א. מכתבים מירושלים

מאת

חיים מיכל מיכלין

---

בראי הדורות: מכתבים תרמ"ט–תרנ"ג

מאת

חיים מיכל מיכלין

א. מכתבים מירושלים: משנות תרמ“ט–תרנ”ג

המאמרים, פרקי הזכרונות, רשימות ודברי־המחקר הניתנים בזה, הם אך מעט ממה שפירסם המחבר בעתונים העברים שבימינו.

מדור מכתבים מירושלים ניתנו רק אלה הראויים עוד כיום לעמוד לזכרון לתולדות הישוב בארץ — וביחוד לאווירה של אותו הישוב לפני חמשים שנה ויותר. חיים קטנים היו אלה עם מאוויים ושאיפות קטנים, ואילו חלילה לנו לבוז לקטנות, שבהם היסוד לגדולות, שעתידים היו לבוא. וככל שאנו מוסיפים לקרוא במכתבים ״תמימים״ אלה, שנכתבו בלשון עברית טובה ופשוטה למדי ביחס לאותם הימים, נגולית לפנינו פרשת־חיים גדולה מירושלים עיה״ק, שהמחבר אהב אותה כל־כך וביקש כל ימיו אך את תיקונה ואת שלומה ואת בנינה.

מאת ד"ר ישראל בן־זאב [פקיעת זכויות 2051]

תרמ״ט

א

ירושלים, ה׳ אייר. – כבוד פחת עירנו החדש, ראשאד פאשא, בא ירושלימה ביום ו', ג׳ אייר. תפארת עטתה ירושלים לקראתו, ותשואות מלאה עיר הומיה. ואחר השבת קראו באזני העם, במקום המשפט, את פרשת גדולת פחת עירנו, את אשר גידלו הוד מלכותו השולטן, ותעודת־פקודתו; המנגנים ניגנו והמזמרים השמיעו קול־זמרתם. אחר כך באו צירי הממשלות ומליציהם וכבוד הרבנים, מוהר״מ פאניזיל נ״י חכם־באשא והגאון הג׳ מוה״ר שמואל סלאנט נ״י, ועוד אחדים מנכבדי האשכנזים לקדם את פניו, ויקבלם הפחה בפנים מאירות ומפיקות רצון, אחר כך הואיל להראות את רצונו גם לאחינו ויבוא גם הוא לבקר את פני הר׳ הגאון ראשון־לציון מוהר״מ פאניזיל נ״י בביתו, ואת הגאון הגדול מוהר״ש סלאנט נ״י בביתו, וידבר אתם דברי חן ורצון, ואת כבוד הגרש״ס נ״י ביקש בשם ממשלתנו להשגיח על הנקיון במבואות אחינו האשכנזים, כי כל מגמתו להעלות את העם על גפי מרומי האושר המדיני ושלום החברה, בלי הבדל דת.

הימים האלה המה ימי חג־הרמץ (ראמאדאן) למחמדים, ונעריהם הפרועים לשמצה הסכן הסכינו שנה־שנה, בהגיע הימים האלה, לעשות זר־מעשיהם, להכות באגרוף רשע ולעפר בעפר ואבנים ביהודים, לנפץ לוחות החלונות וכאלה, באין משיב ידם. וכן הוכו גם בשבוע העבר אחדים מאחינו על ידי הנערים השובבים ההם. וילכו להתאונן לפני פחת עירנו. ויחר אפו בראש השוטרים ויצו עליו בחזקה לבלתי ייעשה עוד אָח מאַחַת מאלה, וכרוֹזא נפיק בחַיל מטעם הממשלה בראש כל חוצות, כי כל המניף יד על רעהו, ענוש יענש קשה, וכל אשר לו דבר להתאונן יבוא ישר אל כבוד הפחה, ודבריו יהיו נשמעים.

בשבוע העבר הוכרז מטעם ממשלתנו להשגיח על הנקיון, לפנות את הזבל ואת האשפה מכל השכונות — ומוטב להם לישראל שלא יצטרכו לאזהרות חמורות יותר. הדבר הזה עשה רושם גדול בעיר, ושם הפחה רומם על כל לשון.

הננו רואים מן המועט הזה, כי כבוד פחת עירנו יודע את אשר לפניו לנהל צאן מרעיתו על מי־מנוחות, בנוה־שלום, השקט ובטח, וה׳ יהיה עוזר לו להעלות את עמו למעלה למשכיל, ופקודתו ישווה תמיד נגד עיניו להיטיב ולהוליך את עמו בדרך מבוא השלום והמנוחה.

* * * *

ה׳ אליהו שייד בא ביום ג׳ העבר בשערי עירנו ויבקר את בתי החולים ובתוכם גם את בית ביקור־החולים וירם תרומת הנדיב סך 300 פר'. ועוד פקד מעשים טובים לטובה. ואת כבוד הגאונים מוהרי״ל דיסקין נ״י ומוהר״ש סלאנט נ״י לא בקר בביתם ולא ראה אף את פניהם.

תוצאות נסיעתו עוד אינן ידועות וגלויות. וימים יודיעו.

* * * *

ביום א׳ ל״ג בעומר, הוחג חג חנוכת הבית החדש, הנבנה על מרומי הבקו״ח האספיטל בחסדי הרב הגביר ר' משה וויטמברג נ״י ורעיתו הכבודה חי'. בפאר והדר, ברוב עם והדרת קודש, חגגו כל נכבדי העיר את החג הזה, אשר ממנו מקור נפתח לישע וחיים לאדם רב, וכל העומדים נסכו דמעות גיל למראה הנהדר ההוא, לראות כי קם הגביר ר׳ משה הנ״ל כמושיע ורב לחולי ציון האומללים.

פעמים רבות הרימונו כשופר קולנו, קראנו לעזרה, ערכנו לפני נדיבי עמנו את מצב תושבי עיה״ק הנופלים על ערש־דוי. ונחיצות הוספת מטות בבית ההוא, אשר כעת הוא אחד ואין שני לו בעיר פנימה. הודענו לבני עמנו גודל עצבוננו על הבית החדש, אשר בו היו נפשות רבות יכולות להנצל מרדת שחת בלא־עת, והוא עודנו פנוי וריק, מחסרון מקור והכנסה.

אבל, מה נורא הדבר לראות. כי מכל המפעל האדיר הזה. גם אלה המתנדבים בעם, העושים צדקה בכל עת, גם המה החרש יחרישו לעת כזאת, נחבאו אל הכלים ומנגד יעמודו. ואם לא תדע לך הקורא היקר מדוע? אף אני אענה לך חלקי ואומר: כי שוגים הם בצדקותיהם, וחסדיהם לא ימצאו את אשר הם מבקשים. כי יתעו מחסרון ידיעה ברורה לחצוב להם בארות נשברים בעוד לפניהם מקור מים חיים.

האמנם נקפא לבב הנדיבים? השעו עיניהם מראות, כי המפעל הכביד הזה הוא אחד העמודים, התומכים בגאותם ישוב עמנו בקודש?

את־זה ראה ראו גם כבוד פקידי ההאספיטאל הנז' ויבינו כמראה, כי בהם תלויה ישועת המפעל הזה, אם יתחזקו על מעמדם להיות עשוים בלי חת ולפעול גדולות ונצורות. אם כי הם רב יותר מכחם. ויחגרו עוז ועצמה, שארית אונים, ויחנכו את הבית. מנדבות בני ציון היקרים, אשר הרימו איש איש כפי מסת ידו הנדיבה. והנהגת הבית החדש הזה החלה, לשמחת לב כל העם היושב בציון.

ולימים הבאים לקראתנו מי יודע אם יבינו עוד נדיבי עמנו מה חייבת ציון משאת נפשנו וטובתה דורשת מידם! מי יודע, אם ידעו עתה להוקיר מפעל נערץ כזה, אשר בכנפיו צרור ישע רב!

ב

ירושלים, — אחדים מבני האורחה אשר התעתדה לבוא ירושלימה בקול המון חוגג, ואחרי הוציאה קול־קולות בטלה ונעלמה מעין כל חי, באו בכל זאת לשמחת לבנו. והם כולם אנשי־שם, קרואי מועד.

הגביר הנכבד ר׳ יהודה הורוויץ ממינסק הואיל ברוב טובו לבנות מכספו ארבעה חדרים מרוּוָחים, ויקדישם לתלמוד תורה אשר בפרוור ״מזכרת משה״. ברוך יהיה לה'.

הת״ת הכללי אשר בחצר רבינו יהודה החסיד ז״ל קיבל תחת כנפיו את בתי הת״ת, אשר בשכונות ״נחלת שבעה״, ״משכנות ישראל״, ״בית יעקב״. וכולם התאחדו להרים קרן התורה בעיר־ה׳.

* * * *

בני עקרון נתבעו למשפט; לרופא לא ניתן רשות לרפואתם; הילדים שולחו מבתי־הספר, ואזהרה הגיעה למו, כי אין להם חלק ונחלה באדמת א״י בכלל ובמושבת עקרון בפרט, וטוב כי יצאו מעצמם ממנה, ולא ביד חזקה. ¹

ה׳ בלאך העמיד את אכרי עקרון לדין לפני הקאמיקאם ביפו.

אכרי עקרון באו תמול ירושלימה, וירעישו את העיר בצעקותיהם. ויתאספו אסיפה גדולה בבית הרב הגאון מוהריל״ד נ״י ויטכסו עצה כדת מה לעשות להציל את האכרים האלה. ויחליטו לשלוח את הרב הגאון מוה״ר שאול חיים הורוויץ נ״י, שהיה רב בק׳ דובראוונא, ליפו, והם יחלו את פני ה׳ בלאך להשיב מעליהם את רוע־הגזרה. ואם בכל אלה לא יטה אוזן קשבת. אז אין עצה ואין תחבולה בלתי אם לבקש את הרב הגאון הגדול מקאוונא נ״י, כי יואל־נא ויטריח את כבודו לנסוע פאריזה ולחלות את פני הנדיב, הבאראָן שיחיה, להשיב מעליהם חרון אפו ולמשוך אותם בחסד וברחמים, לפנים משורת־הדין.

ג

ירושלים. ד׳ תמוז. — רבים מבני עמנו באו לפני כבוד הגאון הגדול מוהר״ר שמואל סלאנט נ״י, ויתאוננו באזניו, כי הוכו מכות אכזריות מידי המון העם מבני המחמדים, אשר השתובבו בימים האלה משובה ניצחת, וישימו את היהודי למפגע ולמשחק, עד כי כשחוק הוא בעיניהם להכות את היהודי, באגרוף־רשע עד זוב דם, לעפר עליו בעפר ובטיט ולהשליך עליו צרורות אבנים וחלקי סלע באין מכלים ידם.

לשמע הדבר הזה מיהר כבוד הגרש״ס נ״י, וילך ויבוא שלשום לבית כבוד פחת עירנו ויקובל בסבר פנים יפות; שם מצא את כבוד השר הגדול ציר רוסיה, ויתחנן לפניהם לשים עין פקוחה על סדרי העיר. ובפרט על מעללי־רשע כאלה, אשר לחרפה המה למדינות מלכות השולטאן, אשר שריהם למשפט ישורו, ואור החופש המדיני בידם להאיר לעם מבלי הבדל דת, ילכו בה והמעשה אשר יעשו לבעבור וידעו כל האזרחים, מבלי הבדל דת, כי בנים נאמנים המה לארצם ועבדים בני־אמון למלכם.

הדר כבוד הפחה יר״ה הביע לכבוד הגרש״ס נ״י תודתוֹ על השמיעו אותו כדברים האלה, אשר לא שמעם בלתי־היום, ויבטיחהו להשתדל בכול מאמצי כחו להשקיט את ההמון, אם בדברים נמרצים, או במקום הצורך גם ביד חזקה ובעוז־משפט, וישלחהו בכבוד גדול, ובצאתו אמר לו: ״שובו ונוחו, כי אנכי מגן לכם: ומאד ישמח לבי לראות אתכם בצל קורתי! ״

* * * *

המיסיון מחלק עוד הפעם לחם לעניים, ורבים אשר אכף עליהם פיהם יאכלו פת־בגם.

* * * *

נשים אחדות (עבריות) נסעו בעגלה במסילה, העולה חברונה, ויהי בדרך ותתהפך העגלה על פיה ונושאיה הוכו ונפצעו; הרכב (יהודי) מת, ומהנפצעים יש המרחפים בין החיים והמות, ויש מהם אשר בארח פלא נמלטו ממר המות. הנפצעים הובאו ירושלימה.

* * * *

אשה כבודה מאמריקה, יושבת ציון, נדבה סכום עצום לסיוד ולצייר את בית־הכנסת הגדול ״בית יעקב״ אשר בחצר רבינו יהודה החסיד זצ״ל. בפיטורי־ציצים וכדומה. ההוצאה תעלה לערך 800 פראנקים.

* * * *

ה' נסים בכר ראש ביה"כ לחברת כל ישראל חברים אשר בירשלים, דרש אתמול לדין את היושבים בכרם מונטיפיורי בשער־המשפט (סאראיה), על העיזם להכנס לרשות שאינה שלהם, להפוך בו בורות, שיחין ומערות ולנטות בו אוהלים ובתי־עץ. המשפט עוד לא נגמר, בצאתו מבית המשפט נהרו אחריו המועים־המונים מהאומללים, אשר תמכו יתדותיהם בכרם ההוא, ויקראו אחריו מלא בגאוה ובוז.

כבר הודענו דעתנו, כי רע ומר לנגוש העניים והאביונים ההם, אשר ביקשו ומצאו להם קורת־גג או כיפה לכסות עליהם מזרם וממטר, משרב ומשמש. ואף כי הבית או האוהל ההוא אינו נטוי ובנוי בנוה, בכל זאת טוב להם באין כל דאגה לנגד עיניהם עת בוא יום־השילום, ימי משק־הדירות. וביה“ס לחכי”ח יוכל להרחיב יריעותיו גם מבלעדי החלקה ההיא.

ד.

ירושלים, ט“ז מנחם־אב. – קיבלנו מראשי “בית הועד הכללי” דם את החוברת התשיעית “שמש צדקה”, המכילה חשבון ההכנסה וההוצאה מר”ח כסלו עד סוף תרמ"ט. ההכנסה עולה לסך 4888 פר. וההוצאה 48110.50 פר. ונמצא ההכנסה על ההוצאה, בסך 772,50 פר.

“שאו עיניכם מרום” – יאמרו ראשי הועד בהקדמת החוברת – “שאו מרום עיניכם אל רוממות הערך והתועלת, היעוד והתקוה, לזכרון ירושלים וזכרון בית ישראל, ההולכים ומתגברים ביד הישוב הנהדר בקודש, בתורה ובעבודה, על ידי מקיימים את התורה מעוני, העוסקים בתורה שעמה מלאכה, והרחבת הישוב ושמירת קיומו. ובככל אשר דברנו השכם ודבר, כי אף אם אמנם שכל עיקרו של הישוב יסדוהו מראש מיסדי ארץ גאוני קמאי זיע”א ממרן “בית־יוסף” ואילך, רק למען יחזקו יושביה בתורת ה' ולזה נושאים רוב הנדיבים את נפשם, ושוקלים את שקליהם, בכל את גם ממלאכה לא נניח את ידינו, והננו תומכים וחוזרים ותומכים ביד כל מי שבא ללמוד אומנות ולקנות כלי אומנות, אלא שאנו הולכים בעקבות ראשונים, שהתורה עיקר, כלומר: שרוב יושבי ציון אה“ק שהם זקנים וחכמים, אין עסקם אלא בתורה והמיעוט הם עוסקים בכל מיני אומנות על בורין, וכבר אמרנו: כי הלואי שהיה המקום מקום עבודה ואומנות, כי אז היינו עוד מרבים לימוד אומנות, אבל מה נעשה, ואין המקום מקום אומנות, כנודע!”

דבריהם אינם צריכים חיזוק, כי כל היודע ומכיר בשבילי אה"ק יכיר, כי אם יתמכו בידי כל אומן ואומן בדבר מועט, אין זה כי אם כמו הזורק אבן לחמת, בלי כל תועלת ולנהלם בכל צרכם אי אפשר, כי אין הקופה משגת, וגם על ידי זה תקופח חיותם של חובשי התורה המתדלדלים — ותורה מה תהא עליה?

ועינינו הרואות, אשר בכל מקום, שרואים אשר בעלי אומנות יבואו על ידי התמיכה אל המטרה הרצויה, אז לא יקפצו ראשי הועד ידיהם והענק יעניקו ככל הדרוש וככל אשר תשיג יד הקופה, כמו להגרים השולים דגים מהירדן וכיוצא בהם, ובחצי השנה הזאת הוציאו לעזר האומנים וכלי אומגות סך 355,40 פראנק.

והנה פרטי־כל־ההוצאות. מהותן ואיכותן, תכונתן ופשרן כבר ביארנו ברחבה ובררנו בארוכה, באר היטב במאמרנו ״חזון ציון״ (ב״הצפירה״ שנה זו מגליון 78 עד גליון 107), והקורא היקר, המשתוקק לדעת הנהגות ירושלים וסדריה, ימצא שמה כל מאויי נפשו. אולם בחוברת הזאת אשר לפנינו מצאנו איזו הוצאות חדשות, נוספות על הראשונות, והן: לעיה״ק טבריא לעזר החולים הבאים שמה להתרפא — 125 פר,

והנה אם יתר ערי־הקודש החלו מעט־מעט להתנער מערימות עפר־שממותן, ולאט־לאט תלבשנה מחלצות, הנה העיר טבריא עודנה בערפל ושממת עולם רובצת בה. לא הרחק מהעיר ימצא מקור מים חמים נובע; מים חיים נוזלים מבטן האדמה, אשר הם שיקוי לעצמות יבשות. וארוכה ומרפא לכל הרוחצים בהם בשרם, ועל פי בחינת הרופאים, יעלה ערך המעין הזה רב יותר מתועלת מעיני־הישועה אשר באירופה, אבל אין איש שם על לב להרבות התכונה הדרושה למעין ישע ומרפא, לבנות בתים מחוחים, נקיים מכל שמץ ותלאה, להעמיד מטות ולהפקיד פקידים. כמו קללת אלהים רובצת בכל חוסן עוזה, וכמאז כן גם עתה שאיה יוכת שעריה.

והחולים האומללים בבואם למעין־הישוע הזה להעלות ארוכה למחלתם, מתגלגלים שמה על רצפה מלאה צחנה ובאשה, עד כי תזהמם חיתם ובגועל־נפש ישוּבוּ על עקבם בלי העלות גהה.

על זה פקחו עיניהם ראשי העיר ההיא ויחלו להשתדל למלאות החסרון הגדול ובעזרת ״בית הועד הכללי״ יקוו להוציא לאור ישעם וחפצם, להניח מעט להמדוכאים, למען ישליו באהליהם באין כל מחריד, ולבל יקיצו נזשכיהם ומזעזעיהם…

לעיה״ק שכם לשכירות שוחט — 40 פר.

ברוך ה׳ המבורך לעולם ועד. כי לא יטוש את עמו, ויקנא לארצו ובני עמנו יפרצו וירבו, ורבים מהם העתיקו משכנם גם לעיר שכם המרובה באוכלסין ויהודים בה מעט.

אחרי החשבון נדפס מכתב מכבוד הגאון מוהר״ש סלאנט נ״י, וכל ראשי־העדה המעידים על אמיתות החשבון, ואחר כך מכתב מראשי ערי־הקודש צפת וטבריא ת״ו, המודים ומודיעים, כי חלקם הגיעם אל נכון בחשבונות מסודרים.

״ובכן חובה עלינו להזהיר ולהגיד״ — וסיימו ראשי צפת וטבריא — ״שלא יכנסו ולא יקובלו בקשות פרטיות הבאות אל המקומות הנזכרים בספרי ״שמש צדקה״ משום עדה פרטית, ולא מכל עיר פרטית, ולא מכל חברה פרטית ולא מכל כולל פרטי, כי רק אל בית הועד הכללי דכוללות האשכנזים בירושלים עיר הראשה, ת״ו, אליו תשמעון ושמה תביאו את כל נדריכם ונדבותיכם וכל מתנות־קדשיכם, אשר לארץ הקדושה, ומשם יתחלק בצדק ומישרים כו' כו'.״

כוונת הדברים היא: כי בימים האלה התפרץ כולל אחד ויאמר לעשות חדשה בארץ, להפריד בין הדביקים ולנתק קשר האחדות. ועל כן הודיעו מנהליו לאמריקה, כי רצונם לבנות במה חדשה בירושלים ואחיהם בני־מחוזם יתמכו אך בידיהם, ואמור יאמרו, כי חלק בני־מחוזם יעלה הרבה על הבא מיתר בני המחוזות שבאמריקה. ולפי הנשמע כבר השיגו מכתב מרבני פולין. וכן גם מהרב הגאון ריא״ס נ״י, הרב בקאָוונא, המאשר דרכיהם.

אבל מה ידאב לב כל אוהב עמו וארצו להתבונן, כי אחרי אשר הותרה הרצועה, השלום יתמוטט, וירבו הבקיעים בבית־ישראל, ואיככה זה מצאו רבני פולין און למו לקיים מעשי פורצי־גדר אלה, לא אדע ולא אבין, אם גם אינני רשאי להרהר אחרי גדולים ממני בחכמה ובבנין ובמנין, אנחנו אמרנו, בצל בית הועד נחיה, אשר כל הכוללות היו לאחדים בידו, ועתה בוא יבוא כולל אחד ויפיר מחשבת הגאונים מיסדי ארץ, אשר המה ירו אבן פנת הועד הזה. ומי לא יבין גם ליתר הכוללות, להטות גם הם מני אורח ולהתיר מעט־מעט קשר האחדות וההתחברות, אשר הניחו מעט ליושבי ירושלום מעצבם ומרגזם ממחלוקות ופירוד־הדעות… החובה על כל איש אוהב עמו ודואג לשלום ארצו לצאת במחאה גלויה נגד הדבר הזה.

אם הכולל הפרטי ההוא ראה מעשי הרבנים הגדולים, גבאי הת״ת וישיבת ״עץ חיים״ (ובראשם הגאון הגדול מוהר״ש סלאנט נ״י) ופקידי הביקור־חולים ועשו גם הם. אבל מה דמות יערכו למו, אל מי ידמו? הן הת״ת והישיבה הם מפעל כללי; האם יפליא בין פרוש וחסיד, או בין ירושלמי לצפתי, או לחברוני? וכן גם בית־החולים הנהו כללי; ואחת הוא לו איש יפו, או איש טבריא; כל חולה מבני עמנו, אם אך ימצא בירושלים, ופנה אל בית־החולים הזה והביט עליו כעל נחש־הנחושת. בשבוע זה או שלפניו, אשר מצב בני עקרון ברע הוא מאד, לחם צר ינתן להם לפי מכסת נפשות מאת ועד השמיטה, והחום יגבר מאד, ועל כן רבים מהם אשר נפלו למשכב — האם יקשיחו פקידי בית החולים הזה לבם מלקבלם? הן בית החולים הרוטשילדי סגור לפניהם מסיבת ריב השמיטה, ואיככה יניחום ויעזבום לגווע בזלעפות רעב בחוצות קריה באין עוזר ותומך?

ועל כן כאשר הפיץ הגאון דקאוונא סיפורו הנודע לבלתי תת אוזן קשבת לכל דבר פרטי ובית חסד פרטי, אז החלו הכנסות שני בתי החסד האלה, אשר הנם גם הם העמודים הכי נכבדים אשר כל כבוד בני עמנו בעיה״ק תלוי עליהם — להתדלדל ולהתמעט (והוצאתם כן תרבה וכן תפרוץ), ולכן מצאו למו לחובה להריץ דבריהם אל הגאון דקאוונא ולבקשו להשיב דבריו. והגאון הזה לא אטם אזנו וישמע לקול הצדק, ועד מהרה הריץ דברו, כי חלילה לו להזיק לקופות שני המפעלים, האלה באנגליה ובאמריקה. ואם יתעוררו גם רבני אה״ק ויחליטו, כי גם להם משפט הצדקה, אז גם דעתו מסכמת ומצטרפת לזה. ואמנם כן, הגאונים הגדולים מוהר״ש סלאנט נ״י ומוהרי״ל דיסקין נ״י, חתמו והודיעו, כי גם המפעלים האלה המה מתקנת מרן ה״בית־יוסף״ וחבריו ז״ל.

אבל כי יפרוץ כולל פרטי חוֹק ויפר ברית עולם, אין עוול יותר גדול ונורא מזה! כל ישראל יש להם חלק בחובת האחדות, ובני מחוז הכולל הזה כשיצאו לאמריקה, אינם מבדילים כלל בין בני מחזם לשאינם בני מחוזם.

בסוף החוברת נמצאים עוד טורים אחדים נדפסים, ואלה הם:

״ועלינו שומרי משמרת הועד להודיע גלוי, כי הדבר אשר כמה כותבי העתים וסופריהם העלו לדבר ברור, אשר ועד הכללי תמך בידי מו״ל ״החבצלת״ ועוזריו, בדברם מהמושבות ופקידיהם, הוא שקר בדוי מן הלב, ואויבים הם האפיקו לקלא, ואין בו גם אבק אמת״.

* * * *

היום יום הזכרון להשר הצדיק סיר משה מונטיפיורי ז״ל, ומטעם הרבנים וראשי בית הועד הכללי הדיעוו במודעות נדפסות (כמו בכל שנה ושנה) לעשות זכר להשר הזה, אשר מעטים הם כמוהו אנשי־מעשה ורבי־פעלים לטובת עמנו וארצנו — בהזכרת נשמתו, לימוד משנה והדלקת נר, וללכת להתפלל על קבר רחל ז״ל. אשר הוא בנה ויקף על קברה אוהל בל יצען.

ה

ירושלים, ט״ז אלול — תמול היה יום־גנוסיא של הוד מלכותו קיסר רוסיה הי״ו. ויקחו גם ראשי עדתנו חלק בשמחה זו, וסגן הקונסול לממשלת רוסיה פה בא לבית־הכנסת הגדול ״בית יעקב״ בחצר רבינו יהודה החסיד ז"ל, אשר שם נקבצו ובאו כל ראשי העדה, והחזן המהולל הר״ר שלמה בארדאקי נ״י שר בלהקת משוררים ברכת ״הנותן תשועה״, ועל כל פנים נראה גיל וששון.

החצר הגדולה והמפורסמת ״חצר רבינו יהודה החסיד זצ״ל״, או ״חורבת רבינו יהודה החסיד״, היא האחת הנשארת לנו לפליטה גדולה ממשואות שממות קדשנו. בימי הביניים והאוצרת כעת כל דבר שבקדושה כמו בית הכנסת הגדול ״בית יעקב״, בית המדרש ״מנחם ציון״ וביהמ״ד ״שערי ציון״ הבנוים בנווה, חמש עזרות נשים, בית מושב הבית דין צדק בית ועד לחכמים, בתי הכנסות אורחים ובתי המרחץ, ועל כולם מתנוססים כאבן נזר התלמוד תורה וישיבת ״עץ־חיים״, ושבעה בורות מספיקים מים לכל הדרוש וגם עניים רבים מן העיר ישאבו ממימיהם בששון. באחת: המקום הקדוש הזה הוא תל־תלפיות, שהכל פונים אליו ועליו תלוי כל כבוד עמנו בעי״ק. גם בבוא רבים מן התרים ובהם שרים והודי־ארץ, רוזנים ונסיכים, לבקר את אה״ק, ישאו את רגליהם גם אל המקום הזה לשפוט ממנו מצב קהלות יעקב בעי״ק ת״ו.

והננו אסירי תודה לפקיד החצר הזאת, הוא הרב ר׳ זלמן־חיים ריבלין נ״י, אשר מאז לקח על שכמו גם המשרה הזאת, לא יחשוך עמלו וטרחתו להרמת קרן החצר ולהטבת מצבה ביופי ובנשגב, כראוי למקום קודש. ובחפצו לסוכך על כבוד עמנו לבל יהיה חלילה לשמצה על ידי נעווי־לב, הנהו מפאר את מקום מקדשנו המעט הזה ומכבדו בשוותו עליו הוד והדרת קודש; ישים לב לתקוני החצר, להמדרגות לבל תהיינה למעידת־רגל, וביחוד ישית עין פקוחה לתיקוני בורות, כי פעמים רבות בושה כיסתה פנינו לראות בכל מקלטי־הנזירים של הדתות השונות, הנמצאים בירושלים. לא ירגישו מעולם חסרון מים, והמה שותים מים צחים וזכים לרוויה גם בקיץ גם בחורף, והחצר הזאת, הנקראת בערבית גם ״דיר אל שכנז״ (בית מקלט האשכנזים) תמיד היה חוסר־מים בעוכריה, והיו נאלצים לקנות לפעמים מים בכסף מלא לדברים שבקדושה. והפקיד הזה, הרז״ח נ״י, עמל ויגע הרבה, ועל ידו השתדלותו הנמרצה עלתה בידו לחצוב עוד בור חדש וגדול, אשר הקל מעט צמאון המים. ובזה ירווה דשן נפש רבים, אשר הם צחי־צמא. כן תיקן גם את האמבטאות של באי המרחץ והתעלות, ולכל ראש ישים לב לנקיון — והכל באופנים נאים ומתוקנים. והנה יש עוד את נפשו לעשות תקונים רבים ונכבדים, הנחוצים מאד למקום כזה, אשר הנהו מרכז כבודנו, אבל ידיו אסורות בחבלי עוני ובמיעוט־הכנסה, אין יכלתו תלויה בחפצו, ומן הראוי והצדק אשר המתנדבים בעמנו ובארצנו והמוקירים קדמוניותינו וחובבים ארצנו, בל יקשיחו לבבם מלתמוך בידו המטה, ובל תהא כהנת כפונדקית, לבעבור תשיג ידו להוציא לפעולת־ידים את התיקונים הדרושים מאד, אשר לבבו הורה והוגה, ולהם תחשב זאת לצדקה, כאילו סייעו בזה בידי בוני חרבות ירושלים. וזכות המצוה הזאת, וזכות צורך הרבים, וזכות ירושלים עיה״ק וזכות ריה״ח זצ״ל תעמודנה להם לזכות ולחזות בנועם ה׳ ובבנין ציון וירושלים.

מי הוא רבי יהודה החסיד הזה? רבים הם המחליטים, כי הוא־הוא ריה״ח הידוע משידליץ הסמוכה להאראדנא, ״ראש חברת יהודה החסיד״ ומובא בספר תוה״ק להגאון מו״ה יעב״ץ ז״ל ובש״ת דבר שמואל סי׳ רל״ד. ובשו״ת הרמ״ז סי׳ נ״ב ובספר זמירות ישראל, ובס׳ שאלו שלום ירושלים, אשר חבר ר׳ גדליה מסאמיאטיטש, בן חברתו של ריה״ח, ובס׳ Juedische Merkwerdigkeiten לה׳ שאד. ובס׳ חבת ירושלים דף נ״ח מזכיר בפירוש כי החורבה נקראת על שם ריה״ח זה. ועיין בספר ת״א להרי״ש, ובכנסת ישראל שנה ה׳ דברי ה׳ דוד כהנא במאמרו ״חברת יהודא החסיד״. ובהמסדרונה שנה שלישית. אבל מה קשה להחליט כזאת מפני כמה טעמים: האחת, הנה ריה״ח עלה ירושלימה בלווית חברתו בג׳ חשון תס״א בערב, ולמחרתו הלך לטבול במקוה של ר׳ ישמעאל כהן גדול על־יד מי השלוח ושם הכישו נחש והביאוהו חולה לביתוֹ, ויהי מושכב על מטתו עד יום ו׳ חשון בבוקר ואז מת. ואיככה זה בימי הרעה ההיא כבר בנה לו חצר גדולה ורחבת־ידים, וקדושה גם בעיני הישמעאלים מפאת הזכרונות העתיקים החופפים עליה? (ועיין בספר הקבלה ״ערכי הכנויים״ בהקדמתו, אשרי שם יספר כנז׳ בארוכה, והוא היה בדור שלאחריו וידע ברור היטב), ועיין גם בשם הגדולים להרב חיד״א ז״ל.

השנית, כי בפנקסאות העתיקים לימים ובספרי בית המחכמה נמצא רשום גם שנת הקניה, שהיתה בערך שנת ת״ם, וריה״ח הנז׳ עלה בשנת תס״א. ועוד לי ראיות רבות, אבל לא פה המקום להאריך בהן. אבל מה שכתב בעל המסדרונה, כי חרפה היא לנו לשאת על שפתנו שם חורבת רבי יהודא החסיד, שרא ליה מרא. המקום הזה הוא קדום שנות מאות אף קודם שבא ריה״ח. ובעת עלות הרמב״ן ז״ל וסיעתו בשנת ה׳ אלפים כ״ז (למה״נ 1267), אשר אז היתה האדמה הפקר, וכל אשר רצה החזיק וזכה, החזיקו גם הם במקום שומם, אשר עליו היה בנוי בית עתיק וחרב, נשען על עמודי־שיש, והם החזיקוהו ותיקנוהו ויעשוהו לבית־תפילה. והחצר ההיא נשענת על יד חורבת ר״י החסיד מפאת ימין, ומלפנים היו שתיהן נחשבות כאחת. וכן גם העיד בפני הרב הגדול ח״ר יצחק פראג יצ״ו, ראש ישיבת דורש לציון (״בלומענטאל שולע״), כי הוא ראה בכתבי־יד עתיקים, וכן גם בספרים נדפסים במאה השלישית לאלף הזה, כי במקום החורבה, ובדיוק במקום בית הכנסת בית יעקב, היה גם בית תפילתו של רבינו ר׳ יהונתן מלוניל בהיותו פעה״ק, וכן גם שמעתי מפי זקני הדור המספרים, אשר טרם נבנה בית הכנסת בית יעקב והמקום היה חרב ושמם, מקום שפך האשפה, היה באחד כותלי המרתפים כמו ארגז חצוב מאבן ומשני צדיו כעמודים ניצבים, אשר יד הזמן הויה בם. וההגדה העתיקה הגידה, כי הארגז הזה היה ארון הקודש בבית תפילת ר׳ יהונתן מלוניל ז״ל, ואשר על מקום הארגז חצוב היום ארון הקודש של ביהכ״נ בית יעקב. ועל כל פנים יש קדושה רבה במקום הזה, וחלילה לאמור, כי בושה היא לשאת שם החורבה על נס. והנה מאורעות והרפתקאות עדו על החצר הזאת, והישמעאלים החזיקו בה ויהי למו למקום שפך הזבל והדומן. וגם כתב־הדת אשר נתנה ממשלת מצרים בשנת תק״ע, כי חורבת ביה״ח וכן גם החצר השניה מקום בית תפילת הרמב״ן ז״ל להם, לא הועיל להוציאו מידי מחזיקיהן, אבל בעלות איברהים פחה על סוריה ויצר על פלשתינה ויבקיע אליו גם את ירושלם, הואיל הרה״ג המפורסם מו״ה שמריהו לוריא ז״ל, אשר נשא חן בעיניו, להתרועע אותו ובקש ממנו לשום קץ להתגרות ולתביעות אשר לישמעאלים על חורבת ריה״ח ואשר ענה ואמר, כי אין לאל ידו לעשות כזאת בעצמו בלי שאול פי אביו־חורגו מחמד־עלי. ובין כה וכה בא הקרץ על גבורת איברהם פחה, ובראות ראשי עדת האשכנזים, כי נכזבה תקותם ממנו, נסע הרב ר׳ זלמן צורף ז״ל לקונסטנטינופל והביא פקודה לבית המחכמה, שיבררו הדבר אל נכון, ואז חיפשו ומצאו בספרי הפקודה העתיקים דבר קנית החורבה, אשר קנו האשכנזים מהישמעאלים, וישמעאלים אחדים, זקנים לימים, באו והעידו, כי שמעו מפי אבותיהם אשר החורבה הזאת שייכת לאשכנזים והיא הקדש (וואקאף) והאפוטרופוס (וויקאיל) היה האשכנזי יהודה (בל״ס ר״י החסיד) — וכן גם שמא גרים, כי כל אשר שפך האשפה שופך היה על ״דיר אל שכנז״, בית מקלט האשכנזים. ועפ״י העדות וההתבררות הזאת, יצא כתב פקודה מאת ממשלתנו יר״ה, בשנת הקצ״ז, כי החורבה הזאת והשייך לה לאשכנזים הם, ועל המושלמנים להשיבה בלי כל מחיר. אפס את החצר השניה, מקום בית תפילת הרמב״ן, אשר עליה בנוי בית־מסגד אשר נכלל גם היא בכתב הדת, לתוגת נפשנו עוד לא הוציאו מידי מחזיקיה. וכעת חצר ריה״ח ז״ל עומדת תחת חסות ממשלת בריטניא ור׳׳ה על־ידי השתדלות כבוד השר הצדיק המנוח, סיר משה מונטפיורי זצ״ל.

תר״ן

ו

ירושלים, ה׳ תשרי. — כבוד פחת עירנו הציע חוות־דעתו לפני שרי בית־מועדות־העיר להמשיך מים מן המעינות אשר סביבות ירושלים, מהלך שעות אחדות, דרך צנורות רבים אל תוך העיר, די צורך התושבים. הדבר הזה לא חדש הוא בדברי ימי עיר הקודש כי גם מלפנים היו צנורות, אשר הרוו צמאון בני העיר ויריקו מים למכביר, כאשר יעידו צנורות, אשר עודם גם היום בתוך העיר, הרוסים וחרבים; כי באו הדרווישים ויסתמום לבעבור יוכלו למכור מימיהם בכסף מלא. והחסרון הזה נצב כצר להרחבת הישוב, וכנגע נראה לתושבים, ועל כן אדיר חפץ הפחה לתקן את אשר עוותו הפלחים הקדמונים. השרים הסכימו לעצת כבוד־הפחה, וכעת יתורו אחרי מוצא לכסף, כי מפעל כביר ונשגב כזה דורש הוצאה רבה, ואם חפצם זה בידם יצליח, כי עתה לאושר גדול ונכבד ייחשב לתושבי ירושלים ולא יצטרכו לנוע על הפלח לקנות ממנו נאוד מים מלוחים בכסף מלא, או לראות בעבים ולרחף בין תקוה ופחד.

* * * *

המשגיח על בית אוצר הספרים, אשר יסדו משכילי עירנו לפני שנים אחדות, הנהו מכולל מינסק, ועל כן העידו בו הממונים, כי אם לא ימנע מעשות זר־מעשהו, היא השגחתו על הספרים, לא ימסרו לו חלקו בחלוקה. בין כה וכה נודע הדבר להרוזנים במינסק, ובראשם הרה״ג הנכבד כה׳ אהרון דוב ברודא נ״י והרב החכם השלם כה׳ נפתלי משכיל לאיתן נ״י, העומדים בראש הנהגת כולל מינסק בחו״ל, וימהרו לירות חצי־תוכחתם בממונים וידברו אתם קשות לאמור: מי שמכם לשרים ולשופטים מערכי לב? הטרם תדעו כי רוב כסף חלוקת כולל מינסק הוא מאלה, אשר רוחם לא זרה לעת החדשה ובפרט לבית־אוצר־ספרים?! אבל המכתב היה למותר, כי עוד טרם בואו, כבר התעורו הממונים לתת לאיש ההוא חלקו.

* * * *

לרבים מהמדוכאים, המטולטלים מכרם מונטיפיורי, נקנה כעת בעזרת ״בית הועד הכללי״ חלקת אדמה אצל בתי הרה״ג ר״מ וויטמבורג נ״י, ולכל בית־אב יגיע חלק בן שישים אמות על־פי על חלקם, ותקותם תשעשע את נפשם לבוא אל המנוחה ואל הנחלה.

* * * *

מלונדון כתבו מרורות לפי' וואלירו הי״ו על אכזריותו עם האביונים, אשר החזיקו בכרם מונטיפיורי וכו'. בתחבולות כאלה, אשר בהן השתמש ה׳ וו., בחלה נפשם, ולא דמו ועל עלה על לבבם, ומטרתם היתה אך לתת דעת בלב העניים, למען יבינו, כי טובתם הם דורשים, ולהתהלך אתם בשובה ונחת ולא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובמוראים גדולים.

ומצב יתר האומללים והנידחים עוד לא נשתנה לטובה, והמיסיון הבריטי מצא לחשוף זרוע־עוז ולהשתמש במידת החסד, החמלה והרחמים, ואחריתם ימים יודיעו.

* * * *

בימים אלה הלך לעולמו הישיש ר׳ מרדכי־יהודה באלאטין זצ״ל, אחד החלוצים הראשונים, אשר באו לאה״ק זה כשבעים שנה, הוא היה עשוי לבלי חת, אמיץ לבו בגבורים, ועל כן ספחהו אליו הגאון האמיתי מוה״ר ישראל פרוש ז״ל בעל מחבר הספר פאת השלחן ותקלין חדתין מתלמידי הגר״א ז״ל — להיות שומר לראשו, והוא היה הראשון, אשר הרהיב עוז בנפשו לפתוח חנות ברחוב היהודים, ואחריו החרו החזיקו אחרים לעשות כמוהו. ביחוד יזכר שמו לטובה על החיים והחסד אשר עשה את הרב הגדול החכם המצוין המנוח מוהר״ר אליעזר הלוי זצ״ל Dr. Loewe כי בעלותו לארץ־ישראל במלאכות השרים הדוכס אוף סוּסכס, לורד פרודהא, האדמיראל סיר סידני סמית, אירל אוף מנסער, להתחקות על המצבות והכתובות והדברים העתיקים ואז מרדו הדרוזים במושלים ויפוצו הנה והנה — למהר שלל חש בז — ויפגעו גם בו בלכתו לצפת, ויבוזו כל אשר לו, ויציגוהו ערום כיום הולדו ויאמרו להמיתו. אבל לאשרו הגיע אליו ה׳ באלאטין, אשר ידע את הדרוזים ההם, ויצילהו מידם. המנוח הזה, בערוב ימי חייו, מצא חיית־נפשו מן המלמדות, עד האספו אל עמיו שבע ימים בבית החולים הגדול ״בקור חולים״ בירושלים. תנצב״ה.

* * * * *

לפני תשע שנים הלכה הרבנית אלמנת הגאון הגדול מוהר״ר מאיר אוירבאך זצ״ל (שהיה רב בקאליש, ואח״כ ראב״ד פעה״ק, ונלב״ע אייר תרל״ח), להשתטח על קבר אישה על הר הזיתים, ומני אז עקבותיה לא נודעו. לשוא חפשוּה בחפש מחופש, בחורים ובסדקים, במערות ובחוחים, לשוא הבטיחו סך כסף רב לכל מוצאיה, אף גם לשוא איימו על כל אלה, אשר יחזיקו בה ולא ירפוה. ואף גם על אלה אשר ראו או ידעו דבר־מה מכל אשר את הרבנית, לשוא! אין מגיד, אין משמיע מאומה, עד כי כבר התיאשו בני ירושלים ממנה וכבר נשכחה כמת מלב; אם כי במשך הזמן באו אחדים ויעידו, כי דמיונם יגיד למו, אשר ראוה פעם אחת יושבת בבית מקלט הנזירות הצרפתיות. אבל מי ישים לב לדמיון כזה, הרחוק מן השכל הישר, וכבר חדלו לדבר על אודותיה. אולם בשבוע העבר באה אשה אחת ותספר, כי היא בעיניה ראתה את הרבנית בבית־המקלט הנזכר, וכן סיפרה גם אשה אחרת, עד כי הדבר עשה לו כנפים, ונישא על כל שפתים, וישם את העיר כמרקחה. אבל קשה מאד להיכנס לבית כזה בלי רשות, כידוע. לכניסה כזאת דרושה הרשאה מגבוה על גבוה, ועל כן רבים הם המטכסים עצות, איך להציל את הרבנית מידי מחזיקיה.

ואזני כותב הטורים האלה שמעו, כי אשה אחת סיפרה לתומה כדברים האלה: ״כי בעלות הרבנית על הר הזיתים באו שני מלאכי־תפתה ויתפשוה וישאוה למקום לא תדע! אין זאת כי שדים המה — ומי יודע!…

ז

ירושלים. — ביום ו' תשרי היתה הלבשת הרה״ג רפ״מ פאניגייל הי״ו ראשון־לציון. עד כה היה הרב הזה אך ממלא־מקום חכם־באשי באשר לא היתה בידו תעודה מן המלכות (פירמאן), המאשרת אותו לראש־הרבנים. אולם בשבוע זה הביא האדון יעקב נסים רומאני, נושא משרה כבודה בעיר הבירה, דבר־מלכות ובגדי־השרד הראוים לחכם באשי, והם: ציץ כסף ומעיל רחב מרוקם כסף על פי הצואר, על החזה ועל הכתפים. ושלשום היה סדר ההלבשה במעמד גדולי הרבנים הנכבדים, הסופרים והמולי״ם. וכולם ברכו את כבוד הרב שינוב בשיבה טובה. אח״כ הלך הרב אל הוד כבוד פחת עירנו יר״ה לקבל ברכתו, ואל כבוד הקאדי יה״ר, וכולם אצלו לו ברכת עוז ושלום.

* * * * *

במכתבנו הקודם הודענו דבר ההצעה להביא מים לעירנו מן המעינות אשר בסביבה, ועתה נודעו לנו פרטי הדבר: האדון ברגהיים הציע את הדבר הזה לפני כבוד הפחה בעירנו ויקבל על עצמו לגמור את הדבר בסך 40,000 נפוליון, באופן אשר ממשלתנו תבטיח לו ותערוב לו כי כספו לא יעלה בתוהו, כי אם תעשה שטרי אקציות. כל אחד בסך 100 גרוש. ההצעה נתקבלה ויכונו ועד מאילי־הכסף שיעיינו בזה.

* * * *

החום גבר ועתק; כל פנים קיבצו פארור; יד הרפיון והחלישות בכל מושלת, אין נקי, עד כי רבים חחללים נפלו במחלת־הדלקת והתכווצות־האברים. ה׳ ירחם.

מחלה מוזרה מתהלכת כעת בסוריה ובארץ־ישראל ושמה בערבית ״אבו רכוב״ (אבי השוקים והברכים, כלומר מחלת־הברכים) והיא: קדחת עצומה תאחז את הברכים ומשם תקף ותעבור עד חוט־השדרה, ותרפה כל העצבים והעורקים עד יפול האדם למשכב ימים שלושה או ארבעה, עד כי תסור הקדחת ושב ורפא לו. בבירות היו חמשת אלפים איש מוכי המחלה הזאת, וכולם שבו לאיתנם, אות הוא, כי המחלה איננה מסוכנת. מבירות באה המחלה ליפו. ומשם הגיעה ירושלימה. מפי החכם ד״ר בופיליס שמעתי, כי הוא בעיניו ראה הרבה אנשים, החולים במחלה הזאת גם פה בירושלים בימים האלה, והפחד הקיף מלוא רוחב העיר — ירחם ה׳ ויסיר כל מחלה מאתנו, ויהי סתרה עלינו לבל יאונה לנו כל רע.

* * * *

לפני ימים אחדים בא ירושלימה הרב הישיש הנכבד כה׳ ליפא ברלין נ״י, בן הרה״ג כו' מוה׳ יעקב ברלין ז״ל, אחי הגאון הגדול מוהר׳׳ר נצי״ב הי״ו.

ח

ירושלים, 15 אוקטובר. — החום גבר מאד, קוי השמש בוערים, עד אשר כלכל לא נוכל, ומחלות רבות תתהלכנה בעיר. ידי הרופאים והרוקחים מלאות עבודה. נורא מאד לראות המונים־המונים מתנגשים ומתדפקים על דלת הרופא, והוא בידים ממהרות יכתוב וירשום סמי־תעלה, בלי להביא מעשיו בחשבון מאפס פנאי. והרופא העברי ד״ר ב. סיפר לי. כי אתמול נקרא אל חמישים חולים לביתם, ומאה וחמישים חולים באו אליו הביתה. המספר הזה מבהיל — ועל כל תושבי ירושלים יהלכו אימים, פחד ובעתה.

מחלת ״אבו־רכוב״, אשר הודענו אודותיה באחד ממכתבינו הקודמים, הלוך תלך ותפרוץ בעירנו. — ה׳ יסתירנו בצל כנפיו ובל נוסיף לדאבה עוד!

גם חסרון המים ישים אותותיו אותות בימים האלה. מי הבורות הולכים וכלים, ומים בכסף מלא נשתה. יתן ה' את היורה לברכה, לבשם מעט את האויר, לקררו ולמזגו לבל יבולע לנו!

* * * *

בבית החולים של המיסיון תיקנו חדשה בעת הזאת, כי על כל לוקחי הפתקאות, אשר בהם יכנסו לפני ולפנים במחיצת הרופא, לשמוע את סדר עבודתם ותפלתם באזנים קשובות, בהשקט, בלב נכון ובכוונה וכל אשר יזיד לעבור על כל אלה, אין לו חלק בפתקאות…

בבית־היתומים הברליני, העומד תחת השגחת הד״ר הרצברג, ערכו הנערים התלמידים החזיון ״זרובבל״ של ה׳ לילינבלום בשפת קדשנו, ומורם ה׳ כהן הפליא מאד לסדר את המחזה בטוב־טעם ודעת. אבל אחת היא אשר שגה: בתוך נושאי החזיון היה גם ״ישיעהו השני, המליץ המפואר״; שאלתי את פני הנער ההוא: מי אתה ויענני; ״ישיעהו אנכי!״ — ואיככה זה ידבר ישיעהו, אשר כבר מת בימי מנשה, עם זרובבל, אשר היה מעולי בבל?״ ואף הוא השיבני: ״שני ישיעהו היו, האחד בימי חזקיה, והשני בימי זרובבל, אשר הוא הנהו בעל הכ״ז פרשיות מנחמו נחמו עד גמירא, והאות כי שם כורש נזכר בם, אשר לא יתכן כי הנביא ישעיהו הראשון יגיד עתידות כאלה״. ואף גם אנכי הואלתי לדבר ושאלתיו: ״ואיככה זה נבא הנביא בימי ירבעם על יאשיהו״ (מלכים א׳ י״ג ב')?״ — ואין מענה. והנה אם כי יודענו מאין הדעה הזאת נובעת, וכי גם ממקום קדוש תהלך, אבל לטעת אותה בלב נער רך בשנים, העלול לקבל את הכל בלי כל הבחנה, איוולת גדולה היא, העולה גם לזדון. ומי זה יערוב לנו, אשר למחר לא יבוא הנער ויחליט כי משנה התורה איננה ממשה, וכל התורה כולה לא נכתבה אלא בימי ירמיה או בימי עזרא. כאשר כבר אמרו כזאת רבים מן המתפרצים. אולם כל אלה לא יקטינו תהילת הנער ההוא, שלמה ילין, אשר מדברותיו הפיקו באמת רגשי עוז וגאון, שפה מדברת גדולה ברעיונות נעלים. וכן גם כמעט כל התלמידים עשו משלחתם באמונה ובשום־שכל.

* * * *

רבים מן הקולוניסטים העברים באו ירושלימה בימי החג, לעלות ולראות ולהשתחוות נוכח פני ה׳, להתעלס באהבים עם כל מכיריהם פה, בימי המנוחה הנעימה האלה.

רעיון הישוב באה״ק הקיף מלוא רוחב הארץ, עד כי גם ממשלת רוסיה אשר באוצרה מונח סכום עצום ליסוד המטרה הזאת, הואילה לשלוח לפני ירחים אחדים את המיטרופוליט מיכאל הקיובי בלוית שניים פרופיסורים לשחר את פני אה״ק, ולשפוט על מצבה, והמיטרופוליט חקר ודרש מפי היהודים את כל העבר עליהם והמה הגידו ולא כחדו, וסופר אחד רשם את כל דבריהם לזכרון בספר. וישקלום בפלס שכלם. ולפי הנראה תתיסדנה פה גם איזו קולוניות רוסיות.

ט

ירושלים, י׳׳א בחשון —חכמי הספרדים יצ״ו, השומרים תמיד חוקי דרך־ארץ והזהירים מאד בדבריהם ובמעשיהם לבל יפגעו בכבוד אדם, פרצו עתה גדרם ויצאו בסערת־חימה שפוכה, בדברים כמתלהמים בוז ועמל, חרפות וגידופים וגם קללות נמרצות, בכלי נשק הכבדים האלה, להלחם מלחמת החיים את חכמי האשכנזים, עד אשר כל תושבי עיה״ק רגזו ונבהלו מאד וכולנו התפלאנו, הפלא ופלא, איכה יצאו מתחת עט הספרדים דברים כאלה, שאינם ראוים להישמע באזני הנפש היפה, ואיככה שכחו מאמר החכם: דברי חכמים בנחת נשמעים!

ועתה נספר באזני הקוראים תוכן הסכסוך אחרי אשר בלי ספק יראה בעיניו באחד מכתבי העת את ״דמעת העשוקים״, הניגרת ארצה מעיני חכמי הספרדים, ואזניו מילין תבחן בתשובת ״משיב חכמים״ של חכמי האשכנזים, ולא ידע מה זה לפניו. ועל כן יט אזניו אלינו וישמע פשר דבר: בימי התפתחות ישוב עמנו בעי״ק הכירה הממשלה אך את הספרדים לאזרחים גמורים ולעדה מאושרת, אבל לא את האשכנזים, אשר כרובים היו חוסים בצל ממשלות אחרות. ועל כן בכל דבר הנוגע בין היהודים להממשלה יר״ה, היתה אך יד הספרדים באמצע, כגון תשלום המסים, הארגוניות והכרגא (אסכריה), אשר כל אלה שילמו הספרדים מקופתם, והאשכנזים, בהיותם כפוים וכפופים תחת ידיהם, לקחו גם הם חבל בתשלומי המסים ההם, ויצא הפשר ביום י׳ חשון תרכ״ח, כי על האשכנזים לשלם להספרדים בעד החזקת חישוב והוצאות העיר ומסי הממשלה שתי פרוטות מכל אונקיה בשר שימכרו האשכנזים. בשנת תרל״א נכנס הגאון הצדיק המנוח מוה״ר מאיר אוירבאך זצ״ל בעובי־הקורה, בראותו כי שתי הפרוטות תסבנה שמצה וחרפה לעדת האשכנזים, וגם כן לעג השאננים, ויפשר כי מאז והלאה לא יתנו האשכנזים עוד שתי הפרוטות הנ״ל להספרדים, ותמורתן תחולקנה נדבות אמריקה — אחרי נכוי סך 100 לירא שטרלינג בתור קדימה לכוללות האשכנזים פרושים — חלק כחלק בין הספרדים והאשכנזים, והיה זה להחזקת הישוב, להוצאות העיר ומסי הממשלה יר״ה. אולם בשנת תרמ״ד, כאשר התחוללה המבוכה הידועה (יעוין מאמרי ״חזון ציון״) אשר אז הוטל על האשכנזים לבוא ולהרשם בספר האזרחים, אז ניערו הספרדים חצניהם מלהיות ערבים בעד האשכנזים בתשלומי המסים והוצאות העיר וכדומה, ועדת האשכנזים היתה לעדה בפני עצמה, ומאז חדלו חכמי האשכנזים מתת עוד חלק להספרדים מנדבות אמריקה (לבד מה שמגיע מחברת ״ארץ ישראל״, אשר באמריקה הצפונית, אשר בזה יקבלו גם הספרדים חלק לא קטן). וכה עברו חמש שנים בהשקט ודומיה, ובחצי חודש חשון תרמ״ה היה החשבון האחרון עם הספרדים בכסף אמריקה. בטבת תרמ״ה בא סך 60 לי״ש, ובשבט עוד 75 לי״ש מאמריקה בצירוף רשימה פרטית מכל כולל וכולל וכמה יקבל. וכן גם מכתב לכל כולל לבד, שיקבל מאת הועד הכללי סכום פלוני. ושם כולל הספרדים לא נפקד ולא נזכר. גם אחרי שהזכירם הגאון הר״ש סלאנט נ״י במכתבו, מפני דרכי שלום ואהבת האחדות, גם אז לא נענה בזה, ועולם הצדקה כמנהגו נוהג.

והנה בשנה זו התאוששו הספרדים וימלאו ידי אחד האשכנזים מילידי ירושלים, אשר נסע למסעיו באמריקה להיות גם שליח כוללם ולהעיר נדיבי הארץ החדשה לקום על נדיבות. והשליח ההוא עוררם על ככה להקים סער בצלוחית המים, ולכתוב מחאה ודרישה בנדבות אמריקה, לבעבור החזיר העטרה ליושנה. וימהרו רבני הספרדים ויוציאו קול ״דמעת העשוקים״ ב״הצבי״ וב״החבצלת״ ויחדשו שמה את המכאובים הישנים, אשר כבר אבד עליהם כלח, ויתבעו בחזקה חלק מנדבות אמריקה מהיום זבל״א, ובתוך מחאתם לא נזהרו בדבריהם ויעמידו גם קול־זועה. על זה התעוררו גם חכמי האשכנזים, מנהלי בית הועד הכללי, וישיבו חורפיהם דברים נמרצים בשם ״משיב חכמים״, ושמה יתוכחו את חכמי הספרדים בשום שכל, ויחדרו לב באמיתתם וצדקתם, אשר היו גם לעיני קוראי ״הצפירה״, עד כי התבוננו חכמי הספרדים, כי לא צדקו במחאתם, וישלחו לכבוד הגאון הגרש״ס נ״י להודיעהו, כי בחפצם לבוא אל ביתו ויתפשרו באופן רצוי לשני הצדדים. אולם שלשום, ביום ט׳ חשון, שלח הרב הגדול כהרי״ש אלישר ס״ט יש״א ברכה ס״ט, להודיע את הגרש״ס נ״י, כי חולה הנהו ולא יוכל לעזוב את ערש־דוי, ועל כן ביקש כי ימחול הגרש״ס על כבודו, ואם יסכים יואיל בטובו לבוא אליו לביתו. והגרש״ס, מאהבתו השלום ואחדות, לא סירב גם בזה ובלווית הרה״ח ר״י ריבלין נ״י, מזכיר בית הועד הכללי, הלך לבית הגרי״ש אלישר ס״ט ושמה התפשרו יחד, כי נדבות אמריקה תהיינה שייכות לכוללות האשכנזים, לבד הנדבות הבאות מנדיבים ספרדים בני פורטוגאל (והמה מעדת המתקנים הריפורמים) אשר באמריקה. המסורות ביד גבאי דאה״ק הרה״ג ב״ה ירוחם צבי קאנטראוויץ נ״י, בניו־יורק. הנדבות הפרטיות האלה תהיינה שייכות לכוללות הספרדים.

י

ירושלים, ט״ו מרחשון. — מחלת הברכים והקדחת, אשר תקפה על בני עיה״ק ² ) הוקלה מעט בעז״ה אחרי שנשתנה גם מזג־האויר ואחרי הקיפה כל בתי העיר אין נקי. ובכל זאת עוד תמונות איומות תסובבנה ברחובות קריה, אשר תחשך משחור תארן ועל עפעפיהן חשכת צלמות, וחלישות־הקיבה ואין אונים והסרת־כוסף־האוכל מנת גורלן. ירחם ה׳!

רבו מאד בימים אלה שודדי ליל, המתפרצים בבתים ובחצרות בחרבות שלופות

וישללו דים. כן התנפלו על בית הנכבד הנגיד ר׳ יצחק רוקח לפני שבועים ביום השבת, ויגנבו בערך מאתים לי״ש. באין קם נגדם.

הוד פחת עירנו, יר״ה, ציווה לתקן את רצפת העיר למען תוכל גם מרכבה רתומה לשני סוסים לעבור תוך העיר, עד בית המשפט. והמלאכה כבר החלה.

* * * *

מטבריא יודיעו כי יש את לבבם לקרוא את הד״ר גולדברג נ״י, אשר כעת הנהו בניו־יורק, לרופא אמן בתוך עדתם.

כמו כן נודע לנו, כי חברת ״למען ציון״ בברלין החליטה להושיב פעה״ק רופא אמן על הוצאותיה, וכבר באה בדברים את ה׳ ד״ר שווארץ הצעיר, אך לא התפשרו במשכורת. לוא הוציאה החברה הדבר הזה אל הפועל כי עתה החזיקו להם טובה כל יושבי ירושלים, ובזה יגדילו לעשות, כי חסרון רופאים נכר מאד בעיה״ק ת״ו. ונקווה כי לא ישקטו עד יבוא המפעל הזה לידי גמר, בכי טוב באופנים מתוקנים לטובת העניים האומללים וברכות אובדים עליהם תבוא!

היום התענגתי לשבת בחברת החכם אליהו משה דוויק כהן, שהיה מר״ל ״הפרח״ בכלכותא, אשר בא ירושלימה היום לשחר פני אה״ק, אחרי היותו ששה חדשים באירופה, ובשבוע זה ישוב לארצו. צאתו לשלום!

יא

ירושלים, ד׳ כסלו. — האדון בלאך, פקיד המושבה ראשון־לציון, שב ממסעו לפאריז. ויסר גם לעירנו ויתראה את כבוד הגאון ר״ש סלאנט נ״י וידבר אתו בארוכה על אודות המושבה עקרון.

עברה שנת השמיטה; אין עוד כמעט נושא אותה על שפתיו, ומה כל חחרדה הזאת? מדוע זה נשמע עוד מפה ושם קול התאוננות, קול נוגש וקול מרי?

והנה חדשה נהיתה: בית הפקידות חפץ לטעת על אדמת עקרון עצי גפנים, כמו בראשון־לציון וזכרון־יעקב, ולהאכרים תנתן תמיכה כפי הצורך לפי הטף. אבל בני עקרון ממאנים בזה ומנשאים את נפשם לתקוה, אשר לוא יתמכו בידיהם אך השנה הזאת או אולי גם לשאחריה, אז יוכלו לחיות מיגיע כפיהם בלי כל תמיכה, ועל כן יפחדו שאם יסכימו לחפץ הפקידות, אז יהיו בעל כרחם כפופים ותלויים בדעתה, לכל הפחות עשר שנים ויותר.

זהו תוכן הסכסוך. ועל כן ערך הגאון רש״ס נ״י מכתב להרה״ג ר״מ גימפל נ״י ולהרה״ג ר׳ נפתלי הלוי נ״י רב ביפו, ויבקשם, שהם ישתדלו לתווך בשלום ולהביא את הדבר לידי גמר, ואת בני עקרון יזהיר: ״אל תקשו לבבכם כמריבה!״ המכתב הזה, הנדפס גם ב״החבצלת״׳ מכיל כל שימת הגרש״ס נ״י בעניני הישוב והנהגותיה.

וכפי הנראה יואיל גם הגרש״ס בכבודו ובעצמו לנסוע אל מקום המערכה, והוא במדברותיו ימצא מסילות בלב בעלי הריב, להשקיט את הסערות המתחוללות לחלול שם ה׳ ושם עמנו.

* * * *

שולי־הדגים מהירדן, בעזרת בית הועד הכללי וחברת ״למען ציון״, הולכים ומצליחים במלוא־כוחם, והתענגנו מאד לאכול דגי הירדן, אשר קנינו מאחינו הדייגים. המלאכה הזאת תוכל לפרנס רבים מן החפצים להנות מיגיע־כפיהם, אבל היא דורשת גם הוצאות רבות, כמו בתים לשבת, מכמורות, דוברות, סירות־דוגה, וכדומה. ולוא הואילו נדיבי עמנו לפנות גם אל המקצוע הזה, כי אז הוגשו למו אלפי ברכות. לעת־עתה הדייגים האחדים שרויים בצער, לנים בחשכת מערה, משוטטים בקרשים עלי מים רבים, ומפחדים כל היום מחמת הערבים הפראים, אשר יבואו פעם כפעם וישללו דים, כל מאכל אשר יאכל וכל משקה אשר ישתה. החרוצים האלה ראוים לתהלה על שאר־רוחם ואומץ־לבם, ועל נסיונם החדש הזה,

* * * *

על אודות מסילת־הברזל מיפו לירושלים מודיעים, כי כבר נגמר הדבר והאדון נבון מכר את רשיונו להבאנק ״דה דאפא אֶט קאָנט קאָראֶנט״ במחיר 50,000לירות ומקווים, כי בימי האביב הבא יתחילו במלאכה.

* * * *

כבוד ראשי עדת ה׳ בירושלים, הרה״ג ראשון לציון מוהר״מ פאניג׳יל הי״ו והגאון ר״ש סלאנט נ״י, הואילו לשלוח מכתב כתוב־הדר לראש־האזרחים החדש אשר בלונדון, ה׳ סיר הנרי־אהרן אייזקס וכתוב בו כדברים האלה:

״עדת ה׳ יושבת ציון, העיר הקדושה סגולת לב עמנו, תמצא לה לחוב קדוש להתכבד ולהביע לפניך, שר נכבד, רגשי שמחתה לעת עלית על מרום כסא ראש אזרחי עיר המלוכה, לקדש שם ה׳ ולרומם כבוד עמנו. ברוך תהיה לה׳, הגולל חושך מפני אור ומשנה העתים, וחפץ ה׳ בידך יצליח להרים קרן ישורון, ועלית מעלה מעלה על גפי מרומי ההצלחה והברכה, האושר והכבוד כברכת מברכיך ממעמקי הלב והנפש, מוקיריך ומכבדיך ראשי עדת ה׳ בירושלים״.

* * * *

האדון חיים אמזלג הי״ו, סגן קונסול אנגליה ביפו, נתכבד מהוד מלכותה מלכת בריטניה באות הכבוד מדרגת אדמירל.

על שם הגאונים מוהרש״ס נ״י ומהריל״צ בא בימים אלה מכתב גלוי מלא דברי רוח ושטות מאיש אחד שמו יעקב שטאף מקישינוב. המכנה עצמו בשם מלך המשיח.

יב

ירושלים, י״א כסלו. — ביום הרביעי העבר נקראו הרב הגאון המפורסם כה׳ שאול חיים הורוויץ נ״י, ומוה״ר חיים זוננפלד נ״י ומוהר״ר זלמן בהרן ז״ל לבוא ליפו לעשות שלום בין אכרי עקרון ופקידי הנדיב שי' וגם הרב הגאון מוה״ר שמואל סלאנט נ״י ערך מכתב בקשה לשלושת הרבנים ההם לבל יאחרו פעמיהם, ולמהר ולהחיש מעשיהם לבוא אל המטרה הזאת בעת רצויה, כי לדאבון לבו לא יכול לנסוע בעצמו למקום ההוא מפאת מחלתו.

הגרש״ס בקש להודיע ברבים, כי הנאמר במכתבו לרבנים הגדולים מוהר״ם גימפל יפה, ור׳ נפתלי הרץ הלוי נ׳׳י (שנדפס גם ב״הצפירה״) ״ולא פנה (הנדיב שיחיה) אל רהבים ושטי כזב החפצים לעקור נטע מצות שביעית לגמרי וכו״, אינו חלילה על אותם הרבנים, אשר התירו העבודה בשביעית ע״י תחבולות ומכירה לגוי לדעתם, כי חלילה לא לדבר דברי בוז ולקפח את חבריו בהלכה, אם כי לא מחשבותיהם מחשבותיו. אבל הדברים ההם מסובים על אלה המתפרצים, החפצים לעקור את המצוה כולה.

* * * *

תמול הלך לעולמו הרב נסים ב״ק נ״י ראש ממוני כולל וואלין. אבידה שאין לה חליפין וחסרון שאין לו תשלומין! הוא היה בעל נפש עדינה ושכל חריף, אחד מהחשובים הראשונים באה״ק. אביו הרב ר׳ ישראל ב״ק ז׳׳ל מדפיס, בא הנה בשנת תקפ״ג, והוא בא אחריו בהיותו נער בן 17 שנה. במעלליו התנכר הנער בעודו בימי־ילדותו, ורבים ניבאו, כי לגדולות נוצר. בעודו עול ימים לא נח ולא שקט, למען ציון לא החשה. ולמען אה״ק לא נתן דמי לבני חו״ל, עד היותו ראש לכוללו, ואחד מראשי עדת ה׳ בירושלים. הוא היה אהוב לכל, איש אשר שפתו אתו, ועל־כך מצא מסילות בבית הפחות ושרי המדינה וכולם אהבוהו אהבת נפש, ובכל עת צר ליושבי ירושלים היה הוא מליצם לפני כבוד הפחה, ותפילתו לא שבה ריקם. גם בדבר ״גזרת החדשים״ בשנים האחרונות עבד הרבה, הוא היה נשוא־פנים ונכבד גם בעיני הרבי מסאדיגורא, ועל־כן בעזרתו מצאה ידו לבנות לתלפיות בית הכנסת המפואר ״תפארת ישראל״, המתנוסס כעטרת תפארת על מכון הר ציון, וגם לבנות בתים בנוים בנווה מחוץ לשער העמודים, הוא שער שכם.

בריא אולם היה עד ימיו האחרונים, מבנה גוו היה איתן, לא נס לחו ולא כהתה עינו, אבל מקרה אכזרי היה בעוכריו, ויד ה' הויה בו: בקחתו פעם את סכינו משולחנו לחתוך צפרני רגליו, ויתקע את הסכין עמוק־עמוק בבשרו, והסכין לא מורט, ועלתה עליו חלודה, והחלודה הרחיבה העמיקה את הפצע, ותזיל רעל לעורקיו ומסלולי דמו, ושבועות אחדים חלה את רגליו, ויתהפך בחליו על משכבו, עד כי גודל הכאב הצעידהו שאולה, בן שבעים ושבע שנים. ויגדל המספד, ואחרי מטתו נהרו המונים המונים ללוותו עד בית־מועד־לכל־חי, מקטן ועד גדול, ויעשו לו הכבוד האחרון הזה, כי נגע האבל אל לב רוב בני העיר.

יג

ירושלים י״ד כסלו. — ב״תלמוד־תורה הכללי״ אשר בחצר רבינו יהודה החסיד ז״ל מרבים מאד הרבנים־הגבאים להלביש ולהנעיל בימים האלה, ראשית ימי החורף, את בני העניים והיתומים הנדכאים, המחונכים תחת ידיהם לתורה ולמוסר, וברכות מאליפות יוצאות מקירות לב האבות והבנים, האלמנות והיתומים לראש המנהלים הנדיבים, הבאים לעזרת ה׳ לישע המפעל הנשגב הזה!

* * * *

הרבנים מוהר״מ פאניג׳ל נ״י והרגש״ס נ״י ערכו מכתב־ברכה להרב הגדול החכם השלם מוהר״ר צדוק הכהן נ״י לעת עלותו על כסא ראש הרבנים בצרפת, וגם רב הכולל בפאריז. ושם כתוב לאמור:

״עלז לבנו בקרבנו בשמענו, כי גבר מורם מעם, כרום מעלת כבודו, הואיל לקבל על שכמו את המשרה הכבודה הנזכרת, להגדיל תורת ה', ולהאדיר ספרות ישראל, ובשם כל עדת ה׳ יושבת ציון הננו מתכבדים להגיש לפני הוד כבודו שיחיה הברכה היוצאת ממעמקי לבנו ונפשנו, אשר יואל נא אלוה, וחפץ ה׳ בידו יצלח להרים קרן התורה והיראה, ולהצמיח קרן לעמו ישראל בארץ החופש והדרור. והננו משתעשעים בתקותנו הנעימה, כי דברי ברכתנו יקובלו ברצון, כעתירת מוקיריו ומכבדיו, החותמים בברכה. ראשי עדת ה׳ בירושלים תובב״א.

* * * *

עבר תשרי, כלה חשון, וכסלו הנהו בא, וגשם אין עוד בארץ. האויר כלבוש יתחלף לרגעים. פעם החום יגבר ופעם תתקפנו הצנה העם צחה צמא ומחלות עזות תשומנה משטרן ביושבי העיר ויותר על כולנה רודה האסכרה בילדים ותפיל מהם רב. ה׳ ירחם.

מחלת ה״דינגא״ (או אבו־רכאב) רפתה מעט מעירנו, ובלכתה מאתנו ותשאיר אחריה פנים דלים, עינים שקועות, רפיון הגוף. קלקול הקיבה וראש סחרחר וכו'.

* * * *

בה״איזראליט״ ו״ישורון״ המגנצי, בהוספה לגליון 89 שנה זו, ראינו כי הרב המו״ל מעתיק את דברינו בהצפירה גליון 189 על אודות הרבנית אלמנת הגאון הגדול מוהר״מ אוירבאך זצ״ל, אשר זה כתשע שנים נעלמה ועקבותיה לא נודעו, ועתה קלא דלא פסיק הוא, כי עצורה היא בבית מקלט הנזירות הצרפתיות. והרב המו״ל הקדיש לזה מאמר שלם, ובדברים נמרצים יעיר את לב ראשי חכי״ח בפאריז ושליחי הקהלות ואגדת אחים בלונדון, ולב כל אשר היכולת בידו ומהלכים לו באה״ק, לבל ישקטו עד יוציאו אסורה ממסגר ויפתחוה מחרצבותיה.

כן גם ראינו מכתב הגאון הצדיק מוהר״ע הילדעסהיימר נ״י להגרש״ס נ״י, אשר גם הוא בלב נפעם וברוח תשוקה עזה ישאלהו על ככה, אם אמת נכון הדבר, אשר קרא ב״הצפירה״, ובאיזו תחבולות יכולים להוציאה משם.

והנה אם כי נחזיק להם טובה על שומם לב לדבר הזה, אבל למורת רוחנו עלינו לאמור נואש, הן גם אנחנו לא נדע את הענין ידיעה ברורה, אך שתי נשים הפיצו את השמועה הזאת, בספרן כי הן ראו את הרבנית יושבת בבית־המקלט, ומהר השתדלו רבים וכן שלמים בזה, אבל עמלם נשאר עמל, לרגל סבות שונות:

א) כי איש אחד, אשר אליו נוגע הדבר עד נפשו, ירבה סירים סבוכים על הדרך הזאת.

ב) בהוודע לגברת בית הנזירות, כי נודעו מצפוניה, ונחשפו עקבות הרבנית, אז לא תשקוט עד תוסיף שמירה מעולה על שמירתה, וסתירה על סתירה בחורים ובסדקים, במערות ובפחתים הנמצאים לרוב בבית־מקלט כזה, עד כי מן הנמנע יהיה להעלות את הבקורת לדבר ברור. ואם חפצנו לא יצלח בידנו, הלא בשתנו תהיה כפלים ונהיה לבוז. כי על כן עלינו לשקוט במכוננו, וה׳ יאיר עינינו ויגלה עמוקות מני חושך. ומי יודע אם הרבנית עודנה בארצות החיים.

ההשערה היותר ברורה והיותר נראית כאמת היא, כי הרבנית בשובה מהר־הזיתים, בדרך למקום שער האשפה, ואשר שם נפרדו ממנה הנשים האחרות, אשר גם הן היו עמה על הר הזיתים, מרוב זקנתה ועיניה הכהות, לא כוננה מצעדיה, ותפול באחת הפחתים או הבורות המצוים בככר ההוא וחיה רעה אכלתה, או שודדי יער פגעו בה וירצחוה נפש. ומי החכם היודע ויודיע פשר הדבר הזה!

יד

ירושלים י״ח בכסלו. — לתוגת נפשנו הננו רואים, כי השטן המרקד כעת בין חכמי האשכנזים והספרדים, לא נח כי אם הולך ומתגבר, ואין שבוע אשר לא ישמע בו קול ריב ופרץ בשערי מכתבי־העתים היו״ל בירושלים, אם כי לא שם הוא מקום לווכוח בין חכמים ורבנים כאלה. הלנצח תאכל חרב השנאה והקנאה?

* * * *

״הצבי״ חדל לצאת לאור באשר קטטה ודררא דממונא עברו בין העורך ה׳ בן־יהודה, ובין בעל ״הצבי״ ומדפיסו ה, הירשנזון, ועל־כן החל ה׳ בן־יהודה להו״ל קונטרס בשם ״האור״, אחת לשבועים, באשר אין לו רשיון מהממשלה להו״ל מכ״ע. ומטרת ה״אור״ כמטרת ״הצבי״ מלפנים.

* * * *

ה׳ יוסף נבון נכון לבוא ירושלימה בעוד שני שבועות אחרי מסרו את הרשיון למבנה מסילת־הברזל מיפו לירושלים בידים אמונות, אשר המה ישתמשו בו להביא הדבר לפעולות־ידים.

טו

ירושלים כ״ג כסלו. — אחת הידיעות הנכבדות שכחנו להודיע במועדה, והיא: ביום 17 לאוקטובר לפנות ערב באה טלגרמה מאת הרב הרא״ל ליכטנשטיין רב בטוקום, לכבוד הרב הגאון הגדול מוהר״ר שמואל סלאנט תשיב להם כל הוצאתם בריווח הגון. הציר נתקבל מאת הוד מלכותו בכבוד גדול ויסכים לההצעה הנכבדה הזאת, אשר רב טוב צרור בכנפיה. ההצעה יצאה כעת לידי החלטה גמורה, ובקרוב יבואו הלום אנשי־מעשה לקרב אל המלאכה. הציר ההוא בא גם לעירנו ויגר בבית הפאטריארך היווני (כי אשתו היא יוונית) ויעשה פה ימים אחדים ואחר כך שב לארצו.

* * * *

בשבוע הזה הלכנו לבקר את אחינו התימנים והמערבים. האובדים והנדחים מכרם מונטיפיורי, ואשר כעת תחת שואה יתגלגלו הרחק מאדם העיר. שמה אחזתנו, נבהלנו מראות את האומללים האלה מתגוללים במרתפים, במערות, בסוכות עשויות מנסרים וטסים או חרסי אדמה ואבני גיר. מהם בלי גגות, ומהם בלי כתלים, ומהם אשר אינן ראויות כי אם לשכיבה, כי עד חצי קומת־איש תגיענה. נעווינו לשמוע מפיהם מר גורלם וענים הנורא. מכל פנה ייליל המחסור, ומכל עבר נשמע הד אנקת־שאול. שם ראנו את העוני בכל צלמי בעותיו ובכל תאריו השונים: עמל, יגון, נקיון־שנים הוא מנת גורלם ביום; קור, כפור, קרח — ולהתגולל על רצפה רטובה מזרם ומעבטיט חלקם בלילה. לב מי לא יתעוררו לשמוע דברים נמרצים כאלה? אך מעטים הם אשר כביר מצאה ידם לבנות למו בתים לשבת, בנוים בנווה, בסדר ומשטר ודמות מראה בתים להם. וכאשר שאלתי את פיהם איככה זה הגיעו המעטים האלה לאושר זה? ענוני: שמענו־נא ותנוד לנו, אם עוד לא כבה גם מלבך זיק אהבת אדם. הרופא האנגלי הד״ר ווילר רופא המיסיון בא פעם אחת לבקר חולה אחת מאתנו ובראותו כי ענותנו מורא מאד ומצבנו ברע הוא, נכמרו רחמיו עלינו ויאמר בהמון־לבו: ״שאלו מאתי מה תשאלו וכל חפציהם ימלאו!״ בכל זאת עמדנו בנסיון ואיש מאתנו לא הרהיב עוז בנפשו להשיבו דבר. אבל הוא בראותו, כי אין מענה צווה בעצמו לאחד מעושי רצונו להביא למקומנו עצים וקרשים, קורות ונסרים, וכל הצריך יבוא ויקח. ואנו התנפלנו עליהם, ורבים מאתנו הקימו להם בתים חזקים, אשר המה לסתרה למו מעצמות קור וקרח, ורבים לא הספיקו כי אם להקים כתלים לבד, ורבים אך הגג לבד. אבל לאסוננו הקול נשמע בבית הרבנים הי״ו, כי מקבלים אנחנו עזר מן המיסיון, ועד־ארגיעה בא השמש מבית־דין הספרדים ויזהירנו, כי אם לא נחדל מעשות זר־מעשינו לא ימולו את בנינו ולא יקברו את מתינו והיינו מופרשים מקהל עדת־ישראל. פלצות בעתתנו, לבנו היה לאבן. אשה אחת מתה מרוב מצוקותיה, אשר הציקו לה הקור וזרמת המטר, ואחת כרעה ללדת והיא בחזקת סכנה. והיא בעלת נפש עדינה ולב רגש. כי אם אחרי התעוררו נשים רחמניות ותחפוצנה בכל לב לאספה אל תוך ביתן ולכלכלה כל ימי לידתה בכל הדרוש לאיתנה, גם אז לא אבתה ולא שמעה בקולן, כי אמרה אולי על ידי זה תתגלגל זכות לכל אחי ואחיותי האומללים, השוכנים פה בחושך ובצלמות והרופא ההוא יבוא בכל יום ראשון לבקרנו חנם אין כסף, וישאל תמיד מה בקשתכם ותעש! אבל אנחנו הננו מבליגים על תשוקתנו, וכל עת היותו במושבותינו הננו כפסילים אלמים. לא נבקש ממנו דבר ולא נשיב על כל שאלותיו, לבלתי הריק חמת הרבנים ולבלתי נכווה בגחלתם. אולם החלטנו בינינו, אשר אם הרופא בעצמו, בלי כל התעוררות צדדית, יתן לנו חנינה, נקבל בכל לב. והרופא הרגיש את אשר יהגה לבנו, ומדי יכלא לבקר את חולינו יניח אחריו ברכה.

לבנו נשבר בקרבנו לשמוע מפיהם מגלת הצרות אשר סביב שתו עליהם, וגודל הנסיון. והרבנים יחיו אין חפצם להעמיס עליהם הטורח הזה ולראות ענות עניים אומללים כאלה ולהושיעם בכל האפשר. ואם כן ניטל עליהם להתמוגג בזלעפות־רעב, בקרח וזרם־מטר באין עוזר ותומך. ה׳ ירחיב למו!

ומעשה בנוכל תימני: בליל השבת שעברה בא אחד התימנים לפרוור ״בית יעקב״ ויתחנן לתת לו מקום בבית המדרש ללון, והוא ערום ויחף, וכל עצמותיו תרעדנה מעוצם הקור. הגבאים נעתרו לבקשתו. למחר בבוקר, ביום השבת, מצאוהו לבוש מכנסים יפים של צמר, וכאשר התבוננו עליהם ראו, כי הנוכל הזה לקח בלילה שתי פרוכיות ויתפור לו מכנסים.

טז

ירושלים ט״ו בטבת. — הסוללים למבנה מסילת־הברזל מירושלים ליפו נ״י, ובה יודיעהו, כי ביום הזה בשנה שעברה נחלצה נפש אדוננו קיסר רוסיה יר׳׳ה מצרה ואסון. ותיכף עלה הגאון הנז׳ הבמתה בבית־הכנסת הגדול בית יעקב, אשר בחצר רבינו יהודה החסיד ז״ל, בהתאסף יחד החוסים בצל ממשלת רוסיה יר״ה, ויודה לה׳ חסדו, ויתפלל התפילה הזאת ממעמקי הנפש.

תפלה ותודה.

״מודים אנחנו לך, ה׳ אלהינו, על הטוב והחסד, אשר הפלאת לעשות עם הוד אדוננו הקיסר אלכסנדר השלישי יר״ה, ביום שבעה עשר לחודש אוקטובר בשנה העברה, עת לכתו בלוית רעיתו הקיסרית יר״ה ורבי המלוכה, לשים עין חמלתו על עבדיו היושבים בהרי קוקז, ולדרוש שלום עמו, ואז בהיותם במסלה ההולכת חרקובה, היו צפוים אלי אסון איום, ואתה ה׳ הרחבת צעדימו, ושבח בעדם; רגלי בחירך מדחי הצלת, ונפשו אשר בה קשורה גם נפש עמו וארצה ממבוסה ומהומת מות חלצת. שעה־נא ה׳ אל ברכת עבדיך אלה החוסים בצל מלכנו יר״ה ובאברתו יסך למו, בהתאספם פה בבית הכנסת הגדול בית יעקב בירושלים — ולתודתם אליך, אשר נפשם תהמה לזכר היום הזה החרות על לבבם למזכרת נצח, הואיל נא ה׳ ונצור את אדוננו הקיסר יר״ה גם מן היום והלאה מכל משמר, ברכתך והשגחתך תלווהו על כל מדרך כף רגלו, נטלהו ונשאהו על גפי מרומי ההצלחה והברכה, הגדולה והכבוד, העוז והנצח עד עולם, אמן סלה!״

כל הנאספים, אשר נקבצו ובאו לשמוע אל הרינה ואל התפילה, אשר נשא בשמם הרב הגרש״ס נ״י, ענו אחריה בתרועת הנפש וקול הומה: אמן סלה! ורבים הלכו אחרי כן אל כותל המערבי להתפלל שמה נוכח פני ה׳ בעד שלום הקיסר יר״ה ושלום ביתו והמדינה, וסכום הגון נתחלק לצדקה לעניים המדוכאים המתלוננים בצל ממשלת רוסיה יר״ה, ויכתב הדבר בספר הזכרונות, אשר לביהכ״נ, לבעבור יכירו וידעו כל המסתופפים בחצרות ה׳ בתוככי ירושלים דור ודור, חסדי ה׳ את הקיסר יר״ה, כי שומר ה׳ רגלי בחירו, ומכל משמר ינצרם.

התפילה הזאת נכתבה אח״כ בכתב אשורי יפה ונעתקה גם ללשון רוסיה, בציור נשר הכבוד ובחתימת הגרש״ס נ״י, ונמסרה לידי ציר ממשלת רוסיה פה, והוא שמח עליה מאד ויכתוב גם הוא שורותיים למטה, ויבטיח לשלחה אל הוד כבוד שר הפנים בסאנט פטרסבורג.

יז

ירושלים ב׳ טבת. — אסון נורא קרה פה תמול בשוק־היהודים, אשר כמוהו עוד לא היה פה במשך המאה האחרונה, כי שבע חנויות, וביניהן גם בתי מסחר גדולים מלאים מזן אל זן, עלו על המוקד, בתגרת יד מסתרה, בלי השאיר שריד ופליט. הרבה כלובים מלאי עוף, גם שורים ובהמות, כולם נשרפו חיים, ובעמל רב ניצלו נערות אחדות, אשר היו קרובות למקום התבערה. הנזק יעלה לערך שלושת אלפים לירות, ויגע עד לב רבים מתושבי ציון, אשר הונם נתון היה בידי בעלי החנויות, אשר נשארו כעת בעירום ובחוסר כל.

* * * *

יורש העצר הכושי (אביסיני; חבש) בא לעיר הקודש בשבוע שעבר בלווית גדולי ממלכתו לחוג חג חנוכת בית תפילת הכושים, אשר הקימו פה לתלפיות.

* * * *

פרוטסטאנטי אחד נשלח במלאכות חברה אחת גדולה באנגליה אל כבוד הוד מלכותו השלטן יר״ה להציע לפניו להמשיך מים אל תוך העיר ירושלים דרך צנורות מהמעין הגדול ״ברכית אל סלימאן״ (ברכת שלמה, או סלימאן), הרחוק מירושלים דרך שלוש שעות. וזה משפט ההצעה: לפי דעת חוקרי קדמוניות היה המעין הזה מלפנים גדול מאד ורב כוח לרוות צמאון ירושלים וסביבותיה, כי סביבות המעין היו מקומות גנות ופרדסים מהלך שעות אחדות, אשר כל אלה ירבו ויגדילו שפעת כל המעין. אולם מרוב הימים נשכח המקום מני־רגל והנהו חרב ושומם, עד אשר נתמעטה גם השפעת המעין הזה. אולם אם ידים חרוצות תשובנה לחרוש את כל כברת־האדמה ההיא, לזרוע בה כל מיני צמח ויבול ולטעת בה עצים רעננים, אז ישוב המעין לאיתנו כבראשונה ויהי מקור ברכה ליושבי ירושלים. המפעל הזה דורש הוצאה רבה וגם זמן לא קצר, והחברה ההיא נכונה להוציא כל הסך הדרוש, אם אך יהיו נעזרים מאת הממשלה ובטוחים, כי בבצעם מעשיהם בכי טוב, יבואו בשבוע הזה, כאשר הודיע הטלגרף. פה יהיה המנהל ה׳ פרוטיגר ושותפו; בית הנתיבות יהיה על יד הבריכה העליונה (ישעיה ז', ג׳); מלאכה תחל ביום 10 למרץ שנה זו. נקווה, כי הגיעה העת אשר בה נשמע גם אנו קול שריקת סוסי־הברזל, ומרכבות הקיטור תשוטטנה, רצוא ושוב, על דרך הקודש מלאות אדם וסחר גוים. האח! בא מועד והקיצו כל יושבי ציון לקראת החיים החדשים, העתידים להתעורר פה. אז יסור רוח־הקפאון מעיר־האלוהים, ואז יעורו גם בני עמנו לקראת חיים כאלה, הדורשים עבודה ועמל כפים, לבל יצטרכו עוד למתנת בשר ודם. ואז אך אז האמת והשלום יאהבו בלב נכון ורוח חדש. הספרדים לא יצורו את האשכנזים, והאחרונים את הראשונים, ולא יישמע עוד בערי יהודה ובחוצות ירושלים קול קורא לציון וחשבון, קול ״להתם חטאת ולכלה פשע״, קול ״משיב חכמים״ ואף לא ״דמעת העשוקים״, הלא תראו, הלא תווכחו, כי הזמן הוא עושה את שלו; בעברה יכה גלים בים החיים, דוחף, הודף, עד יבוא למטרתו; לא יחון פני כל עדה, לא ישא פני כל שיטה; והוא במרוצתו ישטוף גם עברתכם גם קנאתכם. שמעו נא וקחו מוסר!

יח

ירושלים, כ״א בטבת. — ראשי בית הכנסת הגדול והמפואר ״בית יעקב״ בחצר רבינו יהודה החסיר ז״ל, מביעים תודתם להגבירה הכבודה מרת שרה דוויש, שוכנת ציון, על החסד אשר הפליאה לעשות בהרימה סך אלף פראנק לצרכי תיקון גג בית הכנסת הזה, אשר החל לדלוף, והמעזיבה אשר נתקלקלה והכפה אשר נחצה באיזהו־מקומן, ולצרכי ציור וכיור בבית פנימה. ועתה ישמח לבנו בראותנו, כי בית אלהים זה, בית מקדשנו המעט, הנהו כלול כעת בהדרו.

והנה לא למחסור נחשוב להביא פה כל קורות הבית הזה, ביסודיו, ובהבנותו. כבר העירונו באחד ממכתבינו, כי חצר רבינו יהודה החסיד מקודשת היא בשכבר הימים. ועלינו להוסיף פה, כי המקום הקדוש הזה היה מקום משכן הרב בעל השל״ה ז״ל, ור׳ קלונימוס בעל הנס ז״ל, ועוד הרבה מגדולי עמנו וקדושיו. בשנת ת״מ בא הקץ לישיבת האשכנזים בירושלים, מתגרת החובות הרבים, אשר הכבידו אכפם עליהם, והנחלה הזאת נשארה שממה והנושים עוד העמיקו השחיתו, כי עשוה בתה. בשנת תק״ע כאשר החלו נדחי ישראל להקבץ אל עיר הקודש, התעוררו הרבנים הגדולים מוה״ר מנחם מענדיל ז״ל מתלמידי הגר״א ז״ל, ומה׳ יצחק ב״ר ברוך מקאוונא, ומוהר״ר שלמה זלמן שפירא, ז״ל, ויתאזרו עוז להוציא הנחלה מידי מחזיקיה, וחפץ ה׳ הצליח בידם להביא גם תעודה מממשלת מצרים, כי להם היא. בכל זאת לא עצרו כוח לבנות את הנהרסות, עד אשר העיר ה׳ בשנת תקצ״ז את לב הרב ר׳ אברהם שלמה זלמן צורף ז״ל, ועל־ידי השתדלותו הוציא דבר מלכות בכוח התעודה הנ״ל להחזיק בנחלה ההיא ולבנותה כטוב בעיני האשכנזים ויחלו להחיות האבנים ולפנות העפר ובעזרת נדיבי עמנו הצליחו לבנות את בית־המדרש הגדול ״מנחם ציון״ ובית ועד לחכמים, ומושב לבית דין צדק, עזרת נשים ובית טבילה, ועוד בתים רבים לתורה ולתעודה. אולם להשיג רשיון למבנה בית הכנסת קשה היה כקריעת ים־סוף. בשנת תרי״ד התעוררו פקידי הנחלה הזאת, הרב היקר מוה״ר אריה נאמן ז״ל, והרב ר׳ מרדכי בהרש״ז צורף ז״ל, ובהשתדלותם נבנה בית המדרש ״שערי ציון״. וגם הקימו אז לתלפיות בתי ״התלמוד תורה הכללי״ ועוד, עד כי התנערה הנחלה הזאת. וקמה ליופי ולתפארת. עשרה בתים לת״ת, עשרה בתים למושב תלמידי חכמים, בתי הכנסת אורחים ואחת עשרה חנויות וארבעה בתי טבילה. אבל כזכר לחורבן נראה שממות מקום בית הכנסת, ויעטה כמעט על כל מכון הנחלה הזאת אפל וצלמות. וכל עמל טובי ציון ויגיעם להשיג רשיון נשאר מעל, לדאבון לבבם. ונתגלגלה זכות ע״י זכאי, כי בשנת תרט״ו עבר על דרך עיה״ק איש אנגלי נכבד ומאד נעלה, מן העומדים בהיכל המלך הוד השלטון יר״ה בבירת תוגרמא, ושמו לורד נאפיור, והוא איש ישר ושש לעשות צדק, ויבוא ביום הושענא רבא לבקר את כל בתי־הקודש הבנוים בנווה על הנחלה המפורסמת והמצוינת הזאת. ויהי בהעיפו עינו על חורבת מקום בית־הכנסת וישאל את פי הגבאים על ככה, והמה ענוהו באנחה ממעמקי הלב, כי עמלם להשיג רשיון עלה בתוהו. והשר הנכבד ההוא התעצב מאד לשמועה הזאת, וירשום בספר זכרונותיו מצב הענין הזה, ויצוו לערוך מכתב בקשה אל כבוד ממשלתנו ולתת על ידו. ובבואו אל ביתו, מסר את המכתב על יד המיניסטריום ויוסיף גם בקשתו בשם מלכות אנגליה, ודבריו לא שבו ריקם, ובעבור בימים ההם הצדיק המנוח סיר משה מונטיפיורי ז״ל דרך קונסטנטינופול במסעו לעיר הקודש בפעם הרביעית, ניתן הרשיון על ידו. ומי ימלל ששון בני ציון היקרים לשמוע כי הוד השלטון משכם חסדו!

כעשר שנים טרם הגיעה העת המאושרת ההיא, לבשה רוח ה׳ את הגביר האדיר הצדיק כה״ר יחזקאל ראובן ז״ל בשמעו, כי חרב המקום הזה, וידר נדר: אם יצליח ה׳ חפץ האמרכלים בידם וישיגו רשיון למבנה בית לה׳, מכספי אייסדנו, ומהוני אציב דלתיו, ממסד עד הטפחות. אולם עיניו לא חזו בישועת ה', כי גוע ויאסף אל עמיו עוד טרם הושג הרשיון, ובמותו צווה את בניו הגבירים כה׳ משה וכה׳ ששון, כי המה ימלאו את מקומו במצווה הרבה הזאת. ויהי כי בא מועד והרשיון הגיע וימהרו הגבאים והפקידים להודיע את הגבירים הנ״ל, והמה בנדבת לבבם הרימו סך שלושת אלפים וארבע מאות אדומים זהב מעות אוסטריה, ונזדמן גם אדריכל מומחה, אשר נשלח מהממשלה לתקן בדקו הר הבית והוא היה המנצח על עושי המלאכה. עד כי בצע ה׳ ויבן לו בית זבוּל, מלא הוד והדרת קודש, על ידי בניו האומללים הקודרים על מכון הר ציון והם שגבו ישע, ויקימו לתלפיות בית כזה, אשר יוכל להתחרות עם כל הבנינים המצוינים בכדור ארצנו. רום הבית חמש וארבעים אמה באמת הבנין, הכיפה ככובע ישועות חבושה היא על ארבעה כתלי הבית, ומידת הקו הסובב אותה חמש ושמונים אמה, ושנים עשר חלונות פתוחים לה, ארון הקודש יתנשא, בהדרת קודש בגובה חמש ועשרים אמה, מעשה־חרש כולו, בפיטורי ציצים ותימורות, פרחים ועצים מוזהבים, אשר יפעה להם בזהב סגור, והבית בהבנותו אין כסף נחשב היה בעיני האמרכלים, ואך לכלול פארו והדרו, לבנותו בנווה לתלפיות בכל יופי והדר שמו כל מעינם, ונדיבי עמנו גם הם הרבו אז השפעותיהם, ושפעת כסף וזהב השפיעו על בנין הבית הזה, והאחרון הגדיל הגביר היקר כה׳ מו׳ פנחס רוזנברג ורעיתו הכבודה הנדיבה מ׳ רבקה מס״ט פטרבורג, כי רוח נדיבה לבשתם ויביאו לבני ציון בתשורה נכבדה מנורת כסף טהור מעולפת הוד. משקלה שנים וארבעים ליטרות בת שמונה קנים, ועליהם שמונה גביעים להדלקת נר חנוכה, ופך אחד לשמן זית, גם הוא כסף טהור, מעשה אומן נפלא, ומחיר המנורה כאלפים רו״כ, ועליה הוסיף עוד שתי מנורות מנחושת־קלל להארת בית ה׳, וגם נדב מדי שנה בשנה חמישה ועשרים רו״כ לעשות בהם מעקה סביב הכפה. ועשרים לבית והפרוזדור, ועל פני המעקה יעלו כל בני ציון שלוש רגלים בשנה להשתחוות לפני ה׳ ולהתפלל תפילת ״ומפני חטאינו״ ממעמקי הנפש. ועתה כאבן נזר יתנוסס בית הכנסת הזה בחצר ר״י החסיד ז״ל והוא תל־תלפיות, אשר כל באי שערי ירושלים, פונים אליו לראות על ידו כבוד בני עמנו בעי״ק ת״ו.

יט

ירושלים, כ״ב שבט. — מהרב הגדול החכם צדוק הכהן נ׳י באה תשובה על דברי מכתבם של הגאונים מוהר״מ פאניזיל ומוהר״ר שמואל סלאנט נ״י, ואלה דבריו:

פאריז 19 דעצעמבער 1889.

בשם ה׳ הבוחר בירושלים, יאיר שבעתים, לשני המאורות, אדירי התורות, הרבנים הגאונים, החכמים השלמים, מוהר״ר רפאל יאיר פאניזיל, חכם באשי, ומוהר״ר שמואל סלאנט הי״ו, רועי ישראל בירושלים עה״ק תובב״א.

״בששון לבי קראתי דברי מכתבם הנאדר בקודש ומפיק נוגה, בו אצלו לי ברכה להתמנותי החדשה בעז״ה וברצון נדיבי עמנו פה, תוכה רצוף אהבה לעם ה׳ ולתורתנו הקדושה. מקרב ולב עמוק אברך את רומעכ״ת על הדברים הטובים הראוים. למי שאמרום, ואני תפילה, כי יהיו דברי נשמעים להגדיל תורה ולהאדיר חכמת ישראל, באמת ובשלום. מוקירם ומכבדם כרום ערכם לבית יעקב. הק׳ צדוק ב״ר אליעזר הכהן״.

(מקום החותם).

* * * *

פה עיר־הקודש נמצא כתב יד יקר המציאות, הוא פירוש הגר׳׳א ז״ל על הירושלמי סדר זרעים, בעצם כתב ידו וכתב תלמידו, וכן גם כתב יד ״קונקורדאנציא״ שלמה לכל התרגום שבתנ״ך, חובר ונכתב על ידי הגאון ר׳ אברהם בן הגר״א ז״ל. שניהם יקרים מאד ומאד נעלים ומעולים.

כ

ירושלים י׳׳ג אדר. — גם הנה חודש מרץ בא בא; החודש אשר קווינו כי בו תחזינה עינינו למצער ראשית מעשי הסוללים למבנה מסילת־הברזל, ובכל זאת עוד הדומיה בכל שלטת: אין קו נטוי עלי ארחות, ואין קול גרזן נשמע במרומים. האיכר כמקדם ישרו דרכו עם חמורו, והפלחית בטלה על ראשה, הכל כמקודם, בלי כל שנוי ותמורה. ומי יודע פתרון החלום הנעים, אשר חלמנו עד כה, גם האדון נבון כל חזון נסתם ממנו. בצפיתנו צפינו, כי אם בוא יבוא ויביא אתו פשר הדבר הנפלא הזה, אם יש ממש בכל מעלליו, ואם נשא פרי בעמלו אחרי כל ההוצאות הרבות, אשר הוציא למען הוציא לפעולות־ידים מערכי לבבו (אומרים אמור, כי הוצאותיו עד כה עלו לערך 5000 לירות). גם זה האיש לא ידענו מה היה לו, ועקבותיו לא נודעו, ובני ביתו ישלו את נפשנו בתוחלת ממושכה: עוד מעט, עוד יום בא, והארון הזה בוא יבוא ולא יאחר, ובבוא ישמע קול מקבות ונטיית אנך, ומסילת־הברזל תצא כלולה בהדרה. אבל הנה בשבוע הזה חגגו בני ביתו בלעדו חג כלולות בתו העדינה עם בן גילה מוה׳ שמעיה בהרב הגביר מוה' שמואל ברוך הי״ו.

יתן ה׳ והחלום הנעים הזה יהיה לטובה!

בשבוע העבר הגיע להרה״ג ראשון לציון הי״ו מהרב הגדול ראש רבני תורגמא בעיר הבירה מהו' משה הלוי אפנדי נ״י מכתב שלוח מכבוד הווזיר הגדול לכבוד הוד פחת עירנו יר״ה לאמור: כי הסכימה הממשלה יר״ה אשר מערת חגי זכריה ומלאכי וכל אשר לה תהיה ליהודים.

* * * *

פקודה חזקה יצאה מאת ממשלתנו יר׳׳ה להפריע ממלאכתם את הרופאים, הרוקחים והמילדות, אשר עוד לא באו להיבחן לפני ועד חכמי הרפואה בעיר הבירה ולקחת תעודה.

* * * *

הגשמים חדלו לעת עתה ושמש יקרות תפיץ חומה על פני עירנו. אורחים שונים באים להשתטח על מקומות הקדושים, אבל לא מבני עמנו הם, כי אם מבני הנכר למשפחותיהם לארצותיהם וללשונותיהם, המה ישתקשקו ברחובות הקריה, והעיר צהלה ושמחה.

עוד הפעם הננו נזקקים להשיב לשואלינו הרבים, אשר ידרשו מאתנו על דבר הרבנית אורבאך, אשר יצא הקול, כי עצורה היא פה בבית מקלט הנזירות הצרפתיות, ועל כן יקיפנו בשאלות אם כבר הוצאה לחופשי, ומה נעשה בזה דבר. ועל כן למורת רוחנו עלינו להשיב בקצרה, כי עוד לא נעשה דבר, יען כי כל עצם הדבר הוא אבק פורח וספק־ספיקא.

כא

ירושלים, כ״ז אדר. — ביום ה׳ העבר, הוא יום הראשון לחדש מרץ (למספר הרוסים), נאספו רבים מיושבי עיה״ק לבית הכנסת הגדול ״בית יעקב״ להתפלל לעלוי נשמת הקיסר החסיד אלכסנדר השני נ״ע, אשר ביום הזה לפני תשע שנים ניתק פתיל חייתו על ידי חרשי־משחית, זרע מרעים, מורדי אור. ובשם כל הנאספים עלה החזן הראשי הבמתה ויתפלל את התפילה הזאת:

״אנחנו בני ישראל הננו נאספים היום, בשנים ועשרים יום לחודש שנים עשר, הוא חודש אדר (בראשון לירח מרץ למספר הרוסים) בבית מקדשנו המעט בית יעקב, לחלות פניך, אל אלהי הרוחות, שתזכור נשמת הקיסר הנאור הצדיק, שר שלום אלכסנדר השני נ״ע, בן הקיסר החסיד האדיר ניקולאי הראשון נ״ע, אשר פעולותיו הנשגבות המלאות אהבת אדם לכל הנברא בצלם אלהים בכלל, וצדקות ה׳ אשר עשה להטבת מצב היהודים בפרט, עודן שמורות בלבבנוּ, וערוכות כעת על דל שפתינו ברגשי כבוד תודה ורוממות. ובזכות הצדקה אשר הננו נודרים ונודבים לעלוי נשמתוֹ, המצא לו מנוחה נכונה במעלות קדושים וטהורים, אשר שמם וזכרם קימים לנצח, בגן עדן תהא מנוחתו שלום, וחלקו — במעון צדק עולמים, ונאמר אמן!״

עיני הנאספים זלגו דמעות, וידרו צדקה למזכרת נשמת הקיסר נ״ע.

* * * *

בדבר מערת חגי זכריה ומלאכי, אשר הודענו אודותיה באחד ממכתבינו הקודמים, בא בשבוע העבר מכתב גם מהשיך־אל־איסלאם (ראש כהני ארצנו) המצדד בזכות היהודים. המשפט הוסב בבית משפט הדת, וכל אחד מהצדדים מרבה להביא עדים וראיות, אשר לו הצדק. זקני העיר מן האזרחים יעידו בפה מלא, כי תמיד היתה המערה מוחלטת ושייכת ליהודים, ולעומתם יביא הצד שכנגדם שטר מקנתו, אשר קנה את המערה וסביבותיה זה כשמונה שנים בכסף מלא. אחרית הדבר מי יודע,

* * * *

בשבוע שעבר חילקו הספרדים והאשכנזים ביניהם את חלקת השדה אשר אצל מערת שמעון הצדיק ז״ל עפ״י גורל, ואומרים אמור כי יש את נפש הספרדים לבנות בחלקם בתים לעניים. מי יתן וקמה מחשבתם והצמיחה טובה הרבה להקל העוני והלחץ מעל בני עדתם.

* * * *

הוד מלכותו השולטאן יר״ה נתן פקודה בבירת ארצנו לבלתי יקברו מת טרם ישים רופא מומחה מבית מועצת העיר עינו עליו. מי יתן והפקודה הזאת תחול גם על כל ערי ארצנו, או אז נתמעטו הנקברים בלא עת בחייהם!

* * * *

הוד פחת עירנו רשאד פחה יר״ה נתכבד מהנשיא קרנא, ראש הרפוב­ליקה הצרפתית, באות כבוד לשאת אותו תמיד על חזהו.

* * * *

נפלא מאד הדבר, בעת אשר פעה״ק מתאמצים רבים וכן שלמים לגרש את הזשארגון הבלול ולהשיב לתחיה את השפה היחידה השרידה שפת הנביאים — בעת כזאת עתיד לצאת בקרוב לאור פעה״ק מכתב־עתי זשארגוני! והנה לא פה המקום להאריך ולהרחיב הדיבור לגלות דעתנו, כי טוב מאד יעשו המו״לים את מכ״ע ההוא, כי אם לא נעלה את ההמונים והנשים לפחות אל הזשארגון תחילה, כי אז נואש מכל תקוה להעלותם לשפת קדשנו עד כי תהיה מדוברת בפיהם ומורגלת בלשונם. כי איככה כה נבינם את שפת הקודש, אם לא בתרגום הזשארגון? אולם לדעתנו היטיבו מאד המו״לים לוא קבעו במכתבם העתי ההוא ללמוד לשון הקודש עפ״י דרך ספרי הלמוד החדשים, לבעבור יהיו קוראיהם, אשר רובם יהיו נשים או המונים, מצווים גם לדברים שבקדושה. ועוד חזון למועד, אשר בו נרחיב דברינו על אחדות הדבר הזה.

כב

ירושלים, ניסן — היום יצא לאור משפט אחד מאחינו, הנכבד א. ז. ווידמאן, בעל בית מסחר יין בעיר קדשנו, אשר היה כלוא בבית האסורים יותר משמונה ירחים על לא חמס בכפו. וכך היה מעשהו: אחד הישמעאלים המיוחסים התפרץ לבית איש יהודי בליל שבת־חזון, והאיש לא היה בביתו, ויתנפל הישמעאלי על אשת היהודי הצעירה לימים ויאמר לענותה. ובהאבקה עמו שרט בבשרה שרטת, ותרם קולה לעזרה, ויקבצו שכנים רבים, וכראות הנבל כי נלכד בפח נמלט על נפשו, ובהפחזו לנוס נשברה רגלו. והאיש א. ז. וו. הוא אחד השכנים, וימהר למקום המשפט להודיע את השערוריה ויעצרוהו שמה ללא צדק עד יובא במשפט. בין כה וכה ואחי הבליעל, אשר לו ״צד בשולחן״ הרבה להביא עדים וראיות, כי אחיו נקי הוא מפשע, אשר טפלו עליו היהודים, ואך הם התנפלו עליו בלילה ויכוהו בכשיל וכילפות וישברו רגלו. ויעיז להביא במשפט גם רבים ונכבדים מאחינו אשר גם לא ידעו מכל הנעשה וביניהם הסוחר הנכבד נתן גרינגארט (סוכן הת״ת וישיבת ״עץ־חיים״), ותרב המהומה בעיר, כי נגע הדבר ללב רבים. ״זהובים כזבובים עפו״ ולא הועיל כל כופר, כל טענה נכוחה, כל צדק. והנכבד א.ז.וו. היה עשוק משפט ורדוף צדק ואת פושעים נמנה, וחייו היו תלואים לו מנגד לדור בכפיפה אחת עם שודדי ליל, רוצחי נפש, פליטי מין האדם, אשר מררוהו ורובו, עד אשר בעזרת בית הועד הכללי ועוד נכבדים רבים מאחינו, אשר השתדלו בזה, ישבו השופטים כסאות משפט אתמול, ויחדשו את גבית העדות, ויקראו לעדים הראשונים וחדשים אשר נוספו עליהם. אבל העדים לא עמדו בדבריהם הראשונים וינחמו מעדותם להרע, והחדשים העידו לצדקת היהודים, ורבים העידו כי הם ראו בעיניהם אשר הישמעאלי התפרץ לבית איש יהודי. אך עד אחד התעקש להעיד, כי הוא ראה בעיניו, כי בשעה הראשונה בלילה הכה היהודי את הישמעאלי בגרזן על רגלו. אבל עדותו הוכחשה על פי דברי המוכה בעצמו: המוכה טען, כי בשעה השלישית בלילה נקבצו יהודים רבים בבית מסחר היין אשר ליהודי א. ז. ווידמאן, ובעברו לתומו ברחוב התנפלו עליו ויתנכלו להמיתו במצות הרב שמואל סלאנט. בעבור ההתעקשות והתביעות, אשר לו על אדות בית הכנסת הגדול בית יעקב (בחצר רבינו יהודה החסיד ז״ל) בדיר־אל־שכנז והיהודי א. ז. לקח גרזן ויניחהו על רגלו ויכה עליו בפטיש עד נשברה רגלו. וישאלוהו השופטים: הלא עד פלוני מעיד, כי המעשה היה בשעה הראשונה בלילה? ויען המוכה, כי אין כלל לסמוך על דברי האיש ההוא, כי חסר דעה הוא ורגיל לשקר ובכן נמוגה העדות ותצא כנוגה צדקת הנכבד א. ז, ווידמאן, והיום יצא לחפשי ויריצוהו מן הבור, ויודיעו בפומבי, כי הוא חף מכל פשע, וכן גם כל הנתבעים יצאו לחפשי. ולמרבה השמחה אין קץ.

בכל זאת ידאבו לבנו לראות, כי אחרי כל אלה עוד לא הובא הבליעל במשפט על הנבלה אשר עשה בישראל. ירחם ה׳ עמו ויצילהו ממתלעות העריצים ופריצי־החיות, אשר סביב שתו עליו, ולא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשנו!

כג

ירושלים י׳ ניסן. — בשורה טובה! ביום ו' שבוע החולף בא ראש המהנדסים למבנה מסילת הברזל מיפו לירושלים, ואתו הובאו כל הכלים והמכונות הדרושים לזה, ואח״כ באו יתר המהנדסים והסוללים. ביום הראשון נשלחו כרטיסים רבים מהחברה לאנשים נכבדים פעה״ק להודיעם, כי התחלת המלאכה תחל היום בשעה העשירית. ויסע תמול הוד פחת עירנו, וכל אשר רוח ותירא ביה ליפו. והיום בשעה הקבועה החלה המלאכה לשמחת לב כל יושבי ארץ הקודש, אשר כעת אך כעת החלה רוח אמונה לפעמם, כי חלום מסילת־הברזל מיפו לירושלים כמעט נפתר.

* * * *

ביום כ״ח אדר נגמר משפט מערת הנביאים חגי זכריה ומלאכי, ויחליטו שופטי הדת, כי המערה מוחלטת לעדת היהודים, ואין לזולתה כל חלק בה. הרב המאוה״ג מוה״ר משה הלוי איפנדי, חכם באשי בבירת ארצנו, והרב הג' מוהרי״ש בכור אלישר נ״י, נכנסו בעובי הקורה וירבו עמל בדבר המשפט הזה.

* * * *

״ועד השמיטה״ הוציא לאור חשבון מהכנסותיו והוצאותיו בכל משך זמן קיומו. ההכנסה עלתה לסך אחד וששים אלף וארבע מאות וחמשה ועשרים גרוש, ושתים עשרה פרוטות, וההוצאה לסך 60962,10 גרוש, ונשאר בידם לשם שומרי שביעית סך ו,463 גרוש, פרטי ההוצאה: תמיכות פרטיות 7374,35 גרוש, תבן להעקרונים 11518,15 גרוש, לתמיכת קמח 35893,10 גרוש, הדפסת מכתבים, וחשבון, וסופרים. דיו, ונייר, שמשים, חותם, טלגרמות, ושלוח מכתבים וקבלות, והוצאת נסיעות 9185,30 גרוש ולבקו״ח 315 גרוש (כל מאה ותשעה גרוש הם עשרים פראנק).

כד

ירושלים. — מיפו מודיעים, כי האדון יהושע חנקין, שקנה את נחלת ״דוראן״ בת שנים־עשר אלף דונם אדמה, נכון למכור גם חלקים אחדים מהנחלה ולעשותה למושבה מאחינו, האדון הזה כבר נתאשר מטעם המושלים לבעל הנחלה ובידו לעשות בה כרצונו ולמכרה לכל איש, יהיה מאיזה דת שיהיה ומאיזה ממלכה שיהיה.

וביום הפורים, בהתאסף רבים על האחוזה ההיא לשוש את ה׳ חנקין משוש, נמנו וגמרו לקרוא שם הנחלה ״רחובות״.

* * * *

האדון ד״ר שטיין קיבל שלשום תעודה מאת בית פקודות העיר, אשר על ידו הנהו מאושר ומקוים לרופא מומחה בחברון מטעם הממשלה, ומשכורתו יקבל מאוצר העיר.

* * * *

האדון אברהם סאלומיאק נתאשר ממשלת רוסיה לאחד מפקידי הקונסולריה הרוסית פה עיר הקודש.

* * * *

­ו­בראשון לציון ייחד הפקיד האדון בלאך בית אחד למעשי גידול תולעי המשי, ואחד הערבים, מורה את המלאכה הזאת לבנות רבות מהמושבה, והתקוה תשעשע, כי גם הנסיון הזה יצלח בידם להגדיל את המלאכה הזאת ולהרחיבה, ואז שכר רב נכון להם חלף עבודתם. ה׳ יצליחם!.

* * * *

עוד בשבוע הזה יופיעו בירושלים (לפי דברי המו״ליים) הגליון הראשון מהמכ״ע הזשארגוני ״דער ארץ־ישראל־יוד״ על ידי האדון שלמה אפשטיין והאדון שמואל רפאלוביץ.

כה

ירושלים י״א אייר. — הרבנים ראשי עדת האשכנזים בירושלים, מנהלי בית הועד הכללי, הוציא לאור את החוברת העשירית ״שמש צדקה״, הכוללת את החשבון מר״ח אייר תרמ״ט עד סוף חשון תר״ן. סך כל ההכנסה (בצרוף יתרון ההכנסה אשר בחוברת התשיעית) הוא 316,287 גרוש. א) לספרדים ולאשכנזים 108,851,20 גרוש. ב) לאשכנזים שבירושלים 5666.25 גרוש. ג) לקרן קיימת 6881,20 גרוש. ד) ממדינות אמעריקה ואוסטרליה בעד האשכנזים שבאה״ק 112,366,30 גרוש. ה) ממדינת רוסיה, מחיר האתרוגים, לאשכנזים פרושים וחסידים וחב״ד שבארבע ערי הקודש ת״ו ירושלים, חברון, צפת וטבריא 53.105.10 גרוש, ו) בעד אשכנזים פרושים לבדם ממדינות שונות 25279,30 גרוש, יתרון ההכנסה מדאשתקד הוא 4135,25 גרוש. סך כל ההוצאה הוא 342,997,25 גרוש, תנוכה מזה ההכנסה ונמצא יתרה ההוצאה על ההכנסה בסך 26710.25 גרוש. פרטי ההוצאה: א) לחלוקה כללית המתחלקת לפי נפשות ועל פי פשרות: 1) לאשכנזים פרושים וחסידים שבירושלים וחברון 83736,35 גרוש. 2) לכוללות הספרדים, התימנים, הגורזים והמערבים ע״י הרה״ג חכם באשי נ״י 1589,10 גרוש, 3) לכוללות עה״ק צפת וטבריא (מלבד הרשום בחוברת התשיעית 23800,10 גרוש) 14698,10 גרוש. ס״ה לחלוקה כללית 150024,15 גרוש. ב) לעזר תשלומי שכר דירות נמסרו להממונים והם חלקו בין המדוכאים ביותר כפי ראות עיניהם 6223 גרוש. ג) לעזרת חולי האינפלואנצה (אבו־רכאב) ויתר חולי הזמן 7023 גרוש, (מלבד עוד 4000 גרוש, שנתחלק ליחידים ונכללו בסעיף ז׳ בין התמיכות הפרטיות). ד) סיוע לחברות 5400,20 גרוש. ה.) תמיכות קבועות לאלה אשר אין להם חלק בשום כולל פרטי, כמו בני אמעריקה, בריטניה, רוסיה הפנימית, תורגמה, גרים ואנשי חיל שכלו ימי עבודתם 2395,30 גרוש במזומנים, לבד הניתן לרבים בשטרות ויבואו בחשבון הבא בעת סלוק השטרות. ו) עזר לתשלומי שכר הנקה ולגדול יתומים ובני עניים 2370,25 גרוש. ז) תמיכות פרטיות למקרים שונים ונחוצים 40,930,20 גרוש. ח) תמיכה לאומנים בשעת דחקם, עזר ללמוד אומנות וסיוע לכלי אומנות ומכונות שונות 4805,20 גרוש. ט) בעד השדה שנקנה על ידי בית הועד הכללי להושיב שמה את המשפחות, אשר בנו להן בתחילה סוכות ואהלי עץ בשדה, אשר קנה השר מונטיפיורי ז״ל ואשר עפ״י פקודת הממשלה הוכרחו לפנות את אהליהן ולמוש משם 6540 גרוש (הוא 1400 פראנק). י) תמיכות והוצאות ע״י ממוני כולל אסטרייך הי״ו 4008,00 גרוש. יא) ללומדי שיעורים ומתפללים עבור שלום הנדיבים ולהלומדים בישיבת ״אור זרוּע לצדיקים״ לעי״ג השר משה מונטיפיורי ז״ל, והשר נסים קאייד שמאמה ז״ל מליבורנו ועוד 6091,10 גרוש. יב) לבתי כנסיות ובתי מדרשות 4029 גרוש. יג) לתקון הבית שבמזכרת משה 197 גרוש. יד) שכר בטלה בעד הוראות או״ה וס״ג ולהדיינים וסופרים 3960,20 גרוש. טו) ליפו שכירות הרב דשם מוה״ר נפתלי הירץ הלוי 8161 גרוש. טז) לחברון הוצאות העיר וצרכי העדה 1360 גרוש. יז) לעזר להחולים הנוסעים להתרפאות ולרחוץ בשרם בחמי טבריא 681,10 גרוש. יט) לעזה שכירות השו״ב והמלמד 545 גרוש. כ) דורנות מפני הכבוד ומפני דרכי שלום, וכמבואר היטב בפנקס 15,134,5 גרוש. כא) שכר משולחים 3833,30 גרוש. כב) יתרון תשלומי העשכריה ששלמו לאוצר הממשלה 37,798,30 גרוש וע״ז נגבה מהכוללות 22,289,20 גרוש, ועולה היתרון לסך 15,409,10 גרוש. כג) הוצאות בית הועד 10,538,15 גרוש. כד) שכירות העוסקים בבית הועד 9772,30 גרוש.

בראש החוברת נדפסו דברי שומרי משמרת הועד והקדמתם, המכילה בקצור תוכן פעולת הועד בשבעת הירחים, מן חודש אייר תרמ״ט ער השון תר״ן.

״אחדים מהמאורעות החדשים ראוים לבוא בקהל, למען ספר בציון שם ה׳ ותהלות הנדיבים מירושלים.

א) בראש כל מרעין באה האינפלונציה (הערביים יקראו לה אבו־רכאב), וכבוא עיר מבוקעה כן באה המחלה וכל צאצאיה בבתי ירושלים, אשר רוב יושביהם זקנים וזקנות, דכאי רוח, נכאים וחלכאים, שאין להם בעולמם אלא ד׳ אמות של הלכה, תורה ותפילה, וחייהם חיי צער על לחם צר ומים לחץ, ולא לעתים רחוקות ירעבו גם יצמאו ומעונם צר ומדורם אופל ואימה; לאנשים כאלה כשבאה האינפלונצה ויוצאי חלציה, הטילתם כבולי עץ על ערש דויהם, וכשאסירי עוני וברזל התהפכו על משכבותיהם איש ואישה, יונק עם איש שיבה, באין מושיט כוס של חמין או של צונן להשיב נפש, ורופא מאין ימצא? — אלפי משפחות צפויות היו אלי כליון חרוץ לולא ימין ועדינו אשר סמכתם בסבוב אנשי תמיד מבית לבית ומחצר לחצר, על משכן כל חולה וכל נכא־לבב, וסממנים בידם עם אוכל ומשקה, וגם רופא מוכן, והכל בכסף מלא כמובן. בתי החולים אמנם הגדילו לעשות, אבל במה נחשב מספר החולים באי בית החולים לעומת חולי העיר, הבתים והחצרות? —

ב) עוד נגע אחד בא פִתאום בירחי הקיץ הראשונים, אשר אם היה פושה ח״ו בבית ארץ אחוזת מושבנו וחלץ את כל אבני הישוב ממסד עד הטפחות, ואת הבית כולו החריב ח״ו מסביב. מה השם אשר נכנה להנגע הזה לא נדע, כאשר לא נדע מוצאו ומבואו, אך ממעלליו התנכר, כי דבר בליעל יצוק בו, כי בקיץ העבר החלו פתאום בזויי בני עם הארץ לשלוח יד ביהודים בהכאות נמרצות, במקלי חובלים, בעבותות וחבלים, ברחובות ובשוקים, וגם לפני כותל המערבי, וגם ברבוי עם, ובהקריב המוכים את ריבם הלא יאמר להם: הביאו עדים, הביאו ראיה כחוק המשפט, וממילא נשארו המוכים בפצעיהם והמכים בכלי זעמם ומקלות חובליהם, עד אשר בעמל רב הצליח בידי ראשי עדתנו ובעמל ועדנו, וגם באמצעות פקידי הממשלה הישרים, להשקיט המבוכה הנוראה בפקודה נמרצה, שיצאה מאת הפחה הנאור, מושל העיר והמחוז אשר דבר צוה בקול מושל — ויעמוד!

* * * *

הימים האלה ימי־רמץ (ראמדאן, רמזאן) הם להמושלמנים, ועל כך סביבותיהם נשערה מאד. בסופה וסערה יעשו דרכם בחוצות קריה ומקליהם בידם ויעשו שמות, ובפרט בפגשם יהודי ברחובות הצרים, שם על זקן לא יחוסו ונער לא יחונו, ומכים הכה ופצוע, ה׳ ירחם. ועל בית הועד החובה להשתדל לפני כס הפחה, כי יתן צו גם היום אשר כל פוגע ביהודי ענוש יענש…

* * * *

עוד מהנדסים באים למבנה מסילת־הברזל, אשר לעת עתה מלאכתה משרכת דרכה.

כו

ירושלים, י״ח באייר — היום הוא חג ליושבי ירושלים, חג נפלא במינו המוכיח לכל, כי בני ירושלים חובבים את התולדה והבריאה הנעימה, הוא חג הילולת רבי שמעון־בן יוחאי זצ״ל הקבור בכפר מירון, הרחוק מהלך חמש שעות מצפת. את ההילולא הזאת יחוגו בני צפת בתשואות והמון רב כידוע לכל, ומה ענין זה לבני ירושלים? אולם הם בקעה מצאו, אשר האגדה מספרת, כי באחת מן המערות שמה קבור שמעון הצדיק ז״ל ושם ״שמעון״ גרם לחג הזה המיוחש לרשב״י ז״ל. סדר החג הוא כי כל העם בנעריהם ובזקניהם, בנשיהם וטפיהם, הולכים לבקעה ההיא וצרורות מאכלים שונים בידיהם, ושם יבור לו איש איש מקומו תחת כל עץ רענן, או תחת אבן גדולה להסתר משרב ומשמש, ואכלו מאשר הכינו. ויש תשאם רוחם לדחוק עצמם לתוך המערה לשפוך שיח, ויש אשר ילכו לשוח ולבקר את המערה אשר תשא עליה את האגדה, כי שמה קבורים אנשי סנהדרא קטנה, הסמוכה למערת שמעון הצדיק, ואת המערה אשר האגדה מספרת, כי שמה קבורים אנשי סנהדרא גדולה, ואת מערת כלבא שבוע, הנהדרה מאד בבניניה היפים והעתיקים.

מה נהדר היום הזה! התולדה והטבע פיזרה מלוא־חפנים חן וכבוד על כל אפסים, האדמה כולה לבשה מעטה ירקרק, קוי השמש יפיצו אור צחצחות ורוח זך ונקי נושם מן השפיים והגבעות. הצפרים ישמיעו מרחוק קול זמרתם ברון יחד כל הככר ומלואו, כל היקום וצאצאיהם. באחת: רוח חיים שפוך על כל עבר ועל כל פנה. שם תחת העץ הרענן נחתים איש וביתו המתענגים על הדר הטבע, המחלצת עצמותיהם היבשות. ושם נטושים על פני השדה ילדים וילדות המשחקים; קול המולה נטושים נשמע לרגעים, קול המכריזים על המקח ״לימונאד!״ ושאר המשקים לרוות הצמאון, או כל מאכל אשר ייאכל וכל משקה אשר יישתה. וביום הזה המוכרים שמחים והקונים אינם עצבים, כי בעין יפה ישקלו מחיר כל אוכל נפש, אשר ינעם להם. ושמה, שמה תחת הכותל הרעוע אשר המסורה תאמר, כי היה שם מקום בית מדרש שמעון הצדיק. מתגודדים ״מנינים״ ״מנינים חליפות להתפלל תפילת מנחה או מעריב״ ושוטרים סובבים והולכים כל היום על הככר לשמור את הסדר.

* * * *

כפי הנראה חדל עוד הפעם ״הצבי״ לצאת, ועוד הפעם ישוב העורך הח׳ בן יהודה להו״ל את המחברת ״האור״, ואומרים אמור כי כבר השיג רשיון מממשלתנו יד״ה להוצאת מכתב־עתי ליהודים בעיה״ק בשם ״האור״ ונראה איך יפול דבר.

* * * *

עורכי מכתב העתי החדש בשפת אשכנז בלולה ״דער ארץ ישראל יוד״ מצאו להם לנחוץ לענות ב״התנצלות״ על דברי מכתב־העתי ״המליץ״, אשר בגליון 75 הוכיח להם דרכם על פניהם ויבטל את הרעיון והמטרה, אשר העורכים שמו להם לקו ולמשקלת ולהוכיח את הסופר לדעת כי שגה ברואה. לא נדע מדוע זה נבהלו העורכים לקול דברים. הן הנסיון יוכיח, עינינו ראו ולא זר, כי פועלים רבים בשבתם על האבנים תחת לקרוא בספורי מעשיות של ה׳ שמ״ר וכדומה, המזילים רעל וארס בעורקי מחזיקיהם, לקחו למו את ״בן ארץ ישראל״ להחזיק בו ולהתפלפל בדבריו, וכי רוב דלת־העם בירושלים, אשר בעל ״המליץ״ יכנם בשם ״עורים ופסחים״ פוערים פיהם לקראת כל דבר חדש, אשר ישפיעו עליהם — ומדוע זה לא נבנה גם למו בית, אשר יוכלו להכין עצמם בו לתיקן המצות ולהכשיר ולשפר מעשיהם ולהגדיל תשובתם לנשגבות לספרות לדת ולשפה. ואם כי ראשית ״בן ארץ ישראל״ מצער הוא, אבל התקוה תשעשע כי באחריתו יעלה וישגשג עד כי יהיה באמת כלי מחזיק ברכה, אשר פרי ישוה לו לתורה ולתעודה ולא לדברים בטלים אשר אין בהם ממש, ומדוע זה נקטפהו בעודנו באבו, בעוד לא נוכל לתהות על הזרעונים שבו, ואולי יצמיחו באמת צמח צדק ויפרו פרחי חמד.

ועוד הפעם הננו להעיר אזני העורכים על ישענו וחפצנו, אשר הוא חפץ כל בר לבב ואוהב עמוֹ, ארצו ושפתו, כי יקבעו מקום ופרק לתחית שפת קדשנו, לטעת בלב קוראיהם רגשי אהבה וחיבה לשפת ציון הנאוה והמעונגה, ואז יודו למו כל ישרי לב.

כז

ירושלים, ח׳ סיון. — האורחה הכבודה מרוסיה, אשר מלאכות קודש עליה תשא, באה ירושלימה ביום ו' העבר, בראשה הה״ג המפורסם מוה״ר שמואל מוהילבר נ״י, רב בעי״ת ביאליסטוק, ועמו הרבנים הגבירים הנכבדים ה׳ יעקב ברוידא מוורשא, ד״ר יוסף חזנוביץ מביאליסטוק, ה׳ אייזיק, בן־טובים, ה׳ ראובן שאדסקי, וה׳ פייבל יעקבזון ממוסקבא, וה׳ יחיאל מיכל מאדיאנסקי, מיקטריניסלאב, הרס״א זוסמאן מאוסטרא בווהלין, הר״צ קורליאנדסקי מגראדנא ועוד. ואתם עלה גם הרב הגאון המפורסם מוהר״מ גימפל יפה נ״י, אשר מושבו ביהודה, לחוג את חג השבועות בירושלים, האורחה מתארחת במלון המפואר ״ירושלים״, אשר לה׳ אליעזר־ליפא קמיניץ. וכבר שטו בחוצות ירושלים ולקטו ידיעות שונות על אודות הליכותיה ומצבה וישימו עין בוחנת על הרבה ממפעליה הטובים והנכבדים, ואף גם לא קפצו ידיהם מהרים תרומתם ונדבותיהם למטרות שונות. ובכלל עשתה השיירא הכבודה הזאת רושם גדול על ירושלים, שמם נישא על שפתי כל יושביה, ובכל מקום מוקטר ומוגש תהילה וכבוד לכבודם ולכבוד שליחותם ומשרתם.

ביום השבת העבר התפללו רוב בני האורחה בבית תפילת ״מזכרת משה״ ושם אתם הרב הגרש״מ נ״י. ויהי אחרי כלות המפטיר לקרוא דברי החוזה (הושע ב׳) עלה הרה״ח ר״י ריבלין נ״י סופר ומזכיר לבית הועד הכללי, הבמתה ויטף דברים אחדים לכבוד האורחים הנעלים.

* * * *

ביום הרביעי לשבוע החולף (ט׳ בסיון) נסעו רבים מן האורחה הכבודה, אשר עלו ירושלימה, חברונה.

ביום החמישי בערב שבו הנוסעים ירושלימה.

ביום הששי נכנסו כל האורחים לאסיפה בבית הועד הכללי יחד את רוב ממוני הכללות, לטכס עצה ע״ד עניני העיר, ושם אתם הרב הגאון מוהר״ש סלאנט, נ״י, והרב הגב׳ מוהר״מ גימפל יפה נ״י והרב החכם מוהרו״מ פינס נ״י.

* * * *

­­הרב ה״ח יוסף ריבלין, מזכיר בית הועד וסוכנו, פתח האסיפה בדברים האלה:

״לשמחתנו אין קץ לראות אורחים כבודים ומאד נעלים כאלה בצל קורתנו. עתה עיניכם תחזינה מישרים את ירושלים בבנינה, עפעפיכם תבחינינה כל משטריה וסדריה, עתה תראו ותשפטו! ואנחנו מקוים, כי על ידיכם ימירו גם כל אחינו ברוסיה את הלך נפשם על אודות ציין ובניה״.

האדון מאיידאנסקי בשם כל האורחים:

״מה נאמר ומה נדבר, לא פיללנו ולא דמינו למצוא את ירושלים במצבה הנוכחי, המלא תורה ואהבת הצדק, חיבה נאמנה לכל רעיון מועיל ונטיה עצומה לתנועת ישוב ארצנו, לא עלה על לבנו מעולם לראות מפעלים נעלים ונכבדים בארץ הזאת, אשר שמה ושיאה יוכת שעריה — לפי דעתנו מאז. אמרנו בלבנו בעת שחרו אותנו לבקר את הבקור חולים כי בתור אהלים רעועים, גדרות דחויות, מעונות צרים ואפלים, ורצפה לחה ונגאלה עוד מעט נכניס את ראשנו, ומה נשתוממנו לראות, כי שגינו, כי בתוך בתים גדולים ויפים, בנוים בנוה, תצעדנה רגלינו, את אפנו לא נאטום, כי האויר צח ונקי, והנקיות בכל שולטת. כדברים האלה אמרנו גם בלכתנו בדרך לשחר את בית התלמוד תורה וישיבת עץ־חיים, כי אל ת״ת ממין הידוע בערים הקטנות, הננו הולכים, ומה אורו עינינו לראות מפעל בהדרו ובתי חסד ביפים, התורה משתעשעת בחן ונועם, והנערים שוקדים על לימודם, וכן גם אל כל מפעל ובית־חסד, על כל פסיעה ופסיעה ברכנו שם ה׳, האומר לירושלים תושב וערי יהודה תבנינה. אמנם לא האמננו למשמע אזנינו, וגם למראה עינינו לא נאמין: הזאת היא ירושלים החרבה והנשמה? הזאת היא ציון בחורבנה? האלה הם האנשים, אשר שמם מנואץ כל היום? האלה הם אוכלי החלוקה, האומרים עליה, כי מושחתת היא כל מידה טובה ונכונה, וכל אוכליה יאשמו? מה נוראים מעשיך ה׳!״

ה׳ קורליאנדסקי: ״אמנם כנים דברי האדון, כי אך לחבר צוענים נחשבו בני ירושלים בעיני בני רוסיה, וכה שגינו עד אשר פני חורו תמיד, מדי הוכרחתי להרים נדבה לשם ירושלים, בושתי וגם נכלמתי להעלות זכרה על לבבי, ומה זאת עיני תחזינה הפעם? ירושלים ביפיה ובניה עמלים לתורה ולמלאכה״.

ה׳ דודזון: ״אמנם כן, כה שגינו כולנו בהחלטתנו עד אשר לולא חג השבועות הופיע בימים האלה, כי עתה לא עלה על לבנו לסור גם אל ירושלים. כי אמרנו: מה נחזה בשלומית, אם לא דברים אשר יהיו למחלת לבנו ולרקב בעצמותינו, גולמים מתים בלי כל תנועה, בטלנים במלוא המובן. מברכים אנחנו שם ה׳, כי נתן בלבנו לסור גם לחונן עפר ציון, כי בה נוכחנו לדעת כי תעינו, היינו בשוא בשוא נתעים, תעינו תעתענו״.

הר״י ריבלין: ״בשם כל בני ירושלים הנני נותן תודה וברכה לכל המסובים כאן על הדברים הטובים, דברים נחומים, אשר הרעפתם כטל. נחמתונו, אחים יקרים! בעת כזאת אשר מבית ומחוץ הננו למטרה לחצי הפורעים פיהם לשפוך עלינו קיתון של חרפות וגדופים, מכל עבר ופינה הננו שומעים אך לעג ושחוק אכזרי מפיות אחינו שונאינו ומנדינו, בעת כזאת מה נעימים לנו דברי נחמה ודברים טובים מפיות אנשים נעלים כמוכם, הנשלחים מטעם חברה נכבדה, ומטרה קדושה בעינינו כמו בעיניכם. הלא תראו ותוכחו מה מסוכן הוא הארס, אשר הזילו אותם המכה״ע אשר ילעגו למסת נקיים, וביושבי ירושלים ישומו תהילה, אשר יבטלו אותה כעפרא דארעא וישללו מהם צורתם האנושית ויתנו למו תחתיה צלם דמות חיה טורפת, חיה בעלת פה פעור, אך לאכול חלוקה ותמיכה, הצועקת בקול גדול ולא יסף: הב, הב! — אנא אחים יקרים! מלאו נא פי אלה חצץ, הקהו נא שניהם לבל יוסיפו לדכא בקסתם עינוי ארץ, לבל יוסיפו עוד לערוץ את בני ציון, אשר שמו נפשם בכפם לסול מסילה לפניהם, להרים את ירושלים משפל מצבה ולנערה מעפרה, הרימו נא בכוח קולכם להגיד לירושלים ישרה, היו נא מליצים אחדים מני אלף, אשר לא תעפרו עלינו בעפר, אולי ישמעו אחינו בקולכם — ״קול שלוחיהם — ולא יזידו עוד לעולל בעפר קרננו ללא צדק״.

האורחים כולם: כן דברתם! נכונים אנחנו למלא שאלתכם (בפנותם אל ה׳ פינס): הואל נא וכתוב מכתב, אשר כולנו נחתום עליו בכתב ידינו, (אל הממונים): ואתם תפיצוהו בכל תפוצות ישראל ויהיה לאות ולעד, כי אך שקר חפאו על ירושלים, דברים אשר לא כן. אולם גם אתם תואילו נא לתת לנו מכתב כתוב וחתום בעצם כתב ידיכם, כי נכונים אתם לתת ידכם לרעיון ישוב הארץ,

הממונים: בכל לב ונפש הננו ממלאים בקשתכם.

כה הגו כולם איש איש בהלך נפשו ובשיחתו והגיונו והתפעלות נפשו, כה שפכו איש איש שיחו בחיק רעהו עד כי נעים היה המחזה הזה, האסיפה הזאת אשר בה האחדות כאזרח רענן תתערה, והשלום חופף בדגלו המתנוסס לרעיון חיבת הארץ ושלום ירושלים.

הרה״ג ר״ש מוהיליבר: ״הלא ידעתם אחים יקרים, כי ראשון הייתי לציון, אנכי שמתי נפשי בכפי עדי נתתי לרעיון ישוב הארץ מהלכים בלב הנדיב הידוע, לא חסתי על כבודי וטרחתי, כותתו רגלי ונדחו למקומות שונים, עד כי העירותי לב רבים מגבירינו למטרה הקדושה הזאת. להעיר את האהבה לציון ועריה. ועתה אחרי אשר רב לי, עיני תחזינה צעירי עמנו משדרים אדמת קדשינו, בנינו ובנותינו אוחזים את ומחרשה, עתה אדמה, כי ראוי אנכי לחוות דעה בענין זה. עצתי היא, שגם ״ראשי בית הועד כללי בירושלים״ ישלחו איש הראוי ומרוצה להם, להילוות אל הועד המקומי ביפו, איש ירא אלקים, בעל נפש ולב טוב, ומדעתי זאת לא אזוע, ואם לא תקום מחשבתי זאת ועצתי תופר, אז הרי ידי מסולקות… ואף כי נפשי יודעת מאד, כי יש מבני לויתי, אשר יתנגדו לדעתי זאת, בכל זאת בה אחזיק ולא ארפה, כי אויתיה, והפכתי בה וראיתי, כי היא נכוחה, וזאת היא מנוחתי עדי עד…

אחרים מהאורחים: כנים דברי הרב, ועל בית הועד הכללי להריץ שאלתו ובקשתו אל הועד המרכזי באודיסה, כי יש את נפשו לבחור באיש הרצוי לו להושיבו עם הועד המקומי ביפו.

ה׳ מאיידאנסקי: ״זאת לא זאת, כי אם ראש בית הועד הכללי יבקש את הועד האודיסאי, אז יוכל היות, כי קולם לא ישמע, אולם אנחנו פה היום עלינו להריץ מכתב־בקשה אל הועד המרכזי באודיסה, ולהודיעם חות דעתנו, שהם יבקשו את הרבנים ראשי בית הועד הכללי בירושלים, שיבחרו הם איש המקובל ומרוצה לבני ירושלים להיות אחד מן בני הועד המקומי ביפו,

כולם בפה אחד: כן יקום!

נהדרה מאד היתה אסיפה זו, נהדרה בכלל ובפרט. תוצאות האסיפה עוררו לשלום ולשלות השקט. האורחים הנכבדים כתבו מכתב בשם ״שלום ירושלים״, אשר הדפיסוהו פה בחתימת כולם וידיעתם, וגם ראשי הועד הכללי כתבו אל האורחים מכתב כתוב בחתימת כל הממונים, אשר בו נאמר כדברים האלה:

״ב״ה ירושלים ת״ו י׳ סיון תר״ן.

ברוך מתייכון לשלום, אחים יקרים, חכמים וגבירים, חובבי ציון וערי הקדש, אשר באו להשתחוות בהר הקדש בירושלים, ובראשם הרב הגאון המפורסם לשם ולתהלה בש״ת מוה״ר שמואל מוהליבר נ׳׳י אב״ד ור״מ דעי׳׳ת ביאליסטאק יע״א.

ברוכים הבאים בשם ה׳!

מה נכבד היום, בו עליתם לארצנו הקדושה, אלופים יקרים ומאד נכבדים, ורעיון מרום וקדוש עמכם, רעיון ישוב הארץ הקדושה ע״י עבודת האדמה! מה מאד עלץ לבנו, בזכרנו כי יש אנשים כמוכם המוכתרים בנימוסים, באהבת תורה, בצדק, משפט ומישרים, עומדים בראש הרעיון הנשגב הזה, אשר אליו עינינו נשואות, בהתנהגו בדרך הישרה בעיני אלקים ואדם, ואשר תקוה תשעשע נפשנו, כי בעינים פקוחות ובלב זך וטהור, חפץ ה׳ יצליח בידכם לבנות כמו רמים את ישוב ארצנו על אדני הצדק ומוסדות משפט ומישרים, וידעתם עם לבבכם, וראיתם ושש לבבכם, כי טועים כל האומרים שבני אה״ק מואסים בלחם עבודה, והם נרפים ועצלים. חלילה לבני ציון היקרים המלאים רגש הלאום ואהבת תורה ודרך ארץ, למאס חייו ביגיע כפים, ומי יתן, ויותן להם די עבודה בבית ובשדה, ובכל כחם יעבדוה.

״ובכן בכל לב נברך את עליתכם הנכבדה, ונברך בואכם וצאתכם לשלום, ויתן ה׳ ותחזקנה ידיכם לעשות חיל באפרתה, בהר הקדש, בדרך הקדש, ונדיבי עמנו יתמכו בידיכם וביד כל החברה הנכבדה חובבי ציון, אשר בהתהלכה בדרכה, דרך הקדש, נבטח כי תהי ידם גם עם כל יושבי ארצנו הקדושה, הזקנים והחכמים, קצירי ומריעי, אלמנות ויתומים, אלפי נפשות יקרות, שאי אפשר להם לאחוז באת ומחרשה ובכל כלי מעשה וגם זרועם תאמצם בכל אפשריותם כיד ה׳ הטובה עליהם, והיה מעשה הצדקה שלום, בעתירת וברכת הדורשים שלומם, ראשי ומנהלי הכוללים אשכנזים פרושים וחסידים הי״ו.

״אברהם יעקב שובאצקי, שמואל מוני זילברמאן, זיסקינד שחור, שמעון אלעזר כהנא, אלעזר היילפרין, אלימלך פערלמאן, מיכאל ברוך רייזעס, אר׳ ליב הכהן, יוסף רבלין הסופר והמזכיר״.

״גם אנכי דור״ש ידי״נ עז הרב הגאון מוה״ר שמואל מאהילעבער נ״י רב דביאליסטאק, וכל העולים אתו לטובת ישוב אה״ק ובכל לב אברכם, כי חפץ ה׳ ורעיון הישוב דאה״ק יצליח בידם בדרך טובה וישרה ובהחזקת ידי היושבים בקדש למען יתקיים ישובם ולמען יחזקו בתורת ה׳ כעתירת הדור״ש וחותם בברכה, שמואל סלאנט״.

כבוד האורחים הנכבדים קבלו ברצון את דברי הרבנים הממונים הי״ו, ויביעו להם תודתם ותקותם כי שאלתם לא תשוב ריקם,

* * * *

לא לשפת יתר נחשוב להביא בזה גם דברי הברכה, אשר הגישו כבוד שלוחי עדת ירושלים לכבוד האורחים בנסעם לקבל פניהם על האניה:

״ב״ה כ״ט אייר תר״ן.

כיצד מעלין את הבכורין, כל העירות שבמעמד מתכנסות לעירו של מעמד, ולנין ברחובה של עיר, ולא היו נכנסין לבתים, ולמשכים היה הממונה אומר: קומו ונעלה ציון אל בית ה׳ אלקינו, — הגיעו קרוב לירושלים, שלחו לפניהם ועטרו את בכוריהם, והגזברים יוצאים לקראתם, לפי כבוד הנכנסים היו יוצאים, וכל בעלי אמנויות שבירושלים עומדים מפניהם, ושואלין בשלומם: אחינו אנשי מקום פלוני, באתם לשלום (בכורים —פרק ג' משנה ב׳ — ג').

בדברי משנתנו אלה, אשר שנו החכמים במסכת בכורים, בהעלאת בכורים, אנו מקדימים כיום את פני העולים הנכבדים, הנושאים את רעיון חבת ציון כסל של בכורים, ובראשם ידיד ה׳ חובב ציון מאד נעלה, הרב הגאון המפורסם לתהלה מוהר״ר שמואל מוהילבר נ״י, אשר חביבה לנו עליתם המלאה רגש קדש שמעלבת חביבת הלאום והיעוד: ולפי כבוד הנכנסים היה עלינו לצאת לקראתם בהמון חוגג ולהביאם לחצרות הקדש בשמחה ושירים, אכן גם זה כבודם וזה תפארתם לעבור בסך עד בית אלקים, רק בקול רנה ותודה ולא בקול המון חוגג, ובכן יהיו נא אמרינו הנאמרים ברגש, בחן ובכבוד, לעטרה של זית מעולפת ספירים ואבני נזר, ועל ראשם יציץ נזרה, עם הברכה היוצאת מקרב לב כל עדת ה׳ יושבת ציון, ואשר שלוחה היא לכם כיד…

״והיא ברכת: בואכם לשלום, מלאכי השלום!

״דברי מוקיר עליתם וכבודתם ותהלתם, הבאים על החתום בשם כל קהל הקדש עדת ה׳ יושבת ציון:

שמואל מוני זילבערמן, שמעון אלעזר כהנא, משה אלעזר דן בהרלב״ג, זיסקינד שחור, אברהם יעקב שובצקי (מפוניבז') אלימלך פערלמאן״.

״גם אנכי אברך בואם לשלום ובפרט לכבוד הרב הגאון המפורסם לתהלה מוה׳ שמואל מוהילבר נ״י, בואכם לשלום ולברכה.

כעתירת החותם בברכה, שמואל סלאנט״.

* * * *

ביום ז׳ סיון (יום השלישי לחג הראמאדאן להמוחמדים, וחג של טור [עיד־א־לטור, כלומר: ביום הזה עלה הנוצרי דרך טור־מלכא]לנוצרים) פרצה מריבה עזה בין המשלמנים והנוצרים ביפו, וכל אחד נאץ את קדשי רעהו, ודמי אדם נשפך, ותהי מהומה ומבוסה וביזה בעיר ההיא, עד אשר פחת הי״ו ברוב עמל השקיט המבוכה.

כח

ירושלים, בירח סיון. — כבוד הרבנים, גבאי הת״ת וישיבת עץ־חיים בחצר רבינו יהודא החסיד זצ״ל, ובראשם הגאון הגדול מוהרש״ס נ״י שלחו מכתב ברכה להרב הגדול צדוק הכהן נ״י לעת נתאשרה משרתו מטעם ממשלת הריפובליקה. וכעת זכו לתשובתו כדברים האלה:

שלום וברכה ישפות ה׳ משמים, להרבנים החכמים והסופרים מנהלי הת׳׳ת וישיבת עץ־חיים, בעיר הקדש ירושלים, תובב״א ובראשם הרב הגאון בישראל גדול שמו כמוהר״ר שמואל סלאנט יצ״ו אב״ד לעדת האשכנזים יכוננה עליון.

אודה ביושר לבב את רומעכ״ת על אשר הואילו לכבדני ולענגני בדבריהם הנעימים בם ברכה ותקוה טובה לבית ישראל, גם אני זאת תפלתי ומי יתן ותבא שאלתם וירחם ה׳ את יעקב, וקרנו ירים בכבוד.

מכבדם ומוקירם כיקר ערכם, המברכם בברכת כהנים

הק׳ צדוק בר׳ אליעזר הכהן.

כט

ירושלים, ב׳ תמוז תר״ן. — ה׳ שייד התאונן באזני הרב הגאון מוהר״ש מוהיליבר נ״י, כי אחד־עשר האכרים בפתח־תקוה, אשר ייתמכו על ידי האדמיניסטרציה של הנדיב הי״ו לא יפיקו רצונו בהליכותיהם ועבודתם, ויען הרב נ״י: מי יודע, אולי אם הרכיבו אלופים לראשם מבני ארץ מולדתם, ארץ רוסיא, כי אז אולי רוח אחרת היתה אתם; ואחרי עבור ימים אחדים באה טיליגרמה מפריז על שמו של רב רש״מ; כי הנדיב הסיר כנפי חסדו מהאכרים ההם, ומבקש מאת חובבי ציון לקבלם תחת צל כנפיהם.

ביום ג׳ שבוע זה שבו רוב האורחים מיפו לארצם.

לועד הפועל ביפו נמנו לעת עתה: הרי״מ פינס, אייזיק בן־טובים, ה׳ טמקין, ה׳ הרצנשטיין, וה׳ הירש, פקיד מקוה ישראל, אולם האחרון עודנו מסרב לקבל עליו משרה זאת.

לפי הנשמע קנה אחד הצירים בעד חבורה אחת בנחלת ״דארון״ מאת ה׳ חנקין יותר מששת אלפים דונם אדמה בעד חבר חו״צ, כמעט חצי נחלת ״דוראן״.

בימי שבת האזרחים פה, אזנו וחקרו ודרשו והבינו, עד כי נוכחו לדעת, כי בכל העמל הרב, אשר יעמלו טובי חובבי ציון, ״דרור אחד לא יביא את הקץ, רק מבשר בואו״. כן גם קולוניא אחת או שתים לא יושיעו את המצב הרעוע והמר של עמנו רק יתנו תקוה בלבנו ורוח עוז בנפשנו. אך תחבולה אחרת ועצה אחרת רכשו להם האורחים בשבתם פה, אדירינו ואשורינו, והיא: כי גבירינו, אשר יזכרו ירושלים מרחוק וארץ הצבי חרותה על לבם, המה ישתדלו להרבות נחלאותיהם באה״ק, והיו נכונים להם לעת מצוא, כי ישנם עשירים רבים מאחינו, אשר כעשרת אלפים רו״כ מהם בעיניהם, ובעדם הלא יוכלו לרכוש להם שדה וכרם באה״ק, להמציא בזה עבודה לרבים מאחינו העובדים, ולחיות את ערמות קדשנו, וגם הם לא יפסידו בזה מאומה, כי כספם בריוח, וכאשר כן מרבים לעשות כל העמים וביחוד האשכנזים והצרפתיים והארמענים, המה ישתדלו ויעמלו להרבות בקניית קרקעות, בבנין בתים, בתי תפלה. ביפו בונים הקתולים בית תפלה אדיר ונשגב, זה יותר משנה ועוד לא כלו בנינו.

על כל פנים המה ידעו אשר לפניהם, המה ילכו ויצעדו צעדי ענק, חברות מחברות שונות להם, אשר תעמולנה להרבות אחוזיהן, עשירים רבים ישפיעו כל טוב, משפיעים והולכים ומשפיעים עד אין מספר.

שלשום באה טיליגרמה ע״ש הרב הרש״מ: אל תמהרו לנסוע, מכתב יבוא. ועל החתום: ד׳׳ר פינסקר ומרגלית. אך המה כבר נסעו ביום שלפניו.

ל

ירושלים י״ב, תמוז תר״ן. — בפתח־תקוה מצאו עד כה עבודה בשדה יותר ממאה וחמשים איש בתור פועלים שכירי יום, אשר חפרו, עדרו, בנו, וגדרו, וכעת דחם הפקיד ה׳ בלאך, אם מחסרון עבודה, או יען כי כעת יוכלו למצוא עבודה במבנה מסילת־הברזל.

מלאכת המסילה הולכת קדימה, ויש תקוה כי לא יארכו הימים ונצא מיפו ירושלימה ברכבי ברזל וסוסי אש.

* * * *

בשבוע זה הובאו ירושלימה היהודים הנאשמים בעלילת־דם בעזה, וזה הדבר אשר נאשמו בו:

שני יהודים ספרדים בעזה סוחרים בפרי החנדל, ולהם נער ערבי משרת אותם, ויהי ביום ראש השנה הזאת, בהיות היהודים בבית התפלה כדת, יצא הנער הערבי לשחק עם עוד ערבי אחד בעל גמל, אשר עבר עליו בעת ההיא, ומבלי משים ירה הנער בקנה רובה חצים ומות על ראש הפלח וימיתהו, והוא נמלט על נפשו, אולם גואלי הדם רדפוהו אף השיגוהו ויביאוהו למקום ההרגה, וישחטוהו שם ודמיו בדמי ההרוג נגעו. ויבואו הרוצחים גואלי־הדם ליהודים ויספרו באזניהם פרטי הדבר, אולי יש להם שיח ושיג אל הנשחט. ויראום את מקומו, וכשמוע היהודים את הדבר הזה אמרו אם אנחנו מחשים ומצאנו עון, וילכו ביום ההוא לפני השופטים ויודיעו להם את דבר הרצח. אולם שמה גללו את עון הרצח על היהודים יימהרו ויחליטו, כי ידי יהודים שפכו את הדם הזה, ודם ההרוגים על ראשם, וכמעט עשו אתם כלה, לולא חסו בצל ממשלת בריטניא, והקונסול לא נתנם להיות למרמס לרגלי העריצים ההם. וכעת על פי ״מאמר המלך״ הובאו ירושלימה וינתנו לבית האסורים. הרוצחים מכחישים את דברי היהודים, עדים רבים נקראו, והחקירה והדרישה החלה עוד הפעם. ויש תקוה, כי תצא לאור צדקתם.

* * * *

אנית־קיטור צרפתית הביאה 5000 עצים מתוקנים לתתם על הדרך, אשר עליהם מניחים את מוטות הברזל,

את הגשר בונים ביום ובלילה. אות לטובה!

מחיר הקרקעות סביבות העיר יפו הועל על־על. גם האדון זרח ברנט קנה כברת ארץ על יד העיר, וכל אשר עיניו בראשו וכספו בכיסו מרבה לקנות קרקעות סביבות יפו.

לא

ירושלים ת״ו בחודש אב תר״ן. — אסון נורא קרה במושבה גדרה בליל יום הרביעי כ״ח תמוז: אהד האכרים, ה׳ אלשאנסקי היה שומר השדות ויבוא ערבי אחד, אשר היה מלפנים נוטר המושבה, ובמצאו את ה׳ א. לבדו ואין איש אתו, ירה עליו בקנה־רובה ויפילהו שדוד. הנרצח עודנו מפרפר בין חיים למות, והרופאים אמרו לחייו נואש. הרוצח נתפש בכף וינתן לע״ע בסוהר, פקיד הקונסוליה הרוסית ביפו ואנשי חיל נסעו יחד עם פקיד המושבה החכם הרי״מ פינם וה׳ בן־טובים למושבה לחקור ולדרוש את דבר הרצח.

* * * *

ביפו נבחרו שבעה טובי העיר, אשר על פיהם יתנהגו כל עניני העיר והם האדונים הנכבדים, ה׳ חיים שמרלינג, הרי״מ פינס, הר״ב כהן לאפין, הר׳׳א דאניקוב, ה׳ שמעון רוקח, הר״י הרצנשטיין, וה׳ מאיר המבורגר. ויש תקוה, כי על ידיהם תקים עתה ותרומם עדת יפו, והעדה הרכה והצעירה הזאת תתעודד ותתערה כאזרח רענן, ולא תרבה עוד העזובה בקרבה!

* * * *

הגביר כה׳ יעקב ברודא מוורשא קנה בדוראן 8000 דונם אדמה, במחיר 11,65 פראנק, ונתחלקו לששה וששים חלקים ושני שליש, כל חלק הוא בן 120 דונם. 55 חלקים נועדו ראשונה עבור חבר נדיבים בוורשא, ושני חלקים עבור הגאון מוהרש״א נ״י מביאליסטוק, ושני חלקים עבור הרה״ג ר״פ יעקבזון נ״י, והשאר בעבור הר״ו ברודא.

* * * *

ה׳ אמסצילאווסקי השיג רשיון מהממשלה לבנות מסילת־ברזל ע״י סוסים (טראמוואי) משער חברון עד בית־לחם.

לב

ירושלים. ביום השבת ט״ז באב הזכירו בכל בתי כנסיות ובתי מדרשות את נשמת השר הצדיק משה מונטיפיורי ז״ל ויעלו נרות לזכר נשמתו. תנצב״ה.

* * * *

מיפו מודיעים: מלאכת מסילת־הברזל צועדת קדימה, הפועלים חרוצים, וכל ידים מלאות עבודה, וקרן כל פועל וכל אומן הורמה לרגל המלאכה.

ביום א׳, כ״ד אב, הניחו אבן פינה לבנין בית־תפילה במושבה ״רחובות״ הוא דוראן.

* * * *

החכם זאב יעב״ץ ידפיס כעת קיצור דברי ימי ישראל, ועוד מעט ויצא ספרו לאור.

לג

ירושלים, יום ב׳ לחודש אלול. — ביום הרביעי בשבוע שעבר הובל לקברות פה עה״ק אחד מזקני ירושלים המפורסמים בעולם ספרות ישראל, הוא הרב הגדול בתוי״ר ר׳ נחמן נתן קורוניל ז״ל וכבוד גדול נעשה לו במותו. המנוח נולד באמשטרדם בשנת תק״ע, ושם החל להתגדל על ברכי התורה בישיבת עץ חיים, וזה כששים שנה אשר נושאו רוחו לחונן עפר ציון, לחבק אבניה ולשאוף אוירה, אויר נשמות. בצפת נשא אשה ושם עברו עליו ימי הרעש, השוד והשבר, כתומם יחד באו גם עליו, ובעמל רב הצליח לשוב ירושלימה. אהבתו הרבה להתחקות על שרשי כתבי יד עתיקים וספרים ישנים, הועילה לו לרכוש ספרים לא מעט, וביניהם גם כתבי יד יקרי מציאות ואחדים מהם הוציא לאור, והם ספר ״בית נתן״, המכיל שנויי נוסחאות רבות, במ׳ ברכות על פי כת״י ממצרים; וספר ״תשובת הגאונים״ בלוית ״הלכות בדיקת הסכין והראיה לרבינו יונה ז״ל״; ספרו ״זכר נתן״ שהו״ל בש׳ תרל״ב מכיל דינים רבים הנחוצים לעוברי דרך, גם היה לו, ״סדור רב עמרם גאון ז״ל״ אשר מכרהו לה׳ יעב״ץ ז״ל והוא הו״ל בווארשא בשנת תרכ״ה, מבלי הזכיר גם שם הרננ״ק. גם הוציא לאור קונטרסים רבים בשם ״מסכת כלה״, ״אמר כל״, ״חקת הרננ״ק״ לר״ש ב״ר אברהם בן פורת. ״מכתב חרם, מהנשיא דוד בן הודיה מבבל״. ״עץ חיים״ לר״ח מאוה״ג. ״פסקי חלה״ להרשב״א ז״ל. פסקי דינים מר יעקב בן צהל ז״ל מירושלים״, ״סדר אלפסי זוטא״ לרבינו מנחם עזריה מפאנו ז״ל, ועוד.

בהיותו בווינה שלח תשורה להוד מלכותו קיסר אוסטריה הרבה כת״י יקרים, ונתכבד במכתב תודה בצירוף אות כבוד של זהב ״לחכמה ולמלאכה״.

כל בני ירושלים ירעו להוקיר ערך המנוח ז״ל, ובדאבה ותוגה הובילוהו לקברות על הר הזיתים.

לד

ירושלים. — ביום החמישי, י״ט באלול, נתך גשם שוטף על פני הארץ בעיה״ק, אולם לא כל הארץ גושמה. כי אם חלקה אחת נמטרה וחלקה אחת לא נמטרה, ויהי, לפלא, כי חזון לא נפרץ הוא לראות מטר סוחף באלול, ובאופן כזה.

* * * *

נוסדה בירושלים חברה חדשה לבנין בתים ושמה ״זכרון טוביה״. ראש המיסדים הוא הרה״ח ר׳ יוסף ריבלין נ״י, אשר כמעט הוא החיה ערימות עפר קדשנו בהיותו המעורר והמעשה למבנה בתים מחוץ לעיר.

* * * *

נוסדה בירושלים חברה חדשה בשם ״חובבי ציון״ ע״י אחינו מבוכארא וסמרקנד. ומטרתה לקנות נחלת אדמה ולבנות בתים לשבת.

המכ״ע ״בן ארץ ישראל״ הלך לעולמו בעודנו באבו, והיתה מנוחתו כבוד! ואת מקומו ימלא — כאשר הודענו במכתבנו הקודם — המכ״ע ״דאס יידישע פאלקסבלאט״, אשר כפי הוראת המו״ל י״ל ע״י ה׳ עמנואל פרייס מכולל אונגרן.

לה

ירושלים. — השמועה עוברת, כי מגפת החולירע פרצה גם בארם צובה וערי סוריה, ועל כן קרא בית מועצות עירנו עצרה ויאספו אספה מכל רופאי עירנו לטכס עצה על הסדרים הנחוצים לשלטון הנקיון.

באספה. אשר היתה ביום ששי שעה 2 אחר הצהרים חוה כל אחד דעתו, ויעלו על שפת לשון אי־נקיון, השורר בשכונות היהודים, ואחרי כן גזרו אומר לנצור את הרחובות מכל משמר, האשפתות וערמות העפר יהגו מן המסילה, ועל זה נמנה פקיד מיוחד, אשר ילך בלוית שוטרים להשגיח על נקיון החצרות והמבואות, וכל אשר ימרה פיו ענוש יענש קשה. בתי המטבחים יטהרו ויסיידו בסיד, האימורין על קרבם ועל כרעיהם כלה גרש יגרשו מהעיר, השוחטים ייחדו להם מקום מיוחד על הר ציון ששמם, ורופאים סובבים בכל החנויות לשים עין פקוחה על כל הראוי להשגחה בנוגע לבריאות הגוף. וכרוזא נפיק בחיל, כי כל אשר לא ישתדל לנקוט ולטהר את ביתו וחצרו מכל דומן וזבל, יענש בעונש ממון, ואח״כ בעונש הגוף, בישיבה שיש בה סמיכה… הנה כי כן יצא מעז מתוק, מהפחד יצאה תקנה טובה, כי מרבים העם לשום עינם על הנקיון, והיה מחנם קדוש!

* * * *

ביפו גזרו גזרת ״הסגר״ (קאראנטין) לעת עתה, לעת מצער, על כל האניות הבאות מאלכסנדריטה.

* * * *

היום יצא מבית הדפוס קצור ״דברי הימים לבני ישראל״ מאת הרב החכם זאב יעב״ץ, בסדרים ישרים ופסוקים נכוחים. נקוה כי חובבי דברי ימי עמנו ימהרו לאספו אל ביתם לתועלת בני הנעורים, וכן אלה אשר אין עתותיהם בידם לשבת לעיין וללמוד בהתמדה ועיון ושקידה נמרצה, כי אם חפצם הוא להתענג על דברי הימים ולדעת תמצית הענינים וסדר הדורות, מהחל ועד כלה, המה ימצאו בו חפץ ועונג. הספר הזה מחזיק רק 120 עמודים, והוא מועט המחזיק את המרובה, מעט הכמות ורב האיכות.

* * * *

ביפו גזרו גזרת “הסגר” (קאראנטין) לעת עתה, לעת מצער, על כל האניות הבאות מאלכסנדריטה.

* * * *

היום יצא מבית הדפוס קצור “דברי הימים לבני ישראל” מאת הרב החכם זאב יעב"ץ, בסדרים ישרים ופסוקים נכוחים. נקוה כי חובבי דברי ימי עמנו ימהרו לאספו אל ביתם

לתועלת בני הנעורים, וכן אלה אשר אין עתותיהם בידם לשבת לעיין וללמוד בהתמדה ועיון ושקידה נמרצה, כי אם חפצם הוא להתענג על דברי הימים ולדעת תמצית הענינים וסדר הדורות, מהחל ועד כלה, המה ימצאו בו חפץ ועונג. הספר הזה מחזיק רק 120 עמודים, והוא מועט המחזיק את המרובה, מעט הכמות ורב האיכות.

תרנ"א

לו

ירושלים, י“ד תשרי תרנ”א. – הרופאים, אשר קבלו עליהם להשגיח על הנקיון בעיר, מתאמצים בכל עוז לעשות חובתם, להסיר כל דומן וחלאה מן הרחובות, וכן להזהיר את העם מכל מאכלים המשחיתים את האויר והבריאות. כן גם הביאו רבים מבני עמנו במבוכה, בגזרם אומר לבלתי יישנו וילינו בסוכות בימי החג פן יבולע למו, כי ביום החורב גדול, ולעומתו הקרח בלילה יעלה במעלות; בכלל, נאוה לבית מועצות עירנו תהילה וכבוד, כי על ידי השתדלותו מרבים מאד בני עירנו לנקות ולטהר כל שמץ וחלאה, ולהבדל ממאכל משחית ומים לא טהורים, אשר יזיקו מאד לבריאות.

* * * *

על ידי קבר שמעון הצדיק זיע“א החלו אחינו הספרדים לירות אבן פינה בחלקת אדמתם לבנות בתים לעניי כוללם, בכסף אשר נאסף למטרה זו, ע”י הרב היקר מר' שלמה סוזין נ"י. הרב הזה כותת רגליו בין אחינו הרחוקים, ויאסוף סך 10,000 פראנק למטרה זו, ועוד הוא נכון לצאת עוד פעם לקרית חוצות לבצע את אשר החל, וה' יהי עמו, וחפץ הצדקה הזאת בידו יצלח! – מי יתן, ותמצא גם יד ראשי עדת האשכנזים לעשות כמעשה אחיהם הספרדים בזה, ולהצמיח קרן ישועה לעניים והאומללים, לבל יאלצו לנוע מדירה לדירה שנה שנה,

* * * *

מיפו מודיעים, כי מכונות רבות ושונות הובאו לבנין מסילת־הברזל יפו־ירושלים, והמלאכה צועדת קדימה. בין האדריכלים נמצא גם איש יהודי. אניה בלגית עומדת בחוף, אשר הביאה חומר רב למבנה המסילה, קרשים ואדנים ופסי ברזל ועוד. בין הפועלים הרבים, העושים מלאכתם במסילה, אין אחד מאחינו, יען כי השביתה ביום שבת תשמור בעד הממונים על המלאכה לספחם אליהם, ותקות רבים מאחינו, אשר קיוו כי עתה ירוח להם במצאם חית ידם בעבודתם במסילה, נשארה מעל, לדאבון לבנו.

* * * *

עוד מודיעים, כי אין אניה, אשר לא תביא אורחים רבים עניים מעמנו ליפו, ומספרם יעלה לעשרות ולמאות, המעפילים לעלות בתקוה להסתפח אל המושבות, והנם נעים ונדים בחוצות כדל. בלי כל מוצא לחיים נגד עיניהם, למרות כל האזהרות, אשר דורשי טובתם מזהירים אותם בכתבי העתים לבל יהינו לעלות.

* * * *

מטעם כבוד קונסול רוסיה נדבקו מודעות בכל חוצות העיר, כדברים האלה:

“מחלת החולי־רע הרעה פרצה בארצות אחדות מסביב, והחובה על כל יושבי עירנו להשמר לנפשותם להחזיק את הבתים והחצרות בנקיון גמור ולשמור על הדבר הזה, החליט בית פקודות עירנו לשלוח בכל יום רופאים מיוחדים מבית לבית לראות, אם יושביהם עושים את חובתם, ומכל הקונסולים ילכו הקאוואסים עם הרופאים לצוות על חוסיהם לעשות ככל אשר יצווּם והנני מזהיר את כל חוסי רוסיה, כי ישמרו לעשות את מצות הרופאים לכל פרטיה, ואם אין ענוש יענשוּ”, בשם הקונסול:

אברהם סאלומיאק

(מקום חותם הקונסוליה)

לז

ירושלים, אסרו חג של סוכות תרנ“א. – האדון סאלומיאק הודיע בשם כבוד ציר ממשלת רוסיה בירושלים, לכל החוסים בצלו, לבלתי יעיזו להשתמט מתשלומי מכס בית או חנות לבית פקודות עירנו, וכל אשר ימרה פי הפקודה הזאת להפר חוק ענוֹש יענש על ידי בית פקודות העיר. הפקודה הזאת נוגעת באמת לכל אחינו בעיה”ק, החוסים בצל צירי ממשלות אחרות, אשר בידעם, כי אם ימוטו פעמיהם אז ימין הקונסולים נטויה לחלצם מן המיצר, ובסמכם יותר מדי על הצירים, משתמשים הם בזכות זאת להתפטר מתשלומי מכס בנימוס, וברצות הפקידים לבוא לידי גוביינא ידחום בטענת “אנא אחמיה”, כלומר חוסה אנכי בצל ממשלה אחרת, ויען כי רוב אחינו האשכנזים מצפון יאתין וחוסים הם בצל ממשלת הצפון, לכן ביקש הוד פחת עירנו יר“ה לשים לב לזה ולהזהיר את חוסיו מעבור כל חוק בנוגע להממשלה יר”ה. ונקוה כי אחינו לא ימרו את פי הפקודה הזאת לבל ינחמו באחריתם.

* * * *

הנדיב הידוע נ"י קנה בעמק יזרעאל כברת ארץ גדולה בת איזה אלפים דונם.

* * * *

יין רב הובא אל המרתף הגדול, אשר בראשון לציון בימי בצירת הענבים ע“י אחינו העובדים על הרי יהודה. מפריז באו בקבוקים, פסות נייר נדפסות, ומעטפות וכל המכשירים העשוים לדבר להרבות כבוד יין ארץ הצבי על צד היותר טוב ויפה, מתוקן ומקבל, ומחיר כל בקבוק יהיה לא פחות מ־5 פראנק. השנה הזאת תהיה למאירת נתיב לימים הבאים, למען דעת איזה גפנים לקרב ואיזה לרחק, איזה זמורות לטעת, ואיזה לעקור נטוע, כי הנדיב הי”ו, ברצותו להרים קרן ארצנו, ובהחלטתו, כי אך כרמי חמד יחשפו את הסוד הגדול הטמון באדמת קודש, ואך הגפנים יגלו את האושר הקבור עמוק־עמוק זה אלפים שנה, לא ינוח ולא ישקוט עד אשר יהפוך שדי תבואות לכרמים מסובלים ענבי־גפן ואשכולות־עסיס, וערוגות־ירק וגלי־דגן, לנטיעים מגודלים מרהיבי־עין, וחפצו יתלהב בלבו לשים את יין ראשון לציון פאר בתבל, וכבודו יגדל ככבוד יין בורדו או שמפניה, ואומרים אמור, כי כבר החליט, אשר “מוטב שיטעם ים־התיכון מן היין, מלהוזיל מחיר הבקבוק עד לפחות מ־5 פראנקים”.

* * * *

חבורה אחת גדולה כרתה אמנה את פקודות עירנו, שהיא תחפור פעה"ק עד אשר תמצא מים חיים נוזלים ממעמקי האדמה, וחפצה לגלות את מי־גיחון, אשר סתם חזקיה מלך יהודה בימי המצור, ועד אשר חפצה יצליח בידה, אין לה לקבל מבית הפקודות אף פרוטה להוצאותיה. וכפי הנשמע כבר מצאה חורבות עתיקות בבטן האדמה על יד שער העמודים, הוא שער שכם, וגם מים נראו שמה, ובמקום ההוא תרבה לחפור בימים האלה, מי יתן וקמו כעת דברי החוזה, אשר “ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים” (זכריה י"ד ט'), וראו כל העמים ולשונות, כי פי ה' דיבר.

לח

ירושלים. – המאמר ב“הצפירה” על דבר נדחי ישראל אשר מצא ה' לוצאטו מאיטליה, עוררונו לכתוב בזה דברים אחדים על דבר אבר אחד מאברי שבט אומתנו, אשר נדמה נדמה במשך ימים רבים. מהלך 5 ימים מהירדן שוכן לבטח שבט ערבי אחד, הקורא את עצמו בשם “וולאד־אל־שכור” (בני יששכר) והם כמאה אלף איש, והערבים להם יקראו “יהוד־אל־כופר” (היהודים, הכופרים בנבואת מחמד). השבט הזה על גבורתו יחיה, יפשוט בגדוד, וסוסו מתחתיו יריח מלחמה, חרבו ורמחו הוחדו גם מורטו, ובהם יעשה חיל למהר שלל ולהחיש בז, ויותר יארבו על כל עבר ופינה לבני דת מחמד, כי אותם ישנאו תכלית שנאה, וישחרו תמיד לטרוף זרוע אף קדקוד, ולחלק שלל אויביהם אלה, ואת בני דת משה המה מוקירים ומכבדים מאד. השבט הזה, לו אמנם מסורות רבות והגדות מוגזמות עצומות, אשר אם נקלוף את קליפותיהם ונסיר מעליהן את לבוש ההגזמות וההפרזות, העשבים אשר עלו בלחייהם בשנות אלפים שנה, אז נחדור אל תוכן עניניהם, כי מכתבי הקודש מוצאם, וממעין קדוש הם מפכים, אך גלים רבים דרכו בם וידלחו גם רפש וטיט, אין כל ספק, כי גם השבט הזה הוא אחד מצלעינו, אשר נדמה וימת לבו בקרבו, ועל פי מצב השכלתו וחנוכו, אשר בשפל ימצאו, נוכל על נקלה לחדש בקרבו רוח נכון, ולהביאו בברית. והיה אם תעלה עת רצון לכונן מושבות מעבר הירדן, אז נוכל לבטוח בעוז השבט הזה, כי יסוכך עלינו כחומה עזה ובצורה. חוקרי קדמוניות, שימו לב להשבט החרוץ והמהיר הזה! אוהבי עמנו, תכון נא ידכם לבא עד חקר הגזע הזה, להתחקות על שרשיו, ולדעת מה טיבו, אולי יועיל לעת מצוא בכלל ובפרט…

לפני שנים אחדות בעלות “השיירא הקדושה” למכה לבקר קבר הנביא, והפחה אשר הופקד על האורחה רכב לפניהם להורות את הדרך, ראו בדרך כצל איש רוכב על סוס אביר, וגם נשמע קול צעדים מרחוק, אחר כן נראה צל אנשים רבים, דמות עם רב יורד מההרים. אז חזה הפחה עתידות לא טובות, באמרו, אם מההרים יתנפלו עלינו³ צרים, אז אין כל תקוה לנצל מידם, באשר העם ההוא גם בהנביא יתקלס, וכל קדשו משחק לו, וכרגע כיתרום המון גדול ורב רוכבי סוסים מזוינים בכלי נשק קלים, ובאשר ניסו בני האורחה מלחמה, אז נפלו למאות כעמיר מאחרי הקוצר, ויאלצו להשלים עמהם ולפול בידם ואז הפשיטו שלמותיהם, ויקחו כל שללם, ואח"כ חלקו לכל איש מטלית אחת לכסות ערותם וגם ככר צידה לדרך, והרע לא הרעו עוד להם ויזהירום לבלתי הבט מאחריהם, והם הם בני “וולאד־אל־שכור”. גם שאלו מאת הערבים אולי נמצא ביניהם יהודי אחד, ולא נמצא. ויתר דברי השבט הזה הננו מניחים לחוקרי העמים לענות בהם.

לט

ירושלים. – הובאה ליפו מכונת קיטור חדשה, אשר כבר תסול אורחה עד חברת “נוה צדק” אשר לאחינו שמה. קול התור הזה נשמע בפעם הראשונה בארצנו. המסילה הוכנה לעת עתה עד לוד, וידים חרוצות יעמלו בעבודה זו להוליכה קדימה. גם ידי אחינו מתערבות עם ידי העובדים, וכל אחד מעיר לעזור, זה בסוסו ומקבל 5 פראנק ליום, וזה בחמורו ומקל צפר. וזה בידיו בכבודו ובעצמו ומקבל 1,5 פר', בכלל יש כעת עבודה לעובדים לשמחת לב כל אלה, אשר הלכו בטלים ומבוטלים בחוצות קריה.

* * * *

בראשון לציון – חברו שלושה מורים מהמושבות ספר חנוך לילדים. שם הספר הוא “בית הספר” ויכלכל שמונה ספרים בתוכו: א) להכשיר את הילד בידיעת הקריאה והכתיבה, ובידיעת שמות זכר ונקבה, והפעלים לזמניהם ולגופיהם, עד אשר יוכל לקרא בעצמו ספור קטן בקרי ובכתיב ולהבינהו לאשורו, ולמודי הספר הזה ילמדו במחלקה הראשונה, אשר באירופה קוראים “חצי המחלקה”. ויתר שבעת הספרים הם ראשית יסודות למודי היהודים לקטנים מסודרים בסדר ישר עפ“י חוקי סדרי בתי הספר באירופה במחלקה הראשונה; ב) קובץ ספורים קצרים ושירים יפים מאוספים ממבחרי הסופרים, ומעט משל מחברי “בית הספר” בעצמם; ג) דברי ימי ישראל עד זמן קבוע, הקצוב, למחלקה הזאת לפי מושגי תלמידיה; ד) ספר דקדוק ערוך לילדים לפי הבנתם ושכלם; ה) קצור כללי ידיעות הטבע; ו) ספר חשבון ערוך לילדים בלשון עברית קלה, כפי הדרוש למחלקה הראשונה; ז) ספר מדע ארץ ישראל; ח) ספר אספת ספורים קטנים ומשלים קלים לפי מושגי הילד הרך, בו יבואו גם חדודים ומילי דבדיחותא, שיהיו כעין מגדנות ב”בית הספר" להמצטיינים בתהלוכותיהם ובתורתם.

לפי הנשמע, יש תקוה למחברי “בית הספר” להיות נהנים מעת הנדיב הידוע בתמיכה להוציא את ספר המקרא הזה לאור “כי ישראל עם הוא, ולעם דרושה שפה מיוחדת”. כן הביע הנדיב הלך נפשו להחכם מוהר“מ ארלאנגר נ”י. ומזה נוכח לדעת, כי הנדיב שיחיה, לא אך ברעיון עבודת האדמה על הרי ישראל התלהב והתפעל, כי אם בכל הרעיון הלאומי.

* * * *

בעקרון נפלה בימים האלה עוד תגרה וסכסוך בין האכרים והפקיד, כי על פי חוקי האדמיניסטרציה היה על האכרים להביא תבואותיהם אל בית הפקודות והם לא כן עשו. וגם חפצים הם שיבנו להם בתים טובים לשבת איש איש על מקומו בשלום, כי בימי ראוץ־פחה, בעוד לא הורשו לבנות בתים, נאלצו לבנות רק ארבעה בתים ארוכים וגדולים, לא תואר ולא הדר, כבתי אוסף לצבא, ולחלקם אחרי כן לחדרים, קנים קנים כתיבת נח. ועל כן מנוחה אותה נפשם אחרי אשר יקריבו דמם ובריאותם על תלמי שדי, הנה רצונם בצדק לנוח ולהחליף כוח לא במעון צר, כי אם בבית רחב ידים, מלא אויר צח. ועל פי השמועה יש תקוה, כי הנדיב ברוב טובו ימלא גם חפצם זה, אשר מי יתן⁴ שהם לא יומרו את פי מלאך מושיעם זה ופי עושי רצונו, אשר ידם כידו ועשיתם כעשיתו, והיו אז מאושרים בנחלה שפרה עליהם ובחלק נפל להם בנעימים.

תרנ"ב

מ

ירושלים כ“ג כסלו. – בשבוע שעבר קיבל ראש ביה”ס אשר להכי“ח פה, האדון נסים בכר, סך ששת אלפים פראנק מאת הנדיבים שרי בית רוטשילד יצ”ו בפאריס לחלקם לעניי עירנו, 3000 פראנק לעניי מושלמנים, 3000 פראנק לעניי אחינו האשכנזים והספרדים, את הראשונים מסר האדון בכר ליד הוד פחת עירנו ואת האחרונים חלק הוא בעצמו לעניי עדת ישראל.

ביום השבת העבר (ח"י כסלו) מלאו שלש־עשרה שנה לבן הבארון אדמונד רוטשילד בפאריס, הוא העלם יעקב אדמונד רוטשילד, נ“י. ויעל הגאון מוהר”ר שמואל סלאנט נ“י בישיבת עץ החיים הרוממה ויברך בעצמו את כבוד הנדיב ובנו. כן גם בבית הכנסת הגדול בית יעקב ברכום מקהלות עפ”י פקודת הגאון הנ“ל. וזה נוסח מכתב הברכה, אשר שלחו לכבוד הנדיב מע”כ הרבנים וגבאי הת“ת וישיבת עץ־חיים, ובראשם הגאון מוהר”ר שמואל סלאנט נ"י:

“כבוד השר המרומם, דגול מרבבה, אב לציון, נזר הצדק, כו' כ”ה בארון בנימין אדמונד די רוטשילד נ“י, ורעיתו הגבירה שרתי בבנת הצדק מרת אדללידה תחיה”.

“ביום השבת ח”י כסלו, יום מלאת שלש־עשרה שנה לבנם, בן יקיר לעמנו ב“ה יעקב אדמונד נ”י, ברכנוהו במקהלות בבית הכנסת הגדול בית יעקב ובביהמ“ד של הת”ת וישיבת עץ חיים (בחצר רבינו יהודה החסיד זצ"ל) ואת ברכתנו ההיא הננו מתכבדים להגיש בזה לפני הדר כבודם: יואיל נא ה' לקבל עמרתנו, כי בן יקיר זה יסגל לו גם הוא את רעיון הקודש “חבת ציון” בארח הצדק אשר סללו הוריו הדגולים הי"ו ולבם ישמח לראות, כי גם בנם מחמד עינם ועין כל ישראל, הואיל בדרכיהם הלוך, להעטות צניף ישועה על הבת ירושלים ומעטה תהילה על גבעת יהודה והרי אפרים, אמן. כעתירת מוקיריו ומכבדיו וכו'.

* * * *

אומרים אמור, כי ה' איסטרי אדום איפנדי השיג רשיון לבנין נמל ביפו, ולסול מסילת ברזל לסוסים (טראמוואיי) בעיר קדשנו. מי יתן והיה!

על דבר ה' רוברט־סקוט מונקירוף מלונדון, אשר ירבה להטיב כעת עם עניי אה“ק בכל אשר תשיג ידו, ואשר אומרים עליו, כי די זהב בידו מהגביר השר ר”ש מונטגוּ למטרה זאת, נתקבל בימים האלה לה' היילפרין ביפו מכתב מהרב הגדול ר“נ אדלר מלונדון, אשר בו יודיעהו, כי “הרבה חקר ודרש על אדות האיש הזה ומצא, כי הוא שליח מחברה של נוצרים נכבדים, אשר בראשם עומדת מיססית פין, אלמנת ה' פין שהיה ציר בריטניא פעה”ק, וכי האיש הזה בעצמו הוא בעל לב טוב ונדיב רוח, אך אולי דברים בגו…”

בין כה וכה מפליא מר מונקירוף לעשות חסד, וגם היום, אשר סופות חזקות התחוללוּ והקור עצום מאד, קנה האדון הזה הרבה ככרות־לחם ויחלקם בין העניים המדוכאים ביותר. והימים הבאים אולי יפתרו לנוּ את החידה הזאת!

* * * *

הידיעות מדמשק טובות מאד, כי זה ימים רבים עברו אשר לא חלה אף אחד את מחלת החלי־רע, וכבר דמינו, כי גזרת ההסגר תבטל, והנה לדאבון לב כל יושבי האה"ק בכלל ולב העניים בפרט, באה שלשום ידיעה תלגרפית, כי עוד הפעם חלוּ שני אנשים במחלה הזאת וימותו. ועל כן התחדשה הגזרה הזאת, ולרוע מצב העניים אין חקר. מחיר כל אוכל נפש וכל צרכי האדם עלו באופן מבהיל. היום לא באה כל ידיעה, כי הרוחות החזקות המנשבות כעת הפסיקוּ חוטי התלגרף.

מא

ירוּשלים, כ"ז טבת. – מכתבים רבים מוּנחים לפנינוּ ממקומות שונים, בסגנונות שונים מתנבאים, ואותנוּ ידרשוּן ואת פינוּ ישאילוּן להודיעם ממצב אדמת הקודש ומפרטי קניות האחוזות החדשות.

הבה נשימה לפני קהל הקוראים תוכן אחד מכל המכתבים אשר לפנינוּ.

המכתב הוא מחברת “בני ציון” בקרמניץ והנלוים אליה, בו יציעוּ לפנינו שאלות אחדות, המיחלות לפתרון וּלתשובה:

א) כמה דוּנמים במספר רכשוּ להם אחינוּ באה"ק, וּמה יעשוּ עתה בהם? הכבר התחילו שמה בעבודה? כמה בתים נבנוּ? כו'.

תשוּבה: ערך 300,000 דונם, והם בקעת חורד, חידרה, ג’עדרה (חצוּר?), שזור, אין זיתים, וקיבייאי; כפר שבת ועוד. מהם אשר כבר נכנסו ליד ישראל על ידי שטרי מקנה כנימוּס, וּמהם אשר שטרי המקנה טרם נתאשרוּ. בהרבה מהם כמו בחדרה ושזור וכו', כבר התחילו בעבודה. בתים כפי ידיעתנו עוד טרם נבנו שמה, ורק בתי עץ קטנים ואהלים פרוּשים להם למשכנם (מלבד הקניות מעבר הירדן, יעוּין הלאה).

תשוּבה: כן אמנם החליט הועד. אבל אם הכל שומעים לקולו לא נדע ברוּר.

ב) האם עלוּ יפה הקציר והבציר בשנה העברה? אם הצליח מעשה היין בשנה זוּ בראשון לציון?

תשוּבה: הקציר והבציר לא טוב ולא רע, עד טוב לא עלה ועד רע לא ירד, וגם מעשה היין לא הצליח היטב, כמו שקווּ בתחילה.

ג) מה הוא מצב החברה “חיבת הארץ”, שנוסדה בירוּשלים? האם תקבל עוד חברים חדשים?

תשוּבה: החברה הזאת עדנה חיה וקימה וחבריה הולכים ונוספים, אשר ישלמו שנה שנה ערך מאה וארבעים פראנק, לעת עתה לא נקנה על ידה מאומה, אבל חבריה יקווּ, כי בקרוב יוכלו לצעוד לפחות הצעד הראשון אל מטרתם.

ד) האם יכולים כעת אנשים הבאים לקנות קרקעות להכנס אל הארץ?

תשובה: בקושי ובכבדות, ובעזר מכירים ומיודעים בארץ, ובצל החכמה ובצל הכסף… וגם אז אין להתיאש מן הפורעניות.

ה) אם יותר טוב ונקל להכנס לארץ־הגליל דרך חוף יפו, או דרך חוף בירות?

תשוּבה: יותר טוב דרך חוף בירות, או חיפה. אולם לאלה אשר לא ידעוּ נמוסי הארץ ושפת העם, ובפרט החדשים אשר האיסור רובץ על כל מדרך כף רגליהם, לכולם אם רוצים לשוּם נפשם בכפם ולבוא לאה“ק, טוב לפחות כי ישימו ליפו פניהם, אשר שם מצוּיים הרבה מאחינוּ, גם ועד הפועל לחו”צ, אשר יעמדוּ להם בשעת הדחק… משא"כ בבירוּת.

ו) האם כבר נעשו איזו קניות בעבר הירדן, וע"י מי?

ז) האם כבר קנו צירי החברה “שבי ציון” מאמריקה איזו נחלה ובאיזה מקום וכמה שלמוּ?

תשוּבה: כבר הודעתי בארוּכה ב“הצפירה” כי מעבר הירדן קנו צירי “שבי ציון” חלק רביעי ממאה ועשרים אלף דונם, אשר קנה ה' זיידור למען החברה ביעקטרינסלב ומחיר הדונם יעלה להם עד חמשה או ששה פראנק. מלבד המושבה בני יהודה הנוסדה מצעירי צפת. כן גם נקנו עד 50.000 דונם סמוך לדמשק.

ח) האם ירד מחיר האדמה לרגלי האיסוּר?

תשוּבה: כדבריכם כן הוא! האיסור היה הסגולה והרפואה האחת הבדוקה והמנוסה להסרת הספקולציה הבזויה אשר העיבה והאפילה בטליתה על טהרת הישוּב והזדככוּתו בעת האחרונה.

ט) האם יעשוּ עתה הקניות אך על ידי ועד הפועל ביפו?

תשוּבה: כן אמנם החליט הועד. אבל אם הכל שומעים לקולו לא נדע ברוּר.

י) האם נוסדו בשנה האחרונה בתי מלאכה ובתי מסחר חדשים ע“י אחינו באה”ק?

תשובה: זעיר שם זעיר שם.

יא) כמה הוצאו (לערך) בשנה זו אתרוגים מא"י?

תשוּבה: אחרי החקירה והדרישה מצאנוּ כי ערך 70.000 אתרוגים הוציאוּ בשנה זוּ לחו"ל.

יב) ההוציאוּ בשנה זו איזה מיני תבוּאה לחוּ"ל?

תשובה: לא!

יג) האם בהשכוּנות החדשות, שנוסדו על ידי אחינו בסביבות ירוּשלים, יטעו גם גנים וכרמים?

תשוּבה: לא! מחסרון מקום!

יד) היש אפשרוּת לקנות כרם או פרדס נותן פרי בסביבות יפו או חברון, וכמה הוא לערך מחיר הדוּנם של כרם או פרדס נותן פרי?

תשוּבה: כפי ידיעתנו אנו אין כרמים ופרדסים העומדים להמכר, כי רוב בעליהם הם עשירים, ואינם זקוּקים למכרם, ואם גם יעלה על דעת אחד מהם למכור כרמו, אז בלי ספק ירבה במחירו עד יותר ממאתים ר"כ כל דונם. אולם לא ראי הכרמים בחברון כראי הפרדסים ביפו, והצד השוה שבהן שאי אפשר לקנותם לעת עתה.

מב

ירוּשלים, כ“ו שבט. – הרבה מאחינו בפרס, לרגל מצוּקותיהם בארצות מושבותיהם, הרבו מאד לבוא פעה”ק, ולרגלי ענים ומרודם פשטו כולם על כל בתי עירנו, עד כי בא הדבר לפני הרשוּת ותגזור אומר לגרשם מהעיר וּלהחזירם למקום שיצאו משם, כדי חדשים מקרוב באו. בין כה וכה ומכתב בא לכבוד פחת עירנו מהאדון קלט, ראש המסיתים בעירנו, לבקש ארוכה לנודדים האלה, ותקותו היתה כי בין כה וכה יכניסם בברית האנגליקאנית ואז יסוכך הקונסול האנגלי עליהם. אבל כבוד פחה עירנו מהר להודיע מזה לראשי רבני עירנו הי"ו, ויודיעם החלטתו להוציאם ולשלחם תיכף מהעיר, טרם יפיקו המסיתים חפצם. נורא היה מאד המחזה לראות אנשים, נשים וטף מסוּגרים על מסגר בבית השוטרים, ויד השוטרים חזקה עליהם לעלות אל העגלות וּלמהר צאתם. ואם כי הצליחו אחדים מנכבדי עירנו להאריך מעט זמנם לצאת את העיר, אבל צעקתם עלתה השמימה.

* * * *

דבר נפל בעירנו, ויהי בפי הכל לשיחה. מבירת ארצנו באה פקודה עליונה ורוממה לבית מועצות עירנו לשים עין פקוחה על כל בתי־הספר בעירנו, להודיע ברור מספרם, מספר המורים אשר בכל בית ספר בלי הבדל דת, וחסוּתיהם, ומספר התלמידים, וּמקורות הכנסותיהם, בפרטיות, וכי אין לפחות בתי־ספר חדשים נוסף על הראשונים בלי רשיון מהממשלה. לאיזו מטרה באה הפקודה הזאת טרם נודע בעירנוּ, ורבים הם המחליטים, כי כל בית ספר, וכן גם בתי התלמוּד תורה והישיבות ויתר חדרי המלמדים, יהיו דרושים להסדר בסדרים חדשים עפ"י חוקי ההיגינה, ובסדר למודים חדש, ובלמוד שפת המדינה. יש דורשים הדבר הזה לשבח, ויש דורשים אותו לגנאי. בכל אופן הכל מודים, כי כפי הנראה רוח חדשה תרחף על מכון הר ציון ועל מקראיה, ולאיזה עבר יהיה הרוח – ימים יודיעו.

מג

האדון הנוצרי מונקריף פתח בית תבשיל לנדכאים, לכל דכפין מאחינו בני ישראל. האדון הזה הוא פלא גלוי. הכל רואין אותו, הכל יודעים אותו, והכל יודעים מאין הוא בא ומה מטרתו, אשר אליה הוא שואף, ובכל זאת נשגב הוא, ולא יוכלו לו. מעבר מזה מראה הוא תעודות שונות כמו מהשר מונטאגיו, מהרב ר"נ אדלר – עדוּת בעל פה – ומהרב באלכסנדריא, כי כל שמץ דופי לא נמצא בו, ומעבר מזה ראהו מתקרב יותר אל המסיתים… ואחרי כל אלה חידה סתומה הוא, מבלי דעת היטב סוף מעשה במחשבתו תחלה… בין כה וכה והעניים נהנים מחסדיו הרבים אשר יפליא עשות לטובתם, ומודים ומהללים אותו.

מד

ירושלים, י"ז אדר. –

יצא לאור בירושלים ספר “תולדות אדם וחוה” והוא העתקה חפשית מן הספר “Miltons Paradise Lost” לרוח בני ישראל, על ידי שמואל ראפאלאָוויץ. הספר הזה הוא ספור חזיוני, אשר יסכון למקרא לילדים ולעונג להרבה אשר יאבו לרכב על כנפי הדמיון, בסוד היצירה ובריאת האדם וחטאו, והמעתיק עמל למצא מקוריות וסעד וסיועים לדבריו מספרי קבלה שונים. שפת המעתיק צחה וברה. מחירו רק פראנק אחד.

* * * *

נמצא ברמלה חותם אבן שחורה אשר בכתב־כנען מפוּתחים עליו הדברים האלה: עבד הויה (מפוּרש) דוד מלך.

לבנו יהמה ומלא הוא ספק, אם לא נתעה, במראה עינינוּ. האמנם חותם דוד מלכנוּ הוא? העתקת החותם כבר נשלחה לאירופה להחכמים המומחים, וישיבו הם כי לא יוכלו החליט דבר טרם ישימו עין על האבן בעצמה, ועל מעשה הכתב. והנה השתדלתי והעתקתי בעצמי את החותם הזה בצבע ליטוגראף ואת ההעתקה הנני מסגיר בזה. אילו ימצאו המו"ל לנכון ולחובה לחרות את העתקה בפתוּח־עץ ולקבוע בדפוס, לשים לה מקום בהצפירה גלוי לכלה, ועיני חכמים תבחננה וישפוטו.

הספקות, אשר לי בחותם זה הן:

א) הכתב הוא פניקי, ומדוע זה השתמש מלכנו בכתב בני הנכר על חותמו, ולא בכתב עברי או ליבונאהי.

ב) אות ו' בהשורה השניה בתיבת ה‘, אינה דומה להו’ הפניקי, כי אם להכ' הפניקי;

ג) הה' האחרונה בשורה השניה נפסקת ואולי חסר הגג העליון, ותצורף הנקודה במקום הגג;

ד) בשורה שלישית האות ו במילה “דוד” כמו שנתבאר לעיל אינה דומה לשוּם ו באותיות הקדם;

ה) בשורה הרביעית גם אות “ל”, גם אות “כ” אינם דומים לאותיות האלו בכתב פניקי. כי האות “ל” הוא ב ואות “כ” הוא ʞ כמו האות “ו” אשר בחותם הזה.

על כל אופן ראויה היא האבן, הנושאת עליה שם משיח אלהי יעקב, לשים אליה לב, והחכמים הבקיאים והמוּמחים ישתדלו לאסיקי שמעתתא אליבא האמת, ויצא לאור הדבר, האמנם חותם מלכנו הוא?

גובה האבן הוא ערך עשרה סנתימטרים, הקיפו למטה 16 סנתימטרים והולם וצר ומתקצר למעלה, בצדיו הוא מפותח בפתוחים שונים, אשר יד הזמן הויה בהם ותקלקל פניהם ולא ניכרו מראיהם.

בשבוע זה ישולח החותם לאירופה לידי חכמים מצוינים, מומחים ובקיאים. ההעתקה, אשר אני שולח בזה, נאמנה, לא יחסר בה אף קוצו של יו"ד.

* * * *

מיפו מודיעים לנוּ, כי ספרם של יודעלאוויץ וגראזובסקי וציפרין, אשר על אדותיו הודעתי כבר ב“הצפירה”, נתקבל בסבר פנים יפות מאת הבארון רוטשילד נ"י, והחליט לקבל מהם אלף אכסמפלרים ולשלם מחירם.

מה

ירוּשלים. – בחוהמ"פ השתובבו פה היונים והארמנים, ונסוּ להרים קול שאון ולעולל עלילה כדרכם, כי אבד להם ילד אחד ובודאי השתמשו היהודים בדמו לצורך מנהג דתי. אבל בית מועצות עירנו, וביחוד כבוד הפחה, התאמץ להשקיט הסערה בטרם התחוללה בכל עוז, ואנשי חיל נצבו על המשמר ברחובות קריה, לבל ישביתו הסדרים. הודות לה' כי הילד נמצא, ועל שאלת רבים: אי מזה בא, ענה כי אביו גרשהו מביתו ויאמר: לך לך לעזאזאל ושחטוך היהודים, ויהי תועה בחוּצות. גם זו לטובה!

* * * *

יצא פה לאור מכ"ע בשם “המוריה” ועוד טרם נדע מה טיבו.

* * * *

בית הבאנק Credit Lyonnais בפאריז פתח גם פה סניף אחד למרבה התועלת.

* * * *

בא לעירנוּ החכם כ“ה שנ”ה יאנאס ממוסקבה.⁵

מו

ירוּשלים, ב' אייר. – בראשון־לציון החלה כעת עבודת המשי תחת פקודת האגרונום ה' מנשה מאירוביץ.

הישוּעים קנוּ מבית פקידוּת ראשון לציון עשרה אלפים ליטר יין לבן ואלפים ליטר יין אדום, והם מהללים את היין מאד.

בחדרה נטעו מאה אלף זמורות גפנים, אולם האדון י.ח. לרגלי תביעותיו וסכסוכיו עם בני הישוב, אומר לעלות כשואה עליהם בלוית אנשי חיל, לגרשם מעל פני האדמה. ומאד נתפלא: האין דין בישראל, האין משפט בארצנו?

ברחובות נטעו בחורף העבר 50.000 גפנים, מלבד עצים אחרים.

בראש פנה נטעו בשנה העברה 200.000 גפנים ונקלט רק שליש, וכעת חזרו ונטעו שנית, בתקוה כי יקלטוּ.

בעין־זיתים נטעו 35.000 גפנים.

במשמר הירדן נטעוּ 50.000 גפנים.

* * * *

מהמושבות מודיעים, כי בשנה זוּ התבוּאות נעשו יפות. ויש תקוה כי בע"ה תהיה השנה הזאת שנה טובה ומעוּטרת, שנת זול ומאושרת, כן יהי רצון.

מז

ירוּשלים, כ"ו אייר. – ביום השלישי העבר התחוללה פה סוּפה עזה מאד ותעקור עצים רבים ותשרשם, ותהרוס גם אהלים רבים, וגגות ורעפים.

* * * *

מאד נתפלא על אחדים מחכמי ארצנו אשר מהרו ויחליטו, כי לעת עתה אין תקוה מכל הקניות בעבר הירדן. השמו אל לבם, כמה דמים שפכו בהודעתם הקצרה הזאת, כמה לבבות שברוּ, כמה תקוות הכזיבו, וכמה רוחות העכירו? השמו אל לבם, כי מרפים הם בהודעותיהם ידי העובדים על אדמת הקודש, אשר רבים מהם עינם צופיה קדימה, מעבר הירדן? חכמים, הזהרוּ בדבריכם, כי גם שגגתכם עולה זדון!

מח

ירושלים ח' בסיון. – מכתבים רבים באו ממקומות שונים להגאון הג' ר' שמוּאל סלאנט, הדורשים לדעת פרטי הדברים אשר הודיע החכם הישיש חז“ס, כי ראש הרבנים בירוּשלים נתן צדק לכל פרטי דבריו בדבר נס חנוּכה. המכתבים אשר לפנינו ערוכים בסגנונים שונים, וע”כ הנני מודיע בשם הגאון רש“מ נ”י, כי בנוגע לו הנה הוא, מפני רוב טרדותיו בעניני דמתא, לא היה לו פנאי לעיין בגליוני “הצפירה” כל דברי חז“ס נ”י, וכי על כן מוּבן כי לא חרץ משפטו עליהם לא לשבט ולא לחסד. וכן בטח לב הגאון הזה, כי גם הרבנים הגדולים בירוּשלים זולתו, לא אבו הכניס ראש בענין הזה… ובזה הוא מבקש את פני כל כותבי המכתבים לבלתי שום אשם נפש על בלי השיבו לכל אחד ואחד בפרט, כי רבוּ כמו רבוּ טרדותיו.⁶

מט

ירוּשלים, ט"ז תמוּז. – (בשורה טובה). ספרי המקנה על האחוזה הטובה שנקנתה על ידי הנדיב בעבר הירדן (בזה חלק רב לחברת שבי ציון א' בניו־יורק, ועשרים אלפים דוּנם לחובבי ציון שבלונדון) כבר יצאו מהממשלה אשר בדמשק, בהשתדלות האדון שייד. הדבר הזה החיה לב רבים, וגם תקוה גדולה נשקפת משם לישובנו בקדש, שיתרחב ויתגדל ויתפתח סביב סביב על ידי רבים אשר יתישבו בקרבת כברת הארץ הגדולה ההיא, ברוך ה'!

* * * *

הנדיב נ"י שלח לראשון לציון מכונת קרח, אשר תוכל להכין 300 קילוגראם בכל שעה. גם נמצאו בה צנורות מים להמרתף למען מזג קרירוּת האויר עד המעלה 16־15 למען יתסוס היין בלא עת.

* * * *

לפי הנשמע תכלה מלאכת מסילת הברזל עוד בירח זה, וכבר החלו בבנין בית הנתיבות, ויהודים רבים ימצאו עבודה במסילה, ואומרים, כי בקרוב יבנו גם המסלה לעזה. על יד מקום בית הנתיבות מצאוּ שרידי תעלות מים עתיקות־יומין.

* * * *

מיפו מודיעים, כי כל יין ראשון לציון כמעט נמכר באה"ק, והכל הודוהו והכל שבחוּהו, והתקוה התחזקה כי בשנה זו עוד יעלה בטעמו ובטובו.

* * * *

ביום ט“ו לחודש זה הוחג חג “הגניזה”. וזה דבר “הגניזה”: אחת לשלוש שנים או לשבע שנים מתקבצים היהודים פה, כספרדים כאשכנזים, ובראשם הרבנים והחכמים, רובם מהספרדים, וגונזים במערה אחת על הר הזיתים את כל הספרים הפסוּלים, העלים הקרוּעים. את כל ה”שמות" האלה, גונזים הם בפאר וכבוד, המצלצלים יצלצלו, המשוררים ישוררוּ, והמנגנים ינגנו, והמרקדים במחול משחקים יצאוּ, ובנות ירושלים תצאינה לראות ולהראות, והעיר צהלה ושמחה.

נ

ירוּשלים, ה' מנחם־אב. – ביום ט"ו אב, הוא יום מלאת עשר שנים למושבה ראשון לציון, נכונים לחוג שמה בכל פאר והדר את חג ההתיסדוּת הזאת, אשר ממנה פנה ויתד לתחית עמנו.

* * * *

בגדרה כבר החלוּ לבצור ענבים, ובראשון לציון נכונים להחל בבציר עוד בשבוּע הבא. בני גדרה מודים לחו“צ, אשר תמכו בידם ע”י מורשם האדון בינשטאק כדי לזבל שדותיהם.

אומרים אמור כי בני “מזכרת בתיה” היא “עקרון” לא יקבלו עוד עזר ותמיכה מהבארון מהחודש הבא ומעלה, בתקוה כי תבואת גרנם תספיק להם כדי מחית ביתם. מי יתן ותאמן השמוּעה!

נא

ירוּשלים ג' אלוּל. – (מסילת־הברזל מיפו לירושלים).

ביום הראשון לשבוּע זה, והנה המונים המונים ינהרוּ אל עמק רפאים, נער וזקן, נשים וטף, נוצרים, יהודים, ערביים, ארמינים וכו' בלולים ירדו בעמק, ועל פני כולם אות צהלה ורגשי כבוד ושמחה. מה זה שמה? אנה פניהם מועדות? והנה על הככר הרחבה, בתוך המון הנאספים נשמע קול, קול נהמה איומה, הוא קול… הלוקומוטיב בבואו בפעם הראשונה לשערי ציון בירושלים. האח! קול התור נשמע בארצנו, קול בשורה טובה ונעימה, הקיטור בכחו הגדול יחולל את התנועה העזה והגדולה לחיים חדשים, לחיי הסדר האירופי, בכל ברק⁷ נגהו. הקיטור יחבר גבולי הארץ הקדושה, העזוּבה והבודדה, אל החיים אשר בכל התבל הגדולה, המתפעלת והמתרגשת. אות לטובה! אתחלתא דגאוּלת הארץ מידי השממון העז והנורא. ברוּך מציב גבול אלמנה! ואם אמנם המסע הראשון הזה הוא אך להראות ולהראות כי מציאת הקיטור בארצנו איננה מן הנמנעות, ולא להחל מהר פעולתו להוביל נוסעים ולהסיע משא, בכל זאת לשמחת לבב כלל תושבי ירושלים אין חקר. ראשית פעוּלתו תהיה – לפי הנשמע – ביום ו' תשרי תרנ"ג, אשר אז יבוא ועד מיוּחד מבירת ארצנו לקרוא בפוּמבי את הרשיון – פירמאן – ואת התעודה והחובה, אחרי שיתורו ויבדקו אם קיימה החברה את כל חובותיה בנוגע לכל פרטי בנין המסילה.

כל אשר לב יהודי לו, שמחת עולם תהיה על ראשו בזכרו כי ירושלים עיר הקדש מתפתחת ממוסרי עול שממותה, התעוררה מערמת עפרה. הקיטור והטלגרף עדים חיים הם, כי נעורה ציון עיר דוד, נעורה לחיים חדשים, לחיים רוגשים ומרגישים, חיי אור וכבוד, ובתקוה כי עוד הלוך תלם ותשתלם, תתפתח ותשתכלל.

בתוך שמחתנו, הנה גם רעיון עצב יכאיב רוחנו. את הרעיון לסול מסילת יפו־ירושלים העיר אחינו האדון יוסף אפנדי נבון, אף גם לא חשך מכל עמל נפשו, התאמץ, השתדל, עד אשר עלתה לו לקבל מהדר מלכנו רשיון על זה. ומנסבות שונות הנה שם אחינו האדון הזה נשכח, ובתוך כל המון הנאספים אין גם אחד אשר יעלה על לבבו, כי מלב איש יהודי הורה והוגה הרעיון, אף גם הוציאו לאור. הדבר הזה העכיר נפשנו מאד מאד. נחכה עד שיבוא הועד מסטמבוּל, ונראה אם גם אז לא יזכר ולא יפקד, כי יהוּדי ירושלמי עשה את החיל הזה. נפשנו מאנה תת אמוּן בזה!

* * * *

אל עירנוּ הובאה התועבה המתועבת, המחברת הנקראת בשם “צרח אל בר פי בוּק אל חר” (“צריחת הנבר בשופר החרות”) שנפוצה במצרים והפיצה שנאה לעם ישראל, ובה מתואר רב יהודי בעמדו לשחוט ילד תמים למצות את דמו לחג הפסח, והחוברת הזאת נמצאת בידי הרבה מנושאי משרה בפקידוּת עירנו. בהודע הדבר לראשי עדתנו, הלך מע“כ הרב הגדול ח”ר יעקב שאול אלישר ס“ט, וס' משה נבון, והרה”ח ר' יוסף ריבלין, ויבואו לפני כבוד פחת עירנו ויציעו לפניו את התוצאות הלא טובות הכרוכות בעקב מציאת החוברת הארוּרה הנ"ל, אשר גם הרב ראשון לציון ישבע שבוּעה חמוּרה, כי אך עלילה נתעבה היא אשר תעליל החוברת ותטפל על עדת היהודים. הוד כבוד הפחה קבלם בפנים מסבירות, ובחום לבו אמר להם, כי הוא בעצמו יכול להשבע כי שקר טפלוּ עלינו זדים בזה. ויקרא להאדון זכאי אפנדי ויצו עליו לבער את החוברת הזאת, ולהזהיר מלקרוא ולשום עין בה, וביחוד לצוות על הפקידים ביפו למנוע מהעביר דיבות כאלה בעיר. כי ביפו נעלם ילד נוצרי ואחרי עבור שעות אחדות נמצא בריא ושלם, ובשעות האחדות האלה עלתה בידי מפריעי השלום להקים שאון ולהפיץ שמוּעה, כי היהודים גנבו את הילד להשתמש בדמו לצרכי דתם, ואחד הקתוֹלים דרש בפרהסיא, כי רב אחד, אשר קבל עליו הדת הנוצרית, העיר כי יהודים צריכים לדם נוצרים. כי על כן חזקה פקודת פחת עירנו על הרשות ביפו להסיר שמועות שקר כאלה מעל ההמון, ולהשתמש בכל האמצעים למנוע את ההמון מהפריע שלום התושבים.

לפי דברי מכ“ע “הטיליגראף” היו”ל בסטמבול הוציא הדר כבוד מלכותו השלטן בעצמו פקודה נאורה אל שר ההשכלה כדברים אלה: “בהודע לי תכן ספר “צראח אל בר פי בוק אל חר”, שנפוץ במצרים בלשונות ערב וצרפת, נרעש לבי, וגדול יגוני לראות כי בארץ מלכותי, ארץ מנוחה נעימה, ימצאו בני בליעל, אשר מטרתם לגרות את האזרחים היונים על האזרחים היהודים החוסים בצלי, באמצעות פרסום חוברות בדויות, אשר אין להם כל יסוד. והנני מצוה לבער כרגע את החוברת הנזכרת”.

ושר ההשכלה מילא פקודת הוד מלכותו, ויצו את כל הפקידים לשמור לבלתי תת להחוברת המסוכנת ההיא להכנס בגבולי ארצנו, וביחוד בסוריא: בירות, חאלב⁸ ובגדד, ולשרוף כל חוברת שתזדמן לכל הפחות, לעזור לבער כל ספר איבה ומשטמה נגד היהודים.

* * * *

הגיעו ידיעות לראשי עדתנו כי סרסורי יפו מכבידים מאד עולם על האנשים החדשים, ובחזקת היד יבוזום וישדדום, יגרו עליהם את השוטרים ויאימו עליהם בכל מיני איום, למען בזוז וגזול, ועוד שמועות (אם כי הרבה מהם כנראה מגוזמותיהן), אשר לא הניחו לראשי עדתנו לשקוט במכונם, ויקומו הר“ר יוסף ריבלין נ”י והר“ר אלימלך פרלמאן ויסעו ליפו, ויחד עם אנשי ועד העיר ואת האדון בינשטוק, ראש הועד לחו”צ ביפו, טכסו עצה, ויצוו על הסרסורים להסיר מעל נפשם את השמועות הנוראות האלה, וישתדלו בכל כחם לבלתי תת מקום לדבר בהם. אח“כ הובא לפני הועד “הצפירה” גליון 167, ושם נדפסה תלגרמה מה' אליהו הוניג, אשר הקוראים יוכלו על נקלה לטעות, כי נפתחו השערים בכל־מכל־כל, וכל דכפין או דצריך ייתי, כי על כן מצא הועד לחובה להריץ תלגרמות בחתימת ה' בינשטוק, להועד לחו”צ באודיסה, ל“הצפירה” ו“להמליץ” כדברים האלה “קושי העליה במקומו עומד, והמשפחות הבאות מתחייבות בנפשן, בינשטוק”.

גם נסעו טובים השנים האלה בלוית הישיש ר"ח שמרלינג לראשון לציון לראות את פני האדון בלאָך.

* * * *

ביפו הוקם בית ספר עברי, אשר ה' וויינשטיין נדב לתכלית זו חמשת אלפים פראנק בהיותו פה, והועד לחו"צ באודיסה קבע סך ארבעת אלפים פראנק לשנה למענו.

* * * *

ביום א' השבוע נגמר הבציר בראשון.

נב

ירושלים, ז' תשרי. –

העושה שלום במרומיו עשה בימים האלה, ביום ראש השנה, שלום גם בין שני המאוה“נ אשר בעיר קדשנו, בין הגאון מוהרי”ל דיסקין נ“י, שהיה רב בבריסק, וכו', ובין הגאון מוה”ר שמואל סלאנט נ"י. סיבות רבות היו לתוצאות השלום הזה, והסיבה האחת האחרונה היתה ברית מילה של ילד אחד המקורב לשני הצדדים. אל השלום בין שני הרבנים האלה התפללנו כלנו ואולי גם כל אשר שם עין בוחנת על מצב ירושלים, ועתירתנו תערב כי השלום יארך, לטובה ולברכה, לתועלת ולכבוד, להרמת קרן ארצנו באמת ובתמים.

* * * *

מיפו קבלנו חוברת ג' “החשבון והמפעל” מאת ועד מנהל קהל עדת ב"י ביפו, ממנה נראה כי הכנסת הועד היתה בשמונת הירחים האחרונים 84273,9 גרוש והוצאה 85501,32 גרוש. בהיותנו ביפו בימים האחרונים ובקרנו את בית־החולים אשר ינהלו בני יפו כמו רמים, ואשר הוא המפעל העיקרי וראש הפנה בועד יפו, השתוממנו על המראה, לראות בתים מרווחים, נקיים ומהודרים נשקפים על פני הים, ואויר צח וזך יבוא אליהם להחיות רוח החולים הנדכאים, המוטלים על ערש דוי. העיר יפו היא מרכז המושבות, וממנה פנה ממנה יתד לכל סביבותיה.

נג

ירושלים, חשון – בית החולים בירושלים והציר האשכנזי. ימים רבים עברו ואנכי לא אחזתי עטי בידי להודיע לקוראי “הצפירה” חדשות מעיר קדשנו כפעם בפעם, כי דבר נפל בה, אשר העסיק את כל אנשי העיר מכל מפלגותיה, ואשר השיאם מכל ענינים אחרים, וראשם ורובם היה עסוק ומעמיק אך בזה. וזה הוא: המפעל הגדול, בית החולים “בקור חולים האספיטאל” הידוע לכל בתועלתו העצומה והגדולה לחולי עמנו בארץ קדשנו, אשר נתיסד ע"י כוללות האשכנזים פרושים בשכבר הימים (כאשר הודענו בארוכה תולדות הבית בהארץ להח' יעבץ, חלק ג') העמידוהו מיסדיו הראשונים תחת חסות ממשלת אשכנז, כי כן מצאו לנכון לפי דעתם אז ולפי מצב העינים ביחס היהודים אל ממשלתנו.

החסות הזאת לא פעלה כל זמן ביום הבית, עד העת האחרונה מאומה, כי באמת רק שם ממשלת אשכנז על בי“ח זה, ולפרקים התנוסס גם דגלה עליו, מלבד איזה פעמים אשר החסות הזאת הצילה ממגינת לב את מנהלי הבית ופקידיו, אבל זולת זאת היה הבית הזה מתנהג על פי הפקידים אשר הפקדו עליו מטעם ראשי העדה מכל הכוללות אשכנזים פרושים, עד מקום שידך מגעת, כי באמת מה לו ולמפעל חסד עברי המתנהל על ידי פקידים עברים? אולם בחודש האחרון, על ידי הולכי רכיל ומוציאי דבה, נכנס ממלא מקום ציר ממשלת אשכנז פה, ד”ר ביג’ו יר“ה (הציר בעצמו השר טישנדורף איננו כעת בירושלים) בעובי הקורה, ויאמר בכל תוקף שררותו לחדש חדשות, לבקר חשבונות והפנקסאות, למסור הנהגות הבית לידי החוסים בצל ממשלת אשכנז וירשה לו לסגור את בית הספרים והערכו אשר להבית הזה, וכן גם אוצר הכסף בחותם צר, ויושב שומר כושי לשמור על הבית מסח, וגם בייש אחדים מהגבאים באופן מגונה, כאדם העושה בתוך שלו. האדון ד”ר ביג’ו הוא אמנם נכבד מאד, ויודע דרכי נמוס, אבל מחרחרי ריב החפצים בהרס והשחתה הסיתוהו ויוכלו לו, ויזמן את הגבאים ואת מע“כ הגאון רב העדה מו”ה שמואל סלאנט נ"י, לבית הקונסוליה ויודיעם החלטתו, כי אך חוסי ממשלת אשכנז יהיו פקידי הבית הזה, החוסה בצל ממשלה זו, ואך רופאי אשכנזי יהיה הראש לרופאי הבית

היטב חרה לראשי העדה בראותם כי יד האדון ד“ר ביג’ו נטויה על בית חולים עברי הנוסד מכסף אחינו בכל מקומות מושבותיהם, והמתפרנס ומתנהל גם כעת מנדבות אחינו בכל ארצות פזוריהם, בכל זאת החליטו לא לעמוד על דעתם ויבחרו בהאדונים הנכבדים לואיס אונגאר מברלין, ואת משה סלאמאן, זעליג הויזדארף, נתיני ממשלת אשכנז, שהם יחד עם הגבאים הישנים ינהלו את הבית כמקדם, אבל סגן הקונסול לא נעתר ולא הסכים להחלטת הרבנים ראשי העדה. כמעט שהרחיב ונבעה הפרץ בין ראשי העדה ובין סגל הקונסול, ושליחים היו יוצאים מבית ראשי העדה לבין הסגן ומבית הסגן לראשי העדה, אלה ואלה שקלו וטרו, וכולם עמדו על דעתם, לא לזוע ממנה אף כמלא נימא, ולביה”ח הזה היתה נשקפת רעה רבה מאד וכמעט שהיה עומד להסגר. המצב הזה נגע עד לב כל יושבי עירנו, והעיר היתה עסוקה אך במצב בית החולים, הגבאים החדשים מכולל אשכנז אשר אך עליהם הסכים סגן הקונסול, הוציאו לאור ספר גלוי נדפס ויפיצוהו פה ברבים, והצירקולאר הזה הרעיש לבות רבים; רבים אשר נתנו צדק למכתב הגלוי הזה ורבים אשר על ידי המכתב הגלוי הזה מצאו להם מקום לחשוד את מפרסמי המכתב הזה כי ידם במעל הזה, ובגללם כל החרדה אשר חרד סגן הקונסול, והם המוסיפים עצים להמדורה. אבל אנחנו יודעים, כי אין כל מקום לכל אלה, ורק סבות רבות ושונות הן אשר על ידן מצא לו האדון סגן הקונסול לחובה להכניס עצמו ברחובה של היהודים ולהיות קברניט לאניה מטורפת. בין כה וכה והגבאים הישנים הקודמים יצאו מן הבית, וחדשים על מקומם טרם נכנסו, וכל הבית היה עומד על יסוד רעוע, ומפעל כזה אשר כל עצמו איננו מתקיים אלא על ידי נדבות אחינו הנתבעים יום יום והמה נותנים, אם הוא נעזב רק יום אחד, הנה יומים יעזבוהו, ובפרט אשר זה כחודש ימים אשר הספרים והפנקסאות, המכתבים והתעודות כולם סגורים על מסגר, ואין יוצא ואין בא, הנה מובן, כי פרץ גדול נבעה בו, ואם יארך המצב הזה, אז כמעט שיביא לידי יאוש מלתקן את המעות ומלמנות את החסרון. הדבר הזה ידוע לרבים, אבל אין מי ירהיב עוז בנפשו לעשות צעד אחד, וכה רבו ההויות בין הסגן ובין ראשי העדה, עד אשר מצא עצמו השר ציר ממשלת אוסטריה־אונגריה לנחוץ להתערב בזה, ולתווך השלום ולגמור הדבר בכי־טוב. אחרי סכסוכים רבים נעתר סגן הציר האשכנזי, כי הבית יתנהג על ידי שלשה חסויי אשכנז, ועוד שלשה חסויי ממשלות אחרות, וגם בזה רבו סכסוכים ועכובים, ועוד טרם הוחלט דבר וטרם נדע איך יפול דבר. כנראה יבחרו שנית שנים מהגבאים הקודמים, ושלשת האדונים חסויי אשכנז הנזכרים, ועוד אחדים מכוללות אחרים, למען צאת ידי חובת כל הדעות, ושיהיה השה תמים והזאב שבע.

* * * *

מסלת־הברזל נעצרה פעמים רבות בדרך הלוכה. בשבוע העבר היה קרוב לאסון, כי נתקלקל הגשר – מהגשרים – אשר אצל הכפר נעניה, ופסי הברזל נעתקו ממקומם, וכבוא הקיטור נפלה כל המכונה על צדה.

מסילת הברזל הכריתה אוכל מפי העגלונים הרבים ומפי חרשי הברזל והנפחים אשר מהעגלות והמרכבות היה גם לחמם נמצא, ועתה כולם הולכים בטלים ומבוטלים וגוועים ברעב. העגלונים האלה כמעט כולם המה צעירים בימים, מהם גם בעלי כשרון, וכולם אנשי עבודה ומעשה, וחפצם אדיר לשדד האדמה למען מצוא לחמם. נכונים הם לעבוד כל עבודת פרך, למען הרויח לחם לפי הטף. העגלונים והחרשים אשר מספר נפשותיהם יעלה לערך מאה וחמשים נפש, מדפיסים כעת מכתב גלוי, לפרסמו ברבים להודיע מצבם, כי אם עצה תושיעה, ועזרה קיימת.

נד

ירושלים, ח' טבת. – שמענו בת קול יוצאת ומכרזת, כי הפקודה המרה הבאה ממשלתנו, בדבר מכירת קרקעות ליהודים היא רק להאמיגראנטים החדשים ולא ליהודים התושבים מכבר. אבל בין כה וכה הננו רואים כי בבית פקודות עירנו עודם בדעתם יעמדו לבלתי אשר כל מכר נכסי דלא ניידי ליהודי, אפילו מיהודי ליהודי.

תרנ"ג

נה

ירושלים, כ"ה כסלו. – הפקודה האוסרת קנין אחוזות שוללת כעת כל תענוגינו, ופה בבית פקודות עירנו נתנו תכף ביאור לפקודה, כי אסור למכור לאיש יהודי שום נכסים שיש להם אחריות, ואפילו מיהודי ליהודי, ואפילו לעשות “משכנתא” על שם יהודי, וכבר הורו הלכה למעשה ולא הצדיקו היום שום מכירה ליהודים. ועוד יותר ידאב לבנו בשמענו אומרים, כי בשעה שבאה הפקודה הרים המופתי (כהן הדת) ידיו ויקרא “אלחמד אללאה!” (הודות לאל!). כל אשר יחדור לפרטי מצב ירושלים ויושביה, יבין עד כמה הרחיבה העמיקה הפקודה פצעינו.

רוב בני עירנו הנם שקועים בעסקי בנין בתים; אף העני בישראל פה מכרית אוכל מפי עולליו וילדיו, מתמסכן ומתרושש, אך למען היות חבר באחת החברות לבנין בתים, בתקוה כי בתשלומיו לפרקים ירכש לו ברבות הימים בית לשבת לצמיתות עולם לו ולזרעו אחריו, לבל יצטרך הוא וביתו לנוע שנה שנה מדירה לדירה. ועל כן רבו כמו רבו פה החברות לבנין בתים, וכל אחד החברים כבר שילם בשמחה, אם גם בעמל רב ובמיעוט תענוג ובצמצום מאכל ומשתה, למחצית לשליש או לרביע ממחיר הבית. אל החברים יצורפו בעלי הבתים, אשר הכניסו הון רב בעסקים כאלה אשר ראשם ורובם שקועים בם, ולא אך הונם בלבד כי אם גם הון אחרים שלוו ברבית גדולה, הכניסו בקרקעות ובנינים, ואל בעלי הבתים מצטרפים כל אלה אשר מצאו פרנסותיהם ומקורי חייהם בעסקים האלה, כמו האמנים, הגודרים, החוצבים, הבונים, הנגרים, המסתתים, השומרים, והגובים, כו‘, כו’ עד אשר רוב בני עירנו סבוכים הם בפרנסותיהם בעסקי בניני בתים, ועתה הנה הפקודה הזאת מחצה לבם, ותרב בירושלים המהומה והמבוכה. כל איש נבוך מבלי יוכל להחליט מה לעשות, אם להשען על ההחלטה הידועה כי “גזרה עבידא דבטלא” ולהוסיף לשלם הלאה כבתחילה, או לעמוד מלשלם ולראות באבדן כספו, שכבר הכניס בביתו בתמצית דם נפשו ונפש רעיתו ועולליו הקטנים השואלים ללחם. והמוכרים? אם הקונים יעמדו ויפסקו תשלומיהם או יהיו מוכרחים גם הם לצעוד הלאה, ולפשוט את הרגל, ויגדל ההרס, ורבה העזובה, ומצב המסחר פרוע יהיה לשמצה מאין כמוהו, וכל אלה הוא אך בירושלים לבד, ובשאר הערים מה יעשו? מה גורל המושבות הרבות? היש רגלים לדברי האומרים אשר אחרי, כי האדון ארלאנגר אשר על שמו היו מכורים כל מושבות הנדיב, איננו עוד בארצות החיים, לכן באה הפקודה הזאת, כדי לעצור בעד כל מכונת הישוב וגלגליה, ולבל יהיו יכולים להעביר כעת המכירה על שם אחר. האמנם עין ממשלתנו היא לרעה על כל הישוב ושאונו והמונו או שן האנטיסימיסטים שולחה בזה, והיא שגרמה לתוצאות הפקודה המורעלה הזאת? – מי יודע! לוא לפחות היינו מאוגדים ונאחזים באחדות גמורה וחלוטה, כל העדות וכל המפלגות יחדו, לולא היינו עדר עדר לבדו, מתפוצצים לרסיסים, לשבבים קטנים, אשכנזים לחוד וספרדים לחוד, והאשכנזים בעצמם מתחלקים לכמה שבטים, כוללות וחברות והספרדים בפני עצמם מתפלגים לעדות שונות ולמפלגות מיוחדות, ולא קרב זה אל זה. הה! לוא התאחדנו והתלכדנו יחד, כי אז אולי ידינו היו עושות תושיה, להגיש עצומותינו לפני כבוד מלכנו ולהתנפל ולהתחנן מלפניו על עמנו ולהרצות לפניו טענותינו.

* * * *

בא לעירנו הרב ד“ר גרינהוט מילידי גרוסווארדיין באונגריה שהיה רב בטמסוואר, – בתור מנהל בית היתומים הברליני במקום האדון ד”ר הארצברג. ברוך הבא!

נו

ירושלים, ט“ז טבת. – הרב הגדול, ראשון לציון מוהר”ר רפאל מאיר פאניגיל ז“ל, חכם באשי, גוע שלשום ויאסף אל עמיו. שבועות אחדים היה הרב מוטל על ערש דוי ויתאבק עם מר המות, אבל בכל פעם גברה בריאותו, וכמעט שב לאיתנו, אבל הפעם כבדה עליו מחלתו ותגיעהו עד שערי מות. תיכף הוכרז מטעם הרבנים “ביטול מלאכה”, ויודיעו את מותו ואת השעה הקצובה להובילו לקבורה, את נכבדי עדתנו, ואת כבוד כל ראשי הדתות, ואת כבוד פחת עירנו יר”ה, וכולם שלחו ממלאי מקומם להלוות על המלווים. החנויות נסגרו, בעלי המלאכות שבתו והמון רב אדם נקבץ עד שער חצר הרב המנוח, יותר מעשרת אלפים איש, וכולם היו עטויי אבל. בבית פנימה נשא הרב הגדול המפורסם מוהר“ר יעקב שאול (בכור) אלישר ס”ט נהי ומספד, והשומעים התמוגגו בדמעות, ובחוץ על פני הככר נשא הרב הספדן ח“ר יוסף בורלא ס”ט מספד גדול, וכל הנאספים הזילו דמעות, ויכופו ראשם. אח“כ נשאו המטה, ולפניה הלכו פקידי חיל, וגם נשאו את אות הכבוד שחוננה אותו הממשלה וכבוד גדול נעשה לו, תנצב”ה.

בן תשעים ושבע שנים היה במותו, ושלש עשרה שנה ישב על כסא הראשון לציון, אחרי מות הגאון מוהר“ר אברהם אשכנזי ז”ל בשבט תר"ם.

“מי בראש?” השאלה הזאת היא כעת ראש כל השאלות המקדירות שמי עירנו. בשאלה הזאת עסוקים כעת כל בני עירנו מנער ועד זקן. שנים אחדות עברו אשר עירנו היתה מטורפת בים, כאניה שאין לה קברניט ורב חובל חכם שניהלה ויחזק בדקיה וכן תרנה. החכם באשי המנוח היה זקן ושבע ימים, ומשרתו היתה אך לכסות עינים לאיזו אנשים, אשר אחזו רסן ההנהגה בידם, אבל הוא בעצמו כמעט לא התערב בשום ענין כלל, כי על כן לא לבד אשר עדת הספרדים בעצמה היתה הולכת אחורנית וצוללת במים אדירים, כי אם עוד משכה אחריה את עדת האשכנזים, כי דבר אחד היה לעמנו עד כה, חכם באשי אחד, לספרדים ולאשכנזים, ותעודת החכם באשי היא לפקח על צרכי העדה כולה, על עניניה ותהלוכותיה, לקבל עליו אחריותה, בנוגע בינה ולבין הממשלה יר"ה ורק אותו תכיר הממשלה בכל הנוגע לקהל עדת ישראל, חתימתו היא המקימת והמכשכת כל דבר להיות מקובל על הממשלה, ודבריו יאשרו את כל ענין, ועל כן, עד היום, אשר האשכנזים היו אך עם בתוך עם, עדה בתוך עדה, ואין מליץ מיוחד בעצם לפני הממשלה, באין מנהיג מיוחד, היתה עדת האשכנזים גם היא נדחפת ומרגשת אך כאב ומחלה.

ועתה? חוק הממשלה אומר, כי אך אזרח תוגרמה, בנו ובן בנו של אזרח תוגרמה המרוצה לכל עדת ישראל, ומוכשר, ולא פחות מבן שלושים שנה, הוא אך הוא יוכל לשאת על שכמו משרת “חכם־באשי”.

איש כזה, אשר כל התנאים והפרטים יתאימו בו, שתהיה העטרה הולמתו היטב, שיהיה מוכשר ורצוי, איש כזה כמעט אין בעדתנו, ובימים האלה בזמן הזה, אשר מצבנו בכלל הוא רפוי ורופף, מוחנו רופס וכחנו קצר, מכל עברים יעופו עלינו חצים חדשים, אשר לא נדע שחרם; בעת כזאת הנה דרוש לנו דבּר שיהיה מוכשר להיות מליץ בעד קהל ישראל, שידע להלוך נגד החיים, שידע ללחום לפעמים מלחמת החיים, במקום ובעת הצורך, ושיהיה נשוא פנים, איש כבוד, אשר נדע, כי נוכל לבטוח בו ולהשען עליו בשעת הדוחק, כי יריב ריבנו, אשר יבא לפנינו ויצא לפנינו, איש כזה דרוש הוא כעת לעדת ישראל. גם שיהיה בקי בנמוסי ארצנו וחוקיה, בכל פרטיהם ודקדוקיהם. מאיש כזה היינו יכולים לקוות גדולות ונצורות, נכבדות וטובות, אבל איה מקום איש כזה? ירושלים אומרת, לא בו הוא, ואחריה כל אה"ק תענה אמריה: אין עמדי, ועל כן אין אתנו יודע מה תהי אחרית דבר.

כנראה יבחר לראשון לציון הרב הגדול רי“ש אלישר נ”י, אשר לעת עתה הוא יותר מוכשר מכל אלה העומדים לסגנים וממלאי מקום.

נז

ירושלים כ“ב שבט. – ביום שלישי העבר הסכימו האשכנזים על בחירת הרב הגדול מוה' יעקב שאול אלישר נ”י לראשון לציון, ויחדיו נועדו כה' יחיאל פינס, חיים אהרן וואלירו ס“ט, יעקב מאיר ס”ט, יצחק אריה ס"ט, יוסף ריבלין, נסים בכר ואלימלך פערלמאן, בבית הבאנק של סי' וואלירו, ויחדיו הלכו במלאכות הכלל לפני כבוד הפחה להודיעהו הסכמתם, לשמחת לב הפחה גם הוא.

ובכן היה ביום הרביעי סדר ההכתרה בבית הכנסת הגדול עתיק יומין של הספרדים (אשר שם רבן יוחנן בן זכאי נקרא עליו). המונים, המונים נקבצו ובאו יחד ויעמדו צפופים, אשכנזים, ספרדים, תימנים, מערבים, גורזים. ומה נהדר היה המראה לראות את הגאון דבריסק ואת הגאון ר“ש סלאנט יושבים יחד אצל ראשי המשכילים בעירנו כמו ד”ר גרונהוט, נסים בכר, הר“י מיכל פינס וכו', ויחדיו מגישים ברכתם לכבוד החכם־באשי החדש, ואחרי אשר הלבישו את הרב בסודרא דרבנן של צבור, עלה הבמתה, ויחל את דרושו בתחילה לאט לאט, כקורא מעל הספר, אח”כ החל להתרגש יותר ויותר, עד אשר בכה מעוצם התרגשותו, ובענותנותו קרא בבכי, כי אינו ראוי כלל להמשרה הגדולה הזאת, וכי לא קבלה על שכמו לולא תקותו, כי ראשי כל העדות יהיו לעזר לו באחדות המפלגות, ויתפלל בחדושי תורה והלכות, בדין מנוי פרנס על הצבור, ויזכיר את המשנה “מעמיד לו פרנס” ואח“כ דייק בכתוב אם את הדבר הזה תעשה וגו' וכל העם על מקומו יבוא בשלום, ויגמור כי אך אחדות שלמה דרושה כעת אשר לולא הוא אין תקוה לנו להתנער מערמות שפלותנו. דרושו הגדול, אשר ארך כשעה שלמה בשפת־קודש צחה, פעל הרבה על לב כל הצבור. אח”כ ברכו ברכת הנותן תשועה למלכנו האדיר השולטן ואח“כ את כבוד הפחה, ואח”כ ברכו בקול רם ברכת מי שברך את החכם באשי החדש, ראום לציון מוהר“ר יעקב שאול אלישר יצ”ו.

תקותנו חזקה, כי רבנו הגדול הזה, ד' יחזק כוחו ויאריך ימיו, ישים לב לגודל המשרה אשר לו, להוקיר ערכה להשתמש בה לפעולות גדולות באמת, לתחית הארץ ותקומת האומה, כן גם העת הזאת היא עת הכשר, והמקים שדה פנוי ורחב להחל פעולותיו.

* * * *

פקודה ממרום באה לכבוד הפחה להזהר בכל תוקף ממכירת אחוזות ונחלאות של כפרים, מה שאין כן בנוגע לעירונים. אבל הפחה יפרש הפקודה, כי אך בתוך חומות ירושלים הותרה הרצועה, אבל מקיר העיר וחוצה דין כפר לו, אסור ליהודים. בכלל העטתה הפקודה הראשונה והשניה מעטה אפל על כל פני בני ירושלים מכל העמים, אשר כולם סבוכים בעסקים כאלה, ולכולם אך תקוה אחת, כי גזירא עבידא דבטלא.

נח

ירושלים, – הגזירה האחרונה, אשר באה על עדת ישראל מתגברת והולכת: בימים האחרונים באה פקודה לבית פקודות עירנו לאסור ליהודים כל מקנה קרקע וגם כל בנין בתים, וכבר הורו הלכה למעשה שלא נתנו רשיון ליהודי לבנות על אחוזתו מכבר, ועתה מה יעשה היהודי באחוזתו שכבר יש לו, אם למכרן לא יוכל, ולבנות עליהן ג"כ לא יוכל… מצבנו זה רע הוא מאד. אלפי אנשים אשר חיו בכבוד עתידים לרדת ממצבם עד ככר לחם. הרבה אחוזות של יהודים עתידים להכנס ברשותן של אחרים. העמל, אשר עמלנו עשרות בשנים, לכונן הישוב, ולקיימו, עמלינו זה יחל לעלות בתוהו.

ואיה נבקש מקור הפקודה הזאת? יפה העיר עורך “האור”, כי אך הכנסיה הקתולית היא הגלגל הגדול בענין זה בהודיעה, כי רוב האחוזות, שנכנסו בשנים האחרונות ליד היהודים, מיד הנוצרים יצאו ולא מיד הערבים. קאתולי אחד יש בבירות אשר לו כמעט חלק ששי מכל ארץ פלשת. עמק יזרעאל לו היה, בחורן, בגלים ובכל מקום אשר נעיף עין לו הוא, ובכל זאת אין פוצה פה ומצפצף.

אולם. מלבד האחרים תועיל להוותנו גם חברת שתדלנינו. בקרב כנסיות הנוצרים קונים אחוזות רבות וגדולות, באין רואה ובאין יודע עד מה, ואצלנו הכל נעשה בקולי קולות. כל שעל אדמה, הנכנס ליד יהודי, מתפרסם ונכרז, וגם ההתחרות והערמומיות שהתגברו בעתים האחרונות, כולם הועילו להגדיש הסאה, ונוסף עליהם גם בלאקסטון וסיעתו באלינואיס, המפיצים חוברות מחוברות שונות, בשפות שונות, חנם אין כסף, אר תוכנן הוא כי תתעוררנה כעת כל הממשלות להשיב את ישראל לאדמתו, להוציא את פלשתינא מידי השולטן ולהשיבה לבעליה. נביאי שקר כאלה, קמו לנו והם גורמים לרעתנו. אין נסתר מנגד הממשלה, כל דבר נדפס או נכתב, המתפרסם בנוגע להתנחלות היהודים בארה"ק, נקרא גם באזני הממשלה.

נט

ירושלים ה' אייר. – עברו ימי החגים, מועדי היהודים, וחגי המושלמים בשלום, והנוצרים אין פרץ ואין צווחה ברחובות ירושלים, אבל המצב הכללי של היהודים לא נשתנה מאומה, הגזרה עומדת בתקפה, ותקפח פרנסות משפחות משפחות, לעשרות ולמאות גם לאלפים, אומרים אמור, כי בבירת ארצנו עושים כעת “פירוש וביאור רחב” של כונת הגזרה, ויש תקוה, כי בקרוב יבוא חוק, אשר תקל הגזרה, אבל עד עתה לא נעשה דבר.

* * * *

בא לעירנו, בהסתר פנים, הבארון הנרי רוטשילד, בנו הצעיר של הבארון ג’יימס רוטשילד בפאריז, ויעש פה ימים אחדים וישב פאריזה. הוגד לנו, כי בבואו לבקר את בית החולים הרוטשילדי, אשר תחת השגחת הד"ר דיאברלה, עקם מעט את פניו, וכנראה כל מגמת פני הבארון הצעיר היה לתהות על בית החולים ההוא כי “שהה בו כדי בקור”.

* * * *

האדון אברהם חן־תמים, בעל כשרונות נעלים, היודע שפות רבות, ובקי בכל ענפי ספרות ישראל, ורק רוחו נזעכה מעט, בחשבו את עצמו לגואל מין האנושי המושחת, הוציא כעת שני ספרים בשמות “אשרי האיש ו”נוצר אמונים“. מטרת ספריו אלה טרם נדע, כי מעוטף התוכן בהרבה מעטפות, עד כי אי אפשר לברר חפצו. אבל אך קראו שתים־שלוש שורות באו מנטורי קרתא וידונוהו למין ולכופר, וידפיסו מודעות, כי “מחבר הביכליך הוא נבער מדעת ומהאפיקורסים”. האדון הנ”ל דן בכל שאלות התורה הדעת והמוסר, החנוך ההון והאון, מצב ישראל, תקותו, תעודתו וגאולתו. אם כי יש לנו רשות להטיל ספק בזה, נפלא מאד האיש הזה, רוחו שואף לאיזו מטרה. הוא יעמוד לפעמים בתוך הרחוב ויטיף להמון, לבני־ברית ושאינם בני ברית, בשפת יון, צרפת, אנגלית, אשכנז, עברית, טורקית, וההמון יכבדהו ויטה אזניו כאפרכסת. הוא מסגף עמו בסגופים, ותמיד הוא אומר פסוקי תהלים וזמרה ונעימות, ובעת האחרונה התחבא בין עלי תאנה ויאכל העלים במקום לחם, ומים שתה לצמאו, ואז חבר שתי חוברותיו הנ“ל. הוא ממית עצמו על שיטותיו ומוסר נפשו על דעותיו הנסתרות. אבל אחרי כל אלה נראה, כי בינתו חובלה מעט ואין ברוחו נכונה. בשנים האחרונות היה מורה בביה”ס אשר לחכי"ח בארם־צובא וכעת שב שנית ירושלימה להפיץ חוברותיו ולהטיף ברבים.

ס

ירושלים, י“ט אייר. – בטול הגזירה האוסרת קנין נחלות ע”י יהודים יושבי אה"ק. ברוך ד'! בשעה טובה ורצויה עברו הפחד והרעמים, אשר העיבו שמי ירושלים בפרט, וכל תקותנו בכלל, שמועות איומות, מפיצות זועות לא עוד תקשבנה אזנינו, ותחתן באות יום יום שמועות טובות, כי הגירה תיבטל במהרה, ואותו רבים לזה, והאות היותר נאמן הוא הטלגרמה שהגיעה לכבוד ציר ממשלת אשכנז מאת ציר אשכנז היושב בבירת ארצנו, כי הוחלט שמה לבטל הגזירה והחומרות, ואומרים אמור, כי טלגרמה כזאת באה גם לכבוד הוד הפחה, אם כי לא נתפרסם “בטול הגזירה” בדרך המלך, אבל אין מחמירים עוד בזה, אין מרבים עוד דיוקים על דיוקים וחומרות על חומרות, ורק דבר אחד נשאר בעינו, לבלתי הושיב אמגרנטים יהודי רוסיה על אחוזות חדשות.

* * * *

בני עירנו התרגשו כעת מאד לשמוע כי בארון בא לאה"ק יש אומרים בארון הירש, ויש אומרים בארון רוטשילד. וכאשר חקרנו ודרשנו נוכחנו, כי אמנם עבר השר בארון אדמונד דה־רוטשילד דרך טאנטורא אצל חיפה ממסע טיולו, ויעל לזכרון יעקב, ויסייר משם את כל הפועלים הערביים המחזיקים באת ומחרישה, ומשם שב לאניתו ויסע לדרכו. בהופעת הנדיב כמלאך מושיע רק בזכרון יעקב, ואל המושבות האחרות לא סר, יש דורשים להרבה פנים ויען כי חסרו לנו עוד ידועות נאמנות, לכן לא נוכל לדבר בזה מאומה.

סא

ירושלים – שתי סירות גדולות שלחה כעת הממשלה לשוט בהן בים המלח ללקט את האספלט וגם לתור את מכרה־המלח שמה, והיא מקוה לראות פרי בעמלה.

על היהודים אזרחי אוסטריא נאסר לעלות ירושלימה בהמון, וכבר פסקו בחוה"מ הלכה למעשה ושמונה־עשר נפש יהודים, שבאו מאוסטריא לחוף יפו, לא ניתן להם לרדת אל החוף והושבו על עקבם.

ב. זכרונות

מאת

חיים מיכל מיכלין

---

זכרונות הקיסר פראנץ־יוסף בארץ־ישראל

מאת

חיים מיכל מיכלין

בישבי פעם במלון ביפו לרגלי עסקי שהיו לי שמה לפני כמה שנים, דפק המשרת על דלת חדרי, ואמר לי כי אחד המלחים הערבים דורש במפגיע לשכני.

“יבוא!” אמרתי.

אל חדרי נכנס מוצטפה, אחד המלחים היותר ידועים והיותר חרוצים שביפו, מאלה המיודעים לי, מזמן רב.

“מה שלומך, ומה שלום אביך ואחיך?”

“אהה, אדוני! השיב לי הלז באנחה רצינית, אבי חולה מאד, ובשמעו כי הנך ביפו שמח מאד, וישלחני אליך, לבקשך בשמו, שתועיל לעשות אתו חסד ואמת ולסור למעונו. דבר נחוץ לאבי אליך, והוא מקוה כי לא תשיב פניו בזה, אף כי חס הוא על טרחתך”.

“האם לא אמר לך אביך מה הוא הענין הזה? ואולי אפשר שיודיעני על ידך או על ידי עלי או סלימן אחיך? הלא ידעת שאנכי טרוד מאד, ובכל עת היותי ביפו שעותי ספורות, ואין לי פנאי”.

“לא אדוני! אבי אמר לי שיש לו דבר סתר נחוץ מאד רק אליך, ואי אפשר לו לסמוך בזה על זולתך”.

ויוסף מוצטפה להצמיד לי חלקות וחונף, ויאמר: “בכל יום היה אבי חוקר ודורש לדעת אם כבר באת ליפו כי אין איש שיבין את הענין כמוך אנא אדוני אל תמנע הטוב מאבי החולה, ואנחנו נזכור חסדך זה תמיד בתודה”.

פיתני הערבי ואֶפּת, ואבטיחהו לבוא אל מעונם לפנות ערב, אחרי שאפנה מעט מטרדותי.

בראשי עברו רעיונות מרעיונות שונים, שיש בהם ממש ושאין בהם ממש. מה יש לו לזקן הלז להסתייד עמי, או לגלות לי, ובכלל מה לי ולו? מעולם לא ארחתי עמו לחברה, ולא היה לי כל עסק עמו. אל בניו הייתי דוקא מעט מיודע, יען כי רגיל הייתי להפליג בים בסירתם. בעת הנסיעה היו אוהבים לפטפט באזני מהגדולות והנצורות אשר עשו בימי חייהם, בהגזמות גדולות ובהתפארות נפלאה. ולמען בלות זמן הנסיעה הייתי עושה אזני כמו אפרכסת להקשיב אל ספוריהם וגוזמאותיהם. והם במצאם אוזן קשבת לא עיפו ולא יגעו להרבות עוד יותר בבדותותיהם. בזה קניתי לבם, ובכל עת היותי ביפו כבר ממתינים לפתח מלוני למען אטייל בסירתם על הים.

ואביהם הזקן, עב־הכרס ופעור־הפה, ידוע היה ביפו בהלצותיו הגסות. הדור הצעיר של המלחים היה מכבד אותו בהיותו זקן אומנתם, וביחוד לא חדל אף יום מהתפאר באזני כל, כי הוא הוליך פעם בחרף־נפש את הקיסר פרנץ יוסף מן החוף אל ספינתו המלכותית.

כמה פעמים חפצתי לדרוש מהזקן פרטי המאורע ורשמי הנסיעה ההיא של הקיסר. אבל תמיד לא נתנוני טרדותי, וגם לא תמיד חפצתי להפגש עם בר־נש זה. עתה בלכתי אליו החלטתי לשאוב ממנו הפעם את הרשמים האלה.

מרוב מחשבותי לא הרגשתי כי כבר באתי אל רובע הערבים אשר על חוף הים. הבית – אם בכלל נוכל לכנותו בשם בית – חשוך ואפל. בקתה רטובה, בלי חלונות, אלא שהחור אשר בתקרה הנמכה שמש בתווך ממציא־אור לבית. הרצפה מלאה עפר רטוב, ושם בקרן זוית, על שטיח ישן נושן, מכוסה שמיכה בלה, רובץ לו החולה הזקן, אשר רשמי פניו העבים נשתנו באופן מפיץ בלהות ומפיק אימה וצלמות, והוא גונח ונאנק מעצמת מכאוביו.

התאפקתי על גועל נפשי ונגשתי אל מרבץ הזקן, והושטתי לו ידי ואמרתי בקול רם: “שלום, שיך, מה לך, על מה אתה נאנח?”

“מי אתה חוג’ה? אה, הכרתיך! הוי, סלימן, עלי, מוצטפה, ראו נא, אורח חשוב, חוג’ה חיים בא! ברוך אתה לאַללה אשר נתן לעם ישראל את עשרת הדברות, ואשר שלח את משה נביאו, על אשר נענית לבקשת זקן וגוע ההולך למות, ותטרח לבוא עד הלום לשמוע מה בפיו…”

“מדוע תעלה את המות על שפתיך, בעת אשר בטח חיה תחיה? – אמרתי לו, אף כי תנחומות שוא היו דברי. המות אמנם כבר התווה תוו על פניו – אבל נניח דברים בטלים אלה. הודיעני במה אוכל לשרתך, ואמלא חפצך בכל לב ובכל האפשר”.

“אלחמד אַללה! קרא הזקן בנשאו רום ידהו. אלחמד אללה אשר לא השבית מאתנו ידיד אף לעת זקנה רעה. ואתה, אדוני, הנך כמו הספיר בין אבני החצץ, כמו שמש מתנוצץ מערפלי חושך…”

ראיתי כי הוא מכין עצמו לדרוש מונולוג ארוך. מידת סבלנותי החלה להתפקע. הפסקתיו על כן באמצע דבריו, ואמרתי אליו:

“אדוני השיך! הנני חושב אשר אם הרגזתני לבוא אליך, ודאי דבר נחוץ מאד לך אלי, וגם אנכי לא באתי ליפו להשתעשע, ועל כן למה נבלה זמננו במליצות? הבה, נשמע מה בפיך, והנני נותן לך דברתי, אשר אם רק תהיה לאל ידי, אמלא בקשתך”.

“הוא אשר דברתי! פנה שוב אל בניו. האם לא אמרתי לך, סלימן, מקודם, כי טובה צפרנו של יהודי זה מאלפי ידידים אחרים, וכי הוא חכם ממש כמו שלמה המלך הגדול, ולבו כלב יונה, ומהיום והלאה דעו וראו כשאני אומר שאני מכיר בן־אדם, הנני מכירו באמת…”

ראית כי אין לדבר סוף, והתחלתי להתנודד ממושבי, ואמרתי להם, שיואילו לסלוח לי על אשר מוכרח אני לעזבם הפעם ואשוב הנה בפעם אחרת.

“מה?! – צעק הזקן כמו ארי פצוע – מה? האם ללכת אתה אומר בלי שמוע דברי, ובלי לשתות אפילו כוס קהוה? חלילה! חי אַללה כי לא אתנך ללכת מפה, אחרי בואך בצל קורתי, עד אשר תכבדני נגד בני, ותשתה כוס קהוה, ותקטר אשישה אחת, ואחרי כן אציע לפניך את בקשתי הגדולה אשר לך אולי היא קטנה מאד, אבל אנכי לא אשכחך”.

נפלתי בפח. שעות רבות עתה עלי לבלות עוד כנראה בגיהנם זה, בחברת אנשים אשר קשה היה לי לסבלם, אותם ואת אוירם, את גוזמאותיהם וחנופותיהם. ומי ידוע לאיזה ענין בטל הוא צריך, ולא מצא לו אויל־אדם אחר כי אם אותי להעמיס עלי טרחו ומשאו. והערבי עוד חשב כנראה בלבו כי כבר רכשני וקנני בהמון מליצותיו, כי מעט מעט קם מרבצו, ישב על ראש שטיחו, וירבה לשפוך רוב חונף ותודה, בלי גבול ובלי קץ, ובבקשת סליחות ומחילות על הטורח שטרחתי, ועל הטורח שעוד אטרח לטובתו, כי לא מצא לפניו אופן אחר, ועל איש אחר לא יסמוך בזה, לו גם יתיזו ראשו בחרבו של הקיסר…

“איזה קיסר?” שאלתי רק לצאת ידי חובה שלא לשבת דומם כל זמן.

“הרי זהו הדבר שחפצתי לומר לך, חוג’ה! האין אתה ידוע איזה קיסר? פשוט! כונתי אל הקיסר היקר פרנץ יוסף מלך “נימצי” (אוסטריה). הלא בטח שמעת את יחסי להקיסר הזה?”

למען שים קץ לפטפוטיו בקשתי ממנו לתת לי פרטים ורשמים מהמסע ההוא.

“הוי, חוג’ה, חכם אתה כמלאך אלקים. אנכי אמנם שלחתי לקרוא לך למען ספר לך הכל, הכל, בלי כחד דבר. לאחר לא עשיתי זאת בעד כל הון, אבל לך, חוג’ה הכל אספר, כי צריך אתה לדעת זה, למען תדע איך למלא בקשתי, ועשית עמי חסד ואמת…”

עוד הפעם נפתח צנור דבריו, והאויר המחניק של הבית וישיבתי הארוכה על ברכי החלה למסמס את כל גופי ולהזיק לי.

“הקץ לדברי רוח!” – צעקתי לא בקולי הנהוג.

"שמע נא יא־סידי, ושים לבך לדברי זקן אשר רגלו אחת בחיים ורגלו השניה בקבר. שמע והאמינה, ואל תאמר כי הגזמתי או הפרזתי. הכל הוא נכון. כל דבור ודבור הוא ממש כמו שהיה. זה היה בחדש… (הוא אמר לי את החדש והשנה הערבית, אבל לא רשמתי לי את זה אז, וברגע זה קשה לי לחשוב היטב את הזמן לפי התאריך הערבי). ליום המחרת (17 בנובמבר) נועדה פתיחת תעלת סואץ, ואז שב הקיסר היקר, עם בני לויתו השרים הגדולים, מירושלים ליפו. ספינתו המתינה לו עוגנה חוץ ליפו רחוק הרבה מן הסלעים אשר בים. ואיזה מין אויר עזאזלי היה אז! חי אדוני, מעודי איני זוכר אויר כזה. השמים היו מעורפלים. הרוחות והברקים הרעימו כמו התותחים הגדולים אשר על מבצרי מצרים. – הייתי שמה כמה פעמים – הים היה כמו זקן סוער וזעף אשר קצפו עלה מעלה ראש. מפיו יז גלים איומים כמו הרים תלולים, נעים ונדים. וההרים האלה ממש עד שמים יעלה שיאם, וברדתם ירדו תהומות. בעלותם – והנה הם נוגעים אל כנפי העננים, וברדתם – יפיצו אימת הוד נורא, והשתברותם תפזר כמו רבבות תלתלי שלג על פני הים, הרצים ושבים כמו תלתלי האריה בהניעו ראשו.

"לשוא התחננו לפניו שלישיו ושריו, שיסיח דעתו מהנסיעה ולא יסכן נפשו בים זועף ורותח חזה. הוא באחת:

"יהיה מה שיהיה! אנכי נתתי דברתי, דברת קיסר… להשתתף מחר בפתיחת התעלה, ודברתי לא אכזב!

"וכמו להכעיס החל הים להראות עוד יותר את גבורתו, ובני לויתו של הקיסר ראו ויחלו מכאב לב ומצער על החלטת קיסר לעשות את כל ההכנות הדרושות אל ההפלגה בים. עוד יותר נחתה את בשרם כמו אזמל הערת הקיסר אשר אמר, כי אם באמת הם מרגישים סכנה בנסיעה זו הוא מוותר על לוויתם, וישארו הם שאננים ביפו, והוא ירד אל הסירה לבדו.

גם אנשי אניתו, המלחים והחובלים, בראותם בחוף תנועה רבה נתנו מרחוק אותותיהם כי אי אפשר בשום אופן להפליג עתה בים, כי סביב האניה הרתיחה היא נוראה, וכי כל שטח הים לבן הוא כשלג מרוב קצף הגלים.

"והקיסר באחת: אנכי לא אחל את דבורי הקיסרי!

"אז ראו האנשים כי לשוא יעתירו עליו דבריהם, ועל כן החלו לשאת ולתת עם חרוצי המלחים שביפו באיזה אופן להוליך את הקיסר אל אניתו. אבל כל המלחים לא אבו אפילו שמוע, ולוא גם יותן להם מלוא ביתם כסף וזהב לא ישימו נפשם בכפם להפליג בים כזה, לוא גם בחברת הקיסר האדיר.

"הם פנו גם אלי ואל בני, ואנכי קבלתי עלי הדבר, חי נפשי לא לשם כסף, אלא להראות להפרנג’ים הללו אשר גם בין הערבים נמצאים בעלי רצון כביר ובעלי מרץ עז, אשר יוכלו להיות למופת.

"בשום אופן לא הסכמתי להכנס במשא ומתן על דבר המחיר. כי אם חלילה נוטל עלינו להקבר בין גלי הים אז מה בצע אם נרבה במחיר, ואם בעזרת אללה נגיע בשלום אל הספינה, ואל מחוז חפצנו, אז ודאי ששכרנו לא יקופח.

"הקיסר בעצמו נצח על מלאכת ההכנה. על פניו לא היו נכרים כל סימני התרגשות. הוא נתן פקודות, כמו לוא היה בחזית של איזו מערכה, בהתחשבות ובהעמקה בעצם הענין, בלי להתחשב עם משולים חיצוניים, כאילו אין הדבר קשור כלל בסכנת־מות ופחדי־שאול.

"ואנכי מצדי עשיתי את שלי. קראתי לבני עלי, מוצטפה, וסלימן, וצויתים שיסדרו סירות רבות כמה שאפשר, קשורות וחרוזות זו לזו כמו מלבן רבוע, וכמו העריבות או החמות הממולאות רוח השטות, כשהן קשורות יחדיו על נהרות חדקל ופרת.

סירה אחת גדולה ועמוקה תהא באמצעיתן מוצעת יפה כראוי להוד מלכותו. בכל סירה העמדתי שמונה מלחים וחובל אחד. ביד כל מלח משוט, וביד כל חובל הגה. וצויתים בכל תוקף שכולם יסורו אל משמעתי על פי תנופות ידועות שאראה להם בידי. בתוך בטן הסירה האמצעית הושבתי את הקיסר על גבי מרבדים יפים, ואנכי ישבתי בראש הסירה. ותנאי התניתי עם הוד מלכותו, שיהיה גם הוא נשמע לעצתי בכל משך זמן הנסיעה. ולכל לראש עצתי היא שראש הקיסר יהיה ספון בין ברכי, לבל יסתכל בגלי הים כלל. כי פן יראה את גודל הסכנה, ונפשו תרחף מפחד, ורפתה גם ידי, ולבי ימג, ולא אוכל לתת הפקודות הדרושות.

"הקיסר נענה לי, ובחדרי לבי רחפה כעין גאוה פנימית, בראותי כי קיסר אדיר ונאור נשמע הפעם לפקודת מלח פשוט כמוני, וכי הוא מוכן להפקיד גם את ראשו היקר בידי. אבל נדר נדרתי, שהראש הזה יהיה קודש לי, קודש־קדשים, ועלי למסור נפשי בעד ראש זה, אשר יכיל בתוכו כל המדות היקרות והחכמות הנשגבות…

"בטרם הפליגה סירתי הסכימו רוב שלישי הקיסר להשאר ביפו, ורק אחדים מהם קפצו אל תוך הסירות, ואחד השלישים קפץ אל סירת הוד מלכותו באמרו כי חייו אינם שוים יותר מחיי הקיסר…

"ברגע שנתתי צו לעושי דברי להתחיל במשוטיהם ולהפליג, פרצה צעקה איומה מהשרים שנשארו ביפו, ומכל המון הנאספים לאלפים, ואפשר גם לרבבות, שנאספו על החוף לראות את החזיון הכביר: בשים קיסר אדיר נפשו בכפו למען קדושת דבורו. ההמון כלו כמו רותק במסמרים, וכל אחד על מקומו, ולב כל אחד פחד ורחב, ופי כל אחד היה פעור, ונפש כל את כלתה לראות אחרית דבר. מי ינצח? הים בשובבותו, או הקיסר ברצונו הכביר?

"וברגע שפרצה הצעקה מפי ההמון שעמד בחוף, באותו רגע נשמעה גם צעקה גדולה מאנשי האניה המלכותית, אשר כל אחד עמד שמה מזוין באספקלריתו להתבונן אל כל תנועותינו.

"והקיסר בעצמו, לא יירא ולא יחת. ואף לא יתרגש. יוכל היות כי בחדר לבו פנימה היתה ההתרגשות רותחת, אבל על פניו החיצונים לא היה נכר מאומה. הוא רצה אפילו לשבת על גבי בדי הסירה, אבל פה גברה ידי על רצונו, ויהי מוכרח לסור למשמעתי, ובין ברכי היה יצוע של שני כרים, ועליו שם הקיסר ראשו, ואנכי שכּוֹתי עליו, וכסיתיו בשמיכה יפה, ובקשתיו שישתדל לנמנם מעט. לכבוד הקיסר לבשתי בגדים נקיים של משי, והייתי מעוטף במעיל חם שמסר לי אחד השלישים. ואנכי יושב על קרן הסירה, בידי האחת עושה תנועות ותנופות של פקודות, ובידי השניה – מחזיק ראש הקיסר, ומשתדל להרגיעו כי עוד מעט והסכנה תעבור. באותו רגע הייתי בעיני כמו אם רחמניה המשתדלת להרגיע את בנה…

"והסכנה כלל לא עברה!

"נתתי פקודה לסבב את הסלעים והכפים אשר שם הים כמרקחת הגיהנם ממש. ראיתי כי הים מתקומם לי וחפץ לסכל כלל עצתי. גליו הרעידו והחרידו את כל מבצרי סירותי. הסירות טפסו ועלו לראש הגלים ואחרי כן פתאום נחבאו בין הגלים ובעמקי תהומותיהם. ולוא השתברו הגלים על גבי הסירות, אז אבדנו כלנו. אבל אנשי היו חרוצים וזריזים להטות את הסירות תמיד אל מורד הגלים. הם סבבו את תלי התלים, ואך החל הגל לרדת המערבה, אז התבלטה עבודת כל מלח במשוטו וכל חובל בהגהו. ויש אשר בקושי ועמל עברנו כמה מאות צעדים – ובאו הגלים והדפונו אחורנית יותר מאלף צעדים.

"אנשי האניה מצדם השתדלו בכל האפשרויות אולי יוכלו לקרב את אניתם אלינו, אבל עמלם היה לשוא. הרעש והסער ומרקחת־הים היו כל כך חזקים עד כי פחדו פן תנפץ הספינה אל הסלעים והגדולים הזרועים בקרבת החוף, ועל כן הוכרחו להעגן במקומם ולחכות בכליון עד אשר נגש אליהם.

שעה אחרי שעה עברה, ועמלנו היה לרוח. הננו מתקדמים מעט ונהדפים הרבה. ובכל רגע ראינו קברנו לנגד עינינו. הקבר הקר והרטוב. והקיסר שוכב במנוחה בין ברכי, כאלו ישן הוא שנת הצהרים במנוחה שאננה ולעומתו, הנה השליש אשר שכב בקצה הסירה החל לבלבל אותנו. כנראה שעורקיו התמתחו, ומוחו החל לנוד, ורוח בינתו עמו. הוא החל לפטפט דברים בלתי מובנים על אודות התעלה, וקילל את ליסיפיס (לספּס) ואת פרעה נכה, ואת פרעה אחר. הוא הקיא כמעט את מררתו, וכמו מתוך חום נורא היה הוזה ומדבר מספרים שונים, והזכר הזכיר את גדל ערך התעלה להעולם, ובידו היה עפרון והיה רושם בו על פסות ניר, כותב ומשליכן אל תוך הסירה בכעס. אנשי קבצו אותן אחרי כן ומסרון לידי, ואנכי שמרתין עד היום כמו קמיע לזכר היום הגדול ההוא, ואותו אני מוסר לך אדוני…"

החולה הפסיק את דבורו, ומתחת השטיח הוציא אי־אלו פסות ניר בלות ומקופלות וימסרן לי.

פתחתין, ישרתין. הכתב היה מטוּשטש. כתב גרמני. באחת מהן מצאתי המספרים הללו:

התעלה תקצר הרבה את הדרך בין אירופה להודו.

מהמבורג לבומביי בפחות 43 אחוזים. מלונדון לבומביי בפחות 44. מלונדון להונקונג 28. מטרייסט לבומביי 63. מאודיסה להונקונג 49. ממרסילה לבומביי 59. מקונסטנטינופול לזנזיבר 57. מרוטרדם לחחוב הזונדה 26.

אחר כך רשם שמות: סינגפור, סונדה, ארכיפל, חינה, יאפאן, אוסטרליה הדרומית. בלי מספרים. כנראה עוד לא חשב היטב את המספרים.

בפיסת־ניר אחרת הגה השליש את דעתו כי התעלה לא תביא תועלת מיוחדת לאניות המסחר האנגליות מפני שהתעלה צרה מאד, והן גדולות ורחבות ביותר. ולמען תועיל התעלה גם להן צריכה היא להתרחב לפחות בחמשים למאה יותר. אולם התעלה מספקת דיה לאניות אשר ארכן מששים עד תשעים מטר, רחבן אחד עשר מטר ושקיעתן במים בעומק ששה מטר.

בפיסת ניר אחרת מצאתי כעין רשמים היסתורים. אבל רק פסוקים פסוקים, כמעט בלי כל קשר.

א) התעלה מחברת אפריקה אל אסיה.

ב) פרעה סתּי הראשון (אשר חי 1400 שנה לפני ספה"נ) חבר תעלה דרך הנילוס כנראה עד ים סוף.

ג) פרעה נכה (חי 616 לפני ספה"נ) החל לחפור תעלה מפי־בסת (בובסתיס) אשר על הנילוס אל ים סוף.

ד) דריוש היסתּפוס השתדל לבצע מה שהחל פרעה נכה.

ה) מלכי בית תלמי המשיכו העבודה.

ו) הרומאים התמידו בחפירה וגמרוה.

ז) עד המאה השמינית להספירה הנהוגה לא נשמע מאומה על דבר התעלה.

ח) בשנת 1854 הציע פרדיננד לספס את הצעתו לפני הכדיב סעיד פחה, לחפור התעלה וביום 5 ינואר 1859 חתם הכדיב על הזכות שנתנה ללספס בזה.

ט) ביום 25 אפריל 1859 החלה החפירה.

בפסת ניר אחרת כתוב לאמור:

ארך התעלה הוא 160 קילומטר, ורחבה למעלה על שטח המים הוא מן 58 עד 100 מטר, ובקרקעיתה רק 22 מטר, ועמקה 8 מטר.

כל הפיסות הללו, אם לא נאמר כדברי המלח הערבי שנכתבו מתוך טרוף התרגשות והתמתחות העצבים, הוכנו ונכתבו כנראה בתור חומר לנאום בעת פתיחת התעלה שהיתה למחרת היום ההוא. איני יודע אם החומר הוכן בשביל השליש הכותב בעצמו, (שמו לא ידוע לי, כי על פסות הניר לא מצאתיו, וגם המלח הזקן לא ידע שמו) או אולי הכין זה בתור חומר לדרשה בשביל הקיסר. ואולי לא נכתבו כי אם בכונה להסיח דעת מפחדי הסכנה ולזה צורפה כמובן על כל פנים גם התמתחות־עצבים עצומה.

לאחר שרשמתי את תכנן בפנקסי החזרתי פני אל החולה ובקשתי להמשיך את ספורו שענינני כל כך עד ששכחתי תקוצת־נפשי הקודמת, את האויר הרטוב אשר במעון ואת האדים המזיקים אשר יסובבוני, וגם לא הרגשתי כי כבר רד היום והערב בא.

החולה אשר הסתכל בעונג שאני מתענין ברשימות שמסר לי (והוא ודאי חשב באותה שעה שגלה לפני אמריקה חדשה) החל עוד הפעם לשעול ולגנוח, ואחרי גמרו הכנותיו אלו החל להמשיך ספורו.

"השלישים והשרים האחרים אשר ישבו בהסירות הקיצוניות היו מקופלים באדרתותיהם ושרועים על קרקע הסירות בלי כל תנועה.

"הודות לעבודתם החרוצה של אנשי, בלי הרף, בלי לאות ועיפות אף כי נטפי הזעה על פניהם אפשר שהיו גדולים כנטפי הקצף על פני הים, הצלחנו להתקרב יותר אל האניה הממתנת לנו. אבל פתאם קם גל גדול, ועמו הורמנו גם אנחנו כלנו וכל הכבודה שלנו, וכרגע והנה ירדו התהומה, וכל סירותינו חשבו להשבר. התנודה היתה כל כך חזקה עד כי הקיסר התעורר בחזקה ויתפרץ מבין ברכי, לראות מה קרה. שנים מאנשי נפלו הימה, אבל כהרף עין החזיקו בסירה ושבו אליה כשהם רטובים מכף רגל ועד ראש. מהצעקה אשר פרצה מפי מלחי באותה שעה נבהלו כל העומדים על החוף מצד זה וכל אנשי האניה מצד אחר. באותו רגע חשבו ברור שטבענו כלנו בים. ובים וביבשה נשמעה זעקה גדולה: הוי! הקיסר טובע! הקיסר טובע! אבל אחרי רגעים נסתדרנו שנית, והחלונו שוב להלחם עם הגלים.

"וכה עברו עלינו חמש שעות וחצי, ולבסוף גבר מזלו של הקיסר, כי פתאם בא גל גדול מאד, ויזרקנו בבת־אחת כמעט ישר אל פני האניה. מה שעמלנו ויגענו ויגענו אנחנו שעות, עשה לנו הגל במשך רגע, אנשי האניה הורידו תיכף את המדרגה, הושיטו משוטים, הורידו גם סירות הצלה, שנהפכו תיכף, וסוף דבר הצלחנו לטפס על המדרגה, שהיתה שקועה כלה בתוך הגלים הסוערים, והודות לחריצותם של אנשי הצליחו לתפס תיכף את הקיסר, ועל כפים נשאוהו. אנשי האניה חדרו תכף לקראתו וחפצו לקחת את הקיסר מעל זרועות אנשי, אבל אנשי סרבו ואמרו שהם חפצים לשאת את הקיסר על זרועותיהם המה אל תא־משכבו.

“יחד עם המדרגות הורמו גם סירותינו כולן אל האניה.”

“אחרי רגעים אחדים כבר שב הקיסר לאיתנו ולמנוחתו, ויחל להודות לי על כל טרחתי, ולאות תודה הוליכני כשהוא נשען על זרועי, ויציגני לפני אנשי האניה, השרים והחובלים, ויהללני בפני, בתור איש בעל מרץ נפלא, ובתור איש מצוין שגם באירופה קשה למצוא כמותו…”

פה החל הערבי להאריך במהלליו, ולהתפאר באומץ לבבו, עד כי הפסקתיו באמצע ואומר לו:

“תודה בעד כל הספור, אבל עוד לא אמרת לי לאיזו מטרה קראת לי. האם רק לספר לי ספורך היפה ותו לא?”

"כן, אדוני, צדקת מאד. אבל עוד לא גמרתי ספורי. וכאשר אגמור אעשה כדבר אדוני.

"אחרי שנחנו מעט נתנה אות אל החוף כי הקיסר הגיע בשלום, ומהמבצר נשמעה רעמת התותחים על פני הים הקוצף. הקיסר פנה אלי ואל בני ואמר: “עתה ידידים, לא אניח לכם שוב אל החוף, כי אתי תבואו לפורט־סעיד, וכאשר יטהר האויר תוכלו לשוב. אבל אנכי מציע לפניכם כי תבואו אתי לוינה, ושם אכלכל אתכם. אבל עוד נדבר בזה. לפי שעה לכו נוחו מעבודתכם הקשה והמהוללה, הראויה לתודה אשר עבדתם בכל כך חריצות כשש שעות רצופות”.

"יחדו לנו תא מיוחד מקושט כיד המלכות, ואחרי שמלאנו כרסינו מעדנים שונים נפלנו נרדמים איש על ערשו.

"הקיסר ושלישיו הלכו גם הם איש איש למקומו, אחרי שאכלו מאכלים קלילים ושתו יין חזק.

“בבקר, כאשר נפקחו עינינו, כבר היינו בפורט־סעיד. הקיסר הזמינני לארוחת הבקר ואמר לי:”

האם נמלכת היטב בעצתי שתבא עמי, אתה ובניך, לוין, ואנכי אשים עיני עליהם שלא יחסר לכם מאומה?"

"איזה רוח עועים בא בקרבי לסרב ולא לקבל הצעתו הנעימה של הקיסר האדיר והטוב. הודיתו לו על חסדו, ואמרתי לו שאנשים כמונו הננו קשורים באלפי חבלים אל ים יפו, חבלים שקשה לנתקם, כאלו נולדנו עם הגלים והחוף. ולבנו יחרד בזכרנו כי ננתק מארצנו ונלך לנוד בארץ נכריה לנו. אי לזאת יסלח לנו הוד ומלכותו ואל יחשב זאת לנו לעון, כי חלילה אין אנו בועטים בחסדו הגדול, ואין אנחנו מסופקים חלילה בחפצו הטוב ורצונו בנעלה לעבדו, ורק חכם כמו הוד הקיסר יבין לרענו, כי בזיון למשפחתנו הגדולה לעזוב את מקום מולדתם ולהתיישב במקום חדש בין סביבה לא ידועה לנו אשר גם שפתם לא נבין.

“שכחתי גם להודיע, כי במעט המלים היהודיות שהיו שגורות על פי ממה שלמדתי מתושבי יפו היהודים, הצלחתי בהיותי בסירה בעת שהקיסר רבץ בין ברכי, לפטפט עם הקיסר. עד שחשב כי מבין אנכי מעט גרמנית. בהיותנו באניה היה אחד השרים שידע היטב ערבית, המתורגמן והמליץ ביני ובין הקיסר”.

“הקיסר הבטיחני לפקדני בדבר ישועה מדי שנה בשנה, מלבד זה העניק לבני מתנות יפות ותכשיטים יפים”.

“אחרי כן נפרד מאתי ביחוד בלחיצת יד, ומבני בהארת פניו, ובאמריו הנעימים: “לא אשכחכם!” הוא גם העניק לנו די כסף להוצאות היותנו בפורט־סעיד ולשובנו ליפו כיד המלך”.

“הבטחת הקיסר נתקימה כל ימי חיי, כי מדי שנה בשנה קבלתי פעמים בשנה על ידי הקונסוליה האוסטרית מכסת כסף הגונה, שהיתה עוזרת לי הרבה בחיים”.

“עתה זקנתי ושבתי, והנני מרגיש כי ימי לא יארכו. ויען כי גם בני השתתפו אז בעבודה הקדושה למלא רצון הקיסר בחרף נפש כולנו, לכן רחש לבי להריע תחנוני לפני הקיסר במכתב ישר על שמו, שגם אחרי מותי לא ימנע הטוב מאת בני, ואת המכתב הזה אנכי מבקש ממך, שאתה תערוך לי כיד חכמתך הטובה עליך, וכפי הציורים שבארתי לך. וביחוד זכור יזכור הקיסר את הרגעים הקדושים ההם אשר אנכי שכותי לראשו בעת שהיה ספון בין ברכי…”

בין כה וכה והזקן מת, ואנכי שבתי ירושלימה. כאשר הייתי ביפו אחרי שנים אחדות נפגשתי באחד מבניו, ושאלתיו אם המכתב עשה פרי? ויען ויאמר: וכי יש ספק, שקיסר טוב כמו פראנץ יוסף יעזוב חסדו וישכח הבטחתו? כבר קבלנו פעמים אחדות מתנת יד הוד מלכותו והננו מתפללים תמיד לשלומו ולאורך ימיו.

ואני בבואי למסור כעת הדברים לרשות הקוראים, עלי להוסיף כי אני מוסרם כפי מה ששמעתים מפי הערבי הזקן בעל העובדה מבלי, כמובן, לערוב בעד אמתותם המדויקת, אם לא לקו על ידו באיזה הגזמה.

העובדה בכללה, וכמעט לכל פרטיה, הרי היא ידועה לכל בני ארץ הקודש, הזוכרים עוד את בקורו של הקיסר בארצנו. והיה גם הזכרון המלבב הזה שמור בין כל זכרונותיו של הוד מלכותו הקיסר החסיד המנוח, פראנץ יוסף נשמתו עדן.

---

שניהם בסגנון אחד מתנבאים

מאת

חיים מיכל מיכלין

כמעט כל ימי הייתי מתגדל ומתאבק בעפר רגלם של גדולי רבני א“י. בימי ילדותי זכיתי להכיר את הגאון הג' מוה”ר מאיר אוירבאך ז“ל בעהמח”ס אמרי בינה. אח“כ הייתי מתלמידיו של הגאון הג' מוה”ר נחמיה כהנוב זצ“ל, שהיה מקודם רב בעיר מולדתי חסלאוויץ, ואח”כ ראש ישיבת עץ חיים בירושלים. הייתי כעשר שנים מזכירו הפרטי של הגאון הג' מוה“ר שמואל סלאנט זצ”ל ומנהל לשכתו, וכל עניני המשרד היו נחתכין על פי. הייתי אח“כ זמן רב מזכירו של הגאון הג' ראשון לציון מוהר”ר יעקב שאול אלישר זצ“ל ואח”כ של הרבנים ששרתו אחריו. הייתי עייל בלי בר בביתם של הגאונים הגדולים מוהר“ר יהושע ליב דיסקין זצ”ל ומהר“ר שלמה זלמן שניאורסון זצ”ל דלובלין. ובכלל הייתי שגור ומצוי בין כל רבני העדות השונות, אשכנזים, ספרדים, תימנים, בוכארים, מערבים, בבלים כו' כו'. בהמשך הזמן נעשה לי ההרגל כטבע לא כל כך להתפעל מגדולתו של הגאון ולא להתחשב בכל עת עם דעתו של רב, לוא גם גדול. הקרוב ביותר הוא רחוק ביותר מהערצה. אבל מקרה אחד בחיי, השיבני אל הדעה המאוששת, כי אפילו סתירת זקנים בנין, ומכל שכן בנינם. ומאז הנני שוקל בעיון רב דעתו של כל רב בישראל.

המקרה היה בתמוז תרס“ה, ביום כ”ו לחודש, וביום החמשי לשבוע. הייתי אז מזכירו של הגאון ראשון לציון וחכם באשי מהור“ר יעקב אלישר זצ”ל, שנלב“ע באותו שבוע ביום השבת כ”ח תמוז תרס"ה.

ביום ההוא באה על שם הרב טלגרמה ארוכה מאד מווארשא בגרמנית, בצרוף טופס שכבר נשתלם גם בעד תשובה של 113 מלה.

הרב היה באותו זמן כבן 92 שנה. חושיו כבר קהו קצת, עיניו כהות, סובל היה מחולשת הלב, ולעתים קרובות היה מתעלף, והיו צריכים לשפשפו באלכהול. אבל רוחו ונשמתו היו ערניות ופקוחות, ולא פג טעמו עד רגעו האחרון.

הטלגרמה הנז' באה יומים לפני מותו.

הוא שלח תיכף לקרא לי, למען אסביר לו תוכנה של הטלגרמה המוזרה הזאת.

והנה נוסח הטלגרמה אות באות:

ווארשה. 13 יולי 1905.

אנכי, רב בנאוומינסק, בשם כל העדה, מבקש ממעלתו, כי בצרה גדולה אנחנו. לפני איזה חדשים נרצח פה אחד מפקידי הממשלה, נאצאלינק, והאחים אליעזר ונח הורוויץ והאשה מאטיל, הנמצאים כעת בירושלים, בבית יצחק פרידמן ממעזעריטש, קודם נסיעתם, מפני שנאה העידו עדות שקר כי חמשה נוצרים אשמים בהרצח, ועל יסוד זה נשפטו למות. מבקשים אנו ממעלתו לקרא להאנשים הללו אליעזר ונח הורוויץ והאשה מאטיל, ולחקור ולדרוש מהם שיודו כי רק מפני שנאה עשו הדבר הזה, ואז אפשר עוד להציל את הנשפטים למות ולהציל בזה את היהודים משנאה ומחרפה ומפוגרום. ולהודיע כל זה להקונסול הרוסי שם, למען יודע הוא טלגרפית להגוברנטער בווארשא.

האדרס אלי: רבינר רבינוביץ, נאוואמינסק מחוז ווארשא.

עד כאן תוכן הטלגרמה, מלה במלה.

כל תכנה ואפיה וסגנונה ואריכותה של הטלגרמה הפליאוני הפלא ופלא, ויותר היתה נפלאת בעינינו כי טלגרמה כזאת עברה באופן גלוי כל כך.

למען הבין יותר את הענין הצעתי לפני הרב שימלא ידי למצוא את האנשים הנקובים בשמותם בהטלגרמה ולדעת מהם גופא דעובדא היכי הוה.

הלכתי ומצאתי את האנשים בדיוק עפ“י האדריסה שנמסרה בטלגרמה, שני גברים ואשה אחת, הם היו רצענים במקצועם, פשוטים מאד, ממש המונים ובורים. כאשר נכנסתי עמם בדברים ע”ד המקרה הזה שקרה בעירם, השתוממו לשמוע כי נודע הדבר גם פה בין החיים, וכי איש כמוני ידוע כל כך פרטים בזה. בתחילה התיחסו אלי בלי אמון, כאלו באתי לרגל אותם, אבל אחרי כן הסברתי להם כי לדעתי נוח להם שיחליפו מעונם מפני עינא בישא הן מצד הקונסוליה הרוסית וגם אולי מצד הממשלה המקומית. מהם נודעתי כי באמת הנוצרים שהעידו עליהם, הם רצחו את נפש הפקיד ההוא, אם כי גם אחדים מב"ב עודדום לזה, מפני שהפקיד ההוא היא איש אכזרי ועוכר ישראל, ויתפלאו על המשפט הקשה הנחרץ על הרוצחים.

מדבריהם הבנתי כי באמת יש לחשוש שיתחולל פוגרום שמה, מפני שהנוצרים יודעים אשר גם היהודים סייעו לזה, ובכל זאת נחרץ רק משפטם של נוצרים למות ביריה…

שבתי אל הרב, ומסרתי לו את הרשמים שקבלתי מבקורי את האנשים הפשוטים ההם.

אז אמר לי הרב: דע לך ידידי שאנכי מרגיש עצמי ברגע זה חלוש מאד, והיות שהענין רציני, נוגע לבטחון קהלה שלמה בישראל, לכן אבקשך לקרוא לאספה לאחדים מחכמי עדתנו, והם יעיינו בשאלה זו, ולפי מה שיסכימו להשיב כן תסדר את התשובה. אבל נא למהר בזה.

שלחתי להזמין כעשרים איש, חכמים וסוחרים, משופרי דשופרי, משמנה ומסלתה של העדה, וכולם נקבצו ובאו באותו יום לעת המנחה בבית הרב, התפללנו מנחה וערבית וישבנו לדון בנידון זה, והרב ישב בראש המסבה היפה ההיא. הקראתי לפני הנאספים את הטלגרמה, וספרתי להם את פרטי בקורי הנז'. וכוח גדול החל בין הנאספים ע"ד תוכן התשובה. זה בונה וזה סותר. סדרתי נוסח של תשובה, וכל אחד השתדל לתקן ולהגיה. אחרי כשתי שעות של ויכוחים באו סוף סוף לידי מסקנה מאוחדת איכה צריכה להיות מסודרת התשובה הטלגרפית. במשך כל הזמן ישב הרב דומם ושומע לכל פרטי הויכוח, בלי להתערב כלל בדבריהם. בידו היתה קופסת הזהב של טאבאק, והיה ממעך אותה בין אצבעותיו, שכך היתה דרכו של הרב, בשעה שמוחו היה עובד הרבה באיזה ענין, היה תופס הקופסה בידו ומשפשף אותה בין אצבעותיו. אולם כאשר נגשנו כבר לסדר את התשובה כפי ההסכמה הכללית, קם הרב ממושבו, ויאמר: אחים יקרים! לצערי, עלי לומר לכם כי שגיתם לגמרי בכל הענין, לדעתי, כל הטלגרמה מזויפת היא, אפשר שהרב החתום עליה איננו יודע כלל ממנה, ואפשר הוכרח להסכים לתת שמו עליה. אבל, הטלגרמה נשלחה מצד משפחות הרוצחים והיה אם נודיע מפה שיש איזו יחס לזה ולהעדים היהודים שהם פה, אפשר שדוקא זה יוכל לחולל פרעות…

הנאספים הופתעו מהכוון החדש שהכניס הרב בכל השאלה. זה לא עלה אף על דעת שום אחד מהם, שהטלגרמה מזויפת היא, ואפשר תוכל לההפך לחרב המתהפכת ביד אויבינו להשתמש בה נגד היהודים.

ובכן שאלנו את הרב. מה יש להשיב לוורשא?

הרב עיין בזה ואמר: אם אפשר להשתמט ולא להשיב כלל מה טוב. אבל מצד הנימוס, כיון שכבר נשתלם בעד תשובה, אפשר להשיב רק כדברים הללו: כי אנכי בתור רב ראשי בפלך השייך לטורקיה, אי אפשר לי להתערב בענינים פנימיים שבמדינה אחרת מפני שזה נגד החוק. תשובה כזאת אינה אומרת כלום אבל גם בלתי מזיקה.

לא כל הנאספים רצו להודות בצדקת ההנחה של הרב, ושוב החל ויכוח חריף. אז פנה הרב אלי, ואמר לי: שמע נא, ידידי מר מיכלין, אחלה נא פניך, שתקח השמש עמך, ותלך עתה, תיכף, למרות שכבר השעה היא מאוחרת בלילה, לתוך העיר העתיקה, לחורבת רבי יהודה החסיד, ותעיר משנתו את הרב הגאון רבי שמואל סלנט, ותספר לו כל הענין, בלי שתודיעהו דעתי ודעת הנאספים, וככל אשר יאמר לך כן תעשה, הנה לפניך חותמי, ותחתום את הטלגרמה ותשלח אותה תיכף כפי מה שיסדר לך הרב שמואל סלנט.

כל הנאספים הסכימו לזה פה אחד.

הגאון הגרש“ס היה סגי־נהור, ודרכו היתה אשר תיכף אחרי תפלת ערבית היה טועם איזו טעימה קלה ותיכף הלך לישון, עד אחרי חצות הלילה, ואז היה קם ורוחץ פניו וידיו ולומד עד תפלת שחרית, עפ”י רוב בחברת צעיר אחד מבני הישיבה. וע"כ היה קשה לי ללכת להפריע את הרב הזקן האומלל משנתו, אבל פקודת הרב ראשון לציון היתה חזקה לא להחמיץ התשובה עד מחר, ולכן לקחתי עמי את השמש מר אהרן סוסתיאל, אחד משרידי הענקים היהודים שהיו בירושלים, ובידו פנס גדול. בחוצות ירושלים היה שורר חושך ואפלה, עגלה לא מצאנו, כי השעה היתה כבר מאוחרת, אוטומובילים בכלל לא היו אז עדיין בירושלים, ובפרט אור החשמל לא יראה ולא ימצא, כי נאסר מטעם הממשלה (וכאשר כן סדר פעם אחת יהודי אחד אור חשמל בהרחוב שהוא גר בו בפנים העיר העתיקה, נענש קשה ע"י הממשלה).

הלכתי רגלי, השמש עם הפנס לפני, ואנכי אחריו, דרך רחוקה, משכונת אבן ישראל מקום מגורי הרב יש“א ברכה, עד העיר העתיקה, עד חורבת ר”י החסיד. בכל הרחובות השלך הס, והחושך כסה ארץ, מפני כי זה היה בסוף החודש. עלינו אל החורבה ועליתי במדרגות למעונו של הגרש“ס ז”ל, דפקתי על הדלת, והנה כאוב מארץ אנכי שומע קול שואל: מי שם? אנכי, חיים מיכל, היתה תשובתי.

“אָה, ידידי ר' חיים מיכל, ובשעה כל כך מאוחרת, מה קרה?”

“בבקשה וסליחה רבה, לפתוח לי, ענין חשוב הביאני עד הלום!”. בקושי ירד הרב מעל מטתו. רצוץ ושבור, ומדוכא מעוורונו, בקושי מצא את הדלת, ובקושי גלגל המפתח, ועד שמצא את הגפרורים ומסר בידי להדליק נר, והוא הלך ליטול ידיו ולהתלבש קצת. עברה שעה קלה וכבר ישב הרב אל ראש השלחן ואנכי על ידו.

מה כל החרדה הזאת? שאל הרב אותי.

בקשתי סליחתו על הפריעי אותו ממנוחתו וספרתי לו כל פרטי הענין, כי הרב ראשון לציון פקד עלי בחזקה ללכת אל כבוד תורתו בשעה זו.

הרב התענין היטב בכל דברי, בקש לקרוא לפניו את הטלגרמה, ואח“כ בקש שאחזו ואשנה ואשלש את קריאתה מלה במלה, בלי לדלג אף על אות אחת. אח”כ שאל: ומה דעת ידידי הרב בכור אלישר על זה?

ספרתי לו כי היו ויכוחים גדולים בזה בין הרבנים והאדונים הנאספים ובין הרב ראשון לציון, ולכן בקשני הרב ראשון לציון ללכת אל כת"ר ולהרצות לפניו כל הענין, וכפי מה שיאמר כבודו כן אסדר התשובה.

הרב נשען על זרועו, עיין בדבר, ואח“כ קם ויתעורר ויקרא: שמע נא, ידידי לדעתי, כל הטלגרמה מזויפת מצד הנוצרים הרוצחים. וכנראה, יש ביניהם עשיר שידע לבזבז סכום הגון על הטלגרמה ועל התשובה, יחד בערך מאתים וחמשים רו”כ, ויוכל היות שהרב דנאוואמינסק אינו יודע מזה, ואפשר גם אין רב כזה במציאות, וגם את שמו בדו הזייפנים.

התפלאתי לשמוע עד כמה מכוונת השערתו של הגרש“ס אל השערתו של הגאון יש”א ברכה.

אח"כ שאלתי: ובכן, מה יש להשיב על הטלגרמה?

כלום – תוכל להשיב דברים סתומים שאינם אומרים כלום, כמו, שהרב ראשון לציון שיחיה הוא רב בפלך טורקי, ואסור לו עפ"י החק להתערב בענינים פליליים של מדינה אחרת.

להפתעתי לא היה קץ. כל כך השתוות בדעות, כאילו שני הזקנים הסומים האלו נדברו יחד, עד כי כל מה שדבר זה דבר גם זה, בלי שנוי, ממש שני נביאים מתנבאים פה בסגנון אחד!

התפלאתי גם כן על הרעיונות של הזקנים הרצוצים הללו. בהגיע דבר לשלום צבור בישראל, הלאה הזקנה, הלאה החולשה, התגברו כארי, והתענינו בזה בכל חומר הדין.

סדרתי תיכף התשובה בגרמנית כדברים הללו:

הרב רבינוביץ, נאוואמינסק פלך וורשא.

לצערי בתור ראש רבנים רשמי בפלשתינא, פלך טורקי, אין לי רשות להתערב בענינים כאלה.

חכם באשי אלישר

מסרתי הטלגרמה להשמש שיוליכה לבית הטלגרף ואנכי שבתי הביתה. מלמחרת הודעתי להרב אלישר כל מה שעשיתי – והנאתו.

זה היה בליל הששי בשבוע אחרי חצות הלילה, וביום השבת נפטר הרב יש"א ברכה לבית עולמו.

אחרי איזה שבועות קבלתי העתונים העבריים “הזמן” (150) ו“הצפירה”, מצאנו שם כדברים הללו:

הודות לפקחותם הערה של רבני ירושלים, לא הצליחו שונאינו ללכדנו ברשתם ע“י טלגרמות מזויפות ששלחו להם בשם הרב שלנו, וע”י זה נצלנו מפרעות, ולוא היו הרבנים בירושלים הולכים תועים אחרי הטלגרמים, כי אז לא היה גבול למה שהיינו סובלים פה…

אז אמרתי, מה גדולים דברי חז"ל: “סתירת זקנים בנין”. ומכל שכן בנינם!

---

מונטפיורי במדבר

מאת

חיים מיכל מיכלין

רבי יצחק קליין, היה ידוע בירושלים בשם “ר' איטשע שמש”, איש גבור אדיר, קומתו זקופה, ושרירי גוו מוצקים כברזל, ענק ממש. כי על כן בחר בו הגאון רבי ישראל פרוש זצ“ל בין שומרי ראשו, כי כן היה נוהג הרב ז”ל גם בהיותו בצפת, להיות מסובב על ידי חבר צעירים גבורים עושי דברו, שהיו מכונים בפי ההמון ה“שאבאב של רבי ישראל”. וכן נהג גם בהיותו בירושלים. וכולם היו מסורים לו ואל מוצא פיו ייחלו.

מהחבר ההוא הכרתי בילדותי רק שרידים שנים: את ר' שמואל מוני קרמר (כנויו: בלוטין וגם שטייגראד) אשר על אודותיו פרסמתי מאמר באחת מחוברותיו של ר' פנחס שלנו¹, ואת ר' יצחק קליין שעל אודותיו חפץ אני לספר מה ששמעתי ממנו.

רבי יצחק קליין האריך ימים עד למאת שנה. ועד ימי זקנה ושיבה היה בריא אולם והולך בקומה זקופה. כח דבורו היה שוטף. וכמה ידע לספר ספורים יפים מהעבר הרחוק ומהעבר הקרוב, ספורים שהיו מושכים לבבנו בהדר קסמם.

פעם אחת שכב חולה קצת בביה“ח בקור חולים בהעיר העתיקה. זה היה לפני כחמשים וחמש שנה. הלכתי לבקרהו, ואז ספר לי הספור המענין מנסיעת סיר משה מונטפיורי לדמשק בדבר עלילת הדם של שנת ת”ר.

בכל פעם שהיה מונטפיורי בא לאה"ק שם את ר' יצחק קליין לבן לויתו וגם לשומר ראשו. וגם בנסיעתו לדמשק לקחהו עמו, יחד עם עוד שיירה קטנה בני לויה.

מונטפיורי נסע באלונקי (בערבית: תחתריואן) בנויה מעץ ושני חלונות קרועים לה משני צדדיה, והיתה נשאת בבדים על ידי ששה אנשים גבורי כח.

המה הגיעו במדבר עד גולן בבשן, והנה קבוצת בידואים שודדים תחת פקודת “שיך” צעיר התנפלה עליהם, השיך הצעיר היה זקוף כתומר, ועיניו כעיני נמר, הוא התפרץ על האלונקה, ויפתח בחזקה את החלון ויסתכל בעיניו החודרות במונטפיורי וישאלהו: מי אתה? מה שמך? ולאן אתה נוסע? והכל בחוצפה גדולה. פתאם השתרע ר' יצחק הנז' עליו וירביץ בו סטירת לחי מצלצלת אשר קולה נשמע מרחוק. השודדים חפצו להתנפל על הנועז הזה ולקרעהו כדג, אבל השיך עצר בעדם, ונגש אל מונטפיורי ובקש סליחתו, ואל ר' יצחק פנה ואמר: הבידואי מכבד את העז! וילחץ ידו.

ר' יצחק במליצתו הערבית המשולהבת השפיע עליהם וכולם נכנעו הנוסע המכובד הוא יד ימינה של המלכה בבריטניה, אשרי מי שיעזרהו לנסוע בשלום למטרתו, שכרו הרבה מאד, ואוי לו למי שיגע באצבעו הקטנה בו לרעה, כי אז נקמת אנגליא תשיגהו בכל מקום שהוא. ועתה, בידואים בחרו לכם באחת משתי הדרכים, ודעו וראו כי “אללה־אל־כביר” משקיף עתה ממרומים, ומשגיח אל כל תנועותיכם.

ר' יצחק במליצתו הערבית המשולהבת השפיע עליהם וכולם נכנעו ובקשו ממונטיפיורי, ויבטיחוהו לשרתהו וללוות אותו בדרכו עד בואו למקום מחנותם של בידואים אחרים, והמה ימסרוהו תחת השגחתם, וכן יהיה עד בואו לדמשק.

מונטפיורי פקד לשלם להשיך שכר טרחתו 25 לירא זהב, ועוד הבטיחהו ר' יצחק שהמלכה תעניק לו ביחוד איזה סכום אחרי שוב השר ללונדון.

והשודדים שמרו הבטחתם, ויהיו בין שומרי השר עד בואם לגבולם של בידואים אחרים, וגם שמה בשמעם מפי הקודמים כל מה שקרה אותם, נלוו גם הם אליו בכבוד גדול, ור' יצחק בשפתו הערבית הצחה מנצח עליהם ושובה את לבבם בספוריו היפים, וכן היה עד בואם שלום לדמשק.

---

אהל־המשיח

מאת

חיים מיכל מיכלין

חברי הנוצרים הפרסביטריאנים¹ בירושלים, המחכים עדיין לביאת המשיח, רחש לבם לפני כשמונים שנה בערך, להכין מקום חשוב לקבלת פני המשיח שיבוא פתאום, עפ"י האמור במלאכי ג'. למטרה זו הסכימו לאסוף סכום הגון, ולקנות בו כמות גדולה וחשובה של בד לבן, וגם להכין יתדות, קורות, מסמרים וחבלים, והכל מהמין המעולה ביותר, למען יספיקו להקים מזה אהל גדול על מרום הר הזיתים, או על מרום הר הצופים אשר שמה בטח יופיע המשיח בראשונה. אהל שיכיל לכל הפחות חמשת אלפי איש.

אחרי ההסכמה מהרו והחליטו, ויקנו כל החומר הדרוש להקמת האהל, ויבזבזו על זה כסף רב, כי עשו הכל מתוקן על צד היותר טוב והיותר יפה, והבד היה חתום בכל איזה מטרים בחותם העדה שלהם.

הכסף למטרה זו נאסף עפ"י רוב מחבריהם אשר באמריקא ובבריטניא הגדולה.

נתעוררה דאגה מי ישמור על הרכוש הזה התופס מקום גדול, אצל מי להפקיד אותו עד ביאת הגואל. לכתחילה נמסר זה ביד אחד מחבריהם מר גריי־הילל אשר בנה לו בית במרום הר הצופים ויגר שמה², אח“כ הוסכם להפקיד זה בהקונסוליא האמריקאית בירושלים. אבל גם שם לא היה די מקום להכיל את הפקדון הזה, ובפרט כי היה זקוק לטפול, לבל יכנס בו רקבון ועש, ע”כ יעץ הקונסול האמריקאי לבקש את ראשי הנהלת בית החולים של בית רוטהשילד בירושלים שיאספו הם את הפקדון לחצר ביה"ח החדשה.

בשנת 1888 נגמר בנין ביה“ח הרוטהשילדי חוץ לחומת העיר, ושם הפקד הפקדון הנז', עד ביאת הגואל. רופא ומנהל ביה”ח היה אז איש ישר, ד"ר שוורץ, והוא שמר היטב על הפקדון.

אבל אחרי מות ד“ר שוורץ נכנס לשרת בתור רופא ביה”ח ד“ר יצחק ד’רבילה, גיסו של ד”ר שוורץ, מי שהיה רופאו של סולטאן זאַנזינבאר, והוא לא כן חשב, בראותו כי הבד עתיד להרקב, וחבל, מדוע לא ישתמשו בו להכנת בגדי לבן בעד החולים, כותנות ומכנסים וטליתות־קטנות וחולצות כו'. ובלי שים לב שיש על הבד חותם הנוצרים, צוה ויחתכו ויתפרו בגדי לבן למכביר בעד החולים, ושנים אחדות הסתפקו בחומר זה למטרה זו. ולא זו בלבד, אלא ששנה אחת היתה בצורת בעצים, ומלבד יוקר העצים עוד היה קשה להשיגם, וע“כ צוה ד”ר ד’רבילה לקחת את הקורות והיתדות ולהשתמש בהם לצרכי הסקה. באמרו כי בבוא המשיח ישתדלו שרי רוטהשילד לשלם המחיר ולקנות בד חדש וחמרים חדשים לצרכי האהל. כמובן, לא היתה לשרי רוטשהילד כל ידיעה ממעשה הרופא שעשה כל זה על דעת עצמו. כי חוק היה לשרי רוטהשילד לשלוח לרופא הבית כסף התקציב של ביה"ח לשנה, והוא עשה בהתקציב כפי שעלה על דעתו, בתוך גבול התקציב.

ויהי היום, ויקם סכסוך גדול בין רופא הבית ההוא ובין בן משק הבית מר אריה ליב זכס, וזה האחרון ידע היטב מה שעשה הרופא עם הפקדון, והוא היה אומר שהוא מחה בפני הרופא שלא יעשה זר מעשהו, מפני שיגדל חלול ה'. וע“כ לקח שתי כותנות ושני זוגי מכנסים וגם שתי טליתות, שבמקרה נשאו עליהם שני החותמות יחד, חותם של הנוצרים הפרסביטריאנים וחותם “הכביסה” של ביה”ח, ויעש מכלם (בנוכחות כותב הטורים האלה) חבילה אחת וישלחה לפאריס להשר רוטהשילד, למען יתעורר וינזוף בהרופא. בפאריס השתוממו על המעשה הנורא הזה. לא עבר זמן רב והרופא הוכרח להגיש פטורין, וגם בן משק הבית התפטר, ועי“ז רבו הסכסוכים הפנימיים זמן רב. אומרים שהרופא אבד עצמו לדעת בחו”ל. ויש אומרים שמת מיתה טבעית.

---

הרצל וציוני ירושלים

מאת

חיים מיכל מיכלין

ראשית התנועה הציונית בירושלים עיר הבירה נעוצה בראשית צמיחתה של הציונות בכלל. המכתבים שהחלפנו באותם הימים עם וינה, מקום מושבו של הרצל, היו יכולים לשמש מסמך יפה לתולדות התנועה בארץ, אבל, לצערנו, בימי המלחמה העולמית היינו מוכרחים להשמידם כליל, לבל תשלוט בנו עינא בישא.

בלילות, על־פי רוב בלילות החושך, היינו מתאספים בבית־ועדנו בחצר קנדינוף, ברחוב צדדי, ושם היינו מתוכחים ומתנצחים, נושאים נאומים ומרצים הרצאות על הציונות ועל כל המשתייך אליה, כגון התרבות העברית, דורשים דרשות על התנ"ך, על התלמוד, על נושאים היסטוריים וכו', למען קרב אלינו את הנוער ולמשכו אל הציונות.

רוב החברים פה היו חסידים אדוקים להרצל, עד כי גם בתקופת האוגנדיות היינו כמעט כולנו בין “המחייבים”, בין אומרי ה“הן”. כי הבנו: כיון שהרצל דורש ככה, ודאי כן צריך להיות. היינו סבורים, כי זוהי מין הטיה פוליטית כלפי השולטן, ובתור שכזו הרי היא באמת במקומה ובזמנה. כן היו סבורים אז כל האישים החשובים שבחברינו, בן־יהודה, ד"ר גרינהוט ועוד.

עוד לפני בוא הרצל לארץ־ישראל היתה לנו ידיעה על כך. אינני זוכר בדיוק, מאיזה מקור. כמדומה שקבלנו מכתב מקושטא, מחברים. לצערנו לא יכולנו לסדר קבלת־פנים למנהיג, כי אלף עינים היו לטושות על כל תנועה ותנועה ובפרט על נתיני תורכיה ומר היה גורלם, לו משכו עליהם עינו של אחד מהמרגלים ושוטרי־החרש ולו נודע שיש להם שיח ושיג עם הרצל. אבל אחד אחד הלכו לאכסניתו, ממש כמתגנבים, למען זכות בלחיצת־יד או בהארת־פנים מהמנהיג. ביחוד הצטיינו בזה המנוח מנחם סוסניצקי, מר אברהם חיים זילברמן, ד"ר אליעזר גרינהוט, המורה הורויץ ועוד (וגם אני בתוכם), שהיו שקועים בציונות בכל לבם ובכל נפשם.

הרצל התאכסן תחילה במלון קמיניץ ואחר בביתם הפרטי של האחים שטרן־מרכס. יודע אני, כי אחד החברים הוא שתווך בהעברה זו, למען הציל את הרצל מסביבה בלתי נוחה וגם להרחיקו קצת מעינם המרגלת של שוטרי־החרש התורכיים שסבבוהו.

בבואי לבקר את הרצל בבית שטרן־מרכס מצאתי שם את הרה“ג יעקב מאיר, את מר דוד ילין ועוד מבני ירושלים. דוד וולפסון קבלנו בסבר פנים יפות, ואמר לנו, כי את ה”דוקטור" קשה לראות עתה מפני שהוא עסוק, ועל־כן, אם לא יקשה לנו, עלינו לחכות כשעה באולם־האורחים. כמדומני, כי קצת מהחברים הלכו על מנת לשוב, אנכי נשארתי ובין כה בליתי שעה קלה בחברת דוד וולפסון, שנירר וזיידנר. דברנו ארוכות וקצרות על ענינים שונים. פתאום נפתחה הדלת של אותו חדר, אשר לשם הייתי מציץ בכל רגע, וכבוד ד"ר הרצל הופיע במלוא קומתו. הציגוני לפניו בתור בא־כחה של “הצפירה” וילחץ ידי בחבה רבה.

רציתי לסבב את השיחה לענין בקורו בארץ־ישראל ביחסו אל בקור הקיסר, מכיון שכבר קלטה אזני שמץ מההבטחה שניתנה לו בקושטא, אבל הוא השיאני לנושא אחר ויגבב עלי שאלות על שאלות על־דבר ירושלים ומצבה ועל האישים הפעילים שבה ויהי שבע־רצון מתשובותי. הוא רשם לו הערות שונות בפנקסו הקטן שבידו. השיחה היתה בגרמנית. ויתנצל ויאמר, כי הוא בתור מנהיג הציונות מתבייש אמנם, שבהיותו בבירת התנועה אינו יודע לדבר בשפתה, אבל מקוה הנהו, כי אם יזכהו ה' לבקר כאן שנית, אז כבר תהא השפה העברית שגורה בפיו.

כשעה שלמה בילינו יחד ואחר־כך לחץ שוב את ידי ונפרדתי ממנו. בין כה וכה והאולם נתמלא אנשים שונים, שבאו לראות את האיש אשר אליו נשאו את נפשם, את המנהיג.

כידוע, בקר הרצל בבית־הכנסת שבחורבת רבי יהודה החסיד. הגאון ר“ש סלנט, הרב הראשי של עדת האשכנזים, בקש ממני לסבב את הדבר שהרצל יעלה מביה”כ לבקרהו במעונו, שהיה ג“כ ב”חורבה" ההיא, אבל לא בתור מוזמן, כי אם באקראי, דרך־אגב. מי שהכיר את הגרש“ס ז”ל ואת טיבו, יבין כי לא מפני נטיתו לתנועה הציונית חשקה נפשו לראות את מחוללה. היה בזה רק הרצון להכיר את האיש, שרבות סיפרו עליו בפניו, אך הוא עצמו בלבו התנגד לו ולשאיפתו.

הצעתי לפני הרצל, שיעלה לבקר את הגאון הישיש, אבל הוא ויתר על זה באמרו, כי אינו חושב, כי בקורו יגרום הנאה למבוקר, אדרבה ודאי יגרום לישיש צער ואולי גם נזק. ולמה לו זה? למי תצמח תועלת מבקור זה? משום־כך החליט מראש לא לבקר אף את ראש רבני עדת הספרדים באמרו, כי בתור רב רשמי וחכם־באשי מטעם הממשלה התורכית ודאי לא תסבול זו האחרונה את התרועעותו אל מחולל התנועה הציונית בעת בקורו של הקיסר על אדמת תורכיה…

---

"האריאל"

מאת

חיים מיכל מיכלין

הראשון שהתעורר בירושלם להוציא עתון בתחילת המאה הזאת, הוא בלי ספק ר' ישראל ב"ק, המדפיס הידוע. אחרי הרעש והשוד שהיו בצפת בסוף המאה החולפת, ושמהם סבל גם בית דפוסו, עקר ירושלימה, וכדי להבטיח “קיץ־מזבח”¹ לדפוס, נטה לבו ליסד איזה עתון זמני. לו לעצמו לא היה איכפת כלל נטית העתון ותוכנו, כי לא היה בקי בזה כלל.

וכאשר הביע חפצו זה נקבצו תחת דגלו מספר קטון של צעירים חשובים, אשר מלבד הפלגתם בתורה, ראה לבם גם “חכמה ודעת” עי“ז שהיו מתגנבים לקרא בספרי השכלה כמו “המאסף” הברליני (אשר עוד מצאתיו באוצרו של אחד מהם), “כרם חמד”, ספר “גן נעול” של וייזל, “ביאורו” של מנדלזון וכיוצא. אלה התלהבו מאד לקראת הצעתו של ר”י בק והראשונים שנתנו ידם אליו היו הצעירים יחיאל בריל, מיכל הכהן, יואל משה סלומון. הם היו השותפים הגלויים של המערכת, מלבד שהיו להם עוד חברים נסתרים שלא היה להם העוז לבוא ולעמוד בריש גלי, והם יוסף ריבלין מ. זכס ועוד.

העורכים נגשו להו“ל את “הלבנון”, אבל עם הצעד הראשון הורגש כי ההרכבה של חברי המערכת איננה טבעית. ראשית כל מצאו שאינם צריכים להיות תלוים בדעתו של המדפיס ישראל בק, אשר בודאי ירצה להיות מבקר מחמיר, על כל אשר יצא מבית דפוסו, לכל (במקור) יפסיד חנו בעיני הרבנים, וע”כ החליטו בריל וסלומון לרכוש להם דפוס מיוחד לעצמם, למען יהיו הם המשולים (במקור) על ההדפסה, והדבר הזה לא מצא חן בעיני בק שראה בזה מעין הסגת גבול, ושורה של משפטים החלו בין שני בעלי הריב.

אח“כ נתברר כי למרות שהעורכים בעצמם היו ידידים זה לזה, וחברים דבקים מאחים, בכ”ז בגשתם לגשם בפועל את משאת נפשם בעריכת העתון, נתהוו חכוכים חשובים ביניהם; הכיוון שרצה האחד לתת להעתון לא היה מתאים אל הכיוון שרצה השני לתת לו.

יחיאל בריל, שהיה חתנו של יעקב ספיר, רצה דוקא להבליט את נטיתו הקיצונית לחרדות, אם כי לפי התקופה ההיא, אשר הדור כלו היה זכאי, לא היה צורך בזה, אדרבה, בעת ההיא היה צורך קצת לעורר הלבבות למען דעת ללכת עם החיים. הסגנון העברי של בריל היה שוטף ונהדר וגם חריף קצת, כמעט קרוב לסגנון רי"מ פינס.

י. מ. סלומון שאף לעשות את העתון לסנגור לחלוקה וממוניה. לפי דעתו כל הנוגע בחלוקה כאלו נוגע בבבת עינו, ובאמת לפי המצב בעת ההיא היה הצדק בזה על ידו, כי תפקיד גדול היה אז לחלוקה בהישוב, ומבלעדיה לא היתה כל תקוה לקיומו, והנסיון הוכיח: ללא שכונת “נחלת שבעה”, שהיתה הראשונה להשכונות שבחוץ לעיר ירושלם, אפשר שלא היינו זוכים אח“כ לתל אביב. החלוקה עשתה את ההתחלה, והצליחה בה, וע”כ עמד יואל משה סלומון על דעתו להתיצב בכל תוקף לימין החלוקה, ולא להניח שיפול על הממונים אף קיסם אחד.

סגנונו היה חלש, מליצי, בלי שאר רוח, אם כי הוא בעצמו חשב את עצמו גם “למשורר בחסד עליון” ושר בשירים על כל מאורע ציבורי שהיה אז, ובהיותו אח"כ לבעל דפוס, נוח היה לו גם להדפיס שיריו בדפוס ולהפיצם ברבים. אבל אישיותו היתה מצוינת ומשפיעה, כי היה פקח חרוץ, ועובד נמרץ בלי לאות ובלי עיפות. ובהיותו עומד במערכות הממונים ובקרבתם, לכן היו מתיעצים עמו בכמה ענינים, שעמדו על הפרק.

מיכל הכהן היה מהמתונים שבהם. הוא היה ירא שמים, מופלג גדול בתורה, וגם אחד הפקחים המצוינים שבירושלם, עם זה שאף גם “להשכלה” לישוב ארץ ישראל, ולהרחבת העבודה, המלאכה והמסחר בארץ ישראל. סגנונו היה יפה, על דרך הסגנון המפואי והשוּלמני, שחקה אותם באמנות נפלאה והשפעתו ג"כ היתה מרובה גם בארץ, וביחוד בגולה אשר שמה העריצוהו ויכבדוהו מאד. הרבנים חשבוהו כאחד מהם, והמשכילים יחסוהו אל מערכתם המה.

וע"כ לא הצליחה מערכת “הלבנון” שהיתה בבחינת העגלה הידועה של פושקין אשר הונהגה על ידי ארבעה ברואים משונים זה מזה, וסוף סוף צללה במים רבים, כן היתה סופה של המערכת ההיא, ובבוא גם אבן נגף מצד הממשלה, שדרשה דוקא רשיון ממשלתי ולא יכלו להשיגו גם אחרי אשר יצא בריל לקושטא מזוין במכתבי מליצה, להשתדל בזה ויצא משם בידים על ראשו, ויפן וילך לו לפאריס ושם החל להוציא את “הלבנון” על חשבונו ואחריותו בלי התחשב כלל עם שותפיו. אז התפרדה כל החבילה.

ישראל בק צירף את חתנו ישראל דוב פרומקין, שהיה אז צעיר מאד לימים, אבל רוחו היה כנחל שוטף, שואף להשכלה, והיה נחשב אז בתור משכיל מתקדם קיצוני למרות שאביו ר' סנדר פרומקין היה חבד“י קיצוני מהדבקים בהאדמו”ר רבי מנדיל בעל “צמח צדק”, והוא רצה לחנך את בניו על ברכי החסידות הנפרזה, אבל חפצו זה לא הצליח כלל.

פרומקין וחותנו התחברו איפוא והשתתפו עם מיכל הכהן והוציאו לאור את “החבצלת” בי“א מנ”א התרכ“ג. אבל לא האריכה ימים, והעריכה נפסקה לשבע שנים, ורק בשנת תר”ל השתתפו שוב להמשיך את עריכת “החבצלת”. פרומקין עמד על העריכה. ומיכל כהן כתת רגליו לחו"ל להמציא מנויים; וחפצו הצליח בידו, כי בכל מקום בואו קבלוהו בסבר פנים יפות ויחלקו לו כבוד כראוי לו, ובפרט הרבנים הגדולים של רומניה וגליציה קבלוהו בזרועות פתוחות ויעזרו לו להגיע למטרתו.

אבל גם השותפות הזאת ארכה רק כשלוש שנים, אח“כ נכנס שטן ביניהם, ויד מחרחרי ריב, ביחוד מבין הממונים ואביזרייהו, היתה בזה, להפריד בין הדבקים, כי שם ה”חבצלת" היה להם לחגא ולמחתה, וע"כ השתדלו להשמידו בכל האמצעים שבאו לידם, ומהם ההשתדלות להפריד בין העורכים, וחפצם זה הצליח בידם.

בראות מיכל הכהן, כי בריל עומד הכן על במתו ב“הלבנון” בפאריס ואח“כ במגנצה (מאינץ) יחד עם הרב לעהמן מו”ל ה“איזראליט” החרדי, ועוד יותר כי החל גם להו“ל עתון ז’רגוני בשם “השולמית”. ופרומקין מכהן פאר בחבצלת, וסלומון משתדל להוציא עתון בשם “יהודה וירושלם”. וע”כ הלך הוא ויסד את הירחון “האריאל”.

אבל הוא שכח עיקר אחד, וע“כ לא האירה ההצלחה פניו אליו; שכח שעתון בירושלם אי אפשר שיצליח אלא אם כן יש לו איזו תמיכה חומרית ומוסרית מצד עדה או מפלגה, ובפרט בימים ההם; פרומקין הצליח להשיג תמיכה מעשירי לונדון. סלומון נתמך ע”י ממוני הכוללות, ולשני אלה היו בתי דפוס רכוש עצמם ולא היו תלויים בדעת מי שהוא, וגם היה י“מ סלומון אמיד והיתה לאל ידו לעמוד בהתחרות, מה שאין כן מיכל הכהן אשר שלש אלה לא היו לו; איש לא תמך בידו; גם בית דפוס משלו לא היה לו, באותו זמן; וגם היה עני מרוד. בכ”ז עברה התלהבותו כל גבול וממש בידים ריקות נגש אל המלאכה להוציא לאור את “האריאל” החדשי שלו.

החוברת הראשונה יצאה לאור באלול תרל“ד. בגודל 15, 20. בחוברת זו באה השקפה שנתית על כל מה שנעשה בשנת תרל”ד בירושלם. וגם מאמר בנוגע לתולדות היהודים בערב. ועוד ענינים שונים חשובים.

בתשרי תרל"ה יצאה לאור החוברת השנית, העורך כותב שמה כדברים הללו:

“החוברת הזאת ראשונה היא לשנה החמשית ראשית עבודתי לאהבת ציון, וכן היא לשנת תרל”ה, ושתים עשרה חוברות כאלה תצאנה בעה"י עד תום שנה זאת. ואחותה ההולכת לפניה במספרן לא תבוא².

"וזאת התעודה: כל קוראי החבצלת יודעים³ כי אנכי תכנתי עמודיה, אנכי אשר בלבי התנוססו רגש אהבת ציון, ורשפיה, רשפי אש, מלאו חדרי לבבי באותי לרומם קרן עיר קדשנו בכבוד, נגשתי אל המלאכה הכבדה ההיא מבלי ראות את הנולד⁴.

"שלש שנים עבדתי ביגיעת בשר ורוח, ויהיו בעיני כימים אחדים באהבתי את עמי ועיר קברות אבותי, אך נסיבות שונות, רבות ועצומות, נצבו כמו נד למולי, עד כי למרות רוחי נאלצתי לנער חצני מתמוך עוד בהחבצלת⁵. ואחור נסוגותי. וזה כשנה תמימה אשר לא ראיתיה. אפס לכלוא את הרוח הסוער בקרב לבי, קצר ידים הנני, וכל הסבות אשר הסבו את לבי אחורנית מהיות עוד חבר להחבצלת הן הנה שעוררו בקרבי רעיונות נשגבים עוד ביתר שאת לחדש ימי תקותי כקדם, כי האש העצורה בעצמותי, היתה לשלהבת נוראה, עד כי גם נהרות לא ישטפוה.

ואחרי בי בחסדי אל ית“ש עשיתי חוזה עם בעל בית דפוס מפואר ואותיות חדשות ויפות, ואמרתי אשובה נא אל מלאכתי, ולע”ע תצא לאור פעם אחת בחדש חוברת כזו, וע“כ למשפט צדק אחשוב למנות ימיה לראשית עבודתי, ולכן אל ישתומם הקורא בראותו בראש החוברת הזאת כתוב שנה רביעית כו' כו'”.

הזמן הוכיח לו למיכל הכהן, כי כל עוד לא יהיה לו בית דפוס לעצמו לא יצליח כלל. ואמנם עוד בשנה הראשונה כבר פגש התנגדויות מצד המדפיס אשר לא הסכים לקבוע בדפוס מה שרצה הר“מ כהן לפרסם בעתונו, וכמה פעמים היה מוכרח העורך לותר על פרסום כמה מאמרים שכבר נסדרו בדפוס ושכבר גם נדפסו, ולהחליפם באחרים, בש”י פה“י. רק כדי למלא המקום. וכדי בזיון וקצף. וע”כ נסע מיכל כהן שוב לחו"ל, ויזניח את כל המערכת בידים בלתי מומחות. וסוף סוף נפסק העתון לזמן מה. המטרה העיקרית היתה להשיג בית דפוס בכל מחיר שיהיה, ואמנם בהיותו בוינה, בחברת ידידו ומעריצו הדרשן המפורסם דר' אהרן ילינק, הצליח חפצו בידו, כי בהשתדלות דר' ילינק השיג מ' כהן ראיון אצל הקיסר פרנץ יוסף ושם הביע בקשתו, שהקיסר שיש לו התואר “מלך ירושלם”, יעזור לו ברכישת בית דפוס לשם הוצאת עתון להפיץ השכלה בעיר הקדושה, והקיסר נעתר לו, וישלח לו לירושלם בית דפוס משוכלל לפי הזמן ההוא עם כל המכשירים הדרושים. ועוד טרם שב מ' הכהן ירושלימה כבר מצא שם את הדפוס, וכל אשר לו, מחכה ויחל להדפיס את “האריאל” בדפוס הקיסרי הזה⁶.

ובראותו כי נבול יבול לשאת על עצמו משא העריכה והסידור וגם את השגת המנויים, וכו' לכן מצא לו איש כלבבו, רע דבק מאח וידידו הנאמן רבי אברהם זוסמן מטלז, שהיה ידוע בירושלם לפקח מצוין ולמבקר חרוץ, איש אשר בעצמו היה ירא שמים קיצוני, אבל זה לא מנע אותו מלשפוך התרגזותו על הרבנים על אשר לא יעשו כלום לשפור המצב בנוגע לישוב ארץ ישראל. ובפרט אחרי אשר אז כבר היתה התעוררות חיה מצד הגאונים ר' צבי קלישר ור"א גוטמכר מגרידיץ, ומצד הרב אלקלעי וחבריו, ובמקום זה עסקו רבני ירושלים במחלוקות כמו זו של הרב מרדשקוביץ ועוד כיוצא בזו.

זכורני כי פעם אחת נכנס אברהם זוסמן בסערה לרבי שמואל סלנט ואמר לו: הפעם אני מוכרח להאמין אשר בני ירושלם הם חסידים גדולים.

– מה הסבה? – שאלהו הרב.

– מפני שאם הם רואים מעשיכם אתם ואינם משתמדים, זה מראה על חסידותם הנפרזת.

– מה זה עמך, ר' אברהם? – שאלהו הרב.

אז החל ר' אברהם לפרוט שורה שלמה של מעשים שנעשו אז בירושלם. “ואתם הרבנים שמים יד אל פה, כאלו אין זה נוגע לכם, שלום על נפשכם, וזה מראה כי גם אתם מסכימים לכל העשוי”.

ההתרגזות הזאת הועילה אז להשתיק במקצת חלק מהמריבה הגדולה אשר התחוללה אז בירושלים.

עם אברהם זוסמן זה השתתף מ. הכהן בהוצאת האריאל מתמוז תרל"ו והלאה.

בחוברת תמוז תרל"ו, שבאה אחרי הפסקה ארוכה של כמעט שנה תמימה, כבר נזכר אברהם זוסמן בתור חבר המערכת, והדפוס שניתן לשותפים אלה במתנה מאת קיסר פרנץ יוסף הראשון⁷.

במאמר אחד ארוך מאד, שנדפס בהמשכים רבים, בשם “תקות שוא או תוחלת ממושכה” מבאר העורך מיכל הכהן כל שיטתו בנוגע לישוב ארץ ישראל. המאמר בעצמו נוסד לכתחלה להביע רגשי התנגדות להמכון “מקוה ישראל” הנוסד ע“י חכי”ח בשנת תרכ“ט־תרל”א ואשר בו תלו רבים תקוות גדולות בנוגע לישוב ארץ ישראל. ולבסוף, לרגלי רוע ההנהלה שהיה באותו הזמן, נכזבה תוחלתם של “הרבים” ההם. כי הצליחה ההנהלה ע"י מעשיה להשניא את עבודת האדמה ולתת חרב ביד מתנגדי הישוב לתקוף את המצדדים.

העורך בעצמו ספר לי, כי המאמר הזה היה פעם נושא לווכוח נמרץ בין הרבנים, בנוגע לישוב א“י ע”י יסוד מושבות. בווכוח ההוא השתתפו הרבנים אוירבאך וסלנט ז“ל; שניהם התנגדו מפני נמוקים שונים. הרב אוירבאך חשש פן יזיק דבר זה להחלוקה, שהוא לפי שעה הענף היחידי אשר כל הישוב נשען עליו, והרב סלנט אמר שלזה איננו חושש, אלא חושש הוא שבהמושבות יפרצו ע”ז, גלוי עריות, ושפיכות דמים, וביאר איך אפשרים הדברים הללו להתהוות. אז קם הר“מ כהן ואמר: “נעניתי לכם, רבנים גדולים, והנכם צודקים שניכם, ואנכי כולי כדעתכם אתם. היינו: שאני לא חושש לנזק החלוקה כפי דעתו של הגרש”ס. ואינני חושש לע”ז ולג“ע ושפ”ד כפי דעתו של הגרמ“א. ותודה לכם על אשר עודדתוני להמשיך פעולתי גם להבא”.

שם במאמר ההוא מביא את תלונות הרבים על אשר נותנים חלוקה גם לאלה שאינם בעלי תורה, ומספר שכבר הוגשה תלונה כזאת לפני הרב ר' חיים מוולוזין, שהיה ראש מיסדי קופות רמבה“נ ברוסיה בעד אה”ק, והרב השיב להמתלוננים כדברים הללו, הראוים לאומרם:

“כל עמלנו הוא לישב את ארצנו הקדושה, ומי הם העוסקים בישיבה, אם לא בעלי מלאכה והסוחרים. גם יום שנהרג בו גדליה בן אחיקם נקבע ליום צום ומספד לכל בני הגולה, יען מה? יען כי במותו בטלה ישיבת הארץ. ומי היו אז יושביה? הלא כורמים ויוגבים!”. (“האריאל” חוברת תשרי תרל"ז).

בין הסופרים אשר נתנו את ידיהם לעורך להשתתף במאמריהם ובשיריהם, היו זליג הכהן לויטראבך, אהרן צבי זופניק, אלעזר טלר, ישראל טלר, ועוד.

ספור אחד יפה בשם “היורש” נדפס ב“האריאל” אשר הוא ראוי להיות חוזר ונדפס בזמננו.

מענינים מאד המאמרים ע“ד התפתחות השכונות העבריות מחוץ לחומת ירושלים ופרסום תקנותיהן. מהן אנו רואים כי שכונת “משכנות ישראל” נוסדה ע”י 140 חברים שכל אחד שלם ½9 גרוש לשבוע. ובכסף הזה צריכים לבנות עשרה בתים בכל שנה, ולהגרילם ולמסרם ביד עשרה זוכים. גודל הבתים היה 6 על 6 אמות (מלבד עובי הקירות) או לפחות 6 על 5. ובאופן כזה נתפתחו המון השכונות בירושלים. העורך בעצמו שהיה בין הראשונים שיסדו את השכונה הראשונה מחוץ לחומה, בשם “נחלת שבעה”, בשנת תרכ"ט וגם היה מן הראשונים אשר שמו נפשם בכפם לצאת מן העיר ולגור שמה בעת ששערי העיר היו נעולות בכל הלילה, ופחד שודדים ולסטים היה עליהם, מלבד יליל כפירי אריות וגורי זאבים שנסבו על הבתים, ויטרפו את התרנגולות, ויחרישו ביללתם את האזנים. העורך הזה סיפר לי כי את המגרש בן 400 אמה קנה בעשר פרוטות שוּרוּק האמה, וכאשר שאלתיו:

“הוי, ידידי, אם היה כל כך בזול מדוע לא קנית יותר?”

"אל תשאל שאלות – ענה לי – “מדלית אוסר!” “גם הנפוליון שהוצאתי על המגרש לקחתי בהלואה”.

ה“אריאל” לא האריך ימים, מפני הסבות שביארנו לעיל, והמו“ל מוכרח היה לכתת שוב רגליו לחו”ל, ושם, ע"י השתדלות ידידיו, נתקבל בתור סופר ומזכיר להמוסדות הגדולים שבירושלים, ותעודתו הספרותית תמה ויהי לעסקן צבורי עד יומו האחרון⁸.

ו: עוד על “האריאל”

מפעולת הקיסר פראנץ־יוסף לטובת השכלת בני ירושלים⁹

טורח מרובה טרח חותני הרב רבי מיכל הכהן ז“ל במבחר ימיו להוציא עתונים שונים. יסד יחד עם החכם יחיאל ברי”ל והרה“ר ר' יואל משה סלומון את “הלבנון”, ואח”כ מפני סבות שונות חיצוניות נפסקה הוצאת “הלבנון” ומר ברי“ל נסע לקונסטנטינופול, ומשם לפאריס והלך וקידש את “הלבנון” לעצמו. יסד יחד את הר”ר עזרא בנבנישתי והר“ח רי”ד פרומקין ז“ל את “החבצלת” העברי והספרדי, וככה הצליח להקימו כמעט על יסודות שאינם רעועים. והנה התערבו מחרחרי־ריב בין השותפים, ולא היה אפשר להם לדור יחד בכפיפה אחת. בין כה וכה, והר”י ברי“ל עמד על לבנונו בפאריס ואח”כ במגנצה, הרי“ד פרומקין ב”החבצלת" והרי“מ סלומון בעתונו “יהודה וירושלים”. וכל עתון היה קיצוני מאד לפי רוח הזמן ההוא. “יהודה וירושלים” היה קיצוני קונסרבטיבי, ו”החבצלת" – קיצוני מתקדם, ובני המפלגה היותר גדולה שבירושלים, שהיו רחוקים משני הקצוות, התגעגעו אז על עתון שיהיה לא אש ולא שלג.

והמפלגה הזאת שמה עיניה בחותני ז"ל, שהוא יקבל עליו התפקיד ליסד עתון חדש, יהיה שבועי או חדשי, ובלבד שיהיה “אמצעי שלם”.

המה ידעו, כי חותני מר כהן במומחיותו הרבה בהנהלת דפוס ובעריכת עתונים, וביחוד ביופי הדפסתם, הוא רק הוא יכול ליצור אורגן חדש, שיהיה רצוי לרוב אחיו.

חותני, וחברו כנפשו הרב החכם רבי אברהם זוסמן מטלז ז“ל החליטו אז ליסד את “האריאל”, שהוא יספיק להעם הרחב בירושלים דרישותיו היותר נחוצות. מצד אחד יהיה עתון אינפורמציוני, ומצד אחר יהיה גם מדעי ובקורתי. ה”מדע" הצטמצם אז בתרגום מאמרים מלועזית לעברית בנוגע לידיעת הטבע ומדע הארצות, ובנוגע להמצאות החדשות, שהיו אז מפתיעות את הקוראים התמימים בירושלים, והבקורת התגבלה בבקור מעשי המוסדות והחברות, וביחוד החברות הגדולות באירופה, אשר מעשיהן מכוונים כלפי ארץ־ישראל. אבל עם צמיקות החומר היה זה בכל זאת די מזון בריא בתקופה ההיא לפקוח עינים עוורות ולהרחיב את השקפות העולם. השפה הצטינה אז כשהיתה מפואית או שולמאנית, וכל מי שהרבה לחקות את סגנונם של שני אלה, היה משובח. וחותני ז“ל דוקא סגל לעצמו את הסגנון המפואי והשולמאני בכל הקיפו ופנימיותו, וע”כ קראו תמיד את דבריו בצמא, וביחוד היו מאמרי הבקורת של חותני מענינים מצד עצמם מתוך חריפותם, פקחותם ובקיאותם בכל פרטי המעשים. ביחוד היה מפורסם אז מאמרו הגדול בהמשכיו הרבים נגד חכי"ח ומוסדותיה.

אבל סוף סוף נוכח הוא וחבריו לדעת, כי כל זמן שיהיו סמוכים על שלחן אחרים ותלויים בדעת אחרים בנוגע לדפוס אין תקוה שיתקדמו ויצליחו. המכשולים שפגשו מצד בעלי הדפוס היו גדולים, וההדפסה היתה כל כך רעה, ולנפש עדינה ואסתיטית כמו זו של חותני, שהיה בקי מאד בכל עניני דפוס, היתה ההדפסה בכל פעם כאיזמל בבשר החי.

וע“כ החליט בשנת תרל”ג לנדוד עוד פעם לחו“ל, במטרה לאסוף לו חתומים על עתונו, ויחד עם זה לטכס עצה עם ידידיו שבחו”ל איכה לרכש לו בית דפוס בפני עצמו, מכונה ומכשיריה ואותיות וכל אביזרייהו.

בדרכו עבר את כל ערי רומניה וגליציה, מקום שם היו לו ידידים נאמנים מאז ומקדם מכל מפלגות העם, כיראים כמשכילים, כחרדים כריפורמים, ומצד כולם נתקבל בסבר פנים יפות ובידידות, ומנויים השיג לו די והותר להוצאת עתונו.

אבל העיקר חסר היה עוד מן הספר. דפוס חסר לו. והכסף מנין ימצא?

בבואו לוינה התראה עם ידידו הרב החכם המצוין, המטיף הנודע ד"ר אהרן ילינק.

לד“ר ילינק היה מספר קטן של אוהבים, אבל כולם היו מהמבוררים והמסולתים שבעם. לא על נקלה היה אפשר להימנות בין ידידי ילינק. בחותני מצא ילינק איש כלבבו, אשר אף אם בדעות היו רחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב, בכל זאת היה חותני כחותם על לבבו ויאהבהו מאד ויתרועע אתו. ותמיד השתדל לרכוש לחותני אוהבים חדשים ורעים נאמנים. וידו של ילינק לא זזה מידו של חותני בכל עת היות זה האחרון בוינה, וע”כ הביע חותני באזני ילינק את דאגתו בנוגע לדפוס.

ויהי היום, בלכתם שניהם לטיל שלובי זרוע ברחוב הפרטר, שקועים במחשבותיהם, התעורר פתאם ד“ר ילינק באמצע השוק, והעמיד את רעו בן־לויתו כמעט בקול צעקה, שסב אליו עיני עוברי הרחוב. “שמע נא, רבי מיכל, פנה אליו ד”ר ילינק, זה עתה הופיעה עצה בלבי, איך שתשיג דפוסך. אנחנו נלך עתה הביתה, ואנכי אסדר לך בשמך מכתב להוד מלכותו הקיסר פרנץ יוסף, ובו אבאר בקצרה ובברור את מחסורך אשר יחסר לך, ותבקש מהקיסר, שהוא יחנך בדפוס, ולמען ברר לו נחיצות הדבר הנך מבקש ראיון ממנו. וכמעט בטוח אנכי שתצליח ותבוא אל מטרתך. והיה כי תשיג את הראיון לא לי להורותך מה שתאמר ולהבינך מה שתדבר, כי חכם אתה ופקח די לדעת בעצמך את אשר לפניך”.

ד"ר ילינק התרגש עוד יותר, כי בעיניו היתה העצה הזאת ברורה ובטוחה מאד, אשר אין בה כל פקפוק.

“אבל”, העיר ד"ר ילינק הלאה את חותני, “אבל ראשית כל עליך להחליף מלונך (חותני התאכסן כמובן בבית יהודי פשוט), למען ימצאוך תמיד בספירות יותר נעלות, ותהיה ראוי לחסדי מלכנו. וגם זאת עליך לדעת, כי בטח תהיה מעתה מוקף משגיחים נסתרים, אשר על כל שרשי רגליך יתחקו לחקור ולדרוש מעשך ומנהגיך, מטרתך ומצבך, ומאד ראה שתהיה נזהר מעט יותר בההנהגה החיצונית, אף שבתור ירושלמי אינך רגיל בכמו אלה”.

בדברם שבו אל מעון ד"ר ילינק, והאחרון סדר המכתב כיד הסגנון והמליצה הגרמנית הטובה עליו. תוכן המכתב היה בערך כזה:

“היות כי בארץ־ישראל בכלל, וירושלים בפרט, אשר שם הקיסר נקרא עליה בתור “מלך ירושלים”, דרוש עתון חשוב אשר יפיץ השכלה טהורה בין התושבים היהודים, ואשר בתוכם נמנים גם רבים מאוסטריה ואונגריה, הדורשים מזון ספרותי, ע”כ מקוה הח“מ, שהוא גם כן נתין אוסטרי, אשר הוד מלכותו, הטוב והמטיב לכל, יעזרהו בתפקידו זה, ואם יחוננהו בראיון מיוחד יבאר לו בפיו נחיצות הדבר שיהיה דפוס מיוחד למטרה זו בירושלים”.

המכתב נשלח על ידי הדואר ללשכתו הפרטית של הקיסר. חותני החליף את מלונו למקום חשוב מאד, ונבואת ד"ר ילינק אמנם באה, כי מאז היה חותני מוקף כמו ברשת של אנשים שונים, אשר לא הכירם ולא ידעם, ובכל זאת התענינו מאד במצבו, והיו חוקרים ודורשים מבעלי המלון והאורחים על טיבו של מר כהן הירושלמי, ומה מעשיו, ולאיזו מטרה בא לוינה. גם בבית ילינק חקרו ודרשו כמה פעמים, גם מצד המשטרה החשאית, על אודות חותני ופרטי הנהגותיו.

וכה עברו איזו שבועות, ופתאום הוזמן אל היכל הקיסר. והנה מלבד אשר ד"ר ילינק הואיל להורותו, איך יתנהג בעמדו לפני הוד מלכותו, הנה גם בבואו הארמונה הכינוהו שלישים אחדים באולם מיוחד לכל התכסיסים הדרושים לדעת בעת הראיון עם המושל, והעבידו אותו עבודה קשה עד שהרגילוהו בכל הצריך. מובן שבתור ירושלמי לא נסה בכמו אלה, אבל מתינותו וחכמתו עמדה לו לעבור בשלום כל הנסיונות, עד כי הובל אל אולם גדול מאד, שרק ארכו ורחבו היה יכול להטיל אימה על הבא שמה, ומתחת קלעים ירוקים הופיע פתאם לתוך האולם הוד מלכותו הקיסר בעצמו בלוית שני שרים מימינו ומשמאלו. אחר השלישים קרא בשם: מר מיכל כהן, מירושלים!

חותני הרכין ראשו והשתחוה לפני הקיסר, ויברך ברכת אשר חלק. הקיסר האיר פניו אלי ובשפת רצון אמר לו:

“תוכן מכתבך נמסר לי. מה תהא מטרת עתונך?”

“קדמה והשכלה!” השיב חותני.

“המרגישים שמה צורך בזה” הוסיף הקיסר לשאול.

“הדור הצעיר של המפלגות הבינוניות!” השיב שוב חותני באומץ רוח.

“הבאמת קשה להשיג האמצעים להקמת דפוס למטרה זו?”

“עד עתה, הוד מלכותו, לא עלה הדבר בידינו”.

“תודה רבה בעד הידיעות, ועוד אתענין בזה” אמר הקיסר ויעש בידו תנועה, שקבלת הפנים נגמרה.

חותני השתחוה שנית ויצא אחורנית בלוית שני שרים, שבפרוזדור לחשו לו, כי הצליח מאד, וכי לא פללו אשר יהודי מאסיה ידע לכלכל דבריו במשפטים כה קצרים וברורים.

בצאת חותני מהארמון רץ תיכף אל ידידו ד"ר ילינק, אשר כבר המתין לו לדעת התוצאות, ובשמעו את כל שאלות הקיסר ותשובות חותני שמח מאד ואמר: “עתה בטוח אני כי יהיה לך דפוס נאה ומשובח”.

חדשים אחדים עברו, ומהארמון אין קול ואין קשב, ולחותני ירט הדרך, ולא עצר כוח להתעכב עוד בוינה, וע"כ יעצהו ילינק לשוב ירושלימה, ואם תגיע תשובה רצויה יודיעהו בטלגרמה.

וחותני עשה גם הפעם כעצת ידידיו, וישב ירושלימה במלא חפנים שמות של מנויים. אבל עוד טרם דרך כף רגלו על מפתן ביתו והנה טלגרמה מד"ר ילינק, המודיעה לו כי הכל על הצד היותר טוב.

ואמנם מאת לשכת הקיסר נתנה פקודה לאחת הפבריקאות לשלוח לחותני מכונה חשובה לפי ערך הזמן ההוא וכל מכשירי דפוס עפ“י מה שסדר המטיף ד”ר ילינק. ואחרי זמן מועט באה כל ההזמנה ישר על שם חותני, בלי גם כל תשלום מכס, על פי ההערה שהכל הוא לצורך הצבור.

על גבי המכונה התנוסס נזר אוסטריה, והיא נמצאת עוד גם עתה באחד הדפוסים הירושלמים.

ג. אישים

מאת

חיים מיכל מיכלין

---

רבי חיים חזקיאו מדיני

מאת

חיים מיכל מיכלין

רבינו חיים חזקיאו מדיני נולד יום ז' בחודש חשון התקצ“ה¹ שמו מלידה היה חזקיאו, רק בהיותו בקרים (יעוין הלאה) וחלה אז מחלה עזה, הוסיפו לו גם שם “חיים”, ואחרי כן נתפרסם שמו בר”ת “חח”ם".

שם אביו הרב רפאל אליהו בן הרב המובהק כמוהר“ר רפאל אשר אליהו ז”ל. רבינו בחידושיו למס' מגילה מביא מכתבי יד מ“ז הנ”ל, ישוב בדברי רש"י בשום שכל. שם אמו מ' קאלו וידה.

אביו היה מחכמי ירושלם הנכבדים, רבינו בעצמו מתארהו בספרו “מכתב לחזקיהו” בשם “הרב” וכן גם הגאון הגדול רבי חיים פאלאג’י זצ“ל מתארהו “הרב הכולל” “מנקיי הדעת שבירושלים”, וראשי הבי”ד הגדול שהיו אז בקושטא כותבים עליו פרי עץ צדיק “אילן ששרשיו מרובים”. גם הזקנים שבירושלים מעידים כי אביו היה מסוג החכמים הצנועים והיראים החרדים מאד לדבר ה‘, ורבינו ז"ל בחידושיו למס’ ר"ה מביא מכתבי יד אביו פירוש על פסוק וילך ראובן וכו'.

אחיו הגדול היה רבי נסים שמואל מדיני, רבינו מכנהו “רב אחאי גאון” ומביא בשמו כמה חידושים, וכנראה עשה אחיו איזה חבורים, כי כן הוא לשון רבינו בספר הנז' בחידושיו למס' שבת דף ל‘: "מצאתי כתוב בפרק כל כתבי הקדש לרב אחאי מע’ הרב כמוהר“ר נסים שמואל מדיני נר”ו וז"ל לשון של זהורית, אמר רב כל תלמיד וכו'.

לרבינו היו גם שתי אחיות, אשר בהן התפאר.

רבינו התגדל מילדותו על ברכי חכמים ורבנים מופרסמים וביחוד עם הגאון הגדול ראשון לציון מוהר“ר יצחק קובו זצ”ל². בין רבותיו היה גם הרב הגדול מוהר“ר יוסף נסים בורלא ז”ל שהיה ראב“ד בירושלם ונלב”ע בחודש סיון תרס"ג.

עוד בשחר טל ילדותו הראה אותות כשרונות נשגבים, מצוינים, בלתי מצוים כלל. בקיאותו הפליאה כל לב. וכל יודעים נבאו כי עתיד ילד זה להיות מגדולי ישראל, וכשרונו זה נתוסף ונשתלם מעת לעת ומפקידה לפקידה. וידיעותיו התעשרו גם בספרי הפוסקים ראשונים ואחרונים, ואפילו ספרי שו"ת וחידושי אחרוני האחרונים היו כמונחים בקופסיה.

חברתו ואשת בריתו העדינה מרת רבקה, היתה עוזרתו בכל דרכיו, התענתה בכל אשר התענה הוא, ובכל חליפות ימי צבאו על הארץ וגדודיו השתתפה כאשה כשרה, והיא נצרתהו כאישון בת עין עד רגעו האחרון.

בשנת תרי“ג בהיותו עול ימים, כמעט בימי הנערות, והוא לא ידע אף צורתא דמטבע, רחוק היה מכל שאון החיים והמונם, כי כל מעיניו היו תמיד בלמודיו וספריו, אז מת עליו הודו והדרו אביו הצדיק “צדיק חוץ לזמנו וחוץ למקומו” ונשאר הוא בעצמו בעולם הגדול נושא בעול הפרנסה לכלכל את רעיתו ואת אמו ושתי יתומות קטנות, והוא אז שקוע בעוני ודלות, באין לפניו כל פתח ומוצא למצוא לחמו בירושלם. אז היתה עליו עצת חכמי העדה ובראשם הגאון ראשון לציון כמוהר”ר חיים נסים אבולעפיא זצ"ל (רב חנ"א) שילך לקושטא הבירה, מקום שם קרוביו הגבירים החכמים אנשי שם נחתים, והם בטח לא יעזבוהו ולא יטשוהו.

ושומע לעצה היה החת“ם, ועוד בשנת מות אביו ז”ל העתיק דירתו לקושטא. קרוביו הגבירים, שני בני דודתו (אחות אמו), החכמים סי' יצחק ן' פשט וסי' יוסף ן' פשט (Ben Bachat) והחכם המרומם סי' נסים חיים קאריאו (שהעתיק אח"כ מושבו בחברון) ותלמידו החכם חיים שמואל נר ואמו הכבודה מ' מרים, כולם קבלוהו בכבוד³ “מפתם האכילוהו” “ויעשו לו בית, כסא ומנורה” ולחדרם הביאוהו, גם הרב ר' שלום ארגואיטי קבלהו בסבר פנים יפות.

בראשונה היה נחבא אל הכלים, וישם דרכו לחלק שעורים בכתב בבתי בעלי הבתים והיחידים, על ידי זה קרה לו מקרה רע כי נאבדו לו שני פליגוס כתבי יד, והוא לא שם לב, ורק אחרי שנדפס ספרו “מכתב לחזקיהו” מצא כי ע“י החסרון ההוא בא לו בלבול באחת הקושיות של מוהר”ץ חיות, ומצטדק כי ע"י נדודיו בשעוריו מבית לבית נעלמו ממנו כתבי ידו.

אבל לאט לאט החלו בני קושטא, שהיו אז ביניהם מגדולי התורה המפורסמים, להכיר ולהוקיר ערכו, וינשאוהו למעלה ראש, ורבים מרבני עיר הבירה היה להם לכבוד להשתעשע עמו בדברי תורה ולשמוע דעתו בכל דבר הקשה להם. בין הרבנים הנ“ל שהתרועעו עמו נמנו הרב רבי יום טוב הכהן, הרב רבי בכור אבולעפיא, הרב רבי דוד אלבוחיר, (שהוסיף לקוטים וציונים על דברי רבינו), הרב יעקב הלוי המכונה ג’יליבי, הרב העצום מיקירי ירושלים כמוה' אברהם אשר הלוי, הרב העצום יעקב אלפאנדארי, הרב אברהם אביגדור, הרב מאיר יעיש, הרב ר”ח מנחם, הרב ר“מ ב' חננאל, הרב נסים יעקב ב' דוד, הרב יעקב עלי, הרב ר' יוסף אלפאנדארי, הרב יצחק עקריש; וביחוד הביע ידידות ואהבה וקורא אותם “רב אחאי” למע”כ הרבנים ר' שלמה מחבר ס' מלאכת שלמה, החסיד ר' יצחק מנשה, ר' משה הלוי המכונה מירקאדו הלוי, ר' חיים נשיא, ר' יצחק גואיטע מחבר ספר שדה יצחק.

בין תלמידיו נמנו בעת ההיא החכמים ר' חיים שמואל נר, ר' נסים מתתיהו יאחיה, ור' נסים ן' ציון ן' פשט, ר' נסים יוסף אלנקוה (שנלב“ע בחיפה כ”ו אלול תרכ"ו).

בשנת תרכ"ב אנו מוצאים את רבינו בכפר ביגלאר־באשי בבית הגביר סי' חיים ישראל מירקאדו רומאנו בימי הפסח, ושמה מפלפל בפלפולי דאורייתא דחדי ביה קודשא בריך הוא.

בקושטא חלה רבינו מחלה עזה וקשה, מחלת השקרלטינה (בפי רבינו מחלת חברבורות אדמדמות שרקרקות), וכמעט שכנה דומה נפשו. ותודות להגביר החכם כה“ר יוסף הלוי מקושטא (שקבע דירתו אח"כ בברוסא) אשר עפ”י השתדלות הרב כמוהר"ר חיים אליה המכונה ג’יליבי נמר, הזיל כסף רב מכיסו “למאות ולאלפים” לרופאים ורפואות עד כי שלח ה' דברו וירפאהו.

מעט מעט התישב שמה רבינו, וישקוד על דלתי התורה והעבודה בהתמדה רבה, הציעו לפניו משרת הדיינות, אבל הוא לא אבה שמוע, ויעט בהם, כי נפשו חשקה בתורה לשמה, בכל זאת נראה כי טעם פעם אחת טעם הדיינות, כי אנחנו רואים את הגאון רי חיים פאלאג’י ז"ל מתאר את רבינו “החכם השלם הדיין המצויין בר אוריין ובר אבהן”, והוא היה אז פחות מבן שלשים שנה, אבל כנראה לא עמד טעמו זה הרבה ויסר מעליו משרת הדיינות ויהי רק מורה פרטי ומחלק שיעורין להצמאים לדבר ה', וישתלם ויתכלל בלמודי התלמוד והפוסקים וגם מחכמת הנסתר לא הניח ידו.

אז מסר לדפוס ספרו הנכבד “מכתב לחזקיהו” בעזר תלמידיו היקרים, וביחוד ע“י החכמים נסים יוסף אלנקוה, אברהם גבאי ב' שבתי ועזרא צבי ושמואל קמחי וסי' חיים פארדו רוקוס. ספרו נגמר בדפוס בשנת “מכתב חזקיהו” (תרכ"ח) בדפוס סי' בנציון בנימין רודיטי בעי”ת איזמיר.

הספר כולל איזה חידושים בששה סדרי משנה, וחידושי גפ"ת למס' ברכות וס' מועד, ושאלות ותשובות שונות.

בו מראה בקיאות עצומה אף בכל דברי האחרונים, וכשרונו העצום להבין דבר מתוך דבר, ולבנות יסודות ובנינים חדשים אשר לא שערום זולתו, ובו קנה לו שם גדול בין רבני טורקיאה, ושלוחותיו נטשו עברו ים.

בקושטא ישב כשלש עשרה שנה, אבל ראה כי לא זאת המנוחה ולא זאת המרגעה לאיש כמוהו, והישוב בעיר גדולה עולה ביוקר יתר מכפי כחו והכנסותיו, וזה מטריד אותו מלמודו. בשנת תרכ"ו בא לקושטא עשיר אחד מקרים לרגלי מסחרו, ואך החל להכיר את הצעיר החכם הזה, דבקה ונקשרה נפשו בנפשו, ויפצר בו לעזוב את קושטא ושאונה, והוא יענוד לראשו עטרת הרבנות במדינת קרים, מקום שם צרכי הכלכלה בזול, ושמה יוכל להיות שוקד על דלתי התורה, ושמה לפניו “קרקע בתולה” לחרוש חרישו ולניר ניר להגדיל תורה ולהאדירה.

דברי האיש הזה היו כמים קרים לנפש עיפה, לבו הטהור של החכם הצעיר הזה החל לפעם לקראת העתיד הנעים אשר צייר לפניו האיש ההוא, ובאזניו נכנסו הדברים כמו רננת בקר המבשרת אור וחיים, כי הן כבר ראה ונוכח גם הוא אשר לא קושטא היא מטרתו, כי שמה לא יוכל להתמיד בלמודו לפי חפצו ושיטתו, ומצבו החומרי שם איננו איתן כלל, וטרדות פרנסתו מבהלות אותו תמיד.

על כן, אין פלא, כי נעתר רבינו לדברי האיש ההוא להרחיק נדוד מארץ מולדתו, מקרוביו העשירים והחכמים, ולהיות בודד במועדיו בין הררי הטוירים כתורן בראש הר, וכשבולת בודדה במדבר ציה.

ויבא רבינו בשנת תרכ"ו לקראסנובזאר אשר במדינת קרים.

ומצבם הרוחני של אחינו “הקרימצקים” היה אז ברע מאד, נבערים היו מדעת התורה, פירקוביץ (אבן רש"ף) הקראי גזל מהם כל מחמודיהם מני קדם, וישלול מהם גם ספרי תורתם וכתבי ידיהם שהיו להם מימים עברו, אשר בהם התנחמו ובהם התפארו, ולא די לו להזיפן ההוא שפשט כילק על התמימים ההם למוץ זיום ורכושם הרוחני, עוד היה חפץ לצודם ברשתו ולהחליטם בתור “קראים”, למען הוכיח בזה קדמות עדתו, אם כי הם בעצמם, הקרימצקים, מחאו נגד זה ויצחקו לו ולחלומותיו. ובשנת תרכ"ג כאשר נסע פירקוביץ למסעו ירושלימה, וכמעט חשבו היהודים שם כי אפס המץ כלה שוד, שאפו רוח, ויתחזקו בלמוד התורה ובחיזוק היראה והעבודה, אפס כי היה חסר להם איש גדול מוציא ומביא, אשר ילך לפניהם ואשר ינחם בדרך הנכונה והישרה הרחוקה מהקצוות, קצה הבערות, והפרזת החופש והפריצות.

אז הופיע רבינו להיהודים הקרימצקים כמו מלאך מושיע, כמו רב חובל נאמן, קברניט מומחה, וכמובן שבענג מסרו את עצמם בידו לנהגם עפ"י רוחו וחפצו. בזרועות פתוחות קבלוהו, ועל כפים נטלוהו וישימוהו לראש ולקצין, ולגאון כל עדת קרים, על פיו יצאו ועל פיו יבאו, ובמשך שלש ושלשים שנה שהיה רועה עדת ישראל במדינת קרים לא שמענו כי היה לרבינו איזה צער או איזה סכסוך מצד מי שיהיה.

ואך מצא מצא לו רבינו שמה כר נרחב החל לשקוד על התורה אהובת נפשו ביתר שאת וביתר עוז, ולהשרישה עמוק עמוק בלב צאן מרעיתו, וישמח שמחה גדולה לראות כי הרחיב ה' לו, ומצא מנוח אשר ייטב לו, וכי בא אל מטרה אשר אשר (כתובבמקור) אליה היה שואף כל הימים להיות לומד ומלמד, עושה ומעשה, איש חי רב פעלים.

ויקדיש כל ימיו ליסד ישיבות, להרבות בתי אולפנא, וכרבי חייא בשעתו עשה השתדלויות נמרצות לעשות קבוצי תלמידים, ולהאהיב עליהם את התורה; ובנעם מדותיו המצוינות מאז, והליכותיו בקדש הנלבבות, קנה לו לב הכל לאהבה אותו וליראה אותו ולכבד אותו כבוד איש אלהים, ותהי גם בו הפעולה החוזרת, כי בה במדה שאהב הוא את זולתו, אהבו כלם אותו, עד כי מרחוק היה נדמה לנו כי הוא יחד את צאן מרעיתו התדבקו התלכדו כל כך כאיש אחד חברים, ולב אחד ונשמה אחת להם, ורוח החיה בתוכם היה רבינו.

בשנת תרכ“ט מת על רבינו בנו יחידו, ולזכרון מחמל נפשו חבר ספר יקר בשם “אור לי” (בג' חזקיאו מדיני עם הכולל) בהעלם שמו, כי רבינו החליט לבל יתפרסם שמו מפני רוב ענותנותו, אבל שלא ברצונו נשתרבבו בהספר איזה דברים המוכיחים כי ממנו יצאו הדברים כבושים, כי בסימן ע' בדברי הרב ר' יוסף ישעיה פונטרומילי נזכר “מכתב לחזקיה” וכן בדברי הרה”ג בעל כפי אהרן שמה בסי' קל“ג נזכר כזאת, והרבנים הגאונים מסכימי הספר מכנים אותו בשם הרב חמ”ה. וגם הוא מפרש שמה מקומו ב“קראסנו באזר”. הספר נדפס באיזמיר בשנת תרל"ג, כולל תשובות יקרות ופלפולי דאורייתא, כפי סגנון רבינו ושטתו ושליבותיו החרוזות בטוב טעם מפליאות הלב.

ויהי כאשר הניח ה' לו מסביב, אז שם לבו להחל הבנין הנהדר אשר שאף אליו תמיד בנין עדי עד, האשכל הנודע שהכל בו, האנציקלופדיה ההלכית אשר התלבשה בדמות ספרו הגדול “שדי חמד” אשר עד היום כבר נתפרסמו ממנו שמנה עשה כרכים גדולים⁴ והשאר עודם בכתובים.

בספרו זה ימצא המעיין הכל על נקלה, כל דין, כל הלכה נחוצה שרשיה, יסודותיה, ענפיה ופרחיה, מהתלמוד עד אחרון שבאחרונים הכל מסודר שמה, במשא ומתן, בשקליא וטריא ארוך ומפורש ושום שכל, כי עין רבינו הטהורה הכל ראתה, הכל שזפה, כל הספרים השאלות והתשובות אשר שם יש בנידון אותה ההלכה, הכל עברו כבני מרון תחת בקורת עינו החדה ושכלו הישר, ויאסוף אל ילקוטו מיטב חלביהם ויערכם בסדר נכון מרהיב עין⁵.

בספרו זה קנה לו שם עולם, כל גדולי רבני הדור ראו, כי שמה בין הררי מגור וסלעי עד, בין הרי הטוירים הגדולים והגבוהים, שמה במקום נשכח מני רגל תופשי התורה, זה מאות בשנים, שמה מאיר כעת אור לישרים, אור נוגה המפיץ לארץ ולדרים עליה, ועד מהרה החלו לבוא אליו בכתובים גדולי רוסיא ואונגריא, מצפון אפריקא וממזרח אסיא, לשאת ולתת עמו, וכמו לשולחני מפורסם הריצו כולם מעותיהם, שאלותיהם ותשובותיהם, בבקשה לחוות דעתו ולהביע הכרעתו, וספרו “שדי חמד” נהיה כל כך מפורסם, עד כי למעין ישיתוהו עתה רבים מרבנינו לפסוק מתוכו הדין כמו מפוסק ידוע ומפורסם מכבר, ודעתו החלה להיות מכרעת גם בדברים הכי נשגבים. וכמעט אין מורה הוראה רב ודין שלא ימצא הספר “שדי חמד” בארון ספריו.

במשך הזמן הזה הכירו בני הדור את ערכו האמתי של תלמיד חכם צנוע ועניו זה, כי מלבד שהוא גאון ההלכה, הבקי המצוין, מלבד כל זה, והאיש חזקיאו מדיני הוא גם עניו מאד, בעל מזג טוב, ובעל מדות תרומיות אשר היו לנס, ובתאר “צדיק וקדוש” התפרסם בכל קצוי ארץ, וכשהיו מזכירים “הצדיק הקרימי”, או “הצדיק הקרסנובזרי”, כבר היו מבינים הכל למי מכונים, ורבים מרבנינו וגבירינו, חכמים וחוקרים היה להם לזכות ולכבוד כאשר התכבדו לראות פניו הטהורים ולהשתעשע עמו איזה שעות, גם אדירי החכמה כמו הרכבי וחוואלסאן, אשר שעו הרבה במצב יהודי קרים ותולדותיהם, בשימם מעיינם במציאות פירקוביץ וזיופיו, מצאו להם לנכון לרדת אל מקום שבת רבינו להתענג על זיו פניו, ולדבר עמו פה אל פה, וירבו להללו ולשבחו ולפרסם טיבו של אותו צדיק ברבים.

אחד מגדולי השרים העליונים במלכות כבדהו לבקרהו בביתו, יחד עם שר הפלך, לרגל איזה מלשינות שהלשינו לפניו על רבינו, אשר יתגורר בתעודת ממשלה זרה, שר הפלך הצטדק בפני שרי הסינאט כי לבו לא יתנהו לנגוע לרעה באיש האלקים הזה, המצטיין במדותיו היקרות, ואשר באור פניו לכל עדתו אור וחיים, השר ההוא התפעל מאד למשמע אזניו, ויחליט לבקר בעצמו את הרב בביתו, בלוית שר הפלך, ולתהות על קנקנו. כאשר נכנסו שני השרים לבית רבינו, היה אז רבינו יושב שחוח על גבי אחד הספרים התלמודיים אשר העמיק להגות בו, ומראהו היה אז נאוה מאד, מלא הדר, בטוהר בגדיו הנקיים, ופניו המאירים, ולבנת זקנו התנוצץ בינות הספרים המאליפים שהיו עוטרים אותו מסביב, רבינו מרוב הגות וחשוב לא הרגיש בכניסתם של השרים, ושניהם עמדו משתהים ומחרישים לדעת האם לבני אדם הוא או למלאכי מרום⁶ או לאחד משרידי הקדמונים. בעוד רגע, והרב הרים ראשו, וירא לתמהונו שני שרים שעמדו על גבו, את האחד הכיר תיכף לשר הפלך, ומהכנעתו של זה לפני השני הבין כי אחד מגדולי המלכות לפניו, ויקבלם בסבר פנים בהירים ובהבעת רצון וכבוד, ענות חן ותומת צדק, עד כי השרים לא יכלו די התפלא על החזיון הנפלא אשר לפניהם, אז נגש אליו השר, ויהדק כף רבינו בכפו, ויאמר לו, אל תירא, אדוני הרב, אנכי אמליץ בעדך לפני הוד מלכנו, למען תוכל לגור בכל רחבי ארצנו באין מכלים דבר. וכן היה. כי בא לו רשיון מיוחד מהסינאט הקיסרי על זה.

גדולי עשירי רוסיא, בראותם כי הוא מנער כפיו מקבל מתנת כסף, ובחפצם מאד להנותו ולתמכו, החלו להמנות על ספריו, ועוד התחרו כל אחד להשאיל או לתת לו במתנה ממיטב הספרים אשר בספרותנו התלמודית, חדשים גם ישנים, למען יהיה לו די חומר לבנין ספר הגדול. בין העשירים ההם הצטיינו ביחוד הגבירים ר' דוד יצחק פינקעלשטיין מביאליסטאק שבא אח“כ לעיה”ק ת“ו, הרה”ג ר' חיים יעקב (וועליז), ור' משולם זלמן (וורשא), ורבינו רשם על כל אחד מהספרים איזהו שאול, וממי הוא שאול, ואיזהו קנין כספו, או שקיבל במתנה שלא ע"מ להחזיר⁷.

כה בלה רבינו ימיו כמי השלוח ההולכים לאט, בשקידה על התורה, בהפצת מעינותיו חוצה, בהטבת המדות, לא רדף אחרי התפנוקים, בצע כסף לא אהב, ולוא אך הגה איזה נטיה לזה, כי אז היה יכול להתעשר ממש, כי אהבת בני ישראל אל רבינו זה בכל מקום שהם, היתה חזקה ועזה, והיה להם לכבוד לוא נאות לקבל מידם איזו מתת כסף או מתנה אחרת, אבל הוא נער חצנו מכל דבר, וישנא מתנות⁸, וכל אשר היה בא לידו היה מחלק ללומדי תורה ולחיזוק הישיבות, גם את בנותיו השתדל להשיא לא לאילי כסף או מיוחסי עם, כי אם דוקא לאלה אשר הכירם ליראי ה' נאמני ארץ אשר הבטיחוהו להתחזק בתורת ה', והוא בעצמו השתדל להעלותם בגרם מעלות התורה, בתפארת אדם, ומכל שכן את תלמידיו הוקיר מפז. בין נכבדי תלמידיו נמנו הגבירים האחים לבית פסח בקרסנובאזר ולבית ברוך בקרשט.

בשנת תרנ"ט החליט רבינו לעזוב את ארץ נודו ומכורתו, ולשוב אל אדמת הקדש, ארץ מולדתו⁹.

הגביר ר' דוד יצחק פינקלשטיין הציע לפניו כמה פעמים כי יחדיו יסעו אל ארץ הקדש על הוצאותיו כיד העשירים, אבל אח“כ הסתבך הגביר הנ”ל במשפטו עם השר פאן קליינגילס על דבר המעינות המינרלים בטשינסטיכאוו, ועל כן לא אסתייעא מלתא, ויסע הרב לבדו, הוא ואשתו ואחד מתלמידיו מר אברהם אשכנזי עמו, ויעל ויבא ירושלימה.

פה נתקבל בכבוד והדר כראוי לאדם גדול כזה. זקני הדור שהיו מכירים אותו מילדותו התפלאו עד כמה השקידה עושה, וישתאו אל הארז הגדול הזה המשפיל עצמו כאזוב קיר, אם כי עפיה שפיר ואינביה שגיא.

מה מאד שמח רבינו להתבונן על הקדמה הגדולה שעשתה ירושלים מאז לכתו ממנה עד היום הזה, במשך ארבעים ושש שנים, כמעט יובל שלם, בשעה שהיה הוא בירושלים היתה עודנה בשממותה וחרבנה, בכל רחובותיה היה ילל ישמון, גלי אשפה היו ממלאים כל חצרותיה, בתיה היו שפלים, ואם כלל בני ירושלים היה אז בשפל המדרגה, על אחת כמה וכמה מצב בני עמנו המעטים מאד, בלי בתי צבור, באין בתי חסד ומפעלי צדקה, ומה מקולקלים היו אז הדרכים, ומשער יפו והלאה, שער הגיא, היו תלי תלים של ערמות עפר, והיה פחד לההולך שמה יחידי, ועתה, אחרי כיובל שנים מה רב ההבדל, ירושלם התנערה מעפרה ומשממותה, שוקים חדשים, דרכים חדשים רחובות חדשים, פרורים חדשים אשר רובם מבני ישראל, מספר בני עמנו, בן פורת יוסף, עלה על מספר שאר כל התושבים, וכמה בתי חסד נפלאים מתנוססים בחוצות ירושלם בכל עבר ופנה. הכרכרות מתקשקשות בחוצות, קול מסלת הברזל מצפצף וישיר שיר תקוה, מבשר אור, ישע, חיים, פרנסה, ובכל מקום אשר העיף רבינו עינו עליו כמעט לא הכירהו, כמו עולם חדש נפתח לפניו, כגן אלקים, ומה מאד עלץ לב צדיק זה על כלל אלה.

במשך היותו בירושלם, נוכח לדעת כי לא פה המנוחה לאיש שוקט בטבעו כמוהו, פה רבו העדות והמפלגות, המריבות מצויות בעוה“ר והמחלוקיות קרובות, והוא שלוה אותה נפשו, למען יוכל לבלות גם טפחות ימי חייו בתורה ועבודה, לבל תבייש חלילה זקנותו את ילדותו, כי על כן קבל ברצון הצעת קרובו ומיודעו הישיש החכם סי' נסים קאריאו ז”ל (הנזכר לעיל) לקבוע ישיבתו בחברון מקום שם הישוב קטן ומצער, וע"כ הוא מקום מנוחה לאיש שואף מנוחת ושלות השקט.

אבל גם שם לא הונח לו, כי רבני העיר הגאון הצדיק רבי אליהו מני זצ“ל, ואחריו הגאון רבי רחמים יוסף פראנקו זצ”ל (מחבר ספר “שערי רחמים שו”ת ח“א וח”ב) שבקו חיים לכל חי, וחכמי העדה נתנו עיניהם ברבינו לתת עליו עול הרבנות, ויפצרו בו עד בוש, באמרם לו, כי בידו עתה להרים את חברון מעפר שפלותה ולהרבות ישובה, וירא כי לא יכול להם, ויאות להעתר ולקבל עליו להיות “חכם באשי” וראש הרבנים בחברון, ומשרתו נתקיימה גם מהממשלה יר“ה, אבל התנה מראש לבל יטרידוהו מלמודו, וע”כ קבל עליו הרה“ג כמוה”ר סלימאן מני ז“ל האבד”ק חברון שהוא יהיה סופרו ומזכירו הנאמן, למען יקל הוא מעליו המשא הכבד הזה.

ראשית מעשהו היה ליסד ישיבה בחברון. קטנה היתה הישיבה בלי שם מיוחד, כי למה לה שם, אחרי אשר אין תכליתה לקבל כסף, כי אם היא כעין קבוץ תלמידים מובחרים של העיר, מובהקים בתורה ויראי ה', ורבינו היה מגיד לפניהם שיעורים שונים יום יום, והיו תלמידיו מתרבים מיום ליום, ומחבבים דבריו, ומוקירים תורתו, ומחקים אחרי מדותיו, ועל ידי זה הגדיל תורה והאדירה בחברון, וישמח מאד כי עמלו עשה פרי ישוה לו.

גם קבע שעורים לבעלי בתים לכל אחד הראוי לו, וגם הוא השתתף בהם, למען חזק את הלבבות. פעם אחת הייתי עד ראיה איך רבינו משתתתף בקריאת “מעם־לועז”¹⁰ בכל יום במשך שעה אחת בין מנחה לערבית, אחד מבעלי הבתים היה מקריא וכל העם עונים אחריהם, וגם רבינו בתוכם. על תמיהתי הסביר לי הרב כי אם הוא ינהוג בזה קלות ראש אז תתבטל חשיבות הלמוד גם בעיני ההמונים.

וכמו בני יהודה דגליין מסכתא השתדל הוא לא להתבודד באהלו דוקא, כי הרביץ תורה להקים תלמידים נוצרי תורה ויחבב את התורה על לומדיה ותומכיה, ולהתחזק להסיר מעל דרך התורה את המכשולים והברקנים, ועל כן כאשר חפצה “חברת כל ישראל חברים” ליסד בית ספר גם בחברון, ורבינו ראה בזה סכנה להתורה, באמרו כי חברון מתוך שהוא קטנה, ונעריה מעטים, והיה כי ילכו כלם לביה“ס אז תורה מה תהא עליה, אז התאזר כארי ויעמוד כצר להחפץ הזה, ואם כי כמעט יד כל חו”ר העיר היו בזה ליסד ביה“ס, לא ניחת מהם, ולא נשא פנים להם, ולא החניפם, ואמר להם כי ביד חזקה ימלוך עליהם, ויכריחם לבלתי סור מדבריו, ותעצומותיו עמדו לו להפריע מחשבת חכי”ח לבטלה. לעת עתה, כליל.

ביום ז' חשון תרס"ה חגג רבינו חג השבעים ליום הולדתו, הדגלים לא נפנפו, הטלגרם שקם במכונו, וחוטיו היו שלוים בהכוסות הלבנות אשר על העמודים, כי אם חג צנוע היה חג המולד של רבינו, ורק בחוג תלמידיו שתו כוסות יין לחיי רבינו, ולא ידעו כי האורב להם מחדר.

כי אחרי איזה שבועות ורבינו נפל למשכב, בני ירושלם ובני חברון עשו כל מצדקי דאפשר להחיש לרבינו העזרה הנחוצה, לא חסו על כל מין הוצאה, וישלחו רופאים ורפואות מירושלם בסכומים מרובים, וביחוד הצטיין בזה בית החולים הכללי “משגב לדך” אשר הרבה בהוצאות כדי להושיט עזרה לרבינו, ומגדולי העיר והמחוזות נסעו תמיד לבקר את רבינו, ואת כולם קבל בסבר פנים יפות ונעימות כדרכו תמיד בקדש.

גם בימי מחלתו היותר קשים הצטיין רבינו בנקיותו, בהתאפקותו לבלתי צער את סביביו, לבלתי האנח ולבלתי הראות אותות יאוש, עד כי כלם אמרו, אין זה כי אם איש אלקים קדוש ואף בשעות שהיה גוסס, עיניו התהפכו וגויתו החל להתקרר, בכל זאת אך באה שעת התפלה, והנה קם הרב ויתעורר וישעל, ויבקש מים לנטילה, ויקפיד על הנקיות, וילבישוהו טליתו ויהדק תפליו, ויתפלל מלה במלה מראש ועד סוף¹¹ הפעם נפל ראשו על הכר וגרונו החל מגרגר ומחרחר, כן קרה ימים רבים חליפות עד כי נלאו הרופאים לגהות לו מזור וכחותיו עזבוהו.

וביום ערב שבת, וערב חנוכה, בשנת תרס"ה, אחרי הצהרים, עת רצה עם ישראל להאיר נר שלום, נר השבת, ונר הנצח, נר החנוכה, – אז כבה נר המערבי, ורבינו חיים חזקיאו מדיני עלה השמימה.

מפני החנוכה לא יכלו להספידו כהלכה, וסימן טוב הוא לת"ח שלא נספד כהלכה. אולם אחרי החנוכה ביום הראשון ג' טבת החלו להספידו בכל הקהלות הקדושות בכל בתי החסד ובכל בתי אולפנא, וכל חוצות העיר לבשו אבל במודעות שחורות.

ד. מאמרים ורשימות

מאת

חיים מיכל מיכלין

---

הכיבוש והחילוק

מאת

חיים מיכל מיכלין

התעורר בי ספק, אם חלוקת הארץ לשבטי־י־ה, שהיתה ע“פ גורל, ובאורים ותומים, וגם בשומא וכספים (ב“ב קכ”ב.), היתה מוכרחת לדורות, או שהיתה חובה רק לזמן הכיבוש והחילוק הראשון של יהושע, ואחרי שהשבטים הותרו לבא זה בזה, אפשר שגם החלוקה ירדה מחשיבותה, ולוא למשל, היתה הסכמה בין שני שבטים, להחליף ביניהם חלקיהם בארץ אפשר שלא היו מונעים אותם ע”פ דין, אע“פ שהדבר נוגע גם ליובל שאם אין השבטים במקומן או שהם מעורבין זה בזה, אז אין יובל “לכל יושביה” (ויקרא כ"ה) “משגלה שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט המנשי בטלו יובלות, שנאמר וקראתם דרור בארץ לכל יושביה”, בזמן שכל יושביה עליה, יכול היו עליה והם מעורבין שבט בנימין ביהודה, ושבט יהודה בבנימין, (ולפי גרסת רבנו גרשום: מעורבין בחלוקת שבט יהודה ובנימין) יהא יובל נוהג, ת”ל לכל יושביה בזמן שיושבין כתיקונן, ולא בזמן שהן מעורבין" (ערכין ל"ג). ואע“ג שלא מצינו עד גלות השבטים שום שנוי בחלוקה, אבל ערבוביא כבר שררה בזה, הן ע”י עצם בטול האזהרה של “לא תסוב נחלה”, והן מה שמצינו כי יהודה ושמעון היו להם ערים משותפות. ואע"פ שגם אחרי גלות עשרת השבטים נשארו שרידי שבטים איש על מקומו, בכל זאת בכל משך קיומו של הבית השני אין אנו מוצאים שהתחשבו עם חלוקת השבטים, וביחוד בזמן עזרא ונחמיה, וחלוקות אחרות לגמרי אנו מוצאים בהתקופות המאוחרות כמו שלוש ארצות כו' וכו'.

ובעז“ה בזמן הגאולה העתידה, ואליהו יבא לקרב הרחוקים ויברר לנו יחסי השבטים, האם נצטרך אז לדיק ולהשיב השבטים איש על מקומו, או בכלל יתבטלו הבדלי השבטים, ומה יהיה אז תפקידו של לוי? ובכל הקושי להחליט כי יש אפשרות לחלוקת השבטים להתבטל, אחרי שכבר היתה מנובאת מראש ע”י יעקב אבינו ע“ה וגם ע”י משה רבינו ע“ה בצואותיהם, בכל זאת הלא אנחנו מוצאים שנוים יסודיים בזה גם בנבואת יחזקאל, אשר ממנה משמע אמנם כי החלוקה תהיה לפי השבטים, אבל שבט יוסף יקבל רק חלק אחד במקום שנים שהיו לו בחלוקה הראשונה, וגם שבט לוי ישתתף בהחלוקה ההיא ויעוין בסוגיא דב”ב קכ“ע ע”א שלא נתבררה לי כל צרכה.

ואם כי ירושלם לא נתחלקה לשבטים בכ“ז הלא המזבח היה בחלקו של טורף, מפני היעוד של משה “ובין כתפיו שכן”, וגם בית ק”ק היה בחלקו (עי' יומא י“ב ע”א ובסוטה ל“ד ע”א ברש“י וכן גם בזבחים קי”ח: בשלושה מקומות שרתה שכינה על ישראל בשילה ונוב וגבעון ובית עולמים, ובכולן לא שרתה אלא בחלקו של בנימין וכו'), ולפי חז“ל בזבחים צריך תמיד שיהיה המקדש, בחלקו של בנימין, כי כן דרשו שם: תניא חופף עליו במקדש ראשון, כל היום במקדש שני, ובין כתיפיו שכן אלו ימות המשיח, ובספרי נתנו טעם לזה מפני שכל השבטים נולדו בחו”ל והוא נולד באר“י, ויש עוד טעמים לזה מפני שלא היה במכירתו של יוסף, ומפני שלא השתחוה לעשו, ואם החלוקה תתבטל, אז אפשר שחלק זה יפול לשבט אחר. ואולי לא השם הוא העיקר, אלא המקום, וכיון שהיה שייך פעם לשבט זה שוב הוא נקרא תמיד על שמו אף כי יעבור ליד אחר וצע”ג.

ומה יהיה אז דין הלויים? כי עדיין לא מבורר לי בכלל פרטי האיסור הזה על שבט לוי מליטול חלק בארץ כנען, אם הוא רק על כללות השבט, או על כל פרט ופרט, בהקש אל הביזה אשר בה לוקה כל בן לוי בפרט הלוקח חלק בביזה (יש חולקין ע“ז, מפני שהוא לאו הניתן לחשבון עיין חינוך תקי”ד) כי שניהם ממקרא אחד אנו למדים, “לא יהיה לכהנים הלויים כל שבט לוי חלק ונחלה וגו'” (דברים י"ח א') “חלק” זו ביזה, “נחלה” זו נחלת הארץ (ספרי), וז“ל הרמב”ם (ה' שמיטה פי“ג ה”י) כל שבט לוי מוזהרין שלא ינחלו בארץ כנען, וכן הם מוזהרין שלא יטלו חלק בביזה, בשעה שכובשין את הערים וכו' ובן לוי או וכו' לוקה ואם וכו' מעבירין אותו ממנה עכ"ל, האם כל זה הוא לדורות, או רק בשעת הכיבוש והחילוק הראשון, כי הלא אנו מוצאים אשר הלויים והכהנים כן ירשו נחלות מאבי אמם, כמו פנחס שנשא אשה וירשה (ב“ב קי”א).

הרמב“ם אומר הלאה (הי"א) נראה לי שאין הדברים אמורים אלא בארץ שנכרתה עליה ברית לאברהם ליצחק וליעקב וירשוה בניהם ונתחלקה להם, אבל שאר הארצות שכובש מלך ממלכי ישראל, הכהנים והלויים באותן הארצות, כשאר ישראל עכ”ל (עיין בהשגת הראב“ד שעליה אמר הרדב”ז, שהוא חושד בהגהה זו שלא יצאה מפי קדשו של הראב“ד ז”ל). מזה נראה כי דעת הרמב“ם אשר בשאר הארצות יש ללויים חלק, אבל לא באר”י אף לדורות, גם זה מובן שבשאר הארצות לא כיון הרמב“ם אל כיבוש סוריא ע”י דוד ששם באמת היה חלק ללויים מפני שתרו“מ הוא שם רק מדרבנן, כי סוריא נכבשה לפני א”י, וע“כ אינה נכנסת בדיני א”י, ולפי חז“ל עשה בזה דוד שלא כהוגן, באמרם ז”ל (ספרי סוף עקב וכן בילקוט) א“ל הקב”ה לדוד עד שאתה כובש אפרכיות רחוקות, כבוש אפרכיות שלך. גם בסוטה מ“ד: אמר רבא מלחמת יהושע לכיבוש דברי הכל חובה, מלחמת דוד להרוחה ד”ה רשות, אבל סו“ס זה מתנגד למה שדרשו בספרי, על הכתוב “כל מקום אשר תדרוך כף רגליך”, שכל מקום שיכבשו ישראל אחרי שיכבשו את א”י, שלהם יהיה, ויהיה דינו כא“י לכל המצוות, מגז”ש של יהיה יהיה. ועיין ב“ב נ”ו ששם איתמר א“ר יהודה וכו' כל שהראה לו הקב”ה למשה חייב במעשר, לאופי מאי, לאפוקי קיני וקניזי וקדמוני, ופירש הרשב“ם ז”ל: שלא יתחייבו במעשר לע“ל כשיחזירום לנו, א”נ אם כבשו ישראל מהם אחרי מות יהושע, כולם פטורין מן המעשר, וזה כדברי הרמב"ם אבל בניגוד להספרי.

והנה ידוע ששבט לוי זכה במעשר מפני שתי סבות: א) מפני שירותו בקודש, ב) מפני שלא נטל חלק בארץ, ואולי בזה תלוי גם הדין, אם יקח חלק בארצות נוספות, שאם מפני עבודתו בקודש, שייך גם שיקח מעשר שמה, ואם מפני שלא נטל חלק בארץ, אין לזה שייכות, בנוגע לארצות שנתוספו אח“כ, והרמב”ם אומר מפורש (שם הי"ב) ולמה לא זכה לוי בנחלת א“י ובביזתה עם אחיו, מפני שהובדל לעבוד את השם וכו' יעו”ש באורך דבריו.

ובכן נסכם שאלתנו: א) האם מותר היה לשבט אחד, להחליף חלקו עם שבט אחר? אף אם עי"ז יתבטל דין היובל, אחרי שהותרו השבטים לבא זה בזה, והיאך יסודר הדבר בזמן הגאולה העתידה? ב) האם גם לעתיד לבא יהיה הבדל בין השבטים ג) ומה יהי תפקידם של הלויים אז? (בספרי על הכתוב “ולבני לוי נתתי כל מעשר בישראל לנחלה” מה נחלה אינה משתנה מקומה אף מע"ר אינו משתנה ממקומו).

* * * *

הנה נא הואלתי לשאול עוד שאלה קטנה:

אמרו בספרי (סוף פ' עקב) “ושמתם את דברי וגו', אמר להם הקב”ה לישראל, אע“פ שאני מגלה אתכם מן הארץ לחו”ל אעפ“כ היו מצויינים במצוות, כדי שכשאתם חוזרים לא יהיו לכם כחדשים”. לכאורה הייתי אומר שהכונה בזה על מצוות התלויות בארץ, שהתורה מיעצת לבני ישראל אשר בעת שיתרשלו מן המצוות ויהיו בגלות, שישמרו גם שם את המצוות, כדי שבשובם לא“י לא יהיו בעיניהם כחדשים, אבל הספרי שמה ממשיך ואומר אחרת: “ושמתם” זו תורה “וקשרתם” אלו תפלין, אין לי אלא תפילין ות”ת, שאר מצוות מנין? הרי אתה דן לא ראי תפילין, וכו', הצד השוה שבהן שאינן תלויות בארץ, ונוהגות בארץ ובחו“ל, אף כל מצוות הגוף שאינן תלויות בארץ נוהגות בארץ ובחו”ל. ע“כ. כלפי לייא? אם מדברים אנו על מצוות הגוף, שנוהגות בארץ ובחו”ל, למה לן הטעם כדי שלא יהיו אצלם כחדשים, הלא החיוב חל לקיים המצוות גם מצד עצמן, ומצוה לישב.

* * * *

והיות כי הנני שרוי כעת בפתח־תקוה, מחוסר הספרים הנחוצים לחקירה הזאת, וגם מפני זקנותי וחולשתי, קשה לי להאריך בזה, כראוי, ולכן הנני מציע את השאלה לפני הקבוץ החשוב של תלמידי חכמים שהתרכז בפתח־תקוה, במוסד “בית מדרש לתורת א”י“, והמורכב מסלתן ושמנן של ישיבות שונות, כמו הישיבה בסלובודקה וחברון ועוד ישיבות. מהם עלויים מצוינים ומופלגים בתורה ובבקיאות והם הקדישו עצמם, להתעסק בלבון ההלכות, וכל הענינים הנוגעים לארצנו הקדושה. אשריהם ומה טוב חלקם, אשר הציבו להם יד, באם המושבות פתח־תקוה, מקום שם מתרכזים כל עניני המושבות, ושם צצות וצומחות תמיד שאלות שונות, הנוגעות להלכה ולמעשה, שאלות די מסובכות, אשר לפעמים גם רב גדול בישראל מתקשה בפתרונן ובהתרתן, ומרוצה הוא אם הוא מוצא לו עוזרים בחבר החכמים הנזכרים, ועוד יתרה עשו, הם התחילו לפרסם קובץ תורני בשם “תורת הארץ” אשר בו הם מביאים לפרסום גדול, כל השאלות הבאות לפניהם, וחז”ל אמרו אין תורה כתורת א“י, כי הלמוד על אתר במקום הקודש, הוא יותר מוצלח ומזוקק מאשר בארצות הגולה, כי אין דומה שמיעה לראיה, וכמאמרם ז”ל וראיתם וזכרתם ועשיתם, ראיה מביאה לידי זכירה, וזכירה מביאה לידי עשיה (מנחות מ"ג).

היו אמנם כמה פעמים בירושלים ת“ו התעוררויות שונות בנוגע להלכות התלויות בארץ, היתה פעם התעוררות להקרבת קרבנות, וביחוד קרבן פסח, אשר אצלו טומאה דחויה או הותרה, ומסורה היתה אשר אילו הצלחנו להקריב את הפסח הראשון על הר המוריה, כי אז היתה הגאולה מתקרבת יותר. המעורר העיקרי לדבר הזה, היה היהודי האמיתי, הקנאי לדבר השם, בעמח”ס “לב העברי”, מחצרם של הרבנים מגריידיץ ומבילוגרד בזמנם.

שוב היתה התעוררות לשמירת המקדש ע“י משמרות מתחלפות אצל הר הבית, המעורר הראשי היה הרב המקובל מו”ה העשיל געלבשטין זצ“ל, שחבר למטרה זו שני חלקים ממחברתו “משכנות ישראל” ושם מביא גם שזכה לידי מופתים גלויים, וע”ז קיבל עליו קפידת הגאון הג' מוהרי“ל דיסקין זצלל”ה.

בזמן האחרון אחרי המלחמה נוסדה למטרה זו, ישיבה בשם תורת כהנים, שהקדישה עצמה לעסק זה, של עבודת הכהנים והלויים, ותשאף גם ליסד תזמורת קדושה, עם כל הכלים האפשרים, בהתאם לכלי שיר של הלוים ואמרה לחדור לתוך ניגוניהם הקדושים ונצוחם על כלים מכלים שונים, איני יודע אם הישיבה הזאת עודה קימת, ועד כמה הצליחה במטרתה.

בזמן היותר אחרון ידעתי כי בישיבת מרכז הרב של הגאון הגדול מוהרא“י קוק שליט”א, נקבעו שיעורים מיוחדים להלכות התלויות בארץ.

אבל שונה הוא הקבוץ היקר והנכבד שבפתח־תקוה, שהוא כולו קודש אך למטרה זו, ומעולם לא נצחני אלא בעל מלאכה אחת, אמר החכם, ומובטחני שבזמן הזה אשר ההופעה האלקית מכרזת, פנו דרך, ישרו מסילה לאלקנו, יסוד קבוץ כזה הוא דבר בעתו שבעזר השם עשה יעשה והצלח יצליח, לעלות בשלב המעלות במסילה העולה בית א־ל, ועיני כולנו תחזינה בשוב השם שיבת ציון, ונוה הקודש יהיה בנוי על תילו בב"א.

תשובת “בימ”ד לתורת א“י” לשאלת כיבוש וחילוק

א) בנידון, אם אחר חלוקת הארץ יש היתר לשבטים להחליף חלקיהם: נ“ל, דחילוף הוי כמכירה דהדין עד היובל, ודוקא כי ימוך היינו, שהעני, כדמפורש בספרא (בהר כ“א פסוק כ”ה) וברמב”ם פי“א ח' שמיטה ויובל הכ”ג, ואם מחליפין לצמיתות עוברין שניהם על האיסור לא תמכר לצמיתות ואין מועיל החילוף רק עד היובל (ברמב“ם שם ה”א).

ב) בנידון אם החליפו זה עם זה חלקיהם. אם מקרי השבטים מעורבין ובטל דין יובל, מבואר במהר“א פולדא. ובפ”מ שביעית פ“י ה”ב שהעיקר תלוי אם השבטים מעורבין זה בזה ואין ניכר כל שבט בפ“ע, אבל אין תלוי בחליפת מקמותיהם, וכן מוכה מלשון הרמב”ם פ“י ה”ח.

ג) בנידון היאך יהיה חלוקת הארץ לע“ל, אם תשאר על חלוקה הקודמת או לא דמפורש בגמרא (ב“ב קכ”ב ע"א) דלעתיד תהיה חלוקה אחרת, ע”י הקב“ה בעצמו, ולא כמו שהיתה הקודמת שהיו מעורבין החלקים זה בזה, ולא היה לכלל שבט רצועה ישרה אבל בחלוקה העתידה תתחלק הארץ לי”ג רצועות ישרות, לכל שבט וחלק הי“ג למשיח צדקנו, וכן הובא בספר כפתור פרח פ”י עיי“ש, ועיין בספרי האזינו ל”ב, על הפסוק “ד' בדד ינחנו”.

ד) ובנידון מקום מקדשנו אם יהיה בחלקו של בנימין: מבואר מכל המקומות שהביא כת“ר שיהיה בחלקו של בנימין, ועיין בחידושי הרש”ש ב“ב קכ”ב ד“ה ואגב וכו'. שהעיר על דבר רש”י יחזקאל מ“ח ח', ושם כ”א עיי"ש.

ה) בשאלתו אם ללויים יהיה חלק בארץ לע“ל: מבואר בב”ב קכ“ב, לפירוש הרשב”ם ד“ה ועוד תניא: ובשיטת התוספות ד”ה ואידך: ששבט לוי יטלו חלק לע“ל, מהא דמביא הגמרא “שער לוי אחד” ואפרים ומנשה יטלו רק חלק אחד כמו שכתוב “שער יוסף אחד”, וכן הביא הסמ”ג לאוין רע“ו, שלעתיד יטול שבט לוי חלק בארץ מגמרא ב”ב הנ“ל ועיין רש”י דברים י“ח וז”ל: ובספרי דרשו, “ונחלה לא יהיה לו” זו נחלה שאר ו“בקרב אחיו” זו נחלת חמשה, ואיני יודע מהי ונ“ל שארץ כנען מעבר הירדן ואילן, נקראת ארץ חמשה עממין ונחלת שאר, לרבות קיני וקנזי וקדמוני, עכ”ל. מבואר מפורש רש“י בספרי, דגם בארץ קיני וקנזי וקדמוני, לא יטול שבט לוי חלק, וזה לע”ל דעכשו לא נתן לנו אלא ז' אומות, כמש“כ רש”י בפר, לך לך ט“ו י”ט עיי“ש, אכן ר' קלונימוס והרמב”ן לא פירשו כפירוש רש“י, ולפי פירושם אין ראיה מכאן לזה, אבל כפי רש”י מפורש, בספרי פ' קרח י“ח כ”ד, “על כן אמרתי להם בתוך בני ישראל ולא ינחלו נחלה” לפי שנאמר ונשל גוים רבים מלפניך, אבל קיני וקניזי וקדמוני לא שמענו, ת“ל אמרתי להם להזהיר בי”ד על כך ע“כ, ועיין בפירוש המלבי”ם. מפורש כאן, דמשלש אומות אלו שננחל לעתיד ג“כ לא יהיה ללוי חלק בזה ושיטת הרמב”ם לא מבואר אם לעתיד יהיה ללוי חלק בארץ או לא, ונ“ל דהנה הרמב”ם במצוה קפ“ג כתב: היא שצונו לתת ללויים ערים לשבת, כי אין להם חלק ונחלה בארץ וכו' ע”כ, מוכח דערי הלוים הם חלף נחלתם ולפי זה אם יהיה להם חלק ונחלה בארץ לעתיד, לא יהיה להם הערים האלה לנחלה, והרמב“ם פוסק בפי”ג משמיטה ויובל ה“א דלעתיד יוסיפו ערי מקלט אחרות וכולם ללוים, א”כ ראיה מזה, דלא יהיה להם חלק לע“ל בארץ, וכמו שמפורש בספרי, ועיין ברמב”ם בפי“ג משמיטה ויובל ה”ז: כהנים ולויים שמכור משדה עריהם או בית מבתי ערי חומה שלהם, אין גואלין כסדר הזה וכו‘, וגואלין כ“ז שירצו, שנאמר “גאולת עולם תהיה ללוים” ע”כ, ועיין בשס ערכין ל“ג ע”ב דהקשו ערי חומה היכי משכחת בלויים, ומשני עיי“ש ובאופן זה פוסק הרמב”ם דין זה לעתיד, ועיין במנ“ח מצווה ש”מ, שכתב: וערי הלויים היינו מ“ח עיר שנתנו להם בא”י חל, נחלתם, שלא נטלו חלק בארץ, יש להם דין ערי לויים, אבל שאר ארצות שיכבש מלך ישראל, או שיכבש מלך המשיח וכדמבואר ברמב“ם שם הי”א שגם שבט לוי יטול חלק בזה, א"כ פשוט דאותן עיירות שנוטלין נחלה כשאר ישראל לא עדיפי משאר ישראל, ונוהג בבתיהם כל הדינים ומוחלט בערי חומה, כי אין ללויים יפוי כח, רק באותה ארץ שאין נוטלים בה נחלה, כו’ (ונ“ל ראיה לדבריו מהא דפסק הרמב”ם שם ה“ט, ומקורו בגמרא ערכין ל”ג ב' דלוי שירש מאבי אמו ישראל, גואל כישראל ולא כלויים וכו' עיי“ש. הרי דיפוי כח הלויים הוי רק באותן הערים שנתנו להם חלף נחלתם, אבל לא בערים שרכשו מדין עצמם ודו”ק, ומבואר בסמ“ג והוא מהש”ס דב“ב דלעתיד יטלו שבט לוי חלק בארץ, א”כ לעתיד לא שייך יפוי כח ללויים בכל הנ“ל וקשה שהרמב”ם מביא דין זה לימות המשיח, וכמו שכתב הרמב“ם שיתנו אותם ללוויים, לא יהיו בהם יפוי כח ללוויים, וא”כ היה לו להרמב“ם לחלק בין הערים שנתנו להם מקודם, ובין הערים שיתוספו להם בעתיד וצ”ע, ע“כ נראה מזה ג”כ, דשיטת הרמב“ם הוא כמו שמוכח מספרי דלעתיד לא יהיה חלק לשבט לוי בארץ ואפילו בשלש האומות שינחלו בעתיד, היינו הקיני והקניזי והקדמוני, גם בהם לא יטלו חלק, והא דיתוספו ערי מקלט בימות המשיח, היינו בשלוש אומות אלו, כמו שפסק הרמב”ם בפ“ח מהלכות רוצח ה”ד עיי“ש, ולפיכך אין חילוק בדין גאולת עריהם בין ערים אלו שנטלו כבר בארץ ובין ערים אלו שיתוספו, כי בכל מקומות האלו, אין להם חלק והערים הוי חל, נחלתם ודו”ק, ועיין במנ“ח מצוה ת”ח שהכריע ג“כ כדברנו דשיטת הרמב”ם דשבט לוי לא יטול חלק בארץ לעתיד, וגם בשלוש אומות שיתוספו לעתיד והביא ג“כ הספרי, ונשאר בצ”ע על זה מגמרא דב“ב עיי”ש.

ובאמת הראיה מגמרא דב“ב הוי רק לפירוש הרשב”ם והתוספ' שם ועיין בשיטה מקובצת בב“ב קכ”ב בשם הר“ן ז”ל שהוא פליג על הרשב“ם בזה שכתב דלוי יטול חלק לעתיד, והן בזה שכתב שאפרים ומנשה יטלו חלק מהא דכתיב שער יוס, אחד, וז”ל: ותמהני עליו שהרי מקראות מפורשין שלא כדבריו ז“ל שהרי כתיב בספר יחזקאל כה אמר ד' וכו', אשר תתנחלו את הארץ לי”ב שבטי ישראל יוסף חבלים, כלומר שיטול יוסף שניים. וכך תרגום יונתן, יוסף יתקבל שני חולקין, ומפורש עוד בפרשה כשהוא מונה נחלת השבטים, ועל גבול נפתלי וגבול מנשה אחד, ועל גבול מנשה גבול אפרים אחד, אלמא אפרים ומנשה אף לעתיד לבא יטלו שני חלקים וכו',.

וכן מה שכתב ששבט לוי יטול חלק בארץ, אף זה אינו, שהרי מפורש בפרשה שלא יטול חלק בארץ אלא שיהיו לו ערים לשבת בהן, והוא מכלל התרומה כ“ה אלף אורך ורוחב עשרת אלפים שמכללה ביה”מ ומקום לשבת לכהנים וללויים, כל זה מפורש בפרשה, אע“פ שכתוב שער לוי אחד שער יוסף אחד, זה אינו ענין לנחלה באער”י, אלא לומר שיהיה בירושה י“ב שערים כנגד י”ב שבטים, אע“פ שיוסף נמנה לשני שבטים, היינו לענין נחלה וכו', ושבט לוי אע”פ שלענין נחלה לא נמנה במנין השבטים, ראוי הוא שיהיה לזכרון בירושלם כשאר השבטים, ואע“ג שדרשו בגמרא שער ראובן אחד, שאין לך כל אחד ואחד שאין לו בהר ובשפלה וכו' היינו מיתורא דאחד אחד וכו', ולפיכך אינו יכול להעמיד דברי הרשב”ם בזה, ולעיקר שכשם ששבט לוי לא נטל חלק בראשונה כך לא יטול בשניה וכו', ע“כ. ולפ”ז לא קשה אם הרמב“ם סובר דשבט לוי לא יטול חלק בארץ, דהספרי מסייע לו, ומגמרא דב”ב לא קשה דיפרש כפירוש הר“ן, ועיין בחידושי הרש”ש בב“ב שם שגם הוא העיר כל זה על הרשב”ם ולא הביא שיטת הר"ן בזה.

ו) ובהא דגמרא ב“ב ס”ו קאמר, דחוץ מארץ שבעה עממין שראה משה רבנו אינו חייב במעשר, לאפוקי שלש אמות שיתוספו לעתיד. ובספרי פ' עקב י“א כ”ד, מפורש אפילו חו“ל אם נכבש אחרי כיבוש אר”י במלך ובדעת כל ישראל מחויב במעשר, וסוריא שאני דכבש דוד לפני גמר כיבוש הארץ עיי“ש והובא בתוספ, בב”ב צ' ע“ב ד”ה כפ: וגיטין ח' ע“א ד”ה כיבוש יחיד: וע“ז כ”א ע“א ד”ה כיבוש: והובא להלכה ברמב“ם פ”א דתרומות ה“ג עיי”ש, ועיין בפרשת דרכים דרוש ו, שהקשה מספרי אגמרא דידן, ותירץ שם יפה אבל בדרך זה ששבט לוי יטלו חלק בעתיד, אבל ע“פ דרכנו הנ”ל נפתרא הקושיה, ועיין בחידושי הרש“ש בב”ב שתירץ את זה וצ"ע.

ז) ועל הקושיא בספרי, “ושמתם את דברי” וכו‘. אף לכשתגלו היו מצוינים ובמצוות וכו’, ביאר הפרשת דרכים, בדרוש י“ב, לפי מה שכתב הרשב”א, אהא דאמרינן מכאן מודעה רבא לאורייתא, אעפ“כ הדר קבלוה בימי אחשורוש, והקשה וכי מה קבלה זו עושה מסופו של עולם לתחילתו, אם קודם אחשורוש לא היו מצווין למה נענשו, ואם נאמר מפני שעברו על גזירת מלכם א”כ בטלה מודעה זו, ותירץ שמתחילה אע“פ שהיה להם מודעה, מכ”מ לא נתן להם את הארץ אלא כדי שיקימו את התורה, כמו שמפורש בתורה בכמה פרשיות וכו', לפיכך כשעברו על התורה עמד והגלם מארצם ומשגלו יש מודעה ע להדבר וקבלוהו בימי אחשורוש, ע“כ, עיי”ש לפי“ז מיושב הספרי דנהי דכל חובת הגוף נוהגת בארץ ובחו”ל היינו בהיות ישראל על אדמתם, דאין כאן טענה מודעה, אבל משגלו יש כאן טענת מודעה,ומש“ה הוצרף לומר דאף אחר שגלו, ויש כאן טענת מודעה מכ”מ היו מצויינים, שכשתחזרו לא יהיו עליכם חדשים ע"כ.

* * * *

המאמר הזה ע“ד הכבוש והחלוק זכה להיות לפני עיניו הטהורות של הרב הגאון הגדול רשכבה”ג מוהר“ר יוסף רוזין זצ”ל הרוגאצובי מדווינסק ומצא חן בעיניו ועשה עליו הערות קצרות כדרכו תמיד בקדש אשר רב המבין יבין. עיין בירחון תורת ארץ־ישראל מחדש כסלו תרצ"ו.

הערות אחדות למאמר הנז' מאת מרן רשכבה“ג מוהר”י רוזין שליט"א.

עיין סנהדרין דף קי“א ע”ב, בהך מחלוקת ודר' יוחנך וריש לקיש, אם חולקין עיר אחת כו' ומתרץ בירושה או במתנה, ור“ל למ”ד אין מתנה יוצאה ביובל, ועיין בכורות וערכין ל“א ע”ב בתוספ' ד“ה דאי, ומירושלמי פ”א דסנהדרין גבי בעלת דהיתה מיהודה והשדות מדן ע“כ, עיין בירושלמי פ”ב דמעשרות ה“א, ופ”א דמע“ש ה”א גבי מתנה וכו‘, ותוספ’ גיטין דף מ“ח ומגמרא דף כ”ה, ודף ס“ה ע”א, ונ“מ אם הקדיש שדה שניתנה לו במתנה אם יוצאה לכהנים ביובל או לאו, ועיין בערכין דף כ”ו ע“ב ודף י”ד גבי חומש מאי.

---

המצפה

מאת

חיים מיכל מיכלין

א) חפצנו ומטרתנו בזה לחקור היטב מקום “המצפה” (בה' הידיעה) שהיתה בחלק בנימין, כי רבו בזה הדעות והחקירות, וכל אחד מנמק אמדנותו והשערתו על יסוד ראיות הראויות להשמע¹.

“המצפה” תפסה מקום חשוב בדברי ימי עמנו עד אחרי חורבן הבית הראשון. ויש רמזים גם בתחלת ימי הבית השני, ואפילו בזמן החשמונאים² היה המקום הזה חשוב בעיני העם, וע"כ ראוי היה שנאריך בחקירתו למען נוכל לבא לידי איזה מסקנא ברורה: איה איפה יש לנו לחפש ולמצא שרידיו?

ב) הראשון אשר שער כי “המצפה” היא המקום הנקרא עתה בשם “נבי־סמואיל” היה רובינסון³ ואחריו החרו החזיקו כל חוקרי אה“ק הגרמנים: שלאטר⁴ אשר הקדיש פרק שלם על דבר “היכל הקדש בהר נבי־שמואל”, ליפסיוס⁵ בפרקו “המקדש בנבי־סמואיל לפני זמן שלמה”, פואילס⁶ ועוד אחרים, כולם החזיקו בהשערת רובינסון כמו בודאות גמורה שאין לערער ואין להרהר אחריה כלום, ואחריהם נוסף גם הרי”ש בספרו “תבואת הארץ”, וכל הבאים אחריו מבני עמנו אשר נזדמן להם לדבר על אדות “המצפה”.

מכלל החוקרים הגרמנים כמעט רק שירר⁷ לבדו העיז לפקפק באמתות ההשערה הזאת.

לעומת רובינסון וחבריו יצאו חוצץ כלם, כל חוקרי ארץ־ישראל שבצרפת ובבריטניה, אשר ימאנו מאון גמור להתחשב עם השערתו זו, וכל אחד מביע דעתו המיוחדת על מקום “המצפה”, ומבססה על מופתים וראיות מן המקרא ומן הגיאוגרפיה.

הבה ננסה גם אנחנו לשאוב חקירותינו מהמקור הראשון, מכתבי הקודש בעצמם, מגלגול המאורעות והמלחמות, ואז אולי נמצא גם אנחנו כי באמת לא צדק רובינסון בהשערתו זו.

ג) במלכים א' ט“ו כ”ב⁸ מסופרת מלחמת בעשא את אסא. בעשא כבש את הרמה, ויבן אותה “לבלתי תת יוצא ובא לאסא מלך יהודה”. אחרי כן הצליח אסא, באמצעות התערבותו של בן־הדד, לגרש את בעשא מהשטח הנכבש, ו“השמיע את כל יהודה, אין־נקי, וישאו את אבני הרמה ואת עציה וגו' ויבן בם המלך אסא את גבע בנימין ואת המצפה”. לפי סדור הרצאה זו אנו רואים ברור, כי כל המקומות הללו היו על הגבול, או בקרבתו, בין בנימין ובין אפרים, ואשר על כן רבו והסתכסכו על אדותם שני המלכים הללו, וכל אחד מהם התאמץ לחדור יותר ויותר אל גבולו של השני. בעת שהנצחון עמד לימין בעשא, המשיך הוא את הגבול דרומה ע"י כבוש הרמה, למען לחסום שמה את כחותיו של מתנגדו, ולגדור בעדו את כל הדרך המרכזי, שהוא כמעט היחיד המוליך מיהודה ובנימין לאפרים. קו הדרך הזה הוא חברון‒ירושלים‒בית־אל‒שכם. הקו הזה משוך הוא בהעמקים המבדילים בין ההרים המזרחים ובין המערבים, והקו הזה הוא כמעט גם עתה, בימינו אלה, הדרך הרשמי, מפני שהעמקים הם שם קצת שטוחים ויותר מישורים, ואין צורך על ידם לטפס ולדלג על רכסי ההרים והבקעות האחרים המפותלים מאד ימין ושמאל. הדרך הזה היה תמיד העקרי והמרכזי, הן בזמן מלחמה והן בזמן שלום, ואין פלא אם כל אחד מן המלכים התאמץ לבצר את הסביבה ההיא לטובתו הוא, למען הגן על הדרך ההוא, שהיה משמש בשעת מלחמה למטרת ביצור וזירות והסעת־חיל, ובזמן שלום למטרת חבור מסחרי ושירות צבורי.

הנקודה היותר מוכשרת בסביבה זו למטרת ההתבצרות היא באמת הרמה, אם נחליט כי היא אר־רם אשר בזמננו, מפני שהיא באמת בנויה על גבעה רחבה הנוחה להתבצר, וממנה אפשר לצפות ולהשגיח על כל הסביבה, למען לשמור על כל הדרך ההולך מערבה. בכל הסביבה אין גבעה יותר גבוהה “מהרמה” הזאת, אף גם אין עמק יותר עמוק מהעמק אשר ברגלה, ואשר על ידו היתה מוכשרת לשמש לגבול טבעי בין שתי הממלכות יהודה ואפרים. ולכן שאף בעשא בכל כחו להדרים עד הרמה, לבנותה ולבצרה “לבלתי תת יוצא ובא לאסא” איש מצותו ומלחמתו. מובן, כי התבצרותו והתפשטותו של אויב מסוכן, כמו בעשא, במקום כל כך קרוב לבירת יהודה, רק במרחק שעתים מירושלים, הפילה פחד גדול בלב אסא, ועל ידי זה ארכה המלחמה העקשנית ביניהם. עד אשר מצא אסא לו לנכון גם להתחבר בזה עם בן־הדד בן טברימון מלך דמשק, שהיה גם הוא אויבו ומתנגדו של בעשא מצד צפון⁹ והלה התנפל על בעשא בהמקומות הצפונים של ישראל “ויך את עיון ואת דן ואת אבל בית מעכה, ואת כל כנרות, על כל ארץ נפתלי¹⁰.” ע"י הצעד הזה הצליחו שני המלכים, אסא ובן־הדד, להתיק את חיל בעשא מגבול הדרום, “ויחדל (בעשא) מבנות את הרמה וישב בתרצה”, רצונו לומר: שב לבירתו הוא. אז מהר אסא וישב ויכבוש שוב את הרמה באפס יד, ויצליח לחדור ולהרחיק גבולו יותר פנימה אל אפרים צפונה. את הרמה הזניח, ובמקום לבצר את הרמה, השתדל לבצר שתי ערים אחרות, שהיו יותר חדורות מבנימין לאפרים, והם גבע בנימין והמצפה.

ד) גבע בנימין ידועה גם בזמננו בשמה העתיק ג’בע. המקום הזה איננו באורך הקו הנזכר, ואפשר הדבר, כי אסא ביצר בכונה שתי הערים האלו שלא היו זו אחר זו, אלא זו בצד זו, בקו קצת מקביל, האחת על הדרך הרשמי למען לשמור על הסביבה כולה, והשנית נטויה קצת הצדה, להיות גם היא נכונה לעת־מצא, להגן על הדרך האחר, אשר אמנם לא היה עיקרי ורשמי, במורד המזרחי של ההר, אשר סוף סוף היה לאסא ליחס גם לו חשיבות ידועה במקרים יוצאים מן הכלל, כמו שאנו רואים בשמואל א' י“ד ובתאורו של ישעיהו את מסעו של מלך אשור¹¹, אשר גם הוא היה חפץ לתקוף את ירושלים, בלי שירגיש כל כך חזקיה בתכניתו, התקפה פתאומית, ועל כן נמנע סנחריב מלהוליך חילו בדרך המרכזי והמצוי אשר ודאי היה מוגן ומורגש היטב, ויבחר לבא בהדרך השני הצדדי והקשה עפ”י הקו הזה; עי־‒מכמש־‒גבע, אשר במזרח הרכסים, ואשר שמה לא תשורם כל כך עין הצופים אשר בדרך הרשמי. ישעיהו אשר על סתום לא עממהו, הבין בערמת האויב ובהתעלמותו מן העין, ויתאר את מסעו בפרטי פרטיות¹².

גם בזמן מאוחר, בתקופת הרומאים היה חשוב מאד הדרך הצדדי הזה למטרות סטרטגיות, ואז היה סלול עפ"י קו כזה: ענתות‒־מכמש‒רמון, מהלך מילים רבים בצרורות ואבני חצץ¹³.

בדרך הצדדי הזה שמשו, כמו שאמרנו, רק במקרים יוצאים מן הכלל, כי באמת היה קשה מאד להעביר שמה גדודים מסודרים, מפני עומק העמק והתפתלותו במזרח, הוא העמק הידוע בשם: “ודי סונת” ואשר יש אומרים כי שם היתה שן הסלע סנה¹⁴ המשתרע בין מכמש בצפונו ובין גבע בדרומו, ונמשך מזרחית דרומית עד ככר הירדן, ושם, בתחלת המורד, באמת מסוכן מאד הצבא הבא מן הצפון מפני שאפשר שיסגר עליו הדרך מצד גבע, והמלחמה תהא לו מפנים ומאחור.

כי ההתבצרות בגבע היתה תמיד חשובה, רואים אנו גם מהמסופר בשמואל א' י“ג ט”ו‒י“ח, במלחמת שאול עם הפלשתים. שם היה תמיד סלע המחלוקת. חיל מצבו של שאול היה מקודם במכמש, בית אל, וגבעת בנימין, ובגבע היה מקומו של הנציב הפלשתי, וכאשר הכהו יונתן נתחלפו המשמרות, הפלשתים קבעו מצבם במכמש הקרובה לגבע, ושאול התבצר בגלגל ואח”כ בגבע, ובין שתי המערכות היו מעברות הדרך, ושתי שני הסלעים “בוצץ וסנה”, בוצץ מצפון מול מכמש, וסנה מנגב מול גבע. וממכמש נפלג מחנה הפלשתים לשלשה ראשים, הראש האחד פנה אל דרך עפרה, אשר כנראה היא גם מדמנה¹⁵. למען התנפל בארץ שועל, שהיא גם שעלים, והראש השני דרך בית חורון, והראש השלישי דרך הגבול הנשקף על גי־הצבעים¹⁶ המדברה, למען תהא אפשרות לתקוף את חיל שאול מכל העברים.

המצב בגבע נשאר כנראה, זמן רב בתור הגבול הצפוני של יהודה ובנימין, כי גם בזמן יאשיהו אנו מוצאים זכרו, אם מפני שכן היה אז במציאות, או מפני שכבר היה מרגל הבטוי המצלצל הזה בפי העם: “מגבע עד באר שבע”¹⁷.

ה) עוד דרך טפל אחד במערב היה אמנם בזמן יואב ודוד¹⁸ שבתר את העמק “ודי בית־חנינא” (הנופל אל נחל שורק) במחוז גבעון (ג’יבּ), ומשם יסוב אל דרך ודי־דר הלאה צפונה. אבל הדרך הטפל ההוא נראה שלא היה חשוב הרבה, ועל כן לא שמו אליו לב לשמור גם שמה, להגן ולבצר גם את הקו ההוא.

ו) מול גבע ברחב נמצאה “המצפה” על הדרך הרשמי והמרכזי. ואם רואים אנו כי אעפ"י שבעשא התאמץ כל כך לבנות את הרמה, ולקבעה למקום סטרטגי חשוב המבדיל בין ישראל ובין יהודה, ואשר יסגור בו את הדרך על אסא, בכל זאת הזניח אחרי כן אסא את הרמה, ולא החשיבה כלל לבצרה, עלינו להבין, כי בודאי היתה המצפה הרבה יותר חשובה בעיניו למטרה זו, מפני שהיא היתה ודאי יותר רחוקה ויותר חדורה אל הצפון, ואם היא תהא מבוצרת כראוי, אז אין כל צורך עוד גם בבצור הרמה.

ופה תתיצב לפנינו השאלה: אבל, איה איפוא היא המצפה הזאת.

ז) כי גבע היתה יותר קרובה אל הרמה, ואחריה ברוחב היתה המצפה, נבין מסדר הכתובים, מזה שנשאו אבני הרמה לבצר בהן תחלה את גבע ואח"כ את המצפה. גם זה יודעים אנו כי שתי הערים הללו היו מהחשובות שבבנימין¹⁹ ולפי הרשימה שביהושע יש להוכיח כי היא היתה בין הערים אשר בחלק המערבי של גבול בנימין.

ח) המצפה היתה חשובה גם אחרי חרבן בית שני. בה קבע מושבו גדליה בן אחיקם, הנציב היהודי שנמנה מטעם מלך בבל על שארית היהודים, ודאי מפני שהיתה נחשבת גם מזמן ההוא לשניה במעלתה אל ירושלים החרבה. כנראה בנה שם גדליה גם מזבח, או היה שם מזבח בנוי מכבר, וע"י זה כנו גם את המקום הזה בשם בית ה‘²⁰, ושמה נהרו "האנשים משכם ומשילה משומרון מגלחי זקן וקרועי בגדים (ודאי על חרבן ירושלים והמקדש) ומנחה ולבונה בידם להביא בית ה’ " ולמסרם ליד גדליה. ישמעאל בן נתניה פחד פן יבאו אלה המצפתה, ויתודעו כי הנציב נרצח כבר על ידו, והתחברו גם הם נגדו אל מעריצי גדליה, לכן התחכם ויקדם פניהם, ויתנדב להיות הוא להם למורה דרך להביאם העירה למען הציגם לפני הנציב, והוא הביאם בין חוגי חבריו ועוזריו הרוצחים, ושמה שחטו אותם אל תוך הבור אשר עשה אסא מפני בעשא²¹.

אחרי הרצח האיום של נפש גדליה בן אחיקם, והנבלה הנוראה שעשה להאנשים ההולכים לתומם, הוביל ישמעאל בשבי את כל השארית ללכת “לעבור אל בני עמון”, ויוחנן בן קרח מצא אותו אצל “המים הרבים אשר בגבעון”, מזה נראה כי המצפה היא בקרבת גבעון ובצפון הרמה.

ט) עוד מקומות נמצאים בתנ"ך המראים על שכנותה של מצפה אל גבעון. בנחמיה ג' ז', מסופר כי יושבי המצפה יחד את אנשי גבעון עבדו בבנין החומה. אז כנראה היתה מצפה עיר פלכית, ושלוּן בן כל־חוֹזה היה שר פלך המצפה, ואחת מערי הפלך הזה היה שמה מרוֹן, וידוֹן המרנותי עזר בשם אנשי המצפה את מלטיה הגבעוני, שהוא החזיק בשם אנשי גבעון בבנין החומה.

י) המצפה היתה תמיד מרכזית וקדושה לכל העם בזמנים ותקופות שונות.

בתקופת השופטים, בעת השערוריה הידועה בשם “פלגש בגבעה” נקבצו כל בני ישראל המצפתה. כמעט כל החוקרים באו לידי הסכמה כי גבעה זו שבה קרה מעשה הנבלה היא תל־אלפוּל, הרחוקה כשעה אחת מירושלים, והנטויה קצת הצדה מן הדרך המרכזי.

האיש הלוי, בעל הפלגש ההיא, אשר עבר את יבוס, היא ירושלים, וירצה ללכת אל ביתו אשר בירכתי הר אפרים (הידוע בזמננו בשם “ג’בל־נבליס”), היה בדעתו לעבור דרך “גבעה־רמה” (כאמרו: ללון בגבעה או ברמה) ומשם אל הר אפרים. אבל בבאו הגבעתה באה עליו השמש ונשאר שמה. מזה נראה כי גבעה זו היא יותר קרובה לירושלים מאשר הרמה.

בני ישראל בהסכימם להלחם עם בנימין, מצאו להם לנכון להתאסף דוקא במצפה, מצד אחד מפני שהיא כל כך קרובה אל הגבעה, חזית־המלחמה ומצד שני מפני שהוא מקום מכשר להתרכזות צבאית ע“י הדרך המרכזי, ואולי יהיה צורך לסגת אחור, לא יסגר עליהם הדרך, וגם מפני שהיה שם די מים לכל הצבא. ואילו עוד מפני סבה חשובה אחרת, לבל ירגישו בני בנימין תיכף בהכנת העם למלחמה, ולבל יהיה להם זמן להפריע את ההכנה וההתרכזות, וע”כ בחרו בהמצפה, אעפ“י שהיא דוקא בגבול בנימין²², מפני שהוא מקום קדוש, והיו רגילים תמיד בני ישראל להתאסף שמה לעתים קרובות לעבודות דתיות, וע”כ רק אחרי אשר כבר נתקבצו שמה “כארבע מאות אלף איש” אז הרגישו בני בנימין, “וישמעו כי עלו בני ישראל המצפה”.

מכל המסופר שם אנו רואים גם כן, כי המצפה וגם בית־אל היו אז קדושים לישראל, וע“כ פעם קורא הכתוב את המצפה בשם בית ה' ופעם את בית־אל²³. אולי הביאו שמה את הארון משילה למטרת המלחמה, כמו שעשו אח”כ במלחמה עם הפלשתים. אף כי ממשמעות הלשון בשופטים (כ' כ“ז־כ”ח ושם גם ב' י“ח וכ”א ב') ניכר כי הארון היה קבוע שם מזמן רב.

יא) שם בשופטים (פרק ל"א) נאמר כי בני בנימין יצאו מן הגבעה, ויכו כשלשים איש בבני ישראל במסלות אשר אחת עולה בית אל, ואחת הגבעתה בשדה, ויש מנסחים וקוראים “גבעונה” תחת גבעתה. על כל אופן נוכל לצמצם את המקום ולדעת כי המערכה ההיא היתה בקרבת עמק הרמה (ואדי א־רם), במקום אשר הדרך עובר מן הגבעה (תל־אל־פוּל), ויורד הרמתה. והיה אם הגבעתה באורה אל הגבעה, אז היתה המערכה במקום אשר הדרך יפלג לשני ראשים, האחד צפונה אל בית־אל (בּתין), והאחד דרומה אל הגבעה (תל־אל־פוּל). ואם נפרש הגבעתה כמו הגבעונה, אז היתה המערכה בהעמק ההוא במקום אשר מסלה אחת עולה צפונה, ומסלה אחרת עולה לבית חורון ואל כל הערבה אשר אל החוף. על כל אופן היתה המערכה בצפון הגבעה, וכל פרטיה הם מובנים לנו בלי כל קושי²⁴.

יב) גם בזמן שמואל היתה המצפה עיר קדושה ומקום מיועד לאספה וקבוץ הצבור²⁵, שמה היתה מלחמת ישראל בפלשתים, ואז קבץ שמואל את העם המצפתה, אחרי התפלה והעלאת הקרבן “יצאו אנשי ישראל מן המצפה, וירדפו את הפלשתים, ויכום עד מתחת לבית כר”, ושמואל שם אבן אחת “בין המצפה ובין השן. ויקרא שמה אבן־העזר”²⁶.

אי אפשר לנו לדעת היטב את זהותם של המקומות האלה בית כר²⁷ ואבן־העזר, אשר מהם היינו יכולים על נקלה לצמצם גם את מקום המצפה.

יג) המצפה נזכרת גם בס' החשמונאים (א' ג' מ"ו) בשם Massyfa מול ירושלים. שם מסופר כי העיר ירושלם היתה שוממה, מקדש ה' מחולל, המצודה (אקרא) היתה למושב זרים. “ויתקבץ העם במצפה מול ירושלם, כי מצפה לפנים מקום תפלה לישראל” ואחרי התפלה ירד יהודה (המכבי) בסתר מן המצפה, ויבא אל הערבה אשר על יד עמאוס, מקום שם חנה ליזיאש ומחנהו²⁸.

מהלשון “מצפה מול ירושלם”, ישנם חוקרים החפצים להוכיח, כי צריכים אנו לחפש את המצפה דוקא בקו מקביל אל ירושלם, וסמוכה ונראה אליה, בעת אשר מעל כל ההר אשר בצפון הרמה (א־רם) אי אפשר לראות כלל את ירושלם. אבל דלמן מעיר²⁹ ואומר: אי משום הא לא איריא, כי באמת מן ראס־אל־טחוּנה אשר אצל בּירה אפשר באמת להשקיף על ירושלם העתיקה. אף גם זאת, אין המשפט היוני “מול ירושלם” Massyfa chatenanti Jerausalym מחיב כי האחת צריכה להיות נראית להשניה, כי כן גם משתמש איזביוס³⁰ בבטוי כזה (רק שבמקום Chatenanti הוא משתמש בהנרדף Apenanti) גם ביחס לרמה ובית־אל שהאחת היא מול השניה, בעת אשר באמת אינן נראות כלל זו מזו³¹.

רק קצת קשה שיהודה המכבי יקבץ את העם אל מקום כל כך קרוב לירושלם, שמשם הלא היתה נשקפת לו סכנה מצד האויב והמתיונים.

יד) יוסף בן מתתיהו בספרו לנו ספורי התנ"ך מזכיר פעמים אחדות את המצפה הזאת בשנוים שונים³², אבל איננו מצין את מקומה.

מייזלש³³ רוצה להוכיח מהאמור ביוסיפוס VIII 6 (?) כי מצפה רחוקה היא מירושלים כארבעים ריס. אבל הוכחתו זו באה לו מתרגום משובש שעשה מדברי רילנד³⁴ האומר: לפי יוסיפוס נמצאה המצפה לא רחוקה מן הרמה (Aromaton) שהיא (הרמה), לפי המובא ביוסיפוס (VIII 12, 3, 35) היתה רחוקה מירושלים כארבעים שטדיות³⁵.

טו) איזביוס, בהאונומסתיקון שלו, עפ"י תרגומו של הירונימוס, מתבלבל מאד בבאו לדבר על אדות המצפה, והוא קורא בשמות אלה:

1) מצפה בנימין (Maspha) בלי הודיע מקומה.

2) מצפה מואב, שם ברח דוד מפני שאול.

3) מצפה־גד.

4) מצפה (Massema) אצל אליותריופוליס (היא בית־גוברין).

5) מצפה Massema בנחלת יהודה בדרך ירושלם³⁶.

6) מצפה Massepha בשבט יהודה, מקום יפתח, בקרבת קרית־יערים ששם היה הארון, הנזכרת גם בירמיה³⁷.

בזה האחרון אנו רואים ערבוביא משונה והרכבה מטושטשת מכתובים שונים, מן חרמון אשר בארץ המצפה (יהושע י"ג א') ומן דלען והמצפה שבשבט יהודה (שם ט“ו כ”ח) וממצפה גלעד הנזכרת בשופטים (י“א כ”ט) אשר שם עבר יפתח להלחם בבני עמון ואשר היא גם כנראה מצפה גד (יהושע י“ג כ”ו), ויחס קרית יערים אל מצפה כנראה בא לו מהרכבת הכתובים בשמואל א' ז' א' עם ז' ט"ז³⁸.

גם אין להבין איך באו כל כך שנוים בהשמות. וגם קשה, מדוע מיחס הירונימוס את Massema הנזכרת בפי איזביוס אל השם מצפה.

על כל אופן, ברור הדבר כי גם יוסיפוס וגם איזביוס והירונימוס לא ידעו היטב מקומה הנכון של המצפה. בהמשך הזמן נשתכחה לגמרי, וגם בספורי המסעות של הנזירים השונים, ושל התיירים הידועים שנדפסו בהקובץ הידוע Quaresmeus, historica theological et moralica Terrae Sanctea elucidatis (1639) אין כל זכר להמצפה³⁹.

בהמשך הזמן כאשר נצטרף שם “שמואל הנביא” על המקום שהערבים קראוהו בשם “נבי־סמואיל”, נמצאו חוקרים ששערו שהיא רמה, או רמתים או שילה, או נוב עיר הכהנים, אבל איש לא זכר את המצפה, ורק בתחלת המאה הי“ט החלו חוקרי אה”ק להתענין למצוא גם את המצפה.

טז) עפ“י המבואר לעיל, יש לנו לחפש את המצפה בקרבת הרמה (אר־רם), לא כל כך רחוקה מן הגבעה (תל־אל־פול) וגבעון (ג’יבּ) בגבול בנימין, ובקו כזה שתוכל היא להגן על הדרך המרכזי, מצפון ומדרום. גם השם מצפה מראה על מקום צופים ומצודה שבודאי היתה בנויה על מקום גבוה. וזה אמנם קצת מתאים עם השערת רובינסון שהיא הר “נבי סמואל”, אשר אמנם יגבה מן פני הים 869 מטר, ועי”ז מוכשר הוא למקום צופים, אבל איננו מוכשר להגן ממנו אל כל הסביבה, כי ההר הזה הוא רחוק מן הדרך המרכזי, ובינו ובין הדרך, וכן בינו ובין ירושלים, מבדיל העמק העמוק “ודי־בית־חנינא”, ואין כל הגיון סטרטגי שיעזוב אסא את הרמה מלבצרה היטב, ויפנה אל “הר־נבי־סמואל”, למען קבוע שם קו חדש של גבע – נבי־סמואל. גם אי אפשר הדבר שבמעשה “פילגש בגבעה” יתקבצו כל בני ישראל “כארבע מאות אלף איש”, להר־נבי־סמואל, שהוא בתוך מחנה בנימין, לטכס עצה שמה ע"ד מלחמה בבנימין. גם קצת קשה לאמר, שישמעאל בן נתניה יטה כל כך את העולים משכם משלה ומשמרון מהדרך למען יבאו אל הר נבי סמואיל⁴⁰. ומכל שכן שאי אפשר להסכים אל השערת Gaston Marmier שהמצפה היא קוביבה הרחוקה עוד כשעה אחת מערבה מנבי סמואיל.

יז) האמדנא הזאת כי צריכים אנו לחפש את המצפה בקרבת הדרך המרכזי של ירושלים־שכם, הרגיש כבר גם גירין⁴¹, ואשר על כן נטה להסכים להשערת Warren אשר המצפה היא בקרבת שעפת⁴², דרומית מערבית לתל־אל־פול, היינו במורד ההר אשר על ידו נמשך הדרך מירושלים ומבתר את ודי־ג’וז; ואשר משם יגלה מראה הצד הצפוני של ירושלים. זה אמנם מתאים יותר להמסופר בחשמונאים ג', אבל אין זה מתאים להמסופר ע“ד אסא, כי א”א הדבר לומר, אשר מלך שכבר בידו הרמה, ילך לבצר רק את הנקודה הדרומית, ובצפון יסתפק רק בבצורה של גבע. וגם אין זה מתאים להמסופר בענין פלגש בגבעה.

טובלר משער שתל־אל־פול היא המצפה. אבל, כפי שבארנו לעיל, יותר מתאים “תל־אל־פול” אל הגבעה.

קיטל, בביאורו של נובק למ“א ט”ו כ“ב (ובספרו תולדות ישראל ח"ב 236, מהדורה שניה) משער כי אסא לא רצה כלל להרחיב את גבולו, וע”כ גם הוא מסכים כי מצפה היא נבי סמואיל, וכי גבע או גבעת שאול היא “תל־אל־פול”.

יח) עיני הקורא תחזינה כי כל החוקרים מסתבכים בהשערותיהם וכל אחד מחזיק בהשערתו הוא, לא כל כך מפני חזקתה היא, אלא מפני שהשערות זולתו הן יותר רפויות בעיניו.

הנה ננסה נא להביא עוד שתי השערות, שבהשקפה ראשונה אולי תחשבנה לרחוקות וזרות, אבל אחרי הבאורים הנחוצים אולי נמצא כי הן הרבה יותר קרובות מזולתן.

השערה אחת אומרת כי “תּל־אל־נצבּה” היא המצפה. והשערה אחרת אומרת כי בּירה הידועה היא היא המצפה.

לזכות ההשערה השניה אשר בירה היא המצפה מצדד Heidet⁴³ וכן גם ספר־המסע שנתפרסם ע"י הנזירים של Notre Dame de France אשר על הר ציון (פריס 1904).

ואמנם, מצב ההר והמקום נותן מקום להאמין כי לפנים היה פה מקום מכשר מאד להתבצרות. הדרך נמשך מצפונה מערבה של הגבעה (תל־אל־פול) אל העמק “ודי בית חנינא” ומשם יעלה אל הרמה (א־רם) ועובר פני “תל־אל־נצבה”, ואחרי ירד מצפון אל בירה דרך העמק הנז' ויפגש בהדרך העתיק והקדום ההולך אל בית־אל (ביתין), הרחוקה מבירה בערך כשלשה רבעי שעה, ואח"כ בדרך המלך ההולך לגופנא (ג’יפנא).

לבנות מצודה ומבצר על ההר הזה “אל בירה”, ודאי היה נחוץ מאד לפנים, למען הגן משם על הגבול הצפוני של יהודה, אשר בירתה, ירושלים, רחוקה מפה רק בערך כשלש שעות. מפה יכולים לשמור ולהגן ולצפות צפונה ודרומה, ועל נקלה אפשר להרגיש מפה ביאת איזה אויב מן הצפון.

מה שמתנגד להשערה זו, היא הרגילות עד היום לחשוב כי “אל־בירה” היא בארות אשר לבנימין⁴⁴, אף כי שווי השם איננו די מספיק לקבל את הרגילות הזאת בתור החלטה⁴⁵. גם בירה היא מרחקת יותר מדי הצפונה, ואיננה די מקבילה אל גבע אשר כנראה היו שתיהן, גבע ומצפה, בקו אחד מקביל פחות או יותר, ומכל האמור לעיל הלא נראה, כי העיר מצפה היתה יותר מודרמת.

גם מפני עוד סבה אחרת קשה לאמר כי מצפה היא בירה. בירה היא כל כך עשירה במעינות מים היורדים שמה בבקעה ובהר, ולאיזו מטרה חפר איפוא שם אסא עוד בור גדול⁴⁶?

דלמן מעיר על זה: אי משום הא לא איריא, כי אפשר לומר, אשר לא בירה בעצמה היא המצפה, אלא התל אשר אצל בירה, הידוע בשם “ראס־אל־טחונה”, אף כי אין שם כל שרידי בנינים וחורבות. אם יתאמת כי בתל הזה היתה המצפה, אז אפשר גם לשער כי פסגת התל הזה היא השן הנזכרת בש“א ז' י”ב. ואת “אבן העזר” נוכל לחפש אז בהתל הנקרא “ראס־אחסין” בדרך העתיק המבתר את ודי־ג’יליאַן⁴⁷ והעמק של בירה. המקום אמנם מתאים גם מפני זה, כי מפה יעבור הדרך לבית חורון דרך רפאתּ ואל־אלתּתּין, ואשר ודאי דרך שמה נסו הפלשתים מהמערכה הנזכרת בש“א י”ד ל"א.

יט) יותר נראית היא ההשערה כי “תל־אל־נצבה” היא המצפה⁴⁸. הראשון אשר שער ככה הוא Abbe Raboison⁴⁹ ואחריו החרו החזיקו גם Lagrange⁵⁰ וכן גם קונדר⁵¹.

התל הזה הוא בין הרמה (א־רם) ובין בירה, כמעט ממש בחצי הדרך⁵², ובגשתנו אליו מן הדרום, נראה כי שם הוא זקוף מאד – ונשקף על כל סביבתו. במזרחו יגבלהו העמק הידוע לחוקרים בשם “ודי־ג’יליאן” (הנזכר לעיל), ובמערבו – העמק אשר רק אחדים מכירים אותו בשם “ואדי דוּאתּ” ובצפונו יש מקום שהוא מתאוה עם הרי “רם־אללה”.

באמת אין בין ירושלים ובין בירה מקום יותר מכשר לחסום הדרך ולהתבצר היטב, מאשר בסביבה זו.

---

קדש נפתלי

מאת

חיים מיכל מיכלין

¹

שם העיר בכל התנ"ך הוא קדש, בשש נקודות, לא כל כך מפני הסמיכות, אלא גם להפרידה מן העיר האחרת ששמה קדש (בקמץ וצירה).

מענין מאוד להתבונן, כי כל קדש אשר מחוץ לגבולות א"י מנוקדת בתנך בקמץ וצירה וכל קדש שבתוך גבולות הארץ, כמו קדש נפתלי, קדש של יהודה ² וקדש של ישכר כלן מנוקדות בשש נקודות.

בכתבי “תל־אל־אמרנא” נקראת העיר הזאת בשם קדשי. בתרגום השבעים שם העיר הוא Kadys כמו כל הערים אשר שמן קדש או קדש. איזביוס בהאונומסטיתון שלו קורא אותה בשם Cidissvs לפי דבריו היתה בקרבת הפמייס. הירונימוס קורא לה Cidissvs ולפי דברים היתה רחוקה כעשרים מיל רומי מן צור. יוסף בן מתתיהו במלחמותיו מזכירה פעמים אחדות בתור קדש אשר לצורים. אחרי הטבח הנורא אשר עשו הסורים ביהודים בקסריא התנפלו היהודים על ערים אחדות וישרפון לעשות נקמות בגויים. בין הערים ההן היתה גם קדש אשר לצורים (IV. 2. 3)

ושם הסיע טיטוס את חילו אחרי המלחמה בגוש חלב. ונראה כי אז לא היתה שייכת העיר ליהודים כי אם לצור. ואז היה זה כפר חזק ומבוצר.

אבל מאד יתכן כי קדש זו הנזכרת בפי יוסף איננה כלל קדש נפתלי. בקדמוניותיו (V. 1. 18) בהזכירו את מלחמת יהושע עם מלכי הצפון המבוארות בפרק י“א של יהושע, מוסיף ואומר כי המלכים התודעו יחד עם חילם אצל Berotha אשר בקרבת Kedeca את בירותה זו רוצה רובינסון לזהותה עם הכפר באריתייאו אשר בקרבת הכפר “קדס”, ושהיא גם ברתותא מקום מושבו של רבי אליעזר ב”ר יהודה איש כפר ברתותא. ור“י שוורץ אומר לאחדה עם “וכל הברים” (ש“ב כ, י”ד), אבל תרגומו של הברים היא “וכל קרין”. על כל אופן אין יוסף מזכיר שזו היא קדש נפתלי, מה שאין כן כשמזכיר את ערי המקלט שקבע יהושע אומר מפורש שאחת מעיר המקלט היתה קדשה Kydesa אשר לשבט נפתלי בגליל העליון (קדמוניות V.1 24). עוד מזכיר את העיר קדש KYdesa בכבוש תגלת פלאסר בימי פקח בן רמליהו. (שם IX. 11. 1) הוא הכבוש הנזכר במלכים ב' ט”ו כ"ט, שהשתרע על שני עברי הירדן ואשר גם שם אין לברר בדיוק את המקום.

עוד מזכיר יוסף בקדמוניות את השם קדש KYdesa במלחמת יונתן המכבי עם חיל דמיטריוס אצל הצור. יונתן רדף אחר האויב עד קדש, ששם היה חיל המצב של דמיטריוס (XIII 7.5) ועיין חשמונאים א' י“א ע”ז.

והנה היום נמצא כפר ערבי בשם “קדס” למעלה מים סומכי וכל רושמי המפות נמשכים אחר דעת רובינסון לזהות את הכפר הזה עם קדש־נפתלי.

אבל כנראה היא טעות גמורה. ובמקום ללכת שולל אחרי צלצול השם, יותר נכון לשאוב מים ממעין קדוש ונאמן, ממקורותינו הראשונים, אז נראה כי אין מקום להזדהות זו עם הכפר קדס הערבי אשר אצל החולה.

ברייתא עתיקה מאד, לפי תוכנה וסגנונה, אשר מקורה בתוספתא 0 מכות פ"ב ונשנית בבלי (מכות ט') ובירושלמי (מכות פ"ב) העוסקת בקביעת ערי מקלט, היא מצינת לנו בקירוב את מקומה של קדש נפתלי. והיות כי שוני הברייתא היו בארץ ומסורתם ברורה, וקבלתם מדויקת. וידיעתם אמתית ומבוססת על יסוד הלכות מאוששות, ולכן נוכל לקחת אותה ליסוד מוסד בלי כל פקפוק.

הברייתא אומרת:

"שלש ערים הפריש משה בעבר הירדן, וכשבאו לארץ הפרישו עוד שלש. ואף על פי כן לא היו אלו ואלו קולטות עד שכבשו וחלקו. משכבשו וחלקו, נתחייבה הארץ במעשר ובשביעית (כן הוא בתוספתא, אבל בירושלמי נאמר בשמיטין וביובלות), והיו אלו ואלו קולטות.

שלוש ערים הפריש יהושע בארץ כנען, והיו מכוונות נגד שלוש שבעבר הירדן כשתי שורות שבכרם חברון ביהודה – כנגד בצר במדבר, שכם בהר אפרים – כנגד רמות בגלעד, קדש בגליל – כנגד גולן בבשן. ואעפ“י שהפריש שכם בהר אפרים לא היתה קולטת. הפריש קרית־יערים תחתיה עד שכבשו את שכם. ואעפ”י שהפרישו קדש בגליל, לא היה קולטת, הפריש גמלה תחתיה (כן הוא בירושלמי, ובתוספתא נשתבש וכתוב “כמלא”) עד שכבשו את קדש³.

“ושלשת ־ שיהיו משולשות, שיהא מחברון לדרום (בירושלמי; ליהודה) כמחברון לשכם, ומחברון לשכם כמשכם לקדש, ומשכם לקדש כמקדש לצפון (הוספת הבבלי על הירושלמי והתוספתא) עכ”ל.

כמה הלכות גדולות אנו למדים מברייתא זו, שבא בשלשלת המקורים החשובים הללו בשנויים קלים מאד. בבבלי היא באה בקצור אבל בבהירות מפליאה.

א) שיש לנו לחפש את בצר ממש בקו ישר מנגד לחברון, מה שהוא נכון מאד⁴.

ב) ואת רמות בגלעד צריכים אנו למצא בקו ישר מנגד שכם, מה שהוא כן באמת⁵.

ג) לפי זה צריכה להיות קדש נפתלי בקו ישר מנגד לגולן בבשן שהיא סאחם א ג’ולן. ולפי רושמי המפות אין זו כפי המציאות כלל ואף לא קרוב אל המציאות.

ד) יהושע חילק הארץ לארבעה חלקים שוים, ובסוף החלק הראשון מן הגבול קבע עיר מקלט. למען קיים מצות “ושלשת”, שתהיינה שלש הערים משולשות ר“ל שתהיה עיר אחת רחוקה מחברתה כמו חברתה מחברתה. וכי המרחק הזה ישוה מעיר מקלט הראשונה והשלישית עד הגבולים כמו מהראשונה להשניה וכמו מהשניה להשלישית. (כי בסוף הגבולים לא רצה לקבוע ערי מקלט. וכמו שדרשו חז”ל: בתוך ארצך ולא בספר (ספרי).

ה) וכדי לדעת המרחק מעיר אחת לחברתה נוכל לקחת בתור מדה מדויקת את המרחק שבין חברון לשכם, שתי ערים ידועות לנו היום בדיוק במקומן, ואין כל ספק בזהותן. והנה מחברון לשכם ישנם בערך 78.5 קילומטר. וכן גם מבצר אשר לראובני, עד רמות בגלעד, ישנם ג"כ בערך 79 קילומטר.

גם מתחלת גבול ארץ ישראל הדרומי אשר הוא בקו מעלה עקררבים, חרמה (צפת של שמעון), היינו מן ואדי אל פוקרה⁶, עד ואדי אל אביאץ, ששם הוא גבול שמעון עד אדום, משם עד חברון הוא ג“כ בערך 80 ק”מ. הגבול הצפוני של א“י הוא בסוף זבולון אשר ירכתו על צידון, ומשכם עד שמה יש בערך 158 קילומטר. בעת אשר משכם לכפר קדס אשר למעלה מים סומכי המרחק הוא בערך 103 ק”מ. ואם נרחיק את הגבול הצפוני של א“י מקדם והלאה כמו משכם לקדם אז נצטרך לחפש את הגבול עוד מהלאה לביירוט. גם אין קדם זו מתאמת ומכוונת כלל ברחב קו ישר עם גולן בבשן. ואף לא בקו עקום. כי גולן בבשן הוא בקו ישר המתחיל בים כנרת ועמק זבולון עד חיפה, בעת אשר קדס הוא בקו שנגמר אצל ראס אל נקורה, הרחוק כל כך מחיפה בערך כשלשים ק”מ ויותר. ואי אפשר לומר ע"ז שהיו מכוונות אחת כנגד אחת “כשתי שורות של כרם”.

וע“כ נוטים אנחנו לשער עפ”י מה שיוצא לנו מהברייתא הזאת כי קדש נפתלי צריכה להיות בסביבי הכנרת, בערך במקום שנמצאת עתה “פוריה”, או מעט למעלה ממנה אבל לא יותר למעלה ולא יותר רחוק ברוחב, מפני כי בחלקו של נפתלי נפלה רק רצועה צרה במקום ההוא, ורוב הרוחב הוא בחלקו של זבולון. ואז יהיו כל דברי הברייתא מתאימים. ושם היה עיקר הגליל. כי מסופקני אם למעלה מימה של סומכי אפשר להכניס בשם הגליל בזמן בית ראשון וצריך עיון רב בזה. וקדש נפתלי הלא היתה בגליל בהר נפתלי (יהושע כ' ז') וכנראה ערי המקלט כלן היו על מרומי הרים. עיין שם ביהושע⁷.

ואם כי יקשה גם לפי השערותנו וגם לפי דברי החוקרים מדוע בחר יהושע עיר מקלט לא במרכז הרוחב אלא בקרבת הגבול הקיצוני. לא כמו שכם וחברון. ואף כי היה אז בתוך חלקו של זבולון, מה בכך? ואולי היתה מסורה ביד יהושע שהעיר המקלט השלישית תהיה בחלקו של נפתלי.

קרוב לקדש היה גם אלון בצעננים (או בצענם, קרי וכתיב). ותרגם יב“ע מישור אגניא דעם קדש. ובירושלמי מגלה פ”א: אילון היא איילון ובצענים אגניא דקדש. אגניא הוא תרגום של בצעים או בצות, וגם נרדף הוא עם נקעים כמו שמצינו בבא בתרא ק“ג, נגאוני דארעא (תרגום של נקעים שמה) ואולי אוגנו של בור בסוכה ובערובין הוא מזה, שהוא מקום קבוץ המים. ועיין במד”ר נ“ו ששוור את אגינו והקפיץ את בני עמו. ומאד יתכן שהמישור הזה נקרא בצענים, בשם זוגי, יען כי הוא בין שני הבצענים, הכנרת ומי מרום (סומכי). כמו נהרים שהוא ע”ש החדקל והפרת. על כל אופן לא למעלה מים סומכי.

בכלל ידיעותינו בגבולות זבולון ונפתלי לקויות הן מאד. וקשה לעמוד על דיוקם ועל זהותן של כמה מעריהם⁸. ואפילו הכנרת בעצמו לפי חז"ל (ב“ק פ”א ע"ב) הוא כולו לנפתלי, ולפי הזוהר יש בו חלק גם לזבולון. כן גם הר תבור היו בו כמה אזנים בולטות שהיו שייכות לנפתלי ונקראו אזנות תבור והיו בו כמו כסלים שוקעות שהיו שייכות לזבולון ונקראו כסלות תבור.

גם אם נתבונן ממהלך המלחמה של ברק ודבורה עם סיסרא ונוכחנו כי קדש איננה במקום הכפר קדס אשר בקרבת החולה. ברק היה מקדש נפתלי ודבורה פקדה עליו בשם ה' למשוך כעשרת אלפי איש מנפתלי וזבולון אל הר תבור. וברק אסף את כולם קדשה, ומשם משך אותם להר תבור ששם ירד להפגש עם חיל סיסרא, שהיה בנחל קישון. וטאם אמר שהכפר קדש היא קדש נפתלי, למה להטריח את כל העם הזה לעלות אל קדש, הקרובה כל כך לחצור בירת האויב ומשם לשוב מרחק רב עד התבור. מה שאין כן אם נאמר שקדש היה בקרבת טבריא, אז באמת היא קרובה אל התבור. גם בריחת סיסרא אל אהל יעל באלון בצעננים תהא מוזרה מפני רחוק המקום משדה המערכה, וכן גם רדיפת ברק אחיו אל המקום הזה תהא בלתי מובנת.

לפי זכרוני יש בקרבת טבריא מקום אחד ששמו עד היום גם בערבית “קדיש” אבל בהמפה אשר לפני לא מצאתיו.

כנראה שגם חז"ל היו מסופקים בזהותה של קדש נפתלי זו איפה היתה. על השאלה היאך הפרישו את קדש לעיר מקלט והלא היא נחשבת בין ערי המבצר (יהושע י“ט ל”ה־ל"ז) ותניא ערים הללו אין עושים אותם לא שירים קטנים ולא כרכים גדולים⁹, אמר רב יוסף תרתי קדש הואי (מכות י, ע“א וגם בערכין ל”ב).

עוד על קדש נפתלי

המאמר “קדש נפתלי” ב“ההד” חוברת ה' תרצ“ד, מתאמץ בחלקו הראשון להוכיח שהיו שתי ערים בשם קדש, קדש נפתלי וקדש סתם. אלא שההוכחה ע”י יוספוס המביא תמיד רק את השם קדש, חוץ מבמקרה אחד שהוא מזכיר את קדש נפתלי, קצת קלושה. קל למצוא פירוש להופעה זו. בכל מקום כשנזכר השם קדש לבדו בלי התוספת נפתלי, הוא נמצא בקשר עם שם מקום ידוע אחר, כמו קדש של הצורים, קדש ע“י חצור (במלחמת יהונתן), קדש בסביבת בירותה, שלפי דברי המאמר עצמו, רובינזון מזהה אותו עם כפר בקרבת קדיס של היום. ולפיכך לא היה שום צורך להטעים בכל מקום קדש שבנחלת נפתלי, חלוקה שהיתה היסטורית כבר מזמן בימי ההיסטוריון היהודי. כאשר יוספוס אומר מפורש קדש של נפתלי הוא עושה זאת מכיון שאינו מביא במקום זה שמות מקומות אחרים שמהם אפשר היה להוציא מסקנות בנוגע למקומה של קדש. הפסוק במל”ב טו, כט, מוכיח: א) שהעיר קדש הנזכרת שם היא קדש נפתלי שנאמר עיון… קדש… כל ארץ נפתלי. ב) שהעיר קדש היתה בסביבת עיון, חצור, ואכל בית מעכה (ערים אלה נזכרות יחד עם דן גם במל"א, טו כ') מה שמוכח אולי גם מיהושע, יטץ לו־ז, ששם נזכרות קדש וחצור זו אחר זו. אגב, בכבוש תגלת פלאסר מזכיר יוספוס שוב רק את קדש. בלי נפתלי, מפני גם שכאן ברור לאיזה מקום התכוון (ראה למעלה). כל הערים הנזכרות, עיון־נרג, עיון, אבל בית מעכה־אביל 0דן־תל אל קדי) חציר־מרג, או ג’בל חדירה (ראה Garstang או לפי (lhuB) תל אל קדה, הן בסביבת קדיש של היום, שלוש (4) בצפונה ואחת בדרומה של קדיס שהיא קדש העתיקה בלי שום ספק. עוד הוכחה לדבר זה נמצא בספר החשמונאים א, יא, סג, סז, עג. מפסוקים אלה יוצא שחצור נמצאת בדרום קדש. (Schuerer 1 236, Bhul 236) זה מתאים בדיוק למצב של חדירה ואל קדה בדרום קדיס. ואפשר לשער שגם האונומס תיקון לא היה מזכיר את קדש בקרבת פנים אם היתה נמצאת בסביבת טבריא. לבסוף, אין לשכוח שגם שרידים עתיקים מעידים על ישוב קדמון בקדיס. שנוי הכתיב של קדש אצל יוספוס אינו מצדיק שום השערות אחרי שהוכח שמדובר כאן רק על עיר אחת, חוץ מזה יש הרבה מקרים כאלה. על השרידים בקדיס מדבר Buhl ע' 236.

בנוגע לברייתא הנזכרת במאמר, כדאי להעיר על קטע ממדרש תנחומא לדברים ד, מא; ה, ו. (גנזי שכטר, הוצאת גנזבורג ע' 112). שם נאמר:…ואת גולן בבשן זו סלוקיא. בהערה באותו מקום רוצה המו“ל לזהות את סלוקיא עם גדרה הנקראת ג”כ בשם זה, ומביא לדבר ראיה משירר (Schuerer 11 160) וזוהי טעות. סילוקיא הנזכרת בתנחומא היא סלוקיא הנמצאת איזה קילומטרים בדרום קדיס בעבר הירדן המזרחי קרוב לאגם חולה. (עי' Buhl ע' 241 שירר בעצמו בדברו על גדרה אומר שהשם סלוקיא לא התפרסם והיה רק שם רשמי לזמן מה (שירר 11 161). ראיה נוספת לדבר שסלוקיא וגדרה היו מקומות שונים מוצאים בתולדות אלכסנדר ינאי שכבש את גדרה עוד לפני שנת 96 לפני הספירה הנוצרית ואת סלוקיא כבש רק בין שנות 80־83 (ע' 283, 279). גם שירר מכיר את סל. בקרבת החולה (1,284). מכל זה יוצא בבהירות שקדיס היא קדש נפתלי, גם לדעת המאמר הנ“ל מכיון שמצבה כמעט בדיוק, יש רק הפרש קטן, מול סלוקיא שהיא גולן בבשן. עוד פעם אנו מוצאים את סלוקיא בתרגום יהונתן לדברים ג,י, במקום סלכה. כנראה נגרמה הטעות ע”י צלצול המלות סלכה וסלוקיא. ע"כ פנים נראה שגם כאן היתה מסורה שסל. עומדת בבשן.

על מקומו של הבשן אין להאריך כאן. הפסוק, “דן… יזנק מן הבשן” יספיק.

כל זה טוב ויפה אבל בשני מקומות בדברי יוספוס (קדמוניות XIII.15.3 מלחמות I 4,8) אנו מוצאים את גולנה (גולן) וסלוקיא כשתי ערים שונות, ובכן מה יהיה להמדרש תנחומא הנזכר? נראה שהפתרון קל, אם נסיר אצל יוספוס את המילה “קאי” (Kai) נמצא ששם לא מדובר על שתי ערים אלא על עיר אחת בשם גולנה סלוקיא. וזוהי ההשערה, שלגולנה (גולן) היו שם שני סלוקיא, דבר שמוצאים גם אצל שתי ערים אחרות בעבר הירדן, אצל אבילאה (Schuerer 11 126) ואצל גדרה ששתיהן נקראות ג“כ בשם סלוקיא. במציאות שני שמות לעיר אחת אין דבר מתמיה (לגדרה יש אפילו שם שלישי אנטיוכה). ביחוד אצל ערים עתיקות שקבלו את שמן השני, היוני, כאשר נבנו מחדש, כאן ע”י הסולקיים, נוסף על השמות השמיים העתיקים (אבל, גדר, גולן)O. יוספוס מזכיר את סל, עוד פעמים אחדות בלי הזכרת השם גולנה (מלחמות 11.20.6.IX.1 1. חיי יוסף 37) כנראה מפני שבמקומות האלה נזכרת הסביבה שבה עמדה העיר (ראה גם אצל ק. ־ נ,), לעומת זה הוא מדבר בקדמוניות ובמלחמות על שטח גדול מאד.

לתקון הקטן שנעשה בדברי יוספוס, תקון שבעזרתו אפשר להסכיר כל נגוד בין המדרש תנחומא ובין דברי יוספוס הביאו מחשבות אלה: א) המדרש הנזכר הוא עתיק מאד (ראה דברי המו"ל, שירר 145) ונתחבר בטח סמוך עוד את גאולון (גולן) בתור כפר גדול לזמנו של אוסיביוס המזכיר (Onom 242,75 Ledit Lag) ולכן אי אפשר שמחבר המדרש, או אפילו המעתיק, היה יכול לחבר שתי ערים שונות או כפרים שונים, ביחוד אם האחת שחם אג' ג’ולן (אם נלך אחרי Furrer, Z. D. P.V. 12, 150; שירר Z.D.P.V 9, 196) נמצאת בקצה האחד של הגולן, לפי הגדרת שירר 427,

1. והשניה בקצה השני כמעט ע“י החרמון, בזמן שהאחת, לפחות, התקימה עוד בזמנו בשמה העתיק. ב) מקומה של סלוקיא הוא לא רחוק מהגליל העליון וטבריא מושב יהודים רבים במאות אחרי החורבן שהכירו בלי ספק ג”כ את הכפר גאולון; ואיך היה מדרש כזה יכול להווצר ולהתקיים בנוסחה מועטית שכזו בלי נוסחא אחרת לפחות.

ג) אויסביוס אינו מכיר את סלוקיא אע“פ שגם היום ישנם חרבותיה, כאמור למעלה, בסביבת החולה, הוא אינו צריך להזכיר אותה מפני שהזכירה כבר בשמה השני גאולון, ואולי בכונה הוא מוסר רק את השם התנכי, כל זה אם לא מוכיח את כנות המדרש על כל פנים מביא את הדבר בגדר האפשרות, ומטעם זה אפשר להתיחס קצת בספקנות להשערותיהם של פודר ושומכר¹⁰ וכדאי לצטט כאן את דבריו של שירר (284,.1) שגם הוא חושב את ההשערות כבלתי טוחות, ברוור (הארץ, ע' 356) אומר על שחם אג' ג’ולן, שג’ולן בא כאן רק להבחין בין שחם לזה לשחם הנמצאת בגלעד. גם פירוש השם ש. א. ג’ולן (שחם צריכים לכתוב ולא סאחם), מראה שאין כאן קשר עם שם העיר גולן. שחם פירושו בערבית שמן, במובן של טיב, ובארמית פרושו “היות שחור או שחור־אדום”, מה שמוסב כאן על טיב וצבע האדמה. מכל זה יוצא שיש לפרש את שחם אג' ג’ולן כ”חלב הגולן", והגולן כאן אינו עיר אלא חבל ארץ הנקרא עוד היום ג’ולן, וזוהי ראיה שאין לחפש כאן את גולן בבשן.

בברייתא הנזכרת במאמר ק. נ. נאמר: והיו מכוונות כשתי שורות שבכרם. כאמור, סלוקיא או גולן נמצאת כמעט מול קדש רק בריחוק קטן לדרום, בכל אופן סלוקיא היא הרבה פחות דרומית מקדש משאר־רומימון היא דרומית לשכם (ראה למטה), ומה“שתי שורות” אי אפשר כבר להוכיח שקדיס היא אינה קדש נפתלי.

ושלשת וכו',. כשם שאר־רומימון אינה מכוונת בדיוק נגד שכם, היא דרומית משכם ב־17 ק“מ בערך, אע”פ שהן “מכוונות כשתי שורות” אין גם כאן לנהוג בחומרה. ראיה לכך שעל אף “ומחברון לשכם כמשכם לקדש” המקום קדיס ע“י פוריה הוא ג”כ כ17 ק“מ קרוב מדי לשכם. במלים אחרות, אם היה המרחק בין שכם לקדש שוה למרחק בין שכם וחברון, קדש היתה צריכה להיות איזה מאות מטרים צפונה לתל חום (כפר נחום), אם יש כאן לפי המאמר הנ”ל בין קדש ובין המקום שהיתה צריכה להיות הפרש של 17 ק“מ, אין כבר להתנגד גם מצד ה”ושלשלת לקדיס־קדש הנמצאת במרחק 25 ק"מ מתל חום.

בנוגע לגליל, חבל מאד שלא מבוארת במאמר סבת הספקות בנוגע לקביעת צפון הגליל בימי בית ראשון. דוקא הפסוק ביהושע כ‘, ז’ מראה שכן אפשר לכנות גם שטח בצפון אגם החולה בשם “גליל” אחרי שהוכח שקדש הוא קדיס. גם הפסוק במל“ב טו' כט מאשר את זה בהכניסו את הגליל לארץ נפתלי שהשתרעה גם לצפון,לצפון החולה, כיוצא מהזכרת הערים עיון ואבל בית מעכה (ראה גם מל"א טו,כ, ו Buhl ע' 29־78 וע' 65־66). קדש־ קדיס לא היתה כלל יותר מדי קרובה אל הגבול הקצוני מהיות עיר מקלט, לפי הגבולות התאוריים של ימי יהשוע (יט, לה) והגבולות הממשיים בימי דוד (שמ"ב כד, ו), שאז היתה קדש רחוקה בערך 45־50 ק”מ מהגבול בסביבת צידון. (דברי Buhl ע' 66 וכו' אינם מתנגדים, גם הוא מעריך רק את גבולות א"י אבל לא קובע אותם).

הקושי היחידי האמיתי בקביעת מקום קדש נפתלי נוצר ע“י תאור מלחמת דבורה בשופטים ד. השאלות המתעוררות כאן הן: אם קדש היא ע”י החולה, מדוע, ברק אוסף את חילו בקדש בצפון בשעה שצריך היה להיות על הר תבור? איך יכול העם להאסף בקדש ואיך יכלו אח“כ כשעלו להר תבור, לעבור ע”י חצור הנמצאת פחות מ־10 ק“מ בדרום קדש, הלוא על נקלה יכול היה יבין לסגור את הדרך בפניהם? וכו‘. נראה הדבר כאלו קדש נפתלי אינה יכולה להיות הקדיס של היום, אבל זו טעות. באמת נזכרת קדש נפתלי בשופ’ ד. רק פעם אחת בתור מולדתו של ברק, ותו לא. קדש הנזכרת שם אינה קדש נפתלי, זה יוצא כבר מהכנוי “קדש” בניגוד לקדש נפתלי, אלא עיר בעמק יזרעאל לא רחוק מתענך ומגדיו. היום נקרא מקומה תל אבו קודש (Garstang) ואולי היא גם קדש של יששכר הנזכרת בד”ה א‘, ו’ נז. (פרטים בספרו של Garstang) באופן זה נפתרו כל השאלות הנ"ל, ואין גם מצד זה כל ספק בזהות של קדש נפתלי עם קדיס.

אם מצאנו את קדש בעמק יזרעאל הרי גם אלון בצעננים צריכים למצוא בסביבה זו. התרגום המפרש את אלון בצעננים כ“מישר אגניא דעם קדש” צודק כנראה יותר מהירושלמי (מגילה) המפריד בין אלון ובין בצעננים בשעה שהם מקום אחד כיוצא מיהושע יט לג. אילון לפי הירושלמי יש בצפון רק אחת בזבולון (שופ. יב, יב), בעת אשר אלון (בצעננים) לפי יהושע יט, לג, הוא בנחלת נפתלי. המילים “אלון… אשר עד קדש” מעידות שאלון בצעננים לא היה רחוק מקדש (תל אבו קודיש). מזה יוצא עד היכן השתרעה נחלת נפתלי בעמק, דבר חשוב לקביעת הגבולות. אולם איפה נמצא “מישר אגניא” = סביבה של בצות אצל קדש? קדש עומדת בדיוק בין תענך ובין מגדו והבצות ע“י קדש אולי שוות לבצות הנזכרות ג”כ במלחמת ברק ודבורה ל“מי תענך ומגדו” (שופ. ה' יט.)

למאמר זה

בעל המאמר הנזכר חפץ להסיק שלש מסקנות: א) שקדש נפתלי היא הכפר קדס אשר בהחולה; ב) שקדש אשר ברק בן אבינעם אסף שם צבאו היא לא קדש נפתלי הנז' אלא קדש אחרת, הסמוכה לפוריה¹¹ ואשר אני במאמרי “קדש נפתלי” חפצתי לשער שזו היא קדש נפתלי; ג) שגולן בבשן היא סלוקיא, על יסוד קטע של תנחומא, שאינו נמצא במדרש תנחומא הרגיל. והיות כי סלוקיא היא בערך מול הכפר קדס, הרי זו הוכחה גם על מקומה של קדש.

א) בנוגע למקומה של קדש נפתלי, מצאתי לי עוד תנא דמסייע, מר וילנאי בעל “המדריך” ארץ־ישראל, אשר בצד 226 הוא אומר: “מטבריא תסע בכביש העובר על פני חמי טבריא אל המושבה כנרת וכו'. הכביש עובר על רמת ההר שעל פסגתו משתרעת פוריה, עכשיו קוראים לה “רמת טבריא”. מימין הדרך ישנן חרבות הנקראות בפי הערבים: קדש. אולי היתה פה העיר קדש בנחלתו של שבט נפתלי. ומפה בא ברק בן אבינעם. ולא כמו שסוברים בגליל העליון. הדרך יורדת מעל ההר מול בקעה רחבת ידים (בערבית: סחל אל אחמה) ואולי נקראת בתנ”ך בשם אלון בצעננים, כאשר התפרצו הכנענים אל גבולות ישראל “ויזעק ברק את זבולון ונפתלי קדשה, ויעל ברגליו עשרת אלפי איש ותעל עמו דבורה”. מפה עלה אל הר תבור, על פני עמק יזרעאל התפרצה המלחמה ביניהם. אחרי נצחון ישראל ברח סיסרא אל אלון בצענעים, אל אהל יעל וכו'.

ב) לכאורה יש קצת סיוע לדברי הסופר הנכבד מדברי רב אשי במכות י' ע“א. ששם אחרי דברי רב יוסף שתרי קדש הואי, אמר רב אשי כגון סליקוס ואקרא דסליקוס (עיין רש"י שם), שמזה אפשר היה לשער שסלוקיא היתה קרובה לקדש. אבל יותר נראה שרב אשי איננו מכוון כל לסלוקיא שבא”י, אלא לסליקיא של בבל אשר בנה סליקוס ניקטור Seleukia

תהלים ע'. שהיתה בזמנו של רב אשי מפורסמת לעיר גדולה.

ג) קשה מאד לשער שברק היה מקדש נפתלי וכן רשום תיכף בהכתובת, יאסוף הצבא אל קדש אחרת שתהא נזכרת בלי סימונה. לואי היה כזאת היה התנ"ך רושם באיזה קדש העלה את הצבא, ואם כתוב סתם, ודאי מוסב על קדש הרשומה בהכתובת, בכל זאת שערי ההשערות לא ננעלו.

---

היערים בארץ־ישראל

מאת

חיים מיכל מיכלין

העתון המקצועי “העץ” בגרמניה מתעסק בנושא זה של יערי אה“ק, ובין יתר הדברים הוא אומר: מעט מעט הולכים יערי אה”ק ונחשפים, ואין שם אל לב, כי החשופה נעשית בלי סדר ובלי שיטה ומטרה ובהפקרות מכאיבה הלב. וביחוד מתאכזרים הרועים ושורפי הגחלים על היערים היפים אשר היתה הארץ מלאה מהם, יערי־הוד, יערי־עולם, ואלה באים ומתנקשים בהם ומורטים בלי חמלה, שורפים ומבעירים לפחמים, או שולחים את בעירם לבער בהם, או גודעים ומקצצים וכורתים גם הגזע גם השרשים למען הכין שדות מרעה, או למען הוביר על מנת לעבוד ולזרוע, ובמקום לתקן חוטאים בזה חטאה גדולה לטבע הארץ, אשר נתנה לנו עצים יפים גבהי קומה, ואנחנו הולכים ומשחיתים אותם.

ובעת שהמערצה מסעפת אינה מבדילה בין העצים, אשר כריתתם מביאה איזו תועלת ובין אלה אשר בהגדעם לא יועילו למאומה, ובאכזריות חימה מניפים הגרזן עליהם אחד אחר השני, עד אשר מעט מעט וערם היער, ומקומות צאלים נעשים מקומות שטופים מקוי שמש.

כן הדבר, תמיד היו חולפים ומחשיפים את העצים המצוים, בלי שיהיו נמצאים אחרים נגדם, ומבלי לגדל יערים חדשים, אשר בקרב הזמן יוכלו הם למלא החסרון. ואם פה ושם תחלנה איזו נטיעות¹ חדשות לצמוח, והנה תיכף שן הצאן והבקר תכרסמן בעודן באבן, ואינם מניחים אותן לגדול.

ולעומת זה, אין אדמה כל כך מסוגלת לגדול יערים כמו אדמת אה"ק. מפני שהיא מכילה הרבה סיד, הנחוץ מאד לגדול השקמה.

רק מעט הצליחו היהודים והגרמנים להוסיף לנו אי־אלו כברות ארץ נטועים יער.

ומי אינו זוכר, כי הר הכרמל היה, עוד לפני כארבעים שנה חשוף וקרח, כמו כל ההרים השוממים באה“ק ובכל זאת שוטטו עתה על ראש הכרמל, וטילו בין אלפי עצי הפרי, ואלוני־הקוץ הנטועים שמה למכביר. אם לא תשכחו שכוח, אשר הנכם נמצאים בארץ־השממה. גם היער היפה “חרדיה” אצל “בית־היער” (וואלדהיים) ו”בית לחם" אשר בעמק יזרעאל, מקום שם תקעו אהלם הגרמנים, ויפרו ויצמיחו את האדמה סביב גם היער ההוא מתפתח ומשתרג באופן נהדר מאד.

אבל אצל התבור וכל רוחב חופו של ים כנרת עוד השממה חיללה את הסביבה כלה, שמה נכרים היטב עקבות הרשלנות והעצלנות. ברגלי ההר אנו מוצאים רק כבשונות של אש מקום הגחלים נשרפים, ושרידי גזעים של עצים גדועים, ורק על מרום ההר עוד אנו שמחים לפגוש את האילנות הגבוהים שיורי העבר, מפני שכנסית הפרנציסקנים שומרת עליהם.

הפלחים התושבים אינם בכלל יודעים להחשיב ולהוקיר כל דבר מפני עתידותיו, וע"כ אינם שמים לב, כי בהרבותם לגדע את היער הם מריעים לכל הארץ כולה. והם מבכרים את הנאת הרגע על פני תועלת העתיד. אף כי ההנאה מועטת מאד, וכמוה כאין, בלי כל חמלה הם משרשים אילנות ואלונים, שקמאות וסרפדים בני מאות של שנים, אשר עליהם ילין הוד של זקנה עצומה, למען הובילם אל השוק ולקבל מחירם למטרת הסקה, ועל ידי זה הארץ כולה מפסדת חשיבותה וערכה, שהיה לה על ידי היערים הגדולים.

אם אמנם, כי גם עצים להסקה נחוצים מאד, אבל מי אינו יודע, כי גדוע עצים מזיק במקצוע זה, והוא מרבה את הקוצים ודרדרים באותם המקומות. עצים להסקה צריכים לגדל ולטפח לכתחילה למטרה זו, או שמשתמשים בהשרשים והגזעים הרקובים, שאינם מצליחים למטרה אחרת, אבל לגדע עצים רעננים בעוד כחם אתם, זהו עון לא יוכלו כפרו, כי על ידי זה הארץ תשם, האדמה תחרב ותיבש, והמשק הישובי סובל מזה.

לכן באו המומחים לידי ההכרה, כי נחוץ לשים לב עוד הפעם ליער את הארץ, בסדר ובשטה מסוימה. חוקים מיוחדים מצד הממשלה המונעים את חרבן היערים אינם די לעצור בעד רוח ההמון. הנסיון הוכיח, כי תמיד מוצא לו ההמון דרכים ונתיבים לעבור בשלום על החוקים האסורים. צריך ונחוץ להשתדל להצמיח מחדש בחיוב ובפועל את הארץ במקומות הראוים לזה. ועם זה טוב לפקוח עיני העם על התועלת והנחיצות שישנן במציאותם של היערים במדינה, או אז אפשר שיעלה גם ביד המשטרה בכח החקים למלא אחרי הפעולות החיוביות הנזכרות גם בעונשים שליליים בחקים נשמרים בדיוק.

ועוד דבר נחוץ מאד, צריך לסדר ולהמציא מקור של עצי הסקה ולהקל את ההובאה וההכנסה שלהם אל המדינה. כי באמת המדינה סובלת מאד מחסרון זה, וזה גורם לכמה מכשולים הגורמים שיעצמו רבים את עיניהם מן החוק, ההכרח מבטל החוק.

גם בפלך ירושלים כבר עשו כמה נסיונות לנטוע יערים חדשים, גם משתלה מיוחדת עשו למטרה זו אשר משם אפשר להשיג זמורות וענפים, ושתילים שונים, אבל דרור אחד לא יביא את הקיץ בכנפיו, ולא נסיון אחד ולא משתלה אחת לוא גם היותר גדולה תוכל להספיק את מדת הצורך והנחיצות. הממשלה בעצמה חייבת לטפל² בזה לגדל משתלות רבות, ולהטות את הלבבות להרבות בגדול יערים.

יודעים אנו, כי באי־כח הממשלה בפלך ירושלם אסרו את גדיעת עצי הזית, ובכלל אסרו את כריתת העצים בלי רשות מיוחדת. כונתם ודאי ראויה לשבח ולתהילה, אבל למעשה, מסופקים מאד, אם אסוריהם נשמרים, בלי שומרים קבועים מופקדים מצד הממשלה אי אפשר שההמון ימלא אחרי החוק.

בפלך יפו ועזה ישנם ערבות חול משתרעים לכמה רבבות מטר מרובעים. את השממות הללו הלא ודאי נחוץ להפריח בעצי יער, באלון והשקמה, ובנות שוח, אשר הם פרים ורבים גם בערבות החול היותר קשה, והיעור הזה הלא ירחיק גם את מחלות הקדחת המצויות מאד, וגם בזה יהיה ספוק גדול של עצי הסקה.

נחוץ לתת להאכרים היהודים את היכולת להצמיח את ערבות החול ביערי־חמד ועצי צל.

אף גם אין זאת אומרת שצריכים לאסור את זמורת העצים, אשר רבוי ענפיהם הוא למשא עליהם, ואף גם אין זאת אומרת כי אסור לגדוע גזעי העצים שלא יצלחו עוד, אבל עם זה צריכים להטיל חובה, כי במקום כל גזע גדוע יהיו חייבים לנטוע אילן חדש, לבל תשם הארץ ולא יחסר בה מאומה.

---

המים בירושלים בימי קדם

מאת

חיים מיכל מיכלין

בכל ספרי הקדמונים לא נמצא, כי בתוך ירושלים פנימה חזק הצמא בין העם. בימי מצור נבוכדנצר (מלכים ב' כ"ה ג') נאמר, כי חזק הרעב בעיר, ולא היה לעם הארץ, אולם מים מאן דכר שמיה. גם במגלת איכה, אשר שמה יתנה תוכף הצרות והרעות, אשר כתומם יחד בו על הבת ירושלים, ו“צמא” ביניהם לא נזכר.

גם הסופר הקדמון שטראבא¹ אשר היה בימים שצר פומפיוס על ירושלים, יאמר עם הספר, כי בתוך העיר העם רוה מים, והשתיה כדת, אולם מחוצה לה, שורר צמא עז, וחיל פומפיוס וסבול על ידו הרבה מאד, כי כלם היו צוחי צמא.

מלבד יוסף בן מתתיהו הכהן² בימי מצור טיטוס על ירושלים, בנשאו מדברותיו אל היהודים הנצורים להשיבם מדרכם, ולתאר לפניהם פרשת גדולת הרומאים, אשר מי הקשה אליהם וישלם, יאמר כדברים האלה:

גם טיטוס ילך מחיל אל חיל, וגם חסרון מים לא ידע, כי המעינות אשר לפניה באו הנה דללו וחרבו, הנה כעת יזלו שפעת מים רבים, עין השלוח מימיו נשתו זה ימים רבים, עד כי הייתם נאלצים לשתות מים במשורה, וכל המעינות, אשר מחוץ לעיר הנה שבו לאיתנם להשקות את אויביכם ולהרות צמאון מחריבי ארצכם ואת הגנים אשר חפשו להם הנה. מלבד אשר הדברים האלה נאמרו רק להכניע לבב הנצורים והלאים עליהם, עוד יעידו בעדות ברורה, והאמת מבצבצת מהם, כי אמנם שרר צמאון בין חיל הרומאים עד כי הצמא הזה הרהיב את הנצורים אך כי ידעו אשר איד נכון לצלעם, והוכרח יוסף לכחש להם ולאמר כי כוס הרומאים רויה. ונעיד לנו גם את דיוקסיוס³ אשר בספרו הוא יאמר על מצור ירושלים “ע”פ רוב היה צמא עז שורר בין הרומאים והיו נאלצים לשתות בכסף מלא מים דלוחים ועכורים, אשר הובאו ממרחק, ויתהפכו במעיהם לקללה וזועה". וגם יוסף בעצמו בספרו את גודל הרעב⁴ אשר שרר בירושלים בימי המצור, עד כי כל פנים נהפכו לירקון, וצפד עורם על בשרם ומאשרים היו הקוטפים פקועות ומלוח עלי עשב, ויאכלו גם נבלות – עכברים ופגרי סוסים ויהי בפיהם כדבש למתוק, עד כי אכל איש איש בשר זרועו, וידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן, אשר לכל אלה ידאב כל לב ותתרגש כל נפש, ובכל אלה לא יזכיר, כי היו גם צמאים למים.

גם ווילהלם טירוס אשר היה בימי גוטפריד פון בוילאן על ירושלים, הנה דבריו מסכימים ומתאימים לדברי שטראבא, אשר בפנים העיר היו מים רבים, ובחוץ צמא עז שרר “בכל סביבות העיר אך יבש וצחות על כל אפסים, מחום הגדול השורר בקיץ אזלו מים מני מעינות, הנחלים יבשו, הבורות דללו וחרבו, נחל קדרון היה בידי הנצורים, מי השלוח לא יטעמו לחיך ואינם ראויים לשתיה, כי מלוחים הם ועכורים, ויתר פלטת המעינות החריבו הסרצנים, הגוי העז והנמהר אשר עלה כשאה על הארץ ויניח אחריו מדבר שממה. ממרחק ששה מילים היו חיל הצבא נאלצים להביא מים עכורים, וע”י זה היתה תמיד סכנה גדולה נשקפת עליהם, ונפשם שמו בכפם, מפני חמת הערבים אשר ארבו על כל עבר ופנה, להרוג, להשמיד ולאבד. וגם אז, אחרי אשר בנפשם הביאו מעט המים להשיב נפשם השוקקה, לא השפיקו לכל בני החיל, ולא אחת שפכו איש איש דמי רעהו עבור מעט מים, אשר מחירם עלה מעלה ראש. וביחוד היו הסוסים והחמורים נופלים לארץ פגרים מתים מחסרון מים, ויעלו צחנה ובאשה, אשר הביאה בכנפיה גם את הדבר. אין מחסה, אין מסתור מעקיצת קוי השמש, אשר חדרו מתחת העור כעקיצות עקרב, לרגעים יעלה אמנם ענן קל ככף איש, ועד ארגיעה חלף הלך לו וישאיר אחריו מפח נפש ומדיבות עינים, העוברים ושבים מאין מקום היו חופרים חפירות ומהמורות תוך האדמה להסתר שמה מפני חמת השמש הבוער בלי חמלה, והיו מניחים גושי עפר על חלקת חזיהם, אבל גם זה הועיל להותם, כי נצח השרב גם את מעט קרירות העפר ויהפכה לחום עז ונורא, בתשוקה עזה שמו דם נסכיהם, לקקו רטיבת הסלעים, זאת לא זאת, הסלעים והאבנים היו יבשות, אבל השיבו את נפשם במעט הקרירות או לא־החמימות אשר בצור הסלע, וישומו את האבנים הגדולות על לבם הערום עד מחנק נפש, ואך להסתר מקוי השמש העוקצים והחודרים לב ונפש. נורא מאד היה מצבם! לאשרם הבקיע גוטפריד אליו את העיר, אשר אז מצאו חילו בה “מים רבים לרות צמאונם הנורא, ולולא זאת כי עתה כלו ואפסו כל בני החיל, מעוצם הצמא ומשרב ושמש”⁵.

הנה כל אלה יוכיחו אל אמתתם דברי שטראבא, כי “העיר עשירה במים משא”כ סביבותיה" אבל מה נפלא הדבר הזה אחרי התבוננות! ירושלים היא בכלל עיר הפלאות ומובדלת היא מכל ערי תבל בכמה דברים, וכן גם בשפעת המים, אשר קצר כחנו להתבונן ולהבין מאין היתה עשירה כל כך במים, עד כי גם בימי מצור לא תדע מחסור, קשה מאד להחליט, כי המים אשר יקוו בימי החורף תוך הבורות העשויים בידי אדם ירוו צמאונם לכל השנה, בעוד אשר אנחנו יושבי ירושלים יודעים, כי פעמים לא מעטות יסבלו בני העיר חסרון מים נורא, אשר מי יכילנו, ובפרט בימי מצור אשר אי אפשר להביא מים לעיר ממקומות אחרים. וברכות שלמה⁶ אשר משם הובאו מים אל העיר על ידי צנורות עשויים לדבר בעומק האדמה, הנה מלבד אשר חיל המצור היו יכולים להפסיק את הצנורות, עוד על נקלה היו יכולים להסב אותם אליהם, כי לא עמוקים הם באדמה באשר על נקלה הנה סתמום תמיד הערביים הפראים. ועל כולם הנה תגדל פליאתנו בראותנו כעת, כי כל המעינות הנה הנם מחוץ לחומת העיר, ואיככה זה יתישבו וינוחו כל הדברים הנזכרים. ובתוך העיר אין כל מעין ונחל! וגם עין השלוח, אם כי נראה מדברי יוסף בן מתתיהו הנזכרים, אשר היה בידי הנצורים, אבל לא היה תוך העיר, כי אם מחוצה לה. ויפה שיער רולנד⁷ כי חומת העיר הישנה היתה בקרבת עין השלוח וע"כ רמה ידי שומרי החומה על חיל הרומאים לבלי תת להם לקחת מים, ומי המעין היו אך לשתות ליהודים. אבל בימי גוטפריד היה גם השלוח בידי הצרים, ובכל זאת היו צמאים למים בעוד אשר הנצורים היו רוים שפעת מים.

האין אלה דברי פלאות? אולם נסורה נא גם להרים מעט המסך מעל סתרי פליאותנו אלה, אולי תשיג ידינו ומצאנו שכר רב.

איה־איפוא הוא מקום עין השלוח? אם בדרומית מזרחית העיר, או במערבה? וכבר נחלקו בזה חכמים מחכמים. והנה לפי דברנו הנז', וגם לפי אשר עינינו רואות גם כהיום הזה, הנה בטח עין השלוח הוא נגבה־קדמה להעיר. אבל בכל זאת לא נוכל לדחות גם דעת אלה המשערים, כי אם אמנם העין הוא בדרומית מזרחית, אבל מוצאו ומקורו הוא ממערב העיר, והוא הולך ושוטף מתחת לארץ עד עין השלוח, ומשם ינבעו החוצה. וכן גם ישער טרוילה⁸ באמרו: “כי נפלא הוא מאד השלוח, איננו מקר במקום זרמו, כי אם ע”י צנורות מסתרות מתחת האדמה, הנהו ושוטף מקורו עד המקום ההוא." ויש גם המשערים, כי גם הגיחון ילוה אל צנורות מקור השלוח ויחדיו הנם נובעים וזורמים עדי בואם לעין השלוח ומשם ישטפו החוצה לעין־רואי⁹. עוד יספר טרוילא¹⁰, כי ראה צנורות ישנים, אשר בלי ספק הם הצנורות אשר על ידם הובאו מים לגיחון העליוני, אבל יחזקיהו המלך סתמם בעת צר סנחריב על ירושלים, ואת המים הוליך ע"י צנורות אחרים מסתרים אל תוך העיר פנימה. (דה“ב ל”ב) “הוא יחזקיהו אשר סתם את מוצא מימי גיחון העליון ויישרם למטה מערבה לעיר דוד” (שם פסוק ל') “ואשר עשה את הברכה ואת התעלה ויבא את המים העירה” (מ"ב כ' ב') גם בן סירא (מ“ח י”ט) יאמר: “חזקיה החזיק חומות הקריה ויכלכל אותם במים, בקע בצור תעלה, ויבא מימיו העירה”.

מקור המים ההם היו בראשונה מחוץ לעיר ומה, אשר על פי רוב שמה חנו כדור חיל הצרים. וכן גם במ"ב (י"ח) ובישעיה (ל"ו) נאמר, כי רבשקה עמד עם חילו בתעלת הברכה העליונה אצל מסלת שדה כובס, ויחזקיהו בראותו את הרעה הצפונה להעיר מן המים ההם, אשר יתהפכו בידי הצר לרועץ ולמשחית, השכיל מאד בסתמו שם את התעלות, ויביא את המים העירה דרך תעלות אחרות נסתרות, אשר לא ידע אחר מקומם. ומאשר נשנה הדבר בכתובים אות הוא, כי שבחוהו חכמים על מעשהו זה, כי בחכמתו זו הציל את העיר פעמים אחדות מיד האויב והצר הצורר עליה.

ועתה ע“י הדברים האלה ומעשי יחזקיהו, נבא לעניננו ונמצא פתרון הפליאה, אחרי אשר יודעים אנחנו, כי מתחת ירושלים היו תמיד המון תעלות ותהלוכות נסתרות לפי דברי יוסף בן מתתיהו¹¹, אשר בהן התחבאו תמיד המון יהודים ויסתירו שמה גם אוצרות כסף וזהב. ומשם התנפלו לפעמים לקצות בחיל הרומאים. וכן גם ראשי הפריצים שמעון בן גיורס וידידיו ברחו אל תחת אחת התהלוכות הנסתרות ההן עד מתחת מקום שם היה המקדש ושם אכף עליו פיו לעלות וימסור עצמו ביד הרומאים. גם דיוקסיוס¹² בספרו מצור ירושלים ע”י טיטוס יאמר, כי התהלוכות ההן עמדו בתחלה להיהודים להתחבא שמה ברוב או במעט, ולהרחיק ללכת עדי יצאו פתאם להתנפל על הרומאים הצמאים, מאחוריהם, ואח“כ סתם טיטוס את התהלוכות ההן. וכנראה רמז לזה גם טציטוס¹³ באמרו, כי צנורות ובורות נסתרים היו בירושלים, ובטח התעלות והתהלוכות רבות מהן היו גם לצרכי תיקון הצנורות להבאת מים מתחת לארץ, ואשר עפ”י רוב היו מתחת הר הבית. גם אריסטואס¹⁴ יספר מעין זה, על אודות שטיפת דם הקרבנות בעזרה, כי שמה יאמר, כי מעין גדול היה זורם ונובע בהעזרה על ידי אחד הצנורות הרבים והתעלות המסותרות אשר מתחת הר הבית, מהם גם ממרחק חמשה שטאדיען.

ומי יודע אולי נאסרה אז לגלות מוצאי התעלות ברבים לבל יבולע להם? ואולי גם יוסף בן מתתיהו לא ידבר אודות תעלות המים ההן מפני יראתו את האלהים וענותו הרבה ומי יודע אם לא על המים האלה מוסבים דברי הנביא יחזקאל (מ“ז א – י”ב) אשר ראה והנה מים מפכים מן הכתף הימנית, מנגב למזבח. ואם לא הם המים חיים, אשר עליהם נבא זכריה, כי יצאו מירושלים (י"ד ח') ומי יודע, אם לא מרומז המעין ההוא אשר שטף דם הקרבנות בדברי זכריה אלה (י"ג א') “ביום ההוא יהיה מקור נפתח לבית דוד וליושבי ירושלים לחטאת ולנדה” כלומר לחטא את הבית מכל שמץ דופי, מי יודע¹⁵?

על כל פנים הנה דברי שטראבא צדקו יחדו כי “העיר עשירה במים משא”כ סביבותיה".

אל נא נמנע מהביא פה גם דעת ראבינזאהן בפרט. דברים אחדים אשר הזכרנו בזה. הוא ישער, כי עין השלוח נובע ממקור אחד אשר תחת בית המסגד הבנוי במקום המקדש, ולפי דבריו ספר לו ערבי אחד, כי כן הסכים המופתי בירושלים (כהן הדת) גם יאמר, כי אחרי אשר חקר ודרש נוכח לדעת, כי תחת אבן השתיה בעומק שמונים רגל נמצא מעין גדול ונפלא אשר סגולות מימיו יכילו כמי השלוח, ויאמין באמונת אומן, כי המעין ההוא נובע מהנחל אשר סתם יחזקיהו במערב העיר. וע"ז יעיד בעדות חיה, כי כאשר בנו האנגלים את בית תפלתם אצל מצודת דוד מצאו, אחרי אשר פנו ערמות עפר בעומק עשרים רגל, תעלות עתיקות, הנמשכות ממערב העיר מזרחה, מהן בנויות, ומהן חצובות בסלע. ובלי ספק הן הן התעלות של גיחון, אשר הביאו מים לירושלים.

ועוד חכם אחד יודיע, כי בצד דרומית מזרחית לאבן השתיה במורד איזה צעדים נמצאה תהלוכה נסתרה למבא חדר אחד הרצוף באבני שיש, ובתוכן גם אבן אחת גדולה ועגולה, אשר אם יכו על פניה בכף, ישמע קול צלצול לאות, כי תחתה המקום ריק ופנוי, ולפי דברי המושלמים הנה אבן מכסה פי באר־לא נודעת, גם יודיעו כי מי אחת הבארות במקום המקדש הבחינות הכימיאות שלהם וגם גם טעמם מתאימים יחד את מי השלוח מי באר מרים או “ברכת־אל־אז באת¹⁶”.

בכלל נמצאים בירושלים הנחלים האלה אשר מוצאן מימי קדם, ומהם אשר כסו פניהם עפר והנם שוממים ונושאים עליהם רק זכר הקדמוניות (אלטערטהום) ומהם אשר עודם אתנו כיום הזה: והם ברכת ישראל (ברכות איזראיל), ברכת יחזקיהו (הנקראת בפי הערבים “ברכית חמס אל באטריק”, כלומר ברכת בית מרחץ הפטריארך, כי ברחוב ההוא נמצא בית מרחץ, אשר מימיו יקחו מהברכה ההיא), באר רים (ברכית אל אזבת, או “ברכית סיטי מרים”), עין השלוח, ברכת המלך (ברכת־עס־סולטאן) ותעלת הברכה העליונה או “ברכות ממילה”.

תעלת הברכה העליונה נעשית פשוט תעלה גדולה בנויה המביאה מים מנחל ממילה עד נחל יחזקיהו הנזכר לעיל. מתחלה היו החכמים מסופקים באמתת הדבר הזה, והיו משערים יותר, כי המים מובאים אל מגדל דוד או מגדל “היפיקוס” באשר יוסף בן מתתיהו¹⁷ יזכיר, כי במגדל היפיקוס היה מקוה־מים. אולם כבר הראה דר' טיטוס טאבלער¹⁸ אותות ומופתים חותכים, כי דברינו הנזכרים כנים הם, ואין לפקפק אחריהם מאומה.

טאבלר¹⁹ יראה גם לדעת כי נחל יחזקיהו הנהו שוטף ומגיע גם עד “ברכת ישראל” (או נחל בעטעסדא) אשר בצד מזרחית צפונית להר הבית, ואשר לזאת יסכים גם ראבינזאהן²⁰, אבל עוד לא מצאנו רגלים לדבריו וע"כ לא יצאו מכלל השערה דמיונית. ויש גם המשערים, כי מוצא נחל־חזקיהו הנהו ממעין־אברך אשר בעמק טריפון. בלי ספק נושא הנחל הזה עליו שם חזקיה יען כי הוא חפר אותו, אם כי מצער הוא אל פעולות יחזקיה.

ההשערה ששיערו חכמים קדמונים, כי “באר־מרים” מתחבר יחד עם עין השלוח ע“י תעלה מסותרת, נתאמתה בימים האחרונים ע”י נסיון והפנת עפר וחפירות, ובטח גם היא ממעשי יחזקיהו.

רחוק מהלך אלף ומאה רגל מעין השלוח צפונה מזרחית דרומית להר המוריה, נמצאת הבאר המכונה “באר־מרים” (מאריענברונען) אשר נפלא הוא מאד באשר לו עת מיוחדת לעלית המים ולירידת המים, (עבבע אונד פלוטה) וע"י תעלה גדולה תתחבר הבאר עם עין השלוח. הנוצרים מאמינים, כי הבאר הזאת נקראת על שם אם־משיחם²¹, יען כי סמוכה היא מעט אל הקבר הקדוש להם. אבל כנראה קרא הורדוס את הבאר הזאת על שם אשתו מרים, כאשר קרא על שמה אחד משלשת המגדלים אשר בנה²² או יען כי סמוכה היא להר המוריה קראוה באר־מוריה, כי באמת הבאר הזאת עתיקה היא לימים.

יתר הדברים הנוגעים לזה יעוין ב“פאלעסטינא” להפרופיסור רוימער, וראבינזאהן, דענקבלאטער להדר' טיטוס טאבלער, וגם מאמרו היקר של האדריכל ק. שיק מירושלים, בהוספה של הרה“ג דר' סלפענדי. ע' ל”איזראעליט" ו“ישורון” המגנצי, שנה שעברה, ותרוה נחת.

הראשון ארכו 380 רגל, רחבו 236־229, עמקו 25, מזה מים בגבה 15.

השני ארכו 423 רגל, רחבו 250־160, עמקו 39, מזה מים בגבה 14.

השלישי ארכו 582 רגל, רחבו 207־128, עמקו 50, מזה מים בגבה 6.

העליון והראשון מקבל מימיו מבאר אחת הרחוקה ממנו מהלך 140 צעד, אשר יש המשערים ומחליטים אותו למעין חתום הנזכר בשה“ש ד', אשר אליה דמה המשורר את רעיתו, וע”י צנורות ותעלות הובאו לפנים מים ממנו גם לירושלים ע"פ אופנים שונים. מהנחל ההוא ישתרע גם עמק סלע קטן אשר ייחסו אליו את הגן הנעול אשר לשלמה (שה"ש שם). והערבים יקראו להנחלים האלה “אל־ברק”.