אתה הוא אורחנו מארץ שור. ברוך בואך!

שמח אני… גמגמתי בקומי מן הכסא.

יפה עשית שהקדמת! הניח כף ידו הכבדה על כתפי, ובפנותו אל אווה שאל: האם עיילת אותו כבר?

כן, אמרה אווה.

כך נאה! היישיר שוב רודין עיניו אל עיני. אם כן ניגש לחדרנו ונצייד אותך בכל הדרוש, מה?

שער־שיבה קצר חפף את ראשו הגדול, ובצעוד שלושתנו במסדרון, כשזרועו חובקת את כתפי, היה הילוכו מתנודד מצד אל צד.

הכירו, בחורים! בן־חיל מארץ שור! הציגני רודין בפני שלושת הפקידים הצעירים, שישבו אל שלושה שולחנות בחדרו.

ולאחר שקמו ולחצו את ידי בענווה, קרא: ועכשיו הוציאו־נא את בקבוק יין־השרף ממחבואו. מאורע חגיגי כזה, ראוי הוא שיונצח בהרמת־כוס!

אחד הבחורים הוציא בקבוק וכוסיות מתא המכתבה, העמידם על השולחן, מזג, ורודין נשא את כוסו וקרא:

לחיי שוּר!

לחיי גומר! נשאתי את כוסי.

למען האושר! קראו הכל, לבד עלינה שלא נגעה בכוסה.

ואת? נשא רודין פניו אל עלינה לאחר הריקו את הכוס אל קרבו, פורשת מן הציבור?

אינני שותה, אמרה עלינה ביובש.

עקרונית?

עקרונית.

לפי השקפתה של עלינה, פנה רודין אלי, האלכוהול הורס את תאי־החלבון של החי. נכון ניסחתי? שאל את עלינה.

לא בדיוק, אמרה עלינה. לפי השקפתי, אין לאדם צורך בסם־מעורר כדי שיהיה מאושר!

הידד! קרא רודין. לימדו ממנה, בחורים!‏ ובפנותו אלי, אמר: קח מארצנו כל שתיקח, אין עיננו צרה, רק לא את עלינה! זכור שבגדר פיקדון היא אצלך!

דבר זה תלוי קודם כל בי, רודין! אמרה עלינה בתילוי־ראש.

האהבה באש הלהט / חוק וגבול אינה יודעת / וכמו היין תסחרר / ראש כוהן כראש כופר, – ציטט רודין שיר וצחק מעומק לבו.

כמו היין! זקפה עלינה אצבע כלפי רודין.

צדקת! צחק רודין. אחר נטל אגודת כרטיסים מעל שולחנו, הושיטה לי בחגיגיות ואמר: הנה התעודות. אין לך צורך בהן. שכן הכל חופשי, אך למען הסדר בלבד. פתחי לפניו, עלינה, את כל אוצרות העיר והניחי לו לשדוד אותם. טיבו של אושר הוא כטיבו של אור, כל כמה שאתה נוטל ממנו אין הוא נגרע דבר! אך לפני שאתם נפטרים מכאן, חייכו עיניו הצרות, מן הראוי שתציץ אף לנעשה בבית־הבד שלנו.

עם כך פנה רודין אל דלת שבכותל צדדי. ומשפתחה לפנינו, הכה בעיני אודם עז של אלפי שושנים שהיו מוערמות בירכתי האולם הגדול ומונחות גלים־גלים לרגלי שני טורים של מכונות, מקצה עד קצה. סאונן האטום של המכונות מילא את החלל, וליד כל אחת מהן ניצבה בחורה בשמלה זרועת דגניות תכולות.

התבין בעצמך את הנעשה כאן או הסביר לך? האירו אלי פניו של רודין בחיוך רחב.

המראה היה מרהיב, מפליא, לא־ייאמן. בראש כל מכונה הסתובב סליל ארוך, שגליל בד פרחוני היה כרוך עליו. הבד היה נפשל ממנו שבלים־שבלים, עובר דרך סלילים אחרים במהירות מסחררת, ולרגלי המכונה היו נופלים גלים של שושנים אדומות.

אינני מבין, אמרתי, מאין באות השושנים?

אם כן, הבה אסביר לך, אמר רודין. מכיוון שדרושים לנו עתה מיליוני שושנים בשביל העצרת, ואין זו עונת פריחתן, שקלנו בדבר והחלטנו ללקטן מתוך גלילי בד ששושנים חקוקות עליו. בד ממין זה מצוי אצלנו בשפע. המכונות הן שתולשות את השושנים מתוך הבד ומשירות אותן לרגליהן. אנו אוספים אותן צרורות־צרורות, ומחר־מחרתיים תפוצנה בכל יפת כולה. מובן לך?

והן שושנים של ממש?

וודאי! אמר רודין. רעננות כביום פריחתן!

ועם כך הרכין עצמו לארץ, הרים שושנה אחת והגישה מול פני. רעננה? שאל.

אמנם כן, אמרתי באוחזי בפרח. לא חשתי כל ריח, אך דבר זה היה כנראה בגלל סאון המכונות.

אבל הבדים יוצאים מפסידים, אמרתי.

נכון. יפה ששאלת, אמר רודין. הבדים יוצאים לבנים. אבל אם תהרהר בדבר, תמצא שבפעולה הפוכה של המכונות, יכולים אנו לחזור ולחקוק את השושנים על הבד בכל עת שנראה צורך בכך. האם לא כן?

כן, אמרתי כשאני אוחז את השושנה מול פני, תמיה למראה עיני.

אבל הביטי, עלינה, אמר רודין, כמה חוורות פניו כנגד אודם השושנה!

הכל יחסי, רודין! אמרה עלינה. אחר הוסיפה: התראה לו גם את בית־היונה?

ומשנפתחה דלתו של האולם השני, היה המראה מפליא שבעתיים:

מאות יונים צחורות עופפו בחלל האולם, ומשק־כנפיהן, צפצופיהן והגייתן, הרעישוהו והטפיחו את אווירו.

האם יש יונים כה רבות בארץ שור? אמר רודין.

הו, לא, אמרתי. וכאן אתם מגדלים אותן?

אף את אלה אנו מכינים לקראת העצרת, אמר. רואה אתה את הקלחת הגדולה הסובבת במהירות באמצע האולם? מלאה היא נוצות של כרים שנפרמו והורקו. מכוח המהירות, מצטברות הנוצות קבוצות־קבוצות והאויר החם מפריחן למעלה.

הרי זה מעשה להטים! אמרתי.

שום מעשה־להטים אין כאן, אמרה עלינה. רק יוני־נוי הן אלה, שאינן עשויות לפרות־ולרבות.

תפוס אחת מהן, אמר רודין, אל תחשוש!

הושטתי ידי, תפסתי יונה, וזו פרפרה כנגד פני.

הבט, רודין, כמה סמוקות פניו עתה כנגד לובן היונה, צחקה עלינה, האם לא אמרתי שהכל יחסי?

ואף־על־פי־כן, הוא מוכה תמהון, צחק רודין. התשתה עמנו עוד כוסית?

תודה, אמרתי. דומני שעלינו להספיק הרבה, והזמן קצר.

השגיחי. עלינה, שלא תשרה עליו עצבות, אמר רודין בלחצו את ידי לפרידה. טיפה עכורה אחת, עשוייה להדליח אגם מלא, כמאמר הבריות.


[המבצר]

רוח כפור צרבה בעצמותי בעוברנו על פני צריחי עזמוּת משונני־הכותרות, כבדי האבנים, ובראותי את כתובת הברזל שמעל לשעריהם, אל תירא מפחד פתאום. אך מיד הגענו אל כיכר גדולה שמבצר בעל ארבעה מגדלים הקיף אותה סביב. אבני המבצר היו מפוייחות, חלונותיו צרים ולחוצים ואיזוב צמח ביסודותיו.

כאן מרוכזים רוב המוסדות, אמרה עלינה, כך שהמבקרים הבאים מכל קצות הארץ אינם מבטלים את זמנם בריצה ממקום למקום. ניכנס תחילה אל המוזיאון האמנותי.

מה נדהמו עיני בפתח האולם הרחב, בראותי שאין שום תמונה תלוייה בו, אלא ששני כתליו הארוכים עשויים מראות לכל גובהם ורק בבואות הנמצאים משתקפות בהן. אנשים רבים היו מהלכים לאיטם לאורך המראות, אחד־אחד ושניים־שניים, כשהם מתעכבים מדי פעם להתבונן בדמויות הנשקפות. כה מפליא ומוזר היה הדבר שרגע ממושך לא יכולתי לעקור עצמי מן המפתן.

ניכנס? אמרה עלינה. דממה היתה באולם. רק לחשים שקטים נשמעו מפי המבקרים, שכפי הנראה החליפו ביניהם דעות על טיב התמונות שראו, ובהתקרבנו אל קיר־המראה, ראיתי את עצמי ואת עלינה עומדים למולנו.

קלסתר־פני היה חיוור, עיני נבהלות ואפי נדמה לי ארוך מכפי שהוא. בעומק המראה, נכפלה דמותה פעמים אין־ספור, קטנה והולכת, בין גבות האנשים שעמדו מאחורי. בסופה של שורה ארוכה, נשתבר הלובן לכל גווני הקשת, והארגמן היה בהיר מכולם. חשתי אימה בחזי, כאילו היה חבית ריקה שרוח מחוללת בתוכו. הפניתי מבטי אל בבואתה של עלינה ואף אותה ראיתי כאילו לראשונה. פניה היו לבנות כלובן חולצתה, ואפה הקטן, הסולד, ושפתיה הדקות, ניבטו אלי בחומרה. מדוע כה חמורה ארשת פניה, שאלתי את לבי, האם מוכיחה היא אותי על דבר מה? רק שערה השחור, החלק, שהגיע עד חצי צוארה הגבוה, היה תמים ונערתי.

נמשיך? אמרה.

עשינו שניים־שלושה צעדים לאורך קיר־המראה ונעצרנו. בוב היו למולנו עלינה ואני. לשמאלי עמדו יחד איש גוץ, בעל פני איכר, ששפם־שיבה דשן חצה אותן לרוחבן, ונערה בריאת־בשר, לבושה חולצה שקופה ורקומה, שהיתה בתו כפי הנראה. האכר נגע בזרוע בתו, הצביע על בבואתו, לחש דבר־מה, וחיוך רחב נשתפך על פני שניהם. אחר נתכופף האיכר אל המראה, כמי שמעיין בפרטיה של תמונה. או מנסה לפענח את שם ציירה, ועיניו הצרות נזדעמו. הוא החליק בידו על זנבות שפמו, גלגלן מעט, ובהזדקפו הבליט את חזהו המקושט בכפתורי נחושת. הנערה, ששער פשתן עבה הקיף את פניה המלאות, הביטה אל מצולות המראה בחיוך רפה והיתה כשקועה בהרהורים. אחר שלבה זרועה בזרוע אביה ולחשה: כמה יפה!

נזוז הלאה? אמרה עלינה.

עשינו עוד פסיעות מספר, נעצרנו. ושוב היה אותו מראה. בבואת דמותי הדהדה אלי בין שתי המראות כקול בין ההרים והטילה בי מעגלים רוטטים כאבן באגם. נסיתי להעתיק מבטי מעליה ומשכה אותי כעיני הצבוֹע. עלינה נסתכלה לפניה אל מעמקי המראה ועיניה היו עתה כשבויות־קסם. האיכר ובתו נתקרבו שוב אלינו, ופני האב קדרו. מפעם לפעם היה מתקין את שפמותיו, חורש באצבעותיו את שיבתו הדלילה, מוחה את פניו כמחלום רע ועיניו מצמצו. צעיר וצעירה גבהי קומה, נעמדו שלובי־זרוע לידי, והבחור היה לוחש דבר־מה לבת־זוגו בהתוותו באצבעו עיגולים כלפי בבואתם, כמסביר את מלאכת התמונה. נראה כי הבחורה לא הסכימה לדעתו כי מדי פעם הפסיקתהו, כמתווכחת עמו. לכסוף הסתכלו דומם במראה כשראשה נשען על כתפו.

יפה בעיניך? הסבה עלינה ראשה אלי.

האם כל המוזיאון עשוי מראות בלבד? שאלתי.

ואצלכם אין זה כך? תמהה.

אצלנו תלויות תמונות על הכתלים, אמרתי.

מוזר! נפשקו שפתיה. ובני־אדם אינם רואים את עצמם?

לכל איש מראה בביתו, אמרתי.

האמנם! נפקחו עיניה לרווחה. האין זה מפחיד כשאדם עומד לבדו מול מראה? גם מסוכן הדבר!

אבל כאן נכפלת דמותי עד אין־סוף! הסבתי עוני אל בבואתי.

כן! כיוון שהמראות הן מקבילות! חייכה עלינה, וזה היפה שבדבר! שורה ארוכה־ארוכה, ואתה אינך אחד, אלא אלף! ובסופה של השורה זיו ארגמני כנוגה השחר, העוטר את דמותך כהילה. הרי זה כאילו אתה מביט אל מרחקי העתיד.

אבל גם מרחוק הריני כפי שהנני, רק קטן יותר…

נראה שהאנשים שמסביבנו הבחינו שאיש זר בתוכם, כי כמה מהם נתעכבו לידינו והיטו אוזן לשיחה. מי האיש? לחש מישהו על אוזנה של עלינה, והיא ענתה: מארץ שור. לעצרת האושר בא. חיוך של ברכה נשתפך על פני הסובבים והם מדדוני בעיניהם. אף הם ביקשו לדעת מה דעתי על התמונות. ומשחזרתי על הדברים שאמרתי לעלינה, השתוממו עלי מאד. כאן אנו עומדים בפני עצמנו והתקווה זורחת עלינו מרחוק, אמר אחד בהראותו בידו על המראה. האינך נהנה כשאתה רואה את דמותך בתוך דמויות כה רבות והאור שפוך על כולנו כאחד? אמרה אשה אחת.

הסבתי מבטי אל המראה ותמונת השדרה הארוכה של אנשים רבים עד בלי סוף, שכאילו קפאו רגע באמצע מצעדם, שוב הטילה בי אימה, כי פני כולם הביעו אומץ ורק פני היו צהובות בתוכם.

האין זה יפה? הטתה האשה ראשה אלי.

ובאומרי יפה, ראיתי שני תוים דקים משתפלים מקצות שפתי.

היפה אינו מלאכה, הסביר האיש שדיבר קודם לכן. הוא נובע מתוכנו וחוזר אלינו מתוך בבואתנו.

אמנם כן, אמרתי ובנות־קול הדהדו אלי משורת בני־דמותי שבמצולת המראה, אבל אצלנו הציירים הם שמגלים את היפה.

הציירים? צחקו כל העומדים סביבי. והאשה ששאלתני קודם לדעתי, אמרה: הציירים לעולס אינם יכולים להתקרב לתמונת האמת כמו המראָה. כאן הרי זו האמת כשלעצמה!

בעוד אני מהרהר בדבריהם, פרשו האנשים מעלינו, ובהמשיכם לפסוע לאורך קיר־המראה, עוד התלחשו ביניהם כמסתודדים עלי.

בהתעכבנו שוב להסתכל במראה והיינו אך שנינו, לבדנו, חשתי עצמי כערום ומיהרתי להפנות גבי אל הקיר. בקיר שמנגד שוב נשתקפה אלי דמותי מרחוק ועצמתי עיני מפניה. נצא, לחשתי לעלינה, וברדתנו במדריגות דומה היה לי כאילו שורה ארוכה של בני־דמותי יורדת בעקבותי.


אמת אמת תרדוף

חקוק היה באותיות אבן במצחו של שער האגף השני, ששני אריות־אבן שלוחי־לשון שמרו על פתחו. נכנסנו בשער, ובקומה השלישית הובאתי אל אולם רחב־ידיים שאנשים רבים ישבו באמצעו, כפופים על שולחנות מבהיקים ומעיינים בספרים. בהגיענו אל חצי האולם, רמזה לי עלינה להמתין רגע והפליגה למצוא את מנהל הספרייה. הכתלים סביב־סביב היו מלאים ספרים, ערוכים שורות־שורות על גבי מדפים וזהב אותיותיהם נצנץ באור הקלוש. הקוראים היו שקועים בספריהם ואיש מהם לא נתן דעתו על סביביו, לבד צעיר צנום אחד, שישב בקצה השולחן הראשון, אשר מדי פעם נשא עיניו מספרו ובחנני בסקרנות. שער שחור מסולסל היה לו, פנים כחושות וכהות, כמעוּנות צוֹם, שלהבות פרחו בהן, ומשנפגשו עיני בעיניו, ראיתי כי הן פוזלות מעט, האחת מיישירה והשניה משמאילה, אך עמוקות היו ויפות.

עלינה חזרה ובאה בלויית איש גבה־קומה שאישונים כדוריים ובולטים נוצצו מאחורי משקפיו הגדולים. שמח אני להכירך ולהסביר לך איך מתנהלת ספרייתנו, לחץ האיש את ידי בכפיפת־קומה ובפנים מבריקות. האם גם בשוּר יש ספריות ציבוריות?

כן, אמרתי, אבל קטנות מזו.

בטוחני שגם שונות הן מזו בסידריהן, הבריקו אלי אישוניו, ובהשקיפו על פני האולם ממרום קומתו, אמר: זוהי ספריית דברי־הימים והיא מונה כמיליון ספרים. הנה, נעבור נא באולם ויובן לך כיצד היא ערוכה.

ובכן, הספרייה מחולקת לשני אגפים ראשיים, אמר הספרן בהגיענו אל ראש־האולם. הכותל השמאלי הוא אגף דברי־ימי העבר, הכותל הימני הוא אגף דברי־ימי העתיד. אנחנו, העומדים באמצע, נצטחקו פניו, מצויים ממש בהווה…

האם אין אגף לספרי ההווה? שאלתי.

למעשה, אין הווה במובן הטהור של המושג! זקף הספרן אצבעו לעומתי, ועלינה נענעה בראשה כמסכימה לדבריו. הזמן זורם תמיד ולעולם אינו עומד!

וכמוהו גם האמת! מיהרה עלינה להוסיף בהסבה פניה אלי.

מיד יובן לך הדבר, שמח הספרן להסביר. הספרים שמשמאל, הם על תקופות שהיו והספרים מימין על תקופות שתהיינה, אך מכיוון שהזמן זורם בלי הפסק, וכמוהו גם האמת, כפי שהעירה עלינה בצדק, הרי אנו מעבירים תמיד ספרים מן האגף הימני אל האגף השמאלי, וכך אין אנו מפגרים לעולם…

אם כן האגף השמאלי מתמלא יותר ויותר והימני מתרוקן והולך, אמרתי.

לשאלה זו ציפיתי! נתחייך הספרן אל עלינה. לא, אין זה כך, אמר, שניהם נשארים בגודלם הקבוע. מיד יובן לך הדבר. כמספר הספרים שאנו מוסיפים על האגף השמאלי אנו אף גורעים ממנו, שכן מורידים אנו לבית גנזי העתיקות את אלה שנתיישנו ואין לנו צורך בהם. בה־בשעה, ובאותו קצב עצמו, נכתבים ספרים חדשים בשביל האגף הימני. הרי זה מעין חוק הכלים השלובים, צחק האיש מעומק לבו.

הרי זו מלאכה רבה! אמרתי.

מיד יובן לך הדבר, קרנו עיניו של הספרן, ועם כך קרבני אל האגף השמאלי, הוציא ספר עבה מעל המדף ופתחו לפני. הנה, רואה אתה, אמר, זהו ההבדל היסודי בין ספרי שני האגפים: כאן הם כתובים מסוף לראש ושם מראש לסוף…

נטלתי את הספר בידי ומשהחילותי לקרוא בו, חשתי עצמי מתנודד כעל סיפונה של אנייה שיכורה. המלים לעו לעיני ולא נתקשרו ביניהן ורק אחר שעיינתי בדף עיין היטב, ראיתי שיש לקרוא את המשפטים בהיפוכם, מסוף השורה לתחילתה ומסוף העמוד אל ראשו.

הקריאה קשה כך מאד, אמרתי.

אין אנו נרתעים מן הקשיים, אמרה עלינה.

רק ענייך של הרגל הוא, ביטל הספרן בידו. כל אדם עשוי להתרגל לכך במהרה, כשם שעשוי הוא להתרגל ללכת לאחוריו, למשל.

לשם מה נעשה הדבר, שאלתי.

אמת רודפת אמת! זקף הספרן אצבעו ונתרומם בתנודה קלה על בהונותיו. דברי־הימים הם כמו שני גלגלים שלובי־שיניים, שהאחד סובב לאחור ובה־בשעה הוא מסובב את השני לפנים. מכאן אתה מבין מדוע חצי הספרים כתובים הפוך וחציים ישר.

ומת עולה בגורלם של אלו שאתם מורידים לבית הגנזים? שאלתי.

הו, הללו! נוצצו משקפיו של הספרן, אף זה מעניין ביותר! המתן כאן מעט, אוליך את עלינה אל השומר ותרדו לשם יחד.

כל אותה שעה שהיינו משיחים, חשתי בעיניו האורבות של הצעיר שישב בקצה השולחן הראשון, ועתה, ברגע שיצאו עלינה והספרן מן האולם, ועמדתי ליטול ספר מן המדף, נתרומם הלה ממושבו, נתקרב אלי על בהונותיו, ומשהגיע עדי, לחש:

סלח לי, נדמה לי שאתה האיש מארץ שור.

אמנם כן, נפניתי אליו.

ראיתי אותך אתמול בצאתך מתחנת־הרכבת, אורו עיניו, השקועות עמוק בחוריהן. פעם ראשונה אתה אצלנו.

כן, אמרתי

ואני מעולם לא הייתי בשוּר, אך קראתי עליה הרבה, אם גם בהיפוך.

על עברה, אמרתי.

כן, פזל האיש לעבר פתח האולם. אחר נתחייכו פניו השחופות ואמר: יפה אצלכם?

הו, כן, אמרתי.

חולמים, מה? לחש כאיש רעב שזמן רב לא בא אוכל אל פיו.

בלילות? תמהתי.

חולמים איש איש כרצונו, מה? עבר צל־אש על פניו.

כמובן, וכאן?

אסור! ניתז לחש מבין שפתיו. רק בלילות ג', וגם אז חייבים הכל לחלום אותו חלום. בשרי כוחש מיום ליום מחוסר. שנה! – שׂם האיש שתי כפות ידיו על חזו הצנום.

אמור, מה חולמים אצלכם? תבעו עיניו השחורות כפחם.

הו, החלומות הם כזב! אמרתי.

כזב! זה מה שאני משתוקק לו, מעט כזב! לחש בתאוה. האמת ממיתה אותי כאן! – קרע את לבו מתוכו. רק אמת, אמת, אמת, תפלה כמים! תן לי כזב, חריף כיין!

האם לא כולנו מחפשים את האמת? שאלתי.

הה, לחפש! בערו גחלי עיניו. כן! אבל כשהוא ניתנת לך, חוק יום ביומו. זורמת אליך ברשת הצינורות העוברת מתחת למדריכות ומגיעה לכל בית ובית, אתה רעב לשקר! לסיוטים! הו, אילו אפשר היה…

אך באותו רגע נראתה עלינה בפתח האולם, האיש נתרתע לכהרף־עין ובפנותו לחזור אל מושבו, לחש בצחוק יבש:

אבל אני מתמרד. אני מדיר שנה מעיני. כל הלילות אני עֵר!


השומר, איש דל־בשר, לבוש בגד־בד שחור ורחב, ירד לפנינו במדריגות הצרות, המתפתלות, וצרור המפתחות מצלצל לפניו. ירדנו בעקבותיו, מגששים דרכנו באפלולית, ובהגיענו למטה, נעצרנו לפני שער ברזל שמנעול כבד היה תלוי על בריחו. השומר תחב מפתח בחור המנעול, הוריד את הבריח, והדלת צרחה על צירה. אויר קר וטחוב נשב מתוך חשכת המרתף. בבקשה, הורה לנו להיכנס בעמדו אדיש על המפתן.

האין אור בפנים? נעצרתי על הסף.

אין אור, אמר השומר, שהיה חיוור־פנים כאמודאי.

עלינה, שראתני מהסס, פסחה עלי ועברה את המפתן. רק אז נכנסתי גם אני. השומר בא בעקבותי וסגר אחריו את השער. חשיכה גמורה היתה ובתוכה נשמע כעין טפטוף מים וחריקה כחריקת צלעות אונייה מתנודדת. חשתי ברטיבות נספגת בסוליות נעלי, וידי המגששות החליקו על גבי מציבות לחות וקרות. רואה אתה איך ללכת? שמעתי את לחשה של עלינה לפני. איני רואה דבר, אמרתי. מיד תתרגל לחשיכה, אמר השומר מאחורי.

קול חלחול המים גבר והחריקות צפצפו כנאנקות תחת משא כבד. רגלי נתקלו בזויות אבן ורק בעשותי עוד צעדים מספר, ראיתי פתח ארובה מעל לראשי ככתם מרובע של פיח. משנתרגלו עיני לחשיכה, הבחנתי שאני מהלך בין שתי שורות של קוביות־אבן שחורות. מעבר להן היו עוד שורות כאלה, כבבית־עלמין.

האם מציבות הן אלה? שאלתי בהעצרי.

לא, אמר השומר וקולו הדהד במרתף, אלה הם הספרים.

הספרים?

כן, אמר, הספרים. בנופלם מלמעלה, דרך הארובה, עורכים אותם כאן זה על גבי זה. מפאת הכובד ולחץ הזמן, הם נכבשים מאליהם והופכים לקוביות של פחם.

אלה שעל ידינו הם עתיקים ביותר, אמרה עלינה.

אתה שומע את החריקות מקצה המרתף? אמר השומר. זה מחמת הכובד. אלה ספרים שירדו לא מכבר. הם מעיקים זה על זה ונלחצים מטה.

בתקרת המרתף בצבצו בועות־מים, כבמערת־נטיפין, וזעיר־פה זעיר־שם היו תלויים ממנה גדילי דמעות־בדולח דלוחות. צווחה שפלחה מן החשיכה המעובה שבירכתיים הדביקתני אל המצבה שמאחורי.

נבהלת? הפציע חיוכה של אלינה כשחר חיוור.

זהו העטלף שלנו, אמר השומר, הוא עיוור, כמובן, אבל משכיל הוא לנקר את האתיות שאינן לרוחו.

איך הוא עושה זאת? שאלתי בחלישות.

יש לו שני שומרי־ראש. ינשופים. הללו משמשים לו עינים.

נשימתי קצרה. נשענתי בגבי על מציבת הפחם הקשה וחשתי את כובדה העצום, כאילו היתה גוש־כוכב שחצה את החלל ונדבק באדמה. הזמן היה דחוס עד תמציתו בתוך הגוש המאובן ודומה היה שהוא ממשיך להידחס בחשאי. דמעה קרה זלגה מלמעלה על גבי מזבח הפחם וניתזה על כף ידי.

התרגלת לחשיכה? שאלה עלינה.

כן, נענעתי בראשי.

שורות המציבות. השחורות נראו עתה נוצצות‏ באפילת המרתף. מקרינות בוהק על סביבן כאבני־ברקת. הנטיפים התלויים מלמעלה נדמו כמנורות בדולח. אור עמום של מקדש עתיק הבהב, וחריקת הזמן מרחוק נשמעה כקינה.

היימצא פה מקום לכל הספרים שיבואו? אמרתי.

הפחם נדחס והולך עם הזמן, אמר השומר, מתכווץ והולך, עד שברבות הימים אף ייהפך ליהלום…

אותו רגע נטפה עוד טיפה מלמעלה ואחד הינשופים עט עליה ותפסה במקורו.


[תחנת הכוח]

כלוויתן עצום, נתרוממה מתוך הנהר, שרועה לכל רחבו, מגדה עד גדה, תחנת־הכוח הלבנה, קמורת־הגב. מתוך עורפה נשתלחו כלפי השמיים שתי קרניים־ארוכות וחדות, זו נוטה לכאן וזו לכאן, כקרניו של חילזון ענק. שום צוהר לא נראה בה וכל גופה התנוצץ באור השמש המשתפלת למערב. מי הנהר הסתחררו בצידה האחד, געשו באשדות בצידה השני, והלאה משם זרמו לבטח אל מרחבי שדות, חורשות ויערי־ארובות לוטי ערפל.

הגענו שמה, עלינה ואני, בנטות היום, ברכבת קטנה, מיטלטלת, מהלך חצי שעה מן העיר. שביל חצץ הוליך אל גדר התייל הגבוהה שמלפני התחנה ובהראות עלינה את כתב־הרשיון, נפתח השער לפנינו והאיש לבוש החלוק הלבן הובילנו אחריו אל חדר קטן שבצד הפתח.

המתינו כאן, אמר האיש, אבוא לכם את המסיכות.

אף אני כאן בפעם הראשונה, אמרה עלינה. משערת אני שזה נגד הקרינה.

לאחר דקות מספר חזר האיש ועל זרועו שתי חליפות סרבלים לבנים ורחבים שמסיכות מחוברות להם בראשיהם.

ליבשו את אלה על בגדיכם וריכסו אותם היטב, אמר במוסרו את האמתחות לידינו. שימו לב לקשור יפה את קצות השרוולים ואת בתי־הקרסוליים.

תחבתי רגלי לתוך הכיסים הארוכים, הכנסתי ידי לתוך השרוולים, ועד שלא משכתי את המסיכה על ראשי, כבר עמדה עלינה מעוטפת לבן כולה, נכונה לצאת. פניה לא נראו, שני עיגולים של זגוגיות ירוקות, גדולות, היוו את עיניה, וזרבובית עשוייה רשת צפופה מרובעת, בלטה במקום הפה.

אחרי, אמר האיש הקמצן־במלים בגמרי לרכוס את תכריכי.

יצאנו מתוך החדר, עלינו בשלוש מדריגות, והאיש פתח דלת־ברזל כבדה ואטומה, כדלתה של ספינת־אוויר, ובהיכנסנו פנימה סגרה אחרינו.

רחש שקט, חדגוני, היה מלא את חללו של האולם הרחב והארוך, שאורו נסתנן ירקרק מבעד למשקפי. באמצעו עמדו בשורה, בזה אחר זה, ארבעה פרים של פלדה, ראשיהם רכונים, רגליהם המפריסות ניצבות איתן על רצפת השייש המבריקה ומבטניהם יוצאים צינורות דקים הנמשכים למעלה ונפגשים כולם בנקודה אחת במרומי התקרה. הכותל השמאלי היה כולו לוח ציפחה שחורה, ומאות עיניים אדומות, ירוקות, צהובות, הבהבו בו בלי הרף, נדלקות וכבות, נדלקות וכבות, ומתחתיהן קבועים היו שעונים ללא־ספור שמחוגיהם סבבו, רטטו, חלו ברעדה. לאורך הכותל, ליד טבלה ארוכה וצרה, ישבו גברים ונשים, גבר ואשה לסירוגין, לבושי חלוקים לבנים ואוזניות מורכבות לראשיהם. ידיהם אחזו במתגים קטנים שהיו מניעים אותם פנים ואחור.

ארבעת הפרים שלאורך האולם, פתח האיש בהסברו, הם מצברי־הכוח הגדולים. הכוח האצור באדמה עולה מן הנהר אל רגליהם, עובר אל קרביהם ובהם הוא נטווה לחוטי־מתח דק ואדיר הזורם דרך גידי הצינורות למעלה, אל הקרניים, שוודאי ראיתם אותן מבחוץ. עשרים האיש היושבים לפני לוח הבקרה שולטים מכאן על כל כוחה של המדינה. במשיכת־מתג אחת, או בלחיצה על כפתור, הם מפעילים מכרות, בתי־יציקה, מנסרות, רשתות־אור בכל רחבי הארץ; בתנועת־אצבע קלה עשויים הם אף להפסיק את פעולתם, לשתק את הארץ כולה או להטיל עליה חשיכה גמורה. באלפי חוטים בלתי־נראים קשורה התחנה הזאת, עם כל עיר וכפר.

אבל זוהי עבודת יומנו הרגילה, המשיך האיש בהסבריו. עיקר מאמצינו עכשיו מכוונים לנסיון נועז, ראשון בתולדות האדם, והוא הפיקוח על תנועתה של השמ.

הו, נפלטה קריאת תמהון מפי.

ענין זה, כך הוא, המשיך מבלי שים־לב אלי. המדענים גילר שאילו היתה השמש מקדימה לזרוח בעשרים דקה ומאחרת לשקוע כזמן הזה, היתה תנובת השדות גדלה כפליים, כי בארבעים דקות אלה, של ראשית היום וסופו, יונקים שרשי הצמחים את לשד האדמה ביתר עוצמה ועליהם מטמיעים את האור בשקידה מכופלת.

כן, זה נכון, אמרה עלינה.

ובכן, זה שבועות מספר שאנו מנסים יום־יום לרתום את השמש בעבותות המתח, אם אפשר לומר כן, בבקרים, ולרסן את מרוצתה אל האופק, בשעות בין־הערביים. אלה הן הקרניים שראיתם בחוץ –

האם הוכתרו נסיונות אלה בהצלחה כלשהי? שאלה עלינה בערנות.

עדיין לא, עדיין לא, אמר האיש. כוחה של השמש הוא עצום, כפי שידוע לכם, ויש לשאוב זרם גדול יותר ויותר ממעמקי הנהר אל קרבי הפרים כדי שאפשר יהיה לרתקה למקומה אפילו כדי אלפית השנייה. אבל אין לנו כל ספק שבסופו של דבר נצליח, כי הנסיון מבוסס על חישובים מדוייקים. בעוד שבע דקות, כשתיגע השמש בקו האופק, תוכלו להיות עדים לאחד הנסיונות הללו. היש לכם שאלות כלשהן?

האוכל לשאול כמה שאלות את האשה שליד לוח הבקרה? אמרה עלינה.

בבקשה, ענה האיש בתחבו ידיו לכיסי חלוקו, ואחר סר מעלינו והפליג באולם.

במעומעם הגיע אלי מבעד למסיכה קולה הנמוך של עלינה, ששאלה את האשה שחורת הצמה, ענוגת הפנים, כמה זמן היא עובדת בתחנה, היכן רכשה את נסיונה, איפה למדה, ואם מוצאת היא סיפוק בעבודתה. האפשר שלא למצוא סיפוק, שמעתי את האשה אומרת, כשאת יודעת שבעבודתך את רותמת את כוחות הטבע לשרות האדם? כן, הרגשה נפלאה היא זו בוודאי, אמרה עלינה…

ארבעת הפרים הגדולים בחלל בטנו של הלויתן, עמדו רכוני־ראש, כבדי־מחשבה, מסכיתים למתחולל בחשאי בתוך קרביהם. רגלוה הקצרות והעבות, הנטועות איתן על עומדם, היו יצוקות כוח. מותניהם היו רחבות, בטניהם מתוחות ועורפיהם מכווצים. עיניהם המזוגגות הביטו ירוק ללא־נוע. גידי־פחדים יצאו מחלציהם ושלחו אוֹן למעלה. אור קר היה כמזמזם בחלל ואוזני צללו. היה שקט כלפני סער.

והסער בא. התחולל בן־רגע, כאילו התפוצץ העולם.

פתאום, מבלי שאדע איך קרה הדבר, נשמע קול נפץ עצום, בזק חלף באולם, מאיר את חללו, הפרים רקעו ברגליהם, הרצפה נתרעדה כולה, זרם חשמל הקפיץ את רגלי, פתחתי לצעוק, הפסיקו! אך פי נשאר פעור ולא שמעתי את קולי. נפלתי אפיים ארצה לרגלי הפרים ושמש התפוצצה בתוך עיני – – –

האם הצליחו? שאלתי לאחר שפקחתי את עיני ומצאתי עצמי מוטל על דרגש בחדר ההמתנה.

עלינה נענעה בראשה לאות לאו, ואמרה: ההוטב לך?

כן, אמרתי וקמתי על רגלי. פני היו לחים וברכי רטטו.

נבהלת, חייכה עלינה בעגמה.

ואת?

לא, אמרה, עמדתי ליד האשה והתחזקתי בדופן השולחן. התרגשתי, כמובן.

הנפץ הזה… אמרתי.

מבהיל כמובן, אמרה. מחר עם שחר ינסו שוב. הנלך?

דמדומים שלאחר שקיעה היו בחוץ וקיטור עלה מן הנהר. פסענו בדרך העולה אל תחנת הרכבת הקטנה והחצץ שרק תחת נעלינו. באופק היו עננים שלאחר דליקה, יגעי־קרב. העולם קיים, העולם קיים, העולם קיים, לחשתי בתוכי בראותי את האדמה ואת השמיים וחסד בין־הערביים שפוך עליהם כמימים ימימה. בהגיענו אל התחנה, נאמר לנו שעוד כשעה עד בוא הרכבת.

בוא, נשב קצת בחורשה, אויר טוב עכשיו, אמרה עלינה. אדמומית פרחה בפניה החוורות.

מחטי־אורן נתפצחו מתחתינו והפיצו ריח רענן. ממקום מושבנו נשקפה בקעה רחבה, עטופת אד אפרורי ואורות קטנים החלו נדלקים ומנצנצים בה אי־פה אי־שם. יצורים זעירים נראו מהלכים בין גידרות־שדה, עגלות התנהלו בדרכי־עפר, פרות חזרו למכלאותיהן ועשן עלה מתנורים. מארובה גבוהה אחת התנופפה לשון־אש אדומה.

האשה הזאת שליד לוח הבקרה… אמרה עלינה כשהיא חובקת את ברכיה ועיניה כחולמות, אני מלאת הערצה אליה. ההרגשה הנפלאה הזאת, להזרים כוח לארץ כולה…

רוצה היית להיות במקומה? שאלתי.

לא, לאו דוקא במקומה, אמרה כשמבטה שלוח לרחוק בגעגועים. אבל חולמת אני ליצור חיים מחומר.

מאמינה את שיעלה הדבר בידינו אי־פעם?

אין לי ספק בזה! הסבה אלי מבט יוקד. און דבר נבצר מכוחו של האדם! לפנים האמינו שרק אלהים יכול להמטיר מטר או לשל ברקום. היום אנו עושים זאת במו ידינו!

אבל החיים… זה משהו מיסתורי… לחשתי.

מיסתורי? פקחה עלי עיניים משתוממות. מיסתורין הוא שם נרדף לבערות. הקדמונים חשבו שהחכמה הנעלה ביותר היא לדעת שאינך יודע. אנחנו אומרים שהחכמה היא לדעת שאתה יכול לדעת. עוד איננו יודעים הכל, אבל יודעים אנו שיש באפשרותנו לדעת.

בכל זאת, יש דברים שלעולס לא נדע…

למשל?

למשל, סוד כוחו של האדם לדעת.

מבטה של עלינה נשתהה עלי בפתיעה. סבור אתה שהשׂכל האנושי הוא משהו נפרד מגופו? מין רוח מרחפת בחלל? אמרה.

איני יודע.

אינך מאמין באמונות תפילות אני מקווה, נסתכלה בי בחשד.

לא, אמרתי.

עלינה שלחה מבטה אל הבקעה שלמטה, שהיתה זרועה עתה אורות זעירים רבים, ממצמצים ככוכבים, אחר הרכינה מצחה אל ברכיה ולחשה אל העפר שלרגליה:

אני כל־כך רחוקה עדיין מהישג כלשהו…

שערה השחור היה תלוי, מפוסק, לשני צידי ברכיה וחשף משולש־עורף משיי מעל לצוארון חולצתה המבהיקה. היא נראתה עתה נערה רכה, חלשה, בכתפיה הצרות, בזרועותיה הדקות, בגרביה הלבנים, גרבי־תלמידה, שבצבצו מתחת לחצאיתה השחורה. שמתי זרועי על כתפיה (שנתכווצו פתאום כלמגע יד קרה) ולחשתי על אוזנה:

משום כך את עצובה?

עצובה? נתנערה בבת־ראש, כמו הטחתי בה האשמה כבדה (ושמטה עם כך את זרועי מכתפיה).

לא… נרתעתי, אבל רצינית מאד…

רצינות ועצב הם שני דברים שונים זה מזה, כשם ששמחה והוללות הם שני דברים שונים זה מזה, אמרה.

את מאושרת?

האושר איננו רגש חד־פעמי, אמרה. אדם המקדיש את חייו למטרה נעלה, מאושר תמיד. אני מתנזרת מהרבה הנאות כדי להיות מאושרת באמת…

קולה רעד מעט באומרה זאת. אחר, כאילו נתרופף פתאום חבל מתוח מאחיזתו, הוסיפה ואמרה ברוך:

לעתים עלי להחניק בי רגשות כנים באמת…

אבל למה? שאלתי לאחר שתיקה.

כי עלי להיות חזקה, אמרה בהישירה מבטה למרחק האפלולי.

אבל החולשות הן אנושיות… אמרתי.

החולשות הן מוֹתרוֹת, אמרה. אולי לעתיד לבוא נוכל להרשות לעצמנו להיות גם חלשים.

צריך אדם להיות חזק מאד כדי שיוכל לא להרשות לעצמו להיות חלש, אמרתי.

נכון, נכון, אמרח עלינה.

אבל אם חלש הוא מטבעו, הרי שאין בו די כוח לגבור על חולשתו…

בכוח רצון חזק, עשוי כל אדם לגבור על חולשתו!

ביקשתי עוד לשאול אותה כיצד ימצא אדם חלש רצון חזק, אך צפירת רכבת מתקרבת, הקימתנו על רגלינו.


[על פני האגם]

היום נטייל ברחובות העיר, בישרה עלינה בבואה למחרת בבוקר לקחתני מבית המלון.

עם כך פתחה את אמתחתה, הוציאה מתוכה מטפחת משי ירוקה, גדולה, ואמרה: זוהי מתנת הלשכה־המרכזית לבאי העצרת. ענוד אותה לצווארך.

לא עברו דקות אחדות משהחילונו להלך זה בצד זה ברחוב (שוב היה יום בהיר, חמים וזיווני), ומיד נמשכו אלינו כל מבטי העוברים. עקרות־בית עם אמתחות בידיהן, פועלים נחפזים לעבודתם, זקנים מהלכים במקליהם – כולס נעצרו להסתכל בנו כשפניהם מפיקות פליאה, התפעלות, סבר של ברכה. עד שלא הגענו אל פינת החצייה, וכבר יצאו פקידי־החנויות אל פתחיהם, דרי הקומות העליונות אל הגזוזטראות, וידיים מנפנפות נשתרבבו לעברנו מחלונות החשמליות המקרקרות על פסיהן. עוד צעדים מספר – ונחיל של ילדים החל מלווה אותנו מאחרינו, כשהם קוראים שלום ושואלים לשם ארצי.

נהג אחת החשמליות עצר בקרונו, הרכין עצמו כלפינו ושלח קריאה:

לעצרת?

לעצרת! החזרתי לו קריאה.

אושר! נופף בידו.

אושר! קראו גם הנוסעים מבעד לחלונות.

עם כך נתלקטה סביבנו סיעה גדולה מן המהלכים על המדרכה, שכולם ביקשו לחזות בי מקרוב, מהם שלחו ידיים ללחוץ את ידי, מהם שיגרו ברכות מעבר לכתפי רעיהם, מהם שאלו לי ולארצי. עלינה, שרצתה לחסוך טרחה ממני, ענתה על כל השאלות ולא שגתה גם פעם אחת. לבסוף פנתה אל כל הצובאים עלינו, ואמרה:

אזרחים יקרים, הן רואים אתם כמה עיף הוא. רק לפני יומיים הגיע אלינו בדרך ארוכה. הניחו לו עתה לסייר בעיר כחפצו. שבעה ימי עצרת עוד לפנינו ובטוחה אני שתספיקו להיפגש עמו כאוות נפשכם.

אך האזרחים, שנשתתקו לרגע בדברה, לא אבו להניח לנו, ובהמשיכנו ללכת, הלכו אחרינו, וקהלם נתרבה יותר ויותר; ילדים שכרכרו סביבנו בצפצופים, ואחריהם שובל ארוך, שכמעט דמה לתהלוכה. קרונות החשמליות, שנעצרו מאחורי הקרון הראשון, כבר היוו שורה רצופה לאורך הרחוב, ומן הגזוזטראות העליונות ירדו עלינו רביבי־פרחים.

אזרחים יקרים… הפנתה עלינה שוב ראשה כלפי־הקהל, בפנים חמורות משבתחילה. אך הקהל לא שת לבו אליה. עלז, מאיר־פנים, נפנף בידיו, צחק, ברך, ולא נתפזר.

שוטר־התנועה ירד מבסיסו שבפרשת־הרחובות, ניגש אלינו, לחץ את ידי ואמר בחיוך על שפתיו:

ברוך בואך לארצנו. כבוד ואושר הוא לנו להקביל את פניך, אך כפי שעיניך רואות…

והראה בידו על פקק־התנועה שברחוב.

הצדק עמך, אמרה לו עלינה. אוליך אותו אל האגם. על פני המים ודאי לא יוסיפו לרדוף אחרינו…

סלח לי… פרש השוטר ידיו ומיהר לחזור לבסיסו.

כה חביבים פה כולם, כה אדיבים… אמרתי לעלינה בהמשיכנו ללכת והקהל אחרינו. מעולם לא הייתי עד למחזות נרגשים כל־כך של הקבלת פני אורחים.

וודאי, אמרה עלינה, אך גם לחביבות יש לשים חוק.

רחוב יפה, זוהר בהוד מלכות, היה רחובה של יפת שבו צעדנו צפונה. פה־ושם, בין הבתים העתיקים, עגולי־הכתפיים והמעוטרים בפיתוחים, כותרות וצריכים, נתרוממו בניינים חדשים, לבנים, ישרי־זוויות ומרובי־חלונות. פה־ושם, בין פסלי־הרצים, נזדהרו בשמש מזרקות ובריכות. רחובות רבים נצטלבו עם דרכנו, שלווים ושפועי־ירק. פלוגות של פועלים עברו על פנינו, בנאים, חרשי־ברזל וחרשי־עץ, עם כלי מלאכתם, נעצרו לרגעים לברכה, התוודעות, הצהרות של שמחה, אחר המשיכו בדרכם, באותם צעדים אמיצים כבתחילה. לאחר כשעה הופיע לעינינו האגם, נוצץ, רוגע, מוקף סביב־סביב גינות, מדשאות, ואילנות גבוהים מסתודדים בחברותות.

משירדנו לסירה, ברכנו הקהל שנשתרך אחרינו עד שפת האגם בנפנופי־ידיים, כנפרד מבני־משפחה הפורשים בים, ואחר נתפזר מעט־מעט ושב על עקביו.

ביקשתי ליטול את המשוטים מידי עלינה, אך היא נתעקשה כל־כך, בתובעה את זכות־המארח לשרת את אורחו, והסירה התנודדה כל־כך, בהאבקי עמה – שנאלצתי לבטל רצוני מפני רצונה ולשבת על החרטום בחיבוק־ידיים.

שים לב לפני המים, אמרה עלינה בחותרה אל אמצע האגם, האינך מבחין במשהו בלתי־רגיל? ‏

השטתי מבטי על סביבי ולא ראיתי אלא משטח־מים צח וזוהר, מוקף גדות ירוקים.

אינך מבחין? שאלה שוב.

הכל נפלא פה, אמרתי, אך איני מבחין…

אינך רואה שאין בבואות בראי־המיים לאילנות שעל החוף? חייכה עלינה.

הו! קראתי.

ועתה אמנם נשתאיתי לכך שרק השמש נזדרחה מתוך האספקלריה הנוצצת של האגם ושום צללי עצים לא עיננו את שפותיה.

אלו פלאי טבע אצלכם! קראתי מרוב השתוממות.

לא פלאי טבע הם אלו, אלא פלאי מעשי־אדם! אמרה עלינה בברק של התפארות.

מעשי אדם!

כן, אנשינו הם שטיהרו את האגם מכל צל!

כיצד עשו זאת? תמהתי.

לא פשוט היה הדבר, אמרה עלינה. טבעם של צללים הוא כטבע עשבי־הבר. אתה מקצץ בהם ומקצץ בהם והם חוזרים וצמחים מחדש. אלא שאם אתה מתמיד בכך, עקשותך גוברת על עקשותם. שנה שלמה היו גנני־האגם מקצצים בשרשי הצללים שבמים עד שנשמדו לבסוף.

שוב העברתי מבטי על פני חוג שפת־האגם ותמהון מילא את עיני למראה בהירותו ללא־רבב.

לשם מה עשו זאת? שאלתי.

ידוע לך בודאי, הסבירה עלינה, שעצמים המשתקפים במים, משתקפים בהיפוכם. חזיון זה, יש בו רק לאחז עיניים לבלבל את הדעת. תינוקות עלולים להימשך אחר הבבואות ולטבוע. אנשום בורים – עשויים להטיל חכות אל דמויי הגופים שבמים ולבטל זמנם על דייג שאין בו ממש. וסתם בני־אדם – דעתם משתבשת כשהם עומדים וחוזים במראהו של עולם הפוך. כל ההפוך אין בו אמת ורק נזק בו. מעתה – נקי האגם מכל מכשול ודבר אינו עוכר עוד את שלוות מימיו.

ומשראתה שעודני תוהה ומשתומם, אמרה:

שונים פה הדברים משבארצך.

הו, כן, הכל שונה, הכל!

אך למוטב, לא כן?

בהיר להפליא… דומה כאילו שמש צדקה זורחת על הכל… והזיו הזה של חיבה וריעות הנאצל מפני האנשים… האמנם כולם מאושרים כל־כך?

הו, אל האושר השלם טרם הגענו, אמרה עלינה בחותרה במשוטים, אך החתירה לקראתו כבר יש בה מטעם האושר!

ולכשתגיעו אליו?

אושר הוא מן הדברים שאין להם שעור, אמרה עלינה, אתה מגיע אל מטרה אחת וכבר מטרה אחרת לפניך, וכך בלי־סוף…

הו, כן… נאנחה עלינה והניחה למשוטים לרחף בצידי הסירה.

נראה שנתעייפה מעט. נשענה בגבה אל דופן הירכתיים, עצמה עיניה מפני השמש ומלמלה: כה יפה… זה ימים רבים לא חשתי שלווה כזאת… זיו של חג שרוי על הכל…

אחר נתרוממה, אחזה שוב בידות המשוטים, בהוסיפה לחתור בנחת, נתנה קולה בשיר רך ועגום:

הו, מולדת שלי,

צלולת השמיים,

ארץ לא־צל,

אי־שם בין חופים…

ונעימתה פשטה על פני המים, מנענעת כערש את הסירה ומעלה דוק של געגועים סתומים בעיני. הכל היה כהזייה, שלוו ורגוע ושמשי, ומעבר לאגם השתרעה ארץ גדולה כגן מושקה אד. האם לא חולם אני?.. חיוכי הברכה והשמחה של האנשים שפגשוני ברחובות זהרו לעיני כחזות של עולם שכולו טוב.

בין כך ובין כך הגענו אל חופו השני של האגם.

קשרנו את הסירה אל יתד והתפרקדנו על הדשא המשתפע אל המים. צמרות רשרשו מעל לראשינו וטבעות זהב נשרו על פניה של עלינה, שהיו סמוקות ממאמץ החתירה. זרועה היתה חמה וריח חריף ונעים נדף מבית־שחייה. הכישות הרך שעל שוקיה הזהיב באור השמש. בבירכה האחת, שנחשפה מעט, חייכה גומת־חן ענוגה. למעלה, בין הענפים, חיזרו שתי צפרים זו אחר זו, כשהן מנתרות, מעופפות ומשיקות מקוריהן בחטף.

דרורים הן אלו?

עפרונים, אמרה עלינה.

מתנות אהבים…

זוהי עונת הזדווגותן, אמרה.

עם כך נתיישבה, מתחה את שמלתה עד קרסוליה, ובחבקה את ברכיה, הסבירה לי כיצד הכלאתם של עפרונים עם שרקרקים, מביאה צאצאים שגוונם צהבהב.


[ליל החלומות]

בשעה מאוחרת של אותו ערב, ליל ג', ירדתי אל הכיכר האפילה שלפני בית־המלון.

הרחובות היו ריקים ושום קול גלגל אל קול צעד לא הפריע את דממתם. בכיפת השמיים המשובצת כוכבים הכסיף חרמש ירח דק. מיגדלי הבתים הרמים ניצבו סביב כמשמר מכודן של צללים.

פסעתי אל אמצע הכיכר ונתיישבתי על בסיס פסל הרץ הנחושתי. מבעד לאבני הכתלים ומבעד לתריסים המוגפים יכולתי לשמוע את נשימתה העמוקה, העיפה, כמיהת המרגוע, של העיר כולה. מפעם לפעם זעו יצועים תחת ישנים מתהפכים על משכביהם. מפעם לפעם נסרטו השמים מכוכב נופל. כל העיר חלמה וחזה עלה וירד כחזהו של ים שקט.

כמעט נפלה תנומה על עפעפי, כאילו הייתי מתנדנד בעריסת־העיר, אך נקישת צעדים מתקרבים על אבני הרחוב העירה את חושי פתאום.

כרוח במגרש ריק, נישאה למולי דמות אדם ששכמייה שחורה היתה קשורה בשרוך לצווארה. האיש צעד במהירות בין רץ לרץ, אך בהגיעו עד מקום שבתי, נעצר, התבונן בי רגע ואמר:

גם אתה אינך ישן?

עתה הכרתי בו את האיש שדיבר עמי בספריית דברי־הימים.

אתה… אמרתי, יצאתי לרחוב כי רציתי לראות איך העיר חולמת…

כן, אתה זר ואין החוק חל עליך, הפשיל את שולי גלימתו ונתיישב לידי על בסיס הפסל.

אינך חושש להפר חוק? אמרתי.

חיוך הבהב על פניו הכהות.

שתי עיני עומדות על המשמר, אחת מישירה ואחת משמאילה, אמר. על כן אני פוזל, צחק צחוק יבש.

עיר שלמה שקועה עמוק בחלומות, תחת חרמש ירח כסוף, אמרתי לאחר שתיקה.

הוא הפוך, אמר בשאתו עיניו למעלה.

אינך רואה? הוסיף בראותו אותי תוהה על הירח הדק. פניו מופנות צפונה.

אה, ריצד בי רעד.

לכן החלומות קרים, גיחך.

עצוב להתהלך כך בעיר ריקה, נפניתי אליו.

בלילה אני מלך. יחיד בין הרצים. אני עובר מקצה העיר עד קצה, כצל בין החלומות. זה מה שמרגיז אותם כל־כך, צחק. הימים הם שלהם, אבל הלילה שלי הוא!

אבל הימים כה בהירים כאן, אמרתי, כאילו כל הצללום גודעו!

אינך ירא את האור המלא? שאל.

הו, לא! אמרתי. תחילה, כשעברתי במנהרה החשוכה שבגבול גומר, מלאתי פחד. הייתי כנופל. אך כשנשלפה הרכבת אל אור הצהריים – נפקחו עיני פתאום! הכל היה זוהר! בשום מקום אין מאור כזה…

גם לא בשוּר?

לא, גם לא בשור. צללים חולפים שם על פנינו, כעננים. הלב רוטט תמיד, אינו יודע מה ילד יום. יד לוחצת יד בהיסוס, ללא ביטחה. ובלילות… בלילות נפערות לעתים צעקות מחלומות־פחד…

עז! סוער! שפשף הלה את יריר כשעניו נוצצות נכחו. ספר עוד! הים גועש, מה?

וודאי, אך כשהוא גועש, קשה לדוג.

אבל הוא ירוק כעיני זאבים!

כן, מטיל אימה!

אימה! התגלגל צחוק מפיו. אחר אמר בלחש: ראית את צריחי עזמוּת?

כן, עברתי לידם.

מה ראית?

יונים לבנות עופפו מעליהם.

השמש מסנוורת את עיניך, צחק. הם ריקים! אין בהם איש!

ולאחר שתיקה, נפנה אלי ושאל:

מדוע אתה עצוב, אם כן?

עצוב? קראתי בבהלה.

כן, כן! שם, בספרייה, ועכשיו!

אינני עצוב, אמרתי. אני רק נדהם ממראה עיני. מן הפלאים שאין דומה להם בשום מקום. לא, אינני עצוב…

כמה זמן תישאר כאן?

עד תום העצרת.

אם כך, לא נתראה עוד, כפי הנראה. אני יורד למחתרת, כדי לא להפריע.

ובקומו ממקומו, אמר: התילווה אלי?

לאן?

אל בית־הגנזים. בכל לילה בחצות, אני מכוון שם את שעוני. כל שעוני העיר ממהרים ורק שם הוא נכון.

לא ראיתי שעון שם, אמרתי.

ביום אין רואים אותו. בלילה כל ספרותיו נוצצות. עשויות שמיר.

בית־הגנזים וודאי נעול עכשיו.

אני משחד את השומר, בכוכבים־נופלים שאני מלקט בדרך, צחק. תילווה אלי?

לא, אמרתי, לא אוכל…

עור רגע עמד והתבונן בי, אחר נשא את ידו ואמר כסיסמה:

אושר!

אושר! נענעתי לו בראשי.

צעדיו נתרחקו, הלוך והתרחק, ומשנשתתקו, החלו כוכבים נופלים בשמיים כגשם רביבים. הלטתי פני בידי והיתה עלטה. – – –

כשפקחתי את עיני אל הרחוב החשוך, זכרתי את חלומי:

עברתי עם עלינה בשדה רחב, זרוע פרגים אדומים, והשמיים היו כהים, כמו לפנות־ערב. עלינה מיהרה מאד, ואני נתעכבתי לרגע והתכופפתי לקטוף פרחים אחדים. משנתרוממתי, ראיתי כי נעלמה. עמדתי והסתכלתי כה וכה, נבוך ונבהל, ולא ידעתי מה אעשה. אדם אחד, חסון, נעול מגפיים מבריקים, קרב אלי בצעדים נמרצים, ובהגיעו עדי, שאל בתוקף מדוע אני עומד בטל ואינני עוסק בחפירת ביבים, כפי המצוּוה. נדהמתי ולא היה לי מה לענות. האיש הובילני אחריו, אל קצהו של כפר שומם שבתיו היו כחורבות. הראה לי על תעלה, נתן את בידי, וציווה עלי, כאן תעבוד. פניו היו אכזריות וידעתי שאין מפלט ממנו. נכנסתי לתוך התעלה, והוא הסתלק מיד, בנותנו בי מבט מאיים. עמדתי עד ברכי בתוך הביב המרופש והוצאתי בוץ באת הארוכה. חשתי שאני נידון לעבודת־פרך עולמית והביב הוא הקבר לעצמי. פלוגת חיילים, חגורת סיפנים אדומים וחדים, עברה על פני, צועדת בעוז, ארבעות־ארבעות, ושורקת שיר־לכת עליז. נשאתי עיני אליהם וקיוויתי שיכירוני ויגאלו אותי מתוך הביב, אך הם לא שמו לב אלי. רציתי לקרוא להם, אולם הם המשיכו בדרכם בשריקה. מוכרח אני למצוא את עלינה, אמרתי, כדי להינצל, אחרת, זהו סופי. חילצתי עצמי מתוך הביב והחילותי מהלך בכפר הריק, החרוב. הגעתי אל בית אחד שלם, עגול, בנוי אבני־גזית חלקות. ידעתי שזהו מקום קדוש, לפו היונים שעמדו על כיפת־גגו. החלקתי בידי על האבנים והקפתי את המקדש למצוא את פתחו. שם, בפנים, יש לי ידידים, אמרתי בלבי, והם יודעים מי אני. אם אמצא שם את עלינה, אפול על פני לרגליה ואומר לה כמה אני מעריץ אותה. שכל ימי רציתי להדמות לה ולא מצאתי בי די כוח. נכנסתי בדלת קטנה, וההיכל העגול היה אפלולי ומלא ריח קטורת. מתוך האפלולית שבירכתיים, קרב אלי אדם שדמה לרודין, אך ראשו היה מגולח ולבוש היה גלימה שחורה. בשתיקה שאל אותי לרצוני. אמרתי שאני מחפש את גלינה. – כוונתך לעלינה, אמר האיש. – כן כן, עלינה, אמרתי ונדהמתי כיצד טעיתי בשמה. – עלינה איננה… נד לי בראשו. – איננה! קראתי בבהלה גדולה. – כן, כן, אמר בפנים קודרות, מאז עזבת אותה, היתה כמשוגעת. חיפשה אותך, ולאחר שלא מצאה, הלכה והשליכה עצמה לתוך הנהר. – לתוך הנהר! קראתי, אבל אני ליקטתי פטריות בשבילה. האיש לא ענה דבר וחשתי מועקה בחזי וחלחלה. הקאתי דם, וחיללתי את קדושת המקום. – – –


 

ב. עדן    🔗

המולה רבה, כאילו פרץ זרם מים כביר למלון, העירה אותי בבוקר משנתי. טפיפות צעדים, קריאות רמות, קולות צחוק, מילאו את כל קומות הבית. הם באו! העצרת! צהלתי בתוכי וקפצתי על רגלי.

וברדתי לרחוב הייתי כחולם. אור שבע שמשות סינוור את עיני והכיכר כולה שקקה, כרכרה, צהלה, מהמוני חוגגים לבושים בגדי מאה עמים, שמילאוה. הבתים סביב־סביב היו כעין הענבר, כעין הדבש, ופסלי הרצים ברקו בזהבם. מכל החלונות הגבוהים רעפו רביבים של פרחי־בר על ראשי הנקהלים, ומלמטה ענו להם אלפי זרועות ‏מתנופפות בברכה. על ראשי הגגות, מארבע הרוחות, ניצבו נושאי חצוצרות נוצצות, ודגלים לבנים שוטטו גבוה, כמפרשים בים הרקיע. שרשרות ילדים, יד־ביד, פרצו מבין הבתים, נשתחלו בהמון, עברו מעם לעם, משבט לשבט, והריעו הידד לכולם. בחור במצנפת מחודדת קפץ על כתפי רעיו, פרש את ידיו לשמיים וקרא: ש–מש!

תור הזהב! תור הזהב בא! עבר שרב בחזי. חבורות־חבורות שטפו על פני, חבוקות־כתף, חבוקות־מותן, בנות איי־הדרום בשמלות פרפרי־משי עם כושיים בגלימות העלים הירוקים, בנות הערבות הרחבות בחולצות רקומות עם בני־הצפון באפודות הלֶבֶד, בני ההרים הגבוהים במצנפות האדומות עם בני הדרום השחומים… גברים יצאו מן הפתחים וזרקו את כובעיהם למעלה ונשים בחלונות נופפו במטפחות כבלשונות אש. נערת דקת־גו, ארוכת־צמה, נתלתה בחבל שנאחז בחוד אחד הצריחים ועפה בסערה מקצה הכיכר עד קצה.

הו, תבל רבה! הטוב שבכל העולמות האפשריים! גאה בי לבי. בחורים מחופי ימים רחוקים חבקו איש את רעהו, הניפו בחורות בזרועות נחושות אל על, נשאו ילדים על כתפיהם. כפריים במגבעות שחורות, רחבות כנפיים, אגדו נערות דקות־גבעול כרקפות. חלילי הרים הלכו הלוך וחלל ופלגים פכפכו סביבם. חבורה מארץ־הטל־הצח גרפתני עמה, יד על כתף, אל לב הכיכר. נער טיפס על ראש פסל־רץ וקרא: עולם!

הכיכר ריקדה, ריצדה, כים מנצנץ בזהרורי־שמש. הייתי אלף, הייתי רבבה. הייתי אנושות כולה. חמש יבשות נסתחררו בגופי באורן השפוך. מראשי הגגות בארבע הרוחות נתפצחו תרועות חצוצרות, רץ־ברק סנוור את עיני, וכל הצבעים נהרו צפונה, זרמו כנהר ברחוב הגדול, ושירה אדירה אחת צעדה קדימה, קדימה, בין שדרות הבתים דהומי־ההדים, הרקיעה למעלה, גבוה, נשאה את חופת השמיים על כידוני ברזילה וזהבה.

הייתי כלירעם, כליברק, חזיזים חישמלו את גופי, ריתקו את זרועותי כברזל לזרועות חובקות את כתפי, את צוארי. קראתי אושר! עם כולם, בקצב־הצעד, בין צעד־לצעד, שבעה צעדים ובשמיני אושר! עד לב השמיים. גם בשלישי אושר, ברביעי, בחמישי. חיות־פרא שאגו בחזי, אושר! טרפו את חושי עד אבוד.

מבמת־הצופים שבקצה הרחוב הדהדו רמקולים רועמים, רוגמים הדים־בהדים – הוד–רמ – רוד–גמ–אור–הו – רודין ניצב שם, שמאלו בחיקו, פיו פעור אל קורי מקרופון, אגרוף ימינו נישא למעלה וכל הכיכר מרעידה לו הידד! – – אושר! שאגתי נישא על כתפי רעי, נושא סלע־אגרוף אל סלע אגרופו של רודין. אושר, רודין! תחי ארצך! תחי גומר, תחי יפת. ישגב כוחה לעד! – והידדי רעמו עם כל הידדי הכיכר.

אחר־כך, בצפון, נתפרש כל יפי העולם על כרי הדשא הרחבים שמקצה הרחוב ועד שפת האגם הזוהר – העלמים היפים, זקופי־הגו, אורי־הפנים, הלבנים, השחורים, הצהובים, השחומים, מלוכסני־העיניים, משוקדי־העיניים, אפלי־העיניים. הנערות היפות, זהובות־השער, שחורות־השער, הענוגות, הבריאות, הגבוהות כאגרטלים, השמנמנות ככדים, שפועות־החזה, גבועות־החזה, שחומות־השוקיים, רחבות־הירכיים, אלה שכוכב אדום במצחן ואלה ששפתיהן כתוּת שחור. אלף צבעי המלבושים היוקדים, הרקמות, הקישורים, השנצים, המטפחות. צבעי האדמה, צבעי הדגן, צבעי היערות, הנהרות, הפרחים. –

גדוד פרשים רכובים על סוסים ברודים, נושאי דגלים לבנים, שאט במעלה הרחוב, בראש נחש־אדם עצום, קדמוני, מבריק בשמש בחוליותיו, ומיצעד־הכוח של גומר עלה ככובש. גוש נחוש של נשים, גופיות הדוקות לבשרן השחום, נושאות ככרות־לחם גדולים מתחת לחזיהן החמים, צעד בעוז, שורות־שורות לאין ספור. נשים בריאות, אמיצות שרירים, שערן קצר, שחור כפחם, צהוב כקמה, עבה כשער סוסים. טור אלפי בחורים רמים, נושאי אלומות־חיטה, הניף אלומותיו, אחת לימינו אחת לשמאלו, ים תבואות גואה, עולה גלים, יורד גלים, רוגש ברוח. צבא רמחים, פלוגות נערות נושאות סיפנים אל על, פירכס בשמש, שלח חזיזי־אור. אלפי ידיים נושאות פטישים, מתוות באויר קשתות וחיצים לקצב הצעדים החמושים, ריקעו את פחי השמיים, ובהלמות תנועתן רעמו הקריאות כברזל, גו־מר! גו־מר! גו

*

הייתי פקעת תייל דוקרני, שיפודי מורג חדים. דמעות־אושר יצוקות בגרוני. הו, עם גדול, מדביר ברגליו ארץ, עם גדול עם גומר, מגור מסביבו, גוי איתן, נעוֹר מאסוריו, ברזל מנוגד, עולה כגיבור, ערוך־כאיש לאושר!

אחר נושאי הפטישים הלכו נושאי גלגלי הברזל, אחריהם נושאי המנופים, אחריהם נושאי אבני הפחם השחורות, אבני הנחושת הירוקות, אבני הברקת, הגרעינית, מטילי הארד, הכסף, הזהב. – עשרת אלפים, שלושים אלף, מאה אלף – – עד נטות השמש, עד נגוע פלח הארגמן באופק המערב, ושורות פרים זהובי־קרניים, שחורים כולם וכוכבים לבנים במצחיהם, נקשו בפרסותיהם, כבדי־צעד, כבדי־ראש, עבי־עורף, פימותיהם מטלטלות, פסעו כעוֹלים לקרבן. –

*

בלילה דהרו מרכבות־אש בשמיים. זיקוקים זינקו מעלה, שרטו בשריקות את שחור החלל, התפצחו כמניפות, כמיצנחים, כגשם כוכבים־נופלים, כמיזרקות מחוללות, האירו לפתע, באור־כוכב זוהר ומשתהה, קסמי גגות וגנים, התפוצצו לרבבות רביבים, כישפו את הרקיע במסילות חגות של פולסים. מגדות האגם ועד קצות העיר שקקו הרחובות, הכיכרות, אלפי שרים, רוקדים, מנגנים, שיכורי־שמחה, סחרחרי־אהבה. עד אור הבוקר להטו שפתי מנשיקות בני תבל כולה. –

*

נדדתי מעם לעם, למחרת, למחרתיים, נישא על כנפי מנגינות ומחולת. על הבמות הפתוחות בגנים, תחת השמש, ובאולמות השייש המבהיקים. ראיתי את פרחי הלוטוס הצפים על האגמים, את אהבות פרפרי־המשי, את הדייגים המצילים נערות משיני נמרים, את מלחמות הקופים בשמיים, את משחקי החרבות המקפצות, את פולחני האש ביערות, את חתונות הכפרים בשפלות, את אומץ לבם של הלוליינים, של אוכלי־הלהבות ומאלפי־האריות, את מחולות־האש במערות, את חגי הזרע, הקציר והאסיף של ארצות־התבואה, את אגדות ההרים המושלגים ואת אגדות המדבריות הלוהטים. ראיתי את מרידות הנדכאים, את נפילת החומות והמבצרים, את הריגת העריצים, את דגלי המנצחים כובשי־עולם־לאושר, בוני־עולם־של־אושר. שמעתי‏ את הטנבורים ‏המזעיקים למלחמות, את החצוצרות‏ המבשרות‏ נצחונות, את הכינורות הבוכים מגעגועים, את הכינורות המשתפכים על נהרות רחבים וערבות אין־סוף, את חמתות־החלילים המפכים בהרים, את חלילי־הרועים‏ המתייפחים, את המקהלות בנות־האלף, המכות גלים בחזות, המחשמלות, החובקות תבל באהבה, הנושבות כרוחות חמות על פני מישורים וימים לאין גבול, היוצקות כוח בזרועות, מחשלות כפטישים. נדדתי על פני נופים, מערבות הקרח עד ערבות המדבר, דרך הגנים עמוסי־הפרי, כרי המרעה, השדות המלאים בר. צחקתי מאושר. בכיתי מאושר. הייתי בכל הארצות, בכל הזמנים, כולם היו שלי. לא הייתי זר בשום עם, לא נוכרי בשום ארץ, הבנתי את כל הלשונות, קראתי בכל השמות. באומרי שור, היו קוראים, הידד לשור! באומרי לחם, היה כל יבול הארץ מועלה על שולחני. באומרי יין, היו חביות משתקשקות לרגלי. באומרי אהבה, היו מאה נערות נופלות על צוארי, ממאה עם ועם.

בבקרים הלכתי להיכל האושר הלבן, המוקף דגלים וגינות. תוכו היה עשוי שייש, ועמודי שייש תמכו את תקרת־הזכוכית שלו, הירקרקה־כאיזמרגד, וכל חללו קרן מאור פניהם של שלוש־מאות־ושבעים צירים שישבו קשתות־קשתות דרוכות אל המזבח שקטורת כחלחלה עלתה ממנו. ישבתי בטבורו של עולם, בין חוף השחר וחוף השן, בין כף הנוגה וכף התקווה. מחאתי־כף לכל הנואמים, רקעתי ברגליים, שרתי שלום כשידי שלובות בשרשרות ארוכות מתנופפות מעלה־מטה, שאגתי אושר כשצמרמרות מחזזות את גופי, קמתי עם הכל והרעתי הידד לכל אמת. כל דבריהם היו אמת, שלום, אהבה, אושר. רקדתי על השולחנות עם כל מטורפי־השמחה בהימלא הבית עשן. קרעתי את גליונות־הנייר לקרעים ופיזרתים על ראשי הנאספים כבחג כלולות.

העיר מלאה אהבה כמים לים. רצתי בה מקצה אל קצה, מגן השחרור שבצפון עד גן החירות שבדרום, להיות באלף מקומות בזמן אחד ולרדות את כולם לתוכי. לראות את כל הפנים, את כל המלבושים, לברך בכל לשון, לומר אני לשמוע אתה, לומר אַת לשמוע אני, לחוש את רטט השכם ממגע היד, את נשימת הרחוק־מאד כנשימת־פי, את החיבוק המכווץ אלפי מילין בין שני חזות, את נשיקת־השפתיים הקוסמת כמרחקים ושורפת מרחקים בצריבתה, לחוש את הדמע בגרון בתפלה שלא יחדל, שיהי לעולם ועד.

בלילות עברתי בעיר כלפיד בוער. כתבתי אושר ביין על מצחי הבתים. משכתי אנשים ונשים מפתחי מעונותיהם וגררתים למעגלי הרוקדים. טפפתי על במות בכיכרות לקצב שמה של גומר, שמו של הנשיא, שמו של רודין, והכל מחאו־כף לקצב טיפופי. קטפתי כוכבים וזריתי אותם על ראשי ההמונים. כרכרתי כרכר וצחוק לאורך הרחובות,‏ תחת האורות והמנגינות, שבע נערות שלובות בשמאלי ושבע בימיני. – –

שבעה ימים ארך החג וכל שבעה ימים אלה הייתי חומק ובורח מעלינה ועיני השיכורות ראוה כמבעד לאד. כנקודה לבנה, זערערת, ניטשטשת עד להימוג בגלגל־הצבעים הענק, הסובב סחרחר בכיכר העיר.

כבר בבוקר היום הראשון, בעומדנו ליד פתח המלון, מול המוני החוגגים הצוהלים, ניתקו ידינו זו מזו בהיסחפי לתוך ים העמים הנע גלים־גלים ברחוב הגדול. ראיתיה עוד קוראת בשמי ומנפנפת בידה, כעזובה על חוף, נואשת למראה המתרחק והולך, אך זרועי כבר חבקה מותנה של נערה אחרת, מקורזלת־שער, עזת־מבט, שגלימה ירוקה עטפה את גופה כעלה גדול ושני תפוחים שחומים הציצו מתוכו במלוא בשילותם, ואשר בבטאה את שמה – קמילה – צחקו כל שיניה הצחורות. ובאותו ערב, כשהייתי מחולל עם נערות אין־ספור על ככרות הדשא שעל שפת האגם, הבהיקה לעיני שוב חולצתה הלבננ של עלינה מעבר לכתפיים מפרכסות. ראיתיה תועה בין הזוגות, מבטה תר על סביבה, עגום או מר, ושוב מיהרתי להסתתר מפניה ביער המחוללים ובצילי האילנות‏ המוארים בשרשרות הנורות האדומות. לפנות־בוקר (פני השמיים כבר החווירו ויהלומום ספורים בלבד נוצצו בכיפתם, על המדשאות נחו החוגגים כצבא עיף; בחורות ישבו מכונפות מצינה בחיק בחורים, פניהן הלאות נוגעות בזיפי־זקניהם שצמחו בן־לילה; מסך האפילה עלה לאט על רפאי־בתים,‏ אילנות, אגם הוזה, רגוע, וורוד), בחזרי אל בית־המלון, יגע, מתנודד כהלום־יין, קפאתי על הסף בראותי אותה למולי, לבנה, שותקת, עיניה רחבות. בקול כהוי אמרה שתבוא לקחתני בעוד שלוש שעות אל כינוס הצירים בהיכל האושר, ומיד נסתלקה.

וגם למחרת. אך הגענו אל ההיכל (כל הדרך מבית־המלון הלכנו הלוך ושתוק, כאבלים בין סיעות־סיעות החוגגים החולפים על פנינו, חבוקים, צוחקים, מפזזים; ואני לצדה כילד נזוף שאמו קרעתו בכוח ממשחקיו כדי להענישו משייכנסו הביתה), ואך נפרדה מעלי באומרה שתבוא לפגשני בצהריים, וכבר נתבוללתי בהבל החם של נשימת מאות האנשים במטפחותיהם הצבעוניות, הסמוכים כתף־אל־כתף באולם הגדול, זרוע איש על כתפי רעיו, ושוב היתה קמילה לצדי, שחומה, שרבית, ירכיה חמות מבעד לעטיפת גלימתה; ובהגיע שעת הצהריים, חמקתי עמה מפתח אחר וסחפתיה עמי דרך הרחובות השוקקים, הרחק הרחק מהישג עינה של עלינה.

בערב לכדה אותי שוב. באולם־המסעדה ההומה, המקוטר אדי משקאות ומאכלים מהבילים. הכל היו שטופים בצחוק ובשיח עליז, חבורות־חבורות ליד השולחנות העמוסים כל־טוב. צעירים מאיים רחוקים, מהרים גבוהים, משפלות רחבות, ממדבריות חמים, שמחדוות הפגישה היו נכונים ליפול זה על צווארי זה ולבכות מאושר. ישבתי עם קמילה ועם עוד ארבע מרעותיה ובין כוסית לכוסית שמעתי את סיפוריהן המופלאים על שבא ועל אופיר. ופתאום נגעה יד בכתפי – כיד שלוחו של בית־דין – והיתה זו עלינה. היא לא הוכיחה אותי על כי הפרתי את הבטחתי, לא אמרה דבר על כי השארתי אותה לבדה לחכות לי בין עמודי היכל. רק הזמינה בשפה יבשה ורועדת ללכת עמה אל אחד התיאטרונים, על־פי תכנית־ביקורים רשומה אישהו. בכוח קרעתי עצמי מעל קמילה ורעותיה והלכתי אחריה כשבוי. שוב היו רחובות צוהלים תחת מחרוזות של אורות מכשפים. אלהים אדירים! זעקתי בתוכי, אנושיות שלמה חוגגת את גאולת העולם והיא אוזקת את ידי אל ידה, אסיר יחידי בעולם שכולו דרור!

התיאטרון הגדול תחת כיפת השמיים המכוכבים היה מלא אדם. מן הבמה הדהדה שירת מקהלות בנות מאתיים, חמש־מאות, אלף. רועים ובנות־כפר הגיחו בסערה והדליקו להבות בצבעי מלבושיהם, ברגליהם הרוקעות, במותניהם המסתחררות. אגדות פרחים ומים. חתונות עליזות. חגי קציר ואסיף. לוליינים מתהפכים באויר. קופים ואריות נלחמים עם אלים. אהבות פורחות בין גנים, לאור סהר, על שפות אגמים. קסמי ארצות שעלו מחלום… ישבתי לצלע קרחונה של עלינה וחלמתי על יערות־הפרא של שבא ואופיר. נתראה מחר, אמרה בהיפרדה מעלי על סף בית־המלון.

אך בימים הבאים ניתקתי מעליה כליל. הפרתי הבטחות, שיקרתי, נמלטתי כגנב מפני שתיקתה המאשימה, על חטא ששמו לא פורש. קרעתי את הפתקים שהשאירה לי בידי השוערים. צבעים, מחולות ושירים סחפו את עיני. הייתי עם קמילה, עם אוֹרוֹרָה, עם פרֶספֶטְרָה, עם עַנתָר, דרַאוֹפַאדִי, דַרְמָה, וֶנְדָה, איסְת, טַן־צִי־אַר, טוֹ־נְגוֹ, פרוֹספֶרָה, קַרַמַנְגוֹ, לִי, אינַנַה. כרתי את צילה מעל שורשי רגלי כשם שכרתו בני־ארצה את צללי בבואות העצים ממימי האגם.

רק עוד פעם אחת פגשתיה. היה זה בצהרי היום השביעי, האחרון לעצרת, ברגע צאתי מבית־המלון. חיוך היה נכון על פניה כאילו מחלה לי על כל פשעי, חננה אותי לכבוד המאורע. כל ההמונים נהרו, כנהר רחב מתנוצץ בשמש, דרומה, אל האמפיתיאטרון שמעבר לגן החירות. מעט־מעט, חלקה אחר חלקה, כוסו מדרוני האמפיתיאטרון הענקי שטיחי צבעים, עשויים לבושי כל העמים, עד היותם כבקעת פרחים עצומה, מסנוורת־עיניים בזוהרה. על הרכס סביב־סביב התנופפו דגלים ברוממות חגיגית. הבמה בתחתית הגיא היתה כמזבח. רחש עבר, כבחלוף רוח בשדה קמה: הנשיא בא. ובעלותו, היו התשואות כמשק רבבות כנפיים. הושלך הס. פניה של עלינה להטו בהאזינה לדבריו. פיה נפשק קמעה ועיניה רחבו. מרפקיה היו שעונים על ברכיה וכפות ידיה תמכו כגביע את סנטרה. ישבתי בקצה השורה, ולפתע חשתי צריבה בזרועי. שרב־קיץ הבעיר את פני מנשימת פיה של קמילה, שקרסה לידי בגלימתה הירוקה, שחשפה את תפוחיה השחומים. שפתיה היו כתוּת, מתבקע מרוב בשילות. בלחיצת אצבעות רמזה לי לבוא. קמתי חרש ועליתי אחריה צעד־צעד במעלה האמפיתיאטרון, שהיה קשוב כולו בדממה להדי הנואם. עלינו אל כתף הרכס, אחר גלשנו מטה, אל הגן.

רדפתי אחר צחוקה בין העצים צפופי־הצמרות עד שחתמתי את פיה בפי. עיגולי זהב ריצדו על פניה כעדיים מצלצלים. חשתי אותה חמה, מתנשמת, בשׂוּמה כיער אפל, יסמינית. על רפידת העלים הריחניים להטו נמרים. נחשים רשפו. ענבל צלצל בחיכי. צללתי לעבי־היער וחשתי אושר־אין־קץ. – – –


 

ג. צריחי עזמות    🔗

נתעוררתי אל דממה גדולה של בין־ערביים, ובצאתי מן הגן, עמדו רגלי בפרשת רחובות ארוכים ולבנים. איש לא נראה בהם לשאול אותו על הדרך לבית־המלון, ולא ידעתי אנה אפנה. החילותי לצעוד לפני, וככל

שהוספתי ללכת, קם עלי לובנם של הרחובות, המתמשכים לכל עבר. לאן הלכן כולם? פער תמהון את עיני. אך זה שקעה השמש והכל עמד דום! הבתים האלמים היו זה כהמשכו של זה, ודלתותיהם מוגפות. תריסי־עץ קטנים, רפופים על ציריהם, עצמו את חלונותיהם. לרגליהם נתמשכו מדרכות צרות ומהומרות, וביניהן תוויים היו שני חריצים של פסי־חשמלית חלודים ומשותקים. שביב־אבן שניתז מצעדי הבהיל את כתלי הדממה. האם ביֶפֶת הולכות רגלי? בין שתי שורות הבתים הארוכות לא היה צל.

רעש גלגלים מאחורי סמרר את גבי. שני נערים, גבוהים כדחלילים, סרטו את הרחוב הריק, רכובים על מחליקיים, זה בצד זה. קפאתי על מקומי, ובהגיעם עדי, נפרדים לשני עברי, נפלה הברה מפי.

הגלגלים נעצרו בצווחה על זגוגיות הדממה ושני פנים סבו אלי.

סלחו לי, אולי… איך מגיעים מכאן למלון עילם?

מבטיהם נועצו זה עם זה, אחר אמר האחד: במסבאה שבקצה הרחוב ודאי יודעים היכן זה.

נלווה אותך, אמר השני.

והגלגלים החלו מצרצרים לשני צידי, לאורך הרחוב השומם. היה עלי לדלוק אחריהם, רץ ומהלך, רץ ומהלך בין שני זקיפי הגבוהים. הלובן תזז בעיני כרסיסי קרח מנופץ.

דרך ארוכה, אמרתי מתנשם, ללא־עמוד.

היום עוד ארוך, אמר האחד מתוך מרוצת־גלגיליו.

זר? שאל השני.

כן, זר, הוספתי להחיש צעדי.

ניכר.

ריק, אמרתי.

אחרי חמש, הגיע הקול משמאלי.

רחוק ממרכז העיר? שאלתי.

שעה.

על גלגלים, צחק השני.

השניים רוצצו את הרחוב ועיני ספרו את הבתים עד קצהו. לפתע מיתנו את מרוצתם והאחד הצביע על פתחו של בית ואמר, כאן יאמרו לך. אחר נעלמו מעבר לפינה.

שני גפי הדלת הפתוחה היו רחבים ועבים ומסמרי ברזל גדולים היו נעוצים שורות־שורות בלווחיהם. בפנים ריחפו צללים וליד שולחן־עץ כבד, סמוך לדלפק, ישבו ארבעה בסרבלים כחולים ולפניהם כוסות־שיכר גדולות. ניגשתי אל שולחנם ואמרתי:

אולי ידוע לכם איך מגיעים מכאן אל מלון עילם?

הארבעה תמהו זה אל זה. אבק שחור רבץ באפיקי קמטיהם וגרגיריו נוצצו על בגדיהם. אחד מהם אמר:

אנחנו חפרפרי־מכרות, אחא. מכירים יפה את מעי האדמה, אבל לא את מה שעל פניה.

אולי המוזג יודע, נשאתי מבט דאוג אל הדלפק, שהיה שרוי באפלולית.

אצה לך השעה, איש צעיר? אחז בזרועי הקשיש שבהם, איש קרח ששפם אפור ועבות ירד על שפתיו. שב וסשה אתנו!

עלי להגיע, ועוד מעט יעריב, אמרתי.

רואים בך שזר אתה כאן, אמר האיש. השמש שקעה אך לפני שעה קלה והדמדומים אצלנו משתהים שלוש שעות ויותר. שב אתנו! משכני אל הכסא.

אתה מבאי־העצרת בודאי, אמר אחד שעיניו גחלו מפניו הצרות.

כן, אמרתי, נתאחרתי, ועכשיו איני מוצא אותם…

נסעו! קראו כל הארבעה כאחד.

בשרי סמר עלי.

נסעו? קראתי בקול.

זה יותר משעתיים!

לא יחכן! נמלטה צעקת מפי.

כולם!

בעל השפם־העבות אחז בזרועי ואמר: שים אוזנך על השולחן, שים! אל תחשוש!

שמתי אוזני על השולחן וכמוני עשו אף הארבעה. רעד עמום עלה לגופי.

שומע? אמר הקשיש כשפניו סמוכות אל פני. זהו סאון הרכבות השואטות בכל שמונה המנהרות המובילות אל מעבר לגבולה של גומר. בשלוש ושלושים ירדו כולם לעבי האדמה, ועכשיו הם דוהרים לכל קצוי עולם.

זקפתי את ראשי ונתהמהם כמו מרעם.

מאיין אתה? אמר הקשיש בהתבוננו בי.

שור, המהמתי.

שור… הרהר בפנותו אל רעיו. שור… הרי זה דרום, לא כן?

דרום, זמזם קולי באוזני.

אם כן יותר משש שעות עוד לפניך! הרכבת השנייה לדרום יוצאת רק בחצות. ואם חושש אתה לנסוע בלילה, תוכל לצאת מחר, או לאחר מחר. לא ראיתי איש נעזב לנפשו בגומר.

ואין איש מבקש לחם, הוסיף גחול־העיניים.

ושמש־צדקה זורחת בכל־יום־תמיד, אמר השלישי.

והאויר חופשי, רענן. התקוות מנשבות בו כצפרירי־בוקר…

שב, שב, לא תאחר דבר, אמר הקשיש. ובהסבו גופו אל הדלפק, קרא: מוזג, הב משקה!

ריח יבש של פחם נדף מבגדיהם של הארבעה ועיניהם לכדו אותי סביב. האמנם ישנתי שנה כה עמוקה שלא חשתי דבר? קור עבר בבשרי משחשבתי על כך שנותרתי לבדי בעיר מכל באי־העצרת. כותלי המסבאה הצרה היו קמורים ובין השקעים והבליטות קננו קורים של פיח. המוזג הביא קנקן זכוכית מלא משקה צח־כמים וכוס גדולה, עבת דפנות.

אל תתעצב, איש צעיר, אמר הקרח בעל־השפם במוזגו את המשקה לכוסי. אם נתאחרת, משמע שצריך היית להתאחר. אין שלטון למקרה בגומר. הכל מנוי.

אחר הרים את כוסו, ובהשק כל הכוסות בצלצול אחד, נשאו הארבעה קולם ושרו:

גומר, הו־הו, ארץ קו־קו,

ארץ צלצל ותרנגול הזהב…

ובסופו של השיר קראו כאחד: האח! אח! וגמעו מכוסותיהם.

חריף, מה? טפח הקשיש על שכמי.

מאד! אמרתי. המשקה שרף את קרבי וגל־אש עבר את גופי.

אש! צחק אלי גחול־העינים. אנחנו מורידים אותה אתנו, אל מעמקי המכרה.

מאירה לנו את החשיכה! זקף אצבעו כנגדי הצעיר שבארבעה, שפניו החוורות העלו אדמומית.

אש יוצרת אש! הבהיקה קרחתו העגולה והגדולה של הקשיש כנגד עיני. במחתרת האדמה אנו חוצבים את הפחם ומעלים אותר למעלה. הפחם מסיק את כבשני משרפות־היין. היין בא אל קרבנו והופך לאש. האש יורדת אתנו וחוצבת פחם.

רד אתנו למכרה, שם הצעיר ידו על זרועי. תראה כמה גחליליות מעופפות שם!

האם לא מחנק שם? אמרתי.

הו הו הו! צחקו הארבעה.

מוצק! יציב! מבצר לא־ימוט! זקף אגרופו גחול־העיניים. אם יש בעולם ממלכה בת־אלמוות – שם היא! בצורה ונצורה!

מתעצמת משעה לשעה! אמר הקשיש. הניקבות מתארכות והולכות, מסתעפות לכל עבר בחשאי עם כל נקישה של קרדום! אתה חוצב לעצמך מצודת־בטחון עצומה, סמוייה מעין־השמש, צעד אחר צעד. וברגעי המנוחה אתה חש חום במחילה כמו ברחם האם.

האין שם מורא, בתוך האדמה, כמו מורא גרדום מעל לראש? שאלתי.

אין גרדום בגומר! קראו כל הארבעה.

ובנושאם כוסותיהם למעלה, נתנו קולם בשיר:

גומר, הו הו, ארץ צו־צו

איש לא יירא ולא יעצב…

אחר קראו כאחד: האח! אח! וגמעו מן המשקה אל קרבם.

היין־השרוף היה חזק מאד ושוב נשתלח בי גל־של־אש. הארבעה הוסיפו למזוג, הוסיפו ללגום, הניפו כוסותיהם והיכו באגרופיהם על השולחן, בהפליגם לספר בשבחי המכרה. עם כל גמיעה וגמיעה ריצדו הכתלים לעיני, זיקים נתעופפו וקיטור נתעבה בראשי.

והעצרת, יפה היתה, מה? נשתוחחו הארבעה על השולחן, סומכים פניהם לפני.

לא הייתם בה? תמהתי.

כלום לא אמרנו לך שבמעמקי־המכרה היינו? ספר!

לא ראיתם דבר?

רק גונב לאזנינו, אמר הצעיר. שמענו את טפיפות הרגליים למעלה, כשל טלפי־צאן, הדי רעמים רחוקים והמייה כהמיית־ים. יפה היתה, מה?

הו, כן, אמרתי כשהאדים סובבים בראשי. הטוב שבכל העולמות האפשריים!

ספר! ספר! סגרו עלי הארבעה.

המראות נסתחררו עלי כגלגל וחום פשט בכל אברי. הכיכרות ריקדו לעיני בכל צבעיהן ונערות ריפדוני בנשיקות.

הו, נפלא מחלום, אמרתי. השירים… המנגינות… כרוחות חמות, באות ממרחקים ונישאות למרחקים… והפנים… מעולם לא ראיתי פנים כה יפות, גופות כה יפים… איזו נהרה… והאהבה… הכל אהבו כל־כך…

דמעות חנקו את קולי בזוכרי כי כל זה גז ולא יחזור עוד לאחר שירדו כולם למנהרות שבמעמקי האדמה והפליגו הרחק.

הארבעה התבוננו בי, מחרישים, וערפל ציעף את מבטיהם. שפמותיו של הקשיש רטטו ועיניו הצרות הביטו רחוק בעדי. פניו של גחול־העיניים יקדו. עננה ריחפה על חוורון פניו של הצעיר. הרביעי ישב חבוק זרועות והתבונן בי משיפולי מצחו.

הקשיש הצביע על כוסי ואמר בשקט: שתה עוד, אחא, ותוכל להוסיף לספר.

גמעתי עוד גמיעה שורפנית ואמרתי:

חם היה… הלבבות היו כה פתוחים… כמו כותרות־פרחים… גמעת אור ורצית עוד, בל די… יכולת לחבק את הנפגש על דרכך ואיש לא שאל למה… יכולת לומר דברים ללא־מובן וכולם הבינו אותך… לצחוק, סתם, ללא סיבה… להיות תמיד אתה ותמיד כולם… איחלו לך רק טוב. לעולם. לעולמי עולמים. כמו עדן… כמו קיץ אין קץ… והאושר הזה…

דמעות זלגו מעיני ונשרו אל כוסי. לא עצרתי בעדן, ודברי לעו.

שתה, שתה, לחש הקשיש.

בבקרים… נצטרד קולי ונתעמעם, היית יוצא לרחוב ופוגש מאה עמים… מברך אותם, נופל לזרועותיהם הפתוחות… הו, איזו תבל גדולה יש לנו, איזה נעורים תמימים… והנערות… היו להן מחלפות שחורות וזהובות מבהיקות מטללים… הכל היה צעיר… כאילו זה עתה נברא… והמחולות… היית מחולל בכל הארצות, מקצה העולם עד קצהו… השירים היו עוברים אותך כיין… עזים, עצובים, מתוקים עד עלפון… וכל זה… והאושר… ואיש לא שאל למה… איש לא שאל…

געיתי בבכי וכיסיתי את פני בידי. ומשגיליתי אותן, ראיתי כי דמעות זולגות מעיני כל הארבעה ונושרות לכוסותיהם.

הקשיש מחה את דמעותיו בשרוולו, לפת את צווארי, נשק לי על לחיי ואמר: אחינו אתה! אחינו אתה!

הצעיר התייפח וכבש פניו בשולחן. גחול־העיניים צבת את זרועי בגרמי־אצבעותיו ובידו השנייה נשא את כוסו ושר:

הו, גומר, ארץ לא־צל,

עת שחר יבקע…

אך הדמעות חנקו את גרונו ובנקישה עמומה צנחה כוסו אל השולחן.

עלי ללכת, אמרתי במחותי את עיני.

לך לשלום, אמר הקשיש, וזכור את החפרפרות!

אחר ניגש אלי המוזג ולחש על אוזני: מטאטא־הרחובות מחכה לך בפתח. הוא יראה לך את הדרך.

בחוץ נשתהו עוד דמדומים קודרים והבתים עטו תכריכים. הלכתי הלוך והתנודד לצד מטאטא־הרחובות הגבוה, שלחייו היו שקועות וקמטים כיווצו את שפתיו הדקות. מטאטא־הזרדים הארוך שבידיו עשה קשתות רחבות על פני המדרכה, נתרשרש בחריצים שבין האריחים וגרף את האבק אל ביבי הרחוב איוושה ואיוושה, רחישה ורחישה. ראשי היה כבד והכתלים נתמשכו לפני ארוכים לבלי סוף. עוד ארוכה הדרך? שאלתי.

ארוכה לקצר־הרוח, אמר מטאטא־הרחובות כשהוא מקשת לפניו. אני, לא אצה לי השעה. אלף גריפות, משקיעת השמש עד חצות, זו המיכסה הקצובה לי.

החרמש הארוך שבידיו הגרומות קצר אבק, פסיעה אחר פסיעה, והאלומות נפלו אל מענית הרחוב. חוטמו היה ארוך וחד ובלויו היו רפויים על שלד־עצמותיו. רחובות ישרים וצרים נצטלבו זה בזה שתי־וערב, צלב וצלב, וכולם היו דומים.

איזה רובע הוא זה? שאלתי.

רובע־השווים קוראים לו, אמר מטאטא־הרחובות, והוא משתרע דרומה. עד קצה העיר. נקי הוא בדרך־כלל. תושביו הדלים ספונים בבתיהם ומלאכתי קלה. אלא שעכשיו, אחר העצרת, הרבה אבק רבוץ על רצפתו. כן, עד הנה הגיע.

הדמדומים שקעו והלכו ולבי נפל בי. עם כל רחישה של החרמש דומה היה לי כי אני שומע את עצמותיו של מטאטא־הרחובות נוקטות זו אל זו.

עצוב פה, אמרתי.

לא עצוב ולא שמח, אמר מבלי להתעכב. אני ממלא את מכסת־יומי ומקבל את שכרי, וכך כולם. בימי חג אנו עוברים למרכז העיר, לשמוע אל רינת הרמקולים. אחר־כך חוזרים לבתינו. אנשים גאים אנחנו.

עם כך נתכופף מטאטא־הרחובות אל גבב־האבק שלפניו ושלה מטבע מתוכו. שפשפו בשרוולו עד היות לו ברק ומלמל: מטבע זר. איך נתגלגל לכאן? אבידה של אחד מבאי־העצרת… הללו השירו כאן הרבה פירורים, נתגחך פיו חסר־השיניים, מספיקים לפרנס את כל מטאטאי־הרחובות שבעיר. אלא שלרובע הזה לא היה מזל. כמעט לא עברו בו.

הדמדומים שקעו והלכו והחרמש הוסיף לקצור, צעד אחר צעד. שתיקת הרובע זמזמה באוזני. עיר נטושה, עיר נטושה, עבר קור בבשרי.

עד כאן, אמר מטאטא־הרחובות בהגיענו לקצה הרחוב.

לוע אפל נבעה לעיני ומחסום קטן סכר על פתחו.

מטאטא־הרחובות ‏ שלה אסימון מכיסו, תקעו בנקב שבציר המחסום ואמר:

רד כאן, עבור במנהרה, ובעלותך בצידה השני תהיה במרכז העיר.

אימה נכנסה בי.

לבדי? שאלתי.

המנהרה קצרה מאד, אמר, רק כעשרים צעד, אל פחד.

נפרדתי מעליו ועברתי את המחסום. ירדתי במדריגות ורוח־פרצים קרה הרחיפה את עצמותי. נביחת־כלב נשכנית הגיעה מלמעלה. יראה נכנסה בי פן ניצב הכלב על הפתח שממול ויתקע מלתעותיו בי משאצא. להדביר את פחדי החילותי לרוץ. הנביחה רדפה אחרי מעל לראשי. בגמיאה אחת נסקתי את המדריגות כולן. בהיותי שוב בחוץ, על שפת כיכר רחבה, ראיתי את שתי הכותרות המשוננות של צריחי עזמות מתנשאות אל שמי הערב, קרוב־קרוב למולי, מעל לגב המנהרה.

המלון היה שוב ריק ודומם. שני השוערים נמנמו, ורק בהקישי באצבעי על לוח הדוכן, נתעוררו בפרכוס כתפיים.

הכל נסעו כבר ורק אתה נשארת, נתחייך השוער הקשיש והוריד את המפתח הגדול מעל הוו. ימים יפים היו אלה, אמר בהניחו אותו לפני.

נטלתי את המפתח ועליתי במעלית אל הקומה השמינית. אור רך היה שפוך על המסדרון וגביעי הזהב והבדולח נוצצו על שולחנות השייש כבערב הראשון. בפותחי את דלת חדרי נדהמתי שוב לשמוע את תקתוק הטלפון למראשות המיטה. כל שבעת ימי העצרת שתק, ועתה חזר לתקתוקו. עלי להזדרז ולצאת, להזדרז ולצאת, אמרתי, ועם כך פתחתי את מזוודתי והחילותי תוחב לתוכה את בגדי. הבגדים היו פזורים על המיטה, על הכסאות, בחדר־הרחצה, ובחיפזון ליקטתים ודחסתים ללא־סדר. ככל. שנתמלאה המזוודה, גברה המועקה בחזי. חשתי דקירה בקדקדי, תחילה קהה ועמומה ואחר כמו נתרכזה בנקודה אחת והיתה חדה כנעיצת מחט. עלינה ניצבה לפני. חיוורת, דקת־שפתיים, יישרת־גו, עיניה הגדולות מייסרות אותי בשקט. למה ברחתי מפניה כל ימי העצרת? ראיתי את ידה המנופפת לי מעל לראשי החוגגים וקולה קורא בשמי. חמקתי מפניה ונבלעתי. הסתתרתי במבואות בתים כשראיתיה מרחוק. התערבתי בין הרוקדים כשחיפשה אותי. שחיתי בים של מנגינות וצללתי בהן כדי לא לראותה. אחר נזדעק בי – כאילו קורא, בגידה! בגידה! – המראה האחרון:

כשישבתי עם עלינה באמפיתיאטרון הגדול ומרפקה נוגע במרפקי. פניה להטו וסנטרה בגביע כף־ידה. בדממה התלוייה מעל לשדה־הקהל הצבעוני העצום. היו כל הלבבות דרוכים אל המוקד בפעימה אחת. כל נימיה גמעו את דברי הנשיא העומד על הבמה. וידה השניה, שנחה, קלה, על זרועי, אותתה לי מדי פעם, לשים לב. כה נרגשת היתה, עד כי לא הבחינה בכרוע קמילה לצידי השני. גל עבר בחלצי למגע ירכה של קמילה. ואחר כששלבה אצבעותיה באצבעות ידי השמאלית ולא חדלה מללחצן, קמתי יחד עמה. עלינה לא הסבה ראשה. מבטה היה רתוק לבמה כמקודם, רק ידה נשמטה מזרועי, כמבלי־משים. כשפסעתי אחר קמילה במעבר, דממת היושבים על קשתות ספסלי האבן ניצבת כנד מכאן ומכאן, עוד רגמו את גבי משפטיו של הנואם. אחר־כך היה הגן, העלווה הריחנית. הצחוק המיוחם, לשונות־הנחש המהבהבות מתוך יער, ברק חברבורותיו הצהובות של נמר…

מוכרח אני לראות את עלינה בטרם אסע. להיפרד מעליה. לבקש את סליחתה. לומר לה שאך בהיותי שיכור־אושר נהגתי כך. מוכרח אני להיפרד מרודין. להודות לו על ימי העדן. לברך את גומר, שזיכתה אותי בימי־חיי היפים ביותר. לא לצאת כגנב. חמש שעות עד חצות. האם הלשכה־המרכזית פתוחה עדיין?

ירדתי לרחוב ועצרתי אחת המכוניות השורקות ביעף כשוט עובר. לאחר דקות מספר הייתי במסדרון השייש של הבניין הגדול. אחד מפקידיו של רודין, ששתה לחיי ביום הראשון, נתעכב בראותו אותי, לחץ את ידי. עודך כאן? אמר בחיוך, כולם נסעו זה מכמה שעות…

אחרתי את הרכבת, אמרתי, אני יוצא בחצות. האוכל לראות את רודין?

נדמה לי שהלך כבר, אמר הפקיד. האם עניין דחוף הוא?

כן… אמרתי, ובו־ברגע הוספתי ללא־חשוב: עלי לקבל את חתימתו.

על מה? שאל.

על הדרכון, נשרו המלים מפי.

חשתי את פני מסמיקות. אכן אין תירוץ נואל מזה לבואי התמוה ללשכה המרכזית בשעה זו. האם תפקידו של רודין הוא לחתום על דרכונים?

החתימה ניתנת בדרך־כלל בתחנת הגבול, אמר הפקיד, דומני שאין לך כל צורך בה עתה.

כך נאמר לי… שיקרתי ואוזני להטו.

מבט של תמיהה וחשד חרך לרגע את עפעפיו. אחר אמר:

ייתכן… על־כל־פנים, ניגש לחדרו. אפשר שנשתהה עוד.

כך נאמר לי… חזרתי ואמרתי בפוסעי לצידו בין ברקם הנופל של הכתלים.

חדרו של רודין היה עזוב. הפקיד נתיישב על מקומו, הרים את שפופרת הטלפון, ביקש מספר כלשהו והניחה על מקומה. בנועם פנים ניסה לקשור עמי שיחה על רשמי מן העצרת, אך לשוני לא נענתה לי. כן, נפלא היה… נהדר… עניתי על שאלותיו ברוח נמוכה. איזה מעשה־שטות היה זה לבוא הנה עתה, שעות מספר לפני הנסיעה! מה אומר לרודין לכשיבוא? האם לא ירדו כולם למנהרות ללא פרידה? ללא חתימה? ועם זאת, כוח שלא יכלתי לשלוט בו ציווה עלי לראותו בטרם אסע, לחוש עוד פעם את לחיצת ידו החמה. כן, להודות לו על תחושת האושר שמעולם לא חשתי כמותה… עוד פעם אחת… קורים נתקשרו סביב כתפי וביקשתי לנערם, אך חששתי להניע אבר. רעדה קלה פרכסה בחזי, כאילו זרם דקיק של חשמל עבר מידי הימנית אל ידי השמאלית דרך שכמי. באור הניאון הקר זמזמה עזובת החדר כזבוב נאחו בארג עכביש. צלצול הטלפון כיווץ את אצבעותי. כן… כן… אמר הפקיד לשפופרת, ובהניחו אותה פנה שוב אלי:

נראה שהלך כבר. על כל פנים לא הייתי רוצה לעכב את נסיעתך. אראה מה אוכל לעשות…

ועם כך פרש את ידיו על השולחן לקלוט את תעודותי.

תקעתי ידי בכיס האחורי של מכנסי ומצאתיו ריק. בגדי החלו לבעור עלי. משמשתי בירכי, בחזי, ואצבעותי הכוויות רצות בבהלה בכל כיסי המכנסיים, המקטורן, החולצה. פתקי כרטיסים והזמנות של כל כנסי העצרת נתהפכו מידי ונשרו על השולחן, על הרצפה. אף אחת משלוש תעודותי לא היתה ביניהם. לא הדרכון, לא תעודת הזהות ולא כרטיס־המסע.

אולי השארת בחדרך, בבית־המלון, ניסה לסייע לי הפקיד חלק־הפנים.

אבל זה לא ייתכן… טפחתי שוב בידי על שני לוחות חזי.

קמתי על רגלי וחיפשתי שוב בבגדי כשאני מנער את כל אבק הכיסים. שבעת ימי העצרת נתהפכו עלי כגל במהומה גדולה. רחובות, כיכרות, אולמות, המונים צועדים ושרים, מרקדים ושרים, גנים וחורשות. אני רץ, מעופף כשרף. צונח. ניסיתי להתעכב במקום מן המקומות, להיזכר, אך הגל שטפני. שאפתי רוח כטובע.

הפקיד הרים את שפופרת הטלפון, מלמל לתוכה משהו כשמבטו דבוק בי. אחר הניחה למקומה ואמר: מכונית מחכה לך למטה. תסיע אותך לבית־המלון ותחזירך הנה. חפש בין חפציך, בטוחני שהשארת את התעודות שם.

כאץ להציל מן השריפה, עברתי בסערה את העיר אדומת־הפנסים עד הגיעי אל בית־המלון. המראתי לקומה השמינית ושטפתי במסדרון. פתחתי את המזוודה והפכתי את תוכה. חולצות, מכנסיים, גליונות־נייר, פנקסי, מזכרות, נתבוללו בבולמוס גדול. זעה שטפה בגבי והמליחה את עיני. ככל שהוספתי להפוך, תכפו גלי החום. נאחזתי, מתנשם, בדפנות המזוודה וניסיתי להיזכר. הכיכרות כרכרו לעיני בערפל המלוח. לא הוצאתי את התעודות אף פעם אחת מכיסי בכל שבעת הימים. האם אבדו בריקודים, בתהלוכות, לרגלי כיסא באחד האולמות, על ספסל־אבן בתיאטרון, על מדשאה באחת התהפכויותי הרבות? הרהור־פתאום עבר כאימה קרה בגופי שהן נשרו מכיסי בגן, בהיותי עם קמילה. האותיות המודפסות של שמי, בדף תעודת־הזהות, נצנצו לעיני לרגלי העץ, תחת סכך העלווה הצפופה, בצד גלימתה הירוקה… ודאי כך היה הדבר, ללא ספק. גל של חום הציף את כולי, כבמלכודת: הלא יכולתי לנסוע גם ללא חתימה, גם ללא חתימה, גם ללא… נזעקתי ברוצי למטה במדריגות.

אבדו… אמרתי בעומדי ריקם לפני הפקיד, נקי מכל נכסי.

עיניו השלוות התבוננו בי ארוכות, אחר הורה בידו: שב.

אינך יכול להיזכר איפה השארת אותן? שאל משצנחתי לכסא.

פרשתי ידי ביאוש ודמעות קפאו בעיני.

מה עלי לעשות עכשיו? מלמלתי.

אין זה צריך להעכיר כל־כך את רוחך, אמר הפקיד בקול מרגיע כשהוא משלב את אצבעותיו על גבי השולחן. סוף סוף לא בין אויבים אתה נמצא. ייתכן שנצטרך להוציא לד תעודות חדשות תחת האבודות. אבל בדבר זה אני עצמי איני בקי ביותר, שכן זהו מקרה ראשון במינו שאני נתקל בו. יהיה עליך לחכות לרודין. אולי תיזכר בכל זאת?

בדקתי בכל חפצי, אמרתי.

אולי מסרת למישהו. לעלינה במקרה? הרי היתה המלווה שלך.

לא… נענעתי בראשי.

בריחתי מעלינה נדמתה לי עתה כעילת האסון שארעני. חוורונה ניצב לפני כאשמה מוטחת בבית־דין.

אולי בלשכת העצרת? באחד המשרדים? ודאי נרשמת כמה פעמים…

לא… נענעתי שוב בראשי, ודאי נשרו מכיסי, ברחוב, באחת הכיכרות…

נשאל את מטאטאי־הרחובות, התבדח הפקיד.

הרהור־מה הפציע בראשי כתקווה.

האם… האם יש בעיר משהו מעין… משרד להשבת חפצים אבודים? שאלתי.

לא, חייכו פניו המגולחות של הפקיד. בדרך כלל אין מאבדים חפצים ביפת. ממילא אין מה להשיב.

אה… יצא קול מתוכי.

תחנת־הכוח ניצבה לעיני. פרי־הפלדה הגדולים. קרני המשושים השלוחים לעבר השסש. ברק החזיזים. ראיתי עצמי משוטט ברחובות העיר, בין פסל־רץ לפסל־רץ, בסימטאות ובגנים, מחטט בגבבי אשפה, מחפש את תעודותי, ימים אין מספר. עד סוף ימי, לעולם לא אמצאן.

על כל פנים, אין מקום למרה־שחורה, חייך הפקיד. אין איש נעזב לנפשו בגומר. המתן כאן, לך להיוודע היכן רודין עכשיו.

מראה־דמותו של רודין נסך בי נחמת־מה. יכולתי לחוש את החום השופע מלחיצת כף ידו האיכרית, מקמטי פניו הרחבות והבהירות, משכמו הרחב, שאפשר לחסות בצילו. יתיישב למולי, יניח שתי זרועותיו על השולחן כשעטו בידו, יכתוב כמה שורות באותיות גדולות ונדיבות, יחתום חתימה נמרצת ומסולסלת, ועם גליון־הקסם נפתחים לפני מחסומי הגבול. הו, גומר, ארץ־פלאים, ארץ האושר, תני לנו אות! נזדמזם בתוכי לחן ישן־נושן. אם אספיק לראות את עלינה, אומר לה שאני מעריץ אותה כהערץ קדושה.

עברה שעה ויותר והפקיד לא חזר. הדלת אל המסדרון המואר נשארה פתוחה ומעבר לחלון נראו צמרות רוחשות באפילה. על לוח־הזכוכית של המכתבה היו סדורים זה על גבי זה גליונות רבים שסיימו את עבודת יומם. צלוחיות עם סיכות ומהדקים, קולבית עם חותמות. מעל לכוננית של תיקים, תלוייה היתה תמונת הנשיא בעל שפם־השיבה העבות. עיניו התכולות שניבטו בי מלמעלה אמרו, ראיתי אותך. על הקיר השני תלוי היה לוח עם תמונה צבעונית של היכל האושר, המוקף מדשאות, מזרקות, דגלים מתנוססים. קולות החוגגים נדמו, וברחובות יפת משל אור בהיר, מזהיב את פסלי הנחושת. המנגינות העליזות והנוגות, המרצדות על מיתרים, היו זכרון רחוק, חולה, דומע, לא יירפא לעולם. סם מסוך בדמי עד סוף ימי, כאהבה ראשונה. אם אספיק לראות את עלינה בטרם אסע, אומר לה שאני מעריץ אותה. אילו הייתי חזק כמותה, איש נחוש ברצונו…

יהיה עלינו לנסוע למפקדה. רודין נמצא שם עכשיו, הודיע הפקיד בבואו. קולו היה לפתע קר כאור הניאון המת.

למטה המתינה מכונית בעיניים צהובות. הנהג התניע אותה מיד, וכרוח הוללה סעתה ברחובות האפלים, שטוֹף וסוֹב בעיר הרדומה. במהירות דהרו לאחור כיכרות ריקות, זקיפי־פסלים, ארמונות מסוגרים, נשים זקנות חבושות מטפחות, רכובות על מטאטי־זרדים. תעודת־הזהות שלי התגוללה אי־שם לאורך הדרך, ומפאת המהירות לא יכולתי לגלותה. האם עברנו על פני בית־המלון? השוערים מנמנמים, הכרובים מנמנמים, כפותי־כנפיים, נאחזים במשקופי־השייש של החלונות. אלפי צללים של חוגגים נפלו לתהום האפילה משני צידי המכונית האצה לקראת התרסקותה. בסופו של הרחוב, נזדקר בים־שחור, כממלכת־אי אגדית, בניין ענק ומאות חלונותיו מוארים.


[מפקדת הלילה]

הבניין הגדול היה מלא רחש שקט ככוורת עמלנית. רצפתו וכתליו של אולם־המבוא הנרחב היו מצופים אריחי שייש שחור, נוצץ, והמהלכים בו היו כמחליקים על קרח. פקידים ופקידות חפזו אנה ואנה, תיקים וגליונות בידיהם, ועשר המעליות רחבות הפתחים עלו וירדו בלי הרף, בולעות ופולטות אנשים ממהרים לעיסוקיהם.

בשעה כזו… אמרתי בגודל תמהוני.

זוהי המיפקדה הלילית, אמר הפקיד, ועם כך נדחחנו שנינו לאחת המעליות עם עוד עשרים או שלושים איש. ברחש שקט זחה הדלת על מסילתה ובתנופה קלה, שייטנית, נישאנו למרום. המספרים הירוקים קיפצו עד עשר במהירות ומשם ומעלה נתעכבה המעלית בבל קומה וקומה ופלטה שיגרי־אדם. 13… 18… 20… קיפצו המספרים והמעלית נתרוקנה והלכה. נותרנו רק שנינו עם הנווט לבוש־המדים. ב־24 נפתחה שוב הדלת והנווט השתחווה וסגר אחרינו.

מוזר היה מראה המסדרון של הקומה ה־24. רצפתו היתה רצפת קרשים מהממים תחת הצעדים וכתליו היו טיח צהוב פצוע־פנים. אור מועט זלף מן הנורות המאובקות שנשתלשלו מתקרתו. האפשר שקומתו העליונה של בניין כה מהודר ענייה כל־כך? שאלתי בלבי. או אולי אין זה אלא מדור המשרתים? אך שום דלת לא נראתה. פנינו שמאלה, אחר שוב שמאלה, ורק בקצה האגף הבהיקה כף־מנעול. ניכנס כאן, אמר הפקיד ופתח את הדלת.

חץ נורה בפני על המפתן. עיניו הצרות של רודין, שישב מאחורי שולחן־עץ גס כששתי זרועותיו מונחות עליו בכבדות, היו גיצים קפואים. האם לא הכירני, או נמצא בי אשם כלשהו?

שב, הראה על הכסא הרעוע שלמולו ושרווולו האפור נתרומם קמעה.

הפקיד נעמד בצד השולחן כזקיף. נסיתי לחייך. אור הנורה הצהובה, כמערפת מעל לראשי, שרטט את חריצי פניו הרחבות של רודין כאפיקי אדמה שחונה. לא היו בחדר אלא השולחן, שני הכסאות ודרגש צר בצד הכותל. מדוע לא ברכני לשלום? ידו הפכה גליון גדול, ורעם נתגלגל.

שמך?.. חרץ קולו.

תדהמה פשקה את שפתי. רודין! נצטעקתי, אתה! הלא אין אנו זרים זה לזה!.. אך לשוני דבקה לחכי.

שמך? חזר ואמר.

מבטו הקפיא את פני. עיני חיפשו מחסה. האם נהפכתי לאויב? חשתי אזיקים על ידי. שמא חולם אני?

שמך, הסביר הפקיד בקול רך כשהוא מרכין עצמו אלי.

נתליתי בו במבטי ומבטו נכרך כחבל סביב צוארי. הסבתי עיני אל רודין, לגלות פירצה בפניו. נעולות היו. אבן עמדה בגרוני. הם עוקדים אותי! איזה משגה נורא נפל כאן!

עטו חרק קו של מחיקה על גבי הנייר, על המקום הנועד לתשובה.

מאיזו ארץ?

חום פשט באברי. מבוהלות רצו עיני מקיר אל קיר ולא מצאו פתח. רודין! חלפה צעקה בחזי. אינך יכול לעשות לי זאת! אני… אני…

שם הארץ, הרכין עצמו הפקיד.

אבל… נתמלטה מלה מפי וקפאה בחלל.

עוד רגע היה העט תלוי מעל לשורת הנקודות, אחר שחט אותה במחי אחד.

מטרת בואך? עברה ידו הכבדה של רודין אל השורה השלישית.

שאפתי אויר אל חזי להצן את האש. מעבר לכתלים היתה אפילה עבה, אטומה, אין־סופית, ששום צעקה לא תבקיע אותה.

כערפל כהה נסתננה האפילה פנימה ומתוכה הבהיק רק ראשו הגדול לאין־שעור של רודין. נתרוממתי עם הכסא, והייתי כמרחף בעלטה. ממרחקי זמן צללו באוזני שאלות וחריקת העט, קו אחר קו, כתנועות ידיו של מנתח בדמדומי הזייה אחרונים של מורדם בסמים.

טפיחת־תיק החזירה אותי לארץ. הפקיד חלק־הפנים עמד על משמרתו כקודם, ידיו מאחורי גבו. דרגש־העץ הערום שכב במארב בצד הכותל. מערפת האור הצהוב מעל לראשי. מתחת לתיק הראשון היה תיק שני, ועתה נפתח כשער מפנים לשער. רודין הפכו כלפי, הסיטו עד שפת השולחן ובשימו אצבעו מעל לתמונה, אמר: אתה?

אות־צלב קטן – זה האיש! – היה מסומן מעל לדיוקני בתצלום. נראיתי עומד על כבש הקרון בתחנת הרכבת הכפרית, מנופף ידי אל קהל גדול, פני שטופות מבוכה, כאילו גל עברן, ברכי האחת כפופה, כמו עוד רגע אמעד מן המדריגה. סביבי מעגל של נהרה ואני עננה בגבולו.

האצבע עברה מתצלום לתצלום.

אני פוסע על השטיח בבית־הנתיבות הגדול, כולי תמהון. זינחו כל עצב, אתם הנכנסים הנה. אני מרים את צרור הפרחים שנשר מידי. ציבור גדול מסביבי. אני עומד במכונית וידי קפואה למעלה. אני עומד עם עלינה באולם המראות ומתווכח עם חבורת־מבקרים. ידי המתווכחת משתקפת במראה. אני משיח עם שחוף־הפנים בספרייה, חיוך חיוור על פני. ניצב לבדי ברחוב מול חלון ראווה. עומד בכיכר וצופה במעגלי הרוקדים. מדוע פני עצובות? מדוע עצובות? אני נישא על כתפי שני בחורים בתהלוכה, אגרופי מורם למעלה ופי קפוא בצעקה, בכעין עווית חייתית, אכזרית. האם אני הוא זה? אני יושב באולם הצגות, דרוך אל הבמה, שפתי חשוקות, מיתרי פני מתוחים עד להיקרע. יושב מהורהר באולם המבוא של בית־המלון. מתי היה זה? האם לא צחקתי אף פעם? אני רוקד על השולחן בהיכל־השלום, שטוף זעה כסוס רתום למורג. האמפיתאטרון הגדול על רבבותיו. פוסע לצידה של קמילה, גבי אל הבמה. הגן. צללים. חשיכה. אתה הוא? אתה הוא?

רציתי לצעוק: שקר! אך הכל התמוטט וחשתי חבטה עמומה במפרקתי.

התעוררתי ומצאתי עצמי מוטל על הדרכש. הנורה הצהובה דלקה מעל לשולחן הריק. תריס־החלון היה סגור. מן הכתלים בהו פצלות הטיח. על הרצפה, לידי, מונחת היתה מטלית רטובה. נזכרתי שהכסא הרעוע התמוטט תחתי. כמה זמן עבר? הסבתי פני אל ידי וראיתי ששעוני נלקח ממני. חלמתי כי מתתי. מיתה מוזרה. עצמותי היו מונחות בתוך שׂק ואני עצמתי נשאתי את השק על כתפי. חיפשתי מקום קבורה לעצמי ונדדתי עם השק בסימטאות. פגשתי נערה לבושה לבן. (האם היתה זו עלינה?). אמרתי לה, הנה מתתי ואני רוצה לקבור את עצמי. האומנם? אמרה. קולה היה עגום, אך לא התפלאה ביותר. בוא, אראה לך, אמרה. הלכתי עמה ושק עצמותי על כתפי. הגענו לכוך חצוב בסלע, חסום בסורג. (האם היה זה בגן?). הנה, כאן, אמרה. ראיתי ערימה של שקים, זה על גבי זה, בתוך הכוך. לא, אמרתי, אני רוצה להיקבר לבדי. אם כן, לך ומצא בעצמך, אמרה, ומיד הסתלקה. רציתי עוד לקרוא לה, כאילו לומר שמסכים לכל שתאמר לי, אך היא נעלמה ונשארתי עומד עם שקי.

רעדה תקפה אותי. נתיישבתי וביקשתי להיזכר בפשעי. התעודות! נזעקתי וטפחתי בידי על כיסי האחורי. האם חדר־המשמר הוא זה? חריקת עטו של רודין סרטה בראשי. קו–קו–קו. לא שם, לא ארץ, לא הולדת. לא מקום. הרכבות פסקו מלכת ואין לצאת. הכל שובת. מכאן ועד קצה עולם. האם לילה עתה? יום? חריגי־אור נראו מבעד לתריס.

הרהור דמדם בי שאפשר לא היה זה רודין אלא כפיל שלו. יש שני רודין, אחד רחב לב, חם כלחם. אותו פגשתי לראשונה, כשהניח זרועו הכבדה על שכמי, כאָב. השני אינו מכאן. אויבה של גומר, שהתחפש בדמותו, ובתחבולה זו חדר לתוכה לחבל בה. כדי לקעקע את אמוני. מוכרח אני למצוא את הראשון ויהי מה, כדי להסגיר לידו את השני, שאין הוא יודע עליו. עלי לרוץ מיד ללשכה המרכזית. האם הדלת נעולה? מנגינה אחת שהיתה מושרת בעצרת, מלווה פרטוטי מיתר, העלתה דמעות בגרוני. הו, ימי אושר גדולים! חג צבעי העולם! זוהרה של יפת, שאין אח לו! נערות־הפשתן ועיני־הקטיפה! ילקוטי־הרועים העשויים עור־צבי על כתפיהם של עלמים בהירים! הכושים עשני־הקול! חוקרים אותי כאילו הייתי אויבם של כל אלה שהייתי אח להם. האוכל עוד לראות את עלינה? נכון אהיה לחרף־נפשי למענה אם אראה זיק של אמון בעיניה.

הם גוזלים ממני את אמונתי, כמו את ילד מחיק אמו. מחללים את זכרונותי הטהורים. איני מפחד מן העונש הבא מידי אויבים, אלא מן העוול הבא מידי ידידים. איני מבקש אלא אמון כנגד אמון. אינני אויב! איך נהפך פתאום הכל? צעדים הטילו הדים ארוכים במסדרון.

הדלת נפתחה ואת המפתן עבר איש גוץ, קצר־רגלים, ומגש נחושת תלוי מידו, ככף־מאזנים.

בוקר־טוב. תה? קפה? אמר בדרכו אל השולחן.

ראש גדול היה לו, כשל גמד, ופנים ללא־גיל, עם מעגלי קמטים. החוטם שבמרכזם היה כאבן שהוטלה לשלולית.

תה? פקפק בהרימו את הכוס מן המגש. אי־אפשר היה לדעת אם הקמטים מחייכים או חקוקים כך מלידתו.

מה השעה? שאלתי.

עשר, אמר בהעמידו על השולחן את הכוס וצלחת עם שני כריכים.

והבניין הזה?

בית המפקדה, כמובן, אמר בתהותו עלי.

והחדר?

עיניו העששות תמהו מקיפלי עפעפיהן, כמו לא הבין את שאלתי.

חדר ככל החדרים, משך בכתפיו.

לא חדר־מעצר?

אין כאן חדרי־מעצר, אמר כנעלב. ובתהותו שוב, אמר: נוכרי?

כן, אמרתי.

חדרי־המעצר בוטלו זה מכבר בגומר, הסביר באישוש קומתו הנמוכה. אחר הוסיף, כשעיגולי קמטיו מתרחבים במעין חיוך: אין מנוס מן החירות, אומרים הבריות בגומר.

רודין… אמרתי בפעימת־לב. רודין נמצא כאן עכשיו?

הו, לא, אמר, ביום אין כאן אלא אנשי השירותים ועוד פקידים מספר. רודין עכשיו בלשכה המרכזית. בלילה הוא בא הנה. כוח פרים כוחו. עובד כעשרים שעות ביממה, חייך בגאווה. ואין פלא. מחצית משאה של גומר על כתפיו.

האם… האם רשאי אני לצאת? שאלתי.

פניו המקומטות נעצרו עלי בחשד. לאחר שתיקה אמר כמוכיח:

הכל חופשים כאן להתהלך כרצונם. אין שום משמר.

ובפותחו את הדלת לצאת, כשכף־המגש חגה קשת רחבה סביבו, הפטיר:

חדרי השירות הם מימין, בקצה המסדרון.

נזכרתי במזוודה שהשארתי בבית־המלון וסומק הציף את פני. נשארה פתוחה ואני מוצג במערומי. אילו יכולתי לחזור לשם ולהביאה הנה. שריד אחרון של נכסי. זהותי היחידה. אך אם אצא מכאן, אמעל באמון שעדיין הם נותנים בי. אפשר שבינתיים יחזור רודין. לא השני, אלא הראשון. אם לא ימצא אותי אהיה כבוגד בעיניו. מן ההכרח שיחזור אי־פעם. הוא לא מת. הוא יצחק את צחוקו רחב־החזה ובטפיחה על שכמי יאמר: אין צורך בשום תעודות. הכל כשורה, אחינו אתה. עמל כמותנו למען האושר. יכול אתה לנסוע. שא אתך את זרעי האושר והפץ אותם בכל אשר תלך. הכל יהיה בהיר כבימי העצרת. לחיי גומר הגדולה! אשא את כוסי לעומתו.

נסיתי את הדלת. השמש דיבר אמת: לא היתה נעולה. המסדרון היה שומם. חזרתי וסגרתיה. אסור לי למעול באמון.

פתחתי את התריס וצהריים פרצו לחדר. יפת יפה, רחוצת שמש, השתרעה עשרים־וארבע קומות למטה, ישרת רחובות ושדרות סרוקות. זעיר־שם זעיר־שם הילכו אנשים על המדריכות ומכוניות מעטות שטו כבנחלים ההולכים לאט. אשה הוליכה עגלת־תינוק תחת פטריית מגבעתה. זקן פסע אחר מקלו, מתעכב מדי פעם ונושא עיניו, כחוזה עתידות בשמיים. אי־שם, תמך בכידונו את כיפת־התכלת בניין גבוה, גאה, שליט על כל העיר. מעבר לו והלאה היו ארובות מקוטרות בערפילים לבנים. זכרונות פצועים ריחפו באויר הצלול. עם העיר הזאת ראיתי אושר, אהבה בתומתה. שבעה ימים ולילות החזירה אהבה לחיקי. נתעוררתי מתרדמה עמוקה ומצאתיה בוגדה. אפילו אשטח תחנונים לרגליה, לא תענה לי. הו, צהריים בהירים, צהריים נוטפים דם! האוכל עוד לאהוב אי־פעם?

התעודות! פרץ הדם אל פני. העיר הבוגדה גנבה את תעודותי. בשנתי. מחביאה אותן בין קפלי שמלתה הרחבה. לכשאמצא אותן, אעמידה למשפט. אין משמר, אמר השמש. האם המעלית פועלת בשעות היום? ארוץ במדרון של עשרים וארבע קומות ואהפוך בכל הרחובות עד שאמצא. אז אברח ברכבת הראשונה ומעבר לגבול אנשום עמוק.

מוטב שאחכה עד שיבוא רודין, אמרתי. איני רשאי לסיים כך. להימלט כגנב מביתו של מארחי. בזכותו טעמתי עדן. אם אברח, תרדוף אותי כפיות־הטובה בכל דרכי. מוטב שאחכה. מן ההכרח הוא שהכל ייגמר בטוב. גומר, שתחת חופתה המונים חגגו אושר, אינה כנופייה של ליסטים. רוצים לנסות אותי ותו לא. אעמוד בנסיון. אוכיח שאין בי עוון ושראוי אני לאמון. ליל המסה היה רק תעלות־רגע של הגורל, כדי שהיום שאחריו יזהיר שבעתיים. חיים ארוכים לפני, דרך רחבה שאורם של שבעת הימים שפוך עליה עד האופק.

באופק שוטטו הערפילים גבוה כאד העולה מן האדמה, מעבר לבתים ולנחלי־הרחובות. מעבר לערפילי עיני. ללא שם, ללא ארץ, אני כנוצת־עננה מרחפת ביניהם, עוד מעט תימוג בשמש הגדולה. הערפילים שוטטו בין כאב ואושר. הייתי פרודה בחלל, צפה כגרגר אבק מופז, באין תחושת־כובד, מעל לאדמה האין־סופית. אחר־כך ירד מסך לבן, שקוף כהינומה, על הכל.

בערב נכנס הפקיד לבדו. התיק מליל־אמש תחת זרועו. בתנועה חטופה הורני לשבת ונעמד מעברו השני של השולחן. הנורה הצהובה ארגה קורים כעכביש גדול. הוא שלף עט מכיס מקטרנו, הניחו על השולחן לידי, אחר פתח את התיק, הוציא מתוכו גליון נייר מבריק, הניחו לפני, ובשימו את אצבעו בתחתיתו, אמר: חתום כאן.

באותיות דפוס גדולות ונוצצות כתוב היה:

בעצב באתי לגומר ובעצב אני יוצא ממנה.

צמרמורת אחזה בי. ביקשתי לתפוס את מבטו, אך מצחו היה נגוח כלפי הגליון.

לא עשיתי כל רע… אמרתי לבסוף, מנסה להדביר את רעדתי. לא אשמתי היא שהתעודות אבדו… הייתי מבוסם עד לא־דעת… הרי זה רק אנושי… משמחה, משמחה קרה לי הדבר… הייתי כמו כולם…

חתום כאן, אמר מבלי לשאת את מצחו.

אבל איני מבין… אמרתי. חלה כאן טעות כלשהי… לא הפרתי כל חוק… הייתי חותם אילו ידעתי מה אשמתי… אינכם אומרים לי. זכותי היא… לפחות לדעת זאת. איני מבין…

האצבע הארוכה, החלקה, ניצבה עוד רגע ממושך על בהרת הנייר. אחר נטל את הגליון, החזירו אל התיק ובצעדים מדודים יצא את החדר. מעבר לחלון צבאו גדודי החשיכה. אילמים כחומה עבה.

רעדתי מצינה כל יום המחרת. אור קר היה בחוץ, נוצץ כמו מגבישי קרח. אם אצעק, תקפא צעקתי מעל לערבות. איש לא ישמענה. לעולם לא תעבור את הררי הגבול. חשתי את הפחד תופח בתוכי ואת השנאה פושה בעורי כצרעת. על ההצהרה לא אחתום אפילו על גלגל העינויים. לא מפני ששקר היא, אלא מפני שנוהגים בי כפושע ואינם אומרים לי מה פשעי. נאחזתי בשארית כחותי בקני־קש של זכרונות כדי להציל עצמי מטבוע בשנאה, אך הם נשמטו ממני. השנאה היא קץ האמונה, הרגשתי, אך לא היה מי שיושיט לי יד למשותני מתוכה. השמש נכנס שתי פעמים ולא דיבר דבר, כנזהר מהיטמא במגעי. החדר היה מוקף מעגל כשפים ופחדי רצו בו כבמלכודת. כששקעה השמש והערפילים האפירו, מרחוק הבהיקו הארובות, ברורות כלאחר גשם, ורחובות למטה רחשו אנשים זעירים, כנמלים חוזרות אל קינן, ואורות החלו נדלקים, הבהבה בי תקווה שכל העובר עלי אינו אלא חלום. אתעורר והכל ישוב להיות כשהיה.

אך בערב נפלה עלי האימה כמפולת,

דפיקת־לב זעזעה אותי משהופיעה עלינה על הסף. לכהרף־עין היתה כמלאך־גואל במסגרת־הפתח השחורה. חיוך הבהב על שפתי ומבטי נאחז בפניה כלמראה מציל אשר אחר לבוא, אך עוד הספיק. רציתי לרוץ אליה וליפול לרגליה. אולם לכהרף־עין בלבד. פניה היו סגורות. מאחריה בא רודין ושניהם נכנסו בצעדים קצובים, כפקידי הוצאה־לפועל. שניהם נתיישבו עתה למולי, שתי מסיכות. גיששתי בפני עלינה כעיוור בקיר, למצוא חרג אור, אך היו יצוקים עופרת. רציתי לבכות, כילד שאמו נטשתו ברחוב והיא מתנכרת למבטיו המתחננים. רציתי להזכיר לה את השעות הבהירות על האגם, את שעת הדמדומים בחורשה, אך ידעתי כבר שלא אוכל להבקיע את קרח מבטה. רודין פתח את התיק ועלינה משתה מתוכו את הגליון עם אותיות הדפוס הנוצצות, והמישה אותו לעברי.

עליך לחתום כאן, הורתה באצבעה הדקה.

מבטי, מעורפל מדמע, נפל על השורה היחידה. גליון אחר היה זה משהובא אלי בליל אמש. עתה היה כתוב בו:

ריקם באתי לגומר וריקם אני יוצא ממנה

אינני מבין, לחשתי.

חתום תחילה, אחר יוסבר לך, אמרה עלינה כשמבטה מושפל אל אצבעה.

עיני קלטו את השורה שוב ושוב ופישרה נסתתם ממני. האם מתכוונים הם להוציא ממני הודאה כי לא האמנתי בגומר לפני בואי אליה ואיני מאמין בה בצאתי ממנה? ולאחר שאודה בכך יוכלו לגזור עלי כרת ממנה לצמיתות?

אין זו אמת, אמרתי.

זיק צהוב ריצד במבטה. עיניו של רודין היו נעוצות בי כבפושע בזוי שאין בו גם אומץ להודות בפשעו.

פירושו של דבר שאינך מאמין בנו, אמרה עלינה בקול קשה, אם כן מדוע אין בך עוז להודות על כך? הן רק על זה נדרש אתה לחתום!

מלים אלו וארבע העיניים הנעוצות בי, פרעו את כל הגיוני. אם איני חותם – הרי שאיני מאמין בהם; אם איני מאמין בהם – הרי שהצהרה היא אמת; אם היא אמת – הרי שהצדק עמהם, וחייב אני לחתום; אם הצדק עמהם – הרי שראויים הם לאמון..

כבר הושטתי ידי לאחוז בעט המונח לפני, אך נרתעתי. פחד סתום נפל עלי שגוזר אני חוט שלעולם לא אוכל לקשרו עוד; ניתוק שאין חזרה ממנו; חתימה על גזר־דין שכולו משגה, משגה, אפילו הגיונה של עלינה נכון הוא באיזה אופן מופלא מבינתי…

איני יכול, שמטתי ידי.

מפני שאיננו אומרים אמת? שפדו אותי עיניה של עלינה.

משפט זה איננו אמת, אמרתי בהטילי מבטי על הכתוב.

האמת אינה ניתנת לחלוקה, אמרה עלינה. המאמין באמת ובתמים מקבל גם את הטוב, גם את מה שסבור הוא כי רע. אם אינו מקבל – הרי שכופר הוא.

שוב שט מבטי על פני השורה. ריק באתי וריקם אני יוצא. המלים הדהדו כאבנים בחללה של חבית ריקה. עמדו לעיני הרחובות החוגגים, תשואות החדווה, חיבוקי הריעות, שהיו טהורים כשמחתם של ילדים. הייתי פרודה בתוך זרם האושר הזה. הייתי מלא כולי. לא ריקם באתי, לא ריקם עמדתי לצאת. מרחקים אפלים הפרידו בין זוהר שבעת הימים ובין שבע מלות החרם שאור נורה צהובה נופל עליהן.

משגה נפל כאן, אמרתי.

אין משגה בגומר! נפל עלי משפטה של עלינה.

חשתי את המועקה מכבידה והולכת, ככבלי ברזל על כתפי שלא אוכל לנערם. קרן אחת קלושה של מאור־פנים עשוייה היתה לגרש את החשיכה כולה, מסביבי ומתוכי, ולהניע את ידי לאחוז בעט. אך נס זה כבר לא יכול היה להתרחש כאן, במפקדת הלילה. שתי הפנים למולי היו כעשויות אבן. לא היה זה עוד מורא העונש ששם מחנק לנשימתי, אלא מורא עריצותו של הגיון־הברזל, עריצות צדקתה של גומר, שאני לכוד בה כבצינוק. שלשוני אסורה בה מאין תשובות. לא, לא היו לי תשובות.

ובכן? הורתה אצבעה של עלינה על המקום המיועד לחתימה.

ידי יבשו. הרהור־רגע חלף במוחי שיותר משנוהגים הם בי ברשעות, הם נוהגים באיוולת. אילו האירו פנים והסבירו לי בלשון רכה, כדבר איש אל רעהו, שחתימתי נחוצה, קרבן קטן מצידי למען האושר, אפשר שהייתי חותם. אלו היתה רוחם מבודחת, אילו אמרו לי שאין זה אלא עניין של מה־בכך, דרוש לשם הסדר, הייתי חותם. אך הם הציגוני כאויב שעה שבאתי אליהם כאוהב. במו ידיהם חרצו את סירובי. סירוב מיותר, בעצם, שכן עתה, משהפכו לאויבי, הרי לפחות חצי משפטם היה אמת: ריקם אני יוצא.

עלינה החזירה את הגליון אל התיק. כהד להרהורי, אמרה:

עצם סירובך מאשר כי הכתוב כאן אמת.

כשסגרו את הדלת אחריהם, חשתי שהוברח השער על חומה עבה, אטומה. מפנים לה הייתי אני יחידי, נידון להימוק בבדידות עולם. מעבר לה – היתה גומר הגדולה. ארץ בהירה, ללא־צל, שמשה הפיץ מגור מסביב.


[התהלוכה]

תכונה מוזרה עלתה בחלון משעות הצהריים, כעננים מבשרים סופה. למטה, ברחובות הישרים והשלווים, נעו אנשים רבים על פני המדרכות, הולכים ורבים, מושכים בכיוון אחד, כפלגים היורדים לבקעה. לא יכולתי לראות לאן ניקוו כל הנחלים, אך בצמרמורת גבי חשתי איך הם נאספים אל הרחוב הראשי שבחזית הבניין. אחר־כך המהמו קרשי המסדרון מקול צעדים רבים, אנה ואנה, אנה ואנה מעבר לדלת, נחפזים כמלאכי בית־דין. שוטטתי בין החלון והדלת, בין טורי הרמשים הרוחשים למטה ובין הנקישות המסומרות מקרוב, וראיתי איך המעגל נסגר והולך עלי, נסגר והולך. ישבתי על הדרגש, לא לראות, וקפצתי את פחדי באגרופי. עלי לצוות לנפשי, אמרתי. נזכרתי במזוודה ודומה היה לי כי הפקדתי רוחי בה. רחוקה היתה אלפי ריס ונמנע היה מהשיגה. אחר־כך נפלה דממת מגור. הרחובות נתרוקנו מאדם, והמסדרון נאלם. כל הציידים נחבאו במארב. חכיתי שיפרצו מארבעת הכתלים.

שני אנשים בבגדי־שרד אפורים ורכוסים היטב נכנסו בשקט ורמזו לי לבוא עמהם. צעדתי בין שניהם במסדרון וקרשי העץ נתדהמו. המעליות שבתו והיה עלי לרדת במדריגות, ירוד ודלג. דרך ארוכה היה המורד הלולייני של עשרים וארבע קומות. עם כל פנייה במישורת נוצצו לעיני שורות ארוכות של דלתות מבהיקות ואריחי שייש שחור. פעמיים מעדתי ופעמיים הרימוני השניים בזרועותי ללא אומר. חשתי סחרחורת בראשי מן הסיבובים הרבים וממראה התהום הצרה והעמוקה שבין סולמות־המעקה. היהיה סוף למורד הזה? היהיה סוף?

משיצאתי משער הבית, היתה אותה שעה של דמדומי־שקיעה כבעת בואי ליפת. המדרכות היו שחורות מאדם משני צידי הרחוב הרחב ודממת מוות היתה תלוייה באויר. באמצע, במישור הריק שבין שתי המדרכות, מול השער, עמדה מרכבה גלמודה, מגושמת, גבהת־ירכיים, רתומה לשני סוסים כחושים, לבנים. לרוחבה, בין שתי כלונסאות גבוהות, קשורה לירכיה, היה מתוח סרט לבן ועליו כתובת כלשהי. תא הרכּב היה מחופה בווילון שחור. לבי מת בקרבי.

פסעתי בין השניים בדרך הארוכה מן המדרכה עד המרכבה. זהב־הדמדומים עמד ללא ניד. אילו נשר עלה מעץ, היה רעם מרעיד את החלל. השניים עזרו לי לעלות, הורוני לעמוד על הספסל. אחר פנו וחזרו אל המדרכה. במהופך ראיתי את האותיות השחורות שעל הסרט הלבן:

שלום עליך, גומר. המנודים מברכים אותך!

מאי־שם בירכתי השמיים הפציעה צוויחת חצוצרה, דקה וחדה כקרן אחרונה של שמש שוקעת. דמיתי כי חלף ברק. עדת צפרים התנשאה מאחד הגגות ברפרוף כנפיים והרקיעה מעלה. המרכבה החלה נוסעת, טליף־טלף, טליף־טלף בון שני נדי־האדם הדוממים. איש לא זע ואלפי עיניים התבוננו בי, כמלוות את ההולך בדרך אשר לא ישוב ממנה. על המדרכה שלשמאלי עוד היה גהור אור השקיעה הגווע ויכולתי לראות את הפנים הקודרות, המאופקות, את השפתיים הקמוצות, שחתמו צעקה או עווית, את קמטי המצח הזועמים והאבלים, את המבטים החדים, המבקיעים לגעת, ואת המצומצמים והמרים. הרחק וגבוה בתכלת המועמת, דמיתי לשמוע הדים כמו מקצה־תבל, אוֹ־שר, אוֹ־שר, מלווים את המסע כלהק חסידות. מעט־מעט, מאליה, נישאה ידי למעלה, ורחש קל עבר לרגע בהמון, כרוח ביער. מר הפחד סר ועיני נתרווחו. הכל דומה היה פתאום כביום חג. עמדתי איתן על הספסל ואויר רב נתנשם בחזי. בתוך הגושים הנעים לאחור ראיתי את ארבעת הכורים, את שני רוכבי המחליקיים, את החדרנית, השוערים, הספרן, האשה מן החצר האחורית, את עובדות תחנת־הכוח, את מטאטא־הרחובות. פנים רבות שזכרתין מימי העצרת. מעט־מעט קרבו ובאו פסלי־הרצים, הארמונות שמסביב לכיכר, בית־המלון (המזוודה! נזעקתי, המזוודה שהשארתיה פתוחה!..) אחר חלף גם בית־המלון ואחריו בא וחלף לאחור המבצר. עוד כיכר גדולה. הזוהר נתעמעם והלך. דמדומים כהים הקדירו את הבתים ואת גושי האדם. צריחי עזמוּת גבהו הלכו, גבהו ונתקרבו, עד שהבהיקו לעיני המלים הפלדיות מעל לשער־האבן המקומר –

אל תירא מפחד פתאום

כשנכנסתי בשער, בקע שנית קו דק של תרועת חצוצרה, מרחוק מאד.


[תלוי]

התא העגול שבראש הצריח היה מרווח למדי, ושלוש פעמים ביום הביאו לי את לחמי שתי ילדות עליזות בסינרים כחולים ובסרטים אדומים לצמותיהן. ארבע מדריגות למטה מזה היה חדר־רחצה קטן עם ברזי נחושת עתיקים. הצוהר היחידי, המסורג, פנה לאחורי העיר. במצודד נראה משם ראשו של הצריח־התאוֹם, משונן, מכותר זיזים מרובעים, כאשנבי־רובים. למטה, מקרוב, היתה חצר מרוצפת, מוקפת גדר־אבן, ובמרכזה באר עגולה, איזובית, שקילונה שבת. מעבר לחצר, השתרע הרובע הלבן, עם רחובותיו הישרים והצרים ובתיו הנמוכים, השותקים כמציבות. בליבו של הרובע המך, ממול, התנשא מגדל־פיגומים ענק, שמנופים עצומים ומאות יצורים זעירים עמלו בו.

זכרון ימי העדן היה כפצע שנגלד אך לא נרפא. המנגינות, צהלת־הצבעים, הזוהר, הגן, הפרי, נחלי אדם חמים. אהבה קצרה ועזה רומצת תחת גל. אי־פעם אולי יימצאו תעודותי באחת האשפתות. אי־פעם אולי יחזרו הימים לאחור. לפרקים הייתי נזכר במשפטיו האחרונים של רודין. בהיכנסי לשער הצריח, היה עומד באפלולית המבוא, וחיוך רפה הפציע בפניו. העצבות היא נחלת הבלתי־מאמינים, אמר בקול שקט. לא שמת לב לכך, לצערי. למרות זאת, הנה חופשי אתה. השערים פתוחים ותוכל לצאת בכל עת שתרצה. חופשי אתה. בדברים אלה, נתאחדו לבסוף שתי דמויותיו של רודין והיו לאחת. כשעליתי במדריגות הצרות והלולייניות למעלה, מלמלתי לעצמי, אבל זו זכותי, אבל זו זכותי. אך דברי נספגו בתוך האבן העבה.

ידעתי שהשער למטה פתוח תמיד ואין משמר. שיכול אני לצאת בכל עת שיעלה ברצוני. אך נחבאתי בתאי כבתוך קונכייה. קירות האבן היו קרים ומגויידים והמיטה והשולחן שתקו כנזירים. מרחוק הגיעה המייה עמומה. עתים היתה העיר מידבר. רחובות רחבים, כרובים מאובנים, ופסלי נחושת מפקדים על אור מת. עתים היתה כעיט סביב־סביב והייתי קורא לשנאה לחמם את לבי. עיר בוגדה, עיר בוגדה, הייתי מגדפה.

אך ממול לצוהר המסורג, היה שלד הפיגומים מתגבה מיום ליום, מוסיף קומה על קומה. המנופים העצומים היו תולשים מן הקרקע קורות־ברזל ארוכות, מרישים, סוָרי־לבנים, ומעלים אותם בקשתות רחבות אל מרומי המגדל. תנועת נמלים חרוצה רחשה לרגלי הענק, בין מערבלי־בטון, ערימות חול וחצץ, סדנות טפסנים ונגרים. מאות היצורים הזעירים היו נעים על שלבי הפיגומים, בין מוטות השתי ומוטות הערב, נתלים בחווקי־חבלים, מהלכים על קורות גבוהות, עולים ויורדים בסולמות ללא־ספור. מדי יום ביומו, בשעת הצהריים, היה רמקול הצמוד לאחד הפיגומים הגבוהים, משמיע שירים ומנגינות. הייתי עומד ליד האשנב, אוחז בסורגיו, ולבי שותת בי מכלות־נפש. דממה היתה שוררת מסביב, בהישתק רעש המנופים והלמות כלי־המלאכה. הצלילים היו פושטים ומרחפים מעל לגגות ונישאים הרחק עם הרוח הקלה. כבליל־קיץ רווי תשוקה חמה, היה דמי עולה ברהטיו, בהיזכרי בשבעת הימים הרחוקים. המנגינות היו ספוגות בתוכי, מסוכות בי כרעל. כל המראות הנפלאים מאז, של האלפים החבוקים יחד, הרוקדים בככרות, הזוהרים משמחה, המגישים לבותיהם זה לזה כצרורות פרחים, תחת שמי הארץ התכולים, היו מציפים אותי כבושמי גנים. דמעות היו נקוות בעיני. הו, עם גדול עם גומר! – היה קול חנוק ממלמל בתוכי – עם גיבור, עמל, למוד־סבל, עורג לאושר, בונה עליותיו עד השמיים!

אך בלילות, על משכבי, מוקף כתלי האבן העבים, המדיפים קור, היתה שנאה שחורה אופפת אותי כאופל. שתי דמויות דייניה של גומר, עם פניהן החתומות, עם עיניהן המזרות זרוּת, עטויות שריון ההתנכרות ששום צעקת נואש לא היה בכוחה להבקיעו – ניצבו לנגדי כשני צללי גרדומים. כל עצמותי היו קוראות נקם.

עומד הייתי בגומר ומגורש ממנה. כלוא בצריח, שאין משמר ובריח לשעריו, וירא לצאת. אילו הייתי חובק את השנאה ולא מרפה ממנה, מאבד הייתי את שריד־האמונה, אך קונה את חירותי. אבל המנגינות היו מסוכות כרעל בדמי.

לעתים, בערב, הייתי עוקר אבן קטנה מאדן האשנב ויורה אותה לתוך הבאר שבחצר. טליף צלול היה נופל במעמקים ומהדהד בחללה. כל מיתרי היו נרעדים פתאום כאילו שמעתי קול רחוק, שכוּח, עולה מתוכי. זכרון ילדוּת, וכפר, ופני הנראים לי בראי־המים. אחר־כך היה הכל קופא, האבן, הבאר, יהלומי השמיים. באפילה, עד קצות האופקים הסומים השתרעה ארץ גומר הגדולה כגופה עטוף הלילה והסוד של אהובה שנואה, קסומה, בוגדנית.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47933 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!