(מן השאלות והספיקות עד ביכור רעיון הלאום)

א. “אם אין אני לי מי לי”

הנני משקיף לאחור על הדרך אשר עברנו בה כעשרים שנה ¹. הנני זוכר היטב את המצפצפים הראשונים – ולא לחרפתם, כי אם לכבודם כן אקרא להם – שבראו ניב שפתים לרעיון הלאום בקרבנו בתבניתו החדשה. גם כמו חי עומדים לעיני אנשי ריבם הראשונים, אנשי הריב שהיו אחרי כן לאנשי שלום. אזכרה ואראה, כי נקובי אנשי ריב השמיעו אז דברים, שמטיפי הלאום כמו חידשו אותם עתה, הגלגל החוזר בעולם הפך לא רק את הקטיגורים לסניגורים, כי אם את הסניגורים לקטיגורים. הנני זוכר את כל הדברים ההם לא כקורא, כי אם כסופר, לא כמתבונן מרחוק, אך כלוקח חבל בהם וכעומד בתווך. בעבודה זו אשר אין בה שביתה ועמידה, בעבודת איש שחובתו לראות, לשפוט, להעמיק חקר ולהודיע את הגיוני לבו, בעבודת סופר עתי שהוא אנוס להחליף את שקלי הון רוחו בפרוטות קטנות, לפזרן בכל יום ובכל שעה, יש רגעים של חשבון הנפש, יש רגעים שחפצו מתעורר בקרבו בכל עוז לחשב עם נפשו ולהתוודות לפני נפשו הוא מה היו דבריו ומה הם עתה, במה שגה ובמה תיקן את המעוות, ואם לא סר מן הדרך הטובה ויפן אל רהבים ושטי כזב, ואם לא השיאהו יצרו לעשות מטעמים לקהל, לשית בחלקות למפלגות, שהשעה משחקת להן ולשחות עם הזרם, והחשבון הזה יותר שהוא דרוש לו לנפשו, לכבודו, הוא דרוש לחפץ הקהל. לא דבר ריק הוא להטיף לעם, להיות יועץ לרבים, לחוות דעה ולהאיר נתיב להמון קוראים תמימים. טוב איפוא כי יהיה וידוי סופר כזה לא וידוי בלחש, כי אם בקול רם. אולי יתוודה גם הקהל עמו.

כי אמנם הסופר העתי והקהל אגודה אחת המה, ואין ריווח בין הדבקים. האנשים אשר לא הסכינו באלה, אשר לא למדו ולא שימשו די צרכם במקצוע זה, חושבים לתומם, כי הסופר העתי הוא אחד משנים אלה: או איש אמת, מביע כמעיין את דעותיו, כמעיין נובע, אשר לא ישאל אם מימיו דרושים לאיש ואם יפיקו רצון או לא, או הוא איש כזבים אשר יראה ובחן לאן נוטה הרוח. זה דרך כסל לאנשים, אשר יבינו מעט לראות את קצה מזה וקצה מזה. באמת רבים מן הצדיקים ומן הרשעים הגמורים האלה ישנם סופרים, אשר רוח הקהל הוא רוח המושל בהם, בלי אשר ידעו זאת ובלי אשר תעלה מחשבה על לבם, שדרכם דרך חנפים, כאשר גם יש קהל, שהסופרים ישימו רסנם בו וימשכוהו אחריהם, והוא לא ידע כי דעתו, דעת הקהל אשר בה ישתבח, דעת סופרים היא.

אם הספרות היא ראי בדולח לתמונת החיים הסובבים אותה, הן לא תוכל להראות כל הימים תמונה ותבנית אחת, בשגם תמונת החיים חליפות וצבא לה, והסופר גם הוא איש חי ולא גו חנוט, והוא דולה את דעותיו ממקור המפכה של הנסיון והמקרים, של המראות והמעשים, ההולכים ומשתנים לעיניו. ואם יאמר לפעמים מרשיע נמהר, כי חליפות עם הסופר והוא מתהפך כחומר חותם, הוא שוכח, בזדון או בשגגה, להוסיף על דבריו כי חליפות עם החיים, ואם לעומתו יקום מצדיק ומזכה כל עוון למחות כעב פשעי כל סופר ותהפוכותיו, ולאמור, כי המקרים שינו את טעמו ואת תורתו ואת דעותיו, הוא שוכח, כי לא כל המקרים ראויים לשנות דעות איש, ויש מקרים עוברים כצללים, ודעות איש הגיון וחקר דרושות להיות נכונות מאד ואל לסערות מקרים להזיזן ממקומן. ולכן חובה לצרף לברר וללבן מה חובת סופר ומה חובת קהל, מה תורת הנסיון השלמה ומה זעזועי מקרים וחליפות קלות.

אני הייתי אחד הראשונים שקמו לבקר את הד"ר פינסקר, כותב המחברת “אוטואמנציפציה”. אין אני מעלים את הדבר, אך להפך, הנני מתפאר בו, יען כי נלחם נלחמתי תמיד לדבר אשר היה בעיני דבר אמת וטובת העם, בלי שים לב אל אשר יאמר הקהל. זה קרוב לעשרים שנה, ואני אז סופר צעיר, כמעט פתח הסמדר, ואם יש תקופה אשר בה הסופר מחפש ומתפש ברגליו, למצוא יסוד מוצק תחתיהן, אם יש תקופה, אשר בה הוא בהול על מה שיאמרו עליו הבריות, על מה שישבחוהו או שינאצוהו, שיקשרו לו כתרים או שיעפרו עליו בעפר, הלא היא אך תקופת הנסיונות הראשונים במכתב-עתי, שמשתוקק להיות רצוי לרבים. ולא רק בודד הייתי אז במועדי, כי גם סער התחולל עלי בשצף קצף. הימים ימי רעמים וזוועות, והעם השתוקק לשמוע מלה שיש בה כאולה ותקוה. והיה כל אשר השמיע מלה כזאת וישאוהו על כפיים, וכל אשר נועז להשמיע דברו כחוקר וכקטן, היה בעיני העם כרוצח אכזרי, ויהי צפוי כמעט להיות נידון בדינו של לינטש (“עביד צבור דינא לנפשיה”).

ואז כבר היו אגודות קטנות, כבר החל רעיון חיבת ציון להחם את הלבבות, וכל מקום שיש חברות, שמצטרפות ועולות למפלגה אחת, נקל מאד להתוות תו על מצח איש עומד מחוץ לאגודות, לשימו למשל ולשנינה כי הוא זה עומד מנגד, כי הוא זה מוקש ומכשול. איש מודיע לחברו, אגודה לרעותה, מתלחשים, מחליפים מכתבים ומקבלין דין מן דין, והדבר שתחילתו כחוט השערה, במשך התגלגלו מאיש לאיש יהיה להר תלול. או יהיה הדבר לענין לסופרים להתקוטט עליו, ונודע איך הם מתקוטטים, תחת משא ומתן של הלכה, איש מתגולל על חברו, איש איש חותר לנצח לא את דעת חברו כי אם את חברו. או יש אשר יביא את דבריו, ולא את כל דבריו ולא את רובם כי אם את הדרוש לו, למען קשור את הלשון של זהורית בראש חברו.

בדרך הזה תקום מהומת סופרים, ואחרי אשר התגלע ריב לא יוכלו לנטשו, כי הריב הראשון כבר הפך את הסופרים לצוררים, יען כי עבר עברו את גדר הענין, אשר בו דעותיהם חלוקות ויגעו איש אל רעהו ויהי זה עולב וזה נעלב ולא יוכלו עוד דבר איש את רעהו לשלום ואיש מהם לא יוכל להודות על האמת גם בראותו כי שגה; או – וזו רעה חולה מכל – בהיות הדבר לענין למכתבי-עת מתחרים, שאחד מהם תופש דעה זו והשני דעה אחרת, והם כמגינים על דעותיהם ולא ידעו כי האורב יושב בחדר ויצר רע של תחרות מנהל ברסן מתעה את מלחמת הדעות. כל הדברים האלה פרעו ויפרעו פרעות תמיד במלחמת הדעות לשימה לזעוה ולהסירה מדרך האמת וההגיון, וכן היה גם בראשית חיבת ציון. על אלה וכאלה אין להתעצב ואין להשתומם הרבה. איש דעת יבין, כי אין להימלט מהם, והוא גם יבין, כי אין להישען עליהם, כי כמוהם כאין, עם הזרם באו ועם הזרם יחלפו, ואך הבל ומעשה תעתועים הוא להעלות מתהום הנשיה דברי אהבה או דברי שנאה כאלה, שהם כקצף על פני מים.

ונקל להבין כי בשימי עין לאחור אל מלחמת הדעות ההיא, אך מלחמת הדעות תהיה לנגד עיני, וכל האנשים וכל הסכסוכים הקטנים וכל הגידופים הגדולים או התהילות הנפרזות ייעלמו וזכר לא יהיה להם. הנני מחדש בקרב לבי את כל הלך הרוח, את כל עבודת המחשבה שעוררתני לבקר אז את ה“אוטואמנציפציה”; הנני בוחן ובודק את דעותי אז ועתה: אם הדברים שכתבתי אז אין מקום להם עתה, אם לא נכשלתי אז או אינני נכשל עתה בטעות זו או אחרת, בנטיה זו או אחרת, והנני מוצא, מלבד פרטים רבים, שני דברים ראשיים: (א) כי דברים רבים שעליהם העירותי אז, מודיעים רבים מן הציונים עתה; (ב) כי דברים רבים שכתבתי אז עומדים בתקפם גם עתה, נושאים בבד עם הציונות החדשה.

אין אני מבקש כבוד ועטרה ומשרה. ואין רצוני לקנות את הבכורה לרעיון זה או לרעיון אחר. הסופר, אשר לנוכח האמת דרכו, אנוס להיזהר גם מן הגאווה גם מן ההכנעה המעושה, שיש בה גאווה מסותרת. התגלות הדעת לא תהיה תמימה ושלמה אם יהיה בה שמץ דבר עשוי כזה. ואני אמרתי לבלי העלים אף הרהור אחד שבלבי, אם כה או כה ייראה בעיני הקורא, על כן עלי לאמור: באחת נבדלתי מן הלאומיים וחובבי ציון הראשונים, והיא – הם קיבלו את הדברים הראשונים תחילה בלי בקורת, או כמעט בלי בקורת, ואני קיבלתי את הדברים הראשונים בבקורת ההיא, בתלונות ההן, בהשגות ובמחאות, בשאלות ובספקות ההם שנולדו להם אחרי כן. ועוד הפעם עלי להזכיר, שאין אני מתפאר בדבר זה, ולהפך דלוגי זה לא היה עלי אהבה, אך אין לשנות את הדברים אשר היו. הקול נשמע אז: אוטואמנציפציה, ויפה העתיקוהו: אם אין אני לי מי לי, ויפעל אז פעולה אדירה מאד, אך בלי משים זכר אז איש הדעת את המאמר הסמוך לו: וכשאני לעצמי מה אני.

אולי נעים היה לשכוח את המאמר השני הזה, אך חובה היתה לזכרו, למען דעת, כי לא מעשה יום אחד הוא שיתן העם העברי זכויות לנפשו, לא מעשה יום אחד ולא מעשה דור אחד. יהודים ייעשו אגודה אחת, הלאה חסד-לאומים, אין לנו חפץ במידת הכנסת אורחים ובזכויות הנתונות לנו מאת זה או מאת אחר, נעלה כולנו בהמון לאחת הארצות הריקות ויסדנו לנו שם מדינה וממשלה. נזכור נא, כי ציון לא היתה עוד אז חותם תכנית הד"ר פינסקר. כמעט אחת היא לו ארץ ישראל או ארץ אחרת, ובלבד שיעלו היהודים בהמון ובמהרה.

בתור אוות נפש, התגלות רגש, התעוררות לב היתה המחברת ההיא חביבה אז, והיא חביבה גם עתה, וראויה עוד עתה להימצא ביד כל איש מן הציונים, כזכרון טוב לראשית הרעיון ומחולליו בתקופה האחרונה אך בתור הלכה למעשה או שיטה מסויימת במצריה הן לא תעמוד עתה בפני הבקורת, וגם אז מצאתי בה את אשר מצאו אחרים עתה. הן לא יימצא עתה בין הציונים השלמים איש, אשר יאמר לבנות מגדל כזה וראשו בשמים: נעלה, נצא בהמון, נייסד ממלכה! גם ה“יודענשטאאט” של הרצל היה הוראת שעה, אימפרוביזציה כזאת, שנזרקה מן הלב, מן העט, בכוח וברגש, אך בלי שים לב אל תנאי החיים. גם החיבור הזה הוא זכרון חביב, סניף יקר לתולדות הציונות, ובבחינת הספרות ורגש הנפש אולי יקר הוא בגלל תכיפותו ואי-אמצעיותו מהדברים שבאו אחרי כן בדעה צלולה, אך בתור מאיר נתיב לעם – גם זה גם זה חזיון, אשר יוכל להביא לידי רגש, ולא לידי מעשה.

הנה בא האות והמופת! שוו בנפשכם כי לא היו סופרים מבקרים, לא היה כל מכשול וריב. אל תתבוננו אל אשר מחוץ אך אל אשר בקרבת המעוררים ההם. מן המחברת של ד“ר פינסקר יצאה חיבת ציון, ובגלגולים שונים הביאה אל יסוד הועד האודיסי, ומן המחברת של הד”ר הרצל יצא הקונגרס הציוני. גם פה גם שם אתם מוצאים חליפות – לא אני, לא אתה הקורא, לא חברי ולא חבריך, אך הזמן שונה, ותנאי המצב שאין לשנותם הכריחו לתת לענין תכנית כזאת וכזאת. אוטואמנציפציה – ואולם אחרי כן הוכרחו לבקש רשיון לייסד חברה לתמוך ביד בעלי מלאכה ועובדי אדמה. היתכן – שני הפכים בנושא אחד? אין לנו חפץ בזכויות, כן היה הקול הקורא, ובאחרונה, גם בשביל זו צריכים היינו לבקש רשיון? היתכן – אמרנו לעלות בהמון, ואחרי כן אנו אנוסים אך לתמוך ביד העולים לאט לאט? ואם כן שינו האנשים את דעתם ואת טעמם, בגדו, מעלו וכו'! או כעין זה גם בציונות החדשה. בתחילה יודען-שטאאט: כולנו יודעים מה הוא “שטאאט” מיוחד ליהודים. ארץ ישראל לא נזכרה ולא נפקדה, אחרי כן נוסף גם המקום הנבחר, ואולם השטאאט נתמעט, ויהי לעפענטליך-רעכטליך. תיובתא דהרצל אדהרצל. עפפענטליך-רעכטליך היה לטשארטר – עוד פעם תיובתא.

כל האנשים הבאים עם תיובתותיהם אחרי כן הם היו שקיבלו בתחילה את התורה בנעשה ונשמע וינאצו את המבקרים. אני ראיתי גם במחברתו של פינסקר גם בזו של הרצל את “כף ירך יעקב”, או כאשר יאמרו בשפת העמים את “עקבו של אכילס”, לא בגלל שלא חפצתי אז בקיבוץ גלויות, או בגלל שהתחיה הלאומית לא היתה גדולה ונחוצה בעיני כמו עתה, אך באשר לא ישרה בעיני גוזמת ההתרגשות, ויען כי לבי אמר לי, כי לא די לקרוא קריאה גדולה: טול וצא, אך חובה לשים לב אל מצב היהודים בארצות, אל יכולתם ואל הונם, אל הכנתם ואל כשרונם. הריב לא היה ריב ע“ד המטרה כי אם ע”ד הדרכים. ע"ד המטרה יכלו המתבוללים לריב, ואולי גם רבי החסידים. הראשונים אינם חפצים להיבדל מקרב עמים אחרים שבהם כבר שקעו את נפשם, והאחרונים חפצים להיות בגלות כי כן צוה ה‘, זה ה’ אשר בשמו ידברו כל החפצים לדבר. ואולם אם היו בינינו ספקות ואם יש בקורת בינינו, הלוא נוגעים הם אך אל הדרכים, איזה מהם טובים, איזה מהם יקרבו ואיזה ירחקו מן המטרה.

להחיות את הלאום ולהבדילו ולקיימו בייחודו ובטהרת גזעו – כולנו חפצים. מדינת יהודים, רשות עצמנו, זכויות נתונות לנו בידינו בלי עזר מזר – מי מאתנו לא יחפוץ? השאלה היא אך ע“ד הדרכים, וביחס אל שאלת הדרכים חשבתי למצוא אז במחברתו של ד”ר פ. עקבות דמיון עז ונמרץ, שאיננו שם בפלס את אפני המצב ואת צרכי ההווה. בצעקת לב כואב ונפצע ונשבר היו הדברים ההם יקרים לי, אך כהלכה פסוקה וכתורה שלמה לעם שואף לשמוע מה לו לעשות – היו זרים בעיני בתמימותם. כבר אמרתי אז עם לבי: עלינו לעמוד על יסוד קורות הימים. אם טוב המצב הזה או לא, אלפי סיבות במשך הרבה הרבה דורות יצרוהו ויעצבוהו בתבנית זו.

הננו יושיבם בארצות שונות והננו נאחזים וקשורים בהן, יש שאנו יכולים לעשות דבר לטובתנו, ויש – שאין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים. נקל לאמר ליהודים באשכנז: צאו ועלו, אך הם לא יצאו ולא יעלו, יען כי אין הם חושבים את נפשם כלאום בודד, ואין עוד מצבם רע ואיום עד כי ילחצם לצאת, ואין גם יכולת לייסד מהר מדינה. כן גם נקל לאמור ליהודים פה: קחו את מקלותיכם ואת תרמיליכם וצאו, והם אינם מוכנים ואינם מוכשרים. דבר זה הוא חסר עוד את התנאים, את ההקדמות, במקום זה – את הרגש הלאומי, במקום אחר – את ההכרח שאין להימלט ממנו, עוד במקום אחר – את הכשרון וההכנה. עד שההקדמות האלה תיבראנה אין לנו לזוז מן היסוד שאנו עומדים עליו. חשבתי אז לדרשנות שאיננה מחשבת עם החיים את השלכת הנעל על כל הזכויות, על כל יחס היהודים אל העמים. מוחי לא יכול סבול את הקפיצה הנוראה הזאת קפץ ודלג על פני כל המצב ההווה שנברא ושהתפתח במשך אלפי שנים. לא חוסר אהבה, כי אם אהבה רבה מאוד לעמנו ציוותני אז לשאול שאלה: אם יכולים אנו לעבור על פני כל ההווה ולהסיח דעתנו ממנו, אם יכולים אנו לנתק את מוסרותינו ולאמור לעמים “שקילו טיבותייכו ושדי אחיזרי”, אם אין אנו אנוסים במקום שיש לנו זכויות לשמרן ולהשתמש בהן למען נחיה, ובמקום שאין לנו עוד זכויות להשתדל להשיגן למען נחיה?

שתי המלים האלה: למען נחיה, היו בעיני מאז עד עתה יתד ופינה לכל עניני הלאום, לכל תקוותו ועתידותיו. התנאי הראשי לכל ההצעות, לכל התיקונים ולכל החידושים הוא שנחיה ולא נמות, שנהיה בריאים, חזקים, משכילים, חרוצים, מאושרים, שתהיה לנו שארית טובה ואמיצה, שגזענו לא ייבש ויונקתנו לא תחדל. זה היה וזה הוא בעיני תמיד יסוד היסודות. ולכן הנני חרד ונבהל על כל דבר שהנני רואה בו כי יוכל להשיא את דעת העם לחדול מעבוד, מהתפתח, להקל ערך הדברים שיש לו, לפזר את הונו, לשכוח את מדעו. אני אמרתי אז בלבי: האמנציפציה בכל קלקוליה, בכל הפרצים שעשה בה הזמן, אולי נהפכה לכלי אין חפץ בו. אבל היא דבר אשר קורות הימים עשוהו, ורק בדרך קורות הימים יכולים אנו למצוא יסוד אחר, אבל רק בדרך התפתחות הדורות, ולא בדרך מרידת פתאום. כי גם אם אנחנו נשית יד כולנו למהפכת פתאום כזאת, העם לא ילך אחרינו, ואם ילך אחרינו, אך שואה נמיט עליו. לא נביא הייתי, ולא אומר כי חזיתי מראש את כל מהלך המקרים אשר באו אחרי כן ויאשרו ויקימו את דברי אלה כתומם; אך מתבונן הייתי בעינים פקוחות, ואצרף אל חזון העתיד את מצב ההווה ואת כל התנאים הקיימים. ראיתי בהשכמה את אשר ראו חברי בשעה מאוחרת; שיערתי תיכף להתעוררות את ההתקררות שבאה אחרי כן, ודברים שמשמיעים עתה, לא מתנגדים אך מעמיקים לעיין, יכול אני להראות בין המאמרים שכתבתי אז – ואני כתבתים אז יען כי בכל לבי הייתי גם אז לאומי וציוני-קולטורי, גם אם השמות האלה לא נודעו וגם אם לא נקראנו בהם, או גם אהוב לא אהבנוּם.

החזיון אשר חזה פינסקר היה בעיני עתיד רחוק מאד, עתיד נהדר, מקווה, מפיק זיו ונהורא מעליא, אבל רחוק מאד. וסכנה היתה אז לסופר לעמוד בשער ולהודיע, כי לפי דעתו עתיד זה הוא רחוק מאד. נקל לו לעשות רושם נפלא, אם יעמוד ויבשר, כי בעוד חמש שנים יהיה קולנו נשמע מסוף העולם ועד סופו בתור עם צולח ועשיר וחכם ואהוב בין כל העמים. אין ספק, כי בשעת בשורה יעשה רושם נעים בלבות כל השומעים. אך אחרי עבור חמש שנים לא יוכל להרים ראש, אם עוד יזכרו האנשים את הבטחתו. ראיתי אז את המדבר הגדול והנורא המבדיל בין מצבנו עתה ובין העתיד ההוא. מצבנו עתה נראה בעיני כמקצוע גדול, רב הדאגות והשאלות, הסכסוכים והקלקולים, שאנו חייבים לעסוק בהם לבל נרד דומה. הסב עין העם אל הנקודה המאירה והרחוקה וביטול היש של כל המעמד הנוכחי כאילו איננו, נראו בעיני, מנקודת האהבה הלאומית, שראשית חובתה היא הקיום וההצלה, כדרך לא טובה. ועל כל הדברים האלה הלוא עמדו טובי חובבי ציון וציונים אחרי עבור ימים ושנים. בוא באו לידי נסיון וילמדו, כי אין לעשות בחפזון, כי חובה להכין הכנות, כי גם המצב ההווה עם צרכיו מטיל חובות ידועות, בוא באו אחרי כן איש עם בחינותיו, איש עם מופתיו, העיוניים או המעשיים, להראות, כי אין לדחוק את השעה, ומי שלא טרח בערב שבת לא יאכל בשבת.

ב. המולדת היא הכל

הפתגם הזה יצא מתחת עט סופרת יהודית אמריקאנית אמא לאצארוס, שהיתה אחת החלוצות הראשונות לרעיון הלאום, וגם אותו קיבלו הראשונים בחדווה ובסילודים, בלי בקורת. לפי זה אין אדם חשוב יהודי בגלל שמרו את תורת היהודים, ולא באשר יש לו תרבות עתיקה או חדשה לפי טעם היהודים, אף לא בגלל אשר יש לו קורות הדורות מאז ועד עתה, שמשתפות אותו עם כל היהודים, וגם לא בגלל רצונו גם מהיום והלאה לחיות עם בני עמו, לחיות “חיי יהודי”, אם כתבניתם העתיקה או החדשה שבחדשות, לנצור מסורת עמו, לפתח ולבכר את מתנות הרוח הגנוזות עתה בקרבו כבן לעמו. כל זה לא ייזכר ולא ייפקד – הכל היא המולדת, המין, היחש, הגזע, וזולת זה אין דבר. “מחמד רסול אלאה” – כקריאת המושלמנים. אין בלתי אלאה ומוחמד נביאו.

מאז ועד עתה הסכנתי מעט אל דרכי הגַמרָנים, הקצויים, ואדע כי יש ללמוד עליהם זכות. על פרשת דרכים בין דורות ובין דעות, טוב כי יקומו כסוללי דרך, כמכריזים, אנשים שאין דעתם עמוקה ומדקדקת וכוללת ועשירה כל צרכה, וקראו קריאות מרעישות, מרגיזות, מעוררות-מרד, הופכות מהפכה באלה. דברים יותר עמוקים, צלולים, ברורים, מתונים יחטיאו את המטרה, ועל כל פנים יחטיאו את המטרה ביחס אל המון העם, הנתפש אך בדברים חדשים, באמרים קצרים, מתלהמים ושנונים. הדברים העמוקים, הבקורת, המתינות בוא יבואו אחרי כן, והקצויים בעצמם מדי יוסיפו דעת, מדי יוסיפו נסיון, אף מדי יוסיפו ימים – ובלבד שלא יזקינו – יחלו לשים פלס לרוחם, יחלו לבאר ולגדור את דבריהם הראשונים לאמור: כן, דבר זה נכון, אבל עוד יש לשים לב לזה ולזה. הדבר השני גם הוא נכון, אבל אין לשכוח כי מתנגדינו אומרים כן וכן, וגם הם נימוקם עמם בשיעור ידוע, ועלינו לשער בדיוק את השיעור ההוא.

אז תחל הגבלת התחומין ושימת הגדרים לכל דעה ולכל מעשה, אז תחל עבודת הבנין, וכשבונים אין בונים בלי גבול, בלי תכנית, ממעל לתנאי הזמן והמקום, ואז כבר יש לדבר שיעור, בעוד אשר הכרוז הראשון, הגמור, הוא תמיד דבר שאין לו שיעור.

המולדת היא הכל – כן, בשיעור ידוע נכון הדבר. הננו לאום, ודברי לאומנו עניים במקום זה ועשירים במקום אחר, חסרים תנאים ידועים ומלאים וגם עודפים ביחס לתנאים אחרים. אין אנו עם ככל העמים; ואם במידה שנמוד להם נמוד גם לנו, אז, בחפצנו להיות מדייקים היטב, עלינו יהיה להחליט, כי אין אנו עם. אבל חובה עלינו לגדור את הדבר ולהעמיק בו עד תכלית. עלינו להבין, כי כל עם הנהו עם בשתי תכונות. התכונה הראשית והראשונה היא הטבעית. בני כל עם קרובים איש אל רעהו יתר מקרבתם אל בני עמים אחרים, דומים איש לרעהו יתר מהיותם דומים לאחרים, יען כי יצאו ממקור אחד ויען כי לא שבת מטהרם, ועל כן הנה הנם עם אחד לפי טבעם, ולעם כזה יש רשות להיווסד ולהתכונן ולהשתרר לבדו, זאת אומרת לעמוד ברשות עצמו ולשמור ולפתח את כל הדברים המיוחדים לו – את שפתו, את מנהגיו, את נימוסיו כחפצו, וזאת היא התכונה השניה התלויה במעמד.

אנחנו הננו עם בגדר הראשון, ואין אנו עם בגדר השני. הננו עם עפ"י ההוראה העיקרית, הטבעית, האתנולוגית, ואם לכל עם כזה יש רשות להחל לחיות חיי עם, גם לנו הרשות הזאת. אך אין אנו חיים חיי עם, וזה דורות רבים מאד עברו עלינו ולא חיינו חיי עם כולם או מקצתם ומפני זה חסרנו תנאים ואופנים, סגולות וקניינים שעמים אחרים מצויינים בהם.

אם יש לתת לדבר הזה דוגמה לא מדוייקת כל צרכה, אך קרובה, כי עתה נוכל לדמות אל המצב הזה גם את דבר המשפחות. התכונה הראשית של המשפחה היא קירבת המולדת. כל אגודת אנשים ונשים צאצאי אב אחד וקרובים זה אל זה מאד הם משפחה. יש אשר הם ניכרים בחזות פניהם, בקולם, במבטאם, בהילוכם; יש אשר הם ניכרים בנטיות רוחם, בטעמם, במידותיהם; יש אשר הם נבדלים בזה, ודומים איש לרעהו בדברים אחרים שאין העין והחקירה שולטות בהם; ויש שאין לתפוס את הדמיון הזה בדור אחד, כי אם במשך דורות, מפני שהדברים המיוחדים למשפחה מתגלים לפעמים כסדרם ולפעמים שלא כסדרם, לסירוגין. לפי זה עצם קיום המשפחה הוא יחס-הורים משותף. המשפחה היא משפחה בעל כרחה, כמו הבן הוא בנו של אביו בעל כרחו, ויכול הוא להיות ברצונו בן טוב ומקשיב ונאמן ואוהב, אך לחדול מהיות בן לאביו לא יוכל: אפס כי יוכל למרוד באביו, וגם אז ייחשב אך כבן מורד.

המשפחה היא אגודה טבעית, ולאגודה כזאת יש עפ“י רוב דברים מיוחדים לה, גלויים או שאינם גלויים, נראים למתבונן בסקירה ראשונה או אחרי חקירה עמוקה, למתבונן אל דור אחד או לצופה כמה דורות. בגדר זה דומה המשפחה הטבעית אל העם הטבעי. עתה יבוא הגדר השני. לכל משפחה יש רשות, ועכ”פ כן הוא החוק והמנהג, לנהל כלכלת בית יחד, כאשר יש לכל עם רשות לעמוד ברשותו ולכלכל את עניניו.

אבל אין זה תנאי מוכרח. גם אם בגלל סיבה זו או אחרת אין המשפחה מנהלת את כלכלת ביתה לבדה לא תחדל מהיות משפחה. נקל להבין, כי נוח לה למשפחה, לשלומה, להצלחתה, לשיכלול כל הדברים המיוחדים לה, שיהיה לה בית ושתהיה בעצמה צופיה הליכות ביתה. קלסתר המשפחה וצורת איקונין שלה תתמלא, הדברים שהמשפחה מצוינת בהם יתפתחו, ישתכללו, יילטשו, הדבקות והאחדות בין בני המשפחה תרבינה, הסדרים שהמשפחה תחיה בהם ישאו בד בבד עם רוח כל בניה או עם רוח רובם, והציגו לעינינו תבנית נאמנה והתגשמות שלמה ממאוויי הרוח ומהנטיות הטובות הצפונות והכמוסות בקרבה. אבל אם לא תשחק השעה למשפחה, אם לא תוכל לשבת בשלוה, נבדלת וקובעת מדור לעצמה, אם תהיה אנוסה לשבת כסניף למשפחה אחרת או כשותפת או כאורח, ואם תהיה אנוסה לפזר את בניה ולהושיבם בריחוק מקום, עוד בגלל זה אין תכונתה, תכונת משפחה טבעית פוסקת ובטלה.

משפחה כזאת לא תימלט מהיות זה או זה מבניה נבלע ונטמע, ומהיות הדברים המיוחדים שלה נפגמים ולוקים, מעוכים וכתותים, נהפכים הם לזכרונות ולגעגועים או לסימנים ולעתיקות. אך עיקר משפחה יש בה הרבה יתר מאשר בקבוצת בני משפחות זרות שיסכימו לייסד להם יחד כלכלת בית וישבו יחד. הננו לאום בעיקר, ולא במקרה, במה שהטבע עושה אגודת בני אדם. ובגדר זה אין לנו אחים, אין להמשיל אלינו ולהחבירה, זאת אומרת: אין עוד אומה זולתנו במצב כזה, ולפיכך כל הכינויים שהוסמכו לאחרים אינם מקבילים אלינו כל צרכם, ואין לחתוך את החבל הגורדי הזה בסייף, אך חובה להתיר את קשריו ואת נימיו.

עוד דוגמה אחרת לקרב את הדבר אל השכל הפשוט ישַווה לנגד עינינו דבר המינים. האיש הוא איש והאשה אשה לא בגלל הנשואין, כי אם בגלל היותם איש ואשה מתחילת יצירתם. רשות לאיש ואשה להזדווג, אבל אם לרגל סיבה זו או אחרת אין איש נושא אשה או אין אשה נישאת לאיש, רשות הזיווג איננה ניטלת ממנו. ואין צורך לומר שהמין איננו נפקע. ואם יש נזירים ונזירות שגוזרים על עצמם עפ"י תקנות אחת החברות או הדתות פרישות מחיי זוג עוד אין הנזיר פוסק מהיות גבר והנערה איננה פוסקת מהיות אשה.

דבר זה ראוי לזכור אותו לכל החפצים לבטל את עם ישראל ביטול היש, בגלל אשר הוא חסר מצב מדינה.

יש גם לאמור והיו הרבה דורות שאמרו, כי כל אדם שאין לו אחוזה איננו אדם. כל אדם כזה היה, על כל פנים בימים שעברו, עבד כפוף לאחרים. אין אישיותו, יחידתו של עבד נראית לעיני הבריות כזו של אדון. הנכנע, המכוון את עבודתו לצרכי אחרים, איננו יכול לגלות את נטיות רוחו, ובשביל שאיננו יכול לגלותן, הן הולכות ומתעקמות, הולכות ומתנוונות, וסופן – שפלות, ולפעמים גם אפס ותוהו. קצה הצרות והשעבוד הוא שהעבד בעצמו איננו רואה את נפשו כאיש נבדל, אך כאיש שנברא בעד אחרים, כנפי רוחו קצוצות, והוא איננו יכול עוד להשתוקק כי הגיעו לו ימים, אשר אין לו חפץ בהם. מעמד כזה הוא מורה מאד, ובכל זאת, אחרי כל אלה, כל חובב אדם שנברא בצלם, לא ישלול מאת המשולל ע"י המקרים את כל הזכויות שיש לו מאת טבעו. לו יחפץ העבד הזה לחיות חיים שלמים ומלאים, כי עתה לא נבעט בו בגערת אכזרים לאמור: לך אין כל, אתה חסר כל אשר לבן חורין או רוב הדברים אשר לבן חורין. להפך, איש איש מאתנו יבין, כי יען אשר הוא חסר על כן רשות נתונה לו לדרוש את אשר הוא חסר.

ועוד אין גם זה מדוייק כל צרכו, באמרנו, רשות נתונה לו, כי באמת אין הרשות נתונה לו. אך היא בו, היא קשורה בנפשו, בחייו, כמו שתכונת המשפחה איננה תלויה בכלכלת הבית כי אם בגזע, והמין לא בנשואים, כי אם בטבע הבדל המינים.

לפי זה יכולים אנו להבין, וראוי לנו להבין היטב, כי העמדת הדברים על המולדת היא ראש פינה לקיום עם העברים בתור עם, בתור חטיבה אחת בעולם, וקרוב לשער, כי גם חכמינו, שהניחו ליסוד מוסד: ישראל אעפ"י שחטא ישראל הוא, ולא רק מאמר כזה, כי גם מערכת דינים קבעו, שעל פיהם כל יהודי גם אם יעבור על כל התורה כולה, גם אם ישים את גדרי החוקים למרמס, גם אם יבגוד באלוהי ישראל, יהיה אך ליהודי מומר, ליהודי כופר, ולא יחדל מהיות יהודי, כאשר לא יחדל הבן מהיות בן לאביו גם אם יקללהו, הם היו הלאומיים הראשונים – אם יש להעתיק את הכינוי החדש הזה לזמן רחוק ולהשקפות קדומות. ובאמת גם הם לא ייסדו את הדבר, אך הוא היה מוסד בטבעו המיוחד של עם היהודים, שכבר היה עם לבדו לפני מתן תורה, ואחרי מתן תורה במשך השינויים אשר חלו בהליכות הדת.

קורותינו שונות הן מקורות כל עם, ואולם יש דרכים שבהם נשתוו. יש גם עמים אחרים מחזיקים בדתם ונאמנים לה בכל לבם ונפשם, ויש מהם שרואים את הדת כמגן וצינה ללאומם. הפולני הקתולי, למשל, מעריץ את דתו לא רק כחרד וכמאמין, אך הוא גם רואה את דתו כראות חומה בצורה לעמו, חומה שהוא מסתתר מאחוריה ומגנה על נפשו מפני כל פגעי הזמן, דבר שהורכב, שנתחבר ונתקשר קשר של קיימא עם האומה. כמעט איש איש מהם יאמר, כי הנוגע בדת הוא כפוגע באומה, והחותר תחת מוסדי הראשונה הוא מהרס את האחרונה. זאת השקפתם, השקפת חרדים, לפי תומם וטעמם. ואולם יש מהם לא יבטל את פולניותו בגלל קתוליותו. איש איש מהם יודע, כי: היות קתולי הוא דבר לעצמו, ויכול אדם להיות פולני גם בלעדי היותו קתולי. ואולי, הוא החרד הגמור, לא יחשוב את בן הכנסיה האחרת כפולני כשר כל צרכו, אך גם את נפשו לא יציין כקתולי סתם, כי גם, ולפעמים לא גם, כי אם בטרם כל דבר – כפולני. יודע הוא: עם הפולנים קיבל את הדת הקתולית בימי מיטשיסלב הזקן – לו, לקתולי חרד, חשוב הדבר הזה, כמתן תורתנו לנו.

הוא אוהב את תורתו כאהבתנו אנו לתורתנו. עמו שלו היה לפני קבלת הדת הנוצרית במעמד לא נקי בגדר הטבעי (האתנולוגי) ולא ברור בגדר המדיני, הוא היה אז בחיתולי הילדות יותר מעמנו לפני מתן תורה. אבל הוא יודע שהוא פולני, מלבד היותו קתולי, ואין הווייתו האחת מבטלת כי אם ממלאת ומשכללת את השניה והיתה להווייה אחת. והנה על מופת זה ישיב מי שישיב: האיש הזה רואה את עצמו כפולני, יען כי עודנו יושב בארצו ומדבר בלשון בני עמו וכו' וכו'. אך גם זאת היא תשובה של תוהו, ונקל מאד להראות את ביטולה.

הבה נשער נא בנפשנו עוד דמיון אחד, שיש לו מקום בגדר הדברים האפשריים. העם הזה, עם הפולנים – ונקל להבין שהננו אך דורשים משלים – במשך קורותיו בא עד הכרח הפיזור. הוא נפוץ בארצות שונות. דורות רבים עוברים עליו בתפוצתו – אלף – אלפיים שנה. אך בפיזורו הוא שומר את עצם תמו, והעיקר, את שלמות גזעו. הוא שומר גם את דתו הקתולית, אבל איננו מובלע עם הקתולים האחרים. העם בפיזורו איננו פוסק מהיות עם, אף כי איננו חי במדור אחד. הוא שוכח דברים שונים מתורת בית אביו, והוא מקדיש ומעריץ זכרונות אחדים מהדברים שנשארו לו כסימנים. רוב בניו שוכחים גם את השפה שהיתה להם מכבר ואינם מדברים בה ואינם מבינים אותה, אבל יש מעטים חפצים להבינה, ושומרים אותה שמירה מעולה בגדר הדת, או במין ספרות מיוחדת, והם אומרים: לא רק קתולים אנו, כי גם פולנים, או יש אשר יאמרו: בעיקר הננו פולנים, והדת היא דבר בפני עצמו, אבותינו קיבלו את הדת ואנחנו בניהם, וגם לנו יש השקפות ידועות. אז יקומו אנשים – נוסיף נא לשער זאת בנפשנו – ואמרו להם: איך אתם פולנים, ואתם מפוזרים, ולשון אחת אין לכם, וארץ אחת אין לכם – הלוא יענו אותם הפולנים לאמור: הננו פולנים יען כי נשארנו במשפחה אחת, גם בפיזורנו נשארנו במשפחה אחת; הננו קתולים בגדר הדת כי קיבלנו את הדת הזאת והיא חביבה עלינו מאד ואת משמרתה אנו שומרים (יאמרו החרדים) ואנו חושבים אותה כאמתית בקדושתה ובטהרתה כי גם אנו חושבים אותה כקשורה ומחוברת אל אומתנו, אבל מלבד זה הננו פולנים בשביל שהננו בני מין מיוחד בין מיני בני האדם, מפני שהיינו עם בטרם קיבלנו את הדת, מפני שאחרי שקיבלנו את הדת חיינו במשך דורות רבים חיי עם גם בדברים שאין הדת שלמה בהם, מפני שיש לנו שפה מיוחדת אף כי איננה שגורה בפינו. חבל – יאמרו – שאין לנו מושב קבוע אחד, חבל שאין לנו שפה אחת, אבל אנו שואפים ומקווים, ומי יוכל לשלול מאתנו את לאומיותנו המוטבעת בטבענו? הלוא יהיו כל הדברים האלה נכונים! ואם יהיו נכונים ביחס אל עם אחד, בהכרח הם נכונים ביחס אל עם אחר, בהכרח הם נכונים ביחס אל כל העמים.

כאמור, עם היהודים הוא מין בפני עצמו, ואין למצוא דוגמאות לו או לקורותיו, לעניניו, למצבו, לצרותיו ולתקוותו. ביחס אל עם היהודים נכון מאד משל הרומי “הדוגמאות אינן מוכיחות כי אם מבארות”. הוכחה גמורה אין כאן, אבל ביאור יש כאן. הן יכולים אנו לצייר לנו כל עם בעל דת, שהוא קיים עתה באומתו ובדתו ובמצבו השלם, והאופן נהפך עליו והוא מתפזר ומחזיק באחדותו בתוך פיזור, ודורות רבים עוברים עליו והוא איננו מתערב.

דוגמאות של ממש כאלה היו בכמה עמים ו“עממים” – אף כי גם הן לא מדויקות. היה היו, למשל, היוונים. הם התיחסו על היוונים הקדמונים, ובכוח היחס הזה דרשו את תחיית אומתם. גם אוהביהם גם הם בעצמם כחד לא יכלו, כי אולי אך טיפת דם כחרדל מן הדם היקר, הקדמון, מדמם של בני אתונא, נובעת בעורקיהם, המלאים מדם התוגרים והסלאבים, אבל טיפה זו מה תהא עליה? גם לה יש זכויות, גם היא איננה בטלה. איש לא כיחד, כי אין הם יכולים להיות יורשים לחכמת יוון, לשופרא דעלמא, ליפיפותו של יפת, וההילניות בתור שיטה כבר מצאה תלמידים מובהקים בין בני הנכר, אבל אין לבטל את יחס המולדת. הכל ידעו, כי היוונים הם נוצרים-אורתודוכסים, ועפ"י השיטה, העושה את הדת לעיקר, רשות היתה לאמור להם: אתם נוצרים-אורתודוכסים וכמוכם גם הרומנים גם הרוסים. היו איפוא לעם אחד! לאומיותכם בטלה ומבוטלת. ארץ אין לכם, היא בידי זר זה הרבה מאות בשנים, השפה הקדמוניה איננה שגורה בפיכם, חכמת אבותיכם גלתה מן הארץ, והיוונית העתיקה נחקרת ונדרשת בשערים המצוינים בהלכה בברלין, בפאריס ובלונדון, וכל מה שהיה מן היפה והמשובח בהשכלת יוון הקדמוניה כבר קיבלו מהם עמי אירופה, כבר כלתה נבואתכם ויצאתם!

הן היתה רשות לאמור כדברים האלה להם הרבה יתר מאשר יש רשות לאמור לנו, ואם לא היו מפוזרים כמונו, הן גם נרדפים לא היו כמונו, ובמידה ידועה היו גם הם והנם עוד עתה מפוזרים, ואיש לא חלם חלום להוציאם ולעקרם מאומתם ולהעמידם על הדת, אף כי הדת חביבה ונשמרת ביניהם מאד, ומדוע? אך מפני קיום המין! המין היהודי הוא שנוא, ולכן בוא יבואו גם המתראים כאוהבים איש ונבואתו איש כחלומו: כה יפה התבל וכה נעימה כה רבים המינים, ומה בכך – אם מין אחד ייבטל! אנו הולכים לקראת התאחדות המינים, לקראת עירוב הצורות, לקראת הזאבים והטלאים אשר ירעו כאחד, לקראת כל החזיונות הגדולים והנאדרים אשר חזו חובבי האדם. הם מספרים לנו את החזיונות ההם, לנו בני הנביאים אשר חזו את החזיונות! אבל מדוע יספרו לנו, ילכו לעמם, יגידו בגת, יטיפו לעשיר שיחלוק את רכושו, ולא לעני שאין לו דבר ושמבקש חלקה קטנה כי יתייאש מלבקש ונמק בעניו, יען כי בכלל, לפי החזיונות היפים מאד והרחוקים מאד, אין מקום לרוכשי רכוש! חזיונות גדולים! האנו בוגדים בהם, האנו מתייאשים מהם? לא אנחנו, אך הם עושים אותם פלסתר, כלי חובלים לעני, לעג לרש. תנו חזיונות לעשירים, ולעניים תנו לחם צר אשר הוא מבקש עתה.

אם לא כל איש מאמין, כי יש יום וחלקו בני האדם את רכושם חלק כחלק בשלום ושלווה, ברצון ובתום, אבל רשאי איש איש מאתנו להאמין כי גם הדבר הנפלא הזה בוא יבוא. אך אם נלך בכוח התקווה הזאת לאיש ממכרינו והצענו לפניו להוציא את כל רכושו לרשות הרבים, הלוא יאמר לנו: כאשר יבוא היום המקווה לא אפרוש מן הציבור ולא אבנה במה לעצמי ולרכושי, שחוד אשחד מכספי לכל האנשים אשר יהיו שלמים עמדי, ואם לחלוקה – שם אני, אך עד בוא היום המקווה ההוא מה אתה דורש ממני, ומדוע אך ממני הדל, מדוע אך את כבשת הרש אתה אומר לקחת בכוח החזיונות?

כמראה הזה הננו רואים ביחס אל העמים המפוזרים. דרוש לא דרשו מאת אחד מהם להיעקר מלאומו, הצע לא הציעו לפני אחד מהם לכפור בלאום ולהודות רק בתורה. גדולה מזו: יכולים אנו לשער בנפשנו: כל עם מעמי תבל הנוכחים שיפול למשואות ממעמדו המדיני והציל את יחידתו, את טוהר גזעו, את משפחתו, את קשר יחוסו וחשבו לו את הדבר הזה לזכות יתרה ולכבוד גדול. ראה ראינו כי היו פילהלנים, שעזרו לפליטי צאצאי היוונים לבנות את חרבותיהם, היו סלאבופילים שהלכו לעזור לצאצאי סלאבים להתאחד – היה היו בין האנשים האלה נדיבי עמים, חובבי אדם, מגן ומושיע לכל נרדף, היו כל אלה שחזיונות הנביאים, חזיונות האחווה באחרית הימים לכל בני האדם הנם משא נפשם וחיי רוחם, ואולם אמור אמרו לנפשם: מה שיהיה הוא שיהיה, ולמען סלול את הדרך לאחווה ההיא חובה לתת לכל עם חופש הרוח למען יחיה כחפץ נפשו וכצרכיו שאין זולתו יודע אותם כמוהו.

ואם כן טוב הדבר וישר, ואם הוא טוב לאחד הוא גם טוב לכל, כי אין אבן ואבן איפה ואיפה בתורת המידות. ואם כן יש משפט גם ללאום ישראל, ולא רק דת ישראל ראויה לחנינה, כי גם הלאום, ואם זועמים אותו – אך עוול הוא, ואם פוטרים אותו, ורק אותו, בחזיונות האחווה, צביעות היא. ואם לאו אך לא יאמרו: לך יש דת ולא יותר, משפט מעוקל המה מוציאים. ואנחנו לא נוכל לקבל את הנלוז כיושר, את השקר כאמת ואת הצביעות כתום. ועל כן חובה עלינו לבאר ולשנן לעמים, כי הננו ככל אחד מהם שיידח משאתו ונפוץ בארצות, ושמר לא רק את דתו כי גם את שארית אומתו, כי – המולדת היא היסוד.

ג. מאזני משפט

אמנם נכון ונחוץ הדבר, לתת מקום נכבד, ואולי גם מקום ראשון בראשונים לרגש המולדת, נכון ונחוץ להבין, כי הנבואה “לא ישבות ישראל מהיות גוי” היא קיימת לדורות, ואין תורה בלי עם, והעם יש אשר ישמור משמרת אמונים את התורה ויש אשר יעזבנה דור או דורות אחדים, ויש אשר יחמיר במקצתה והקל במקצתה, אם הוא אך חי וקיים ואם לא נפזרו בניו לפי שאול עוד לו תקוה להתנער מעפרו ולהתרומם ולהתחזק.

הרגש הזה אם נקרא לו רגש-מולדת, או רגש-לאום, גדול וכביר הוא בכל עם אחר. הוא הבריח התיכון, המבריח מן הקצה אל הקצה בני עם, שדעותיהם שונות ולבותיהם רחוקים איש מאחיו בדברים נוגעים אל הדת, ואם הם, היושבים איש בארצו בשלוה, וגם אלה אשר הפך עליהם הגלגל עוד ארצם לנגדם ולא נעקרו ולא הושלכו הלאה הלאה, אם הם רואים את הדבר הזה לחובה ולהכרח לחזק את עבותות אהבת המולדת ואת חבלי המשפחה, מלבד הדת אשר תאחדם, מה גם אנחנו מחויבים להיעזר בכל רגש, לאחוז בכל כוח, להיבנות מכל רעיון ומכל תשוקה, לחבב, לטפח ולרבות כל משא נפש שיש בכוחו לחברנו, לעודדנו, לתת ליעף כוח ולאין אונים עצמה בכור העוני והתלאה!

הן אך בוגדים וקלי דעת הנה האנשים האומרים: לא, לא נעורר בקרבנו את הרגש-המחייה הזה, יען כי כן עושים גם העמים, ולא לנו להתבולל.

כדבר הזה היו הקנאים הבוערים אומרים בימים ראשונים, וכל חוקי אדם וכל מנהגי עולם ונימוסיו היפים אסרו לנו בגלל “בחוקותיהם לא תלכו”, בהרכיבם ברכה זרה על חוק קדמון הנוגע אל עבודת אלילים. הן זאת היא אך תלונת תעתועים ופתגם זר והפכפך. כל דבר טוב שבאומות אנו רשאים וחייבים ללמוד מהן, ונביאי האמת לא אחת הציגו לנו את העמים למופת ולא אחת יסרו אותנו בשבט לשונם, כי נופלים אנחנו גם מן העמים הרעים.

האמנם רגש המולדת הוא רגש רע? אם אין עוון וסלף בקרבת משפחה אין פשע ונלוז גם בקירבת לאום, כי משפט הלאום כמשפט המשפחה, וכאשר ייחשב לחטא למשפחה כי תשטום את רעותה ועשתה את ברית שלומה לכלי חובלים לחבל משפחות אחרות להשיג את גבולן ולהפריע שלום ביתן, כן גם ייחשב הדבר הזה לחטא לעמים; וכאשר ייחשב לעזות ולעריצות לאחת המשפחות לאכוף משפחות אחרות ללמוד את תורתה ולקבל את מנהגיה ואת זכרונותיה ולנטוש ולרמוס את כל אשר לה, כן גם ייכתם עוון זה אם יעשהו עם לרעהו. ואולם דבר זה איננו מחלל את טהרת האהבה, באשר היא תמימה וזכה, ורגש לאום לא יינאץ בגלל קנאת לאום, וגם לא יהיה לנו לזעוה, בגלל אשר ישנם גם עמים אחרים מתחזקים איש לעמו ונאמנים איש לדגלו. הבט נביט עליהם ברצון ובאהבה, לא נגע באשר להם, ובמקום אשר אנו יושבים בקרבתם או ביניהם, יכולים וגם חייבים אנו, לא רק מפני דרכי שלום, אך גם מפני היושר והאמת, לשים לב גם אל צרכיהם, לבלי פגוע לרעה באשר להם, כמשפט שכן אל חברו, כמשפט אדם לאדם, כמשפט אזרח ובעל נפש, אך אין זו הנותנת, כי עלינו להרוס את ביתנו ואת קיננו הרוחני ולהשליך הלאה את הדברים אשר נחלנו מאבותינו ולהידחק ולהיכנס בתחום לא לנו.

ודבר רגש הלאום הוא גדול ורב הערך לנו לא רק ביחוסנו אל העמים האחרים, כי גם ביחס המפלגות השונות בנו.

הנה מפלגת החרדים. היא חושבת לתומה, כי בשמרה את חוקי התורה היא פטורה מחובת לאום, מרגש לאום ומכל הדברים המסתעפים ממנו, יען כי התורה היא מגן ומעוז לרוח הלאום. אבל הנסיון מראה, כי במקום שם ייבש מקור הרגש הלאומי, גם משמרת חוקי התורה פושטת את צורתה הראשונה, הטהורה, ולובשת צורה זרה. בארצות המערב יש כמה מפלגות קטנות של מהדרין שבמהדרין. האנשים מדקדקים כמעט אערקתא דמסאנא ². אך כל האדיקות הזאת היא גם בעיני החרדים האמתים, שהם רוב מנינה ורוב בנינה של כנסת ישראל בארצנו, כמצוות אנשים מלומדה. אין רוח תורה, ולכן היתה משמרת החוקים כמעשה מכונה. אין אהבת לאום, וייפרדו האנשים כמעט מקהל הגולה. אם הם אשכנזים הנם כמעט שונאים את היהודים הפולנים, ואם הם צרפתים הנם שונאים גם את היהודים האשכנזים. נתפרדה החבילה, ניתק הקשר, אין אחווה, אין כל ישראל חברים, אין רחמים ואין חפץ אחד.

וגם החרדים בארצנו – האין הם חסרים רגש לאום? האין גם טובי המפלגה הזאת רואים לרגל ענינים ומאורעות שונים, כי עפ"י דיני שולחן ערוך לבדם אין לעורר את העם לעשות מעשה או להימנע מעשות מעשה נחוץ לכלל ישראל? יש שאנו רואים כי חובה על העם לגזור על עצמו להימנע מאחד הדברים – בגלל אשר כבוד האומה וקיומה דורשים זאת. אם תיטיבו לחפש גם בספרי השולחן ערוך תמצאו יסוד אף לדבר זה, תמצאו סעיף גדול או קטן, אבל שם רבו הדינים ודיני הדינים ושם הם נבלעים, ורק הנימוק הכללי, הלאומי, יכול להראות בדברים כאלה את פעולתו. החרדים יודעים היטב, כי לכל דבר אשר יאמר עמנו לעשות דרוש כוח רבים, והרבים אינם נמצאים באגודה אחת, אך ייפרדו להרבה ראשים, והם חלוקים בענייני הדת, בכלליה או בפרטיה; ואם הדת לבדה היא המאחדת, וזולתה אין דבר מקרב, בטלה המולדת, נעקרה האומה, אז יכולות להתאחד אך המפלגות שהן שוות בדעתן תכלית שיווי בכל דברי הדת. ואם תאמרו לקרב את השונים, אתם צריכים עוד לאיזה צד שווה, לאיזה דבר מאחר, לאיזה יסוד כללי והיסוד הכללי הזה היא האומה העברית.

ואם הדבר כן הוא בחרדים, מה גם במשכילים ובנאורים ובמתבוללים למקצת. שם היתה תורת הכפירה בעם לחורבן גדול שאין כמוהו. האנשים האלה החלו במתכוון או שלא במתכוון להעמיד הכל אך על הכנסיה, על הקונפסיון, ולשנן ולחזור ולשנן יום יום, ליהודים ולעמים, שכל ענין ישראל איננו אלא קונפסיון, כמו שאנו רואים קונפסיון פרוטסטנטית, קאתולית, וכיוצא בזה. גם האומה הישראלית, גם קורות העברים, גם כל התורה כולה איננה אלא קונפסיון. ממשמע שנאמר דת, שהאנשים האלה הם בעלי דת שלמה ומאמינים אדוקים ועוסקים במילי דשמיא ואדוקים מאד בחוקי משה אשר בשמו הם קוראים. באמת זו היא, בשוגג או במזיד, ערמומית נוראה.

הדת בתור דת היא רפוייה מאד בין האנשים האלה, ומה גם בדור הצעיר, היא לא רק עתה רפוייה, אבל היא גם הולכת ומתרופפת, בחוקי משה אין מדקדק, תורת משה אין לומד, וההכרזה המוגזמת וה“רקלמה האמריקאית”, שהאנשים האלה עושים, לא לצורך הענין כי אם לצורך עצמם לכבוד “הקונפסיון של משה” היא, אך משום: מכלל הן אתה שומע לאו, לאמור: הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים לקונפסיון של משה, זה הכל, וחוץ מזה אין אנו עם ואין לנו כל אחווה לאומית.

אמנם באמת שיטה זו כולה שלילה, כי הדבר שהם כותבים על דגלם – דבר הקונפסיון הוא דבר רופף מאד, שאין לו יסוד חזק בחינוך, לא סעד בחיי בית, לא שורש בדעת הרבים ולא ענף במנהגי המפלגה ההיא, והדבר שהם כופרים בו: דבר האומה העברית, הוא הדבר האחד שיש בו סגולה להציל עוד את שארית המפלגה ההיא: לחזקה ולנחמה ולהשיבה גם לדרכי תורה ולחיי עם. לרגל התורה הכוזבת הכופרת בלאום והעושה חנופה לקונפסיון, שהיא שם לועז ולא מקביל כל צרכו לענין התורה העברית, באה מפלגה זו למצב “קרח ומכאן וקרח מכאן”, וזאת היא שיטה וזאת מטרה.

וגם ביניהם יש כיתות שונות לארצות שונות, והאחווה הלאומית כמעט הופרה כולה, התורה נשתכחה, זכר שפת עבר נמחה. זכרונות הלאום דמיונם כזכרונות עתיקים של החתי או הגרגשי, שחוקרי קדמוניות עוסקים בהם, והכליון החרוץ והאבדון הגמור החלו להיראות בפינות אלה עד שהתעורר רגש הלאום ויעש נפלאות ויַזכּר את כל האנשים האלה כי מצור אחד חוצבו ויט את לבם להתבונן אל קורותיהם מימים עברו, ויקרבם אל אחיהם ויפתח את עיניהם לראות ויעורר את לבם לחוש את צרת הרבים. ויהיו כל אלה, שנגעה בהם התנועה הזאת, לעברים חיים, ולא לעברים אשר יבואו להתענג מזיו הצלחת עמם, כי אם לאחים לצרה לבכות ענות מולדתם ולהיות יחד עם כל ההמון הזה אגודה אחת עוזרים ונעזרים מלמדים ולומדים, ויהי להם יסוד תחת רגליהם, יסוד אשר אותו היו חסרים עד היום. זה דבר רגש המולדת או רעיון הלאום: מעיין ישע, מקור שפע וברכה, טל של תחיה. הלוז שממנו מציץ הקדוש ברוך הוא לעתיד לבוא השארית וההצלה.

כל הממעט את ערך הרגש הזה וכל השם אותו לקלס – או לא ידע בין ימינו לשמאלו את דבר החליפות בעתים האלה וברוח עמנו, או ידע כי הרוח הזאת היתה רוח טובה, ועל כן חרה אפו כי רע בעיניו המעשה הנעשה, כי “יחיו מתינו נבלותינו יקומון”, יען כי הוא חפץ במות המת, וכל תקומת היהודים ותחייתם היא בעיניו צעד סרטן לאחורנית, יען כי “קדם” שלו, הצד אשר אליו הוא שואף, הוא הכליון, “המקום אשר משם לא ישובו”.

עם איש כזה, אשר זה לו משא נפש, זה מחוז חפצו ומגמת פניו, אין לנו לריב. ביחס אל הצד שאליו פניו מועדות, החליפות שהיו בשנים האחרונות הן באמת צעדים פונים לאחור. ואולם “קדם” שלנו איננו צד הכליון והביטול, כי אם צד הקיום, החיים, הגיזרה והבנייה.

כל זאת ביארתי, כתבתי, שיננתי זה חמש עשרה, זה עשרים שנה, מעת שנשמע רעיון הלאום בישראל. יכולתי להביא חבילי חבילין של מאמרים שכתבתי בענינים האלה, גם בשפת עבר גם בשפות אחרות, לחזק ולאמת את הדעת הלאומית בשיעורה זה, והנני משרטט את השם בשיעורה זה, יען כי בעלי שיעורים עלינו להיות בכל דבר, וגם בדבר זה עלינו לתחום תחומין ולגדור גדרים, ומדי נראה, כי הגדרים האלה נפרצים והשקר נכנס לדבר אמת, נחשוב לחובתנו לצאת במחאה גלויה כנגד כל הפרזה וערבוב דעות. ונקל, כמובן, להביא דברים מיוחדים, מאותן המחאות שהיו נחוצות לשעתן, נקל מאד לנתק איזה טבעות משלשלת השיטה השלמה, ולבחור במתכוון באותן המחאות ודברי הבקורת, ולעשות גם בהם קרעים וטלאים, להוציאם מתוך זמנם ומתוך ענינם ולהראותם מראה כוזב ומקסם שוא כשובר וביטול גמור לדעה הלאומית; נקל לעשות מלאכת מערבב קלפין ומשחק בקוביא – אבל לא על זה אנו דנים, ולא זאת אף מקצת מטרתם של הפרקים האלה.

הצעתי לעצמי, בכל אי-משוא-פנים, שאדם יכול לנהוג בעצמו, בכל עומק העיון והדיוק, במידה שכשרוני מגיע להם, הצעתי לעצמי את השאלה: מה היתה הדעה הלאומית ומה היא הדעה הלאומית בעיני, מה היתה חיבת ציון בעיני? הצעתי לעצמי את השאלה בשביל שאיננה שאלה פרטית, כי אם כללית, ובשביל שאני חפץ לבחון אם לא טעיתי, אם לא שניתי, אם לא טעינו כולנו, ואם שונינו, האם זה הוא שינוי לטובה, שינוי שבא על ידי התפתחות הדעת ולימוד מפי הנסיון, או הוא שינוי מדעת קלה, שינוי טעם, לאיזו סיבה, לאיזה צורך?

ואחרי העיון העמוק בכל פרטי הרעיון ובכל מה שיש לטעון עליו אין אני רואה כל שינוי עיקרי, כי אם קו ישר, נמשך מן הפשוט אל המורכב. כאז כן עתה הנני אומר, כי יש לרגש המולדת ערך נפלא ונכבד מאד. כאז כן עתה הנני מחליט, כי עד הגדרים שגדרתי מגעת תועלתו, ומהם והלאה יחל נזקו. נקל הוא להביא כל רעיון, נכון בנכונים וישר בישרים, “לסטרא דמסאבותא” ³, על ידי ההגזמה וההרחקה.

אם אנו אומרים: רגש המולדת הוא דבר גדול, הוא אחד מיסודי הלאום – כן משפטנו, הננו קולעים אל השערה ולא נחטיא. אך אם נאמר “המולדת היא הכל”, אנו הופכים תמונה יפה לתמונה מעוררת פלצות על ידי קווים שונים שהארכנו ושעיקמנו. אם אנו אומרים: היהודים היו עם או משפחה גם לפני מתן התורה, ובמדרגות-שמירה שונות מאד, מתכלית השמירה עד תכלית העזיבה, ששמרו או שעזבו את התורה היו עם, ובכן עממותם קיימת בקו מקביל אל התורה – לא נזוז מנקודת האמת.

אם אנו אומרים: לכו חזו עמים אחרים, גם הם מוסרים את נפשם איש על דתו, אך חוץ מן הדת הם מכבדים גם את מולדתם. ואנו מוסיפים על זה (כאמור למעלה) שלפי דעתנו בעצמנו אין הנדון דומה לראיה בכל פרטיו ורק למען “קרב אל השכל” בחרנו בדוגמאות קלות – כי עתה לא נחטא להגיון; אם אנו אומרים: ראו דוגמה קטנה – ודעו שאין זיווג זה עולה יפה כל צרכו ושיש לחלוק על השיווי המוחלט – כי הנה היוונים שכבר התערבו בגוים ורק שם היוונים נקרא עליהם ומקצתם גם נפוצו קמו ויעמדו קהל גדול בארצם – אין אנו מעקשים את הישרה ואין אנו מעוורים את עיני העם.

אך אם תנוח עלינו רוח תזזית, רוח בער ופרצים, ואמרנו בלבנו: אין גבולות ואין שיעורים, הבה נזרוק לשוק דברים כמתלהמים, דיבורים מפוצצים: המולדת היא הכל, היהודים הם עם ויכולים להיות עם וראויים להיות עם גם בלי עקבות תורה, היהודים כיוונים, והיוונים כבולגארים וארץ ישראל כסרביה, אז יהיו הדברים האלה ברורים מאד, קצרים מאד, ופעולתם תחזק, וכל המון הקוראים שאינם אוהבים להטריח את מוחם בעיונים עמוקים, וכל אלה האוהבים את הלהט ולא את האור, ומן המאורות לא את המאור בלי הפוגות כי אם את המבריק באש פלדות, כל אלה, בלי ספק, ימצאו חפץ בהלכות פסוקות, בגיזרות נמרצות וגמורות מעין אלה.

אבל מה נעשה והם שקרי שקרים, כי הדעה הטובה על דבר המולדת נהפכה לאכזב, באמרנו שהמולדת היא הכל, והדוגמאות מן העמים נהפכו לשיחה בטלה על ידי הגמרנות השובבת והסוררה שאיננה חפצה לתת שיעור ומידה לדבר, כי אם הכל או אפס. וזאת היתה מידת הבקורת ואלה היו מחאותינו הראשונות, והן תהיינה גם לימים הבאים לנוכח כל גיזרה מוגזמת ופתגם שגור.

הן כל בעל דעת יימלך בלבו: האמנם יוכל עם היהודים להחזיק מעמד גם בלי תורה? ואם הדוגמאות מן הקאתולים והפרוטסטנטים אינן דוגמאות של הסברה כי אם דוגמאות ממש ודברים כהוויתם, מה היא המסקנה היוצאת מזה? עם היהודים הנהו עם היהודים עם תורתו או בלי תורתו, ואם כן הלוא יוכלו להיות גם יהודים-קאתולים, יהודים-פרוטסטנטים! לא – יאמרו גם הקיצונים שבקיצונים – על זה לא נסכים, והביאו לנו סברות לבאר מדוע לא יסכימו על זה. אך כל הסברות לא תעמודנה בפני הבקורת הנאמנה. אם אמת היא שאין כל יחס וקשר לקיום עם היהודים עם קיום הדת ההיא, אשר אותה קיבלו היהודים ואותה שמרו אלפי שנים, יחויב מזה כי יכולים היהודים לקבל גם דת אחרת ולהיות עם היהודים, כאשר גם הפולני יוכל להיות קאתולי, או פרוטסטנטי או גם מושלמי (יש מן התתרים המושלמנים שהתבוללו בפולנים תערובות לאום ואת דתם הם שומרים).

אם המולדת היא הכל, אין הגיון בעולם שיוכל לבטל את התולדה המוכרחת הזאת. ומן הצד השני: בני עם אחר שקיבלו את דת היהודים, אינם צריכים להיחשב יהודים.

השאלה היא שאלה עיונית, אבל כל איש יוכל לשער בנפשו גם את השאלה גם את ההתרה. נשער בנפשנו, כי הכוזרים, שקיבלו את דת היהודים, נשארו ביהדותם ובכשרותם עד היום הזה. נשער עוד בנפשנו, כי הם לא התבוללו על ידי נשואי תערובות – הן נמצאים גם בינינו היהודים הרבנים כיתות שאינן מזדווגות, ועכ“פ שאינן נוחות להזדווג – ואם כן בגזעם לא היו ליהודים, אבל הם יהודים נאמנים ושומרי תורה – האם לא היה עם היהודים חושב אותם כיהודים? האם לא היה משתף אותם ומצרפם לכל דבר לאומי? עפ”י הגיזרה הקצרה והמוחלטת: המולדת היא הכל ראוי היה לגדור בפניהם ולבלי לקבלם, לחשבם כזרים וכו' – אך כל מי שיש מוח בקדקדו יבין כי עם היהודים לא היה מכריע שאלה זו באופן כזה, כי אם להפך: עם היהודים היה אומר – הם יהודים כמונו ולהם חלק ונחלה בכל עניני ישראל כגרי צדק.

ואם כן, כניסה תחת כנפי הדת חשובה ככניסה גם תחת כנפי האומה, ושוב אין כל דמיון, למשל, אל עם אחר. הפולנים לא יהיו לצרפתים בשביל שהם קאתולים כצרפתים; באומה אחרת לא די הוא לקבל את הדת, או להיות בן הדת ההיא, אך צריכים לקבל גם את האומה, ובעם ישראל הממיר את הדת הוא ממיר גם את האומה והמקבל את הדת הוא מקבל גם את האומה. מכל צד שנתבונן לתכונת האומה היהודית ותורתה ולתכונת אומה אחרת ותורתה נראה, כי אין קצה לעיקרים מבדילים, וכל דמיון שנדמה וכל הרכבה שנרכיב תהיה תערובת מין בשאינו מינו, בין אם נאמר שהיהודים הם קונפסיון בין אם נאמר שהיהודים הם עם, במובן השגור והמורגל בלי שום גבול וגדר וחילוק. ומדוע כה רבו השינויים האלה? יען כי כל קורות היהודים היו שונות ונבדלות, אין לעקור את האומה העברית מן השורש, מן העבר!

ממש כטעות שטעו המתבוללים שהתעקשו לדחוק את כל ישראל ותורתו לתוך מיטת סדום של קונפסיון, טעו הקיצונים שבלאומיים, שלא אבו בתחילה לראות את כל המיוחד והנבדל שבעניני היהודים, וידמום בעל כרחם ובדוחק גדול אל עניני הבולגארים, היוונים והסרבים, או העמידו הכל על המולדת, דבר שאין לו עמידה לבדו. חובה היתה לצאת אז כנגד ההסכמות המבוהלות הראשונות, במחאות ידועות, למען שים גבול וגדר.

מצד התועלת, בבחינת “אופורטוניזם”, אולי טוב היה להימנות אז עם המסכימים הראשונים, להיכתב בספר בין המנויים, בין אנשי הברית, ואחר כך כשאדם כבר חשוב בן ברית רשות לו גם לבקר, גם להעיר על שגיאות שונות. אבל מצד האמת לא היה כל צורך לשים לב אם דבר זה ימצא או לא ימצא חן, אם חובה היתה לבקר. וההבדל היה רק הבדל הזמן, כי בני הברית, והם אלה שקיבלו תחילה את כל הפתגמים בלי בקורת נעשו אחרי כן מבקרים. גם בזה יפטרונו הקוראים מחובת מראי מקומות ובקיאות. אין הדבר ראוי למלא את הגליון בהבאת פסקי מאמרים ישנים וחדשים. הקוראים שלא פסקו להתבונן אל התפתחות הרעיון ראו, כי בין מחזיקיו ומעורריו היתה בתחילה ההתלהבות של האהבה הראשונה ואחר כך באה הדעה המחשבת, ויש גם שבא הנוחם. באמת אין מקום לא להתלהבות, לא לדעה שסותרת אותה, ולא לנוחם. כל דבר טוב, כל רעיון נכון דורש שימת גדרים קבועים בעצם וראשונה.

תורת המולדת היא תורה שלמה, ויעשוה לשיחה בטלה על ידי שהוציאוה לתרבות רעה של גוזמה, מפני מנהג הקנאים החושבים להם לחכמה, באמרם: או זאת או זאת – אין פשרות. אם יאמר החכם: על שלושה דברים העולם עומד, יוכלו לריב גם עמו ולשימו לאוחז את החבל בשני ראשיו ולפוסח על השעיפים ולמתפשר ולהפכפך, מפני שהוא מוקיר גם את ערך התורה גם את ערך העבודה גם את ערך גמילות החסדים, ומי שהוא קיצוני ומבוהל הלוא ימאר במלה אחת: הכל היא התורה, הכל – העבודה, הכל – גמילות חסדים.

באמת כל עיקרה של נטיה קיצונית זו בא מאי הכשרון להסתעפות הרעיון: מן ההצטמצמות בפרט אחד, בחלק אחד, בלי ראות את הכל. ולרגל הקיצונות הזאת באה הקיצונות השניה ופוסלת את הדבר הנכון והאמתי אך מפני הגוזמה והבדותה, אשר תלו בו מהבילים. וכי יעמוד איש אמת בין הקצוות האלה והראה מה משפט ומה גבול, אז רוב בעלי הקצוות מזה ומזה יראוהו כראות אויבם: הנה בעל המאזנים בא, הנה הוא מכריע, הנה הוא מפשר, ואלה שלשונם תהלך בלי רסן מוסיפים: הנה הוא חפץ למצוא חן בעיני כל העם, הנה הוא דורש לטובתו, ועוד כאלה. באמת כל “האוהב למצוא חן בעיני העם” – עצתנו אמונה לו לבל יבוא במאזניים, כי אם באבני-קלע, לא בעיון ובגדרים, כי אם בגיזרות קצרות ובהלכות פסוקות ועזות מאד. בעוד זמן קצר לא תעמודנה הגיזרות הקצרות. אבל לפי שעה – ירבו הקופצים עליהן, הנה איש עשוי לבלי חת, הנה איש גמור, אומר דברים גמורים!

ד. בוסר לאום

בפתגמי-הלאום הראשונים שהחלו להישמע בראשית שנות השמונים היה העיקר חסר מן הספר: לרעיון, לרוח, להרגשת צורך עבודה שכלית לא היה מקום, ולהפך כמו מחאה נשמעה כנגד עבודת הרוח, כנגד התורה והתפתחותה. כמו בכל דבר כן גם בדבר הזה היה יסוד מוסד.

המחאה היתה נכונה ואולי גם נחוצה כנגד השיטה שרצתה לעשות את כל האומה הישראלית למין מושג מופשט, למין דבר נאצל, שאין לחושים תפיסה בו, לאחד מן “השכלים הנבדלים”, לאחת מן הנשמות דאזלין ערטילאין. כנגד השיטה האוירית הזאת, כנגד ביטול היש והתפשטות הגשמיות הזאת ראוי היה להדגיש ולהטעים בכל מיני דיגושים וטעמים, כי עם ישראל הוא גוף שישיגוהו משיגי הגוף.

אבל מן הצד האחר לא ראוי היה להציג את הגוף הזה בתור גוש כביר וגולם ענק, כגופו של עוג מלך הבשן, ולהכחיש לגמרי את מציאות נשמתו. ואמנם הגוף הזה כמעט כן הוצג בפתגמים הראשונים, ואי אפשר היה לבעל דעת שלמה ומבקרת לבלי היות אז מתנגד הלאומיים בבחינה זו, לא בגלל ניגוד אמתי, כי אם בגלל ניגוד אל הפרזת הרעיון ההוא.

כיוצא בזה היה גם כל דבר הפולמוס של סופרים כנגד המיסיון הישראלית. יש מלאכות לעם הישראלי – ערוגה שכל המטיפים הנאורים דשים בה זה מאה שנים, לאפוקי משילר שהחליט במאמרו על דבר מלאכות משה, שכבר קיימו היהודים את תעודתם וכבר הגיעה עתה להסתלק מן העולם. המטיפים שלנו, וכמובן הנאורים, לא מצאו יתד אחרת לתלות בה את זכות הקיום של היהודים בלתי אם זאת שעוד הדעות היהודיות לא נחלו את הנצחון בעולם, ועל כן עוד היהודים, נושאי דגל הדעות האלה, חייבים לעמוד ולהתקיים.

נקל להבין, כי כל החושבים מחשבות בדבר קיבוץ גלויות והחזרת עטרת האומה ליושנה כתבניתה מקדם, מצאו על דרכם את הדעה הזאת כאבן נגף. איך? הייתכן? חובה עלינו להישאר בתפוצותינו, כי משמרת כהונה נתונה עלינו ללמד תועים בינה והננו לא כתלמידים, אך עוד גרועים מהם: כמורים הבורחים מבית הספר. חובה היתה להגות את אבן הנגף הזאת מן המסילה, ובכן החלה המלחמה אל עבר פני המלאכות, מלחמת חקירות ומלחמת לצון.

נקל מאד לשים את כל הדבר הזה למשל ולשנינה, כי אמנם יש הרבה מן הבדיחות בגדולה זו שנוטלים היהודים לעצמם להיות מורים לבני האדם, בעת אשר עליהם להיות מורים לנפשם ולהציל את חיי גופם ואת חיי רוחם. יש הרבה מן הבטלנות בכל הציור הדמיוני הזה ע"ד הנודדים היהודים שאין להם מלוא שעל אדמה למצוא עליו מנוח לכף רגלם והם מתנשאים להיות מלמדים להועיל לעמים ההם, שסוגרים את גבול ארצותיהם בעדם. יש הרבה מן הבדאות בכל גופה של כהונה זו, שאיננה דואגת לעצמה תחילה כי אם לאחרים, ועל-כן היה במחאות הראשונות יסוד שלם. נחוץ היה להראות לדעת, שליהודים יש זכות קיום גם מצד עצמם, כמו לכל עם חי, ושאינם צריכים להצטדקולהתנצל על קיומם. נחוץ היה להוכיח, כי הצטדקות זו יש בה מעין שפלות הנפש ומעין הודאה, כי אמנם היהודים בעצמם מטילים ספק בדבר אם ראויים הם לחיות או לא, ויבקשו עצות מרחוק וייפוי כוח, בהתגדרם באיזו מלאכות גבוהה לטובת כל העולם כולו. טוב ונכון היה לבאר, כי אין עם חי שואל ודורש על עצמו אם יש לו זכות לחיות, כאשר גם אין שום אדם שלם ובריא שואל שאלה זו על עצמו, והשאלה בעצמה כבר היא אות מחלת הרוח וכשלון ורפיון.

עד כאן תחום צידקת המחאה – מכאן ואילך מתחלת ההפרזה. אין דעות, אבל יש עם, אין תורה, אבל יש מולדת וגזע, והיהודים הם כיוונים, כבולגארים, ובכן, כנגד הרוחניות הקיצונה באה גופניות חמרית ומגושמת מאד; כנגד הכפירה בגוף באה הכפירה בנפש, וקרוב היה לשער, שלפי סברת הלאומיים הראשונים ההם אין ליהודים שום נחלה רוחנית, שום סגולה מיוחדת, שום דבר שכלי מיוחד שעליהם לשכללו, כי אם גופם הלאומי, הדומה ממש לכל גוף לאומי אחר. אבל כמו שביטול היש הממשי של היהודים על ידי העיון של מיסיון היה רעיון רע וכוזב, כן גם ביטול תעודת הרוח של היהודים על ידי העמדתם בשורה אחת עם כל עם זר היה משפט נלוז ונבער.

ובכל דברי-ההתעוררות הראשונים נמשך הביטול הזה כעין חוט השני. לעג לעגו עד אין קץ למטיפים על דבר מלאכות ישראל. אך הבן לא הבינו, כי אם אין לפרש את המלאכות כפשוטה ואין לתרגם פסוק זה בצורתו שהיהודים רק בשביל זה הם זכאים ומורשים להאריך ימים למען למד את העמים, אין גם להכחיש, כי היהודים חיים יחד עם תורתם וחייהם קשורים בדעותיהם, והדעות האלה, אם תהיינה או לא תהיינה בזמן מן הזמנים לנחלת כל העמים, ליהודים הן יקרות מאד, והן הן הרוח הלאומי אשר בהם. רק אחרי עשר שנים החלו הלאומיים בעצמם, גם כן על יד התפתחות הדעות, לבוא לידי הכרה, כי מלבד הגוף הלאומי, הצריך שמירה וחינוך וחיזוק, יש גם רוח לאומי והיא התורה, או הקולטורה העברית.

לו נראו עקבות הנטיה הזאת בראשית שנות השמונים, כי עתה לא לבד שמחאות לא נשמעו בקרב קהל סופרים, אך גם כל בעלי המחאות היו עומדים בקרב השורה הראשונה של חלוצים. אם לא עמדו, הסיבה האמיתית היא, יען כי הדבר, שהשיגו אחרים אחר כך, הקדימו הם להשיגהו ולהרגישו, והוא חסרון הרוחניות.

בשביל החסרון הזה לא היה פלס לרוח. רק אחר כך בוא באו החלוצים אל דעת בעלי המחאה הראשונים, ומרוב חקירות החלו להסכים, כי אמנם נחוץ הדבר שיהיה ליהודים מקלט, אבל לא רק ליהודים כי גם לרוחם, יען כי יש רוח היהודים, יש תעודה לישראל, יש תורה, יש השכלה, ואם אין עוד, כי עתה צריכה להתהוות השכלה עברית, כלומר השכלה כללית שיש לה גוון עברי. וישאלו וידרשו האנשים ההם בעצמם, שבתחילה לא הרגישו כלל את צורך החקירה הזאת, מה הוא תוכן היהדות, ולא עוד כי גם החלו לתאר את עתידות ארץ ישראל בתור מרכז רוחני, אם כן בטלו הדברים הראשונים ובטלו גם המחאות הראשונות ונמצא שיווי המשקל!

ואם כן לא בעלי המחאה הראשונים השתנו, כי אם הלאומיים הראשונים התקרבו אל נקודת האמת שעליה עמדו בעלי המחאה הראשונים. ממש כהתפתחות הזאת הננו רואים גם ביחס אל רגש חיבת ארץ ישראל.

חייבים אנו לקבוע לרגש זה מקום בראש. נסכים ונסכים לחונן, לחבק ולחבב את האדמה היקרה ההיא, ומעולם לא עלה על דעת איש מאתנו לגרוע את ערך החיבה הזאת ומעולם לא היה איש מאתנו פחות מוכשר להתפעלות ולגעגועים מאלה שהודיעו את חיבובם ואת ליבובם ואת געגועיהם בהשתפכות הנפש. אך – וגם פה אנו חייבים לדרוש אכין ורקין – לא כמתנגדי לאום, כי אם כלאומיים חובה היתה עלינו להתוות גבול נכון לחיבה זו.

הקרקע הנבחר ההוא ראוי להיות מקלט, ראוי להיות זבול ומעון, ראוי להיות מרכז רוחני. ההשתדלות לקנות את הקרקע ההיא ראויה לעמוד בראש ההשתדלויות – אמת ואמת! אבל אם יאמר אדם: אין לך אומה ישראלית, אין כל קניין רוחני, אין כל מסורת, אין כל אחיזה, אין כל השתדלות, אין כל עבודה אחרת, אין כל קיום אפשרי לגזע העברים, אך אל“ף ותי”ו של כל העבודה הנוכחית, רבת החלקים והצדדים, הוא אך התלם, אך שעל האדמה בארץ ישראל, הנה חיבה זו נעשית מין קרקעיות מצומצמת, מין אגראריות מוגבלת עד מאד, וגוזמה זו היא מסוכנת, יען כי כל המוסיף אינו אלא גורע.

ולא כמתנגדי לאומיים, אך כלאומיים אמתיים חייבים היינו לפחוד פן יזיק הצמצום הזה, פן תקלקל אהבה זו את שורת העבודה הלאומית, שצריכה להקיף את כל האומה, פן תהיה זאת מיתת נשיקה בחנק מרוב חיבה, וחייבים היינו להזכיר ולהעיר, כי החובה לעסוק בישראל כמוה כחובה לעסוק בארץ ישראל, חייבים היינו – אף כי דבר זה היה “כנגד הזרם” וכנגד “רוח היום” ואף כי עורר עלינו שוט לשון ודיבת רבים וסירוס כל הדברים שכתבנו וייחוס כוונות זרות אלינו כנהוג – לערוך מחאות כנגד “הראדיקליות” הקרקעית וההתכנסות בגבול “אידיליה” של שדה וביטול כל הענינים מפני ענין, אשר גם אם הוא יסוד, איננו הכל. שלימות דברינו, צירופם וכללותם יעידו כי זאת אך זאת היתה מטרתנו תמיד.

אין צורך בסברות, אפשר להזכיר מעשים. בשנות 1882–1884 בימי המנוסה הראשונים, כשנתקבצו עשיריות אלפים נודדים בברודי ובערים אחרות, שלחו נדיבים את ציריהם ואת כספם למען עזור לאחינו ההם לנסוע משם לאחד המקומות, ששם יוכלו לכלכל את נפשותיהם. ההוצאה עלתה למיליונים, ואלה שנמנו אז בין חובבי ציון יצאו במאמרים מקולסים כנגד הנדיבים או היועצים, ששלחו את ההמונים ההם לאמריקה, תחת אשר טוב היה לשלחם לארץ ישראל ולקנות בעד המיליונים ההם את הארץ ולייסד יסוד לאומה וכו'. אז נמניתי בין אלה שאמרו, שאי אפשר היה לשלוח מאות אלפים נודדים לארץ ישראל.

נקל להבין, כי כל מה שהפה יכול לדבר מן השיטנות והנאצות פגע בי אז: שונא ציון, מתנגד לציון, שונא לאום וכו' וכו'. כמובן, רוב האנשים שהאמינו בשיטנות האלה לא קראו את דברי כסדרם, אך את הקרעים ואת הטלאים. אין ראוי לחדש ויכוחים בענין הנושן ההוא, אבל אחרי שעברו שנים רבות, ראוי להתבונן עתה בעין פקוחה אל השאלה ההיא ולהשיב: אם אפשר היה, לו גם בשלושים או ארבעים מיליון, לקנות את ארץ ישראל? אם אפשר היה לשלוח מאה אלף נודדים? אם לא שנאה לציון היתה עצה נבערה כזאת, ואם לא אח"כ הרעה השחיתה כניסה מבוהלה לארץ?

כן, כל הנסיונות האלה באו אחר כך, ואז כתבו כל חובבי ציון כי הבהלה, ההיא היתה הרס וחורבן, ואם כניסת איזה אלפים בלבלה את הארץ מה היה לכניסת רבבות? ואין אני מזכיר את כל הדברים האלה למען המעיט כי אם למען הגדיל את כבודם של חובבי ציון הראשונים. הם עשו מעשים חשובים, הם עוררו לייסוד מושבות, מידם זאת לנו כי יש מושבות בארץ ישראל, מידם זאת לנו כי התעורר רוטשילד אחר כך לפרוש כנפיו על המושבות. הם סללו את הדרך לציונות, הם חייבים וראויים להוסיף לעשות את מעשיהם ולהחזיקם ככל אשר יוכלו. אבל עם כל הכבוד שכיבדתים והאהבה שאהבתים לא יכולתי להימנע מן החובה להזהיר על הגוזמאות ועל השגיאות. כן גם הרגשתי שהדבר חסר את היסוד המדיני, את ההסכם הגלוי ואת הבטחון המספיק מצד תוגרמה והממשלות.

הרגשתי “שהחשבון עשוי בלי בעל הבית” ושאין מתחילים במה שצריכים להתחיל: במשא ומתן הגון עם תוגרמה בדרך המלך ובאורח כל ארעא. הייחשב הדבר לעלבון או לקלות ראש, אם אומר, כי לא האנשים ולא האמצעים ההם היו ראויים ומוכשרים לפתיחה גדולה כזאת? חלילה לי מעלבון, חלילה לי מקלות ראש: לפי פעלו יהולל כל איש, ולא לפי מה שלא יכול לעשות – יחולל כבודו. הם עשו את אשר יכלו לעשות, וזה היה הכל, וזה לא היה יכול להיראות בעיני כשיטה שלמה ומספקת עד שתבטל את כל המעשים האחרים. בכל פעם שנראתה לי אף קרן אור לפעולה ציונית גדולה בדרך מדיני, כדבעי למיהוי, התעוררה בי תקוותי. כן, הנני מזכיר את ספרו של הנוצרי אוליפנט The Land of Gilead, שהייתי מבשרו ומעתיק תמציתו, בגלל אשר בו נמצאו עקבות רעיון מדיני, כי הוא נוסד על הרצון וההצעה להשיג מעין צ’רטר.

ומן העבר השני חיפש רוחנו – הנני אומר זאת בשמי ובשם חברי שהיו עמדי אחים לדעה זו – למצוא דרך קיבוצית, סינתיזה, ודמדומי שיטה לאומית, שאותם ימצא הקורא באסיף הראשון (תרמ"ד), במאמר “יהי אור”, יעידו על ההכרה שחובה לבנות את חרבות הלאום העברי, למלא את חסרונותיו, להאחיז את חלקיו (הדבר שבא אחר כך בפרקי העיקרים בבאזל). להלן חשיבות הקולטורה העברית (גם כן דבר שהוסכם אחרי שנים רבות בבאזל) וחיבת ציון ועבודת ישוב א"י בתור דבר ראשי ועיקרי, אך לא בתור הכל – אלה היו לי היסודות, האלמנטים, שעוד לא עלו אז להרכבה אחת כמו בשיטה הבאזילאית, אבל הם היו חלקים חלקים, חוליות חוליות.

האם לא היתה כל ההתפתחות של חיבת ציון גם היא בדרך כזה? האם לא אישרה וקיימה את כל המחאות וההשערות? חיבת ציון בשנות השמונים הראשונות החלה בויכוחים עזים מאד כנגד הנדיבים הפאריזיים, שלא שלחו את הנודדים מברודי לא"י כי אם לאמריקה. ההשקפה ההיא, אשר עתה אנו יכולים להכיר את ילדותה ואת תמימותה, כל היוצא כנגדה אז נכווה בחמי חמין. די להזכיר את מאמרי סמולנסקין בדבר הזה.

רשות להגיד, כי פרץ סמולנסקין, ככל כשרונו כספרא רבה, לא ידע כל צרכו את עניני המדינות ואת עניני הכלכלה. וכלום מוכן היה ע“י חקירות או נסיונות לחרוץ משפט אם מוכשרת היתה א”י אז לקלוט אל קרבה מאה אלפים נודדים מכל הבאים. אבל זה דרך ההתלהבות הראשונה. זמן מה אחרי כן כשנסע המנוח יחיאל בריל לא"י עם חבורה של אכרים עברים כתב ספר מלא חידודין חידודין, בו ישים לשימצה את הנדיבים הפאריזיים ואת עושי דברם – יותר מנקודת החרדים מאשר מנקודת הלאומיים. אחרי כן הציל נדיב פאריזי את המושבות. במדך זמן ידוע – סכנה היתה לנגוע כמלוא השערה בסדרי הפקידים: הכל היה קודש קדשים.

אחר כך לאט לאט החלו לצאת מבקרים. בכלל, ההשקפה הראשונה על ארץ ישראל נשתנתה הרבה. דעת הקהל בין חובבי ציון החלה להבין שאי אפשר בחיפזון ובמהומה, ויש מי שאמרו כי נס גדול נעשה שנאסרה הכניסה. עוד איז שנים לפני כן היו רוגמים באבנים את האיש שנועז לאמור כן. אין אנו קובלים עליהם ששינו את דעתם, אבל אנו מראים, כמה מן הפתיות יש בדברי מי שתופס את זה או את זה בשינוי דברים. לא את דעתם שינו חובבי ציון, כי אם דעתם התפתחה על ידי הנסיון. גם ההשקפה על ידיעות מארץ ישראל ועל חובת מכתבי העתים ביחס אליהן נשתנתה הרבה, ואחד ממחוללי השינוי הזה היה החכם אשר גינצברג (“אחד העם”) במכתביו “אמת מארץ ישראל”.

הוסיפו נא על אלה את תנועת “בני משה”, שיסודתה ההכרה, כי חובה להכין את העם. הוסיפו נא על אלה עוד גם את “המרכז הרוחני”, שהחל להתברר יותר ויותר בתור מטרה, וראיתם כי אין בין ההתנגדות לכל הפרזה ובין התפתחות זו ולא כלום. ועתה ראו נא את הדרך מן ה“אוטואמנציפציה” עד החברה האודסית, וידעתם, כי זאת היתה ההתפתחות, ונכון מזה אם נאמר: ההתמעטות המוכרחת. לפי מצב הענינים, לפי תנאי האפשר והנמנע הוכרחה חיבת ציון בארצנו להתגשם בחברה שבאודסה, וחיבת ציון באשכנז להתגשם בחברת “עזרא”. אין פה מקרים, אך יש אבות ותולדות, יש חוקים. תחת אשר החברה האודסאית מאספת חמישים אלף, לו הוכפלה, לו הושלשה ההשתדלות, אולי הצלח הצליחה לאסוף פי שנים או פי שלוש, ולפי זה גם לעשות פי שנים או פי שלוש משהיא עושה בארץ ישראל.

ועוד הפעם אל נא יתלו בי בוקי סריקי ואל יקרעו המבוהלים קרעים שאינם מתאחים מדברי, ליחס לי כוונת פגיעה בכבוד החברה האודסאית. לא בשביל שאני נושא לה פנים, ולא בשביל שאני נמנע מלבקר אותה לו היתה ראוייה לבקורת, אך בשביל שהיא עושה את חובתה, ושהיא בעיני מוסד גדול ונכון ורב הערך, הנני מרומם את קיומה ומשבח את תועלתה. אבל לו גם יתקבצו כל מעריציה, לא יאמרו כי החברה הזאת היא התקיימות ה“אוטואמנציפציה”, וכי היא לבדה תוציאנו ידי חובתנו בבניין הלאום ובתחייתו. ואם כן אחרי כל הויכוחים, המחאות וההסכמות הגענו למקום שאין בו עוד ויכוחים ומחאות והסכמות – והזה הוא הדבר המעציב ביותר – והיא נקודת הצטמצמות כל הרעיונות הגדולים במעשה אחד, במערכת מעשים פשוטים וקטנים, לא קטנים מצד עצמם, כי אם קטנים ביחס אל הצרכים הכבירים. בחברה עזרא, למשל, יכולים להימנות כל היהודים האשכנזים, ובשעת הדחק גם רבני המחאה – ומדוע לא? נסע לא יסעו בעצמם לא“י – אין איש דורש כזאת מידם; לשלוח המונים לא”י גם כן לא ייתכן, מפני שאין רשות, בשביל שאין יכולת, בשביל שמאשכנז אין רבים יוצאים, ואם כן בהכרח הולך הדבר ומצטמק לנתינת איזו קיצבה לשנה. נותנים לכל ענין: חברות, ועדים, נשיאים סגנים, דינים וחשבונות יש לכל ענין, ומה בכך אם תהיה גם חברה “עזרא” וקיצבה לעובדי אדמה יהודים בארץ ישראל!

אבל לדבר הזה לא התנגד איש מראש, וזה הוא פחות פחות ממה שחפצו גם אלה שחובבי ציון קראו להם “מתנגדים”! כדאמרי אינשי: אלה שנחשבו כאפיקורסים לפני חמישים שנה לו חיו היום, כי עתה בין קדושים נחשבו.

כל המתנגדים מכבר ראויים להימנות גם כחברים נכבדים לחברת עזרא. האם יש שם גוזמה, התלהבות, “שרפת כל הגשרים מאחורינו”, נאציונליזם קיצוני ונוטה לצד אחד, העלמת עין מכל המצב ההווה? הלוא כל השומע יצחק. ואם כן צדקו האומרים: חיבת ציון הוא דבר גדול, אבל יש לדבר הזה שיעור, וכחשיבותו של דבר זה כן גם חשובה עבודת הלאום וכחשיבות עבודת הלאום בגופו חשובה גם עבודת רוחו. ואם כן לא היו הם מתנגדים, כי אם מעט יתר רואים את הנולד מן המעפילים והמפריזים הראשונים, והרבה יתר קרובים אל מהלך ההתפתחות כפי שהלך העניין בפועל הלך והתפתח! ואם אפשר היה לנוכח ההתפתחות הזאת להסיח דעת ולמשוך יד ולהעלים עין מכל הדברים שנראו כנחוצים להצלת נפשות, מכל החסדים והצדקות במקצועות אחרים? אם אפשר היה לאמור: זה ספר התקנות של “עזרא” או של חברה אחרת מעין זו הוא שקול כנגד כל תורה כולה, כנגד כל העבודה והמעשים הטובים בשביל שאנו לאומיים ובשביל שהלאומיות גוזרת כן? אבל – לא דובים ולא יער! אין הלאומיות גוזרת כן, כי אם להיפך: הלאומיות גוזרת להקיף את כל העם, לגדור את כל פרצותיו, לרפא את כל פצעיו, לחנך את כל צעיריו, להכין את העם.

וגם בדבר המרכז, בדבר ישוב א"י איה השיטה ואיה היכולת?

איה בניין אב לכל המעשים המתחלפים, וגם אם נאמר שהשגיאות היו מוכרחות, וכי מעתה יהיה הכל שלם בתכלית השלמות, וחברה אחת תתמוך מאה קולוניסטים, אלף, עשרת אלפים – התוכל זאת לבדה היות שיטת עם, התוכל פטור מאלפי החובות האחרות, ואם לא תוכל פטור מהן הן אך עמוד תעמוד בתוכן כאחת הפעולות הרבות והשונות, כאחת חברות הצדקה, כאחד ממוסדי הציבור, כמו שיש בפרנקפורט דמאין חברה “למען ציון” וכמו שיש באמשטרדם וכו' וכמו שכבר היו גם בשנים שעברו למטרות שונות!

כן אפשר היה לשאול, לו אמר איש להתאונן. אמנם אין מקום לתלונות, אין מקום לא לתפוס את הנלהבים הראשונים ולא את המתנגדים הראשונים. חליפות המעמד, שינויי תנאי החיים, למודי הנסיון הביאו את חיבת ציון עם מעלותיה הגדולות ועם פעולותיה השונות לתמונה זו שיש בה אורות וצללים. האורות הם המושבות אשר עם כל הדאגות התלויות בהן – הן עומדות וקיימות, ואנו בטוחים שתעמודנה ותתקיימנה, גם החברות הנכבדות עם אלפי חבריהן, והצללים הם – חוסר שיטה כוללת, חוסר כוח לאומי מקיף.

ה. אנה פנינו מועדות?

בגלל מה מצאתי בבאזל את אשר לא מצאתי בחיבת ציון שלפניה? הנגלו לפני “שמים חדשים וארץ חדשה”? הנפל “פתקא מרקיעא”, ובו שמות ולחשים שמהם למדתי סתרי תורה? גלוי וידוע לפני קוראי דברי, כי המחברת “מדינת היהודים” של הרצל לא קנתה את לבי. ומה איפוא חידשו התלמידים הוותיקים שבקונגרס? על שאלה זו הנני משיב: הציונות החדשה נתנה לי את אשר חסרתי בחיבת ציון הקודמת. לא המצאות, לא עיונים גבוהים; האמתיות הן תמיד פשוטות וברורות. לאיש מאתנו לא נודע שם דבר חדש אשר לא שיערהו. אבל הציונות החדשה נתנה לנו שיטה, ואולי נכון מזה אם אגיד, כי היא נתנה לנו מסגרת לשיטה. לא רק את הצורה הנאה, האירופית – יכול אני, יחד עם כל המעמיקים, לחדור אל תוך כל עניין ולזלזל גם בתמונה חיצונית; אבל היא נתנה לנו, על כל פנים, את ההצעה, את ההתאמה, את ההרמוניה, אשר בה יכולתי לחבר את “האלמנטים” שלי, את היסודות והחלקים שלי, את חיבת ציון שלי, את הלאומיות שלי, לדבר שלם אחד. בטרם כל דבר נתנה לנו את ההקדמה המדינית – דבר שהרגשתי את חסרונו הרגשה טבעית בכל משך עבודת חובבי ציון, דבר שהבריק לעיני אך פעם בהשתדלות אוליפנט, מה שהיה דמיון איש יחיד ולא מבני עמנו. וגם פה יעמוד המפולפל ושאל: מאי קמשמע לן? פשיטא! ידענו, כי לרשיון אנו צריכים, וגם אנו אמרנו להשתדל, וגם אנו שלחנו צריים, וגם לרוטשילד היו צירים ופקידים, והוא הלוא הנהו עשיר ונשוא פנים וכבודו גדול מכבודכם – אך כל אלה הן פלפולים של הבאי. אין בעבודת עם המצאת מגדלים פורחים באוויר, אך לכל מלאכת בניין דרושה תבנית רשומה מראש. ואם יאמר המהנדס המבולבל: מה אנו רואים בתבנית הרשומה? קווים ושרטוטים? גם אני יכול לרשום כמוהם: הלוא אך מסכלות יגיד כזאת. אין הדבר תלוי במה שאדם יודע בקרב לבו, כי אם במה שהוא מרצה, במה שהוא עושה לו לחוק, במה שהוא קובע לו לסדר.

התנאי: משפט-עם, מוסכם מהממשלות, בתור יסוד, היה הדבר הראשון שבלעדיו לא יכלה עבודת הציונים להיעשות עבודה גדולה. זה הוא סדר עמל לאום, זה הוא דבר גלוי לעמים, זו היא יציאה מבית המדרש לשוק המדינות, זה הוא דבר שאפשר להישמע! ולו לא משתי אף כקוצו של יו"ד ממקומי בראשית שנות השמונים, לו עמדתי על נקודת כל המחאות הנכונות אל ההפרזה וההתלהבות הראשונה של סופרים ומבשרים מגזימים, לנוכח הדבר הברור והישר הזה נהפכו כל המחאות להסכמות. אנו בוחרים אנשים אשר יצאו ויבואו לפנינו להשתדל להשיג את הזכויות בדרך גלויה ונימוסית – כזה ראה וקדש!

“ליסד נוה בארץ ישראל” – פה אין עוד עקבות חזון עשתות שאנן ושירת שדה, שהיו יפים בתחילתם לשעתם, נוה – בכל סדרי הישוב, בכל אפני העבודה. והדבר איננו לא דבר חברות ולא מפעל נדיבים, אך דבר העם – יש פה הגיד הדופק, שעניני החברות והנדיבים חסרים; יש פה עממיות, יש ציבור, אשר לא היה כמוהו מימי עולי רגלים לירושלים. החיבורים, המגילות העפות שכתב סופר זה או משנהו כחום לבו, גם ה“אוטומאנציפציה” של פינסקר גם ה“יודענשטאט” של הרצל, אשר יש להשיג עליהן מצד זה או מצד אחר, היו אך כעין הקדמות להצעות, או הקדמות להקדמות. ההפרזה שבהן, המעלות והחסרונות שבהן אינם מחייבים אותנו; האנשים מכל תפוצות ישראל חקרו, דרשו, התיעצו וימצאו את הנוסח, את העיקרים, ואל העיקרים האלה נהלוני מחאותי הראשונות, התבוננותי וכל דעותי בקו ישר.

לא אומר כי מצאתי בעיקרים האלה פתרון לספקותי ושהם “המלה האחרונה” להתפתחות הדעה. חבר אני למעיינים ולמדייקים ולמסופקים. אבל יש לנו שיטה כלית, שבה נוכל למצוא מקום עם עיונינו וספקותינו, והעיקר, עם מעשינו כולנו. לא יכולתי להיות לקרקעי-פלשתיני מוחלט, לאיש ישוב-ארץ-ישראל, שאין לו בעולמו כלום זולת זה; קצר היה לי המצע הזה מהשתרע בו, אבל לא רק יכולתי, כי אם לפי התפתחות כל דעותי, אי אפשר היה שלא אעשה ציוני לפי עיקרי באזל. אבאר את דברי: לו אמרתי להיות איש ישוב-ארץ-ישראל, כי עתה, בשביל שכל דבר צריך שתהיה לו התגשמות במעשה, היתה מהותי זאת יכולה להתגלות רק באופן אחד, והוא, שאהיה לחבר גמור של חברת תומכי קולוניסטים בא“י. אבל עם כל רצוני והכנתי להיות חבר אף בעשר חברות כאלה, לא הספיקה לי זאת כשיטה כללית, כיסוד להשקפה על התבל, כבסיס לעבודת לאום שלמה. ישוב א”י הוא בכלל ציונות, אבל אין ציונות בכלל ישוב א“י. ציונות היא יותר מישוב א”י. זה “יותר” הוא אשר חסרתי מכבר, והוא אשר מצאתי עתה.

לו החליטו שם: הננו בוחרים ועד, שיעשה את כל המעשים הנחוצים להשגת רשיון לישוב א“י ותו לא מידי, כי עתה לא נמנעתי מהשתתף גם אני בסיוע הוועד ההוא, ואז הייתי חובב ציון בתמונה אחרת, בתמונה יתר מסודרת, אבל גם כן רק ישוב ארץ ישראל. אך הקונגרס הקיף את כל העבודה הלאומית; הוא כונן אל חיבור היהודים; הוא יסד בין העיקרים גם את ההתכוננות וההסתדרות הלאומית; הוא התחייב לעורר את רגשי הכבוד; הוא קבע מקום לספרות ולשפת עבר. אמנם הוא העמיד בתוך, במרכז, את ההשתדלות לנוה. הוא כיוון גם את המעשים הנ”ל בתור אמצעים למטרה זו. אבל האמצעים ההם הנם גם לבדם חלקי עבודה לאומית. יש פה שימת לב גם אל המצב ההווה גם אל העתיד, גם אל צרכי הגוף גם אל צרכי הנפש, וכל אלה נכללים בשם אחד “ציונות”, שם שהוא גם דבר של ממש: ציון, ארץ ישראל, נוה מאושר בארץ ההיא, גם סמל תחיית העם, גם נקודת הצמצום והתאחדות הניצוצות עם הדברים המקיפים והסובבים מכל עבר בערך שווה – זה הוא הדבר אשר חיפש רוחי.

ועתה בואו וראו: לא ממנו, אך מאת צוררי הציונות ייוודע לכם מה גדולה היא ומה בינה ובין חיבת ציון הקודמת. התנגדות הקנאים החרדים והקנאים המתבוללים, אשר עצמה פי מאה מכפי שהיתה לפני כן, היא תוכיח, שהם יודעים או מרגישים כי הציונות בנוסחה זה ובכוחה זה היא תנועה לאומית להתחזקות ולהתכוננות האומה הישראלית, היא זרם של חיים ותיקון העם. וכנוסח הראשון כן גם ההתפתחות שהלכה ונמשכה אחרי קבלת העיקרים המוסמכים אימתה את דעותי וגם את מחאותי מכבר. היסוד הרוחני, שעל העדרו הייתי קובל, החל לבצבץ ולעלות בתור תביעה חזקה בשם קולטורה. זה הוא הדבר הנותן בעיני מדרגה ומעלה ורוממות לציונות, שהיא הטילה את הסער הזה, הסער העשוי לטהר את האויר – הגידו נא אם אפשר היה דבר זה בתקופת חיבת ציון?

באחד הקונגרסים הסכימו לעסוק גם בתיקון האומה בעניני הכלכלה. לא אגע פה בשאלה אם יש לעשות ואם ראוי לעשות בשם הציונות גם במקצוע זה; יש מי שאמרו, כי זה כבר הוא מחוץ לשיטה – יהי כן, ועוד נדבר להלאה דברים אחדים על דבר פנים וחוץ. אבל יאמרו נא, אם אפשר היה שחיבת ציון תתן מקום לשאלות כאלה? לא יחס הענין ולא יחס ההתעוררות, לא סמיכות הפרשיות, לא יתד ולא פינה! ועוד הפעם אין אני שוחה עם הגל, אך הנני מעמיד פנים בגל.

יש אומרים להשיב את הציונות אל המסגרת של חיבת ציון הקודמת, ויש כועסים כעס גדול על הקולטורה ושואלים ותמהים: מה לזו עם הציונות? לזו עם הציונות, רבותי, יש אך דבר קטן אחד, והוא: הציונות לא תצוייר בלעדיה. העצם השלם של הציונות היא האומה העברית בתור אומה עובדת בכוח, בחריצות, בכשרון ככל עם אחר, ומציאות הציור הזה, “האידיאל” הזה בדמיוננו, מכרחת אותנו לבחור בדרכי-חינוך יתר מתוקנים, בחיי-ציבור יתר מסודרים, בנימוסים יתר נאים.

זה הוא יחס סיבה למסובב, הכנה נחוצה למעשה, אשר לא יצלח בלעדיה. באורך הגלות החל הזה, במשך הפיזור וההתפשטות, דבקו בנו מומים, שאפשר להתקיים בהם חצי-קיום בתוך הפיזור וההתפשטות, ולא בכניסה ובאגודה אחת. ומן המומים האלה עלינו להתרפא. אך לא בשם הציונות, עוד תבואו לקנות תפוחי אדמה בעד עניים בשם הציונות – השם ישמרנו! אני אינני ירא מפני העוון הפלילי הזה, לו גם יבנו בתי חולים או ירכיבו את מחלת האבעבועות בשם הציונות, אבל בכלל זה הוא מין ויכוח שבו חפצים לדחות זרות (אבסורד) אחת ע"י זרות שניה מן הקצה שכנגדה. תחום הציונות כתחום תקנות “עזרא” הוא “גוזמה”, ואי-גבולות גם הוא “גוזמה”. מובן כי הועד הפועל של הציונים לא יעמוד לבנות בתי חולים ולא יחלק כספו לסתם עניים, הוא יוכל לפעול אך בתחום הוצאת עיקרי הציונות לפעולות. אך אם הציונים יראו פעולתם בכל מקצוע – יציבו נא להם ציונים בכל מקום! והם הולכים ועושים כן. כל ענין הציונות איננו פועל עומד כי אם פועל יוצא. יש כלי, יש אורגניזציה של יהודים, אחת שיש בה רבים, ובני מפלגות שונות, ואחרי כל החקירות עלינו לזכור תמיד: את אשר נשים בציונות אותה נוציא ממנה. אנחנו האחראים והערבים!

הנני מאמין באמונה שלמה ובלי שום צד ספק, שהדבר אפשר, כי בזמן מן הזמנים יושג התנאי הנימוסי, לכשיהיה אוצר גדול וביטחון ואמונה והשפעה והשתדלות שאינה פוסקת – ותנועת יציאה מסודרת תוכל למצוא מסילות לארץ ישראל. הנני רואה שהציונות החדשה התוותה את הדרך למטרה זו באופן מדיני שאין זולתו. אבל בשביל שזו היא הנקודה התיכונה חלילה לנו לדחוק את הקץ ולהביא את הדבר עד משבר על ידי נסיונות בוסר או על ידי לחיצת כל השיטה לתוך טפח של תקנות מועטות. חלילה לנו לבשר יעודים טובים: ישועות ונחמות במהרה. הציונות היא עבודת העם. ישנם אנשים שאין מוחם סובל מושג מורכב, מעיינים בריהטא ושואלים בחיפזון מה החלקים האלה. ישנם אחרים שדורשים מהר גנזי חיים וגנזי ברכות – על זה אין להיעצב. לא פלפול הסופרים ולא לטותא דרבנן יחלישו את התנועה, אך יחזקוה. הלוא חזיון נפלא היא! אין בה כל דבר חדש, עתיקה כקורות ישראל, וכולה חדשה. לא עשתה, זולתי אוצר המושבות, אף מעשה כביר אחד, ובכל זאת מה שעשתה הוא שקול כנגד אלפי מעשים; לא ייסדה אף מעט לפי הערך אשר ייסדו חובבי ציון הקודמים, והיא ממלאת חללו של עולם; לא הוציאה עוד אף ספר אחד להרבות קולטורה, והמלה שנשמעה ממנה, היא לבד כבר היתה לגורם גדול בחיי הציבור, לעורר מייסדים ולהקים פעלים; לא יצאה מכלל תקוה, ומתנגדיה אומרים עליה שהיא רעיון רוח ודמיון נמנע, ובכל זאת אין “הדמיון” הזה מניח להם לישון, והם נלחמים אליו כאילו כבר היה מעשה וכאילו כבר ראו עתה את תוצאותיו. זאת היא תנועת עם!

אל תשימו לה נֵד ושכר – ילך הזרם הזה והרחיב את ערש צפתו! הציונות המדינית בחיבור ובסמיכה לציונות קולטורית, ושתיהן מיוסדות על יסוד לאומי-מושכל, בהסכם עם צרכי הארצות השונות הן הן שיטה אחת שלמה, כל חלק מן השיטה הזאת אוחז ומאחיז את חברו.

הציונות מצבת את המטרה לעמנו להשתוקק לשוב לחיות חיי עם בארצו, והעבודה התרבותית, הכללית והעברית גם יחד מכינה את העם למען יוכל לחיות חיי עם בארצו. הרצון בלי היכולת והיכולת בלי הרצון לא יספיקו.

הציונות המדינית לבדה היא דבר שאין לו קיימא. אם יצלח הדבר בימי דור אחד – טוב, ואם לא – מה תעשינה אגודות הציונים, במה תעסוקנה, ואיך יהיו בהם הקיום וההתמדה? והשכל גוזר, כי עלינו להיות מוכנים לא לזמן קצר, כי אם לדורי דורות. אם יצלח הדבר במשך זמן קצר – לא נאבד כלום, אבל אם לא יצלח, אנחנו נחנך דור רק לארץ ישראל, שיהיה מוכן די צרכו ומזויין למלחמת החיים. נקל להתלהב ולהתפעל רגע לדבר הזה, אבל אנו, שהיינו לציונים לא במשך רגע, כי אם לרגל התפתחות גדולה וארוכה, חייבים לחוש את האחריות המוטלת עלינו ולהישמר מכל קיצוניות כזאת, שאין בה לא זהירות, לא דעה מיושבת, לא אהבת עם, לא ראיית הנולד, כי אם עקשות. חובה עלינו לחנך את הדור הבא, ולא רק את הדור הבא כי גם את הציבור כולו באופן מתאים ומקביל גם אל צרכי המקום גם אל התחייה הלאומית, ולזאת תצלח אך הזדווגות הציונות עם הקולטורה.

לא אחת, בסערת הויכוחים, נשא אלי הרוח את המוץ הנידף של עלילה מעין זו: אתה מסכים על הציונות ותומך אותה בשביל שהציונות היא כעת רצויה לרבים; אתה מתכוון כנגד המברכים לענות אמן עם הציבור. אך עד שאני כועס על שיטנה זו, הנני אנוס לצחוק, יען כי כמו להתל, בודים האנשים הטובים ההם את ההפך היותר גמור מן האמת. המפורסמות אינן צריכות ראייה. בראשית שנות השמונים, בעת כתבי את המאמרים הרבים על דבר אמה לאצארוס ועל דבר כל ההפרזה שבלאומיות, בעת הוציאי לאור את “האסיף” הראשון, לא היה דבר פחות מוסבר, פחות מרוצה לקהל מן ההתנגדות הזאת. לא העמדתי אז ובמשך שנים רבות את הריחיים לפי הרוח, כי אם, ממש להפך, כנגד הרוח. עוד את מחברתו הראשונה של הרצל ביקרתי באין מעצור. אך בקונגרס הראשון מצאתי את עיקרי הציונות לא כשובר לשיטתי, כי אם כסך הכל, כתוצאה מוכרחת משיטתי.

הפיתוני שם ואפת? לא ידינוני גם משטיני, שהנני בבחינת איזו “נערה שנתפתתה”; לא יחשדוני, כי שכחתי את כל משנתי מכבר ועד היום ההוא. או קויתי לשכר בעולם הזה? איזה שכר – זולתי נאצות לאין קץ ומלשינות של תוהו ונגיפות של נייר במכתבי העת, הפנויים פה לפני כל נרגן? כמדומה לי כי הנני האיש המנואץ ביותר פה בשביל הציונות, עד שהנני רשאי לאמור כאותו חכם: אין אני ראוי כלל לכבוד גדול כזה! ומה רוח רוב הציונים עתה? לא אוכל לאמור זאת בדיוק, לא שמתי לב מעודי אל השאלה: ההנני עם הרבים או עם המעטים. אדמה כי בדבר שאלת הקולטורה הנני לעת עתה עם המעטים.

כמו שהיה הדבר מוכרח בעיני לבוא בברית הציונות מיום שנוסדה בתבניתה החדשה בבאזל, כן מוכרח הדבר בעיני שהציונות צריכה להיות קולטורית, והנני חושב כי הנני רשאי לאמור זאת לא רק בשמי, אך בשם כל חברי אשר לא קפצו לתוך הציונות כי אם בראו אותה בקרבם במשך ימים ושנים, ואשר לא יחפצו לתלותה בנס אך לייסדה על יסודות נאמנים וחזקים מכל צד. אומרים: על הציונות המדינית יסכים כל העם, על הקולטורית יסכימו אך המשכילים. אבל זה שקר. גם על חיבת ציון לא הסכים כל העם, ולהפך על הקולטורית עתידים גם הקנאים הנוכחים להסכים, לכשישכילו מעט. הקולטורה הזאת איננה ריפורם דתית, כי אם התקרבות אל החיים. עמנו התרחק יתר מדי מן החיים; הוא מצא את עולמו בשמי ערבות, בזכרונות, בהזייה. חניך הגלות והגיתו, כשהוא חפץ לשים בצואריו לא את הריחיים העומדות, וטוחנות מן לצדיקים, כי אם את הריחיים של כלכלת עם ברשות עצמו, הוא צריך להיכנס לבית הספר הזה. זה לא יהיה בוסר לאום, כי אם ביכורי לאום, ואל המטרה הזאת פנינו מועדות.

כיליתי את דברי; התוודיתי – אם אפשר לאמור כן – את וידויי, דיברתי כאדם המדבר בעדו, לא לשם הצטדקות, לא לשם קנאה, אך לשם דין וחשבון לפני עצמו ולפני זולתו, לשם הרצאה נחוצה לשעתה, מפני שהדברים הם דברים כלליים, וחובה היתה לבררם כמו שהם. אפשר שטעיתי, ואפשר שדעותי תתבררנה עוד יותר ואז לא אבוש להודות על טעותי. אך בדעת לא התעיתי מעודי, ובחור בחרתי לשבור את קסתי מעשות אותה כלי להפיץ דעות שאינן מושרשות ונטועות בעמקי נפשי. אין אני מתנודד כמלונה מכל תנועה קלה, ואין אני נמנע מלבקר גם במקום שהאחרים והרבים מסכימים. לא בהתפעלות הלב, כי אם במחשבת השכל, עמדתי על כל פרט ופרט מעיקרי הציונות; אין אני מלהיב את הדמיון ואינני מעורר תקוה נפרזה, אבל רואה אני, כי הציונות תוכל להיות למקור חיים לאומתנו אם ננהוג בה כשורה. לכן אנו חייבים לעמוד באמצע ההנהגה הציונית ולערכה על שולחן התמיד של ספרותנו ולהפוך ולהפוך בה.

ועוד יש קוביא אחת שמשחקים בה ההדיוטות והפתאים, שאינם יודעים בין ימינם לשמאלם. בדותא בעלמא, שיחה בטלה הוציאו לשוק ויתנו לה כנפים לעוף, והיא, כי יש לסופר עתי במזרח או במערב, במחנה זה או במחנה אחר, עסק ונגיעה ותועלת מה מן הציונות, בשביל שהמון הקוראים דורשים את המזון הזה, את התבלין האלה, והוא, כבעלי הפונדקאות, מתכוון אל טעם העם, מתנאה ומתבשם לפי רוח הציבור. אם יש באבעבועה של בורית זו, שמבעבעין התינוקות דלא חכימי, איזה תוכן, כי עתה עלינו לבאר את הוראתה באופן הזה: קהל קוראיו של הסופר ההוא, הציבור שלו, שבשבילם הוא עובר לפני התיבה, מחזיקיו ומכלכליו, נעשו ציונים כולם מצד עצמם, או ע"פ אתערותא דלעילא ודלתתא, והוא מוכרח, בשביל שלא יאבד את עולמו, בשביל שלא יישאר ערירי ועזוב מן הציבור, להימשך אחרי הציבור הזה. כל כך מפטפטים בסגנונים שונים, כל כך שולחים לשון, מראים רמיזות ועוקצים עקיצות, והספוג הגדול: ההמון הנבער מדעת כל כך, סופג את הבלי-התעתועים האלה, עד כי הרעיון מתעורר בקרבנו, כי כבר בא מועד שייבקע האור וגירש את ענן הפתיות וקלות הדעת ושייאמר, על כל פנים פעם אחת בריש גלי, בדגש וכפילה וחיזוק, כי מימרא של שטות כזאת ראוייה להישמע בבית המשוגעים. מי שבדה מלבו את השקר הזה בראשונה אם לא יצא מדעתו הרי הוא גחכן, ואם לא גחכן הוא, הנה הוא יודע את טעם הציבור העברי ואת דרישותיו ואת יחס הסופר אל הציבור, ממש כבקיאותו של העיוור בצבעים.

הרשוני נא “לפתור חלום” לכם, ולהוי ידוע, כי מצד הציונות היינו שמחים מאד מאד, לו כן היה באמת, שקוראים כפו על הסופר הר כגיגית (כמו, להבדיל, האנטי דרייפוסים על ה“פיגרו”, כשהתחיל להיות דרייפוסי והטילו חכה לתוך פיו בכוח האקציות שבידם), ושאין הם מקבלים אלא משפיעים. בלי עין הרע, יודע מבקר שלנו, בוצינא דנהורא, את יחוסי הערכין שלנו! היינו שמחים מאד מאד – לו כן היה. אבל דוגמת המציאות אל הדמיון הזה היא דוגמת שני הפכים. אם ישנם עתה בין הקוראים העברים ציונים רבים – אנחנו הרינו ילדנו את העם הזה, אנחנו עשינום. הציונות, רבותי, איננה מין סיפור מפליא, מין סנסציה, לשים אותה מטעמים; אין זו נגינה ערבה וקלה, שנשמעת בטינגל-טאנגל; אין זו פיל לבן של בארנום, או עדשי-רפואה של גויא, שאפשר לעשות בהן סחורה ולצלצל קיש-קיש ולתפוס את המון הקוראים בלבם, להרבות חתומים. טעות גדולה אתם טועים: המון הקוראים מבקשים מטעמים אחרים, וטובה להם צפרנו של מגיד חדשות מן השוק מכרשו של הבא לחוש עתידות ולעורר. דבר עצב זה אשר אספר לכם, לא פרי כחש הוא, ולא מלבי הוצאתיו, אך הלוא יודע אני, כמדומה לי, את הקהל העברי לאלפיו הרבה יתר מבעלי הדמיון, הדנים בריהטא לפי ידיעות-יחיד, מצומצמות ומקריות. עד שפתחנו פתח כמחט סדקית לדעת-הקהל הגדולה, להסתכל בחדרי חדרים של הרעיון הציוני, הוצרכנו להיות על דעת הקהל ההיא לעול ולמשא, ובכל אשר אנו חוזרים ושונים ומשלשים צורך חיבור הקולטורה עם הציונות, הננו עוד היום לעול ולמשא.

העבודה עבודת סיזיפוס; מצד האחד נידויי הרביים, ומצד השני קללות המתבוללים, ועלילות הנרגנים. על כל אלה הננו יכולים להביט במנוחה. אך בציונות עצמה העבודה רבה מאד, הפחת והפח, “הסצילה והחאריבדיס”, זה מסכים על ציונות לדבר אחד, והלה אומר: לא, בשביל שאין לעשותה לדבר אחד עשו נא אותה לכל דבר; בשביל ההתכווצות הנפרזה תנו התפשטות נפרזה. ויש שמכניסים דברים פרטיים וצדדיים וחשדות כנגד אנשים ומציעים להשגיח בקרחתו של זה ובגבחתו של זה ולבדוק בשיניו כבשיני הסוס אם כבר הזקין בציונות, ויש שמגמגמים: זה איננו ירא שמים כל צרכו – וה“אתליטים” מתגוששים. יפה אמר נורדוי: התקופה הנוראה בתקופות הוא קץ החורף וראשית האביב, התמזמזות המוצקים, התהפכות הקרח לניגר והניגר לטיט היוון. עלול היה אדם להתייאש לולא הביט בלוח השנה וראה שימי האביב קרובים לבוא. מן הקונגרס השני ועד עתה כמה מעקשים ונפתולים, כמה קלקלות ומכשלות, כמה שטחיות שמתאמרת לעמקות, כמה דרשנות שמתאמרת לפילוסופיה, כמה בקורת שלא בזמנה ושלא במקומה, כמה שיכחה וחזרה אל הטעויות הראשונות, שנתנו מקום למחאות הראשונות! אבל הננו הולכים לקראת האביב, לקראת האור, לקראת התבררות הגדרים והמושגים.

זה הוא הקו הישר מ“התנגדותי” הראשונה עד האוקימתא הנוכחית בדבר הציונות. “התנגדותי” הראשונה היתה, כמובן, בכללותה, דומה יותר אל הציונות החדשה מן ההסכמה המבוהלת של אחרים. היא היתה בכוח, אם עדיין לא היתה אז בפועל, ציונות קולטורית. היא היתה ההקדמה אל המסקנות שנתקבלו בבבאזל. היא לא היתה סקרנית וחנפה ומבקשת חן, ולהפך, מתייצבת כמטרה לחץ וכמפגע לכל פגע, לכל שוט לשון, לכל כותב פלסתר, לכל מעקם ומסרס ומערבב. לא הייתי חנוט ומוטל כאבן, סגור וכלוא בד' אמות של עיון אחד; לא הייתי נד כנוע הקנה בלב ים. עיני היו פקוחות ולבי פתוח אל זרמי הדעות ואל תורת הנסיון. לא מצאתי שיטה שלמה ב“אוטואמנציפציה” של פינסקר – אשר אותה ביקרתי בזמנה – וגם לא ב“יודענשטאט” של הרצל – שבקרתיו בעת ובעונה אחת גם ב“הצפירה” גם ב“איזראעליטא” לפני הקונגרס – כן גם לא מצאתי שיטה שלמה בדרכי חובבי ציון הראשונים, עם כל הכבוד שכיבדתים והאהבה שאהבתים ועם כל התהילה הראוייה להם, בעבור יסדם אחד מיסודי הציונות במעשה, ולא ב“עזרא” ולא ב“ישוב הקטן” – בכל תועליותיו; פרוגרמה, תכנית, כלי מחזיק ברכה מצאתי בציונות כפי שנתקבלה בבאזל. אמרתי עם לבי: זה ראוי להיות למקור חיים, לתוך אורגניזציה זו חובה להיכנס בלב ונפש, ובתוך אורגניזציה זו חובה לעבוד לנצחון הדעות האמיתיות, לנצחון שלמות הציונות, המקפת את כל האומה, לנצחון התכנית המדינית והתוכן הרוחני והפדגוגי של הציונות.

וחושש אני, ובאותה שעה הנני גם חפץ, כי איש איש מן הקוראים, שעוד לא נתנו ידם לציון, יאמרו כפיקח ההוא בחזיונו של מולייר, אם זאת היא פרוזה הן אני מדבר פרוזה זה ארבעים שנה! האמנם יש בין העברים המשכילים איש שאיננו ציוני קולטורי? האמנם יש לנו איש, שאיננו חפץ בתחיית האומה בארץ ישראל כמרכז, וגם מסביב בתפוצות הגולה? ואם הוא חפץ, הימנע את העזר, היקפוץ את ידו מתת את הנחוץ להשתדלות זו? הימנע, לו גם יחשוב, כי אין הדבר קל וקרוב להיעשות במהרה? או היוכל להכחיש, כי רגש הלאום, כדעת התורה וגאון המולדת, כאימון הדת, הם כוחות אדירים, דרושים לנו לעודד את תקומתנו? או לא יחפוץ כי הקולטורה האנושית, האירופית של בני עמנו תהיה לפי רוח העברים וטעמם, וכי עמנו לא יהיה “בטל בשישים” כי אם קולט לתוכו את מבחר ההשכלה, סופג ובולע את המאור שבה ונותן בה טעמו שלו, ככל עם מתוקן? ולו גם יהי קטן-אמונה, לו גם ימאר כי הדבר הזה הנהו כבד ורחוק, היוכל להכחיש כי זאת היא מטרה אשר עלינו לשאוף אליה, וכי המטרה הזאת נושאת בד בבד עם התחייה הלאומית גם בארץ ישראל גם בתפוצות ישראל? למען יהיה כל עברי משכיל לציוני קולטורי, אין הדבר חסר, כי אם שיבאר לעצמו את הגדרים, שלא ייחס לציונות גוזמאות זרות ודמיונות מפליאים, שלא יסמוך על מה שאומרים בשמה המפליגים והמעפילים, שלא יזרוק את התוך ויאכל את הקליפה, אך יעמוד על בוריים של דברים לפי גדריהם ופרטיהם. ביררתי את דעותי איך הייתי לציוני ומה היא ציונותי; הסירותי את הצעיף מעל כל מלחמת המחאות והספקות עד המסקנה הנוכחית. אולי יועיל הדבר הזה גם לאחד מאלף.

[1902]

השאלה הפלשתינאית היא שאלת הישוב הציוני. לו גם תהי זאת תכנית רחבה, שזמן רב דרוש לקיומה, בכל האופנים היא מתווה לנו בשרטוטים כלליים את החובות הגדולות, אשר תוך תחומן נכנסה הציונות. אין כעת דרך אחרת להושבת ארץ ישראל זולתי דרך הישוב, שאיננו עושה מעשים פעוטים ומדבר גבוהה, אך עושה חובתו הקשה בנסיון היומי הקטן ושואף בלי הרף לגדולות. ובדברים הקטנים שבקטנים, כמו בגדולים שבגדולים צריכה העבודה להיות ציונית, כלומר: לא רק הושבת יהודים ואימיגרנטים, אלא באותה שעה גם הושבת-עם, ובמידה ידועה – חידוש חיי עם.

אין אלה מלים שונות, כי אם השקפות שונות מאלה השוררות בכמה ספירות, או, בדיוק יותר נכון, זאת היא התקיימות והתגשמות אותם העיקרים, שהיו חזקים ושליטים בינינו בתקופת ההוד של הציונות הראשונה. בכדי שנהיה ציוניים באמת, צריכים, אנו, קודם כל להיות לאומיים-שבלאומיים, ורק עם הדגל הזה ננצח; רק על ידו לא נתפורר לפצלים ולפירורים דקים. ואם לא נעשה גדולות בפעם אחת, אבל, פסיעה אחר פסיעה, נתקרב אל המטרה הגדולה.

צריך שתהא בידינו נפה שקולטת את הסולת ומואסת הסובין. זאת היא עצמותנו, זה הוא האופי הפרטי שלנו, המבדילנו מאת החברות והצדקות וההשתדלויות והישובים והאסכולות, שאחרים עושים. כל טשטוש צורתנו העצמית הוא סכנה, מפני שהוא משמיט מתחת רגלינו את הבסיס הנכון, שעליו אנחנו עומדים. בשביל כך מוכרחת הציונות להיות תנועה תרבותית-לאומית; בשביל כך – המוחק את העיקר הזה נוטל מאת הציונות את חייה הפנימיים ואת זכות קיומה.

עם וארץ! הרי שני היסודות, שצריך לא רק לקרבם זה בצד זה, אלא נחוץ גם שיהיו מאורגים ומרוקמים יחד בפנימיות תכנם. כן, למשל, עם, שהארץ היא לו רק מקום גרידא, שקובע הוא בה את מושבו, בכדי למצוא שם את פרנסתו, לעולם לא יהיה לבעל הארץ, ולעולם לא תהיה הארץ לארצו. חיבור זה, זיווג פנימי זה של עם וארץ, אי אפשר לעשותו בידיים עסקניות לבד, וע"י דריסת הרגל לבד; צריך שישתתפו בזה נימי הנפש הדקין שבדקין, צריך שיעבדו פה בחשאי ובעומק בתוך כל המפלגה, מן המסד עד הטפחות, כל מה שיש בנו עוד מניצוצי ההרגשה העברית, כל מה שיש מן הפואיזיה והיופי, מן האידיאליות המעודנת וזיו הכשרון, כל מה שיש בו עוד רעננות ולחלוחית, כל מה שלא נגלד ושלא נקרש עוד במוכניות ביורוקרטית. אין אנו חפצים בתרבות לאומית, בכדי להתעסק בתרבות; אבל רואים אנו, שאי אפשר להתקרב אל המטרה באמת באופן אחר. אם נבנה באופן אחר, נהיה כמי שבונה ביתו על חול.

הישוב צריך שיהיה ישוב קרקעי. לישוב עירוני יש גם כן ערך כל-שהוא, אבל הערך הזה הוא טפל. העם שאיננו עומד על הקרקע, לא לו הארץ. ישנם עמים עוסקים במסחר ותעשיה, ואף על פי כן הם קשורים לארצם. אבל מכאן אין ראיה: קשורים הם לארצם, מפני שהם קבועים בה, וחוט חיבורם לא נפסק; אבל כשחפצים לשוב לקשור חוט שנפסק, לברוא ישוב חדש, וביחוד בארץ אשר לא במהרה תוכל התעשיה להתפתח בה, מן הנמנע הוא לעשות זאת, אם לא נעשה את הישוב הקרקעי ליסוד זה. זה הוא בסיס הציונות, ואולי זה הוא גם הבסיס האחד לתחיית האומה העברית בתור אומה חוזרת לחיות חיים טבעיים ומסודרים באמת.

כיצד תיעשה האדמה ארץ ישראל, כיצד ייעשה העם קבוע ומחובר לקרקעו? אלה הן שתי שאלות, ואולי אינן אלא אחת, והיא השאלה הראשית של הציונות. שאלה זו היא כל כך קרובה, עד שאיננה צריכה לניסוח, וכל כך שאלת חיים, עד כי סופגת היא את כל שאר השאלות, וצופנת בקרבה גם את כל התפתחות העתיד. האדמה הפלשתינאית תשוב תהיה לארץ ישראל, כשתיכנס לרשות אלמנטים עממיים יהודיים בריבוי האפשרי, והושיבוה ובנוה ושיכללו גם את עצמם עליה. יש בזה מדריגות מדריגות, שאין אחת מהן מספיקה לעצמה, אך כולן יחד עולות ומצטרפות לתכנית שלמה. כמובן, שקניית אדמה לבד איננה עדיין כל המטרה, וכן גם עבודה לבד. צריך שתהא כל ההנהגה, צריך שיהא כל המקצוע הזה לאומי, וצריך שתצורף לזה כל ההשתלמות התרבותית של העם. עמנו צריך להתענות ולהסתגף ולהתנסות בנסיונות קשים מאד, בכדי לקנות את השלימות המיוחדת שהוא חסר עוד, או – יותר נכון, שהוא כבר פקע ממנה: הפשטות, הסבילה, הדיסציפלינה, ההסתפקות במועט, החיבה אל הקרקע שאינה פוסקת, ההמשך בין האבות והבנים, בלי קפיצות, שאנו רואים במפלגות רחבות של כל עם בריא וקרקעי.

יש מהרהרים, שזו היא ירידה תרבותית – אבל לעם כעמנו, שכלכלתו אוויר ותקות התפתחותו בתור עם בתפוצותיו – כהררים תלויים בשערה, כל מין ישוב משלו הוא עליית ערכו ומהותו, הבראתו וחיזוקו, והטיפול והטיפוח ביסוד זה הוא באמת בניין האומה בעומק יסודותיה. אבל צריך להבין, שאין עם מפוזר, קרוע ובלוא וטלוא בפנימיותו, חוזר לברייתו, ואיננו מתכנס כינוס נפשי, אחרי שנשבר כשברי כלי חרס והושם לנפץ ולמכיתה – על ידי זה בלבד, שמספר אנשים מבניו, שיש להם מעות, מיסדים קולוניות, או נכנסים ביחס של עמוסים חוסי-צל עם חברות שמייסדות בשבילם ולטובתם קולוניות, אלא על ידי זה, שכל הכוחות החשובים והרצויים, המצויים באומה העברית, יצטרפו זה לזה לעבודת ההתפתחות הלאומית לצד הנ"ל.

הישוב צריך שני דברים: לממון וליכולת עבודה גופנית. סכומים גדולים יותר שהם דרושים להחזקת הקרקעות, דרושים הם – בבחינה הלאומית – לעבודות כלליות, הנקראות בכל המדינות: עבודות של פומבי, או של ציבור, כמו תיקון דרכים, בנין גשרים, השקאת אדמה חרבה, מוסדות-תיקון ע"י מתכניות ויסודות חימיים, וכיוצא בדברים, שתועלתם מתפשטת על פני הכלל. מחוץ לגבול תכנית זו אין ההון הגדול מסוגל לפעול באופן לאומי. אלמלא דמסתפינא הוה אמינא, שהקנין הפרטי הגדול אפשר שלא יועיל כלל לישוב הציוני. שמעתי הרבה פעמים תפילות כאלה כלפי שמיים: עשרים, שלושים יהודים עשירים מופלגים, איש איש מהם יקנה כך וכך עשיריות אלפים דונם, איש איש יבנה לו בית קיץ יפה ועבודה רבה – ונראה דבר זה לרבים כדרך עולה ישר לגן עדן של המטרה האחרונה. כך דנים אנשים מן השוק, שאומרים לעשות את הציונות לא מלאכת מחשבת, כי מלאכת עבודה. אין ספק, כי נאה היה הדבר, בכלל. אבל אם אותן עשרים שלושים אחוזות גדולות לא תהיינה אחוזות עבריות, שיושבים בהן אנשים בעלי רוח ודעת, אלא סתם נאות-שאננים בעד בעלי כיס, אשר לתפארת המודה יערכו להם תקופה דפגרא בפלשתינה, הרי זו אבעבועה של בורית נפקעת ונידפת! היהודים ממין זה לא ינהלו את הדבר, לא יוכלו ולא יכשרו לנהל את הדבר לפי משאלות התחיה הלאומית, כי אם לפי צרכם, הנאתם, חשבונם, שגעונם ופיקחותם, וחלילה לנו, הציוניים, לחשוב זאת לעבודה לאומית! לא ההון הפרטי הגדול, ואף לא הבנקים, לו גם יהיו להם מיליונים רבים מאד, מסוגלים הם לבנות בנין אומה; אלה האחרונים מסייעים לכלכלת הציבור, ההלוואות וכו' ואין שיעור לתועלתם בבחינה זו – אבל רק בבחינה זו.

הציונות היא היא הטיפה של רוח הקודש התלויה בכל העבודה בארץ ישראל. בלעדי הניצוץ הקדוש הזה – הלוא עשו אחרים אלף פעמים יותר ממנו! כלום לא יסדו בתי ספר? כלום לא יסדו בתי לימוד מלאכה ובתי מחסה ובתי תעלה, ואפילו מה שהיא עיקר והתחלה לישוב – פארמה לעבודת אדמה? ומדוע כל הדברים האלה הם כל כך מעושים, כל כך לא-מוסדים, כל כך כהים וכמושים? כלום לא היה להם ממון, כלום לא היה להם קצב וחשבון ונימוס ביורוקראטי? נשמה לא היתה בהם, תרבות לאומית לא מילאה את חללה של רשות, רעיון שלם אחד לא חיבר את חלקיהם, חדוות יצירה לאומית לא הלהיבה את העסקנים, אעפ"י שהיו אפוטרופסי רכוש וגבאי-טמיון טובים מאד. את העיקר הזה, שהיה חסר מן הספר, אמרה הציונות להביא, ואותו היא צריכה להביא. זה הוא הגיד הנעלם, הנים הנרדם, שהיא צריכה לגלות ולעורר. לפיכך – כשהיא הולכת וניסחת ונעתקת בעצמה מנקודה זו של תרבות לאומית, או כשהיא רוצה לעשות עיקר זה טפל ולהתהפך בעצמה לאוטומטיות קרה ונקפאה, היא מאבדת את עצמה לדעת.

אני מאמין באמונה שלמה, כי כוחות לאומיים-תרבותיים כאלה נמצאים בתפוצותינו. במשך התקופה הקצרה של הציונות החדשה, וכבר משנת השמונים ואילך, היו רגעים אשר אז נראו זעזועי הכוחות האלה, וכל איש מאתנו, שאוחז בידו את דופק האומה, יודע, שהם מצויים עדיין עתה, אעפ"י שנרדמו ונתפזרו, ושופעים וסוערים הם רק במקרים ידועים וברגעים ידועים באיזה משעול, באיזו סימטא של עבודת ההווה. אנו צריכים להם בשביל התרבות הלאומית השלמה, כמובן, במקום יחיד, ובמדרגה ראשונה שבראשונות, בארץ ישראל. רק תרבותנו זאת, תרבותנו ההיסטורית, המיוחדת לנו, אשר אותה צריך לדעת ולאהוב בכל זעזועי החשק ובכל הגעגועים של רוך ועדנה, ואשר בה אנו מוצאים את המבטא האמיתי האחד של נפשנו, את התוכן העמוק של ישותנו, רק היא תעשה את עבודתנו ארץ-הישראלית לעבודה שיש בה מרץ אמיץ ומרוכז, לעבודה אשר גם אם לא תמיד תהיה במידה אחת בכמותה, וגם אם הטכניקה שלה תזדקק למכשולים ולשינויים, אבל לעולם יהיו עמה שגשוג ופריחה, ובמעמקיה הכמוסים תצמח מעט מעט אומה עברית מחודשת, אשר נירה לא יאבד.

שמא יאשימוני, כי זאת היא התלהבות? אמנם כן! זאת היא התלהבות! כי מה היא הציונות יותר מהתלהבות? הכי הוא כוח של תקיפים בעלי זרוע, מורא-מלכות, גזרת עירין, אימת גבאים, תקנות של חובה, חוקי ברזל? אין הציונות אלא כוח רוחני דק שבדק, מורכב מאותם הדברים הלא נשקלים ולא נמדדים, כגעגועים, כאהבה, כתקווה, כהרגשת הגאון הלאומי, כהכרת הגוון התרבותי המיוחד, כדבקות חסידית בארץ הורים ובשפת הורים. אם מכלכלים, מרבים, מעשירים, משכללים את הכוח הזה, אז יש ציונות ויש ציונים, ואז – בואו ועשו ביניהם סדרים אלה או אלה, ואין ספק, שהסדרים הם נחוצים, ואין אף צל של ספק, שהציונים האלה יתנו גם כסף גם עמל וכוח ומוח, לפי שהציבור העברי נותן וחוזר ונותן, ומיליונים הוא מפזר אפילו לצרכים עוברים. אבל המבקש את התולדה הזאת בלי דאוג להרבות את הסיבות המולידות אותה, דמיונו כמי שמבקש את הפרי בלי נטוע את העץ.

אוי להן לבריות שרואות ואינן יודעות מה הן רואות! מדברים על אודות הדלדול והשקיעה ומיעוט פעולת הכרוזים ופחיתות ההכנסה, כאילו היה זה מקרה, וכאילו היה הקולר תלוי בראש העם. אין זה מקרה, ואין האשם בעם. כשרון ההתלהבות לא פס מקרב העם, אלא צריך לצרף את כל הכוחות המוכשרים לעורר את ההתלהבות הזאת. הרצל עורר את ההתלהבות ע“י ההוד והגדלות של נסיונותיו הפוליטיים, שנתנו מקום לתקווה, שהמטרה תושג במהרה, ומכאן – השפעת הכסף המועט, וכאן המוסדות שנוסדו. אנחנו צריכים לעורר את ההתלהבות ע”י חיזוק ההכרה הלאומית, ע“י העמקת התוכן, ע”י העלאת המחשבה אל האתר הזך, המאיר והשקט של רומנתיקה ארץ ישראלית, של חביבות האחווה העברית, ע"י הדגשת היסוד העברי בציבור. אנחנו צריכים להבריק בתוך היהדות הכללית בכל נגוהות הקשת של הלאומיות העברית, כי לכך נוצרנו.

הקונגרס שלנו צריך שיהיה עברי, הספרות שלנו צריכה שתהיה עברית, ההנהגה שלנו צריכה להיות מסלתה ומשמנה של האומה העברית. בדברים כאלה עשויה מפלגה לאַמת, לפרסם, להבליט ולסמן את תכנה המיוחד לה. בלעדי זה צווח מה צווחנו ככרוכיא בקונגרסים הראשונים כנגד ההתבוללות? מה הרעשנו עולמות? מה הבריאה החדשה אשר בראנו? קרא דגר ולא ילד? האם בזאת נתפאר, כי יש לנו איזו מיליונים? עיזי דבי טבחא שמיני מינאי! הרי אנו לגבי החברות האסימיליאציוניות עדיין כדיוגנס שמחזר עם חביתו… אנו צריכים לשמור רק מה שמציין אותנו, מה שמבדילנו מן התועים, מה שאנו מכניסים משלנו לתוך האוצר הכללי של עבודת הדורות, וזאת היא אך ורק תרבותנו הלאומית.

בחיי כל עם, כמו בחיי כל אדם, יש רגעים, אשר אז הוא בא להתבונן פתאם אל גופו, אל האני שלו, ועומד האני לצדו, ומסתכל בו, והוא רועד. שיבה כזאת, מתוך כל העיקומים והעיקולים אל האני, היתה לאומה העברית וצריכה להיות לאומה העברית – הציונות. מביט העם אל העבר שלו, לתוך הליל הארוך, ואל הנצח שלו, ומדבר פתאום לא כמו שמדברים כל אלה הבלועים והקלוטים בתוך ההווה, כי אם בשפתו שלו, ואז הוא טהור וגדול ונערץ… ככה עולה שלהבת החיים הלאומיים מעל לריקבון השיעבוד והקטנות המסואבת, ככה היא מלהיבה את הבחרות הרעננה וככה היא מחדשת את נעוריהם של הזקנים, ככה היא מזרזת עסקנים, ואז הם עובדים, רוכשים נפשות, וכשיש נפשות, מתרבה גם הרכוש… בתחומים העליונים מתהווה זרם הרוח המנשבת, בטרם היא באה לדפוק על שמשות חלונותינו; היא באה בהכרח, והיא דופקת ומצלצלת, ויכולה היא לבוא גם בסערה, ויכולה היא גם לנפץ את שמשות החלונות, אבל מוצאה ומקורה לא פה למטה, מאחורי החלון וסורגיו, כי אם שם במרום.

ככה נבראות שאיפות לאומיות, לא “למטה מעשרה”, כי אם ברומו של עולם המחשבה העברית, ששם עין הספירה של התורה הלאומית, ששם האביב הנצחי של נעורי הנשר. רצונכם בתכנית, קחו לכם את האמת הזאת לקו המידה, והתכנית תצא לכם מאליה! הנוסח לבדו איננו עושה כלום. הקול הנשמע והחוזר ונשמע: לא נשנה ממטבע שטבענו בבאזל – איננו מספיק. כבר הוסכם הדבר, וכמעט אין חולק על זה. אבל האם בזאת נצא ידי חובתנו? אמירת פזמון לבד איננה כלום. נעשה הדבר להרגל ולמצוות אנשים מלומדה, ונוסחאות רדיקליים הרבה יותר הלוא יש לנו מכבר, ואנו ממלמלים אותם, ואין הם מזיזים אותנו אף כמלוא השערה מהמקום שאנו עומדים עליו. אנו צריכים לאמת את הנוסח הזה בחיים עד כמה שאנו יכולים, ואם אין אנו יכולים לאמתו כלפי חוץ בעת הזאת, אנו חייבים לאמתו כלפי פנים.

נאמר בו, שארץ ישראל צריכה להעשות נווה לעם היהודי – אטו מילתא זוטרתא היא? נווה – כי אין אתם יודעים מה שייך לנווה? כל הסידור הפנימי האפשרי, כל תמצית החיים, כל סיפוק הנפש, כל הרגשת הדבקות והחיבור שנשתרש באדמה; והוּתנו כמה תנאים, שאין בידינו לקיימם, אבל ביניהם הותנה תנאי אחד, והוא, לחבר ולאגד את העם העברי; וכי אין אנו יודעים, מה שייך לחיבור ולאיגוד זה? צריך לחדור, לחטט ולהגיע אל הנימין העמוקים שיש בהרגשה לאומית, צריך להגיע אל “לוז”, שממנו “מציץ הקב”ה את החיים לעתיד לבוא" – והרי יש תכנית מלאה, עשירה, שופעת, והיא כל היצירה העברית, כל מה שאיננו מוגבל בארץ אחת ומצומצם בתוך תרבות זרה אחת, כי אם מה שהוא משותף לכל האומה – התרבות העברית, שהמתבוללים גוזרים עליה כלייה; השפה העברית, שמרשיעי ברית רוצים לסתום עליה את הגולל; האחווה העברית, שאין בה אותה ההתעקמות והזחילה הפנימית של הנפש הגלותית, הקופצת מאוגיא לאוגיא בלי יכולת ובלי רצון לחבר את היסודות העברים לשלמות גמורה אחת! באיזו מעשים של ממש תתגשם התכנית הזאת – הרי זו שאלה ממדרגה שניה. תשוב תתחדש הציונות כמו שהיתה, ישוב הרוח הנכון, תתהפך זו שכבת הערפל לגל זורם, לתנועה שיש לה המעוף, וראיתם פעם בפעם מעשים…

יעודו של הקונגרס איננו הגהה מדויקת ובדיקה מיקרוסקופית באותו הספר הגדול של התכנית הציונית, בספר החיים, אלא מעוף למעלה, רפרוף על פני הספר, הסתכלות מסביב. ההגהה המדויקת עשויה לסייע להבין עפ"י רוב רק את המלים, ולא את התוכן. החיפוש והמישוש אינם שייכים אל מציאת האמת, כי אם אל בחינתה ואישורה. בעלי הבחינה הם הם המוציאים לשוק את המטבעות של האמת, אבל אין הם החופשים המקדרים בהרים והמוציאים את הזהב ממעבה האדמה. הקונגרס – יותר שהוא עשוי לחלק מטבעות של מעשים מסוימים, הוא עשוי לחשוף את הזהב הזה בעמקי רוח העם. הוא צריך להשמיע את אותן המלים הפוריות, הכוללות, העושות תקופה, שיוצאות וטסות אחרי כן, ודופקות ותוססות ומזעזעות, ואחת מן הראשונות בין המלים האלה צריכה להיות הקולוניזציה ארץ הישראלית הציונית, הלאומית, אשר בה קשורה התרבות העברית בישוב – כשלהבת בפתילה.

רגילים היינו בסיסמות שאין להם טעם, באסימונים שאין להם צורה. עבודה מעשית בארץ ישראל – כאילו אפשרית היתה עבודה לא מעשית, כאילו המלה עבודה בעצמה לא הביעה כל צרכה את מושג המעשה! בל נוסיף לטחון קימחא טחינא דא! עבודה לאומית בארץ ישראל – זה הוא מושג תכניתי והגיוני, מפני שאפשר גם לעבודה אי-לאומית בארץ ישראל. אפשר – ואין זאת השערה, ואין זה דמיון מליצי, אלא אמת לאמיתה, ואחרים כבר עשו זאת, ואולי עוד יוסיפו לעשות זאת (ואנחנו נשמח על זה, יען כי סוף סוף זו היא תוספת-כוח לנו), אבל מה שאנחנו חייבים לעשות, צריך שיהיה טבוע בחותמנו, בין שהוא דבר גדול בין שהוא דבר קטן. לא גדלות הקומה עושה את האדם לאדם גדול, ולא ריבוי הכמות עושה את המעשים למעשים גדולים, אלא עצמותם המיוחדת והשלימה.

הרי אני עומד בנוף יפה, ומתפעל ממנו, אבל כשאני מנתחו לחלקיו, יהי יפה נוף היותר נשגב, יהי מראה שווייץ, מה אני מוצא בו? עפרים צבורים, אבנים תלולות, עצים, רגבי קרח, קו לבנת השלג במרום ההרים, עשבים וחצץ. הזמן מתחלק לרגעים, העם לבני אדם קטנים, האין-סוף לנקודות, אפילו הגאוניות – לרעיונות. הכל הוא דק ופעוט, וכמעט מגוחך בפירורו: את היופי נותן לנו רק החיבור, ההרמוניה, סך הכל, האופי המיוחד שיש לו. קרוע, מדולדל ונפרש מתוך שלמות זו – רוקם השטיח הבצלאלי, סוחט-הענבים הראשוני [מראשון לציון], והנער המשנן את ה“תרגיל” בדיבורו העברי; אפשר למצוא בו דברים שלא כתיקונם, אך אלה הם חלקי תמונה מתרקמת והולכת, וזה הוא הדבר היפה והחביב האחד שיש לנו בעולמנו.

ושואל אני: חוט-של-חן המתוח על תמונה זו – מה הוא? המן הגרנות הוא בא, או מן היקבים? – או אולי מן הצלצול העברי החי מן אותו היש העברי המתחדש? יעמדו כל אלה אשר ביקרו את ארץ ישראל ויעידו, מה הוא הדבר שהרעיד את מיתרי נפשם! מה הוא הדבר אשר הוליד בקרבם את ההרגשה, שנעשו לבני חורין, לו גם רק לרגע קטן! הלוא היה זה רק זיק התרבות העברית, זו הנאוה והמעונגה, שהבוערים בקרבנו אינם נלאים לשאול ולשוב ולשאול את שאלתם הסרבנית: מה היא, ושמצומצמי-ההבנה אומרים למחות אותה מספר הציונות! הלוא היתה זאת רק ההרגשה, כי שם הוא ערב יום התחיה, וכי העבודה שם איננה עבודה סתמית, כמתעסקים בעלמא, אבל היא עבודה שיש בה טעם עושיה ורוחם, עבודה לאומית! ואת אלה מי ילד לנו? את התוכן הזה, כמה שהוא דל בתחילתו וכמה שהוא עוד טלוא וחברבר בפרטיו, מי המציא? אך הציונות המזרחית, אך הציונות הלאומית!

ואם כל זה עודנו רופף ולא מבוכר – הנה מקום העבודה! הנה המטרה, שאליה חובה לכוון את הכוחות, להקדיש את היגיעות, להשפיע את העזר, להורות ולעוץ, להעיר ולזרז בכשרון ועוז, בהתלהבות וחיבה, בהמצאות וחידושים בלי עייפות, בשקדנות בלי ליאות, בהסתגלות רוחנית-שכלית עמוקה מהלהג הפרוטוקול אי שאין בו תוכן! הנה התכונה והצביון הכללי שהעבודה בארץ ישראל מצד הציונות צריכה להיות מצוותנו בהם.

כל הצלחת הישוב תלויה היא בזה. התקנות שבכתב, החברות הנוסדות באופן זה או אחר, בתי הפקידות והפרנסים והאפוטרופסים והמזכירים והגזברים והגנזכים ועיני העדה ופני העדה והמשרות הנתונות עליהם ואופן חלוקתן – אין ספק שהם דברים נחוצים; אבל סוף סוף העיקר, התוך, המכריע והגורם הראשי, לטובה או לרעה, הוא בעבודה ארץ הישראלית – הקומוניסט! אם הוא כאן, הכל כאן, אם אין הוא כאן, או אם הוא פגום ולקוי, אפשר לבלות במשך דורות כוחות וממון, והתוצאה תהיה גרועה וצנומה. אם תבנה בית-אבנים, אז כשהאבן היא רכה ומתפוררת, או לא מסותתת ולא כשרה לבנין, חכמת האדריכלים בתבניות שהם מציירים, ואופן חלוקת העבודה ודיני דיניה – לא יועילו.

כשיהיה לנו הקומוניסט הלאומי מן המובחר, החלוץ הלוהט כל ימי חייו באותו להט עמוק וסמוי מן העין, הכובש – בחשאי כאותו אילן משריש, שאין אתה מרגיש ושאין אתה שומע, כיצד הוא צומח, וכיצד הוא חותר ומחטט, ומפרק סלעים במעבה האדמה, אבל רואה אתה רק את תוצאותיו; הקומוניסט, שהוא ואשתו ובניו עובדים עבודה שאינה פוסקת בשדה או בבית, ויש להם חדוות העבודה ונהנים ממנה הנאת הנפש, ואין להם דבר קשה, ואין להם דבר מכוער, אלא עושים הכל בהתלהבות ובחיבה כאיש חסיד שועבד עבודת הבורא; הקומוניסט האמיץ, הבריא, המגושם, שאיננו יודע לא חטיפה ופזיזות תגרנית, לא פיקחות והלצה של יושבי קרנות בערים, לא רכילות של סימטא, לא עצבים גרויים ולא התרגשות יתרה כש“התינוק הוא חש בראשו”, ואשת קולוניסט כקומוניסט מבקשת הכבוד וההנאה לא בתחיית אותם המנהגים המתוארים בפרשה שבספר ישעיה, אך מתפשטת מן הצעצועים ומשתחררת מן ההבלים, ומוצאת את היופי שבחיים ואת תוכן החיים בטיפול שהיא מטפלת בביתה, בגינת הפרחים הקטנה שלפניו, בצאנה ובבקרה; וכתכונת האבות תכונת הבנים והבנות – הכל איתן ומתום, הכל מסודר, מרוחץ למשעי, מסתפק במועט שבמועט, עובד כנמלים, בלי אנחות, בלי ענני התוגה והשממון.

אם תהיה לנו תרבות כללית זו, שאין שום ישוב יכול להתפתח בלעדיה, אף אם יפוזרו לצרכיו מיליונים, ויכול הוא להתפתח עמה גם בלי מיליונים, – אז צריך שתהא מאורגת ומרוקמת עם תרבות עברית-לאומית, לא חיבור מוכני, כי אם חיבור חימי, כלומר, שהקומוניסט הזה יהיה דבק בעמו, בארצו ומצויין ויודע הכרת ערכו וישותו, כמו שמרגיש בן כל עם אחר את שלו, לא לגדוש הסאה ולא למחוק הסאה, לא שוביניזם, או אותו נציונליזם חובלני של כיתות-גויים ידועות, ולא קרירות וחוסר צביון ועם עצמי, אלא הרגשה לאומית חזקה, טבעית, שאיננה נותנת מקום לשיעמום, לספיקות, אלא עושה את מעשיה בלי כחל וסרק, בדרך הטבע, מפני שאי אפשר לה באופן אחר.

כשיהיה לנו הטיפוס הזה של הקוויקר האנגלי, כשהלך לברא את היערות העבותים בקרקע בתולה שבאמריקה, או של הבואר ההולנדי, כשהלך לטרנסוואל, הטיפוס המתעצם ועומד על דעתו בכל קשיות ערפו, השלם והמצומצם בתוך עצמו בעומק טבעו ואמתת אופיו – גבר-בגוברין עם שרירים וידיים, ואשה גם היא, וזוגות זוגות הללו יולידו בנים כדמותם, והבנים יהיו חזקים וטבעיים עוד יותר, ותחת עידון החושים ופינוק החיים וחידוד השכל וזיכוך והאצלה והפשטה, יבוא שם מה שאנו חסרים: החיבור אל הטבע בלי מחיצות, השיחרור מכל אותה האמצעיות שיש בנו, השכליות הדקה והנקרנות והספקנות המחלחלת והשיבה אל הממשיות – אז, אל תטעו לחשוב, כי מתוך הממשיות הזאת ייוולדו לנו הדיוטות. לא! מתוך ממשיות זו ורק מתוכה יאיר ההוד שבחיים, תיבקע שירת החיים; עליה יתרקעו הלוך והתרקע השדרות הסדורות זו על גב זו של טוב ויופי. מעשר כהונה זו יינתן; אבל צריך שיהיה כרי של תבואה להפריש ממנו. המצאות ושיטות אקונומיות, לא גידולי חוץ ומתוך ספרים, אלא גידולי קרקע ומתוך החיים והנסיון העצמי, יהיו; אבל צריך, קודם כל, שיהא המון עובדים רבים, חזקים, קבועים וקיימים.

וכשיהיה לנו טיפוס זה, אז יהיה לנו יותר ממה שיוכל הפרמיה-מיניסטר התוגרי לתת לנו; אף אם יתווספו עליו כל שאר הפרמיה-מיניסטרים שבעולם; או אם לא יאבה לתת לנו – מיאונו אינו מזיק יותר ממה שרצונו יכול להועיל. יתנו רשיונות, או יגזרו גזירות – דבר זה לא מעלה ולא מוריד. אפילו בשעת חירום, יש יהודים בארץ ישראל, ויש יהודים בתוגרמה, ומהם נברא את הטיפוס הזה. רק העבד הנרצע איננו יכול לעזור לעצמו, אם שיברה העבדות את לבו וקרעה אותו לגזרים; האיש החזק והמזויין בכלי מלחמת הקיום עוזר לעצמו. וכי אין אנו עוזרים לעצמנו אפילו בגולות, במקום שם על כל צעד מטילים עלינו גזרות כבידות כקורות בית הבד?

עפ“י הדינים הרבים חייבים היינו כליה ומיתת רעב במקום זה ובמקום אחר, עפ”י הדין חייבים היינו על כל פנים פרישת דרך ארץ – ובכל זאת נושאים ונותנים ועוסקים ומולידים בנים ומחנכים אותם כהוגן, מפני שזריזותנו נעשתה מומחית ביותר; והרי אתה רואה תמיד מלחמה, מעין התאבקות תחרותית בין ההגבלות מצד זה ובין זריזותנו, כשרוננו, עקשנותנו (או איך שתקראו לזה) מצד אחר, אלא שהמרץ הזה כאן מביא אך תועלת לחיי שעה, ולתכלית לאומית איננה מביאה. למרץ דוגמת זה, אבל ממין אחר ובתבנית אחרת, אנו צריכים שם במקום התכלית הלאומית, מרץ של ברזל ושל השתרשות, שיכריח את כל המלאכים הרעים לענות אמן, שיכוף את הממשלה ואת השכנים לפנות אל המקור המשפיע הזה ושירומם את העובדים לאותה המדרגה, אשר עליה לא יצטרכו לחסדים, ולא יפחדו מפני הגבלות.

תחת ההתפארות אנו מריכים להיכנע ולהתוודות: הטיפוס הזה איננו עוד בקרבנו! יש אך ניצוצות: יש, בלי כל גוזמה, קומוניסטים נפלאים, מנוסים, אבל אין קומוניסטיות שוקדות וחרוצות, סבלניות, ענוותניות, מוכשרות לכל עבודה ואוהבות כל עבודה; או יש בני קומוניסטים, שמעמידים צביון חדש של בני ארץ ישראל באמת, אבל אין ביניהם רבים שמעשי אבותיהם בידיהם; יש בעלי התלהבות, אבל ההתלהבות היא כזו של תבן, מהבהבת ודועכת; יש בודאי מרטירולוגיה ארוכה ונוראה, שעוד לא קם היסטוריון לכתוב אותה. ואל תחשבו שההיסטוריה העברית לא תשים בנאד כל טיפת דם ודמע ולא תהפוך את כל אותן עטרות הקוצים לכלילי יופי – אבל יש גם התגדרות מגוזמת מצד רבים, כאילו כל איש מהם, לו נשאר בגלות, היה נהנה מכל טוב ונתעשר וישב עם נדיבים, ומכיוון שעלה לארץ, הרי הוא קרבן ושופרא דבלי בארעא וכו'.

יש עובדים בעצמם, אבל הלוא ישנם רבים, שמעבידים אחרים, ומאן ניהו אחרים? לא תמיד יהודים. הטיפוס הטוב והמעולה, שאנו צריכים לו, עודנו אך מתרקם, ונמצא עוד במצב שפירי, ועוד רבים בו החסרונות והליקויים; יש ההתפתחות ניסחת ממקומה ונוטה לצד פרקמטיה בעל-בית’ית; ויש אשר קומץ של אנשי עבודה נוטה מן ההתפתחות הטכנית החקלאית לצד הציבורי-העיוני, ויש… ויש… עבודת חלוצי ישוב (בסיפורי מעשי בראשית של כל העמים יסופר ע"ד נפילים ובני ענק שהיו בתחילת העולם, ובזה צפון רעיון עמוק ואמיתי, שבתחילת כל ישוב בני אדם צריכים להיות ענקים) – לנו, אנשי הטיפוס הגלותי המדולדל, הרי היא עדיין… אגוז קשה לשן רעה…

ועוד ישנם אנשים שואלים בתמימות: מה לציונות לעשות? תכנית שלה היכן היא? תתן תכנית ברורה, ואז תנצח.

הרי תכנית ברורה! תכין הציונות יסוד המעלה מן המובחר! תתן היא את ההערות ואת הלימודים ואת הזירוז, כיצד להבריא, לחזק ולשכלל את הטיפוס הקומוניסטי שלנו! תכין היא את החומר היקר הזה באגודות שיש לה, בחו“ל, בא”י, בכל מקום! לזה אין מיליונים דרושים, וזה הוא יותר ממה שמיליונים יכולים לתת.

הבארון הירש, בשעה שנזדעזעו עצביו כשנסתבך בשאלות האדמיניסטרציה הרעה והטובה, שצריך היה להחליפה עשרת מונים, משמר נכנס ומשמר יוצא, כבלשכת פלהדרין, וכשהציגו לו הטענות והתרעומות שהלכו הלוך וגבור, במידה שהוא הרבה לפזר את המיליונים, קרא פעם אחת: מי יתן לי בשביל ארגנטינה… ישועים! כוונתו היתה על אותם הישועים, שהולכים לקצווי ארץ, למדינות-ישוב הפראיות ולמדבריות, חמושים בשריון האמונה והסבלנות, ואתים ומזמרות בידיהם, והם מעבדים את אדמת הביתה אשר מסביב, ובאשר הם – שם צומחים ישובים, והשממה עוטפת עשב ובר, ותחת מערות ונקיקי סלע ובתי חומר, שהיו הפראים או חצאי הפראים מתגוללים בהם, נבנים בתי עץ ובתי אבן נאים, וההתרשלות והעזובה מפנות מקום לעבודה ולחברה. אנשים כאלה יש שהם הולכים בלי מיליונים, רק בשרירים איתנים, בידיים עסקניות, בכשרון ההסתגלות לתנאי חיים חדשים – למקומות חדשים וריקים, או לתוך סביבה צוררת ונכריה, ועושים שם גדולות, מתחבבים על הבריות, ומפיצים קרני אור וחיים מסביב, ומה גם – כן בודאי חשב הבארון ההוא בלבו – כשמשפיעים להם כל כך כסף ועצה וסדרים!…

והבארון אדמונד רוטשילד, הנדיב רחב-הלב וגרוי-העצבים, שחפץ לעשות גדולות, ונכשל גם הוא באדמיניסטראטורים, והמיר אותם, וחזר ונכשל, וחזר והמיר, עד אשר קצרה נפשו בעמלו, ומסר את הדבר לאיק“א – כמה פעמים השמיע גם הוא את אותה המחאה, את אותם הגעגועים – לא לאיזה רשיון חדש, אף לא למיליונים, שאנו מתגעגעים אליהם ורוצים לאספם ע”י פרוטות, בעוד אשר הוא – הלוא היו בידו, אלא הגעגועים לאותו יסוד-המעלה מן המובחר, שאין בו חיכוכים ותסיסות והצטננות, אלא התאמצות שאינה פוסקת!

ולא יכלו למצוא את היסוד הזה, מפני שלזה צריך העם להתעוררות אמיצה וקדושה. זה הוא הדבר, שהציונות אמרה לברוא; זה הוא הדבר, שהיא צריכה לברוא. הרי תכנית!

אם אין הציונות מספיקה את החומר הזה, הרי היא באמת “בארון הירש בלי מיליונים”, ומה כשתאסוף עוד מאה אלפים, ועוד מאה אלפים, ותניח אותם באוצר? שדבר זה הוא מועיל – לית מאן דפליג, אבל האם בשביל כך נוצרה הציונות? האם זה היה האידיאל, אשר אליו נשאנו את נפשנו? אין זה עיקר, אלא טפל-שבטפל: אין זו האל“ף שבאלפ”א בית“א של העבודה הציונית, אלא התי”ו שבה!

חלילה לשכוח, ואם עשויים הבריות לשכוח, חובה להזכירם בכל עוז, שלא לעשות את העיקר טפל ואת הטפל עיקר. תעודת הציונות איננה לחקות במידה מגוחכת-קטנה מה שעשו בעלי כסף גדולים פי אלף ממנו. תעודת הציונות היא לעשות מה שהם לא יכלו לעשות: להספיק את אותו הטיפוס של קולוניסט, שהם לא יכלו לבראו בכל עשירותם, בכל אדמיניסטרציותיהם ובכל סדריהם. הציונות תוכל לעשות זאת ע"י הכניסה רוח חדשה לתוך העם, רוח טבעית, לאומית, תרבותית, רוח מיוחדת ומחברת, מפשיטה את העקמומיות שבלב.

וכיצד תעשו זאת בלי תרבות, בלי הוראה, בלי השפעה רוחנית וחינוך וספרות מסוגלת לכך? כיצד?

האם יש מוח בקדקדם של האנשים הבאים ואומרים: תרבות? לא! חס ושלום! דבר זה עתיד לנגוע אל הדת! אבל כיצד עתיד הדבר הזה לנגוע אל הדת? האין דתנו כולה תרבות, כולה מוסר, כולה כרוז אחד לעבודה, לחיים לתחיה? עשו את התרבות עפ"י הדת, עשו אותה בהתאמה אל ההשקפות ואל המסורת לפי המובן והמקובל בין הפלגות השונות שיש בנו, אבל עשו אותה! אין לנו לכוף הר כגיגית בנוגע אל ההשקפות והמנהגים שהם לא מתמול, אך זה מאות שנים, שונים ונבדלים מעט או הרבה, בכל הארצות ובכל המעמדות – אבל להוציא את העיקר הזה מן הכלל, מה יישאר?

כמה לא מרגישים האנשים, כי כשהם עושים את הציונות ריקה ונבובה, כשהם מוציאים ממנה את תוכה, ומניחים רק את קליפתה החיצונית, הם הם אשמים, שהיא נעשית קפואה, שרופה, אנמית, שחופה וכמושה! הם הם הגרמא בנזיקין! הם הם העושים את הציונות כמצולה שאין בה דגים.

וכשהיא נעשית כך – מוציאים כרוזים לבטלה בדבר התרומות והנתינות. וגם אם יכתבו כרוזים בכל רגע, וגם אם יציבו מכונות חוזרות-חלילה בנייר שאין לו סוף, שתמלאינה את כל העולם כרוזים, האם בזה יירפא לנו?

צריך לפתור את השאלה העיקרית: אם הציונות היא מלאכת יד, או מלאכת מחשבת? ופתרון יש אחד: הציונות היא מלאכת מחשבת, מכיוון שהיא מלאכת מחשבת, המוח צריך לעשותה.

והמוח גוזר, כי כשאנו רוצים באגודות ציוניות קיימות, אנו צריכים למלא אותן תוכן, להספיק להן סיפוק-נפש, לתת להן עבודה, לבל תלכנה הלוך והצטמק, הלוך והתנוונן. בראש העבודות האלה עומדת הכנת העם. כבר נשמע דבר זה באחד הקונגרסים, אבל אין יוצאים ידי החובה בהשמעות קול. הסיסמא צריכה להיות לתכנית, התכנית – לשורה של מעשים. ואם יהיו חילוקי דעות – יהיו! טובים חילוקי דעות מאין-דעות. הרוצה לקטוף שושנה, לא תעלה על לבו יראת שמיר ושיית.

אין מפלגה בעולם, שהעומדים בראשה יסתפקו אך בסידורה, בחקיקת חוקים ופסקי דינם על דבר אגודותיה וסניפיה, או בהוצאת כרוזים אליה – שתתן, שתגבה, שתגבה, שתתן. כל מפלגה צריכה, קודם כל, להיעשות: החומר האנושי צריך שייברא בלי הפסק ע“י לימוד ושינון וחינוך, ע”י ניצוח הדעות המתנגדות וקביעת דעות חדשות ובירורן וליבונן והעמקתן ושיכלולן, חיבורן וקישורן עם החיים, בכוח כל הכשרונות, בסיוע כל המוחות המעולים, בכל מופתי המדע בכל אופני ההסברה, בכל מיני יצירה מקורית לפי טעמה ורוחה של המפלגה. זאת היא מה שקוראים בשם הנהגה, השפעה. הסידור הוא קל מאד, כשיש רק מה לסדר. אפשר אז למרק ולצחצח ללטוש ולייפות, אבל אין להקדים סידור לבריאה.

אפילו המפלגות הלקויות בהתבוללות הבינו את האמת העמוקה, שהרעיון קודם לכל, ושבראש התנועה צריכים לעמוד אנשי הרוח. ברוא בראו הטפה של התבוללות, שכבשה, זה דורות אחדים, את רוב הבמות וגבעות-המורה בישראל; פרוש פרשו את מצודתה על חכמת ישראל, ויעשו בה גדולות, והטילו בהן גם את הטעם-לפגם של שיטתן; ברוא בראו ספרות רחבה, ובשביל כך, ולא ע“י סידור שטחי ותקנות שנקל למצוא בפנקס כל חברה, וגם לא ע”י גביות וקופה ורואי חשבון – כבשו את הרוח, רכשו את הלב, את הדעות, ומתוך כך נמצא גם השאר. השאר נופל מתוך כך לפה כפרי שגמל מן האילן.

אפילו “אליאנס” זו, שאנו מלמדים עליה חובה בתקופתה האחרונה, מפני שאין רוחנו נוחה מאופן התיחסותה אל תביעותינו העבריות – האין אתם יודעים, במה כוחה גדול, ובמה עשתה את כל החייל הזה במזרח? רק בעבודתה התרבותית! רק במאות האסכולות שיש לה, רק בהשתדלות ההוראה והחינוך לפי רוחה, רק בהעמידה ובייסדה את יסוד המעלה שלה, העולה אל מטרתה היא!

ובשעה שאפילו המתבוללים, שהטעם העברי לא עמד בהם עוד, בכל גביריותם ונכריותם וקרח המטריאליזמוס הנטוי עליהם, בכל שפעת מיליוניהם ומרותם ואדנותם וכבלי משמעת פקידיהם, אף-על-פי-כן מבינים הם, כי כל אלה אך נרתיקים וחיפויים ולבושים, והעיקר הוא הצד הרוחני וכיבושו, המקצוע החינוכי והחזקתו – אנחנו, הציונים, הרוצים להיות שופרא-דשופרא של אומה זו, אשר כל שורש נשמתה ועוז חייה הוא המחשבה והספר, אנחנו – בגוד נבגוד בעיקר החיובי והטבעי הזה, ובעיוורון עקשני וטמטום הלב והיסח הדעת מכל מה שגוזר השכל והנסיון נתגשם ונתגלם ונגזור כליון לרוח, ביטול ודילדול, שיעמום ועצלות, התרשלות ויאוש לכל העבודה הרוחנית, שריפת נשמה וגוף קיים? האמנם ככה נרד, ככה נפול פלאים?

היה לא תהיה זאת! כל עוד לא כבה זיק החיים האחרון בקרבנו, כל עוד לא פס הניצוץ האחרון של שאיפותינו ומגמותינו, לא ניתן את השממון של ריקות הנפש להחזיר את עולמנו לתוהו ובוהו ולשים את מחננו לגל של עצמות, ואת הסתדרותנו, אשר אמרנו בצילה נחיה – לקופה אבטומטית! חלילה לנו לשקוט על שמרינו ולמצוא קורת רוח בעניות זו, בירידה זו, ולחדול מהתפלא, מהטיל ספק, מהתבונן! הפליאה היא סיבת הדעת; הספק הוא מבוא לחקירה ולהתבוננות, כי מי שלא יתפלא לא יחקור, ומי שלא יעיין לא יצעד קדימה, לא ישכיל, לא יתקן, ולעולם לא ישיג את מטרתו.

שלטון, משמעת – טוב ויפה! נעשה ונשמע! אבל מה נשמע? ומה יצוונו לעשות? מה יועיל, אם נסתדר אלף פעמים ככה או ככה, כשמספרנו הוא דל, ומעשינו פעוטים, ואין אנחנו נוגעים אל עיקר הדבר אשר עלינו לעשות? מה יועיל, אם שיטה זו, אופן זה איננו מביא אל המטרה, ביחוד לנוכח הכוחות החיצונים? אין איש מקפיד יותר על כבוד חברו ממנו, והרי זו אמת אלפ“א ביתי”ת, שאנו צריכים לכבד זה את זה, ובוודאי שאין אנו מקפחים שכר זכותו של זה ושל אחר, שעשה או שעתיד לעשות, אבל אל נרבה לדבר ע“ד תכסיס, ואל נשים את עצמנו לצחוק! עולים בזכרוני הדברים שכתב ר' קלונימוס הזקן בזמנו ע”ד הקהילות: “הענין אצלי כתינוקות של בית רבן, המשחקים ברחובות עיר בקיץ בתוך הצהרים. כוונתם לשים עליהם רב או מלך, והיה זה אשר בחרו בו יקבלו עליהם את עול מלכותו באימה ובמוראים גדולים, וגם הוא תועה בעצמו ויתברך בלבבו כי עלה לגדולה ושער בנפשו שהצליח למלוכה, ורם לבבו ושכח אם כבודו מתמיד, או שחוק עשה לו אלהים. אך עוד מעט בעבור המנחה בקום המלמד ממשתה הצהרים יבהלם לבוא לפניו אל הלימוד, יפרדו איש מאחיו מהמעמד ההוא שווים במדרגה כראשונה”.

אולי קשים מעט הדברים האלה לנו, אבל טובים הם מן הרעל המתוק של חנופה, טובים הם מאותה ההתרפסות והזחילה, שעל אודותיהן אר“ש ב”א א"ר חנינא: “לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה שנאמר היו שריה כאילים לא מצאו מרעה מה איל זה ראשו של זה בצד זנבו של זה אף ישראל שבאותו הדור כבשו פניהם בקרקע ולא הוכיחו זה את זה” זה הוא חוסר הבקורת, דרישת התכלית. חלילה ליהודים בעלי שכל, בעלי מוח לחדול מדרוש בכל דבר את התכלית, מזכור בכל ענין את מקורו, את תולדותיו, ולהיות כאותן הגייסות של גוים, שאין להם בעולמם כלום אלא תכסיס. כך גזרו וכך עשה!

גם אנחנו לא נוכל להיות כצאן בלי רועה: גם אנחנו צריכים להנהגה, אבל הנהגתנו שלנו יכולה להיות רק רוחנית ושכלית. אי אפשר ואין רשות לתת לעמנו רוח אחרת ותכונה אחרת. עם-התורה איננו יכול להתהפך ללגיון רומי. הוא מוכרח עפ"י נטיית רוחו, להיות מעיין תמיד, ורק גדולי-הדעה יכולים להשפיע עליו. והציונות הן לא נוסדה לבטל את התכונות הלאומיות, כי אם לחזקן!

אין אנחנו עוזבים את תכניתנו המסויימת, שהיתה לנו בימי הרצל, אך אנו נותנים את לבנו למלאותה ולקיימה. מנהיגנו הגדול, יוצר רעיון תחיית עם ישראל באופנים חדשים, מת. מותו, שעליו יבכו מיליוני אחינו, פצע את לבות כולנו, לבות כל אלה, שעמדו סביב דגלו ותחת פקודתו, פצע עמוק, שותת דם, פצע, שאין לו רפואה עולמית. הוא מת, אבל חי חי רעיון התחיה – כי אין קבר בארץ, בו האמת תוכל להיקבר. עומדים וקיימים מוסדותינו, אלה כלי התשמיש, שיצר האמן העממי הגאוני כדי לגשם על ידם את רעיון התחיה. בחייו החזיק הוא את התנועה באמצעים שהיו מסוגלים לו ולפי מצב זמנו. עתה – חוב קדוש מוטל עלינו לשאת על כתפותינו את כל מה שנשא הגיבור-הענק על כתפותיו הוא. צריכים אנחנו להגדיל את התאמצותנו עשרת מונים, להמשיך בלי הרף והפסק את העבודה שהחל הוא, להקדיש לענין הלאומי את כל כוחותינו ולאחדם לכוח אחד גדול, מעין אותו הכוח האדיר שהתגלם בו. עלינו להזדיין עתה באותו עוז הרוח ובאותה האמונה החזקה בקדושת רעיוננו ואפשרות התגשמותה, שהתגלו בחייו. אמונתנו בעצמנו ובתחיית עמנו היא הערובה היותר בטוחה להשגת מטרתנו.

אבל כיצד, ועל ידי איזו מעישם? אין אנו חפצים ואין אנו יכולים להמשיך את העבודה באופן אשר התווה הוא. יורשים הגונים, כדאיים לאותה הירושה הגדולה שהשאיר לנו המנהיג הכביר, לא נהיה, אם נחקה את מעשיו, לא לפי רוח המקום ולא לפי יכולת השעה. וגם בדבר הזה אינו דומה דרכו של עם הארץ לדרכו של תלמיד חכם: עם הארץ כשהוא יודע איזו מלה, הוא ממלמל אותה, ואיסתרא בלגינא קיש קיש קריא, ודי לו, ותלמיד חכם מבאר ומעמיק ומשנה ומתקן. ידועים דברי ר' משה בן נחמן בהקדמתו לספר המצוות, “כי רחוק ממנו להיות לראשונים חמור נושא ספרים, תמיד יבחר דרכם ולא ישא פנים, כי ה' יתן חכמה בכל הזמנים, ובכל הימים לא ימנע טוב להולכים בתמים”. עד כאן לשונו. והרב ר' יאיר חיים בעל ה“חוות יאיר” כתב: “וכן ראיתי ממחברים שבכל דור ודור שקדמוני לא נמנעו להשיג על גדולים שלפניהם בכל אופן המועיל, ואף כי ידעתי שנגרע ערכי מערך המחברים שקדמוני, מכל מקום הרי כל אחד קיבל שלו מסיני, וגם לצעירי רועי צאן כמונו הונח מקום להתגדר בו, לכן אבחר דרכי, אחזתיו ולא ארפנו, כי תורה היא ואין מחניפין לשום אדם”.

זאת היא דרך חכמי האומה ביחס אל הדברים היותר קדושים. זה הוא הרוח העברי! והרוח הזה ראוי הוא שינהל אותנו גם בדברי האומה ותעודתה, גם בביאור הנוסח הבאזילאי ובכל אותם הדרכים והמנהגים, שהיו טובים ודרושים לחפצם בימי הרצל, אבל כעת צריך, בלי שנות את השאיפה העיקרית, לבקש את תמורתם. לא פולחן עם-הארצי נפלח לגברא רבה כהרצל; לא היו בין מעריציו אדוקים בו יותר ממנו, לא היו אוהבים אותו יותר ממנו; אבל אנחנו נכבדהו, כמו שנושאי הרוח הלאומי בעמנו היו מכבדים את גדוליהם – בכבוד, אבל גם בעיון וחקירה וביקורת. מכיון שהציונות היא תמצית היהדות, היא צריכה לנהוג – לא מנהג “בעריכט” של “פעראיין” אשכנזי עם ריקנות וגוזמה ורקלמה כנהוג. אך מנהג התורה היהודית, שיש בה שכל וחקירה, ושמעיינת תמיד בעיקר הדברים ובתכלית, אם יכולים דברים הללו להביא לתכלית זו, או לא. תורה היא וללמוד אנו צריכים!

אמרנו, שנעשה יותר מחובבי ציון. מה אנו עושים יותר? במה נפלינו מהם? אמרנו, ואנו אומרים עוד, והדבר הוא נכון ונכבד, שאנו צריכים ל“ארגן” את העם. – במה אנו מארגנים אותו? – “ואם לא ידע האדם את נפשו – אמר הראב”ע – חכמת מה לו?" ואם לא תדע מפלגה את תכניתה, אנו אומרים, איזו תכנית יש לה? אבל לנו יש תכנית, ומתחילת הציונות אנו מכריזים עליה, וביחוד כעת – אין תכנית אחרת! אדרבה, ילמדונו רבותינו איזו תכנית אחרת יש! כל חכמי מזרח ומערב לא ימצאו תכנית אחרת.

חייבים אנו להביט בעינים פקוחות על הדרך אשר נוכל אנחנו ללכת בה, והדרך הזאת היא רק דרך ההכנה המודרגת והסדורה, הכנת העם ע“י תרבות טובה, ישרה, לאומית, ובאופן היותר טבעי והיותר בטוח, אם גם בלי קפיצות ודילוגים, מסוגלת הכנת יסוד-המעלה לקרבנו אל מטרתנו הגדולה. ע”ד עבודה כזאת נאמר: הווה חומט בעצה, ובן רשף במעשה! מעט עם מעט יעלה רב, אף נטף גשם יעשה חור באבן.

בלב רחב ובנשמה יתירה, בכוחות רעננים וחדשים, מצורפים לכל הכוחות המנוסים והטובים הנמצאים מכבר, בלי שום כיהות של רפיון וטשטוש של ספיקות, אנו חייבים לגשת אל העבודה הזאת. אין אנו צריכים לברוא יש מאין. הטיפוס של העובד השקט, היוצר, המחדש, איננו עוד שלם ומוצק ומחובר, אבל חלקיו ויסודותיו נמצאים, וצריך רק לצרפם, לזככם, לחברם! אין לך עיקר גדול מזה בתכנית הציונית; אין לך קידוש שם הציונות באופן יותר מזהיר ואדיר מזה. יראה עמנו, שהציונות, אם אין בכוחה להמציא במהרה עשיריות מיליונים ממון, היא ממציאה את החלוץ היהודי הלאומי בעל הרצון האדיר והשאיפות הלאומיות. החלוץ הזה צריך שיצא מתוך האגודות; האגודות צריכות לאסוף, להעשיר ולשכלל את הגנזים הרוחניים; כנגד הגסיסה הרוחנית הארוכה, שאנו רואים בחברות המתבוללים, כנגד ההתנכרות וההתכחשות לתרבות העברית, לדעת העם ושפתו וקורותיו, רעיונותיו וחזיונותיו והכרת ערכו, כנגד התרגומים והפזמונות והשבלונים התפילים, שאנו רואים ביניהם באגודות הציוניות צריכה לנבוע כמעיין חי הדעת העברית, לצלצל, בענבל-זהב בפעמון-כסף, שפתנו הלאומית; כנגד האסכולות, שאחרים מייסדים במזרח, להכניס שמה אנדרלמוסיות קולטוריות, לפזר ולפרק, אנחנו צריכים ליסד בתי ספר עבריים ביתרון הכשר התרבות הכללית והעברית, שהמזרח העברי ייבנה ויתבשם מהם.

ככה נעשה את דרכנו בביטחה, במעמקי היצירה הלאומית, לפני ולפנים, באותן השדרות הסמויות מן העין, אשר בהן ורק בהן מניחים את האשיות לבנין העתיד! ככה נקיים את המרומז בתכנית הברזילאית, שאנו “מארגנים את העם העברי” – אלה האותיות היקרות, שנשארו, לצערנו, עד היום מרחפות באויר!

1911.

[א]

אומרים: עתידות עמנו הן נעלמות, וקשה להבין, כיצד יוכל העם היהודי להתקיים כחטיבה אחת בעולם.

ואני אומר: מוחלפת השיטה! אם יש דבר שקשה להלמו, הדבר הזה איננו העתיד, אלא העבר! רצוני: יותר שאינני מבין, כיצד יוכל עמנו להתקיים בעתיד, אינני מבין, כיצד יכול היה להתקיים בעבר.

מה הם הדברים המטילים את קיום עמנו בספק? הדברים האלה מתפרדים לשני מינים: המין האחד הוא המצב הרע מאד, והשני הוא המצב הטוב מאד.

והנה לא רק את המין הראשון אנו מוצאים בעבר במידה מרובה יותר מבהווה, ולפי ההשערה גם מבעתיד, אלא גם את המין השני.

כיצד עלתה ביד עמנו לנצח את גזרות תתנ“ו, כיצד עמדו ונתקיימו אחרי מסעי הצלב, כשהיו כל הכוחות אשר מסביב בקושרים עליהם: המלכות והכהונה, האצילים והעבדים, השרים והאספסוף; כיצד לא נשמדו בכף הקלע של גירוים כלליים; כיצד קהו כל החרבות, ולא הספיקו כל במות המטבח והשריפה והתליות, וכל כלי חובלים של האינקביזיציה לכלותם; כיצד גזר כל העולם החיצון עליהם כלייה, ולא עמד בדיבורו. כיצד היו טופלים עליהם את כל העלילות, מהקטרוגים הקטנים בדיני ממונות עד אותה העלילה, אשר רק המוח הפרא, המגושם והשואף לדם, מוחו של עשיו ועכו”ם מוכשר הוא לבדות: עלילת הדם. ולא פסקו הבלבולים והרדיפות והעונשין של נקיים, והעם הזה סבל את כל אלה. ולא זז ממקומו; כיצד, בקיצור, יכול היה העם הזה לספוג את כל הנגיחות והנגיפות, את כל הרעל והזוהמה, החל בלגיוני רומי וכלה בהידמקי פודוליה עם ההידמקים החדשים עושי הפוגרומים, ואיך לא נהפך העם לאבן בהיותו כלוא וכבוש בכל הגיטות שבעולם, בהתבודדות ופרישות מן הטבע הרחב, ברזון רוחני וצפידת עור כקיפוד זה שהוא מקופל בתוך עצמו, בלי זכות ומשפט ללכת באשר ילך ולמצוא חיית ידו באשר ימצא = את הסוד הזה, כמדומני, שאנו יודעים: כוח האמונה.

היסורין והפורעניות מוסיפים כוח. “אשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ”. סכנה גדול היותר נשקפת מן השלווה והחסד, מן העושר והחירות בין העמים השונים. היו גם הרבה תקופות כאלה. היהודים האלכסנדרונים עמדו במשך דורות במצב מלא עדן וזוהר: הנסיון של התבוללות, אשר נגע אליהם, היה גדול שבעתיים, מלבב ומפתה הרבה יותר מהניסיונות של עכשיו. ליחכה אותם ההלניות בפלאי תפארתה, באספקלריית המאירה, בקלסתר אמנותה הנשגבה ובפילוסופייתה העמוקה. מה הוא הציד שבפי העמים של עכשיו לעומת הכוח הנערץ ההוא! כור מבחן ומשבר כזה לא היה בשום מקום ובשום תקופה, ומה היתה אחריתו? נשמטו, נשרו יחידים מועטים או רבים, נפלו כעלים בשלכת, אך הגזע עמד על עמדו, לא נגדע ולא נתייבש ולא חדל לצמוח. בלי ספק כבר התחילו אז הקברנים מתעסקים בקבורה ודופקים במעדריהם. אבל בכדי! העם היהודי יצא מן המשבר ההוא, לא נתפתה ולא בגד.

ויותר שאני משתומם על אותה תקופה, תוהה אני כל ימי על תקופה אחרת, אשר סופרי הקורות לא שמו לב אליה כל צרכם. תקופת מרקוס אברליוס, תקופת יוליינוס אפוסטטוס! אז כבר פסקו כמעט הרדיפות, שבת שבט הנוגש וסר מר המוות מעל היהודים ומעל הנוצרים, וחסד ושלום, צדק וענוות חן התחילו שולטים עם הערב שמשה של רומי הקיסרית. ברור היה הדבר, שהאליליות נופלת, והדת המשיחית כובשת את מקומה, ואז הן עדיין לא היה הפרץ רחב עוד בין היהודים ובין הנוצרים, והיה כוח הפיתוי ושוחד הלבבות גדול מאד לשית בחלקות ליהודים להשתתף בירושה זו, בטרם נעשו הסירוסים המשונים אחר כך על ידי הכנסיה הניצאית שלהם, יען כי אז היו עוד הרבה מהנוצרים הראשונים מתנהגים במקצת עפ“י הדת היהודית, ועוד לא היו נרצעים לדוגמטים, שנקבעו אחר כך. העכו”ם הראשונים, שהוכשרו לקבל את הדת החדשה, היו רואים בעין יפה את הנוצרים ואת היהודים כראות רבותיהם ומנהליהם, שהיו אמנם חלוקים בדעות אלהיות בינם לבין עצמם, אבל סוף סוף הם היו שרי הבירה, ומאתם יצא כל אותו הדבר, ונקל היה ליהודים לכבוש להם אז מקום בראש העולם, אילו ניסו לשקר בבריתם ולעוות את עיקריהם המקובלים ולסרס את השקפתם הטבעית על החיים, וגזרות ורדיפות לא הטילו אז מרה ולא עוררו מחאה בלבותיהם. ובכל זאת עמדו גם בנסיון הזה!

או מי יבאר לי את תקופת לודוויג השני, החסיד? ההתקרבות אל הנוצרים היתה גדולה כל כך עד שהכמרים אנוסים היו לעמוד בפרץ ולאיים ולגזור גזרות ולהרבות לאוין והזהרות ועונשין על הנוצרים המתגיירים, על עבדיהם ושפחותיהם של היודים, שהיו מתנהגים ברמה ומשעבדים את העבדים ואת השפחות אל דתם שלהם, והתבוללות היתה עמוקה ומרובת הצדדים כל כך, עד כי לא היה המצב דומה לשל עכשיו, שהיהודים מחקים רק את מעשי הגויים, אך היה להפך, שהגויים היו מחקים את מעשי היהודים, מקבלים את תורתם ומסגלים לעצמם את השקפותיהם. והדבר הזה, הלוא הוא מסוגל יותר לחבב את השותפות של שני צדדים שווים בזכויותיהם. ואיך עמדו היהודים בנסיון ההוא? והתקופה הזאת הן לא היתה יחידה במינה! היא חזרה ונשנתה בארצות שונות במשך מחציתם הראשונה של ימי הביניים. בביצנציה לפני קונסטנטין הגדול, באירופה התיכונה לפני מסעי הצלב, בארצות הסלבים – בטרם הכתה שם הדת הנוצרית שרשים חזקים, ובטרם באו הכמרים הנלהבים מאיטליה לעשות שם תעמולה לדעותיהם ולנימוסיהם, היו תקופות של נחת, והיהודים היו “לובשים בגדי חופש ונושאים מגן ורומח”, וצריך היה לגזור עליהם אחר כך גזירות ולסמנם ולציינם על ידי טלאי על גבי בגד בכדי להכירם, והמחוקקים “הקאנוניים” היו טרודים בהמצאת דיני דינים למטרת הבדלה זו, שמוכיחה עד היכן הגיעה השתוות קודם לכן, ובכל זאת לא נבלע עמנו בתהום ההשתוות ההיא!

כל הדברים אלה הלוא הן עובדות היסטוריות, שאין להכחישן, ומה קשה להבין אותן, כלומר את סיבותיהן הפנימיות!

יש שאנו מבארים לנו את הדברים כך: היהודים לא יכלו לקבל את דת המשיחיים, מפני שעיקר האחדות, שהוא חלק מנפשם, מאורג ומרוקם עם כל השקפותיהם, לא התאים לזה. הם ערלי לב – כמו שהיו הנוצרים בימי הביניים רגילים לאמר על קשיות־העורף המפליאה הזאת; הם מולי־לב, כנוסחנו אנו.

אך הביאור הזה הוא מופרך מעיקרו, לנוכח עובדות היסטוריות אחרות אשר אנו רואים בארצות המושלמנים. גם שם היו שני המינים של נסיונות: הרדיפות והחסדים. לא אאריך על דבר הרדיפות. עוד עתה, במעמקי מרוקו או פרס, חיי היהודי שם הם פוגרום קבוע, וזהו גן עדן לעומת המצב שהיה מכבר. אבל כדאי לשים לב אל המין השני: חסדים וחירות. בין המאורים בימי שלטונם בספרד היו תקופות של אושר, אשר בהן נסתלקו כל מצרי התחומים בזכויות, במשא ומתן, בנימוסים ובמנהגים בין היהודים והערביים, והיו היהודים מוצאים מחייה, מנוח, מבטח, וזוכים למשרות גבוהות, והגויים נוהגים בהם אחווה ורעות, והתרבות הערבית בכל גווניה ומדרגותיה היתה חודרת לתוך משכנות היהודים. ואותו הניגוד והקרע הלא־מתאחה, אשר בין המשיחיות והיהדות לא היה, וכיצד החזיקו גם שם את עומק טבעם ואת אמיתת אופיים המיוחד?

ברצותנו למצוא פשר, אנו מבקשים מנוס בהחלטה, שהיהודים היו אז שומרי מצוות ואדוקים בדת במידה יתרה. אבל גם זו היא השערה קלושה ומוכחשת. שמירת המצוות היתה בהרבה דורות פחותה מאד. טעות היא, שהטיפוס של היהודי הפולני או האשכנזי החרד מימי המאה הי“ז היה טיפוס כללי, שהלך ונמשך במשך כל הדורות ובכל הארצות. ידוע, כי עוד בימי בעלי התוספות – תקופת הפריחה והשגשוג של דינים וחומרות וחיים תלמודיים – היתה מצווה עיקרית כהנחת תפילין רפויה מאד, וכשאתה קורא בספרי השאלות והתשובות של ימי הביניים, אתה מוצא בכל שו”ת, ש“הדור פרוץ” וכו' וכו'. כן גם טעות היא, שידיעת התורה היתה נפוצה בכל המון העם. היו לצד היחידים, תלמידי החכמים, המוני המונים של עמי הארצות.

לפיכך אני אומר: ההתקיימות של עמנו היא נפלאה יותר בעבר משהיא בעתיד. מה יוכל העתיד להביא? הוא לא יוכל להביא רדיפות עזות יותר, ולא שפע של שלווה וזכויות גדולים יותר מן העבר. עלילת הדם של עכשיו, לדוגמה בקיוב,¹ לא תוכל, בכל הוללותה ונוולותה, להיות חובלנית ורוצחת כעלילת הדם של טרינט,² ואותה שתהיה בעוד יובל, בעוד שני יובלות, לא תוכל, עפ“י כל חוקי ההתפתחות האנושית, להיות כזו של עכשיו. הטורקבמדה של המאה הט”ו – במאה הי“ט יכול הוא להתגלם רק בשטיקר או בפוביאדנוסצב, כלומר במהדורות מקוצצות ומקולשות. הגירוש של פיליפ היפה או של ימי פרדיננד ואיזבלה – בזמן הזה צריך להעשות שיעורים, ע”י כרכורים וסירוסים. אבל נניח, נפתח פה לשטן, שכל הדברים האלה יתחדשו במלואם, הלוא כאלה כבר עברו על ראשנו, ולא ביטלו את קיומנו!

או נכניס את האפשרויות מן הקצה שכנגד הנ"ל: תהיינה תקופות של התקרבות גדול,ה וכי אפשר תשהיה גדולה יותר משהיתה בימי ידידיה האלכסנדרוני, או משהיתה במחצית הראשונה של ימי הביניים, או משהיתה בקשטיליה, או משהיתה בהולנד בראשית בוא האנוסים גולי פורטוגל?

על כן אין דעתי סובלת את הרהורי היאוש והפחד בנוגע אל קיום עמנו בעתיד. אין שום יכולת אחרת לדון על דבר העתיד בלתי אם ע"י היקש מן העבר, וההיקש הזה מביא אותנו בהכרח הגיוני אל המידה של קל וחומר. ובקל וחומר זה, ברור הדבר, שהחומר הוא על צד העבר, והקל – על צד העתיד. אם נתקיימנו במשך כל העבר הארוך והנורא הזה, בעתיד בודאי נתקיים.

[ב]

בכל מה שעסקתי בפרשה ראשונה, עסקתי מתוך הסתכלות והוה־אמינא, שהמהרהרים על דבר עתידות קיום עמנו חוששים לביטול הקיום הזה ע"י סכנות וסיבות חיצוניות. מצד זה היתה תשובתי, כמדומני, ברורה כל צרכה.

אבל אפשר, שאין הם תולים את הסכנה בדברים ויחוסים חיצונים, אלא בשינויים פנימיים. היהדות של אז – אולי הם חושבים – יכולה היתה להתקיים; היהדות של עתה איננה בת קיימא, או אולי הם חושבים, שהשיטות והדעות של העתיד עתידות להכריע את היהדות, כלומר את הדעות היהודיות, ומתוך שהדעות היהודיות תנוצחנה, לא יוכל גם העם היהודי להתקיים.

כאן כבר נכנסנו למקצוע אותם העיונים הדקים מן הדקים, שאינם נופלים בגדר הוודאות המוחלטת, מפני שאי אפשר לדון על דבר שלא בא לעולם. אם, למשל, יאמר אדם, שאפשר שבזמן מן הזמנים תופיע הופעה רוחנית, או התגלות של תורה נאצלת ומזוככת, פותרת את חידות העולמים, מסדרת את יחוסי האדם לחברו עפ“י תכלית לימודי הצדק והיושר, שכל בני האדם יקבלוה בנעשה ונשמע, והיכן יש ערובה ובטוחות, שהיהודים לא יקבלוה – אי אפשר יהיה לנו להתווכח עמו ויכוח עפ”י מופתי השכל. אין ביד איש להוכיח, ש“אבן החכמים” לא תימצא, שה“מתנועע הנצחי” לא יתגלה, וכיוצא בזה.

מה שאפשר לדעת בגדר זה היא רק זאת: מימי חכמת החרטומים עד חכמת אפלטון ואריסטו, ומאריסטו עד קנט, היו הרבה שיטות פילוסופיות, מידותיות, אמוניות, והיהדות לא די שנתקיימה, אלא גם ראת את קיצן ואת חילופי חילופיהן.

והיו מסביב ליהדות מאה אמונות, שבעליהן היו בעלי כוח ובעלי דעת, והיו הרבה תקופות, אשר אז נערכו ויכוחים ואונסים ופיתויים והשפעות וכפיות, והיהדות נתקיימה.

היא נתקיימה – לא תמיד בקשיות עורך של התבודדות. לא! כמו שהיהודי הוא מסוגל להתאקלם, כן גם היהדות היא רכה וספוגית כל צרכה להתפשר עם תורת אריסטו וכו', בלי חדול מהיות הוויה מסומנת לעצמה.

ואם יעמוד אדם וישאל: הוויה זו מה היא? הגש אותה אלי ואמישנה! הֶיֵה חבקוק, והעמידנה על אחת! – ואם תענהו, כהלל: ואהבת לרעך כמוך, יאמר: זה לא חדש הוא, נמצא גם שם, גם שם, ואם תאמר כר' יוחנן בן זכאי וכו' ישיב, אף זה איננו דבר מיוחד – אינני אומר, שהחיפוש השכלי הזה איננו ראוי להיות בספרות; אומר אני רק, שהיהדות איננה תלויה בפסק־דין זה.

כגון זה אפשר לשאול: האהבה מה היא? והיופי מה הוא? האמת מה היא? ומה היא מהות החיים? אמור במלה אחת: מה היא מהות החיים? הלוא אין זה דבר רחוק ונבדל ממך, הלוא זה הואר בקרבך, הלוא אתה חי את החיים האלה, הגד מה הם? וההרמוניה של קולות מה היא? מהיכן החן והערבות שיש בה? ומה הם הגעגועים הכמוסים אל הנצחי, אל השלם, אל האידיאל?

או כלך לך אצל אומות אחרות, ושאל: מה היא, במלה אחת, הסלאביות (ולפרטיה: הפולניות, המשיחיות וכו' וכו'), הגרמניות, התוך־שבתוך שבה, הנפרד בכל צדדיו ושאין לו שום דוגמאות אצל אחרים? אין אני אומר, שאין להתעסק בשאלות האלה. אבל אני מחליט, שאם נצליח, למצוא את הנוסח הנכון להתרתן, זהו רק עסקו של הנשוא־החוקר, ולא של הנושא־העניין. אם אני אכוון, או לא אכוון את דיוק נוסח מהותה של האמנות, או של התרבות, וכדומה מן המושגים המופשטים, קיומו של הדבר, אשר בו תלוי המושג המופשט, הוא ודאי יותר מכל הנוסחאות, ואין הוא תלוי בהם, לאמר, מפני שאני לא מצאתי את הנוסח במלה אחת, שמע מינה, שהאמנות איננה קיימת.

הלאום הוא עצם קיבוצי חי, נתפס בחושים; הלאומיות היא המושג המופשט של אותו העצם. כך הם היהודים והיהדות.

בשמות אתה מוצא הבדל בין שמות עצם פרטיים, כללים, קיבוציים. במושגים מופשטים, כמובן, אין מקום לשמות עצם פרטיים, אבל לכלליים ולקיבוציים יש מקום. יהדות היא מושג מופשט קיבוצי.

היהדות כוללת חלק גדול של אמונת היהודים ודתם. כל בני אמונה מבארים לעצמם את החידות הנצחיות באופן מסויים, לפי השקפתם וקבלתם. היהדות פותרת את השאלות האלה לפי רוחה.

החלק הזה איננו נכנס בגדר המופת השכלי ושלטונו. המדעים לא פתרו, ומסופקני, אם יפתרו בזמן מן הזמנים כל מה שנשאר עוד מחידות הבריאה והנצח. זהו מקצוע המיסטיקה, ההרגשה, ההשערה והקבלה. התשובות, שאמונת היהודים נותנת על השאלות האלה, כמדומני, שהן קרובות יותר אל השכל מהתשובות שאמונות אחרות נותנות. בין התשובות האלה ובין המסקנות המדעיות יש לפעמים ניגודים, אבל הניגודים מתיישרים, אולי יותר מבאמונות אחרות, על ידי הליברליות הגדולה שיש בחקירת הדת היהודית. עיקר האחדות הוא, בלי פלוגתא, אבן הראשה של היהדות הדתית הזאת. אפשר שנמצא מעין העיקר הזה בין מקצת חכמי עמים קדמונים, אבל זה הוא רק בבואה־דבבואה שלו, שנתערב בהמשך הזמן בתוך אנדרלמוסיה של הזיות. לא נמצא עם, אשר יקיף כל מסלולו ההיסטורי סביב לנקודה מרכזית יחידה זו; לא היה עם, אשר נשא וסבל במשך אלפי שנים את כל העינויים שבעולם בעד אמת זו שנקבעה בלבו – במידה ידועה הרי היא מהות החלק הדתי ביהדות, אם אנו חפצים דוקא ל“העמיד על אחת”.

ואם יעורר אדם שאלה: אם יוכל “הדבר הזה” להתקיים גם לעתיד, אשיבהו, כאורח גוברין יהודאין, בשאלה: מדוע לא יתקיים? עד ששאולים, אם תוכל דת זו להתקיים לעתיד, ישאלו, אם יש ביד דתות אחרות להתקיים, מתי יימלאו ימי גידולן ומתי ימי חינוטיהן? האם הן מכימות יותר עם המדעים? שמא תאמר: הן אינן נרדפות, דע, כי מכאן אין ראייה להתמדת הקיום. הרדיפות החיצוניות אינן מסוכנות. מסוכנת היא רק ההתרוקנות הפנימית. אבל זה יהיה משפט כוזב וגם משונה בזרותו, אם נאמר, שהיהדות נתרוקנה, או עתידה להתרוקן מתוכנה. אפשר להבין את הכופר ביהדות הדתית בכלל, ואומר: שלא היה בה תוכן מעולם. אבל כי יאמר אדם, שהיה בה תוכן, ורק עתה נלקה בחסר, או עתיד להיקלש ועומד לעבור ולהיבטל, ועל יסוד החלטה אחרונה זו, ישאל, אם תוכל עוד היהדות להתקיים – את זאת אינני מבין כלל. להיפך! אפילו החלק הדתי שביהדות, כל זמן שהוא מזקין, הוא מתפתח ומסתעף ומרחיב את אופקו ומסתגל אל השקפות ואל תנאים שונים.

הדעות הדתיות – שבעים פנים להן. יש מבינים אותן בדרך מושכל, ויש – באורח מורגל. המעשים המשמשים זכרון וסמל, אם שומרים אותם בדיוק שווה בכל המקומות ובכל הזמנים – אחת היא, כאן מדייקים ושם מתרשלים, בתקופה זו אין מקפידים עליהם, ויש שאנו חושבים שכבר הותרה רצועתם לעולם, אבל בתקופת חברתה כבר אנו רואים ששמירתם יפה. עפ"י כל הנסיונות שנראו על היום, אין ידים מוכיחות, שהדבר לא יהיה כן גם בדורות הבאים. מה יוכלו הדורות הבאים לחדש מהדברים העלולים לעקור את הכוח הדתי בכלל? תגליות טבעיות, המצאות וחידושים במדעים המוחשיים? אם הקופרניקים, ההומבולדטים, הניוטונים והדרבינים לא הספיקו להתיש כוחן של הדעות הדתיות, במה יהיה כוח אלה העתידים לבוא גדול משלהם? ואם תנועות אדירות, כריבולוציה הגדולה של צרפת, החלישו רק לזמן מה את שלטון החוקים הדתיים, ואחרי יציאת האלהים בדימוס, הוחזרה העטרה ליושנה, כיצד תוכל התפרצות או התפתחות אחרת לבטל את הגורם הכביר הזה, שמציאותו, כנראה, מוטבעת היא עמוק עמוק בנפש האדם?

בגדר זה יש לשער רק השערה אחת: הקנאות תיבטל. האמונה, היחס אל האלהים ואפני התגלותו בסימנים ובסדרים ידועים, יהיו דבר מסור אל הלב. המלכות לא תגן על היחוסים האלה במקל וברצועה, ולא תגזור: כזה ראה וקדש, לאמונה זו יש זכויות שלמות ולזו – מקוטעות, והכהנים המדברים בשם האלהים לא יהינו להתערב בעניני הארץ, אך יעמדו על דוכנם. מכיון שאנו רואים בהיסטוריה, שהמין האנושי הוא בכללו עולה ולא יורד, ושיסוד הטוב מתגבר והולך, קרוב הדבר לדעתנו לחשוב, כי ריתחא־דדת, תקפו וקשיו של קלריקליזמוס וקטרוגו על החרות ומידת דינו על האפיקורסות, חמסנותו וצרות עינו, חרמיו ונידויו, וכל מה שנשאר עוד מאותו בית המוקד של האינקביזיציה ילכו ויתמעטו, וההפלגות והגוזמאות, ההבאי והדמיון שיש באדיקות דתית יופחתו, וישתיירו רק במזג הראוי ובשיעור מצומצם. אבל שאלה זו, יותר משהיא נוגעת אלינו נוגעת היא אליהם. הקלריקליזמוס שלנו, שהיה “שורף בהבל פיו”, מה היה כוחו גם בימים הרעים!

עד כאן בדבר החלק הדתי של היהדות. אך זה הוא רק חלק. היהדות כוללת גם אתיקה שלמה, השקפה שלמה על החיים ועל החברה המדינית, וגם בנוגע אל אלה, שאלת העתיד, בכוונה או שלא בכוונה, מסתעפת משאלת המהות.

אינני מקבל על עצמי קבלנות מעין זו. להשיב באיזה פתגמים, מה היא המהות האתית של היהדות. קביעת־מסמרות זו היתה מלאכתם של כל בעלי העיקרים וכותבי הקאטחיזמין, וגם בנוגע למקצוע זה אפשר לקלוע אל המטרה ואפשר לגשש כעיוור בצהרים; אפשר להצליח למצוא נוסח של תמצית התמצית, ואפשר לצלול במים אדירים ולהעלות חרס.

על שאלת מהות היהדות משיבה היהדות בעצמה בכל ספרותה העתיקה, בכל החוקים שקבעה, והסדרים שייסדה. הנימוק הטמיר הוא – רגש הטוב, האהבה, החסד והרחמים, אלא שהנימוק בעצמו איננו מקשקש כזוג בסתם תוכחות מוסר ומתק שפתים, כי אם ספון הוא בתוך מעשים ותקנות, ציוויים ואזהרות, בהוויות העולם ותהלוכות המדינה ודינים שבין אדם לחברו. היהדות היא, בבחינה זו, משטר כולל ומקיף חיי עם אחד, משטר, שתכליתו לעדן ולזכך ולהאציל את החיים האלה על ידי התאימם באופן שלם שבשלמים אל עיקר הטוב. מי שאין דבר זה ממלא את סיפוק נפשו, מי שמחטט ומנקר למצוא דוקא במושג המופשט איזה חידוש משונה וחסר דוגמה בעולם, חוששני שלעולם לא ימצא את אשר הוא מבקש. המושג המופשט של טוב, כמו של יופי, של אהבה או של אנושיות, שווה הוא עפ"י השכל הנאצל בין הרבה פילוסופיות ואמונות, וניתן להינסח באפן זה או באופן אחר. המקוריות, הייחוד, אשר בו נתגלה הגניוס היהודי, הוא אופן התרת הפרובלימות האנושיות האלה, אופן כיבוש הבהמיות והפראיות וזיכוך החיים בתוך קיבוץ של עם אחד, לתשלום חפצו הנשגב.

הגניוס היהודי לא הסתפק במושגים מופשטים ובהרגשות סתמיות, אלא הראה, מה יש לעשות בכל פרט יחידי ותנאי ידוע, ורק מתוך הפרטים אתה לומד, כסתום מן המפורש, את הכלל, והוא הטוב. כבר היתה אמת זו לשיגרא דלישנא, שספציאליותם של היוונים היה ביופי, ושל היהודים – הטוב, ואין אני רוצה לייגע את הקורא בדברים, שכבר דשו בהם רבים. אבל נכונים הם הדברים! באמת, בחלק ידוע, מהות היהדות הוא הטוב. שמא תאמר, אפשר למצוא אצל חמורבי, אצל קונפוציוס, אצל בודה, כללים טובים? הדין עמך, ואין ספק כלל, שעיקר הטוב איננו מין התגלות כהתגלות אמריקה, סגור בתחום ההמצאות של עם אחד ואין לזולתו חלק בו. לא! דברים כאלה אינם המצאות משונות. אפילו אם תאמר: מהות ההלניות היא היופי, משפטך לא יהיה נכון לגמרי, כי היופי קדם ליוונים, ונמצא גם מחוץ ליוונים, ואם תפתח שער לחוקרי קדמוניות, עתידים הם להוכיח, שהיוונים למדו מאת האטרוסקים, ואלה מאת המצרים. ובכל זאת נכון הדבר, אם לא בדיוק, על כל פנים בכללו, שמהות ההלניות היא היופי, מפני שהיוונים פירסמו את היופי בעולם, מפני שהגשימוהו באופן שלם יתר מזולתם ביצירותיהם וכו'.

בערך זה ובמידה זו פירסם העם היהודי את הטוב, הגשימהו בטבעו ובנימוסיו, היה ל“מרא־דחיטי” במקצוע יצירת הדתות, השפיע את לימודי האהבה והמוסר והזיל מדליו את תורת הצדק והרחמים וכו' וכו' – מפורסמות שאינן צריכות ראייה, דברים שהתינוקות יודעים.

וכשמתעוררת שאלה: אם יתקיים “דבר זה” גם בעתיד – יכול אני רק לתמוה. החלק המידותי־האנושי שיש ביהדות הוא מקביל אל חוק נצחון הטוב באנושיות בכלל, אלא שהוא מקדים ללכת לפניו. הרבה ממה שיש בחלק הזה, לדוגמה: הנבואות על דבר השלום, זהו רק אידיאל לעתיד לבוא. אפילו דברים פשוטים כיובל – הנרי ג’ורג' חושב להתרת שאלת הרכוש והעבודה, אשר יש רק לחלום על אודותיה. כל הדעות והנימוסים האלה בעיקריהם (בפרטיהם לפי צורך הזמנים הם נתונים לתיקון, כמו על ידי הפרוזבול וכדומה), לא די שלא נתיישנו, אך גם עדיין לא הגענו להתקיימות מקצת־מקצתם. שמא תאמר: אתמול הוציא חכם אחד כרך כולל שיטה שלמה של אתיקה, והיא משוכללת עוד יותר, וחושב אתה, שמכאן יש סכנה לערך ההתמחות של היהדות – חששך זה יהיה כחשש. הדברים העתיקים והקיימים אינם נדחים מפני ילדי היום. מחר יוציא חכם אחר מתיק כתביו שיטה שלמה עוד יותר, ואם כן תאמר עוד הפעם נואש? לא זה הוא המקור אשר ממנו עמים ניזונים. עמים ניזונים מבתי נכותם וחוסן רכושם הרוחני מאז ומעולם, ולא מן הקיקיונים. ינסו־נא יקומו אלף אלפים חוזי חזיונות ופייטנים באשכנז, והמטירו יום יום במשך זמן רב שירים ואגדות, אם יוכלו לגרוע כמלוא השערה ממעלת ערכו של שיר ה“ניבעלונגען”! תאמרו: זה הוא רק במקצוע השירה. טעות! זה הוא בכל המקצועות שבעולם. האנגלים, למשל, הם דבקים מאד במסורת שיש בידם, שהתום והטוהר, העדנה והנועם הצנוע שיש בנוה־בית ( Home ) הביאו הם לידי שלמות, ודבר זה הוא נכון, ולא ייגרע ממנו כלום, אם נחטט וננקר וננתח את המושג לחלקיו, לדעת, מה הוא הסוד של נוה־בית, ותכלית התכלית, ונמצא, שאין זה חידוש והמצאה מיוחדת, ושכבר יש במקצוע זה הצעות שלמות יתר; החזקה שיש לאנגלים לא תשונה ולא תפחת, ואם יראו, לרגל שינוי סדרי החיים, שצריך לשנות מעט ממטבע שטבעו מכבר, בודאי ישנו, ואמרו: זה היה רצוננו גם בתחילה.

לעולם אין הישן זז מפני החדש, אלא כשהוא רואה, שאיננו יכול לנצחו, הוא מתפשר עמו. זאת היא הדרך האחרונה בשעת הדחק. אבל בנוגע אל התוכן המידותי של היהדות, הוא אין צורך כזה כלל. התוכן הזה הוא מאושש כצור איתן, ומן הרמב"ם עד משה לצרוס, מן כל כותבי ספרי המסור והמידות, לא הרגיש שום חוקר דחק, ולא פסק מלראות במקצוע זה את מבחר המידות והנימוסים, את שופרא־דשופרא של אנושיות.

אך כל אלה הם אמנם חלקים חשובים, עיקריים בלתי נפרדים של היהדות, אבל עדיין אינם כל היהדות. לכל “היהדות” שייך הגזע והדם, שייכת ארץ ישראל, שייכת השפה העברית, שייכת ההיסטוריה. מה מהותו של הגזע – אינני יודע; אבל יודע אני, כי זהו “בריה דלא בטלה”. מה הוא הטיפוס רב־הטיפוסים היהודי – נסה נא להגיד במלה אחת דמות איקונין שלו! מה הוא הטעם היהודי, עם הנ“ט־בר־נ”טים שלו, הרבים לאין מספר; מה הוא החן היהודי? מי יודע. אולי המבקש מלים ושמות בשביל כינוי הדברים האלה הוא כמבקש מאזנים בשביל הדברים שאין להם משקל, או אולי לא לריק ייגע; אבל מי יטיל ספק במציאות הדברים האלה? קראתי מסות לאין שיעור על דבר קלסתר פני היהודי, ותהיינה כל ההגדרות הדקות בעיני כצבע רקמתים של שלפוחית סבון. כולם – ציירים, פסלים, לא תפסו את מהותו של הטיפוס במעט קווים. אבל מי מסופק במציאות? מי ראה זה לעומת זה המון יהודים והמון נוצרים, ועיניו לא הכירו את הטיפוס המיוחד? ומי לא יבין, כי מעין טיפוס זה יש גם לנפש היהודי, להלך מחשבותיו, ליצירותיו, טיפוס אשר אמנם יש יחידים שאיננו ניכר בהם, אבל ניכר הוא בכלל. הוא משתנה ככרום, לרגל השפעות הזמנים, הארץ והסביבה, ועם כל זה מסתמן בו מעין אופי כללי, במקום שאין מכירים אותו, מרגישים אותו, במקום שאין היהודים בעצמם מכירים, הגויים מכירים או מרגישים.

אין בעולם חטיבה אחת נבדלת יותר, מצויינת ומורגשת יותר, תקועה כעצם בגרון של האומות, לא לבלוע ולא להקיא, מונחת כאבן בקיבתן המעכלת, ואעפ"י שנפרך ממנה קורט אחר קורט עיקרה נשאר. אין לאומיות מבצבצת, מפעפעת, צפה כשמן על פני המים, קבועה בגלגל חמה, ובלתי יכולה להתעלם מן העין, כלאומיות זו.

ועוד הפעם מה מהותה, מה חידושה, בסיסה של לאומיות זו לבד מן הדת? אנחנו, המונותיאיסטים, רגילים לתור תמיד אחרי האחד, המוחלט. דבר זה קשה למצוא בעולם. אין תכונה אחד כוללת ויחידה, אבל יש הרבה תכונות, והן אינן דברים שאינם נמצאים בכלל בין בני אדם. מידה אחת ליהודים וליהדות. דוגמאות חלקיות של היהדות אפשר למצוא גם אצל אחרים. אבל אין למצוא יחד את כל המכלול בהתפתחות זו ובתבנית זו. כן הוא הדבר גם בתכונות הלאומיות של היודים; אין התכונות האלה תכונות משונות, יוצאות מגדר הטבע, חסרות דוגמה; יש דוגמאות בין בני המזרח, או גם בין בני אירופה הדרומית; יש דוגמאות, בכלל, עם העמים הזקנים, או עם העמים המדוכאים. ההווה הוא מעורבב ומסובך עם העבר, ההשפעות החדשות הן מפותלות ומעוקלות עם ההשפעות הישנות: על השידרה של יהודי בכלל כבר הספיקה שידרה חדשה להתרפד, שידרה של יהודי בארץ זו, או אחרת, אבל יש גם הרבה גוונים משותפים. יש לנו, באשר אנו שם, מידה מרובה של תנועה, חריפות, אידיאליסמוס, רחמנות, דרישת התכלית, פיקחות ושינון, פזיזות, נטיה למושגים מופשטים.

וצריך לזכור, כי ככל עם אין אנו בעלי בחירה לגמרי. כמו אחרי כל עם נמשכת גם מאחרינו שלשלת היסטוריה ארוכה, שדוחקת או עוצרת אותנו, ושמוליכה אותנו בדרכים, שההכרח, כלומר הפטליות ההיסטורית, גורמת. רצוני: אפשר לומר מראש, שהיהודים, במצב כזה או כזה, יפעלו כך או כך, בתוקף אופן מחשבתם ואורח הרגשתם, שההיסטוריה נתנה להם, ואין הדבר תלוי ברצונם של יחיד, אף לא ברצונו של דור יחיד. פועל כאן הגזע. לדוגמה, חושב אני, שאפשר היה לבעל דעת לראות מראש, כיצד יתיחסו היהודים ברוסיה למאורעות שנת 1905.

העתיד יהיה כפי שאנחנו נעשהו, ואנחנו, כמדומני, שנעשהו לא רק בבחירה וברצון, אלא גם בעל כרחנו, בלי גם דעת מה שאנו עושים – לצד הלאומי.

מה ובשביל מה? האם קיים העם, בשביל להחזיק את הצביון הלאומי, או מחזיק הוא את הצביון הזה, בשביל שיתקיים? דומה שאלה זו לשאלת האסכולסטיקים: אם סוד הזיווג הוא כמוס בזה, שהמין מבקש להתקיים, או המין מתקיים, משום שהאנטיתזות של המשפיע והמקבל, הדוכרא ונוקבא, שואפות אל סינתיזה? איך שינוסח השם, כך היא העובדה! האומות נהוגות ונפעלות על ידי פטליות, שאי אפשר להן להשתחרר משלטונן, וזהו בודאי אחד הצרכים הנשגבים של ההשכלה האנושית. באופן זה ישתלם המין האנושי יותר משהיה משתלם אילו היה מעורב כמו בקלחת, בלי תחומין ופרשיות.

אי אפשר, לפי דעתי, להבדיל ביהדות בין “מסכת חולין” ו“סדר קדשים”. יש ביהדות חלק גדול דתי, אבל יש בו הרבה מהוויות העולם; יש בה חלק גדול של עולמיות וחול, אבל גם באלה יש עקבות התורה והחינוך, שיורים שיורים מדורות הרבה. אין היהדות הלאומית דבר מוגדר מכל צדדיו, אלא קיבוץ של דברים ותכונות, ירושות ונטיות טבעיות ראשונות או טבעיות־שניות, קצתן משתנות קצתן לא משתנות; הרבה סימנים מיטשטשים והולכים, סימנים אחרים מתגברים והולכים; הרבה איברים נושרים או מידלדלים, תחתיהם איברים אחרים צומחים ומתחזקים – הקיבוץ, הסך־הכל עומד וקיים. כלום אני צריך להאמין בזה? הלא רואה אני זאת.

והדעת נותנת, שהקיבוץ הזה בכללו יתקיים, ושיש ליהודים וליהדות עתיד טוב ומזהיר הרבה יותר מן ההווה הזה.

הצעתי את נימוקי, מדוע היהודים, בתור נרדפים, או נהנים מן החסדים, לא ניתנו לכליון בעתיד, ומדוע אין שום יסוד לפחד, שהיהדות צפוייה לקץ. עדיין נשאר לי להראות על איזה מקניניה של לאומיותנו.

קניין הלאומיות שלנו הוא – ארץ ישראל. זה הוא כוח מוחשי וגם רוחני: מוחשי ליושבים שם, רוחני לכל היהודים. לתוך אוצר הכוחות של התקיימות היהדות נכנס הכוח הזה במשך תקופתנו. הבסיס הזה נחשב כאין, נשאר ממנו רק איזה נענוע חסידי, דבר שבצדקה, פיאטיזמוס דלית ביה ממשא. אנחנו חזרנו וייסדנו את הבסיס הזה. אינני אומר, כי זה הוא הכל. הלאומיות היא הרכבה של יסודות, אבל אומר אני, שהיסוד ארץ הישראלי הוא אחד היסודות הראשים. והעבודה שנעשתה כלפי מטרה זו איננה נידונה עפ“י מה שכבר אפשר לראות, כי אם עפ”י השאיפות וההרגשות שנטעה בקרב הלבבות.

קניין לאומיותנו הוא – השפה העברית. כל מלה עברית היא הד האומה כולה; כל מלה עברית מחזירה לנו את העבר, מחייה לנו את ההווה ומעבירה אותנו לבטח אל העתיד. השפה העברית מראה לנו מה שיש לנו בקרבנו, במסורת ההיסטוריה, בעוז רצוננו – תביעה לחיים, לחרות עצמית; ואם אין אנו רואים, שהשפה התעוררה לחיים חדשים? האין דבר זה מראה, כי עוד יש לנו מה להגיד, מה לעשות ומה לחפוץ? אינני רוצה להאריך בדבר זה, שמא יאמרו, שאני מפליג את ערך הכרוזים והקריאות. בנידון זה אין איש שידמה אלי בפסימיזמוס. ואם להתרעם על אשר אין מסייעים לספרות, על שאין קריאת ספרים נפרצת וכו' – כולנו בעלי דעה אחת. אבל אין להכזיב את החי והקיים לנגד עינינו, שהשפה נעשית למדוברת בא"י, ושהיא הולכת וחיה במקצת גם בגולה.

הרי אלה כוחות שנצטרפו אל כל הנמצאים מאז והמוסיפים לפעול, ושואל אני: כיצד אפשר לאדם בר דעת, להסתפק, אם היהודים יתקיימו, אם היהדות תתקיים?

לי אני, קיום היהודים והיהדות בעתיד הוא ודאי, ונראה לעין – עד כמה שאפשר לראות את העתיד בעין.

אין לבי הולך לא אחר סתם נביאי הכליון, ולא אחרי דורשי רשומות וסופרי ספירות, שמראים בחשבונות, שהיהודים, למשל באשכנז, מוכרחים לעבור מן העולם. על דבר החשבונות היה כלל קבוע מאז, שאין לך אותיות מחכימות יותר ומופתים חותכים יותר. במחילת כבודה של הסטטיסטיקה, חוששני, כי על ידה אפשר להוכיח הכל.

אינני מאמין, שיהודים באשכנז יעברו מן העולם, ולו גם יעברו במדינה אחת – לא על מדינה אחת אנו דנים, כי אם על העם כולו.

כן גם אין לבי הולך אחרי הדבר הזה בתור הקדמה לציונות. אין דעתי נוחה מתכסיס היאוש. הציוני האמתי מכיר הכרה ברורה, שהעם היודי יתקיים, ושהיהדות הלאומית תתקיים.

הקיום בעצמו בטוח הוא לי, אבל יש שאלה אחרת: ההתפתחות, ההשלמה, החיים הטבעיים – כיצד נשכלל את חיי היהודים, כיצד נרכז את כוחותיהם, כיצד ניתן להם אור ודרור, תחייה ומעמד איתן? על השאלה הזאת משיבה תכניתנו הציונית־הלאומית, לפי מובנה הרחב והעמוק, תשובה שלמה. כמו שאנו קיימים כעת, ואולי באופן טוב יותר מעט, נתקיים גם להלאה בעתיד. אבל זה איננו מספיק לנו. אנו שואפים אל תנאי־הוויה מזוככים ושלמים יותר מאלה. ידוע פתגמו של נורדוי: או ציונות, או התבוללות גמורה. Aut Caesar aut nihil (או קיסר או לא כלום) הוא דיבור חזק. אבל החיים אינם פוסקים כך. רשות לאמור, כי כיתות הללו והללו של היהודים נידונו לכרת, אבל העם היהודי לא נידון לכליה, כלומר להתבוללות בשום אופן. אותו ה“לא” הגדול הנשמע מפי העם זה כל כך דורות, יהיה נשמע גם להלאה. אבל אנו דורשים יותר. אנו דורשים גם את ההן בחיים נורמלים, בלי הזדקק לרדיפות ולחסדים.

הימלא העתיד את תקוותנו זאת, כוונתי לא תקוות הקיום, אלא השכלול והתחייה? דבר זה הוא תלוי בנו. להתקיימות גרידא, ל“סטאטוס קווא” – מספיקה הפטליות ההיסטורית. להתרוממות, להשתנות המצב דרושים קרבנות מרובים, עבודת העם כולו, התמדה, התעוררות שאינה פוסקת, כוח רוחני עמוק, וגם משטר. בנוגע לאלה, אין אני יכול לאמור, שאני רואה זאת בחוש ובדרך ודאי; יכול אני רק לאמור, שעבודתנו צריכה שתהא מכוונת כלפי מטרה זו.

[1912]

(פורסם ב“התקופה” כ“ט, תרצ”ו, עמ' 205–211)

נוסח השאלה – בטעות יסודו. כלום יש איזו אכסיומה או דוגמה תכניתית, שקבעה להלכה פסוקה את ההשקפה, שהציונות היא “הפתרון הגמור לשאלת היהודים”? אמנם כשאני לעצמי – כך סבורני; וגם נכון הדבר, שפעם נזרקה שיחה כזו מפיו של הרצל, אבל איש לא הציע את הדבר הזה בתור עקרון, שאדם חייב להאמין בו, להוכיח את אמתתו באותו ובמופתים, ואשר מי שאיננו מאמין בו יקרא “כופר”, כמו, למשל, העיקרון, שהננו עם, ושהננו צריכם להתחדש לחיות חיי-עם נורמליים, ושהמקום הנועד לכך הוא – ארץ ישראל. הדברים האחרונים האלה הם עיקרים ברורים, מחיצות מבדילות בינינו ובין מתנגדינו; אבל כיצד תיפתר "שאלת היהודים " בכל הגולה, בהשפעת הרעיון או המפעל הציוני – דבר זה, אינני אומר, שלא חשבנו עליו, או שאנו מסיחים את דעתנו ממנו, יש לנו על אודותינו השערות ואומדנות, השקפות ותקוות; אבל אנו רחוקים עדיין מקביעת עקרונים במקצוע זה; לא לרגל הספק והנדנוד, אלא לרגל הסתמיות ורובוי המשמעויות בנוסח השאלה בעצמה.

כדי להשיב על השאלה, צריך היה, ראשית כל, לברר, מה הוא המכוון המונח “שאלת היהודים”. ברי לי, שישנם רבים, שמתכוונים בכך להפרעות הנעשות כנגדנו בכמה מהארצות, וכן תהיה איפוא השאלה: אם אחרי התגשמות שלמה של השאיפה הציונית בארץ ישראל, יש יסוד נכון לבטחון מוחלט, שהגויים לא יעשו פרעות, או – (נרחיב את הענין) שלא יגזרו גזרות של חמס ושוד כנגד אחינו בארץ זו או אחרת?

אך מי שהוא קל בדעתו יהין להשיב על שאלה זו, באופן דוגמטי, בהן או בלאו – הואיל שפתרון שאלה זו איננו בידינו, אלא ביד הגויים והואיל שאיננה שאלה הגיונית, אלא פסיכולוגית דקה מאד, ויש בה הרבה מן הניראסטניה; ומסופקני, אם אפילו פרויד וסיעתו יוכלו להשיב כהלכה על שאלה פסיכו-אנאליטית כזאת, בנוגע אל האוכלוסיה של הגויים; יוכלו, אם ירצו להשפיע עלינו שרשרות מלים גרמניות מורכבות לעילא ולעילא בסגנון מדעי; אבל להגיד ברור מראש את כיוון התפתחותה של פסיכולוגית המון הגויים במחנה היטלר, או במחנה דומה לו: אם יעשו פרעות כנגד היהודים שישארו בארצם, או לא? – הרי זה דבר התלוי בפסיכופאטיה, מאשר בפסיכולוגיה; ומי מאתנו יוכל להשיב תשובה על שאלה כזאת, על חשבון הגויים? ישיבו הם, אם הם יכולים – חוששני, שגם הם אינם יכולים.

יש תפיסה יותר עמוקה לשאלה זו, והיא: התתמיד השנאה (שהיא סיבת הפרעות והרדיפות) כנגד היהודים, אחרי התגשמות הרעיון הציוני? כשאני לעצמי, דעתי הפרטית בנידון זה היתה נוטה תמיד לפסימיות. הרי לפני יותר מחמשים שנה הוצאתי לאור את ספרי בנוגע לשאלת היהודים וקראתיו בשם “שנאת עולם לעם עולם” – שם, שיש בו השקפת עולם שלמה. על נקודה זו אני עומד מאז ועש עתה. השנאה לישראל נובעת ממקור הרגשות, צרכים עסקים, נחלת אבות, שקרים מוסכמים, חינוך והרגל; אצל רבים – טינות שבלב, ביודעים ובלא יודעים, ממקור הדת; ואצל עוד רבים יותר – קנאה והתחרות בהשכלה, במלאכה , בפרקמטיה, הסגת גבול והפוך בחררה, ועוד אצל רבים אחרים – שנאה שבגזע מושרשת עמוק עמוק כמין אידיוסינקרסיה טבעית, שאיננה צריכה לשום נימוק, באופן שהתבטל סיבה אחת מאלף הסיבות, עוד 999 תשארנה מספיקות די והותר לשנאת עולם; ומאליו מובן, מובן שאנו דנים על דבר “עולם” במובן המסורתי: ה' אלפים תרצ"ו לבריאת העולם, ולא במובן הקוסמי, אשר יומו של הקדוש ברוך הוא בבריאת העולם היה אולי אלף אלפי שנים.

לנבא על מה שיהיה, אפילו הכרונולוגיה הפעוטה שלנו, בנידון השנאה לישראל, או בנידון ניגודי הגזעים או בנידון המלחמות או הדעות המתנגדות או, בכלל, הדתיות המיטפיסית והרציונליות המדעית – הריני מניח לבילאמי ולוולס. כל הנבואות האלה אינן אלא שעשועי הדמיון. בדרך ההגיון, אין נקודת סעד לנבואות כאלה זולתי העבר, זאת אומרת, אפשר רק להקיש מן העבר אל העתיד; וזהו מקום התורפה שבחקירות ממין זה, כי אפשר מאד, שהעתיד ייצר מיני כוחות וזרמים חדשים, שלא היתה דוגמתם כלל בעבר, ובכן, כשהיסוד הזה של אנלוגיה נופל – כל הבנין מתערער.

הרצל לא נכנס למטאפיסיקה זו של חיטוט וניקור: מה יהי גורל רוב היהודים או מקצתם, שיישארו, אם יישארו בגלות: אם יוסיפו הגויים לרדוף אותם או לא, אם יוסיפו לשנוא אותם או לא? הוא היה רחוק גם ממגמת הסנגוריה, שהיא, לאמתו של דבר, מעבר למפתן ההכרה, מקור החקירות ממין זה. הוא דן על נגד-השמיות כמו על עובדה. כמו שאומרים בשיחתן של בריות; “קשיא על מעשה?” כך הוא, ועלינו להחליט למצוא מנוס! רוח הנבואה, שהיה בו בלי שום ספק, לא נכנס לתוך סבך החקירות על דבר “היהודים הנשארים”, ומה תהא עליהם, ואם נגד-השמיים יוסיפו לשנאם או לא? הוא רק ראה, בבהירות יותר גדולה, את נבטי ההתפּתחות של נגד-השמיות. הוא הרגיש בהיטלר, שממשמש ובא; וכל עיוניו ושאיפותיו, גם לפני הקונגרס הראשון במחברתו “מדינת היהודים” (שהיתה לאומית טריטוריאלית, ולא ארץ ישראלית בעיקרה), גם לאחרי הקונגרס, בתכנית בזיליאה – נצטמצמו ביגיעות להכין את הארץ, בלי שום שימת לב לסטטיסטיקה, כמה תוכל הארץ לקלוט, ובאיזה גבולות, אין צריך לומר: בלי שימת לב אל היהודים שישארו בחו"ל. – לא שהוא היה פחות מיצר ודואג ודווה בלב קרוע ומורתח, מכל אחד מאתנו, ביחס אל “היהודים הנשארים”, אלא שהוא לא נתן לשאלה זו לבלבל את מוחו ולהסיח את דעתו ממטרתו העיקרית.

זוכרני שאפילו קישינוב בשעתה לא עשתה עלינו רושם, אנחנו כולנו, שהיינו מנוסים בצרות, היינו בכל זאת מופתעים מהרציחות בקישינוב.

כל אחד מאתנו – כלום צריך אני להזכיר את ביאליק ז"ל? – “יצא מכליו” ממש. באותה שעה לא היה הרצל מופתע כלל. מובטחני, שאילו חי אתנו כיום הזה, לא היה מופתע אף מהיטלר. התפתחות זו, בכל משובתה ופראותה, נראתה לו כתולדה הכרחית ומובנת מאליה של המצב השורר. כשכתבתי אליו, מתוך הדם והאש ממש בקישינוב, מחאות והגה והי, השיבני, שצריך לסדר שם אגודה ציונית. זאת היתה האי-האיכפתיות של קנאי נשגב, “התבודדות נהדרה” בתוך שאיפה יחידה ומיוחדת, מתוך הכרה עמוקה, ששום דבר זולתה לא יועיל.

מובן, שנשתוונות כזאת לגבי קטסטרופה בהווה, אינה דין שהיא גדולה פי מאה לגבי שאלה חקרנית ספיקולטיבית, אם תהיה “קישינוב” – אחרי התגשמות ציונית, או לא תהיה? אם ישנאו אותנו הקישינובים כמאז, או לא? עד כמה שאני בקי בשיטתו, בדרך מחשבותיו, ובטעמו הספרותי של הרצל, אילו חי אתנו ומישהו היה פונה אליו ושואל אותו שאלה זו, היה אומר ביושר לבו: " אני מקוה שלא יעשו פרעות, שלא ישנאו וכו' אבל אינני יודע".

קרוב יותר לשאלה זו היה חברו המצויין של הרצל, מקס נורדאו אינני זוכר בדיוק, באיזה מאמר או ראיון או נאום ארעי (את הנאומים הנני זוכר במלואם) אמר, שהיהודים שישארו בגלות עתידים להתבולל כולם, וככה תיפתר שאלת היהודים. מתוך שיחות עם נורדאו יכול אני לאשר, שכך היתה דעתו: אבל הוא סתם ולא פּורש, אם אותה התבוללות – פּירושה שמד; ואם הוא היה בטוח, שאחרי השמד לא ירדפו את המשומדים ולא ישנאו אותם כמו לפנים באספּמיה ובפורטוגל. גם הוא לא הציץ בפרדס".

" אין משיבין את הארי לאחר מותו“. הריני מעריץ את נורדאו תכלית הערצה; אבל אין דעתי כדעתו מפּני שני טעמים: א) אין אנו רשאים לוותר אפילו על נפש אחת מישראל, והביטול כלפי “היהודים הנשארים” הוא בעיני יחס או-לאומי. אנו חייבים לטפל ב”יהודים הנשארים“, לטכס עצה בנוגע אליהם, ולהשתדל להחזקתם ולהצלתם לא פּחות מאשר באחינו, שכבר השיגו מטרתם או מקצת מטרתם בארץ ישראל, יען כי כולנו עם אחד ו”נדחי ישראל יקבץ“; ב) כל ענין ההתבוללות אליבא דנורדאו, בנאומו ההיסטורי ובהרבה ממאמריו, נראה לי לאותו חכם כענין של היהודים. אבל נסיונות השנים האחרונות בגרמניה הראו שהשקפת נורדאו היתה חד-צדדית מאד. הניגוד להתבוללות מצד הגויים הוא הרבה יותר מוחלט ועקבי מהנטייה של היהודים להתבולל, ואיש לא יאמר עתה ש”היהודים הנשארים" יתבוללו, ונגמר הדין. אין זה תלוי בהם – יהי שם ה' מבורך, שאין הדבר תלוי בהם! שערו בנפשכם, מה יה המצב, אילו נתן היטלר את הברירה ליהודי גרמניה – להתבולל או להשתעבד לכל הגזירות ולהיגרש באופן זה או אחר מן הארץ! ישראל קדושים הם, ובוודאי שנמצא מספר ידוע של יהודים לאומניים או דתיים, שהיו בוחרים בחיים לאומיים או דתיים מבא"י מאשר בכל “סיר הבשר” של גרמניה; אבל כמה!

נמצא, שגם הפתרון המיוחס לנורדאו איננו פתרון; ושמצד זה אין להחליט, ששאלת היהודים תזוז ממקומה ע"י התבוללות. הרי כל המשבר הנורא בגרמניה, יותר שהוא משבר במצב היהודים, הריהו משבר ביחס לעם הגרמני וממשלתו הנוכחית אל השיטה והמעשה של התבוללות היהודים.

וכיצד אפשר, אפילו לנביא, לראות מראש, לא רק אם יתחדש או לא יתחדש משבר כזה ליהודים שישארו בארץ, בעוד דור אחד או שני דורות, אם אי אפשר לכל חכמי מזרח ומערב לדעת, אם המשבר הזה יעמוד בתקפו או יתרופף בעוד שנה אחת, בעוד חודש אחד? הרי יש לנו ענין עם תסבוכת ענקית של גורמים וכוחות, נפתולי עסקים ומעקשי מפלגות, אינסטינקטים ותאבונים, שאיפות חיוביות ושליליות, אפשרויות נצחונות ותבוסות, עליות וירידות גם ביחסי חוץ וגם ביחסי פנים; וגם אותה כמות בלתי ידועה של מאורעות, מקרים וכל מיני פגעים בלתי צפויים מראש, שלמשל, פעם אחת גדוד שחצנים מנסה לעשות “פוטש” ועמלו עולה בתוהו; ואילך – השעה משחקת לקשר שכזה, והוא תופס את הצבא, את המברק אל-החוטי, את העתונות, את צומת הטלגרפים והטלפונים, והנה הוא “האוחז ביד”.

הלא בתוך פקעת זו גלולה ועטופה גם שאלת היהודים בגלות! אי אתה יכול להתירה מהקשרים והצירופים של הפוליטיקה הכללית ומצב הרוח של מלחמות ומה שאחרי המלחמות; ואי אתה יכול לפרקה מסכסוכי הכלכלה והמפלגות הכלליות הכרוכות בה. אין זו חטיבה נפרדת ושלמה לעצמה, אלא חוליה של שדרה, טבעת בשלשלת. והמתנבא על פתרונה צריך להתנבא, ראשית, על הנאציות, על הבולשביות, על הליברליות הנופלת, על הסוציאליות המסתעפת מאד, על הסיכויים של מלחמה ושלום, על עיקרון שוויון הזכויות, שהגיע לידי משבר, על הסוציאליות הממלכתית, החותרת תחת קיומו הכלכלי של עמנו, במתכוון או שלא במתכוון, באופן פאטאלי.

בלי היכנס לכל השאלות האלה, תהיה תשובה קצרה, מעין “ישנאו”, “לא ישנאו”, “שאלת היהודים תיפתר”, “לא תיפתר”, “בעוד חמשים”, “בעוד מאה שנה”, וכיוצא בזה מן הנבואות – דומה לפתגמי ההובר נוסטראדאמוס", או של פיתיאה (דלפי), חברי האורים של היוונים העתיקים.

עוד חכם אחד נגע בשאלה זו באופן קפנדראי ובעקיפין, והוא הקלאסיקן של חיבת ציון, ד"ר פינסקר.

הוא, כרופא מובהק יותר מאשר כסופר, נתן דיאגנוזה של השנאה ליהודים: האמונה בשדים ורוחות, והאימה הקשורה בה: דימונומאניה. בני אדם עשויים לפחוד מפני כל דבר אי-טבעי. מצב עמנו הוא אי-טבעי בזה, שאין לו ארץ שלו, והוא נמצא בכל מקום.

המחברת הקטנה “אוטואמנציפציה” היא באמת כתובה בטוב טעם ובהגיון, אעפּ“י שהדיאגנוזה איננה מקורית ולא מבוססת למדי.הרבה סופרים קודם לד”ר פּינסקר כבר דשו בהשערה זו. דבר זה, כיוון הדעות יקרה לעתים קרובות, אבל דא עקא, שיש לה לדיאגנוזה זה פירכא. אפיון וטאציטוס חרפו את מערכות ישראל בטרם גלינו מארצנו.השנאה ליהודים בין עובדי האלילים, ואף בין חכמיהם, לא נתמכה על אי-טבעיותם של חיי היהודים, אלא על טבעיותם.

אפשר ללמוד את הסתום מן המפורש, שלפי דעתו של פינסקר, אם תהיה לנו ארץ שלנו (גם פינסקר בתחילתו לא עמד עדיין על ארץ ישראל), אז ייעשו חיינו טבעיים, ומשייעשו טבעיים – תחדל אימה זו ואז לא ישנאו אותנו.

אם קבלה היא נקבל, ואם לדין יש תשובה: השנאה לישראל איננה כולה אימה מפני הרוחות והמזיקין; ואיננה יכולה תגובה לאי-טבעיותו של מצב ישראל בעולם. היו דורות, אשר אז עיקר השנאה היתה קנאת הדת. העיקר הזה חסר עתה מן הספר, ועל כל פנים נקלש והופג, והשנאה לא תמה. היו דורות, אשר אז עוררנו שנאה בכיעורנו ובקלקלתנו בגיטו. בטל הגיטו, והשנאה התגברה עוד יותר, ורוצים לחדש עלינו את הגיטו. אין איפוא שום סיבה מצד היפותיזה זו, שהשנאה תחדל עם חדול אי-הטבעיות במצבנו.

אין איפוא שום הלכה פסוקה, לא מאת מוסדי הציונות, ולא מאת חובבי ציון שקדמה להם, בנוגע לשאלה, מה יהיה מצב אחינו, שישארו בחוץ לארץ – לא, שאין לנו עסק עמהם. יש ויש לנו עסק עמהם. אלא שאי אפשר להקים להם נביא להגיד עתידותיהם בקרב העמים, כמו שאי אפשר להקים נביא לגויים בעצמם, לדעת היום את אשר יקרה אותם, לא באחרית הימים, כי אם בעוד ששה חדשים. הישמיד מוסוליני את אביסיניה? היהיה מלך איטליה לקיסר אביסיניה, או – למלך איטליה ממש? היתקיים חבר הלאומים? מה יהיה גורל זכויות המיעוטים? היתקיים המיליטאריזם החדש? התבלע הסוציאליות את הדימוקראטיה, והבולשביות את הסוציאליות? התכריע בין הלאומיות הנוהה את הלאומיות המעיקה? ואם צאריך הריאקציה להפוך ידה בני כל הימים? אספו לי חסידי קדושי מגידי מראשית אחרית, להשיב תשובה ברורה, לוא רק על אחת השאלות האלה ואז אני מקבל על עצמי להשיב. נבואה תמורת נבואה גם מה יהיה מצב היהודים.

וזהו הסוד שבחיי האנושיות ושבסדר הדורות, שאי אפשר לראות את הנולד –בבירור מוחלט, ורק בעד הערפל. היסוד התוסס, המניע, המרענן את החיים, הוא הבלתי צפוי. אילו היה הכל צפוי מראש, כמו במיכני של חשבון, אזי לא היה דמיון בעולם, לא היתה שאיפה בעולם, לא תאוה ולא תקוה, לא ברירה ולא רצון, והיינו כולנו מתים משעמום. די לנו, בני אדם עלובים, לדעת את כל העבר ואת כל ההווה; לדעת גם את העתיד – אינני רוצה כלל, אולי מפני ש“הענבים הם גבוהים ביותר”.

ואולם, אעפ“י שאני נוטל מאת הפתגם " הציונות היא הפתרון המוחלט לשאלת היהודים” את קרני ההוד של נבואה, ואת הטענה להיחשב “כצג באיתון” של עקרוני הציונות, אני מניחו בתור פתגם, שיש בו הגיון אמת ומשפט צדק. " מקרא זה אומר דרשוני ".

מי שרואה את הציונות כעין מיכאניקה בעלמא של העברה ממקום למקום, משמעותו של הפתרון המוחלט תהיה: להעביר את כל היהודים מתפוצותיהם לארץ ישראל. באופן זה אין שאלת היהודים נתרצת אלא פושטת צורה ולבשת צורה. התנגשויות והתאבקויות של עם יושב על אדמתו עם העמים הצוררים לו, שהלוואי שלא תהיינה ושנתאמץ בכל כוחנו לקדם אותן לבל תהיינה, אין בהם משום פוגרומים, אלא יש בהן משום מלחמה לאומית. אפילו השנאה, שיכולה להשתלט ושיכולה להזיק לנו הרבה ושאנו צריכים למנוע אותה ככל האפשר, אין בה משום שנאה גלותית, אלא משום שנאה פוליטית, שיש לה אופי אחר לגמרי. זהו שינוי ערכין מוחלט בנוגע לעם ישראל תושב ואזרח ביתו הלאומי בארץ ישראל. שאלת היהודים, במובן הגלותי השגור פוסקת בארץ ישראל, ותחתיה באה שאלת ההשתרשות, ההתגברות הגופנית והרוחנית, ההגנה העצמית, הקולטורה והחינוך, הביסוס הכלכלי וכו', כמשפט כל עם. בבחינה זו, גם בדעה גם במעשה, מתהווה חילוף השיטה וחילוף מעשים גמור. פוסקת הסנגוריה הנצחית, אשר כמה שאנו רוצים להיפטר ממנה בגלות, אי אפשר לנו להיפטר ממנה כל עיקר. צריכה לפסוק השתדלנות, המקפחת את עצמיותנו ואת הכוח הרוחני של עממותנו. פוסקות ההתדמות וההסתגלות, באותה המידה הרחבה, שהן מצויות וגם מתפתחות בגלות. כנגד אלה, צומחת ומתפתחת השאיפה לעצמאות טבעית, שמתבססת על הקרקע ועל הקולטורה המיוחדת. בכל אלה אין מרץ תנועתי (קינטי), אלא מרץ פוטנציאלי או כוח טמיר, שרשי, לאומי; ואין לו שום דמיון אל המקריות וערבובית האיתנים (האלמנטים) הזרים, שהם רוב הבנין ורוב הריסה של שאלת היהודים בגולה.

רוצה אני לדקדק כחוט השערה, לבלי היכשל בהגזמה. אינני אומר, שהתהליך הזה בארץ ישראל הוא קל יותר מהרפתקאותיה של מה שקורין " שאלת היהודים בגלות“. להפך, חושבני, שהוא קשה יותר. מה שאני רוצה להבליט, זהו, שהוא שונה ונבדל באופיו, שהוא שואף אל מטרה אחרת, כלומר, שיש לו תכלית. דומני, שבנוגע לבית הלאומי בא”י אין מקום לשום חילוק דעות בנוגע להנ“ל, וששום בן אדם חושב לא יוכל לטשטש את הקו המבדיל בין א”י והגלות ביחס אל תכונתה האופיינית של שאלת היהודים – פה ושם.

אבל “כאן הבן שואל”: וששה עשר מליון היהודים, מה תהא עליהם? וכיצד תיפתר שאלתם בזכותו של הבית הלאומי בארץ ישראל?

אין חלקי עם אלה שמסתלקים באדישות ובביטול מאלה ששה עשר מליון היהודים. התיחסות כזו אני חושב לא רק כבטלנות, כדוקטרינריות נבערה, אלא גם כהשקפה אי-לאומית; ולא רק משום שארץ ישראל נבנית וצריכה להיבנות ע"י הגלות. אילו גם לא היה צורך לזיקה זו וארץ ישראל היתה יכולה להיבנות מעצמה ומגרמא דיליה, הייתי אומר, שהתפרדות הבית הלאומי מן הגולה היהודית היא התיחסות רעה מתוך דעה נפסדת – אדרבה, ארץ ישראל צריכה להיות הסמל והדגל, התוך והתמצית של האיחוי היהודי.

הפתרון המוחלט היא המכאניקה, כלומר, ההעברה ממש. כמה שיעברו בני עמנו לא"י – ייבראון, כלומר, יצאו מתחום שאלת היהודים הגלותית ויכנסו לשאלת יהודים אחרת. זהו הפתרון הרדיקלי, שעליו רמז הרצל. יצאה מן הגלות וחסל.

מה שחוץ לממשות זו הריהו מושג יחסי, שאי אפשר להציבו על כף היד, בבחינת “כזה ראה וקדש”. דבר זה דורש הבנה יותר עמוקה וחוש פוליטי יותר דק: המסקנה היותר חשובה שאליה אנו מגיעים על ידי הבנת שאלה זו, הקודמת לפתרונה, נוגעת אל תוכן המונח הנקרא “שאלת היהודים”. עפ“י שיטת האמנציפציה הליברלית האינדיבידואליסטית, השאלה נוגעת למספר גדול או קטן – הכמות איננה מעלה ואיננה מורידה! – של בני אדם יחידים היושבים בארצות מגוריהם, והם נרדפים ועשוקי זכויות, ואולם הם רוצים לשבת איש בארצו ולמצוא את ההגנה הנחוצה להם. פתרון השאלה הזאת היא שויון הזכויות. ואולם עפ”י תורת הלאומיות – השאלה היא יותר מקפת ויותר חודרת לעומקו של ענין: הריהי שאלת עם נרדף, הרוצה לשוב ולבנות את מולדתו ההיסטורית ודורש בשביל כך, שיישרו לו את ה“דרך לעבור גאולים”, לא בתור הגירה וחסד של הכנסת אורחים, אלא בבחינת “ושבו בנים לגבולם” 0 ריפאטריאציה). מתוך התגברותו של המרכז הזה, יחידה לאומית זו, אם יכנוה בשם “מנדט” " בית לאומי“, “מלכות”, “מדינה”, “דומיניון”, קומונוולט”, או לפי דעת הקיצונים, כביכול, “סובייט” – לא השם הוא העיקר ולא בידינו לדחוק את קץ החלטת השם: אבל העיקר הוא, שתהא יחדה לאומית זו גדולה ובטוחה ומפותחת בתכלית השלמות, ואז יש לשער, שיחידה זו, בכוחה ובגדלותה ובזכות כיבושי שלום שלה בעבודה ובקולטורה, וע“י פוליטיקה, לא צעקנית, אלא אינטנסיבית, מתמידה, מרוכזת, תקובל לתוך האריאופג של המדינות. בין שיהיה מנגנון של חבר הלאומים או מנגנון יותר פרוגרסיבי, והיא תדבר בשם הדיאספורה שלה, ואז, יש תקוה, ששאלת היהודים בכל העולם תקבל אופי אחר, ושאותם מאחינו, שהמכאניקה של שינוי-מקום והעברה ממש לא תספיק להזיזם ממקומם, ישארו בתור דיאספורה לא חסרת מגן, אלא מאוזרחת ומסודרת, זאת אומרת ברירה חפשית, אלטרנטיבה: יציאה חפשית לא”י, ברצון, בלי כפייה ואיום, ואיש וביתו ורכושו, בלי תחבולות ו“טרנספירים” , כדרך שהיוונים מאנאטוליה חזרו ליוון, וחבר הלאומים סייע בידם לחזור; ואלה אשר, מסיבה זו או אחרת, לא יכלו לחזור, או לא רצו לחזור – להניח להם לשבת בשלום ובמישור מגוריהם.

הדרך לציונות רבה

זהו הפתרון המוחלט לשאלת היהודים בכל היקפה, שהציונות מציעה. זאת היתה בעצם ובראשונה האידיאה של המנדט. לפיכך הותנה בהצהרת בלפור תנאי מפורש לבלתי נגוע בזכויות הפוליטיות של היהודים בעולם. איזה מובן יש לתנאי זה, זולתי שהושם לב לכך, שעל חשבון א“י בל יגע שום עם בזכויותיהם של היהודים בתפוצותיהם? זאת היתה תכנית שלמה של הבית הלאומי בא”י בצירוף ובקשר עם כל שאלת היהודים בעולם. הסיבה, מדוע הפוליטיקה המאוחרת (יותר נכון: הפרקטיקה) זזה מנקודת הראות הזאת, היא ליקוי היסוד המוסרי בפוליטיקה בין הלאומיות בכלל. אני מקוה, שאחרי כל התגובות ישוב העולם הכללי אל האידיאל הזה. בכיוון זה צריך להרבות עבודה בל העולם ובקרב התנועה הציונית. בכוון זה אין שום קרבן יקר יותר מדי להגדיל ולשפר את הבית הלאומי. זוהי ההתרה היחידה הנכונה.

כ“ז מרחשון התרצ”ו

(דברים בפגישת צירי קרן היסוד בירושלים ביום י“ט תשרי תרצ”ה 28.9.34)

רציתי להשתתף באסיפתכם מתחילתה; אבל נמנעתי לרגל טרדותי, על כל פנים אשתתף בסיומה. שמעתי שכמה מכם יוצאים בשליחות קרן היסוד לעבודת המגבית בחו"ל. בימים האחרונים שבתי מעבודה קשה כזאת – במרחבים הענקיים אשר בסוף העולם הישובי. אבל כל הימים וכל השנים לא יכולתי להסתלק מחוג העבודה מפקידה לפקידה בעד קרן היסוד, ובודאי יזדמן לי עוד להמשיך לפעמים את העבודה הזאת, שהיא בעיני עבודה פוריה.

אינני מייחס שום ערך ממשי לדברי האנשים המביעים לי השתתפות בצערי והמקנאים לכבודי שאני אנוס פעם בפעם להפליג למרחקים בעד קרן היסוד, ושלפחות, הנשיא, לא היה צריך להזדקק לעבודה של “שנוררות” שכזו. אלה הם בעצם דברים בטלים ומחפירים את אומריהם אעפ"י שכוונתם רצויה. ובכל פעם שאתם צירי קרן היסוד שומעים דברים בסגנון זה, אתם חייבים למחות כנגדם בכל תוקף. אין זו “שנוררות”, כי אם פניה אל העם בשל מס לאומי, אלא שאנחנו קובעים וגובים את המס בצורה אחרת מזו של הממשלות: המס שלנו הוא מס מתוך אצילות ההרגשה ורוח נדיבה והתרוממות נפש העם, בלי “שרביט” של מושל, בלי “מקל ורצועה” של משטרה. זהו ניצוץ של אותה “מדינת היהודים”, שאנו שואפים אליה, זהו תפקיד שאנו צריכים להתגאות בו. קריאת תפקיד לאומי כזה בשם “שנוררות” הוא חירוף וגידוף כלפי מעלה, רקיקת העם בפנים של עצמו, עלבון עצמו לדעת!

אתם צריכים לזכור ולשנן לעולם היהודי, שהנסיעות שלנו לשם הכנת המגבית ולשם גישומה – כלום הן מכונה חסרת רצון מסויים, פועלת באופן אבטומטי, כמו שחושבים המסתכלים השפויים, אלא אפילו כשהיא לעצמה, גם בלעדי התוצאות הכספיות, הריהי עבודה חינוכית-לאומית, חיבור העם המפוזר והכשרתו לכינוס אונו והונו, לקיבוץ הגלויות של הרכוש היהודי שנצטבר, ושאין לו שום מבטח ושום סיכוי, ושל ערכי העבודה הנמצאים בכוח, ואינם יכולים לצאת לפועל. אין זה דיטרמיניזם של צורך ממון שאינו פוסק, ושל סיפוקו, שהוא בערך “הקומץ” אל “הארי”. אילו היתה העבודה רק בבחינה שכזו, אזי היתה באמת כבדה, מעיקה ונואשת. אבל עבודת קרן היסוד, וכן גם הקרן הקיימת, אפילו ערטילאית מכל חשבון כספים, היא בשורת ישע ותקוות גאולה לאסירי התקווה, רתוקי הגלות, ויתר על כן, היא תורה שלמה, ולא שיחה בטלה – להראות את הדרך לעבור גאולים. הנקודה השרשית איננה מגבית המס מתוך שידול דברים, אלא מגבית המס היוצא מן הלב, תעודת-הרצון היחידה שאפשר לסמוך עליה ומכשיר ההשתתפות היחידי הנחוץ למעשה הבנין והקנין. הכשרון הנפשי של העם המפוזר להזדהה באופן מוחשי, וע"י קרבנות, עם שבי הגולה בארץ ישראל, הוא הוא ראש פינה ואבן השתיה של הקרנות. והכשרון הרוחני הזה הוא הוא שניצח את ההתנקשויות שנעשו, או שנרקמו להיעשות, כנגד הקרנות על ידי אלה, שאינם מבינים מה מונח ביסודן: ערך תרבותי גבוה וגורם לאומי-נפשי שאין דוגמתו.

אני צריך להצטמצם בהערות מועטות בתור בעל עצה. אפשר שתאמרו ש“יש לכם עצות די ספקכם” ושמוטב, שהצירים ילמדו מה לנאום ואיך לנאום. אני אינני מאמין, שעל ידי איזו הרצאה שלי, או עשר הרצאות של אחרים, אנחנו יכולים לתת לצירי קרן היסוד חומר מספיק וחדש ודי הארה והוראה בדבר מה שהם עומדים לנאום. איש איש ידבר סוף סוף ברוחו הוא. “הסגנון הוא האדם" – ואין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד. על זה אין יכולת ואין צורך להשפיע, ואין לנו לרמות את עצמנו להאמין, שעל ידי עוד איזה נאום או עשרת נאומים שתשמעו מפי זולתכם, יושפע לכם בהיסח הדעת תוכן חדש, שידריך את אופן התעמולה שלכם. על זה אפשר לפעול רק על ידי מערכת שעורים פרטיים וכלליים בעד העוסקים בתעמולה של קרן היסוד, של הקרן הקיימת לישראל, או של ההסתדרות הציונית כולה. תורה היא וללמוד אנו צריכים. ואילו אפשר היה באיזה מרכז – והמרכז המסוגל ביותר, הלוא הוא כאן לפנינו – לסדר שעורים בחדשי הקיץ, או להפך, כאן בחדשי החורף, שהם יותר רצויים בבחינת האקלים – זה היה דבר גדול, והיה מוכשר לפעול הרבה על אופן התעמולה, להשביחה, לשפרה ולעדנה. אולם מכיון שזה לפי שעה דבר אי-אפשרי, הרי אני יכול רק לעוץ לכם אי-אלו “עצות טובות”.

הייתי מציע, שהתעמולה לא תבוסס יותר מדי על היטלר, על קוזא, או על מוסליי, מפני שזוהי מהדורה חדשה של אותה הציונות הצעקנית, שהתבססה על פוגרומים. עונש הדבר הזה הוא בצדו. העונש הוא כי בשעה שהפוגרומים חדלו, או לא חדלו, אבל הקהל מתחיל להתרגל בהם, והפוגרומים פוסקים לעשות את אותו הרושם המרעיש שהיו עושים בתחילה, זקוק הדבר להיחזק “וכשל עוזר ונפל עזור”, הנימוק אזל לו, ו“הלכה חמורך טרפון”!

זוהי נקודה ראשונה. נקודה שניה: מאידך גיסא אי אפשר, ולא רצוי הוא, לעשות את הציונות לקטע גיאוגרפי, או טופוגרפי, ולצמצם את כל שכינתה אך ורק במסגרת של ארצנו החביבה. מאליו מובן, שהציונות היא מרוכזת בארץ ישראל, ושלא תזוז כמלוא נימה מארץ ישראל – מטרתה הארצית היחידה בתור חוק ולא יעבור, כמובן, ארץ ישראל בממדים היותר רחבים, ועבר הירדן בכלל; אבל הציונות בתור תנועה לאומית הריהי לפנים משורת הגיאוגרפיה הטריטוריאלית. הציונות ממולדתה, מן השרשים שלה, היתה תמיד מעורה ומקושרת עם שאלת האומה העברית בכללה ובשלמותה, ועל כן צריך להדק את הקשר הזה בין השיטה הציונית ובין האידיאולוגיה של התנועה הלאומית בעולם, וביחוד של התנועה הלאומית העברית בכל העולם; ולא טוב להיות כל כך זעיר אנפין ומוחין-דקטנות, ולצייר את הדבר בנאומים שאלה 300,000 היהודים, שכבר ב“ה, זכו להשתקע כאן, כבר הם כל היהודים שבעולם, שאנו רוצים בהם שיהיו בארצנו, וכל 16 המיליונים בגלות הם כקליפת השום, ואין להם שום ערך, ואין לשים אליהם לב כלל. להפך, הייתי אומר, ש”אזלינן בתר רובא", והננו עדיין שרויים בגלות, יען כי רובא דרובא של אחינו הם בגלות. מ-16 מיליון אלה הצלחנו להוציא מהגלות איזה מעשר מן המעשר, עשינו זאת למופת, וצריך לעבוד ולהעמיק את הקשרים הפנימיים שישנם בין הענין שקוראים בשם “שאלת היהודים”, או “הטרגדיה היהודית” בעולם, בזמן הנוכחי, ובין מה שאנו עושים בתור יסוד המעלה ושאר ישוב בארצנו.

אין להפריד בין הדבקים, ואין להסתפק במועט. לפיכך אין לומר די בתאורים “שמן-זיתים” ובקישוט על ידי שלל צבעים את הפנורמה הנהדרת של ארצנו, דברים שעושים רושם מלבב לרגע, אבל אינם מוכיחים כלום, אלא חובה להרחיב, להעמיק את ההבנה על דבר ההכרח ההיסטורי של הפתרון הגדול והיחידי לשאלת היהודים, עם ידיעות מדוייקות על דבר מצב הגלות והישועה הנשקפת מן הגאולה, עד כמה כל הפתרונים האחרים היו פאליאטיביים וארעיים, ועד כמה נחוץ הדבר, שנהיה נידונים בתור חטיבה קיבוצית שלמה אחת להיות לעם ככל העמים, גם אם לא נתכנס כולנו לארץ ישראל. אתם בלי ספק מתאמצים לעשות זאת גם בלעדי. אין זאת אמריקה חדשה, שאני מגלה לכם. אבל יש לעיין ולשקול, יש להאריך בנידון זה יותר ולקרוא את הספרים שנכתבו בענין זה – לדאבוני לא רבים הם – וללמד את הקהל להבין את אותו הקשר, כי בלעדי זה הענין הגדול והכללי מתהפך לאבר מדולדל והריהו כעין קטע תלוש גיאוגרפי. זוהי מדרגה יותר גבוהה לארץ ישראל, שאנחנו מוציאים אותה מגלמודיותה ומחברים אותה עם כל תפוצות ישראל, לשמש להן מרכז מוסרי, לבבי, אמוציונלי. בעד אלה המאושרים בינינו, שהם כבר קבועים בארץ, אין זה מרכז רוחני לבד, אלא גם מרכז עבודה וחיים, גשמי ורוחני כאחד; אבל בעד אחינו המפוזרים והמפורדים בעולם, ארץ ישראל היא לעת עתה רק מרכז הרוח והנפש, ודבר זה טעון התפתחות והעמקה והשרשה – בכדי שאחינו ירבו לבוא, בכדי שבבואם יפנו רבים להשתדלות בחקלאות, ובכדי שיעבדו בעד ארצנו בכל העולם.

ובאופן זה, תוכלו גם למצוא את הגישה המתאימה אל השאלה הערבית. כאשר שואלים אתכם, אימתי תעשו שלום עם הערבים? ומקצת אנשים שואלים, מתי תשבו מסביב לשולחן העגול עם הערבים? – רבים אינם מבינים אנגלית, וחושבים דברים ככתבם, שיושבים מסביב לשולחן עגול, ואינם מבינים שזהו מושג מדינאי, יושבים על יד שולחן עגול, כשאין מקום לישיבת ראש, הרי שבכל מקום אתה יכול להיות יושב ראש או חבר, והאופי של מועצה כזאת הוא אופי לא רשמי. כשיושבים באופן רשמי, אינם יושבים מסביב לשולחן עגול, כי אם יושבים מסביב לשולחן מרובע, מחליטים ומצביעים. זוהי הכנה הדדית בשביל מועצה. אם ישאלו אתכם, מדוע אינכם יושבים מסביב לשולחן עגול עם הערבים – אם המקום מסוגל לשאלה זו (לא כל מקום מסוגל לשאלות ותשובות כאלה, למשל במיטינגים המוניים אין מקום לכך, אבל במסיבות יותר משפחתיות יש שהיו"ר נותן מקום לשאלות כאלה) – נזדמן לי ששאלו אותי שאלות כאלה אמרתי שאנחנו מוכנים למסיבה כזו בכל רגע, אבל עוד לא הגיע הזמן לשבת על יד שולחן עגול, מפני שאין לנו עוד די יהודים בארץ ישראל, והתוצאה של שולחן עגול לנוכח היחס “סטאטוס קוו”, שיש לנו עכשיו בארץ ישראל, לא תוכל להיות כל כך רצויה בשבילנו, כמו שתהיה בעוד מספר שנים, אם נמשיך את עבודת הבנין, ונכניס לתוך הארץ יותר יהודים. במידה שיהיו לנו יותר יהודים בארץ ישראל, באותה מידה התוצאה של הישיבה “מסביב לשולחן העגול” תהיה טובה יותר. הדבר הזה הרגיע את רובם. באופן אחר, הציוניים מחוץ יכולים רק לחבוק את ידיהם ולחכות. אבל כשאנו מעמידים את הענין על השטח המעשי, ה“פועל-יוצא” ההכרחי הוא, שאחינו בני ישראל בכל מקום שהם חייבים לטרוח להגדיל את מספר היהודים בארץ ישראל, זאת אומרת לעבוד בשביל קרן היסוד ובשביל הקרן הקיימת, והרי זה מה שקורים בתלמוד בשם דבר “הניתק לעשה”, זאת אומרת הדבר הסמוך למשפט זה הוא מצוות עשה.

כל נוסח אחר הוא מחטיא את המטרה, מפני שאיננו מטיל חובות מעשיות, ואיננו עומד על הנסיון ועל מנהגו של עולם, כי אם על אמירה בעלמא ועל התירוץ הדחוק של הגלות “תפילה במקום קרבן”. כמה נוח היה הדבר בעד צירי קרן היסוד להציע לפני הקהל קבלת החלטות, הצהרות והסכמות, למשל, שאנו דורשים רוב מנין ורוב בנין בארץ ישראל, לקיים מה שנאמר “ונשלמה פרים שפתנו”! זהו קל מסובין וזול מגרגרי אדמה. הקהל הגדול, אשר קשה לו להיפרד מכספו ולשלם מעשר מהונו – ישא על כפיים צירים נוחים ופוסקים מקילים כאלה, יענה אמן על כל הצעה. מהיכי תיתי! ברם, אין זה כלום. אין רצוני לומר, שאמירה וכתיבה אינן כלום. הנני, להפך, מייחס ערך שאין דוגמתו – לאמירה וכתיבה במקום שיש חוסן ממשי, או במקום שיש פלביסציט שנקבע על ידי ממשלה או על ידי חבר ממשלות. ואולם במאורע דנן, יש לאמירה רק ערך כלפי פנים – ואותו הערך כלפי פנים, עם יתרון חגיגיות ומסורת וקדושה הלוא יש לתפילותינו השגורות בפי הדורות זה אלפי שנים! האמנם נצא ידי חובתנו באלה לבד?

הנקודה השלישית שרציתי להעיר אתכם. אתם יודעים את מצב התרבות בגלות. אינני מצטמצם רק במה שקוראים כיום באירופה המזרחית בשם “תרבות”. אלה הם בתי הספר – בלי ספק חלק חשוב ראש וראשון של כל תרבות, אבל אני מתכוון לסכום הכללי של ערכי רוח, המדע, הספרות, האמנות, השפה וכו'. כל זה הוא לפי שעה איזה מין צינדירילה (מהאגדה של הגויים), זאת אומרת בת חורגת, בכל העבודה הציונית במשך שנים, עושה ואינה אוכלת, אסקופה נדרסת ומגבת לנגב בה את הידים המסואבות. בנוגע לזה ראיתי אף באפריקה הדרומית, שהיא בבחינה זו לא “תורה מחזרת לאכסניה שלה”, אלא ארץ חדשה, מספר קטן של יהודים, והמשכילים הזקנים שהיו שם הולכים ונשמטים, ונשארו מהם עוללות, ובכלל, הארץ ההיא איננה מצויה אצל ענינים רוחניים, אלא מצויה אצל ענינים ישוביים ומעשיות חלוצית, אף בארץ ההיא ההתענינות בדברים רוחניים היא כיום יותר גדולה ממה שהיתה לפני שמונה שנים כשהייתי שם, ובודאי לפני שמונה שנים היתה יותר גדולה ממה שהיתה לפני מספר שנים מקודם. אם כן הוא הדבר, הרי אין להתיאש! ראיתי שהענין הרוחני הולך ומתקדם אפילו שם. ואם הוא הולך ומתקדם אפילו שם לא כל שכן שהוא הולך ומתקדם באירופה המזרחית, ואפילו באירופה המערבית, ביחוד בין רוב היהודים היושבים שם (שהם ממזרח אירופה), למשל באנגליה, ומשהו גם בצרפת. הדבר הזה עדיין הוא בדיוטא התחתונה, אבל הוא יותר טוב מאשר היה מקודם. קרה לי הרבה פעמים באפריקה הדרומית במיטינגים, כשנגעתי בדבר נגיעה קלה, כשהיו שם יהודים לא ציונים, ודוקא אנשים בעלי השכלה גבוהה, היו שואלים שאלות בענין זה; זה אות שהם מתחילים להתעניין, ורוצים לדעת מה טיבה של תרבות עברית, ואי אפשר לצאת ידי חובה ביחס אליהם על ידי כל מיני המליצות, שהיו שגורות בפינו במשך עשרות בשנים, ביחוד בלשונות העמים ובמונחים שלהם, כי אם צריך להביא להם דבר מה יותר מושכל ועמוק והגיוני.

שגיאה היא קשורה בלב רבים, שכל היהודים באפריקה הדרומית הם ציונים, כמו ששגיאה היא לחשוב, שכולם או רובם עשירים. ישנם גם בין יהודי אפריקה מתבוללים מכבר, כמו שהיו בגרמניה ובצרפת, וישנם מתבוללים חדשים שהתחילו להאמין במשיח האדום, שעקבותיו נראו, כמו שאומרים, בבירבידז’אן. המתבוללים מהדור הקודם לא תרמו מעודם אף פעם אחת, והם היו המיליונרים היהודים היחידים הבארנאטים, היואל"ים, הדיוויסים ועוד. היה יהודי מומר מהמבורג, בייט שמו (אחר כך נתעלה למעלת אציל באנגליה), שעשה לטובת אפריקה הדרומית כל ימיו לא פחות מידידו ואיש בריתו: ססיל רודס. הוא יסד בתי חולים, בתי מחסה לזקנים, בתי יתומים, בתי ספר מכל המינים, בנה כרכים, סלל דרכים, פתח מחפירות וכו' וכו', וגם המלאכים הרעים בין הגויים בעל כרחם עונים אמן, וגומרים עליו את ההלל, ומשבחים ומפארים אותו כאחר מאבות האומה; והאיש הזה מעודו לא פנה לעניני עמו, ובסוף ימיו נבלע כנהוג בין הגויים הוא וביתו. ופעם אחת שאל אותי המנוח לורד בלפור: מדוע מתנגד בייט כל כך לציונות (הוא פגע בבלפור במועדון, והביע לו את התנגדותו)? השיבותי לבלפור: האיש הזה איננו יהודי כלל, הוא מומר! – ועל זה ענה בלפור: ומה בכך – מומר או לא מומר, וכי בשביל שהוא מומר חדל להיות יהודי? והמליונר אופנהיימר אף הוא אציל ועומד מנגד.

לגבי המתבוללים האחרים – אין זו שאלת הכסף, אלא שאלת האידיאה: אינם מסכימים על הרעיון הלאומי. אילו אפשר היה להכניס את ההכרה הזאת ללבם, היו נותנים, אבל מוחותיהם סתומים ואטומים בנוגע לזה, ולהרבה מהם גם היטלר לא הועיל, כי באפס רגש לאומי, כל תפיסתם היא מאטריאליסטית גמורה, והם אומרים: נכון, מגרשים את היהודים מגרמניה, אבל אותנו לא יגרשו מכאן, ואם יגרשו – נלך למקום אחר. אומה יהודית והיסטוריה יהודית – אינם יודעים, ואינם מסכימים על מציאותם ואינם רוצים בהן. עבדות וחרות – עורבא פרח! להם יש מושגים משלהם על דבר “עבדות” ו“חרות”. למצוא מסילות ללבם ולמוחם של אלו נחוצים אותות ומופתים ממין אחר. אין זאת עבודת מגבית גרידא, אלא עבודת הוראה, הדורשת לימוד ועיון והבנה מרובה. השתפכות הנפש בעלמא לא תספיק. הערת רגשי הרוך והחנינה היא לפעמים נחוצה, אבל צריך לשים לה גבול, מפני שהיא עלולה לתת לכל הענין אופי של צער בעלי חיים, ביחוד משנתגדל, ברוך השם, הסיוע על ידי הגבירות המצוינות, שאין בפי די מלים להודות להן.

צריך לבאר, למשל, את הצד החינוכי ואת הצד התרבותי האנושי החשוב שיש לחד-לשוניות, ההבדל שיש במדרגה התרבותית בין העמים המשתמשים בשפות שונות, כמו עמי הליבנטה, ובין העמים המשתמשים בשפה אחת, כמו עם צרפת. זהו ענין עיוני הטעון לימוד, ולא יזיק, שכל אחד מכם יקח אי-אלו ספרים בענין זה כעין תפילת הדרך, ספרים בדבר החשיבות של שפה אחת בכלל ושל השפה העברית בדרך פרט. היה קצת משא ומתן בענין זה באספות באפריקה לכבוד זכרונו של המנוח ביאליק. שאול שאלו האנשים: מה זה ביאליק? אין האשם בהם. רוב אחינו הם, בעוונותינו הרבים, עמי הארצות, וצריך לבאר, במיטב הכשרון של הסברה, ובאופן מתקבל על הלב, מה שאינם יודעים. ציורים מארץ ישראל ובשורות טובות מארץ ישראל, הם בודאי נושא נעים ומעורר, אבל גם כאן נתקלים בקושי מיוחד.

השאלה מתעוררת, וגם כשאיננה מוצאת ביטוי, הרי היא לאטנטית ומונחת בתוכן העניין: אם כל כך טוב בארץ ישראל, גן עדן ממש, וישנם גם צוברים הון, יהא אפילו על ידי ספסרות, ואפילו אם כולנו נפסול ונגנה ונעמיד על ידי עמוד הקלון את הספסרות, הרושם קיים, שבעזרת הספסרות אנשים עושים עושר, ובכן ישנם עשירים בארץ ישראל, כלום אנוסים אנשים לבוא מהלך רב כזה לאפריקה הדרומית, ולבקר בהרבה עיירות שיש בהן רוב עניים ושאינם יכולים לשלם משכורות למורים, ובכל זאת אינם מרעישים עולמות מחוץ, ודורשים מהם לתת סכומים גדולים לארץ ישראל! האנשים מתחילים להיתקל ולהתקשות באיזה אי-ערך בין המצב של ה“פרוספריטי” בארץ ישראל ובין דרישותינו והפצרותינו לשלוח לארץ ישראל כספים מרובים. יש ליישב בדוחק, אבל זהו כבר מצב גרוע, כשיש הכרח להצטדק ולהתנצל. השיטה שלי – ואני בוטח גם שלכם – היא ההסברה ההגיונית, שאין אנחנו מקבצים כסף כלל בשביל ארץ ישראל כהוייתה, כמו שהיא קיימת. ארץ ישראל זו אינה צריכה למגביות גדולות בשביל עצמה, היא בעצמה תורמת תרומות גדולות, בני ארץ ישראל אינם מקבלים גרידא, אך היו לנותנים ביד רחבה ובעין יפה. אולם רוב הכסף נחוץ הוא דוקא בשביל היהודים מפולניה ומליטא וכו', הרוצים לעלות לארץ ישראל. התשובה עושה רושם קצת על האנשים המסתפקים בבאורים שטחיים. אבל קרה לי, שנכשלתי בבני אדם שאינם מסתפקים במועט של תירוץ שטחי, והם שאלו אותי שאלות מדויקות, תקציביות: כמה אתם נותנים לאלה האנשים בפולניה הרוצים לעלות לארץ ישראל, ומתכוננים להכשרה, וצריכים לדמי נסיעה? כמה אתם נותנים בעד ישראל עצמה? ומה בדבר בתי הספר בארץ ישראל? הם אומרים: ארץ ישראל היא ארץ עשירה, נכנסו הרבה יהודים גרמנים, וביניהם בעלי כספים; העתונים אינם פוסקים לפרסם את הפקדונות שיש בבנקים. ארץ ישראל נראית להם מרחוק כעין קליפורניה חדתא, וקשה למצוא את היחס הנכון בין המצב כהווייתו ובין מה שמספרים להם.

זהו צד קשה. וצריך להיות מוכן לכך, ולבאר את הדבר כמו שהוא. שמהכספים שאנו מקבצים לא נהנים האנשים הפרטיים, המתנחלים בארץ ישראל באופן פרטי, או באופן תעשיתי, מסחרי, אלא נהנים מהם המוסדות הלאומיים של הציבור. וכאן אין אנו יכולים לפטור עצמנו מן ההכרח לשנות פרק בסוציולוגיה היהודית, ולבאר את ההפרש בין העבודה הלאומית של בנין הארץ והאומה – ובין העבודה היחודית, לא במובן ביטול וזלזול כלפי ערכי עבודת היחידים, אלא במובן הארה והשקפה כללית, מה יש לדרוש מעבודת יחידים, ואיזה תפקידים מיוחדים יש לעבודת הבניין הלאומי. לדוגמה, שאלת החינוך עד כמה שהם רק עניין של צדקה, זאת אומרת שילום משכורת למורים בעד ילדי העניים, שאין ידם משגת לשלם בעצמם – מקומה הנכון הוא בין מעשי הצדקה והחסד, ובוודאי כל המרבה במעשי צדקה וחסד בכל ארץ, וביחוד בארץ ישראל, הרי זה משובח. אבל לא זהו העיקר הממריץ אותנו להחזיק ברשות ההנהלה הלאומית את החינוך. העיקר הוא היסוד הלאומי, שלא יהיה מובטח, אם נפקיר את החינוך לשיטת laisser faire, laisser aller אשר אז ישוב נגע ריבוי השפות וההתבוללות. וככה הוא גם בעבודת הישוב החקלאי, והשמירה על היסודות הלאומיים שבו. זה הכלל, היחיד יוכל לעשות רק מה שהוא נחוץ לתועלתו ולהנאתו: הוא לא יעסוק, למשל, בעבודת הייעור, מפני שאין מתן שכרו בצדו; הוא לא יעסוק בהבראת הארץ, מפני שזה צורך של רבים. הוא לא יעסוק בהלאמת החינוך, מפני שיש לו רק צער גידול בנים של עצמו ולא של האומה. כל זה חייבת רק ההסתדרות הלאומית הציונית לעשות בעזרת קרנותיה: הקרן הקיימת וקרן היסוד. אלה הם עכשיו הדברים העיקריים אשר עלינו להורות ולבאר.

מכיוון שאנו מדברים על המוסדות הלאומיים של הציבור, אנו מתקשים שוב בדבר אחד על גבול זה, וזהו עניין הממשלה, זאת אומרת האדמיניסטרציה הממשלתית בארץ ישראל. האנשים מתחילים לשאול: וכי יש בכל העולם מדינה אחרת, שיש בה חברה המאספת, למשל, בשביל יסוד בתי רפואה? נניח, שדווקא בנידון זה, אפשר להראות על אנגליה, אשר בה עניין בתי הרפואה וכלכלתם איננו מסור למלכות, אלא הוא ברשות חברות פרטיות של נדיבים, סתם בעלי בתים, שמאספים נדבות קבועות וזמניות, ועורכים סעודות של מצווה נהדרות ברב עם, ומפיצים כרוזים ועושים תעמולה וכו'; אבל, ראשית, אין דעת הקהל בחוץ לארץ בוחרת באנגליה למופת; ושנית, אם נתרץ קושיה זו, בנוגע לבתי רפואה, עדיין הקושייה בנוגע למקצועות אחרים של תיקון המדינה במקומה עומדת. טוענים: “הרי זהו עניין של הממשלה!”

ומתוך זה בא כל העניין של האופוזיציה לממשלה. המקצוע הזה, מסכתא של אופוזיציה, הוא מקצוע גדול בציוניותנו עכשיו, והוא דורש מרץ רב ובינה יתרה והרגשת השיעור והגבול, הזמן והמקום להשיב על השאלות בדעת ובהצלחה. צריך לבאר שעם כל בטחוננו באנגליה של ד’יזראלי ושל בלפור, של רוברט ססיל ושל מילנר, הננו הראשונים למחות, להתרעם ולערער על האדמיניסטרציה איזו שתהיה, בכל פעם שהיא באמת מקפחת את זכויותינו, אף על פי שאין אנו מכריזים זאת תדיר מעל הגגות בהפגנות פומביות. יש שהשעה צריכה לכך, שדעת הקהל היהודית בכל העולם תשמיע את קולה. כשהקול הזה הוא נדיר – הריהו רב כוח; אבל כשהוא תדיר – הוא יורד לשוקא דגלדאי, ואין לו ערך. הכלי הזה איננו כלי תשמיש יום-יומי, וחלילה לעשות נס להתנוסס זה למטאטא. דווקא משום חשיבותה של דעת הקהל היהודית צריך לשמור עליה, כשמור אוצר יקר, ולא להחליף את מטמון דינר הזהב בפרוטרוט של נחושת… חוץ מזה, יש עוד קוץ אחר באליה זו של הפניית כל מידת הבקורת רק כלפי חוץ, כאילו אנחנו בעצמנו היינו נקיים מכל אשמה ופטורים מכל חובה. זוהי נוחיות והנאה מרובה לבני אדם שאנו פונים אליהם לדרוש מהם קרבנות. דרך פתח זה הם עשויים להשתמט ולהיפטר, מתוך עשיית רושם של גיבורים לוחמים! למה יתנו הם – הם המוחים, המורדים, המהפכנים, ועכשיו הלוא זמן המהפכות, וכל הרוצה את השם “לוחם” בא ונוטל, וגבה ונשא בעיני ההמון המכבד “גיבורים” ו“מהפכות”. ואפילו הלויאליסטים שבלויאליסטים, החסידים האדוקים לממשלה בארצם, אוהבים להרחיק מהפכנותם ולעשות “אופוזיציה” לממשלות בארץ אחרת. זוהי הסיבה העמוקה שבדבר, שכל מפלגה, שמוצאת סיפוקה, מוצאת את הקרקע מוכן לכך “מששת ימי בראשית”. שימו לב אל מצב הרוח הזה, וביחוד אתם הנוסעים לאירופה המזרחית. אירופה המזרחית כולה הר געש, וביחוד הצעירים וצעירי הצעירים, וכל תינוק יודע יותר ממה שאנחנו יודעים כאן.

גיוס האוכלוסיה, כניסתה הפתאומית להנהלת המוסדות של ציבור, קודם להתפתחותה והכשרתה ההדרגתית; ביטול האבטוריטאות; חוסר השפעת כל “בעל בעמיו”; דרישתו ומעיכתו של החומר האנושי לתוך הדייסה של “דימוס”, שהיא עדיין במצב היולי; השלטת הלשון המדוברת, שהיא כוח כביר ורב ברכה במקצועות ידועים, אבל גם רב תוצאות גרועות במקצועות אחרים; העתונות ותמרוניה להתחרות בהמצאת דברים של גירוי ושל הפתעה – בשביל הטעם התפל והמקולקל של המון הקוראים; הבטלנות שיש בהערכת החדשות, שעפ“י רוב, בשביל חנופה וריקלמה אישית, ולפעמים לצורך הכת מנפחים איזו “שמאנצע-בערינצע” למידת גודל מגוחכת, ולפעמים עוברים בשתיקה על הדברים הכי חשובים, הסחרחורת של כיתות מתלכדות ומתפרדות מסביב לכל מלה מפוצצת, ולכל סיסמה חסרת הגדרה דייקנית; המערבולת של השקפות עולם, שנעשות כהרף עין על ידי דברנים ועתונאים, שלא שימשו כל צרכם; והשתמשות בוסר במונחים לקוחים מעולמות אחרים ומשפות אחרות; הנרבוזיות הכללית, שמתפלצת מכל בת קול של שמועה ושיחה, שאחרי ימים מועטים היא מתפקעת כשלפוחית של סבון – קיקיוניות זו של פוליטיקנות בוסר, עם החיטוט שאינו פוסק, עם ה”איפכא מסתברא", החוזר חלילה – מהדורה חדשה ומקולקלת זו של הפלפול החריף, שאחרוני התלמודיים היו מתחדדים בו, עם ההבדל הזה שהפלפול החריף, סוף סוף, הסתמך על איזה דבר גדול וקדוש: הסתמך על התלמוד שהסתמך על התורה, בעוד אשר הפלפול החדש הזה כולו רוח אשר ממנו נולד תלמוד חדש, בלי הערך הדתי וההיסטורי, בלי התמימות והטביעות שבתלמוד העתיק; והאנשים, אף התינוקות קונים חריפות ובקיאות בתלמוד החדש העתוני הזה, ומפלפלים בו, ותולים בו הרים בשערות, וכבר נוצרה מונחיה מיוחדת והמון ראשי תיבות, והיא שוטפת והולכת כמים שאין להם סוף – על חשבון ביצה שלא נולדה ביום טוב, ועל חשבון “פילוסופיותה” של כיתה זו או אחרת, כולם שפינוזים, כולם ברגסונים, ללא תוכן, ללא צורך, ללא ערך, רק בלבול המוחות!

על כל אלה אמרו לי רבים, שזוהי התפתחות, ושהציוניות יצאה בהכרח, לרגל תהליך ההתפתחות, מן הפשטות הקדמונה – לדיפרנציאציה שכלית, לניתוח, שהוא, בכלל נטיה אפיינית שלנו. עמדתי על הדבר הזה, ואני נוטל רשות לומר, שאין זו התפתחות, אלא הסתבכות; אין הדברים מתחוורים אלא מיטשטשים; אין הקו הולך קדימה, אלא נוטה לצדדין ולצידי צדדין. אמנם, הציונות, מתוך זריזות טבעית לשמור על פשטותה, איננה רשאית למנוע את המורכב.

זוהי התפתחות כהלכה, אבל היא חייבת למנוע את המסובך, את הוויכוחים ומזמוטי הפולמוס, שהם תחבולות עתונאיות ומלחמות-כבוד פרטיות, שאין להן אלא יחס מקרי ושייכות ארעית אל התנועה. המצב האידיאולוגי במשבריו הפנימיים הוא עשוי להיגדר באופן לכאורה פרדוכסי: שבאירופה המזרחית יודעים יותר מדי על דבר ארץ ישראל, ובאירופה המערבית – פחות מדי. יותר מדי – הכיצד? וכי אפשר לדעת יותר מדי על דבר ארץ ישראל? כן! אם כל שמועה מאיזו פינה של תל אביב, אם כל רחש וכל לחש של פקיד, וכל אומדנא והשערה של כתב זה, או אחר – מקבל צורה מנופחת ומרעישה עולמות, עד שאחרי שבוע ימים באה הכחשתה, והופכתה על פניה, ואחר כך הכחשת ההכחשה עד סוף כל ההכחשות – אז הייתי מקבל על עצמי את האחריות המוסרית בעד הגרעון, שהאינפורמציה ארץ-הישראלית תופחת בכמותה בתשעים למאה, ותחת זה העשרה אחוז הנשארים יהיו מנופים בשלוש עשרה נפּה. המוח היהודי טוחן יותר מדי. אין זה צורך אובייקטיבי של הציונות, ושל ארץ ישראל; אלא צורך סובייקטיבי של בני אדם באירופה המזרחית לרגל מצב רוחם ורגילותם. הפשט הציוני נעשה להם מעייף ומשעמם, והם צריכים לדברי חידודין, לפולמוס, לחדשות שבחדשות, כדי לערער את עצביהם; הם צריכים להתחדד ולהתפלפל, על כן אין הציונות הפשוטה מספיקה. חבל! ברם צריך לזכור שהציונות איננה קבלנות של סיפוק גירוי והרעשה והפתעה בעד עתונים שפרנסתם בכך, או בעד אנשים שמצב עצביהם צריך לכך.

כל מי שהוא בקי באמתת אופיו של “המצב הפנימי” בציונות, לא מפי השמועה, והמאמרנות העתונית היומית, ופלפולי הפובליציסטיקה, והתחרות הסופרים להפך בחררה, ולמצוץ לאין קץ גרוגרת דר' צדוק זו, אך ממקור ראשון של תצפיה בלתי אמצעית בארצות שונות, וחקירת הסיבות העמוקות של הסכסוכים, יודע, שגורמי המחלוקת הם מורכבים משני סוגים כלליים, הסוג הראשון: מוקשי העליה וכבלי הסרטיפיקטים; הפיקוח על יושר חלוקתם; שאיפתה הטבעית של כל מפלגה וסיעה, להיות לה חלק מכסימלי אפשרי של סמכות והשפעה והכרעה במקצוע מעשי זה; וכן גם הדרישות המיוחדות של כל מפלגה, הנובעות מתוך השקפות-עולם שלהן, בין מסורתיות-דתיות, בין שיטתיות-עיוניות – בתורת הכלכלה והסוציאליות, בין הסתדרותיות-מעשיות, הנובעות מתוך האינטרסים המשוקעים (invested interests) של משרדי המפלגות המיוחדות, תקציביהן ומלחמת הקיום שלהן, עם שאלת הפרנסה וכו'. עם פטריוטיות מיוחדת ולויאליות חדשה מיוחדת לגבי הסיעה הנפרדת שנבראה, או שעלתה במחשבה להבראות בתור אורגניזם בפני עצמו, שאינו יכול לדור בכפיפה אחת עם האורגניזמים האחרים השנואים לו, למשל, פטריוטיות של “עת לעשות” או של “יקום פורקן”, או של המרכז שבאגף השמאלי של איזו כת בעלת שם מצלצל אחר וכל שמות המלאכים ממין זה, תוהו ובוהו של ראשי תיבות, ותחת הקישור הכללי של הציוניים בעולם, שהיה בשנים הראשונות – קולקציה של קישורים ואיגודים, וכל מניין ומניין דורש מאת החברים שלו אימון מוחלט, ומוכן להטליא טלאי של בוגד על מי שאיננו מסור לגמרי, אלא פוסח קצת על שתי הסעיפים.

פטריוטיות של סיעה מביאה לידי קנאות של סיעה וחסידות של סיעה ומסירת נפש וקדושים וכל האינטוזיאזם וכל הפטריוטיות הדרושה בעד קיום האומה ותחייתה ובעד הציונות כולה נפרטה לפרוטות ומתבזבזת בשביל המלחמה של “יקום פורקן” או בדותה מפלגתית אחרת. ומכאן – התחרות מחודדת מאלה, התחרות של חנוונות עם אירוניה שיש בה “גאלגענהומאר” וכל מה שצריך היה להחזיק על מדרגה של איזו חשיבות, של איזו רצינות, של קצת אבטוריטה בחיי עמנו – הוזל ודולדל ונמסר לשוק – עם פולחן אווילי כלפי השוק והרהוריו וטעמו – ועסקיו; והשוק הלוא הוא שוק של חנוונים, והוא מריח את המקום שבו אפשר לעשות עסקים; וכבר התחיל לעשות עסקים גם בדבר הכי אצילי, הכי נפשי בציונות; ובמקום שיש עסקים – קנוניות מתהוות, והאנשים מוכנים להילחם ולעמוד על נפשם, אם מישהו יעיז לנגוע במקום אשר ממנו הם חיים.

הסוג השני: נטיה עצומה בעלמא לפולמוס; רוח תזזית ושאיפה אי בריאה להתרגזות העצבים; אי רצון לחדגונות, שהיא ההיפך מצרכי העתונות; צורך שאינו פוסק לאספות, למשא ומתן, לפלפולים, לפרובלימטיקה ודקדוקי עניות זערורים; אינדיבידואליזם מפלגתי, או אישי; הסתדרות דלילה, תחוחה, מפוררת; ליקוי מידת הסבלנות; התנגדות, במקצת מתוך מרירות נפש פרטית, ובמקצת מתוך רגילות של היתול ולגלוג וקלות ראש לכל מין סמכות ומרות והיכנעות לאיזה חוק ולאיזה סדר ולאיזו הנהלה שהיא; חולשת כוח התאחוזה הקיבוצית; קוצר-רוח, הגורם לאי היכולת להתמיד ימים רבים במחנה אחד, מסביב לדגל אחד, בתוך הסתדרות רבתי אחת; צמאון קדחתני לפצצות מרעישות, ולדברים כמתהלמים, חדשים לבקרים – מצב תחלואי עצבים, תוסס, קופץ, מסכסך, דוחק לשינויים ולחידושים, שאין הציונות המסודרת יכולה לספק, ושההבנה השטחית תולה את חסרונם בבריות, אלו או אלו כמו בשעירים לעזאזל וכו'. כל החלקים השונים האלה אינם נפרדים אחד אחד לבדו, אלא מעורבים ובלולים וטרופים יחד, ומקצתם סמויים מן העין, ומכולם יחד מורכב הקשר הגורדי הזה, שקוראים לו, כביכול, “מחלוקת" או “מלחמת” המפלגות.

חובה לפרוק תסבוכת מבולבלת זו, כדי להבין אותה; וחובה להבין אותה, כדי לנסות למצוא לה התרת מה. הפזמוניות שהושגרה בינינו, שמקצתנו אומרים, שנחוץ השלום, ומקצתנו – שאין שלום, ואין צורך, ואין אפשריות בו – כולה מגששת באפלה; מליצה מכאן ומליצה מכאן, ותוכן נחר, יען כי הפובליציסטיקה היא שפוייה ומרפרפת על בעיה זו, בלי חדור לתוכה. היא לא תפסה את הגרעין של אמת, והוא, ששני הסוגים הנ"ל הם נבדלים זה מזה הבדל עקרוני, הסוג הראשון כולל שאלות אובייקטיביות, והשני – סובייקטיביות. אפשר למצוא פשרה בגדר הסוג הראשון – אמנם קשה כקריעת ים סוף, עד כמה שהניגוד הוא ניגוד בין שיתופי אינטרסים ממשיים, אבל אין זה לגמרי בלתי אפשרי! צריך רק להרבות בהנחות הדדיות! אלמלא הנחות הדדיות – לא היה העולם הכללי יכול להתקיים וגם עולמנו לא יוכל להתקיים! בנוגע לדברים ממשיים, יש סיכוי לרודפי שלום, או לועדות של שלום, למצוא מוצא – אם תתרכך העקשנות, והדין לא יקוב את ההר, והצדדים יהיו וותרנים פורתא ונוחים קמעא זה לזה.

ברם, חבל, שעיקר הקושי איננו בסוג הראשון: אלא באחרון, שכולו אוירה, השראת-רוח, דברים שבלב, ולא דברים של ממש. לצערי, מסופקני, אם כאן יועילו רודפי שלום. חוששני, שמא, במידה שירבו להתפלפל, בה במידה, לא יפשטו את העקמומיות, אלא יעקמו את הפשוטות. אנו מדברים יותר מדי, וכותבים יותר מדי. אנו מהווים משברים על ידי ההכרזה על אודותיהם. אין המעשה קודם לדיבור, אלא להיפך. די לשנים שלושה דברנים, או עתונאים, להעביר קול זוועות, שיש משבר, ובהבל פה, המשבר נברא. יש תאווה לקינתור ולהתנצחות, וזוהי מחלה שאין לה רפואה בידינו, ויש לה רפואה רק בתיקון מצב הרוח הכללי, למשל, אפשר להביא לידי כך שהטון של העתונות המתווכחת יהיה יותר הגון; שהמתחכמים לברוא דוקא אידיאולוגיות חדשות, ירחמו על הציונות לבלתי דרוש עליה תלי תלים של הלכות, לבלתי חטט וקרצף בה יותר משהיא מוכשרת מטבעה לסבול; אם האנשים יסגלו לעצמם את הגבורה הכי גדולה – של סבלנות הדדית; אם איש לא יכנס לדברי חברו, וכשהוא מביא את דברי זולתו, יביאם בדיוקם ובשלמותם, בלי תלות בהם בוקי סריקי לצורך המפלגה שלו; ואם לא כל איש יחתור לקפוץ בראש – בקיצור אם הרמה של תרבות המידות החברתיות בין אדם לחברו, ובין מפלגה לחברתה, תעלה; ואם האנשים יתנמסו ויזדככו באופיים, אז יפנה המרץ של התנועה לא למלחמות תדירות, אלא ליצירת ערכי חומר ונכסי רוח, להרחבת שאיפתנו הכללית, ולהכנסתה לתוך השדרות המרובות, הרחוקות עדיין ממנה וכו' וכו'. אז יחדלו הקולות, והחלו המעשים המועילים וההרמוניים.

ברם, אין זו שאלת פשרות והנחות בענינים של ממש, אלא שאלת האוירה, הנוצרת על ידי הרבה גורמים, אשר מחוץ לתחומנו ומחוץ לעולמנו, והם צריכים לרפואה מרכזית. במצב האוירה של עכשיו – ראיתי כמה מקומות באירופה המזרחית, שאין סימני משבר כלל, אלא– שדעת הקהל היא נרגזת, כשהיא מתקוטטת, ומשתעממת ונרדמת – כשהיא שקטה. ולא רק באירופה המזרחית, אך גם באמריקה אמרו לי פעם אחת, באחת השנים הרעות, אנשים בעלי נסיון: טובים היו הימים הראשונים מהימים האלה, אז היה “לעבעדיג”, הואיל שהיתה מחלוקת, בין הציונים והלא-ציונים, ובין הציונים בעצמם ומתוך מחלוקת – תנועה, לרגל ההתחבטות וההתלבטות, והיתה גם הפרוטה מצויה ועתה בעוונותינו הרבים, יש שלום ושלווה – ואין תנועה, כלתה פרוטה מן הכיס! למה הדבר דומה? לאנשים ידועים הנותנים בכוס עיניהם, וכשהם מבוסמים קצת, הם נואמים וכותבים מן המובחר וכשהם במצב הנזירות והפיכחות – הם תפלים ומשעממים. אוי לו לכשרון שצריך לאלכוהל כדי לבוא לידי גילוי, ואוי לה לתנועה שצריכה לאופיום מגרה זה! – אני בטוח, שננצח את האטמוספירה הנוכחית בעבודה מתמדת. סגולה אמתית אחרת – אין.

הייתי אומר, שהציונות באירופה המזרחית היא טעונה סינון והצללה, בה בשעה שהציונות באירופה המערבית היא טעונה התססה ומריסה. על ידי ההבדל הזה של דרגות רוחניות ו“סטנדרדים” מושכליים בין המזרח והמערב, נתפרדה חבילת האחדות, לא רק אחדות ההערכה, אלא גם אחדות ההכשרה של אנשי העולם הציוני להבין איש את רעהו, דבר, שהעדרו נוטל כל ערך מאת הועדים הפועלים והכנסיות. לא אחת פגשתי ציוני תמים מן המערב, שאיקלע לאירופה המזרחית, בלי היות בקי בפשט’ליך של האחרונים שבאחרונים שבפילוסופי הכיתות, היה כמהלך בעולם הדמיון, כי לא הבדיל בין אותם חצאי הגוונים, ולא הבין את ההערצות ההדדיות, ואת ההתנגדויות ההדדיות, המבדילות בין סיעה לסיעה כחומות ברזל (שבאמת אינן אלא קורי עכביש לשוניים); וככה גם בן המזרח, מזועזע העצבים ומפולפל ההשערות, כשיזדמן עם הציונים המערביים, ישתומם על תמימותם, ולא ימצא סיפוק נפשי בשלום שהם מבקשים, כי המחלוקת היא לו – מעבר למפתן ההכרה – כוח מעורר שהוא צריך לו. מצב הבדלי כזה הוא אי-נורמלי מעיקרו; על ידו חזרה ונעורה הגלות, עם הבדליה המקומיים ושינויי הפרצופים הרוחניים, הנבדלים זה מזה, שהציונות התכוונה לבטלם על ידי יצירת פרצוף רוחני לאומי כללי. בודאי יש לזה סיבות קורותיות ומקומיות. אבל מתנגד אני למנהג הטפשי, שנתפשט כעת בעולם הפובליציסטיקה, להיפטר מהתרת כל שאלה על ידי קביעת דיאגנוזה בעלמא. לדיאגנוזה יש ערך, רק אם תצורף אליה התיראפיה. פשיטא, שאין קלקלה בלי סיבות; אבל גם סיבות אינן נופלות כ“פתקא מרקיעא”, ואם לא כולן – מקצתן נעשות בידי אדם, שאם לא כן – הרי המסקנה היוצאת מהשקפה שכזו, היא תורת הנירבאנה: שב ואל תעשה!

ברי לי שבאירופה המזרחית חובה להחזיר את עטרת הפשט הציוני ליושנה, וצריך לשוב אל הפרימיטיביות הרעננה – למרות הפראזה, “שתקופת הפיוט עברה", ושאין עוד רומנתיקה בעולם, מפני שהיה רצון לפני לבלר אלמוני, או נואם פלמוני, מצא לנכון לפניו לכתוב או לנאום מליצה קלה זו… לאמתו של דבר, יש ואין רומנתיקה בעולם; הרבה דברים גם עכשיו, כמו בשנת 1897, תלויים ברומנתיקה; יש עדיין רומנתיקה לאומית בעמים רבים, יש רומנתיקה דתית בעולם בעמים רבים ובארצות שונות; יש בתחומים ידועים רומנתיקה סוציאליסטית, נמרצה נרחבה, ויש רומנתיקה בולשיבית דגולה. גם הרומנתיקה איננה נופלת “כפתקא מרקיעא”, עושים אותה, כשיש רצון כביר בעם.

באירופה המזרחית עשו תחת זה, בסיוע גורמים שונים, אסכולסתיקה ציונית, פלפול ציוני, שבמידה שהוא הולך ומנקר ומחטט, ובמידה שמרבים באספות ובויכוחים, בה במידה הכתות הולכות ורבות והמלחמה מתחדדת; דבר זה דורש רפואה. הריאליזם הציוני הוא די חסון, ולא יבוטל: הקרקע, הסרטיפיקטים. אבל גם הריאליזם הזה צריך לרומנתיקה, ולא לאסכולסתיקה, שסופה ההכרחי הוא לצאת לתרבות רעה של סופיסתיקה.

לא עליכם המלאכה לגמור, חברי החביבים, צירי קרן היסוד! אין אתם רשאים להזדהות עם שום מפלגה, וביתר דיוק: עליכם להזדהות עם כל המפלגות! אבל בדרך ההסברה, מתוך ההרצאות שאתם עומדים להרצות, השתדלו להדגיש את הציונות, באמיתת אופייה ובעצם הווייתה מתחילת ברייתה, והסבירו לעם ולנוער, שהתחדשות הרצון והגבורה הרוחנית, היא לבדה מסוגלת לתת לנו את ברכת החזיון הציוני, לא פחות מן ההוד והגאון של התקופה הראשונה, וגם הדבר הזה – “אם נרצה איננו אגדה”. בציונות הכל קשה, וגם זה קשה, אבל לא פחות אפשרי מכיבוש הארץ. קראו מלחמה כנגד המלחמות הפלפוליות! בבחינה זו אולי תמצאו בעלי-ברית רצויים מאד בקרב הנוער התמים.

במלים האלה, מאחלני לכם הצלחה אדירה במפעלכם, ותקוותי תעודדני, שתעשו עוד תיקון חשוב אחד בעבודה, והוא, שתשקדו על ההתכתבות התמידית עם מרכז קרן היסוד כאן, וגם תשלחו פתשגני דיניכם וחשבונותיכם למרכזנו בלונדון, כי גם אנחנו שם צריכים לדעת את כל מהלך העבודה ותנאיה ואופניה, וגם את המגרעות והחסרונות, שאתם נתקלים בהם, כדי לדעת לעשות את כל התיקונים האפשריים מצדנו. ובכן, דרך צלחה וברכות מרובות – לכל אחינו בגולה הנאמנים לדגלנו והמתגעגעים לתחייה שלמה בארץ עתידותינו.

[1934]

הרצאה בקונגרס הי"ט, לוצרן, 20.8.1935¹

פתיחה

פרשת הנסיונות של השנים האחרונות שיננה לנו למדי את מאמר החכם הרומאי, ש“מאום לא יפליאנו”. ואף על פי כן הבליטו בזמן הכי אחרון אי-אלו קוים מקוריים, שאפילו בנו, מלומדי הנסיונות, יש בהם כדי לעורר במידת-מה השתוממות. שלילת שווי הזכויות ממיעוט יהודי, שקיבל את האמנציפציה שלו לפני מאות שנה, בלוית תעמולה נגד-שמית בלתי-מוגבלה, לזה לא רק לא יכולנו להיות מוכנים, אלא שעוד לפני שנתיים היתה צורה כזו של התקפות בלתי פוסקות נחשבת בעינינו לבלתי אפשרית.

קרן האור היחידה בליל-פורעניות זה היתה העובדה, שאיברי עמנו הפזורים קרבו זה לזה יותר ויותר ונעשו באמת אחים לצרה, אחים נאמנים, ומקרוב ומרחוק הושיטו זה לזה יד עזרה ותושיה בכל אשר שם נגעה הרעה, וכן – מה שיש להטעים כבר כאן – ההתפתחות הכבירה של ביתנו הלאומי, אשר בו גדל היהודי בתור אדם בן-חורין בהכרת-לאום חדשה.

נסיונות רעים מחדדים את ההכרה העצמית ומוסיפים און-מתח ועצמת התמדה לכל מה שמופיע בהווייה האנושית בתור נקודת הבדל. אם יש אשר השפעה שהיא היתה פועלת להדק יותר ויותר את קשרי ההשתייכות בין יהודים ליהודים וגורמת לכל יחיד מישראל השתתפות בגורל זולתו, הרי עשויה השתתפות זו לחולל מחאה חרישית, אבל פוריה, נגד עוול אכזרי.

ברם – “מרובים צרכי עמך ודעתם קצרה”. ושתי השנים האחרונות עוד הוסיפו והעמידו לפני עמנו תפקידים ודרישות, שלא שערנום קודם לכן לאפשריים. נעביר נא נגד עינינו במרוצה את המאורעות החשובים ביותר. רוצים אנו הפעם לטפל ביחוד בשני חלקים חשובים של תפוצתנו באירופה, ביהודי גרמניה וביהודי פולין. אלה הם שני מצבים שונים בהחלט, שאין להחליפם. גדול הוא ההבדל ביניהם, כהבדל שבין יום ובין לילה. הצד השוה שבהם הוא עצם הטרגדיה של גלותנו. תוי פניה של זו דומים ומשותפים בהרבה. גם על בעיותינו בארצות אחרות נדון בקצרה בסקירתנו זו. אנו שמים פנינו ראשונה לאחינו בגרמניה.

בגרמניה

בראש כל ענינינו תופסת עדיין את מקומה היהדות הגרמנית, הנלחצה קשה והנרדפה על צואר. המלחמה נגד היהדות בגרמניה אינה פוחתת והולכת, אלא אדרבה מתגברת ומתפשטת. גרמניה היא קו מרכזה של התנועה הנגדשמית. אשיות היהדות הגרמנית נתמוטטו ונהרסו, אחר אלף שנות קיומה, כמו מרעש ארץ. אין אמנם בדעתנו כל עיקר להעסיק את הקונגרס הציוני בפוליטיקה גרמנית, צרפתית, אנגלית, או איזו פוליטיקה לאומית נכריה שהיא. הציונות אינה שואפת כלל וכלל לקחת עמדה בתור שכזו בפוליטיקה הבין לאומית, או לבקר את הענינים הפנימיים של מדינה. הנכסים אשר בעדם לוחמת הציונות ושאותם היא מצווה ועומדת לטפח ולרבות בתור תחיה יהודית, הם נצחיים והם חיי עולם לנו, וערכם הוא על כן הרבה יותר גדול ונעלה מאשר נוכל להרשות לעצמנו לבזבזם בתור נופך משלנו בקוביא של פוליטיקה יום יומית זרה, לשם השגת איזה יתרון עובר של חיי שעה. את קדשי הלב אין להכניס לתוך אבק סיבוכים פוליטיים. עלינו לשמור על טהרתם ונקיונם של תכני תנועתנו, ולא לעשותם נשק במלחמות פוליטיות בין מדינות שונות. הציונות יש לה פוליטיקה של תרבות משלה, ומכוונה כלפי פנים, בעיקר בא"י. כל אחד ואחד בתנועתנו, המנוהלה על ידינו, רשאי לקחת לו עמדה לפי ראות עיניו בעד קוניונקטורה זו או אחרת בפוליטיקה העולמית. בכלל נעשתה האוריינטציה בנידון זה קשה יותר ויותר, משום שהפוליטיקה האירופית פושטת ולובשת צורות קישוריה בטמפו מסחרר. האויבים מתמול הם ידידי נפש היום, לשם חידוש איבתם למחר. גלגל הוא החוזר בעולם, עליונים מאתמול הם תחתונים היום. לפיכך לא היינו רואים כל סיבה לכך, שנטפל בקונגרס ציוני בפוליטיקה כללית או גרמנית, בענין זה המכונה “נאציזם”. בקשר עם שאלות פוליטיות מענינים אותנו שני גורמים מאופי בלתי פוליטי. הראשון הוא השלום העולמי והשני הוא התעמולה של הנגדשמיות הגרמנית נגד יהודי גרמניה ונגד היהדות העולמית.

רעיון השלום הוא למדרש ולמעשה גם משאת נפש יהודית ציונית. עוד אלפי שנים בטרם נמצא אף צל של אותם ששים וששת העמים, המהווים היום את חבר הלאומים, הכריזה היהדות מציון את הרעיון של אגודת העמים, וישעיהו נביאנו נשא בעוז דברו נגד החרב אשר גוי אל גוי נושא, וקרא בלהב קודש לשלום נצח, לעולם, אשר כעתה כן אז עמד מזויין וחמוש למלחמה, מלא איבה והכן לכל תעלולי אלמות. זה לא היה רק חזון, אלא בשורה. בזמן הבית השני נעשתה בשורה זו, ע“י הכנסת הגדולה לתכנית, ואף לתפילת עם, בהתקדש החג, על סף כל שנה חדשה. באמצעות הנצרות הראשונה השפיע רעיון השלום גם על עובדי האלילים הקדמונים, ולא עוד, אלא שגם ההמונים הכי פראיים של עובדי האלילים בימי קדם היו חדורי שלום וחסד, ע”י זה שקיבלו עליהם את הנצרות, שהוטפה ע"י השמיים.

אבל לעם ישראל השלום הוא לא רק ערך שברגש, דבר שבלב, אלא גם תנאי קיום. אין עם בכל העולם, אשר סבל כל כך הרבה מאימות המלחמה כעם היהודי. אין עם על כל כדור הארץ כעם היהודי, אשר עוד מקדם קדמתה הכיר את האמת, שהמלחמה אינה רק רצח בהמון, אלא גם איבוד-עצמי קולקטיבי. המלחמה היא אסון אכזרי ביחוד לעם אשר החל לבנות מחדש את מולדתו כמונו.

אירופה הישנה הרוסה ומעורערת. עומדים אנו על סף תקופה חדשה, על פתחו של פרק-אנושות חדש. תקופה חדשה זו יכולה וגם מוכרחה להיות יותר טובה אילו היו חסידי כל אומות העולם, טובי כל הגויים, רוצים ומכוונים את מעשיהם לכך, מתוך ההכרה הוודאית, שרעיון השלום וההסכם ההדדי מוכרח לנצח, לבל תשקע לעולם שמשה של אירופה. דעת הקהל היהודית יודעת יותר מכל ציבור אחר, למרות אכזבות גדולות, להעריך את הרעיונות של ניאוץ המלחמה, של פירוק הנשק, של הסרת כל סלעי המחלוקות בשלום ובמישור, של כינוס כל העמים לתוך חברה בעלת חברים שווי-זכויות כולם. זוהי הדרך היחידה בעינינו, לטובתם של כל העמים באירופה ולשיפור מצבם של כל קיבוצינו בארצות השונות.

מהו איפוא, מצבו של אותו השלום? במקומו ניתן לנו שלום כוזב. אנו היהודים מצפים לשלום, שיקרב מרוחקים בזרוע, שיחדש קשרי ידידות מנותקים, וייצור קשרים חדשים בין עמים; לשלום, שיחדש רוח נכון, שימול ערלת הלב ויהפוך את מרי האיבה ויצר השנאה ליצר הטוב של סליחת גומלין ורחשי רצון הדדיים. רק שלום שכזה עלול להרגיע את הרוחות ולהשכין אמון וביטחה. הוא דורש סבלנות הדדית בין הגזעים השונים ושלום דתות, ואותן ההזדינויות, אותם ההסכמים ואותן הנוסחאות המרפרפות, הערטילאיות של אנשי ביניים העושים במלאכת הדיפלומטיה, – האומנם הם הם אותו השלום המקווה, הבא לרפא את שבר זמננו ותחלואו? במקום חבר עמים חפשי וכביר אונים, שכוחו ואונו בסמכותו להביא את השלום ולצוות לעת מצוא, כשהשעה צריכה לכך, הרי חזרנו ונשקענו אל תוך הפוליטיקה הנושנה של סבכי איזון-המשקל. האהבה הכנה אל שלום האמת מתבטאת אך ורק בהכרזת האמת, אשר לא תפחד ולא תחת ולא תירתע מפני כל משוא פנים ופניות חוץ – הכרזת האמת הטהורה!

ראשית כל הגנו נא הגן ע"י אותו השלום הנישא בעולם חוטא ומלא היסורים הזה באומר-ודברים על שפתי כל, על זכות בני האדם, ועל חייהם, על עבודתם, ועל כבודם. הרי אין אנו כולנו שרי מלכות ושרי צבאות. הרי אנו קודם כל בני אדם ואנו זקוקים להגנה בתוך השלום.

קנה מידה

מצב היהודים בגרמניה הוא קנה המידה לשלום, שבו הביאו יוצרי השלום המכובדים, לדעתם, גאולה לעולם. אותו המצב הוא יחד עם זה גם קנה מידה למוסר, למידות, להשכלה ולהומניות, שדורנו מתגאה ברכישתם.

זוהי שאלת השלום בנוסחתנו. אין אנו מטפלים לא בזיון ולא בפירוקו, לא בכריתות ברית מזה ומזה, ולא לנו מעשי המשזר ומבוכת המטווה של פרזיאולוגיה מעוקלת הפלפול, אשר המציאו הממציאים מסביב לבעיות המסובכות הללו. אין בדעתנו כלל לבקר שיטת ממשלה כשהיא לעצמה, אלא מטפלים אנו בזו עד כמה שהיא פוגעת ביהודים ושם ישראל מתחלל.

בטוחים אנו, שאחינו בגרמניה הם פטריוטים נאמנים, כך הם גם יהודי אנגליה, צרפת, אמריקה, וכו'. אולם גם זה אינו שייך לעניננו עתה. אנו מעונינים למעשה רק במצב היהודים.

אלמלא ידענו, כיצד מכינים את “שלטון היהודים על העולם”, “עלילות הדם”, ו“הפרטי-כלים של זקני ציון”; איך מזהים את היהדות, כפי צורך השעה, עם מרכסיזם, קפיטליזם, קונסרווטיזם, ליברליזם, וכדומה; איך “יוצרים” את האגדות על דבר היהודים, ואיך מפיצים ברבים ומפרסמים כל שמץ עוול מצד יהודי, ועל כל העדה יצא הקצף עם אחד מאתנו יחטא, בשעה שעוברים בשתיקה גמורה על כל מעשי עוול וחמס לאין ספורות; אלמלא ידענו, שכל אלה הם ילדי מוחות נגדשמיים, ערמומים, בכדי לשסות את ההמונים ביהודים, היינו יכולים למראה ה“שגעון לדבר אחד” הזה, ביחס ליהודים ויהדות מצד מפלגה עצומה שולטת, להיעשות לשוביניסטים יהודיים. אבל יודעים אנו את הנגדשמיות לא מתמול ולא משלשום, ומדוחי שגעונה לא יוכלו להתעותנו.

כשאנו מדברים על נגדשמיות – הרי אין זה אלא תולדה טבעית של הרגשת ההתקוממות והגנת זכותנו, כבודנו וקומתנו. כשבאים מן הצד השני לעפר בעפר את כבודנו, כשדורכים ברגל גאוה על זכויות האדם שלנו, הרי יריבינו בעצמם גורמים בזה לפעולה נגדית מצד עמנו בכל העולם, ואין לראות את סיבתה של זו בעמדה מיוחדת מצד היהודים כלפי הפוליטיקה של עמים אחרים. ניסוח שאלת היהודים בתור שאלת גזע, שאינו מוגבל רק לארץ אחת, מביא אותנו לידי קיחת עמדה עיקרונית. שום איש החס על כבוד עצמו לא היה יכול להבין הופעה כזו, אילו לא היינו מגינים על כבודנו, כשמתנקשים בו.

סקירה על התנועה הנגדשמית

זה יותר מיובל שנים סוערת המלחמה הרשעה של הנגדשמיות ביהודים. במלחמה זו, שתחילת ברייתה היתה בגרמניה ודמתה בראשיתה לסערה בכוס מים, נתפשטה לאט לאט, חדרה לתוך חוגים רחבים יותר ויותר, זיעזעה אנשים צלולי דעת, תפשה מעמדות שונים של החברה והביאה גם שורה של אנשי רוח גדולים לידי פעולות מגן.

האומן, בעל המלאכה, בעל התעשיה, בעל ההון, חכם המשפטים, התיאולוג, בקצרה, המלומדים בכל המקצועות עד ההיסטוריון והמדינאי – כולם נפלו על התכנית ונאחזו במלחמה. נתעוררה הקנאות והצתה התאוה, ושנאת הגזע, אשר לאור הכיבושים של רוח הצדק נחבאה בצל וישבה בסתר – חרגה שוב ממסתריה בכל כיעורה הגדול.

יכולים אנו, אמנם, להרגיע את רוחנו ולהגיד, שגם בראשיתה של הנגדשמיות, וגם באותה צורה שבה הופיעה אז, לא היינו אנו האשמים והגורמים לדבר. אנו היינו המותקפים וחתרנו להגן על עצמנו ועל זכויותינו שרכשנו בצדק, והסברנו את מידותינו ודרכינו. על חינם האשימו אותנו ובעוול הטילו על הכלל שלנו כולו את האחריות בעד מעשי כל פרט ופרט.

האשימו אותנו בחטאים שמעולם לא חטאנו, והוכרחנו להוכיח את צדקנו. שכחנו, שעמדנו לפני יריבים, שאינם רודפים אחרי האמת והצדק ואחרי בירור הדברים. היו מונים אותנו בשנאת עמים, האשימונו שהננו אויבי אדם, לא משום שהקובלים האמינו בזה בעצמם אף רגע, אלא רק משום שרצו לנאץ את שמנו ולשימנו לחרפה בין הגויים. קבלו עלינו, שעשינו, או שרוצים אנו לעשות את כל העולם הדום לרגלנו, לא משום שכך חשבו באמת ובתמים, אלא מפני שרצו להחריש את מצפון עצמם הרע, ולתרץ את שנאתם, שאינה אלא תגמול והגנה עצמית.

נגד כל התעמולה הדמגוגית הזאת נגדנו, ה“תעמולה בעתונות”, ונגד כל שיסוי-הכזבים המאורגן הזה, יכולנו להחזיק מעמד, מפני שקיימת היתה הגנה מצד הממשלה בעד היהודים. כשניסו הנגד שמיים לבוא לפני ביסמארק בהצעות, לשלול את הזכויות מאת היהודים, דחה אותם בהחלט גמור. וביסמארק אינו נמנה על אוהבי היהודים. אבל גרמניה היתה, אפילו בעיתות הריאקציה שלה, מדינת משפט. בפוליטיקה המפלגתית הפנימית, בתעמולת בחירות, יכול היה ביסמארק לקרוץ עין לנגדשמיות. נקוט כללא: לנגדשמיות בתור מצב נפש, בתור שגיון עם, בתור תופעה קדחתנית – אבל לא בתור סעיף חוק.

זה היה האופי של תנועה זו נגדנו. הנגד שמיים לא אהבו אותנו, – בשם ד'! הם ניאצו את גזענו. יכולנו גם אנו לנאץ את גזעם, אלמלא חשבנו את זה לעוול וחוסר טעם. אבל יכולנו ליצור, ללמוד, לחיות – וגם למות בשביל המולדת. זה היה בלתי נעים, מפריע, מגרה, אבל – לא שאלת חיים.

המצב הנוכחי

עתה השיגה אותה הנגדשמיות, בשם אחר, את האפשרות לעשות ככל העולה על רוחה. עדים אנו למשחק של שנאת יהודים, המנוהל בכל האמצעים ואשר מעממת את כל הזכרונות המעציבים של שנאת הדורות הקודמים, אשר לא ידעה רחם אף היא. רואים אנו לפנינו בפעם הראשונה פוליטיקה, שכל תכנה הוא לחסום, בלי כל סיבה אחרת מלבד הגזע, ואפילו בשעת שלום, את הדרך בפני אלפי אנשים למשלוח יד כשר ולהתפתחות רוחנית טבעית, לבלי השאיר להם כל מקור למחיתם וקיומם, ויחד עם זה לדבר אודותם רק כעל אויבים בנפש מסוכנים!

גם להתנצלותנו אין עוד שום טעם. כשהשני אינו רוצה לשמוע, מוכרח הפולמוס להיכנע.

הגיטו החדש

הנגדשמיות, באחזה ברסן השלטון, מנצחת על שדה תכסיסים, ששום מעצמה גדולה בעולם לא תוכל להתפאר בו. כל מעצמה אחרת מוכרחה תמיד לחשוש, שמא תיכשל בנסיון זה או אחר ותצטרך לשלם בעד כשלונה במפלה כבדה. אבל בעד כשלונות ברדיפות היהודים משלמים האחרים, ולפיכך אפשר לעשות ביהודים “נסיונות” לאין קץ וללא חשש.

דור שלם של יהודים גרמנים צעירים הוצא מכלל השתתפות בחיי הפרנסה. מצד אחד טוענים, שהיהודים אינם אוהבי מלאכה, ומאידך גיסא חוסמים לפניהם את הדרך לעבודה פרודוקטיבית כשרה באומנות וחקלאות, בתוך הארץ שבה הם חיים. בשביל הנוער היהודי בגרמניה נשארה רק הדרך להגירה. מדברים על דבר גיטו חדש, אבל שויון זה אינו בא אלא מחוסר ידיעה. בתקופות ידועות שכנו אמנם אחינו בימי הביניים בתוך גיטאות, אבל בהם נהנו גם מזכות אוטונומיה ידועה. בפולין, למשל, היה להם שלטון עליון בשם “ועד ארבע ארצות”. אבל הנגדשמיות הגרמנית אינה נותנת להם ליהודים אפילו את הזכות להיקרא בשם “גרמניים” בתור ציון גיאוגרפי, בכדי שישארו לגמרי תלויים באויר ללא כל אחיזה כלל.

גיטו חדש אינו חלום או הזייה, אלא שד לילה. זה מאות בשנים כבר גדלנו יצאנו מתוך חיתולי ימי הביניים, ואין לך אדם מגודל שיוכל להדחיק את רגליו בתוך נעלי ילדותו. אין אנו יכולים לנער מעלינו את כל יחסי האדם שלנו. מצב של חוסר יחסים מוחלט לא ישוער ולא יצוייר, והגיטו החדש הוא ע"כ ילד שנולד מת.

השקפתנו אנו

חדלי מגן עומדים אנו לפני יד הגורל, ואין לנו על מי להישען, אלא על הכוח המוסרי של עצמנו, ורק על ידי עבודתנו מבפנים יכולים אנו לצאת חיים וקיימים מתוך המלחמה המתנהלת נגדנו. עבודה ואימון-עיקרונים. עומדים אנו על נקודת ההשקפה, ששויון הזכויות אין לנגוע בו אף כחוט השערה; שאנו מחויבים לבסס גם להבא את כל מחשבותינו והרגשותינו, עד כמה שזה נוגע לתכנית הווה בשביל הגולה, על יסוד העיקרון הזה; כאן אין השאלה על דבר יהודי גרמניה גרידא, אלא בדבר כל תפוצות הגולה. המלחמה סואנת נגד הגזע היהודי, ויהודי גרמניה הרי אינם באי כוחו היחידים של הגזע הזה. כולנו, יהודי כל העולם, מתגאים בכך, שאנו נמנים על הגזע הזה, וכשפוגעים ברעיון האמנציפציה, הרי יהודי גרמניה אינם היחידים, אשר רכשו את שויון הזכויות. יהודי כל העולם הנאור הם שוי זכויות, ומכיון שכן, הרי זוהי שאלת קיום לכל גולת ישראל. עלינו לציין העובדה, שכמה מן הלוחמים הותיקים בעד רעיון האמנציפציה שמו פניהם בקרקע וכאוב מארץ קולם. אי הרצינות מימים עברו, אי האימון ואי ההתלהבות בעד שויון זכויות, שאבותינו לחמו עליו בשעות צרה ומצוקה? אלה היו נותנים לנו למצער את הצדקה להגיד: אמנם קצרה ידנו מהושיע, אבל היא לא היתה במעל בשל רפיון הכרת העוול. הכרה זו, היא שאצלה מהודה על עמנו זה מאות בשנים, והיא שעמדה לו ונתנה לו את כוח האיתנים שאין דוגמתו להתנגדות פאסיבית, את הכוח של חדוות החיים ושל רעננות הרוח, עד שהצליח להישאר תמיד כסלע איתן בתוך כל משברי גורלו הנוראים, בתור גזע אידיאלי אוהב אדם ואציל מידות. ילעגו המלעיגים לאופטימיות זו, אבל בה צפון סוד נצח ישראל.

הכרת האמת בשלה לאט לאט ודורשת זמן ארוך להתפתחותה, בה במידה שהשקר הוא יותר מושרש ושולט. והאמת היא תמיד אחת, וכאשר אינה פוסקת מהשפיע על השכל הנבוך של המוני אדם, היא מפלסת לה סוף סוף את הדרך ללבבות ונוחלת את נצחונה על השקר. ולפיכך אל לנו להתיאש ואל לנו לוותר על תכניתנו: ארץ ישראל ושויון זכויות בכל תפוצות הגולה – אלה הן הדרישות שניסחנו פה אחד בכל ועידותינו בשנת 1917, ושאתן ניגשנו לפני ועידת השלום, בדרישות נפרדות אבל מאוחדות בתכנן; אלה הם העיקרים שלנו, המותנים זה מזה, והנאמרים אצלנו בדיבור אחד. וכמעט שאין לצייר את האחד בלי משנהו.

ואת הדבר הזה עלינו להטעים הטעמה מיוחדת, משום שבכמה וכמה חוגים יהודיים ובלתי-יהודיים עוד נקודה זו שנויה במחלוקת, או מוטלת בספק; ועד כמה שלא הדגשנו זה שוב ושוב, עלינו לחזור ולהכריז בכל תוקף, שאין לך טעות גדולה מזו, מאשר לראות את הציונות ואת שויון הזכויות כשני הפכים הסותרים זה את זה, או מתמלאים אחד מחורבנו של השני. יהדות גיטאית משוללת זכויות אין בכוחה אלא לבנות גיטו חדש. על יסודות קהילה רעועים אי-אפשר לבנות בית לאומי. הפוך והפוך בדבר כחפצך – אבל האמת נשארה עומדת, שאחינו בא"י לא יוכלו עוד ליצור בלבדם, ביכולתם גרידא, את הכוח אפילו להשגת המטרות הכלכליות והתרבותיות הכי צנועות. מי יבנה לנו את הבית היהודי הלאומי? מי יתן או מי ילווה לנו את ההון הכביר הדרוש לבנין זה? הוה אומר: כנסת ישראל בגולה. ומובן, שיהודים נרדפים ונלחצים על ידי פרעות או חוקים מיוחדים בגולה, אינם מסוגלים לפעול הרבה, או גם לא כלום, בעד בנין הבית הלאומי. המצע ההכרחי בשביל ציונות ארצישראלית הוא יהדות גולה החיה בתנאים כתיקונם. גם להלכה וגם למעשה נוגעות אמנציפציה לאומית ואמנציפציה אינדיבידואלית זו בזו ועומדות בקשר הדיי. גולה יהודית היתה קיימת מאז ומעולם ותמיד גם תתקיים במידה גדולה או קטנה. מי שאינו רואה את שויון זכות של עמנו בגולה כדבר שאסור לפגוע בו וכחובה הכרחית של אומות העולם, והוא מוכן, ולו גם להלכה, לוויתורים ופשרות, טעות גדולה בידו, שכן היא יסוד לציונות. ברוח זה דובר בקונגרס הראשון שלנו על מצב עמנו בעולם. מורינו ומדריכינו לא יכלו להתעלם מההכרה הנכונה, שהציונות מוכרחה להקיף את כל הבעיה היהודית.

בכל מדינות התרבות בנות-החורין, היהודי הוא אזרח נאמן בתור יהודי ובתור ציוני, מתגאה בגזעו ונאמן למסורתו ההיסטורית, הוא מקדיש בחייו הפרטיים את השכלתו, את רכושו, וכשהשעה צריכה לכך, גם את חייו, למדינה שבה הוא אזרח, שוה זכויות. כך עולים יהודים שוי זכויות מאמריקה, אנגליה, פולין, לא“י בתור אנשים, לא מבוהלים ודחופים, נהרסים ברכושם נקיים מנכסיהם וידיהם על ראשם. ציונות איננה גירוש יהודים לא”י, אלא שיבת ישראל לארצו ביד רמה, חפשית. ובזה שהציונות יוצרת אפשרויות חדשות, שהן עתה האפשרויות היחידות, היא מכינה תשובה קונסטרוקטיבית על הנגדשמיות ותקופה חדשה בתולדה היהודית.

בפולניה

בפולין הגיעה המצוקה החמרית היהודית עד לדיוטה התחתונה. היקפה עולה גם על מעשי-הצדקה הכי כבירים. קומץ הם כולם לגבי הארי הגדול של המון הפרולטריון והמעמד הבינוני שנתרושש, וכל הבדלי המעמדות נעשו ליצירי דמיון. הרוב המכריע של האוכלוסיה היהודית הם המונים מחוסרי-אמצעים, שקרקע פרנסתם הולכת ומתמוטטת מתחת לרגליהם, והם צפויים ממש לחרפת רעב. מעמד בעלי המלאכה מאז, המהווה חלק גדול של הציבור היהודי בערים הגדולות והקטנות, – בווילנה, למשל, שלושים אחוז, – נמצא במצוקה מיוחדת, זקוק לתמיכה בשביל צרכי מחייתו הכי הכרחיים, ובחלקו הגדול גם בלי צל קורה לראשו.

מעשי הצדקה בקהילות היהודיות, הנעשים על ידי רשת של מאות חברות, שמשנות מאות הצטיינו בפעולות כבירות לטובת הכלל, לריפוי חולים, סמיכת נופלים וגמילות חסדים – היו תמיד מותנים מקיומו הכלכלי האיתן של מעמד בינוני. עתה נהרס לגמרי אותו המעמד הבינוני, שעסק במסחר ותעשיה. לפנים, בתנאים בריאים, הצטיין מעמד זה, בשתי מידות טובות: במעשי-צדקה וברוח נדיבה. בזו האחרונה אני מתכוון לנדיבות פעילה מתמדת, כעין בתי הכנסת-אורחים, בתי מושב זקנים, ביקור חולים וכיוצא, לעומת נדבות הכספים. מעשי צדקה יכולים לפעול רק ברכוש מה שאין כן נדיבות רוח.

עתה נשארה בעיקר רק נדיבות הרוח. היכולת החמרית של הקהילות והחברות למעשי צדקה ירדה פלאים. חברים בודדים עדיין מנדבים למעלה מכוחותיהם, ועדיין מפכים חיים יהודיים. גם עתה ממלא היהודי את חובתו, ממה שנשאר לו לפליטה אחרי כל המשברים, לעזור לאחיו כי ימוך ולתמוך בסובל כי מטה ידו, למען לא יכריעהו לגמרי גורלו הקשה. לפי הרגשת העם שלנו זכות היא לרש, כי מסורתנו מעמידה את הצדקה לא בתוך הרגשותינו אלא בתוך תכנית חובות חיינו. ואל יעלה, איפוא, על הדעת, שאחינו בארץ זו בגדו במסורתם. לא, אדרבה, לשם האמת צריך להיאמר, שרוח ההקרבה של היהודי הפולני עדיין פועלת באופן מפליא. כשם שבמובן אנושי מרגישים רגש של התרוממות, כשרואים איך היהודי, החי בתנאים גרועים בעצמו, חוסך ממש מפיו כדי להחזיק בעדתו ובקרוביו וידידיו הרשים, כך מרוממת נפש היא, במובן הלאומי, העובדה, שאותו היהודי, המך בעצמו, מצמצם בצרכי מחייתו עד גבול האפשרות, כדי לתרום את תרומותיו לקרנות הציוניות. על זה הוא מקבל את גמולו כפליים. במובן מוסרי-אינדיבידואלי, בהכרה שמילא את חובתו הלאומית, שלגבו היא השקפת עולם מלאת תכנים משפיעי חיים וחידוש נעורי העם, אבל גם במובן חמרי-ציבורי, מכיון שעל ידי כך הוא מרבה ומגדיל את סיכוייו לעליה לארץ ישראל. אחת היא אם סיכוייו אלה הם ביחס לעצמו ובשרו או ביחס לקרוביו וידידיו. זוהי התקוה היחידה, וזוהי גם ההקרבה היחידה המגבירה ומרוממת את כוח החיים.

בפולין מדברים רק על “סרטיפיקטים”. הכל סובב על הציר הזה. ועוד זאת. מארץ ישראל בא גם כסף. במקום דולרים אמריקאים משעבר זורמות עתה לירות ארצישראליות בסכומים חשובים מאת הפועלים בא“י לאבותיהם הזקנים ולקרוביהם, הרעבים ללחם; כסף זה בא ממש מזיעת אפיים של חלוצי החקלאות בעמק וכיוצא בו. הכסף בא בצ’קים קטנים למשפחות במאות עיירות קטנות, כדי להחזיק בחיים אתההמונים המתנוונים בפולין. כבר עתה חיים עשרות אלפי יהודים מכספי א”י, והפרוצס הזה הולך ומתקדם. כל הקלה בעליה מגדילה את האפשרות להתקדמות אמצעי-העזר הממשי הזה, וכן להפך. כל חומרה בפורמאליות ממיטה ממש שואה על המוני הנצרכים בפולין. ציונות בפולין אינה רק געגועים רבים, כיסופים גדולים, לעולם יותר טוב ויפה. זוהי הציונות באמת. אבל בעת האחרונה נעשתה מלבד זה – גם הודות לכסף מא"י – גם הפירור האחרון לקיום הנשמה בגוף. עם העובדות האלמנטאריות האלה אנו צריכים להתחשב.

בהתרחשות-החיים הנוראה של המהפכה הכלכלית הזאת צמח וקם דור חדש, אשר בו בשלה ההכרה של מגמת החיים היחידה בא“י לוודאי בטוח, אם על ידי החלטת רצון עצמית חפשית, ואם על ידי המצב בפולין. שום כוח מבחוץ לא יוכל לערער את ההכרה הוודאית הזאת, וכל ערעור היה מביא את הנוער הזה לידי יאוש, או היה מבריח אותו אל תוך זרועות אלמנטים קיצוניים. הרבה הלצה שלא במתכוון יש בזה, שבאותם החוגים מאשימים אותנו, שאנו לא הרבינו למדי לדרוש, ולא בזקיפת קומה מספיקה, את החשת הבנין בא”י ואת ביטולם התכוף של כל העיכובים וההגבלות, על ידי הכרזות תכופות וכו'. החשדנות רואה בזה קריצות עין לעילא, מעין ביזנטיניות. מאמינים הם, החשדנים, אמונת מסתורין בתועלתה הפורייה של צעקת-חמס; אבל המעפילים הישרים האלה, שכוונתם בודאי רצויה, עומדים אמנם הכן לפולמוס, בשאלה זו, אבל חסרים הם שיווי המשקל לטפל באופן אובייקטיבי בבעיה הזאת על יסוד מעשים ופעולות במשך זמן רב, ידיעת ענין עמוקה ויסודית, התבוננות ונסיונות מרובי צדיים, ואינם רוצין להבין שני דברים:

ראשית, שאין כל הבדל-מטרה בינינו וביניהם, משום שכולנו רוצים ביצירת בית יהודי לאומי גדול בטמפו הכי מהיר, ובכל הזדמנות, במסגרת משא ומתן מתאים. אנו דורשים את זה בפה ובכתב בלי הרף; באופן, שלשם כך אין כל צורך ביצירת מפלגה מיוחדת חדשה ובסכסוכים פנימיים, העשויים רק להחליש את הכוח הדוחף המרוכז של ההסתדרות.

שנית, שהתקוה אינה מופרזה, אלא מבוססת על עובדות ממשיות, שרק בדרך ההתפתחות השיטתית על ידי הסתפקות מחוכמת וריסון עצמי בכל תוקף, נצליח, שעל אחרי שעל, להגן על המפעל בו התחלנו, לפתחו ולקדמו, להתגבר על כל המכשולים הישנים והחדשים האפשריים, בשלום ובמישור ובנצחון גמור. בעוד שקפיצה פתאומית אל תוך ספירה בלתי בטוחה של פוליטיקה, של קוניונקטורות וקומבינאציות, בשיטות דמיוניות ובהנחות מרפרפות, חותמת בעצמה את גזר דינה, בשעה שגורמי מטיאורולוגיה פוליטית אינם ניתנים לחשבון, מצבי הרוח הם בלתי-בטוחים, המשברים והדאגות קשים ומסובכים, והנגדשמיות נושאת בחובה נגדנו מבוכות חדשות לבקרים.

אנו נוגעים בשאלה הדוויה הזאת בקשר עם פולין, מפני שנקודת הכובד שלה מונחת בעצם במרכזי ההמונים היהודים באותה ארץ. כאן נגלה התהום בין תקוות ההמונים היהודים הלאומיים ובין המציאות הארצישראלית. אין הדמיון יכול ליצור אגדה יותר מגוחכה מזו שתתקיימנה שתי מפלגות ציוניות, אשר האחת מהן שואפת לעליה חפשית של יהודים פולנים רבים, והשניה לעליה בלתי חפשית של יהודים פולנים מועטים. אלה הם יצירי דמיון.

המצב כהוויתו הוא זה: א“י נעשתה בחיי היהדות הפולנית לאקטיב גדול, לא רק במובן הרוחני, אלא גם במובן הכלכלי. א”י קלטה אל תוכה מספר גדול של חלוצים, בעלי מלאכה וגם מספר חשוב מאנשי המעמד הבינוני, אקדמאים ואינטלקטואלים, שהצליחו ברב או במעט להיעשות לאזרחי הבית היהודי הלאומי, הביאו אחר כך גם את אבותיהם העניים, או תמכו בהם מהתם.

בלי א“י היתה היהדות הפולנית הרבה יותר עניה והרבה יותר אומללה ונואשה מאשר עתה. הציונות, ודוקא הציונות הממשית, העומדת על עבודה מעשית ואינה מרחפת בעננים, היתה ליהודי פולין לברכה. זוהי רק התחלה, וכל התחלות קשות. עדיין לא הגענו עד קצה חכמתנו, עדיין אנו נעולים נעלי-ילדים. אבל מה שכבר הושג מוכיח, שזה אינו רק בנינה של א”י, אלא גם תחייתו ובנינו מחדש של חלק חשוב מהיהדות הפולנית. במידה שאותו החלק יצליח בא“י בחקלאות, באומנות ובתעשיה, במידה שיכּה שרשים עמוקים יותר ויותר, בה במידה ישתבח ויהודר הפרי שאותו החלק ישא. עושר הקציר לפי עושר הזריעה. אבל אין זה לטובתה של היהדות הפולנית לגלגל המונים סתם לא”י. העליה אינה גלגול מחילות בהמון ולא הגירה של יהודים במובן הרגיל של המלה הזאת, כדוגמת ההגירה לאמריקה לפני שלושים ארבעים שנה, אלא מפעל תרבותי לאומי, שהאיכות עולה בו בחשיבותה על הכמות.

משאת הנפש, שההסתדרות הציונית רוחשת, בתור נושאת הדגל של העם היהודי והחלוץ העובר לפני המחנה, היא, לכונן מקלט בא"י, שבו יוכלו לבוא לידי התפתחות חפשית המטרות הכי עליונות של העם היהודי. זוהי משאת הנפש שצדה את לבם של טובי עמנו, הממלאה יותר ויותר את נשמתם והמעודדתם ודוחפתם להוסיף וללחום עד בוא הנצחון הגמור. בשאון הימים, בתוך המצוקה הנואשה של ההמונים, בבהלת רשמים מפתיעים, מזלזלים שלא במתכוון בציונות זו, מנמיכים את קומתה ומנחיתים את דרגתה להגירה רגילה, אינדיבידואלית, וכך רואה אותה ההמון הנוגע בדבר, גם מן הצד החיובי וגם מן הצד השלילי. כשבאים סרטיפיקטים במספר רב – הרי שמחה וצהלה. ואם לאו – התמרמרות, “וילונו העם”. כלפי סכנה זו של המעטת-דמות וזלזול – עלינו להתנגד בכל תוקף.

וגם את הרעה בא“י נקבל, אם נרצה ואם לאו. ידינו לא יצרו את המעצורים בא”י ולא בכוחנו לבערם במחי יד. אלה הן עובדות, כמו שאנו הננו עובדה. ברשימת דרישות יש לפעמים הכרח לקבל גם את המחיקות. וגם תמימות היא להאמין, שאפשר כאן, כמו בויכוחי ימי הביניים, לשכנע את הגורמים בעלי דברינו. בודאי חשובה היא עבודת ההסברה, והרי אנו מפתחים אותה יותר ויותר. אלא שהאמונה בכוחה המוחלט לפעול גדולות ונצורות – היא אמונת פלאים. זהו לא ציחצוח חרבות הלכה בין אדירי תורה, אלא מלחמת-אינטרסים, פוליטית, כלכלית וטריטוריאלית, שבה מכריעים רק: שיקול הגורמים התרבותיים, כושר המעשה הגדול ביותר, מהירות במלאכה, עתרת הידיעות בכל המקצועות, והאחדות הכי חזקה. חשוב הוא בנין היסוד האיתן של ההכרה הלאומית, חיים ציוניים של יכולת הגיזרה ושל כוח יצירה מאורגן. חשובה היא בקשר עם זה הציונות התרבותית ויהדות עברית, ידענית ולאומית. כי בכל מקום שאתה מוצא יהדות עמוקה, שם אתה מוצא גם ציונות אמיתית פורחת. עץ כמוש לא ישא פרי הדר. יהדות פולין צריכה לשוב ולהיות במובן זה למופת. לא שותא-דסרטיפיקטים-בשוקא גרידא, אלא גם שדה עבודה רחב לתרבות לאומית, לציונות מהותית.

השבחה בהכשרה, למשל, – טובה היא, אבל עדיין יש בה מקום להשבחה – היתה משמשת אמצעי מועיל להתפתחות יותר פורחת של ביתנו הלאומי, מאשר יסודן הבלתי-פוסק של כיתות ציוניות חדשות לבקרים, שכבר קשה לאדם לעמוד על סוף הבדליהם הדקדקים. כן היתה מועילה הרבה יותר תעמולה רבה בפולין, שהעולים הצעירים הבאים ארצה לא יידחקו אל תוך דחק הערים, אלא ילכו, למרות כל הקשיים, אל הכפר על מנת להישאר שם. והוא הדין בעבודה להגדיל פי כמה את הקרנות הציוניות, כדי שנוכל לגאול אדמה יותר ויותר, ולהכשיר יותר את חלוצינו.

כל זה הוא שכל ישר ללא דגדוגי חידוש, וכל זה דורש עבודה ממושכת עצומה. ואפילו הויכוח בשאלות אלו דורש ידיעת ענין עמוקה. לעומת זה קל מאד לנהל פולמוס על דבר יחסינו אל השלטון העליון. זהו דבר קל, נעים ויש בו מן ההרגל הישן. אבל זהו לא קו-ההתנגדות הקל ביותר, אלא ההתפלמסות עליו. השלטון בעצמו הוא גורם חשוב בהתפתחות הבית היהודי הלאומי, זהו דבר שאינו מוטל בספק. הוא יכול לעזור וגם להפריע. פעמים, שמצליחים להשיג ממנו מילוי דרישה זו או אחרת, ופעמים לאו. לנהל משא ומתן עם ממשלה עליונה ולרכוש את רצונה הטוב – זהו פרק חמור גם באנגליה. בפולין אין משיגים כלל את התנאים המיוחדים ואת התכונות המיוחדות של ביורוקראטיה אנגלית. מרחוק הם נראים כספר החתום בשבעה חותמות. גם במקרה הכי טוב, ממשלה היא מכונה אטית. מלבד זה מסיחים דעת מהעיקר, שמחוץ לשלטונות ישנם עוד המון דברים, התלויים רק בנו ולא בהם, לטובה או לרעה. הגורמים המכריעים החיצונים אינם בידינו. תכופות הם “כוחות איתנים”, שכל הטענות והמענות וההשפעות ותביעות הצדק ניפצות אליהם כאל סלעים. אבל אנו לגבי עצמנו הרי איננו רשאים להיעשות ל“כוחות” כאלה! דורשים מאתנו, שאנו “נשכנע” את ממשלת המנדט, את חבר העמים, ואפילו את הערבים; בשל כך, ובעיקר בשל כך, מתפלגים לכיתות וסיעות. ואין מעלים על הדעת, שהרבה יותר נקל היה צריך להיות, לשכנע את ה“עת לבנות”, למשל, ואת ה“על המשמר” ², שתתאחדנה לסיעה אחת, הם הציונים הטובים, וברובם מהראשונים. ואפילו את זה אין אמני השיכנוע הגדולים יכולים לעשות. בשל מה? משום שלפנינו הכרות לעומת הכרות, ומשפטים קדומים נגד משפטים קדומים. נתחיל נא במלאכת השיכנוע לגבי עצמנו!

כל הסתירות ואי-העקביות הללו הן רק ביטויה של הבעיה היסודית של כל המצב: פתרון תכוף של שאלת היהודים בפולין אינו ענין למפעל חלקי של הגירה ציונית, שלא רק מצד חוץ, לפי נקודות-מבט לגמרי אחרות, אלא גם מבפנים, מצד היהודים, היא זקוקה לנקודת-מוצא אחרת ולקביעת-מטרה אחרת לגמרי. מובן, שאין אנו מתעלמים בזה מן העובדה, שלחץ חוסר העבודה בין היהודים מוקל ע"י העליה, ושעל ידי כך נעשתה זו גם למפעל פילנתרופי; אבל רוצים אנו להטעים, שראשית עדיין קטנה היא העליה, מהיות גורם הקלה במובן זה לכל אורך החזית. לשם כך היתה צריכה בתמידות להתגדל יותר ויותר, בהתאם למצב המצוקה המתרבה. ושנית, צריך הגורם הפילנתרופי, מתוך הבנתה היותר עמוקה של אותה ההשתתפות החשובה מצד יהודי פולין בבנין הבית הלאומי, להסתלק לצדדין, אם לא להיות נידון בשתיקה לגמרי.

למרות כל זה לא בלתי מוצדקת היא הטעמת הצורך בהגדלת מספר הסרטיפיקטים, משום שזה כל כך בולט באמת, עד שהטיפול בענין זה, בחיוב או בשלילה, חשוב ביחוד בשביל שיקול המצב והוא משמש הוכחה ברורה על הכוחות היהודיים הממשיים המזנקים להפעלה.

ומזה – לשאלת היהודים. שויון הזכויות עומד בפולין, לפי החוקה, על מכונו, אבל באותה שעה עצמה מתגדלת המצוקה. מצד חוק המדינה מוצאים היהודים חסות. אבל חוגים ידועים והמונים גדולים מתיחסים אליהם באיבה, בלי שום סיבה ורק מטעם היותם יהודים. בחיי המפלגות, בפולמוס העתונות, ביחוד בתוך האופוזיציה, הנגדשמיות עמוקה מאד. כנראה אין זרי הנצחון של רדיפות היהודים בגרמניה מניחים לה לישון. את המסים ואת כל חובות העיריה ישלם-נא וישא נא היהודי, אבל חלילה לו לדרוש זכות הקיום, מפני שזהו האות, שרוצה הוא לשפוך את ממשלתו על כל העולם. בנוגע ליהודי תוכל הזכות להיות נלמדת, רק במובן אובייקטיבי, הכפיה של המדינה למילוי חובות האזרח, אבל לא במובן סובייקטיבי, חופש הקיום העצמי.

האם אפשר ואם יש תועלת בדבר, להוכיח את אפסותן של כל טענות יריבינו? במובן מוסרי אין אנו מרויחים מזה כלום. על ידי תשובותינו אנו נותנים להם הזדמנות למענות ומקום לאחרים להתגדר בו. והפולמוס שלנו מועיל להם יותר מאשר קיוו, שעל ידי כך הם נעשים לגיבורי היום, שהכל מסיחים בהם, ולמצילי המולדת. ואם אנשים הגונים יתקשו למצוא נוהים רבים, שיעשו כמעשיהם, הרי רבים הם המחקים גיבורים אלה ומתאמצים לשנן את פסוקם. ואותה השיכבה של ההמון או של הנוער הבלתי מבוגר במובן פוליטי, המוכנה תמיד להטעים באגרוף כל רעיון מתקיף, מקבלת את פניהם באותה התרועה – בקריאת הפ-הפ ההיסטורית – שאזננו נעשתה כל כך גסה בה, בשמעה אותה תמיד בפרוע פרעות בישראל. ולפיכך הפסקנו אנו הציונים בצדק את הפולמוס העקר הזה. על קובלנות רציניות אנו משיבים ברצינות של המדע. אבל על תנועת שגעון של איבה אנו מגיבים רק במעשים קונסטרוקטיבים. כמו בגרמניה כך גם בפולין, אין בכל ההתרסות נגד הגזע היהודי, או רוחו, או דתו, או אופיו, דברים של טעם וממש שאפשר למסור אותם ולהגיב עליהם, אלא רק ביטוי של אוירה ידועה וטכניקה של “כך נוהגין”. בשים לב לנייטרליים, הרי אין לך התנצלות פוריה ומלאתי תועלת מזו של ההוראה באצבע על עובדות ומעשים, העומדים בניגוד לכל הטענות וההאשמות.

כי מי יוכל להכחיש, שבכל מקצועות העבודה הפוריה, בפרק הזמן הקצר מאז החילונו בבנין א“י, יצרו אחינו מפולין, ביחוד בנעריהם, גדולות ונצורות? לתשובה כזו נתנה רק הציונות את ההזדמנות. הרושם שעשו פעולותיהם של יהודי פולין בא”י על פולין עצמה, הוא כל כך עמוק, שבכמה חוגים התחילו לבחון מחדש את השקפותיהם הקודמות על היהודים. אין אנו מאמינים, שזה יסייע לנו אצל טורפי היהודים המושבעים. אדרבה, נוח להם לאלה דוקא יהודי עצל, או נשכן, או בור, בתור מטרה הגונה לחיציהם. אבל בשביל אבטומטים אלה להשלכת שיקוצים אין עצה ואין תחבולת תשובה כל עיקר. ואם ישנאו תכלית שנאה את היהודי העובד עבודה קשה ביותר, שנאה לשם שנאה, – הרי מבכרים אנו בכל זאת הרבה יורת את השנאה הזאת על הבוז.

בעצם הדבר אין לאום המחנך בשביל המדינה הפולנית אזרחים חרוצים כלאומנו. אין לו ליהודי הפולני מתחרה בזריזות וחריצות המעשה, בשכליות, וברוח ההעפלה. הוא מחייה את המסחר ואת התעשיה, ובמעמד האינטלקטואלי הוא מהווה חלק הגון. אבל דוקא בנקודה זו מופיעה הקנאה. ככל שידו רב לו ליהודי, כה תגדל סכנתו, ברצותו “לשרור על העולם” – כמו שכתוב בתורה היוצאה מברלין. אבל מי מאתנו שואף באמת לשלטון העולם? אנו, הרי תובעים אנו רק את הזכות המגיעה לנו כלכל אזרחי המדינה.

האם תדלג הנגדשמיות מגרמניה ותקפוץ לפולין? זוהי השאלה המעסיקה ומחרידה את כולנו. סבורים אנו, ששואה זו לא תתחולל על ראשינו, כי שונים הם המצבים בשתי הארצות האלה. נצחון הנגדשמיות הגרמנית בא מתוך תסבוכת שלמה של עובדות, שאין להן מקום בפולין. גרמניה היא ארץ מנוצחת, ומטבע המנוצח הוא לשנוא ולהטיל ארס שנאה על כל סביביו. פולניה היא ארץ מנצחת, וגיבורה מדריכה אשר אבדה זה לא כבר, יוסף פילסודסקי, שהכל, והיהודים בכלל, התאבלו עליו ועל האבדה שאבדה פולין, בוז בזה לקנאות הלאומית, לגודל הלבב, לגאוותנות, לשנאת הזרים ולנטיות לפרעות. הוא ידע, שכל השחיתיות החולניות האלה הן הופעות פתולוגיות, שמהן נשקפות סכנות קשות לחיי כל העם. ורוח נכון זה צריך למלא את כל הנוהים אחריו.

מלבד זה היתה גרמניה אימפריאליסטית, ולמצב זה יכולה היא לחזור. אבל פולין ואימפריאליזם הם מושגים שאינם סובלים איחוד. ותו: גרמניה היתה צבאית ולזה היא שואפת ותגיע בודאי שוב. ובדרך לצבאיות, המובילה למלחמה, מתעוררים ומתפרצים בדרך הטבע כל האינסטינקטים המשמשים מטרה זו, וביניהם גם השגעון הנגדשמי. אבל בפולין מצב הדברים הוא לגמרי אחר. פולין היא מדינה ששבה לנעוריה ונתקוממה מחדש, שצבאה דרוש לה להגנת עצמאותה. פולין אמנם רוחשת את הרעיון של צבא גדול. אבל אפילו גדולי צבאה אינם צבאיים במובן הפרוסי. ועל כן אין לנגדשמיות כל סיכוי לעבור ולשטוף את הגבול לפולין. טיפות אמנם נזרקות וניתזות מעבר לגבול, אבל לשטף לא יגיעו.

אבל הסכנה אינה באפשרות נצחונה של “תורה” נגדשמית, שכל תכניתה הדלה אינה אלא לקט אמרות נפוחות, אלא במצוקה המתגדלת, המשמשת קרקע מוכשר לתעמולה נגד היהודים. פני הפחד חיוורי-הרעב מביאים ליאוש. בכל ענפי התעשיה, המסחר והאומנות אין כבר מקום פנוי. יום יום מתגברת המצוקה, בכל מקום נתקלים בהמונים רבים מחוסרי עבודה, ונופלי-מעמד, המבקשים ואינם מוצאים שום עבודה, ורואים בסרטיפיקט לא"י את הצלת החיים היחידה. האנשים האלה אין להם מנוחת הנפש הדרושה בשביל להתעמק בבעיות הציוניות. יכולים הם להתרגש רק מדברים הכי קרובים להם. קצרה רוחם, וברובם הם רעבים ללחם, וכוח דמיונם הוא זה של הרעב. בצמצום אמצעי המחיה מתרחשים הדברים הכי מוזרים. אינם מוזנים כל צרכם, תכופות הם שרויים בתענית. אבל כמה תוכל ותארך פרישות אסקטית זו? זוהי השאלה.

מצווים ועומדים אנו להוציא את אחינו בפולין מדל שפלותם החמרית, להציל את המוניהם מכליון, למנוע את היהדות הפולנית הגדולה ונשואת הפנים מפרוצס של התרוששות גמורה וגויעה אטית מתוך הסתגפות וחליים. ביחוד הדברים אמורים ביחס אל הנוער הגדל והיתומים הרבים. מה מר הוא גורלם של הילדים המיותמים, אשר במות עליהם אבותיהם וקרוביהם העניים, נשארו ערירים וגלמודים מחוסרי כל ונופלים למעמסה על הקהילות, והכי מר ונמהר הוא, שאותם הילדים אינם מקבלים את החינוך הנחוץ, שהיה נותן להם את האפשרות למצוא בזמן מן הזמנים מעמד לחייהם ולהיעשות חברים חרוצים ונכבדים בחברה האנושית.

במעשי-צדקה מקומיים גרידא, ואפילו אם היו גדולים וחשובים, אי אפשר יהיה לעצור בעד גורל הכליון. הציונות עושה את חובתה. חושבים אנו, שלא נפריז אם נאמר, שבמעשה העזרה בשביל יהדות פולין על ידי א"י נושאה הציונות את חלק הארי. את העזרה הזאת צריך להגדיל. אבל זו לא תספיק אפילו במידה מוגדלת. כל החברות שבעולם חייבות להחיש את העזרה, וגם המדינה. בודאי יראו לנו על צמצום עמצעי המדינה, ועל התפקידים מלאי האחריות, אשר הועמדו לפני המדינה על ידי מצוקת האחוזות, דלות החקלאות, חורבנו של האומן וכל מוראי ההתפתחויות מתוך המשבר העולמי. אבל על אותה הדאגה ועל אותה ההתענינות יש זכות התביעה גם לאזרחים היהודים הסובלים קשה, ועוד יותר קשה מאחרים. צריך שתהי להם גם ההכרה, שהמדינה דואגת, ברוח שויון הזכויות, גם להם, לא פחות מאשר לאחרים. הכרה זו, אם גם לא תביא תועלת חמרית ממשית, הרי גדול מאד כוחה המוסרי, שכן מקשר הוא בכל הארצות את האזרחים למדינותיהם.

אם המדינה מוצאה לנחוץ מפקידה לפקידה להלאים ענפי-תעשיה ידועים, אז תיטיב לעשות, אם תביא בחשבון, כמה המונים יהודים ינקו את מחייתם מאותו ענף, ותדאג לכך, שאותם האנשים, כיהודים כבלתי יהודים, ימצאו גם להבא את מקור מחייתם, אם באותו הענף או באיזה ענף אחר. ברגשי הכבוד הכי גדולים למדינה הפולנית, ומבלי התערבות כל שהיא בעניניה הפנימיים, עלינו להטעים בכל הנימוס הראוי, שהעובדה, שתקנות כאלה הן מאופי כללי ואינן מכוונות נגד היהודים, חשובה אמנם במובן הפסיכולוגי, אבל בשביל הקרבנות של התקנות האלה התוצאות הן עיקר והסיבה טפלה להן.

המדינה הפולנית היתה בכל שנות האלף של תולדתה אולי היחידה בין כל עמי התרבות של ימי הביניים, אשר לא הכתימה את קורותיה בכתם החרפה של גירוש יהודים. השמדת יהודים כלכלית באופן קפנדרי, על ידי גרמא, היא בניגוד למסורות הגדולות של העם הזה. מאמינים אנו, שהמדינה הפולנית היא בריאה למדי לקלוט את עיקום המוח של מרמת הגזעים, ואינה זקוקה לקחת תורה מפי גרמנים נגדשמיים.

וכאשר נגדשמי פולני אחד נימק זה לא כבר את אהדתו לרדיפות היהודים בגרמניה – להוציא רדיפות קתולים! – בטעם זה, שנחוץ להגן על אירופה נגד התיהדות, – הנה עצה יעוצה לו, שלא יתן לדאגה זו להלבין לו אף שערה אחת. אירופה, היינו: אנגליה, צרפת, איטליה, שויצריה, גם אמריקה, וכמה מדינות חדישות ועצומות אחרות, לא נתנוונו כלל וכלל על ידי “התיהדות”, עד שתצטרכנה לכתת את רגליהן ולבוא לבקש עצה מפיו של אותו הנגדשמי הפולני, הממליץ-טוב לפניהן על ה“תרופה” הבדוקה ומנוסה של “גזעיות”.

בלונדון, פאריז, רומה וכו' יודעים ומכירים את אגדת הכזבים על “שלטון היהודים”. יודעים ומכירים שם את כל הקיש-קיש-קריא של אמרות סנסציונליות מצד “אריים” זקוקי הגנה, שאינן אלא שפיכת לעג על היהדות, הנצרות, האישלם ועל כל יסודות המוסר האנושי בכלל, – וצוחקים לזה. בפאריז, למשל, ידעו את כל הדמיונות על דבר ה“אריים”, כביכול, עוד מאה שנה לפני ה“התגלות” מצד שונאי ישראל גרמנים. אלה לא התיחסו לזה, לדאבוננו הגדול, ברצינות. דמיונותיו נקברו באבק הספרים של בתי עקד עתיקים. באנגליה ידעו מומחים מעטים את הנחותיו של הפרופסור מאקס מילר על דבר האריים. זה היה עוד לפני יובל שנים ויותר. שום איש לא שם לב להנחות אלו. לאחר זה סתר אותו הפרופסור עצמו את השערותיו והשליך את כתביו הראשונים אל תוך חדר הסחבות. – ואת “לחם הפנים” הזה מעמידים עתה על שולחנה הגבוה של אירופה! ב“תורה” זו חוזרים עתה על כל אומה ולשון!

שאלת היהודים בארצות אחרות

באוסטריה קשורה שאלת היהודים כל כך הרבה במצב הפוליטי, שאין לקבוע יתדות לפתרונה, מבלי שיהיו לנו איזה ציורים ברורים בקשר עם כל עמדתה של אוסטריה. בקהילה היהודית הגדולה בוינה, שהיתה כל כך פורחת לפנים, שוררת מצוקה רבה. הקהילות הקטנות בערי השדה מדוכאות למאד.

היהדות ההונגרית, שהיתה כה מוצקה לפנים במובן הכלכלי ורבת-ההשפעה במובן פוליטי, נתמעטה בהרבה במספר אוכלוסיה ונדחפה ממצבה הקודם. שמחים הם בחלקם, שהצורה המתקיפה של הנגדשמיות נחלשה עתה.

הציבור היהודי שלפי מספרו הוא הכי גדול באירופה אחרי פולניה, חי ברומניה. רומניה הישנה היא הקרקע הקלאסית של שאלת היהודים, המקיפה עתה גם את רומניה הגדולה. הנגדשמיות אינה פוסקת לשסות את ההמונים, וביחוד את הנוער, נגד היהודים, גם המצב הכלכלי הורע, התנאים הכלכליים נעצרים בהתפתחותם גם על ידי הפרעות מאופי נגדשמי. המצוקה גדולה – וא“י היא ארץ הגעגועים, ביחוד על ידי כך, שיהודי רומניה תפשו זה מזמן מקום גדול וחשוב בא”י.

בתורכיה צעדה היהדות הרבה אחורנית ונתרוששה. בפעם הראשונה בקורותיה נתחוללו בקרבה פרעות ומחזות יציאה עצובים. לאומיות תורכית קיצונית מציקה גם לעבודת תרבות יהודית הכי צנועה, כעין לשכות בני-ברית, וכיוצא.

באלג’יר מצאה הנגדשמיות זה מכבר קן לה להשריץ את התעמולה הכי פראית. בשנה הקודמת חגגה את תעלולי שכרונה בדמות פרעות נוראות עקובות דם.

בהרבה מארצות המזרח, כמו באפגאניסטן, פרס, בוכארה, הולך המצב ורע. כאשר שומעים על כל האמצעים הפראיים, שאוחזים בהם נגד הקומץ הקטן של יהודים החיים שם, מתעוררת השאלה, אם חבר העמים עודו באמת חי וקיים? הרדיפות האלה מחללות את שם חבר העמים ומאכזבות את דעת הקהל היהודית, המתיחסת לחבר העמים בהערצה גדולה ונותנת בו אימון בלתי מוגבל. חבר בחבר העמים אינו רשאי להתעלם מהתחיבויות הברית ולפגוע בעקרונים העליונים של האנושיות.

היהודים בפרס החיים בארץ זו מדורות קדומים, נמצאים כיום במצב מדוכא מאד. הם אנשים חרוצים וזריזים ואוהבי עבודה, ואינם נוגעים לרעה בשום איש. ובכל זאת הם צפויים שם תמיד לחמת מציקים, המתחכמים להרע להם ולשפוך עליהם בוז ונאצה. בבוכארה שוררת מצוקה איומה אין יוצא ואין בא לסחור ולעשות לביתו. ארץ זו נמנית עתה על ארצות המועצות. לא טוב מזה הוא גורלם של אחינו בתימן, קורדיסטאן וגיא ורגיה (גם כן מארצות המועצות). גם עליהם עוברת הכוס, ומבלי כל יסוד וטעם.

תכופות הם באים ברגל, – תמונה מקינת ירמיהו, – לירושלים שלהם, מפלטם היחידי, מטרת תקוותיהם היחידה. הם באים בזקניהם, ישישים נשואי-פנים, בקלסתר פני ה“אבות”, קלסתר-קדומים, צדיקים שעל מידותיהם יורד זקנם הלבן והחכמה תאיר פניהם; באים הם גם בנעריהם, חלוצים צעירים, ואתם יחד באים אנשים באמצע שנותיהם, פועלים, עם נשיהם וטפם. זוהי העליה המזרחית שלנו! תנועה קדושה, דרמה תנ“כית פרימיטיבית. יש אשר הם באים ושומעים, שהם “שלא כדת”, שאין להם זכות ישיבה בארצנו, טרגדיה כזאת יכולה לקרות רק אצל היהודים. אבל א”י עושה את שלה, משתתפת בחלקה; מלבדה – אין איש. היתה לפנים חברת “כל ישראל חברים”. אבל מי ישים לב כיום ליהודים בארצות רחוקות? אי העתונות, כלי מבטאה של דעת הקהל, אשר ידעה לפנים להתקומם בשער בת רבים נגד פרעות שנתחוללו ונגד כל מעשי תעתועים אשר נעשו? אי הם רבי המדינות הגדולים, אשר ירימו את קולם וימחו נגד עיוות הדין וחילול הכרת הצדק? אי הצעקה נגד לעג השאננים על כל מידה נכונה?

האמנם אפסו מאתנו עשירים בעלי השפעה, שגורל אחינו האומללים באותן הארצות הכסוטיות יגע בלבם? האם אלמן ישראל מאנשים כאדולף כרמיה ומשה מונטיפיורי? האם תמו לגווע יחד אתם גם רוחם, לבבם וכל מידת הרחמים שלהם? אין עוד כס משפט למצפון. הכל מחרישים ודוממים, כשהדבר נוגע ליהודים, ואפילו היהודים עצמם.

הסיבה לאדישות זו היא, שאפילו בארצות היותר חפשיות מוכרחים לטפל בפליטי גרמניה וגם באותותיה של נגדשמיות גנובת חוץ, ההולכים ומתבלטים, עד שהתענינות באנשים מפרס וכדומה נראית, לגבי הצרות הקרובות יותר והדוחקות יותר, כדבר בלתי אקטואלי. אבל הפירוש הפסיכולוגי הזה, עם כל הגיונו הנכון, אינו יכול להושיע אף במעט את אחינו במזרח ולחלצם מצרותיהם.

באנגליה אין צמח הרפש של הנגדשמיות יכול להכות שרשים. הוא רועה ומסתאב על חול, וכל המאמצים לשובב ולהפריח לא הצליחו, למצער עד כה. מנהיגי התנועה הנגדשמית באנגליה חסרים כמו כן לגמרי אותן התכונות המקסימות את ההמונים. אינם דברנים גדולים ואינם מזוינים, כחבריהם-בדעה אשר בגרמניה, בכל נשק הדיאלקטיקה, היכולה להוכיח וללבן הכל. לא הכניסו שום רעיון חדש אל תוך השוק. הם רק משננים מתוך גמגום את תורת רבותיהם בארצות אחרות. הסתדרות של תנועה זו אינה כנראה בת קיימא באנגליה, אף על פי שגם בארץ זו אפשר למצוא משפטים קדומים נגד היהודים בכמה חוגים. אבל חלילה לנו מבדוק בשפופרת את הכתמים אצל ידידינו הישנים.

ואפילו אפריקה הדרומית לא ניצולה, כנראה, לגמרי ממחלה זו. עד הזמן האחרון לא ידעו באפריקה הדרומית לגמרי את הנגדשמיות, אבל חדשה מקרוב באה גם שמה שורה שלמה של אגודות וביחוד של הנוער, המטיפות לשנאת היהודים לכל פרטיה ודקדוקיה של הדמגוגיה ואמנות הכחשים. הם זריזים מאד בהפצת תורת השנאה לישראל, ו“הפרוטוקולים של זקני ציון” המזויפים משמשים להם בתור ספר תורתם העיקרי, מה שהביא לידי פרוצס גדול בבית המשפט העליון בגראהמסטון (שאליו נקרא בתור מומחה בר-סמך גם כותב הטורים האלה), אשר עוד לפני הפרוצס הברנאי הוציא את משפטו, שכל הפרוטוקולים האלה אינם אלא מעשי זיוף, מלאים שקרים וכזבים, ושמפיציהם חטאו בזה חטא פוליטי, והם גם נענשו ע"ז קשה.

אבל כל זה ללא הועיל. עדיין מחזיקים הם בכל תוקף באותם הפרוטוקולים, בעלילות-הדם וסירוס מקראות, משום שאומנותם בכך. בלי ספק זהו עסק חוץ, שהובא מארצות אחרות. שונאי ישראל נלהבים מתקשטים בצלב-הקרס וניסו לערוך פרעות בזעיר-אנפין. בהיותם מופרעים בעבודתם מצד הממשלה, הם מנסים לתת לעבודה זו צל של תעמולה שיטתית, ולפי הנוסחא הידועה – פנים של הגנה עצמית נגד שטפון-הכספים היהודי, וכדומה מן יצירי-הדמיון הרבים. מתכוונים הם בעיקר לפליטים היהודים האומללים מגרמניה. מי שראה את התריסרים האחדים של רופאים, מזמרים וסוחרים, ומי שיודע עד כמה מדקדקים אלה כחוט השערה ונזהרים בכל חומר הזהירות, שלא יאבדו את זכות ישיבתם בארץ ע"י האמתלא של “זרים אוכלים אותה” – הוא יבין עד כמה מגוחך הוא פתחון-פה של הגנה כלפי המסכנים הצנועים האלה, הנחבאים אל הכלים.

אבל זהו האופי, וזהו בהכרח האופי, של תנועה, אשר כל מטרתה היא לנאץ ולהילחם נגד גזע שלם, בכל מחיר, וללא התחשב עם המוסר, ההגיון, הנימוס, האמת והצדק. כמה מן האירוניה יש בזה, שבארץ השחורים, שבה הלבנים הם מיעוטא-דמיעוטא והיו צריכים להוות חטיבה מוצקה אחת, כדי להגן על מפעלם התרבותי-ציביליזטורי, דוקא בארץ זו נעשים נסיונות לשסות את הגזעים איש ברעהו. באופן זה הרי יותר צודקים היו ההוטנטוטים וכיוצא בהם, להופיע על הבמה בתור אנטי-אריים. אולם לאשרנו עדיין לא הגיעו גזעים אלה לדרגת “ציביליזציה” כזו.

מסקנות

גולת הכותרת של השאלה היא: מה יהי בסופם של אחינו האומללים? מה יהי עתידם של אלה, אשר הוכרחו, ע"י גזירות רעות בארצותיהם, לאחוז במטה הנדודים ולנוע אחרי איזה מקלט בו יוכלו לבסס את קיומם ולחיות בביטחה חיי-עמל כשרים? אנה יבקשו וימצאו מקלט אשר כזה? אנו הציונים עושים את שלנו, את חלקנו. אבל השאלה בכללותה, ובשביל העתיד הקרוב, עדיין במקומה עומדת. היא לא תוכל למצוא, וגם לא תמצא, פתרון אחר מלבד הציונות, משום שכנפי הפילנתרופיה היהודית הרגילה נחלשות ונופלות. גם הרעיונות הכי גאוניים בכיוונים אחרים, עם כל עשרת דברותם חוצבי-האש, אין בהם כדי סיפוק, אפילו לדידם. רק און-המתח הכביר של עם החי על אמונתו, דתו ותולדתו, שדוקא הבלתי-אפשרי למראית-עין מעודדהו ומשנסהו למפעלים יותר נועזים, רק זה עשוי להושיע. ולשם-כך הוא זקוק לאחדות מהודקה לחטיבה אחת של אידיאליזם לאומי, שרק ציון תוכל לחשלה.

עצובה היא התמונה אשר ציירנו, אבל בכל זאת הרי חיים וקיימים אנו. אכן, עצם קיומנו הוא מנפלאות הבורא. והפלא המתחדש, שמצב היהודים מבליט לעיני העולם הוא, שאותו הקיום הפלאי הולך ומתגבש במציאות. עם ישראל סובל, ובכל זאת הוא חי כיום חיים יותר אינטנסיביים, יותר מלאי התעוררות, ויותר פעילים מאשר באיזה זמן קודם לכן. מדרמת-עם זו, שאין על עפר משלה, קורנת אלינו בתוך ליל הגלות ברכת נוגה, הברכה מציון. אור קטן וצנוע, אשר ישתלהב בבוא היום להמון קרני נוגה ולעמוד אש למזרח ולכל האנושות כולה. בארץ ישראל יכה ויעמיק ישראל שרשיו, ולכל העולם את אברותיו ישלח. זוהי נחמתנו.

ועוד נחמה אחת נמצא, בפתחנו את ספר הזכרונות, את קורות ימינו המסולאים ביסורים, ובקראנו את אשר נכתב ונחרת בהם בחרט הזמן. קורות אלה מספרות לנו על נסיונות ומלחמות, סכנות-כליון והתנוונות, על תקופות יאוש ורפיון-ידים; אבל גם על אימון וכוח-הסבל, על עזוז-גיבורים וגודל-נפש. מה לעשות עוד ולא נעשה בכל הזמנים ובכל הדורות להרוס את עצם קיומנו! אבל כל עצה הופרה וכל דבר לא קם, אשר יעצו זדים ודברו אויבים. כל חכמת מדינה וכל שואת רשעים ניפצו אל הסלע האיתן – סוד קיומנו. בו שבר גם הזמן את שיניו. אמנם גדול הוא השבר אשר הושברנו, וכמה און וכמה הון, וכמה נפשות מישראל, לאלפים ולעשרות אלפים, הלכו לטמיון בעטיין של הרדיפות האלה. אבל למות לא נתנונו, לא יכולו לתת אותנו. אנו ניצבים היום כולנו, חיים וקיימים – כי אלהים עמנו, כי עוזנו וזמרתנו יה! האקספרימנטים החדשים אינם חדשים ותוצאותיהם ידועות למדי גם למרדפינו.

ספרד אשר היתה פורחת לפנים, כל עוד ישוב ישבה בה לבטח אוכלוסיה יהודית היתה אז מעצמה בעולם – עדיין לא העלתה, אחרי חמש מאות בשנים, קרום על מכתה, שהוכתה בעצם ידה על ידי גירוש היהודים. העם הגא הזה, מלומד הנסיונות, הוא עתה ידידנו הנאמן, הבז לשנאת-הגזע. כבר התוודתה על חטאות נעוריה ופשעי עברה, וגם מצאה שעת כושר לוידויה ותשובתה, בחגיגת היובל למלאת שמונה מאות שנה להולדת הרמב“ם. גם ספרד, כאויבינו עתה בגרמניה, גירשה רופאים יהודים עוד לפני חמש מאות שנה. אחד מאלה היה הרמב”ם, אשר כל העולם הנאור חוגג עתה את שנת הולדתו. אבל העם הספרדי הכיר לבסוף שדרך זו אינה הישרה, ורוצה הוא לגולל את החרפה הזאת מעל מצפונו.

עוד לא פסו ידידים לנו בקרב העולם, אבל מלבד התשועה מבני אדם, זקוקים אנו להשפעת האידיאל שלנו, אשר הוא שעמד לנו בכל המצבים, והוא שנחה אותנו בדרך, בצוק כל העתים. אותו האידיאל עצמו ינחנו במעגלי התקומה גם להבא. הוא ירומם אותנו בהכרה, שאף על פי שחשבו להשפיל את כבוד עמנו, הנה לא יכלו לבוז לו בלבם באמת ובתמים, ומכל שכן בוז לא יבוזו לו עתה, בהקימו מחדש את ארצו, בתור מפעל שלום ותרבות. שברנו על אלוהי ישראל, השומר אמת לעולם, ועושה משפט לעשוקים. הוא יחלצנו מן המיצר.

אם יש בציונות כדי לפתור את שאלת היהודים? כן, אף במובן חמרי היא פתרון השאלה, למצער, בחלק חשוב ממנה, על ידי הבית הלאומי בא"י. אבל אין זה הכל. לעודד נפשות סובלים לחזק ידים רפות וברכים כושלות, ולהרנין לבבות כואבים – זהו סוד הציונות הרוחנית בשביל פתרון שאלת היהודים. בהיכנס היהודי אל תחת הציונות, היינו, בהגיעו לכלל הכרת חירותו המוסרית הפנימית – שוב לא ירבץ תחת כובד נחושתיו ולא יוכרע. וזהו התוך החשוב ביותר של הפתרון: לבלי הכרע!

הציונות היא חינוך העם היהודי לקיום אצילי, ויחד עם זה היא ריפויים של המגרעות והסילופים וכל אותם המומין, שבאו בעטיו של הגיטו ובתור ולדות הטומאה של ההתבוללות, אל תוך חיי היהודי ופשו באופיו. על ידי כך מקרבת הציונות את היהודים אל עמי התרבות והם נעשים יותר מובנים לאלה. התכונה הספינקסים מיטשטשת ונעלמת, והאנושי הכללי מפעפע ועולה.

זהו לא פתרון פורמאלי, אלא נפשי עמוק, ומשום כך גם בטוח. אחרים ישבו על מדוכה זו אלפיים שנה, ויבקשו פתרונים מפתרונים שונים והעלו חרס בידם. הציונים זה מקרוב התחילו. הם דורשים עוד זמן. נבואותיו של דור אחד מתקיימות בדורות הבאים. בדידן הוה עובדא, בתהליך הציונות.

בכוח ובהגיון כבר נפתרה שאלת היהודים בציונות. בא"י פשוט על ידי קיום עם קטן עצמאי מבפנים, עם שפה, תרבות, מסלול חיים משלו. אם כבר עם ממשלה משלו או עדיין בלעדי ממשלה משלו – זהו טפל; העיקר הוא – עם, שאינו דוחק רגלי אחרים ואינו נותן לאחרים שידחקו את רגליו הוא; עם, עם הכרת ישותו ועם סיכויים גדולים.

זוהי קרן האור היחידה, והיא לנו גם קו אחרון בתמונה זו…

1935.