התעורר בי ספק, אם חלוקת הארץ לשבטי־י־ה, שהיתה ע“פ גורל, ובאורים ותומים, וגם בשומא וכספים (ב“ב קכ”ב.), היתה מוכרחת לדורות, או שהיתה חובה רק לזמן הכיבוש והחילוק הראשון של יהושע, ואחרי שהשבטים הותרו לבא זה בזה, אפשר שגם החלוקה ירדה מחשיבותה, ולוא למשל, היתה הסכמה בין שני שבטים, להחליף ביניהם חלקיהם בארץ אפשר שלא היו מונעים אותם ע”פ דין, אע“פ שהדבר נוגע גם ליובל שאם אין השבטים במקומן או שהם מעורבין זה בזה, אז אין יובל “לכל יושביה” (ויקרא כ"ה) “משגלה שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט המנשי בטלו יובלות, שנאמר וקראתם דרור בארץ לכל יושביה”, בזמן שכל יושביה עליה, יכול היו עליה והם מעורבין שבט בנימין ביהודה, ושבט יהודה בבנימין, (ולפי גרסת רבנו גרשום: מעורבין בחלוקת שבט יהודה ובנימין) יהא יובל נוהג, ת”ל לכל יושביה בזמן שיושבין כתיקונן, ולא בזמן שהן מעורבין" (ערכין ל"ג). ואע“ג שלא מצינו עד גלות השבטים שום שנוי בחלוקה, אבל ערבוביא כבר שררה בזה, הן ע”י עצם בטול האזהרה של “לא תסוב נחלה”, והן מה שמצינו כי יהודה ושמעון היו להם ערים משותפות. ואע"פ שגם אחרי גלות עשרת השבטים נשארו שרידי שבטים איש על מקומו, בכל זאת בכל משך קיומו של הבית השני אין אנו מוצאים שהתחשבו עם חלוקת השבטים, וביחוד בזמן עזרא ונחמיה, וחלוקות אחרות לגמרי אנו מוצאים בהתקופות המאוחרות כמו שלוש ארצות כו' וכו'.

ובעז“ה בזמן הגאולה העתידה, ואליהו יבא לקרב הרחוקים ויברר לנו יחסי השבטים, האם נצטרך אז לדיק ולהשיב השבטים איש על מקומו, או בכלל יתבטלו הבדלי השבטים, ומה יהיה אז תפקידו של לוי? ובכל הקושי להחליט כי יש אפשרות לחלוקת השבטים להתבטל, אחרי שכבר היתה מנובאת מראש ע”י יעקב אבינו ע“ה וגם ע”י משה רבינו ע“ה בצואותיהם, בכל זאת הלא אנחנו מוצאים שנוים יסודיים בזה גם בנבואת יחזקאל, אשר ממנה משמע אמנם כי החלוקה תהיה לפי השבטים, אבל שבט יוסף יקבל רק חלק אחד במקום שנים שהיו לו בחלוקה הראשונה, וגם שבט לוי ישתתף בהחלוקה ההיא ויעוין בסוגיא דב”ב קכ“ע ע”א שלא נתבררה לי כל צרכה.

ואם כי ירושלם לא נתחלקה לשבטים בכ“ז הלא המזבח היה בחלקו של טורף, מפני היעוד של משה “ובין כתפיו שכן”, וגם בית ק”ק היה בחלקו (עי' יומא י“ב ע”א ובסוטה ל“ד ע”א ברש“י וכן גם בזבחים קי”ח: בשלושה מקומות שרתה שכינה על ישראל בשילה ונוב וגבעון ובית עולמים, ובכולן לא שרתה אלא בחלקו של בנימין וכו'), ולפי חז“ל בזבחים צריך תמיד שיהיה המקדש, בחלקו של בנימין, כי כן דרשו שם: תניא חופף עליו במקדש ראשון, כל היום במקדש שני, ובין כתיפיו שכן אלו ימות המשיח, ובספרי נתנו טעם לזה מפני שכל השבטים נולדו בחו”ל והוא נולד באר“י, ויש עוד טעמים לזה מפני שלא היה במכירתו של יוסף, ומפני שלא השתחוה לעשו, ואם החלוקה תתבטל, אז אפשר שחלק זה יפול לשבט אחר. ואולי לא השם הוא העיקר, אלא המקום, וכיון שהיה שייך פעם לשבט זה שוב הוא נקרא תמיד על שמו אף כי יעבור ליד אחר וצע”ג.

ומה יהיה אז דין הלויים? כי עדיין לא מבורר לי בכלל פרטי האיסור הזה על שבט לוי מליטול חלק בארץ כנען, אם הוא רק על כללות השבט, או על כל פרט ופרט, בהקש אל הביזה אשר בה לוקה כל בן לוי בפרט הלוקח חלק בביזה (יש חולקין ע“ז, מפני שהוא לאו הניתן לחשבון עיין חינוך תקי”ד) כי שניהם ממקרא אחד אנו למדים, “לא יהיה לכהנים הלויים כל שבט לוי חלק ונחלה וגו'” (דברים י"ח א') “חלק” זו ביזה, “נחלה” זו נחלת הארץ (ספרי), וז“ל הרמב”ם (ה' שמיטה פי“ג ה”י) כל שבט לוי מוזהרין שלא ינחלו בארץ כנען, וכן הם מוזהרין שלא יטלו חלק בביזה, בשעה שכובשין את הערים וכו' ובן לוי או וכו' לוקה ואם וכו' מעבירין אותו ממנה עכ"ל, האם כל זה הוא לדורות, או רק בשעת הכיבוש והחילוק הראשון, כי הלא אנו מוצאים אשר הלויים והכהנים כן ירשו נחלות מאבי אמם, כמו פנחס שנשא אשה וירשה (ב“ב קי”א).

הרמב“ם אומר הלאה (הי"א) נראה לי שאין הדברים אמורים אלא בארץ שנכרתה עליה ברית לאברהם ליצחק וליעקב וירשוה בניהם ונתחלקה להם, אבל שאר הארצות שכובש מלך ממלכי ישראל, הכהנים והלויים באותן הארצות, כשאר ישראל עכ”ל (עיין בהשגת הראב“ד שעליה אמר הרדב”ז, שהוא חושד בהגהה זו שלא יצאה מפי קדשו של הראב“ד ז”ל). מזה נראה כי דעת הרמב“ם אשר בשאר הארצות יש ללויים חלק, אבל לא באר”י אף לדורות, גם זה מובן שבשאר הארצות לא כיון הרמב“ם אל כיבוש סוריא ע”י דוד ששם באמת היה חלק ללויים מפני שתרו“מ הוא שם רק מדרבנן, כי סוריא נכבשה לפני א”י, וע“כ אינה נכנסת בדיני א”י, ולפי חז“ל עשה בזה דוד שלא כהוגן, באמרם ז”ל (ספרי סוף עקב וכן בילקוט) א“ל הקב”ה לדוד עד שאתה כובש אפרכיות רחוקות, כבוש אפרכיות שלך. גם בסוטה מ“ד: אמר רבא מלחמת יהושע לכיבוש דברי הכל חובה, מלחמת דוד להרוחה ד”ה רשות, אבל סו“ס זה מתנגד למה שדרשו בספרי, על הכתוב “כל מקום אשר תדרוך כף רגליך”, שכל מקום שיכבשו ישראל אחרי שיכבשו את א”י, שלהם יהיה, ויהיה דינו כא“י לכל המצוות, מגז”ש של יהיה יהיה. ועיין ב“ב נ”ו ששם איתמר א“ר יהודה וכו' כל שהראה לו הקב”ה למשה חייב במעשר, לאופי מאי, לאפוקי קיני וקניזי וקדמוני, ופירש הרשב“ם ז”ל: שלא יתחייבו במעשר לע“ל כשיחזירום לנו, א”נ אם כבשו ישראל מהם אחרי מות יהושע, כולם פטורין מן המעשר, וזה כדברי הרמב"ם אבל בניגוד להספרי.

והנה ידוע ששבט לוי זכה במעשר מפני שתי סבות: א) מפני שירותו בקודש, ב) מפני שלא נטל חלק בארץ, ואולי בזה תלוי גם הדין, אם יקח חלק בארצות נוספות, שאם מפני עבודתו בקודש, שייך גם שיקח מעשר שמה, ואם מפני שלא נטל חלק בארץ, אין לזה שייכות, בנוגע לארצות שנתוספו אח“כ, והרמב”ם אומר מפורש (שם הי"ב) ולמה לא זכה לוי בנחלת א“י ובביזתה עם אחיו, מפני שהובדל לעבוד את השם וכו' יעו”ש באורך דבריו.

ובכן נסכם שאלתנו: א) האם מותר היה לשבט אחד, להחליף חלקו עם שבט אחר? אף אם עי"ז יתבטל דין היובל, אחרי שהותרו השבטים לבא זה בזה, והיאך יסודר הדבר בזמן הגאולה העתידה? ב) האם גם לעתיד לבא יהיה הבדל בין השבטים ג) ומה יהי תפקידם של הלויים אז? (בספרי על הכתוב “ולבני לוי נתתי כל מעשר בישראל לנחלה” מה נחלה אינה משתנה מקומה אף מע"ר אינו משתנה ממקומו).

* * * *

הנה נא הואלתי לשאול עוד שאלה קטנה:

אמרו בספרי (סוף פ' עקב) “ושמתם את דברי וגו', אמר להם הקב”ה לישראל, אע“פ שאני מגלה אתכם מן הארץ לחו”ל אעפ“כ היו מצויינים במצוות, כדי שכשאתם חוזרים לא יהיו לכם כחדשים”. לכאורה הייתי אומר שהכונה בזה על מצוות התלויות בארץ, שהתורה מיעצת לבני ישראל אשר בעת שיתרשלו מן המצוות ויהיו בגלות, שישמרו גם שם את המצוות, כדי שבשובם לא“י לא יהיו בעיניהם כחדשים, אבל הספרי שמה ממשיך ואומר אחרת: “ושמתם” זו תורה “וקשרתם” אלו תפלין, אין לי אלא תפילין ות”ת, שאר מצוות מנין? הרי אתה דן לא ראי תפילין, וכו', הצד השוה שבהן שאינן תלויות בארץ, ונוהגות בארץ ובחו“ל, אף כל מצוות הגוף שאינן תלויות בארץ נוהגות בארץ ובחו”ל. ע“כ. כלפי לייא? אם מדברים אנו על מצוות הגוף, שנוהגות בארץ ובחו”ל, למה לן הטעם כדי שלא יהיו אצלם כחדשים, הלא החיוב חל לקיים המצוות גם מצד עצמן, ומצוה לישב.

* * * *

והיות כי הנני שרוי כעת בפתח־תקוה, מחוסר הספרים הנחוצים לחקירה הזאת, וגם מפני זקנותי וחולשתי, קשה לי להאריך בזה, כראוי, ולכן הנני מציע את השאלה לפני הקבוץ החשוב של תלמידי חכמים שהתרכז בפתח־תקוה, במוסד “בית מדרש לתורת א”י“, והמורכב מסלתן ושמנן של ישיבות שונות, כמו הישיבה בסלובודקה וחברון ועוד ישיבות. מהם עלויים מצוינים ומופלגים בתורה ובבקיאות והם הקדישו עצמם, להתעסק בלבון ההלכות, וכל הענינים הנוגעים לארצנו הקדושה. אשריהם ומה טוב חלקם, אשר הציבו להם יד, באם המושבות פתח־תקוה, מקום שם מתרכזים כל עניני המושבות, ושם צצות וצומחות תמיד שאלות שונות, הנוגעות להלכה ולמעשה, שאלות די מסובכות, אשר לפעמים גם רב גדול בישראל מתקשה בפתרונן ובהתרתן, ומרוצה הוא אם הוא מוצא לו עוזרים בחבר החכמים הנזכרים, ועוד יתרה עשו, הם התחילו לפרסם קובץ תורני בשם “תורת הארץ” אשר בו הם מביאים לפרסום גדול, כל השאלות הבאות לפניהם, וחז”ל אמרו אין תורה כתורת א“י, כי הלמוד על אתר במקום הקודש, הוא יותר מוצלח ומזוקק מאשר בארצות הגולה, כי אין דומה שמיעה לראיה, וכמאמרם ז”ל וראיתם וזכרתם ועשיתם, ראיה מביאה לידי זכירה, וזכירה מביאה לידי עשיה (מנחות מ"ג).

היו אמנם כמה פעמים בירושלים ת“ו התעוררויות שונות בנוגע להלכות התלויות בארץ, היתה פעם התעוררות להקרבת קרבנות, וביחוד קרבן פסח, אשר אצלו טומאה דחויה או הותרה, ומסורה היתה אשר אילו הצלחנו להקריב את הפסח הראשון על הר המוריה, כי אז היתה הגאולה מתקרבת יותר. המעורר העיקרי לדבר הזה, היה היהודי האמיתי, הקנאי לדבר השם, בעמח”ס “לב העברי”, מחצרם של הרבנים מגריידיץ ומבילוגרד בזמנם.

שוב היתה התעוררות לשמירת המקדש ע“י משמרות מתחלפות אצל הר הבית, המעורר הראשי היה הרב המקובל מו”ה העשיל געלבשטין זצ“ל, שחבר למטרה זו שני חלקים ממחברתו “משכנות ישראל” ושם מביא גם שזכה לידי מופתים גלויים, וע”ז קיבל עליו קפידת הגאון הג' מוהרי“ל דיסקין זצלל”ה.

בזמן האחרון אחרי המלחמה נוסדה למטרה זו, ישיבה בשם תורת כהנים, שהקדישה עצמה לעסק זה, של עבודת הכהנים והלויים, ותשאף גם ליסד תזמורת קדושה, עם כל הכלים האפשרים, בהתאם לכלי שיר של הלוים ואמרה לחדור לתוך ניגוניהם הקדושים ונצוחם על כלים מכלים שונים, איני יודע אם הישיבה הזאת עודה קימת, ועד כמה הצליחה במטרתה.

בזמן היותר אחרון ידעתי כי בישיבת מרכז הרב של הגאון הגדול מוהרא“י קוק שליט”א, נקבעו שיעורים מיוחדים להלכות התלויות בארץ.

אבל שונה הוא הקבוץ היקר והנכבד שבפתח־תקוה, שהוא כולו קודש אך למטרה זו, ומעולם לא נצחני אלא בעל מלאכה אחת, אמר החכם, ומובטחני שבזמן הזה אשר ההופעה האלקית מכרזת, פנו דרך, ישרו מסילה לאלקנו, יסוד קבוץ כזה הוא דבר בעתו שבעזר השם עשה יעשה והצלח יצליח, לעלות בשלב המעלות במסילה העולה בית א־ל, ועיני כולנו תחזינה בשוב השם שיבת ציון, ונוה הקודש יהיה בנוי על תילו בב"א.

תשובת “בימ”ד לתורת א“י” לשאלת כיבוש וחילוק

א) בנידון, אם אחר חלוקת הארץ יש היתר לשבטים להחליף חלקיהם: נ“ל, דחילוף הוי כמכירה דהדין עד היובל, ודוקא כי ימוך היינו, שהעני, כדמפורש בספרא (בהר כ“א פסוק כ”ה) וברמב”ם פי“א ח' שמיטה ויובל הכ”ג, ואם מחליפין לצמיתות עוברין שניהם על האיסור לא תמכר לצמיתות ואין מועיל החילוף רק עד היובל (ברמב“ם שם ה”א).

ב) בנידון אם החליפו זה עם זה חלקיהם. אם מקרי השבטים מעורבין ובטל דין יובל, מבואר במהר“א פולדא. ובפ”מ שביעית פ“י ה”ב שהעיקר תלוי אם השבטים מעורבין זה בזה ואין ניכר כל שבט בפ“ע, אבל אין תלוי בחליפת מקמותיהם, וכן מוכה מלשון הרמב”ם פ“י ה”ח.

ג) בנידון היאך יהיה חלוקת הארץ לע“ל, אם תשאר על חלוקה הקודמת או לא דמפורש בגמרא (ב“ב קכ”ב ע"א) דלעתיד תהיה חלוקה אחרת, ע”י הקב“ה בעצמו, ולא כמו שהיתה הקודמת שהיו מעורבין החלקים זה בזה, ולא היה לכלל שבט רצועה ישרה אבל בחלוקה העתידה תתחלק הארץ לי”ג רצועות ישרות, לכל שבט וחלק הי“ג למשיח צדקנו, וכן הובא בספר כפתור פרח פ”י עיי“ש, ועיין בספרי האזינו ל”ב, על הפסוק “ד' בדד ינחנו”.

ד) ובנידון מקום מקדשנו אם יהיה בחלקו של בנימין: מבואר מכל המקומות שהביא כת“ר שיהיה בחלקו של בנימין, ועיין בחידושי הרש”ש ב“ב קכ”ב ד“ה ואגב וכו'. שהעיר על דבר רש”י יחזקאל מ“ח ח', ושם כ”א עיי"ש.

ה) בשאלתו אם ללויים יהיה חלק בארץ לע“ל: מבואר בב”ב קכ“ב, לפירוש הרשב”ם ד“ה ועוד תניא: ובשיטת התוספות ד”ה ואידך: ששבט לוי יטלו חלק לע“ל, מהא דמביא הגמרא “שער לוי אחד” ואפרים ומנשה יטלו רק חלק אחד כמו שכתוב “שער יוסף אחד”, וכן הביא הסמ”ג לאוין רע“ו, שלעתיד יטול שבט לוי חלק בארץ מגמרא ב”ב הנ“ל ועיין רש”י דברים י“ח וז”ל: ובספרי דרשו, “ונחלה לא יהיה לו” זו נחלה שאר ו“בקרב אחיו” זו נחלת חמשה, ואיני יודע מהי ונ“ל שארץ כנען מעבר הירדן ואילן, נקראת ארץ חמשה עממין ונחלת שאר, לרבות קיני וקנזי וקדמוני, עכ”ל. מבואר מפורש רש“י בספרי, דגם בארץ קיני וקנזי וקדמוני, לא יטול שבט לוי חלק, וזה לע”ל דעכשו לא נתן לנו אלא ז' אומות, כמש“כ רש”י בפר, לך לך ט“ו י”ט עיי“ש, אכן ר' קלונימוס והרמב”ן לא פירשו כפירוש רש“י, ולפי פירושם אין ראיה מכאן לזה, אבל כפי רש”י מפורש, בספרי פ' קרח י“ח כ”ד, “על כן אמרתי להם בתוך בני ישראל ולא ינחלו נחלה” לפי שנאמר ונשל גוים רבים מלפניך, אבל קיני וקניזי וקדמוני לא שמענו, ת“ל אמרתי להם להזהיר בי”ד על כך ע“כ, ועיין בפירוש המלבי”ם. מפורש כאן, דמשלש אומות אלו שננחל לעתיד ג“כ לא יהיה ללוי חלק בזה ושיטת הרמב”ם לא מבואר אם לעתיד יהיה ללוי חלק בארץ או לא, ונ“ל דהנה הרמב”ם במצוה קפ“ג כתב: היא שצונו לתת ללויים ערים לשבת, כי אין להם חלק ונחלה בארץ וכו' ע”כ, מוכח דערי הלוים הם חלף נחלתם ולפי זה אם יהיה להם חלק ונחלה בארץ לעתיד, לא יהיה להם הערים האלה לנחלה, והרמב“ם פוסק בפי”ג משמיטה ויובל ה“א דלעתיד יוסיפו ערי מקלט אחרות וכולם ללוים, א”כ ראיה מזה, דלא יהיה להם חלק לע“ל בארץ, וכמו שמפורש בספרי, ועיין ברמב”ם בפי“ג משמיטה ויובל ה”ז: כהנים ולויים שמכור משדה עריהם או בית מבתי ערי חומה שלהם, אין גואלין כסדר הזה וכו‘, וגואלין כ“ז שירצו, שנאמר “גאולת עולם תהיה ללוים” ע”כ, ועיין בשס ערכין ל“ג ע”ב דהקשו ערי חומה היכי משכחת בלויים, ומשני עיי“ש ובאופן זה פוסק הרמב”ם דין זה לעתיד, ועיין במנ“ח מצווה ש”מ, שכתב: וערי הלויים היינו מ“ח עיר שנתנו להם בא”י חל, נחלתם, שלא נטלו חלק בארץ, יש להם דין ערי לויים, אבל שאר ארצות שיכבש מלך ישראל, או שיכבש מלך המשיח וכדמבואר ברמב“ם שם הי”א שגם שבט לוי יטול חלק בזה, א"כ פשוט דאותן עיירות שנוטלין נחלה כשאר ישראל לא עדיפי משאר ישראל, ונוהג בבתיהם כל הדינים ומוחלט בערי חומה, כי אין ללויים יפוי כח, רק באותה ארץ שאין נוטלים בה נחלה, כו’ (ונ“ל ראיה לדבריו מהא דפסק הרמב”ם שם ה“ט, ומקורו בגמרא ערכין ל”ג ב' דלוי שירש מאבי אמו ישראל, גואל כישראל ולא כלויים וכו' עיי“ש. הרי דיפוי כח הלויים הוי רק באותן הערים שנתנו להם חלף נחלתם, אבל לא בערים שרכשו מדין עצמם ודו”ק, ומבואר בסמ“ג והוא מהש”ס דב“ב דלעתיד יטלו שבט לוי חלק בארץ, א”כ לעתיד לא שייך יפוי כח ללויים בכל הנ“ל וקשה שהרמב”ם מביא דין זה לימות המשיח, וכמו שכתב הרמב“ם שיתנו אותם ללוויים, לא יהיו בהם יפוי כח ללוויים, וא”כ היה לו להרמב“ם לחלק בין הערים שנתנו להם מקודם, ובין הערים שיתוספו להם בעתיד וצ”ע, ע“כ נראה מזה ג”כ, דשיטת הרמב“ם הוא כמו שמוכח מספרי דלעתיד לא יהיה חלק לשבט לוי בארץ ואפילו בשלש האומות שינחלו בעתיד, היינו הקיני והקניזי והקדמוני, גם בהם לא יטלו חלק, והא דיתוספו ערי מקלט בימות המשיח, היינו בשלוש אומות אלו, כמו שפסק הרמב”ם בפ“ח מהלכות רוצח ה”ד עיי“ש, ולפיכך אין חילוק בדין גאולת עריהם בין ערים אלו שנטלו כבר בארץ ובין ערים אלו שיתוספו, כי בכל מקומות האלו, אין להם חלק והערים הוי חל, נחלתם ודו”ק, ועיין במנ“ח מצוה ת”ח שהכריע ג“כ כדברנו דשיטת הרמב”ם דשבט לוי לא יטול חלק בארץ לעתיד, וגם בשלוש אומות שיתוספו לעתיד והביא ג“כ הספרי, ונשאר בצ”ע על זה מגמרא דב“ב עיי”ש.

ובאמת הראיה מגמרא דב“ב הוי רק לפירוש הרשב”ם והתוספ' שם ועיין בשיטה מקובצת בב“ב קכ”ב בשם הר“ן ז”ל שהוא פליג על הרשב“ם בזה שכתב דלוי יטול חלק לעתיד, והן בזה שכתב שאפרים ומנשה יטלו חלק מהא דכתיב שער יוס, אחד, וז”ל: ותמהני עליו שהרי מקראות מפורשין שלא כדבריו ז“ל שהרי כתיב בספר יחזקאל כה אמר ד' וכו', אשר תתנחלו את הארץ לי”ב שבטי ישראל יוסף חבלים, כלומר שיטול יוסף שניים. וכך תרגום יונתן, יוסף יתקבל שני חולקין, ומפורש עוד בפרשה כשהוא מונה נחלת השבטים, ועל גבול נפתלי וגבול מנשה אחד, ועל גבול מנשה גבול אפרים אחד, אלמא אפרים ומנשה אף לעתיד לבא יטלו שני חלקים וכו',.

וכן מה שכתב ששבט לוי יטול חלק בארץ, אף זה אינו, שהרי מפורש בפרשה שלא יטול חלק בארץ אלא שיהיו לו ערים לשבת בהן, והוא מכלל התרומה כ“ה אלף אורך ורוחב עשרת אלפים שמכללה ביה”מ ומקום לשבת לכהנים וללויים, כל זה מפורש בפרשה, אע“פ שכתוב שער לוי אחד שער יוסף אחד, זה אינו ענין לנחלה באער”י, אלא לומר שיהיה בירושה י“ב שערים כנגד י”ב שבטים, אע“פ שיוסף נמנה לשני שבטים, היינו לענין נחלה וכו', ושבט לוי אע”פ שלענין נחלה לא נמנה במנין השבטים, ראוי הוא שיהיה לזכרון בירושלם כשאר השבטים, ואע“ג שדרשו בגמרא שער ראובן אחד, שאין לך כל אחד ואחד שאין לו בהר ובשפלה וכו' היינו מיתורא דאחד אחד וכו', ולפיכך אינו יכול להעמיד דברי הרשב”ם בזה, ולעיקר שכשם ששבט לוי לא נטל חלק בראשונה כך לא יטול בשניה וכו', ע“כ. ולפ”ז לא קשה אם הרמב“ם סובר דשבט לוי לא יטול חלק בארץ, דהספרי מסייע לו, ומגמרא דב”ב לא קשה דיפרש כפירוש הר“ן, ועיין בחידושי הרש”ש בב“ב שם שגם הוא העיר כל זה על הרשב”ם ולא הביא שיטת הר"ן בזה.

ו) ובהא דגמרא ב“ב ס”ו קאמר, דחוץ מארץ שבעה עממין שראה משה רבנו אינו חייב במעשר, לאפוקי שלש אמות שיתוספו לעתיד. ובספרי פ' עקב י“א כ”ד, מפורש אפילו חו“ל אם נכבש אחרי כיבוש אר”י במלך ובדעת כל ישראל מחויב במעשר, וסוריא שאני דכבש דוד לפני גמר כיבוש הארץ עיי“ש והובא בתוספ, בב”ב צ' ע“ב ד”ה כפ: וגיטין ח' ע“א ד”ה כיבוש יחיד: וע“ז כ”א ע“א ד”ה כיבוש: והובא להלכה ברמב“ם פ”א דתרומות ה“ג עיי”ש, ועיין בפרשת דרכים דרוש ו, שהקשה מספרי אגמרא דידן, ותירץ שם יפה אבל בדרך זה ששבט לוי יטלו חלק בעתיד, אבל ע“פ דרכנו הנ”ל נפתרא הקושיה, ועיין בחידושי הרש“ש בב”ב שתירץ את זה וצ"ע.

ז) ועל הקושיא בספרי, “ושמתם את דברי” וכו‘. אף לכשתגלו היו מצוינים ובמצוות וכו’, ביאר הפרשת דרכים, בדרוש י“ב, לפי מה שכתב הרשב”א, אהא דאמרינן מכאן מודעה רבא לאורייתא, אעפ“כ הדר קבלוה בימי אחשורוש, והקשה וכי מה קבלה זו עושה מסופו של עולם לתחילתו, אם קודם אחשורוש לא היו מצווין למה נענשו, ואם נאמר מפני שעברו על גזירת מלכם א”כ בטלה מודעה זו, ותירץ שמתחילה אע“פ שהיה להם מודעה, מכ”מ לא נתן להם את הארץ אלא כדי שיקימו את התורה, כמו שמפורש בתורה בכמה פרשיות וכו', לפיכך כשעברו על התורה עמד והגלם מארצם ומשגלו יש מודעה ע להדבר וקבלוהו בימי אחשורוש, ע“כ, עיי”ש לפי“ז מיושב הספרי דנהי דכל חובת הגוף נוהגת בארץ ובחו”ל היינו בהיות ישראל על אדמתם, דאין כאן טענה מודעה, אבל משגלו יש כאן טענת מודעה,ומש“ה הוצרף לומר דאף אחר שגלו, ויש כאן טענת מודעה מכ”מ היו מצויינים, שכשתחזרו לא יהיו עליכם חדשים ע"כ.

* * * *

המאמר הזה ע“ד הכבוש והחלוק זכה להיות לפני עיניו הטהורות של הרב הגאון הגדול רשכבה”ג מוהר“ר יוסף רוזין זצ”ל הרוגאצובי מדווינסק ומצא חן בעיניו ועשה עליו הערות קצרות כדרכו תמיד בקדש אשר רב המבין יבין. עיין בירחון תורת ארץ־ישראל מחדש כסלו תרצ"ו.

הערות אחדות למאמר הנז' מאת מרן רשכבה“ג מוהר”י רוזין שליט"א.

עיין סנהדרין דף קי“א ע”ב, בהך מחלוקת ודר' יוחנך וריש לקיש, אם חולקין עיר אחת כו' ומתרץ בירושה או במתנה, ור“ל למ”ד אין מתנה יוצאה ביובל, ועיין בכורות וערכין ל“א ע”ב בתוספ' ד“ה דאי, ומירושלמי פ”א דסנהדרין גבי בעלת דהיתה מיהודה והשדות מדן ע“כ, עיין בירושלמי פ”ב דמעשרות ה“א, ופ”א דמע“ש ה”א גבי מתנה וכו‘, ותוספ’ גיטין דף מ“ח ומגמרא דף כ”ה, ודף ס“ה ע”א, ונ“מ אם הקדיש שדה שניתנה לו במתנה אם יוצאה לכהנים ביובל או לאו, ועיין בערכין דף כ”ו ע“ב ודף י”ד גבי חומש מאי.

א) חפצנו ומטרתנו בזה לחקור היטב מקום “המצפה” (בה' הידיעה) שהיתה בחלק בנימין, כי רבו בזה הדעות והחקירות, וכל אחד מנמק אמדנותו והשערתו על יסוד ראיות הראויות להשמע¹.

“המצפה” תפסה מקום חשוב בדברי ימי עמנו עד אחרי חורבן הבית הראשון. ויש רמזים גם בתחלת ימי הבית השני, ואפילו בזמן החשמונאים² היה המקום הזה חשוב בעיני העם, וע"כ ראוי היה שנאריך בחקירתו למען נוכל לבא לידי איזה מסקנא ברורה: איה איפה יש לנו לחפש ולמצא שרידיו?

ב) הראשון אשר שער כי “המצפה” היא המקום הנקרא עתה בשם “נבי־סמואיל” היה רובינסון³ ואחריו החרו החזיקו כל חוקרי אה“ק הגרמנים: שלאטר⁴ אשר הקדיש פרק שלם על דבר “היכל הקדש בהר נבי־שמואל”, ליפסיוס⁵ בפרקו “המקדש בנבי־סמואיל לפני זמן שלמה”, פואילס⁶ ועוד אחרים, כולם החזיקו בהשערת רובינסון כמו בודאות גמורה שאין לערער ואין להרהר אחריה כלום, ואחריהם נוסף גם הרי”ש בספרו “תבואת הארץ”, וכל הבאים אחריו מבני עמנו אשר נזדמן להם לדבר על אדות “המצפה”.

מכלל החוקרים הגרמנים כמעט רק שירר⁷ לבדו העיז לפקפק באמתות ההשערה הזאת.

לעומת רובינסון וחבריו יצאו חוצץ כלם, כל חוקרי ארץ־ישראל שבצרפת ובבריטניה, אשר ימאנו מאון גמור להתחשב עם השערתו זו, וכל אחד מביע דעתו המיוחדת על מקום “המצפה”, ומבססה על מופתים וראיות מן המקרא ומן הגיאוגרפיה.

הבה ננסה גם אנחנו לשאוב חקירותינו מהמקור הראשון, מכתבי הקודש בעצמם, מגלגול המאורעות והמלחמות, ואז אולי נמצא גם אנחנו כי באמת לא צדק רובינסון בהשערתו זו.

ג) במלכים א' ט“ו כ”ב⁸ מסופרת מלחמת בעשא את אסא. בעשא כבש את הרמה, ויבן אותה “לבלתי תת יוצא ובא לאסא מלך יהודה”. אחרי כן הצליח אסא, באמצעות התערבותו של בן־הדד, לגרש את בעשא מהשטח הנכבש, ו“השמיע את כל יהודה, אין־נקי, וישאו את אבני הרמה ואת עציה וגו' ויבן בם המלך אסא את גבע בנימין ואת המצפה”. לפי סדור הרצאה זו אנו רואים ברור, כי כל המקומות הללו היו על הגבול, או בקרבתו, בין בנימין ובין אפרים, ואשר על כן רבו והסתכסכו על אדותם שני המלכים הללו, וכל אחד מהם התאמץ לחדור יותר ויותר אל גבולו של השני. בעת שהנצחון עמד לימין בעשא, המשיך הוא את הגבול דרומה ע"י כבוש הרמה, למען לחסום שמה את כחותיו של מתנגדו, ולגדור בעדו את כל הדרך המרכזי, שהוא כמעט היחיד המוליך מיהודה ובנימין לאפרים. קו הדרך הזה הוא חברון‒ירושלים‒בית־אל‒שכם. הקו הזה משוך הוא בהעמקים המבדילים בין ההרים המזרחים ובין המערבים, והקו הזה הוא כמעט גם עתה, בימינו אלה, הדרך הרשמי, מפני שהעמקים הם שם קצת שטוחים ויותר מישורים, ואין צורך על ידם לטפס ולדלג על רכסי ההרים והבקעות האחרים המפותלים מאד ימין ושמאל. הדרך הזה היה תמיד העקרי והמרכזי, הן בזמן מלחמה והן בזמן שלום, ואין פלא אם כל אחד מן המלכים התאמץ לבצר את הסביבה ההיא לטובתו הוא, למען הגן על הדרך ההוא, שהיה משמש בשעת מלחמה למטרת ביצור וזירות והסעת־חיל, ובזמן שלום למטרת חבור מסחרי ושירות צבורי.

הנקודה היותר מוכשרת בסביבה זו למטרת ההתבצרות היא באמת הרמה, אם נחליט כי היא אר־רם אשר בזמננו, מפני שהיא באמת בנויה על גבעה רחבה הנוחה להתבצר, וממנה אפשר לצפות ולהשגיח על כל הסביבה, למען לשמור על כל הדרך ההולך מערבה. בכל הסביבה אין גבעה יותר גבוהה “מהרמה” הזאת, אף גם אין עמק יותר עמוק מהעמק אשר ברגלה, ואשר על ידו היתה מוכשרת לשמש לגבול טבעי בין שתי הממלכות יהודה ואפרים. ולכן שאף בעשא בכל כחו להדרים עד הרמה, לבנותה ולבצרה “לבלתי תת יוצא ובא לאסא” איש מצותו ומלחמתו. מובן, כי התבצרותו והתפשטותו של אויב מסוכן, כמו בעשא, במקום כל כך קרוב לבירת יהודה, רק במרחק שעתים מירושלים, הפילה פחד גדול בלב אסא, ועל ידי זה ארכה המלחמה העקשנית ביניהם. עד אשר מצא אסא לו לנכון גם להתחבר בזה עם בן־הדד בן טברימון מלך דמשק, שהיה גם הוא אויבו ומתנגדו של בעשא מצד צפון⁹ והלה התנפל על בעשא בהמקומות הצפונים של ישראל “ויך את עיון ואת דן ואת אבל בית מעכה, ואת כל כנרות, על כל ארץ נפתלי¹⁰.” ע"י הצעד הזה הצליחו שני המלכים, אסא ובן־הדד, להתיק את חיל בעשא מגבול הדרום, “ויחדל (בעשא) מבנות את הרמה וישב בתרצה”, רצונו לומר: שב לבירתו הוא. אז מהר אסא וישב ויכבוש שוב את הרמה באפס יד, ויצליח לחדור ולהרחיק גבולו יותר פנימה אל אפרים צפונה. את הרמה הזניח, ובמקום לבצר את הרמה, השתדל לבצר שתי ערים אחרות, שהיו יותר חדורות מבנימין לאפרים, והם גבע בנימין והמצפה.

ד) גבע בנימין ידועה גם בזמננו בשמה העתיק ג’בע. המקום הזה איננו באורך הקו הנזכר, ואפשר הדבר, כי אסא ביצר בכונה שתי הערים האלו שלא היו זו אחר זו, אלא זו בצד זו, בקו קצת מקביל, האחת על הדרך הרשמי למען לשמור על הסביבה כולה, והשנית נטויה קצת הצדה, להיות גם היא נכונה לעת־מצא, להגן על הדרך האחר, אשר אמנם לא היה עיקרי ורשמי, במורד המזרחי של ההר, אשר סוף סוף היה לאסא ליחס גם לו חשיבות ידועה במקרים יוצאים מן הכלל, כמו שאנו רואים בשמואל א' י“ד ובתאורו של ישעיהו את מסעו של מלך אשור¹¹, אשר גם הוא היה חפץ לתקוף את ירושלים, בלי שירגיש כל כך חזקיה בתכניתו, התקפה פתאומית, ועל כן נמנע סנחריב מלהוליך חילו בדרך המרכזי והמצוי אשר ודאי היה מוגן ומורגש היטב, ויבחר לבא בהדרך השני הצדדי והקשה עפ”י הקו הזה; עי־‒מכמש־‒גבע, אשר במזרח הרכסים, ואשר שמה לא תשורם כל כך עין הצופים אשר בדרך הרשמי. ישעיהו אשר על סתום לא עממהו, הבין בערמת האויב ובהתעלמותו מן העין, ויתאר את מסעו בפרטי פרטיות¹².

גם בזמן מאוחר, בתקופת הרומאים היה חשוב מאד הדרך הצדדי הזה למטרות סטרטגיות, ואז היה סלול עפ"י קו כזה: ענתות‒־מכמש‒רמון, מהלך מילים רבים בצרורות ואבני חצץ¹³.

בדרך הצדדי הזה שמשו, כמו שאמרנו, רק במקרים יוצאים מן הכלל, כי באמת היה קשה מאד להעביר שמה גדודים מסודרים, מפני עומק העמק והתפתלותו במזרח, הוא העמק הידוע בשם: “ודי סונת” ואשר יש אומרים כי שם היתה שן הסלע סנה¹⁴ המשתרע בין מכמש בצפונו ובין גבע בדרומו, ונמשך מזרחית דרומית עד ככר הירדן, ושם, בתחלת המורד, באמת מסוכן מאד הצבא הבא מן הצפון מפני שאפשר שיסגר עליו הדרך מצד גבע, והמלחמה תהא לו מפנים ומאחור.

כי ההתבצרות בגבע היתה תמיד חשובה, רואים אנו גם מהמסופר בשמואל א' י“ג ט”ו‒י“ח, במלחמת שאול עם הפלשתים. שם היה תמיד סלע המחלוקת. חיל מצבו של שאול היה מקודם במכמש, בית אל, וגבעת בנימין, ובגבע היה מקומו של הנציב הפלשתי, וכאשר הכהו יונתן נתחלפו המשמרות, הפלשתים קבעו מצבם במכמש הקרובה לגבע, ושאול התבצר בגלגל ואח”כ בגבע, ובין שתי המערכות היו מעברות הדרך, ושתי שני הסלעים “בוצץ וסנה”, בוצץ מצפון מול מכמש, וסנה מנגב מול גבע. וממכמש נפלג מחנה הפלשתים לשלשה ראשים, הראש האחד פנה אל דרך עפרה, אשר כנראה היא גם מדמנה¹⁵. למען התנפל בארץ שועל, שהיא גם שעלים, והראש השני דרך בית חורון, והראש השלישי דרך הגבול הנשקף על גי־הצבעים¹⁶ המדברה, למען תהא אפשרות לתקוף את חיל שאול מכל העברים.

המצב בגבע נשאר כנראה, זמן רב בתור הגבול הצפוני של יהודה ובנימין, כי גם בזמן יאשיהו אנו מוצאים זכרו, אם מפני שכן היה אז במציאות, או מפני שכבר היה מרגל הבטוי המצלצל הזה בפי העם: “מגבע עד באר שבע”¹⁷.

ה) עוד דרך טפל אחד במערב היה אמנם בזמן יואב ודוד¹⁸ שבתר את העמק “ודי בית־חנינא” (הנופל אל נחל שורק) במחוז גבעון (ג’יבּ), ומשם יסוב אל דרך ודי־דר הלאה צפונה. אבל הדרך הטפל ההוא נראה שלא היה חשוב הרבה, ועל כן לא שמו אליו לב לשמור גם שמה, להגן ולבצר גם את הקו ההוא.

ו) מול גבע ברחב נמצאה “המצפה” על הדרך הרשמי והמרכזי. ואם רואים אנו כי אעפ"י שבעשא התאמץ כל כך לבנות את הרמה, ולקבעה למקום סטרטגי חשוב המבדיל בין ישראל ובין יהודה, ואשר יסגור בו את הדרך על אסא, בכל זאת הזניח אחרי כן אסא את הרמה, ולא החשיבה כלל לבצרה, עלינו להבין, כי בודאי היתה המצפה הרבה יותר חשובה בעיניו למטרה זו, מפני שהיא היתה ודאי יותר רחוקה ויותר חדורה אל הצפון, ואם היא תהא מבוצרת כראוי, אז אין כל צורך עוד גם בבצור הרמה.

ופה תתיצב לפנינו השאלה: אבל, איה איפוא היא המצפה הזאת.

ז) כי גבע היתה יותר קרובה אל הרמה, ואחריה ברוחב היתה המצפה, נבין מסדר הכתובים, מזה שנשאו אבני הרמה לבצר בהן תחלה את גבע ואח"כ את המצפה. גם זה יודעים אנו כי שתי הערים הללו היו מהחשובות שבבנימין¹⁹ ולפי הרשימה שביהושע יש להוכיח כי היא היתה בין הערים אשר בחלק המערבי של גבול בנימין.

ח) המצפה היתה חשובה גם אחרי חרבן בית שני. בה קבע מושבו גדליה בן אחיקם, הנציב היהודי שנמנה מטעם מלך בבל על שארית היהודים, ודאי מפני שהיתה נחשבת גם מזמן ההוא לשניה במעלתה אל ירושלים החרבה. כנראה בנה שם גדליה גם מזבח, או היה שם מזבח בנוי מכבר, וע"י זה כנו גם את המקום הזה בשם בית ה‘²⁰, ושמה נהרו "האנשים משכם ומשילה משומרון מגלחי זקן וקרועי בגדים (ודאי על חרבן ירושלים והמקדש) ומנחה ולבונה בידם להביא בית ה’ " ולמסרם ליד גדליה. ישמעאל בן נתניה פחד פן יבאו אלה המצפתה, ויתודעו כי הנציב נרצח כבר על ידו, והתחברו גם הם נגדו אל מעריצי גדליה, לכן התחכם ויקדם פניהם, ויתנדב להיות הוא להם למורה דרך להביאם העירה למען הציגם לפני הנציב, והוא הביאם בין חוגי חבריו ועוזריו הרוצחים, ושמה שחטו אותם אל תוך הבור אשר עשה אסא מפני בעשא²¹.

אחרי הרצח האיום של נפש גדליה בן אחיקם, והנבלה הנוראה שעשה להאנשים ההולכים לתומם, הוביל ישמעאל בשבי את כל השארית ללכת “לעבור אל בני עמון”, ויוחנן בן קרח מצא אותו אצל “המים הרבים אשר בגבעון”, מזה נראה כי המצפה היא בקרבת גבעון ובצפון הרמה.

ט) עוד מקומות נמצאים בתנ"ך המראים על שכנותה של מצפה אל גבעון. בנחמיה ג' ז', מסופר כי יושבי המצפה יחד את אנשי גבעון עבדו בבנין החומה. אז כנראה היתה מצפה עיר פלכית, ושלוּן בן כל־חוֹזה היה שר פלך המצפה, ואחת מערי הפלך הזה היה שמה מרוֹן, וידוֹן המרנותי עזר בשם אנשי המצפה את מלטיה הגבעוני, שהוא החזיק בשם אנשי גבעון בבנין החומה.

י) המצפה היתה תמיד מרכזית וקדושה לכל העם בזמנים ותקופות שונות.

בתקופת השופטים, בעת השערוריה הידועה בשם “פלגש בגבעה” נקבצו כל בני ישראל המצפתה. כמעט כל החוקרים באו לידי הסכמה כי גבעה זו שבה קרה מעשה הנבלה היא תל־אלפוּל, הרחוקה כשעה אחת מירושלים, והנטויה קצת הצדה מן הדרך המרכזי.

האיש הלוי, בעל הפלגש ההיא, אשר עבר את יבוס, היא ירושלים, וירצה ללכת אל ביתו אשר בירכתי הר אפרים (הידוע בזמננו בשם “ג’בל־נבליס”), היה בדעתו לעבור דרך “גבעה־רמה” (כאמרו: ללון בגבעה או ברמה) ומשם אל הר אפרים. אבל בבאו הגבעתה באה עליו השמש ונשאר שמה. מזה נראה כי גבעה זו היא יותר קרובה לירושלים מאשר הרמה.

בני ישראל בהסכימם להלחם עם בנימין, מצאו להם לנכון להתאסף דוקא במצפה, מצד אחד מפני שהיא כל כך קרובה אל הגבעה, חזית־המלחמה ומצד שני מפני שהוא מקום מכשר להתרכזות צבאית ע“י הדרך המרכזי, ואולי יהיה צורך לסגת אחור, לא יסגר עליהם הדרך, וגם מפני שהיה שם די מים לכל הצבא. ואילו עוד מפני סבה חשובה אחרת, לבל ירגישו בני בנימין תיכף בהכנת העם למלחמה, ולבל יהיה להם זמן להפריע את ההכנה וההתרכזות, וע”כ בחרו בהמצפה, אעפ“י שהיא דוקא בגבול בנימין²², מפני שהוא מקום קדוש, והיו רגילים תמיד בני ישראל להתאסף שמה לעתים קרובות לעבודות דתיות, וע”כ רק אחרי אשר כבר נתקבצו שמה “כארבע מאות אלף איש” אז הרגישו בני בנימין, “וישמעו כי עלו בני ישראל המצפה”.

מכל המסופר שם אנו רואים גם כן, כי המצפה וגם בית־אל היו אז קדושים לישראל, וע“כ פעם קורא הכתוב את המצפה בשם בית ה' ופעם את בית־אל²³. אולי הביאו שמה את הארון משילה למטרת המלחמה, כמו שעשו אח”כ במלחמה עם הפלשתים. אף כי ממשמעות הלשון בשופטים (כ' כ“ז־כ”ח ושם גם ב' י“ח וכ”א ב') ניכר כי הארון היה קבוע שם מזמן רב.

יא) שם בשופטים (פרק ל"א) נאמר כי בני בנימין יצאו מן הגבעה, ויכו כשלשים איש בבני ישראל במסלות אשר אחת עולה בית אל, ואחת הגבעתה בשדה, ויש מנסחים וקוראים “גבעונה” תחת גבעתה. על כל אופן נוכל לצמצם את המקום ולדעת כי המערכה ההיא היתה בקרבת עמק הרמה (ואדי א־רם), במקום אשר הדרך עובר מן הגבעה (תל־אל־פוּל), ויורד הרמתה. והיה אם הגבעתה באורה אל הגבעה, אז היתה המערכה במקום אשר הדרך יפלג לשני ראשים, האחד צפונה אל בית־אל (בּתין), והאחד דרומה אל הגבעה (תל־אל־פוּל). ואם נפרש הגבעתה כמו הגבעונה, אז היתה המערכה בהעמק ההוא במקום אשר מסלה אחת עולה צפונה, ומסלה אחרת עולה לבית חורון ואל כל הערבה אשר אל החוף. על כל אופן היתה המערכה בצפון הגבעה, וכל פרטיה הם מובנים לנו בלי כל קושי²⁴.

יב) גם בזמן שמואל היתה המצפה עיר קדושה ומקום מיועד לאספה וקבוץ הצבור²⁵, שמה היתה מלחמת ישראל בפלשתים, ואז קבץ שמואל את העם המצפתה, אחרי התפלה והעלאת הקרבן “יצאו אנשי ישראל מן המצפה, וירדפו את הפלשתים, ויכום עד מתחת לבית כר”, ושמואל שם אבן אחת “בין המצפה ובין השן. ויקרא שמה אבן־העזר”²⁶.

אי אפשר לנו לדעת היטב את זהותם של המקומות האלה בית כר²⁷ ואבן־העזר, אשר מהם היינו יכולים על נקלה לצמצם גם את מקום המצפה.

יג) המצפה נזכרת גם בס' החשמונאים (א' ג' מ"ו) בשם Massyfa מול ירושלים. שם מסופר כי העיר ירושלם היתה שוממה, מקדש ה' מחולל, המצודה (אקרא) היתה למושב זרים. “ויתקבץ העם במצפה מול ירושלם, כי מצפה לפנים מקום תפלה לישראל” ואחרי התפלה ירד יהודה (המכבי) בסתר מן המצפה, ויבא אל הערבה אשר על יד עמאוס, מקום שם חנה ליזיאש ומחנהו²⁸.

מהלשון “מצפה מול ירושלם”, ישנם חוקרים החפצים להוכיח, כי צריכים אנו לחפש את המצפה דוקא בקו מקביל אל ירושלם, וסמוכה ונראה אליה, בעת אשר מעל כל ההר אשר בצפון הרמה (א־רם) אי אפשר לראות כלל את ירושלם. אבל דלמן מעיר²⁹ ואומר: אי משום הא לא איריא, כי באמת מן ראס־אל־טחוּנה אשר אצל בּירה אפשר באמת להשקיף על ירושלם העתיקה. אף גם זאת, אין המשפט היוני “מול ירושלם” Massyfa chatenanti Jerausalym מחיב כי האחת צריכה להיות נראית להשניה, כי כן גם משתמש איזביוס³⁰ בבטוי כזה (רק שבמקום Chatenanti הוא משתמש בהנרדף Apenanti) גם ביחס לרמה ובית־אל שהאחת היא מול השניה, בעת אשר באמת אינן נראות כלל זו מזו³¹.

רק קצת קשה שיהודה המכבי יקבץ את העם אל מקום כל כך קרוב לירושלם, שמשם הלא היתה נשקפת לו סכנה מצד האויב והמתיונים.

יד) יוסף בן מתתיהו בספרו לנו ספורי התנ"ך מזכיר פעמים אחדות את המצפה הזאת בשנוים שונים³², אבל איננו מצין את מקומה.

מייזלש³³ רוצה להוכיח מהאמור ביוסיפוס VIII 6 (?) כי מצפה רחוקה היא מירושלים כארבעים ריס. אבל הוכחתו זו באה לו מתרגום משובש שעשה מדברי רילנד³⁴ האומר: לפי יוסיפוס נמצאה המצפה לא רחוקה מן הרמה (Aromaton) שהיא (הרמה), לפי המובא ביוסיפוס (VIII 12, 3, 35) היתה רחוקה מירושלים כארבעים שטדיות³⁵.

טו) איזביוס, בהאונומסתיקון שלו, עפ"י תרגומו של הירונימוס, מתבלבל מאד בבאו לדבר על אדות המצפה, והוא קורא בשמות אלה:

1) מצפה בנימין (Maspha) בלי הודיע מקומה.

2) מצפה מואב, שם ברח דוד מפני שאול.

3) מצפה־גד.

4) מצפה (Massema) אצל אליותריופוליס (היא בית־גוברין).

5) מצפה Massema בנחלת יהודה בדרך ירושלם³⁶.

6) מצפה Massepha בשבט יהודה, מקום יפתח, בקרבת קרית־יערים ששם היה הארון, הנזכרת גם בירמיה³⁷.

בזה האחרון אנו רואים ערבוביא משונה והרכבה מטושטשת מכתובים שונים, מן חרמון אשר בארץ המצפה (יהושע י"ג א') ומן דלען והמצפה שבשבט יהודה (שם ט“ו כ”ח) וממצפה גלעד הנזכרת בשופטים (י“א כ”ט) אשר שם עבר יפתח להלחם בבני עמון ואשר היא גם כנראה מצפה גד (יהושע י“ג כ”ו), ויחס קרית יערים אל מצפה כנראה בא לו מהרכבת הכתובים בשמואל א' ז' א' עם ז' ט"ז³⁸.

גם אין להבין איך באו כל כך שנוים בהשמות. וגם קשה, מדוע מיחס הירונימוס את Massema הנזכרת בפי איזביוס אל השם מצפה.

על כל אופן, ברור הדבר כי גם יוסיפוס וגם איזביוס והירונימוס לא ידעו היטב מקומה הנכון של המצפה. בהמשך הזמן נשתכחה לגמרי, וגם בספורי המסעות של הנזירים השונים, ושל התיירים הידועים שנדפסו בהקובץ הידוע Quaresmeus, historica theological et moralica Terrae Sanctea elucidatis (1639) אין כל זכר להמצפה³⁹.

בהמשך הזמן כאשר נצטרף שם “שמואל הנביא” על המקום שהערבים קראוהו בשם “נבי־סמואיל”, נמצאו חוקרים ששערו שהיא רמה, או רמתים או שילה, או נוב עיר הכהנים, אבל איש לא זכר את המצפה, ורק בתחלת המאה הי“ט החלו חוקרי אה”ק להתענין למצוא גם את המצפה.

טז) עפ“י המבואר לעיל, יש לנו לחפש את המצפה בקרבת הרמה (אר־רם), לא כל כך רחוקה מן הגבעה (תל־אל־פול) וגבעון (ג’יבּ) בגבול בנימין, ובקו כזה שתוכל היא להגן על הדרך המרכזי, מצפון ומדרום. גם השם מצפה מראה על מקום צופים ומצודה שבודאי היתה בנויה על מקום גבוה. וזה אמנם קצת מתאים עם השערת רובינסון שהיא הר “נבי סמואל”, אשר אמנם יגבה מן פני הים 869 מטר, ועי”ז מוכשר הוא למקום צופים, אבל איננו מוכשר להגן ממנו אל כל הסביבה, כי ההר הזה הוא רחוק מן הדרך המרכזי, ובינו ובין הדרך, וכן בינו ובין ירושלים, מבדיל העמק העמוק “ודי־בית־חנינא”, ואין כל הגיון סטרטגי שיעזוב אסא את הרמה מלבצרה היטב, ויפנה אל “הר־נבי־סמואל”, למען קבוע שם קו חדש של גבע – נבי־סמואל. גם אי אפשר הדבר שבמעשה “פילגש בגבעה” יתקבצו כל בני ישראל “כארבע מאות אלף איש”, להר־נבי־סמואל, שהוא בתוך מחנה בנימין, לטכס עצה שמה ע"ד מלחמה בבנימין. גם קצת קשה לאמר, שישמעאל בן נתניה יטה כל כך את העולים משכם משלה ומשמרון מהדרך למען יבאו אל הר נבי סמואיל⁴⁰. ומכל שכן שאי אפשר להסכים אל השערת Gaston Marmier שהמצפה היא קוביבה הרחוקה עוד כשעה אחת מערבה מנבי סמואיל.

יז) האמדנא הזאת כי צריכים אנו לחפש את המצפה בקרבת הדרך המרכזי של ירושלים־שכם, הרגיש כבר גם גירין⁴¹, ואשר על כן נטה להסכים להשערת Warren אשר המצפה היא בקרבת שעפת⁴², דרומית מערבית לתל־אל־פול, היינו במורד ההר אשר על ידו נמשך הדרך מירושלים ומבתר את ודי־ג’וז; ואשר משם יגלה מראה הצד הצפוני של ירושלים. זה אמנם מתאים יותר להמסופר בחשמונאים ג', אבל אין זה מתאים להמסופר ע“ד אסא, כי א”א הדבר לומר, אשר מלך שכבר בידו הרמה, ילך לבצר רק את הנקודה הדרומית, ובצפון יסתפק רק בבצורה של גבע. וגם אין זה מתאים להמסופר בענין פלגש בגבעה.

טובלר משער שתל־אל־פול היא המצפה. אבל, כפי שבארנו לעיל, יותר מתאים “תל־אל־פול” אל הגבעה.

קיטל, בביאורו של נובק למ“א ט”ו כ“ב (ובספרו תולדות ישראל ח"ב 236, מהדורה שניה) משער כי אסא לא רצה כלל להרחיב את גבולו, וע”כ גם הוא מסכים כי מצפה היא נבי סמואיל, וכי גבע או גבעת שאול היא “תל־אל־פול”.

יח) עיני הקורא תחזינה כי כל החוקרים מסתבכים בהשערותיהם וכל אחד מחזיק בהשערתו הוא, לא כל כך מפני חזקתה היא, אלא מפני שהשערות זולתו הן יותר רפויות בעיניו.

הנה ננסה נא להביא עוד שתי השערות, שבהשקפה ראשונה אולי תחשבנה לרחוקות וזרות, אבל אחרי הבאורים הנחוצים אולי נמצא כי הן הרבה יותר קרובות מזולתן.

השערה אחת אומרת כי “תּל־אל־נצבּה” היא המצפה. והשערה אחרת אומרת כי בּירה הידועה היא היא המצפה.

לזכות ההשערה השניה אשר בירה היא המצפה מצדד Heidet⁴³ וכן גם ספר־המסע שנתפרסם ע"י הנזירים של Notre Dame de France אשר על הר ציון (פריס 1904).

ואמנם, מצב ההר והמקום נותן מקום להאמין כי לפנים היה פה מקום מכשר מאד להתבצרות. הדרך נמשך מצפונה מערבה של הגבעה (תל־אל־פול) אל העמק “ודי בית חנינא” ומשם יעלה אל הרמה (א־רם) ועובר פני “תל־אל־נצבה”, ואחרי ירד מצפון אל בירה דרך העמק הנז' ויפגש בהדרך העתיק והקדום ההולך אל בית־אל (ביתין), הרחוקה מבירה בערך כשלשה רבעי שעה, ואח"כ בדרך המלך ההולך לגופנא (ג’יפנא).

לבנות מצודה ומבצר על ההר הזה “אל בירה”, ודאי היה נחוץ מאד לפנים, למען הגן משם על הגבול הצפוני של יהודה, אשר בירתה, ירושלים, רחוקה מפה רק בערך כשלש שעות. מפה יכולים לשמור ולהגן ולצפות צפונה ודרומה, ועל נקלה אפשר להרגיש מפה ביאת איזה אויב מן הצפון.

מה שמתנגד להשערה זו, היא הרגילות עד היום לחשוב כי “אל־בירה” היא בארות אשר לבנימין⁴⁴, אף כי שווי השם איננו די מספיק לקבל את הרגילות הזאת בתור החלטה⁴⁵. גם בירה היא מרחקת יותר מדי הצפונה, ואיננה די מקבילה אל גבע אשר כנראה היו שתיהן, גבע ומצפה, בקו אחד מקביל פחות או יותר, ומכל האמור לעיל הלא נראה, כי העיר מצפה היתה יותר מודרמת.

גם מפני עוד סבה אחרת קשה לאמר כי מצפה היא בירה. בירה היא כל כך עשירה במעינות מים היורדים שמה בבקעה ובהר, ולאיזו מטרה חפר איפוא שם אסא עוד בור גדול⁴⁶?

דלמן מעיר על זה: אי משום הא לא איריא, כי אפשר לומר, אשר לא בירה בעצמה היא המצפה, אלא התל אשר אצל בירה, הידוע בשם “ראס־אל־טחונה”, אף כי אין שם כל שרידי בנינים וחורבות. אם יתאמת כי בתל הזה היתה המצפה, אז אפשר גם לשער כי פסגת התל הזה היא השן הנזכרת בש“א ז' י”ב. ואת “אבן העזר” נוכל לחפש אז בהתל הנקרא “ראס־אחסין” בדרך העתיק המבתר את ודי־ג’יליאַן⁴⁷ והעמק של בירה. המקום אמנם מתאים גם מפני זה, כי מפה יעבור הדרך לבית חורון דרך רפאתּ ואל־אלתּתּין, ואשר ודאי דרך שמה נסו הפלשתים מהמערכה הנזכרת בש“א י”ד ל"א.

יט) יותר נראית היא ההשערה כי “תל־אל־נצבה” היא המצפה⁴⁸. הראשון אשר שער ככה הוא Abbe Raboison⁴⁹ ואחריו החרו החזיקו גם Lagrange⁵⁰ וכן גם קונדר⁵¹.

התל הזה הוא בין הרמה (א־רם) ובין בירה, כמעט ממש בחצי הדרך⁵², ובגשתנו אליו מן הדרום, נראה כי שם הוא זקוף מאד – ונשקף על כל סביבתו. במזרחו יגבלהו העמק הידוע לחוקרים בשם “ודי־ג’יליאן” (הנזכר לעיל), ובמערבו – העמק אשר רק אחדים מכירים אותו בשם “ואדי דוּאתּ” ובצפונו יש מקום שהוא מתאוה עם הרי “רם־אללה”.

באמת אין בין ירושלים ובין בירה מקום יותר מכשר לחסום הדרך ולהתבצר היטב, מאשר בסביבה זו.

¹

שם העיר בכל התנ"ך הוא קדש, בשש נקודות, לא כל כך מפני הסמיכות, אלא גם להפרידה מן העיר האחרת ששמה קדש (בקמץ וצירה).

מענין מאוד להתבונן, כי כל קדש אשר מחוץ לגבולות א"י מנוקדת בתנך בקמץ וצירה וכל קדש שבתוך גבולות הארץ, כמו קדש נפתלי, קדש של יהודה ² וקדש של ישכר כלן מנוקדות בשש נקודות.

בכתבי “תל־אל־אמרנא” נקראת העיר הזאת בשם קדשי. בתרגום השבעים שם העיר הוא Kadys כמו כל הערים אשר שמן קדש או קדש. איזביוס בהאונומסטיתון שלו קורא אותה בשם Cidissvs לפי דבריו היתה בקרבת הפמייס. הירונימוס קורא לה Cidissvs ולפי דברים היתה רחוקה כעשרים מיל רומי מן צור. יוסף בן מתתיהו במלחמותיו מזכירה פעמים אחדות בתור קדש אשר לצורים. אחרי הטבח הנורא אשר עשו הסורים ביהודים בקסריא התנפלו היהודים על ערים אחדות וישרפון לעשות נקמות בגויים. בין הערים ההן היתה גם קדש אשר לצורים (IV. 2. 3)

ושם הסיע טיטוס את חילו אחרי המלחמה בגוש חלב. ונראה כי אז לא היתה שייכת העיר ליהודים כי אם לצור. ואז היה זה כפר חזק ומבוצר.

אבל מאד יתכן כי קדש זו הנזכרת בפי יוסף איננה כלל קדש נפתלי. בקדמוניותיו (V. 1. 18) בהזכירו את מלחמת יהושע עם מלכי הצפון המבוארות בפרק י“א של יהושע, מוסיף ואומר כי המלכים התודעו יחד עם חילם אצל Berotha אשר בקרבת Kedeca את בירותה זו רוצה רובינסון לזהותה עם הכפר באריתייאו אשר בקרבת הכפר “קדס”, ושהיא גם ברתותא מקום מושבו של רבי אליעזר ב”ר יהודה איש כפר ברתותא. ור“י שוורץ אומר לאחדה עם “וכל הברים” (ש“ב כ, י”ד), אבל תרגומו של הברים היא “וכל קרין”. על כל אופן אין יוסף מזכיר שזו היא קדש נפתלי, מה שאין כן כשמזכיר את ערי המקלט שקבע יהושע אומר מפורש שאחת מעיר המקלט היתה קדשה Kydesa אשר לשבט נפתלי בגליל העליון (קדמוניות V.1 24). עוד מזכיר את העיר קדש KYdesa בכבוש תגלת פלאסר בימי פקח בן רמליהו. (שם IX. 11. 1) הוא הכבוש הנזכר במלכים ב' ט”ו כ"ט, שהשתרע על שני עברי הירדן ואשר גם שם אין לברר בדיוק את המקום.

עוד מזכיר יוסף בקדמוניות את השם קדש KYdesa במלחמת יונתן המכבי עם חיל דמיטריוס אצל הצור. יונתן רדף אחר האויב עד קדש, ששם היה חיל המצב של דמיטריוס (XIII 7.5) ועיין חשמונאים א' י“א ע”ז.

והנה היום נמצא כפר ערבי בשם “קדס” למעלה מים סומכי וכל רושמי המפות נמשכים אחר דעת רובינסון לזהות את הכפר הזה עם קדש־נפתלי.

אבל כנראה היא טעות גמורה. ובמקום ללכת שולל אחרי צלצול השם, יותר נכון לשאוב מים ממעין קדוש ונאמן, ממקורותינו הראשונים, אז נראה כי אין מקום להזדהות זו עם הכפר קדס הערבי אשר אצל החולה.

ברייתא עתיקה מאד, לפי תוכנה וסגנונה, אשר מקורה בתוספתא 0 מכות פ"ב ונשנית בבלי (מכות ט') ובירושלמי (מכות פ"ב) העוסקת בקביעת ערי מקלט, היא מצינת לנו בקירוב את מקומה של קדש נפתלי. והיות כי שוני הברייתא היו בארץ ומסורתם ברורה, וקבלתם מדויקת. וידיעתם אמתית ומבוססת על יסוד הלכות מאוששות, ולכן נוכל לקחת אותה ליסוד מוסד בלי כל פקפוק.

הברייתא אומרת:

"שלש ערים הפריש משה בעבר הירדן, וכשבאו לארץ הפרישו עוד שלש. ואף על פי כן לא היו אלו ואלו קולטות עד שכבשו וחלקו. משכבשו וחלקו, נתחייבה הארץ במעשר ובשביעית (כן הוא בתוספתא, אבל בירושלמי נאמר בשמיטין וביובלות), והיו אלו ואלו קולטות.

שלוש ערים הפריש יהושע בארץ כנען, והיו מכוונות נגד שלוש שבעבר הירדן כשתי שורות שבכרם חברון ביהודה – כנגד בצר במדבר, שכם בהר אפרים – כנגד רמות בגלעד, קדש בגליל – כנגד גולן בבשן. ואעפ“י שהפריש שכם בהר אפרים לא היתה קולטת. הפריש קרית־יערים תחתיה עד שכבשו את שכם. ואעפ”י שהפרישו קדש בגליל, לא היה קולטת, הפריש גמלה תחתיה (כן הוא בירושלמי, ובתוספתא נשתבש וכתוב “כמלא”) עד שכבשו את קדש³.

“ושלשת ־ שיהיו משולשות, שיהא מחברון לדרום (בירושלמי; ליהודה) כמחברון לשכם, ומחברון לשכם כמשכם לקדש, ומשכם לקדש כמקדש לצפון (הוספת הבבלי על הירושלמי והתוספתא) עכ”ל.

כמה הלכות גדולות אנו למדים מברייתא זו, שבא בשלשלת המקורים החשובים הללו בשנויים קלים מאד. בבבלי היא באה בקצור אבל בבהירות מפליאה.

א) שיש לנו לחפש את בצר ממש בקו ישר מנגד לחברון, מה שהוא נכון מאד⁴.

ב) ואת רמות בגלעד צריכים אנו למצא בקו ישר מנגד שכם, מה שהוא כן באמת⁵.

ג) לפי זה צריכה להיות קדש נפתלי בקו ישר מנגד לגולן בבשן שהיא סאחם א ג’ולן. ולפי רושמי המפות אין זו כפי המציאות כלל ואף לא קרוב אל המציאות.

ד) יהושע חילק הארץ לארבעה חלקים שוים, ובסוף החלק הראשון מן הגבול קבע עיר מקלט. למען קיים מצות “ושלשת”, שתהיינה שלש הערים משולשות ר“ל שתהיה עיר אחת רחוקה מחברתה כמו חברתה מחברתה. וכי המרחק הזה ישוה מעיר מקלט הראשונה והשלישית עד הגבולים כמו מהראשונה להשניה וכמו מהשניה להשלישית. (כי בסוף הגבולים לא רצה לקבוע ערי מקלט. וכמו שדרשו חז”ל: בתוך ארצך ולא בספר (ספרי).

ה) וכדי לדעת המרחק מעיר אחת לחברתה נוכל לקחת בתור מדה מדויקת את המרחק שבין חברון לשכם, שתי ערים ידועות לנו היום בדיוק במקומן, ואין כל ספק בזהותן. והנה מחברון לשכם ישנם בערך 78.5 קילומטר. וכן גם מבצר אשר לראובני, עד רמות בגלעד, ישנם ג"כ בערך 79 קילומטר.

גם מתחלת גבול ארץ ישראל הדרומי אשר הוא בקו מעלה עקררבים, חרמה (צפת של שמעון), היינו מן ואדי אל פוקרה⁶, עד ואדי אל אביאץ, ששם הוא גבול שמעון עד אדום, משם עד חברון הוא ג“כ בערך 80 ק”מ. הגבול הצפוני של א“י הוא בסוף זבולון אשר ירכתו על צידון, ומשכם עד שמה יש בערך 158 קילומטר. בעת אשר משכם לכפר קדס אשר למעלה מים סומכי המרחק הוא בערך 103 ק”מ. ואם נרחיק את הגבול הצפוני של א“י מקדם והלאה כמו משכם לקדם אז נצטרך לחפש את הגבול עוד מהלאה לביירוט. גם אין קדם זו מתאמת ומכוונת כלל ברחב קו ישר עם גולן בבשן. ואף לא בקו עקום. כי גולן בבשן הוא בקו ישר המתחיל בים כנרת ועמק זבולון עד חיפה, בעת אשר קדס הוא בקו שנגמר אצל ראס אל נקורה, הרחוק כל כך מחיפה בערך כשלשים ק”מ ויותר. ואי אפשר לומר ע"ז שהיו מכוונות אחת כנגד אחת “כשתי שורות של כרם”.

וע“כ נוטים אנחנו לשער עפ”י מה שיוצא לנו מהברייתא הזאת כי קדש נפתלי צריכה להיות בסביבי הכנרת, בערך במקום שנמצאת עתה “פוריה”, או מעט למעלה ממנה אבל לא יותר למעלה ולא יותר רחוק ברוחב, מפני כי בחלקו של נפתלי נפלה רק רצועה צרה במקום ההוא, ורוב הרוחב הוא בחלקו של זבולון. ואז יהיו כל דברי הברייתא מתאימים. ושם היה עיקר הגליל. כי מסופקני אם למעלה מימה של סומכי אפשר להכניס בשם הגליל בזמן בית ראשון וצריך עיון רב בזה. וקדש נפתלי הלא היתה בגליל בהר נפתלי (יהושע כ' ז') וכנראה ערי המקלט כלן היו על מרומי הרים. עיין שם ביהושע⁷.

ואם כי יקשה גם לפי השערותנו וגם לפי דברי החוקרים מדוע בחר יהושע עיר מקלט לא במרכז הרוחב אלא בקרבת הגבול הקיצוני. לא כמו שכם וחברון. ואף כי היה אז בתוך חלקו של זבולון, מה בכך? ואולי היתה מסורה ביד יהושע שהעיר המקלט השלישית תהיה בחלקו של נפתלי.

קרוב לקדש היה גם אלון בצעננים (או בצענם, קרי וכתיב). ותרגם יב“ע מישור אגניא דעם קדש. ובירושלמי מגלה פ”א: אילון היא איילון ובצענים אגניא דקדש. אגניא הוא תרגום של בצעים או בצות, וגם נרדף הוא עם נקעים כמו שמצינו בבא בתרא ק“ג, נגאוני דארעא (תרגום של נקעים שמה) ואולי אוגנו של בור בסוכה ובערובין הוא מזה, שהוא מקום קבוץ המים. ועיין במד”ר נ“ו ששוור את אגינו והקפיץ את בני עמו. ומאד יתכן שהמישור הזה נקרא בצענים, בשם זוגי, יען כי הוא בין שני הבצענים, הכנרת ומי מרום (סומכי). כמו נהרים שהוא ע”ש החדקל והפרת. על כל אופן לא למעלה מים סומכי.

בכלל ידיעותינו בגבולות זבולון ונפתלי לקויות הן מאד. וקשה לעמוד על דיוקם ועל זהותן של כמה מעריהם⁸. ואפילו הכנרת בעצמו לפי חז"ל (ב“ק פ”א ע"ב) הוא כולו לנפתלי, ולפי הזוהר יש בו חלק גם לזבולון. כן גם הר תבור היו בו כמה אזנים בולטות שהיו שייכות לנפתלי ונקראו אזנות תבור והיו בו כמו כסלים שוקעות שהיו שייכות לזבולון ונקראו כסלות תבור.

גם אם נתבונן ממהלך המלחמה של ברק ודבורה עם סיסרא ונוכחנו כי קדש איננה במקום הכפר קדס אשר בקרבת החולה. ברק היה מקדש נפתלי ודבורה פקדה עליו בשם ה' למשוך כעשרת אלפי איש מנפתלי וזבולון אל הר תבור. וברק אסף את כולם קדשה, ומשם משך אותם להר תבור ששם ירד להפגש עם חיל סיסרא, שהיה בנחל קישון. וטאם אמר שהכפר קדש היא קדש נפתלי, למה להטריח את כל העם הזה לעלות אל קדש, הקרובה כל כך לחצור בירת האויב ומשם לשוב מרחק רב עד התבור. מה שאין כן אם נאמר שקדש היה בקרבת טבריא, אז באמת היא קרובה אל התבור. גם בריחת סיסרא אל אהל יעל באלון בצעננים תהא מוזרה מפני רחוק המקום משדה המערכה, וכן גם רדיפת ברק אחיו אל המקום הזה תהא בלתי מובנת.

לפי זכרוני יש בקרבת טבריא מקום אחד ששמו עד היום גם בערבית “קדיש” אבל בהמפה אשר לפני לא מצאתיו.

כנראה שגם חז"ל היו מסופקים בזהותה של קדש נפתלי זו איפה היתה. על השאלה היאך הפרישו את קדש לעיר מקלט והלא היא נחשבת בין ערי המבצר (יהושע י“ט ל”ה־ל"ז) ותניא ערים הללו אין עושים אותם לא שירים קטנים ולא כרכים גדולים⁹, אמר רב יוסף תרתי קדש הואי (מכות י, ע“א וגם בערכין ל”ב).

עוד על קדש נפתלי

המאמר “קדש נפתלי” ב“ההד” חוברת ה' תרצ“ד, מתאמץ בחלקו הראשון להוכיח שהיו שתי ערים בשם קדש, קדש נפתלי וקדש סתם. אלא שההוכחה ע”י יוספוס המביא תמיד רק את השם קדש, חוץ מבמקרה אחד שהוא מזכיר את קדש נפתלי, קצת קלושה. קל למצוא פירוש להופעה זו. בכל מקום כשנזכר השם קדש לבדו בלי התוספת נפתלי, הוא נמצא בקשר עם שם מקום ידוע אחר, כמו קדש של הצורים, קדש ע“י חצור (במלחמת יהונתן), קדש בסביבת בירותה, שלפי דברי המאמר עצמו, רובינזון מזהה אותו עם כפר בקרבת קדיס של היום. ולפיכך לא היה שום צורך להטעים בכל מקום קדש שבנחלת נפתלי, חלוקה שהיתה היסטורית כבר מזמן בימי ההיסטוריון היהודי. כאשר יוספוס אומר מפורש קדש של נפתלי הוא עושה זאת מכיון שאינו מביא במקום זה שמות מקומות אחרים שמהם אפשר היה להוציא מסקנות בנוגע למקומה של קדש. הפסוק במל”ב טו, כט, מוכיח: א) שהעיר קדש הנזכרת שם היא קדש נפתלי שנאמר עיון… קדש… כל ארץ נפתלי. ב) שהעיר קדש היתה בסביבת עיון, חצור, ואכל בית מעכה (ערים אלה נזכרות יחד עם דן גם במל"א, טו כ') מה שמוכח אולי גם מיהושע, יטץ לו־ז, ששם נזכרות קדש וחצור זו אחר זו. אגב, בכבוש תגלת פלאסר מזכיר יוספוס שוב רק את קדש. בלי נפתלי, מפני גם שכאן ברור לאיזה מקום התכוון (ראה למעלה). כל הערים הנזכרות, עיון־נרג, עיון, אבל בית מעכה־אביל 0דן־תל אל קדי) חציר־מרג, או ג’בל חדירה (ראה Garstang או לפי (lhuB) תל אל קדה, הן בסביבת קדיש של היום, שלוש (4) בצפונה ואחת בדרומה של קדיס שהיא קדש העתיקה בלי שום ספק. עוד הוכחה לדבר זה נמצא בספר החשמונאים א, יא, סג, סז, עג. מפסוקים אלה יוצא שחצור נמצאת בדרום קדש. (Schuerer 1 236, Bhul 236) זה מתאים בדיוק למצב של חדירה ואל קדה בדרום קדיס. ואפשר לשער שגם האונומס תיקון לא היה מזכיר את קדש בקרבת פנים אם היתה נמצאת בסביבת טבריא. לבסוף, אין לשכוח שגם שרידים עתיקים מעידים על ישוב קדמון בקדיס. שנוי הכתיב של קדש אצל יוספוס אינו מצדיק שום השערות אחרי שהוכח שמדובר כאן רק על עיר אחת, חוץ מזה יש הרבה מקרים כאלה. על השרידים בקדיס מדבר Buhl ע' 236.

בנוגע לברייתא הנזכרת במאמר, כדאי להעיר על קטע ממדרש תנחומא לדברים ד, מא; ה, ו. (גנזי שכטר, הוצאת גנזבורג ע' 112). שם נאמר:…ואת גולן בבשן זו סלוקיא. בהערה באותו מקום רוצה המו“ל לזהות את סלוקיא עם גדרה הנקראת ג”כ בשם זה, ומביא לדבר ראיה משירר (Schuerer 11 160) וזוהי טעות. סילוקיא הנזכרת בתנחומא היא סלוקיא הנמצאת איזה קילומטרים בדרום קדיס בעבר הירדן המזרחי קרוב לאגם חולה. (עי' Buhl ע' 241 שירר בעצמו בדברו על גדרה אומר שהשם סלוקיא לא התפרסם והיה רק שם רשמי לזמן מה (שירר 11 161). ראיה נוספת לדבר שסלוקיא וגדרה היו מקומות שונים מוצאים בתולדות אלכסנדר ינאי שכבש את גדרה עוד לפני שנת 96 לפני הספירה הנוצרית ואת סלוקיא כבש רק בין שנות 80־83 (ע' 283, 279). גם שירר מכיר את סל. בקרבת החולה (1,284). מכל זה יוצא בבהירות שקדיס היא קדש נפתלי, גם לדעת המאמר הנ“ל מכיון שמצבה כמעט בדיוק, יש רק הפרש קטן, מול סלוקיא שהיא גולן בבשן. עוד פעם אנו מוצאים את סלוקיא בתרגום יהונתן לדברים ג,י, במקום סלכה. כנראה נגרמה הטעות ע”י צלצול המלות סלכה וסלוקיא. ע"כ פנים נראה שגם כאן היתה מסורה שסל. עומדת בבשן.

על מקומו של הבשן אין להאריך כאן. הפסוק, “דן… יזנק מן הבשן” יספיק.

כל זה טוב ויפה אבל בשני מקומות בדברי יוספוס (קדמוניות XIII.15.3 מלחמות I 4,8) אנו מוצאים את גולנה (גולן) וסלוקיא כשתי ערים שונות, ובכן מה יהיה להמדרש תנחומא הנזכר? נראה שהפתרון קל, אם נסיר אצל יוספוס את המילה “קאי” (Kai) נמצא ששם לא מדובר על שתי ערים אלא על עיר אחת בשם גולנה סלוקיא. וזוהי ההשערה, שלגולנה (גולן) היו שם שני סלוקיא, דבר שמוצאים גם אצל שתי ערים אחרות בעבר הירדן, אצל אבילאה (Schuerer 11 126) ואצל גדרה ששתיהן נקראות ג“כ בשם סלוקיא. במציאות שני שמות לעיר אחת אין דבר מתמיה (לגדרה יש אפילו שם שלישי אנטיוכה). ביחוד אצל ערים עתיקות שקבלו את שמן השני, היוני, כאשר נבנו מחדש, כאן ע”י הסולקיים, נוסף על השמות השמיים העתיקים (אבל, גדר, גולן)O. יוספוס מזכיר את סל, עוד פעמים אחדות בלי הזכרת השם גולנה (מלחמות 11.20.6.IX.1 1. חיי יוסף 37) כנראה מפני שבמקומות האלה נזכרת הסביבה שבה עמדה העיר (ראה גם אצל ק. ־ נ,), לעומת זה הוא מדבר בקדמוניות ובמלחמות על שטח גדול מאד.

לתקון הקטן שנעשה בדברי יוספוס, תקון שבעזרתו אפשר להסכיר כל נגוד בין המדרש תנחומא ובין דברי יוספוס הביאו מחשבות אלה: א) המדרש הנזכר הוא עתיק מאד (ראה דברי המו"ל, שירר 145) ונתחבר בטח סמוך עוד את גאולון (גולן) בתור כפר גדול לזמנו של אוסיביוס המזכיר (Onom 242,75 Ledit Lag) ולכן אי אפשר שמחבר המדרש, או אפילו המעתיק, היה יכול לחבר שתי ערים שונות או כפרים שונים, ביחוד אם האחת שחם אג' ג’ולן (אם נלך אחרי Furrer, Z. D. P.V. 12, 150; שירר Z.D.P.V 9, 196) נמצאת בקצה האחד של הגולן, לפי הגדרת שירר 427,

1. והשניה בקצה השני כמעט ע“י החרמון, בזמן שהאחת, לפחות, התקימה עוד בזמנו בשמה העתיק. ב) מקומה של סלוקיא הוא לא רחוק מהגליל העליון וטבריא מושב יהודים רבים במאות אחרי החורבן שהכירו בלי ספק ג”כ את הכפר גאולון; ואיך היה מדרש כזה יכול להווצר ולהתקיים בנוסחה מועטית שכזו בלי נוסחא אחרת לפחות.

ג) אויסביוס אינו מכיר את סלוקיא אע“פ שגם היום ישנם חרבותיה, כאמור למעלה, בסביבת החולה, הוא אינו צריך להזכיר אותה מפני שהזכירה כבר בשמה השני גאולון, ואולי בכונה הוא מוסר רק את השם התנכי, כל זה אם לא מוכיח את כנות המדרש על כל פנים מביא את הדבר בגדר האפשרות, ומטעם זה אפשר להתיחס קצת בספקנות להשערותיהם של פודר ושומכר¹⁰ וכדאי לצטט כאן את דבריו של שירר (284,.1) שגם הוא חושב את ההשערות כבלתי טוחות, ברוור (הארץ, ע' 356) אומר על שחם אג' ג’ולן, שג’ולן בא כאן רק להבחין בין שחם לזה לשחם הנמצאת בגלעד. גם פירוש השם ש. א. ג’ולן (שחם צריכים לכתוב ולא סאחם), מראה שאין כאן קשר עם שם העיר גולן. שחם פירושו בערבית שמן, במובן של טיב, ובארמית פרושו “היות שחור או שחור־אדום”, מה שמוסב כאן על טיב וצבע האדמה. מכל זה יוצא שיש לפרש את שחם אג' ג’ולן כ”חלב הגולן", והגולן כאן אינו עיר אלא חבל ארץ הנקרא עוד היום ג’ולן, וזוהי ראיה שאין לחפש כאן את גולן בבשן.

בברייתא הנזכרת במאמר ק. נ. נאמר: והיו מכוונות כשתי שורות שבכרם. כאמור, סלוקיא או גולן נמצאת כמעט מול קדש רק בריחוק קטן לדרום, בכל אופן סלוקיא היא הרבה פחות דרומית מקדש משאר־רומימון היא דרומית לשכם (ראה למטה), ומה“שתי שורות” אי אפשר כבר להוכיח שקדיס היא אינה קדש נפתלי.

ושלשת וכו',. כשם שאר־רומימון אינה מכוונת בדיוק נגד שכם, היא דרומית משכם ב־17 ק“מ בערך, אע”פ שהן “מכוונות כשתי שורות” אין גם כאן לנהוג בחומרה. ראיה לכך שעל אף “ומחברון לשכם כמשכם לקדש” המקום קדיס ע“י פוריה הוא ג”כ כ17 ק“מ קרוב מדי לשכם. במלים אחרות, אם היה המרחק בין שכם לקדש שוה למרחק בין שכם וחברון, קדש היתה צריכה להיות איזה מאות מטרים צפונה לתל חום (כפר נחום), אם יש כאן לפי המאמר הנ”ל בין קדש ובין המקום שהיתה צריכה להיות הפרש של 17 ק“מ, אין כבר להתנגד גם מצד ה”ושלשלת לקדיס־קדש הנמצאת במרחק 25 ק"מ מתל חום.

בנוגע לגליל, חבל מאד שלא מבוארת במאמר סבת הספקות בנוגע לקביעת צפון הגליל בימי בית ראשון. דוקא הפסוק ביהושע כ‘, ז’ מראה שכן אפשר לכנות גם שטח בצפון אגם החולה בשם “גליל” אחרי שהוכח שקדש הוא קדיס. גם הפסוק במל“ב טו' כט מאשר את זה בהכניסו את הגליל לארץ נפתלי שהשתרעה גם לצפון,לצפון החולה, כיוצא מהזכרת הערים עיון ואבל בית מעכה (ראה גם מל"א טו,כ, ו Buhl ע' 29־78 וע' 65־66). קדש־ קדיס לא היתה כלל יותר מדי קרובה אל הגבול הקצוני מהיות עיר מקלט, לפי הגבולות התאוריים של ימי יהשוע (יט, לה) והגבולות הממשיים בימי דוד (שמ"ב כד, ו), שאז היתה קדש רחוקה בערך 45־50 ק”מ מהגבול בסביבת צידון. (דברי Buhl ע' 66 וכו' אינם מתנגדים, גם הוא מעריך רק את גבולות א"י אבל לא קובע אותם).

הקושי היחידי האמיתי בקביעת מקום קדש נפתלי נוצר ע“י תאור מלחמת דבורה בשופטים ד. השאלות המתעוררות כאן הן: אם קדש היא ע”י החולה, מדוע, ברק אוסף את חילו בקדש בצפון בשעה שצריך היה להיות על הר תבור? איך יכול העם להאסף בקדש ואיך יכלו אח“כ כשעלו להר תבור, לעבור ע”י חצור הנמצאת פחות מ־10 ק“מ בדרום קדש, הלוא על נקלה יכול היה יבין לסגור את הדרך בפניהם? וכו‘. נראה הדבר כאלו קדש נפתלי אינה יכולה להיות הקדיס של היום, אבל זו טעות. באמת נזכרת קדש נפתלי בשופ’ ד. רק פעם אחת בתור מולדתו של ברק, ותו לא. קדש הנזכרת שם אינה קדש נפתלי, זה יוצא כבר מהכנוי “קדש” בניגוד לקדש נפתלי, אלא עיר בעמק יזרעאל לא רחוק מתענך ומגדיו. היום נקרא מקומה תל אבו קודש (Garstang) ואולי היא גם קדש של יששכר הנזכרת בד”ה א‘, ו’ נז. (פרטים בספרו של Garstang) באופן זה נפתרו כל השאלות הנ"ל, ואין גם מצד זה כל ספק בזהות של קדש נפתלי עם קדיס.

אם מצאנו את קדש בעמק יזרעאל הרי גם אלון בצעננים צריכים למצוא בסביבה זו. התרגום המפרש את אלון בצעננים כ“מישר אגניא דעם קדש” צודק כנראה יותר מהירושלמי (מגילה) המפריד בין אלון ובין בצעננים בשעה שהם מקום אחד כיוצא מיהושע יט לג. אילון לפי הירושלמי יש בצפון רק אחת בזבולון (שופ. יב, יב), בעת אשר אלון (בצעננים) לפי יהושע יט, לג, הוא בנחלת נפתלי. המילים “אלון… אשר עד קדש” מעידות שאלון בצעננים לא היה רחוק מקדש (תל אבו קודיש). מזה יוצא עד היכן השתרעה נחלת נפתלי בעמק, דבר חשוב לקביעת הגבולות. אולם איפה נמצא “מישר אגניא” = סביבה של בצות אצל קדש? קדש עומדת בדיוק בין תענך ובין מגדו והבצות ע“י קדש אולי שוות לבצות הנזכרות ג”כ במלחמת ברק ודבורה ל“מי תענך ומגדו” (שופ. ה' יט.)

למאמר זה

בעל המאמר הנזכר חפץ להסיק שלש מסקנות: א) שקדש נפתלי היא הכפר קדס אשר בהחולה; ב) שקדש אשר ברק בן אבינעם אסף שם צבאו היא לא קדש נפתלי הנז' אלא קדש אחרת, הסמוכה לפוריה¹¹ ואשר אני במאמרי “קדש נפתלי” חפצתי לשער שזו היא קדש נפתלי; ג) שגולן בבשן היא סלוקיא, על יסוד קטע של תנחומא, שאינו נמצא במדרש תנחומא הרגיל. והיות כי סלוקיא היא בערך מול הכפר קדס, הרי זו הוכחה גם על מקומה של קדש.

א) בנוגע למקומה של קדש נפתלי, מצאתי לי עוד תנא דמסייע, מר וילנאי בעל “המדריך” ארץ־ישראל, אשר בצד 226 הוא אומר: “מטבריא תסע בכביש העובר על פני חמי טבריא אל המושבה כנרת וכו'. הכביש עובר על רמת ההר שעל פסגתו משתרעת פוריה, עכשיו קוראים לה “רמת טבריא”. מימין הדרך ישנן חרבות הנקראות בפי הערבים: קדש. אולי היתה פה העיר קדש בנחלתו של שבט נפתלי. ומפה בא ברק בן אבינעם. ולא כמו שסוברים בגליל העליון. הדרך יורדת מעל ההר מול בקעה רחבת ידים (בערבית: סחל אל אחמה) ואולי נקראת בתנ”ך בשם אלון בצעננים, כאשר התפרצו הכנענים אל גבולות ישראל “ויזעק ברק את זבולון ונפתלי קדשה, ויעל ברגליו עשרת אלפי איש ותעל עמו דבורה”. מפה עלה אל הר תבור, על פני עמק יזרעאל התפרצה המלחמה ביניהם. אחרי נצחון ישראל ברח סיסרא אל אלון בצענעים, אל אהל יעל וכו'.

ב) לכאורה יש קצת סיוע לדברי הסופר הנכבד מדברי רב אשי במכות י' ע“א. ששם אחרי דברי רב יוסף שתרי קדש הואי, אמר רב אשי כגון סליקוס ואקרא דסליקוס (עיין רש"י שם), שמזה אפשר היה לשער שסלוקיא היתה קרובה לקדש. אבל יותר נראה שרב אשי איננו מכוון כל לסלוקיא שבא”י, אלא לסליקיא של בבל אשר בנה סליקוס ניקטור Seleukia

תהלים ע'. שהיתה בזמנו של רב אשי מפורסמת לעיר גדולה.

ג) קשה מאד לשער שברק היה מקדש נפתלי וכן רשום תיכף בהכתובת, יאסוף הצבא אל קדש אחרת שתהא נזכרת בלי סימונה. לואי היה כזאת היה התנ"ך רושם באיזה קדש העלה את הצבא, ואם כתוב סתם, ודאי מוסב על קדש הרשומה בהכתובת, בכל זאת שערי ההשערות לא ננעלו.

העתון המקצועי “העץ” בגרמניה מתעסק בנושא זה של יערי אה“ק, ובין יתר הדברים הוא אומר: מעט מעט הולכים יערי אה”ק ונחשפים, ואין שם אל לב, כי החשופה נעשית בלי סדר ובלי שיטה ומטרה ובהפקרות מכאיבה הלב. וביחוד מתאכזרים הרועים ושורפי הגחלים על היערים היפים אשר היתה הארץ מלאה מהם, יערי־הוד, יערי־עולם, ואלה באים ומתנקשים בהם ומורטים בלי חמלה, שורפים ומבעירים לפחמים, או שולחים את בעירם לבער בהם, או גודעים ומקצצים וכורתים גם הגזע גם השרשים למען הכין שדות מרעה, או למען הוביר על מנת לעבוד ולזרוע, ובמקום לתקן חוטאים בזה חטאה גדולה לטבע הארץ, אשר נתנה לנו עצים יפים גבהי קומה, ואנחנו הולכים ומשחיתים אותם.

ובעת שהמערצה מסעפת אינה מבדילה בין העצים, אשר כריתתם מביאה איזו תועלת ובין אלה אשר בהגדעם לא יועילו למאומה, ובאכזריות חימה מניפים הגרזן עליהם אחד אחר השני, עד אשר מעט מעט וערם היער, ומקומות צאלים נעשים מקומות שטופים מקוי שמש.

כן הדבר, תמיד היו חולפים ומחשיפים את העצים המצוים, בלי שיהיו נמצאים אחרים נגדם, ומבלי לגדל יערים חדשים, אשר בקרב הזמן יוכלו הם למלא החסרון. ואם פה ושם תחלנה איזו נטיעות¹ חדשות לצמוח, והנה תיכף שן הצאן והבקר תכרסמן בעודן באבן, ואינם מניחים אותן לגדול.

ולעומת זה, אין אדמה כל כך מסוגלת לגדול יערים כמו אדמת אה"ק. מפני שהיא מכילה הרבה סיד, הנחוץ מאד לגדול השקמה.

רק מעט הצליחו היהודים והגרמנים להוסיף לנו אי־אלו כברות ארץ נטועים יער.

ומי אינו זוכר, כי הר הכרמל היה, עוד לפני כארבעים שנה חשוף וקרח, כמו כל ההרים השוממים באה“ק ובכל זאת שוטטו עתה על ראש הכרמל, וטילו בין אלפי עצי הפרי, ואלוני־הקוץ הנטועים שמה למכביר. אם לא תשכחו שכוח, אשר הנכם נמצאים בארץ־השממה. גם היער היפה “חרדיה” אצל “בית־היער” (וואלדהיים) ו”בית לחם" אשר בעמק יזרעאל, מקום שם תקעו אהלם הגרמנים, ויפרו ויצמיחו את האדמה סביב גם היער ההוא מתפתח ומשתרג באופן נהדר מאד.

אבל אצל התבור וכל רוחב חופו של ים כנרת עוד השממה חיללה את הסביבה כלה, שמה נכרים היטב עקבות הרשלנות והעצלנות. ברגלי ההר אנו מוצאים רק כבשונות של אש מקום הגחלים נשרפים, ושרידי גזעים של עצים גדועים, ורק על מרום ההר עוד אנו שמחים לפגוש את האילנות הגבוהים שיורי העבר, מפני שכנסית הפרנציסקנים שומרת עליהם.

הפלחים התושבים אינם בכלל יודעים להחשיב ולהוקיר כל דבר מפני עתידותיו, וע"כ אינם שמים לב, כי בהרבותם לגדע את היער הם מריעים לכל הארץ כולה. והם מבכרים את הנאת הרגע על פני תועלת העתיד. אף כי ההנאה מועטת מאד, וכמוה כאין, בלי כל חמלה הם משרשים אילנות ואלונים, שקמאות וסרפדים בני מאות של שנים, אשר עליהם ילין הוד של זקנה עצומה, למען הובילם אל השוק ולקבל מחירם למטרת הסקה, ועל ידי זה הארץ כולה מפסדת חשיבותה וערכה, שהיה לה על ידי היערים הגדולים.

אם אמנם, כי גם עצים להסקה נחוצים מאד, אבל מי אינו יודע, כי גדוע עצים מזיק במקצוע זה, והוא מרבה את הקוצים ודרדרים באותם המקומות. עצים להסקה צריכים לגדל ולטפח לכתחילה למטרה זו, או שמשתמשים בהשרשים והגזעים הרקובים, שאינם מצליחים למטרה אחרת, אבל לגדע עצים רעננים בעוד כחם אתם, זהו עון לא יוכלו כפרו, כי על ידי זה הארץ תשם, האדמה תחרב ותיבש, והמשק הישובי סובל מזה.

לכן באו המומחים לידי ההכרה, כי נחוץ לשים לב עוד הפעם ליער את הארץ, בסדר ובשטה מסוימה. חוקים מיוחדים מצד הממשלה המונעים את חרבן היערים אינם די לעצור בעד רוח ההמון. הנסיון הוכיח, כי תמיד מוצא לו ההמון דרכים ונתיבים לעבור בשלום על החוקים האסורים. צריך ונחוץ להשתדל להצמיח מחדש בחיוב ובפועל את הארץ במקומות הראוים לזה. ועם זה טוב לפקוח עיני העם על התועלת והנחיצות שישנן במציאותם של היערים במדינה, או אז אפשר שיעלה גם ביד המשטרה בכח החקים למלא אחרי הפעולות החיוביות הנזכרות גם בעונשים שליליים בחקים נשמרים בדיוק.

ועוד דבר נחוץ מאד, צריך לסדר ולהמציא מקור של עצי הסקה ולהקל את ההובאה וההכנסה שלהם אל המדינה. כי באמת המדינה סובלת מאד מחסרון זה, וזה גורם לכמה מכשולים הגורמים שיעצמו רבים את עיניהם מן החוק, ההכרח מבטל החוק.

גם בפלך ירושלים כבר עשו כמה נסיונות לנטוע יערים חדשים, גם משתלה מיוחדת עשו למטרה זו אשר משם אפשר להשיג זמורות וענפים, ושתילים שונים, אבל דרור אחד לא יביא את הקיץ בכנפיו, ולא נסיון אחד ולא משתלה אחת לוא גם היותר גדולה תוכל להספיק את מדת הצורך והנחיצות. הממשלה בעצמה חייבת לטפל² בזה לגדל משתלות רבות, ולהטות את הלבבות להרבות בגדול יערים.

יודעים אנו, כי באי־כח הממשלה בפלך ירושלם אסרו את גדיעת עצי הזית, ובכלל אסרו את כריתת העצים בלי רשות מיוחדת. כונתם ודאי ראויה לשבח ולתהילה, אבל למעשה, מסופקים מאד, אם אסוריהם נשמרים, בלי שומרים קבועים מופקדים מצד הממשלה אי אפשר שההמון ימלא אחרי החוק.

בפלך יפו ועזה ישנם ערבות חול משתרעים לכמה רבבות מטר מרובעים. את השממות הללו הלא ודאי נחוץ להפריח בעצי יער, באלון והשקמה, ובנות שוח, אשר הם פרים ורבים גם בערבות החול היותר קשה, והיעור הזה הלא ירחיק גם את מחלות הקדחת המצויות מאד, וגם בזה יהיה ספוק גדול של עצי הסקה.

נחוץ לתת להאכרים היהודים את היכולת להצמיח את ערבות החול ביערי־חמד ועצי צל.

אף גם אין זאת אומרת שצריכים לאסור את זמורת העצים, אשר רבוי ענפיהם הוא למשא עליהם, ואף גם אין זאת אומרת כי אסור לגדוע גזעי העצים שלא יצלחו עוד, אבל עם זה צריכים להטיל חובה, כי במקום כל גזע גדוע יהיו חייבים לנטוע אילן חדש, לבל תשם הארץ ולא יחסר בה מאומה.

בכל ספרי הקדמונים לא נמצא, כי בתוך ירושלים פנימה חזק הצמא בין העם. בימי מצור נבוכדנצר (מלכים ב' כ"ה ג') נאמר, כי חזק הרעב בעיר, ולא היה לעם הארץ, אולם מים מאן דכר שמיה. גם במגלת איכה, אשר שמה יתנה תוכף הצרות והרעות, אשר כתומם יחד בו על הבת ירושלים, ו“צמא” ביניהם לא נזכר.

גם הסופר הקדמון שטראבא¹ אשר היה בימים שצר פומפיוס על ירושלים, יאמר עם הספר, כי בתוך העיר העם רוה מים, והשתיה כדת, אולם מחוצה לה, שורר צמא עז, וחיל פומפיוס וסבול על ידו הרבה מאד, כי כלם היו צוחי צמא.

מלבד יוסף בן מתתיהו הכהן² בימי מצור טיטוס על ירושלים, בנשאו מדברותיו אל היהודים הנצורים להשיבם מדרכם, ולתאר לפניהם פרשת גדולת הרומאים, אשר מי הקשה אליהם וישלם, יאמר כדברים האלה:

גם טיטוס ילך מחיל אל חיל, וגם חסרון מים לא ידע, כי המעינות אשר לפניה באו הנה דללו וחרבו, הנה כעת יזלו שפעת מים רבים, עין השלוח מימיו נשתו זה ימים רבים, עד כי הייתם נאלצים לשתות מים במשורה, וכל המעינות, אשר מחוץ לעיר הנה שבו לאיתנם להשקות את אויביכם ולהרות צמאון מחריבי ארצכם ואת הגנים אשר חפשו להם הנה. מלבד אשר הדברים האלה נאמרו רק להכניע לבב הנצורים והלאים עליהם, עוד יעידו בעדות ברורה, והאמת מבצבצת מהם, כי אמנם שרר צמאון בין חיל הרומאים עד כי הצמא הזה הרהיב את הנצורים אך כי ידעו אשר איד נכון לצלעם, והוכרח יוסף לכחש להם ולאמר כי כוס הרומאים רויה. ונעיד לנו גם את דיוקסיוס³ אשר בספרו הוא יאמר על מצור ירושלים “ע”פ רוב היה צמא עז שורר בין הרומאים והיו נאלצים לשתות בכסף מלא מים דלוחים ועכורים, אשר הובאו ממרחק, ויתהפכו במעיהם לקללה וזועה". וגם יוסף בעצמו בספרו את גודל הרעב⁴ אשר שרר בירושלים בימי המצור, עד כי כל פנים נהפכו לירקון, וצפד עורם על בשרם ומאשרים היו הקוטפים פקועות ומלוח עלי עשב, ויאכלו גם נבלות – עכברים ופגרי סוסים ויהי בפיהם כדבש למתוק, עד כי אכל איש איש בשר זרועו, וידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן, אשר לכל אלה ידאב כל לב ותתרגש כל נפש, ובכל אלה לא יזכיר, כי היו גם צמאים למים.

גם ווילהלם טירוס אשר היה בימי גוטפריד פון בוילאן על ירושלים, הנה דבריו מסכימים ומתאימים לדברי שטראבא, אשר בפנים העיר היו מים רבים, ובחוץ צמא עז שרר “בכל סביבות העיר אך יבש וצחות על כל אפסים, מחום הגדול השורר בקיץ אזלו מים מני מעינות, הנחלים יבשו, הבורות דללו וחרבו, נחל קדרון היה בידי הנצורים, מי השלוח לא יטעמו לחיך ואינם ראויים לשתיה, כי מלוחים הם ועכורים, ויתר פלטת המעינות החריבו הסרצנים, הגוי העז והנמהר אשר עלה כשאה על הארץ ויניח אחריו מדבר שממה. ממרחק ששה מילים היו חיל הצבא נאלצים להביא מים עכורים, וע”י זה היתה תמיד סכנה גדולה נשקפת עליהם, ונפשם שמו בכפם, מפני חמת הערבים אשר ארבו על כל עבר ופנה, להרוג, להשמיד ולאבד. וגם אז, אחרי אשר בנפשם הביאו מעט המים להשיב נפשם השוקקה, לא השפיקו לכל בני החיל, ולא אחת שפכו איש איש דמי רעהו עבור מעט מים, אשר מחירם עלה מעלה ראש. וביחוד היו הסוסים והחמורים נופלים לארץ פגרים מתים מחסרון מים, ויעלו צחנה ובאשה, אשר הביאה בכנפיה גם את הדבר. אין מחסה, אין מסתור מעקיצת קוי השמש, אשר חדרו מתחת העור כעקיצות עקרב, לרגעים יעלה אמנם ענן קל ככף איש, ועד ארגיעה חלף הלך לו וישאיר אחריו מפח נפש ומדיבות עינים, העוברים ושבים מאין מקום היו חופרים חפירות ומהמורות תוך האדמה להסתר שמה מפני חמת השמש הבוער בלי חמלה, והיו מניחים גושי עפר על חלקת חזיהם, אבל גם זה הועיל להותם, כי נצח השרב גם את מעט קרירות העפר ויהפכה לחום עז ונורא, בתשוקה עזה שמו דם נסכיהם, לקקו רטיבת הסלעים, זאת לא זאת, הסלעים והאבנים היו יבשות, אבל השיבו את נפשם במעט הקרירות או לא־החמימות אשר בצור הסלע, וישומו את האבנים הגדולות על לבם הערום עד מחנק נפש, ואך להסתר מקוי השמש העוקצים והחודרים לב ונפש. נורא מאד היה מצבם! לאשרם הבקיע גוטפריד אליו את העיר, אשר אז מצאו חילו בה “מים רבים לרות צמאונם הנורא, ולולא זאת כי עתה כלו ואפסו כל בני החיל, מעוצם הצמא ומשרב ושמש”⁵.

הנה כל אלה יוכיחו אל אמתתם דברי שטראבא, כי “העיר עשירה במים משא”כ סביבותיה" אבל מה נפלא הדבר הזה אחרי התבוננות! ירושלים היא בכלל עיר הפלאות ומובדלת היא מכל ערי תבל בכמה דברים, וכן גם בשפעת המים, אשר קצר כחנו להתבונן ולהבין מאין היתה עשירה כל כך במים, עד כי גם בימי מצור לא תדע מחסור, קשה מאד להחליט, כי המים אשר יקוו בימי החורף תוך הבורות העשויים בידי אדם ירוו צמאונם לכל השנה, בעוד אשר אנחנו יושבי ירושלים יודעים, כי פעמים לא מעטות יסבלו בני העיר חסרון מים נורא, אשר מי יכילנו, ובפרט בימי מצור אשר אי אפשר להביא מים לעיר ממקומות אחרים. וברכות שלמה⁶ אשר משם הובאו מים אל העיר על ידי צנורות עשויים לדבר בעומק האדמה, הנה מלבד אשר חיל המצור היו יכולים להפסיק את הצנורות, עוד על נקלה היו יכולים להסב אותם אליהם, כי לא עמוקים הם באדמה באשר על נקלה הנה סתמום תמיד הערביים הפראים. ועל כולם הנה תגדל פליאתנו בראותנו כעת, כי כל המעינות הנה הנם מחוץ לחומת העיר, ואיככה זה יתישבו וינוחו כל הדברים הנזכרים. ובתוך העיר אין כל מעין ונחל! וגם עין השלוח, אם כי נראה מדברי יוסף בן מתתיהו הנזכרים, אשר היה בידי הנצורים, אבל לא היה תוך העיר, כי אם מחוצה לה. ויפה שיער רולנד⁷ כי חומת העיר הישנה היתה בקרבת עין השלוח וע"כ רמה ידי שומרי החומה על חיל הרומאים לבלי תת להם לקחת מים, ומי המעין היו אך לשתות ליהודים. אבל בימי גוטפריד היה גם השלוח בידי הצרים, ובכל זאת היו צמאים למים בעוד אשר הנצורים היו רוים שפעת מים.

האין אלה דברי פלאות? אולם נסורה נא גם להרים מעט המסך מעל סתרי פליאותנו אלה, אולי תשיג ידינו ומצאנו שכר רב.

איה־איפוא הוא מקום עין השלוח? אם בדרומית מזרחית העיר, או במערבה? וכבר נחלקו בזה חכמים מחכמים. והנה לפי דברנו הנז', וגם לפי אשר עינינו רואות גם כהיום הזה, הנה בטח עין השלוח הוא נגבה־קדמה להעיר. אבל בכל זאת לא נוכל לדחות גם דעת אלה המשערים, כי אם אמנם העין הוא בדרומית מזרחית, אבל מוצאו ומקורו הוא ממערב העיר, והוא הולך ושוטף מתחת לארץ עד עין השלוח, ומשם ינבעו החוצה. וכן גם ישער טרוילה⁸ באמרו: “כי נפלא הוא מאד השלוח, איננו מקר במקום זרמו, כי אם ע”י צנורות מסתרות מתחת האדמה, הנהו ושוטף מקורו עד המקום ההוא." ויש גם המשערים, כי גם הגיחון ילוה אל צנורות מקור השלוח ויחדיו הנם נובעים וזורמים עדי בואם לעין השלוח ומשם ישטפו החוצה לעין־רואי⁹. עוד יספר טרוילא¹⁰, כי ראה צנורות ישנים, אשר בלי ספק הם הצנורות אשר על ידם הובאו מים לגיחון העליוני, אבל יחזקיהו המלך סתמם בעת צר סנחריב על ירושלים, ואת המים הוליך ע"י צנורות אחרים מסתרים אל תוך העיר פנימה. (דה“ב ל”ב) “הוא יחזקיהו אשר סתם את מוצא מימי גיחון העליון ויישרם למטה מערבה לעיר דוד” (שם פסוק ל') “ואשר עשה את הברכה ואת התעלה ויבא את המים העירה” (מ"ב כ' ב') גם בן סירא (מ“ח י”ט) יאמר: “חזקיה החזיק חומות הקריה ויכלכל אותם במים, בקע בצור תעלה, ויבא מימיו העירה”.

מקור המים ההם היו בראשונה מחוץ לעיר ומה, אשר על פי רוב שמה חנו כדור חיל הצרים. וכן גם במ"ב (י"ח) ובישעיה (ל"ו) נאמר, כי רבשקה עמד עם חילו בתעלת הברכה העליונה אצל מסלת שדה כובס, ויחזקיהו בראותו את הרעה הצפונה להעיר מן המים ההם, אשר יתהפכו בידי הצר לרועץ ולמשחית, השכיל מאד בסתמו שם את התעלות, ויביא את המים העירה דרך תעלות אחרות נסתרות, אשר לא ידע אחר מקומם. ומאשר נשנה הדבר בכתובים אות הוא, כי שבחוהו חכמים על מעשהו זה, כי בחכמתו זו הציל את העיר פעמים אחדות מיד האויב והצר הצורר עליה.

ועתה ע“י הדברים האלה ומעשי יחזקיהו, נבא לעניננו ונמצא פתרון הפליאה, אחרי אשר יודעים אנחנו, כי מתחת ירושלים היו תמיד המון תעלות ותהלוכות נסתרות לפי דברי יוסף בן מתתיהו¹¹, אשר בהן התחבאו תמיד המון יהודים ויסתירו שמה גם אוצרות כסף וזהב. ומשם התנפלו לפעמים לקצות בחיל הרומאים. וכן גם ראשי הפריצים שמעון בן גיורס וידידיו ברחו אל תחת אחת התהלוכות הנסתרות ההן עד מתחת מקום שם היה המקדש ושם אכף עליו פיו לעלות וימסור עצמו ביד הרומאים. גם דיוקסיוס¹² בספרו מצור ירושלים ע”י טיטוס יאמר, כי התהלוכות ההן עמדו בתחלה להיהודים להתחבא שמה ברוב או במעט, ולהרחיק ללכת עדי יצאו פתאם להתנפל על הרומאים הצמאים, מאחוריהם, ואח“כ סתם טיטוס את התהלוכות ההן. וכנראה רמז לזה גם טציטוס¹³ באמרו, כי צנורות ובורות נסתרים היו בירושלים, ובטח התעלות והתהלוכות רבות מהן היו גם לצרכי תיקון הצנורות להבאת מים מתחת לארץ, ואשר עפ”י רוב היו מתחת הר הבית. גם אריסטואס¹⁴ יספר מעין זה, על אודות שטיפת דם הקרבנות בעזרה, כי שמה יאמר, כי מעין גדול היה זורם ונובע בהעזרה על ידי אחד הצנורות הרבים והתעלות המסותרות אשר מתחת הר הבית, מהם גם ממרחק חמשה שטאדיען.

ומי יודע אולי נאסרה אז לגלות מוצאי התעלות ברבים לבל יבולע להם? ואולי גם יוסף בן מתתיהו לא ידבר אודות תעלות המים ההן מפני יראתו את האלהים וענותו הרבה ומי יודע אם לא על המים האלה מוסבים דברי הנביא יחזקאל (מ“ז א – י”ב) אשר ראה והנה מים מפכים מן הכתף הימנית, מנגב למזבח. ואם לא הם המים חיים, אשר עליהם נבא זכריה, כי יצאו מירושלים (י"ד ח') ומי יודע, אם לא מרומז המעין ההוא אשר שטף דם הקרבנות בדברי זכריה אלה (י"ג א') “ביום ההוא יהיה מקור נפתח לבית דוד וליושבי ירושלים לחטאת ולנדה” כלומר לחטא את הבית מכל שמץ דופי, מי יודע¹⁵?

על כל פנים הנה דברי שטראבא צדקו יחדו כי “העיר עשירה במים משא”כ סביבותיה".

אל נא נמנע מהביא פה גם דעת ראבינזאהן בפרט. דברים אחדים אשר הזכרנו בזה. הוא ישער, כי עין השלוח נובע ממקור אחד אשר תחת בית המסגד הבנוי במקום המקדש, ולפי דבריו ספר לו ערבי אחד, כי כן הסכים המופתי בירושלים (כהן הדת) גם יאמר, כי אחרי אשר חקר ודרש נוכח לדעת, כי תחת אבן השתיה בעומק שמונים רגל נמצא מעין גדול ונפלא אשר סגולות מימיו יכילו כמי השלוח, ויאמין באמונת אומן, כי המעין ההוא נובע מהנחל אשר סתם יחזקיהו במערב העיר. וע"ז יעיד בעדות חיה, כי כאשר בנו האנגלים את בית תפלתם אצל מצודת דוד מצאו, אחרי אשר פנו ערמות עפר בעומק עשרים רגל, תעלות עתיקות, הנמשכות ממערב העיר מזרחה, מהן בנויות, ומהן חצובות בסלע. ובלי ספק הן הן התעלות של גיחון, אשר הביאו מים לירושלים.

ועוד חכם אחד יודיע, כי בצד דרומית מזרחית לאבן השתיה במורד איזה צעדים נמצאה תהלוכה נסתרה למבא חדר אחד הרצוף באבני שיש, ובתוכן גם אבן אחת גדולה ועגולה, אשר אם יכו על פניה בכף, ישמע קול צלצול לאות, כי תחתה המקום ריק ופנוי, ולפי דברי המושלמים הנה אבן מכסה פי באר־לא נודעת, גם יודיעו כי מי אחת הבארות במקום המקדש הבחינות הכימיאות שלהם וגם גם טעמם מתאימים יחד את מי השלוח מי באר מרים או “ברכת־אל־אז באת¹⁶”.

בכלל נמצאים בירושלים הנחלים האלה אשר מוצאן מימי קדם, ומהם אשר כסו פניהם עפר והנם שוממים ונושאים עליהם רק זכר הקדמוניות (אלטערטהום) ומהם אשר עודם אתנו כיום הזה: והם ברכת ישראל (ברכות איזראיל), ברכת יחזקיהו (הנקראת בפי הערבים “ברכית חמס אל באטריק”, כלומר ברכת בית מרחץ הפטריארך, כי ברחוב ההוא נמצא בית מרחץ, אשר מימיו יקחו מהברכה ההיא), באר רים (ברכית אל אזבת, או “ברכית סיטי מרים”), עין השלוח, ברכת המלך (ברכת־עס־סולטאן) ותעלת הברכה העליונה או “ברכות ממילה”.

תעלת הברכה העליונה נעשית פשוט תעלה גדולה בנויה המביאה מים מנחל ממילה עד נחל יחזקיהו הנזכר לעיל. מתחלה היו החכמים מסופקים באמתת הדבר הזה, והיו משערים יותר, כי המים מובאים אל מגדל דוד או מגדל “היפיקוס” באשר יוסף בן מתתיהו¹⁷ יזכיר, כי במגדל היפיקוס היה מקוה־מים. אולם כבר הראה דר' טיטוס טאבלער¹⁸ אותות ומופתים חותכים, כי דברינו הנזכרים כנים הם, ואין לפקפק אחריהם מאומה.

טאבלר¹⁹ יראה גם לדעת כי נחל יחזקיהו הנהו שוטף ומגיע גם עד “ברכת ישראל” (או נחל בעטעסדא) אשר בצד מזרחית צפונית להר הבית, ואשר לזאת יסכים גם ראבינזאהן²⁰, אבל עוד לא מצאנו רגלים לדבריו וע"כ לא יצאו מכלל השערה דמיונית. ויש גם המשערים, כי מוצא נחל־חזקיהו הנהו ממעין־אברך אשר בעמק טריפון. בלי ספק נושא הנחל הזה עליו שם חזקיה יען כי הוא חפר אותו, אם כי מצער הוא אל פעולות יחזקיה.

ההשערה ששיערו חכמים קדמונים, כי “באר־מרים” מתחבר יחד עם עין השלוח ע“י תעלה מסותרת, נתאמתה בימים האחרונים ע”י נסיון והפנת עפר וחפירות, ובטח גם היא ממעשי יחזקיהו.

רחוק מהלך אלף ומאה רגל מעין השלוח צפונה מזרחית דרומית להר המוריה, נמצאת הבאר המכונה “באר־מרים” (מאריענברונען) אשר נפלא הוא מאד באשר לו עת מיוחדת לעלית המים ולירידת המים, (עבבע אונד פלוטה) וע"י תעלה גדולה תתחבר הבאר עם עין השלוח. הנוצרים מאמינים, כי הבאר הזאת נקראת על שם אם־משיחם²¹, יען כי סמוכה היא מעט אל הקבר הקדוש להם. אבל כנראה קרא הורדוס את הבאר הזאת על שם אשתו מרים, כאשר קרא על שמה אחד משלשת המגדלים אשר בנה²² או יען כי סמוכה היא להר המוריה קראוה באר־מוריה, כי באמת הבאר הזאת עתיקה היא לימים.

יתר הדברים הנוגעים לזה יעוין ב“פאלעסטינא” להפרופיסור רוימער, וראבינזאהן, דענקבלאטער להדר' טיטוס טאבלער, וגם מאמרו היקר של האדריכל ק. שיק מירושלים, בהוספה של הרה“ג דר' סלפענדי. ע' ל”איזראעליט" ו“ישורון” המגנצי, שנה שעברה, ותרוה נחת.

הראשון ארכו 380 רגל, רחבו 236־229, עמקו 25, מזה מים בגבה 15.

השני ארכו 423 רגל, רחבו 250־160, עמקו 39, מזה מים בגבה 14.

השלישי ארכו 582 רגל, רחבו 207־128, עמקו 50, מזה מים בגבה 6.

העליון והראשון מקבל מימיו מבאר אחת הרחוקה ממנו מהלך 140 צעד, אשר יש המשערים ומחליטים אותו למעין חתום הנזכר בשה“ש ד', אשר אליה דמה המשורר את רעיתו, וע”י צנורות ותעלות הובאו לפנים מים ממנו גם לירושלים ע"פ אופנים שונים. מהנחל ההוא ישתרע גם עמק סלע קטן אשר ייחסו אליו את הגן הנעול אשר לשלמה (שה"ש שם). והערבים יקראו להנחלים האלה “אל־ברק”.