מר זוטרא השני.

 

א.    🔗

מר זוטרא השני, ראש הגולה בבבל, היה בן רב הונא בן מר זוטרא. רב הונא אביו הנשיא היה גדול בתורה כאחד חכמי התלמוד. הוא הוצא להרג עם ארדיס מאמוראי בבל במצות פירוז בן יזדגרד השלישי מלך פרס, הנודע בתלמוד בשם: “פירוז הרשע תרקבנה עצמותיו”. ומר זוטרא השני בעת ההיא עודנו ילד קטן. ויגדלהו ויחנכהו אבי אמו מר חנינא ראש הישיבה. ־

בימים ההם כבר נחתם התלמוד. חכמי ישראל לא נקראו עוד בשם “אמוראים”, כי אם בשם: “רַבָּנָן סַבּוּרָאֵי”, לאמר: “חכמים מבארים” דברי התלמוד הכתוב. דעת התורה והתלמוד יצאה מאת ראשי הישיבות לכל בני הגולה. ראשי הגולה משלו בעם, בכח ממשלת פרס, ממשלה רבה מאד, וימַנו שופטים – דַּיָּנִים – על העם, ויגבו המסים, וידונו דיני נפשות. אולם ראשי הישיבות התנגדו למו על אשר ימנו דַּיָּנִים כאות נפשם, כי רוב השופטים ההם לא היו ראוים למשרתם בגלל דעתם המעטה בתורה. ריב כזה פרץ גם בין מר חנינא ובין חתנו רב הונא בגלל דַּיָּן אחד, אשר מנהו ראש הגולה הזה. ויקר מקרה השופט ההוא לבוא אל עיר ישיבת מר חנינא, לשפוט את העם בין איש לרעהו. ויחריש מר חנינא. אולם כאשר חפץ הדַין להטיף לקחו באזני העם, התקומם לו ראש הישיבה ולא נתנהו לדרוש דרשתו. ויתאונן השופט באזני רב הונא. ויצו ראש הגולה להביא אל עירו את מר חנינא חותנו; ויצו להכותו מכות נאמנות ולתלוש שער ראשו וזקנו. גם צוהו לשבת בחוצות העיר כל הלילה. ואת יושבי העיר צוה לבלי תת לזקן מלון בבית. ויבך החכם המעֻנה על החרפה אשר השביעהו חתנו. כעבור ימים מעטים אחרי זאת, הוציא פירוז הרשע משפט מות על ראש הגולה. וירא העם בזה מוסר שדי, אשר ראה דמעות העשוק וייסר את ראש הגולה על אכזריותו.

וההגדה עטרה את המקרה הזה בזר פלאות כדרכה. וכה תספר: בבכות מר חנינא על מר גורלו ועל החרפה, שנשא מאת חתנו, אסף את דמעותיו בכוס, עד אשר מלאה עד אפסיה. וישת הזקן את דמעותיו להגדיל צערו, למען ירחמהו ה'. וירא האלהים בעניו, ויגף את כל בית הנשיא, וימותו כל צאצאיו וקרוביו, ולא נשאר מהם איש, זולת אשת ראש הגולה, בת מר חנינא, והיא הרה. והנה תרדמה נפלה על הזקן, וירא בחלומו, והנה הוא עומד בגן, ובידו קרדום, וברוב קצפו כורת הוא את העצים הגבוהים והעבותים על ימינו ועל שמאלו, ואומר להשחית כל הגן בלי חמלה, למען יאבד זכרו מתחת השמים.

עודנו עושה כה וכה, וירא, והנה לא נשאר מאומה מהגן הנחמד הזה, בלתי אם חטר קטן יוצא מגזע אחד. והחטר עודנו רך, לא נראה כמעט לעינים. וירם את קרדומו גם על החטר הזה להכריתו. והנה פתאום הרעים עליו בקול אדיר וחזק איש זקן, ותארו איום כתאר מלאך אלהים, ובידו פטיש. ויקרא הזקן: “אנכי הוא דוד מלך ישראל, הגן הזה – ביתי, והעצים הגבוהים צאצאי המה, אשר השמדתם ולא חמלת, ועוד ידך נטויה, להכחיד גם את היונק הרךְ שריד ופליט לבית מלוכה בישראל! לכן הזהר!!” ובדברו, הכה במקבתו אשר בידו על ראש מר חנינא. ויקץ והנה חלום.

וישם מר חנינא את דברי החלום אל לבו. וישאל את אנשי העיר אם יש עוד שריד לבית הנשיא. ויגידו לו כי רק בתו, אשת הנשיא ההרה, נשארה בחיים. אז מהר הזקן אל בתו, וישם לילות כימים, לשמור אותה מכל אסון ופגע. ביום אכלהו חרב וקרח בלילה, והוא לא חדל לנצור כבבת עינו את השארית הנמלטה מחמת ה', עדי ילדה בתו ילד יפה ונחמד, הוא מר זוטרא השני. ויהי לו מר חנינא לאב, ויגדלהו וילמדהו תורה ודעת. עדי גדל ולקח את המשרה על שכמו, להיות לראש הגולה; והוא עודנו צעיר אז מאד – כבן חמש עשרה שנה.

ומאז נשאר מר זוטרא יתום קטן מאביו ועד גדלו היה לממלא מקום ראש הגולה – רב פחדא בעל אחותו. ויתגאה רב פחדא במשרתו, ויאמר לנחול ירושת בית דוד ולגזול כבוד מר זוטרא הצעיר, מבלי השב לו כסא אבותיו. אך אז קם כצר לו מר חנינא הזקן, ויתאונן באזני קובַּד מלך פרס על העול, אשר יאמר רב פחדא לעשות ליורש כסא הנשיאות. אז הוציא המלך משפטו, כי ירד רב פחדא מכסאו, ויפַנה את מקומו למר זוטרא הצעיר, לשבת על כסא אבותיו, כראוי לו באמת. –

ואמנם רך בשנים היה מר זוטרא בשבתו על כס אבותיו, אך מלא דעת ותבונה כזקן ורגיל לנהל את עמו על דרך החיים ולהיות לו לרועה נאמן, שומר צאן מרעיתו, לבל ידח ממנו נדח ולבלי יבלעוהו זרים, כאשר יוכיחו המקרים והמעשים, אשר נקראו ויאתיו בראשית ממשלתו. הוא התנהג ברב פאר והדר, ויהיו לו ארבע מאות גבורי ישראל שומרים לראשו, אשר לווהו תמיד על דרכו גם בעברו בסך בתוך העיר, גם בצאתו להגן על אחיו הנענים והנגשים תחת עול אויביהם בקום עליהם צרה. –

ומשרת ראשי הגולה היתה רמה ונכבדה מאד בעיני ישראל בארץ בבל. הנשיאים האלה חיו חיי פאר והדרת מלכים. מאכלם ושקוים, מעמד משרתיהם ועושי דברם היו כמו לכל המושלים האדירים. המה צמדו חרב זהב ועל מתניהם חגורת זהב חגוּרה על חלציהם, תכלת וארגמן לבושם, משי ורקמה עם רצי כסף. ובעברם ברחוב היו עבדיהם רצים לפניהם ומפַנים מקום בין ההמון, לעבור מרכבת הנשיא הנהדרה. וכל הפוגשים אותו בחוצות קריה נגשו אליו, וישתחוו לפניו, ויחלקו לו כבוד רב, ככבוד מלך.

אמנם כבד היה לפעמים עול ראש הגולה על בני העם, ובסתר לבם אולי התאוננו על מושלם זה. אך המה סבלו זאת תמיד בדמיה, בזכרם, כי הוא שארית גדולתם, תפארתם וכבודם בעיני הגוים ומלכיהם, אשר כבדוהו גם הם, וכי בלעדו היו בני הגולה נפוצים כעדר בלי רועה, והיו למרמס לכל אויביהם, מאֵין רב ריבם לפני מלכי הארץ. אולם מכל ראשי הגולה, אשר היו בבבל במשך יותר מאלף שנים, היה מר זוטרא הטוב והישר בהם. הוא היה אוהב עמו בכל לבבו ונפשו, ונכון להקריב לו חייו בכל עת ובכל רגע. וביחוד אמונתו בה' ודתו היו חביבות ונעלות בעיניו מכל חמדות תבל, וכל קרבן לא יקר בעיניו למען הגן עליהן.

---

 

ב.    🔗

עננים כבדים כסו את שמי חיי ישראל תמיד, מעת תקעה רומא האכזריה את צפרניה בבשר יעקב הקטן והדל. אולם כל עוד שררה עבודת האלילים בארצותיה נראו גם קוי אור, שהאירו מעט את הדרך לעם הנדכא. קיסרי רומא עובדי האלילים פחדו רק מפני מרד היהודים, פן יאמרו להסיר מעליהם את עֻלם. הן הרומאים שאפו תמיד לרשת ארצות לא למו, והמקום, אשר תקעו יתדם בו פעם אחת, נחשב בעיניהם כרכושם, ולכן לא יכלו לראות בהמלטו מידם. אולם אם נוכחו, כי מגמת פני בני ישראל לשלום ולמנוחה, לא הכבידו אכפם עליהם, ומה גם בארצות אחרות אשר לא על גבול ארץ ישראל תחָשבנה. שם נתנו, גם הרשעים שבקיסרים, מעט חרות ליהודים, ולא הבדילום לרעה מיתר יושבי הארץ.

לא כן היה מאז בא קונסטנטינוס הגדול בברית הַנַצָרוּת. מעתה, אף כי חדלו היהודים מקוות לרכוש למו את ארץ אבותיהם בחיל ובכח, ויחכו רק לישועת ה', אשר תבוא להם רק על ידי הגואל המשיח, וכבר היו נכונים לשבת במנוחה ובשלום את שכניהם, בכל זאת הכבידו הקיסרים האכזרים, קונסטנטינוס, קונסטנציוס והדומים להם, את לבם, וירדפו את ישראל ברדיפות נוראות, ויצרו את צעדיהם, וישללו מהם כל זכיות האדם גם בארץ ישראל גם ביתר הארצות, שהיו תחת ממשלתם.

ומקור הרדיפות ההן היתה הַנַצָרוּת. האמונה הזאת, אשר יסודתה באמונת היהדות, הקוראה לאהבה ולחמלה לכל בני האדם, לא יכלה לשַנות את רוח היונים והרומאים ולהפכם מנמרים לשיות תמימות. הכהנים הנוצרים אשר ברומא ובביצנץ, בהיותם צאצאי עובדי האלילים, אשר התענגו לפנים למראה אנשים נטרפים בפי אריות ונמרים בזֵרה, לא יכלו לההָפך פתאם, בכח דברי האונגליון, לרחמנים ולסַלָחים. דברי תורת היהדות, שמצאו למו מקום מעט בספרי השלוחים, נשארו רק בכתב, והיו לנוצרי רומא וביצנץ כדברי הספר החתום. ולכן גברה שנאת הדת בארצות ההן מיום ליום, ואנחות היהודים שם כבדו מרגע לרגע. –

בעת הזאת, בימי מר זוטרא השני, היתה ארץ ישראל תחת עֹל ביצנץ, היא רומא המזרחית, אשר בירתה היתה העיר קונסטנטינופול. הַנַצָרוּת בארץ הזאת נבדלה בחקיה וביסודותיה מהנצרות אשר ברומא המערבית, אך באכזריותם לא נבדלו כהני שתי האמונות האלה. הם הסיתו תמיד את הקיסרים בעם היהודים. הקיסר הטוב האחרון היה וַלֶנְטינוס. אחריו החלו הקיסרים הביצנצים להוציא חקים וגזרות על עם חרמם ולרדפם בחמה עזה. מלבד חקי תיאודוסיוס השני הקשים, הוסיף הקיסר יוסטינוס הראשון, איש פרא לא לֻמד מצאצאי הסְלַוִים, עוד גזרות, לגזול מפי היהודים את לחמם. הוא הבדיל אותם לרעה בכל דרכי חייהם: במסחר וקנין, בעבודה וכל מלאכה. הקיסר צֵנה שנא אותם תכלית שנאה. ויהי בשמעו פעם אחת כי התנפלו היונים על היהודים, ויעשו בהם הרג רב, וישרפו את חלליהם, ויאמר, כי לא טוב עשו בשרפם את המתים ולא את החיים. זה היה מצב היהודים בביצנץ. כל מקרה קל היה אז לסבה ליונים לשפך חמתם בעם הנרדף, להרוס בתי כנסיותיו ולשלול את רכושו.

במצב כזה, כמובן, לא יכלה התורה בארץ ישראל לפרוח. בתי המדרש מעטו, תורת ההלכה הלכה הלך ודלה. גם חכמי האגדה שנו את אופן לקחם לרעה. לא היה עוד בדבריהם העז ונעם השירה, כאשר היו בדברי בעלי האגדה בדורות האמוראים הראשונים והאחרונים. אולם לעמת זאת החלו עתה להתעסק יותר בקבוץ דברי הראשונים, ולכתבם בספר, לבלתי ישָכחו מפי הדורות הבאים. בימי סבוראי אלה, נאספו בארץ ישראל הרבה ספרי אגדה, אשר דבריהם נסבו על פרשיות התורה כסדרן, ועל חמש מגלות, ועל יתר ספרי הקדש. גם בדברי הלכה אספו קובצים קטנים, אשר קראום אחרי כן בשם: “מסכות קטנות” או “הלכות ארץ ישראל”. במסכות האלה נתנו מקום, ביחוד, להלכות הנוגעות אל עבודת ה' בבתי התפלה: חקי התפלות, קריאת התורה בקהל, כתיבת ספרי תורה, תפלין ומזוזות. בהן נקבצו גם חקי דרך ארץ וגם הדינים בדבר עבדי עולם הנמכריב לישראל. כל המסכות האלה כתובות בשפה עברית קלה.

אז שמו החכמים לב גם בארץ ישראל גם בבבל לקריאה נכונה בספרי הקדש. עד העת ההיא לא היו ספרי הקדש מנֻקדים, ועל כל הקורא בהם היה לדעת את הקריאה על פה, כפי אשר קבל ממוריו. ולכן לא רבים היו האנשים, אשר יכלו קרוא היטב בספר. אך בזמן רבנן סבוראי החלו להמציא אותות מיוחדים להציב אותם תחת האותיות או עליהן, למען ידע כל איש לקרא כראוי את הכתוב. העבודה הגדולה והנכבדה הזאת החלה בעת הרעה והמצוקה עתה. אות הוא כי עוד לא יבש כֻלו לֵח ישראל, אם עוד יכל לשום לב לדברי תורה ומוסר ולבנות חומה לדָתו, להגן עליה מחמת הכהנים הנוצרים העריצים ומהקיסרים הביצנצים הפראים והאכזרים אשר אמרו להשמיד את היהדות הטהורה. –

 

ג.    🔗

ובארצות רומא המערבית, אשר שם שררה האמונה הנוצרית הקטולית תחת ממשלת האב – הַפַּפַּא – ברומא, היושב על כס השליח ????¹, ישבו יהודים מימים קדמונים. בכל ערי איטליה ובאִיֶּיהָ היו קהלות ישראל, אשר התענגו לפנים על רוב שלום וחרות, בהיות עבודת האלילים שוררת שם. אך מצבם הורע מאז פרשה הנצָרות מֻטות כנפיה על הארצות ההן. הכהנים שפכו בוז על העם השנוא להם, וישניאוהו בעיני שכניו. אולם הפרץ אשר נבעה בדת הקטולית לפתע פתאם, היה לפעמים לישועה לבני העם הנגש, להקל מעליהם את עול הרדיפות. כהן קטולי אחד, ושמו אריי, קם לכונן כתה חדשה נוצרית, אשר כפרה באלהות ישו הנוצרי, באמרה, כי הוא היה רק נביא מדבר בשם אלהים ומיסד דת חדשה. אחרי כן נפלה רומא העתיקה לפני הגרמנים. מלך הגרמנים תיאודוריך כבש את רומא וכל ערי איטליה. הוא היה מאמין בתורת האריאנים. ויוציא תאודוריך חק, כי כל איש ילך בשם אלהיו. ואם אמנם גם הוא לא אהב הרבה את היהודים, וחפצו האדיר היה לראות אותם נכנסים תחת צל כנפי הנצרות האריאנית, בכל זאת הגין עליהם לבל יֵעָשה להם כל עָול ומצוקה. אמנם האריאנים לא רדפו בעצמם בשנאה את היהודים, אך הקטולים, למרות את פי תאודוריך שנוא נפשם, התנפלו לפעמים על היהודים. אולם הקיסר האריאני ענש את הרשעים בכל פעם כדי רשעתם, כי הוא חפץ בכל לבבו להחזיק את השלום בארצותיו.

---

טוב מזה היה גורל יהודי גַליה ופרַנקיה, היא צרפת. בארץ הזאת ישבו בני ישראל עוד מימים קדמונים. אמנם זמן ראשית התישבותם שם לא נודע אל נכון, אך ברור הוא, כי עוד באחרית ימי הבית השני, וביחוד אחרי חרבנו, בעת רדיפות קיסרי רומא, דומיצינוס, טרינוס ואדרינוס, נהרו אל הארצות האלה יהודים רבים, להסתר בהן מפני חמת המציק. רוב יושבי הארצות האלה היו גם בזמן הזה עובדי אלילים, ועל כן רחקה מלבם קנאת הדת. אך שליחי הנוצרים הפיצו ביניהם את תורתם, ולאט לאט רבו בהם הנוצרים. אולם יען כי אמונת הנצרות רפה היתה עדנה בלבם, לכן לא הביעו כל שנאה לעם ישראל. גם כהני הדת התרועעו עם היהודים, ויחיו עמהם חיי אחות ורֵעות, למרות רצון הכהנים הגדולים. ולכן היה מצב בני ישראל שם בעת תקופת מר זוטרא טוב מאד. הם היו סוחרים ובעלי אחוזות עשירים. מסחרם פרץ בארץ ויעסקו בכל עבודה מועילה, ויביא תֹעֶלת גם לארץ מגוריהם, כל עוד לא שלחה הנצרות הקנאית צפרניה בבשרם. –

ובספרד, הארץ היפה, אשר אקלימה דומה כמעט לאקלימה של ארץ ישראל, עוד קדמו היהודים לבוא לשבת בה מאשר בארצות גליה ופרנקיה. שמות הרבה ערי ספרד מעידים, כי הן נוסדו רק על ידי זרע יעקב. השמות: טולידה (=טולטילה), אשקלונה, מגנדה (=מקֵדה), אציקה (=עזֵקה) מקורם בשפת עבר. פה ישבו היהודים בערים ובכפרים, ויהי עובדי אדמה חרוצים ובעלי אחוזות, אשר להם עבדים, קנין וכספים. גם התעסקו במלאכות ובעבודות שונות ובמסחר. בארץ הזאת אמנם נשרשה הנצרות עוד בראשית המאה השלישית לספירת הנוצרים, אך לב המון העם גם מהנוצרים לא רחש כל שנאה וקנאה לעם העתיק, כי הקנאות, אחות הנצרות, לא לִוְתה שם עדנה את האחרונה על דרכה. ואם כי הכהנים הגדולים צרה עינם בשַׁלוה ישראל שם, אך דבריהם לא הכו שרש בלב העם. ומה גם אחרי אשר החלו למשול בארץ מלכים אריאנים, אשר לא הבדילו בין יהודים לנוצרים, אז צר כד הקטולים לזרוע זרע השנאה לישראל בארצם, ובכן נוסף עוד קו אור אחד בחיי פזורי ישראל בזמן מר זוטרא.

מראה משמח לב היה לראות בשֶׁבת ישראל על אדמת גליה וספרד ומתענגים על רוב טוב, תחת אשר בביצנץ הרשעה נאנחו תחת עול הקיסרים האכזרים והכהנים הגדולים הרשעים שואפי דם ונקם. לעמת זאת לא פרצה דעת התורה בין יהודי גליה וספרד. ואף כי היו שומרי אמונה ולא סרו מכל מצות התורה, ככל אשר הורו חכמי התלמוד בבבל ובארץ ישראל, אך קול התורה לא נשמע במושבותיהם, ישיבות לא נוסדו בעריהם, מלבד בתי ספר לנערים, ללמדם קרוא וכתוב עברית. ואם כי גם למו היו רבנים, שהורו למו חקי התורה ומשפטיה, אך ידיעתם בתורה לא היתה רבה, כי לא נשארה מהם כל עבודה ספרותית לזכר עולמים.

 

ד.    🔗

אם צרות בני ישראל התכופות אלצו אותם לבקש למו מחסה מרודפיהם בין עמי אירופא הזרים לרוחם לפי גזעם, הנה יבין כל איש, כי רבו מאד פליטים מהם, להמלט מפני רומא האכזריה אל ערבות ערב ותימן, אל העם הערבי, אשר כבני העברים גם הוא מצאצאי שם הנהו, אשר שפתו היפה והנחמדה, השפה הערבית, קרובה לשפה העבריה. שם על גדות ים התיכון בקשו נודדי יהודה מנוחה למו גם מצאוה. ומה נעמה היתה להם המנוחה הזאת פה בארץ החפש בין שבטים נוסעים בעדר ורועי מקנה! פה שאפו את רוח החפש במלוא חזיהם.

עד מהרה למדו לשונם לדבר ערבית, ויפָלגו לשבטים כערבים, ויהיו אלה מהם סוחרים בארצות אסיה הרחוקות, ואלה מהם עובדי אדמה גם נוסעים באהלים מגדלי צאן ובקר. ותאחז גם חרב ימינם, ויהיו מלֻמדי מלחמה, ויעשו לפעמים כמעשי הערבים, להתנפל על ארחות ולשלול שלל או לקחת מהן מס. ובדרכי חיי המשפחה אחזו במנהגי שכניהם, כי נפלגו למשפחות משפחות לבד, וראש בית אב על כל משפחה, אשר הוא היה המוציא והמביא את כל עניניה, אם למלחמה ואם לשלום, אם לתִגרה ואם למגן. לפעמים נלחמו המשפחות העבריות אלה באלה, בעת אשר שלום היה להן עם שבטי ערב שונים, אשר אלה מהם באו לפעמים לעזרת משפחה עבריה אחת, ואלה מהם עזרו את המשפחה העבריה השנית, כי לא ידעו אז העברים והערבים הבדל ופדות בין שני גוייהם. –

הערבים היו אז עובדי אלילים ופראים, לא ידעו קרוא וכתוב, ויכבדו מאד את שכניהם היהודים על השכלתם, ויכנו אותם בשם “עם הספר” והיהודים מצדם, בראותם את הערבים כי פרועים הנמו, ויתאמצו להשכילם בינה וללמדם דעת אלהי אמת. ויספרו למו ספורים מכִתבי הקדש, ממפעלות האבות הקדושים, מנפלאות משה ויהושע, מגבורות שופטי ישראל ומלכיהם בימים מקדם ומהאגדות היפות, אשר התנחלו בקרב עם ישראל מאבות לבנים. ואלה הטו אזן לקול דברי מוריהם החדשים, ויקבלו מהם הרבה דברים מועילים. מהיהודים למדו לדעת את חקי מולדות הלבנה וקביעת ירחים ושנים; מהיהודים למדו מעט מעט לאחוז עט בידיהם ולחק רעיונותיהם בספר, אם כי בחרו למו כתב אחר שונה מהכתב העברי.

לאט לאט באו דברי תורת היהדות בלבות הערבים, עד כי בזמן מר זוטרא השני קרא מקרה נכבד מאד בחיי הערבים.

בעת ההיא משל בארץ ערב המלך אֲבוּ כריב אסד תֻכּאן מבני שבט חִמְיָר. המלך הזה היה גבור וחכם, אוהב קרָב גם שיר ומליצה.

וילמד לדעת את אמונת היהדות ודבק בה בכל לבבו ויתיהד. ועמו התיהדו רוב בני שבטו. גם משני שבטי ערב האחרים באו רבים לחסות בצל כנפי היהדות. ובן אחות אבו כריב, הוא הנשיא חֲרִיתּ אִבן עַמְרוּ התיהד גם הוא, וימלך על פי מצות דוֹדו על בני מַעַר, מֶקַה וְיַתְּרִב ערי ערב הגדולות. ותהי לפתע פתאם ממלכה יהודית על פני הארץ, אחרי אשר עברו יותר מארבע מאות שנה מעת חרבן הבית השני.

שמועות שונות עברו בכל מקומות מושבות בני ישראל הרחוקים מֵערב על דבר המלוכה הישראלית. יש אשר האמינו כי מלך מגזע דוד בן ישי מולך על בני ישראל בערב, כי כבר הגיעה עת הגאולה האמתית וכי עוד מעט ושבו נדחי יהודה ופזורי ישראל לבצָרון אל עיר קדשם. ותהיינה השמועות הטובות האלה למקור נחמה בצרה, אשר מצאה רבים מהנדכאים תחת עֹל הנוצרים בארצות שֶׁיַד הכהנים תַקיפה.

אולם אין מזל לישראל! הממלכה היהודית־הערבית לא האריכה ימים יותר משני דורות! המלך אבו כריב הומת בידי קושרים מעבדיו, ויקח אחד השרים, רבִּיע אִבן נַסֶר שמו, את רסן הממשלה בידו, וימלך בשם בני המלך המומת, שהיו אז קטנים. וגם השר הזה התיהד. וכאשר גדל חסַן בן אבו כריב הבכור, מסר רַבִּיעַ את המלוכה בידו. אולם גורל המלך הזה היה כגורל אביו: השרים פתו את עַמרוּ אחי המלך הצעיר ממנו, לקשור על אחיו ולהמיתהו. ויעש כן וימלוך תחת אחיו. אך מהרה, אחרי עשותו את הנבלה הזאת, נחם על מעשהו הרע. הן לא לחנם גֻדל גם הוא באמונת היהדות, השונאת כל שפך דם, בגד ומעל. ויקצוף עמרו על שריו אשר פתוהו ויהרגם.

מרגשי הנחם ומכאב לב חלה מחלה אנושה ויוכח במכאובים נוראים, וימת אחרי סבלו יסורים קשים מאד.

אז נשאר מבית אבו כַרִיב רק בנו השלישי, זֻרעה, והוא עודנו נער. ושרי המלוכה התנשאו למלוך כל אחד במדינתו. ומלכות חִמְיַר נפלגה לממלכות קטנות, עד אשר גדל זֻרעה וימֶת את אחד השרים העריצים, אשר תפש אחרי מות עַמרו מלוכת חִמְיַר בידו. ויהי זֻרעה למלך תחת אביו. וידבק לבו בתורת היהדות ויחלף את שמו בשם עברי: “יוסף”. ותהי אהבתו ליהודים רבה מאד, ולבו דאב בשמעו, כי הממלכה הנוצרית בביצנץ תרדף את יושביה היהודים בני אמונתו. – במצב טוב ומאֻשר כזה היו יהודי ערב בימים אשר היה מר זוטרא לראש הגולה בבבל. –

 

ה.    🔗

בימים ההם מָלך בפרס המלך קֹבד איש פתי נקל להִפְּתות. וכהני פרס, האמגושים, העירו בלבו רוח קנאה ושנאה לבני האמונות האחרות. והנה קם אחד האמגושים, מַצְדַק שמו, וירא והנה הרֶשַע מושל בארץ, אין צדק ואין משפט אמת, וכל איש ואיש אך לבִצעו יפנה, מבלי דרוש טובת רעהו. ויאמר מצדק להפוך לב בני האדם מרע לטוב, לתת למו לב בשר תחת לבן אבן. וימצא לפי דעתו תרופה מועילה מאד לרפא בה רשעת בני תבל על נקלה. ויחרץ בדעתו, כי המכשלה היותר גדולה היא תַאות החִמוד, כי זה טבע בני האדם לחמוד את אשר לא למו. לפי דעתו לא יסתפק האדם במה שיש לו, כי אם יקנא במה שיש לרעהו.

ולמען הסֵר את המדה המגונה הזאת מלב בני האדם חרץ מצדק, כי טוב יהיה, אם יחדל כל איש לרכש לו רכוש לבדו, אשר אין לזר חלק בו. גם נשים לא יקחו למו בני האדם לבדם. ובכן כל מה שיש לאחד יֵחָשב, בצדק, לרכוּש השני. כל בני תבל יעמלו איש בגלל רעהו, וכשותפים יחשבו גם במקנה וקנין גם בחיי המשפחה. הדעה הסכָלה הזאת ישרה בעיני פרסים רבים, עצלים ושואפי בצע. ויתנפלו על בתי רעיהם, ויגזלו לעין השמש את רכושם, וגם את נשיהם, מכל אשר בחרו. והמל קֹבד היה גם הוא ממכבדי תורת מצדק.

ותהי ארץ פרס כמרקחה: מהומה ומבוכה בכל מדינותיה. רוב יושבי הארץ העשירים ועובדי עבודה החרוצים, אשר רכושם יקר למו, ואשר דאב לבם למראה נשיהם ובנותיהם המחֻללות, קמו בחמתם על המלך, ויאמרו לפרוק עֻלו מעל צוארם ולשים קץ לתעלולי אנשי מצדק. ביחוד מאוסה היתה התורה הנבערה הזאת לרוח בני ישראל, אשר טהרת המשפחה להם למורשה עוד מימות אבותיהם הקדושים.

אז קם הגבור הנאדר מר זוטרא השני, ויאסף חיל מבני היהודים, ויתנפל על אנשי מצדק, ויך בהם מכה רבה, ויגרשם מערי ישראל אשר בבבל, לבל יוסיפו עוד לעשות נבלות בישראל. וישלח המלך קבד חיל רב לענוש קשה את היהודים, אשר נועזו לנגוע בפרסים שומרי תורת מצדק. אבל מר זוטרא לא נבעת מפני חמת המלך הכסיל, וילחם בעז וגבורה בחיל הפרסים, עד אשר נגפו לפניו וינוסו ממערכות המלחמה בחרפה. וההגדה מוספת לספר, כי לפני אנשי חיל ראש הגולה הלך עמוד אש, בהצותם על הפרסים.

וההצלחה האירה פניה לבני ישראל, ויפרקו מעל צוארם עֹל מלכות קֹבד, ויכוננו למו מלוכה יהודית בערי בבל, אשר יושביהן היו יהודים. והעיר מחוזא, הנודעה על ידי הישבה הגדולה, שהיתה בה בימי רבא האמורא הגדול, היתה לעיר הבירה. וימלוך מר זוטרא על אחיו שבע שנים, ויעל מס על יושבי ארץ ממלכתו אשר לא מבני ישראל המה. ותהי העת ההיא עת זהב ליהודי בבל וליהודי ערב, כי בשתי הארצות האלה היתה יד ישראל רמה, ומלכים שומרי אמונת היהדות מלכו עליהם. וגם ברוב ארצות אירופא היה מצבם טוב, זולת יהודי ביצנץ הרשעה אשר נאנחו תחת סבלותיהם ומצוקותיהם.

אך לא ארכו ימי השלוה לעם הנרדף והנענה הזה. קבד מלך פרס אסף חיל גדול מאד, וילחם במר זוטרא, ויגבר עליו ויקחהו שבי, אותו ואת מר חנינא ראש הישיבה הזקן אבי אמו, ויהרס את העיר מחוזא, ויבז את רכוש יושביה היהודים. ואת מר זוטרא ואת מר חנינא זקנו תלה קבד על הגשר אשר במחוזא. קרובי ראש הגולה נמלטו על נפשם ארצה ישראל, ויקחו עמהם את בן ראש הגולה, הילד הקטן אשר נולד אחרי מות אביו, ויקָרא גם הוא בשם מר זוטרא. ויגדל הילד בארץ הקדושה, ובגדלו היה שם לראש ישיבה.

שני ראשי ישיבות סורא ופומבדיתא, רב הונא ורב גיזא, ראשי רבנן סבוראי נסו מחמת הרודף, ובתי הישיבות נסגרו על מסגר. ותשבת התורה מבבל כל ימי מלוכת קבד. ורק אחרי מות המלך הזה, בקום למלוך תחתיו המלך כוזרי נושירבן, היתה הרוחה מעטה ליהודי בבל, ויפתחו את שתי הישיבות ההן, ויקראו לרב גיזא להיות לראש בסורא, ולרב סימונא – לראש ישיבת פומבדיתא. ותחל מאז פעולת רבנן סבוראי הפוריה לטובת ספרות ישראל ואמונתו, ותמָשך עשרות שנים רבות. –

והמלך העברי זֻרעה, הוא יוסף גֵר צדק, לא האריך גם הוא ימים רבים, כי בקצפו הרב על קיסרי ביצנץ, המציקים ליהודי ארצותם, החל גם הוא לנקום נקמת בני אמונתו מהנוצרים יושבי ארץ ערב, גם מהסוחרים הנוצרים העוברים בארחות דרך ארץ ממשלתו, ויהרג בהם הרג רב, וילחצם וישימם כעפר לדוש. אז התקוממו לו נשיאי שבטים ערבים נוצרים. וילחם יוסף בהם ויענשם קשה, ויאלצם להתיהד. כאשר הגיעו מעשי יוסף לאזני קיסר ביצנץ, ערך הקיסר מכתב למלך הכושים מאמיני הנצרות, ויבקשהו לעלות על יוסף ולהכניעהו. וישלח מלך הכושים חיל רב אל ארץ ערב. ותהי אז עת צרה ליוסף וליהודי ערב. ומלבד חיל הכושים עלו עליו גם אניות המלחמה אשר לקיסר ביצנץ. ובין כה וכה בגדו ביוסף נשיאי שבטי ערב, ולא נאספו תחת דגלו. ולא יכל יוסף לעצור כח לעמוד בפני שני המלכים האדירים האלה עם חילו המעט. ולמרות כל גבורותיו הנפלאות, אשר הראה במלחמה הזאת, נגף הוא וחילו על יד העיר צפר. ותלָכד העיר לפני הכושים. ויבואו בה האויבים, ויעשו הרג רב, ויבזו את רכושה, וישבו שבי. וכראות יסף, כי אין אחרית לתקותו לגבור על האויב, ויבחר למות מות גבורים. ויעל ברָכבו על סוסו, על ראש שן סלע, ויתנפל מעל הסלע אל הים, ויטבע, ולא נפל בידי הערלים. –

ככה נשקע גם קו האור השני, אשר זרח לבני ישראל במשך עשרות שנים בארץ תימן. ומני אז עברו מאות שנים, עד אשר נראה כחזיון הזה, כי תקום ממלכה אשר רוב יושביה שומרי אמונת היהדות המה, ומלכם בראשם – איש צדיק שומר אמונים ונאמן לבו לאלהי ישראל ותורתו. ־