א: מדינת היהודים ו“צרת היהודים”

¹

ירחים כבר עברו אחר הקונגרס הציוני, אך בת-קולו עדיין נשמעת בחיים ובספרות.

בחיים – אספות קטנות וגדלות, מקומיות וכלליות. מאז שבו ה“צירים” איש למקומו הם מקהילים קהלות ברבים ומסַפּרים וחוזרים ומסַפּרים את כל הנפלאות אשר נעשׂו לעיניהם, והעם האומלל והרעב שומע ומתלהב ומצפּה לישועה: כי היבּצר “מהם”, מאנשי המערב, כל אשר יזמו לעשׂות? – המוחות דולקים, הלבבות סוערים, ורבים מן ה“עסקנים”, אשר במשך שנים רבות, עד ראש חודש אלול שעבר, היה הישוב בארץ ישׂראל משׂאת-נפשם, ופרוטה אחת לטובת הפועלים או לבית הספר ביפו היתה שקולה בעיניהם כנגד עולם מלא, – עתה אבדו דרך וזה לזה שואלים: מה העבודה הזאת לנו? ימות המשיח ממשמשים ובאים, ואנו עסוקים בדברים של מה בכך! הגיעה השעה לעשׂות גדוֹלות, כי אנשים גדולים, מערביים, עוברים חלוצים לפנינו. – ואת השנוּי הזה שנעשׂה בעולמם הם מטעימים על ידי שנוי-שמו של הרעיון עצמו: תחת אשר עד כה קראו לו “חבת-ציון”, קוראים לו מעתה “ציוניות”. והזהירים ביותר חוששים שמא יש עוד גם בזה מקום לטעות, על כן הם הוגים את השם בצורתו הלועזית (“ציוניסמוס”), – לידע ולהודיע, כי לא בחבּת ציון הישנה הם מדבּרים, כי אם ברעיון חדש מחוּדש, שהוא ושמו באו מן המערב, ממקום שאין העברית שולטת בו.

ובספרוּת – כל אלו האספות, עם דרשותיהן והצעותיהן והחלטותיהן, מתלבּשות בצורת מאמרים כתובים בהתלהבות ובתרועת-נצחון: האספה היתה מאד נעלה, הדרשנים – “דימוֹסתינים” כולם, ההצעות נתקבלו ברצון, כל הנאספים בערו באש וקראו פה אחד: “נעשׂה ונשמע!” – הכל יפה ונחמד ונעים עד כלוֹת הנפש. – גם הקונגרס כשהוא לעצמו עוד לא חדל מעשוֹת פרי ספרותי. מַחברות מיוחדות המסַפרות תהלתו יוצאות בלשונות שונות, כתבי-העת לישׂראל ולעמים מביאים עוד לפעמים מאמרים והערות המתיחסים לו, ואין צריך לאמור שהאוֹרגן ה“ציוני” עצמו משתדל לשמור את הרושם שעשׂה הקונגרס ולבלי תת לו להמָחות מהרה מעל לב הקהל. עיניו משוטטות בספרות העתית של כל העמים והארצות, וכל מקום שהוא מוצא שבחו של הקונגרס, אפילו באיזה מכ“ע חסר-ערך היוצא בלשון איזה מעמי-אירופא הקטנים, הוא ממהר להעתיק תמצית הדברים בשׂמחה. רק לשון אחת של עם אחד קטן לא זכתה לכבוד הזה, אע”פ שגם בה הרבו כה"ע להלל ולשבּח את הקונגרס: – הלשון העברית.

בקצרה, כל העולם אומר שירה. ובתוך ההרמוֹניא הכללית הזאת לא יפּלא איפוא, כי הערתי הקטנה על דבר הקונגרס נחשבה כדיסונַנס והעירה עלי חמת רבים עד להשחית. גם מראש ידעתי אמנם, כי דברים כאלו בעת כזאת לא יהיו מחוּלים לי, והכינותי עצמי לשמוע במנוחה קול מַשק “מליצות רמות” וחדוּדים מסופקים – כיד ה' הטובה על סופרינו בכמו אלה – ולשתוק. אבל הדברים שהשמיע נגדי רמ"ל ליליענבלום², סופר שאינו רגיל לדבּר “על העצים ועל האבנים” לתפארת המליצה בלבד, הם הראוני לדעת, כי באמת יותר מדי השתמשתי הפעם בהכלל הישן: “די לחכּימא ברמיזא”. לא נעים “לשחות נגד הזרם”, ודבר הנעשׂה בלי חמדה, רק מפני שחובה לעשׂותו, אין מטפּלים בו יתר על המדה המוכרחת. על כן הרשיתי לי בהערתי ההיא לקצר מאד, בסמכי על טובי הקוראים, שימַלאו מדעתם את החסר, על ידי צירוף הדברים לשאר השקפותי הידועות להם מכבר. עתה רואה אני, כי טעיתי בזה ונתתי מקום להכניס בדברי כוָנות זרות ודעות רחוקות מלבי, ומפני זה עלי לעשׂות עתה מלאכה קשה ובלתי נעימה: לכתוב “פירוש” לדברי עצמי, לשוב ולהציע השקפתי על הענין בדברים יותר ברורים.

–––––

כעין הקדמה לעניני הקונגרס היתה, כידוע, דרשת נוֹרדוֹ על דבר מצב היהודים בכלל. הדרשה הזאת הוכיחה בדברים יורדי חדרי בטן, כי בכל העולם היהודים בצרה גדולה הם, בצרה גשמית או מוסרית. בארצות המזרח צרתם היא גשמית: מלחמה תמידית על צרכי-הגוף היותר הכרחיים, על פת לחם יבש, מעט אויר לנשימה, שמונעים מהם מפני שיהודים הם. ובארצות המערב, ארצות האימַנציפּציא, מצבם החמרי אמנם אינו רע ביותר, אבל לעומת זה גדולה שם צרתם המוסרית: רוצים הם ליהנות מזכויותיהם בשלמותן – ואינם יכולים; משתוקקים להדבק בעם הארץ ולהשתתף בחייו החברתיים – והם מרוחקים בזרוֹע; שואפים לאהבה ואחוה – ופוגשים במבטי שׂנאה ובוז מכל עבר; יודעים בעצמם שאינם נופלים משכניהם בכל כשרון ומדה טובה – ושומעים חרפּתם כל היום, כי בעלי נפש שפלה הם ואינם מוכשרים להתרומם למדרגת האריים. ועוד כיוצא בזה.

ובכן?

נורדוֹ עצמו לא דבּר מאומה על השאלה הזאת, שלא נכנסה בחוג דרשתו, אבל הקונגרס כולו היה התשובה על זה, ובהתחילו בדרשת נורדו, היתה כוָנתו לאמור: ובכן, כדי להפּטר מכל הצרות האלה, צריך ליסד “מדינת-היהודים”.

נצייר לנו איפוא כי כבר הושׂגה הסכמת תוגרמא ויתר הממשלות, והמדינה נוסדה ודוקא “פאֶלקעררעכטליך”, כחפץ “הקיצוניים” שבאנשי הקונגרס. האמנם בזה כבר בא או נתקרב הקץ להצרה הגשמית? כל עניי ישׂראל יהיו אמנם רשאים אז לילך למדינתם ולבקש שם פרנסתם כאַות נפשם, מבלי שיפגשו על דרכם מכשולים מלאכותיים בתמונת “חוקים מגבילים” וכדומה. אבל בזה שיוכלו לבקש פרנסה עוד לא יוָשעו; צריך שיוכלו למצוא את מבוקשם. יש חוקים טבעיים המגבילים כוח מעשׂיו של אדם הרבה יותר מחוקים מלאכותיים. החיים האיקונומיים בזמננו מורכבים מיסודות שונים כל-כך, התפּתחות כל ענף מענפי הכלכלה תלויה בתנאים מרובים כל-כך, עד שאין שום יכולת לאיזה עם, אף היותר חזק ועשיר, לברוא בזמן קצר באיזו ארץ מקורי-פרנסה חדשים שיספיקו לאלפי רבבות בני אדם. העבודה האֵיקונומית אינה סגורה עוד עתה בארץ ארץ לבדה; כל העולם הוא שוק אחד כללי, שכל מדינה צריכה לרכּוֹש לה חלקה בו בעמל אין קץ. ועל כן רק הזיה הקרובה לשגעון תוכל להאמין, כי מיד בהוָסד המדינה יבואו אליה מיליונים מבני ישׂראל, והארץ תמציא להם מחיתם במדה מַספּקת. כמה יגיעות יגעו וכמה רבבות כסף השקיעו בארץ-ישׂראל במשך שנים רבות, עד שהצליחו לברוא שם ענף-כלכלה אחד חדש: מלאכת היין! וגם עתה, אחר כל העמל, אי אפשר עדיין לאמור, שכבר הצליח היין לרכּוש לו בשוק הכללי את המקום הדרוש לו, אע“פ שעודנו מעט-הכמוּת. אבל אִלו היתה ארץ ישׂראל בשנת תרנ”א “מדינת-היהודים”, וכל עשׂרות הקולוניות, שעמדו להוָסד אז לשם כרמים ויין, היו נוסדות באמת, – היה עתה יין ארץ ישׂראל משתפך כמים בראש חוצות וכל מחיר לא היה לו. מן הדוגמא הקטנה הזאת נוּכל להקיש על השאר: כמה קשה יהיה לנטוע בא"י ענפי כלכלה חדשים ולכבוש מקום לפרי העבודה בשוק-העולם. ואם יבואו היהודים למדינתם המונים המונים בפעם אחת, הנה אפשר להגיד מראש בבירור גמור, כי ההתחרות הפנימית בכל-ענף – אשר תבוא אז בהכרח, מפני שכמוּת העבודה תלך ותתרבה יותר מכפי התרַבּות הצורך בה – לא תתן לשום אחד מהם להתפּתח כראוי. ואז ישובו היהודים ויברחו ממדינתם מפני האויב היותר נורא, שגם הגירסא “פאֶלקעררעכטליך” לא תרחיקהו – מפני הרעב.

עבודת-האדמה הפשוטה אינה תלויה אמנם הרבה בשוק הכללי, ובכל אופן תתן לחם לעובדיה ולוּא גם לחם-צר. אבל אם תאמר מדינת-היהודים להושיע לכל הנתונים בצרה הגשמית, או לרובם, בעשׂות אותם לעובדי-אדמה בא“י, אז עליה למצוא ראשונה את “האוצר” הדרוש לזה. בבזיליא דבּרו אמנם בפשיטות ובבטחה על דבר “אוצר לאומי” של עשׂרה מיליון ליטרא שטרלינג. אך גם אם נתגבּר על השׂכל הבריא ונתרומם על כנפי הדמיון עד האמונה הזאת: שיש בכוחנו להגיע בקרוב לאוצר לאומי כזה, – גם אז לא הועלנו כלום. מתוך הדרשות ששמענו בבזיליאה עצמה, על דבר המצב האיקונומי של היהודים בארצות שונות, נתברר באופן נעלה על כל ספק, כי רכושנו הלאומי קטן מאד, ורוב העם חי בעוני וחוסר כל. ועל פי זה יוכל כל בעל דעה, אף אם איננו בעל חשבון גדול, למצוא מהר, כי עשׂרה מיליון ליטרא אֶפס ואַין הם לעומת הסכום הדרוש למסע העם והתישבותו בא”י על יסוד עבודת אדמה. ואף אם יתהפכו כל עשירי ישׂראל בין לילה ל“ציוניסטים” נלהבים ויתנו כל אחד מחצית הונו למטרה זו, עדיין לא יצטרף הכל ביחד לחשבון המיליארדים הרבים הדרושים לזה.

אין ספק איפוא, כי גם בהוָסד המדינה יוכלו היהודים להתישב בה רק קמעא קמעא, בהסכּם לכוח העם ולפי מדת התפּתחות הכוחות האיקונומיים של המדינה. ובתוך כך הלא יפרו וירבו גם המתישבים בארץ וגם הנשארים בגולה, והתרבּותם הטבעית של אלו ושל אלו תגרום בהכרח, כי מצד אחד יֵצר המקום בא“י יותר ויותר לבאים מחדש, ומצד אחר לא יגָרע הרבה, למרות היציאה התמידית, ממספר הנשארים בגולה. – ד”ר הרצל, בדרשתו לפתיחת הקונגרס, בחפצו להראות יתרון “מדינתו” על הישוב בא"י הנהוג עד כה, חשב ומצא, כי בדרך האחרון יעברו תשע מאות שנה עד שיתישבו כל ישׂראל בארצם. וחברי הקונגרס מחאו כף, כאִלו ראו בזה “מופת חותך”. אבל – לחנם! גם “המדינה” לא תעצור כוח לעשׂות חשבון אחר, יותר נעים.

מרה היא האמת, אך בכל מרירותה טובה היא מן ההזיה. עלינו להודות לעצמנו, כי קבּוּץ גלויות הוא דבר שלמעלה מן הטבע. בדרך הטבע אפשר שבזמן מן הזמנים ניסד מדינת-היהודים, אפשר שהיהודים ירבו ויעצמו שם עד כי תמלא הארץ אותם, אבל גם אז ישאר רוב העם מפוזר ומפורד בארצות נכר, ו“לקבּץ נדחינו מארבע כנפות הארץ” – אי אפשר: זאת תוכל להבטיח רק הדת, על ידי “גאולה” נסית.

ואם כן, אם “מדינת היהודים” גם היא אין פירושה “קבוץ גלויות”, כי אם התישבות חלק קטן מן העם בא"י – הצרה הגשמית של רוב העם בארצות הגולה מה תהא עליה?

או אולי יחשבו בעלי ה“מדינה”, כי בהיותנו “אדונים” בארצנו, נוכל לפעול בדרך הדיפּלוֹמַטיא על הממשלות להסיר את הצרה הזאת מעל היהודים המפוזרים בארצות? – כמדומה לי, שכך חושב באמת ד“ר הרצל בעת האחרונה. כי במַחבּרתו החדשה (“דער באזעלער קאנגרעס”) לא נמצא עוד חשבון הזמן, בכמה שנים יעלו בני ישׂראל לארצם, ותחת זאת הוא אומר מפורש (ע' 9), כי אם תהיה הארץ לקנין לאומי של עם היהודים, גם אם לשום יהודי לא יהיה בה קנין פרטי אפילו ארבע אַמות, תפתר שאלת היהודים לנצח. את הדברים האלה – אם לא נוציא מ”שאלת היהודים" את הצרה הגשמית – אי אפשר להבין אלא באופן האמור. – אבל התקוה הזאת נראית לי דמיונית כל-כך, עד שאיני מוציא לנחוץ להאריך בבטולה. כבר ראינו כמה פעמים, ואף ביחס לעמים אחרים, הקרובים יותר ללב הממשלות האדירות, מה כוחה של הדיפלומטיא בענינים כאלו, אם חַיִל גדול מזוין כל צרכו אינו עומד על ימינה. אדרבא, אפשר לשער, כי בימי “מדינת היהודים”, כשתנאי החיים האיקונומיים באיזו ארץ יביאו את ממשלתה להגן על עמה מפני התחרות היהודים על ידי “חוקים מגבילים”, נקל יהיה לה אז מעתה למצוא פתחון פה להצדיק הדבר, באמרה: אם צר להם המקום, ילכו למדינתם.

הצרה הגשמית לא תחדל איפוא על ידי יסוּד המדינה, ובכלל, לא בידינו היא לשׂים קץ לה (להקטינה ברב או במעט נוכל גם עתה על ידי אמצעים שונים, כמו הרחבת עבודת-האדמה ואוּמנוּת בקרבנו בכל הארצות וכו'), ובין שניסד מדינת היהודים או לא, תהיה היא, הצרה הזאת, תלויה בעיקרה תמיד במצב האיקונומי של כל ארץ ומדרגת ההשׂכלה של כל עם.

ונמצאנו איפוא למדים, כי את היסוד היחידי והאמתי של הציוניות צריך לבקש רק בהצרה השניה, המוסרית.

אבל הצרה המוסרית היא בעלת שתי צורות שונות, אחת מערבית ואחת מזרחית, ומזה יוצא ההבדל היסודי שבין ה“ציוניות” המערבית ו“חבת ציון” המזרחית. נוֹרדוֹ דבּר רק על הצרה המערבית, ואת המזרחית, כנראה, לא ידע. וגם הקונגרס בכלל היה מכוּוָן כלפי הראשונה, והאחרונה לא תפסה בו מקום הרבה.

היהודי המערבי, שעזב חיי הגטוֹ ויצא להדָבק בעמי הארצות, הוא שרוי בצער על כי תקוָתו, שיקבלוהו באהבה, לא באה. והנה הוא שב אל עמו בעל כרחו ומבקש בקרבו אותם החיים שהוא משתוקק להם, – מבקש ואינו מוצא. חיי העדה וצרכיה אינם מספיקים לו עוד: כבר הורגל בחיים יותר רחבים, חברתיים ומדיניים; וחיי-הרוח, עבודת הקולטורא הלאומית, אינם לוקחים את לבבו, בהיותו רחוק מהם בחנוכו מילדותו, לא יֵדעם ולא יבינם. ובצר לו הוא נושׂא עיניו אל ארץ אבותיו ומדמה בנפשו, מה טוב היה אִלו נוסדה שם שנית מדינת היהודים, מדינה ככל מדינות העמים, עם כל נמוסיהן ודרכי חייהן. אז היה יכול לחיות בתוך עמו חיים מלאים ושלמים, למצוא בביתו כל מה שהוא רואה עתה אצל אחרים ורוקד כנגדו ואינו יכול לנגוע בו. הן אמנם לא כל היהודים יוכלו לעזוב מקומם ולילך למדינתם; אבל מציאוּת המדינה היהודית תרים גם כבודם של הנשארים בגולה, והאזרחים לא יבזום ולא ירחיקום עוד כעבדים שפלים המצפים רק לשלחן אחרים. – ובהמָשכו ככה אחר חזון-לבו זה, הוא מגַלה פתאום בעמקי רוחו, כי גם הרעיון המדיני לבדו, עוד בטרם תוָסד המדינה עצמה, כבר נוטל תשע ידות מן הצרה: יש מקום לעבודה חברתית, להתרגשות מדינית; הלב מוצא תפקידו, מבלי להתאבק בעפר רגלי זרים; – והוא מרגיש בעצמו, כי על ידי האידיאל הזה רוחו מתנערת משפלותה וכבוד אנושיותו שב אליו, בלי יגיעה יתרה ובלי כל עזרה מן החוץ. ואז הוא מתמכּר למשׂאת נפשו זו בכל חום רגשותיו, מפתּח מוֹסרוֹת דמיונו ונותן לו להגביה עוּף כחפצו, למעלה מן המציאוּת ומכוחות-האדם המצומצמים; אחר כי לא השׂגת האידיאל נחוצה לו, כי אם הרדיפה אחריו לבדה מַספּקת לו לרפאותו מחָליו המוסרי, מרגש השפלוּת הפנימית, וכל מה שהאידיאל יותר גבוה, יותר רחוק, כן יגדל כוחו יותר לרומם את הנפש…

זה הוא יסוד הציוניות המערבית וזה הוא סוד “הכוח המושך” שבּה. אבל חבת-ציון המזרחית נולדה ונתפתחה באופן אחר. גם היא היתה בראשיתה מדינית, אבל – מולדת הצרה הגשמית, ועל כן לא יכלה להסתפק ב“עבודה” של התרגשות ודברים נאים בלבד, המשׂביעים את הלב ולא את הקיבה, ומיד בהוָלדה התחילה מפני זה להתגשם בפעולות מוחשיות, ביסוּד קולוניות בארץ ישׂראל. העבודה המעשׂית הזאת קצצה בזמן קצר את כנפי הדמיון והראתה לדעת, כי חבת-ציון לא תחַסר מן הצרה הגשמית אפילו כטפה מן הים. אפשר היה איפוא להאמין, כי בהגָלוֹת הדבר הזה, יעזבו חובבי ציון את עבודתם ולא יבלו עוד זמנם וכוחם במעשׂים שאינם מובילים כלל אל המטרה. אך לא! הם נשארו נאמנים לדגלם והוסיפו לעבוד בהתלהבות כמאז, אע"פ שרובם לא הבינו גם בעצמם, מפני מה הם עושׂים כן. הרגש הרגישו בלבם, כי כך צריכים לעשׂות, אבל באין להם עם זה הכּרה ברורה במהות ההרגשה הזאת, לא היו מעשׂיהם תמיד רצויים ומכוּונים אל המטרה האמתּית, אשר אליה משך אותם לבם שלא מדעתם.

כי באותה עת עצמה שהתגברה הצרה הגשמית במזרח, היה הלב העברי שם נתון עוד בצרה אחרת, מוסרית; וכשהתחילו חו“צ לעבוד עבודתם לשם הראשונה, חש ה”אינסטינקט" הלאומי שבלב העם, כי פה, בעבודה זו, ימצא מַרפּא להאחרונה. ועל כן אחז בה ולא הרפּה ממנה גם לאחר שנגלָה לכּל, כי הצרה הגשמית לא תרָפא על ידה. הצרה המוסרית הזאת, המזרחית, שונה היא מן המערבית תכלית שנוי. זו מכאיבה לב האדם, וזו – לב האומה; זו מורגשת ליהודים שנתחנכו ברוח העמים, וזו – לאלה שנתחנכו על ברכי היהדות; זו הוא ילידת האנטיסמיטיסמוס ומציאותה תלויה במציאותו, וזו – תולדה טבעית של קשר אמתּי עם קולטורא של אלפי שנה, אשר תשאר בכל תקפּה גם אם צרות היהודים יחדלו בכל העולם ביחד עם האנטיסמיטיסמוס, גם אם כל ישׂראל בכל הארצות ימצאו פרנסתם בכבוד ושכניהם יהיו מקבּלים אותם בסבר פנים יפות ונותנים להם להשתתף עמהם בכל ענפי החיים החברתיים והמדיניים כאחים גמורים.

לא היהודים בלבד יצאו מן הגטוֹ, כי אם גם היהדות. היהודים הגיעו לזה רק בארצות ידועות, בחסד לאומים; אבל היהדות עשׂתה (או הולכת ועושׂה) זאת מעצמה בכל מקום שבאה בנגיעה עם הקולטורא החדשה. זרם הקולטורא הזאת, בבואו אל קרבה, הורס הוא את מבצריה מלפנים, ולא תוכל עוד להסגר ולחיות חיים מובדלים לעצמה. רוח עמנו שואף להתפתחות, לבלוע יסודות הקולטורא הכללית הבאים אליו מן החוץ, לעכּלם ולהפכם לחלק מעצמוּתו, כמו שכּן עשׂה כבר בתקופות שונות. אבל תנאי חייו בגולה אינם מתאימים לזה. בזמננו הקולטורא מתלבשת בכל מקום ברוח הלאומי של עם הארץ, וכל הזר הקרב אליה צריך לבטל את עצמוּתו ולהתבלע ברוח השליט. על כן לא תוכל היהדות בגולה לפתּח את עצמותה על פי דרכּה, וכשעוזבת היא חומות הגטוֹ, הרי היא בסכּנה לאַבּד את חייה העצמיים, או – באופן היותר טוב – את אחדוּתה הלאומית: להפּרד להרבה מיני יהדות, אשר לכל אחת תכוּנה אחרת וחיים אחרים, כמספר הארצות ששם בני ישׂראל נפוצים³.

ובראותה כי לא תוּכל עוד לשׂאת “כלי הגולה”, אשר הלביש אותה חפץ הקיום בצאתה מארצה, וכי בלעדיהם חייה בסכּנה, – מבקשת היא, היהדות, לשוב למרכזה ההיסטורי, בשביל לחיות שם חיים של התפתחות טבעית, להעביד כוחותיה בכל מקצעות הקולטורא האנושית, לפתּח ולהשלים את קניניה הלאומיים אשר רכשה לה עד כה, ולהכניס ככה גם לעתיד לאוצרו של המין האנושי קולטורא לאומית גדולה, פרי עבודה חפשית של עם חי ברוחו, כמו שהכניסה לשעבר. למטרה הזאת יכולה היא להסתפּק לע“ע במועט ואינה צריכה לממשלה מדינית, כי אם רק – לברוא לה בארץ מולדתה תנאים נאותים להתפּתחותה: קבּוּץ הגון של אנשים עברים העובדים, באין מפריע⁴, בכל ענפי הקולטורא, מן עבודת אדמה ואוּמנוּת עד עבודת החכמה והספרות. הקבּוּץ הזה, אשר יתלקט מעט מעט, יהיה ברבות הימים למרכז האומה, בו יתגשם רוחה בטהרתו, יתפתח לכל צדדיו ויגיע עד השלמוּת האפשרית לו. ומן המרכז יבוא אז רוח היהדות אל כל ה”היקף" הגדול, אל כל קהלות הגולה, להחיותן ולשמור על אחדוּתן הכללית. ואז, כאשר הקולטורא הלאומית בארץ ישׂראל תגיע למדרגה כזו, נוּכל לבטוח בה, כי היא עצמה תקים אנשים מבניה, שיהיו מוכשרים להשתמש בשעת הכושר בשביל ליסד שם גם מדינה – לא רק מדינת-יהודים, כי אם מדינה יהודית באמת⁵.

הבת-ציון זאת, הדואגת לקיום היהדות בעת שהיהודים נתונים בצרה, זרה היא ובלתי מובנה לה“מדיניים” המערביים, כמו שזרה ובלתי מובנת היתה “יבנה” של ר' יוחנן בן זכאי להמדיניים אז. על כן לא תוכל הציוניות של יהודי-המדינה להניח דעתם של יהודי-היהדות, והם רואים בהתפּשטותה סכּנה לחפצם ומטרתם המה.

סוד קיומו של עמנו הוא – כמו שהשתדלתי להראות במקום אחר⁶ – מה שעוד בימי קדם למדוהו הנביאים לכבּד רק את הכוח הרוחני ולבלתי הבט “ביראת הרוממות” על כוח הזרוע. כי על כן לא הגיע, כיתר עמי הקדם, ל“התבּטלות ישותו” מפני אויביו החזקים ממנו. כל זמן שנאמן הוא להיסוד הזה, יש לו בסיס נכון בחיים. כי בכוח רוחני לא נופל הוא משאר העמים ואין לו סבּה להתבטל. אבל רעיון מדיני שאינו נשען על הקולטורא הלאומית מסוגל להסב לב העם מאחרי הכוח הרוחני שבּו ולהוליד בקרבו נטיה לבקש “כבודו” בהשׂגת כוח גשמי וממשלה מדינית, ועל ידי זה יפּסק החוט המקשרו עם העבר וישָמט הבּסיס ההיסטורי מתחתיו. אין צריך לאמור, כי אם לא יצא הרעיון אל הפועל יהיו תוצאותיו מעציבות מאד, כי ישאר העם קרח מכאן ומכאן. אך גם בצאתו לפעולה באותו המצב המוסרי שאנו בו עתה, שלא רק העם, כי אם רוחו מפוזר ומפורד, – תהיה היהדות בסכנה גדולה. כמעט כל גדולי העם, שהשׂכלתם ומעמדם בחברה מכשירים אותם לעמוד בראש המדינה, הם אנשים הרחוקים מן היהדות ברוחם ואין להם כל מושׂג נכון מעצמוּתה וערכּה. אנשים כאלה, גם אם יהיו בנים נאמנים למדינתם וחפצים בהצלחתה, יראו בהכרח את ההצלחה הזאת באותה הקולטורא הנכרית שהם עצמם מלאים רוחה, ובאמצעות השפּעה מוסרית או גם ביד חזקה ישתדלו לנטוע אותה במדינה, באופן שמדינת היהודים תהיה לבסוף מדינת אשכנזים או צרפתים מזרע היהודים. דוגמא קטנה מן הפּרוֹצס הזה יש לנו גם עתה בארץ ישראל⁷. וההיסטוריא מלמדת, כי בימי מלכי בית הורדוס היתה ארץ ישׂראל אמנם “מדינת היהודים”, אבל הקולטורא הלאומית היתה בזויה ונרדפת, והמלכות עשׂתה כל מה שביכלתה בשביל לטעת בארץ את הקולטורא הרוֹמית ובזבזה כוחות האומה לבנין היכלי אלילים ובתי קרקסאות וכו‘. מדינת יהודים כזו תהיה סם המות לעמנו ותשפיל רוחו עד עפר: לכוח מדיני ראוי להתכבד לא יגיע, ואת הכוח המוסרי החי בקרבו לא יכיר; מדינתו הקטנה, אשר תהיה “ככדוּר הצחוק בידי שכניו האדירים ולא תתקיים אלא על ידי נכלי הדיפּלוֹמַטיא והכנעה תמידית לפני מי שהשעה משׂחקת לו” – לא תוכל למלאות נפשו גאון לאומי, ואת הקולטורא הלאומית, שבה היה יכול לבקש ולמצוא את גאונו, לא נטע במדינתו ולא מפיה הוא חי. וכה יהיה אז באמת – הרבה יותר מעתה – “עם קטן ושפל”, עבד ברוחו “למי שהשעה משׂחקת לו”, מביט בקנאה וחמדה על “האגרוף” של “שכניו האדירים”, וכל קיומו בתור “בעל מדינה” לא יוסיף פרק נכבד בספר ההיסטוריא שלו. והאם “לעם עתיק יומין אשר היה לאור גוים” לא יותר נאה היה להכּחד מן העולם מאשר להגיע בסופו למטרה אחרונה כזו?⁸ – ה’ ליליענבלום מזכירני, כי בזמננו יש מדינות קטנות, כארצות שווייץ, שאין רשות לעמים אחרים להתערב בעיניניהן ואינן צריכות ל“הכנעה תמידית”. אבל כל המדמה א“י לארצות קטנות כאלה שוכח הוא את מצבה הגיאוגרפי ואת ערכה הדתי לכל העמים. שני אלה לא יתנו בשום אופן ל”שכניה האדירים" (כמובן, לא כוַנתּי במבטא זה – כפירושו של ה' לל"ב – על “הדרוזים והפרסים”) להסיח דעתם ממנה לגמרי, וגם בהיותה למדינת היהודית יהיו עיני כולם נטויות אליה וכל אחד מהם יחפוץ להשפיע מרוחו על הפוליטיקא שלה בעל כרחה, כמו שאנו רואים בשאר מדינות חסרות-כוח (תוגרמא ועוד) שיש לעמי אירופּא הגדולים “אינטרסים” שם.

כללו של דבר, גם “חבת-ציון” לא פחות מן ה“ציוניות”, רוצה במדינה יהודית ומאמינה באפשרות הוָסדה לעתיד; אבל בעוד שה“ציוניות” מבקשת בה סגולה לעניוּת, מנוחה שלמה וכבוד לאומים, – יודעת “חבת-ציון”, כי כל אלה לא תתן לנו המדינה, עד ש“הצדק העולמי ישב לכסא וימשול בחיי העמים והמדינות” – ואינה מבקשת אלא למצוא בה “מקלט בטוח” להיהדות וקשר קולטורי לאחדוּת העם. ה“ציוניות” מַתחילה על כן עבודתה מן הפּרוֹפּגנדא המדינית, ו“חבת-ציון” – מן הקולטורא הלאומית, אשר רק על ידה ובשבילה תוּכל המדינה להוָסד באופן הרצוי ומועיל לרוח העם.

–––––

ד“ר הרצל, בדרשתו הנזכרת, הגיד אמנם גם הוא, כי ה”ציוניות" דורשת לשוב אל היהדות קודם שנשוב למדינת היהודים. אבל הדברים הנעימים האלה רחוקים כל-כך מן המעשׂים, עד שבהכרח אנו באים לידי מחשבה זרה, שאין כאן אלא מליצה נאה.

קשה עלי מאד לדבּר על מעשׂים פרטיים, שאי אפשר לנגוע בהם מבלי לנגוע עם זה גם בכבוד אנשים פרטיים. בהערתי ע“ד הקונגרס הסתפקתי על כן רק ברמזים כלליים, אשר האמנתי כי יובנו היטב לבקיאים במהלך הענין, וביחוד לצירי הקונגרס. אבל איזו ממתנגדי השתמשו בזהירותי זאת לרעתי ועשׂו עצמם כאִלו לא הבינו כלום. בתמימוּת מלאכותית הם שואלים, מה עוֶל מצאתי בהקונגרס, וגם בוֹש לא יבושו להכחיש בפומבי דברים הידועים לרבים. ה”טקטיקא" הזאת מביאה אותי פה, למרות רצוני, להרים מעט את הטלית היפה, שהאפילו בה על הכל, ולספּר איזו פרטים המראים תכוּנת התנועה הזאת והלך-רוח בעליה.

אִלו היתה באמת מטרת ה“ציוניות” להשיב לב העם אל היהדות, לעשׂותו לא רק לעם מדיני כי אם לעם החי ברוחו, – אז לא היה הקונגרס הציוני דוחה שאלות הקולטורא הלאומית – שאלת הלשון והספרות, שאלת החנוך והרחבת הידיעות הלאומיות – עד “לערב שבת בין השמשות”, עד השעה האחרונה, לאחר שנגמרו כל הוכּוּחים ע“ד “רעכטליך” או “פאֶלקעררעכטליך”, על דבר בחירת פלוני לחבר הועד, על דבר ה”מיליונים" שלא באו לעולם וכו'. בעת שכּל הנאספים היו כבר עיפים יותר מדי ובשׂמחה ראו את השמש שוקעת ביום האחרון וקץ הכל הולך וקרב, – אז הניחו שעה קלה לדרשת אחד החברים על כל אותן השאלות הגדולות, שהן באמת נשמת הכל ובלעדיהן כל השאר מהֶבל יחד. כמובן, יצאה הדרשה היפה חטופה ומקוצרת, למשׂא ומתן על פרטי הדברים לא היה עוד פנאי, “מגבוה” הציעו למסור כל ה“דאגות” האלה בידי קוֹמיסיא של איזו סופרים אשר קראו בשם, וכל הנאספים ענו “אמן” רק בשביל לגמור ולהפּטר.

אך אין צורך ללמוד הדבר “מכּללא”, כי בפירוש נאמר כן באחת הדרשות האוֹפיציאַליות, שנרשמה בהפּרוֹגרמא של עבודת-הקונגרס בתור “ביאור יסוד הציוניות” ונתבקרה ע“י ד”ר הרצל קודם שנקראה לפני הנאספים. בדרשה הזאת שמענו דברים ברורים, כי יהודי המערב קרובים מיהודי המזרח למטרת הציוניות, מפני שהם, המערביים, כבר עשׂו מחצית המלאכה: המתת הקולטורא היהודית של הגטוֹ, שעל ידי זה נשתחררו מן העבר הקיים ועומד. והדרשה הזאת זכתה גם היא למחיאת-כפים ארוכה וגם קימו וקבּלו הצעת אחד החברים, להוציאה במַחבּרת מיוחדת, כדי להפיצה בישׂראל.

באחד מגליונות האוֹרגַן הציוני “דיא וועלט” בא משל נאה על היהודים המתדבקים בכת האשכנזים הלאומיים באוסטריא גם אחר שנתאחדו אלו עם האנטיסמיטים: משל לאשה זקנה שהאוהב עזבה ובחר באחרת, ואחר שנסתה כל האמצעים, שהיתה פועלת בהם לפנים על לב בחירה, ולא עלה בידה להשיבו אליה, היא מַתחילה להראות אותות חבּה לאהובתו החדשה, אולי ישוב וירחמה בשביל גודל-נפשה זה.

חוששני מאד, כי המשל הזה, בשנוי מעט, יצדק גם על בעליו עצמם. יש אשה זקנה, שאחר שנתיאשה לגמרי מהשיב לה לב בחירה ע“י תחנונים והכנעה ושפלוּת, היא לובשת פתאום גאוּת ומתחילה להראות לו אותות שׂנאה ובוז, וגם זה כדי לפעול עליו, בחפצה, לפחות, שיכבדנה בלבו, אם לא יוכל עוד לאהוב אותה. הקורא בשׂוּם-לב מכה”ע הנ“ל ובוחן הכל בעין פקוחה, הוא לא יוכל להמלט מן הרושם, שעיני ה”ציוניסטים" המערביים נשׂואות תמיד כלפי חוץ, וכיהודים המתבוללים, מכונים גם הם לבם רק למצוא חן בעיני העמים, אלא שהללו רוצים להתאהב, והללו – להתכבד. אין קץ לשׂמחתם כשאחד מאוה“ע אמר בפה מלא, שה”ציוניסטים" ראויים לכבוד, כשאיזה מכ“ע הדפיס דברים אחדים ע”ד ה“ציוניסטים” בלי שׂחוק וקלוּת ראש, וכדומה. ובישיבה האחרונה של הקונגרס מצא היושב ראש לנחוץ לתת תודה מיוחדת בפומבי לשלשת הנוצרים אשר כבּדו את האספה בהשתתפותם בה, אע“פ ששלשתם היו מן החברים “השותקים” ולא נראה פעלם משום צד. – ואִלו חפצתי לחַטט בקטנות, הייתי יכול להוכיח מתוך מקרים שונים, כי גם במנהגיהם ומעשׂיהם בכלל אין ה”ציוניסטים" האלה משתדלים להתקרב אל הקולטורא היהודית ולהתמלא מרוחה, כי אם, להפך: – לחַקות, בתור יהודים, את מנהגי האשכנזים ומעשׂיהם, ואף היותר זרים לרוח היהדות, ולהראות בזה, כי גם היהודים יכולים לחיות ככל הגויים ולעשׂות כמעשׂיהם. די להזכיר את המקרה המעציב שקרה בעת האחרונה בווינא, כי יצאו הבחורים הציוניים להפיץ תורת ה“ציוניסמוס” באגרוף ובמקל, כמנהג אשכנז, והאוֹרגן הציוני הראה פנים שׂוחקות למעשׂה זה, ובכל זהירותו לא יכול להסתיר את שׂמחתו על כי האגרוף הציוני עשׂה חַיל…

גם הקונגרס בכללו היה מכוּוָן יותר “להראות העמים והשׂרים”, מאשר לברר לנו לעצמנו, מה חפצנו ומה כוחנו. רוצים היו “מחוללי התנועה” להראות להעומדים מבחוץ, כי העם נוטה אחריהם בלב אחד ודעה אחת. והאמת צריכה להאמר, כי בדעת ברורה וברצון אמיץ רדפו אחר מטרתם זו מראש ועד סוף. בארצות שהצרה הגשמית שולטת בהן ואין לב העם בכלל מוכשר לשגות ברעיון מדיני לעתיד רחוק, - נתפרסמו עוד לפני הקונגרס, על ידי ציר מיוחד, שמועות טובות, שמתוכן אפשר היה ללמוד, כי גם הסכמת תוגרמא וגם המיליונים הדרושים אינם רחוקים מאתנו, וכי אין הדבר חסר אלא אוֹרגן לאומי, שיוכל לבוא בדברים עם הכל בתור בא כוחו של העם, ועל כן נחוץ שירבה העם לשלוח צירים להקונגרס וגם “פּטיציות” באלפי חתימות, והוַעד אשר יבחר בו הקונגרס הוא יהיה האוֹרגן המבוקש⁹. – לעומת זה נשמרו מלהודיע מראש בדברים ברורים, כי הציוניות של הרצל לבדו תהיה ליסוד הקונגרס, כי היסוד הזה עומד למעלה מן הבקורת, וכל הבא אל הקונגרס אין לו רשות להרהר אחריו. ב“סדר-העבודה”, שנשלח ביחד עם כתב-ההזמנה, נאמר רק בכלל, כי לחבר הקונגרס יוכל להיות “כל המגלה דעתו, שמסכים הוא להפּרוגרמא הכללית של הציוניסמוס”, מבלי שנודע, מה היא הפּרוגרמא הכללית ואיפה היא נמצאת. וכה באו לבזיליא אנשים שונים ורחוקים זה מזה בדעותיהם ותקוותיהם, בחשבם בתומתם, כי כל מי שעיניו נשׂואות לציון, אע“פ שאין השקפתו מתאימה לזו של הרצל, כבר יצא ידי חובת “הפּרוגרמא הכללית” ומוּתר לו להיות חבר להקונגרס ולהציע שם את השקפתו. אבל ראשי הקונגרס השתדלו בכל כוחם, ששום חלוקי-דעות בשאלות יסודיות לא יבואו בו לידי גִלוי, והשתמשו בכל התחבולות ה”פרלמנטריות“, שלא יהיה מקום למשׂא ומתן ובירור הדעות בשאלות כאלה. עוד באחת האספות שקדמו להקונגרס (פאָרקאָנפערענץ) נתעוררה שאלת הפּרוֹגרמא. ואיזו מבני ווינא הראו על הדברים האמורים בסדר-העבודה ורצו להוציא מהם תולדה, שאין רשות לעורר עוד שאלה כזו, אחר כי כל הבאים קבּלו עליהם הפרוגרמא הכללית של הציוניסמוס, ואין ציוניסמוס אלא זה שבווינא, ומכ”ע “דיא וועלט” – נביאו. אך רבים מן הנאספים לא הסכימו לפירוש זה, ובהכרח נבחרה קוֹמיסיא לחבּוּר הפּרוֹגרמא. הקומיסיא השׂכּילה לחבּר פּרוגרמא אשר שבעים פנים לה וכל אחד יכול לפרשה כרצונו, והפּרוגרמא הזאת הוצעה לפני הקונגרס בבקשה לקבּלה כמו שהיא, בלי שום וכּוּחים. אבל בין החברים נמצא אחד אשר לא רצה להכּנע, ועל ידו נתעורר משׂא ומתן ארוך על אדות מלה אחת. אז ראו רבים לתמהון לבבם, כי הרבה מיני “ציוניים” יש בעולם, ומַסוה “האחדוּת” היה בסכנה להקָרע לשנים לעיני כל הקהל, לולא מהרו הראשים לאַחה את הקרע תיכף בראשיתו ברוב כשרון. ד“ר הרצל במַחבּרתו החדשה מביא ראיה מזה, עד כמה היתה מלה זו (“פאֶלקעררעכטליך”) רבת-ערך בעיני הציוניים. אבל באמת אפשר היה לעורר וכּוּחים “מסוכנים” כאלו גם על הרבה מלות אחרות. כי רבים מן החברים לא הרגישו כלל, עד כמה רחב הפרץ בין הדעות השונות בענינים עיקריים, וכל וכּוּח בענין כזה היה מסוגל לפקוח העינים ולפוצץ כל הבנין לרסיסים. אבל וכּוחים כאלה לא נתעוררו, כי גם אלה המעטים, אשר ראו והבינו מה שלפניהם, נרתעו לאחוריהם מפני סכנת ה”הריסה", – וכה הושׂגה המטרה: האילוּזיא של האחדות נשמרה עד סוף, “העומדים מבחוץ” ראו בעיניהם את “העם הנאחד” המבקש “מדינה”, והעומדים מבפנים שבו לביתם בלב מלא התפעלות, אך בלי הוספה כל שהיא לבירור דעותיהם ויחוסן זו לזו.

–––––

ואולם, אחרי כל אלה, מודה אני, שה“ציוניסמוס” המערבי טוב ומועיל מאד ליהודי המערב, אלה אשר היהדות כבר נשתכחה מהם כמעט, ורק איזה רגש כהה ובלתי מובן להם לעצמם הוא כל הקשר שבינם ובין עמם. התיסדות ה“מדינה” על ידם היא לע“ע רק “חששא רחוקה”, והרעיון על דבר המדינה מביאם בתוך כך להקדיש כוחם לעבודת עמם, מוציאם מתחום השפלוּת של האַסימילציא ומחזק בלבם את הרגש הלאומי העברי. ואם, לאחר שיוָכחו, כי לא במהרה יהיו לנו שוטרים ונטוּרי קרתא משלנו, יתרחקו אולי הרבה מהם לגמרי מגבולנו, - גם אז לא יהיה ההפסד מרובה על השׂכר שיצא לנו מן התנועה הזאת, כי יחד עם זה בודאי ימָצאו ביניהם אנשים נלבבים אשר במשך הזמן יתעוררו לרדת לעומק הענין וללמוד דעת את העם ואת רוחו, ואז יגיעו מאליהם לחבת-ציון האמתית, המתאימה לרוח עמנו. – אבל בארצות המזרח, מקום מקלטה של היהדות ומקום מולדתה של חבת-ציון היהודית, תוכל ה”מדיניות" להביא רק הפסד בלבד. ה“כוח המושך” שבּה הוא יחד עם זה גם “כוח הדוחה” להאידיאל המוסרי אשר החיה שם עד כה את הלבבות. ואלה המתרחקים עתה מן האידיאל הזה ומחליפים אותו בהרעיון המדיני – הם לא ישובו עוד אליו גם כאשר תעבור ההתרגשות והמדינה לא תוָסד: רק לעתים רחוקות נראה בחיים ההסטוריים תנועה חוזרת על עקבה בטרם תנסה ללכת הלאה והלאה עד כי תאבד דרך… ועל כן, כשאני רואה את הערבוביא שהביאה התנועה הזאת במחנה חו"צ שבמזרח, כשאני רואה אנשים, אשר עד לפני זמן מה נראו כמבינים חפצם ויודעים דרכם, עוזבים פתאום את הדגל אשר אך אתמול היה קודש להם וכורעים ברך לפני רעיון שאין לו שורש ברוחם, רק מפני שבא מן המערב; – כשאני רואה כל זה וזוכר עם זה, כמה “פּרוֹכּסיסמין” של התלהבות פתאומית כבר היו בקרבנו ועברו כצל, – אז הנני מרגיש בי באמת, כי היאוש מתחיל לתקפני.

וברגש כזה כתבתי אותם הדברים על אדות הקונגרס, ימים אחדים אחרי הסָגרו. ובהיות אז הרושם חדש בלבי וצערי גדול, פלט עטי איזו בטויים קשים, שעתה הנני מתחרט עליהם, מפני שאין מנהגי להשתמש בכמו אלה. אבל במה שנוגע לעצם הענין, אין לי על מה להתחרט: מהלך הדברים מאז ועד עתה לא הוכיח את משוגתי; אדרבא, הוא חזק בלבי את ההכרה, שאם לכלל כעס באתי – לכלל טעות לא באתי.

¹

“תשוּעת ישראל – כך סימתי אותה ההערה החוטאת ע”ד הקונגרס, שבשבילה בא מבּוּל של דברים לספרותנו ועדיין לא פסק – עתידה לבוא על ידי נביאים לא על ידי דיפּלוֹמטים". והדברים האלה, אשר האמנתי, כי בקשר עם מה שקדם להם יובנו על בורים לכל בעל דעה, נתנו אף הם חומר רב לתוכחות, חדוּדים, או דברים סתם, הראויים כולם יחד להחשב כעדות לדורות על עניוּת-הדעת הנוראה השׂוררת כעת בקהלנו, עד שאי אפשר לסופר לבטא מחשבתו לפעמים בדרך מיתפוֹרית, כנהוג בכל ספרות מלבד ספרות הילדים, שמא יטעו הקוראים ויפרשו הדברים כמשמעם! אם לא יטעני יזכוני (כי הן לא נקל לזכּור בדיוק כל הדברים המחוכמים שנדפסו ע"ד ההערה ההיא), נמצא גם מי שהאשימני, כי נטלתי לעצמי שם “נביא”! תמימוּת קדוֹשה כזו אי אפשר, כמדומה לי, שתמצא בשום ספרות שבעולם. ולכבוד ספרותנו הנני רוצה להאמין, כי גם אצלנו אין זה אלא חזיון זמני, בתור ריאַקציא נגד החריפות היתרה של אבותינו, שלא היה מוחם סובל כלל דברים כפשוטם והיו מעמיקים לבקש רמזים ומיתפוֹרות אף במקום שאינם.

איך שיהיה, אינני מוצא בנפשי לא חפץ ולא כשרון להרבות שיחה על דברים הנראים לי מובנים די צרכם, ולא הייתי חוזר ומדבּר פה על הענין הזה, לולא הראוני מקרים שונים בימים האחרונים, שאם ביחס אל ה“נביאים” רשאי אני לעניח למתנגדי שיפרשו הדבר כרצונם, אחר כי סוף סוף אין אנו חיים עתה בתקופה של “נבואה”, – הנה ביחס אל ה“דיפּלוֹמַטים”, צורך השעה מחייבני לברר היטב את המכוּוָן, כי הם המה העומדים עתה על הבמה, ובהבנת-הקהל את השקפותיהם ודרכיהם תלויה תכוּנת מעשׂיהם העתידים.

–––––

אם לפני הקונגרס היה אולי בין הציוניים מי שדאג לפעמים בלבו, מאין נקח במדינת היהודים “נבחרים” לבית הפּרלמנט ודיפּלוֹמַטים להנהגת הפוליטיקא, – הנה בודאי סרה מעליו הדאגה הזאת בימי הקונגרס, בראותו אז באופן מוחשי, כי הכשרון לחקוי, שבני עמנו מצטיינים בו בכל ענין, יבוא גם בזה לעזרתנו וילמדנו את המלאכות האלה בזמן קצר.

הקונגרס לא רק התנהג על פי כל חוקי הפרלמנטריסמוס אלא אף התחבולות הפרלמנטריות, להפר חוק בשעת הדחק – לא חסרו בו. וגם אחינו המזרחיים, שמימיהם לא ראו פרלמנט וסדריו ושבאספותיהם הורגלו ב“סדרים” אחרים לגמרי, למדו פה כל התורה כולה על רגל אחת, ומיד אחר הישיבה הראשונה כבר ידעו “איך להתנהג”, כבר קראו לעת הצורך את הקריאות הנהוגות והוגיעו את היושב-ראש בהערות “מן הענין” ובפתקאות מלאות עצות והצעות – הכל כ“נבחרים” גמורים. ולא זו בלבד, אלא שכפי הנשמע הביאו אתם את התורה הזאת גם לביתם, ובאספותיהם למקומותם הם מחַקים עתה את המנהגים שראו בבזיליא, באופן שכל אספה היא כעין “זעיר-אנפין” של קונגרס.

וכן הדבר בדיפלומטים. מסופקני מאוד, אם מנהיגי הקונגרס הברליני בשעתו צריכים היו, בשביל לפשר בין האינטרסים המדיניים של הממשלות השונות, לדיפלומטיא יותר עמוקה מזו שהצטרכו לה מנהיגי הקונגרס הבזילי, בשביל לחפּוֹת על ההתנגדות הפנימית שבין הכתות ה“ציוניות” השונות; וכמדומה לי, שיותר מן ה“הטרַקטַט הברליני” ראויה היא הפרוגרמא הבזילית לשם מוֹנוּמנט דיפלומטי המעיד על כשרון מצוין במקצוע זה. כמעט אין דבר בפרוגרמא הזאת שאינו סובל פירושים שונים ורחוקים זה מזה, שאינו יכול להתקבל מכל הכתות המתנגדות ולהתפרש “למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה”. ולא לחנם עמד אחד מן החברים על רגליו – אחר שהרעש ע"ד “פאלקעררעכטליך” קם לדממה והפרוגרמא נתקבלה – והציע בתמימוּת, שהועד אשר יבחר הקונגרס יחבר “פירוש” על הפרוגרמא ויפרסמהו בין החברים, כדי שידעו הכל את מובנה האמתּי ולא יגלו בה פנים שלא כהלכה. החבר הטוב הזה לא בקש אמנם אלא פירוש קצר, בשביל להשמר מטעות בפשט הדברים, אבל באמת אפשר לכתוב פירוש רחב ומלא ענין כמעט על כל מלה שבה, להראות למה נאמרה מלה זו ומה באה להעלים. ואולם, למטרתי פה, צריך אני לפרש באופן הזה רק מלה אחת.

בין השאלות היותר מסוכנות להאחדוּת והיותר זקוקות איפוא למלאכת הדיפלומטיא – היתה בבזיליא שאלת “הקולוניזציא המעשׂית”.

כידוע, עוד בטרם לֶדת הציוניסמוס החדש, נתחלקו חובבי ציון לשתי כתות ביחס אל הישוב המעשׂי בא“י. רובם אחזו בשיטה של “הרחבת הישוב מכל מקום”. למרות כל המעצורים הגדולים, בראשונה מצד תנאי העבודה ומצב העם בא”י ובחו“ל, ואחרי כן גם מצד הממשלה הטורקית, אשר כל אלה יחד השחיתו פני הישוב ונתנו לו צורה של “עסק” מבולבל ותלוי באויר, של התחרות מגונה ו”חלוקה" חדשה, – למרות כל אלה לא רצו בעלי השיטה הזאת להסיח דעתם מהרחבת הישוב ולחכות עד שיוּסרו, לפחות, המכשולים היותר קשים; כי לפי דעתם, כל הפסקה בעצם עבודת הקולוניזציא תביא מות וכליה לכל הענין, וגם ישוב מבוהל ובנוי על תוהו טוב מלא-כלום. לעומתם נמצאו זה כשבע שנים מתי מספר, אשר מאז ועד עתה עמלו בכל כוחם להראות, עד כמה לא יצלחו מעשים כאלה לקרבנו אל המטרה, ויעצו לחדול מהרחבת הישוב המעשׂי, עד שאפשר יהיה לכוֹננוֹ על יסודות נאמנים, ברשות הממשלה שם ובאוֹרגניזציא טובה, על ידי חברה גדולה מיוחדת לכך, שתוָסד באופן נאות לדבר. הנני חושב, כי רוב הקוראים מחו“צ זוכרים עוד את הוכּוּחים הרבים שנתעוררו בדבר ה”אמת מארץ ישראל" הראשונה והשניה, ואינני מוצא על כן לנחוץ לשוב ולהציע בזה פרטי הטענות משני הצדדים. – כמובן, נצחו המרובים את המועטים; הקהל לא שם לב לדברי האחרונים, הסופרים פטרום בצעקות ותוכחות וחדוּדים, – והדבר היה נמשך והולך כבתחלה. אבל מה שלא עשׂה השׂכל עשׂה הזמן. הנסיונות החדשים להרחבת הישוב בשנים האחרונות ע“פ השיטה הקודמת הוסיפו רק איזו חורבות חדשות, ביחוד מעבר לירדן, ומעט מעט התחילו גם המון חו”צ להבין, או לפחות להרגיש, כי לא כך “עושים היסטוריא”. נמצאו עוד אמנם כה וכה סופרים ואנשי מעשׂה, אשר הלכו להם לבטח בדרכם הישנה והשתדלו גם עתה, כמנהגם מאז, לגרש את הספק מן הלבבות על ידי “בשׂורות טובות”, שרובן אינן אלא אחיזת עינים. אם, למשל, יין הקולוניות התחיל לבסוף, אחרי עמל אין קץ, לכבוש לו דרך בעולם, – מיד הרימו אלו את קולם בתרועה: הרי לפניכם מופת ברור, כי אמנם יש שׂכר לפעולתנו ולשוא פחדו פחד אלה ה“פּסימיסטים” וכו'. ועם זה, כמובן, נזהרו בלשונם ולא גִלו את הסוד: כי גם עתה לא ימָכר בכל העולם אף השליש מן היין הנעשה ביקב ראשון לציון לבדו, וכי מזה נראה, להפך, מה רב היה עתה האסון, לו לא עצרה ממשלת תוגרמה בעד קלות-דעתנו לפני שבע שנים, ועוד כעשׂרים קולוניות היו מוציאות עתה ענבים ויין. – אבל למרות כל ההשתדלות הזאת מצד ה“אוֹפּטימיסטים”, נתגלה בעת האחרונה יותר ויותר, כי הספק הולך ומתגבר, כי איזה רגש מר מוּנח כאבן כבדה על פתחי הלבבות ואינו מניח עוד ל“הבשׂורות הטובות” להכּנס לתוכם ברחבה ובקול שׂשׂון ולעשׂות רושם עמוק, כבשנים הקודמות…

אין ספק בעיני, כי המצב הזה הועיל הרבה למשוך את הלבבות אל ה“ציוניסמוס” החדש. כמעט הכל הרגישו כבר, כי כך אי אפשר, כי אם לא ישתנו תנאי העבודה שנוי עיקרי, צריך יהיה לחדול לגמרי מהרחבת הישוב. אבל בהיות רוב חו“צ רואים את כל התנועה רק מן הצד החומרי, לא יכלו לצייר להם קיומה והתפּתחותה אם תפּסק העבודה הגשמית לזמן בלתי מוגבל. ועל כן, בראותם אנשים מערביים בעלי שם טוב מתיצבים בראש התנועה בקול רעש גדול, נפתח להם פתח תקוה, כי מאלה תבוא התשועה, כי הם יצליחו לָסוֹל מסלה חדשה לעבודת-הישוב ולָפחַת עי”ז רוח חיים חדשים בכל הענין. ואת מחשבתם ותקוָתם זאת הביאו רבים מחו"צ אתם גם לבזיליא.

אבל הראשים המערביים עצמם הביאו אתם לבזיליא מחשבה אחרת לגמרי. בכל “השיטה החדשה” הנדרשת על ידם יש רק הלכה אחת שנתחדשה באמת בבית-מדרשם, וההלכה הזאת היא: שאסור להרחיב את הישוב בארץ ישראל, לא רק בלי רשיון הממשלה ובלי סדרים נכונים, אלא אפילו ברישיון גמור ובאוֹרגניזציא נאותה, כל זמן שאין לנו זכות מדינית על הארץ ואינה נחשבת כולה לקנין לאומי של עם ישראל בהסכמת כל הממשלות. – הידעו חברי הקונגרס את ההלכה הזאת? יש רגלים לדבר, כי רבים מהם לא שמעוה כלל, או שמעוה ולא הבינוה על בוריה. אך מה שנפלא ביותר הוא, כי גם רבים מאלה אשר ידעו, שזו היא דעת ד“ר הרצל וסיעתו, לא שמו לב כלל לדעה זו וראו אותה כאלו אינה: כל-כך חזק הקשר בלבם בין עצם הרעיון ה”ציוני" ובין עבודת הישוב המעשי, עד שלא היו מכשרים להפריד בין הדבקים האלה ולצייר להם במחשבתם, שאפשר להיות “ציוני” ולהתנגד עם זה לעבודת הישוב אף בהיות לאל ידנו לעשותה בסדרים ובפרהסיא! ועל כן היה בעיניהם רעיון זה כדבר בטל מעיקרו, כעין “שעשוע” שמשתעשעים בו במחשבה, מבלי שיעלה על הדעת לקבעו באמת הלכה למעשה.

וראשי הקונגרס, כנראה, הרגישו בזה וידעו מראש, כי אם ינסו להכניס את ההלכה הזאת בדברים מפורשים לתוך הפרוֹגרמא, כדי לעשותה חובה על כל הציוניים, או אם ישמיטו לגמרי דבר הישוב מתוך הפרוֹגרמא ויובן מזה ממילא, שאין חפץ בו, – יקימו להם מבין הנאספים מתנגדים רבים ועצומים. ומצד אחר, הרי אף הם לא יכלו לותּר על החדוש הזה, שבלעדיו אין ה“ציוניסמוס” אלא שם חדש לדבר ישן נושן. מה עשו? קבעו בהפּרוגרמא סעיף מיוחד ע"ד הרחבת הישוב ונתנו לו מקום בראש כל האמצעים להשגת המטרה הציונית, אל אשר הוסיפו הגבלה אחת קטנה: “הרחבת הישוב באופן מועיל להשגת התכלית” (“צוועקקדיענליכע פארדערונג דער בעזיעדעלונג פאלעסטינא’ס”). ואיזהו אופן מועיל להשגת התכלית? סתמה הפּרוֹגרמא ולא פרשה! הציוניים מבין המדרש החדש הבינו את הכוָנה המסותרת: שלפי ההלכה הפסוקה, אי אפשר שיהיה הישוב מועיל להשגת התכלית עד שתוָסד תחלה מדינת היהודים; וחובבי ציון הישנים יכלו להאמין, שאין כאן אלא הגבלה צודקת ביחס אל הישוב הרעוע שהיה נוהג עד כה, אשר גם הם, לפחות המבינים שבהם, לא היתה דעתם נוחה הימנו. וכה הולידה הדיפלומטיא אותו “ערבוב המושגים” שמתאונן עליו אחד מסופרינו ², וכה אפשר היה שיקרה דבר זר ומתמיה שמסַפּר הסופר הנזכר, כי תיכף אחר הקונגרס הלך אחד החברים מבזיליא ישר לפריז, בשביל לקנות קרקע מאת “הנדיב” ליסוד “קוֹלוֹניא גליצית”!

והנה אין מגמתי פה לדון ע“ד עצם ההלכה הזאת. הרבה אמנם יש לטעון נגדה, וכשאני לעצמי הנני רואה בה משפט המתנגד אל ההגיון והנסיון ההסטורי, עד שיראוני הציוניים, היכן מצינו בדברי הימים עם זוכה לממשלה מדינית – ולא ביד חזקה – בארץ שלא עמל תחלה בעבודת-ישובה ³. אבל עם זה מודה אני, שאין הלכה זו מתנגדת בעצם למושג “חבת ציון”, ויכול אני להבין את רוח בעליה ואת חפצם והשתדלותם לקנות לה את הלבבות. רק את זאת לא אוכל להבין: איך הם נוטלים רשות לעצמם לגנוב לה את הלבבות, ללכוד את התמימים שבמתנגדיה ברשת הדיפלומטיא, באמצעות דברים המשתמעים לתרי אפי? בבזיליא – אחר שכבר נעשׂה מעשׂה ונקראו ובאו לשם בעלי דעות רחוקות זו מזו – אפשר היה עוד ללמד זכות על התחכמות כזו, שעל ידה ניצל הקונגרס מחרפת הפירוד בפומבי. אבל איזו זכות אפשר למצוא לראשי הציוניות, כשאנו רואים אותם גם עתה מחזיקים בשיטה זו של העלם דבר? הנה, למשל, באספת הציוניים הגליציים, שהיתה בלבוּב בסוף דצמבר שעבר, נתעוררה עוד הפעם שאלת הקולוניזציא במעמד אחד מחברי “הועד הפועל” שבווינא, שהשתתף בהאספה בתור בא-כוחו של הועד. הציוניים האלה אינם יכולים להפּרד מרעיון “הקולוניא הגליצית” שהיו שקועים בו בשנים האחרונות, וגם עתה גִלו את חפצם לעסוק ביסוד הקולוניא הזאת, למרות היותם מחזיקים בהחלטת הקונגרס. לדבר הזה התנגד אמנם חבר הוַעד. אבל תחת לפרוֹשׂ כשׂמלה, בדבריםברורים, את ההלכה היסודית של הועד הציוני בנוגע אל הקולוניזציא בכלל; תחת להגיד בפה מלא, כי הועד מתנגד בהחלט להרחבת הישוב באיזה אופן שיהיה, עד שתוּשׂג תחלה המטרה המדינית, – התחיל, כדיפּלוֹמַט, בהודאה במקצת: כי אמנם קולוניא גליצית בודאי יש לה ערך גדול לתועלת הפּרוֹפּגנדא, אלא שעל יסוד ידיעות שבידו ממקור נאמן הוא מטיל ספק, אם תצליח הקולוניא החדשה, ועל כן הוא מזהירם, שיהיו מתונים בהחלטתם זו, שהרי אם לא תעלה הקולוניא יפה, תֵעצר עי”ז התפשטות התנועה בארצם לזמן רב. לבסוף באה האספה, בהסכמת חבר הועד, לידי ההחלטה הזאת: “הציונים הגליציים עומדים על יסוד ההחלטות הבזיליות וכו'; אבל יחד עם זה הם מגלים דעתם, כי לעת עתה אי אפשר להם לבלתי השתמש בעבודת הקולוניזציא המעשית בתור אמצעי טוב מאד להפצת הרעיון” ⁴. ובהסכמתו של חבר הועד להחלטה כזו גִלה לנו את כל לבו. אלו היה באמת מתנגד בתחלה ליסוּד הקולוניא רק מפני הטעם שאמר בפיו – והטעם הזה צודק ומספיק מאוד – איך יכול אחרי כן להסכים, כי אמנם יש ביסוּד הקולוניא “אמצעי טוב להפצת הרעיון”? כל היודע את הענין לאמתּו מוכרח להודות, כי לפי מצב הדברים עתה בא“י, אין שום תקוה ליסד קולוניא חדשה על יסודות חזקים ונאמנים, באופן שהצלחתה העתידה תועיל באמת להפצת הרעיון; אדרבא, הסכנה קרובה, כי גורל הקולוניא הזאת יתן פתחון פה למתנגדי הענין להתחזק בדעתם ולהוכיח צדקתה “על פי הנסיון” ⁵. הציוניים הגליציים הראו בחפצם זה, כי אין להם מושׂג נכון מתנאי העבודה עתה בא”י; אבל חבר הועד, היודע כל זאת “ממקור נאמן”, איך יכול להסכים לזה באחרונה? מעיקרא מאי קסבר ולבסוף מאי קסבר? – התשובה לזה היא, כי באמת אין הועד הוויני דואג הרבה להצלחת הקולוניא הגליצית, וממרום השקפתו ה“מדינית” אין כל הבדל בעיניו, אם תמצא בא“י חורבה אחת פחות או יותר. העיקר הוא, להכניס בלבבות מעט מעט את ההלכה הפסוקה, כי לא מן הישוב תבוא התשועה ואין חפץ בו בלי חירות מדינית קודמת לו. ועל כן נחה דעתו של חבר הועד בהחלטת הגליציים העושה את הישוב רק לרע מוכרח, אשר לעת עתה אי אפשר עוד להפטר ממנו. השקפה כזו על הישוב אינה מתנגדת ביסודה לזו של הועד, ואפשר איפוא להניח להגליציים שיעסקו ביסוּד קולוניא חדשה, אע”פ שהצלחתה מוטלת בספק גדול…

ואולם לא אכחד, כי כל שאלת הקולוניא הגליצית אינה מושכת את לבבי. השם הזה בלבד: “קולוניא גליצית” – הוא בעיני כעיל התוּל רע ומר בכל משׂאת נפשנו. האמנם יהיו לנו גם בארץישראל קולוניות של בני גליציא, של בני ליטה, זמוט, פולין גדול וכו', עד סוף כל השמות של בתי הכנסיות שבערי אמריקא? – ועל כן לא הייתי תובע לדין את מנהיגי הציוניות בשביל הענין הזה בלבד, לולא היתה הדיפלומטיא שלהם בולטת ביותר עוד בשאלה אחרת, נכבדה באמת, אשר באופן פתרונה תלויות אולי כל עתידות הישוב והצלחת הענין כולו.

בעת האחרונה נתפרסמה בכה"ע מחשבה גדולה שעלתה על לב המנהיגים האלה: ליסד “בנק יהודי”, שרכושו יעלה עד לאיזו מיליון ליטרא שטרלינג. אם יש אפשרות להוציא עתה דבר כזה אל הפועל “באופן מועיל להשגת התכלית” – איני יודע. אבל בזה בודאי יודה כל איש היודע כמה גדול בזמננו כוחו של בנק עשיר, כי אם ימָצא לנו הכסף הדרוש וגם – מה שיותר קשה עוד – האנשים הדרושים, אז יוכל בנק כזה לעשׂות גדולות באמת. מצד אחד יוכל לנסות דבר אל ממשלת תוגרמא, ולא רחוק הוא שישיג מאתה, חֵלף עבודתו לטובת אוצרה הריק, רשיון לישוב הארץ בתנאים נוחים, ואולי גם קרקעות של המלכות בחנם או בזול; ומצד אחר, נקל יהיה לו להתיצב גם בראש הישוב עצמו, אם בלי אמצעי או באמצעות חברה מיוחדת אשר תשעֵן עליו, ולהביא ככה בכל הענין את הסדרים הדרושים ולהסיר מעל דרכו את המכשולים העיקריים, החיצוניים והפנימיים, שעמדו לו לשׂטן עד כה.

ועל כן אין לתמוה, כי בני עמנו, היודעים פרק בהלכות כספים, הבינו מיד כל ערכו של מוסד כזה, והרעין הולך וקונה לו לבבות הרבה, גם בין העשירים וגם בין המון העם. ואם יש רשות לדון מפרטים שונים על אחרים הדומים להם, רשאי אני להחליט, כי רבים מאד מאלו הנכונים לתת ידם למפעל זה מציירים להם את פעולותיו העתידות באופן האמור, ואינם יודעים כלל, כי הבנק הזה, אם יוָסד על דעת אותם המנהיגים, לא ינקוף אף אצבע קטנה להרחבת הקולוניזציא, או ישתדל עוד גם לעצור בעדה בהיות לאל ידו, כל זמן שלא תתן לנו ממשלת תוגרמא, ולא יסכימו גם שאר הממשלות, ליסד בארץ ישראל “מדינת-היהודים”. במכה"ע הציוני “דיא וועלט” בא אמנם מאמר גדול על הענין הזה, ובו היו רמזים דקים אבל ברורים, על דבר התעודה המדינית של הבנק ועל יחוסו השלילי אל הקולוניזציא עד שתושג המטרה המדינית. אבל בהיות המאמר הזה כתוב בסגנון דיפלומטי עמוק, לא ירדו רוב הקוראים (ביחוד המזרחיים, שלא הורגלו במלאכה שמצטיינים בה האשכנזים: לבקש ולמצוא את הרעיון הטמון בתוך הערפל של שׂפה עמוקה) לסוף כוָנתו, ולא הוציאו ממנו אלא הבשׂורה הנעימה, כי בנק לאומי גדול עומד להוָסד, והשאר היה בעיניהם דבר המובן מאליו: כי הבנק הזה תהיה ראשית מעשׂהו לפתוח שערי הארץ לפני בני עמנו ולהנחות את הישוב בדרך ישרה ובטוחה.

ואולם בעל המאמר ההוא כתב דבריו בתור איש פרטי, ועל כן אין אנו יכולים להתרעם על שבחר ב“לישנא דחוכמתא”, בחשבו אולי, כי דברים שבדפוס הזהירוּת יפה להם בענין כזה. אבל “הועד הפועל” שבווינא, העומד במשׂא ומתן עם הציוניים שבכל הארצות ואי אפשר שנתעלמה ממנו לגמרי טעות זו שהחזיקו בה רבים, – הוא הרי בודאי היה מחויב לברר את הענין בירור גמור, לפחות בדברים שבכתב, כדי שידעו ויבינו הכל, הבנק הזה למה הוא בא, ולא יַשלו נפשם בתקות שוא. ואמנם שלח הועד הפועל את דברו, כמכתב חוזר מן 10 דצמבר שעבר, אל החֶברות הציוניות, לבשר להם דבר הבנק ולעוררם שישתתפו ביסוּדו. אבל גם במכתב זה לא נשכחה “הזהירות הדיפלומטית”, כאִלו היתה הכוָנה לא לברר הדבר לאמתּו, כי אם, להפך, לחזק את הטעות בידי הטועים, עד עת קץ…

"אי אפשר להטיל ספק בדבר – נאמר במכתב ההוא – כי ישוב ארץ ישראל הוא אחד האמצעים היותר עיקריים להשגת המטרות הציוניות. אין מי שיכּיר זאת יותר ממנו. אבל כדי שיהיה האמצעי הזה באמת “מועיל להשׂגת התכלית” במובן הפרוֹגרמא של הקונגרס הבזילי, – צריך שיהיה מוקף “גרנטיוֹת” מספיקות להצלחתו. צריך שלא יהיה הישוב פורח באויר, אלא עומד על יסוד חזק של משפט (געזונדע רעכטסגרונדלאַגע). ולהשגת היסוד הזה צריכים אנו לשאוף קודם לכּל.

“והנה אין דבר שיוכל לקרבנו למטרתנו הראשונה הזאת יותר מבנק יהודי, אשר דבר יסוּדו מעסק עתה את המחשבות. בהבנק הזה יבּרא לנו כוח פועל, גדול ונכבד במדה מַספּקת, לבוא על ידו במשׂא ומתן עם “השער העליון” על אדות השׂגת ערוּבּות של משפט (ערהאַלטונג רעכטליכער בירגשאַפטען) בשביל הישוב. ואולם בהיות בכוח בנק כזה להביא כבר גם עתה תועלת מרובה לחזוּק האֶלמנט היהודי בא”י, בהחיותו כל מסחר ועסק שם, – הנה יהיה הוא לנו שׂדה-עבודה כללי, אשר על ידו תבוא האחדוּת, המוכרחת בהחלט, בין הציוניסטים הנוטים יותר למדיניות ובין אלו הנוטים יותר למעשׂה. הוא יתן לאלו ולאלו את האפשרות להעביד כוחותיהם במדה היותר גדולה, ותוצאות עבודתם של אלו ואלו יתאחדו ככה על ידו ויוליכו את כל הענין בצעדי אוֹן קדימה. להשתתף ביסודו ושכלולו של מפעל-אחדוּת כזה, שערכּו רב מאד כן מן הצד האֵיקונומי-המעשי וכן מן הצד המדיני, – זו היא עבודה הראויה להיות עתה התעודה הראשית של חברות הישוב".

“גְרַנטיות מספּיקות”, “יסוד חזק של משפט”, “ערוּבּות של משפט” – כמדומה לך שהכל אמור ושנוי ומשולש, ובכל זאת העיקר חסר! באיזה משפט המכתּב מדבּר: במשפט פרטי או מדיני? ואיזו הן “גרנטיות מספּיקות”: “פירמַן” מאת השׂולטן הנותן רשיון גלוי להאחז בארץ ולקנות קרקעות ולבנות בתים וכו' בלי כל מעצור; או דוקא “טרַקטַט” מקוּים מאת הממשלות האדירות העושׂה את ארץ ישראל למדינת-יהודים אַבטוֹנוֹמית? היודע לקרוא בין השורות ימצא אמנם בנקל את התשובה הנכונה על השאלות האלה. אבל רוב בני אדם אינם קוראים בין השורות, והלואי שיקראו לפחות את השורות עצמן בשׂימת-לב הראויה. ועל כן כי אפשר להצדיק סגנון כזה במכתב המכוּוָן גם לאנשים פשוטים, אלא אם כן נחשוב, כי זאת היתה הכוָנה באמת, שלא יביאו התמימים להיכן הדבר נוטה…

–––––

לא! יאמרו הצעקנים מה שיאמרו, – בעיני אני הדבר ברור, כי “תשוּעת ישראל לא תבוא על ידי דיפּלומַטיא” פנימית כזו, ההולכת “סחור סחור”, השׂמה מַסוה על פניה, למען הסּתר את מגמותיה האמתיות ולהבּנות מכוחות מתנגדיה. דיפּלומַטיא כזו אינה מאותם הכוחות ההיסטוריים המפרקים הרים…

אבל איך שיהיה, כמדומה לי שהגיעה השעה לשׂים קץ לבלבול הדעות במחננו. אם באמת עתיד הבנק להוָסד, אז צריך קודם כל שלא יהיה בדבר זה אף אבק גנבת-דעת. והנני חושב, כי דרישת הועד הפועל, שישתתפו כל המפלגות הציוניות ביסוד הבנק, נותנת לנו רשות לדרוש אף אנו מאתו – בטרם ינתן בידו “כוח פועל גדול ונכבד” כזה – תשובה ברורה ומפורשת, בלי כל התחכּמות “מדינית”, על השאלה הזאת: אם, בהוָסד הבנק ובבואו במשא ומתן עם “השער העליון”, יבורר הדבר, כי יש בכוח “השתדלותו” להשׂיג רשיון ממשלת תוגרמא לקולוניזציא מתוקנת בסדרים נאותים, אך אין בכוחו לע"ע להשיג הסכמתה, או הסכמת שאר הממשלות, ליסוּד מדינה אַבטוֹנוֹמית – מה יעשה אז: הישתדל להשיג את הרשיון המוגבל הזה ולגשת על פיו לעבודת הקולוניזציא המתוקנת, או לא ימצא את הדבר שוה לטפל בו ולא יגש אל העבודה עד שתבוא העת המוכשרת ליסוּד המדינה?

הן או לאו?

¹

קשה מלאכתו של הסופר היהודי המטפּל ב“שאלות היום” בעת הזאת – עת הספּיקוּלציא הלאומית – כקריעת ים סוף. בשעה שעמדו ישראל על הים, מספּרת האגדה, היתה הסכנה מַקפת אותם מכל הרוחות: “הים סוגר והשׂונא רודף והחיות מן המדבּר”, “ולא היו יודעים מה לעשׂות”. אף הסופר היהודי עתה, כשרוצה למלאות חובתו, עומד הוא תוהה ומתבונן על התנועה המתפּתחת לעיניו בחיי העם ואינו יודע מה לעשׂות: אם ישתוק – הרי הוא מועל בחובתו המוטלת עליו, להכריז על כל תקלה וסכנה, תבוא ממקום שתבוא, אם ע“י “חיות מן המדבר” או ע”י אנשים מן הישוב. ואם ידבּר אמת – הרי הוא נותן חרב בידי “השׂונא הרודף” ונראה כאִלו נלחם מלחמותיו של זה… רוח אחת אמנם פתוחה לפניו, שדרך בה יוכל לצאת בשלום מן המצר: “הים” אינו סוגר; בלי כל סכנה לעצמו או לאחרים יכול הסופר לשחות בים של “מליצה”, לבלבל דעת הקהל ברוב דברים, מבלי להגיד מאומה. אבל הכשרון, להמלט דרך הרוח הפתוחה הזאת, מתנה טובה היא שנתן הקב“ה לאשר ישר בעיניו, ומי שלא זכה לה אינו יכול להשתמש בה, אע”פ שרואה את הדרך כבושה לפניו וה“זכאים” הולכים בה בנחת וברוָחה ומוצאים חן בעיני “אלהים ואדם”…

אמרתי, שהעת הזאת היא “עת הספּיקוּלציא הלאומית”, וכמדומה לי, שזה הוא באמת גדרה הנכון, המציין בדיוק את התּכוּנה העיקרית, שבה תבּדל מכל העתים אשר היו לפניה בתולדות עמנו.

גם לפנים, ברוב הזמנים, היו בישראל עסקנים גדולים, שהיו משתתפים בצרות העם ומבקשים עצות ותחבולות להושיע לו, לפי מצב זמנם ומקומם. אבל תמיד היו האנשים האלה בני עמם במובן היותר שלם: על ברכיו גדלו ובתוכו ישבו כל ימיהם, רוחו – רוחם, וחייו – חייהם; כל רגש, כל נטיה וכל תנועה קלה שבלב העם לא היו זרים גם ללבבם, ולא היו בינו ובינם שום הבדל עצמי, שום פירוד פנימי, זולתי ההבדל הטבעי שבין האברים השונים של גוף אחד, שאינו מפרידם זה מזה, אלא, אדרבא, נותן להם כוח ויכולת להשלים זה את זה ולעזור זה לזה לחיות כולם יחד חיים נאחדים ושלמים. אנשים כאלה, כשיצאו לעבוד עבודת-העם, הכירו היטב בהאחריות הגדולה המוטלת עליהם ביחס אל הכלל כולו, שהם אינם אלא חלק ממנו; הם הרגישו בכל לבם, כי למרות דלותו ושפלותו, עוד יש ויש לעמם מה להפסיד, ועל כן עשׂו מעשׂיהם בזהירות יתרה, שקלו היטב שׂכר כל דבר כנגד הפסדו, ולא התירו לעצמם לעשות“נסיונות” בעמם, כמו שחוקרי הטבע עושׂים בצפרדעים.

לא כן עתה. מושיעים חדשים קמו לישראל, שבאו אליו מן החוץ ולא יבינו את חייו הפנימיים ואת ערכם. במצבו בהוה הוא חשוב בעיניהם כמת, שכל קיומו אינו אלא לבטלה בלי צורך ובלי תועלת, כקיומם של חנוטי מצרים; אלא שהם חושבים, שאפשר לשוב ולהחיותו, בנפחם בו נשמה “ציונית” על פי דרכם: אם יעלה הנסיון יפה, מוטב, ואם לאו – חושבים הם – מה הפסיד המת?… מאנשים כאלה באמת אי אפשר לדרוש, שיהיו זהירים במעשׂיהם. כי מה טעם יש לזהירוּת כשאין מה להפסיד? ועל כן קבּלה עבודת-העם בידם צורה “של ספּיקוּלציא” שאינה חוששת להעמיד בסכנה מה שנקבַּץ על יד מעמל שנים רבות, בשביל לנסות את “המזל”, אולי תהיה השעה משחקת לה, להתעשר ברגע אחד. פוסעים הם פסיעות גסות בדרך הרצויה בעיניהם, מבלי הבט לצדדים ומבלי הזהר. שלא יזיקו בדרך הלוּכם מאיזה צד לחיי העם. אף גבּורים הם להעמיד על דעתם ולעשׂות מה שלבם חפץ, מבלי להשגיח כלל בדעת-הקהל וגם בהחלטות אותו ה“אריאוֹפּג” הלאומי, שהם עצמם נשענים עליו ורוצים שהיה נחשב למראית עין כשופט עליון, שהכל נשמעים לגזרותיו. והגבוּרה הזאת באמת אינה דורשת אומץ לב במדה יתרה. יודעים הם, כמה גדול כוח- המושך של המטרה אשר בשמה הם עושׂים מה שעושׂים, וכי כל טובי העם החונים על דגלם עומדים ומחכּים בלב חרד לאחרית החזיון ולא יהינו להביא מהומה במחנה בעת שהנצחון, על דברת שרי הצבא, קרוב אלינו מאד… חכמים הם כשלמה בשעתו ומבינים היטב, כי האֵם האמיתית תסבול הכל ולא תאמר: “גזורו!” כי אם: – “תנו לה את הילוּד החי והמת אל תמיתוהו”. על כן ילכו לבטח דרכם ולא ייראו רע.

הרבה דברים זרים ומתמיהים יצאו ממקור ה“חכמה” הזאת במשך שתי השנים האחרונות, ויש אשר חשבנו, כי כבר הגיעה למרום קצה ולא תוכל עוד לחַדש דבר מעתה. אבל – חשבנו וטעינו. התקנות של הבנק הציוני, שנתאשרו בימים האלה בערכאות של אנגליא ונתפרסמו ביחד עם המודעה (“פּרוֹספּקט”) ע“י יסוּד הבנק, – התקנות האלה מראות לנו, כי אין גבול לה, ל”חכמת-שלמה" זו, ועוד ידה נטויה להראותנו נפלאות לא פללנו, חדשות לבקרים.

בעת שיבואו דברי לפני הקוראים כבר יהיו התקנות האלה ידועות לכל העם, המַרבה להשתתף במוסד הזה באהבה ורצון. אבל הישתדל כל העם גם לירד לעומקן ולהבין מדעתו, עד היכן הדברים מגיעים? ההמון בכלל אינו אוהב להרבות מחשבות ושׂמח הוא כשיש לו על מי להשען, בי להאמין, שיחשוב בשבילו ויעשׂה בשבילו הכל כהלכה. ומאשריו הציוניים שהוא מאמין בהם, ביחוד המזרחיים, הם אמנם יודעים ומבינים, אבל רובם “מדיניים” הם ביותר, ובאין לנו עוד “מדינה” שתתן להם יכולת לפתּח את כשרונם הדיפלומטי במשׂא ומתן עם מלכים ושׂרים, הם מתלמדים לע“ע בדיפלומטיא במשׂאם ומתנם עם העם עצמו. בשעה שמצד אחד הם קוראים בשם “העם” לצורך ושלא לצורך ומשבּחים ומפארים אותו בלי הרף, כי בו הכל וממנו הכל ורק הוא לבדו אדון כל המעשׂים, – באותה שעה עצמה הם משתדלים להעלים מן “האדון” הזה את תכונת המעשׂים הנעשׂים בשמו ולשכּך את ספקותיו בפרזות כלליות. שכך צריך להיות, שיש טעמים גדולים ונכבדים לכל דבר, שהעם מחויב להאמין ולבטוח בגדוליו ואסור לו להרהר אחר מעשׂיהם וכו', – אע”פ שהם עצמם מהרהרים ומהרהרים, ויש גם שמעיזים פניהם בפני ה“גדולים” ומוציאים הרהוריהם מלבא לפוּמא…

איני יודע אם הדרך הזאת ישרה היא בכלל, אבל גם אם נסכים, שאפשר ללמד זכות על העסקנים הנוהגים כן, אי אפשר בשום אופן להצדיק גם את הסופרים הנושאים כליהם של אלו ועוזרים על ידיהם להאפיל על האמת. העסקן – תעודתו היא המעשׂה, ובשביל שיצליח במעשׂהו אפשר שיטול רשות לעצמו – אע"פ שלא הכל יסכימו ליתן לו רשות כזו – להשתמש גם בהונאת דברים ולשון ערומים, אם חושב הוא, שיש בזה צורך להצלחת המעשׂה שהוא נותן נפשו עליו. והפקחים שבעם יודעים זאת, ובכל הכבוד שהם מכבּדים את העסקנים על מעשיהם, אינם “בונים עולמות” על דבּוּרם. אבל הסופר הרי זו כל עיקר תעודתו בתוך עמו: להאיר אור האמת על חזיונות החיים ולפקוח עיני העם, שיראה כל דבר כמו שהוא לאמתּו. ואם הסופר נעשה “דיפּלוֹמט” ומגַלה פנים שלא כהלכה בשאלות נכבדות לשם איזו מטרה מעשית – הרי הוא מחלל כהונתו ומשפיל תעודתה של הספרות, בעשׂותו אותה כלי תשמיש לחפציהם הזמניים של אנשי המעשׂה, בעוד שעליה להתרומם ממעל להם ולשפטם בלי משׂא פנים. אנשים, חפצים ומעשים נוצצים ונובלים – והאמת לעולם עומדת.

–––––

אחר ההקדמה הזאת – אשר הבקיאים במצב הענינים יבינו למה באה וכי אינה שׂיחה בטלה בלבד – הנני בא לעיקר מטרתי במאמר הזה: להתבונן על ה“תקנות” של הבנק הציוני.

ואולם כדי להבין היטב מה עשׂו בזה המנהיגים הציוניים, טוב שנחדש תחלה בזכרוננו מה שצריכים היו לעשׂות, כלומר מה שהטיל עליהם הקונגרס השני במַלאו את ידם ליסד את הבנק על פי התקנות שיחבּרו ².

כידוע, עסקה בעת ההיא קוֹנפרנציא מיוחדת בדבר יסוּד הבנק, והיא הציעה לפני הקונגרס “החלטה” (רעזאָלוציאן) בת שבעה סעיפים יסודיים על דבר תכונת הבנק ופעולותיו. בסעיף הראשון ידוּבּר על אדות הפעולות העיקריות של הבנק, ונחלקות הן לחמשה ענפים: “א) יצירות בתי חרושת, וכן חברות של אחריות ושל מסע-אניות, בארץ המזרח (אים אָריענט), על מנת להשתמש לזה בפועלים יהודים”. “ב) תמיכת קולוניות יהודיות לעבודת אדמה ע”י הלוָאות באפּוֹתיקי" וכו‘, ויֶתר הענפים הם: תמיכת עניני מסחר שונים “בארץ ישראל וסוריא”, בנין מסלות וכו’ “בארץ המזרח”, ויסוּד בתי-בנק להמטרות האמורות בלי הגבלת מקום. חמשת הסעיפים שאחר זה כוללים ענינים שונים שאין לנו עסק עמהם כאן. והסעיף האחרון, השביעי, אינו נוגע לעצם הבנק, אלא בא להגיד, כי התקנות של הבנק ודרכי הנהגתו יקבעו על ידי קומיסיא מיוחדת (פאָרבערייטונגסקאָמיסיאָן) “בהסכּמת הוַעד-הפועל”, וכי בחבּור התקנות “ישתדלו ככל האפשר למלאות את החפצים שבאו לידי גלוי בהקונגרס” (“דער אים קאָנגרעסס געאייסערטען ווינשע”).

ה' לוריא, אחד מחברי הקוֹנפרנציא, מבאר בישיבת הקונגרס את הסעיף האחרון: “לדאבון לבנו לא יכלנו לחבּר ספר-תקנות, כי לא היה לפניו החומר הדרוש. מה שהננו מציעים לפניכם הוא רק קצוּר… אם בעיקר הדבר מסכימים אתם לשבעת הסעיפים של ההחלטה, אז תחבּר הקוֹמיסיא את התקנות בהשגחתו והסכמתו של הועד הפועל… הקומיסיא אשר תבחרו יהיה מוטל עליה להשאר במסגרת ההחלטה הזאת… לא בנקל אפשר לשנות בה דבר, כי ארבעים איש במשך חמשת ימים עסקו בבירור הענין מכל צדדיו”³.

ה' אוסישקין מעיר, כי “אמנם אפשר להסכים לכּל, רק מבטא אחד יש בהצעה שהוא והציר מווארשא לא יוכלו להסכים לו, והוא: “בארץ המזרח”. ירא הוא, כי בשם "ארץ המזרח" אפשר יהיה לכלול לא רק א"י וסוריא, כי אם גם ארץ ערב ומקומות אחרים, אם לא יצלח הדבר להביא את העם לא”י וסוריא. הוא חושב על כן שבמקום “ארץ המזרח” צריך להגיד מפורש: “ארץ ישראל וסוריא”.

ה' פאֶלינקאָוויסקי מדבּר בשם כל ישראל ומעיד, כי “העם” מלא חֵמה על המעוררים ספקות וחשדות ביחס אל “מנהיגינו”. ועל כן הוא מציע להשאיר “ארץ המזרח” ולהאמין בהמנהיגים, שהכונה בזה היא רק לסוריא וא"י, כחפץ “העם”.

ד"ר ווילענסקי מעיר בין שאר דברים, כי בנוגע לתמיכת הקולוניות היהודיות לעבודת אדמה, לא נאמר באיזה מקום.

ה' מאצקין מצדד בזכות “ארץ המזרח”, מפני שמפעל גדול כזה לא יתּכן לצמצם כל-כך. “אפשר מאד, שאיזו פעולה באסיא הקטנה או באי קפריסין יהיה לה יחס לאיזו פעולה בא”י… כשאנו מדבּרים ע"ד קולוניות יהודיות הנני חושב לדבר מוסכּם, שהקולוניות בא"י הן המכוּוָנות בזה קודם כל. אבל אין לנו להוציא מן הכלל גם אלה הקולוניות, למשל, הנמצאות במקום קרוב לארץ ישראל. צריך לפרושׂ מצודתנו גם על כל המקומות אשר מסביב לסוריא וא"י.

ה' בערגער דורש גם כן, שיאָמר בפירוש: א"י וסוריא.

ד“ר זאלץ מעורר על דברים שונים ואח”כ הוא אומר: “ובמה שנוגע להדרישות שכבר נשמעו בזה ע”ד “ארץ המזרח” וע“ד מה שחסרות המלות: “סוריה וא”י” באות ב' מסעיף א' – אוּכל רק להסכים להם גם מצדי… הנני חושב, כי בנק המוקדש לתכלית מוגבלת צריך שגם פעולותיו תהיינה מוגבלות. צריך על כן שיאמר בסעיף א': ארץ ישראל וסוריא או תוגרמא. – אפשר שישיבו על זה, כי יש טעמים מדיניים שאינם מרשים לנו לצמצם פעולת הבנק בא“י ובסוריא. אבל כמדומני, שאנו עסוקים יותר מדי במדיניות”.

עוד נתעוררה באותה ישיבה מחלוקת יותר כללית, ע“ד עצם יסוד הבנק בדרך המבוארת בסעיף השביעי. רבים מן הצירים לא רצו להסכים, שדבר גדול ומסובך כזה יֵעשה בחפזון וימסר בידי אנשים אחדים להוציאהו לפעולה. ועל כן דרשו לדחות יסוּד הבנק עד הקונגרס השלישי. ובינתים תחבר הקומיסיא את התקנות ותשלחן לכל האגודות הציוניות להתבונן בהן, ורק אחר שיבורר הכל מכל הצדדים, יבוא הדבר לפני הקונגרס השלישי. ומפני שנמשך הוכּוּח זמן רב ועוד הרבה צירים רצו לחווֹת דעתם, לכן הוחלט לבחור שני מדבּרים, אחד מצד המסכימים ליסד את הבנק ע”פ החלטת הקונפרנציא, ואחד מצד המתנגדים לזה ודורשים לדחות הדבר עד לשנה הבאה.

מצד המסכימים נבחר ד“ר מארמאָרעק. הוא משתדל להגן על ה”החלטה" מפני כל הטענות שנשמעו עליה. ובהגיעו לשאלת “ארץ המזרח”, יעיר ראשונה, כי באות א' מן הסעיף הראשון ידובר לא על קולוניזציא, כי אם על יצירת בתי חרושת וחברות שונות, ודברים כאלה אי אפשר לצמצם רק בארץ ישראל וסוריא. כי “איך יחפצו לצמצם, למשל, דבר מסע-אניות רק בסוריא וא”י?" – אבל בנוגע לכלל הענין, הוא קורא בהתלהבות: “אדוני, פה בקונגרס הציוני, ארץ המזרח היא רק אחת: א"י וסוריא!… יש דברים הברורים היטב אף אם לא נאמרו בלשון ברורה, ודבר כזה הוא המבטא “ארץ המזרח”. כולנו הבננו את המבטא הזה… ברור הוא היטב לכל אלה הרוצים לראות הדבר בעינים בהירות… אל נא תבקשו כאן מה שאין כאן. האמינו באלה האנשים המוסרים נפשם על הדבר. שמות העומדים בראש הם לכם הערוּבּה היותר בטוחה ונאמנה, כי הבנק הציוני עומד להוָסד רק באותו המובן שאנחנו כולנו, היושבים פה, רוצים בו, להצלחתה וגדולתה של הציונות”.

ראש הקונגרס, ד“ר הרצל, מודיע, כי המחזיקים בהחלטת הקונפרנציא, אשר בשמם דבּר ד”ר מארמארעק, דורשים עם זה (מה שלא הגיד המדבּר בשמם) להוסיף באות א' מסעיף הראשון אחר “ארץ המזרח”: “ביחוד בא"י וסוריא”, ובאות ב' אחר המלות “לעבודת אדמה”: – “בא”י ובסוריא" (כלומר חרושת המעשה וכו' – בארץ המזרח גם מעבר לגבול א“י וסוריא, אבל הקולוניזציא – רק בא”י וסוריא).

ד“ר באָדענהיימער – שהוא היה המציע את ה”החלטה" בשם הקוֹנפרנציא בישיבת הקונגרס – משתדל עתה להגן עליה, ובתוך שאר דבריו הוא אומר: “הועד ליסוּד הבנק, אשר תבחרו עתה, ישׂא עליו האחריות לפניכם, לפני הקונגרס ולפני כל עם ישראל, ומה שיעשׂה – יעשׂה בהכּרה, שהאחריות המוטלת עליו גדולה וכבדה היא. אבל לא תוכלו להכניס עצמכם פה בחבּוּר הסעיפים הפרטיים מספר התקנות לפי חפצכם… הנה זה עתה מודיעים לי, כי הקוֹנפרנציא מקבּלת ההוספה: “ביחוד או ביותר בסוריא וא”י”. [הידד ומחיאת כפים]. הנני מציע איפוא לפניכם על דעת הקונפרנציא להוסיף בשני המקומות: “ביחוד בא”י ובסוריא“. [קולות של התנגדות וקריאות: “ביחוד” למה?]. הנני חושב לנחוץ לבאר לכם על דעת הקונפרנציא, כי המלה “ביחוד” הכרחית היא בהחלט, מטעמים מעשׂיים שאי אפשר להאריך בביאורם פה. דוגמא לדבר: צריך שתהיה לנו אפשרות ליסד לע”ע קולוניות שיבראו מפלגות אכרים, למשל באי קפריסין, ארץ שהיא במדה ידועה כשער-הכניסה לא"י ועומדת תחת שלטון אנגליא".

ד“ר טשלנאָוו מעיר אחר זה, שבהיות הסעיף השביעי מן ההחלטה מוסר את כל הדבר הגדול הזה בידי קומיסיא, שאינה זקוקה אלא להסכמת “הועד הפועל” בלבד, לכן מן הראוי, שתהיה ההסכמה הזאת תלויה לפחות בדעת הועד הפועל בשלמותו, ולא רק בדעת חמשת חבריו שבווינא. על זה משיב ד”ר הרצל, כי אמנם כך היא הכוונה באמת.

ואחר כל המו“מ הארוך הזה עמדו למנין ונתקבלה “ההחלטה עם ההוספות”, כלומר, הסתפּקו בקבלת שבעת הסעיפים הכלליים בהוספה על “ארץ המזרח”: “ביחוד בא”י ובסוריא”, ואת דבר התקנות הפרטיות הניחו לקומיסיא מיוחדת, שהיא תחבּר אותן על יסוד שבעת הסעיפים האלה, ואחר שתבוא עליהן הסכּמת “הועד הפועל השלם”, תיסד את הבנק על פיהן.

הנה זו היא ההרשאה שנתן הקונגרס להקוֹמיסיא ולהועד הפועל בנוגע ליסוּד הבנק וחבּוּר תקנותיו – הרשאה שגם מצד עצמה מוגבלת היא למדי, וכל שכּן בהצטרף לזה הוכּוּחים שקדמו לה, אשר מהם נראה ברור, עד כמה היא לב הצירים חרד על הדבר, שלא יהיה בתקנות הבנק אף מבטא אחד שיתן לו יכולת לנטות מן המטרה העיקרית. ביחוד צריך לקרוא בשׂים לב את דבריהם של אלו שעמדו לימין המנהיגים ודבּרו לפי רוחם: כמה השתדלו להרגיע את הלבבות בדבר “ארץ המזרח”, “שהיא רק אחת: א”י וסוריא“, ושלכל היותר אפשר לכלול בה רק המקומות הסמוכים לא"י; כמה הרבו להבטיח בשם הקוֹמיסיא העתידה ובשם “העומדים בראש”, שיכירו בהאחריות הגדולה המוטלת עליהם ולא יצאו “ממסגרת ההחלטה” שהוצעה לפני הקונגרס, וכמה הרבו לשבּח את ה”החלטה" הזאת, “שנתחברה ע”י ארבעים איש, רובם מומחים לדבר“, “ולא בנקל אפשר לשנות בה מאומה”! הקונגרס האמין לכל הדברים הנעימים האלה – ונתן את ההרשאה המבוקשת. אבל כל מי שיש רגש של כבוד ויושר בלבבו לא יוכל להכחיש, כי ההרשאה שניתנה על יסוד הבטחות כאלה מחייבת את מי שניתנה לו להשאר נאמן להבטחתו ולרצון הנותן אשר האמין בו, אף אם – או ביחוד אם – אמונתו של זה גדלה כל-כך, עד שלא חשב לנחוץ להכניס בגוף ההרשאה את ההבטחות האלה בתור תנאים שעל פיהם ניתנה… ודבר שאין צריך לאמור הוא, שהרשאה זו לא נתנה רשות לא להקוֹמיסיא ולא להועד הפועל לשנות אף במשהו אותו המבטא הנוגע למקום הפעולות, שעליו דנו והתוכּחו בהתלהבות גדולה כל-כך ודקדקו בכל פרטיו עד שקבעוהו לבסוף, ע”פ רוב דעות, בנוסח הנזכר: “ארץ המזרח, ביחוד א”י וסוריא“. והנוסח הזה באמת קולע אל המטרה: הפרט שיצא מן הכלל בא ללמד כאן לא רק על עצמו, כ”א על הכלל כולו, ש“ארץ המזרח” פירושה – אותו המזרח שיש לו יחס מאיזה צד לא"י וסוריא.

ובכן, על יסוד ההרשאה הזאת יצאה הקומיסיא לפָעלה, חבּרה תקנות והציעה אותן לפני הועד הפועל שבווינא, והועד הפועל שבווינא קרה לאספה את חבריו שבכל הארצות, והאספה הזאת של “הועד הפועל בשלמותו” בקרה את התקנות ונתנה הסכמתה עליהן – והבנק נוסד. הכל נעשה איפוא כהלכה, בהסכם להחלטת הקונגרס, חוץ מדבר אחד: – מן התקנות עצמן.

ביאור “המטרות שבשבילן נוסדה החברה” (כלומר הבנק) ממלא בספר התקנות ל"א סעיפים, וביניהם אנו רואים – לא בחלום, כי אם בהקיץ, שחור על גבי לבן – את אלה:

“1) לכונן, לפתח, לשכלל ולנהל: עניני חרושת, עסקים ומעשׂי קולוניזציא בארץ ישראל, בסוריא ובאיזה חלק שיהיה משאר חלקי התבל, בכל הדרכים אשר יוכלו להיות, לפי דעת המועצה אשר על יד החברה בכל עת, לתועלת לעם ישראל באיזה ארץ או מקום”.

“2) לכונן, לפתּח וכו‘: יציאה מאיזו ארץ שתהיה או מאיזו ארצות שיהיו, כניסה לאיזו ארץ שתהיה או לאיזו ארצות שיהיו, בכל הדרכים אשר תחשוב המועצה שיש בהם תועלת לעם ישראל באיזו ארץ שתהיה או באיזה מקום שיהיה; וביחוד לכונן, לפתּח וכו’ כניסת אנשים מעם ישראל לסוריא, א"י ושאר ארצות המזרח”.

“6) לבקש ולמצוא דרכים לשמוש הרכוש בסוריא, א”י או באיזה חלק שיהיה משאר חלקי התבל, ולכונה זו לחפש, לבקר, לחקור וכו' קרקעות, שדות ושאר אחוזות" וכו'.

“7) ליתן מתנות במזומנים או בשוה כסף ליחידים או לחברות, בשביל אותם הדברים ובאותם המקרים אשר בעיני המועצה יהיו נראים כמסוגלים לסבּב בדרך ישרה או בלתי ישרה השׂגת אחת או אחדות מטרותיה, או (!) שאפשר לראות מראש, כי יביאו טובה לעניני עם ישראל באיזה מקום שיהיה או באיזו ארץ שתהיה, וכן ליסד ולתמוך מוסדות ובתי-ועד (Clubs), לדאוג להספקת צרכי הדת, שמירת הבריאות והחנוך של קולוניסטים או של שאר אנשים מישראל; ליתן כסף לדברים של צדקה וחסד, של דת או חנוך, או לצרכי תערוכות או לחתום (סובסקריביערן) או ליתן ערבוּת לאיזו מטרה אחרת שתהיה, צבורית, כללית או (!) מועילה” וכו'.

וכה הולכים גם שאר הסעיפים הלוך והרחיב עד לבלי גבול את “המטרות שבשבילן נוסדה החברה”, הלוך והוסיף מסעיף לסעיף כל מה שהפה יכול לדבּר. אך בכל אלה עוד לא נתקררה דעת המחבּרים, עד שהוסיפו לבסוף גם את הסעיף האחרון הזה:

“31) לעשׂות כל שאר הדברים המתיחסים, או שיש בהם תועלת, להשגת המטרות הנזכרות, או שכך הם נראים בעיני המועצה”.

ובכן, הבנק הציוני, ע"פ תקנותיו, יש לו רשות להשקיע כוחותיו ביציאה וכניסה של יהודים – וגם של נכרים⁴ – מאיזו ארץ שתהיה לאיזו ארץ שתהיה, אם אך המועצה תחשוב, שיש בזה תועלת לעם ישראל באיזה מקום שיהיה; הבנק הציוני יש לו רשות ליסד ולשכלל קולוניות של יהודים– וגם של נכרים! –באיזה חלק שיהיה מחלקי התבל, ליסד ולתמוך מוסדות של צדקה, של דת או חנוך, איזו שיהיו, להספיק כל מיני צרכים של קולוניסטים, או של שאר אנשים מישראל, אפילו שאינם קולוניסטים, גם ליתן מתנות סתם ליחידים או לחברות, – הכל באיזה חלק שיהיה מחלקי התבל, אם אך המועצה וכו'; הבנק הציוני יש לו רשות… אך מי יעצור כוח למנות כל מה שיש לו, להבנק הציוני, רשות לעשׂות? אדרבה, מי שימצא איזה דבר שאין להבנק הציוני רשות לעשׂותו באיזה מקום שיהיה (כמובן, אם המועצה וכו') ראוי יהיה שנוביל מאני אבתריה לבי-מסותא.

וכאשר נזכור, כי כל זה נעשׂה על יסוד אותה ה“החלטה” בעלת שבעת הסעיפים שנתקבלה מאת הקונגרס, לא נדע באמת מה להגיד, לא נדע אם לשׂחוק או לכעוס, או – מה שיותר נאה – להתבייש איש מפני חברו…

“בארץ ישראל ובסוריא או בשאר חלקי התבל” – הפרזא הזאת הנשנית איזו פעמים בספר התקנות, עושׂה רושם כאִלו יש בה אירוֹניא נסתרה: “אתם רוצים שיהא נאמר דוקא: בארץ ישראל וסוריא? הרי הן לפניכם, חלילה לנו לנגוע בהן! אלא שגם אנו מצדנו נוסיף מה שאנו רוצים, והכל על מקומו יבוא בשלום”… פעם אחת (בסעיף ב') זכו אמנם ארץ ישראל וסוריא – וגם זה בצירוף “שאר ארצות המזרח” – להוספת “ביחוד”, ונראה שנעשה זה בשביל לצאת ידי חובת אותו “ביחוד” שנתקבל מאת הקונגרס. אבל אם חשבו בעלי התקנות, שלא ידע הקהל להבחין, מה בין “ארץ המזרח וביחוד א”י וסוריא" ובין “איזו ארץ שתהיה וביחוד א”י וסוריא ושאר ארצות המזרח"; אם חשבו עם זה, שֶדי להכניס פרַזא כזו בסעיף אחד, בנוגע לאימיגרציא, בשביל להניח דעת הקהל, שלא יתבונן בכל הנאמר בשאר הסעיפים, בנוגע לקולוניזציא ויֶתר ענפי העבודה; – אם כך חשבו, סימן הוא, שהקהל הציוני נחשב בעיניהם כעדר שאין בו דעה.

וסימן כיוצא בזה הוא גם ה“רפואה” שהקדימו בעלי התקנות לכל ה“מכּות” האלה: – “מועצת ההשגחה”.

הרבה ספקות מתעוררים מאליהם בלב כל בעל דעה, בקראו את כל הכתוב בספר התקנות ובהמודעה על דבר המועצה הזאת. היא עצמה פזורה בכל קצוי ארץ ומלאכתה נעשית ע“י שלשה “אפיטרופסים” (Governors), שאינם מחבריה ושגם הם פזורים בערים וארצות רחוקות ומלאכתם נעשׂית ע”י שני מורשים, שהם לבדם, באי כוח – כוחה של המועצה, יושבים בלונדון, מקום הנהגת הבנק, וממשיכים שפע ה“השגחה” מן המועצה אל ההנהגה דרך צינורות האפיטרופסים. ולא נתפרש, “הצינורות” האלה מה טיבם ולמה הם באים… כמו כן לא נתפרש, מה הוא היחס האמתּי שבין המועצה ובין הקונגרס. לפי פשוטם של דברי התקנות, עשׂרים חברי המועצה הנקובים בשמותם בהמודעה – כולם מחברי “הועד הפועל” שבחר הקונגרס בשנה שעברה – משתמשים בתגא זו כל ימי חייהם, ואין הקונגרס הציוני או אספת בעלי המניות או שום כוח אחר שבעולם יכול לדרוש מהם דין וחשבון על “השגחתם” ולהוציא מידם את שלטונם זה שלא ברצונם. אבל מכה"ע “וועלט” (נו' 14) מבטיחנו, שיש עוד איזה כתב התקשרות פרטי, המחייב את חברי המועצה לעזוב משמרתם ולהחזיר "מניות-היסוד⁵, בזמן שהקונגרס לא יבחר בהם עוד להיות חברים להועה"פ. ועדיין אין אנו יודעים, מפני מה התנאי העיקרי הזה לא נזכר בגוף המודעה (בספר התקנות אולי אי אפשר היה להזכירו, מטעמים מובנים) אף ברמז קל, ומפני מה גם עתה מחייבים אותנו להאמין בזה, בעוד שאפשר היה לפרסם גוף הכתב מלה במלה, כדי שנראה ונוָכח בעצמנו במה כוחו גדול…

אבל נעזוב את הדאגה על דבר העתיד. בהוה חברי המועצה הם המה גם חברי הועד הפועל, באי כוח הקונגרס, ונניח שגם הקונגרס השלישי והרביעי וכו' יבחר בהם, וכל ימיהם יזכו לשני כתרים אלו יחד, – התנוח דעתנו בזה? הלא הם המה חברי “הועד הפועל בשלמותו” שבידם מסר הקונגרס לבקר תחתיו את התקנות שתחבּר הקוֹמיסיא, ורק בהם – לא בחברי הקוֹמיסיא, שרובם לא נודעו לו – שׂם מבטחו, שידקדקו היטב בכל הפרטים ויוציאו מתחת ידם דבר מתוקן; וכשאנו רואים עתה, איך מלאו את חובתם זאת, שלא היתה אלא זמנית ולא דרשה יגיעה יתרה, – האם נוכל להתרעם על מי שיטיל ספק בטיב “השגחתם” העתידה על מעשׂי הבנק ולא יראה בה “ערוּבה נאמנה”, שישאר הבנק נאמן לתעודתו הציונית, למרות התקנות?

אין ספק אמנם, שחברי הועה"פ וכל משמשיהם ישתדלו להצדיק גם את פעלם זה בדרך הידועה: כי כוָנות עמוקות יש בדבר, כי כך צריך היה לעשׂות, מפני טעמים “מדיניים” שאסור לפרסמם וכדומה⁶. אבל מלבד שכבר נודע לרבים ערך “הסודות” האלה, הנה אף אם נאמין, שכך הוא באמת, השאלה עדיין לא זזה ממקומה: מי נתן רשות להם, שאין כוחם יפה אלא בההרשאה שנתן להם הקונגרס, לבטל החלטת הקונגרס עצמו ולעשׂות כטוב בעיניהם, יהיה מאיזה טעם שיהיה? וכי היכן היו “הטעמים המדיניים” האלה בימי הקונגרס השני? מדוע לא עמדו עליהם אז, לא הם ולא חברי הקוֹנפרנציא, שהיו “רובם מומחים לדבר”, ואיך הציעו אז לפני הקונגרס החלטה “בלתי מדינית” כזו? ואם – מה שרחוק מאוד – אחר הקונגרס נתחדשו דברים “מדיניים” שדרשו לשנות צורת הבנק מן הקצה אל הקצה, גם אז היתה חובתם להודיע ברבים, כי “מפני טעמים מדיניים שאסור לפרסמם”, לא יתּכן להוציא לפעולה דבר יסוּד הבנק על פי ההחלטה שקבּל הקונגרס, וכי על כן יהיה הדבר תלוי ועומד עד שיתאסף הקונגרס מחדש וישנה את החלטתו. אבל אנשים יחידים, יהיו מי שיהיו, אין להם רשות בשום פנים לשנות מדעתם את החלטת הקונגרס, ואין שום אמתלא שבעולם יכולה להצדיק מעשׂה כזה, אלא אם כן נאמר, שכּל עצמו של הקונגרס אינו אלא שׂחוק, פרזא ריקה, כסות עינים לאיזו יחידים, שיוכלו לעשות מה שלבם חפץ בשם העם. ואם הדבר כן, מה או מי ערב לנו, שגם אחר שקראו לעצמם היחידים האלה שם חדש: “מועצת-ההשגחה”, לא ימצאו “טעמים מדיניים” לקיים בפועל מה שקימו עתה בכתב?

ולא עוד אלא שבאמת לא תוכל המועצה, אף אם תחפוץ, למנוע את הבנק מלפזר כוחותיו לדברים שאין להם כל יחס אל הציונות. הגע בעצמך! בני ישראל “באיזה מקום שיהיה” נתונים בצרה, נרדפים ונענים, ויש תחבולה להושיע לכולם או למקצתם, אם על ידי “עניני חרושת, עסקים ומעשי קוֹלוֹניזציא” במקום מגורם, או על ידי יציאתם “לאיזו ארץ שתהיה”, או על ידי יסוּד בתים “לדברים של צדקה וחסד”, וכדומה, והנה הם פונים בצר להם אל “הבנק היהודי” ומבקשים עזרתו על יסוֹד תקנותיו בתנאים נוחים לו וקרובים לשׂכר, – התקום רוח באנשי המועצה לעמוד על דם אחיהם בהיות לאל ידם להושיע מבלי לחטוא במאומה להתקנות ששמירתן עליהם? ואם ישאלו אותם אז מנהיגי הבנק: דבר זה מותר או לא? יש בו “תועלת לעם ישראל באיזו ארץ שתהיה” או לא? – היוכלו להעיז פניהם ולאמור: לא!?

כל מי שמשתתף בהנהגת עסקי הכלל הוא יודע, כי כל מוסד של צבור שנוסד למטרה אחת ידועה, יוכל להיות נאמן תמיד למטרתו רק בשני תנאים: א) כשהמטרה הזאת ודרכי השׂגתה מוגבלות ומפורשות היטב בספר התקנות, באופן שלא יוכלו המנהיגים לנטות לצדדים אלא אם כן ימעלו בחובתם שקבלו עליהם. ב) כשהמנהיגים עצמם דעתם מַסכּמת להגביל פעולתם לאותה המטרה ובאותם הדרכים שהושׂמו לפניהם, מבלי לערבב בהן ענינים אחרים. ואם חסר אחד משני התנאים האלה, לא יעמוד רוח המוֹסד בו ומעט מעט יסור מדרכיו הראשונים עד שברבות הימים אפשר שיקבל צורה אחרת לגמרי. התקנות כשהן רחבות ביותר ונותנות להמנהיגים חירות מרובה, אי אפשר שלא ישתמשו הללו בחירותם ולא יצאו חוץ לגבולם, אפילו אם אין רצונם בכך. לפי שאין אדם יכול לעמוד תמיד בפני רגשות לבו, להמנע מעשׂות דבר טוב או מועיל, כשהיכולת בידו, רק מפני סבּה “מָפשטת” כזו, שהדבר הטוב או המועיל אינו ענין למוֹסד זה. ועל כן זקוק הוא לדברים שבכתב, שיאסרו את ידיו ויהיו לו למשען בשעה שיצרו הטוב מתגבר עליו. והמנהיגים כשהשקפתם “רחבה” ביותר ורוצים להוציא את המוסד מחוגו הצר ולהנחותו בדרכים חדשים, – לא יועילו כל התקנות המפורשות למנעם מזה. לפי ששערי הפלפול לא ננעלו, ואפשר תמיד למצוא דרך עקלתון בשביל לילך סחור סחור לדברים שבכתב, להודות בחובת קיומם מבלי לקַימם בפועל.

גם המוסד החדש הזה, הנוסד עתה ביגיעה רבה מצד טובי העם ובקרבנות גדולים מצד העם, הכל בשם “ציון” ולשם “ציון” – גם הוא יהיה וישאר “ציוני” רק כשימלאו בו שני התנאים האלה: כשיטהרו את ספר התקנות מכל היסודות הזרים שהכניסו בו מחבּריו, באופן שתהיה לו צורה ציונית ברורה ומוגבלת, וכשיעמידו עם זה על המשמר “מועצה” שתשגיח באמת, שתעשׂה את המוטל עליה באמונה וברצון ותצטרך ליתן דין וחשבון על מעשיה לפני בוחריה מזמן לזמן.

ושני התקונים האלו – על מי מוטל להשתדל שיצאו לפעולה אם לא על הקונגרס השלישי שעתיד להתאסף בקרוב? הקונגרס השני קלקל מעשיו, במסרו כוח גדול כזה לידי יחידים, והקונגרס השלישי צריך לתקן את הקלקלה. אם יעלה הדבר בידו מוטב, ואם לא, אפשר להגיד מראש, כי הבנק הזה יהיה אמנם “יהודי” בעיקרו, יביא תועלת – ואולי גם הפסד⁷ – לעם ישראל “באיזו ארצות שיהיו”; אבל טעמו “הציוני” המיוחד לו יפוּג עד מהרה, ולא יהיה בינו ובין חברת “יק”א" שום הבדל, זולתי מה שזו עשירה הרבה ממנו, אינה דורשת קרבנות מן העם ואינה מבטיחה לו גאולה קרובה ⁸.