בישבי פעם במלון ביפו לרגלי עסקי שהיו לי שמה לפני כמה שנים, דפק המשרת על דלת חדרי, ואמר לי כי אחד המלחים הערבים דורש במפגיע לשכני.
“יבוא!” אמרתי.
אל חדרי נכנס מוצטפה, אחד המלחים היותר ידועים והיותר חרוצים שביפו, מאלה המיודעים לי, מזמן רב.
“מה שלומך, ומה שלום אביך ואחיך?”
“אהה, אדוני! השיב לי הלז באנחה רצינית, אבי חולה מאד, ובשמעו כי הנך ביפו שמח מאד, וישלחני אליך, לבקשך בשמו, שתועיל לעשות אתו חסד ואמת ולסור למעונו. דבר נחוץ לאבי אליך, והוא מקוה כי לא תשיב פניו בזה, אף כי חס הוא על טרחתך”.
“האם לא אמר לך אביך מה הוא הענין הזה? ואולי אפשר שיודיעני על ידך או על ידי עלי או סלימן אחיך? הלא ידעת שאנכי טרוד מאד, ובכל עת היותי ביפו שעותי ספורות, ואין לי פנאי”.
“לא אדוני! אבי אמר לי שיש לו דבר סתר נחוץ מאד רק אליך, ואי אפשר לו לסמוך בזה על זולתך”.
ויוסף מוצטפה להצמיד לי חלקות וחונף, ויאמר: “בכל יום היה אבי חוקר ודורש לדעת אם כבר באת ליפו כי אין איש שיבין את הענין כמוך אנא אדוני אל תמנע הטוב מאבי החולה, ואנחנו נזכור חסדך זה תמיד בתודה”.
פיתני הערבי ואֶפּת, ואבטיחהו לבוא אל מעונם לפנות ערב, אחרי שאפנה מעט מטרדותי.
בראשי עברו רעיונות מרעיונות שונים, שיש בהם ממש ושאין בהם ממש. מה יש לו לזקן הלז להסתייד עמי, או לגלות לי, ובכלל מה לי ולו? מעולם לא ארחתי עמו לחברה, ולא היה לי כל עסק עמו. אל בניו הייתי דוקא מעט מיודע, יען כי רגיל הייתי להפליג בים בסירתם. בעת הנסיעה היו אוהבים לפטפט באזני מהגדולות והנצורות אשר עשו בימי חייהם, בהגזמות גדולות ובהתפארות נפלאה. ולמען בלות זמן הנסיעה הייתי עושה אזני כמו אפרכסת להקשיב אל ספוריהם וגוזמאותיהם. והם במצאם אוזן קשבת לא עיפו ולא יגעו להרבות עוד יותר בבדותותיהם. בזה קניתי לבם, ובכל עת היותי ביפו כבר ממתינים לפתח מלוני למען אטייל בסירתם על הים.
ואביהם הזקן, עב־הכרס ופעור־הפה, ידוע היה ביפו בהלצותיו הגסות. הדור הצעיר של המלחים היה מכבד אותו בהיותו זקן אומנתם, וביחוד לא חדל אף יום מהתפאר באזני כל, כי הוא הוליך פעם בחרף־נפש את הקיסר פרנץ יוסף מן החוף אל ספינתו המלכותית.
כמה פעמים חפצתי לדרוש מהזקן פרטי המאורע ורשמי הנסיעה ההיא של הקיסר. אבל תמיד לא נתנוני טרדותי, וגם לא תמיד חפצתי להפגש עם בר־נש זה. עתה בלכתי אליו החלטתי לשאוב ממנו הפעם את הרשמים האלה.
מרוב מחשבותי לא הרגשתי כי כבר באתי אל רובע הערבים אשר על חוף הים. הבית – אם בכלל נוכל לכנותו בשם בית – חשוך ואפל. בקתה רטובה, בלי חלונות, אלא שהחור אשר בתקרה הנמכה שמש בתווך ממציא־אור לבית. הרצפה מלאה עפר רטוב, ושם בקרן זוית, על שטיח ישן נושן, מכוסה שמיכה בלה, רובץ לו החולה הזקן, אשר רשמי פניו העבים נשתנו באופן מפיץ בלהות ומפיק אימה וצלמות, והוא גונח ונאנק מעצמת מכאוביו.
התאפקתי על גועל נפשי ונגשתי אל מרבץ הזקן, והושטתי לו ידי ואמרתי בקול רם: “שלום, שיך, מה לך, על מה אתה נאנח?”
“מי אתה חוג’ה? אה, הכרתיך! הוי, סלימן, עלי, מוצטפה, ראו נא, אורח חשוב, חוג’ה חיים בא! ברוך אתה לאַללה אשר נתן לעם ישראל את עשרת הדברות, ואשר שלח את משה נביאו, על אשר נענית לבקשת זקן וגוע ההולך למות, ותטרח לבוא עד הלום לשמוע מה בפיו…”
“מדוע תעלה את המות על שפתיך, בעת אשר בטח חיה תחיה? – אמרתי לו, אף כי תנחומות שוא היו דברי. המות אמנם כבר התווה תוו על פניו – אבל נניח דברים בטלים אלה. הודיעני במה אוכל לשרתך, ואמלא חפצך בכל לב ובכל האפשר”.
“אלחמד אַללה! קרא הזקן בנשאו רום ידהו. אלחמד אללה אשר לא השבית מאתנו ידיד אף לעת זקנה רעה. ואתה, אדוני, הנך כמו הספיר בין אבני החצץ, כמו שמש מתנוצץ מערפלי חושך…”
ראיתי כי הוא מכין עצמו לדרוש מונולוג ארוך. מידת סבלנותי החלה להתפקע. הפסקתיו על כן באמצע דבריו, ואמרתי אליו:
“אדוני השיך! הנני חושב אשר אם הרגזתני לבוא אליך, ודאי דבר נחוץ מאד לך אלי, וגם אנכי לא באתי ליפו להשתעשע, ועל כן למה נבלה זמננו במליצות? הבה, נשמע מה בפיך, והנני נותן לך דברתי, אשר אם רק תהיה לאל ידי, אמלא בקשתך”.
“הוא אשר דברתי! פנה שוב אל בניו. האם לא אמרתי לך, סלימן, מקודם, כי טובה צפרנו של יהודי זה מאלפי ידידים אחרים, וכי הוא חכם ממש כמו שלמה המלך הגדול, ולבו כלב יונה, ומהיום והלאה דעו וראו כשאני אומר שאני מכיר בן־אדם, הנני מכירו באמת…”
ראית כי אין לדבר סוף, והתחלתי להתנודד ממושבי, ואמרתי להם, שיואילו לסלוח לי על אשר מוכרח אני לעזבם הפעם ואשוב הנה בפעם אחרת.
“מה?! – צעק הזקן כמו ארי פצוע – מה? האם ללכת אתה אומר בלי שמוע דברי, ובלי לשתות אפילו כוס קהוה? חלילה! חי אַללה כי לא אתנך ללכת מפה, אחרי בואך בצל קורתי, עד אשר תכבדני נגד בני, ותשתה כוס קהוה, ותקטר אשישה אחת, ואחרי כן אציע לפניך את בקשתי הגדולה אשר לך אולי היא קטנה מאד, אבל אנכי לא אשכחך”.
נפלתי בפח. שעות רבות עתה עלי לבלות עוד כנראה בגיהנם זה, בחברת אנשים אשר קשה היה לי לסבלם, אותם ואת אוירם, את גוזמאותיהם וחנופותיהם. ומי ידוע לאיזה ענין בטל הוא צריך, ולא מצא לו אויל־אדם אחר כי אם אותי להעמיס עלי טרחו ומשאו. והערבי עוד חשב כנראה בלבו כי כבר רכשני וקנני בהמון מליצותיו, כי מעט מעט קם מרבצו, ישב על ראש שטיחו, וירבה לשפוך רוב חונף ותודה, בלי גבול ובלי קץ, ובבקשת סליחות ומחילות על הטורח שטרחתי, ועל הטורח שעוד אטרח לטובתו, כי לא מצא לפניו אופן אחר, ועל איש אחר לא יסמוך בזה, לו גם יתיזו ראשו בחרבו של הקיסר…
“איזה קיסר?” שאלתי רק לצאת ידי חובה שלא לשבת דומם כל זמן.
“הרי זהו הדבר שחפצתי לומר לך, חוג’ה! האין אתה ידוע איזה קיסר? פשוט! כונתי אל הקיסר היקר פרנץ יוסף מלך “נימצי” (אוסטריה). הלא בטח שמעת את יחסי להקיסר הזה?”
למען שים קץ לפטפוטיו בקשתי ממנו לתת לי פרטים ורשמים מהמסע ההוא.
“הוי, חוג’ה, חכם אתה כמלאך אלקים. אנכי אמנם שלחתי לקרוא לך למען ספר לך הכל, הכל, בלי כחד דבר. לאחר לא עשיתי זאת בעד כל הון, אבל לך, חוג’ה הכל אספר, כי צריך אתה לדעת זה, למען תדע איך למלא בקשתי, ועשית עמי חסד ואמת…”
עוד הפעם נפתח צנור דבריו, והאויר המחניק של הבית וישיבתי הארוכה על ברכי החלה למסמס את כל גופי ולהזיק לי.
“הקץ לדברי רוח!” – צעקתי לא בקולי הנהוג.
"שמע נא יא־סידי, ושים לבך לדברי זקן אשר רגלו אחת בחיים ורגלו השניה בקבר. שמע והאמינה, ואל תאמר כי הגזמתי או הפרזתי. הכל הוא נכון. כל דבור ודבור הוא ממש כמו שהיה. זה היה בחדש… (הוא אמר לי את החדש והשנה הערבית, אבל לא רשמתי לי את זה אז, וברגע זה קשה לי לחשוב היטב את הזמן לפי התאריך הערבי). ליום המחרת (17 בנובמבר) נועדה פתיחת תעלת סואץ, ואז שב הקיסר היקר, עם בני לויתו השרים הגדולים, מירושלים ליפו. ספינתו המתינה לו עוגנה חוץ ליפו רחוק הרבה מן הסלעים אשר בים. ואיזה מין אויר עזאזלי היה אז! חי אדוני, מעודי איני זוכר אויר כזה. השמים היו מעורפלים. הרוחות והברקים הרעימו כמו התותחים הגדולים אשר על מבצרי מצרים. – הייתי שמה כמה פעמים – הים היה כמו זקן סוער וזעף אשר קצפו עלה מעלה ראש. מפיו יז גלים איומים כמו הרים תלולים, נעים ונדים. וההרים האלה ממש עד שמים יעלה שיאם, וברדתם ירדו תהומות. בעלותם – והנה הם נוגעים אל כנפי העננים, וברדתם – יפיצו אימת הוד נורא, והשתברותם תפזר כמו רבבות תלתלי שלג על פני הים, הרצים ושבים כמו תלתלי האריה בהניעו ראשו.
"לשוא התחננו לפניו שלישיו ושריו, שיסיח דעתו מהנסיעה ולא יסכן נפשו בים זועף ורותח חזה. הוא באחת:
"יהיה מה שיהיה! אנכי נתתי דברתי, דברת קיסר… להשתתף מחר בפתיחת התעלה, ודברתי לא אכזב!
"וכמו להכעיס החל הים להראות עוד יותר את גבורתו, ובני לויתו של הקיסר ראו ויחלו מכאב לב ומצער על החלטת קיסר לעשות את כל ההכנות הדרושות אל ההפלגה בים. עוד יותר נחתה את בשרם כמו אזמל הערת הקיסר אשר אמר, כי אם באמת הם מרגישים סכנה בנסיעה זו הוא מוותר על לוויתם, וישארו הם שאננים ביפו, והוא ירד אל הסירה לבדו.
גם אנשי אניתו, המלחים והחובלים, בראותם בחוף תנועה רבה נתנו מרחוק אותותיהם כי אי אפשר בשום אופן להפליג עתה בים, כי סביב האניה הרתיחה היא נוראה, וכי כל שטח הים לבן הוא כשלג מרוב קצף הגלים.
"והקיסר באחת: אנכי לא אחל את דבורי הקיסרי!
"אז ראו האנשים כי לשוא יעתירו עליו דבריהם, ועל כן החלו לשאת ולתת עם חרוצי המלחים שביפו באיזה אופן להוליך את הקיסר אל אניתו. אבל כל המלחים לא אבו אפילו שמוע, ולוא גם יותן להם מלוא ביתם כסף וזהב לא ישימו נפשם בכפם להפליג בים כזה, לוא גם בחברת הקיסר האדיר.
"הם פנו גם אלי ואל בני, ואנכי קבלתי עלי הדבר, חי נפשי לא לשם כסף, אלא להראות להפרנג’ים הללו אשר גם בין הערבים נמצאים בעלי רצון כביר ובעלי מרץ עז, אשר יוכלו להיות למופת.
"בשום אופן לא הסכמתי להכנס במשא ומתן על דבר המחיר. כי אם חלילה נוטל עלינו להקבר בין גלי הים אז מה בצע אם נרבה במחיר, ואם בעזרת אללה נגיע בשלום אל הספינה, ואל מחוז חפצנו, אז ודאי ששכרנו לא יקופח.
"הקיסר בעצמו נצח על מלאכת ההכנה. על פניו לא היו נכרים כל סימני התרגשות. הוא נתן פקודות, כמו לוא היה בחזית של איזו מערכה, בהתחשבות ובהעמקה בעצם הענין, בלי להתחשב עם משולים חיצוניים, כאילו אין הדבר קשור כלל בסכנת־מות ופחדי־שאול.
"ואנכי מצדי עשיתי את שלי. קראתי לבני עלי, מוצטפה, וסלימן, וצויתים שיסדרו סירות רבות כמה שאפשר, קשורות וחרוזות זו לזו כמו מלבן רבוע, וכמו העריבות או החמות הממולאות רוח השטות, כשהן קשורות יחדיו על נהרות חדקל ופרת.
סירה אחת גדולה ועמוקה תהא באמצעיתן מוצעת יפה כראוי להוד מלכותו. בכל סירה העמדתי שמונה מלחים וחובל אחד. ביד כל מלח משוט, וביד כל חובל הגה. וצויתים בכל תוקף שכולם יסורו אל משמעתי על פי תנופות ידועות שאראה להם בידי. בתוך בטן הסירה האמצעית הושבתי את הקיסר על גבי מרבדים יפים, ואנכי ישבתי בראש הסירה. ותנאי התניתי עם הוד מלכותו, שיהיה גם הוא נשמע לעצתי בכל משך זמן הנסיעה. ולכל לראש עצתי היא שראש הקיסר יהיה ספון בין ברכי, לבל יסתכל בגלי הים כלל. כי פן יראה את גודל הסכנה, ונפשו תרחף מפחד, ורפתה גם ידי, ולבי ימג, ולא אוכל לתת הפקודות הדרושות.
"הקיסר נענה לי, ובחדרי לבי רחפה כעין גאוה פנימית, בראותי כי קיסר אדיר ונאור נשמע הפעם לפקודת מלח פשוט כמוני, וכי הוא מוכן להפקיד גם את ראשו היקר בידי. אבל נדר נדרתי, שהראש הזה יהיה קודש לי, קודש־קדשים, ועלי למסור נפשי בעד ראש זה, אשר יכיל בתוכו כל המדות היקרות והחכמות הנשגבות…
"בטרם הפליגה סירתי הסכימו רוב שלישי הקיסר להשאר ביפו, ורק אחדים מהם קפצו אל תוך הסירות, ואחד השלישים קפץ אל סירת הוד מלכותו באמרו כי חייו אינם שוים יותר מחיי הקיסר…
"ברגע שנתתי צו לעושי דברי להתחיל במשוטיהם ולהפליג, פרצה צעקה איומה מהשרים שנשארו ביפו, ומכל המון הנאספים לאלפים, ואפשר גם לרבבות, שנאספו על החוף לראות את החזיון הכביר: בשים קיסר אדיר נפשו בכפו למען קדושת דבורו. ההמון כלו כמו רותק במסמרים, וכל אחד על מקומו, ולב כל אחד פחד ורחב, ופי כל אחד היה פעור, ונפש כל את כלתה לראות אחרית דבר. מי ינצח? הים בשובבותו, או הקיסר ברצונו הכביר?
"וברגע שפרצה הצעקה מפי ההמון שעמד בחוף, באותו רגע נשמעה גם צעקה גדולה מאנשי האניה המלכותית, אשר כל אחד עמד שמה מזוין באספקלריתו להתבונן אל כל תנועותינו.
"והקיסר בעצמו, לא יירא ולא יחת. ואף לא יתרגש. יוכל היות כי בחדר לבו פנימה היתה ההתרגשות רותחת, אבל על פניו החיצונים לא היה נכר מאומה. הוא רצה אפילו לשבת על גבי בדי הסירה, אבל פה גברה ידי על רצונו, ויהי מוכרח לסור למשמעתי, ובין ברכי היה יצוע של שני כרים, ועליו שם הקיסר ראשו, ואנכי שכּוֹתי עליו, וכסיתיו בשמיכה יפה, ובקשתיו שישתדל לנמנם מעט. לכבוד הקיסר לבשתי בגדים נקיים של משי, והייתי מעוטף במעיל חם שמסר לי אחד השלישים. ואנכי יושב על קרן הסירה, בידי האחת עושה תנועות ותנופות של פקודות, ובידי השניה – מחזיק ראש הקיסר, ומשתדל להרגיעו כי עוד מעט והסכנה תעבור. באותו רגע הייתי בעיני כמו אם רחמניה המשתדלת להרגיע את בנה…
"והסכנה כלל לא עברה!
"נתתי פקודה לסבב את הסלעים והכפים אשר שם הים כמרקחת הגיהנם ממש. ראיתי כי הים מתקומם לי וחפץ לסכל כלל עצתי. גליו הרעידו והחרידו את כל מבצרי סירותי. הסירות טפסו ועלו לראש הגלים ואחרי כן פתאום נחבאו בין הגלים ובעמקי תהומותיהם. ולוא השתברו הגלים על גבי הסירות, אז אבדנו כלנו. אבל אנשי היו חרוצים וזריזים להטות את הסירות תמיד אל מורד הגלים. הם סבבו את תלי התלים, ואך החל הגל לרדת המערבה, אז התבלטה עבודת כל מלח במשוטו וכל חובל בהגהו. ויש אשר בקושי ועמל עברנו כמה מאות צעדים – ובאו הגלים והדפונו אחורנית יותר מאלף צעדים.
"אנשי האניה מצדם השתדלו בכל האפשרויות אולי יוכלו לקרב את אניתם אלינו, אבל עמלם היה לשוא. הרעש והסער ומרקחת־הים היו כל כך חזקים עד כי פחדו פן תנפץ הספינה אל הסלעים והגדולים הזרועים בקרבת החוף, ועל כן הוכרחו להעגן במקומם ולחכות בכליון עד אשר נגש אליהם.
שעה אחרי שעה עברה, ועמלנו היה לרוח. הננו מתקדמים מעט ונהדפים הרבה. ובכל רגע ראינו קברנו לנגד עינינו. הקבר הקר והרטוב. והקיסר שוכב במנוחה בין ברכי, כאלו ישן הוא שנת הצהרים במנוחה שאננה ולעומתו, הנה השליש אשר שכב בקצה הסירה החל לבלבל אותנו. כנראה שעורקיו התמתחו, ומוחו החל לנוד, ורוח בינתו עמו. הוא החל לפטפט דברים בלתי מובנים על אודות התעלה, וקילל את ליסיפיס (לספּס) ואת פרעה נכה, ואת פרעה אחר. הוא הקיא כמעט את מררתו, וכמו מתוך חום נורא היה הוזה ומדבר מספרים שונים, והזכר הזכיר את גדל ערך התעלה להעולם, ובידו היה עפרון והיה רושם בו על פסות ניר, כותב ומשליכן אל תוך הסירה בכעס. אנשי קבצו אותן אחרי כן ומסרון לידי, ואנכי שמרתין עד היום כמו קמיע לזכר היום הגדול ההוא, ואותו אני מוסר לך אדוני…"
החולה הפסיק את דבורו, ומתחת השטיח הוציא אי־אלו פסות ניר בלות ומקופלות וימסרן לי.
פתחתין, ישרתין. הכתב היה מטוּשטש. כתב גרמני. באחת מהן מצאתי המספרים הללו:
התעלה תקצר הרבה את הדרך בין אירופה להודו.
מהמבורג לבומביי בפחות 43 אחוזים. מלונדון לבומביי בפחות 44. מלונדון להונקונג 28. מטרייסט לבומביי 63. מאודיסה להונקונג 49. ממרסילה לבומביי 59. מקונסטנטינופול לזנזיבר 57. מרוטרדם לחחוב הזונדה 26.
אחר כך רשם שמות: סינגפור, סונדה, ארכיפל, חינה, יאפאן, אוסטרליה הדרומית. בלי מספרים. כנראה עוד לא חשב היטב את המספרים.
בפיסת־ניר אחרת הגה השליש את דעתו כי התעלה לא תביא תועלת מיוחדת לאניות המסחר האנגליות מפני שהתעלה צרה מאד, והן גדולות ורחבות ביותר. ולמען תועיל התעלה גם להן צריכה היא להתרחב לפחות בחמשים למאה יותר. אולם התעלה מספקת דיה לאניות אשר ארכן מששים עד תשעים מטר, רחבן אחד עשר מטר ושקיעתן במים בעומק ששה מטר.
בפיסת ניר אחרת מצאתי כעין רשמים היסתורים. אבל רק פסוקים פסוקים, כמעט בלי כל קשר.
א) התעלה מחברת אפריקה אל אסיה.
ב) פרעה סתּי הראשון (אשר חי 1400 שנה לפני ספה"נ) חבר תעלה דרך הנילוס כנראה עד ים סוף.
ג) פרעה נכה (חי 616 לפני ספה"נ) החל לחפור תעלה מפי־בסת (בובסתיס) אשר על הנילוס אל ים סוף.
ד) דריוש היסתּפוס השתדל לבצע מה שהחל פרעה נכה.
ה) מלכי בית תלמי המשיכו העבודה.
ו) הרומאים התמידו בחפירה וגמרוה.
ז) עד המאה השמינית להספירה הנהוגה לא נשמע מאומה על דבר התעלה.
ח) בשנת 1854 הציע פרדיננד לספס את הצעתו לפני הכדיב סעיד פחה, לחפור התעלה וביום 5 ינואר 1859 חתם הכדיב על הזכות שנתנה ללספס בזה.
ט) ביום 25 אפריל 1859 החלה החפירה.
בפסת ניר אחרת כתוב לאמור:
ארך התעלה הוא 160 קילומטר, ורחבה למעלה על שטח המים הוא מן 58 עד 100 מטר, ובקרקעיתה רק 22 מטר, ועמקה 8 מטר.
כל הפיסות הללו, אם לא נאמר כדברי המלח הערבי שנכתבו מתוך טרוף התרגשות והתמתחות העצבים, הוכנו ונכתבו כנראה בתור חומר לנאום בעת פתיחת התעלה שהיתה למחרת היום ההוא. איני יודע אם החומר הוכן בשביל השליש הכותב בעצמו, (שמו לא ידוע לי, כי על פסות הניר לא מצאתיו, וגם המלח הזקן לא ידע שמו) או אולי הכין זה בתור חומר לדרשה בשביל הקיסר. ואולי לא נכתבו כי אם בכונה להסיח דעת מפחדי הסכנה ולזה צורפה כמובן על כל פנים גם התמתחות־עצבים עצומה.
לאחר שרשמתי את תכנן בפנקסי החזרתי פני אל החולה ובקשתי להמשיך את ספורו שענינני כל כך עד ששכחתי תקוצת־נפשי הקודמת, את האויר הרטוב אשר במעון ואת האדים המזיקים אשר יסובבוני, וגם לא הרגשתי כי כבר רד היום והערב בא.
החולה אשר הסתכל בעונג שאני מתענין ברשימות שמסר לי (והוא ודאי חשב באותה שעה שגלה לפני אמריקה חדשה) החל עוד הפעם לשעול ולגנוח, ואחרי גמרו הכנותיו אלו החל להמשיך ספורו.
"השלישים והשרים האחרים אשר ישבו בהסירות הקיצוניות היו מקופלים באדרתותיהם ושרועים על קרקע הסירות בלי כל תנועה.
"הודות לעבודתם החרוצה של אנשי, בלי הרף, בלי לאות ועיפות אף כי נטפי הזעה על פניהם אפשר שהיו גדולים כנטפי הקצף על פני הים, הצלחנו להתקרב יותר אל האניה הממתנת לנו. אבל פתאם קם גל גדול, ועמו הורמנו גם אנחנו כלנו וכל הכבודה שלנו, וכרגע והנה ירדו התהומה, וכל סירותינו חשבו להשבר. התנודה היתה כל כך חזקה עד כי הקיסר התעורר בחזקה ויתפרץ מבין ברכי, לראות מה קרה. שנים מאנשי נפלו הימה, אבל כהרף עין החזיקו בסירה ושבו אליה כשהם רטובים מכף רגל ועד ראש. מהצעקה אשר פרצה מפי מלחי באותה שעה נבהלו כל העומדים על החוף מצד זה וכל אנשי האניה מצד אחר. באותו רגע חשבו ברור שטבענו כלנו בים. ובים וביבשה נשמעה זעקה גדולה: הוי! הקיסר טובע! הקיסר טובע! אבל אחרי רגעים נסתדרנו שנית, והחלונו שוב להלחם עם הגלים.
"וכה עברו עלינו חמש שעות וחצי, ולבסוף גבר מזלו של הקיסר, כי פתאם בא גל גדול מאד, ויזרקנו בבת־אחת כמעט ישר אל פני האניה. מה שעמלנו ויגענו ויגענו אנחנו שעות, עשה לנו הגל במשך רגע, אנשי האניה הורידו תיכף את המדרגה, הושיטו משוטים, הורידו גם סירות הצלה, שנהפכו תיכף, וסוף דבר הצלחנו לטפס על המדרגה, שהיתה שקועה כלה בתוך הגלים הסוערים, והודות לחריצותם של אנשי הצליחו לתפס תיכף את הקיסר, ועל כפים נשאוהו. אנשי האניה חדרו תכף לקראתו וחפצו לקחת את הקיסר מעל זרועות אנשי, אבל אנשי סרבו ואמרו שהם חפצים לשאת את הקיסר על זרועותיהם המה אל תא־משכבו.
“יחד עם המדרגות הורמו גם סירותינו כולן אל האניה.”
“אחרי רגעים אחדים כבר שב הקיסר לאיתנו ולמנוחתו, ויחל להודות לי על כל טרחתי, ולאות תודה הוליכני כשהוא נשען על זרועי, ויציגני לפני אנשי האניה, השרים והחובלים, ויהללני בפני, בתור איש בעל מרץ נפלא, ובתור איש מצוין שגם באירופה קשה למצוא כמותו…”
פה החל הערבי להאריך במהלליו, ולהתפאר באומץ לבבו, עד כי הפסקתיו באמצע ואומר לו:
“תודה בעד כל הספור, אבל עוד לא אמרת לי לאיזו מטרה קראת לי. האם רק לספר לי ספורך היפה ותו לא?”
"כן, אדוני, צדקת מאד. אבל עוד לא גמרתי ספורי. וכאשר אגמור אעשה כדבר אדוני.
"אחרי שנחנו מעט נתנה אות אל החוף כי הקיסר הגיע בשלום, ומהמבצר נשמעה רעמת התותחים על פני הים הקוצף. הקיסר פנה אלי ואל בני ואמר: “עתה ידידים, לא אניח לכם שוב אל החוף, כי אתי תבואו לפורט־סעיד, וכאשר יטהר האויר תוכלו לשוב. אבל אנכי מציע לפניכם כי תבואו אתי לוינה, ושם אכלכל אתכם. אבל עוד נדבר בזה. לפי שעה לכו נוחו מעבודתכם הקשה והמהוללה, הראויה לתודה אשר עבדתם בכל כך חריצות כשש שעות רצופות”.
"יחדו לנו תא מיוחד מקושט כיד המלכות, ואחרי שמלאנו כרסינו מעדנים שונים נפלנו נרדמים איש על ערשו.
"הקיסר ושלישיו הלכו גם הם איש איש למקומו, אחרי שאכלו מאכלים קלילים ושתו יין חזק.
“בבקר, כאשר נפקחו עינינו, כבר היינו בפורט־סעיד. הקיסר הזמינני לארוחת הבקר ואמר לי:”
האם נמלכת היטב בעצתי שתבא עמי, אתה ובניך, לוין, ואנכי אשים עיני עליהם שלא יחסר לכם מאומה?"
"איזה רוח עועים בא בקרבי לסרב ולא לקבל הצעתו הנעימה של הקיסר האדיר והטוב. הודיתו לו על חסדו, ואמרתי לו שאנשים כמונו הננו קשורים באלפי חבלים אל ים יפו, חבלים שקשה לנתקם, כאלו נולדנו עם הגלים והחוף. ולבנו יחרד בזכרנו כי ננתק מארצנו ונלך לנוד בארץ נכריה לנו. אי לזאת יסלח לנו הוד ומלכותו ואל יחשב זאת לנו לעון, כי חלילה אין אנו בועטים בחסדו הגדול, ואין אנחנו מסופקים חלילה בחפצו הטוב ורצונו בנעלה לעבדו, ורק חכם כמו הוד הקיסר יבין לרענו, כי בזיון למשפחתנו הגדולה לעזוב את מקום מולדתם ולהתיישב במקום חדש בין סביבה לא ידועה לנו אשר גם שפתם לא נבין.
“שכחתי גם להודיע, כי במעט המלים היהודיות שהיו שגורות על פי ממה שלמדתי מתושבי יפו היהודים, הצלחתי בהיותי בסירה בעת שהקיסר רבץ בין ברכי, לפטפט עם הקיסר. עד שחשב כי מבין אנכי מעט גרמנית. בהיותנו באניה היה אחד השרים שידע היטב ערבית, המתורגמן והמליץ ביני ובין הקיסר”.
“הקיסר הבטיחני לפקדני בדבר ישועה מדי שנה בשנה, מלבד זה העניק לבני מתנות יפות ותכשיטים יפים”.
“אחרי כן נפרד מאתי ביחוד בלחיצת יד, ומבני בהארת פניו, ובאמריו הנעימים: “לא אשכחכם!” הוא גם העניק לנו די כסף להוצאות היותנו בפורט־סעיד ולשובנו ליפו כיד המלך”.
“הבטחת הקיסר נתקימה כל ימי חיי, כי מדי שנה בשנה קבלתי פעמים בשנה על ידי הקונסוליה האוסטרית מכסת כסף הגונה, שהיתה עוזרת לי הרבה בחיים”.
“עתה זקנתי ושבתי, והנני מרגיש כי ימי לא יארכו. ויען כי גם בני השתתפו אז בעבודה הקדושה למלא רצון הקיסר בחרף נפש כולנו, לכן רחש לבי להריע תחנוני לפני הקיסר במכתב ישר על שמו, שגם אחרי מותי לא ימנע הטוב מאת בני, ואת המכתב הזה אנכי מבקש ממך, שאתה תערוך לי כיד חכמתך הטובה עליך, וכפי הציורים שבארתי לך. וביחוד זכור יזכור הקיסר את הרגעים הקדושים ההם אשר אנכי שכותי לראשו בעת שהיה ספון בין ברכי…”
בין כה וכה והזקן מת, ואנכי שבתי ירושלימה. כאשר הייתי ביפו אחרי שנים אחדות נפגשתי באחד מבניו, ושאלתיו אם המכתב עשה פרי? ויען ויאמר: וכי יש ספק, שקיסר טוב כמו פראנץ יוסף יעזוב חסדו וישכח הבטחתו? כבר קבלנו פעמים אחדות מתנת יד הוד מלכותו והננו מתפללים תמיד לשלומו ולאורך ימיו.
ואני בבואי למסור כעת הדברים לרשות הקוראים, עלי להוסיף כי אני מוסרם כפי מה ששמעתים מפי הערבי הזקן בעל העובדה מבלי, כמובן, לערוב בעד אמתותם המדויקת, אם לא לקו על ידו באיזה הגזמה.
העובדה בכללה, וכמעט לכל פרטיה, הרי היא ידועה לכל בני ארץ הקודש, הזוכרים עוד את בקורו של הקיסר בארצנו. והיה גם הזכרון המלבב הזה שמור בין כל זכרונותיו של הוד מלכותו הקיסר החסיד המנוח, פראנץ יוסף נשמתו עדן.
כמעט כל ימי הייתי מתגדל ומתאבק בעפר רגלם של גדולי רבני א“י. בימי ילדותי זכיתי להכיר את הגאון הג' מוה”ר מאיר אוירבאך ז“ל בעהמח”ס אמרי בינה. אח“כ הייתי מתלמידיו של הגאון הג' מוה”ר נחמיה כהנוב זצ“ל, שהיה מקודם רב בעיר מולדתי חסלאוויץ, ואח”כ ראש ישיבת עץ חיים בירושלים. הייתי כעשר שנים מזכירו הפרטי של הגאון הג' מוה“ר שמואל סלאנט זצ”ל ומנהל לשכתו, וכל עניני המשרד היו נחתכין על פי. הייתי אח“כ זמן רב מזכירו של הגאון הג' ראשון לציון מוהר”ר יעקב שאול אלישר זצ“ל ואח”כ של הרבנים ששרתו אחריו. הייתי עייל בלי בר בביתם של הגאונים הגדולים מוהר“ר יהושע ליב דיסקין זצ”ל ומהר“ר שלמה זלמן שניאורסון זצ”ל דלובלין. ובכלל הייתי שגור ומצוי בין כל רבני העדות השונות, אשכנזים, ספרדים, תימנים, בוכארים, מערבים, בבלים כו' כו'. בהמשך הזמן נעשה לי ההרגל כטבע לא כל כך להתפעל מגדולתו של הגאון ולא להתחשב בכל עת עם דעתו של רב, לוא גם גדול. הקרוב ביותר הוא רחוק ביותר מהערצה. אבל מקרה אחד בחיי, השיבני אל הדעה המאוששת, כי אפילו סתירת זקנים בנין, ומכל שכן בנינם. ומאז הנני שוקל בעיון רב דעתו של כל רב בישראל.
המקרה היה בתמוז תרס“ה, ביום כ”ו לחודש, וביום החמשי לשבוע. הייתי אז מזכירו של הגאון ראשון לציון וחכם באשי מהור“ר יעקב אלישר זצ”ל, שנלב“ע באותו שבוע ביום השבת כ”ח תמוז תרס"ה.
ביום ההוא באה על שם הרב טלגרמה ארוכה מאד מווארשא בגרמנית, בצרוף טופס שכבר נשתלם גם בעד תשובה של 113 מלה.
הרב היה באותו זמן כבן 92 שנה. חושיו כבר קהו קצת, עיניו כהות, סובל היה מחולשת הלב, ולעתים קרובות היה מתעלף, והיו צריכים לשפשפו באלכהול. אבל רוחו ונשמתו היו ערניות ופקוחות, ולא פג טעמו עד רגעו האחרון.
הטלגרמה הנז' באה יומים לפני מותו.
הוא שלח תיכף לקרא לי, למען אסביר לו תוכנה של הטלגרמה המוזרה הזאת.
והנה נוסח הטלגרמה אות באות:
ווארשה. 13 יולי 1905.
אנכי, רב בנאוומינסק, בשם כל העדה, מבקש ממעלתו, כי בצרה גדולה אנחנו. לפני איזה חדשים נרצח פה אחד מפקידי הממשלה, נאצאלינק, והאחים אליעזר ונח הורוויץ והאשה מאטיל, הנמצאים כעת בירושלים, בבית יצחק פרידמן ממעזעריטש, קודם נסיעתם, מפני שנאה העידו עדות שקר כי חמשה נוצרים אשמים בהרצח, ועל יסוד זה נשפטו למות. מבקשים אנו ממעלתו לקרא להאנשים הללו אליעזר ונח הורוויץ והאשה מאטיל, ולחקור ולדרוש מהם שיודו כי רק מפני שנאה עשו הדבר הזה, ואז אפשר עוד להציל את הנשפטים למות ולהציל בזה את היהודים משנאה ומחרפה ומפוגרום. ולהודיע כל זה להקונסול הרוסי שם, למען יודע הוא טלגרפית להגוברנטער בווארשא.
האדרס אלי: רבינר רבינוביץ, נאוואמינסק מחוז ווארשא.
עד כאן תוכן הטלגרמה, מלה במלה.
כל תכנה ואפיה וסגנונה ואריכותה של הטלגרמה הפליאוני הפלא ופלא, ויותר היתה נפלאת בעינינו כי טלגרמה כזאת עברה באופן גלוי כל כך.
למען הבין יותר את הענין הצעתי לפני הרב שימלא ידי למצוא את האנשים הנקובים בשמותם בהטלגרמה ולדעת מהם גופא דעובדא היכי הוה.
הלכתי ומצאתי את האנשים בדיוק עפ“י האדריסה שנמסרה בטלגרמה, שני גברים ואשה אחת, הם היו רצענים במקצועם, פשוטים מאד, ממש המונים ובורים. כאשר נכנסתי עמם בדברים ע”ד המקרה הזה שקרה בעירם, השתוממו לשמוע כי נודע הדבר גם פה בין החיים, וכי איש כמוני ידוע כל כך פרטים בזה. בתחילה התיחסו אלי בלי אמון, כאלו באתי לרגל אותם, אבל אחרי כן הסברתי להם כי לדעתי נוח להם שיחליפו מעונם מפני עינא בישא הן מצד הקונסוליה הרוסית וגם אולי מצד הממשלה המקומית. מהם נודעתי כי באמת הנוצרים שהעידו עליהם, הם רצחו את נפש הפקיד ההוא, אם כי גם אחדים מב"ב עודדום לזה, מפני שהפקיד ההוא היא איש אכזרי ועוכר ישראל, ויתפלאו על המשפט הקשה הנחרץ על הרוצחים.
מדבריהם הבנתי כי באמת יש לחשוש שיתחולל פוגרום שמה, מפני שהנוצרים יודעים אשר גם היהודים סייעו לזה, ובכל זאת נחרץ רק משפטם של נוצרים למות ביריה…
שבתי אל הרב, ומסרתי לו את הרשמים שקבלתי מבקורי את האנשים הפשוטים ההם.
אז אמר לי הרב: דע לך ידידי שאנכי מרגיש עצמי ברגע זה חלוש מאד, והיות שהענין רציני, נוגע לבטחון קהלה שלמה בישראל, לכן אבקשך לקרוא לאספה לאחדים מחכמי עדתנו, והם יעיינו בשאלה זו, ולפי מה שיסכימו להשיב כן תסדר את התשובה. אבל נא למהר בזה.
שלחתי להזמין כעשרים איש, חכמים וסוחרים, משופרי דשופרי, משמנה ומסלתה של העדה, וכולם נקבצו ובאו באותו יום לעת המנחה בבית הרב, התפללנו מנחה וערבית וישבנו לדון בנידון זה, והרב ישב בראש המסבה היפה ההיא. הקראתי לפני הנאספים את הטלגרמה, וספרתי להם את פרטי בקורי הנז'. וכוח גדול החל בין הנאספים ע"ד תוכן התשובה. זה בונה וזה סותר. סדרתי נוסח של תשובה, וכל אחד השתדל לתקן ולהגיה. אחרי כשתי שעות של ויכוחים באו סוף סוף לידי מסקנה מאוחדת איכה צריכה להיות מסודרת התשובה הטלגרפית. במשך כל הזמן ישב הרב דומם ושומע לכל פרטי הויכוח, בלי להתערב כלל בדבריהם. בידו היתה קופסת הזהב של טאבאק, והיה ממעך אותה בין אצבעותיו, שכך היתה דרכו של הרב, בשעה שמוחו היה עובד הרבה באיזה ענין, היה תופס הקופסה בידו ומשפשף אותה בין אצבעותיו. אולם כאשר נגשנו כבר לסדר את התשובה כפי ההסכמה הכללית, קם הרב ממושבו, ויאמר: אחים יקרים! לצערי, עלי לומר לכם כי שגיתם לגמרי בכל הענין, לדעתי, כל הטלגרמה מזויפת היא, אפשר שהרב החתום עליה איננו יודע כלל ממנה, ואפשר הוכרח להסכים לתת שמו עליה. אבל, הטלגרמה נשלחה מצד משפחות הרוצחים והיה אם נודיע מפה שיש איזו יחס לזה ולהעדים היהודים שהם פה, אפשר שדוקא זה יוכל לחולל פרעות…
הנאספים הופתעו מהכוון החדש שהכניס הרב בכל השאלה. זה לא עלה אף על דעת שום אחד מהם, שהטלגרמה מזויפת היא, ואפשר תוכל לההפך לחרב המתהפכת ביד אויבינו להשתמש בה נגד היהודים.
ובכן שאלנו את הרב. מה יש להשיב לוורשא?
הרב עיין בזה ואמר: אם אפשר להשתמט ולא להשיב כלל מה טוב. אבל מצד הנימוס, כיון שכבר נשתלם בעד תשובה, אפשר להשיב רק כדברים הללו: כי אנכי בתור רב ראשי בפלך השייך לטורקיה, אי אפשר לי להתערב בענינים פנימיים שבמדינה אחרת מפני שזה נגד החוק. תשובה כזאת אינה אומרת כלום אבל גם בלתי מזיקה.
לא כל הנאספים רצו להודות בצדקת ההנחה של הרב, ושוב החל ויכוח חריף. אז פנה הרב אלי, ואמר לי: שמע נא, ידידי מר מיכלין, אחלה נא פניך, שתקח השמש עמך, ותלך עתה, תיכף, למרות שכבר השעה היא מאוחרת בלילה, לתוך העיר העתיקה, לחורבת רבי יהודה החסיד, ותעיר משנתו את הרב הגאון רבי שמואל סלנט, ותספר לו כל הענין, בלי שתודיעהו דעתי ודעת הנאספים, וככל אשר יאמר לך כן תעשה, הנה לפניך חותמי, ותחתום את הטלגרמה ותשלח אותה תיכף כפי מה שיסדר לך הרב שמואל סלנט.
כל הנאספים הסכימו לזה פה אחד.
הגאון הגרש“ס היה סגי־נהור, ודרכו היתה אשר תיכף אחרי תפלת ערבית היה טועם איזו טעימה קלה ותיכף הלך לישון, עד אחרי חצות הלילה, ואז היה קם ורוחץ פניו וידיו ולומד עד תפלת שחרית, עפ”י רוב בחברת צעיר אחד מבני הישיבה. וע"כ היה קשה לי ללכת להפריע את הרב הזקן האומלל משנתו, אבל פקודת הרב ראשון לציון היתה חזקה לא להחמיץ התשובה עד מחר, ולכן לקחתי עמי את השמש מר אהרן סוסתיאל, אחד משרידי הענקים היהודים שהיו בירושלים, ובידו פנס גדול. בחוצות ירושלים היה שורר חושך ואפלה, עגלה לא מצאנו, כי השעה היתה כבר מאוחרת, אוטומובילים בכלל לא היו אז עדיין בירושלים, ובפרט אור החשמל לא יראה ולא ימצא, כי נאסר מטעם הממשלה (וכאשר כן סדר פעם אחת יהודי אחד אור חשמל בהרחוב שהוא גר בו בפנים העיר העתיקה, נענש קשה ע"י הממשלה).
הלכתי רגלי, השמש עם הפנס לפני, ואנכי אחריו, דרך רחוקה, משכונת אבן ישראל מקום מגורי הרב יש“א ברכה, עד העיר העתיקה, עד חורבת ר”י החסיד. בכל הרחובות השלך הס, והחושך כסה ארץ, מפני כי זה היה בסוף החודש. עלינו אל החורבה ועליתי במדרגות למעונו של הגרש“ס ז”ל, דפקתי על הדלת, והנה כאוב מארץ אנכי שומע קול שואל: מי שם? אנכי, חיים מיכל, היתה תשובתי.
“אָה, ידידי ר' חיים מיכל, ובשעה כל כך מאוחרת, מה קרה?”
“בבקשה וסליחה רבה, לפתוח לי, ענין חשוב הביאני עד הלום!”. בקושי ירד הרב מעל מטתו. רצוץ ושבור, ומדוכא מעוורונו, בקושי מצא את הדלת, ובקושי גלגל המפתח, ועד שמצא את הגפרורים ומסר בידי להדליק נר, והוא הלך ליטול ידיו ולהתלבש קצת. עברה שעה קלה וכבר ישב הרב אל ראש השלחן ואנכי על ידו.
מה כל החרדה הזאת? שאל הרב אותי.
בקשתי סליחתו על הפריעי אותו ממנוחתו וספרתי לו כל פרטי הענין, כי הרב ראשון לציון פקד עלי בחזקה ללכת אל כבוד תורתו בשעה זו.
הרב התענין היטב בכל דברי, בקש לקרוא לפניו את הטלגרמה, ואח“כ בקש שאחזו ואשנה ואשלש את קריאתה מלה במלה, בלי לדלג אף על אות אחת. אח”כ שאל: ומה דעת ידידי הרב בכור אלישר על זה?
ספרתי לו כי היו ויכוחים גדולים בזה בין הרבנים והאדונים הנאספים ובין הרב ראשון לציון, ולכן בקשני הרב ראשון לציון ללכת אל כת"ר ולהרצות לפניו כל הענין, וכפי מה שיאמר כבודו כן אסדר התשובה.
הרב נשען על זרועו, עיין בדבר, ואח“כ קם ויתעורר ויקרא: שמע נא, ידידי לדעתי, כל הטלגרמה מזויפת מצד הנוצרים הרוצחים. וכנראה, יש ביניהם עשיר שידע לבזבז סכום הגון על הטלגרמה ועל התשובה, יחד בערך מאתים וחמשים רו”כ, ויוכל היות שהרב דנאוואמינסק אינו יודע מזה, ואפשר גם אין רב כזה במציאות, וגם את שמו בדו הזייפנים.
התפלאתי לשמוע עד כמה מכוונת השערתו של הגרש“ס אל השערתו של הגאון יש”א ברכה.
אח"כ שאלתי: ובכן, מה יש להשיב על הטלגרמה?
כלום – תוכל להשיב דברים סתומים שאינם אומרים כלום, כמו, שהרב ראשון לציון שיחיה הוא רב בפלך טורקי, ואסור לו עפ"י החק להתערב בענינים פליליים של מדינה אחרת.
להפתעתי לא היה קץ. כל כך השתוות בדעות, כאילו שני הזקנים הסומים האלו נדברו יחד, עד כי כל מה שדבר זה דבר גם זה, בלי שנוי, ממש שני נביאים מתנבאים פה בסגנון אחד!
התפלאתי גם כן על הרעיונות של הזקנים הרצוצים הללו. בהגיע דבר לשלום צבור בישראל, הלאה הזקנה, הלאה החולשה, התגברו כארי, והתענינו בזה בכל חומר הדין.
סדרתי תיכף התשובה בגרמנית כדברים הללו:
הרב רבינוביץ, נאוואמינסק פלך וורשא.
לצערי בתור ראש רבנים רשמי בפלשתינא, פלך טורקי, אין לי רשות להתערב בענינים כאלה.
חכם באשי אלישר
מסרתי הטלגרמה להשמש שיוליכה לבית הטלגרף ואנכי שבתי הביתה. מלמחרת הודעתי להרב אלישר כל מה שעשיתי – והנאתו.
זה היה בליל הששי בשבוע אחרי חצות הלילה, וביום השבת נפטר הרב יש"א ברכה לבית עולמו.
אחרי איזה שבועות קבלתי העתונים העבריים “הזמן” (150) ו“הצפירה”, מצאנו שם כדברים הללו:
הודות לפקחותם הערה של רבני ירושלים, לא הצליחו שונאינו ללכדנו ברשתם ע“י טלגרמות מזויפות ששלחו להם בשם הרב שלנו, וע”י זה נצלנו מפרעות, ולוא היו הרבנים בירושלים הולכים תועים אחרי הטלגרמים, כי אז לא היה גבול למה שהיינו סובלים פה…
אז אמרתי, מה גדולים דברי חז"ל: “סתירת זקנים בנין”. ומכל שכן בנינם!
רבי יצחק קליין, היה ידוע בירושלים בשם “ר' איטשע שמש”, איש גבור אדיר, קומתו זקופה, ושרירי גוו מוצקים כברזל, ענק ממש. כי על כן בחר בו הגאון רבי ישראל פרוש זצ“ל בין שומרי ראשו, כי כן היה נוהג הרב ז”ל גם בהיותו בצפת, להיות מסובב על ידי חבר צעירים גבורים עושי דברו, שהיו מכונים בפי ההמון ה“שאבאב של רבי ישראל”. וכן נהג גם בהיותו בירושלים. וכולם היו מסורים לו ואל מוצא פיו ייחלו.
מהחבר ההוא הכרתי בילדותי רק שרידים שנים: את ר' שמואל מוני קרמר (כנויו: בלוטין וגם שטייגראד) אשר על אודותיו פרסמתי מאמר באחת מחוברותיו של ר' פנחס שלנו1, ואת ר' יצחק קליין שעל אודותיו חפץ אני לספר מה ששמעתי ממנו.
רבי יצחק קליין האריך ימים עד למאת שנה. ועד ימי זקנה ושיבה היה בריא אולם והולך בקומה זקופה. כח דבורו היה שוטף. וכמה ידע לספר ספורים יפים מהעבר הרחוק ומהעבר הקרוב, ספורים שהיו מושכים לבבנו בהדר קסמם.
פעם אחת שכב חולה קצת בביה“ח בקור חולים בהעיר העתיקה. זה היה לפני כחמשים וחמש שנה. הלכתי לבקרהו, ואז ספר לי הספור המענין מנסיעת סיר משה מונטפיורי לדמשק בדבר עלילת הדם של שנת ת”ר.
בכל פעם שהיה מונטפיורי בא לאה"ק שם את ר' יצחק קליין לבן לויתו וגם לשומר ראשו. וגם בנסיעתו לדמשק לקחהו עמו, יחד עם עוד שיירה קטנה בני לויה.
מונטפיורי נסע באלונקי (בערבית: תחתריואן) בנויה מעץ ושני חלונות קרועים לה משני צדדיה, והיתה נשאת בבדים על ידי ששה אנשים גבורי כח.
המה הגיעו במדבר עד גולן בבשן, והנה קבוצת בידואים שודדים תחת פקודת “שיך” צעיר התנפלה עליהם, השיך הצעיר היה זקוף כתומר, ועיניו כעיני נמר, הוא התפרץ על האלונקה, ויפתח בחזקה את החלון ויסתכל בעיניו החודרות במונטפיורי וישאלהו: מי אתה? מה שמך? ולאן אתה נוסע? והכל בחוצפה גדולה. פתאם השתרע ר' יצחק הנז' עליו וירביץ בו סטירת לחי מצלצלת אשר קולה נשמע מרחוק. השודדים חפצו להתנפל על הנועז הזה ולקרעהו כדג, אבל השיך עצר בעדם, ונגש אל מונטפיורי ובקש סליחתו, ואל ר' יצחק פנה ואמר: הבידואי מכבד את העז! וילחץ ידו.
ר' יצחק במליצתו הערבית המשולהבת השפיע עליהם וכולם נכנעו הנוסע המכובד הוא יד ימינה של המלכה בבריטניה, אשרי מי שיעזרהו לנסוע בשלום למטרתו, שכרו הרבה מאד, ואוי לו למי שיגע באצבעו הקטנה בו לרעה, כי אז נקמת אנגליא תשיגהו בכל מקום שהוא. ועתה, בידואים בחרו לכם באחת משתי הדרכים, ודעו וראו כי “אללה־אל־כביר” משקיף עתה ממרומים, ומשגיח אל כל תנועותיכם.
ר' יצחק במליצתו הערבית המשולהבת השפיע עליהם וכולם נכנעו ובקשו ממונטיפיורי, ויבטיחוהו לשרתהו וללוות אותו בדרכו עד בואו למקום מחנותם של בידואים אחרים, והמה ימסרוהו תחת השגחתם, וכן יהיה עד בואו לדמשק.
מונטפיורי פקד לשלם להשיך שכר טרחתו 25 לירא זהב, ועוד הבטיחהו ר' יצחק שהמלכה תעניק לו ביחוד איזה סכום אחרי שוב השר ללונדון.
והשודדים שמרו הבטחתם, ויהיו בין שומרי השר עד בואם לגבולם של בידואים אחרים, וגם שמה בשמעם מפי הקודמים כל מה שקרה אותם, נלוו גם הם אליו בכבוד גדול, ור' יצחק בשפתו הערבית הצחה מנצח עליהם ושובה את לבבם בספוריו היפים, וכן היה עד בואם שלום לדמשק.
-
פנחס גרייבסקי. ↩
חברי הנוצרים הפרסביטריאנים1 בירושלים, המחכים עדיין לביאת המשיח, רחש לבם לפני כשמונים שנה בערך, להכין מקום חשוב לקבלת פני המשיח שיבוא פתאום, עפ"י האמור במלאכי ג'. למטרה זו הסכימו לאסוף סכום הגון, ולקנות בו כמות גדולה וחשובה של בד לבן, וגם להכין יתדות, קורות, מסמרים וחבלים, והכל מהמין המעולה ביותר, למען יספיקו להקים מזה אהל גדול על מרום הר הזיתים, או על מרום הר הצופים אשר שמה בטח יופיע המשיח בראשונה. אהל שיכיל לכל הפחות חמשת אלפי איש.
אחרי ההסכמה מהרו והחליטו, ויקנו כל החומר הדרוש להקמת האהל, ויבזבזו על זה כסף רב, כי עשו הכל מתוקן על צד היותר טוב והיותר יפה, והבד היה חתום בכל איזה מטרים בחותם העדה שלהם.
הכסף למטרה זו נאסף עפ"י רוב מחבריהם אשר באמריקא ובבריטניא הגדולה.
נתעוררה דאגה מי ישמור על הרכוש הזה התופס מקום גדול, אצל מי להפקיד אותו עד ביאת הגואל. לכתחילה נמסר זה ביד אחד מחבריהם מר גריי־הילל אשר בנה לו בית במרום הר הצופים ויגר שמה2, אח“כ הוסכם להפקיד זה בהקונסוליא האמריקאית בירושלים. אבל גם שם לא היה די מקום להכיל את הפקדון הזה, ובפרט כי היה זקוק לטפול, לבל יכנס בו רקבון ועש, ע”כ יעץ הקונסול האמריקאי לבקש את ראשי הנהלת בית החולים של בית רוטהשילד בירושלים שיאספו הם את הפקדון לחצר ביה"ח החדשה.
בשנת 1888 נגמר בנין ביה“ח הרוטהשילדי חוץ לחומת העיר, ושם הפקד הפקדון הנז', עד ביאת הגואל. רופא ומנהל ביה”ח היה אז איש ישר, ד"ר שוורץ, והוא שמר היטב על הפקדון.
אבל אחרי מות ד“ר שוורץ נכנס לשרת בתור רופא ביה”ח ד“ר יצחק ד’רבילה, גיסו של ד”ר שוורץ, מי שהיה רופאו של סולטאן זאַנזינבאר, והוא לא כן חשב, בראותו כי הבד עתיד להרקב, וחבל, מדוע לא ישתמשו בו להכנת בגדי לבן בעד החולים, כותנות ומכנסים וטליתות־קטנות וחולצות כו'. ובלי שים לב שיש על הבד חותם הנוצרים, צוה ויחתכו ויתפרו בגדי לבן למכביר בעד החולים, ושנים אחדות הסתפקו בחומר זה למטרה זו. ולא זו בלבד, אלא ששנה אחת היתה בצורת בעצים, ומלבד יוקר העצים עוד היה קשה להשיגם, וע“כ צוה ד”ר ד’רבילה לקחת את הקורות והיתדות ולהשתמש בהם לצרכי הסקה. באמרו כי בבוא המשיח ישתדלו שרי רוטהשילד לשלם המחיר ולקנות בד חדש וחמרים חדשים לצרכי האהל. כמובן, לא היתה לשרי רוטשהילד כל ידיעה ממעשה הרופא שעשה כל זה על דעת עצמו. כי חוק היה לשרי רוטהשילד לשלוח לרופא הבית כסף התקציב של ביה"ח לשנה, והוא עשה בהתקציב כפי שעלה על דעתו, בתוך גבול התקציב.
ויהי היום, ויקם סכסוך גדול בין רופא הבית ההוא ובין בן משק הבית מר אריה ליב זכס, וזה האחרון ידע היטב מה שעשה הרופא עם הפקדון, והוא היה אומר שהוא מחה בפני הרופא שלא יעשה זר מעשהו, מפני שיגדל חלול ה'. וע“כ לקח שתי כותנות ושני זוגי מכנסים וגם שתי טליתות, שבמקרה נשאו עליהם שני החותמות יחד, חותם של הנוצרים הפרסביטריאנים וחותם “הכביסה” של ביה”ח, ויעש מכלם (בנוכחות כותב הטורים האלה) חבילה אחת וישלחה לפאריס להשר רוטהשילד, למען יתעורר וינזוף בהרופא. בפאריס השתוממו על המעשה הנורא הזה. לא עבר זמן רב והרופא הוכרח להגיש פטורין, וגם בן משק הבית התפטר, ועי“ז רבו הסכסוכים הפנימיים זמן רב. אומרים שהרופא אבד עצמו לדעת בחו”ל. ויש אומרים שמת מיתה טבעית.
ראשית התנועה הציונית בירושלים עיר הבירה נעוצה בראשית צמיחתה של הציונות בכלל. המכתבים שהחלפנו באותם הימים עם וינה, מקום מושבו של הרצל, היו יכולים לשמש מסמך יפה לתולדות התנועה בארץ, אבל, לצערנו, בימי המלחמה העולמית היינו מוכרחים להשמידם כליל, לבל תשלוט בנו עינא בישא.
בלילות, על־פי רוב בלילות החושך, היינו מתאספים בבית־ועדנו בחצר קנדינוף, ברחוב צדדי, ושם היינו מתוכחים ומתנצחים, נושאים נאומים ומרצים הרצאות על הציונות ועל כל המשתייך אליה, כגון התרבות העברית, דורשים דרשות על התנ"ך, על התלמוד, על נושאים היסטוריים וכו', למען קרב אלינו את הנוער ולמשכו אל הציונות.
רוב החברים פה היו חסידים אדוקים להרצל, עד כי גם בתקופת האוגנדיות היינו כמעט כולנו בין “המחייבים”, בין אומרי ה“הן”. כי הבנו: כיון שהרצל דורש ככה, ודאי כן צריך להיות. היינו סבורים, כי זוהי מין הטיה פוליטית כלפי השולטן, ובתור שכזו הרי היא באמת במקומה ובזמנה. כן היו סבורים אז כל האישים החשובים שבחברינו, בן־יהודה, ד"ר גרינהוט ועוד.
עוד לפני בוא הרצל לארץ־ישראל היתה לנו ידיעה על כך. אינני זוכר בדיוק, מאיזה מקור. כמדומה שקבלנו מכתב מקושטא, מחברים. לצערנו לא יכולנו לסדר קבלת־פנים למנהיג, כי אלף עינים היו לטושות על כל תנועה ותנועה ובפרט על נתיני תורכיה ומר היה גורלם, לו משכו עליהם עינו של אחד מהמרגלים ושוטרי־החרש ולו נודע שיש להם שיח ושיג עם הרצל. אבל אחד אחד הלכו לאכסניתו, ממש כמתגנבים, למען זכות בלחיצת־יד או בהארת־פנים מהמנהיג. ביחוד הצטיינו בזה המנוח מנחם סוסניצקי, מר אברהם חיים זילברמן, ד"ר אליעזר גרינהוט, המורה הורויץ ועוד (וגם אני בתוכם), שהיו שקועים בציונות בכל לבם ובכל נפשם.
הרצל התאכסן תחילה במלון קמיניץ ואחר בביתם הפרטי של האחים שטרן־מרכס. יודע אני, כי אחד החברים הוא שתווך בהעברה זו, למען הציל את הרצל מסביבה בלתי נוחה וגם להרחיקו קצת מעינם המרגלת של שוטרי־החרש התורכיים שסבבוהו.
בבואי לבקר את הרצל בבית שטרן־מרכס מצאתי שם את הרה“ג יעקב מאיר, את מר דוד ילין ועוד מבני ירושלים. דוד וולפסון קבלנו בסבר פנים יפות, ואמר לנו, כי את ה”דוקטור" קשה לראות עתה מפני שהוא עסוק, ועל־כן, אם לא יקשה לנו, עלינו לחכות כשעה באולם־האורחים. כמדומני, כי קצת מהחברים הלכו על מנת לשוב, אנכי נשארתי ובין כה בליתי שעה קלה בחברת דוד וולפסון, שנירר וזיידנר. דברנו ארוכות וקצרות על ענינים שונים. פתאום נפתחה הדלת של אותו חדר, אשר לשם הייתי מציץ בכל רגע, וכבוד ד"ר הרצל הופיע במלוא קומתו. הציגוני לפניו בתור בא־כחה של “הצפירה” וילחץ ידי בחבה רבה.
רציתי לסבב את השיחה לענין בקורו בארץ־ישראל ביחסו אל בקור הקיסר, מכיון שכבר קלטה אזני שמץ מההבטחה שניתנה לו בקושטא, אבל הוא השיאני לנושא אחר ויגבב עלי שאלות על שאלות על־דבר ירושלים ומצבה ועל האישים הפעילים שבה ויהי שבע־רצון מתשובותי. הוא רשם לו הערות שונות בפנקסו הקטן שבידו. השיחה היתה בגרמנית. ויתנצל ויאמר, כי הוא בתור מנהיג הציונות מתבייש אמנם, שבהיותו בבירת התנועה אינו יודע לדבר בשפתה, אבל מקוה הנהו, כי אם יזכהו ה' לבקר כאן שנית, אז כבר תהא השפה העברית שגורה בפיו.
כשעה שלמה בילינו יחד ואחר־כך לחץ שוב את ידי ונפרדתי ממנו. בין כה וכה והאולם נתמלא אנשים שונים, שבאו לראות את האיש אשר אליו נשאו את נפשם, את המנהיג.
כידוע, בקר הרצל בבית־הכנסת שבחורבת רבי יהודה החסיד. הגאון ר“ש סלנט, הרב הראשי של עדת האשכנזים, בקש ממני לסבב את הדבר שהרצל יעלה מביה”כ לבקרהו במעונו, שהיה ג“כ ב”חורבה" ההיא, אבל לא בתור מוזמן, כי אם באקראי, דרך־אגב. מי שהכיר את הגרש“ס ז”ל ואת טיבו, יבין כי לא מפני נטיתו לתנועה הציונית חשקה נפשו לראות את מחוללה. היה בזה רק הרצון להכיר את האיש, שרבות סיפרו עליו בפניו, אך הוא עצמו בלבו התנגד לו ולשאיפתו.
הצעתי לפני הרצל, שיעלה לבקר את הגאון הישיש, אבל הוא ויתר על זה באמרו, כי אינו חושב, כי בקורו יגרום הנאה למבוקר, אדרבה ודאי יגרום לישיש צער ואולי גם נזק. ולמה לו זה? למי תצמח תועלת מבקור זה? משום־כך החליט מראש לא לבקר אף את ראש רבני עדת הספרדים באמרו, כי בתור רב רשמי וחכם־באשי מטעם הממשלה התורכית ודאי לא תסבול זו האחרונה את התרועעותו אל מחולל התנועה הציונית בעת בקורו של הקיסר על אדמת תורכיה…
הראשון שהתעורר בירושלם להוציא עתון בתחילת המאה הזאת, הוא בלי ספק ר' ישראל ב"ק, המדפיס הידוע. אחרי הרעש והשוד שהיו בצפת בסוף המאה החולפת, ושמהם סבל גם בית דפוסו, עקר ירושלימה, וכדי להבטיח “קיץ־מזבח”1 לדפוס, נטה לבו ליסד איזה עתון זמני. לו לעצמו לא היה איכפת כלל נטית העתון ותוכנו, כי לא היה בקי בזה כלל.
וכאשר הביע חפצו זה נקבצו תחת דגלו מספר קטון של צעירים חשובים, אשר מלבד הפלגתם בתורה, ראה לבם גם “חכמה ודעת” עי“ז שהיו מתגנבים לקרא בספרי השכלה כמו “המאסף” הברליני (אשר עוד מצאתיו באוצרו של אחד מהם), “כרם חמד”, ספר “גן נעול” של וייזל, “ביאורו” של מנדלזון וכיוצא. אלה התלהבו מאד לקראת הצעתו של ר”י בק והראשונים שנתנו ידם אליו היו הצעירים יחיאל בריל, מיכל הכהן, יואל משה סלומון. הם היו השותפים הגלויים של המערכת, מלבד שהיו להם עוד חברים נסתרים שלא היה להם העוז לבוא ולעמוד בריש גלי, והם יוסף ריבלין מ. זכס ועוד.
העורכים נגשו להו“ל את “הלבנון”, אבל עם הצעד הראשון הורגש כי ההרכבה של חברי המערכת איננה טבעית. ראשית כל מצאו שאינם צריכים להיות תלוים בדעתו של המדפיס ישראל בק, אשר בודאי ירצה להיות מבקר מחמיר, על כל אשר יצא מבית דפוסו, לכל (במקור) יפסיד חנו בעיני הרבנים, וע”כ החליטו בריל וסלומון לרכוש להם דפוס מיוחד לעצמם, למען יהיו הם המשולים (במקור) על ההדפסה, והדבר הזה לא מצא חן בעיני בק שראה בזה מעין הסגת גבול, ושורה של משפטים החלו בין שני בעלי הריב.
אח“כ נתברר כי למרות שהעורכים בעצמם היו ידידים זה לזה, וחברים דבקים מאחים, בכ”ז בגשתם לגשם בפועל את משאת נפשם בעריכת העתון, נתהוו חכוכים חשובים ביניהם; הכיוון שרצה האחד לתת להעתון לא היה מתאים אל הכיוון שרצה השני לתת לו.
יחיאל בריל, שהיה חתנו של יעקב ספיר, רצה דוקא להבליט את נטיתו הקיצונית לחרדות, אם כי לפי התקופה ההיא, אשר הדור כלו היה זכאי, לא היה צורך בזה, אדרבה, בעת ההיא היה צורך קצת לעורר הלבבות למען דעת ללכת עם החיים. הסגנון העברי של בריל היה שוטף ונהדר וגם חריף קצת, כמעט קרוב לסגנון רי"מ פינס.
י. מ. סלומון שאף לעשות את העתון לסנגור לחלוקה וממוניה. לפי דעתו כל הנוגע בחלוקה כאלו נוגע בבבת עינו, ובאמת לפי המצב בעת ההיא היה הצדק בזה על ידו, כי תפקיד גדול היה אז לחלוקה בהישוב, ומבלעדיה לא היתה כל תקוה לקיומו, והנסיון הוכיח: ללא שכונת “נחלת שבעה”, שהיתה הראשונה להשכונות שבחוץ לעיר ירושלם, אפשר שלא היינו זוכים אח“כ לתל אביב. החלוקה עשתה את ההתחלה, והצליחה בה, וע”כ עמד יואל משה סלומון על דעתו להתיצב בכל תוקף לימין החלוקה, ולא להניח שיפול על הממונים אף קיסם אחד.
סגנונו היה חלש, מליצי, בלי שאר רוח, אם כי הוא בעצמו חשב את עצמו גם “למשורר בחסד עליון” ושר בשירים על כל מאורע ציבורי שהיה אז, ובהיותו אח"כ לבעל דפוס, נוח היה לו גם להדפיס שיריו בדפוס ולהפיצם ברבים. אבל אישיותו היתה מצוינת ומשפיעה, כי היה פקח חרוץ, ועובד נמרץ בלי לאות ובלי עיפות. ובהיותו עומד במערכות הממונים ובקרבתם, לכן היו מתיעצים עמו בכמה ענינים, שעמדו על הפרק.
מיכל הכהן היה מהמתונים שבהם. הוא היה ירא שמים, מופלג גדול בתורה, וגם אחד הפקחים המצוינים שבירושלם, עם זה שאף גם “להשכלה” לישוב ארץ ישראל, ולהרחבת העבודה, המלאכה והמסחר בארץ ישראל. סגנונו היה יפה, על דרך הסגנון המפואי והשוּלמני, שחקה אותם באמנות נפלאה והשפעתו ג"כ היתה מרובה גם בארץ, וביחוד בגולה אשר שמה העריצוהו ויכבדוהו מאד. הרבנים חשבוהו כאחד מהם, והמשכילים יחסוהו אל מערכתם המה.
וע"כ לא הצליחה מערכת “הלבנון” שהיתה בבחינת העגלה הידועה של פושקין אשר הונהגה על ידי ארבעה ברואים משונים זה מזה, וסוף סוף צללה במים רבים, כן היתה סופה של המערכת ההיא, ובבוא גם אבן נגף מצד הממשלה, שדרשה דוקא רשיון ממשלתי ולא יכלו להשיגו גם אחרי אשר יצא בריל לקושטא מזוין במכתבי מליצה, להשתדל בזה ויצא משם בידים על ראשו, ויפן וילך לו לפאריס ושם החל להוציא את “הלבנון” על חשבונו ואחריותו בלי התחשב כלל עם שותפיו. אז התפרדה כל החבילה.
ישראל בק צירף את חתנו ישראל דוב פרומקין, שהיה אז צעיר מאד לימים, אבל רוחו היה כנחל שוטף, שואף להשכלה, והיה נחשב אז בתור משכיל מתקדם קיצוני למרות שאביו ר' סנדר פרומקין היה חבד“י קיצוני מהדבקים בהאדמו”ר רבי מנדיל בעל “צמח צדק”, והוא רצה לחנך את בניו על ברכי החסידות הנפרזה, אבל חפצו זה לא הצליח כלל.
פרומקין וחותנו התחברו איפוא והשתתפו עם מיכל הכהן והוציאו לאור את “החבצלת” בי“א מנ”א התרכ“ג. אבל לא האריכה ימים, והעריכה נפסקה לשבע שנים, ורק בשנת תר”ל השתתפו שוב להמשיך את עריכת “החבצלת”. פרומקין עמד על העריכה. ומיכל כהן כתת רגליו לחו"ל להמציא מנויים; וחפצו הצליח בידו, כי בכל מקום בואו קבלוהו בסבר פנים יפות ויחלקו לו כבוד כראוי לו, ובפרט הרבנים הגדולים של רומניה וגליציה קבלוהו בזרועות פתוחות ויעזרו לו להגיע למטרתו.
אבל גם השותפות הזאת ארכה רק כשלוש שנים, אח“כ נכנס שטן ביניהם, ויד מחרחרי ריב, ביחוד מבין הממונים ואביזרייהו, היתה בזה, להפריד בין הדבקים, כי שם ה”חבצלת" היה להם לחגא ולמחתה, וע"כ השתדלו להשמידו בכל האמצעים שבאו לידם, ומהם ההשתדלות להפריד בין העורכים, וחפצם זה הצליח בידם.
בראות מיכל הכהן, כי בריל עומד הכן על במתו ב“הלבנון” בפאריס ואח“כ במגנצה (מאינץ) יחד עם הרב לעהמן מו”ל ה“איזראליט” החרדי, ועוד יותר כי החל גם להו“ל עתון ז’רגוני בשם “השולמית”. ופרומקין מכהן פאר בחבצלת, וסלומון משתדל להוציא עתון בשם “יהודה וירושלם”. וע”כ הלך הוא ויסד את הירחון “האריאל”.
אבל הוא שכח עיקר אחד, וע“כ לא האירה ההצלחה פניו אליו; שכח שעתון בירושלם אי אפשר שיצליח אלא אם כן יש לו איזו תמיכה חומרית ומוסרית מצד עדה או מפלגה, ובפרט בימים ההם; פרומקין הצליח להשיג תמיכה מעשירי לונדון. סלומון נתמך ע”י ממוני הכוללות, ולשני אלה היו בתי דפוס רכוש עצמם ולא היו תלויים בדעת מי שהוא, וגם היה י“מ סלומון אמיד והיתה לאל ידו לעמוד בהתחרות, מה שאין כן מיכל הכהן אשר שלש אלה לא היו לו; איש לא תמך בידו; גם בית דפוס משלו לא היה לו, באותו זמן; וגם היה עני מרוד. בכ”ז עברה התלהבותו כל גבול וממש בידים ריקות נגש אל המלאכה להוציא לאור את “האריאל” החדשי שלו.
החוברת הראשונה יצאה לאור באלול תרל“ד. בגודל 15, 20. בחוברת זו באה השקפה שנתית על כל מה שנעשה בשנת תרל”ד בירושלם. וגם מאמר בנוגע לתולדות היהודים בערב. ועוד ענינים שונים חשובים.
בתשרי תרל"ה יצאה לאור החוברת השנית, העורך כותב שמה כדברים הללו:
“החוברת הזאת ראשונה היא לשנה החמשית ראשית עבודתי לאהבת ציון, וכן היא לשנת תרל”ה, ושתים עשרה חוברות כאלה תצאנה בעה"י עד תום שנה זאת. ואחותה ההולכת לפניה במספרן לא תבוא2.
"וזאת התעודה: כל קוראי החבצלת יודעים3 כי אנכי תכנתי עמודיה, אנכי אשר בלבי התנוססו רגש אהבת ציון, ורשפיה, רשפי אש, מלאו חדרי לבבי באותי לרומם קרן עיר קדשנו בכבוד, נגשתי אל המלאכה הכבדה ההיא מבלי ראות את הנולד4.
"שלש שנים עבדתי ביגיעת בשר ורוח, ויהיו בעיני כימים אחדים באהבתי את עמי ועיר קברות אבותי, אך נסיבות שונות, רבות ועצומות, נצבו כמו נד למולי, עד כי למרות רוחי נאלצתי לנער חצני מתמוך עוד בהחבצלת5. ואחור נסוגותי. וזה כשנה תמימה אשר לא ראיתיה. אפס לכלוא את הרוח הסוער בקרב לבי, קצר ידים הנני, וכל הסבות אשר הסבו את לבי אחורנית מהיות עוד חבר להחבצלת הן הנה שעוררו בקרבי רעיונות נשגבים עוד ביתר שאת לחדש ימי תקותי כקדם, כי האש העצורה בעצמותי, היתה לשלהבת נוראה, עד כי גם נהרות לא ישטפוה.
ואחרי בי בחסדי אל ית“ש עשיתי חוזה עם בעל בית דפוס מפואר ואותיות חדשות ויפות, ואמרתי אשובה נא אל מלאכתי, ולע”ע תצא לאור פעם אחת בחדש חוברת כזו, וע“כ למשפט צדק אחשוב למנות ימיה לראשית עבודתי, ולכן אל ישתומם הקורא בראותו בראש החוברת הזאת כתוב שנה רביעית כו' כו'”.
הזמן הוכיח לו למיכל הכהן, כי כל עוד לא יהיה לו בית דפוס לעצמו לא יצליח כלל. ואמנם עוד בשנה הראשונה כבר פגש התנגדויות מצד המדפיס אשר לא הסכים לקבוע בדפוס מה שרצה הר“מ כהן לפרסם בעתונו, וכמה פעמים היה מוכרח העורך לותר על פרסום כמה מאמרים שכבר נסדרו בדפוס ושכבר גם נדפסו, ולהחליפם באחרים, בש”י פה“י. רק כדי למלא המקום. וכדי בזיון וקצף. וע”כ נסע מיכל כהן שוב לחו"ל, ויזניח את כל המערכת בידים בלתי מומחות. וסוף סוף נפסק העתון לזמן מה. המטרה העיקרית היתה להשיג בית דפוס בכל מחיר שיהיה, ואמנם בהיותו בוינה, בחברת ידידו ומעריצו הדרשן המפורסם דר' אהרן ילינק, הצליח חפצו בידו, כי בהשתדלות דר' ילינק השיג מ' כהן ראיון אצל הקיסר פרנץ יוסף ושם הביע בקשתו, שהקיסר שיש לו התואר “מלך ירושלם”, יעזור לו ברכישת בית דפוס לשם הוצאת עתון להפיץ השכלה בעיר הקדושה, והקיסר נעתר לו, וישלח לו לירושלם בית דפוס משוכלל לפי הזמן ההוא עם כל המכשירים הדרושים. ועוד טרם שב מ' הכהן ירושלימה כבר מצא שם את הדפוס, וכל אשר לו, מחכה ויחל להדפיס את “האריאל” בדפוס הקיסרי הזה6.
ובראותו כי נבול יבול לשאת על עצמו משא העריכה והסידור וגם את השגת המנויים, וכו' לכן מצא לו איש כלבבו, רע דבק מאח וידידו הנאמן רבי אברהם זוסמן מטלז, שהיה ידוע בירושלם לפקח מצוין ולמבקר חרוץ, איש אשר בעצמו היה ירא שמים קיצוני, אבל זה לא מנע אותו מלשפוך התרגזותו על הרבנים על אשר לא יעשו כלום לשפור המצב בנוגע לישוב ארץ ישראל. ובפרט אחרי אשר אז כבר היתה התעוררות חיה מצד הגאונים ר' צבי קלישר ור"א גוטמכר מגרידיץ, ומצד הרב אלקלעי וחבריו, ובמקום זה עסקו רבני ירושלים במחלוקות כמו זו של הרב מרדשקוביץ ועוד כיוצא בזו.
זכורני כי פעם אחת נכנס אברהם זוסמן בסערה לרבי שמואל סלנט ואמר לו: הפעם אני מוכרח להאמין אשר בני ירושלם הם חסידים גדולים.
– מה הסבה? – שאלהו הרב.
– מפני שאם הם רואים מעשיכם אתם ואינם משתמדים, זה מראה על חסידותם הנפרזת.
– מה זה עמך, ר' אברהם? – שאלהו הרב.
אז החל ר' אברהם לפרוט שורה שלמה של מעשים שנעשו אז בירושלם. “ואתם הרבנים שמים יד אל פה, כאלו אין זה נוגע לכם, שלום על נפשכם, וזה מראה כי גם אתם מסכימים לכל העשוי”.
ההתרגזות הזאת הועילה אז להשתיק במקצת חלק מהמריבה הגדולה אשר התחוללה אז בירושלים.
עם אברהם זוסמן זה השתתף מ. הכהן בהוצאת האריאל מתמוז תרל"ו והלאה.
בחוברת תמוז תרל"ו, שבאה אחרי הפסקה ארוכה של כמעט שנה תמימה, כבר נזכר אברהם זוסמן בתור חבר המערכת, והדפוס שניתן לשותפים אלה במתנה מאת קיסר פרנץ יוסף הראשון7.
במאמר אחד ארוך מאד, שנדפס בהמשכים רבים, בשם “תקות שוא או תוחלת ממושכה” מבאר העורך מיכל הכהן כל שיטתו בנוגע לישוב ארץ ישראל. המאמר בעצמו נוסד לכתחלה להביע רגשי התנגדות להמכון “מקוה ישראל” הנוסד ע“י חכי”ח בשנת תרכ“ט־תרל”א ואשר בו תלו רבים תקוות גדולות בנוגע לישוב ארץ ישראל. ולבסוף, לרגלי רוע ההנהלה שהיה באותו הזמן, נכזבה תוחלתם של “הרבים” ההם. כי הצליחה ההנהלה ע"י מעשיה להשניא את עבודת האדמה ולתת חרב ביד מתנגדי הישוב לתקוף את המצדדים.
העורך בעצמו ספר לי, כי המאמר הזה היה פעם נושא לווכוח נמרץ בין הרבנים, בנוגע לישוב א“י ע”י יסוד מושבות. בווכוח ההוא השתתפו הרבנים אוירבאך וסלנט ז“ל; שניהם התנגדו מפני נמוקים שונים. הרב אוירבאך חשש פן יזיק דבר זה להחלוקה, שהוא לפי שעה הענף היחידי אשר כל הישוב נשען עליו, והרב סלנט אמר שלזה איננו חושש, אלא חושש הוא שבהמושבות יפרצו ע”ז, גלוי עריות, ושפיכות דמים, וביאר איך אפשרים הדברים הללו להתהוות. אז קם הר“מ כהן ואמר: “נעניתי לכם, רבנים גדולים, והנכם צודקים שניכם, ואנכי כולי כדעתכם אתם. היינו: שאני לא חושש לנזק החלוקה כפי דעתו של הגרש”ס. ואינני חושש לע”ז ולג“ע ושפ”ד כפי דעתו של הגרמ“א. ותודה לכם על אשר עודדתוני להמשיך פעולתי גם להבא”.
שם במאמר ההוא מביא את תלונות הרבים על אשר נותנים חלוקה גם לאלה שאינם בעלי תורה, ומספר שכבר הוגשה תלונה כזאת לפני הרב ר' חיים מוולוזין, שהיה ראש מיסדי קופות רמבה“נ ברוסיה בעד אה”ק, והרב השיב להמתלוננים כדברים הללו, הראוים לאומרם:
“כל עמלנו הוא לישב את ארצנו הקדושה, ומי הם העוסקים בישיבה, אם לא בעלי מלאכה והסוחרים. גם יום שנהרג בו גדליה בן אחיקם נקבע ליום צום ומספד לכל בני הגולה, יען מה? יען כי במותו בטלה ישיבת הארץ. ומי היו אז יושביה? הלא כורמים ויוגבים!”. (“האריאל” חוברת תשרי תרל"ז).
בין הסופרים אשר נתנו את ידיהם לעורך להשתתף במאמריהם ובשיריהם, היו זליג הכהן לויטראבך, אהרן צבי זופניק, אלעזר טלר, ישראל טלר, ועוד.
ספור אחד יפה בשם “היורש” נדפס ב“האריאל” אשר הוא ראוי להיות חוזר ונדפס בזמננו.
מענינים מאד המאמרים ע“ד התפתחות השכונות העבריות מחוץ לחומת ירושלים ופרסום תקנותיהן. מהן אנו רואים כי שכונת “משכנות ישראל” נוסדה ע”י 140 חברים שכל אחד שלם ½9 גרוש לשבוע. ובכסף הזה צריכים לבנות עשרה בתים בכל שנה, ולהגרילם ולמסרם ביד עשרה זוכים. גודל הבתים היה 6 על 6 אמות (מלבד עובי הקירות) או לפחות 6 על 5. ובאופן כזה נתפתחו המון השכונות בירושלים. העורך בעצמו שהיה בין הראשונים שיסדו את השכונה הראשונה מחוץ לחומה, בשם “נחלת שבעה”, בשנת תרכ"ט וגם היה מן הראשונים אשר שמו נפשם בכפם לצאת מן העיר ולגור שמה בעת ששערי העיר היו נעולות בכל הלילה, ופחד שודדים ולסטים היה עליהם, מלבד יליל כפירי אריות וגורי זאבים שנסבו על הבתים, ויטרפו את התרנגולות, ויחרישו ביללתם את האזנים. העורך הזה סיפר לי כי את המגרש בן 400 אמה קנה בעשר פרוטות שוּרוּק האמה, וכאשר שאלתיו:
“הוי, ידידי, אם היה כל כך בזול מדוע לא קנית יותר?”
"אל תשאל שאלות – ענה לי – “מדלית אוסר!” “גם הנפוליון שהוצאתי על המגרש לקחתי בהלואה”.
ה“אריאל” לא האריך ימים, מפני הסבות שביארנו לעיל, והמו“ל מוכרח היה לכתת שוב רגליו לחו”ל, ושם, ע"י השתדלות ידידיו, נתקבל בתור סופר ומזכיר להמוסדות הגדולים שבירושלים, ותעודתו הספרותית תמה ויהי לעסקן צבורי עד יומו האחרון8.
ו: עוד על “האריאל”
מפעולת הקיסר פראנץ־יוסף לטובת השכלת בני ירושלים9
טורח מרובה טרח חותני הרב רבי מיכל הכהן ז“ל במבחר ימיו להוציא עתונים שונים. יסד יחד עם החכם יחיאל ברי”ל והרה“ר ר' יואל משה סלומון את “הלבנון”, ואח”כ מפני סבות שונות חיצוניות נפסקה הוצאת “הלבנון” ומר ברי“ל נסע לקונסטנטינופול, ומשם לפאריס והלך וקידש את “הלבנון” לעצמו. יסד יחד את הר”ר עזרא בנבנישתי והר“ח רי”ד פרומקין ז“ל את “החבצלת” העברי והספרדי, וככה הצליח להקימו כמעט על יסודות שאינם רעועים. והנה התערבו מחרחרי־ריב בין השותפים, ולא היה אפשר להם לדור יחד בכפיפה אחת. בין כה וכה, והר”י ברי“ל עמד על לבנונו בפאריס ואח”כ במגנצה, הרי“ד פרומקין ב”החבצלת" והרי“מ סלומון בעתונו “יהודה וירושלים”. וכל עתון היה קיצוני מאד לפי רוח הזמן ההוא. “יהודה וירושלים” היה קיצוני קונסרבטיבי, ו”החבצלת" – קיצוני מתקדם, ובני המפלגה היותר גדולה שבירושלים, שהיו רחוקים משני הקצוות, התגעגעו אז על עתון שיהיה לא אש ולא שלג.
והמפלגה הזאת שמה עיניה בחותני ז"ל, שהוא יקבל עליו התפקיד ליסד עתון חדש, יהיה שבועי או חדשי, ובלבד שיהיה “אמצעי שלם”.
המה ידעו, כי חותני מר כהן במומחיותו הרבה בהנהלת דפוס ובעריכת עתונים, וביחוד ביופי הדפסתם, הוא רק הוא יכול ליצור אורגן חדש, שיהיה רצוי לרוב אחיו.
חותני, וחברו כנפשו הרב החכם רבי אברהם זוסמן מטלז ז“ל החליטו אז ליסד את “האריאל”, שהוא יספיק להעם הרחב בירושלים דרישותיו היותר נחוצות. מצד אחד יהיה עתון אינפורמציוני, ומצד אחר יהיה גם מדעי ובקורתי. ה”מדע" הצטמצם אז בתרגום מאמרים מלועזית לעברית בנוגע לידיעת הטבע ומדע הארצות, ובנוגע להמצאות החדשות, שהיו אז מפתיעות את הקוראים התמימים בירושלים, והבקורת התגבלה בבקור מעשי המוסדות והחברות, וביחוד החברות הגדולות באירופה, אשר מעשיהן מכוונים כלפי ארץ־ישראל. אבל עם צמיקות החומר היה זה בכל זאת די מזון בריא בתקופה ההיא לפקוח עינים עוורות ולהרחיב את השקפות העולם. השפה הצטינה אז כשהיתה מפואית או שולמאנית, וכל מי שהרבה לחקות את סגנונם של שני אלה, היה משובח. וחותני ז“ל דוקא סגל לעצמו את הסגנון המפואי והשולמאני בכל הקיפו ופנימיותו, וע”כ קראו תמיד את דבריו בצמא, וביחוד היו מאמרי הבקורת של חותני מענינים מצד עצמם מתוך חריפותם, פקחותם ובקיאותם בכל פרטי המעשים. ביחוד היה מפורסם אז מאמרו הגדול בהמשכיו הרבים נגד חכי"ח ומוסדותיה.
אבל סוף סוף נוכח הוא וחבריו לדעת, כי כל זמן שיהיו סמוכים על שלחן אחרים ותלויים בדעת אחרים בנוגע לדפוס אין תקוה שיתקדמו ויצליחו. המכשולים שפגשו מצד בעלי הדפוס היו גדולים, וההדפסה היתה כל כך רעה, ולנפש עדינה ואסתיטית כמו זו של חותני, שהיה בקי מאד בכל עניני דפוס, היתה ההדפסה בכל פעם כאיזמל בבשר החי.
וע“כ החליט בשנת תרל”ג לנדוד עוד פעם לחו“ל, במטרה לאסוף לו חתומים על עתונו, ויחד עם זה לטכס עצה עם ידידיו שבחו”ל איכה לרכש לו בית דפוס בפני עצמו, מכונה ומכשיריה ואותיות וכל אביזרייהו.
בדרכו עבר את כל ערי רומניה וגליציה, מקום שם היו לו ידידים נאמנים מאז ומקדם מכל מפלגות העם, כיראים כמשכילים, כחרדים כריפורמים, ומצד כולם נתקבל בסבר פנים יפות ובידידות, ומנויים השיג לו די והותר להוצאת עתונו.
אבל העיקר חסר היה עוד מן הספר. דפוס חסר לו. והכסף מנין ימצא?
בבואו לוינה התראה עם ידידו הרב החכם המצוין, המטיף הנודע ד"ר אהרן ילינק.
לד“ר ילינק היה מספר קטן של אוהבים, אבל כולם היו מהמבוררים והמסולתים שבעם. לא על נקלה היה אפשר להימנות בין ידידי ילינק. בחותני מצא ילינק איש כלבבו, אשר אף אם בדעות היו רחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב, בכל זאת היה חותני כחותם על לבבו ויאהבהו מאד ויתרועע אתו. ותמיד השתדל לרכוש לחותני אוהבים חדשים ורעים נאמנים. וידו של ילינק לא זזה מידו של חותני בכל עת היות זה האחרון בוינה, וע”כ הביע חותני באזני ילינק את דאגתו בנוגע לדפוס.
ויהי היום, בלכתם שניהם לטיל שלובי זרוע ברחוב הפרטר, שקועים במחשבותיהם, התעורר פתאם ד“ר ילינק באמצע השוק, והעמיד את רעו בן־לויתו כמעט בקול צעקה, שסב אליו עיני עוברי הרחוב. “שמע נא, רבי מיכל, פנה אליו ד”ר ילינק, זה עתה הופיעה עצה בלבי, איך שתשיג דפוסך. אנחנו נלך עתה הביתה, ואנכי אסדר לך בשמך מכתב להוד מלכותו הקיסר פרנץ יוסף, ובו אבאר בקצרה ובברור את מחסורך אשר יחסר לך, ותבקש מהקיסר, שהוא יחנך בדפוס, ולמען ברר לו נחיצות הדבר הנך מבקש ראיון ממנו. וכמעט בטוח אנכי שתצליח ותבוא אל מטרתך. והיה כי תשיג את הראיון לא לי להורותך מה שתאמר ולהבינך מה שתדבר, כי חכם אתה ופקח די לדעת בעצמך את אשר לפניך”.
ד"ר ילינק התרגש עוד יותר, כי בעיניו היתה העצה הזאת ברורה ובטוחה מאד, אשר אין בה כל פקפוק.
“אבל”, העיר ד"ר ילינק הלאה את חותני, “אבל ראשית כל עליך להחליף מלונך (חותני התאכסן כמובן בבית יהודי פשוט), למען ימצאוך תמיד בספירות יותר נעלות, ותהיה ראוי לחסדי מלכנו. וגם זאת עליך לדעת, כי בטח תהיה מעתה מוקף משגיחים נסתרים, אשר על כל שרשי רגליך יתחקו לחקור ולדרוש מעשך ומנהגיך, מטרתך ומצבך, ומאד ראה שתהיה נזהר מעט יותר בההנהגה החיצונית, אף שבתור ירושלמי אינך רגיל בכמו אלה”.
בדברם שבו אל מעון ד"ר ילינק, והאחרון סדר המכתב כיד הסגנון והמליצה הגרמנית הטובה עליו. תוכן המכתב היה בערך כזה:
“היות כי בארץ־ישראל בכלל, וירושלים בפרט, אשר שם הקיסר נקרא עליה בתור “מלך ירושלים”, דרוש עתון חשוב אשר יפיץ השכלה טהורה בין התושבים היהודים, ואשר בתוכם נמנים גם רבים מאוסטריה ואונגריה, הדורשים מזון ספרותי, ע”כ מקוה הח“מ, שהוא גם כן נתין אוסטרי, אשר הוד מלכותו, הטוב והמטיב לכל, יעזרהו בתפקידו זה, ואם יחוננהו בראיון מיוחד יבאר לו בפיו נחיצות הדבר שיהיה דפוס מיוחד למטרה זו בירושלים”.
המכתב נשלח על ידי הדואר ללשכתו הפרטית של הקיסר. חותני החליף את מלונו למקום חשוב מאד, ונבואת ד"ר ילינק אמנם באה, כי מאז היה חותני מוקף כמו ברשת של אנשים שונים, אשר לא הכירם ולא ידעם, ובכל זאת התענינו מאד במצבו, והיו חוקרים ודורשים מבעלי המלון והאורחים על טיבו של מר כהן הירושלמי, ומה מעשיו, ולאיזו מטרה בא לוינה. גם בבית ילינק חקרו ודרשו כמה פעמים, גם מצד המשטרה החשאית, על אודות חותני ופרטי הנהגותיו.
וכה עברו איזו שבועות, ופתאום הוזמן אל היכל הקיסר. והנה מלבד אשר ד"ר ילינק הואיל להורותו, איך יתנהג בעמדו לפני הוד מלכותו, הנה גם בבואו הארמונה הכינוהו שלישים אחדים באולם מיוחד לכל התכסיסים הדרושים לדעת בעת הראיון עם המושל, והעבידו אותו עבודה קשה עד שהרגילוהו בכל הצריך. מובן שבתור ירושלמי לא נסה בכמו אלה, אבל מתינותו וחכמתו עמדה לו לעבור בשלום כל הנסיונות, עד כי הובל אל אולם גדול מאד, שרק ארכו ורחבו היה יכול להטיל אימה על הבא שמה, ומתחת קלעים ירוקים הופיע פתאם לתוך האולם הוד מלכותו הקיסר בעצמו בלוית שני שרים מימינו ומשמאלו. אחר השלישים קרא בשם: מר מיכל כהן, מירושלים!
חותני הרכין ראשו והשתחוה לפני הקיסר, ויברך ברכת אשר חלק. הקיסר האיר פניו אלי ובשפת רצון אמר לו:
“תוכן מכתבך נמסר לי. מה תהא מטרת עתונך?”
“קדמה והשכלה!” השיב חותני.
“המרגישים שמה צורך בזה” הוסיף הקיסר לשאול.
“הדור הצעיר של המפלגות הבינוניות!” השיב שוב חותני באומץ רוח.
“הבאמת קשה להשיג האמצעים להקמת דפוס למטרה זו?”
“עד עתה, הוד מלכותו, לא עלה הדבר בידינו”.
“תודה רבה בעד הידיעות, ועוד אתענין בזה” אמר הקיסר ויעש בידו תנועה, שקבלת הפנים נגמרה.
חותני השתחוה שנית ויצא אחורנית בלוית שני שרים, שבפרוזדור לחשו לו, כי הצליח מאד, וכי לא פללו אשר יהודי מאסיה ידע לכלכל דבריו במשפטים כה קצרים וברורים.
בצאת חותני מהארמון רץ תיכף אל ידידו ד"ר ילינק, אשר כבר המתין לו לדעת התוצאות, ובשמעו את כל שאלות הקיסר ותשובות חותני שמח מאד ואמר: “עתה בטוח אני כי יהיה לך דפוס נאה ומשובח”.
חדשים אחדים עברו, ומהארמון אין קול ואין קשב, ולחותני ירט הדרך, ולא עצר כוח להתעכב עוד בוינה, וע"כ יעצהו ילינק לשוב ירושלימה, ואם תגיע תשובה רצויה יודיעהו בטלגרמה.
וחותני עשה גם הפעם כעצת ידידיו, וישב ירושלימה במלא חפנים שמות של מנויים. אבל עוד טרם דרך כף רגלו על מפתן ביתו והנה טלגרמה מד"ר ילינק, המודיעה לו כי הכל על הצד היותר טוב.
ואמנם מאת לשכת הקיסר נתנה פקודה לאחת הפבריקאות לשלוח לחותני מכונה חשובה לפי ערך הזמן ההוא וכל מכשירי דפוס עפ“י מה שסדר המטיף ד”ר ילינק. ואחרי זמן מועט באה כל ההזמנה ישר על שם חותני, בלי גם כל תשלום מכס, על פי ההערה שהכל הוא לצורך הצבור.
על גבי המכונה התנוסס נזר אוסטריה, והיא נמצאת עוד גם עתה באחד הדפוסים הירושלמים.
-
מבטא תלמודי על דרך המשל: “אוגר בקיץ לחמו”. − המלביה"ד. ↩
-
ר“ל החוברת של אלול תרצ”ד. ↩
-
באמת השקיע ר“מ כהן מכוחותיו בה”חבצלת“, מלבד אשר שבע נדודים בארצות רבות עד שהצליח לקבל מנויים. גם שלח בימי מסעיו מאמרים בעד ”החבצלת“, ובעת אשר בביתו הוא, שרר העוני בכל אימתו, לא זכה להנות מ”החבצלת" כמעט כלום. ↩
-
ר“ל לא שם לב כי בהיות י”ד פרומקין וחותנו ישראל בק בעלי הדפוס והפירמן, על נקלה יכולים לדחות אותו ממחיצתם בכל רגע שירצו. ולכן אומר ש“לא ראה את הנולד”. ↩
-
גם מגדולי הערבים נכנסו לתווך בין העורכים. וביחוד שיך יוסף בן אבו אסעוד, שיך בית המקדש, שהיה ידידו של ר"מ כהן. אבל הקרע היה חזק, ונשאר בלתי מתאחה. ↩
-
בהחוברת השביעית “לפי שעה” שיצאה בזמן מלחמת העולם ע“י מר יצחק יעקב ילין וע”י הרב גרוס, שם פרסמתי מאמר בשם “האריאל” שבו בארתי בארוכה פרטי הראיון הזה אצל הקיסר אשר אז חונן הקיסר את הכהן בדפוס יפה. ↩
-
אם לא אשגה נמצאת המכונה הזאת עם הנשר האוסטרי שעליו בבית דפוסו של מר צוקרמן. ↩
-
מיכל הכהן שהיה חותנו (או בשמו המלא יצחק אליהו מיכל הכהן) נולד בשנת תקצ“ד לאביו הרב אליעזר הכהן זצ”ל האבד“ק יאסווין פ. קובנו, ולאמו הרבנית מ' באדאנא ז”ל.
אביו רבי אליעזר הכהן היה נכדו של הרב רבי מיכל מדאטניווא, שהיה רבו של הגר"א מווילנא. ונזכר בס' עליות אליהו.
בראשית המאה הזאת החליט הרב אליעזר לעזוב את עירו ולנסוע עם משפחתו לארץ ישראל. אבל יחד עם זה החליט גם לעזוב את הרבנות וללמוד איזה מלאכה למען יוכל להתפרנס מיגיע כפו בירושלים ולא יהיה זקוק לקבל “חלוקה”. ולמטרה זו הזמין כשנה אחת לפני נסיעתו את אחד הרצענים שבעירו, למען ילמדהו בסתר בביתו את המלאכה הזאת, מלאכת הרצענות, מבלי שירגיש בזה מי שהוא. וכאשר ידע בנפשו כי הוא כבר רכש לו בקיאות ומומחיות במלאכה זו, אז יסע לא“י. וכן היה. ותכניותו היתה שהוא יבא לא”י בסתר פנים, בתור רצען, ולא בתור רב, וכמה שירויח יספיק לו.
בחורף תר“ד עזב את עיר רבנותו. כל אנשי העיר והסביבה, באו ללוותו ובקושי נפרדו ממנו. עד בואו סטמבולה, עברו עליו כשלשה חדשים. ואח”כ מסטמבול נסע באנית תורן שהפליגה בהפסקות גדולות מחוף לחוף, ומנמל לנמל, באופן שהנסיעה מקושטא ליפו ארכה ששה חדשים, ובעמל רב הגיע הרב ליפו הוא ואשתו ובנו הנער, ושלש בנותיו. וביום ג' תשרי תר"ה באו ירושלימה בסתר פנים, ותיכף שכר לו חנות קטנה ברחוב היהודים, ויחל לעשות מלאכתו, מלאכת הרצענות.
בני ירושלים הביטו על “הרצען” החדש בתמהון, כי לא התאימה כל הויתו של האיש אל מלאכתו. אצבעותיו היו עדינות ולבנות יותר מדי מלעסוק בסנדלרות, כי סוף סוף, גם סנדלר מומחה לא היה, אלא אושכפי.
אבל לצערו, עברו על חנותו אחדים מבני מחוזו, שהכירוהו, וישתוממו על המחזה, רב גדול בישראל עוסק בירושלם ברצענות. מתחלה החלו לפקפק, אולי דמיונם מטעה אותם. אבל כאשר נגשו אליו והחלו לדבר עמו, למרות השתדלותו להתחפש, לא עלה בידו, ויכירוהו. ויבאו ויספרו החידוש הזה לרבנים הגאונים של אותו זמן, והם שלחו משלחת אל החנות לבוא עמו בדברים להודיעם פשר דבר על מה זה ועל מה זה משפיל את כבוד הרבנות ועוסק במלאכה שאינה ראויה לו. ואם חסר לו לפרנסת ביתו יודיעם והם ישתדלו לבל יחסר לו כלום. והוא הוסיף להתחפש ולהתנכר, ולאמור כי איננו האיש שהם חושבים. אבל סוף סוף נתגלתה האמת, והרבנים הכבידו אכפם עליו שיעזוב את חנותו, ויבוא לבית המדרש. ההתגלות הזאת ציערה אותו מאד ונגעה עד נפשו עד כי חלה מאד. וכשני חדשים אחרי בואו, ביום ג' כסלו תר“ה גוע וימת. ויקבר במרום הר הזיתים בבי”ע של הספרדים.
הנער מיכל נשאר יתום בן אחת עשרה שנה, ונתקבל בבית אחד מקרוביו, הרב רבי שבתי הלוי ושם גודל. ויהי מתלמידי רבי שמואל סלאנט ועוד רבנים אחדים, אשר אחרי עבור שנים אחדות הכתירוהו בתור “עלוי” מצוין, וגם בתור שו“ב מומחה, וכל רבני הדור, ישעיה ברדאקי, זונדל סלאנט, ורש”ס וכו', – כולם סמכו ידיהם עליו בכתב “המליצה” שמסרו לו בשנת תרט“ו, כאשר נסע לחו”ל להשתלם בהישיבות שבליטא ובפולין. שם הכיר לדעת את הרב חיים פיליפובר, שהיה ידוע לצדיק גמור, אבל עם זה גם לאחד המקילים ומתירים בשאלות דתיות. והגאון הזה השפיע עליו מאד מאד. בנסיעתו זו השתתפו גם חבריו הנאמנים בעת ההיא יואל משה סלומון, יוסף ריבלין, ויחד עשו הנסיעה הזאת כשנתים. ובשובו ירושלימה הביא עמו גם רכוש רוחני כביר ויחליט להתעסק בעניני דפוס. הוא היה הראשון בירושלם אשר רכש לו דפוס־אבן (ליטוגרפיא) ואח“כ החל להתענין בהוצאת עתון. ויחד עם חברו יחיאל בריל ועוד, החל לערוך את ”הלבנון“ בירושלם, בתרכ”ג. העתון יצא כשנה תמימה, אבל פגשו כנזכר לעיל מכשולים, ויחיאל בריל נסע לחו“ל, אז השתתף מיכל הכהן עם אברהם ראטענבערג ואת הצעיר ישראל דוב פרומקין להו”ל את ה“חבצלת”. התוצאה הזאת לא ארכה רק ירחים אחדים והופסקה מתרכ“ג עד תר”ל שאז שוב החלו להוציא החבצלת, גם בעברית גם בספרדית (לאדינו). את הספרדית ערך החכם עזרא בנבנשתי מבולגריא. ההוצאה הלאדינית לא הצליחה, מסבת מעוט המנויים. אבל החבצלת העברית האריכה ימים. בקרב הזמן נשארה החבצלת נחלת פרומקין.
החבצלת נטתה להתקדמות ויואל משה סלומון החל לערוך עתון בשם “יהודה וירושלם” שהיה לגמרי על צדם של קנאי הדור. לכן החליט מיכל כהן להוציא לאור עתון בינוני, שיהיה רחוק מן הקצוות ומן המפלגות. וימצא לו חבר, אחד הפקחים הוותיקים שבירושלם, הרב אברהם זוסמאן מטלז. ויחדו החלו להוציא לאור את “האריאל”. המטרה והשאיפה: לשוב אל החקלאות, או כפי שקראו אז בשם “עבודת האדמה בא”י“. העתון ”האריאל“ הלך בשיטתם של הגאון ר' אליהו גוטמאכר מגריידיץ והגאון אלקלעי מבלגרד, ועי”ז קמה התעוררות לקנות את יריחו. ואחרי שזה לא הצליח, נולדה מזה התנועה לבנות את פתח תקוה.
מיכל הכהן שרת אח“כ בתור סופר ומזכיר הת”ת וישיבת עץ חיים והבקו“ח הוספיטאל ואח”כ בביה"ח משגב לדך, והשתדל הרבה להביא אחדות בין האשכנזים והספרדים, בלא הצלחה.
ויגוע וימת ביום כ“ד אלול תרע”ד בתחלת הימים, שפרצה מלחמת העולם. הובא לקברות בהר הזיתים. ↩
-
הפרק הזה נכתב שנים הרבה לאחר המאמר הראשון על “האריאל” – ולמען “ההיסטוריה” ראוי ליתן את שניהם. ↩
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.