רקע
חיים מיכל מיכלין
א: זכרונות הקיסר פראנץ־יוסף בארץ־ישראל
mנחלת הכלל [?]
jזכרונות ויומנים
פרטי מהדורת מקור: הוצאת צ' ליינמן; תש"י

בישבי פעם במלון ביפו לרגלי עסקי שהיו לי שמה לפני כמה שנים, דפק המשרת על דלת חדרי, ואמר לי כי אחד המלחים הערבים דורש במפגיע לשכני.

“יבוא!” אמרתי.

אל חדרי נכנס מוצטפה, אחד המלחים היותר ידועים והיותר חרוצים שביפו, מאלה המיודעים לי, מזמן רב.

“מה שלומך, ומה שלום אביך ואחיך?”

“אהה, אדוני! השיב לי הלז באנחה רצינית, אבי חולה מאד, ובשמעו כי הנך ביפו שמח מאד, וישלחני אליך, לבקשך בשמו, שתועיל לעשות אתו חסד ואמת ולסור למעונו. דבר נחוץ לאבי אליך, והוא מקוה כי לא תשיב פניו בזה, אף כי חס הוא על טרחתך”.

“האם לא אמר לך אביך מה הוא הענין הזה? ואולי אפשר שיודיעני על ידך או על ידי עלי או סלימן אחיך? הלא ידעת שאנכי טרוד מאד, ובכל עת היותי ביפו שעותי ספורות, ואין לי פנאי”.

“לא אדוני! אבי אמר לי שיש לו דבר סתר נחוץ מאד רק אליך, ואי אפשר לו לסמוך בזה על זולתך”.

ויוסף מוצטפה להצמיד לי חלקות וחונף, ויאמר: “בכל יום היה אבי חוקר ודורש לדעת אם כבר באת ליפו כי אין איש שיבין את הענין כמוך אנא אדוני אל תמנע הטוב מאבי החולה, ואנחנו נזכור חסדך זה תמיד בתודה”.

פיתני הערבי ואֶפּת, ואבטיחהו לבוא אל מעונם לפנות ערב, אחרי שאפנה מעט מטרדותי.

בראשי עברו רעיונות מרעיונות שונים, שיש בהם ממש ושאין בהם ממש. מה יש לו לזקן הלז להסתייד עמי, או לגלות לי, ובכלל מה לי ולו? מעולם לא ארחתי עמו לחברה, ולא היה לי כל עסק עמו. אל בניו הייתי דוקא מעט מיודע, יען כי רגיל הייתי להפליג בים בסירתם. בעת הנסיעה היו אוהבים לפטפט באזני מהגדולות והנצורות אשר עשו בימי חייהם, בהגזמות גדולות ובהתפארות נפלאה. ולמען בלות זמן הנסיעה הייתי עושה אזני כמו אפרכסת להקשיב אל ספוריהם וגוזמאותיהם. והם במצאם אוזן קשבת לא עיפו ולא יגעו להרבות עוד יותר בבדותותיהם. בזה קניתי לבם, ובכל עת היותי ביפו כבר ממתינים לפתח מלוני למען אטייל בסירתם על הים.

ואביהם הזקן, עב־הכרס ופעור־הפה, ידוע היה ביפו בהלצותיו הגסות. הדור הצעיר של המלחים היה מכבד אותו בהיותו זקן אומנתם, וביחוד לא חדל אף יום מהתפאר באזני כל, כי הוא הוליך פעם בחרף־נפש את הקיסר פרנץ יוסף מן החוף אל ספינתו המלכותית.

כמה פעמים חפצתי לדרוש מהזקן פרטי המאורע ורשמי הנסיעה ההיא של הקיסר. אבל תמיד לא נתנוני טרדותי, וגם לא תמיד חפצתי להפגש עם בר־נש זה. עתה בלכתי אליו החלטתי לשאוב ממנו הפעם את הרשמים האלה.

מרוב מחשבותי לא הרגשתי כי כבר באתי אל רובע הערבים אשר על חוף הים. הבית – אם בכלל נוכל לכנותו בשם בית – חשוך ואפל. בקתה רטובה, בלי חלונות, אלא שהחור אשר בתקרה הנמכה שמש בתווך ממציא־אור לבית. הרצפה מלאה עפר רטוב, ושם בקרן זוית, על שטיח ישן נושן, מכוסה שמיכה בלה, רובץ לו החולה הזקן, אשר רשמי פניו העבים נשתנו באופן מפיץ בלהות ומפיק אימה וצלמות, והוא גונח ונאנק מעצמת מכאוביו.

התאפקתי על גועל נפשי ונגשתי אל מרבץ הזקן, והושטתי לו ידי ואמרתי בקול רם: “שלום, שיך, מה לך, על מה אתה נאנח?”

“מי אתה חוג’ה? אה, הכרתיך! הוי, סלימן, עלי, מוצטפה, ראו נא, אורח חשוב, חוג’ה חיים בא! ברוך אתה לאַללה אשר נתן לעם ישראל את עשרת הדברות, ואשר שלח את משה נביאו, על אשר נענית לבקשת זקן וגוע ההולך למות, ותטרח לבוא עד הלום לשמוע מה בפיו…”

“מדוע תעלה את המות על שפתיך, בעת אשר בטח חיה תחיה? – אמרתי לו, אף כי תנחומות שוא היו דברי. המות אמנם כבר התווה תוו על פניו – אבל נניח דברים בטלים אלה. הודיעני במה אוכל לשרתך, ואמלא חפצך בכל לב ובכל האפשר”.

“אלחמד אַללה! קרא הזקן בנשאו רום ידהו. אלחמד אללה אשר לא השבית מאתנו ידיד אף לעת זקנה רעה. ואתה, אדוני, הנך כמו הספיר בין אבני החצץ, כמו שמש מתנוצץ מערפלי חושך…”

ראיתי כי הוא מכין עצמו לדרוש מונולוג ארוך. מידת סבלנותי החלה להתפקע. הפסקתיו על כן באמצע דבריו, ואמרתי אליו:

“אדוני השיך! הנני חושב אשר אם הרגזתני לבוא אליך, ודאי דבר נחוץ מאד לך אלי, וגם אנכי לא באתי ליפו להשתעשע, ועל כן למה נבלה זמננו במליצות? הבה, נשמע מה בפיך, והנני נותן לך דברתי, אשר אם רק תהיה לאל ידי, אמלא בקשתך”.

“הוא אשר דברתי! פנה שוב אל בניו. האם לא אמרתי לך, סלימן, מקודם, כי טובה צפרנו של יהודי זה מאלפי ידידים אחרים, וכי הוא חכם ממש כמו שלמה המלך הגדול, ולבו כלב יונה, ומהיום והלאה דעו וראו כשאני אומר שאני מכיר בן־אדם, הנני מכירו באמת…”

ראית כי אין לדבר סוף, והתחלתי להתנודד ממושבי, ואמרתי להם, שיואילו לסלוח לי על אשר מוכרח אני לעזבם הפעם ואשוב הנה בפעם אחרת.

“מה?! – צעק הזקן כמו ארי פצוע – מה? האם ללכת אתה אומר בלי שמוע דברי, ובלי לשתות אפילו כוס קהוה? חלילה! חי אַללה כי לא אתנך ללכת מפה, אחרי בואך בצל קורתי, עד אשר תכבדני נגד בני, ותשתה כוס קהוה, ותקטר אשישה אחת, ואחרי כן אציע לפניך את בקשתי הגדולה אשר לך אולי היא קטנה מאד, אבל אנכי לא אשכחך”.

נפלתי בפח. שעות רבות עתה עלי לבלות עוד כנראה בגיהנם זה, בחברת אנשים אשר קשה היה לי לסבלם, אותם ואת אוירם, את גוזמאותיהם וחנופותיהם. ומי ידוע לאיזה ענין בטל הוא צריך, ולא מצא לו אויל־אדם אחר כי אם אותי להעמיס עלי טרחו ומשאו. והערבי עוד חשב כנראה בלבו כי כבר רכשני וקנני בהמון מליצותיו, כי מעט מעט קם מרבצו, ישב על ראש שטיחו, וירבה לשפוך רוב חונף ותודה, בלי גבול ובלי קץ, ובבקשת סליחות ומחילות על הטורח שטרחתי, ועל הטורח שעוד אטרח לטובתו, כי לא מצא לפניו אופן אחר, ועל איש אחר לא יסמוך בזה, לו גם יתיזו ראשו בחרבו של הקיסר…

“איזה קיסר?” שאלתי רק לצאת ידי חובה שלא לשבת דומם כל זמן.

“הרי זהו הדבר שחפצתי לומר לך, חוג’ה! האין אתה ידוע איזה קיסר? פשוט! כונתי אל הקיסר היקר פרנץ יסוף מלך “נימצי” (אוסטריה). הלא בטח שמעת את יחסי להקיסר הזה?”

למען שים קץ לפטפוטיו בקשתי ממנו לתת לי פרטים ורשמים מהמסע ההוא.

“הוי, חוג’ה, חכם אתה כמלאך אלקים. אנכי אמנם שלחתי לקרוא לך למען ספר לך הכל, הכל, בלי כחד דבר. לאחר לא עשיתי זאת בעד כל הון, אבל לך, חוג’ה הכל אספר, כי צריך אתה לדעת זה, למען תדע איך למלא בקשתי, ועשית עמי חסד ואמת…”

עוד הפעם נפתח צנור דבריו, והאויר המחניק של הבית וישיבתי הארוכה על ברכי החלה למסמס את כל גופי ולהזיק לי.

“הקץ לדברי רוח!” – צעקתי לא בקולי הנהוג.

"שמע נא יא־סידי, ושים לבך לדברי זקן אשר רגלו אחת בחיים ורגלו השניה בקבר. שמע והאמינה, ואל תאמר כי הגזמתי או הפרזתי. הכל הוא נכון. כל דבור ודבור הוא ממש כמו שהיה. זה היה בחדש… (הוא אמר לי את החדש והשנה הערבית, אבל לא רשמתי לי את זה אז, וברגע זה קשה לי לחשוב היטב את הזמן לפי התאריך הערבי). ליום המחרת (17 בנובמבר) נועדה פתיחת תעלת סואץ, ואז שב הקיסר היקר, עם בני לויתו השרים הגדולים, מירושלים ליפו. ספינתו המתינה לו עוגנה חוץ ליפו רחוק הרבה מן הסלעים אשר בים. ואיזה מין אויר עזאזלי היה אז! חי אדוני, מעודי איני זוכר אויר כזה. השמים היו מעורפלים. הרוחות והברקים הרעימו כמו התותחים הגדולים אשר על מבצרי מצרים. – הייתי שמה כמה פעמים – הים היה כמו זקן סוער וזעף אשר קצפו עלה מעלה ראש. מפיו יז גלים איומים כמו הרים תלולים, נעים ונדים. וההרים האלה ממש עד שמים יעלה שיאם, וברדתם ירדו תהומות. בעלותם – והנה הם נוגעים אל כנפי העננים, וברדתם – יפיצו אימת הוד נורא, והשתברותם תפזר כמו רבבות תלתלי שלג על פני הים, הרצים ושבים כמו תלתלי האריה בהניעו ראשו.

"לשוא התחננו לפניו שלישיו ושריו, שיסיח דעתו מהנסיעה ולא יסכן נפשו בים זועף ורותח חזה. הוא באחת:

"יהיה מה שיהיה! אנכי נתתי דברתי, דברת קיסר… להשתתף מחר בפתיחת התעלה, ודברתי לא אכזב!

"וכמו להכעיס החל הים להראות עוד יותר את גבורתו, ובני לויתו של הקיסר ראו ויחלו מכאב לב ומצער על החלטת קיסר לעשות את כל ההכנות הדרושות אל ההפלגה בים. עוד יותר נחתה את בשרם כמו אזמל הערת הקיסר אשר אמר, כי אם באמת הם מרגישים סכנה בנסיעה זו הוא מוותר על לוויתם, וישארו הם שאננים ביפו, והוא ירד אל הסירה לבדו.

גם אנשי אניתו, המלחים והחובלים, בראותם בחוף תנועה רבה נתנו מרחוק אותותיהם כי אי אפשר בשום אופן להפליג עתה בים, כי סביב האניה הרתיחה היא נוראה, וכי כל שטח הים לבן הוא כשלג מרוב קצף הגלים.

"והקיסר באחת: אנכי לא אחל את דבורי הקיסרי!

"אז ראו האנשים כי לשוא יעתירו עליו דבריהם, ועל כן החלו לשאת ולתת עם חרוצי המלחים שביפו באיזה אופן להוליך את הקיסר אל אניתו. אבל כל המלחים לא אבו אפילו שמוע, ולוא גם יותן להם מלוא ביתם כסף וזהב לא ישימו נפשם בכפם להפליג בים כזה, לוא גם בחברת הקיסר האדיר.

"הם פנו גם אלי ואל בני, ואנכי קבלתי עלי הדבר, חי נפשי לא לשם כסף, אלא להראות להפרנג’ים הללו אשר גם בין הערבים נמצאים בעלי רצון כביר ובעלי מרץ עז, אשר יוכלו להיות למופת.

"בשום אופן לא הסכמתי להכנס במשא ומתן על דבר המחיר. כי אם חלילה נוטל עלינו להקבר בין גלי הים אז מה בצע אם נרבה במחיר, ואם בעזרת אללה נגיע בשלום אל הספינה, ואל מחוז חפצנו, אז ודאי ששכרנו לא יקופח.

"הקיסר בעצמו נצח על מלאכת ההכנה. על פניו לא היו נכרים כל סימני התרגשות. הוא נתן פקודות, כמו לוא היה בחזית של איזו מערכה, בהתחשבות ובהעמקה בעצם הענין, בלי להתחשב עם משולים חיצוניים, כאילו אין הדבר קשור כלל בסכנת־מות ופחדי־שאול.

"ואנכי מצדי עשיתי את שלי. קראתי לבני עלי, מוצטפה, וסלימן, וצויתים שיסדרו סירות רבות כמה שאפשר, קשורות וחרוזות זו לזו כמו מלבן רבוע, וכמו העריבות או החמות הממולאות רוח השטות, כשהן קשורות יחדיו על נהרות חדקל ופרת.

סירה אחת גדולה ועמוקה תהא באמצעיתן מוצעת יפה כראוי להוד מלכותו. בכל סירה העמדתי שמונה מלחים וחובל אחד. ביד כל מלח משוט, וביד כל חובל הגה. וצויתים בכל תוקף שכולם יסורו אל משמעתי על פי תנופות ידועות שאראה להם בידי. בתוך בטן הסירה האמצעית הושבתי את הקיסר על גבי מרבדים יפים, ואנכי ישבתי בראש הסירה. ותנאי התניתי עם הוד מלכותו, שיהיה גם הוא נשמע לעצתי בכל משך זמן הנסיעה. ולכל לראש עצתי היא שראש הקיסר יהיה ספון בין ברכי, לבל יסתכל בגלי הים כלל. כי פן יראה את גודל הסכנה, ונפשו תרחף מפחד, ורפתה גם ידי, ולבי ימג, ולא אוכל לתת הפקודות הדרושות.

"הקיסר נענה לי, ובחדרי לבי רחפה כעין גאוה פנימית, בראותי כי קיסר אדיר ונאור נשמע הפעם לפקודת מלח פשוט כמוני, וכי הוא מוכן להפקיד גם את ראשו היקר בידי. אבל נדר נדרתי, שהראש הזה יהיה קודש לי, קודש־קדשים, ועלי למסור נפשי בעד ראש זה, אשר יכיל בתוכו כל המדות היקרות והחכמות הנשגבות…

"בטרם הפליגה סירתי הסכימו רוב שלישי הקיסר להשאר ביפו, ורק אחדים מהם קפצו אל תוך הסירות, ואחד השלישים קפץ אל סירת הוד מלכותו באמרו כי חייו אינם שוים יותר מחיי הקיסר…

"ברגע שנתתי צו לעושי דברי להתחיל במשוטיהם ולהפליג, פרצה צעקה איומה מהשרים שנשארו ביפו, ומכל המון הנאספים לאלפים, ואפשר גם לרבבות, שנאספו על החוף לראות את החזיון הכביר: בשים קיסר אדיר נפשו בכפו למען קדושת דבורו. ההמון כלו כמו רותק במסמרים, וכל אחד על מקומו, ולב כל אחד פחד ורחב, ופי כל אחד היה פעור, ונפש כל את כלתה לראות אחרית דבר. מי ינצח? הים בשובבותו, או הקיסר ברצונו הכביר?

"וברגע שפרצה הצעקה מפי ההמון שעמד בחוף, באותו רגע נשמעה גם צעקה גדולה מאנשי האניה המלכותית, אשר כל אחד עמד שמה מזוין באספקלריתו להתבונן אל כל תנועותינו.

"והקיסר בעצמו, לא יירא ולא יחת. ואף לא יתרגש. יוכל היות כי בחדר לבו פנימה היתה ההתרגשות רותחת, אבל על פניו החיצונים לא היה נכר מאומה. הוא רצה אפילו לשבת על גבי בדי הסירה, אבל פה גברה ידי על רצונו, ויהי מוכרח לסור למשמעתי, ובין ברכי היה יצוע של שני כרים, ועליו שם הקיסר ראשו, ואנכי שכּוֹתי עליו, וכסיתיו בשמיכה יפה, ובקשתיו שישתדל לנמנם מעט. לכבוד הקיסר לבשתי בגדים נקיים של משי, והייתי מעוטף במעיל חם שמסר לי אחד השלישים. ואנכי יושב על קרן הסירה, בידי האחת עושה תנועות ותנופות של פקודות, ובידי השניה – מחזיק ראש הקיסר, ומשתדל להרגיעו כי עוד מעט והסכנה תעבור. באותו רגע הייתי בעיני כמו אם רחמניה המשתדלת להרגיע את בנה…

"והסכנה כלל לא עברה!

"נתתי פקודה לסבב את הסלעים והכפים אשר שם הים כמרקחת הגיהנם ממש. ראיתי כי הים מתקומם לי וחפץ לסכל כלל עצתי. גליו הרעידו והחרידו את כל מבצרי סירותי. הסירות טפסו ועלו לראש הגלים ואחרי כן פתאום נחבאו בין הגלים ובעמקי תהומותיהם. ולוא השתברו הגלים על גבי הסירות, אז אבדנו כלנו. אבל אנשי היו חרוצים וזריזים להטות את הסירות תמיד אל מורד הגלים. הם סבבו את תלי התלים, ואך החל הגל לרדת המערבה, אז התבלטה עבודת כל מלח במשוטו וכל חובל בהגהו. ויש אשר בקושי ועמל עברנו כמה מאות צעדים – ובאו הגלים והדפונו אחורנית יותר מאלף צעדים.

"אנשי האניה מצדם השתדלו בכל האפשרויות אולי יוכלו לקרב את אניתם אלינו, אבל עמלם היה לשוא. הרעש והסער ומרקחת־הים היו כל כך חזקים עד כי פחדו פן תנפץ הספינה אל הסלעים והגדולים הזרועים בקרבת החוף, ועל כן הוכרחו להעגן במקומם ולחכות בכליון עד אשר נגש אליהם.

שעה אחרי שעה עברה, ועמלנו היה לרוח. הננו מתקדמים מעט ונהדפים הרבה. ובכל רגע ראינו קברנו לנגד עינינו. הקבר הקר והרטוב. והקיסר שוכב במנוחה בין ברכי, כאלו ישן הוא שנת הצהרים במנוחה שאננה ולעומתו, הנה השליש אשר שכב בקצה הסירה החל לבלבל אותנו. כנראה שעורקיו התמתחו, ומוחו החל לנוד, ורוח בינתו עמו. הוא החל לפטפט דברים בלתי מובנים על אודות התעלה, וקילל את ליסיפיס (לספּס) ואת פרעה נכה, ואת פרעה אחר. הוא הקיא כמעט את מררתו, וכמו מתוך חום נורא היה הוזה ומדבר מספרים שונים, והזכר הזכיר את גדל ערך התעלה להעולם, ובידו היה עפרון והיה רושם בו על פסות ניר, כותב ומשליכן אל תוך הסירה בכעס. אנשי קבצו אותן אחרי כן ומסרון לידי, ואנכי שמרתין עד היום כמו קמיע לזכר היום הגדול ההוא, ואותו אני מוסר לך אדוני…"

החולה הפסיק את דבורו, ומתחת השטיח הוציא אי־אלו פסות ניר בלות ומקופלות וימסרן לי.

פתחתין, ישרתין. הכתב היה מטוּשטש. כתב גרמני. באחת מהן מצאתי המספרים הללו:

התעלה תקצר הרבה את הדרך בין אירופה להודו.

מהמבורג לבומביי בפחות 43 אחוזים. מלונדון לבומביי בפחות 44. מלונדון להונקונג 28. מטרייסט לבומביי 63. מאודיסה להונקונג 49. ממרסילה לבומביי

  1. מקונסטנטינופול לזנזיבר 57. מרוטרדם לחחוב הזונדה 26.

אחר כך רשם שמות: סינגפור, סונדה, ארכיפל, חינה, יאפאן, אוסטרליה הדרומית. בלי מספרים. כנראה עוד לא חשב היטב את המספרים.

בפיסת־ניר אחרת הגה השליש את דעתו כי התעלה לא תביא תועלת מיוחדת לאניות המסחר האנגליות מפני שהתעלה צרה מאד, והן גדולות ורחבות ביותר. ולמען תועיל התעלה גם להן צריכה היא להתרחב לפחות בחמשים למאה יותר. אולם התעלה מספקת דיה לאניות אשר ארכן מששים עד תשעים מטר, רחבן אחד עשר מטר ושקיעתן במים בעומק ששה מטר.

בפיסת ניר אחרת מצאתי כעין רשמים היסתורים. אבל רק פסוקים פסוקים, כמעט בלי כל קשר.

א) התעלה מחברת אפריקה אל אסיה.

ב) פרעה סתּי הראשון (אשר חי 1400 שנה לפני ספה"נ) חבר תעלה דרך הנילוס כנראה עד ים סוף.

ג) פרעה נכה (חי 616 לפני ספה"נ) החל לחפור תעלה מפי־בסת (בובסתיס) אשר על הנילוס אל ים סוף.

ד) דריוש היסתּפוס השתדל לבצע מה שהחל פרעה נכה.

ה) מלכי בית תלמי המשיכו העבודה.

ו) הרומאים התמידו בחפירה וגמרוה.

ז) עד המאה השמינית להספירה הנהוגה לא נשמע מאומה על דבר התעלה.

ח) בשנת 1854 הציע פרדיננד לספס את הצעתו לפני הכדי סעיד פחה, לחפור התעלה וביום 5 ינואר 1859 חתם הכדיב על הזכות שנתנה ללספס בזה.

ט) ביום 25 אפריל 1859 החלה החפירה.


בפסת ניר אחרת כתוב לאמור:

ארך התעלה הוא 160 קילומטר, ורחבה למעלה על שטח המים הוא מן 58 עד 100 מטר, ובקרקעיתה רק 22 מטר, ועמקה 8 מטר.

כל הפיסות הללו, אם לא נאמר כדברי המלח הערבי שנכתבו מתוך טרוף התרגשות והתמתחות העצבים, הוכנו ונכתבו כנראה בתור חומר לנאום בעת פתיחת התעלה שהיתה למחרת היום ההוא. איני יודע אם החומר הוכן בשביל השליש הכותב בעצמו, (שמו לא ידוע לי, כי על פסות הניר לא מצאתיו, וגם המלח הזקן לא ידע שמו) או אולי הכין זה בתור חומר לדרשה בשביל הקיסר. ואולי לא נכתבו כי אם בכונה להסיח דעת מפחדי הסכנה ולזה צורפה כמובן על כל פנים גם התמתחות־עצבים עצומה.

לאחר שרשמתי את תכנן בפנקסי החזרתי פני אל החולה ובקשתי להמשיך את ספורו שענינני כל כך עד ששכחתי תקוצת־נפשי הקודמת, את האויר הרטוב אשר במעון ואת האדים המזיקים אשר יסובבוני, וגם לא הרגשתי כי כבר רד היום והערב בא.

החולה אשר הסתכל בעונג שאני מתענין ברשימות שמסר לי (והוא ודאי חשב באותה שעה שגלה לפני אמריקה חדשה) החל עוד הפעם לשעול ולגנוח, ואחרי גמרו הכנותיו אלו החל להמשיך ספורו.

"השלישים והשרים האחרים אשר ישבו בהסירות הקיצוניות היו מקופלים באדרתותיהם ושרועים על קרקע הסירות בלי כל תנועה.

"הודות לעבודתם החרוצה של אנשי, בלי הרף, בלי לאות ועיפות אף כי נטפי הזעה על פניהם אפשר שהיו גדולים כנטפי הקצף על פני הים, הצלחנו להתקרב יותר אל האניה הממתנת לנו. אבל פתאם קם גל גדול, ועמו הורמנו גם אנחנו כלנו וכל הכבודה שלנו, וכרגע והנה ירדו התהומה, וכל סירותינו חשבו להשבר. התנודה היתה כל כך חזקה עד כי הקיסר התעורר בחזקה ויתפרץ מבין ברכי, לראות מה קרה. שנים מאנשי נפלו הימה, אבל כהרף עין החזיקו בסירה ושבו אליה כשהם רטובים מכף רגל ועד ראש. מהצעקה אשר פרצה מפי מלחי באותה שעה נבהלו כל העומדים על החוף מצד זה וכל אנשי האניה מצד אחר. באותו רגע חשבו ברור שטבענו כלנו בים. ובים וביבשה נשמעה זעקה גדולה: הוי! הקיסר טובע! הקיסר טובע! אבל אחרי רגעים נסתדרנו שנית, והחלונו שוב להלחם עם הגלים.

"וכה עברו עלינו חמש שעות וחצי, ולבסוף גבר מזלו של הקיסר, כי פתאם בא גל גדול מאד, ויזרקנו בבת־אחת כמעט ישר אל פני האניה. מה שעמלנו ויגענו ויגענו אנחנו שעות, עשה לנו הגל במשך רגע, אנשי האניה הורידו תיכף את המדרגה, הושיטו משוטים, הורידו גם סירות הצלה, שנהפכו תיכף, וסוף דבר הצלחנו לטפס על המדרגה, שהיתה שקועה כלה בתוך הגלים הסוערים, והודות לחריצותם של אנשי הצליחו לתפס תיכף את הקיסר, ועל כפים נשאוהו. אנשי האניה חדרו תכף לקראתו וחפצו לקחת את הקיסר מעל זרועות אנשי, אבל אנשי סרבו ואמרו שהם חפצים לשאת את הקיסר על זרועותיהם המה אל תא־משכבו.

“יחד עם המדרגות הורמו גם סירותינו כולן אל האניה.”

“אחרי רגעים אחדים כבר שב הקיסר לאיתנו ולמנוחתו, ויחל להודות לי על כל טרחתי, ולאות תודה הוליכני כשהוא נשען על זרועי, ויציגני לפני אנשי האניה, השרים והחובלים, ויהללני בפני, בתור איש בעל מרץ נפלא, ובתור איש מצוין שגם באירופה קשה למצוא כמותו…”

פה החל הערבי להאריך במהלליו, ולהתפאר באומץ לבבו, עד כי הפסקתיו באמצע ואומר לו:

“תודה בעד כל הספור, אבל עוד לא אמרת לי לאיזו מטרה קראת לי. האם רק לספר לי ספורך היפה ותו לא?”

"כן, אדוני, צדקת מאד. אבל עוד לא גמרתי ספורי. וכאשר אגמור אעשה כדבר אדוני.

"אחרי שנחנו מעט נתנה אות אל החוף כי הקיסר הגיע בשלום, ומהמבצר נשמעה רעמת התותחים על פני הים הקוצף. הקיסר פנה אלי ואל בני ואמר: “עתה ידידים, לא אניח לכם שוב אל החוף, כי אתי תבואו לפורט־סעיד, וכאשר יטהר האויר תוכלו לשוב. אבל אנכי מציע לפניכם כי תבואו אתי לוינה, ושם אכלכל אתכם. אבל עוד נדבר בזה. לפי שעה לכו נוחו מעבודתכם הקשה והמהוללה, הראויה לתודה אשר עבדתם בכל כך חריצות כשש שעות רצופות”.

"יחדו לנו תא מיוחד מקושט כיד המלכות, ואחרי שמלאנו כרסינו מעדנים שונים נפלנו נרדמים איש על ערשו.

"הקיסר ושלישיו הלכו גם הם איש איש למקומו, אחרי שאכלו מאכלים קלילים ושתו יין חזק.

“בבקר, כאשר נפקחו עינינו, כבר היינו בפורט־סעיד. הקיסר הזמינני לארוחת הבקר ואמר לי:”

האם נמלכת היטב בעצתי שתבא עמי, אתה ובניך, לוין, ואנכי אשים עיני עליהם שלא יחסר לכם מאומה?"

"איזה רוח עועים בא בקרבי לסרב ולא לקבל הצעתו הנעימה של הקיסר האדיר והטוב. הודיתו לו על חסדו, ואמרתי לו שאנשים כמונו הננו קשורים באלפי חבלים אל ים יפו, חבלים שקשה לנתקם, כאלו נולדנו עם הגלים והחוף. ולבנו יחרד בזכרנו כי ננתק מארצנו ונלך לנוד בארץ נכריה לנו. אי לזאת יסלח לנו הוד ומלכותו ואל יחשב זאת לנו לעון, כי חלילה אין אנו בועטים בחסדו הגדול, ואין אנחנו מסופקים חלילה בחפצו הטוב ורצונו בנעלה לעבדו, ורק חכם כמו הוד הקיסר יבין לרענו, כי בזיון למשפחתנו הגדולה לעזוב את מקום מולדתם ולהתיישב במקום חדש בין סביבה לא ידועה לנו אשר גם שפתם לא נבין.

“שכחתי גם להודיע, כי במעט המלים היהודיות שהיו שגורות על פי ממה שלמדתי מתושבי יפו היהודים, הצלחתי בהיותי בסירה בעת שהקיסר רבץ בין ברכי, לפטפט עם הקיסר. עד שחשב כי מבין אנכי מעט גרמנית. בהיותנו באניה היה אחד השרים שידע היטב ערבית, המתורגמן והמליץ ביני ובין הקיסר”.

“הקיסר הבטיחני לפקדני בדבר ישועה מדי שנה בשנה, מלבד זה העניק לבני מתנות יפות ותכשיטים יפים”.

“אחרי כן נפרד מאתי ביחוד בלחיצת יד, ומבני בהארת פניו, ובאמריו הנעימים: “לא אשכחכם!” הוא גם העניק לנו די כסף להוצאות היותנו בפורט־סעיד ולשובנו ליפו כיד המלך”.

“הבטחת הקיסר נתקימה כל ימי חיי, כי מדי שנה בשנה קבלתי פעמים בשנה על ידי הקונסוליה האוסטרית מכסת כסף הגונה, שהיתה עוזרת לי הרבה בחיים”.

“עתה זקנתי ושבתי, והנני מרגיש כי ימי לא יארכו. ויען כי גם בני השתתפו אז בעבודה הקדושה למלא רצון הקיסר בחרף נפש כולנו, לכן רחש לבי להריע תחנוני לפני הקיסר במכתב ישר על שמו, שגם אחרי מותי לא ימנע הטוב מאת בני, ואת המכתב הזה אנכי מבקש ממך, שאתה תערוך לי כיד חכמתך הטובה עליך, וכפי הציורים שבארתי לך. וביחוד זכור יזכור הקיסר את הרגעים הקדושים ההם אשר אנכי שכותי לראשו בעת שהיה ספון בין ברכי…”

בין כה וכה והזקן מת, ואנכי שבתי ירושלימה. כאשר הייתי ביפו אחרי שנים אחדות נפגשתי באחד מבניו, ושאלתיו אם המכתב עשה פרי? ויען ויאמר: וכי יש ספק, שקיסר טוב כמו פראנץ יוסף יעזוב חסדו וישכח הבטחתו? כבר קבלנו פעמים אחדות מתנת יד הוד מלכותו והננו מתפללים תמוד לשלומו ולאורך ימיו.

ואני בבואי למסור כעת הדברים לרשות הקוראים, עלי להוסיף כי אני מוסרם כפי מה ששמעתים מפי הערבי הזקן בעל העובדה מבלי, כמובן, לערוב בעד אמתותם המדויקת, אם לא לקו על ידו באיזה הגזמה.

העובדה בכללה, וכמעט לכל פרטיה, הרי היא ידועה לכל בני ארץ הקודש, הזוכרים עוד את בקורו של הקיסר בארצנו. והיה גם הזכרון המלבב הזה שמור בין כל זכרונותיו של הוד מלכותו הקיסר החסיד המנוח, פראנץ יוסף נשמתו עדן.

המלצות קוראים
תגיות