רקע
אהרן מגד
מסע לניקרגואה

א    🔗

מי הוא אותו פדרו גונזאלז קבלרייה? מתי נפגשתי אתו? מנין ידוע לו שמי? מה היה ביני ובינו שעורר בו שנאה כזו כלפי? על מה? איך ייתכן שאדם שאיני מכיר אותו כלל…

ישבתי בחדרי ופני להטו מעלבון. חשתי עצמי חסר־מגן, חסר מגן לחלוטין, מפני שנאה שאיני יודע מה טעמה, של אדם שאינני זוכרו, שאינני יודע דבר עליו ומעולם לא שמעתי את שמו. פדרו גונזאלז קבלרייה!

השעון הראה כבר חצות ולא מצאתי בי כוח לקום מן הכיסא ולהתקין עצמי לשינה. דומה היה לי כאילו ירקו בפני, ולא יכולתי למחות את הרוק, או להשיב דבר לעולבי.

שעה לפני כן ישבתי בחדרו של אלכס. כשיצא להכין קפה קפצו פתאם לעיני, מתוך גלוית־דאר שהיתה מונחת על השולחן, שתי התיבות של שמי, במפורש. לא יכולתי לעמוד בפני הפיתוי ומשכתי את הגלויה אלי. קראתי את השורות שלמעלה מן השם, ושלמטה ממנו, וחשתי איך הדם מציף את ראשי ואיך לבי שוקע בי מחוסר־אונים. ודאי טעות כאן! נזעקתי בתוכי, הן לא יתכן שהיה דבר־מה ביני ובין איש מניקרגואה ואיני זוכרו! הפכתי את הגלויה על פניה ותמונה צבעונית התנוצצה לעיני לאור־החשמל: פסל אדם עטוף גלימה רומית, ניצב על במת־אבן מוקפת עמודים וגן־ירוק. אויר חם, טרופי, תלוי מעל לאגם שלו, שמנוני, מבהיק בשמש. מתחת לתמונה כתוב היה: “מנגוּאה. מצבת־הזכרון לדאַריו.”

חזרתי וקראתי את השורות והמלים המו באזני כנחיל של צרעות. היתה זו איגרת שכתב מיכאל ליאון לאלכס ובה סיפר על “מקרה מוזר” שקרה לו. נוהג הוא לאכול שם, במנגואה, במסעדה קטנה של ספרדי אחד בשם פדרו גונזאלז קבלרייה (“אדם חביב וקתולי אדוק” – נאמר שם– “שבכל כמה שנים הוא נוסע לספרד לבקר במקומות הקדושים ולפקוד את קברות אבותיו”). כשנודע לו, לאותו פדרו, שאיש־שיחו הוא מישראל, אמר, “במין עקימת שפתים משונה”, שהוא מכיר מישהו משם, וכאן באו אותן שורות שניתזו כרוק בפני: “שאלתי אותו מי האיש, ותאר לעצמך שפתאום אני שומע מפיו, ובהבעה של תיעוב, כאילו טעם טעם שרץ, את שמו של… הייתי המום ממש. אמרתי לו שהבחור הוא מכר טוב שלי ושאלתי אותו מאין הוא מכיר אותו. ‘אדם בזוי!’ הוא אמר לי, ושוב במין העויה, כאילו שנא אותו שנאה עזה. כל מה שניסיתי להוציא דבר מפיו. פשוט סירב לדבר. מוזר, לא?”

כשחזר אלכס לחדר עם שני ספלי הקפה, חשתי שאזני הבוערות מסגירות אותי. את העלבון והאשם כאחת. סומק על גבי סומק, עד כדי שינוק בגרון. מרוב המבוכה והדוחק לא שמעתי כמעט דבר ממה שאמר. מחשבותי התרוצצו כבמלכודת, נרדפות על־ידי עקימת־שפתיו האלמונית של אחד פדרו גונזאלז קבלרייה, ועל־ידי החשש המדכא שאלכס הבחין בכך שהצצתי בגניבה למכתב שלא נועד לי. האם לא גילה זאת מיד בכניסתו לחדר, בהעיפו עין על השולחן? בראותו את פני הלוהטות? ומיהו פדרו גונזאלז זה? מה מראהו? היכן נפגשתי אתו? מתי? האם בספרד היה זה? אבל הרי עם שום אדם מניקרגואה לא נפגשתי שם! איך נשתכח ממני מקרה שגרם לשנאה כזו, עד כדי הטחת מלים כמו “אדם בזוי”?

שרוי הייתי בערפל סמיך, והחום אפף אותי עד ללא־שאת, זיעה כיסתה את גבי. דבריו של אלכס צללו באזני מטושטשים לא מובנים. דמיוני שוטט על פני ערים ספרדיות, סימטאות, כנסיות, מצודות עתיקות, כיכרות, בולש אחר פגישת־אקראי כלשהי, הרת־שנאה, עם אותו אלמוני חסר־תואר, שרק העויה שלו בבטאו את שמי ניטחה כנגדי כסטירת־לחי. על מה?

אגב, אתה מכיר מישהו מניקרגואה? היכה פתאום באזני משפטו של אלכס.

אני? פרץ הדם אל פני, מדוע?

(כן, ברור היה עכשיו שתפסני בקלקלתי).

סתם… קיבלתי גלויה ממיכאל, כתב שמישהו שם מכיר אותך.

אותי? בניקרגואה? נפלט צחוק קשה מפי.

טעות כנראה, משך בכתפיו.

הגלויה היתה מונחת במקומה הראשון, על ערימת המכתבים שבקצה השולחן, ובקושי עצרתי בעצמי מהסב עיני אליה. מדוע לא הזכיר במפורש את הכתוב בה? מדוע אמר “טעות כנראה”? כדי לא להלבין את פני? כדי לחסוך ממני רוגז על שנאתו של מישהו שגם הוא אינו מכירו?

היכן הוא עכשיו, מיכאל? שאלתי.

באורוגוואי, או בארגנטינה, או בברזיל…

עושה חיל, מה? – אמרתי בעקימת־שפתים כלשהי.

הו, כן!

ישהה שם עוד זמן רב?

לפחות כשנה!


כשהגעתי לביתי, צנחתי על הכורסא ותחושת העלבון להטה כאש בפני. המחשבה כי אי־שם נמצא מישהו ששונא אותי במידה כזאת עד כי מסרב הוא אפילו לדבר עלי… מה הוא יודע עלי? מה קרה בינינו שאינני זוכרו? היכן?

אבל לכל הרוחות! טפחתי בידי על מסעד הכורסה. למי זה איכפת בכלל? מה לי ולאותו ספרדי מטומטם בניקרגואה?

אף־על־פי־כן, משנתישבתי בקצה המיטה והחילותי לחלוץ את נעלי, יבשה ידי בהתרת השרוכים. שוב עמד לעיני מראה עקימת־השפתים עם הגיית שמי. תנועת־יד המושמטת בבוז. “אדם בזוי!”… הן אי־אפשר שבדה שנאה מלבו. גם אי־אפשר שהחליפני במישהו אחר, לאחר שאין עוד שם שני כשמי, על שתי תיבותיו המפורשות. הייתכן שמישהו סיפר לו דברים בגנותי, לו, לאחד זר, בניקרגואה?

כשנתכסיתי בשמיכה, כיסתני גם השנאה, ללא מפלט.


ב    🔗

ככל שהשתדלתי להסיח דעתי מאותו ענין, לא עלה הדבר בידי.

איש בודד הייתי. מאז תום המלחמה לא מצאתי מנוח לעצמי. גרתי לבדי, ולבדי הייתי מכין את ארוחותי. את כוס־התה שלי לא הייתי שוטף אלא בערב. בבוקר היתה עומדת לפני על השולחן, פירורים שטים בתחתיתה, וכשאור השמש היה מדליק אותה מן החלון – כאילו נצטלצל בתוכה– הייתי אומר לעצמי, צריך לקום. יוצא הייתי לרחוב מבלי לדעת לאן. על המדרכה, שעוּן אל גדר־האבן. היה מכורבל פושט־היד בן־האלמוות, עם עיניו העששות. זבוב היה ממריא מצרור הבלויים שבין ברכיו וקושר זרי־קוצים לראשי. אחר־כך, כשהייתי עובר על פני בית־הכנסת הלבן, הסגור, בו היה סבי מתפלל שנים רבות, הייתי מחיש את צעדי. מישהו בלתי־נראה היה קורא לי מבין הפשפש וגדר־השיחים. סבי היה אדם יפה. זקן־משי היה לו, עינים בהירות ולא־מאשימות, ובהפכו את הדפים באצבעותיו השקופות, היה כבודק יהלומים. האותיות היו מנתרות סביבו בעליצות, כמו דרורים בשדה זרוע. אבל כשמת, לפני כארבע שנים, הייתי אני בחוץ־לארץ. משוטט בערי ספרד הקודרות, מתחת לצלבים רועמים כמטוסי־קרב. או מגשש בעינַי מצבות של אבות־ אבותיו, כשנפרדתי ממנו לפני נסיעתי, הוא שכב כבר על ערש־דוי, אמר לי: דוקא לספרד? לאותה ארץ שבה עינו את אבותיך? לשבור חרם של יותר מארבע־מאות שנה? כשחזרתי, מצאתי כי כל ספריו נמכרו, וחדרו הריק היה מלא שמש, יותר מתמיד. פעמים רבות הייתי אומר לעצמי שעלי לעלות על קברו.

את עבודתי, כספרן בספריה העירונית, הייתי מתחיל רק בשתים. בבקרים הייתי מרבה ללכת אל הים. לאן היה לי ללכת? חברי מלשעבר נתפזרו לכל עבר, ואלה שנשארו בעיר, לא הייתי מקובל עליהם. אין בני־אדם נוטים להתחבר עם מי שספֵקות אוכלים את לבו וצללים שטים על פניו. כשהיו פוגשים בי, היו אומרים: כמה נשתנית! כאילו אמרו הבתים החדשים, הגבוהים, הנבנים על החוף, אל הים: כמה נשתנית! יושב הייתי על ספסל האבן ומלווה בעיני קרש צף על הגלים עד שהיה נעלם באופק, פעם עבר על פני זוג קשיש, והאשה לחשה משהו לבעלה, דומה היה לי כי אמרה: נכה־מלחמה כנראה, האם לא הייתי נכה־מלחמה? מעולם לא היתה בי מידה מספקת של שנאה כדי לירות באויב מבלי להחטיא. ידעתי שזהו מום.

היה רק אלכס, שלעתים הייתי מבקרו בערבים. הוא היה תלמיד בהיסטוריה, ארכיאולוגיה. מרבה היה לדבר על מגילות מדבר־ יהודה, על “סרך היחד”. אילו קם עכשיו מסדר כסוד־היחד, היה אומר, “לאהוב כל אשר נבחר, לשנוא כל אשר מאוס”. כמו האיסיים, כמו הנוצרים הקדומים… אני הייתי שותק ודבריו היו צולבים אותי אל הקיר. שוט היה מלקה אותי במנזר־הלב.

עתה היה שמו של פדרו גונזאלז קבלרייה מנקר בראשי כתולעת־עץ זו, שקול ניסורה מתגבר והולך ככל שהיא מעמיקה לעביה של קורה. מיהו? למה הוא שונא אותי? כיצד? אין קשה כשנאת־חינם. אבל מקרה זה היה עוד גרוע מכך: שנאתו של אדם שאינך יודע דבר עליו ושאפילו את מראיהו אינך יכול לשוות לעינך! בניקרגואה! בקצה עולם! לא רק שלא היה באפשרותי לשאול אותו לסיבת שנאתו, להכחישו על פניו, להעמידו על טעותו, או להתנצל בפניו, אם עשיתי לו עוול (אדרבא, נכון אני גם לכך, אם אמת הדבר!) – אלא שלא יכולתי אפילו להחזיר לו שנאה. שנאה כנגד שנאה היא גמול, היא נקם, היא גאולת־כבוד. יכול אתה להזין בה את נפשך מבלי שתהיה עלוב בעיני עצמך. להתענג עליה לעתים כמו מגירוד־עד־זב־דם! אבל כאן – אפילו דבר זה נבצר ממני! מנין לי שראוי הוא להיות שנוא? מה אני יודע עליו, מלבד זאת שהוא בעל מסעדה קטנה במנגואה, קתולי אדוק, ו–כן, “אדם חביב” (הה, אלמלא כתב מיכאל ליאון “אדם חביב” – נאנחתי בהיזכרי בכך– היה הדבר קל יותר…). אם נזדמַנו יחד אי־פעם הרי היה זה בספרד, כנראה. אבל מי הכיר אותי שם? מי ידע את שמי? הן לא נתוודעתי שם לאיש! תייר אלמוני הייתי! איך אפשר שהתרחשה שם פגישה מוזרה, הרת־שנאה, ביני לבין אדם מניקרגואה ואני לא אזכור אותה?

אך אותו פדרו לא הרפה ממני, נדבק בי כקרצית. די היה שאעלה לעיני את עקימת שפתיו בבטאו את שמי, שאזכר באותו גידוף – “אדם בזוי” – כדי שזיעה תכסה את גופי. מין הרגשת עלבון שאין־לו־גאולה. כאילו שנאתו פושה כצרעת בבשרך! מנסה הייתי לשווֹת אותו לעיני: פעם כאיש נמוך, כהה ודל־בשר, פעם כאיש שמן, שפניו מבהיקות ועיניו צוחקות, פעם כגבר ספרדי אביר, יפה־תאר… מה מראהו? לעתים הייתי הוזה שאני משגר לו איגרת, מעין: “פדרו גונזאלז הנכבד! סוּפר לי שאתה שונא אותי שנאה עזה. התואיל, לפחות, לומר לי היכן…” הבלים! לא אעשה זאת לעולם! לא אשפיל עצמי עד כדי כך! ואפילו אמרתי לעשות זאת – מנין לי כתובתו? עם אלכס נמנעתי מהיפגש מאז, ומיכאל ליאון – היכן הוא מיכאל ליאון עתה?–

פדרו גונזאלז קבלרייה, צליל השם הזה בלבד העלה בי את כל מראות ספרד, ועמם את הרגשת המצוקה המוזרה, של חרדה ואשמה כאחת. האם משום שירד גשם בברצלונה, גשם טורד שלא פסק ימים אחדים, והשמים מעל לכנסיות היו מעוננים, ומחנק עמד באויר? או מפני שבתהלוכת הפייסטה של סנטה אוֹלליה, פרץ פתאום ההמון מכל הסמטאות – כאילו פרעות בעיר? או האפלולית הקודרת של הרובע הגוטי? זר הייתי שם. שרוי במועקה כבדה של חלום־רע. גולה לזמן אחר, קדום, חשוך. ערפל רבץ על הים, על תרני הספינות בנמל, מעל עמוד הזכרון לקולומבוס. מן הסדנאות הקטנות של הצורפים והשענים ועושי־הפסילים הבהבו אורות עמומים. ריח ירקות רקובים פשט מן השוק המסוּכך. הצלוּב ליווה אותי בכל אשר הלכתי. רציתי לברוח. לא ידעתי מדוע. האנשים היו מסבירי־פנים וחביבים, ובימים הבהירים היה אור־שמש מלא, ים־תיכוני. מאות צפרים צבעוניות ציפצפו בכלובים לאורך שדרות רַמבְלַס. אודם פרחי הג’רניום צחק מן הגזוזטראות בשכונות המגורים. הפאטיות היו רווּיות בושם גנים ערביים, והפיתוחים המצועצעים על מרצפות החרסינה התכולות היו כקמיעות של מזל־טוב.

מדוע חרה לי כל־כך שאותו פדרו, שאיני זוכר מי הוא, שונא אותי?

משהו אינו כשורה בי, כנראה. איש לא רדפני בספרד, אדם חפשי אני. האם זו האפלולית המיסתורית של הכנסיות הגבוהות, שקרני האור הקלושות חדרו לתוכן מאשנבים נעלמים, כמו בסתיו נצחי שרעם תלוי בשמיו? האם היה זה מורא עריצותה של האמונה? ניחוח הקטורת הקדוש היה כתובע קרבן. קוציו ודמו של הצלוב, סבלו האילם הספוג בכתלים העבים, במזבחות, בעמודים – מילאו את החלל כולו. ללא רחמים, ללא סליחה.

האם משום שהגעתי לספרד לאחר חצות, כנופל לתוך החשיכה? כל הדרך מן הגבול היתה כעוברת במנהרה, בתחנת הרכבת כבר היו האורות כבויים וברחובות התנועעו מחרוזות הנורות האדומות כמו באניה עזובה מטוטלת ברוח. שערים כבדים עם מסמרי־ברזל עבים הגיפו את הבתים. השוערים נעו כצללים והמפתחות הגדולים שבידיהם צילצלו כשרשראות בידי סוהרים. בבקר מיהרתי אל הרובע העתיק כמו אל מקום שגרתי בו לפני חלומות רבים. הכל היה כמו בזיכרונותיי הקודרים. דבר לא נשתנה. הזמן עמד חמש מאות שנה, אלף (או אולי בי הוא עמד?). בצל חומת הקתדרלה הגדולה, מתחת לקמרוני האבן שמעל לגזוזטראות, הלכתי כפוף, ראשי טמון בצוארון מעילי. צלצולי הפעמונים הגבוהים נפלו על כתפי כאבנים. על מדרכות האבן הצרות של סנטו דומינגו דה־קל, בדוחק שבין הבינינים האטומים, החשתי את צעדי, כמו למצוא מקלט מפני מטר שיותך עוד מעט. מבין הסמטאות שרקה רוח. צלבי הצריחים הגבוהים דקרו ככידונים את השמים. מיששתי כעיוור אותיות עבריות יתומות, חקוקות באבן־קיר. מחלון אחד נפשל וילון ומדונה ארוכת־פנים ומשוחה בצבע קרצה להיכנס.

מרצפות הככר הצרה והמרובעת של פלאזה דל־ריי היו מהומרות, כאילו שקעו תחת כבדן של עגלות. הככר היתה לחוצה בין בתי־חומה גבוהים וצל היה רבוץ בה. פה, באמצע, היה המוקד, אמרה לי מוכרת־הירקות. שם, ליד הכתל, היתה במת הקרדינלים. חיפשתי כתמי דם על המרצפות. פתאום הציצה השמש מצוהר התכלת הקפואה, וגלימות הארגמן של סַן־ויסנטה פֶרר וסן וינסטה מארטיר, התנוצצו. שניהם, עגולי פנים ומגוחי־ראש, המתיקו סוד על הבמה. בידו של פרר פרח, אך רשעות בפיו ובעיניו. פרש הגיע בדהרה וחנית שלופה בידו לדקור את הכופרים שעמדו ערומים ורועדים. קר היה. מוכרת־הירקות התעטפה בסודרה.

הכנסיות היו פתוחות לפני, כלפני היראים. פסעתי זהיר־זהיר, לא לחלל את הדממה, את ניחוח הבשמים, את לחש הנשים הכורעות לפני איקוני הבתולות הקדושות. לכל אשר פניתי– היו לעיני ראשו וזרועותיו השמוטים של הצלוב וגופו המלא מוות. סבלו שותת, דומה ישתות תמיד, עד סוף כל הימים, והאשמה לא תינקה לעולם. ודמם של הקדושים זב מחציהם של הכופרים. אלהי פחד יעקב – עברה רעדה מבשרי – הם ירשו גם את הסבל, ולא הותירו ממנו כלום לאחרים! הם ירשו גם את שכרו! אני שואל מדוע– ופעמונים עונים מגבוה – דין ואמונה, דין ואמונה, אני אדם חפשי, ממה אני ירא?

במרתפים היו עוד השרשראות הכבדות שסחטו את הוידויים, חלודות ואכולות־ זמן, והעץ הנרקב של גלגלי העינויים. ללא קטורת, ללא מזבח, ללא לחן האשכבה החרישי המהדהד באולמות סגריריים, ללא צלמי פנים מיוסרות הממלאים את העולם הרגשת אשמה בלתי־נמחית.

היכן פגשתי את פדרו זה, מניקרגואה?

עמדה לעיני טולידו, שעה לפני השקיעה, כשהצל הארוך של מצודת אלקזאר נפל במדרון הזקוף וחצה את נהר הטאַחוֹ והגבעות הכרמים מסביב היו מוצפות זהב. דומה היה כאילו ערב־שבת. חבל פרחי־כהונה, לבושי לבן וחגורי אבנטים אדומים, ירד ממבצר סן־סרבדוֹ, עבר על פני הגשר ובא בדרך העולה אל שער־השמש. רוכלים נעלו את דוכניהם וחַמרים דפקו בבהמתם כשהשמש בגבם. שלוה גמורה שרתה על ערוגות השושנים ועל עצי הרימון בגינת ביתו העתיק של שמואל הלוי. ברחוב היהודים לשעבר, קלה דה־לה־חוּדרייה, ישבו נשים לפני פתחי בתיהן הנמוכים, חבוקות זרועות, רחוצות וסרוקות, נכונות לקבל פני מלכה. כבסים היו תלויים רפויים בין גזוזטרה לגזוזטרה. בקצה הדרך היורדת לטַלבֵּרה דה־לה־רֵיינָה נגעה השמש באופק, אפשר היה לשמוע לחן תפילה עולה מחורשות עצי הזית שבמישור.

האם היה זה בטולידו? אבל הן לא נתוודעתי שם לאיש! זר הייתי, איש לא הכירני!

בערב נפלו צלצולי הפעמונים הכבדים ממרומי הקתדרלה הגבוהה. מחלון חדרי יכולתי לראות את מצודת בית־היראה, עם צריח צלבה המכותר שלוש עטרות של קוצי־פגיונות, מתנשאת מעל לגבבי־הבתים, שופכת שלטונה על החושך. מתוך אפלולית היכלה ניצנץ ברק הכתרים. שרביטי המלוכה ושלטי המגן של המלכים הקתוליים. אימה כמוסה ריחפה, כמו בשעת תהלוכת מתוודים, לבושי סינרים שחורים ונרות־שעוה כבויים בידיהם. עיר זרה, עיר שוטמת. מעבר לגוש המשחיר, השתרעה אדמת ספרד הגדולה. גופה המעונה, המיוסר, הדקור־צלבים, של אם קדושה, זועמת. כל הדורך עליה יאשם. ספרד המדוכאת מאמונה, רדופת־החטא, הסובלת לעולם. קורפוס כריסטי גדול, ללא רחמים.– – –

איך פלש לחיי פדרו גונזאלז זה? האם ראה את חוורון פני בכנסיית סן־חואן? ההלך בעקבותי לסנטה־קרוז, לראות את מצבות השיש של אבותיו הדוכסים, חרבות לירכם ואריות למראשותיהם, מונחות ליד מצבות אבותי המחוקות? מנין לו שמי?

מנסה הייתי להיזכר, כמי שמתאמץ לאחות קרעי חלום־רע שפרח בהקיצו, אך רמז גורלי שהיה צפון בו, מכה בו לפתרו. איזו שכחה ארורה! הן משהו קרה, מוכרח היה לקרות! והכרח הוא להתנער מאותה הרגשת עלבון משפילה! לפחות לדעת למה? מי הוא? מה מראה פניו? מה אירע, שמציק כל־כך וגוזל את המנוחה ללא־מרפה! הלא דבר נורא הוא כשמישהו שונא אותך ואינך יודע למה! שנאתו נדבקת בך עד שעשוי אתה לשנוא את עצמך! תאוה עזה נכנסה בי, לראותו, לוּ לראותו בלבד!


ג.    🔗

ענין קשה עד מאד הוא עריכת מסע לניקרגואה. בקצה־עולם היא ארץ זו, מרחק אלפי מילין, כרבע היקפו של הכדור. מכשולים על מכשולים נערמים בדרכו של אדם המבקש להגיע אליה: אין שום קו־אניות ישיר לניקרגואה, לא מנמלי הארץ ולא משום נמל אירופי. יש להגיע תחילה לפנמה, או למכסיקו, ומשם – במטוס למנגואה, כי דרכי היבשה מן החוף אל הבירה– משובשות. אך לעתים רחוקות מאד יוצאת מכאן אניה שמגמת פניה לחופי אמריקה המרכזית. אולי שלוש־ארבע פעמים בשנה, ואף זה לא במועדים קבועים. קשה היא השגת היתר־הכניסה לניקרגואה. לפי חוקי אותה ארץ, רק הנשיא עצמו רשאי לחתום עליו. יש להמתין זמן רב, עד שתגיע הבקשה לשם, עד שתתגלגל בכל מדורי הרשויות השונות. עד שתיחתם כדת ותעשה את הדרך הארוכה חזרה, משם הנה.

קשה עד מאד. בייחוד לאדם המתכנן מסע מעין זה בחשאי, ושכספו מועט. מאין ישיג סכום כה גדול לשילום נסיעה כה ארוכה, כשהוא מעלים את כוונתו ממכריו הקרובים ביותר, מחשש פן יהיה לצחוק בעיניהם? כשאינו יכול אפילו לבדות סיבה למטרת נסיעתו זו, מאחר שהכל יודעים שאין הוא איש־עסקים, או שליח־ציבור. ואין לו כל קרוב וגואל בניקרגואה?

אלא שמשרד־הנסיעות של האחים ריקנאטי עשה כמיטב יכולתו למען ארגון נסיעתי. אליהו ריקאנטי, שראה איך נפלו פני משנודעו לי כל הקשיים, עודדני יום־יום, נטל על עצמו את סידור כל העניינים הפורמאליים. הדרכון, היתר־היציאה, הויזה, הניירות כולם. אורך־רוח, היה אומר, רק אורך־רוח. אין דבר נבצר ממי שהחלטתו איתנה להגיע למקום כלשהו, ואפילו זו ארץ רחוקה כניקרגואה… הרבה תודה חבתי לו באותם הימים. הן על סבר־פניו והן על כך שלא שאלני כלל למטרת נסיעתי.

כיתתי רגלי לשם כמעט יום יום. רק כמחצית הסכום הדרוש היתה בידי, ותקוה קלושה, שריקאנטי ליבה אותה בי ברמזים דקים, שיימצא מוצא כלשהו. עד שיום אחד הקבילני בפנים מבשרות־טוב; אמור, לא איכפת לך לנסוע באניית־משא? הו, ודאי, אמרתי באנחת־רווחה. ודאי!

באמצע אפריל היה זה כשהופעתי לראשונה במשרד האחים ריקאנטי. ב-12 ביוני עליתי על האניה הנורבגית “כריסטיאנסונד”, שפניה היו מועדות לקולון, פנמה.


ד    🔗

מיד כשיצאה האניה אל המרחב הפתוח, וקו החוף נתערפל והלך, נמוגה מלבי הרגשת הדכאון שליוותני כל השבועות האחרונים, כאילו הים שטפה, ושלוה גמורה ירדה לשכון בתוכי. מטרת נסיעתי נשתכחה ממני לחלוטין. הידיעה כי ימים רבים וארוכים מאד לפנַי בטרם אגיע לחוף תעודתי, וכן המראה המשתנה אך־מעט של הים הרחב, הרגוע, שהאניה תוֹוה בו בהשקט קו־קצף ללא-קץ, המתמוגג עד־מהרה במרחב־המים הכחול, השרו עלי הרגשה של מסע אין־סופי, ללא תכלית, מסע המנתק אותי ניתוק גמור מכל תלאות עולם־היבשה, עולם האנשים וסבכי יחסיהם. חפשי אני מכל חובה, מכל אחריות, מכל אונס. חפצי היחיד היה שמסע זה לא יגיע לעולם לקצו.

סייעה לכך גם העובדה, שהמלחים והקצינים היו חבורה שתקנית וסגורה. לא זו בלבד שאני בינינו היינו מחליפים רק מלים מעטות או נענועי־ראש אחדים של ברכה במשך היום, אלא שאף הם, בינם לבין עצמם. דומה היה שלא דיברו אלא משפטים מועטים, אותם שהכרחיים לצרכי העבודה. אני הייתי משוכן בתא קטן, בעל שתי מיטות, שהשניה בו היתה פנויה, ורק לשעות הארוחות, ארבע פעמים ביום, הייתי נפגש עם הקצינים ליד שולחנם. הארוחות אף הן התנהלו בשתיקה גמורה, שהלחשים בינינו ובין המלצר לבוש־הלבן, המטה עצמו בקידה לבקשותינו, אך הדגישו אותה. הכל נעשה בדייקנות ובשקט, קבוע ומנוי על־ידי איזו השגחה נעלמה, ללא צורך בדיבורים. בשקט, כאילו בנעלי גומי ועל גבי שטיחים רכים, היו הקצינים מגיעים בשעה הקבועה אל חדר־האוכל הקטן, הנקי והנוצץ, מסיטים את כסאותיהם ללא רחש, מתישבים לאכול. עונים למלצר בנענועי־ראש בלבד. ומשמסיימים (כולם יחד, לרוב) לא היו משתהים גם לרגע, אלא קמים ומסתלקים, מהר יותר מאשר בהיכנסם, איש איש למשימתו.

כך, איפוא, הייתי שרוי עם עצמי רוב שעות היממה, ובהשפעת סביבתי סיגלתי אף אני לעצמי הרגלי־קבע. קם הייתי בשעה מוקדמת, עולה אל הסיפון ומטייל לארכו ולרחבו, נהנה מן הרוח הרעננה וממראה הים, המשנה את גוניו מכחול עמוק מאד עם שחר לכחול מבהיר והולך עם עלות השמש, נכנס בשמונה בדיוק לאכול את ארוחת הבוקר, פורש לתאי בסיומה, לשנן פרק בספרדית, ישן כשעתיים לאחר ארוחת־הצהרים, קורא עד ארוחת־חמש, חוזר לטייל על הסיפון, ולאחר ארוחת־הערב שוב קורא עד שאני נרדם. סדר־יום זה, שחלק גדול ממנו היה עובר עלי בהרהורים תועים, מרחפים כאדים, שטים ונמוגים, לובשים־צורה ופושטים־צורה כעננות קלות בשמים, תוך התבוננות ממושכת בים, לעתים עד כדי שכחת־עצמי – השרה עלי מרגוע שלא ידעתיו מעולם.

רק משנתקרבנו לספרד, חזרו המועקה והזכרונות המדכאים. היכן פגשתי את פדרו גונזאלז? מדוע השנאתי עצמי עליו? היה לילה כשעברנו על פני חופי ספרד והכל היה עטוף צעיף של חשיכה.


ה    🔗

כאשר יקרה לעתים קרובות לנוסעי־אניות, נתגלתה לעיני ליסבון במפתיע, כיקיצה פתאומית מחלום נעים לתוך בית מלא מהומה נחפזת ורעשנית. האניה הגיע לנמל בעוד לילה וכשהתעוררתי עם אור, הלמו באזני סאון המנופים כגעש אבנים מידרדרות, קריאות רמות של אנשים בשפה מוזרה, והמולה רחוקה, כל זה היה פתאומי להדהים, לאחר הדממה שהורגלתי לה ימים רבים ואשר דומה היה לי כי תימשך לבלי־סוף. מבעד לצוהר נראו במפתיע סירות־מנוע במשוטתן המהירה, רפסודות, ארבות, אנשים לבושי מדים ובגדי־עבודה, ותכונה רבה. בצאתי אל הסיפון, היכה בעיני מראה העיר על גושי בתיה, מגדליה, צריחי־כנסיותיה וההרים המיוערים המקיפים אותה. השמש, דומה היה כאילו היא עולה מצד מערב דוקא, ובשום אופן לא יכולתי לכוון את חושי לרוחות השמים (דבר כה מרגיז תמיד!). הרציף, קרוב עד לא־יאמן, המה מפועלים, שוטרים, פקידים, ורעש המנופים התערבב בקריאות הסוארים, הסבלים, המנופאים, המשגיחים, שעשו את מלאכתם בחפזון בלתי־רגיל. כל זה, כאמור, היה כיקיצה משינה ממושכת ונפילה פתאומית משמי ההזיה הרגועה אל ארץ החיים, שנוסף לכל, הפליאה בזרותה.

כל השתדלותי לרדת לחוף, לסיור בעיר, היתה לשוא. פקיד הנמל, שבדק את דרכוני, החזירו לי בסירוב מוחלט וגם הפצרותיו של רב־החובל לא הועילו. נמצא בי איזה פסול שלא יכולתי לדעת מה הוא. לא נותר לי אלא להשקיף על העיר ועל נופה מעל הסיפון, ולסייר בעיני את רחובותיה, בנייני־הפאר שלה, הארמונות שבמעלה ההר, הגנים והיערות, מתוך השתוקקות, אופיינית לתיירים לספוג את המראות היטב ככל־האפשר, כדי שייחתמו בלב למשמרת, כמתנה שנושא אתו הנוסע חזרה לביתו.

האניה עגנה בנמל עד לפנות־ערב ועם רדת החשיכה היינו שוב על פני הים הגדול. בעצבות הסתכלתי ברכס ההרים המתרחק ומיטשטש, אלא שלא היתה זו עצבות של פרידה מהחוף, אלא צער על הזיות שנפסקו ורטט של חרדה לקראת הצפוי ובלתי־ידוע, כאילו חושש הייתי שלא אחזור עוד לאותו גן־עדן של דממה בו הייתי שרוי לפני כן.


בנוסע החדש הבחנתי רק למחרת בבוקר, בשעת הארוחה, כה תמוה היה הדבר כי לא ראיתיו בעלותו על האניה ביום אתמול, וכן לא בליל־אמש, עד כי דומה היה כאילו עלה מן הים. היה זה כומר, רזה, גבה־קומה, קשיש ממני בכעשר שנים. פנים חיוורות היו לו, מוארכות, שלבנן בלט ביותר על רקע הצבע החום של גלימתו הרחבה. חוורון זה, היה בו נוגה של הרהורים רחוקים, נוגה שנבע אף מעיניו האפורות, שעד שלא החל לאכול, היו מביטות נכחן, אל הצוהר העגול, כקסומות מרחקים. מפעם לפעם העפתי מבטי אליו, אך הוא, כמדומה שרוי היה בעולם אחר. לא החלפנו מלה בינינו, לא בשעת ארוחה זו ואף לא בשעת ארוחת־הצהרים.

לפנות ערב, בטיילי לאורך הסיפון, ראיתיו עומד ללא־ניע, ידיו הארוכות מאחורי גבו ומבטו מפליג על הים. אי־אפשר היה לעבור על פניו מבלי לפנות אליו, ולו רק משום הנימוס. נתעכבתי והתוודעתי אליו בשמי.

נעים מאד, אמר בחיוך רך וללא הושטת יד. בטיסטה פורצ’לו שמי. ממנטובה, איטליה.

נוסע לפנמה? שאלתי.

לא, לצ’ילי. סן־פרננדו. אתה?

לניקרגואה.

הוא השהה עלי מבט גלוי, הרהרני, אחר הפנה ראשו לאט אל הים ואמר:

יפה, מה?

כן, אמרתי.

הים היה שקט, מושקה אור ארגמני חווריין שנאצל מענני השקיעה. רגע ממושך הסתכלנו בו שנינו, אחר הסב פניו אלי ואמר:

ישראלי?

הייתי נדהם.

מנין לך? שאלתי.

הוא פרש את ידיו לפניו, כאומר: נבואת־לב.

ניכר בפני? שאלתי עוד, מלא־פליאה.

שוב עשה אותה תנועה, כשחיוך־של־סוד נח על פניו.

כה מוזר! הרהרתי, תוהה על האיש ועל המקרה. איך זיהה אותי? על־פי ההיגוי? הלבוש? תנועות גוף או פנים שאינני מבחין בהן? עם כך חשבתי כמה נוח היה לי באלמוניות. להיות שייט ללא שם, ללא מקום, ללא שייכות, על פני ים רחב עד בלי זמן.

היית בישראל?

כן. פעם אחת. לפני שלוש שנים.

אחר עשה צעד לאחוריו ואמר: סלח לי, עלי לפרוש לתאי.

למחרת, בשעת ארוחת־הבוקר, כשכבדה עלי השתיקה מאד, ונתעניתי למצוא פתחון־פה לשיחה אמרתי:

היית בספרד?

כן, כן, אמר. פעמים רבות, גם אתה?

כן, לפני כארבע שנים.

כתייר?

כן, כמה שבועות בלבד,

יש שם כמה בתי־כנסת עתיקים, אמר, שנשתמרו יפה.

“אל טרנזיטו”, אמרתי.

גם בקורדובה, של מיימונידס, אם אינני טועה, מעניין מאד.

ועם כך מחה את פיו במפית וקם בחיוך של התנצלות.

שיחותינו היו תחילה קצרות ביותר, מנומסות מדי. כביכול מפני שאי־אפשר היה שנעבור זה על פני זה ולא נאמר כלום. אך מיום ליום גברה בי התשוקה להתוודע אליו בגילוי, וצר היה לי על כל יום שעובר בדחיית התוודעות זו. השקט שבו, שקט של בטחון, שקט־שמדעת, לא מתוך חסרון אלא מתוך מלאות, הוא שקסם לי כנראה. אולם בטיסטה היה מתבודד רוב שעות היום בתאו, ובצער חשבתי על כך שאין לו ענין בשיחה עימי, ואולי גם לא עם שום אדם אחר.

לאחר חמישה או ששה ימים, קרע אלי צוהר־מעט. בשבתנו זה ליד זה על הסיפון, לאחר־השקיעה, שאלני אם מכיר אני את כתביו הפילוסופיים של אבן־גבירול. מתוך בושה הודיתי שאיני מכיר אלא מעט משיריו. בתמיהה שאל אם אין מלמדים בבתי־ספרינו את ספרו “מקור חיים”. עניתי שאפשר כי בבתי־הספר הדתיים מלמדים אותו (לאמיתו של דבר, שמעתי שם זה בפעם הראשונה).

ואתה — אינך דתי? שאל.

לא עניתי.

הוא התבונן בי בשתיקה, אחר שאל:

מדוע?

הרהרתי מעט, אחר אמרתי:

איך יכול אני להאמין בדבר שאינו מתגלה לי?

הבריאה כולה היא התגלות של אלהים, אמר, כשם שהדיבור הוא התגלות של המחשבה. האם יכול אתה לתפוס את המחשבה באחד מחושיך? אינך יכול, ובכל־זאת אתה יודע שהיא קיימת!

כשמתפלל אתה לאלהים, מאמין אתה שיענה לך? שאלתי.

התפילה כשלעצמה כבר יש בה מן המענה אמר. הכרתי בקיומו של כוח עליון ופנייתי אליו, כבר היא מכוונת את מעשי אל הטוב. רק כך אפשר לי להתקרב אל השלימות. והרי בעיקר זהו מה שאנו מבקשים בתפילותינו, לא כן?

האם אין אדם יכול להיות טוב מבלי שיאמין באלהים? שאלתי.

כן, אמר בטיסטה, כל בני־אדם הם טובים במידה זו או אחרת כשם שהם רעים במידה זו או אחרת. רובם יכלו להיות טובים אלמלא התביישו להיות טובים…

מדוע הם מתביישים? שאלתי.

מפני שאינם מאמינים באלהים, אמר. אינם מאמינים בקיומו של טוב מוחלט שהוא גם כוח. אילו האמינו בו, לא היו מתביישים. הם מתבטלים מפני הרע ומתוך התבטלות הם נכנעים לו, או הם עצמם נעשים רעים.

עתה דומה היה לי שדבריו מכוונים אלי, למישרין. שתקתי ברעדה.

הקדושים סיפרו לנו על כך, הוסיף ואמר. אוגוסטינוס כתב בוידוייו: “אני עשיתי עצמי רע יותר משהייתי, כדי לזכות בתהילה, וכאשר לא חטאתי במשהו כמו שחטאו המופקרים, נוהג הייתי להתפאר במעשים שלא עשיתי, כדי שלא יבוזו לי.”

כך התוודה, אמר בטיסטה, ועל־ידי ההתוודות עצמה כבר הכניע בתוכו את החטא.

לאחר כמה ימים. משהמשכנו לשוחח בכך, שאל בטיסטה: האם התוודית מימיך?

היססתי, אחר עניתי: במחשבה.

כלומר, בפני עצמך, אמר. אבל התוודות כזו אינה מטהרת. זוהי התוודות בפני אותו האני שהוא עצמו החוטא, ואפילו קיים בך אני עליון יותר, הרי אף הוא עשוי להערים עליך, להחניף לך, או לפחות להיות ספקן גדול. הוידויים בפני עצמך מעורבים תמיד בפקפוקים, בגילוי פנים לכאן ולכאן, לעולם אינם זכים לגמרי.

ואוגוסטינוס?

אוגוסטינוס פנה אל אלהים. אתה, אלהים, אמר, אתה שנתת לי גוף ונשמה, אתה שבראת גם את חטאי – נתת בי בינה להבין את חטאַי כדי שאחזור מהם בתשובה. על־ידי פנייתו לאלהים, הכיר באחדותם של חטאיו. בנביעתם ממקור אחד. ההכרה באלהים היא המביאה לידי הכרה באחדות החטא, ובה בשעה בדרך אחת לתשובה ממנו. רק משמכיר אדם באחדות זו, כלומר באלהים, יכול הוא להיות טוב יותר. האם מקנא אתה ברעים? שאל.

לא, אינני מקנא, אמרתי, אבל אני פוחד מפני שנאתם. אין דבר העשוי לפגוע בי כמו השנאה.

שנאתם של הרעים?

כן, גם של הרעים, אמרתי.

בטיסטה שתק, אחר אמר:

הרי שאתה נכנע לה. זהו חטא גדול מן השנאה עצמה, יכול אדם להשתחרר מהר יותר מן השנאה מאשר מן הכניעה לה.

אבל היא מכאיבה לי, אמרתי.

מפני שאינך מאמין בטוב המוחלט. אינך בוטח בו.

כן, כנראה שכך… אמרתי.

בימים הבאים לא הרפתה ממני התשוקה להתוודות בפניו על מטרת נסיעתי לניקרגואה. אך ככל שגבר בי חפצי זה, כן גבר לעומתו הכוח העוצר בי מעשות כן. חשתי שאם אתוודה, אפרוק מעלי משא כבד, ארגיש עצמי טהור יותר, ומעשה זה אפשר אפילו שיביא למפנה בחיי; אך לעומת זאת, ברי היה לי שתשובתו האחת, החד־משמעית, תהיה: חזור לארצך! האם יהיה בי הכוח להישמע לו? לחזור מרחק של חמישה־עשר אלף קילומטר ולדעת שכל נסיעתי זו, על העמל והכסף שהושקעו בה, היתה לשוא? ואם אכפה על עצמי החלטה זו, האם בטוח אני שלאחר־מכן תחזור אלי מנוחת־נפשי?

משהגענו לים הקריבי, נכנסה האניה למלכות אחרת, שקסמה היה כה עז עד שדומיית הסיפון עמקה מתמיד. פתאום נתמלא הים – שהיה חָלק כל הימים– חיים חדשים. הוא היה חם, תכול בהיר מאד, נוצץ באלפי שמשות, וזוהר, כזוהַר שבעת הימים, קרן ממנו, ריצד על פניו, נצטחצח במשחק של סיפי־כסף. עולם מראות אחר היה זה, מעין עולם בראשית, מחוז גן־עדן. האויר היה מלא תכונה. בשמים הבורקים־אור עד כדי סנווּר, עופפו שחפים וצפרים גדולות, כחולות־נוצה, ועל פני משטח המים, למלוא רוחבם, עד לאופק, זנקו, לרבבות, דגי־כסף קטנים דמויי־חץ, זונקים וצוללים במעוף מהיר ובקשתות רחבות. מראה זה היה כה מענג ומפליא עד שאי אפשר היה להינתק ממנו לרגע, ולמרות החום הגדול, לא היינו עוזבים את הסיפון, בטיסטה ואני, אלא לשעות הסעודה, ואף זה מתוך צער. החלל היה רווּי מתיחות מוזרה, ודומה היה שבכל רגע עלול להתרחש משהו או להיגלות מראה־פלאים חדש. ואמנם, לאחר ימים מעטים החלו להופיע האיים; אגדיים, שקויי־שמש, מזהירים בבדידותם, מבריקים בעלוותם הירוקה או בחולותיהם הלבנים, או בכֵּפיהם השחומים; איים דוממים שדמות אדם או בית לא נראו בהם מרחוק. ולאחר מכן – שוב במפתיע, בשעת בוקר מוקדמת, אך חמה וזיוונית – נכון לנו חזיון אחר, מרהיב נורא כאחת, שריתק אותנו בחבלי־קסם: גדוד של דולפינים, שמנים, מבריקים, שט לפני החרטום במהירות עצומה, כנרדף על־ידי האניה, ולא סטה אף לרגע ממסלול שיוטו. הדבר היה כפלא לא־ייאמן, כי הדגים נראו מבוהלים, אחוזי אימת הרודף, נמלטים כל־עוד־רוחם־בהם, כשהם קופצים זה מעל לזה, וכולם יחד קדימה, פן יפגע בהם החרטום החד, ואף־על־פי־כן כאילו איזה כוח־משיכה נסתר ולא־מובן ריתק אותם אל מסלול התקדמותה של האניה ואל חודו של החרטום.

איש מן המלחים והקצינים לא יכול היה להסביר את התופעה, ודבר זה נמשך שלושה ימים תמימים, מבוקר עד ערב, וללא ספק גם בלילות.

בבוקר היום הרביעי, משהגעתי אל חרטום האניה, מצאתי שם את בטיסטה לבדו, ובראותו אותי, פרש את ידיו ובפנים נוהרות אמר: נעלמו!

הרכנתי עצמי על המעקה, ולמטה, משני צדי הלהב, היו רק מים כחולים־עמוקים, שצינה טהורה של שחרית נתרססה מהם.

מוזר, נשאתי את ראשי ואמרתי, מהו שריתק אותם כל־כך אל החרטום, אל סכנת המוות? הלא יכלו להתפזר ברחבי הים הגדול!

כמו בני־אדם, אמר בטיסטה בעינים מחייכות. פוחדים מן הרודף – ונמשכים אליו. בטוחים שיש ברע כוח עצום כל־כך – שהם מתבטלים בפניו, אפילו בנפשם הדבר!

עמדתי והסתכלתי בו. עיניו היו כראי־מים לפני.


בהגיענו אל סן חואן של פורטו־ריקו – והמון אנשים, שחורים וצנומים, נראו על הרציף, ואחר־כך עלו סיעות מהם אל הסיפון, ושוב היו המולת נמל וסאון־מנופים, רעש גלגלים וחבטות משאות נפרקים ונטענים – היה זה כבר כאילו בא המסע אל קצו, ורעדה עברה בי כלתחושת סכנה מתקרבת. בלא חמדה, בלא ענין וסקרנות, השקפתי מן הסיפון על העיר הלבושה צבעונים של עניות. הכל היה שרוי במועקה של שעת־פרידה העומדת כמחנק בגרון, והמראות היו מצועפים כמבעד למסך של דמע. אותה שלוה של ים נע כערש, מתנשם רחב בין אפקים, בלי־חוף, בלי־זמן, אותו האור הזוהר, המכושף בצחצחי־שמש ובחצי דגים כסופים, דממת האי הלבן, השט כברבור אגדי – כל אלה, ידעתי, לא ישובו עוד.

בקולון, בשער תעלת פנמה, נפרדתי מעל בטיסטה. בלחצו את ידי, הישיר אלי מבט גלוי ואמר, כאילו ראה ללבי:

בטח, בטח בעצמך ולא תתירא. האמן קצת מה?…


ו.    🔗

כשחג המטוס סביב־סביב מעל למנגואה – ולמטה נפרש לעיני מראה העיר השפופה, על בתיה, שדרותיה, ומשבצות רחובותיה הישרים, מראה האגם הגדול, השמנוני, חרוטי־הווּלקנים המחודדים, המזדקרים מתוכו ומסביבו, והאדים הכבדים, החמים, שציעפו את המראות כולם – חשתי כאילו אני יורד לארץ גזירה יוקדת, וכי אשנא את המקום הזה שנאת־מוות. עוד בטרם נגעו רגלי באדמה, רציתי בכל מאודי לברוח, לחזור באותו מטוס עצמו מבלי לצאת ממנו, לברוח בטרם יינעלו עלי שערי התופת.

אך המטוס נחת והפור הוטל. וברדתי מן הכבש, לתוך החום הגדול, לתוך מחנק הצהרים הדומם, הלח, ומסביב היו שדות בעזובתם ומלפנַי– בית התחנה, כבית תחנת־רכבת בעיר קטנה, נידחת, ופקידים, או שוטרים, לבושי לבן עם כתפיות מזהיבות, עמדו בפתח, שוממים ועצלים – לא פסקה הרגשת החרטה ליסרני: למה באתי לכאן? למה? לשם מה?

רק תשעה או עשרה אנשים הגיעו יחד עמי, אך הסידורים בתחנה נמשכו שעה ארוכה לבלי סוף. תחילה בדקו את מזוודותינו, בדיקה קפדנית, זהירה ומרושלת כאחת, אטית עד כדי פריחת־נשמה; אחר היה עלינו למלא טפסי שאלונים ארוכים, מפורטים מאד, ולמסרם באחד משני האשנבים שבתחנה; להחליף את כספנו באשנב אחר, ולבסוף – כשהגיעה השעה לחתום על רשיונות־הכניסה שלנו, נתגלה שהמנהל, שהוא הממונה על כך, נעדר מן המקום ומצפים לשובו מן העיר. אחד הנוסעים, איש שמן ולבוש הדר, הקים צעקה גדולה, רץ מפקיד לפקיד (ארבעה פקידים היו שם בסך־הכל), ומתוך שהזכיר כמה וכמה פעמים את השם סומוזה, הבנתי שאיים עליהם כי יפנה אל הנשיא. לאחר רגעים ספורים יצאו, הוא ואשתו, עם מזוודותיהם, מן התחנה, בצעדי מנצחים ובפנים נפוחות. ישבתי על הספסל והשטתי עיני על פני הכתלים הצהובים, מקולפי הטיח, שמודעות גדולות של חברות תעופה, בתי מלון, משרדי תיירות, היו מודבקות עליהם. מן התקרה תלוי היה מאוורר, כיתוש גדול, שלמרות סיבובו המהיר, לא הצליח להפיג את המחנק שבאולם־ההמתנה הקטן. זיעה כיסתה את גבי והדביקה את חולצתי לעורי. לרגעים אמרתי בלבי שאיחור זה שחל בהחתמת הניירות אינו אלא ארכה שניתנה לי מטעם ההשגחה לחזור בי בטרם אאחר את המועד, בטרם ייסגר פתחה של המלכודת. המראות נצטהבו לעיני. מולדתי נראתה לי בדמיוני כארץ אושר, כהתגלמותה של החירות, אשר עוד מעט תאבד לי, לעולם. היא היתה כה רחוקה עתה, עד כי דמעות הציפו את עיני בחשבי כי אולי לא אוכל עוד לשוב אליה.

הנוסעים נעשו קצרי־ רוח יותר ויותר. מפעם לפעם קם מי מהם מעל הספסל ופנה ברוגז אל הפקיד לבוש־המדים שהתהלך באולם אנה ואנה, משועמם, ידיו מאחורי גבו, והלה ענה אך במשפטים קצרים, אדישים, או שהיה יוצא אל הפתח ושולח את מבטו אל הכביש הארוך. השעון הראה אחת ושלושים. שני נוסעים נראו נכנסים אל הלשכה ולאחר כמה דקות חזרו, נטלו את מזוודותיהם ויצאו מן התחנה. לחש של תלונה עבר בין הממתינים ומששאלתי לפשר הדבר, הראה לי אחד בתנועת אצבעות ובקריצת עין, שקנו את ההרשאה בשוחד.

לבסוף, לאחר שלושת רבעי שעה, הגיע המנהל, גבוה, משופם, אדמומית של שביעות רצון בפניו. בצעדים נמרצים וזריזים נכנס, בירך בקול חגיגי את הנמצאים, הביע משפט כלשהו של התנצלות, שלח כמה משפטים של נזיפה כלפי הפקידים, אחר נכנס ללשכתו. בהגיע תורי לבוא לפניו, הפך את דרכוני שלוש פעמים פנים ואחור ומשגילה איך לקראו, הציץ בו בחיוך ושאל, ישראל? – כן אמרתי. חודיאו? – כן, יהודי. – ביקור של עסקים? – לא. תייר. – לרַגֵל?… פני החוירו לרגע. אך הוא צחק, ופלט משפט מבודח כלשהו אל הפקיד היושב לידו, וחתם על האשרה והושיטה לי בברכה.

נהג המונית שהסיעני העירה, לא פסק מדבר אלי כל הדרך בתיווּך הראי הקטן שמעל לראשו. הוא דיבר ספרדית בשטף, כאילו ברור היה מאליו שאני מבין את שפתו. רק מעט מדבריו הבנתי. כתריסר מלונות יש בעיר, מהם משובחים, ב־50 קורדובות ליום, עם מים חמים, אמבטיה לכל חדר, באַר; מהם זולים יותר ב־30 ליום, וב־15 ליום. באיזה רצוני להשתכן? אין הוא מיעץ לי לבחור בזולים ביותר, כי הללו מזוהמים מאד ונועדו רק לכפריים. הוא ממליץ על הוטל אסטרלה, ב־30, לא מפואר ביותר, אך הוא מכיר את בעליו ולפי המלצתו יותן לי חדר טוב. או הוטל רוזבלט. גם הוא טוב. ממש במרכז העיר, קרוב לבאנקו די אמריקה, למשרדי הנסיעות ולבתי־המסחר הגדולים. מן הראוי לבקר בערב בקלוב דה מנגואה, על שפת האגם, שבו מופיעים שלושה זמרים מצוינים ורקדנית מקסימה. כל התיירים באים שמה. בתי־קולנוע יש רבים. תיאטרון?– לא, צחק, אין תיאטרון במנגואה, גם לא אופרה. מי שמעונין לחזות באלה, נוסע לקולומביה או למכסיקו. לעומת זאת אפשר לשוט על פני האגמים, קסולוטלאן, או טיסקאפה, או נחאפה. כדאי לעלות לפסגת קאזה קולורדה, משם נשקף מראה נהדר על העיר, האגמים ומרחבי נוף גדולים. כמו־כן אין להחמיץ את עתיקות אֶקאַהואַלינקה, שתיירים מכל העולם באים לבקר בהן. הוא יסיע אותי לשם, בחצי המחיר. האם החיים בניקרגואה זולים?– כן. זולים, אבל האנשים עניים מאד ואין להם במה לקנות. את הקפה מוכרים לאמריקה ואמריקה משלמת מעט. אנסטאסיו סומוזה הוא כל־יכול, דיקטאטור, אבל מכור לאמריקאים. ערום מאד. לפני עשר שנים ניסו להפילו, לאונרדו ארגואלו ניסה. שלט כמה חודשים ושוב עלה סומוזה במקומו. הכל מפחדים מפניו. לא, לא טוב להיות בניקרגואה. תמיד פחד מלחמות, פחד התנגשויות־גבול. מלחמות גנראלים זה בזה. פחד רעב.

האם אשהה פה זמן רב? האמת היא שאין הרבה מה לעשות בעיר הזאת. לשם מה בעצם באים הנה? חם. תמיד חם ולח. בקיץ יורדים גשמים כמעט יום־יום, לשם מה?

רחובות העיר היו צרים, ונתרחבו מעט רק בהתקרבנו אל מרכזה. אך גם כאן היו הבתים נמוכים, ישנים, עלובי־מראה, ורק אי־פה אי־שם, פקד על השורה בנין גבוה־מעט, בן שתים שלוש קומות, בית־בנק או בית משרדי־ממשלה. לא היה בה, בעיר, כלום מפארה והודה של עיר־בירה, ודמתה לעיירה הומה ועניה, שמראה אנשיה אך חיזק את רושם אביונותה. לבסוף ירדה המונית ברחוב ארוך ומשופע, שבקציהו נראה כחולו של האגם, ובהגיענו לאמצעו ההומה־כשוק, פנה הנהג כמה פניות, מעשה לוליין, ברחובות צרים ימינה, שמאלה, שוב ימינה, ועצר ליד בית צהוב בן קומותים, ששלט – Hotel Estrella היה דבוק למצחו.

איש נמוך, קצר־רגלים, בעל פנים חולניות, בלתי מגולחות, יצא מפתח הבית, נזדרז אלינו בצעדים פשוקים ופתח את דלת המונית. בטרם היתה לי שהות להימלך בדעתי, נטל את שתי מזוודותי בידיו העבות, ובצעדו לפני ולפני הנהג, שמיהר אף הוא ללווֹתינו, נכנס פנימה, לתוך פרוזדור אפלולי, ששטיח מרופט כיסה את רצפתו, ומכתבה גבוהה, צהובה, עמדה בירכתיו. העמיד את המזוודות בצד הקיר ושאלני דבר־מה בגרמנית. מיד התערב בינינו הנהג ורמז לי להניח לו לעשות את המלאכה. שיח־ושיג קולני, מלווה תנועות־ידים נמרצות, התפתח בין השנים לדקות מספר, ואחר תלש בעל המלון שוב את המזוודות ובתנועת־כתף הראה לי ללכת אחריו. עלינו שלושתנו במדרגות עץ צרות, לוליינית, לקומה שניה, עברנו במסדרון ארוך, שריח אבק ונפתלין עמד בו, ירדנו שתי מדרגות, כאילו שקע המסדרון במקום זה, עלינו שוב שתי מדרגות, ולבסוף פתח המלונאי דלת כתומה, מזוהמת, ונכנסנו לחדר. החדר היה צר מאד, תקרתו נמוכה ומשופעת, ומתחתה חלון אחד, פונה אל חלונו של בית סמוך, בטווח של זרוע. מיטת־עץ רחבה, גבוהת מסעדים, מכוסה כיסוי צהוב מאובק, תפסה רוב חללו של החדר ולידה עמדה שידה נמוכה. סמוך לדלת, קבוע היה כיור סדוק עם ברז דק־זרבובית. האם אין חדר טוב מזה? שאלתי את הנהג. כולם כאלה, כולם כאלה, ענה בעל־ המלון ברוגז כלשהו, כאילו עצם בואי היה לו למטרד. ומיד יצאו, הוא והנהג, והניחוני לבדי.

מבעד לחלון נראה פלוש צר בין שתי שורות הבתים, ובין הגזוזטראות היתה תלויה כביסה, לבנה וצבעונית כדגלי־חג, שורות שורות, ככל שהגיעה העין. למטה, על רצועת העפר המרופשת שיחקו תינוקות יחפים, לבושי כותנות קצרות, אדומות ושחורות, כמתוך אגדת־עניים. שמו של פדרו גונזאלז קבלרייה זימזם בי ללא־ הפסק, זימזום מיגע, חסר משמעות. כה עייף הייתי עד כי אמרתי בלבי, אשהה פה יומיים־שלושה, אראה מה שיש לראות בעיר, אחר אחזור לארצי. את פדרו גם לא אחפש. הטלתי עצמי על המיטה ונרדמתי.

משהתעוררתי, נשמע משק־גשם שוקק על הגג הנמוך, אפילה היתה בחדר. נזכרתי שאף בחלומי היה גשם. גשם נוקב את פני הים ברבבות נקבים, ורסיסים ניתזים ממנו. עדרי דגים שמנים שטו במים במהירות ואיימו להפוך את הסירה בה נמצאנו בטיסטה ואני. בטיסטה אמר שאחד משנינו מוכרח יהיה לקפוץ למים ולהגיע לחוף בשחיה. אמרתי שאני אעשה זאת, אך נתמהמתי מאד. הוא שתק, וממבטו ראיתי שהוא מצפה שאעשה כפי שאמרתי. אך השעה ארכה מאד והרגשת אשמה עמקה בי יותר ויותר. למרות זאת, הוספתי לשבת בלי נוע, הו, איזה שגעון היה זה לבוא הנה רק כדי לחזות בפניו של אחד פדרו גונזאלז קבלרייה!


ז.    🔗

הרי געש מקיפים את העיר משלושה מעברים, כמה מהם מזדקרים כאיים מתוך האגם. הרי־געש חרוטיים, מבודדים, לבנים ונוצצים בשמש כהרי המלח בסדום. חום דחוס, רווי לחות, ממלא את האויר עם בוקר ומתעצם והולך עד לאחר־הצהרים. אֵד לבן פרוש על פני האגם התכול, משוטט בין ההרים, חונק את השדות והמטעים. בצהרים מהבילה האדמה עד כי דומה שקרביה רותחים.

האור הלבן, החזק, והטינה על המקום, או על עצמי, שהגעתי הנה צרבו את עיני. כל עיני האנשים שעברו על פני היו מצומצמות כעיני נחשים – עינים קטנות, עכורות, שדליקה רחוקה מעמעמת בהן, דועכת. חשד, או מזימה, ואולי פחד ודכאון, דכאון קדוּם שאין בו תקומה, נבטו מהן. מבוקר התהלכתי ברחוב הראשי של העיר, באפס־מטרה, באפס־רצון, וכבר לא היה צל, וכבר היה באויר מעין ריח אדי גפרית חמים. פסעתי מן הצומת המרכזית דרומה, וחזרה למרכז, וצפונה, והבתים הנמוכים לחצו עלי מזה ומזה ולא היתה כיכר אחת לנשום אויר מלוא הריאות ולהשיט מבט לרחוק. אנשים קטני־קומה, שלבושם מרושל, שפניהם כהות כעין הקפה, שוטטו ברחובות, נרפים כגבעולים בתלאובות־צהרים, דוממים כמותם. בפתחי בתי־המסחר עמדו אנשים שמנים, ידיהם בכיסיהם, ממשמשות במטבעות או במפתחות, כמצפים לקונים. דלת בנין של בנק היתה סבה על צירה, עם כל נכנס ויוצא, ושמש היתה שפוכה באולמו מבעד לזגוגיות הגדולות. מזרחה משם הלך הרחוב הלוך וצר, וחנויות קטנות, שמרכולתן יצאה אל המדרכות, איכלסו אותו בצפיפות. על הדוכנים היו ערימות גלושות של ירקות, קפה שריחו הלך ברחוב כולו, אגוזי קוקוס, שרשים כלשהם, בננות, מיני תבלינים ובשׂמים. כפריים במגבעות־קש רחבות פרקו שקים מעגלות רתומות לחמורים, נבלעו בתוך אפלת הפתחים, חזרו אל האור, זקופים, ונזדרזו אל עגלותיהם להעמיס ולפרוק. הלאה משם, לעבר השוק המזרחי, נתנמכו הבתים עוד יותר, ושם היתה המולה גדולה: קריאות כרוֹזים על מרכולתם, צווחות נשים, קרקושי גלגלים. ילדים לבושי צבעונים התרוצצו יחפים לאורך הרחוב, בין הדוכנים, בין גלגלי העגלות, בין רגלי התגרנים. מעבר לשוק היו מגרשים ריקים ומגרשים זרועים חורבות, צריפי־פח, גלי אשפה ואיי־ירק שכפות דקלים או עצי קוקוס התנשאו מהם גבוה. עיר עניה ומנוולת, אמרתי בלבי, ופניתי לחזור אל הרחוב הראשי.

ככל שגבהה השמש ונתחזק החום, כבדה גם הדממה. אנשים מעטים הילכו בצדי הבתים, חתומי פנים, מסוגרים, ממהרים אן־שהוא כחשים למצוא מקלט. אוטובוס ישן, מצולק, כנכה־מלחמה, היה מרעיש מדי פעם את הרחוב בקול צרוד ובנשיפות־עשן. מכוניות מעטות נזדנבו אחריו בעצלתים. רק במורד הרחוב, במקום שהוא נשפך אל האגם הגדול, התכול, והאופק נגלה, ניצנץ גם זהרה של עיר בירה: כמה בנייני עמודים ושיש ישרי־זויות, פארק קטן, רחבה, צריחים ודגלים בראשיהם, ומעבר לפסי רכבת – רצועת החוף השטוח, הלבן, הזרוע צדפים והיפודרום בצדו.

הכל היה לבן ותכול ושקוי־דממה. החלונות הצרים והגבוהים של בנין גבוה, לבן, הבריקו בשמש. זקיפים לבושי לבן עמדו כתופי רובים משני צדי פתחו, ואיש לא נכנס ולא יצא. החצץ שברחבה ניצנץ כרסיסי מראות. ממול ארמון הממשלה הבהיקו עלי הפיקוסים של גינה קטנה שאמרו לי כי היא הפארק המרכזי, ועל ספסלי האבן שלה, בצל העצים, ישבו אנשים קשישים, מנומנמים. פסלו של המשורר דאריו, אותו פסל שתמונתו היתה בגלויית־הדואר ועתה הכני כזכרון־חטא, התנשא גבוה, בודד מאד, קורע־לב, מתוך גינה, מעל במה מוקפת עיגול־עמודים, שמדרגות שיש רחבות הוליכו אליה. מן העבר השני עמדה חוילה לבנה, חדישה, בנויה אבן ומרפסות זכוכית, שהשלט “קלוב מנגואה” התרומם מעל גגה השטוח. בצדה הפונה אל האגם, עסקו שני בחורים, לבושי מכנסים לבנים מגוהצים וחולצות צהובות, בהתקנת מפרשים לסירת־טיול. מתוך האגם נזדקרו חרוטי הרי־הגעש כאצבעות־גורל מאיימות. סיעה של תלמידי בית־ספר, לבושים לבוש לבן, אחיד, יצאה מפתח ארמון הממשלה, זוגות־זוגות, יד ביד, ובראשם כומר לבוש שחורים, כרועה המנהל את עדרו. הם חצו את הרחבה במהירות, אחר עלו במדרגות האנדרטה ועמדו סביבה כלהקת יונים בכיכר־עיר. הכומר ציפה רגע עד שיחרישו. אחר נשא ראשו אל הפסל, ובפנותו שוב אליהם, הטיף אמריו על משוררה הלאומי של ארצם, הלוחם לחירותה של ניקרגואה, לחירות ארצות דרום־אמריקה כולן. מכונית מבהיקה, יפת־כנפים, נכנסה לרחבה ברחש־קל, נעצרה, ובצאת שני אנשים מהודרים מתוכה, הכתיפו הזקיפים את נשקם כאחת. מאי־שהוא, מרחוב צר שבין בנין משרדים גדול ורחב־חלונות והקתדרלה, הופיעה פלוגת חיל־ים, ערוכה ארבעות־ארבעות, נוצצת בזהב־כתפיותיה, ובצעדה בקצב דרך הרחבה, נתרוצץ החצץ לרגליה והדממה נתרסקה כבלחוך גל גדול את צדפי החוף.

האגם היה חלק עד האופק הרחוק, שהרים כחלחלים נמוגו באֵדיו. פרפרי־מפרשים צחורים שטו עליו אי־פה אי־שם. אפשר היה לראות את זרמי המים העוברים במעמקיו, שסימנו על פניו פסים רחבים, תכולים־בהירים. הרחק־הרחק צפונה, מעבר להישג העין, השתרעה ארץ גדולה של יערות, מטעים, צמחיית־פרא, ערבות, רכסי פסגות וולקאניות, ארץ חיות בר ועדרי־בקר, נושקת בגלי האוקינוס השקט, האין־סופי, הסובב־עולם.

כשחזרתי אחר הצהרים אל המלון (בעליו קידמני בפנים רועמות, כאילו אשמתי במשהו כלפיו), מצאתי את חדרי פתוח ומשרתת עסקה בניקויו. היא הטיבה את מצעי המיטה ואך לרגע־קט נשאה את עיניה אלי לברכני בלחש.

שאלתי אותה אם היא מכירה אדם בשם פדרו גונזאלז קבלרייה.

לא, סניור, אמרה ללא־הרהור, והמשיכה בכריכת הסדין מתחת לשפות המזרן.

יצאתי אל המסדרון והתהלכתי אנה ואנה לאורכו. לכל דלת היה מספר וכולן היו סגורות. האמנם אין איש מלבדי במלון? קרשי הרצפה והמדרגות חרקו מתחת לצעדי ודומה היה שהבית כולו מתרועע. ריח אבק עמד באויר. בזויות התקרה המקולפת קיננו קורי־עכביש. מברז הכיור שבחדרי נשמע טפטוף קצוב, עצוב.

משיצאה המשרתת מן החדר, נכנסתי לתוכו חלצתי נעלי, פשטתי את בגדי, פשטתי את המצעים והשתרעתי על המיטה. לישון! לישון! – היתה משאלתי האחת. לשכוח את העיר הזאת, את אגמה, את הרי הגעש שלה, את ריחות הקפה שלה, את מראה אנשיה הכהים, הנרפים, שמאורות אפלות מציצות מפניהם החתומות. פטישים הלמו ברקותי.

כשהתעוררתי, היה שוב ערב. מראה העיר כולה היה פרוש עתה בדמיוני; שני רחובות ראשיים חוצים זה את זה באמצעם, האחד מצפון לדרום, מן האגם הגדול אל אגם טיסקאפה העגול שארמון־הנשיא עומד על שפתו, והשני ממזרח למערב, משוּק אל שוּק, ומכל עבריהם משבצות־משבצות של רחובות צרים, ישרים, נמוכי־בתים, שתי וערב. בתי־מסחר קטנים, בנקים, חנויות ללא ספור, בתי־ מלאכה אפלים, משכנות־עניים, כנסיות אחדות, וכשלפוחית־סבון מזוגגת, בהירה, עשויה לפקוע בכל רגע — בנייני השיש העטורים גינות, מרוּצפות חצץ, שליד האגם המהביל. היכן מקומו של פדרו גונזאלז? עצמתי מוחי מחשוב על כך.

ירדתי שוב לרחוב הראשי, שהיה מואר באורות אדמומיים, כהים, ונכנסתי למסעדה. מסביבי, ליד שולחנות מכוסים במפות לבנות, הסבו חבורות של גברים לבושי־חליפות כהות. יחידי הייתי בחולצה בלתי מעונבת, חפותת שרווּלים, ללא חליפה. מלצר כושי, גבוה ודק גזרה, ניגש אלי ושאל לרצוני. הזמנתי מנת דגים מטוגנים. קולן של החבורות שמסביבי דעך מעט־מעט ונתנמך. ראיתי איך הם מגניבים מבטים לעברי ומתלחשים עלי. איש נמוך ועבה בעל פני נחושת, קם ממקומו וניגש אל שולחני. שאל אם ארשה לו לשבת לידי. פּוֹר פאבּוֹר, אמרתי. – יונייטד סטייטס!– לא, ישראל, עניתי. – חודיאו! אמר ופניו הבהיקו. – מישראל, חזרתי ואמרתי. שאל אם באתי לרגל עסקים. – לא, אמרתי. – רק לביקור? – הן. אחר שאל אם רצוני לבקר במועדון־לילה משובח. אם רצוני בנערה אינדיאנית יפה. אם יוכל להראות לי את הסביבה מחר. להסיעני לאקאהואלינקה, לליאון, לאל־ויאחו, לסן־אנטוניו. אם יש לי דולאַרים למכירה. אם רוצה אני לקנות קקאו בזול. על כל שאלותיו עניתי בלאו. הוא קם ללא־ברכה וחזר למקומו. אחר גבהו שוב הקולות ושיחות שטופות בצחוק ובקריאות רמות התנהלו ללא שים־לב אלי. כשקמו, הוא וחבורתו, לצאת, ניגש שוב אל שולחני והניח כרטיס־ביקור לפני. פדרו גונזאלז… דפיקת־לב הלמה בחזי. אך לא. פדרו גונזאלז די אַוילה, עורך־דין ומתווך, כתוב היה באותיות שחורות, נוצצות.

נשארתי אחרון במסעדה, וכשקמתי לצאת, היתה כבר השעה תשע. הרחוב היה שומם. אנשים בודדים עברו במהירות לדרכם ורק מכוניות ספורות שטפו בו. שוטרים חגורי־אקדחים התהלכו אנה ואנה בקרנות הרחובות הצדדיים. ירדתי לעבר האגם. בחלונות הגבוהים של בנייני הממשלה היה אור מועט. זקיפים רבים נושאי־נשק, כדי פלוגה שלמה, שמרו על פתחי הפלאלאציו נאציונל, פסלו של דאריו הזדקר כלפי השמים, שחור, גבוה, כזרועו של נביא המצביעה אל אלהים. אור אדום עטר כזר את “קלוב מנגואה” וצלילי תזמורת ג’אז בקעו מתוכו ופשטו אל החוף. עמדתי וצפיתי מרחוק בדמויות הנעות חבוקות, בתוך אולם המועדון, לבושות הדר, רגועות… פתאום, ללא אזהרה, נפתחו ארובות השמים ומטר עז ניתך ארצה, סמיך, עבה, שפכים־שפכים, מבול.

רצתי בצדי הבתים, מנחש דרכי, סובב רחוב אחר רחוב, תועה, חוזר ונזכר, מתעכב בפתחי פרוזדורים ושוב רץ, ומתך הגשם אינו פוסק. רטוב עד לשד עצמותי הגעתי אל המלון החשוך.


ח.    🔗

את בעל בית־המלון נמנעתי משאול דבר. אפילו היו היחסים בינינו אחרים מכפי שהיו – לא הייתי רוצה שידע דבר על מהלכי. בספר הטלפונים מצאתי כמה פדרו גונזאלז, אך לא קבלרייה אחד. ביום השלישי לבואי העירה, כה הכבידה עלי הרגשת המחנק, מחמת החום הגדול והמראות היוקדים והשוממים, וכה גברה בי התשוקה לברוח ולחזור לביתי – עד כי בהילות נוראה תקפה אותי, רדופת הרוגז על הפסד הזמן עד־עתה, למצוא את פדרו זה במהירות הרבה ביותר ויהי־מה. לא היתה זו עוד תשוקה לראותו, אלא כמו רצון להיפטר מאיזו חובה מעיקה וחסל. החילותי סורק את הרחובות לפי שיטה, רובע צפון־מערבי תחילה, צפון־מזרחי לאחר־כך, וכן הלאה, עיני מונות את כל שלטי המסעדות והדוכנים, וכל אותה עת לא פסקתי מהלקות את עצמי על איוולתי. איזו רוח־רעה היתה בי לצאת למסע של אלפי מילין, לאבד ממון כה רב, שלא לדבר על עגמת־הנפש, ההתרוצצויות הרבות שעוד נכונו לי, כיתות הרגלים, פריכת הגוף, הצער והבושת – מבלי לדעת דבר על האיש שאותו ביקשתי, פרט לכך שיש לו מסעדה כלשהי. איזה שטן הדיחני לחשוב שאמנם מצוא אמצא את האיש הזה בעיר של יותר ממאה־אלף תושבים? שאולי יש בהם חמישה או עשרה בני־שם כשמו? ביקשתי להטיח את ראשי בכתלי הבתים מרוב רגז על עצמי.

אך לא יכולתי עוד לעצור בשגעוני. העיר היתה קטנה, אך מספר רחובותיה רב ללא־ספור. החום היה כה גדול, נופל כאש מן השמים, עולה מאבני הרחוב, מכתלי הבתים הלבנים, ולוהט כמפוח בפנים, עד כי דומה היה לי שאני נושא את כל משא החלל היוקד על כתפי ובכל רגע עלול אני לכרוע תחתי. לעתים לא הייתי רואה דבר לפני מחמת הזיעה שהיתה נוטפת ממצחי, נתלית בריסי וממליחה את עיני. רגלי נתקרשו וגבי כאב. נשימתי קשתה, עד כי לפעמים הייתי מחרחר כטובע. שנאתי את העיר שנאה עזה. מיוגע עד מוות הייתי חוזר למלוני כדי לשקוע בשינה משכיחה־כל, אך מתעורר שטוף־זיעה מחלומות מבעיתים.

פעמים אחדות – וזאת לאחר היסוסים רבים, שכן דומה היה לי כי עשוי אני להסגיר את עצמי – שאלתי עוברים־ושבים לשמו, או בהתעכבי ליד דוכנים לרוות את צמאוני במשקה קר; אך איש לא ידע לומר לי דבר. לרגעים חשבתי שכל מציאותו אינה אלא חלום־רע שאני מחפש לשוא את פתרונו.

יומיים תמימים מטורפים, נמשכו חיפושי אלה. בערב היום השני, לאחר שינה עמוקה שפרקה את עייפותי, שנת חלום נעים על מסע שקט בים חלק (הים היה מופיע כמעט בכל חלומותי; ובהתעוררי חשתי שובע בגופי, דומה היה לי שאף תשוקתי המטורפת כמו באה על סיפוקה)— יצאתי מפתח המלון אל הרחוב לשאוף אויר, רוח קלה החליקה מן ההרים שבדרום, ליטפה את העיר והפיגה את מחנק היום. השמים היו גבוהים וטהורים־מעב. פסעתי לי לאטי עד קרן הרחוב ופניתי לשמאלי, לרחוב צר ממנו, באין־מטרה. שרוי הייתי במעין הרגשה של ערב־שבת. העולם היה מפויס. העולם היה אחד. אוקינוסים לא הבדילו בין יבשת ליבשת. הילכתי כמו בעירי. הירהרתי בכך שסבלם של אנשים הוא אחד ונחמתם אחת, בכל מקום. כל מה שמבקש אדם הוא מעט אהבה, כמו זו שמאחורי החלונות הקטנים שאנשים נראים בהם מוסבים אל סעודות־עניים, ששלוה בהן. האהבה מאין תימצא? אולי מתוך הענוה? מתוך התבטלות בפני כוח עליון, שמוכרחים אנו להאמין בו כדי לחיות?

פניתי ימינה לרחוב אחר, שרוי אף הוא באפלולית. בקצהו, ליד המדרכה שמנגד, נזדקר מגדל־פעמונים של כנסיה קטנה, לחוצה בין בתים. קצת לפניה שפוך היה אור צהוב על המדרכה. פסעתי הלאה לאטי, מבקש לקשור חוט מחשבה שניתק. האם יכול החסד להתגשם ללא אמונה, ללא–

פעימת־לב חזקה הצמיתה אותי אל עמדי. ממול, מעל לפתחה של מטעמה קטנה, שממנה יצא אור אל הרחוב, כתוב היה על השלט: פדרו גונזאלז קלברייה, פסקאדו אי אוסטראס.

אל אלהים, האם הוא?

מפנים לפתח היה דלפק ארוך של עץ גס ועליו, מצד אחד, תבניות פח ובתוכן דגים קטנים, ורודים ואדומים, סרטנים, צדפות, צלופחים, בצים בקליפות חומות, ומצד שני – שני מיחמים וברזי־משקאות. על שרפרפים גבוהים שלפני הדלפק ישבו שלושה אנשים שרק גביהם ראיתי, ומאחוריו, שירתו אותם שנַים, אחד גבוה, בעל שפם, ובלורית שחורה ומבריקה, והשני, נער לבוש סינר מזוהם, בעל פנים זרועות־בהרות. הנער היה פונה מדי פעם אל הכירה שמאחוריו, מהפך משהו במחבתות, חוזר ומקנח כוסות במגבת קטנה שנראתה כסחבה, מעמיד צלחות לפני הלקוחות. הגבוה היה מוזג קפה מן המיחם ומשיח תוך כדי כך עם היושב לפניו. היתכן שזהו? פה? כבר? שמעתי את פעימות לבי, מהירות כשעטות צבי בורח מפני רודפו.

עמדתי והתבוננתי כמכושף בחזיון שמעבר למפתן, באור הצהוב, העמום. הנער עבד בזריזות מרובה, מנער את המרחשות על האש, שוטף כלים בכיור, מנגבם, מעמידם למקומם, מוחה ידיו מדי פעם בסינרו. הגבוה, ששעתו היתה פנויה יותר, היה מחליף דברים עליזים עם השלושה שממולו. מפעם לפעם היה פורץ בצחוק רם והללו עונים לו בצחוק. (האם זה הוא? אבל הן מעולם לא ראיתי את פניו!). על הקיר הירוק שמעבר לדלפק היה קבוע ראש גדול של שור, ארוך־קרנים, בעל עיני זכוכית בולטות, ולידו מודעה גדולה, בה נראה תוריאדור דק־גזרה, משופם, מגן על מתניו בגלימה אדומה. הקיצוני שבין השלושה ירד מעל שרפרפו ושלף ארנק מכיסו.

עשיתי צעדים אחדים להתרחק מן המקום, אחר נעצרתי במקומי וחיכיתי. האיש שהחליק קודם מן השרפרף, יצא מפתח המטעמה, חצה את הרחוב והתקדם לעברי.

סלח לי, עצרתיו, היכן כאן המסעדה של פדרו גונזאלז קבלרייה?

הנה שם, הורה בידו על בהורית האור.

אני מחפש את בעליה, אמרתי, כלומר, את…

הוא שם, אמר, משרת את הלקוחות.

עמדתי נדהם, מפועם, עד שנתרחק האיש לקצה הרחוב. אחר נשאתי את רגלי, וכגנב חמקתי בצל הבתים אל מלוני.


ט.    🔗

ובכן, זה האיש,– הלמו פטישים ברקותי בעלותי אל חדרי. פני להטו ונשימתי היתה כבדה. שמי בלבד מעורר בו תיעוב. היכן נפגשנו? אלפי אנשים עברו על פני בספרד, כיצד יכול אני לזכור? ובכל־זאת – כנראה שהיה משהו! אולי באקראי, מבלי ששמתי לב לדבר! הן ייתכן שבגלל המועקה נעלמו ממני פרטים רבים!… זר ולא זר… זר כדמות החוזרת ומופיעה בחלומות רעים… דמותו לא סרה עתה מעיני: פנים יפות, מחוטבות, גבות שחורות, קשתיות, עינים עירניות, מחייכות חיוך עליז, שפתים סמוקות, מלאות חיוּת… שום סימן של רוע לא ניכר בו. האפשר שאין בו דבר העשוי לעורר את שנאתי?– מחשבה זו היתה מדכאת עד יאוש. התהפכתי מצד אל צד וחיוכו לא סר מנגד עיני. לא היה קץ ללילה הארוך. מראות ספרד התהפכו עלי בחשיכה: כנסיות, צלבים, שערי־חומות. הרגשה כבדה, מציקה. דומה היה לי שאני נסחף במי הטאחו העכורים שליד טולידו… ושמע אין זה הוא, בכל זאת?…

בבוקר נמשכתי לחזור לאותו מקום כאל אבן־שואבת. ככל שנמשכתי אליו נתיראתי ממנו. החילותי צועד לעבר ההוא, אל הרחוב שהיה סמוך מאד לבית־המלון, אך מיד חזרתי בי. פחד מילא אותי שמא יראני האיש, תוך כדי מזיגת הקפה, או תוך כדי שיחה עם אחד הלקוחות, יכירני, יפסיק לפתע מעיסוקו ויעלה על פניו אותה הבעה של תיעוב כפי שראיתיה בדמיוני פעמים אין־ ספור.

חזרתי על עקבותי ופניתי שוב לרחוב הראשי. דומה שהכרתי כבר על־פה את כל בתיו ומוסדותיו: מיניסטריון הבריאות, מטה המשטרה, באנקו די אמריקה, באנקו נאציונל די ניקרגואה, משרדי־הטלגרף, צירות קובה, צירות ברזיל, האקדמיה הצבאית, גראן הוטל, קפה פלאמינגו, קלוב סוציאל דה מנגואה– מאגם קסולוטלאן ועד אגם טיסקאפה, שוב היה החום מלהט כמפוח, ללא מפלט; וכמו תעתוע־שרב במדבר – הבליחה לנגדי כל העת דמותו של פדרו גונזאלז קבלרייה. בכל זאת ראיתיו אי־פעם… ברצלונה? סראגוסה? טולידו?


אחר־הצהרים, עוד בטרם שכבתי על מיטתי, נשמעה דפיקה על הדלת. פתחתי ולפני עמד נהג המונית שהביאני אל המלון. חיוך רחב הבהיק בפניו הכהות, ולאחר דברי נימוס רבים, הציע להסיעני לאַקאַהואַלינקה. הסכמתי לכך ברצון, כדי לקרב את בואו של הערב.

נסענו על שפת האגם מערבה, חצינו את מסילת־הברזל, עברנו על פני בית־חרושת גדול, משכנות פח, בתי־חימר, שדות אורז וכותנה, ולאחר כשעה הגענו למקום.

עיים של אפר וצוקי סלעים, שפוכים ויצוקים, שחורים ונוצצים כזפת– היו פזורים על פני הכיכר הגדולה. כמכיתות ברזל ונחושת זרועים היו שברי אבני הבזלת בין גושי הצוקים המחודדים והמפותלים. אדמה חרוכה ויוקדת. כמו צעקה שנפלה מן השמים וקרעי־הדיה נוצקו לדממה עולמית. שברי המתכת השחורה נראו כאילו נזרקו בידו של אל זועם שניתץ את פסליו, ועתה הם מושלכים מסביב, עקומים, מעוותים, גדומי־אברים, פעורי־פה בהיאלם קריאת־תמהונם פתאום, בהימלטם מן המהפכה.

כל הכיכר זעקה.

שבילים מהומרים הוליכו לנקרות ומערות. באחת המערות הגדולות שבתוך דשן השריפה, קרועה בגויית־הלבה המנוקרת, אכולת־הישימון, הבהיקה גולגלתו של אדם קדמון, חנוטה בתוך האבן השחורה.

זועמים, אכזרים, בהו אלי עיניו החלולות, עצמות לחייו הרחבות, פדחת־הקוף שלו, שורת השינים ששרדה בפיו הכואב. במרוחק מגולגלתו, כאברים שנשתיירו מגרימתה של חיית־טרף, טבועות היו עצמות רגל אחת ועצמות יד אחת, מפורקת אצבעותיה. היתה זו גולגולת אדם. לא רשע, לא צדיק. קדומה מן החטא. במהפכת־סדום זו, הירהרתי, כשהרי־הגעש שמעל לאגם הקיאו אש וגפרית וכיסו במטר אבנים יוקדות עיר ושדותיה, נספו כולם כאחד. שואת־פתאום לא הבדילה בין הטובים והרעים. שואת־פתאום כזו, כשוד בצהרים, תתחולל אולי מחר, לאחר־מחר, ביום לא־נדע, מה אני מבקש את הסליחה? את הרחמים, את הפיכת לבו של השונא? מה אני מחפש את חטאי? או את חטאו של הזולת? האם לא כשחק־מאזנים יהיה ההבדל בין החטאים הקטנים והחטאים הגדולים ביום הכליון, שיקבור תחתיו את הנשקלים ואת המשקלות גם יחד? מה נותר עוד לאדם אם לא לחיות, לחיות, להזריע זרע, כדי שאחד מצאצאיו בעוד רבבת שנים, יבהה מול גולגלתו החנוטה בסלע, גולגולת אדם, לא טוב, לא רע, לא סלח, לא שונא, אחד מברואי אלהים שבוראו שפך עליו חמתו, מי יאמר למה?– – –


בערב יצאתי שוב למארבי. כנער מאוהב הצופה בהתגנב לחלון ביתה של אהובתו, לבו פועם ופניו לוהטות, כן עמדתי בחשיכה והסתכלתי בשונאי מעבר לרחוב. הוא היה שם לבדו עתה, באין העוזר לידו. קיטור עלה מן המרחשות שעל הכירים ואפף את ראשו. בזריזות רבה העביר את הדגים המטוגנים על הצלחות שעל הדלפק, מזג קפה לספלים, גרף את המחתה, מילא את המיחם, פתח ברזים וסגרם, רחץ כלים וניגבם, וכל אותה עת לא היה פיו פוסק מדבר עם לקוחותיו ברוח מבודחת, פונה פעם לזה ופעם לזה ונענה במשפטים רמים או בפטרי־צחוק. נקל היה לראות כמה חיבבו אותו הללו שישבו בגבם לפניו בגבם אלי. הם היו פונים אליו בשמו הראשון, פדרו, וממקומי יכולתי לשמוע איך הם משתפים עצמם בהלצותיו ומשתדלים להאריך שיחתו עמהם. איך מפעם־לפעם היו מספרים לו דבר־מה, וההערות שלו, שהיו כנראה ממולחות מאד, היו זוכות מיד לתרועות־הסכמה או התפעלות, או לפרצי־צחוק. יכולתי לראות איך הללו, שהיו כנראה מודעיו הותיקים, מדרי השכונה, מאריכים לשבת אצלו הרבה לאחר שסיימו את ארוחתם וכמה הוא נהנה מחברתם ומהנה אותם. ויחד עם זאת חשתי מדרך־דיבורם אליו כמה יראת־כבוד יש להם כלפיו. לעיתים, כמו היה מסביר להם דבר־מה והם היו מחרישים, מקשיבים בכובד־ראש ומנענעים ראשיהם, אחר־כך היו מפטירים משפטים בלחש ושוב מקשיבים לתשובותיו. כשהיה פורץ ויכוח כלשהו (הוא היה מדבר במהירות רבה, תוך כדי עיסוק זריז במלאכתו), ניכר היה ללא ספק שידו על העליונה ודברו הוא האחרון.

האם לא היתה סכנה בעמידתי זאת מעבר לרחוב, מול המסעדה המוארת? אם כי עמדת התצפית שלי היתה שרויה בחשיכה, והייתי דבוק בגבי אל עמוד של גדר שצמרת־עץ ענפה סוככה עליו, היה עלי להיחבא מפעם לפעם. לרגעים כשפדרו גונזאלז היה מישיר מבטו אל אחד היושבים לפניו, דומה היה לי שהוא מסתכל אל הרחוב ורואה את הנעשה על המדרכה שממולו. חש הייתי כעין צביטת־לב ומיד הייתי נרתע צעד או שניים לאחורי, לפנים החצר. אז היו הענפים מסתירים את פתח המסעדה מנגד עיני וצר היה לי על כל תנועה שאני מפסיד. שוב צריך הייתי להתאזר באומץ כדי לחזור למצפה שלי. או שהיה אחד הלקוחות יורד מעל השרפרף ויוצא. או אפילו כשדיבור רם מדי היה עולה משם. לא זו בלבד, אלא שלאורך המדרכה עליה עמדתי, היו עוברים אנשים מפעם־לפעם, וחשש היה שישגיחו בי, גם בהיותי בחצר, ואז היה עלי לעשות כמה צעדים, כמהלך לאן־שהוא, כדי לא לעורר חשד. האם לא יבחינו בי דרי הבית שבצלו עמדתי, מאחד החלונות? או לכשיצא או ייכנס מי מהם? – פחדים אלה, שתקפם היה רב ממה שניתן לשער, בשל היותי נכרי בעיר זרה, הסיחו אותי מהתרכזותי השלמה במטרתי.

רק בשעה מאוחרת יותר, כשבמסעדה נותרו פדרו ועוד אדם אחד שמלבושו עלוב, הבחנתי, לבהלתי הרבה, שעוד מישהו עומד על המצפה, באותו צד של הרחוב בו עמדתי אני, אך מעבר לפינה, בקרבת הכנסיה הקטנה. היתה זו אשה צנומה, נמוכה, שהחזיקה ארנק בשתי ידיה, בראותי אותה, נפגשו מבטינו. ראשי נסתחרר לרגע, וכה נדהמתי – כגנב הנתפס בפשעו – עד כי נשארתי מאובן במקומי. עם זאת לא יכולתי להתיק מבטי מעליה: האם ראתה אותי כל הזמן הארוך שהייתי ניצב על עמדי? האם נשלחה על־ידי מישהו – אולי על־ידי גונזאלז עצמו – לבלוש אחרי, ועקבה אחר כל תנועותי? איך קרה שאני, העומד על המשמר ועיני קולטת כל צל עובר, לא ראיתיה? רק לאחר רגע ממושך מאד, כשנתאוששתי מעט מן התדהמה והבחנתי בחיוך שעל פניה, עלה בדעתי שאינה אלא יצאנית.

בואנוס –נוצ’ס! שולח קולו הצלול של פדרו אחר האיש היוצא.

נוצ’ס! – ענה הלה מן הרחוב בהנפת־יד ומיהר לדרכו. פדרו הגיף את הדלת, אחר משך תריס־ברזל מלמעלה, והמסך הורד.


י.    🔗

כזכרון חלום מוזר, הבהיק בתוכי למחרת בבוקר, בהתעוררי משנתי, מראה המסעדה ופדרו בתוכה, ברבוע־האור הצהוב של הפתח הרחב. היה זה מראה מקסים, מרתק, כמחזה־תיאטרון, שאני הייתי הצופה היחידי בו, באולם החשוך: דמותו החסונה, השופעת עליצות, של פדרו עצמו, אפופת הבל חם, ראש הפר המקרין המוקע אל הכותל מאחוריה, האנשים הנכנסים ויוצאים, המשיחים בקול, הצוחקים, שפדרו מנצח עליהם בתנועותיו הזריזות, אוירת הפונדק של פשוטי־העם… המורא הגדול שהעיק עלי במשך כל השבועות האחרונים, לפני הנסיעה ואחר־כך כאן, בעיר הזרה, סר, ואת מקומו תפס רגש של קנאה, על היותי מצוי מחוץ למחזה, צופה בו מרחוק, אורב כגנב. תשוקה עזה מילאה אותי עתה לחצות את הקו, לעבור את עשרת הצעדים שממדרכה אחת לשניה, מן הצל אל האור, ולהימצא במחיצתו של פדרו, משיח עמו פנים אל פנים, חש את החום השופע ממנו. אך הוא שנא אותי! אל אלהים – למה? במה הרעותי לו? אילו יכולתי למצוא בו מום כלשהו אשר יבאר את שנאתו! לגלות את זרע הרע הטמון בתוכו, שורש פורה שנאה! לא נתיראתי עוד – אבל צר היה לי. צר מאד. הו, אלהים, למה הוא מתחבב עלי, דוקא הוא? או שמע אין זה הוא?

בערב הבא לא יכולתי להתמכר עוד לתאוות ההסתכלות כבליל־אמש. היה עלי לשחק משחק־מחבואים כפול: להיסתר מפני פדרו ובאי־המסעדה, ומפני היצאנית שמעבר לפינה. רק רבע שעה עבר מעת שניצבתי על עמדי והיא הופיעה על משמרתה, באותו מקום בו ראיתיה בערב הקודם. ברגע שיצאתי ממחבואי בפתח החצר, ראיתי את מבטה המכוון אלי ואת חיוכה. היה עלי להסתלק. האפשר שלא תסגיר אותי, לפדרו עצמו, או לאחד מעוברי־הרחוב, או אפילו לשוטר? אם לא מיד, הרי בעוד שעה, או בערב הבא. חיכיתי עוד מעט, שמא תפנה משם עם מי מן העוברים שיזדקק לה, אך הללו עברו על פניה ללא משים. משחק־המבטים בין שנינו היה מסוכן. תחילה היה מבטה כמזמין לגשת, כאילו סבורה היתה שאני מהסס, והחיוך בא לעודדני, ומבטי היה עוין, מלא חשד ופחד. אחר־כך עשתה צעד או שנים לקראתי, אך אני הפניתי ראשי ממנה והסתתרתי מאחורי עמוד־הגדר. כשפניתי שוב אליה, ראיתיה ממלמלת משהו לאחד העוברים, אך משהמשיך בדרכו, שלחה שוב את מבטה אלי. מבטי היה קר והיא סבה על עקביה ופסעה שתים־שלוש פסיעות לעבר הכנסיה, נעצרה ושוב הסתכלה בי, הפעם כאילו בשאלה. מבטי היה זר ומתנכר. לרגע חלפה מחשבה במוחי שאני עומד ומוכר את נשמתי בפינה האחת כשם שהיא מוכרת את גופה בפינה השניה. לא, דבר זה לא יכול היה להימשך עוד.

עמדתי בצל העמוד ובגעגועים וקנאה הסתכלתי בפדרו וביושבים לפניו, לספוג את המראה לתוכי בטרם אנתק ממנו. כבר אמרתי לעקור רגלי מן המקום, אך שמעתי צעדים קרבים והיה עלי להמתין עד שיחלפו. בו־ברגע עמדה היא לפני. אַמוּר?– לחשה בחיוך עגום. הארנק האחוז בשתי ידיה התנדנד מעט עם תנועת ראשה.


[אצל מאריה]

איך הוא, פדרו גונזאלז זה, אדם טוב? שאלתי את מאריה בשבתי על מיטתה. היה זה בערב השלישי להיותי אצלה.

ריח של זרדים רעננים או שרף־אורן עמד בחדרה. מעוֹנה היה בקתת־חימר קטנה, שתי חצרות מאחורי הכנסיה, והחדר היה נקי להפליא, מסויד לבן, ורצפת העץ שלו ממורקת ומבריקה. על המיטה היה כיסוי־בד כתום וכר רקום שושנים אדומות, גדולות. על קיר אחד היה תלוי איקונין של מדונה והילד, במסגרת של ענפי־ברוש, ועל קיר שני – צלם־עץ של הצלוב. למטה מן הצלב עמד שולחן קטן, מכוסה מפה לבנה זרועת גרגרי־זהב נוצצים, ועליו ספר־תפילות קטן שכריכתו שחורה. באור הרך שזלף מנוּרת־החשמל הערומה, התלויה מן התקרה הנמוכה, ובשקט ששרר בכל, נראה החדר כמזומן לקראת חגיגה משפחתית צנועה. עוד מעט, דומה היה, ייכנסו האב המגודל, גרום־הפנים, האם השפופה, במטפחת שחורה לראשה, ישקו לבתם וישבו סביב השולחן לברך על הלחם.

מאריה היתה אשה צעירה, ודאי קצת למעלה משלושים, רזה, ענוגת־איברים ועצובה. דם מעורב, אינדיאני וספרדי, זרם בעורקיה, וכפי שאמרה, התיחסה על המאסטיצוס, תושביה הקדומים של ניקרגואה. מן האינדיאני קיבלה את שערה החלק, השחור והעבה, ואת עצמות־הלחיים הרחבות, ומן הספרדי – את עיניה הגדולות, עזות המבע, את הצואר הגבוה והדק, ואולי גם את החיוך העצוב שלא סר מפניה. כה עצובה היתה ועם זאת כה להוטת־פנים, עד כי דומה היה כאילו איזו מחלה ממארת מקננת בה, וכל רצונה היה למצות את מנת־האושר שניתנה לה כל עוד לא כבתה אשהּ.

קול דק היה לה, חושני ורוטט לעתים, כנוטה לבכי. בדברה, היו גידי צוארה מתמתחים, עיניה הגדולות מתכסות בדוק, בלתי־נראה כמעט, ושפתיה רועדות בעצבנות כלשהי. בצחקה, היתה כמתפרקת לרגע מכל עצבונה, אך הקול הצלול, המתגלגל, היה נאלם פתאום, באמצע צחוקה, ובשימה כף ידה אל פיה, היה זה כאילו בּוֹשה בחירוּת שנטלה לעצמה, או כאילו איזה זכרון מר, או הרגשת אשם, הטילו איסור עליה.

בערב השני אמרה לי: אתה לא אמריקני! לא, אמרתי, מישראל. ובנענעה את ראשה לאות שאינה יודעת היכן זה, הוספתי ואמרתי: ארץ הקודש. הו! נפלטה קריאה מפיה ומיד חסמה אותה בכף ידה. עיניה נפערו אלי בפליאה והיא הצביעה על האיקונין ועל פסל הצלוב. כן, כן, ניענתי בראשי. סנטה מאריה! סנטה מאריה! קראה בהשתוממות. בית־לחם? שאלה. כן, אמרתי, הייתי שם לפני שנים רבות. היא נאלמה מרוב הערצה, ולאחר רגע ממושך מילמלה: לא חשבתי שזה באמת קיים, בעולם הזה… והמשיכה להתבונן בי כבמראה פלא. אחר חייכה, כאילו הסכינה עם המחשבה שאמנם בן־תמותה, בשר־ודם, יושב לפניה, והפצירה בי לספר לה. סיפרתי לה על בית־לחם וכנסיותיה, על ירושלים, על עמק המצלבה, על גלגלתא, על נצרת. היא היתה כחולמת. לא עוד אותה יצאנית המפתה עוברי־רחוב, אלא ילדה מקשיבה לאגדות והוזה בהן. כפות ידיה היו מונחות על ברכיה, זו על זו, גוה מתוח, ועיניה גומעות כל מלה היוצאת מפי. זמן רב לאחר שנשתתקתי, כמו ניעורה מחלומה ולחשה, כל זה אמת? כל זה אמת, אמרתי. ואתה תחזור לשם? שאלה. כן, בעוד ימים מספר, אמרתי. אם כך הרכינה ראשה על חזה, כיווצה שפתיה וקמט נחרת במצחה. דכאון תקפה.

למה לך? נפלטה שאלה מפי.— למה מה? – ניערה ראשה מהרהוריה.— לעמוד כך… בפינת הרחוב… גימגמתי. היא כאילו לא הבינה את שאלתי (אף אני הסמקתי, בהביני כמה נואלת היתה שאלה זו), אחר אמרה: מה נותר לי מלבד אהבה? החיוך העגום עלה שוב על פניה והיא הוסיפה: כה מעט אהבה יש בעולם….־ כן, אמרתי, מעט מאד.— גם שם? שאלה בהניעה ראשה לעבר האיקונין.– בכל מקום, אמרתי. הבעה של אכזבה עלתה בפניה.

אחר סיפרה שמוצאה מכפר קטן ליד חינוטאגה, ממשפחה עניה של קוטפי־קקאו. לא יכלה לעזוב את ביתה כי היה עליה לעזור בפרנסת המשפחה. לפני שנתיים עלה הריו־גראנדה על גדותיו ובשטפון הגדול נגרף חצי הכפר ואביה ואמה נספו בו. אז באה למנגואה. לאחר שלא מצאה עבודה התיצבה בקרן־רחוב. האם לא לימד אותנו המשיח להקדיש את כל חיינו לאהבה? פרצה בצחוק. אך הצחוק בגד בה והיה עליה למחות דמעה במטפחתה. ואתה, למה אתה עומד שם בפינה? שאלה לאחר שנשאה שוב את ראשה.

מעניין לעמוד שם, אמרתי.

מה מעניין?

לראות אנשים.

במסעדה?

גם במסעדה.

מדוע אינך נכנס לשם, אלא עומד מרחוק, כאילו מסתתר מפני מישהו?

אני נכרי, אמרתי.

לא יעשו לך כל רע, צחקה, אנשים טובים כולם.

בערב השלישי שאלתי אותה על פדרו גונזאלז. אדם טוב הוא? שאלתי.

כן, כל אנשי השכונה מחבבים אותו! אמרה.

לבי נצבט בי.

גם את? שאלתי.

הוא חביב מאד! אמרה וצחקה. אחר שאלה: למה אתה שואל עליו? אתה מכיר אותו?

לא, אמרתי, אינני מכיר אותו, אבל אני מתעניין בו. ממש טוב הוא? אין בו כל רע?

שאלתי הצחיקה אותה מאד.

הוא אוהב מאד את עצמו, אמרה, אם דבר זה רע בעיניך.

ועוד?

הוא רגזן גדול לעתים, אמרה.

האמנם? כיצד? שאלתי בתשוקה גוברת והולכת.

פעם ראיתי איך היכה ילד. ישו! זה היה מחזה נורא. הוא חשד בו בנער־השליח שהביא לו את המכולת, כי גנב כמה דגים מן הארגז. צריך היית לראות איך סטר לו על פניו, איך אחז בעורפו והשליכו מפתח המסעדה אל המדרכה ואחר בעט בו באחוריו! נורא!

חיוך של הנאה שלא יכולתי להסתירה, עלה על פני. חשתי איך מועקה כבדה נפשרת בתוכי, וכעין אור הבוקע מבין עננים, מציף אותי.

ועוד? שאלתי.

מאריה פרצה שוב בצחוק.

אתה רוצה שאמכור לך שנאה? אמרה, לא, אין זה לפי מקצועי.

סַפרי, ספרי, הפצרתי בקוצר־רוח.

מספרים, שהוא נוהג כעריץ בביתו, נענתה לשידולי. רודה באשתו ומטיל עונשים כבדים על בתו הבוגרת בכל עת שהיא מזלזלת באיזו מצוה קלה שבקלות. אינו מניח לה להיראות בחוץ כמעט…

אדוק מאד, אמרתי.

הו, כן, קתולי אדוק מאד, אמרה. אין הוא מחסיר מיסה אחת בכנסיה, צם בכל ימות הצום ומתוודה לפני הכומר אחת לשבוע, בקביעות. אין הוא איש עשיר, אבל בכל כמה שנים הוא נוסע לספרד, לעלות אל המקומות הקדושים…

הספק האחרון נמחה. ענן ירד עלי. הוא האיש, הוא האיש.

אבל מה לך ולו? צחקה שוב.

את מחבבת אותו? אמרתי.

הוא חביב מאד! אמרה. טוב־לב, עליז, גם נדיב. אני אוכלת אצלו בהקפה ומעולם לא הפגיע בי לשלם. כך הוא נוהג עם כולם, ומלבד זאת כל כך הרבה חום שופע ממנו, שפשוט נעים להימצא במחיצתו. בייחוד לאדם בודד. כמוני. מדוע אינך נכנס אצלו! הוא ישמח מאד בודאי כשישמע שאתה מארץ־הקודש! רוצה שאומר לו עליך? שאלה.

לא, לא! אמרתי בבהלה.

מצחיק איך שאתה עומד שם בפינת הרחוב, אמרה, כאילו אתה אורב למישהו שאתה רוצה ברעתו. האם אתה שונא אותו, את פדרו?

לא, אמרתי ביובש וקמתי ממקומי.

כשפניתי לצאת, שאלה: תחזור עוד?

אולי, אמרתי, אינני יודע.

אם כך עצרה בי, מיהרה אל השולחן הקטן והוציאה דבר־מה ממגירתו, ניגשה אלי, ובמבט של הערצה, תחבה לתוך כף ידי חפץ־מתכת קטן.

זה כתודה על כל מה שסיפרת לי ועל זה שאתה מן הארץ ההיא…

פתחתי את כף ידי וראיתי צלם קטן של הצלוב, עשוי כסף.

אינני נוצרי, אמרתי.

אינך נוצרי? נפערו עיניה מאד.

חוּדיאו, אמרתי.

תדהמה גדולה עמדה בעיניה. שמתי את הצלוב בכף ידה ומיהרתי לצאת.


יא    🔗

למחרת אחר־הצהרים, כשיצאתי מפתח בית־המלון, ראיתי אנשים רבים רצים מכיוונים שונים לעבר רחובו של פדרו. עצרתי אחד מהם ושאלתי לאן רצים. פייסטה של סנטה אֶנגראציה דה לוֹס מארטירס, ענה לי האיש מבלי להתעכב במרוצתו. נסחפתי עמהם ורצתי גם אני. בהגיעי אל הרחוב, כבר עמדו המונים על שתי המדרכות, לחוצים ודחוקים זה אל גב זה ועיני כולם היו נטויות לעבר הכנסיה שבקצה הרחוב. חיפשתי במבטי את פדרו ועד מהרה גיליתיו עומד סמוך לפתח מסעדתו הנעולה, בשורה הראשונה שעל שפת המדרכה. הוא היה גבוה מכל העומדים לידו ומדי פעם היה פונה לימינו, לשמאלו, לאחוריו, משלח משפטים כלשהם על סביבו, שהיו מעלים חיוכים על פני השומעים. עתה יכולתי לראותו באור היום המלא: יפה־תואר להפליא היה. בעל חזה רחב, מתנים צרות, רגלים ארוכות וזרועות שריריות. שפמו השחור, הדק והארוך, שמעל לשפתיו האדומות, לא היה בו מן הרברבנות אלא מן השובבות העליזה. נראה היה גאה מאד, בטוח בעצמו, אך לא שחצן. עיניו השחורות, המחוטבות, היו פיקחיות וליצניות. פניו הביעו נדיבות. מופת של גבר ספרדי, אמרתי בלבי: בן־חיל, איש־כבוד ומאהב.

לפתע נשמע צלצול פעמונים. מקרוב ומרחוק. צלילים רמים נוגשים אלו באלו, הולמים אלו באלו, על פני כל העיר. דממה נשתררה, והספקתי עוד לראות את פדרו מהסה את העומדים לידו ופניו לבשו ארשת רצינות חמורה. מפתח הכנסיה יצאה סיעה של לובשי גלימות לבנות, אחריה – סיעה של לובשי גלימות שחורות, ומן החצר הסמוכה הופיעו לפתע שלוש בובות ענקיות, שקומתן הגיעה כמעט לקומת הבתים שמשני עברי הרחוב. כמו מאליה נסתדרה התהלוכה וצעדה לעברנו בהילוך אטי. תחילה נשמע רק זמזום דק, כרחש רוח בין שיחים, אך משנתקרבה התהלוכה הידהד ברחוב קול פסוקי תפילה, ומקהלה עונה להם ברינה. בראש צעד כומר גבוה, שזר של שׂיער שחור עטר את קרחתו המבהיקה, נושא צלב גדול, מוכסף; אחריו לובשי השחורים; אחריהם שורות של פרחי־כהונה; שלוש בובות־הענק, ומאחוריהן קהל אנשים מכובדים, לבושי חליפות כהות. הבובה האמצעית היתה צלמה של סנטה אנגרציה. לחייה המלאות היו ורודות כשושן, עיניה תכולות כדגניות ושׂיער פשתן ארוך ירד לה על כתפיה ועל שמלת פסי־הזהב הארוכה שלגופה. שתי ידיה היו תלויות לה לצדי הגוף. רפויות ומתנדנדות, ללא רוח חיים. פנים ילדותיות היו לה, כפני בובת־משחק, והחיוך שעל שפתיה הביע יותר התפנקות מאשר חסד. לעומת זאת, היו שני צלמי הגברים שלצדיה, מארטירים בכל מראיהם. האחד היה שחור־עור ושׂיער פרא לו. גלימה לבנה כיסתה את חלק גופו התחתון, נטפי דם הבהיקו על חזו החשוף והבעת כאב עיוותה את שפתיו ועיוורה את עיניו, שאישוניהן היו מגולגלים כלפי מעלה. פניו של השני, לבן־עור, היו דוממות ומביעות סבל רב, עיניו היו עצומות וידיו משוכלות לפניו.

סנטו כריסטוס… סנטה מדרה… מילמלו הצופים משני עברי הרחוב. ופתאום אחזתני בהלה גדולה. בן־רגע היה הדבר. הכל הצטלבו וכרעו־ברך ואני הייתי יחידי בכל הקהל הרב שנשארתי על עמדי. האם עלי לכרוע? להסתתר? אימה נפלה עלי. פחד המון פורע פרעות. יחידי. נכרי. לכוד. באין מגן… כמו אז, בספרד… אך היה זה לרגע בלבד. בעודי נדהם, קמו הכל על רגליהם ואיש לא שם לב אלי. פסוקי התפילה צילצלו ברמה, ברורים וחמורים, כקריאת־גזרבדין, ורינת הנערים הצלולה שליוותה אותם, עברה והמשיכה בדרכה. מבעד לשורות הכמרים, הספקתי עוד לראות, מצדו השני של הרחוב, את פניו של פדרו, חיוורות, נחושות, וקמט תווּי במצחו.

קהל־המאמינים, בחלקו נהר אחר התהלוכה ובחלקו התפזר ברחוב, ואני עוד נשארתי נפעם על עמדי. פדרו עמד במרכזה של חבורה והתווכח עם מישהו בלהט רב. אחר עשה תנועה נמרצת של ביטול, פנה אל המסעדה, ובתנופת־יד אחת הפשיל את תריס הברזל שעל פתחה. כעשרה או שנים־עשר איש נכנסו וצבאו על הדלפק. עתה היו ידיו מלאות עבודה– הוא מזג מי־לימון, כוס אחר כוס, והגיש לכל הנכנסים. מישהו צעק בקול: פדרו מחלק חינם! וכל הנמצאים בקרבת־מקום מיהרו ובאו אף הם. בואו! בואו! קרא פדרו אל הרחוב, רק היום! לכבוד סנטה אנגראציה! ועתה, היתה זו הפעם הראשונה שנפגשו מבטינו. יחידי הייתי ברחוב שהיססתי לגשת, ובקראו בפעם השניה, בואו! בואו! נופף בידו אלי. פני החוירו ולבי פעם בחזקה, אך לא יכולתי עוד לעמוד מנגד. חציתי את הרחוב ועמדתי עם כל הצובאים על הדלפק. מישהו נטל את הכוס מידי פדרו והגישה לי מעל ראשי העומדים לפני. מילמלתי תודה, גמעתי את מי־הלימון בגמיעה אחת עד כי נחנקתי כמעט, ונמלטתי.

מישהו שאל עליך, הקבילני בעל בית־המלון, בהיכנסי לפרוזדור.

עלי? נדהמתי והדם אזל מפני.

כן, שלוש פעמים טילפן. לא היית.

אבל… איש אינו מכיר אותי בעיר הזאת גיחכתי לאנסי.

כנראה שמכירים אותך, משך האיש בכתפיו ופניו הצהובות, המכורכמות, העלו העויה של ספק־חשד ספק־לגלוג.

גבר? שאלתי משנכנס מורא בלבי שמא היתה זו מאריה.

כן, גבר, גיחך בעל בית־המלון.

נשארתי מאובן על עמדי מבלי יכולת להוציא הגה מפי.

אבל אמר שיצלצל שוב, ריחם עלי בעל בית־המלון.

אהיה בחדרי, אמרתי.

עליתי לחדרי והטלתי עצמי על המיטה. כאבים חלפו בחזי מרוב התרגשות וציפיה מבוהלת למה שאירע. כל אשר עבר עלי בשעה האחרונה, התהלוכה המוזרה, כחלום־רע, שהעבירתני אל עולם אחר, כמו אז, בספרד, עמידתי המפוחדת על המדרכה, שעה שהכל כרעו־ברך, הפגישה פנים־אל־פנים עם פדרו, הבריחה ממנו, ועתה, הידיעה כי מישהו אלמוני מחפש אותי – כל זה היה מפחיד ולא־מובן עד בלי־נשוא. מועקה, כמו זו העומדת בחלל כשהשמים קודרים כעופרת, בטרם יתפוצץ רעם, ואין יכולת לנשום, ירדה עלי. מיהו השואל עלי? אולי מן השלטונות? מן המשטרה? אולי ראני מישהו עומד במארבי בשעת הערב ועוררתי את חשדו? אולי הסגירה אותי מאריה, לאחר שנודע לה כי אינני נוצרי? אולי ראוני בשעת התהלוכה, כשאינני כורע ברך, ופגעתי בחוקי המקום, ואני צפוי לעונש על ביזיון הכנסיה? ופדרו – האמנם לא הכירני כלל, או שמא בגלל החג, חג של חסד־נוצרי, העביר את הטינה מלבו לאותה שעה, כשם שנהג בנדיבות־לב כשחילק משקאות חינם לכל נכנס? או שמא לא הבחין בי כראוי בין המתקהלים הרבים? או שמא אין זה הוא בכל־זאת? גלים של חום וקור חלפו בי.

שכבתי דרוך לשמוע את צלצול הטלפון מלמטה, כאשר אקָרא שוב. המחשבה שעשוי אני להיתבע לדין על בזיון דת המדינה, היתה כמעט לודאות בדמיונותי. רק עתה חשתי את כל האימה הנוראה של היותי זר. זר יחידי בארץ נכריה, רחוק אלפי מילין מן המולדת, ללא עוזר ומציל. כן, ככל שהירהרתי בדבר לא יכולתי למצוא הסבר אחר אלא זה: בשעת תהלוכה דתית אין כנראה לשום איש לא־נוצרי להימצא ברחוב בו היא עוברת. הנקהלים חייבים כולם לכרוע ברך בעבוֹר צלמי הקדושים. מי שאינו עושה כן, הריהו כמפגין זלזול בדת. ייתכן אפילו שיש בזה משום טימוא החג כולו, פשע שאין לו כפרה… בדמיונותי המבוהלים המסוכסכים, ראיתי איך עולים לחדרי שני פקידי הרשות, במדיהם הלבנים, דופקים על הדלת, קוראים לי לבוא עמהם. אני קם והולך בין שניהם, מטילים אותי בכוח לתוך מכונית, מביאים אותי לבנין הגדול של באנקו די אמריקה, אוחזים אותי בזרועותי ומכניסים אותי לאולם הרחב והמבהיק. אני מנסה להתנגד, אני מבקש שיניחו לי להתקשר עם מולדתי, להזמין עורך־דין שיגן עלי. אך אין שמים לב אלי. אנחנו נדאג לך לסניגור, הם אומרים. באולם המבהיק של הבנק יושבים כבר, בשתי שורות ארוכות, כמרים לבושי שחורים מצד אחד וכמרים לבושי־לבנים מצד שני, כל אלה שהיו בתהלוכה. צלם גדול של כריסטוס, מוקע במסמרים אל צלב עץ, תלוי על הקיר, מעל לראשו של השופט. ישוע הנוצרי מלך היהודים, ניבטות אלי האותיות העבריות מעל לזר הקוצים, זרות, אכזריות. צלב שחור, קטן, עומד על שולחן השופטים. פסוק רומי ארוך מצלצל רם בחלל האולם והדים עונים לו מכל ארבע הפינות. הכל קמים. אני רואה את פדרו, עומד בקצה השורה, אינו גורע מבטו הזועם מעלי. מאריה עומדת לידו, מוחה דמעות מעיניה. הכל מתישבים. אני עומד לבדי לפני ספסל הנאשמים. Ecce homo! נשמע קול באולם, זה האיש! אני נושא עיני אל החלונות הגבוהים, המשובצים בתמונות צבעוניות של פעלי השליחים, וקרני־שמש צהובות ואדומות חודרות דרכם. לא, לא אוכל להימלט. לא אוכל לקרוא לאיש לעזרה. הכל אטום ומבחוץ לא ישמע קולי. אני מנותק. מנותק לחלוטין. אין לי כל קשר עם העולם, עם ארצי או קרובי. אני שומע את כתב־האשמה ואומר להגן באומץ על כבודי. זר אני ואת חוקי המדינה לא ידעתי – אני ממלמל – יהודי אני ואיני משתחוה לצלם. הן כל אדם חפשי להאמין במה שהוא מאמין, חפשי לכפור… אך לפתע חש אני כעין מהלומה בפני. לשם מה באת אל העיר הזאת? – נורה אלי משפט כבד מעם שולחן השופט. אני מבקש לענות, אך אין מלים בפי. אני מרטיט כולי, מתמוטט, רואה עוד את החיוך המרושע על פניו של פדרו ושוקע בחשיכה. — — —

דפיקה על דלת החדר העירתני משנת־סיוטים.

אדֶלאַנטֶה! קראתי וקפצתי על רגלי.

היה זה בעל בית־המלון.

האיש צילצל שוב, אמר.

ולא אמר מי הוא?

כן. סניור מוריץ, חייך בעל בית־המלון. ביקש שתצלצל אליו. מספרו שלוש־עשרה שבעים־ושש.

אינני מכיר איש כזה… רעדו שפתי.

אינך מכיר את סניור מוריץ? הבהיקו פניו של בעל המלון. הכל מכירים אותו! אחד האנשים העשירים ביותר במנגואה! סוחר גדול, בעל בית־החרושת לסוכר, נשיא מועדון השיט, מועדון הטניס, בעל הקלוב־סוציאל, יושב־ראש חברות צדקה…

יהודי? שאלתי.

כמובן יהודי! אמר. נשיא הקלוב אוניון איזראליטה! ודאי משום כך הוא רוצה לראות אותך. גם אתה יהודי, לא כן?

כן, אמרתי. מנין הוא יודע עלי?

הוא יודע הכל! אמר בעל־המלון.

הסיוט חלף ותחילה היתה רווחה גדולה. פניו של פדרו שוב האירו לנגדי, כמו בעת שקרא בשמחה, בואו! בואו! ונופף אלי בידו. לא יהיה עוד כל משפט ואף אוכל להסתכל שוב בצלמי הקדושים ללא פחד, מתוך סקרנות בלבד. אך משחשבתי על אותו חוזה מוריץ המבקש לראותני, שוב נעכרה עלי רוחי. לא, לא רציתי להיפגש אתו ואף לא עם שום יהודי אחר. ודאי לא עם עשיר כמותו. ככל שדימיתי את הדבר בלבי, כן גבר בי סירובי לראותו. לשם מה? מה לי ולו? בשום פנים לא רציתי שיוציאני מישהו – דוקא עתה – ממעגל הקסמים בו נמצאתי, ויעבירני לעולם אחר, ממנו נתרחקתי, לפחות לשעת־בינים זו. בשום פנים לא רציתי שיפריע לי מישהו בטויית יחסי הגנובים עם פדרו! לא, שרוי אני בעולם של דממה מיסתורית, שניחוח־קטורת מרחף בחללו, בעולם של הזיות ללא־זמן, ואין רצוני בהתפרצות זו של חולין גשמיים להיכלי. ימתין עוד, ימתין! אולי לכשאתפנה!

לכל הרוחות! אמרתי לעצמי ברדתי מחדרי למַטה, שום פרצוף של מוריץ איני רוצה לראות! ופניתי לצאת.

אינך מצלצל לסניור חוזה מוריץ? תמה עלי בעל־המלון, שעמד כרגיל על משמרתו, מאחורי דוכנו שבפרוזדור. מנעימת דיבורו הבחנתי ביראת־הכבוד שהוא הוגה לי עתה, לאחר שנודע לו על קרבתי המדומה לאותו עשיר.

עלי למהר עכשיו, אמרתי. בפעם אחרת.

ואם יצלצל שוב?

אבקש למסור שאני עסוק הערב.

שיצלצל שוב מחר בבקר?

כן… אפשר מחר בבקר.

ועם כך מיהרתי לצאת.


רחובו של פדרו הקבילני בשלל אורות של חג. לאורך כל הרחוב חצו אותו קמרונים־קמרונים של נורות־חשמל צבעוניות, אדומות, ירוקות וכתומות, שנמתחו במחרוזות מעל לגגות הבתים. בקצה של שדרת האור, סמוך לכנסיה, יצרו נורות אלו צורת מגן־דוד גדול. נעצרתי בהילוכי, תמה ומחייך, כלמראה מודע ותיק, כלפריסת־שלום בלתי צפויה מן המולדת. סלח לי, שאלתי את אחד העוברים, מה הסמל הזה? הוא הביט בי ובמגן־דוד, משך בכתפיו ובחיוך של התנצלות המשיך בדרכו.. שני ענה לי שסתם קישוט הוא, מעין כוכב. שלישי הסביר לי שזהו סמל מאוּרי עתיק. נוסף על כך הבהיקו לצדי המחרוזות כמה דגלים של ניקרגואה, כחול־לבן־כחול. כעין תעלול של מישהו שחמד לצון לערבב עלי את חושי. עמדתי מוקסם מול שלט־האור של המגן־דוד ודגלי הכחול־לבן והרגשת חג הפציעה בלבי.

מאליהן הוליכוני רגלי אל מסעדתו של פדרו. זאת הפעם לא על המדרכה שמנגד אלא על מדרכתו שלו, ואם כי חשתי את פעימות לבי המהירות קופצות אל גרוני, לא עצרתי מלכת, ועוד טרם ידעתי מה, כבר הייתי מעבר לסף, יושב על השרפרף הגבוה ליד הדלפק, מולו ממש, מעבר למיחם הקפה.

סי סניור,קֶה דֶזֶאֶה אוסטֶד? שאל בקולו הצלול, העליז.

אלהים גדולים, קראתי בתוכי, הוא לא הכירני!

דג מטוגן וקפה, אמרתי בפריחת־נשמה.

סי סניור! אמר והטיל דג גדול אל המרחשת המהבילה.

כאדם שבנס הוסר מעליו גזר־דין קשה, הייתי נדהם עד ללא־יכולת להשיב את רוחי. כששבה רוחי אלי, עדיין לא האמנתי. האפשר שכל ענין שנאתו לא היה ולא נברא? טעות, או בדיחה של מיכאל ליאון? או שמא רק מעמיד פנים הוא, כדי לא לביישני בעיני האנשים שישבו לידי? האמנם לחינם היו כל סיוטי, כל מארבי, כל מסעי הארוך ורב הסבל? או שמא אין זה הוא….

פּור פאבּור! העמיד לפני את הצלחת, ואחר את ספל הקפה.

מקלט־הרדיו שעמד על אצטבה צדדית, שידר מהלכה של תחרות כלשהי, וארבעת האנשים שישבו בשורה אחת עמי היו נטויים כולם להאזין. פדרו, שלא פסק ממלאכתו, היה מתערב מדי פעם בשידור בקריאה צוהלת של עידוד, או שהיה מעיר הערת־לגלוג שהיתה מעלה חיוכים על פני המאזינים. מפעם לפעם היה מתקרב אל המַקלט לכוון את הקול שנתרסק מהפרעות כלשהן ומיד חוזר למלאכתו. על פי הבעות פניו יכולתי להבין את מהלך התחרות. לרגעים היה קמט נחרת במצחו, לרגעים היו עיניו מתכווצות וקמטים מצטברים בקצותיהן, לרגעים היו שפתיו נפשקות בחיוך של ציפיה או פיו נפער בתמהון, לרגעים היו כל פניו מתעוותות מכאב. היושבים עקבו אחר העויותיו כשם שהיו מקשיבים לקול הבוקע מן המקלט.

המשכתי לשבת עד שנסתיים השידור. פדרו סובב את כפתור המקלט והארבעה ירדו מעל השרפרפים ועמדו לפרוש כשהם מפטירים בשיח־ושיג של סיכום. בואנוס נוצ’ס! בירכו בצאתם.

איזו תחרות היתה זו? שאלתי כלאחר־יד, בפתחי את ארנקי לשלם לו.

לא הבנת? חייך אלי פדרו.

לא, מבין אני ספרדית רק מעט, אמרתי.

אקסטראנחֶרוֹ?

כן, אני זר כאן.

קורידה דה תורוס, אמר, שהתקיימה אחר־הצהרים.

וכשנטל את הכסף מעל הדלפק שאל:

מארצות־הברית?

לא, מישראל, אמרתי.

אה, ישראל! אמר.

היססתי עוד רגע, כשאני חש רעדה בברכי, אחר אזרתי עוז, הישרתי מבטי לעיניו ושאלתי, כמעט בלחש:

מכיר מישהו מישראל?

כן! אמר בשמחה, לפני כחצי שנה או יותר היה פה אחד שהיה סועד אצלי…תכף אומר לך מה שמו…

שמעתי את דפיקות לבי הולמות בחזי כפטישים.

חכה, חכה, אמר. מנואל? לא, לא מנואל… מיכאל! כן, מיכאל די־לאון היה שמו! נוצצו עיניו בשמחה.

אני מכיר אותו, חייכתי אליו.

מוצ’ו גוסטו! קרא, שמח מאד! מה שלומו? היכן הוא עתה?

בונצואלה, או בברזיל, אמרתי, הוא היה זה שכתב לי על המסעדה שלך.

מוצ’ו גוסטו! קרא שוב, תבוא בכל יום! פתוח משמונה בבוקר עד חצות הלילה!

בודאי אבוא! אמרתי. לילה טוב. להתראות!

יצאתי לרחוב ואברי קלו כאילו הייתי נישא על רוח. צחוק רם פרץ מפי משהתרחקתי מן המסעדה. עשוי הייתי להשתולל משמחה… אלא שבבת־ראש נעצרתי ונשענתי מתנשם אל עמוד הגדר. הן אי אפשר שמיכאל ליאון בדה דברים מלבו רק כדי להתעלל בי! הן פדרו יודע עלי! האפשר ששכח את מראה פני? או אולי רק שמי ידוע לו? מדוע אני חושש כל־כך לומר לו את שמי? הפחד מפני אותה עקימת־שפתים? הפחד לאבד אותו? מה אירע בינינו?


יב    🔗

כשם שקודם־לכן הייתי אורב כגנב לפדרו גונזאלז, כן חמקתי עתה כגנב מפני חוזה מוריץ. בשמונה בבוקר כבר יצאתי מפתח בית־המלון, נזהר שבעליו לא ישגיח בי, ומיד כיוונתי צעדי המהירים אל מסעדתו של פדרו. לגודל אכזבתי לא מצאתי שם את פדרו עצמו אלא את השוליה שלו. הפטרון יבוא רק בצהרים, אמר. אכלתי ארוחה קלה ויצאתי לשוטט ברחובות.

אף שהחום היה כבד, כבימים הקודמים, היה כל מראה העיר שונה בעיני משהיה. בניינים שקודם היו מאוסים עלי, היו עתה חינניים, בעלי צורה: סימטאות שראיתי בהן רק זוהמתן, גיליתי בהן אצילות עתיקה; פני אנשים שדימיתי לראות בהם חשד ומזימה, האירו אלי בטוב לבב; אפילו בעניותם המסכנה היה יופי של עולם דרומי, או מזרחי. כיצד נעלם ממני עד כה שיש מוזיאון בעיר ובו עתיקות, חפצי־אמנות של תושבי הארץ הקדומים, כלים של שבטי האינדיאנים ועמי האיים הקריביים? כיצד לא היכני כפלא מראה האגם עם כֵּפיו המחודדים ורכסי ההרים הסובבים אותו? או איך לא ראיתי את שני הווּלקאנים הנהדרים המתנשאים מעל לעיר, מומוטמבו ומומוטמביטו?

ירדתי אל האגם וצעדתי על הטיילת שלשפתו, דרך ארוכה מזרחה, ובצמאון גמעתי את המראות אל קרבי: את גווני הכחול והתכלת המשתנים של משטח־המים, את הירוק והחום והסגול של ההרים, את קוי האפקים הרחוקים, החובקים את מרחבי הארץ הגדולה, עשירת הצמחיה והמים, הגדולה בארצות אמריקה המרכזית, שעוד ימים מספר ואעזבנה.

אך בצהרים חזרתי שוב אל פדרו. במאור־פנים הקביל אותי ובהגישו את המאכלים לפני, לא פסק מדבר, כאילו הייתי ידידו משכבר. סיפר על מקומות שטרם ראיתי ושעלי לראותם. על ליאון והקתדרלה העתיקה שלה, על חוף הרחצה היפה של פנילויה, על נינדירי וכלי־החרס האינדיאנים שבה, על גראנאדה ומראות־הפלא שלה. לגראנאדה מוכרח אתה לנסוע, אמר, כי אין מקום יפה בארץ הזאת מלאס איסלאטאס שהוא אשכול של שלוש מאות איים קטנים, מבותרים על־ידי תעלות־מים צרות ונטועים כולם עצי־פרי טרופיים, כגן עדן ממש.

באמרו גן־עדן, ולאחר שנפנה מעלי לשרת את אחד הנכנסים (ואני לא גרעתי עין ממנו, מוקסם מיפי־תארו ומחיתוך דיבורו הנאה ותוהה בחרדה מתי יזהני סוף־סוף), נזכרתי בחלום שחלמתי בליל־אמש: נמצאתי בגן גדול, שטוף־שמש, שדמה אמנם לגן־עדן ברוב מיני הפרי שבו. התהלכתי לי להנאתי עד שהגעתי לחורש קטן של עצי בננה. ניגשתי אל אחד העצים ורציתי לקטוף בננה אחת שהיתה בשלה והבהיקה בצוהב שלה מתוך האשכול וקטפתיה. החילותי לקלפה, וברגע שעמדתי לשימה אל פי, קרא מישהו בשמי. בהלה נוראה אחזה בי והבננה נשרה לארץ מידי. בהסבי ראשי לאחור, ראיתי שפדרו הוא זה. יוצא מסבך העצים. מראהו לא היה כפי שהנו באמת, אלא כשל פרא. שערו ארוך, שפמו עבה ושיניו גדולות מאד. כל גופו היה ערום וחזו שעיר. אף־על־פי־כן ידעתי שפדרו הוא. נרתעתי לאחורי וחשבתי שהנה יזנק אלי לטרפני. אך הוא צחק, בהתקרבו אלי, שאל, מה נבהלת כל־כך? גימגמתי ולא יכולתי לענות דבר. בוא, אראה לך פרי טוב מזה, אמר בהניחו זרועו על כתפי. הוא לא אמר את שם הפרי, אך ידעתי ששמו מנגואה. הלכנו שנינו בגן ואף כי היה חביב אלי, נתיראתי ממנו והייתי כאילם. העצים נעשו צפופים יותר ויותר, ומשראיתי שהדרך מתארכת בלי סוף ופחדי נתגבר, שאלתי, איפה המנגואה? הנה, הנה, כבר אנו מגיעים, אמר. ואמנם בו־ברגע נפתחה לעינינו קרחת ביער, ופתאום, כאילו הוכיתי בסנוורים. על הדשא הירוק, לעין השמש, שכבה מאריה, ערומה, גופה לבן ונוצץ כולו וחיוך מתפנק, כחיוך הבובּה של סנטה אנגראציה, היה שפוך על פניה. עדנה מתוקה, מתוקה עד להתמוגג, עברה בבשרי. חכה לי כאן, מיד אחזור, אמר, ועם כך פסע כנמר על גבי הדשא הרך, ניגש אל מאריה, שהתרוממה למגע ידיו, ונשאה אל בין־העצים, אל העבר השני של קרחת־היער. חיכיתי עד בוש ודומה היה לי כי נצח עבר. שניהם רימו אותי, בכיתי בלבי, לא ידעתי מה אעשה. רציתי לצאת מן הגן, אך סבך העצים היה כה צפוף ששירכתי דרכי בשבילים עקלקלים ללא ראות את המוצא, וכשיצאתי לבסוף מן הסבך, נכנסתי ליער של צלבים, צלבי–עץ קטנים לאין־ספור, כבית־קברות גדול. תעיתי בין הצלבים ויאוש נורא תקפני משראיתי שלעולם לא אצא מתוכם ולא אמצא את דרכי חזרה.– – –

אם תשאר עוד שבועיים אסע אתך לשם, אמר פדרו, יש לנו שלושה ימי חג ואוכל לסגור את המסעדה

אני מסופק, אמרתי. חופשתי מתקרבת לקצה ועלי לחזור לעבודה.

אם כן סע בעצמך, או עם חברת התיירות. אל תחמיץ את המראה הזה. גן־עדן עלי אדמות!

אשתדל, אמרתי.

חמימות שפעה ממנו ואפפה את כולי. נזכרתי בדבריה של מאריה, כמה נחמה לאדם בודד במחיצתו. כן, נפגשנו אי־פעם. אי־פעם.


משנכנסתי לבית־המלון. קידמני מבטו המוכיח של בעליו.

סניור חוזה מוריץ שאל עליך שוב. פעמיים צילצל ולא ידעתי מה אשיב לו, אמר כהוכח אב את בנו.

הייתי עסוק מאד, אמרתי, הערב אתקשר אתו.

הוא איש מכובד מאד…– רמז לי על הזלזול שאני נוהג בו.

כן, הערב, אמרתי.

עליתי לחדרי והטלתי עצמי על המיטה. שליו הייתי עתה. כה שליו שיכולתי ליהנות מכל טעמיה של ארץ זרה ורחוקה זו, כתייר נטול־דאגה, ומשחשבתי על כך שבעוד יומיים־שלושה יהיה עלי לחזור ארצה (שכן כספי אזל והלך), ירד עלי צער. קשה לי הפרידה מפדרו זה, שרק החילותי להכירו, ושאנושיותו הפשוטה והחמה, דומה כאילו האצילה מיפיה על כל אנשי העיר. מראה הרחוב הקטן, בתי האבן והחימר, החצרות שכבסים צבעוניים תלויים בהן מגזוזטרה לגזוזטרה, הילדים היחפים המתרוצצים בהן, עגלות־החמורים המשקשקות על אבני המרצפות, הכפריים בכובעי־הקש רחבי השולים, הכנסיה הלבנה עם מגדל הפעמונים שלה — כל אלה כמו החלו כבר להיספג בדמי. צר היה להשלים עם המחשבה כי ארחק מהם אלפי מילין, ללא שוב…


שלוש נקישות תקיפות על הדלת העירוני משנתי. קמתי ופתחתי, וברגע שראיתי את האיש ידעתי שהוא חוזה מוריץ.

שלום עליכם! הושיט לי את ידו. יד שמנה, עבת אצבעות, שטבעת גדולה היתה ענודה על אחת מהן.

כך עושה אדם מישראל? אמר באידיש רהוטה. שבע או שמונה פעמים צילצלתי אליך, ואתה…

טרוד מאד הייתי…

כל־כך טרוד שלא מצאת זמן לצלצל אלי פעם אחת? אה, לא יפה! כל אדם שבא הנה מישראל, דבר ראשון שהוא עושה כשהוא יורד מן המטוס – מתקשר עם חוזה מוריץ! הרי אני מעין קונסול שלכם פה! ואתה כבר עשרה ימים כאן נדמה לי…

היו לי עניינים עם ניירות… ניסיתי להתנצל.

או! זה בדיוק מה שאני אומר! אילו הייתי מתקשר אתי – לא היו לך שום עניינים! אדם בא מישראל – מיד אני נוסע לשדה־התעופה, מוציא אותו משם ללא צרות עם מכס ועם בדיקות וחתימות וללא שהיות מיותרות. מביא אותו העירה, מכניס אותו למלון טוב. מראה לו מה שיש לראות, לוקח אותו לקלוב שלנו… הלא עיר של נכרים היא זו!… צרות עם המשטרה יש לך?

לא לא, הכל סודר כבר. ענין פעוט בלבד.

אם יהיה לך ענין כלשהו עם המשטרה – צלצל מיד אלי. אמור להם סניור מוריץ יסדר. העיקר שמצאתי אותך… מה נשמע בישראל?

סניור מוריץ היה אדם שמן, בעל קומה בינונית ורגלים קצרות. פניו העגולות, השחומות, המגולחות למשעי, הפיקו מרץ רב. ובעיניו הצרות התרוצצו אישונים שחורים, קטנים כאישוני עכבר. מבעד למגבעתו החומה, המורמת אל פדחתו, נראה שׂיער כהה, דליל. לבוש היה בחליפה אפורה, פשוטה, ובעניבה צבעונית שעצי קוקוס ירוקים היו מצוירים עליה. לרגליו היו נעלים חומות, מחודדות, מנוקבות שורות־שורות של חורים.

עכשיו שמע־נא, איש צעיר, הניח ידו על שכמי לאחר ששמע בפיזור־נפש דברים שאמרתי לו ושלא היה בהם כל חידוש, שני דברים אני רוצה ממך. ראשית, שתבוא אלי הערב לסעודה בביתי…

לא, אני מודה לך מאד, אבל לא אוכל… אמרתי. המחשבה שיהיה עלי לסעוד עמו, לבלות בביתו ערב שלם, וזה בעת שאני כה משתוקק להימצא בחברתו של פדרו שנים־שלושה ערבים שעוד נותרו לי, הטילה בי מרה־שחורה.

מה פירוש לא תוכל? נתן בי מבט של תרעומת קשה.

לדאבוני אני מוזמן כבר לארוחת ערב…

מוזמן? אצל מי?

אדם שאינך מכיר אותו בודאי.

גוי?

ידיד ספרדי אחד.

אם כן תסעד אצל גוי ביום שישי בערב ולא בבית יהודי? שכחת ודאי שערב־שבת היום… לא, לא, אתה תלך אתי לבית־הכנסת, אציג אותך בפני הרב, בפני המורה העברי שלנו, בפני יתר היהודים, ואחר־כך תבוא אתי לביתי.

אחר השפיל את קולו, וכשכל קוי־פניו מתעדנים אמר:

נמצא אצלי קרוב מרומניה. מבין אתה, יחידי מכל המשפחה שם. רק לפני שלושה חדשים בא. כשסיפרתי שיש פה מישהו מישראל – ביקש מאד שאפגיש אותו עמו… למענו בלבד צריך אתה לבוא…

עננה ירדה עלי, מועקת לב כבדה. הכל נתערבב לפתע.

מה שמו של אותו ספרדי שלך? צילצל שוב קולו של מוריץ בגונו הנמרץ, מיד אטלפן אליו ואודיע לו שאתה אורחי הערב. מחר יוכל להזמין אותך לביתו.

טוב, אודיע לו בעצמי, אמרתי.

כך יפה! טפח על שכמי. לך צלצל לאותו גוי ובעוד שעתיים אבוא לקחתך לבית־הכנסת.


[אצל מוריץ]

ראשי היה כבד עלי, עיני כהות, הכל היה שרוי בעלטה, ורצוני האחד היה לשאת את רגלי ולברוח (הישר אל מסעדתו של פדרו), אך ידי היו אסורות אל סניור חוזה מוריץ. בבית־הכנסת שדמה לאולם קטן של בית משפט, דלקו אורות עמומים. כעשרים איש, שפניהם משועממות, ישבו רווּחים על ספסלים מבריקים, גבהי־מסעדים, ובהו בעינים ריקות בסידוריהם. מפעם לפעם פזלו לעברי והתלחשו, או חייכו כנגדי. מפעם לפעם ענו אמן אחר החזן כאילו צבטם מישהו באחוריהם, קמו בעצלתים ונתישבו ברווחה. צעירים שבהם היו לבושים חליפות לבנות מגוהצות וקמטים חדים במכנסיהם, וקשישים שבהם היו לבושים חליפות כהות וחבושים במגבעות. יחידי הייתי ללא עניבה לצוארי ובכיפת־נייר שחורה מרובעת לראשי שנתנה לי השמש לפני כניסתי. התפילה היתה קצרה, ומשנסתיימה, לאחר כעשרים דקה, נגררו כולם אל הפתח כשהם מברכים זה את זה שבת־שלום. בפרוזדור, שעתוני־קיר מצוירים של הקרן־הקיימת היו תלויים על כתליו, לחצתי את ידו של הרב גלוח־הפנים, שבע־הנחת; את ידו של המורה העברי הצעיר, הממושקף, כהה הקול־והמבט, ששאל לשלום ידידיו בארץ, אותה עזב לפני הרבה שנים; את ידו של יו"ר ההסתדרות הציונית במקום, בעל בית־החרושת לטכסטיל; את ידיהם של כמה סוחרים, עורכי־דין, סוכנים. פני היו מאובנות וצוארי קשוח. כאנוס בירַכתים, כאנוס עניתי על שאלותיהם וגם חיוך רפה אחד לא הצלחתי להעלות על שפתי משאמרו לי כמה מלים בעברית, לאות כי לא שכחו גרסת־ינקות. עד מהרה גירש שממוני את כולם, לבד את הרב.

יבוא־נא ויראה את המרכז הקהילתי שלנו, אחז הרב בזרועי והוליכני אחריו. סניור חוזה מוריץ דידה אחרינו כשידיו בכיסי מקטרנו ומגבעתו מוזחת על פדחתו. נגררתי אחר הרב דרך המסדרון ולא שמעתי דבר מכל הסבריו הארוכים. עלינו במדרגות והרב פתח דלת אחת והדליק את האור. תמונה של גנראל סומוזה היתה על הקיר ומשני צדיה תמונות של תיאודור הרצל ונשיא ישראל. ניענתי בראשי לאות הן. הרב כיבה את האור, סגר את הדלת והובילני הלאה אחריו. בחדר השני היה לוח־קיר מצויר של הקרן־הקיימת. בחדר שלישי היה לוח קיר מצויר של הקרן הקיימת… ירדנו במדרגות אל המרתף ועברנו במסדרון חשוך. הרב פתח דלת והדליק את האור. אולם גדול נראה ובו שולחן פינג־פונג ירוק, שולחנות שח־מט ושתי מכונות משחק. כל מה שאתה רואה פה, אמר הרב, הוא תרומתו של סניור חוזה מוריץ. נעניתי בראשי וחייכתי למארחי הנדיב.

דיברת אתו באותו ענין? שאל הרב את סניור מוריץ. כן כן, הבה ונקבע זאת עכשיו, אמר מוריץ ועם כך גילה מהו אותו ענין שני שרמז עליו בבית־המלון: בקשת הרב היא ובקשת הקהילה היהודית כולה שאבוא ביום ג' לקלוב אוניון איזראליטה וארצה על ישראל. להרצות? נפלטה צווחה מפי. מעולם לא הרציתי ולא אַרצה אמרתי בשקט. אם כן לספר, לספר משהו כדבר איש אל רעהו, אמר הרב עברית בנגינה ספרדית אנפופית, הרי כבודו מבין שאנחנו בירכתי מערב ולבנו במזרח, ואם מזדמן פעם יהודי מישראל, מה גם איש צעיר כמותו… לא, אמרתי, אינני מסוגל, אינני יכול… נשימתי היתה כבדה. המרתף היה אטום, ללא חלונות, וחוזה מוריץ חסם בגופו את פתחו כשהוא אוחז בבריח שער הברזל שלו. אזני צללו וחשתי חלחלה במעי. הנח לי לסדר את הענין, אמר סניור מוריץ אל הרב ונטלני אל מכוניתו שעמדה מעבר לפינת הרחוב.

אור זורח של נברשת גדולה, עשויה נטיפות־נטיפות של בדולח, קידמנו בכניסתנו. חוזה מוריץ הציגני בפני אשתו ושתי בנותיו התמירות, שבירכוני בחגיגיות. מאחוריהן, מופרש מעט, עמד איש צעיר כבן שלושים או שלושים־וחמש, בחליפה דהויה ובעניבה ברודה, מוזחת ממקומה, ידיו מאחורי גבו, וחיוך מבויש על פניו הארוכות.

והנה, זהו קרובי שסיפרתי לך עליו, שיטח חוזה מוריץ כף ידו לעומתו.

האיש עשה שני צעדים רהויים והושיט לי את ידו. יד רכה, רפוסה, ארוכת־אצבעות.

בנימין שמי, אמר בשקט ובמבט מאיר של הערצה.

לא מכבר באת מרומניה אמרתי,

כן… שלושה חודשים… אמר. עכשיו אני פה, עובד בבית־החרושת של קרובי…

הו, הרבה עבר עליו, הרבה, אמרה גברת מוריץ ספרדית, גיטו, מחנות ריכוז, אחר־כך הקומוניסטים… מוטב לא להזכיר.

תישאר פה זמן רב? שאל בנימין.

לא, רק כמה ימים.

ביקור…

כן, ביקור.

בואו נעבור לחדר־האוכל, הזמינה גברת מוריץ והחוותה בידה כלפי הכניסה.

בחדר הגדול, המרופד בשטיחים, היה השולחן הגדול ערוך ונוצץ בשלל צבעי מאכלים. בנימין חיכה עד שהתישבנו כולנו, אחר מיהר אל הפינה ונשתקע בכורסה.

לא, אתה תשב אתנו, בנימין, נפנתה אליו גברת מוריץ מראש השולחן. מדוע זה?…

לא, תודה, תודה. אני כבר אכלתי. באמת, דחה בנימין את הזמנתה בהתרסת כף־ידו, כף אצילית, חסידית.

איזה מין בן־אדם אתה! נתן עליו חוזה מוריץ בקולו. אתה חושש שתחסר מאתנו?

לא, באמת. אני רק באתי לשמוע. אשב כאן ואשמע… – אחז בקרנות הכורסה.

פעמון קטן עמד על השולחן עם מערכות כלי־הכסף, ליד צלחתה של גברת מוריץ, ולאחר כל מנה שסיימנו, היתה מצלצלת בו והמשרתת הספרדית הקטנה היתה מופיעה בצעדיה המהירים והשקטים ומגישה את המנה הבאה. שתי בנותיו של מוריץ, אחת כבת שש־עשרה ואחת כבת־עשר, לבושות שמלות לבנות, היו מוחאות־כף בבקשן לקרוא לה. אשתו של מוריץ היתה גבוהה מאד ורזה ופניה לבנות כשלג, מוארכות ויבשות. בחטמה הארוך והחד ובלחייה המשופות, היה מראיה כשל אצילה ספרדית, עתיקת־יחס בת שושלת שנתנוונה. מחרוזת פנינים, שנוצצו באור היקרות, היתה ענודה לצוארה הגבוה, ששתי עצמות־הבריח הבולטות פגמו ביופיו. היא לא ידעה לדבר יהודית ופנתה אלי מדי־פעם בספרדית, בהטיית־ראש קלה. שלא כבעלה, שבא מרומניה בהיותו נער, היתה ילידת המקום. הבת הצעירה דמתה לאביה, שחומת־פנים היתה ועליזה, הבת הבוגרת היתה גבוהה, לבנה וגאה, אך יפה מאמה. שׂיער חלק, ערמוני, ירד לשני צדי לחייה השושניות.

האם יש כושים בישראל? שאלה הבת הבוגרת כשהסכין והמזלג תלויים מעל לצלחתה.

לא, אין, אמרתי ולגמתי מיין־השמפניה.

האם יש בריכות לשחיה? שאלה הבת הצעירה בפנים סמוקות ובעינים נוצצות.

כן, אמרתי.

האם מרשים ליהודים לבקר ליד הכותל המערבי? שאלה הגברת מוריץ בתילוי־ראש.

לא, לא מרשים, אמרתי.

האם נכון הדבר שישראל היא הטובה ביותר בכדור־סל בכל אירופה? שאלה הבת הבוגרת.

כן, נכון, אמרתי.

הן הרבו לשאול, שתי הבנות והאם, כל אחת בתורה, וכל אותה שעה חשתי בגבי את הקשבתו של בנימין, את ציפייתו, את מצוקתו.

חשתי חום בכל גופי והוא גבר ועלה ככל שנתארכה הסעודה. לאחר מנת כבד־האווז המשומר על גבי עלי כרפס, באה מנת האבוֹקאדוֹ, לאחריה הצלופחים במיץ קר וביין, ולאחריה הדגים הממולאים, אחריהם פרוסות הבשר הקר, אחריהן המרק, אחר המרק מנת העוף הצלוי בארבעה מיני דייסות ובשלושה מיני ירקות. שמונה עינים היו משגיחות בכל תנועה מתנועותי לבד עיני המשרתת. זיעה ביצבצה במצחי, אך לא יכולתי למחותה מפאת הנימוס.

מנה באה אחר מנה. אדים ריחפו בראשי מיין־השמפניה. סניור חוזה מוריץ תורם שלושת אלפים דולר למגבית המאוחדת בכל שנה. שבע מאות פועלים עובדים בשדות קנה־הסוכר אשר לו ועוד שלוש מאות בבית־החרושת. גברת מוריץ היא נשיאת הקלוב לטניס של הגברות. בתה הבוגרת תלמד באוניברסיטה של מדינת קולומביה. לאחר הקפה באה הגלידה.

עכשיו נעבור אל הטרקלין, אמרה גברת מוריץ וקמה ממקומה.

שמעתי פעמונים מצלצלים לישיבה שניה של בית־דין.

בטרקלין המפואר, המקושט שטיחים, תרפים וטוטמים אינדיאניים, פסלי־שן, כלי כסף וחרסינה, תעודת רישום בספר־הזהב, ציור דיוקנו של גנראל סומוזה – מזג סניור חוזה מוריץ קוניאק צרפתי מובחר. הבת הקטנה פרשה לחדרה והבת הבוגרת ביקשה סליחה כי עליה ללכת למועדון. בנימין ישב למולי ובחן אותי במבטו. שאלה היתה תלויה בשפתיו החיוורות. גברת מוריץ הקשיבה לנאומו של בעלה שישב שקוע בכורסה העמוקה וכוסית הקוניאק בידו. ארץ ארורה היא זו, אמר, האמן לי, ארץ ארורה! בוערת כתנור לוהט כל הימים, ובני־אדם אינם בני־אדם. אתה יודע מי הם הספרדים האלה, שבתוכם אני חי? נשמות מזוהמות! שפלות! גנבים ורוצחים כולם! גנראל רוצח גנראל ואין לדבר סוף. חוזה מאדריז רוצח את סאנטוס זלאיה, דיאז רוצח את מאדריז, צ’אמורו את דיאז ובארטולו מארטינז את צ’אמורו. סאנדינו את מונקאדה וסומוזה את סאנדינו… ואת היהודים – כולם שונאים!

גלות! הגיע קולו של בנימין, כמו מרחוק.

חוזה מוריץ נשתתק ונסתכל בו בתמיהה.

גלות, חזר ואמר בנימין כשמבטו תלוי בי וקולו לוהט. כל מקום שיהודים נמצאים בין הגויים שונאים אותם. אפילו יהיו כולם צדיקים – תמיד ישנאו אותם. תמיד. כך היה וכך יהיה. אין מפלט מזה!

ובהסבו מבטו אל מוריץ, הוסיף:

רק מקום אחד יש בעולם שבו אין יהודים חוששים מן השנאה!

ועם כך נסתכל בי בעינים נוצצות. כמבקש את אישורי.

כן, כן, אמרתי. ודאי. זהו מה שמכנים בשם חירות. חירות מפחד. חירות משנאה. בחירות כזאת יכול אדם לזכות רק בארצו שלו! עוד נזכה. כולנו נזכה… חייך בנימין אל קרובו ואלי כאחת.

מתוך הערפל ראיתי את האור שבעיניו, אור של הערצה ושל תקוה. רציתי לגשת אליו וליפול על צוארו.


יג    🔗

אף־על־פי־כן, אי אפשר שמיכאל ליאון בדה דברים מלבו, הירהרתי בצעדי למחרת בערב לעבר מסעדתו של פדרו. ואם מעשה־לצון אין כאן, מה כאן? את מי הוא שונא? מדוע? הייתכן שכל המסע הארוך ורב־התלאות מארצי לניקרגואה לא היה אלא כדי לגלות מקרה־טעות? או כדי לחזור ולגלות לעצמי כמה אני ירא את השנאה?

קרוב לשעת חצות, כשנשארתי לבדי עם פדרו, הזמנתי עוד ספל קפה, ולאחר היסוסים רבים, כשכולי רועד בתוכי שאלתי:

אגב, מכיר אתה את…

ונקבתי בשמי.

באותו רגע קרה הדבר אשר ממנו יגורתי כל הימים. צמרמורת אחזה בי. על פניו של פדרו עלתה אותה הבעה שהבעיתה אותי בסיוטי: שפתיו נתעקמו, נחיר אחד באפו נפשל ונתרחב ועיניו אמרו תיעוב ושאט־נפש. גידוף ספרדי נמלט מפיו.

פני החוירו וידי האוחזות בספל רעדו. לגמתי כמה לגימות להשיב את רוחי, אחר אמרתי, כמעט בלא־קול:

מאין אתה מכיר אותו?

הוא עשה תנועת –ביטול נמרצת בידו, כאילו לומר שאין הדבר שוה אפילו פליטת־פה שלו והסב עצמו לנגב את הצלחות.

הכל חזר בי לקדמותו. אותה הרגשת דכאון ואין־אונים נוכח שנאה שאיני יודע מה טעמה. אותה אפילה, שאין בכוחי לגרשה. אותה כביית־מאורות בתוכי. אותו רצון להיעלם, לטמון עצמי בעפר. רע, הרבה יותר רע מאשר לפני בואי הנה, כי עתה הכרתי את שונאי פנים אל פנים והספק הפך לודאי. ושונאי זה, אדם חביב מאד…

מה יש לך נגדו? שאלתי בקול כהוּי.

מה! עשה שוב תנועת ביטול בידו. אחר, כאילו ניאות לבסוף לדבר, הרכין עצמו על גבי הדלפק, קרב פניו אל פני ובעינים נוצצות אמר:

אדם בזוי!

מנין לך? לחשתי.

מנין לי! הניף את ידו כמבטל את שאלתי. מנין לי! הפליט צחוק קצר.

כנראה שאינך מכיר אותו, ניסיתי לחייך.

מכיר! מכיר! קרא בקול. אתה, אולי, אינך מכיר אותו!…אחר נרכן אלי שוב כמתיז ארס, אמר: שמע, לפני שלוש וחצי שנים הייתי בספרד. יום אחד אני מגיע לטולידו…

עתה, כשהיה מספר מה אירע, היתה לנגדי אותה שעה, כשבאתי בפעם הראשונה לבית־הכנסת העתיק שהוסב שמו ל“אל טרנזיטו”. האולם היה ריק ודממה עמדה בו. לאחר הכנסיות המעוננות, המצועפות אפלולית, דומה היה לטלית שכולה לבן. קדושתו היתה בהירה, התקרה המרובעת לא הטילה מורא. לא היה ריח קטורת, אלא ריח רענן של עלי דפנה שנשב דרך החלונות המאירים, מן הגינה הסמוכה. שורות של אותיות עבריות היו שזורות, זו מעל זו, סביב־סביב לכתלים ולמשקופי החלונות, ואור חגיגי יצא מהן, כאור נרות־שבת. נתישבתי על אחד הכסאות גבהי המסעדים, עם החיטובים העתיקים, ודימיתי עצמי כאחד־העדה, בימי השלוה. כותל המזרח היה כולו רקמת פיתוחים, פרחים וציצים. כאן, בשקעים, היו ארונות הקודש, הפרוכת, כאן היתה הבמה, כאן ישבו המוקדמים, כאן עמד החזן. מי לימיני? מי לשמאלי? מעט־מעט נאסף האור וירדו דמדומים שהשרו עצבות כמו במקדש עזוב. הו, אותם ימים, כשעדה גדולה היתה נוצרת את מאור־המעט, מגינה עליו בנפשה, בטרם הסתער האופל!––– נכנסה חבורה של צליינים, או תיירים, והמדריך החל מסביר משהו. ירדתי מן הכסא ונתקרבתי אל החבורה לשמוע את דבריו. סיפר על תור־הזהב של יהודי ספרד, אחר־כך על הקונברסוֹס המומרים, שרק למראית־עין היו נוצרים ולפיכך היו כסרטן בגופה של הכנסיה, שהכרח היה לנתחו. מישהו, בחור צנום, נמוך וכהה־פנים, שעמד לידי, וחשבני כנראה לאחד מהם, לחש לי, בחיוך לעגני: “תמיד היו צבועים־מתחסדים, היהודים הללו”. לא עניתי לו, רק פני האדימו, ומבלי הפנות ראשי אליו חייכתי, כדי להסתיר את מבוכתי. המדריך הזכיר את האינקויזיציה, אחר־כך את הגירוש. הבחור שלידי לחש לאזני, שוב באותו חיוך; “שלמו כפל־כפליים בעד אותם שלושים שקלים של יהודה איש־קריות…” החיוך הקפוא, שהיתה בו כלימה, אך יחד עם זאת רצון סמוי שלא להרגיז, לא להתגרות, לא סר מעל פני. “אתה מכאן? ספרדי?” לחש הבחור, שביקש להתקרב אלי כפי הנראה. ניענתי בראשי לאות לאו. “איטלקי?” שאל. שוב ניענתי בראשי, מבלי לראות את פניו. כשהמשיך המדריך וסיפר על החרמת רכושם של היהודים, ובכללם בתי־כנסת, פלט הבחור בדיחה מגונה. שוב חייכתי. אחר לחש על אזני: “טוב שנפטרו מן העלוקות הללו!” לא עניתי דבר. המדריך סיים דבריו והאנשים החלו להתפזר באולם, קבוצות־קבוצות. הייתי מלא בושה, בידעי שמכרתי את כבודי במחיר חששי הבזוי לא להיות שנוא. למה לא הטחתי לו בפניו? למה חייכתי? מרוב התרגשות הדלקתי סיגריה. מישהו העיר לי שזהו מקום קדוש. שמטתי את הסיגריה לארץ ומעכתי אותה ברגלי. חשתי במבטים של תרעומת, או בוז. באמצע רצפת בית־הכנסת היו שלושה לוחות אבן, כלוחות של מצבות, מוגבהים כלשהו ממשטח המרצפות. עליתי על אחד מהם ונשאתי את ראשי לקרוא את הפסוקים שבמרומי הכתלים. המדריך ניגש אלי, והעיר, באדיבות רבה, שאני דורך על הצלב, ושמתחת ללוחות קבורים קדושים. נדהמתי. סחרחורת עברה בי. ירדתי מעל הלוח, שצלב ארוך היה חקוק בו, והתנצלתי. “לא ידעתי…” גימגמתי, סמוק כולי, “לא חשבתי שכאן, בבית־כנסת…” "לא ראית את הצלב בחוץ, מעל למשקוף?, חייך המדריך. “בית־כנסת יהודי שעשוהו לאתר־קדושה נוצרי – אל טרנזיטו”… אמר. שמעתי מלמולים סביב, ומישהו אמר לשכנו: חוּדיאוֹ. גל של חום עלה על ראשי. “מנין לך?” הטלתי שאלה כלפי האלמוני. הלה נרתע מנעימת הרוגז שבפנייתי ומשך בכתפיו. “זה כתוב בפני?” הוספתי ושאלתי. ראיתי עוד, מתוך הדמדומים והערפל שהכהה את עיני, את הבחור הצנום לוחש משהו בחפזון, ובפזילה של בוז לעברי, אל העומדים לידו. הכל הסבו פניהם אלי והתלחשו. מיהרתי לצאת. בעברי דרך הלשכה שלפני הפתח, עיכבני השוער והציע לי לחתום את שמי בספר־האורחים. הייתי נסער מכל אשר עבר עלי לפני רגע, וחושש פן אכשל שוב. ניגשתי אל השולחן ונטלתי את העט בידי. בשורה האחרונה שעל הדף הגדול, כתב מישהו ספרדית: “ירושלים ירושלים, ההורגת את הנביאים והסוקלת את השלוחים”. היססתי מעט, אחר כתבתי בחפזון, באותה לשון: “ספרד ספרד, המכסה בצלבים את דם היהודים”. חתמתי את שמי, שם עירי, שם ארצי. אחר־כך, בחוץ, נפלו צלצולי־הפעמונים הכבדים מראש הקתדרלה שבלב העיר.

אדן בזוי! צבוע ופחדן! אמר פדרו, כשהוא מקרב פניו אל פני מעל הדלפק. תחילה הוא מתחפש, מסתיר את זהותו, מניח לאדם להשמיע באזניו דברים רעים על בני־דתו מבלי שימחה על כך — ואחר־כך, כשאיש לא רואה, הוא מגדף את אמונת הארץ שבא אליה!

לא היה בידי למחות את הרוק מעל פני. בראִי שנאתו, שיכולתי למששה באצבעותי, ראיתי את בבואת כיעורו של אותו “מקרה בלתי־טהור”, שהשכחתיו מלבי ורק טעמו המר הותיר בי מאז משקע של דכאון שלא ידעתי מה הוא, כחלום רע לא־זכור. מבלי־משים הסגרתי את עצמי, ככל פושע לא־אמיץ, בחתמי את שמי, שנחקק היטב בזכרונו.

אולי נהג כך מתוך פחד, אמרתי בשפה רפה.

פחד? מפני מה?

מפני השנאה…

השנאה? קרא. איש אינו שונא אדם שיש לו כבוד־עצמי ושמכריז בגלוי על אמונתו! למה צריך היה להסתתר, שיחשבוהו מה שאיננו!

(למה אני חוזר גם עכשיו, ברגע זה, על אותו חטא שפל, ואיני מתוודע אליו? הלקיתי את עצמי).

האם הכחיש שהוא יהודי? אמרתי.

זה היה גרוע מהכחשה! כל ההתנהגות הזאת – לא לומר את האמת, לא לומר שקר… – ושוב שמט ידו בבוז.

(צודק! צודק! קרא קול בתוכי. אותו חיוך שהיתה בו הודאה, אותה שתיקה שלא היתה בה הכחשה, אותה הטחת שאלה נרגזת כדי להשאיר מקום לספק…). חבל שלא אמרת לו זאת אז. אמרתי.

אני? אמר פדרו. ידעתי מי הוא? ראיתי אותו? רק כשיצאנו משם ומצאנו את חתימתו בספר האורחים, סיפר לנו האיש שדיבר איתו, איך העמיד פנים כאילו הוא אחד מאתנו… אם הוא מגדף את הארץ ההיא, למה בא אליה בכלל?

(“אל טרנזיטו”, חשבתי. מוזר איך יצאנו הוא ואני משני קצות עולם כדי להיפגש במקום שהגורל כביכול הועיד לנו להיפגש בו שנית. ארונות קודש וצלבים בהיכל אחד).

אולי לאותה מטרה שלשמה באת גם אתה אמרתי, לראות מקומות שהיו קדושים לאבותיו…

הו, הוא איננו איש מאמין! איש מאמין איננו נוהג כך! קרא. המאמין הוא אדם גאה!

אדם ששונאים אותו, גאוותו נכפפת מעט… אמרתי.

אבל בשל כך שונאים אותו, בשל כך!

ועם כך פנה לסדר את הכלים לקראת הנעילה.

אבל למה אתה מגן עליו? החזיר אלי פנים מאירות כשהוא תולה את סינרו על הקולב, אתה ודאי שלא היית נוהג כמוהו!

ירדתי מעל השרפרף ופתחתי את ארנקי לשלם לו. אנחה שקעה בתוכי. זהו הרגע, חשבתי שעלי להתוודע אליו. אם לא אעשה זאת עכשיו, לא אעשה זאת לעולם… אך לא מצאתי אומץ בלבי. שוב אותו פחד! הפחד לעמוד פנים־אל־פנים מול השנאה! הכל היה שוב זר, רחוק־בזמן, כמו אפלולית הכנסיות, ריח הקטורת, תהלוכות הצלמים שברחוב: דמותו החסונה והבריאה של פדרו, האור האדמומי הנוצץ מן המיחמים הדגים המתים, קפואי־העינים, בתבניות־הפח, ראש־השור המקרין המוקע אל הכותל, הטוריאדור וגלימתו האדומה המונפת באבירות… הכל היה נכר, נכר עד לאימה, נכר שלא אבקיעו לעולם! מי אני, בעצם? זה שהוא מכירו בפניו ומחבבו? זה שהוא מכירו בשמו ושונאו? שניהם כאחד?

מה אתה עושה מחר? שאל פדרו בנטלו את הכסף מידי.

אינני יודע עדיין, אמרתי.

יום א' מחר, רוצה לצאת אתי לדוג באגם?

כן, אמרתי.


יד    🔗

האגם היה חלק כראי, ללא ניד־גל, אך השמים היו אפורים ומחנק כבד עמד באויר. במעמקי המים נראו העננים השטים, לובשים גוון, פושטים גוון, צל אחר צל. כמה סירות־מפרש היו משייטות במרחקים שליווֹת, חלוּמות. איש לא נראה בהן וכמו שטו מעצמן, כסירות־צעצוע שילדים המישוּן מן החוף במגע יד רכה, שתפלגנה עד האופק. פדרו ואני היינו חותרים במשוטים קלים לעבר אי הכפים. שם, אמר, הדגה מרובה. שקשוק שקט היה מלווה את מסענו ממגע המשוטים במים. ומעגלי אדווֹת היו פורשים מאתנו והלאה ונמוגים במרחב. דממה מאופקת, טעונה מתח, מילאה את החלל מאופק עד אופק, מן המצולה השקופה עד אפור־השמים. עגום היה האגם.

משקרבנו אל צל הכף החרוטי, הגבוה, כינסנו את המשוטים ופדרו הוציא מירכתי־הסירה את סלי הנצרים, את קופסת הפתיונות, את המכמורת ואת החכה. הסירה היתה סובבת על מקומה ורוחות־השמים נתחלפו לי מידי רגע ברגע. היכן העיר? היכן הרכסים?

אחזת מימיך בחכה? שאל פדרו בהתקינו את המכמורת. הוא עמד פשוק־רגלים ואסף את מחרוזות העופרת שבשולי הרשת בזריזות והפשילה על זרועו. כן, אמרתי, לא פעם אחת, בים שליד עירי.

אבל אגם כמו זה אין אצלכם, אמר.

יש, אמרתי, בגליל.

אה, ים־הגליל! האירו פניו אלי. "ובראות פטרוס את הרוח ויירא ויחל לטבוע ויצעק לאמור, אדוני, הושיעה נא. וימהר ישוע וישלח ידו ויחזק בו ויאמר אליו, קטון אמונה, למה זה פסחת על שתי הסעיפים?

אתה זוכר בעל־פה? שאלתי.

את כל מתיא ואת כל יוחנן, חייך בהתפארות, כילד.

למדת בבית־הספר? שאלתי.

עשרים שנה אני קורא. בכל יום פרק, אמר.

בתנופת־יד רחבה הטיל פדרו את המכמורת לים וזו נתפרשה בעיגול גדול ושוליה שקעו. שליתי פתיון מן הקופסה, הרכבתיו על הוו ויריתי את החכה למים. החוט נשתלשל ונמתח והפקק נראה צף למעלה. היטיתי עצמי על פני דופן הסירה, כורע על ברכי וציפיתי.

בכל יום א', לאחר התפילה, אני יוצא לדוג, אמר פדרו, אין לך תענוג גדול מזה.

וגם תועלת בצדו, אמרתי, בשביל המסעדה.

אה, לא, לא, אמר, בשביל המסעדה אני קונה בשוק. זה רק בשביל הבית. כמה אני תופס, אתה חושב? לפעמים עשרים לפעמים שלושים, ענין של מזל!

הוא משך במכמורת, משוך והעלה, ומעל חלקת המים הבריקו כשלפוחיות חמישה או ששה דגים קטנים מפרפרים.

יש מזל! נוצצו עיניו בגאוה משכינס את הרשת פנימה. בזכותך! הוסיף.

אחר ישב על ארכובותיו, שלף את הדגים מחורי־הרשת והטילם לסל הנצרים. את הסל תלה מדופן־הסירה וחוצה, להטבילו.

מה נשמע אצלך? שאל באספו שוב את שולי המכמורת.

אין מזל! אמרתי.

שוב הטיל את המכמורת לים וציפה.

שקט פה, מה? אמר.

כן, שקט מאד! אמרתי.

לכן אני אוהב כל כך לדוג, אמר. בעיר גם־כן שקט, אבל זה רק נדמה, משהו תוסס תמיד מתחת לשקט. משהו עצבני מאד, כאילו עומד לקרות אסון בכל רגע. התפרצות של הר־געש, או מבול. לכן גם אנשים עצבניים בתוכם. פחד יש בלבם, עמוק־עמוק. פתאום זה מתפרץ ויש רצח, או מהפכה. אינך יודע איך. אתה יכול לחיות בעיר הזאת כל ימיך ובכל יום נדמה לך שהוא היום האחרון. קץ העולם. אולי זה בגלל החום הנורא…

כשהעלה את המכמורת בשנית, שוב פירפרו בה חמישה־ששה דגים. יש מזל! צחק בשמחה. יש מזל! וכשגחן להטיל את הדגים לסל, התפאר שוב בציטוט מן הברית־החדשה: “דמתה מלכות־השמים למכמורת פרושה על פני הים אשר ייאספו בה ממינים שונים ובהימלאה ימשכו אותה אל החוף וישבו ויבחרו את הטובים לשימם אל הכלים ואת הרעים ישליכו החוצה. וכה יהיה בקץ העולם”…

ישבתי נטוי על המים וקנה־הבמבוק בידי. החוט לא נמתח והפקק לא צלל.. ריח הדגים, בתוך המועקה הכבדה שבאויר העומד ללא־ניע, דמה משהו לריח קץ העולם. קרוב לפנינו התנשא מתוך האגם חרוטו המחודד של הר־הגעש. השמים היו כעין העופרת והמצולה השקופה נתאפרה. מתוך ראי המים הצלולים ניבטה אלי בבואת פני, ירוקה וכתומה כחזזית־סלעים. מי אני? הירהרתי בהביטי בה, הדיוקן שאני מדמה בתוכי או הדיוקן שבראי האחר? מי משניהם אמת? האם לא היינו פדרו ואני, ראי מול ראי? אני דימיתי אותו בי והוא דימה אותי בו, וכל אחד משנינו ראה את עצמו בזולתו והוא אחר משדימה! ואולי חותם האמת הוא לא זה ולא זה, אלא כפי שהוא משתקף באיזו עין נעלמה, עליונה? משהו חנק את גרוני, כמו לאחר חלום שאין לו פשר. אולי זו עצבות האגם האפור? אולי היותי רחוק מביתי, בקצה העולם? אולי אין־האונים שלנוכח הנוף רחב־האופק, הזר, הדומם כמיתר מתוח, שאני חש עצמי כה בודד? ואולי אי־יכולתי להגיע אל לב־לבו של האיש העומד כה קרוב לידי, כאילו גזירת־גורל היא שנהיה מבודדים לעצמנו? לפתע נתרעד הקנה שבידי והפקק שקע. במשיכה אחת הרמתי את הקנה וסובבתי מהר את החוט על גלגילו. דג! קראתי דג! ומתוך המים בצבץ ועלה דג גדול, לבן, מבריק, תלוי בוו החכה.

דג גדול! צהל פדרו וטפח לי על שכמי. יש מזל היום, יש מזל!

הדג פירפר מעל לסירה ואחר הוטל אל הסל. שליתי פתיון שני, התקנתי את החכה וישבתי שוב להמתין. נרגש הייתי בתוכי כלקראת מאורע גדול. שקשוק שוקקני מאחורי גבי הודיע שפדרו השליך את המכמורת הרביעית. פתאום נוּקדו כל פני המים מסביב באלפי נקבים. ומבלי–משים החל גשם דק יורד.

העלה את החכה! קרא פדרו ומיהר לשלות את המכמורת.

גשם דק, אמרתי, אינני חש בו כלל.

מיד, מיד תחוש בו, קרא, אינך יודע עוד מה יהיה כאן!

ועם כך נזדרז, קיפל את הרשת, הטמינה בירכתים, הוריד את הסל עם הדגים אל התחתית ואף את החכה הכניס פנימה. רחוקים היינו מן החוף ופדרו החליט להשיט את הסירה אל אי־הכפים הסמוך.

ישבנו זה בצד זה וחתרנו במשוטים כשיריעת אברזין צרה מכסה את ראשינו.

הגשם נתגבר והלך ועד שהגענו אל האי היה קולח ושוטף. מיהרנו ועלינו מן הסירה, קשרנו בחבל אל סלע, ואחר רצתי אחר פדרו למצוא מקלט באחד הנקיקים.

היתה זו מערה קטנה, בצלעו של הר־הגעש החרוטי, שדמתה לאותה מערה שבאקאהואלינקה. פתחה פנה אל האגם, ובעמדנו שם שנינו, יכולנו לראות איך הגשם השוקק מנקב במיליוני חציו את חלקת המים.

ברק נצלף כשוט מן השמים ארצה ואחריו התגלגל רעם מקצה האגם עד קצהו. הגשם ניתך שפכים־שפכים.

מבול! אמר פדרו, ככה זה פה, פתאום הוא בא, באמצע החום הלוהט, ופתאום נפסק ושוב החום הלוהט. מעצבן, מעצבן נורא. אין מנוחה לאדם.

עמדנו והסתכלנו במטר השוטף, הניתז על הכפים ויורד פלגים־פלגים אל האגם. לפתע אמר פדרו בקול נמוך:

אתה מכיר אותו היטב, את…

וכאן ביטא את שמי, לפליאתי הרבה היו פניו שקטות ושום העויית תיעוב לא היתה בהן.

כן, אמרתי, היטב.

היתה שתיקה ממושכת ורק שטף המטר נשמע.

בעצם, צר לי עליו, אמר מבלי לשאת עיניו אלי. אם תראה אותו בקש ממנו שיסלח לי.

הוא כבר סלח בודאי, אמרתי.


טו    🔗

כשישבתי במטוס שהסיעני חזרה לפנמה, והמרחבים הגדולים של ניקרגואה חלפו לאחור, ייסרתי את עצמי על שעד הרגע האחרון לא גיליתי לפדרו את שמי. אם כן הדבר, הירהרתי, אין אני נקי מן החטאים שמנה בי. שוב נכונו לי אותם ייסורים, כמו בטרם ראיתיו.

סבורני שבאחד הימים אעשה שוב את הדרך הארוכה מאד מארצי לארצו שבקצה העולם, רק כדי לומר לו שאני הנני אני.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48629 יצירות מאת 2702 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20830 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!