מר זוטרא השני.

א.

מר זוטרא השני, ראש הגולה בבבל, היה בן רב הונא בן מר זוטרא. רב הונא אביו הנשיא היה גדול בתורה כאחד חכמי התלמוד. הוא הוצא להרג עם ארדיס מאמוראי בבל במצות פירוז בן יזדגרד השלישי מלך פרס, הנודע בתלמוד בשם: “פירוז הרשע תרקבנה עצמותיו”. ומר זוטרא השני בעת ההיא עודנו ילד קטן. ויגדלהו ויחנכהו אבי אמו מר חנינא ראש הישיבה. ־

בימים ההם כבר נחתם התלמוד. חכמי ישראל לא נקראו עוד בשם “אמוראים”, כי אם בשם: “רַבָּנָן סַבּוּרָאֵי”, לאמר: “חכמים מבארים” דברי התלמוד הכתוב. דעת התורה והתלמוד יצאה מאת ראשי הישיבות לכל בני הגולה. ראשי הגולה משלו בעם, בכח ממשלת פרס, ממשלה רבה מאד, וימַנו שופטים – דַּיָּנִים – על העם, ויגבו המסים, וידונו דיני נפשות. אולם ראשי הישיבות התנגדו למו על אשר ימנו דַּיָּנִים כאות נפשם, כי רוב השופטים ההם לא היו ראוים למשרתם בגלל דעתם המעטה בתורה. ריב כזה פרץ גם בין מר חנינא ובין חתנו רב הונא בגלל דַּיָּן אחד, אשר מנהו ראש הגולה הזה. ויקר מקרה השופט ההוא לבוא אל עיר ישיבת מר חנינא, לשפוט את העם בין איש לרעהו. ויחריש מר חנינא. אולם כאשר חפץ הדַין להטיף לקחו באזני העם, התקומם לו ראש הישיבה ולא נתנהו לדרוש דרשתו. ויתאונן השופט באזני רב הונא. ויצו ראש הגולה להביא אל עירו את מר חנינא חותנו; ויצו להכותו מכות נאמנות ולתלוש שער ראשו וזקנו. גם צוהו לשבת בחוצות העיר כל הלילה. ואת יושבי העיר צוה לבלי תת לזקן מלון בבית. ויבך החכם המעֻנה על החרפה אשר השביעהו חתנו. כעבור ימים מעטים אחרי זאת, הוציא פירוז הרשע משפט מות על ראש הגולה. וירא העם בזה מוסר שדי, אשר ראה דמעות העשוק וייסר את ראש הגולה על אכזריותו.

וההגדה עטרה את המקרה הזה בזר פלאות כדרכה. וכה תספר: בבכות מר חנינא על מר גורלו ועל החרפה, שנשא מאת חתנו, אסף את דמעותיו בכוס, עד אשר מלאה עד אפסיה. וישת הזקן את דמעותיו להגדיל צערו, למען ירחמהו ה'. וירא האלהים בעניו, ויגף את כל בית הנשיא, וימותו כל צאצאיו וקרוביו, ולא נשאר מהם איש, זולת אשת ראש הגולה, בת מר חנינא, והיא הרה. והנה תרדמה נפלה על הזקן, וירא בחלומו, והנה הוא עומד בגן, ובידו קרדום, וברוב קצפו כורת הוא את העצים הגבוהים והעבותים על ימינו ועל שמאלו, ואומר להשחית כל הגן בלי חמלה, למען יאבד זכרו מתחת השמים.

עודנו עושה כה וכה, וירא, והנה לא נשאר מאומה מהגן הנחמד הזה, בלתי אם חטר קטן יוצא מגזע אחד. והחטר עודנו רך, לא נראה כמעט לעינים. וירם את קרדומו גם על החטר הזה להכריתו. והנה פתאום הרעים עליו בקול אדיר וחזק איש זקן, ותארו איום כתאר מלאך אלהים, ובידו פטיש. ויקרא הזקן: “אנכי הוא דוד מלך ישראל, הגן הזה – ביתי, והעצים הגבוהים צאצאי המה, אשר השמדתם ולא חמלת, ועוד ידך נטויה, להכחיד גם את היונק הרךְ שריד ופליט לבית מלוכה בישראל! לכן הזהר!!” ובדברו, הכה במקבתו אשר בידו על ראש מר חנינא. ויקץ והנה חלום.

וישם מר חנינא את דברי החלום אל לבו. וישאל את אנשי העיר אם יש עוד שריד לבית הנשיא. ויגידו לו כי רק בתו, אשת הנשיא ההרה, נשארה בחיים. אז מהר הזקן אל בתו, וישם לילות כימים, לשמור אותה מכל אסון ופגע. ביום אכלהו חרב וקרח בלילה, והוא לא חדל לנצור כבבת עינו את השארית הנמלטה מחמת ה', עדי ילדה בתו ילד יפה ונחמד, הוא מר זוטרא השני. ויהי לו מר חנינא לאב, ויגדלהו וילמדהו תורה ודעת. עדי גדל ולקח את המשרה על שכמו, להיות לראש הגולה; והוא עודנו צעיר אז מאד – כבן חמש עשרה שנה.

ומאז נשאר מר זוטרא יתום קטן מאביו ועד גדלו היה לממלא מקום ראש הגולה – רב פחדא בעל אחותו. ויתגאה רב פחדא במשרתו, ויאמר לנחול ירושת בית דוד ולגזול כבוד מר זוטרא הצעיר, מבלי השב לו כסא אבותיו. אך אז קם כצר לו מר חנינא הזקן, ויתאונן באזני קובַּד מלך פרס על העול, אשר יאמר רב פחדא לעשות ליורש כסא הנשיאות. אז הוציא המלך משפטו, כי ירד רב פחדא מכסאו, ויפַנה את מקומו למר זוטרא הצעיר, לשבת על כסא אבותיו, כראוי לו באמת. –

ואמנם רך בשנים היה מר זוטרא בשבתו על כס אבותיו, אך מלא דעת ותבונה כזקן ורגיל לנהל את עמו על דרך החיים ולהיות לו לרועה נאמן, שומר צאן מרעיתו, לבל ידח ממנו נדח ולבלי יבלעוהו זרים, כאשר יוכיחו המקרים והמעשים, אשר נקראו ויאתיו בראשית ממשלתו. הוא התנהג ברב פאר והדר, ויהיו לו ארבע מאות גבורי ישראל שומרים לראשו, אשר לווהו תמיד על דרכו גם בעברו בסך בתוך העיר, גם בצאתו להגן על אחיו הנענים והנגשים תחת עול אויביהם בקום עליהם צרה. –

ומשרת ראשי הגולה היתה רמה ונכבדה מאד בעיני ישראל בארץ בבל. הנשיאים האלה חיו חיי פאר והדרת מלכים. מאכלם ושקוים, מעמד משרתיהם ועושי דברם היו כמו לכל המושלים האדירים. המה צמדו חרב זהב ועל מתניהם חגורת זהב חגוּרה על חלציהם, תכלת וארגמן לבושם, משי ורקמה עם רצי כסף. ובעברם ברחוב היו עבדיהם רצים לפניהם ומפַנים מקום בין ההמון, לעבור מרכבת הנשיא הנהדרה. וכל הפוגשים אותו בחוצות קריה נגשו אליו, וישתחוו לפניו, ויחלקו לו כבוד רב, ככבוד מלך.

אמנם כבד היה לפעמים עול ראש הגולה על בני העם, ובסתר לבם אולי התאוננו על מושלם זה. אך המה סבלו זאת תמיד בדמיה, בזכרם, כי הוא שארית גדולתם, תפארתם וכבודם בעיני הגוים ומלכיהם, אשר כבדוהו גם הם, וכי בלעדו היו בני הגולה נפוצים כעדר בלי רועה, והיו למרמס לכל אויביהם, מאֵין רב ריבם לפני מלכי הארץ. אולם מכל ראשי הגולה, אשר היו בבבל במשך יותר מאלף שנים, היה מר זוטרא הטוב והישר בהם. הוא היה אוהב עמו בכל לבבו ונפשו, ונכון להקריב לו חייו בכל עת ובכל רגע. וביחוד אמונתו בה' ודתו היו חביבות ונעלות בעיניו מכל חמדות תבל, וכל קרבן לא יקר בעיניו למען הגן עליהן.

ב.

עננים כבדים כסו את שמי חיי ישראל תמיד, מעת תקעה רומא האכזריה את צפרניה בבשר יעקב הקטן והדל. אולם כל עוד שררה עבודת האלילים בארצותיה נראו גם קוי אור, שהאירו מעט את הדרך לעם הנדכא. קיסרי רומא עובדי האלילים פחדו רק מפני מרד היהודים, פן יאמרו להסיר מעליהם את עֻלם. הן הרומאים שאפו תמיד לרשת ארצות לא למו, והמקום, אשר תקעו יתדם בו פעם אחת, נחשב בעיניהם כרכושם, ולכן לא יכלו לראות בהמלטו מידם. אולם אם נוכחו, כי מגמת פני בני ישראל לשלום ולמנוחה, לא הכבידו אכפם עליהם, ומה גם בארצות אחרות אשר לא על גבול ארץ ישראל תחָשבנה. שם נתנו, גם הרשעים שבקיסרים, מעט חרות ליהודים, ולא הבדילום לרעה מיתר יושבי הארץ.

לא כן היה מאז בא קונסטנטינוס הגדול בברית הַנַצָרוּת. מעתה, אף כי חדלו היהודים מקוות לרכוש למו את ארץ אבותיהם בחיל ובכח, ויחכו רק לישועת ה', אשר תבוא להם רק על ידי הגואל המשיח, וכבר היו נכונים לשבת במנוחה ובשלום את שכניהם, בכל זאת הכבידו הקיסרים האכזרים, קונסטנטינוס, קונסטנציוס והדומים להם, את לבם, וירדפו את ישראל ברדיפות נוראות, ויצרו את צעדיהם, וישללו מהם כל זכיות האדם גם בארץ ישראל גם ביתר הארצות, שהיו תחת ממשלתם.

ומקור הרדיפות ההן היתה הַנַצָרוּת. האמונה הזאת, אשר יסודתה באמונת היהדות, הקוראה לאהבה ולחמלה לכל בני האדם, לא יכלה לשַנות את רוח היונים והרומאים ולהפכם מנמרים לשיות תמימות. הכהנים הנוצרים אשר ברומא ובביצנץ, בהיותם צאצאי עובדי האלילים, אשר התענגו לפנים למראה אנשים נטרפים בפי אריות ונמרים בזֵרה, לא יכלו לההָפך פתאם, בכח דברי האונגליון, לרחמנים ולסַלָחים. דברי תורת היהדות, שמצאו למו מקום מעט בספרי השלוחים, נשארו רק בכתב, והיו לנוצרי רומא וביצנץ כדברי הספר החתום. ולכן גברה שנאת הדת בארצות ההן מיום ליום, ואנחות היהודים שם כבדו מרגע לרגע. –

בעת הזאת, בימי מר זוטרא השני, היתה ארץ ישראל תחת עֹל ביצנץ, היא רומא המזרחית, אשר בירתה היתה העיר קונסטנטינופול. הַנַצָרוּת בארץ הזאת נבדלה בחקיה וביסודותיה מהנצרות אשר ברומא המערבית, אך באכזריותם לא נבדלו כהני שתי האמונות האלה. הם הסיתו תמיד את הקיסרים בעם היהודים. הקיסר הטוב האחרון היה וַלֶנְטינוס. אחריו החלו הקיסרים הביצנצים להוציא חקים וגזרות על עם חרמם ולרדפם בחמה עזה. מלבד חקי תיאודוסיוס השני הקשים, הוסיף הקיסר יוסטינוס הראשון, איש פרא לא לֻמד מצאצאי הסְלַוִים, עוד גזרות, לגזול מפי היהודים את לחמם. הוא הבדיל אותם לרעה בכל דרכי חייהם: במסחר וקנין, בעבודה וכל מלאכה. הקיסר צֵנה שנא אותם תכלית שנאה. ויהי בשמעו פעם אחת כי התנפלו היונים על היהודים, ויעשו בהם הרג רב, וישרפו את חלליהם, ויאמר, כי לא טוב עשו בשרפם את המתים ולא את החיים. זה היה מצב היהודים בביצנץ. כל מקרה קל היה אז לסבה ליונים לשפך חמתם בעם הנרדף, להרוס בתי כנסיותיו ולשלול את רכושו.

במצב כזה, כמובן, לא יכלה התורה בארץ ישראל לפרוח. בתי המדרש מעטו, תורת ההלכה הלכה הלך ודלה. גם חכמי האגדה שנו את אופן לקחם לרעה. לא היה עוד בדבריהם העז ונעם השירה, כאשר היו בדברי בעלי האגדה בדורות האמוראים הראשונים והאחרונים. אולם לעמת זאת החלו עתה להתעסק יותר בקבוץ דברי הראשונים, ולכתבם בספר, לבלתי ישָכחו מפי הדורות הבאים. בימי סבוראי אלה, נאספו בארץ ישראל הרבה ספרי אגדה, אשר דבריהם נסבו על פרשיות התורה כסדרן, ועל חמש מגלות, ועל יתר ספרי הקדש. גם בדברי הלכה אספו קובצים קטנים, אשר קראום אחרי כן בשם: “מסכות קטנות” או “הלכות ארץ ישראל”. במסכות האלה נתנו מקום, ביחוד, להלכות הנוגעות אל עבודת ה' בבתי התפלה: חקי התפלות, קריאת התורה בקהל, כתיבת ספרי תורה, תפלין ומזוזות. בהן נקבצו גם חקי דרך ארץ וגם הדינים בדבר עבדי עולם הנמכריב לישראל. כל המסכות האלה כתובות בשפה עברית קלה.

אז שמו החכמים לב גם בארץ ישראל גם בבבל לקריאה נכונה בספרי הקדש. עד העת ההיא לא היו ספרי הקדש מנֻקדים, ועל כל הקורא בהם היה לדעת את הקריאה על פה, כפי אשר קבל ממוריו. ולכן לא רבים היו האנשים, אשר יכלו קרוא היטב בספר. אך בזמן רבנן סבוראי החלו להמציא אותות מיוחדים להציב אותם תחת האותיות או עליהן, למען ידע כל איש לקרא כראוי את הכתוב. העבודה הגדולה והנכבדה הזאת החלה בעת הרעה והמצוקה עתה. אות הוא כי עוד לא יבש כֻלו לֵח ישראל, אם עוד יכל לשום לב לדברי תורה ומוסר ולבנות חומה לדָתו, להגן עליה מחמת הכהנים הנוצרים העריצים ומהקיסרים הביצנצים הפראים והאכזרים אשר אמרו להשמיד את היהדות הטהורה. –

ג.

ובארצות רומא המערבית, אשר שם שררה האמונה הנוצרית הקטולית תחת ממשלת האב – הַפַּפַּא – ברומא, היושב על כס השליח ????¹, ישבו יהודים מימים קדמונים. בכל ערי איטליה ובאִיֶּיהָ היו קהלות ישראל, אשר התענגו לפנים על רוב שלום וחרות, בהיות עבודת האלילים שוררת שם. אך מצבם הורע מאז פרשה הנצָרות מֻטות כנפיה על הארצות ההן. הכהנים שפכו בוז על העם השנוא להם, וישניאוהו בעיני שכניו. אולם הפרץ אשר נבעה בדת הקטולית לפתע פתאם, היה לפעמים לישועה לבני העם הנגש, להקל מעליהם את עול הרדיפות. כהן קטולי אחד, ושמו אריי, קם לכונן כתה חדשה נוצרית, אשר כפרה באלהות ישו הנוצרי, באמרה, כי הוא היה רק נביא מדבר בשם אלהים ומיסד דת חדשה. אחרי כן נפלה רומא העתיקה לפני הגרמנים. מלך הגרמנים תיאודוריך כבש את רומא וכל ערי איטליה. הוא היה מאמין בתורת האריאנים. ויוציא תאודוריך חק, כי כל איש ילך בשם אלהיו. ואם אמנם גם הוא לא אהב הרבה את היהודים, וחפצו האדיר היה לראות אותם נכנסים תחת צל כנפי הנצרות האריאנית, בכל זאת הגין עליהם לבל יֵעָשה להם כל עָול ומצוקה. אמנם האריאנים לא רדפו בעצמם בשנאה את היהודים, אך הקטולים, למרות את פי תאודוריך שנוא נפשם, התנפלו לפעמים על היהודים. אולם הקיסר האריאני ענש את הרשעים בכל פעם כדי רשעתם, כי הוא חפץ בכל לבבו להחזיק את השלום בארצותיו.

טוב מזה היה גורל יהודי גַליה ופרַנקיה, היא צרפת. בארץ הזאת ישבו בני ישראל עוד מימים קדמונים. אמנם זמן ראשית התישבותם שם לא נודע אל נכון, אך ברור הוא, כי עוד באחרית ימי הבית השני, וביחוד אחרי חרבנו, בעת רדיפות קיסרי רומא, דומיצינוס, טרינוס ואדרינוס, נהרו אל הארצות האלה יהודים רבים, להסתר בהן מפני חמת המציק. רוב יושבי הארצות האלה היו גם בזמן הזה עובדי אלילים, ועל כן רחקה מלבם קנאת הדת. אך שליחי הנוצרים הפיצו ביניהם את תורתם, ולאט לאט רבו בהם הנוצרים. אולם יען כי אמונת הנצרות רפה היתה עדנה בלבם, לכן לא הביעו כל שנאה לעם ישראל. גם כהני הדת התרועעו עם היהודים, ויחיו עמהם חיי אחות ורֵעות, למרות רצון הכהנים הגדולים. ולכן היה מצב בני ישראל שם בעת תקופת מר זוטרא טוב מאד. הם היו סוחרים ובעלי אחוזות עשירים. מסחרם פרץ בארץ ויעסקו בכל עבודה מועילה, ויביא תֹעֶלת גם לארץ מגוריהם, כל עוד לא שלחה הנצרות הקנאית צפרניה בבשרם. –

ובספרד, הארץ היפה, אשר אקלימה דומה כמעט לאקלימה של ארץ ישראל, עוד קדמו היהודים לבוא לשבת בה מאשר בארצות גליה ופרנקיה. שמות הרבה ערי ספרד מעידים, כי הן נוסדו רק על ידי זרע יעקב. השמות: טולידה (=טולטילה), אשקלונה, מגנדה (=מקֵדה), אציקה (=עזֵקה) מקורם בשפת עבר. פה ישבו היהודים בערים ובכפרים, ויהי עובדי אדמה חרוצים ובעלי אחוזות, אשר להם עבדים, קנין וכספים. גם התעסקו במלאכות ובעבודות שונות ובמסחר. בארץ הזאת אמנם נשרשה הנצרות עוד בראשית המאה השלישית לספירת הנוצרים, אך לב המון העם גם מהנוצרים לא רחש כל שנאה וקנאה לעם העתיק, כי הקנאות, אחות הנצרות, לא לִוְתה שם עדנה את האחרונה על דרכה. ואם כי הכהנים הגדולים צרה עינם בשַׁלוה ישראל שם, אך דבריהם לא הכו שרש בלב העם. ומה גם אחרי אשר החלו למשול בארץ מלכים אריאנים, אשר לא הבדילו בין יהודים לנוצרים, אז צר כד הקטולים לזרוע זרע השנאה לישראל בארצם, ובכן נוסף עוד קו אור אחד בחיי פזורי ישראל בזמן מר זוטרא.

מראה משמח לב היה לראות בשֶׁבת ישראל על אדמת גליה וספרד ומתענגים על רוב טוב, תחת אשר בביצנץ הרשעה נאנחו תחת עול הקיסרים האכזרים והכהנים הגדולים הרשעים שואפי דם ונקם. לעמת זאת לא פרצה דעת התורה בין יהודי גליה וספרד. ואף כי היו שומרי אמונה ולא סרו מכל מצות התורה, ככל אשר הורו חכמי התלמוד בבבל ובארץ ישראל, אך קול התורה לא נשמע במושבותיהם, ישיבות לא נוסדו בעריהם, מלבד בתי ספר לנערים, ללמדם קרוא וכתוב עברית. ואם כי גם למו היו רבנים, שהורו למו חקי התורה ומשפטיה, אך ידיעתם בתורה לא היתה רבה, כי לא נשארה מהם כל עבודה ספרותית לזכר עולמים.

ד.

אם צרות בני ישראל התכופות אלצו אותם לבקש למו מחסה מרודפיהם בין עמי אירופא הזרים לרוחם לפי גזעם, הנה יבין כל איש, כי רבו מאד פליטים מהם, להמלט מפני רומא האכזריה אל ערבות ערב ותימן, אל העם הערבי, אשר כבני העברים גם הוא מצאצאי שם הנהו, אשר שפתו היפה והנחמדה, השפה הערבית, קרובה לשפה העבריה. שם על גדות ים התיכון בקשו נודדי יהודה מנוחה למו גם מצאוה. ומה נעמה היתה להם המנוחה הזאת פה בארץ החפש בין שבטים נוסעים בעדר ורועי מקנה! פה שאפו את רוח החפש במלוא חזיהם.

עד מהרה למדו לשונם לדבר ערבית, ויפָלגו לשבטים כערבים, ויהיו אלה מהם סוחרים בארצות אסיה הרחוקות, ואלה מהם עובדי אדמה גם נוסעים באהלים מגדלי צאן ובקר. ותאחז גם חרב ימינם, ויהיו מלֻמדי מלחמה, ויעשו לפעמים כמעשי הערבים, להתנפל על ארחות ולשלול שלל או לקחת מהן מס. ובדרכי חיי המשפחה אחזו במנהגי שכניהם, כי נפלגו למשפחות משפחות לבד, וראש בית אב על כל משפחה, אשר הוא היה המוציא והמביא את כל עניניה, אם למלחמה ואם לשלום, אם לתִגרה ואם למגן. לפעמים נלחמו המשפחות העבריות אלה באלה, בעת אשר שלום היה להן עם שבטי ערב שונים, אשר אלה מהם באו לפעמים לעזרת משפחה עבריה אחת, ואלה מהם עזרו את המשפחה העבריה השנית, כי לא ידעו אז העברים והערבים הבדל ופדות בין שני גוייהם. –

הערבים היו אז עובדי אלילים ופראים, לא ידעו קרוא וכתוב, ויכבדו מאד את שכניהם היהודים על השכלתם, ויכנו אותם בשם “עם הספר” והיהודים מצדם, בראותם את הערבים כי פרועים הנמו, ויתאמצו להשכילם בינה וללמדם דעת אלהי אמת. ויספרו למו ספורים מכִתבי הקדש, ממפעלות האבות הקדושים, מנפלאות משה ויהושע, מגבורות שופטי ישראל ומלכיהם בימים מקדם ומהאגדות היפות, אשר התנחלו בקרב עם ישראל מאבות לבנים. ואלה הטו אזן לקול דברי מוריהם החדשים, ויקבלו מהם הרבה דברים מועילים. מהיהודים למדו לדעת את חקי מולדות הלבנה וקביעת ירחים ושנים; מהיהודים למדו מעט מעט לאחוז עט בידיהם ולחק רעיונותיהם בספר, אם כי בחרו למו כתב אחר שונה מהכתב העברי.

לאט לאט באו דברי תורת היהדות בלבות הערבים, עד כי בזמן מר זוטרא השני קרא מקרה נכבד מאד בחיי הערבים.

בעת ההיא משל בארץ ערב המלך אֲבוּ כריב אסד תֻכּאן מבני שבט חִמְיָר. המלך הזה היה גבור וחכם, אוהב קרָב גם שיר ומליצה.

וילמד לדעת את אמונת היהדות ודבק בה בכל לבבו ויתיהד. ועמו התיהדו רוב בני שבטו. גם משני שבטי ערב האחרים באו רבים לחסות בצל כנפי היהדות. ובן אחות אבו כריב, הוא הנשיא חֲרִיתּ אִבן עַמְרוּ התיהד גם הוא, וימלך על פי מצות דוֹדו על בני מַעַר, מֶקַה וְיַתְּרִב ערי ערב הגדולות. ותהי לפתע פתאם ממלכה יהודית על פני הארץ, אחרי אשר עברו יותר מארבע מאות שנה מעת חרבן הבית השני.

שמועות שונות עברו בכל מקומות מושבות בני ישראל הרחוקים מֵערב על דבר המלוכה הישראלית. יש אשר האמינו כי מלך מגזע דוד בן ישי מולך על בני ישראל בערב, כי כבר הגיעה עת הגאולה האמתית וכי עוד מעט ושבו נדחי יהודה ופזורי ישראל לבצָרון אל עיר קדשם. ותהיינה השמועות הטובות האלה למקור נחמה בצרה, אשר מצאה רבים מהנדכאים תחת עֹל הנוצרים בארצות שֶׁיַד הכהנים תַקיפה.

אולם אין מזל לישראל! הממלכה היהודית־הערבית לא האריכה ימים יותר משני דורות! המלך אבו כריב הומת בידי קושרים מעבדיו, ויקח אחד השרים, רבִּיע אִבן נַסֶר שמו, את רסן הממשלה בידו, וימלך בשם בני המלך המומת, שהיו אז קטנים. וגם השר הזה התיהד. וכאשר גדל חסַן בן אבו כריב הבכור, מסר רַבִּיעַ את המלוכה בידו. אולם גורל המלך הזה היה כגורל אביו: השרים פתו את עַמרוּ אחי המלך הצעיר ממנו, לקשור על אחיו ולהמיתהו. ויעש כן וימלוך תחת אחיו. אך מהרה, אחרי עשותו את הנבלה הזאת, נחם על מעשהו הרע. הן לא לחנם גֻדל גם הוא באמונת היהדות, השונאת כל שפך דם, בגד ומעל. ויקצוף עמרו על שריו אשר פתוהו ויהרגם.

מרגשי הנחם ומכאב לב חלה מחלה אנושה ויוכח במכאובים נוראים, וימת אחרי סבלו יסורים קשים מאד.

אז נשאר מבית אבו כַרִיב רק בנו השלישי, זֻרעה, והוא עודנו נער. ושרי המלוכה התנשאו למלוך כל אחד במדינתו. ומלכות חִמְיַר נפלגה לממלכות קטנות, עד אשר גדל זֻרעה וימֶת את אחד השרים העריצים, אשר תפש אחרי מות עַמרו מלוכת חִמְיַר בידו. ויהי זֻרעה למלך תחת אביו. וידבק לבו בתורת היהדות ויחלף את שמו בשם עברי: “יוסף”. ותהי אהבתו ליהודים רבה מאד, ולבו דאב בשמעו, כי הממלכה הנוצרית בביצנץ תרדף את יושביה היהודים בני אמונתו. – במצב טוב ומאֻשר כזה היו יהודי ערב בימים אשר היה מר זוטרא לראש הגולה בבבל. –

ה.

בימים ההם מָלך בפרס המלך קֹבד איש פתי נקל להִפְּתות. וכהני פרס, האמגושים, העירו בלבו רוח קנאה ושנאה לבני האמונות האחרות. והנה קם אחד האמגושים, מַצְדַק שמו, וירא והנה הרֶשַע מושל בארץ, אין צדק ואין משפט אמת, וכל איש ואיש אך לבִצעו יפנה, מבלי דרוש טובת רעהו. ויאמר מצדק להפוך לב בני האדם מרע לטוב, לתת למו לב בשר תחת לבן אבן. וימצא לפי דעתו תרופה מועילה מאד לרפא בה רשעת בני תבל על נקלה. ויחרץ בדעתו, כי המכשלה היותר גדולה היא תַאות החִמוד, כי זה טבע בני האדם לחמוד את אשר לא למו. לפי דעתו לא יסתפק האדם במה שיש לו, כי אם יקנא במה שיש לרעהו.

ולמען הסֵר את המדה המגונה הזאת מלב בני האדם חרץ מצדק, כי טוב יהיה, אם יחדל כל איש לרכש לו רכוש לבדו, אשר אין לזר חלק בו. גם נשים לא יקחו למו בני האדם לבדם. ובכן כל מה שיש לאחד יֵחָשב, בצדק, לרכוּש השני. כל בני תבל יעמלו איש בגלל רעהו, וכשותפים יחשבו גם במקנה וקנין גם בחיי המשפחה. הדעה הסכָלה הזאת ישרה בעיני פרסים רבים, עצלים ושואפי בצע. ויתנפלו על בתי רעיהם, ויגזלו לעין השמש את רכושם, וגם את נשיהם, מכל אשר בחרו. והמל קֹבד היה גם הוא ממכבדי תורת מצדק.

ותהי ארץ פרס כמרקחה: מהומה ומבוכה בכל מדינותיה. רוב יושבי הארץ העשירים ועובדי עבודה החרוצים, אשר רכושם יקר למו, ואשר דאב לבם למראה נשיהם ובנותיהם המחֻללות, קמו בחמתם על המלך, ויאמרו לפרוק עֻלו מעל צוארם ולשים קץ לתעלולי אנשי מצדק. ביחוד מאוסה היתה התורה הנבערה הזאת לרוח בני ישראל, אשר טהרת המשפחה להם למורשה עוד מימות אבותיהם הקדושים.

אז קם הגבור הנאדר מר זוטרא השני, ויאסף חיל מבני היהודים, ויתנפל על אנשי מצדק, ויך בהם מכה רבה, ויגרשם מערי ישראל אשר בבבל, לבל יוסיפו עוד לעשות נבלות בישראל. וישלח המלך קבד חיל רב לענוש קשה את היהודים, אשר נועזו לנגוע בפרסים שומרי תורת מצדק. אבל מר זוטרא לא נבעת מפני חמת המלך הכסיל, וילחם בעז וגבורה בחיל הפרסים, עד אשר נגפו לפניו וינוסו ממערכות המלחמה בחרפה. וההגדה מוספת לספר, כי לפני אנשי חיל ראש הגולה הלך עמוד אש, בהצותם על הפרסים.

וההצלחה האירה פניה לבני ישראל, ויפרקו מעל צוארם עֹל מלכות קֹבד, ויכוננו למו מלוכה יהודית בערי בבל, אשר יושביהן היו יהודים. והעיר מחוזא, הנודעה על ידי הישבה הגדולה, שהיתה בה בימי רבא האמורא הגדול, היתה לעיר הבירה. וימלוך מר זוטרא על אחיו שבע שנים, ויעל מס על יושבי ארץ ממלכתו אשר לא מבני ישראל המה. ותהי העת ההיא עת זהב ליהודי בבל וליהודי ערב, כי בשתי הארצות האלה היתה יד ישראל רמה, ומלכים שומרי אמונת היהדות מלכו עליהם. וגם ברוב ארצות אירופא היה מצבם טוב, זולת יהודי ביצנץ הרשעה אשר נאנחו תחת סבלותיהם ומצוקותיהם.

אך לא ארכו ימי השלוה לעם הנרדף והנענה הזה. קבד מלך פרס אסף חיל גדול מאד, וילחם במר זוטרא, ויגבר עליו ויקחהו שבי, אותו ואת מר חנינא ראש הישיבה הזקן אבי אמו, ויהרס את העיר מחוזא, ויבז את רכוש יושביה היהודים. ואת מר זוטרא ואת מר חנינא זקנו תלה קבד על הגשר אשר במחוזא. קרובי ראש הגולה נמלטו על נפשם ארצה ישראל, ויקחו עמהם את בן ראש הגולה, הילד הקטן אשר נולד אחרי מות אביו, ויקָרא גם הוא בשם מר זוטרא. ויגדל הילד בארץ הקדושה, ובגדלו היה שם לראש ישיבה.

שני ראשי ישיבות סורא ופומבדיתא, רב הונא ורב גיזא, ראשי רבנן סבוראי נסו מחמת הרודף, ובתי הישיבות נסגרו על מסגר. ותשבת התורה מבבל כל ימי מלוכת קבד. ורק אחרי מות המלך הזה, בקום למלוך תחתיו המלך כוזרי נושירבן, היתה הרוחה מעטה ליהודי בבל, ויפתחו את שתי הישיבות ההן, ויקראו לרב גיזא להיות לראש בסורא, ולרב סימונא – לראש ישיבת פומבדיתא. ותחל מאז פעולת רבנן סבוראי הפוריה לטובת ספרות ישראל ואמונתו, ותמָשך עשרות שנים רבות. –

והמלך העברי זֻרעה, הוא יוסף גֵר צדק, לא האריך גם הוא ימים רבים, כי בקצפו הרב על קיסרי ביצנץ, המציקים ליהודי ארצותם, החל גם הוא לנקום נקמת בני אמונתו מהנוצרים יושבי ארץ ערב, גם מהסוחרים הנוצרים העוברים בארחות דרך ארץ ממשלתו, ויהרג בהם הרג רב, וילחצם וישימם כעפר לדוש. אז התקוממו לו נשיאי שבטים ערבים נוצרים. וילחם יוסף בהם ויענשם קשה, ויאלצם להתיהד. כאשר הגיעו מעשי יוסף לאזני קיסר ביצנץ, ערך הקיסר מכתב למלך הכושים מאמיני הנצרות, ויבקשהו לעלות על יוסף ולהכניעהו. וישלח מלך הכושים חיל רב אל ארץ ערב. ותהי אז עת צרה ליוסף וליהודי ערב. ומלבד חיל הכושים עלו עליו גם אניות המלחמה אשר לקיסר ביצנץ. ובין כה וכה בגדו ביוסף נשיאי שבטי ערב, ולא נאספו תחת דגלו. ולא יכל יוסף לעצור כח לעמוד בפני שני המלכים האדירים האלה עם חילו המעט. ולמרות כל גבורותיו הנפלאות, אשר הראה במלחמה הזאת, נגף הוא וחילו על יד העיר צפר. ותלָכד העיר לפני הכושים. ויבואו בה האויבים, ויעשו הרג רב, ויבזו את רכושה, וישבו שבי. וכראות יסף, כי אין אחרית לתקותו לגבור על האויב, ויבחר למות מות גבורים. ויעל ברָכבו על סוסו, על ראש שן סלע, ויתנפל מעל הסלע אל הים, ויטבע, ולא נפל בידי הערלים. –

ככה נשקע גם קו האור השני, אשר זרח לבני ישראל במשך עשרות שנים בארץ תימן. ומני אז עברו מאות שנים, עד אשר נראה כחזיון הזה, כי תקום ממלכה אשר רוב יושביה שומרי אמונת היהדות המה, ומלכם בראשם – איש צדיק שומר אמונים ונאמן לבו לאלהי ישראל ותורתו. ־

א

ויהי אחרי מות המלך גר הצדק יוסף־זֻרְעה הערבי, אוהב היהדות והיהודים אהבה בלי מצָרים, וירד כבוד ישראל בתימן. קיסרי ביצנץ הרשעים סכסכו בערב משפחה במשפחה, שבט בשבט, ויהי הדבר הזה למוקש לבני ישראל שמה.

בלבות הערבים תשכנה מדות שונות יפות ומכערות, טובות ורעות גם יחד. נקל יותר להלהיב את לב הערבי באש קנאה ושנאה ולעוררהו לריב ומדנם, מאשר להצית נערת הפשתן באש פלדות. הערבי הוא שומר ברית, לפעמים, לאנשים, אשר כרת עמהם ברית, ונאמן בבריתו להם גם אם ילחמו בבני עמו ושבטו. אבל לעת זאת נקל הוא לְהִפִּתות להפר דבריו ושבועתו, אם ידע המפַתה לרכוש את לב הערבי בערמה, ואז יתקומם הערבי לבעל בריתו, ויהָפך לו לרועץ.

מדות כאלה דבקו גם בלבות בני ישראל יושבי ארץ ערב ותימן, משפחות רבות מהם כרתו ברית עם שכניהם הערבים, וכאשר יצאו הערבים האלה להלחם בשבטי ישראל, הלכו עמהם גם משפחות היהודים בעלי בריתם לעזרם במלחמתם נגד בני אמונתם ועַמם. כן היה בזמן הבית הראשון, עת נפלג זרע יעקב, ויהי לשני גוים: יהודה וישראל, שנלחמו איש ברעהו, ויכרתו ברית עם הארמים, המואבים והאדומים, למען הכריע איש את אחיו, וכן היה עתה בערב. וכמו שסבת מפלת ישראל ויהודה לפנים היה ריב האחים, כן היתה גם תבוסת יהודי ערב שלמה אחרי זמן המלך יוסף, רק בגלל חוסר אחוה בין משפחותיהם השונות. העון הזה דבק בנפש ישראל מאז מעולם, ועל כן רצוצים ולחוצים הם מאז ועד עתה, יען כי איש את אחיו לא יעזרו, וברית אחים ישכחו.–

מאה שנים עברו ממות המלך יוסף עד קום נביא הערבים, מחמד בן עבר אֵלַה, אשר נתן אמונה חדשה לבני ערב וליתר עמי הקדם, היא אמונת האישלם, ואשר גדע זרוע ישראל בארץ מולדתו, לבלי ירימו עוד ראש. במשך העת הזאת קמו ליהודי ערב גבורים רבים, אשר יכלו להושיע את עמם ולכונן מעמדו בארץ, לוא ידעו להוקיר מדת אהבת אחים ולהשען עליה בעת מצוא. פרוד שבטי ישראל שמה נתן יכלת לאמונת האישלם להבקע מביצתה למען תהיה גם היא לאסון ליהדות, כאשר היתה הנצרות לישראל. –

בעיר יַתְּרִב, שהיתה תחת ממשלת יוסף־זֻרעה, ואשר רוב יושביה היו יהודים, משל היהודי אַל גהיטון אחרי מות המלך יוסף, ויושביה ישבו שאננים ושקטים. פתאם סכסך קיסר ביצנץ את הגבור מליק, נשיא שבט ערבי, ביהודים. אולם מליק לא נועז להתנפל על יהודי יַתרב במלחמה גלויה, ויעש בערמה, ויבוא אליהם עם איש בריתו אבו שמיר, נשיא שבט ערבי אחר, כבוא ירידים ואוהבים נאמנים. ויעש אבו שמיר משתה על יד העיר, ויקרא לראשי העיר הגבורים. ובעת המשתה התנפל עליהם עם אנשיו וימיתם. ותהי המעט זאת ליהודים, כי עוד נפתו לחלקת לשון מליק שהבטיחם, כי הוא איננו אשם בבגד הזה. וילכו יתר נשיאי העיר והגבור אל גהיטון עמהם אל המשתה אשר הכין מליק, ושם שמו הבוגדים קץ לחייהם.

אז ירד כבוד בני ישראל מטה מטה בערב, ויכנעו לפני מנצחיהם. ויחלו לבקש למו מעוז ומחסה משבטי ערב, אשר חשבום לבעלי ברית נאמנים. וישפל מצבם, ויהָפכו פתאום מעם חפשי, החי על חרבו, לעבדים נכנעים תחת יד שונאיהם. ובכל זאת עוד לא אבד שָׁם שבט מיהודה כליל. עוד נמצאו מהם גבורים אנשי שם, אשר נודעו בגבורתם ויקרת רוחם בכל הארץ ההיא. הגבורים ההם ישבו עם שבטיהם הקטנים בטירות יפות, אשר להן מצדות חזקות, ויהי למו כמו כבוד מושלים. וגם אחרי אשר נפלה ממלכת ישראל, עוד נכבדו היהודים ההם בעיני הערבים. ולכן למרות מפלת היהודים בערב, היה גורלם טוב הרבה מגורל אחיהם אשר באירופה, וביחוד מגורל היהודים שבבצנץ ארץ הדמים, שֶׁבה נאנחו מתגרת ידי קיסרי קונסטנטינופול העריצים, וכהני יָון הגדולים והקטנים, חבר מרֵעים.–

יהודי ערב יכלו לעבוד את אליההם באין מפריע. הערבים עובדי האלילים לא ידעו קנאת הדת מה היא. נהפוך הוא – הם כבדו בלבבם את “עם הספר” והיהדות, שהיתה נשגבה מבינתם. לא כן עובדי הנצרות היוָנית כהניהם וקיסריהם. איש כיוסטיניאנוס הקיסר, מבני הסלַוים מארץ הבַּלְקַנים, אכר לא לֻמד, פרא וגס, נועז להתערב בעניני אמונת היהדות, לגזור על היהודים, שיתרגמו התורה בבתי הכנסת יוָנית, ולקבוע מועד חג הפסח הקדוש בעיני ישראל. האיש, שנָאוה לו יותר להיות רועה חזירים בין הרי הבלקן כאבותיו, מהיות מושל על ארץ רבה, נועז להביע דעתו בעניני אמונה ודת זרות לו! האין זה חזיון מכאיב לב? לכן כאשר נביט אל מצב יהודי ערב בעת ההיא, נוכל לכנותם בשם “מאֻשרים”. –

ב

מה איתן היה עדנה מצב יהודי ערב גם בעת הרעה ההיא למו, נראה מהגבור היהודי, הוא המשורר שמואל בן עדָיָה, שישב בטירתו היפה, אשר עמדה על תל גבוה, והמשוחה בּששר רב צבעים. שמואל היה משורר נשגב בשפת ערב. שיריו נודעו לתהלה בארץ ההיא. אך יותר מאשר בשירתו הצטין שמואל בגבורתו, ביושר לבו ובאמונתו לאנשי בריתו. ויהי למופת בתכונתו זאת בקרב הערבים, ובחפצם להלל איש על אמון רוחו, אמרו עליו: “נאמן כשמואל”. עדָיה אביו היה עברי מבני הכהנים, וישא אשה ערבית, ויבן לו מצודה, ויהי לנשיא על שבט ערבים, כנראה, ממשפחת אשתו. ויען כי היה עדיה איש ישר וגבור, באו אליו משפחות ערביות רבות, ויהי עליהן למושל טוב וישר. אחרי מותו ירש שׁמואל את כסאו ויהי למושל תחתיו, ויהי יקר ואהוב לכל הסרים למשמעתו בגלל ישרו וצדקתו. –

האבות בארץ ערב ספרו לבניהם, ובניהם לדור אחרון, מקרה אחד, אשר קרה את שמואל בן עדיה, המוכיח לדעת מה רבה היתה ישרתו וגבורת לבו. וזה דבר המקרה: מושל ערבי אחר, חֶגר שמו, הנודע גם הוא בשיריו היפים, עלה למלחמה על בני שבט אחד שמרדו בו, ויכניעם, ויִשב מהם שבי. ובין השבוים היו שני אנשים: אחד משורר, ואחד קוסם. ויהי בדרך, ויחל המשורר להתחנן אל חגר בדברי שיר, כי ירחם עליהם ויחֻנם. וחגר, בהיותו רחום וחנון, שמע לקול תחנוני המשורר, ויוציא את כל שבויו לחפשי. אך הקוסם הבוגד הלהיב את רעיו בדבריו לקחת נקם מחגר הטוב. ויבואו אל אהל חגר, ויתנפלו עליו לפתע פתאם וימיתוהו. שמע זאת אחד מבני חגר, אַמרוּ שמו, וישבע לנקום נקמת דם אביו מאנשי השבט הבוגד. ויכרת ברית עם שבטים אחדים, ויקם על הבוגדים, ויעש בהם שפטים. אולם מלך אחד ממלכי ערב, אַלמנזוֹר שמו, אשר שנא את חגר, רדף את אמרו בנו ויאמר להשמידהו. וימלט אמרו על נפשו, וינד מאז בכל ארץ ערב ממקום למקום, הוא ובתו הִנְד היפה, מבלי מצוא מנוחה.

אז יעצהו אחד מאוהביו לבוא להחסות במצודת שמואל בן עדיה. וישלח אתו את אחד ממשוררי ערב. ויבוא המשורר עם אמרו ובתו אל טירת שמואל. ויהי בעמדם לפני המבצר, וישר המשורר שיר תהלה לכבוד שמואל, ויתחנן אליו לאסף את הנודדים הנרדפים אל טירתו. ויחמל שמואל על האמללים, ויפתח לפניםה שערי ארמונו, ויתן למו מחסה בביתו.

אולם אשׁ הנקמה לא כבתה בלב אַמרו. ויעזוב את בתו ואת השריונים והשלטים, שהציל מרכוש אביו, ביד שמואל, וינד את קונסטנטינופול, כי שם היה אחד משרי ערב נושא משרה בחצר המלוכה הבצנצית, ויתן שמואל מכתב מליצה ביד אַמרו אל השר ההוא, כי יתחנן בעדו לפני הקיסר, לעזרהו מצרתו ולהשיבהו אל שבטו ואל ממשלת אבותיו, כי שֵׁם שמואל היה גדול גם בקונסטנטינופול. אולם יוסטיניאנוס קיסר מאן להתערב בריב הערבים בארצם פנימה, ולא חש לעזרת האמלל. וישב אַמרו אל ארץ מולדתו. ואחרי עבור ימים לא רבים מת מכאב לב ומתוחלתו הנכזבה. ותשאר הִנְד היפה יתומה מאביה במצודת שמואל, ואִתה השריונים והשלטים שארית מחמדי אבותיה המלכים.

ובעת ההיא עלה שר צבא אלמנזור למלחמה על שבטי יהודים אחדים, ויגש גם אל מצודת שמואל. וישלח להגיד לשמואל, כי ימסור לידו את העזבון, אשר עזב אַמרו תחת ידו. ויען שמואל: “לא אעשה כנבלה הזאת, לבגוד באמונתי ולהפר בריתי עם האיש אשר שם מבטחו בי. ואת השריונים והשלטים אמסור רק לאיש ממשפחת חרג, אשר לו משפט הירושה”.

ויהי היום ותצא מינקת בן שמואל הקטן מקיר העיר וחוצה לשוח. ויתנפל עליה שר הצבא הצר על המצודה, ויתפשה אותה ואת היונק, ויאמר אל שמואל, כי אם לא ימסור לידו את העזבון, יהרג את בנו הקטן לעיניו. אולם שמואל ענהו, כי לנצח לא יחלל מוצא שפתיו, ויעבור עליו מה. אך זכר יזכר הצר, כי עוד ישארו גואלים לדם הילד הרך, המומת על לא חמס עשה, כי עוד בנים לו, אשר יקומו לנקום נקמת אחיהם האמלל. הערבי האכזר שחט את הילד האמלל לעיני האב הגבור ישר הלבב, אך את השריונים והשלטים לא קבל. ובראותו, כי חזקה מאד המצודה, ויעל מעליה, וילך לדרכו. ומרב קצפו התנפל במסעו על יהודי כיבר וישלל מהם שׁלל, ויִשב מהם שבי רב. ושמואל מסר את השריונים ליד קרובי חגר, אשר להם היה משפט הירושה. וכל הערבים אשר שמעו דבר המקרה הזה, הללו את שמואל, ויאמרו כי אין איש נאמן רוח כמהו. ובשמואל כן היה גם שרָיה בנו, אשר משל במצודה תחת אביו. גם הוא היה טוב ומטיב לכל קשה יום ונדכא ונאמן רוח. ויהי גם שמו לתהלה בפי כל יוּשבי ארץ ערב. –

ובכן נראה, כי בערב, גם בעת הרעה לישראל, עוד לא סר שבט מיהודה, ועוד נמצאו שם מושלים מקרבם, אשר משלו על שבטיהם, וישגבו במצודותיהם החזקות, ויבצר משונאיהם להרע למו ולהכניעם. זולת זאת לא שמרו הערבים, בכלל, שנאה בלבם לעם היהודים, כי אם ריב היה למו עם שבטי ישראל שונים. וכמנהגם, לפעמים נלחמו עמהם ולפעמים כרתו אתם ברית שלום. אך להשפיל כבוד לאֹם ישראל לא עלה עדנה על לבם, כי ראו ויוכחו, שגם היהודים גבורי מלחמה ואמיצי לב המה. ואת התכונות האלה כבדו הערבים מאד. –

ג.

אך לא כן היה בארצות הנוצרים באירופה ובאסיה הקטנה. פה התאמצו הכהנים והמלכים רק להשפיל כבוד בני ישראל, לחשבם לאנשים, שאין להם כל ערך, לנבזים, שפלים וארורים לאלהים. כל אשר התחזקה הנצרות באיטליה, ספרד ופרנקיה, התחזקה גם השנאה לישראל שמה. איטליה באה פתאם תחת על יוסטיניאנוס הבצנצי. אמנם נלחמו יהודי איטליה בעז וגבורה, ויגינו על ארץ מגוריהם באמץ לב. ביחוד הראו יהודי ניאפול נפלאות בהלחמם את שר צבא בצנץ, ביליזר הגבור כובש איטליה, עד כי כמעט נשתה גבורתו במלחמה הזאת. אך בערמה הצליח בידו לחדור אל העיר בלילה ולהבקיענה אליו. והיהודים הגבורים לא הניחו חרבם מידם גם אחרי כן, ויהרגו ביונים הרג רב. אולם לשוא היה עמלם. סוף סוף נגפו לפני צבאות ביליזר הרבים מהם. רבים מהם הוגרו על ידי חרב האויב, ורבים נסו מן העיר וימלטו על נפשם. ותארך עת צרה ליעקב באיטליה כל ימי משול קיסרי ביצנץ בארץ ההיא, אשר לאֹשר היהודים לא ארכו הרבה מאד.

ובפרנקיה, אשר בה לא ידע המון העם הפרנקי וכהניה כל שנאה לישראל בשנות המאה הראשונה אחרי התנצרותם, הורע עתה מצב היהודים מאד. הכהנים החלו לגזור גזרות קשות ורעות, להבדיל את העם שנוא נפשם לרעה, להבזותו בעיני עם הארץ, הנוצרים. ויאסרו על היהודים להֵרְאות ברחובות בחג הפסחא הנוצרי ולאכול על שלחן אחד עם נוצרים. ויצוו את היהודים לכבד את הכהנים הנוצרים כבוד רב, לבלי שבת על כסא בפני הכהן, טרם יתן רשיונו לזה. גם שללו מהם זכיות רבות, שהיו למו כִלְכָל ארחי הארץ, וביחוד אסרו עליהם למול את עבדיהם כמצות תורת היהדות מאז מעולם. ובאחת מערי פרנקיה, כאשר קרה, כי המיטו היהודים חרפה על אחד מאחיהם, שהסיר דתו בדת הקטולית, פרץ ריב ומדנים ביניהם ובין הנוצרים, ורבים מהם הכרעו לטבח, והנשׁארים המירו דתם מפחד האויב.–

גם בספרד, ששם משלו המלכים האריאנים, והיהודים לא ראו שם ימי עני ומצוקה, כי נחשבו בעיני עם הארץ לאנשים נכבדים, שונה עתה מצב ישראל לרע, מעת בוא המלך ריקרד האריאני בדת הקטולית. הוא שלל מהם זכות קנין עבדים נוצרים ולשאת משרות בממלכה, וגם נועז להתערב בעניני אמונת ישראל ומנהגי דתם. ויטעמו גם יהודי ספרד טעם מר המות תחת על מושלים קטולים, שלא היו נופלים ברשעתם מהיונים אשר בביצנץ. –

ובפרס היה מצב ישראל בעת ההיא מלא תהפוכות. ובהמר ארץ מושליה שֻׁנה גם המצב ההוא לפי רוח המושל, אם טוב ואם רע הוא. המלך הורמיז הרביעי החל לרדף את היהודים באחרית ימי מלכותו בשנאה. שתי הישיבות הגדולת שבסורא ופומבדיתא נסגרו עוד פעם, והחכמים תלמידי רבנן סבוראי אֻלצו לעזוב ערי מושבותיהם ולהמלט אל אחת הערים הבצורות בבבל, ששם משל מושל ערבי ויתן מחסה לחכמי התורה בעירו.

ופתאם הומת הורמז בידי קושרים וישָׁאר אחריו בנו הקטן. אך יען כי לא צלח עדנה למלוכה משל בשמו אחד משרי פרס הגדולים, בַהרם. האיש הזה היה רב חסד ומיטיב עם כל אדם. ויאהבוהו היהודים. ויהי כאשר הדיח בהרם את כוזרו בן המלך מכס אבותיו, וימלוך בעצמו על פרס, ויהיו בני ישראל בעוזריו, ויתמכוהו בהונם לכונן ממלכתו.

אז נפתחו ישיבות סורא ופומבדיתא וקול התורה החל להשמע בבתים ההם, ותהיה הרוחה לישראל ולא שמעו עוד קול נוגש. אולם רק כשנה או שנתים ארכו שם ימי הטובה לישראל. כוזרו הצעיר מצא לו עזר בקונסטנטינופל. ויבואו היונים בהמון רב, וילחמו בבהרם, ויגברו עליו. וימלט בהרם על נפשו, וינס, ויעזוב את הארץ. והיהודים נשאו את עונו. האויבים הגירו רבים מהם על ידי חרב, וינקמו בהם על אמונתם ואהבתם לבהרם. ערים רבות, שרוב יושביהן היו יהודים הָשַמו, עדי ישב כוזרו על כסא ממלכתו, ואז שקטה הארץ. המלך הזה – כוזרו השני – חדל מרדוף את היהודים, ועל כן לא נסגרו הישיבות, ויוסיפו חכמיהן לעסוק בתורה ולהורות את העם כקדם. וגם ראשי גולה הוקמו, כנראה, על כל יהודי פרס, כאשר היו לפני מר זוטרא השני.–

ד.

בעת ההיא נודעו שבטים אחדים מישראל בערב להתהלה בגבורתם ואמץ רוחם במלחמה, והם: בני קורַיזה, ובני נַדיר, ובני קַינוקה. השבטים האלה היו בברית עם שבטים ערביים שונים. וכאשר פרצה מריבה בין הערבים, ויבואו גם בני ישראל לעזרתם. ותהי לפעמים יד איש יהודי ברעהו בקרָב.

כדבר הזה קרה, בפרוץ מלחמה קשה בין שני שבטי ערב: בני אַוס ובני חזרֹג, בגלל איש יהודי שרצח את אחד מהערבים. המלחמה הזאת ארכה שלשים שנה. במשך העת הזאת הראו היהודים את שכניהם, כי עוד יוכלו לדבר את אויביהם בשער. וישב כבודים אשר חֻלל לפנים במפלת יַתרב אליהם כבראשונה. אחרית המלחמה היתה, כי היהודים בני קינוקה נגפו יחד עם בני בריתם הערבים החזרגים, ורבים מהם נפלו שבי בידי אויביהם. אך גם במקרה הזה נראה את הקשר האמיץ, המקשר את לאם ישראל בעבותות אהבה לאגֻדה, שלא במהרה תנָתק. היהודים בני קוריזה ונדיר פדו את אחיהם השבוים מידי שוביהם הערבים, ויקראו להם דרור.

אחרי המלחמה הארֻרה הזאת השלמו המריבים, והארץ שקטה. אך רוח שנאה ונקמה לא חדל מלב השבטים, ושלום אמת לא היה עוד גס בין היהודים, בני נדיר ובני קוריזה, כי אלה נטו אחרי שבט ערבי זה, ואלה אחרי שבט אחר. והדבר הזה היה למו למוקש ולרעה באחרית הימים. והרעה באה למו מאיש ערבי אחד, ושמו מחמד בן עבד אַלַה, יליד העיר מֶקָה. –

אל העיר מקה, אשר בה היתה האבן השחורה הקדושה לערבים עובדי האלילים, התאספו לעתים קרובות ערבים רבים מכל קצות הארץ, להשתחוות שמה ולזבוח זבח. ואז היתה העיר כמרקחה. גם סוחרים רבים נהרו שמה לערוב מערבם. שם נשמעו גם דברי חקר וּוִכּוח על אדות האמונות ומנהגיהן. וישמע מחמד על דבר היהדות, ויחמוד יפיה בלבו. אך הוא לא שם לבו להבין היטב את רוחה, כאשר הבינו לפנים אבו כַּריב מלך הערבים בתימן, אשר התיחד עם רבים מבני שבטיו. מחמד היה קל הדעת ופוחז, איש אשר לא נכון רוחו בקרבו. בנפשו הנלהבה היו גם תכונות טובות גם תכונות רעות, שהתנגדו אחת לרעותה. היום מאס בדבר אשר בחר אתמל, ומחר יהפך לבו לאהבה את אשר מאס היום. כן היה דרכו כל הימים. ואחת ממדותיו היותר רעות היתה על אהבתו אל הנשים היפות, שנתנה אותו לשמצה בעיני יודעיו ומכיריו. מלבד זאת היה מחמד איש לא לֻמד, ולא יכל גם קרוא וכתוב. אולם את החסרון הזה מִלאה בינתו הרַבה והרחבה, כי היה איש נבון וערום מאין כמהו בבני עמו.

בדברים חמים ונלהבים החל מחמד ללעוג לעבודת האלילים, ויפֶץ את האמונה באל אחד בורא העולם, אשר אין לו גוף ואין לו דמות הגוף. אך במֶקה עיר מולדתו לא שמעו בני שבטו לדבריו, ועוד אמרו להמיתו על אשר ילעג למקדשם ולאמונתם. וימלט משם עירה מֶדינה. שם האירה ההצלחה פניה אליו, כי מצא שם אנשים אשר נמשכו אחרי תורתו. בערמת לבו הבטיח את היהודים שמה, כי חפצו ליהד את כל בני ערב. ולמען הוכיח, כי נכונים דבריו קבע את יום הכפורים ליום צום לכל בני עמו. לסופר ויועץ לקח לו את אחד היהודים, אשר האמין כי אמנם אומר מחמד בתם לבב ליהד את הערבים. נשיאים אחדים מבני ישראל האמינו, כי האיש הזה הוא באמת השליח אשר שלח ה', להפיץ תורת היהדות ומשפטיה בארץ ערב, ויטו אחריו, ויהיו מאנשי בריתו. אך רוב יהודי מֶדינה לעגו לאיש הנקלה הזה, ויחרפוהו, באמרם, כי איננו קדוש וטהור בדרכי חייו כראוי לנביא האלהים באמת, ויתאמצו להסיר לב הערבים מעל מחמד לבלי האמין בו ובדבריו.

בהיות מחמד עדנה חלש ורפה אונים להלחם באויביו במלחמת תנופה, שמע חרפתו וידם; ובתורתו, אשר כתב מזכירו מפיו, לא ענה את מריביו קשות, ויתאמץ עוד להרים את ערך היהדות. אך לאט לאט, כאשר רבו מאמיניו בו מבני עמו, ותחזק ידו, גלה את מצפוני לבו, כי אין חפצו להביא את הערבים תחת כנפי היהדות הטהורה, כי אם לתת למו אמונה חדשה מעֻרבה במנהגי עבודת האלילים הערבית. ויקדש את העיר מקֶה ואת המקדש והאבן השחורה אשר בה, גם את צום הכפורים השבית, ויקבע יום צום אחר תחתיו. ובספר תורתו, הוא ספר “אֵל־קראן”, כתב מרורות על היהודים, וישפך עליהם בוז וחרפות.

ובכל זאת לא נועז להרים חרבו, להכניע את שונאיו אלה, כי עוד רבים מבני עמו טרם הכירו אמונתו, ויירא פן יקומו לעזרת היהודים, והיתה אחריתו מרה. ולכן עד עת מצוא התאפק מכלות חמתו ביהודים. – ופתאם קמה מריבה בינו ובין בני השבט הערבי קורַישה, והפרץ מלחמה בין מאמיניו ובין בני השבט ההוא, ותגבר יד מחמד על אויביו, ויכם מכה רבה ויכניעם. ומני אז החלו צרות היהודים ושפלותם גם בערב.

ה.

האסון היותר נורא לבני ישראל מאז מעולם היה חסר האחדות בין שבטיו. בגלל זה נשבת עם ישראל מהיות לגוי חפשי בזמן שלמנאסר מלך אשור ונבוכדנצר מלך בבל. הוא היה לסבת מפלת מלכות היהודים בזמן אספסינוס קיסר רומא. האסון ההוא הולך בעקבות העם הקטן הזה עד עתה. והוא נתן כח ועז למחמד ליסד את אמונתו, האישלם, הנחש, אשר גדלה היהדות בחיקה. –

כאשר חזקה יד מחמד החל להתגרות ביהודים בני קַינוקה. והשבט הזה היה קטן וחלש, ויתנפל מחמד עליהם, ויצר על מצודותיהם, ויאמר לאלצם להכנע מפניו ולקבל עליהם את אמונתו. בעת ההיא ושני שבטי ישראל אחרים, בני קורַיזה ובני נַדיר, היו חזקים ואנשיהם כלם גבורים אנשי השם אך השבטים האלה לא חשו לעזרת אחיהם, כי שפל ונבזה היה מחמד בעיניהם, להֵרָאות פנין אתו בקרָב. ותהי אחרית בני קינוקה להכרית, כי גבר עליהם האויב, אשר לא נתן למו חנינה. בראשונה אחרי גברו עליהם אמר להמית את כל הגברים. אך אחד ממאמיניו, נשיא נכבד בעמו, מנעהו מבוא בדמים. וישלל מחמד את כל רכושם, ויאלצם לצאת מארץ ערב בגולה. ויעזבו בני קינוקה את ארץ מכורתם, וילכו ארצה ישראל. שם התישבו בקרב אחיהם מעבר לירדן מזרחה, בארץ הבשן. –

אחרי הנצחן הזה הביע מחמד את שנאתו לישראל בתורתו בדברים עוד יותר קשים, ויחרימם, וינַדם. ויקללם קללה נמרצת. אז הבינו יהודי נַדיר, כי הנקלה הזה יגבר חיָלים באחרית הימים, ויאמרו להמיתו. ויערימו וידברו אליו טובות ויקראוהו לבוא אליהם. והוא אמנם נפתה לדבריהם. אך בהיותו אצלם, הבין מזמתם, וימהר וימלט מידם כצפור מפח יוקשים. ומחשבת נקם העירה אחרי כן את רוחו לצאת על בני נדיר למלחמה, אם ימאנו לקבל עליהם את אמונתו. אז הכירו בני נדיר את עותתם, כעמדם מנגד דם אחיהם בני קינוקה, ולא החישו למו עזרה בצר. ויראו ויוכחו, כי אזלה ידם עתה להושיע לנפשם, ויבחרו לצאת בגולה. ומחמד נאות לתתם להמלט על נפשם, אחרי עזבם נשקם ורב רכושם. ויצאו בני נדיר ממצודותיהם, וילכו אל אחיהם בני חבור בערב, אשר קבלום באהבה. –

ובארץ הקדושה היו בעת ההיא ימים טובים לישראל, לא שמעו אז שם קול צר וצורר, קול קיסר ביצנץ הנוגש בהם. לממלכה החטאה הזאת, לביצנץ, אבדו ארצותיה שהיו לה באסיה. ארץ ישראל וסוריה היו לנחלה למלך פרס, לכוזרו השני, בגלל התהפוכות והמרד שקרו בקונסטנטינופל. פוֹקַס, אחד משרי צבא היונים, קם על הקיסר מוריציוס, שהיה באמת הטוב מכל קיסרי ביצנץ, ובימיו לא נאנחו היהודים תחת עֹל צרות רבות כקדם, יימשל תחתיו. פוקס היה רשע אכזר. בימיו מרדו יהודי סוריה ביונים, ויעשו בהם הרג רב ונקמות, בשרפם את חללי היונים באש, ואת הכהן הגדול אַנַסְטַסיוס, שהומת בידיהם, סחבו כפגר מובס בקרב חוצות, ככל אשר עוללו למו היונים לפנים ואם אמנם גבר עליהם פוקס אחרי כן, וייסרם בשפטים נוראים, אך גם ימי ממשלתו חוצצו.–

וישמע כוזרו על דבר גזל מלוכת מוריציוס, שהיה חותנו, ויעל עם צבאות פרס הרבים וילכד ארצות בצנץ אשר באסיה. במלחמותיו אלה היו גם בני ישראל לו לעזר רב. הם נלחמו במערכותיו כאריות, וישלמו לנוצרי סוריא וארץ ישראל כגמולם על כל הלחץ אשר לחצום זה מאות שנים. וישמידו את כל היונים הנוצרים, שהיו בארץ הקד’ש. וצבאות פרס נשארו בארץ, ושריהם משלו בה בשם מלך פרס. אז הונח לישראל שם, וישבו במנוחה כחמש עשרה שנה, עד עלות חיל פרס מן הארץ, והירקליוס קיסר לכד עוד פעם אותה באשמת היהודים בעצמם. בני ישראל האמינו, כי בלי ספק ישיב למו כוזרו את ארץ אבותיהם, עקב אשר עזרוהו במלחמותיו. ואחרי ראותם, כי תקותם היתה לאל, החלו לשטום את הפרסים, ויריבו בהם, והשלום נשבת ביניהם. וישכחו היהודים את אשר עולל למו בימי אדרינוס קיסר ובר כוכבא, ולא הבינו, בי לא בחיל ולא בכח יירשו למו את הארץ, כי אם ברוח. לכן למען הנקם בפרסים, אשר מאנו להשיב למו נחלת אבותם, כרתו ברית עם הירקליוס, ויעזרוהו לרשת את ארץ ישראל מידי הפרסים.

והירקליוס נשבע ליהודים שבועת אמונים, להיטיב למו ולתת למו ולתת למו חפש וזכיות, כמו לכל יושבי ביצנץ. אך כמעט נצח את הפרסים, והארץ באה תחת ממשלתו, בגד בבריתו בעצת הכהנים היונים, שהבטיחוהו כי לא יחָשב לו לעון, אם לא ישמור שבועתו ליהודים. אז גרש את כל היהודים מירושלים, ויגזור, כי לא יעוז אף יהודי אחד לדרוך בחוצות עיר קדשם ותפארתם, וכלה גרש יגרשו ממנה. מלבד זאת עשה בהם שפטים, וחמיתם, ויגרשם מערים רבות, וירדפם באף ונקם. זה היה פרי הצדק והיושר, אשר בהם תתפאר הנצרות היונית! בגד ומעל, והפרת שבועה!!

לא טוב מזה היה גם מצב יהודי אירופה הקטולית בימי מחמד. רק באיטליה, ששם משל האפיפיור גריגואר הראשון, לא עבר הלחץ את הגבול, כי גריגואר היה ליהודים למגן מעט. וגם בספרד עת מלך המלך סבינטילה הצדיק והישר באדם הונח למו, והיהודים שהמירו לפנים דתם בעת צרה ומצוקה, שבו בימיו אל אמונתם הטהורה. לעמת זאת בפרנקיה טעמו היהודים טעם מר המורת תחת ממשלת דַגוברט הרשע והצורר, אשר הדף אותם באף וחמה, וימרר את חייהם בגזרותיו האכזריות. –

ובין כה וכה ומחמד הלך מחיל אל חיל תורתו התפשטה יותר ויותר. ובעלי בריתו רבו מיום אל יום. ויהי פתאם האיש הזה ידוע חלי הנכפה (אֶפילֶפסיה) לגִבור מנצח, ובכל אשר פנה הצליח והרשיע. אך יהודי שבט נדיר, שנֻצחו במלחמתם במחמד, לא שכחו את הרעה, שהגיעה למו מידי אויבם זה, ויחבלו תחבלות נקם לשלם לו כגמולו. ויחלו להפיח רוח גבורה בלב אחיהם בני קורַיזה, ויכרתו ברית עם השבט הערבי קורֵישה, ויאספו צבא רב, ויצאו למלחמה במחמד.

שמע זאת מחמד, ויחרד וינע לבבו, כנוע עצי היער מפני הרוח. ויתבצר במֶדינה, ויחכה עד בוא אליו חיל אויביו, להבקיע אליהם את קרי תעזו. ויחשוב מחשבות להחליש את כח אויביו בעזרת הערמה. אז שלח אנשי חרש, להגיד לבני קוריזה, כי לא נאמנה רוח הערבים בעלי בריתם אתם. ויאמינו היהודים בקול מלחשים דוברי שקר, ולא אבו השתער עם הערבים יחדו על העיר הנצורה. אז שלח מחמד גם לבני קורֵישה לאמר: “עוינים אתכם היהודים,ואומרים לבגוד בכם”. ובכן נפרדו הערבים מעל בני בריתם, ויעזבום לנפשם.

וערמתו הצליחה בידו. כח הנלחמים רפה, ויאֻלצו להשגב במצודותיהם ולהלחם במחמד מלחמת מגן, תחת חפצם לפני זה לעלות על אויבם במלחמת תגרה בסופה וסער, ובכל זאת לא נפל רוחם, ויקוו עוד לגבור על שונאם. אך כאשר הציק להם הרעב מאד, אֻלצו להכנע מפני המנצח ולצאת לקראתו כמנֻצחים. והאכזר לא חם עליהם, ויגר הגברים על ידי חרב. אז הומת הגבור היהודי המהלל, ראש שבט קוריזה, קַאַב אִבן אַסַד. ואת הנשים והטף מכר מחמד לעבדים.

ועלמה אחת יהֻדיה, ריחנה שמה, הראתה אז מה עז רוח בת ישראל נאמנה עם אלהיה ועמה. היא היתה יפה מאד, ויחשק בה מחמד איש הזמה, ויאמר לקחתה לו לאשה. אך היא השיבה פניו בחרפה. ויהודי אחד, זְביד שמו, הצילהו אחד הערבים, בעל בריתו לפנים, ממות, כי נעתר מחמד לתחנוני הערבי לתת לזביד ולמשפחתו את חייהם ורכושם לשלל. ויהי כאשר נודע לזביד, כי הנשיא הגבור אבן אסד נפל חלל, יבקש מאת מצילו להמית גם אותו, כי מאס בחיים, אחרי אשר גבור ישראל המחלל נפל לפני בני עולה. הערבי מלא שאת זביד, וישלוף את חרבו וידקרהו.

המלחמה האחרונה והקשה, אשר היתה למחמד ביהודי ערב, היתה מלחמתו ביהודי חבור. היהודים האלה יחד עם יהודי נדיר, שישבו בתוכם, כרתו ברית עם שבטי ערב אחדים, ויאמרו לגדע קרן נביא השקר. במלחמה זֹה נודעו לתהלה בגבורותיהם הנפלאות: אבנול רַבִּיָה וסַלם אִבן מִשכן, נשיאי יהודי נדיר הגבורים, שהיו בין אוסרי המלחמה. וגבור ישראל המהלל, מרהב, הראה עז גבורתו, בהתנפלו על צבאות מחמד הצרים על מצדות בני חבור, בהרבותו חללים במחנה האויב. אך גם גבורת בני חבור נשתה אז, כי הסכילו עשה בהלחמם מלחמת מגן, ויתנו לשונא לבוא אל גבולם, תחת אשר היה די כח למו להתנפל על גבולות מחמד ולהביאם במצור. ובכן בא הקץ לחיי החפש, שחיו יהודי ערב זה מאות שנים! תחת אנשים חפשים החיים על חרב גאותם ונכבדים בעיני שכניהם היו פתאם לעם שפל ונדכא תחת יד מעַנים! והבת הצעירה ליהדות, היא אמונת האישלם, היתה גם היא לבת בוגדת באמה.

אז קמה בישראל בערב “יהודית השניה”. ואם אמנם לא הביאה פדות לעמה, כאשר עשתה זאת יהודית הראשונה האגדית, בהרגה את אלופרנש מחריב ארצה, בכל זאת בנקמתה, אשר נקמה ממחמד אויב עמה, דמתה לראשונה. שם הגבוֹרה הזאת היה זַיניאב. היא היתה אלמנת הגבור סלם אִבן משכן ואחות הגבור המהֻלל מרהב, ותהי יפה ותַמה מאד. ותפל שבי לפני מחמד, אשר לא אֵחר לקחתה לו לאשה. בשפת חנף וחלקוה ידעה זיניאב לרכוש לה אהבת מחמד, וביחוד את אמונתו בה. ותשרת לפניו תמיד. ויהי היום ותַגש לו מאכל מָרעל, ויטעם ממנו מחמד. ואם כי מִהר להשליכהו מפיו, בכל זאת מעט ממנו חדר אל קרביו, ויחלה ויאנש. וזיניאב הודתה לפניו, כי ידיה עשו את הדבר הזה. ותבאר את מעשיה לאמר, כי יען אשר הרבה להרוג באחיה בני עמה, לכן גמרה אמר להמית את הרוצח העַול הזה, להביא פדות לבני עמה. אמנם מחמד מהר להמיתה, אך גם ימיו חוצצו. וכעבור זמן־מה מה מת מות נבלים, וינחיל את שנאתו ליהודים לעוֹמַר שר צבאו ולכל ההולכים בתורתו. –

• אורית סימוביץ-עמירן
• רינה רוזן ז"ל
• צחה וקנין-כרמל
• אורית רוט
• עמינדב ברזילי
• שמרית חדד