בחוץ היה לילה שטוף ירח. שכחתי את המפתחות בתוך הבית. המפתח הנוסף נלקח על ידי בתי ובעלה לטיול שאליו יצאו עם שני הילדים. בקור הזה. התחלתי לחפש מקום לישון בו. אצל פניה היה כבר חושך. ראיתי את צלו של בעלה הספק-שתקן ספק-אילם עומד בחלון עם מקטרת כבויה. קראתי - מוניה, כמה וכמה פעמים. הוא לא ענה, מפאת היותו שתקן או אילם, כאמור לעיל, וגם בגלל העובדה שהוא כנראה גם חירש. אותתי בידיים, הנעתי בראש אך הוא הביט ככפוי שד ולא זז. חשבתי שאולי הוא ישן בעמידה. מסוכן עם מקטרת. אבל היא כבויה. חשבתי אולי הוא… אתם יודעים. לא חי. אבל החלטתי לחפש מקום אחר לישון בו מסיבות מובנות. להתחיל לעלות. להעיר את פניה. לגלות אותו שם, קפוא לגמרי עם המקטרת. לא היה חשק להתחיל עם עניינים שלמים רק בגלל לילה אחד בלי מפתחות. הירח המשיך לצוף כמו סוכריה בכוס מים. ירח לא רומנטי ולא שרמנטי של אשה בלי מפתח. ירח שבעצמו שכח את המפתח. הלכתי אל תמר ובעלה והיתה שם מסיבה. הרעש היה עצום. ניסיתי להדחק פנימה אבל היפי שמן ופרוע דחף לי כוס ג’ין ליד וניסה להסביר לי מהי מדיטציה. אמרתי לו שכשאין מפתח, לא תעזור המדיטציה; הוא טען שכן ועוד איך אבל אין צורך לומר שלא המשכתי בוויכוח. היות והוא חסם לגמרי את פתח הכניסה, ירדתי פשוט במדרגות וניסיתי לחשוב על עוד מקום. חשבתי אפילו על פריצה לחדר ההלבשה שלי בתיאטרון, אבל זה היה נראה משונה בבוקר, כשהמנקים יבואו. בייחוד שכרגע אינני מועסקת. מפאת קיצוצים דרסטיים בתקציב, מעסיקים רק אנשים עד גיל ארבעים ושתיים. אני למעלה מארבעים ושתיים. ולכן הנחתי לרעיון התיאטרון, למרות שיש לי שם מיטה משלי וכמה חפצים אישיים שלא הספקתי עוד לקחת מן המגירה גם בגלל המחשבה שיעלו את הגיל. כמה זמן אפשר לקצץ. כשהמנהל יזדקן, אולי ישנו את זה. המנהל זקן, אבל לא מדברים על זה.
טוב שלקחתי אתי את הטרנזיסטור. היתה תוכנית על תרבות ואמנות לאור המציאות. משהו יוצא מן הכלל מרנין. סופרים ואנשי רוח לרוב התווכחו זה עם זה על ענייני השעה. פה ושם אמרתי גם אני מלה או שתיים. ברור שאיש לא ישמע וכל זה, אבל ליתר ביטחון, אמרתי את מה שהיה לי לומר. בתור שחקנית בת ארבעים ושתיים פלוס, המחפשת מקום לינה בליל ירח מוכה שיממון, היה לי בפירוש מה לומר. אין צורך לציין שאיש לא ענה לי.
ישבתי לנוח על איזו גדר. מטאטא הרחובות הישן והטוב שתמיד היה פוגש אותי אחרי ההצגות, בירך אותי בלילה טוב ובשנה טובה. מין בדיחה קבועה שלו. אמנם לא ראש השנה, גיברת שרפשטיין-שילוח, אבל להגיד שנה טובה לא מזיק. רוצה סיגריה? אני יודע אני יודע שאת לא שרפשטיין-שילוח אבל כבר התרגלתי לקרוא לך ככה. את יודעת שהבת שלי בת שבע רוצה להיות שחקנית. אומרת אבא, מה אתה רוצה שאני יטאטא רחובות כמוך, שיחכה שהשחקניות ירדו לשבת על גדר מרוב שהן עייפות עד מוות מההצגה הקשה שעברו? לא. אבא. היא אומרת, אני יהיה שחקנית בעצמי ומטאטא רחובות אחר, צעיר ויפה, ייתן לי שושנה כל לילה. ממזרה זאת, אני אומר לך, פותחת את הפה יוצא עשן. קמתי והלכתי מהר למקום מרוחק ומואר אשר המה מאדם. מצלמים סרט, זוזי. מי שלא משתתף בבקשה לזוז, אמר הבמאי החיוור שנראה כעומד על סף עילפון. איש אחד הגיש לו מים. הוא שתה. שלום גברת מריסנקי-רון, בירכני במאור פנים ומיד הרשה לי להצטרף למעגל הצופים הפנימי ביותר. לכבוד ייחשב לי הדבר. אני יודע שאת לא מרינסקי-רון, אבל כבר התרגלתי לקרוא לך ככה.
משום מה איש אינו מצליח לזכור את שמי האמיתי והפשוט להפליא. רחל מרקוס. תנו לה, תנו, היא מורה. אמר אחד מהצופים. פרחח בעל שיער ארוך וזקן קצר. איזה מורה, הפטיר חברו בעל הכובע המוזר, זאת מעזרה סוציאלית. היא כתבה את הסרט, אמר שלישי. על חולצתו היה כתוב - זה אני ולא הוא - באותיות ענק. אני לא כתבתי את התסריט, אמרתי בענווה. היית רוצה להשתתף בסרט הזה? שאל הבמאי, שהתאושש מעלפונו הודות לכדור שבלע ללא עזרת מים. אני משתתפת באופן פעיל גם ככה, תודה, אמרתי. לכבוד ייחשב לי הדבר, אמר. אין צורך לחזור על כך בלי הרף, אמרתי. לכבוד ייחשב לי הדבר, אמר שוב. לכבוד וליוקרה ייחשב לי הדבר, אנא השתתפי בסרט גברת לובין-מרקוביץ-גיל. הכדורים האלה יחריבו את האנושות. הצלחתי לפלס לי דרך החוצה ופגשתי אשה עם סלים. רוצה להיות ראשונה בסופרמרקט כנראה. ערב חג. את יודעת, אפשר למות מהחגים האלה. לא נותנים לישון בלילה. אני מכירה אותך מאיזה מקום. כן. אני יודעת. מאיזה מקום? אולי מהסופרמרקט? ניסיתי לעזור. לא. את מורה? לא. וגם לא מעזרה סוציאלית. לא? תמהה האשה. ואני בטוחה הייתי שאת מורת בני. לא, אני יודעת, אין לך במקרה קיוסק בבן יהודה פינת בוגרשוב? עיתונים וסיגריות, לא? לא. אמרתי. עפרונות ופירות מיובשים. זהו. אמרה. ידעתי שאני זוכרת אותך. קניתי אצלך פעם פרי מיובש. נכון? וגם עיפרון. הוספתי במאור פנים. שכחת אז לקחת עודף ואני רצתי אחריך, באמת עולם קטן, להיפגש כך בלילה, אוי! נאנחה האשה. אני תמיד שוכחת לקחת עודף. אל תשכחי הפעם… נפנפתי לה מרחוק בעודה נעלמת בין ערפילי הלילה בכיוון דלתות הסופר.
החלטתי סופית לגשת בכל זאת הביתה ולנסות לפרוץ את דלתי בעזרת הטרנזיסטור. עכשיו התחילה תוכנית בחיוג ישיר עם שאלות על ענייני היום. באמצע הלילה ענייני היום. אחד שאל על פריחה בבית השחי. לא נעים. להטריד בלילה מומחה לעור ועוד ברדיו. סגרתי את הטרנזיסטור והתחלתי לחזור הביתה. בדמיוני ראיתי את התיאטרון שלי מלא עגלות תינוקות ובשער שלט: הכניסה לשחקנים מגיל שנתיים ומעלה אסורה מפאת קיצוצים בתקציב. התינוקות עסקו בחזרות ובעשיית צרכיהם והיו טרודים בשינון הטקסט, בעוד מספר שחקנים מזדקנים בני עשרים ושש ומעלה מטפלים בהם זעיר פה זעיר שם.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.