בחוץ היה לילה שטוף ירח. שכחתי את המפתחות בתוך הבית. המפתח הנוסף נלקח על ידי בתי ובעלה לטיול שאליו יצאו עם שני הילדים. בקור הזה. התחלתי לחפש מקום לישון בו. אצל פניה היה כבר חושך. ראיתי את צלו של בעלה הספק-שתקן ספק-אילם עומד בחלון עם מקטרת כבויה. קראתי - מוניה, כמה וכמה פעמים. הוא לא ענה, מפאת היותו שתקן או אילם, כאמור לעיל, וגם בגלל העובדה שהוא כנראה גם חירש. אותתי בידיים, הנעתי בראש אך הוא הביט ככפוי שד ולא זז. חשבתי שאולי הוא ישן בעמידה. מסוכן עם מקטרת. אבל היא כבויה. חשבתי אולי הוא… אתם יודעים. לא חי. אבל החלטתי לחפש מקום אחר לישון בו מסיבות מובנות. להתחיל לעלות. להעיר את פניה. לגלות אותו שם, קפוא לגמרי עם המקטרת. לא היה חשק להתחיל עם עניינים שלמים רק בגלל לילה אחד בלי מפתחות. הירח המשיך לצוף כמו סוכריה בכוס מים. ירח לא רומנטי ולא שרמנטי של אשה בלי מפתח. ירח שבעצמו שכח את המפתח. הלכתי אל תמר ובעלה והיתה שם מסיבה. הרעש היה עצום. ניסיתי להדחק פנימה אבל היפי שמן ופרוע דחף לי כוס ג’ין ליד וניסה להסביר לי מהי מדיטציה. אמרתי לו שכשאין מפתח, לא תעזור המדיטציה; הוא טען שכן ועוד איך אבל אין צורך לומר שלא המשכתי בוויכוח. היות והוא חסם לגמרי את פתח הכניסה, ירדתי פשוט במדרגות וניסיתי לחשוב על עוד מקום. חשבתי אפילו על פריצה לחדר ההלבשה שלי בתיאטרון, אבל זה היה נראה משונה בבוקר, כשהמנקים יבואו. בייחוד שכרגע אינני מועסקת. מפאת קיצוצים דרסטיים בתקציב, מעסיקים רק אנשים עד גיל ארבעים ושתיים. אני למעלה מארבעים ושתיים. ולכן הנחתי לרעיון התיאטרון, למרות שיש לי שם מיטה משלי וכמה חפצים אישיים שלא הספקתי עוד לקחת מן המגירה גם בגלל המחשבה שיעלו את הגיל. כמה זמן אפשר לקצץ. כשהמנהל יזדקן, אולי ישנו את זה. המנהל זקן, אבל לא מדברים על זה.

טוב שלקחתי אתי את הטרנזיסטור. היתה תוכנית על תרבות ואמנות לאור המציאות. משהו יוצא מן הכלל מרנין. סופרים ואנשי רוח לרוב התווכחו זה עם זה על ענייני השעה. פה ושם אמרתי גם אני מלה או שתיים. ברור שאיש לא ישמע וכל זה, אבל ליתר ביטחון, אמרתי את מה שהיה לי לומר. בתור שחקנית בת ארבעים ושתיים פלוס, המחפשת מקום לינה בליל ירח מוכה שיממון, היה לי בפירוש מה לומר. אין צורך לציין שאיש לא ענה לי.

ישבתי לנוח על איזו גדר. מטאטא הרחובות הישן והטוב שתמיד היה פוגש אותי אחרי ההצגות, בירך אותי בלילה טוב ובשנה טובה. מין בדיחה קבועה שלו. אמנם לא ראש השנה, גיברת שרפשטיין-שילוח, אבל להגיד שנה טובה לא מזיק. רוצה סיגריה? אני יודע אני יודע שאת לא שרפשטיין-שילוח אבל כבר התרגלתי לקרוא לך ככה. את יודעת שהבת שלי בת שבע רוצה להיות שחקנית. אומרת אבא, מה אתה רוצה שאני יטאטא רחובות כמוך, שיחכה שהשחקניות ירדו לשבת על גדר מרוב שהן עייפות עד מוות מההצגה הקשה שעברו? לא. אבא. היא אומרת, אני יהיה שחקנית בעצמי ומטאטא רחובות אחר, צעיר ויפה, ייתן לי שושנה כל לילה. ממזרה זאת, אני אומר לך, פותחת את הפה יוצא עשן. קמתי והלכתי מהר למקום מרוחק ומואר אשר המה מאדם. מצלמים סרט, זוזי. מי שלא משתתף בבקשה לזוז, אמר הבמאי החיוור שנראה כעומד על סף עילפון. איש אחד הגיש לו מים. הוא שתה. שלום גברת מריסנקי-רון, בירכני במאור פנים ומיד הרשה לי להצטרף למעגל הצופים הפנימי ביותר. לכבוד ייחשב לי הדבר. אני יודע שאת לא מרינסקי-רון, אבל כבר התרגלתי לקרוא לך ככה.

משום מה איש אינו מצליח לזכור את שמי האמיתי והפשוט להפליא. רחל מרקוס. תנו לה, תנו, היא מורה. אמר אחד מהצופים. פרחח בעל שיער ארוך וזקן קצר. איזה מורה, הפטיר חברו בעל הכובע המוזר, זאת מעזרה סוציאלית. היא כתבה את הסרט, אמר שלישי. על חולצתו היה כתוב - זה אני ולא הוא - באותיות ענק. אני לא כתבתי את התסריט, אמרתי בענווה. היית רוצה להשתתף בסרט הזה? שאל הבמאי, שהתאושש מעלפונו הודות לכדור שבלע ללא עזרת מים. אני משתתפת באופן פעיל גם ככה, תודה, אמרתי. לכבוד ייחשב לי הדבר, אמר. אין צורך לחזור על כך בלי הרף, אמרתי. לכבוד ייחשב לי הדבר, אמר שוב. לכבוד וליוקרה ייחשב לי הדבר, אנא השתתפי בסרט גברת לובין-מרקוביץ-גיל. הכדורים האלה יחריבו את האנושות. הצלחתי לפלס לי דרך החוצה ופגשתי אשה עם סלים. רוצה להיות ראשונה בסופרמרקט כנראה. ערב חג. את יודעת, אפשר למות מהחגים האלה. לא נותנים לישון בלילה. אני מכירה אותך מאיזה מקום. כן. אני יודעת. מאיזה מקום? אולי מהסופרמרקט? ניסיתי לעזור. לא. את מורה? לא. וגם לא מעזרה סוציאלית. לא? תמהה האשה. ואני בטוחה הייתי שאת מורת בני. לא, אני יודעת, אין לך במקרה קיוסק בבן יהודה פינת בוגרשוב? עיתונים וסיגריות, לא? לא. אמרתי. עפרונות ופירות מיובשים. זהו. אמרה. ידעתי שאני זוכרת אותך. קניתי אצלך פעם פרי מיובש. נכון? וגם עיפרון. הוספתי במאור פנים. שכחת אז לקחת עודף ואני רצתי אחריך, באמת עולם קטן, להיפגש כך בלילה, אוי! נאנחה האשה. אני תמיד שוכחת לקחת עודף. אל תשכחי הפעם… נפנפתי לה מרחוק בעודה נעלמת בין ערפילי הלילה בכיוון דלתות הסופר.

החלטתי סופית לגשת בכל זאת הביתה ולנסות לפרוץ את דלתי בעזרת הטרנזיסטור. עכשיו התחילה תוכנית בחיוג ישיר עם שאלות על ענייני היום. באמצע הלילה ענייני היום. אחד שאל על פריחה בבית השחי. לא נעים. להטריד בלילה מומחה לעור ועוד ברדיו. סגרתי את הטרנזיסטור והתחלתי לחזור הביתה. בדמיוני ראיתי את התיאטרון שלי מלא עגלות תינוקות ובשער שלט: הכניסה לשחקנים מגיל שנתיים ומעלה אסורה מפאת קיצוצים בתקציב. התינוקות עסקו בחזרות ובעשיית צרכיהם והיו טרודים בשינון הטקסט, בעוד מספר שחקנים מזדקנים בני עשרים ושש ומעלה מטפלים בהם זעיר פה זעיר שם.

1.

בחנות העוגות צפיפות רבה. יום ה' בשבוע. הכל קונים ומתכננים תכנוני הארחה. קניתי עוגת משמש. בתי ואני אוהבות עוגת משמש. בעלי אינו בררן. בני הקטן אינו אוכל עוגות כלל. לפעמים עוגת שיש, שחור-לבן. הוא מביט בעוגה, באוכלו, ואומר פתאום:

• אמא, אני אמיתי?

השאלה מפחידה. תמיד שאלות מפחידות. ושאלות מפי ילדים, על אחת כמה וכמה.

• בוודאי שאתה אמיתי.

• ואת?

• גם אני. כולנו. כל המשפחה.

• רק המשפחה שלנו?

• לא. כל המשפחות.

• ולמי שאין משפחה?

• גם הוא אמיתי.

• וחיה?

• אמיתית.

• וצעצוע?

• הוא צעצוע אמיתי. אבל הוא לא חי.

• מה זה חי?

• נושם. מרגיש. שכואב לו. שנעים לו. פעם כך, פעם כך. ככה.

• העוגה היתה אמיתית?

• זאת שאכלת עכשיו? כן.

• אז כאב לה?

• לא. כי היא הרי לא חיה. היא עוגה.

• ותרנגולת?

• קודם היא מתה. אחר כך אוכלים אותה.

• וכשאריה אוכל איילה?

• כואב לאיילה.

• למה?

אני כבר על סף דמעות.

• בחיים זה ככה (פתגם פולני עתיק). לאחד כואב והשני רעב והרעב אוכל את השני, ככה זה בחיים, לפעמים. לא תמיד. ועכשיו לך לחדר לשחק, אני עייפה.

לאחר שקניתי את עוגת המשמש הלכתי אל קיוסק העיתונים. משם לחנות הבשר והביתה במונית.

2.

העיר שלנו מרובעת. שלטים בכל פינה. הכל ממהרים. תמיד יש מישהו שדומה לאבא. שיבה נהדרת. צפופה. רכה. מעיל בד כחול. תיק שחור ביד. ממהר ככולם. רק צעדיו שונים ומיוחדים. מעין דהרה מופלאה שכזאת. משהו שגיא.

זה היה אבא שלי כשהיה מהלך.

בנוגע לאותה התאבדות שאירעה לפני עשר שנים¹, אוסיף רק ואומר שהכל הסתיים בטוב, כפי שמתברר מאליו למראה הכתוב כאן. הסברים מיותרים. הסוף בפעם אחרת. לא מוכרחים תמיד על פי הזמנה. אני כפייתית, אך אין צורך להגזים. המוות יהיה פתאומי ורחוק, כמו אצל כולם. אני מקווה שלא יכאב. הגבורה אינה נמנית על תכונותי.

בעלי כבר היה בבית כשחזרתי עם העוף והעוגה. הילדים, טרם. רציתי לומר שרע לי שוב. אבל קשה לומר לו. הוא לא אוהב. מסתגר. הייתי אומרת שכמעט נתקף בחילה. גיבור אמיתי. מה לו ולאין-אונים היומיומי הזה שלי. שנים סעד אותי בחוליי. עכשיו מוכרחים להמשיך וזהו.

סיפרתי לו קצת על האשה. זאת שישבה על ספסל האבן ליד הים ובכתה בקול משוגע. היא תפרה, כשבכתה. הוא המשיך לקרוא בעיתון הערב. כשניסיתי לעזור לה, אמרה: תמיד כשמחכים, תופרים, אין דבר גברת ילדה.

הים היה כל כך עצוב ואלוהי מולה. היא היתה מבוגרת ומכוערת מכדי להיות פיוטית או ענוגה. אמרה שהחבר שלה נסע ולא ישוב אף פעם, אבל על כל צרה שלא תבוא, היא תופרת לו מעיל חורפי מצמר גמלים. אחר כך סיפרה משהו על תינוק שטבע בנהר ועל איש שהיה מת ושכב בדשא כשהיה מת, והדשא היה לבן ומלא בוץ, כי הוא היה שלג ולא דשא. אולי תלכי הביתה עכשיו? שאלתי, מתחננת. רציתי ללכת בעצמי ואני רחמנית, אך מאוד לא מעשית והשעון תמיד דוחק בי.

היא שתקה רגע ארוך ולבסוף סיכמה:

• הרי לא יכולתי להשאיר אותו אצל שכנה. הוא היה טובע בין כה וכה.

הסכמתי אתה מיד.

נערה חלפה מנגד והיטיבה מוצץ מעוקם, ענקי, בפיו של תינוק שמן.

• את רואה? את רואה? אמרה התופרת המחכה בהתנצחות וסוף סוף קמה ללכת.

בעלי ממשיך לקרוא בעיתון הערב. משהו על מדינות הגוש השלישי, או בדומה לזה. בעלי מאוד מתעניין בפוליטיקה.

זכרתי איך פעם היה הכל אחרת. הלילות היו יורדים כחתף ועמם הפחד הגדול. הרחובות היו מתמלאים במהירות ואחר כך מתרוקנים לאט. היינו הולכים לפעמים אל שפת הים. כך, להביט ולהירגע, היה אומר בעלי שטרם היה בעלי. את פשוט מוכרחה להירגע. אנשים נרגעים. אני אוהבת כשהוא מדבר אלי. הוא מדבר מעט, ואולי משום כך.

3.

אחר כך, כשפחדתי, היה הכל זהיר ורעדן. הסמטאות שמעבר לחומה היו מתחילות לרוץ ולרדוף זו את זו כעופות רבים. פה ושם קול קורא בשמי בקול צווחה. הפינות שמעברי פשוט המו מאדם. כולם היו שם. צפופים ונרגשים לומר לי משהו. נדחקו. דחפו. נגעו בי, על פי רוב בעורף. איזה שיגעון, אמר הוא, והחזיק בי בכל כוחו. איזו מסכנה אחת שכמותך. הזכרתי לו איך פחדתי בילדותי כשנשרפה האונייה². שטויות, זה לא בגלל זה, אמר. האונייה היתה אונייה ואת אשה צעירה. איש לא שורף אותך ואיש לא רוצה לשרוף אותך, הוסיף ואמר ללא שהיה ממושכת. הוא צדק, כמובן. הוא תמיד צדק.

ברגע זה המשיך לקרוא בעיתון על אודות הגוש השלישי ושפע היצורים המאכלסים אותו.

הרחוב של ליל האונייה היה מלא מיטות ומזרנים. המדרכה שליד בית הדואר כרעה ממש תחת עומס פחי המתכת שהיו מלאים עד גדותיהם באפר מלחש. האיש שנדחק אז מאחורינו, אמר: הביטו! שיחי-שושן בפחיות! וצחק. איש לא צחק עמדו.

כולם בודדים נורא, אמרתי פתאום לעיתון. אהה. המהם. הילדה צילצלה בדלת. אני רצה לגן לקחת את הילד, אמרתי וקמתי ללכת.

מן המדרכה שמנגד ראיתי את בני בן הארבע גורר מריצה אדומה ובה שלוש ילדות בהירות שיער. שלושתן: נתן! נתן! אמא שלך באה לקחת אותך!

והוא כבר בשער.

בדרך הביתה:

• אמא, כל הזמן כל מיני ילדים נגעו בי.

• אה.

• וגם כל מיני דברים נגעו בי. והמון דברים נפלו עלי וגם קופסה גדולה וכבדה וירד לי דם מהפה.

• אה.

• הייתי עצוב ורציתי אותך, אמא.

• אה.

• אחר כך רקדו במעגל, ושמחתי מאוד.

• אני שמחה ששמחת ושרקדת, נתן. אתה יודע? כשאני כותבת בבית, אני כל הזמן חושבת עליך ומתגעגעת אליך.

• אל תרוץ לשם!

• אבל טרקטור!

• אבל שם כביש…!

4.

הילד כבר בזרועותי. הוא כבד. אני מתנשמת. משום מה רוצה לבכות. הרי לא קרה דבר. על גג הבית שמנגד, כביסה תופחת לרוח צהריים. חודש מאי. 1976.