א    🔗

ויהי אחרי מות המלך גר הצדק יוסף־זֻרְעה הערבי, אוהב היהדות והיהודים אהבה בלי מצָרים, וירד כבוד ישראל בתימן. קיסרי ביצנץ הרשעים סכסכו בערב משפחה במשפחה, שבט בשבט, ויהי הדבר הזה למוקש לבני ישראל שמה.

בלבות הערבים תשכנה מדות שונות יפות ומכערות, טובות ורעות גם יחד. נקל יותר להלהיב את לב הערבי באש קנאה ושנאה ולעוררהו לריב ומדנם, מאשר להצית נערת הפשתן באש פלדות. הערבי הוא שומר ברית, לפעמים, לאנשים, אשר כרת עמהם ברית, ונאמן בבריתו להם גם אם ילחמו בבני עמו ושבטו. אבל לעת זאת נקל הוא לְהִפִּתות להפר דבריו ושבועתו, אם ידע המפַתה לרכוש את לב הערבי בערמה, ואז יתקומם הערבי לבעל בריתו, ויהָפך לו לרועץ.

מדות כאלה דבקו גם בלבות בני ישראל יושבי ארץ ערב ותימן, משפחות רבות מהם כרתו ברית עם שכניהם הערבים, וכאשר יצאו הערבים האלה להלחם בשבטי ישראל, הלכו עמהם גם משפחות היהודים בעלי בריתם לעזרם במלחמתם נגד בני אמונתם ועַמם. כן היה בזמן הבית הראשון, עת נפלג זרע יעקב, ויהי לשני גוים: יהודה וישראל, שנלחמו איש ברעהו, ויכרתו ברית עם הארמים, המואבים והאדומים, למען הכריע איש את אחיו, וכן היה עתה בערב. וכמו שסבת מפלת ישראל ויהודה לפנים היה ריב האחים, כן היתה גם תבוסת יהודי ערב שלמה אחרי זמן המלך יוסף, רק בגלל חוסר אחוה בין משפחותיהם השונות. העון הזה דבק בנפש ישראל מאז מעולם, ועל כן רצוצים ולחוצים הם מאז ועד עתה, יען כי איש את אחיו לא יעזרו, וברית אחים ישכחו.–

מאה שנים עברו ממות המלך יוסף עד קום נביא הערבים, מחמד בן עבר אֵלַה, אשר נתן אמונה חדשה לבני ערב וליתר עמי הקדם, היא אמונת האישלם, ואשר גדע זרוע ישראל בארץ מולדתו, לבלי ירימו עוד ראש. במשך העת הזאת קמו ליהודי ערב גבורים רבים, אשר יכלו להושיע את עמם ולכונן מעמדו בארץ, לוא ידעו להוקיר מדת אהבת אחים ולהשען עליה בעת מצוא. פרוד שבטי ישראל שמה נתן יכלת לאמונת האישלם להבקע מביצתה למען תהיה גם היא לאסון ליהדות, כאשר היתה הנצרות לישראל. –

בעיר יַתְּרִב, שהיתה תחת ממשלת יוסף־זֻרעה, ואשר רוב יושביה היו יהודים, משל היהודי אַל גהיטון אחרי מות המלך יוסף, ויושביה ישבו שאננים ושקטים. פתאם סכסך קיסר ביצנץ את הגבור מליק, נשיא שבט ערבי, ביהודים. אולם מליק לא נועז להתנפל על יהודי יַתרב במלחמה גלויה, ויעש בערמה, ויבוא אליהם עם איש בריתו אבו שמיר, נשיא שבט ערבי אחר, כבוא ירידים ואוהבים נאמנים. ויעש אבו שמיר משתה על יד העיר, ויקרא לראשי העיר הגבורים. ובעת המשתה התנפל עליהם עם אנשיו וימיתם. ותהי המעט זאת ליהודים, כי עוד נפתו לחלקת לשון מליק שהבטיחם, כי הוא איננו אשם בבגד הזה. וילכו יתר נשיאי העיר והגבור אל גהיטון עמהם אל המשתה אשר הכין מליק, ושם שמו הבוגדים קץ לחייהם.

אז ירד כבוד בני ישראל מטה מטה בערב, ויכנעו לפני מנצחיהם. ויחלו לבקש למו מעוז ומחסה משבטי ערב, אשר חשבום לבעלי ברית נאמנים. וישפל מצבם, ויהָפכו פתאום מעם חפשי, החי על חרבו, לעבדים נכנעים תחת יד שונאיהם. ובכל זאת עוד לא אבד שָׁם שבט מיהודה כליל. עוד נמצאו מהם גבורים אנשי שם, אשר נודעו בגבורתם ויקרת רוחם בכל הארץ ההיא. הגבורים ההם ישבו עם שבטיהם הקטנים בטירות יפות, אשר להן מצדות חזקות, ויהי למו כמו כבוד מושלים. וגם אחרי אשר נפלה ממלכת ישראל, עוד נכבדו היהודים ההם בעיני הערבים. ולכן למרות מפלת היהודים בערב, היה גורלם טוב הרבה מגורל אחיהם אשר באירופה, וביחוד מגורל היהודים שבבצנץ ארץ הדמים, שֶׁבה נאנחו מתגרת ידי קיסרי קונסטנטינופול העריצים, וכהני יָון הגדולים והקטנים, חבר מרֵעים.–

יהודי ערב יכלו לעבוד את אליההם באין מפריע. הערבים עובדי האלילים לא ידעו קנאת הדת מה היא. נהפוך הוא – הם כבדו בלבבם את “עם הספר” והיהדות, שהיתה נשגבה מבינתם. לא כן עובדי הנצרות היוָנית כהניהם וקיסריהם. איש כיוסטיניאנוס הקיסר, מבני הסלַוים מארץ הבַּלְקַנים, אכר לא לֻמד, פרא וגס, נועז להתערב בעניני אמונת היהדות, לגזור על היהודים, שיתרגמו התורה בבתי הכנסת יוָנית, ולקבוע מועד חג הפסח הקדוש בעיני ישראל. האיש, שנָאוה לו יותר להיות רועה חזירים בין הרי הבלקן כאבותיו, מהיות מושל על ארץ רבה, נועז להביע דעתו בעניני אמונה ודת זרות לו! האין זה חזיון מכאיב לב? לכן כאשר נביט אל מצב יהודי ערב בעת ההיא, נוכל לכנותם בשם “מאֻשרים”. –

 

ב    🔗

מה איתן היה עדנה מצב יהודי ערב גם בעת הרעה ההיא למו, נראה מהגבור היהודי, הוא המשורר שמואל בן עדָיָה, שישב בטירתו היפה, אשר עמדה על תל גבוה, והמשוחה בּששר רב צבעים. שמואל היה משורר נשגב בשפת ערב. שיריו נודעו לתהלה בארץ ההיא. אך יותר מאשר בשירתו הצטין שמואל בגבורתו, ביושר לבו ובאמונתו לאנשי בריתו. ויהי למופת בתכונתו זאת בקרב הערבים, ובחפצם להלל איש על אמון רוחו, אמרו עליו: “נאמן כשמואל”. עדָיה אביו היה עברי מבני הכהנים, וישא אשה ערבית, ויבן לו מצודה, ויהי לנשיא על שבט ערבים, כנראה, ממשפחת אשתו. ויען כי היה עדיה איש ישר וגבור, באו אליו משפחות ערביות רבות, ויהי עליהן למושל טוב וישר. אחרי מותו ירש שׁמואל את כסאו ויהי למושל תחתיו, ויהי יקר ואהוב לכל הסרים למשמעתו בגלל ישרו וצדקתו. –

האבות בארץ ערב ספרו לבניהם, ובניהם לדור אחרון, מקרה אחד, אשר קרה את שמואל בן עדיה, המוכיח לדעת מה רבה היתה ישרתו וגבורת לבו. וזה דבר המקרה: מושל ערבי אחר, חֶגר שמו, הנודע גם הוא בשיריו היפים, עלה למלחמה על בני שבט אחד שמרדו בו, ויכניעם, ויִשב מהם שבי. ובין השבוים היו שני אנשים: אחד משורר, ואחד קוסם. ויהי בדרך, ויחל המשורר להתחנן אל חגר בדברי שיר, כי ירחם עליהם ויחֻנם. וחגר, בהיותו רחום וחנון, שמע לקול תחנוני המשורר, ויוציא את כל שבויו לחפשי. אך הקוסם הבוגד הלהיב את רעיו בדבריו לקחת נקם מחגר הטוב. ויבואו אל אהל חגר, ויתנפלו עליו לפתע פתאם וימיתוהו. שמע זאת אחד מבני חגר, אַמרוּ שמו, וישבע לנקום נקמת דם אביו מאנשי השבט הבוגד. ויכרת ברית עם שבטים אחדים, ויקם על הבוגדים, ויעש בהם שפטים. אולם מלך אחד ממלכי ערב, אַלמנזוֹר שמו, אשר שנא את חגר, רדף את אמרו בנו ויאמר להשמידהו. וימלט אמרו על נפשו, וינד מאז בכל ארץ ערב ממקום למקום, הוא ובתו הִנְד היפה, מבלי מצוא מנוחה.

אז יעצהו אחד מאוהביו לבוא להחסות במצודת שמואל בן עדיה. וישלח אתו את אחד ממשוררי ערב. ויבוא המשורר עם אמרו ובתו אל טירת שמואל. ויהי בעמדם לפני המבצר, וישר המשורר שיר תהלה לכבוד שמואל, ויתחנן אליו לאסף את הנודדים הנרדפים אל טירתו. ויחמל שמואל על האמללים, ויפתח לפניםה שערי ארמונו, ויתן למו מחסה בביתו.

אולם אשׁ הנקמה לא כבתה בלב אַמרו. ויעזוב את בתו ואת השריונים והשלטים, שהציל מרכוש אביו, ביד שמואל, וינד את קונסטנטינופול, כי שם היה אחד משרי ערב נושא משרה בחצר המלוכה הבצנצית, ויתן שמואל מכתב מליצה ביד אַמרו אל השר ההוא, כי יתחנן בעדו לפני הקיסר, לעזרהו מצרתו ולהשיבהו אל שבטו ואל ממשלת אבותיו, כי שֵׁם שמואל היה גדול גם בקונסטנטינופול. אולם יוסטיניאנוס קיסר מאן להתערב בריב הערבים בארצם פנימה, ולא חש לעזרת האמלל. וישב אַמרו אל ארץ מולדתו. ואחרי עבור ימים לא רבים מת מכאב לב ומתוחלתו הנכזבה. ותשאר הִנְד היפה יתומה מאביה במצודת שמואל, ואִתה השריונים והשלטים שארית מחמדי אבותיה המלכים.

ובעת ההיא עלה שר צבא אלמנזור למלחמה על שבטי יהודים אחדים, ויגש גם אל מצודת שמואל. וישלח להגיד לשמואל, כי ימסור לידו את העזבון, אשר עזב אַמרו תחת ידו. ויען שמואל: “לא אעשה כנבלה הזאת, לבגוד באמונתי ולהפר בריתי עם האיש אשר שם מבטחו בי. ואת השריונים והשלטים אמסור רק לאיש ממשפחת חרג, אשר לו משפט הירושה”.

ויהי היום ותצא מינקת בן שמואל הקטן מקיר העיר וחוצה לשוח. ויתנפל עליה שר הצבא הצר על המצודה, ויתפשה אותה ואת היונק, ויאמר אל שמואל, כי אם לא ימסור לידו את העזבון, יהרג את בנו הקטן לעיניו. אולם שמואל ענהו, כי לנצח לא יחלל מוצא שפתיו, ויעבור עליו מה. אך זכר יזכר הצר, כי עוד ישארו גואלים לדם הילד הרך, המומת על לא חמס עשה, כי עוד בנים לו, אשר יקומו לנקום נקמת אחיהם האמלל. הערבי האכזר שחט את הילד האמלל לעיני האב הגבור ישר הלבב, אך את השריונים והשלטים לא קבל. ובראותו, כי חזקה מאד המצודה, ויעל מעליה, וילך לדרכו. ומרב קצפו התנפל במסעו על יהודי כיבר וישלל מהם שׁלל, ויִשב מהם שבי רב. ושמואל מסר את השריונים ליד קרובי חגר, אשר להם היה משפט הירושה. וכל הערבים אשר שמעו דבר המקרה הזה, הללו את שמואל, ויאמרו כי אין איש נאמן רוח כמהו. ובשמואל כן היה גם שרָיה בנו, אשר משל במצודה תחת אביו. גם הוא היה טוב ומטיב לכל קשה יום ונדכא ונאמן רוח. ויהי גם שמו לתהלה בפי כל יוּשבי ארץ ערב. –

ובכן נראה, כי בערב, גם בעת הרעה לישראל, עוד לא סר שבט מיהודה, ועוד נמצאו שם מושלים מקרבם, אשר משלו על שבטיהם, וישגבו במצודותיהם החזקות, ויבצר משונאיהם להרע למו ולהכניעם. זולת זאת לא שמרו הערבים, בכלל, שנאה בלבם לעם היהודים, כי אם ריב היה למו עם שבטי ישראל שונים. וכמנהגם, לפעמים נלחמו עמהם ולפעמים כרתו אתם ברית שלום. אך להשפיל כבוד לאֹם ישראל לא עלה עדנה על לבם, כי ראו ויוכחו, שגם היהודים גבורי מלחמה ואמיצי לב המה. ואת התכונות האלה כבדו הערבים מאד. –

 

ג.    🔗

אך לא כן היה בארצות הנוצרים באירופה ובאסיה הקטנה. פה התאמצו הכהנים והמלכים רק להשפיל כבוד בני ישראל, לחשבם לאנשים, שאין להם כל ערך, לנבזים, שפלים וארורים לאלהים. כל אשר התחזקה הנצרות באיטליה, ספרד ופרנקיה, התחזקה גם השנאה לישראל שמה. איטליה באה פתאם תחת על יוסטיניאנוס הבצנצי. אמנם נלחמו יהודי איטליה בעז וגבורה, ויגינו על ארץ מגוריהם באמץ לב. ביחוד הראו יהודי ניאפול נפלאות בהלחמם את שר צבא בצנץ, ביליזר הגבור כובש איטליה, עד כי כמעט נשתה גבורתו במלחמה הזאת. אך בערמה הצליח בידו לחדור אל העיר בלילה ולהבקיענה אליו. והיהודים הגבורים לא הניחו חרבם מידם גם אחרי כן, ויהרגו ביונים הרג רב. אולם לשוא היה עמלם. סוף סוף נגפו לפני צבאות ביליזר הרבים מהם. רבים מהם הוגרו על ידי חרב האויב, ורבים נסו מן העיר וימלטו על נפשם. ותארך עת צרה ליעקב באיטליה כל ימי משול קיסרי ביצנץ בארץ ההיא, אשר לאֹשר היהודים לא ארכו הרבה מאד.

ובפרנקיה, אשר בה לא ידע המון העם הפרנקי וכהניה כל שנאה לישראל בשנות המאה הראשונה אחרי התנצרותם, הורע עתה מצב היהודים מאד. הכהנים החלו לגזור גזרות קשות ורעות, להבדיל את העם שנוא נפשם לרעה, להבזותו בעיני עם הארץ, הנוצרים. ויאסרו על היהודים להֵרְאות ברחובות בחג הפסחא הנוצרי ולאכול על שלחן אחד עם נוצרים. ויצוו את היהודים לכבד את הכהנים הנוצרים כבוד רב, לבלי שבת על כסא בפני הכהן, טרם יתן רשיונו לזה. גם שללו מהם זכיות רבות, שהיו למו כִלְכָל ארחי הארץ, וביחוד אסרו עליהם למול את עבדיהם כמצות תורת היהדות מאז מעולם. ובאחת מערי פרנקיה, כאשר קרה, כי המיטו היהודים חרפה על אחד מאחיהם, שהסיר דתו בדת הקטולית, פרץ ריב ומדנים ביניהם ובין הנוצרים, ורבים מהם הכרעו לטבח, והנשׁארים המירו דתם מפחד האויב.–

גם בספרד, ששם משלו המלכים האריאנים, והיהודים לא ראו שם ימי עני ומצוקה, כי נחשבו בעיני עם הארץ לאנשים נכבדים, שונה עתה מצב ישראל לרע, מעת בוא המלך ריקרד האריאני בדת הקטולית. הוא שלל מהם זכות קנין עבדים נוצרים ולשאת משרות בממלכה, וגם נועז להתערב בעניני אמונת ישראל ומנהגי דתם. ויטעמו גם יהודי ספרד טעם מר המות תחת על מושלים קטולים, שלא היו נופלים ברשעתם מהיונים אשר בביצנץ. –

ובפרס היה מצב ישראל בעת ההיא מלא תהפוכות. ובהמר ארץ מושליה שֻׁנה גם המצב ההוא לפי רוח המושל, אם טוב ואם רע הוא. המלך הורמיז הרביעי החל לרדף את היהודים באחרית ימי מלכותו בשנאה. שתי הישיבות הגדולת שבסורא ופומבדיתא נסגרו עוד פעם, והחכמים תלמידי רבנן סבוראי אֻלצו לעזוב ערי מושבותיהם ולהמלט אל אחת הערים הבצורות בבבל, ששם משל מושל ערבי ויתן מחסה לחכמי התורה בעירו.

ופתאם הומת הורמז בידי קושרים וישָׁאר אחריו בנו הקטן. אך יען כי לא צלח עדנה למלוכה משל בשמו אחד משרי פרס הגדולים, בַהרם. האיש הזה היה רב חסד ומיטיב עם כל אדם. ויאהבוהו היהודים. ויהי כאשר הדיח בהרם את כוזרו בן המלך מכס אבותיו, וימלוך בעצמו על פרס, ויהיו בני ישראל בעוזריו, ויתמכוהו בהונם לכונן ממלכתו.

אז נפתחו ישיבות סורא ופומבדיתא וקול התורה החל להשמע בבתים ההם, ותהיה הרוחה לישראל ולא שמעו עוד קול נוגש. אולם רק כשנה או שנתים ארכו שם ימי הטובה לישראל. כוזרו הצעיר מצא לו עזר בקונסטנטינופל. ויבואו היונים בהמון רב, וילחמו בבהרם, ויגברו עליו. וימלט בהרם על נפשו, וינס, ויעזוב את הארץ. והיהודים נשאו את עונו. האויבים הגירו רבים מהם על ידי חרב, וינקמו בהם על אמונתם ואהבתם לבהרם. ערים רבות, שרוב יושביהן היו יהודים הָשַמו, עדי ישב כוזרו על כסא ממלכתו, ואז שקטה הארץ. המלך הזה – כוזרו השני – חדל מרדוף את היהודים, ועל כן לא נסגרו הישיבות, ויוסיפו חכמיהן לעסוק בתורה ולהורות את העם כקדם. וגם ראשי גולה הוקמו, כנראה, על כל יהודי פרס, כאשר היו לפני מר זוטרא השני.–

 

ד.    🔗

בעת ההיא נודעו שבטים אחדים מישראל בערב להתהלה בגבורתם ואמץ רוחם במלחמה, והם: בני קורַיזה, ובני נַדיר, ובני קַינוקה. השבטים האלה היו בברית עם שבטים ערביים שונים. וכאשר פרצה מריבה בין הערבים, ויבואו גם בני ישראל לעזרתם. ותהי לפעמים יד איש יהודי ברעהו בקרָב.

כדבר הזה קרה, בפרוץ מלחמה קשה בין שני שבטי ערב: בני אַוס ובני חזרֹג, בגלל איש יהודי שרצח את אחד מהערבים. המלחמה הזאת ארכה שלשים שנה. במשך העת הזאת הראו היהודים את שכניהם, כי עוד יוכלו לדבר את אויביהם בשער. וישב כבודים אשר חֻלל לפנים במפלת יַתרב אליהם כבראשונה. אחרית המלחמה היתה, כי היהודים בני קינוקה נגפו יחד עם בני בריתם הערבים החזרגים, ורבים מהם נפלו שבי בידי אויביהם. אך גם במקרה הזה נראה את הקשר האמיץ, המקשר את לאם ישראל בעבותות אהבה לאגֻדה, שלא במהרה תנָתק. היהודים בני קוריזה ונדיר פדו את אחיהם השבוים מידי שוביהם הערבים, ויקראו להם דרור.

אחרי המלחמה הארֻרה הזאת השלמו המריבים, והארץ שקטה. אך רוח שנאה ונקמה לא חדל מלב השבטים, ושלום אמת לא היה עוד גס בין היהודים, בני נדיר ובני קוריזה, כי אלה נטו אחרי שבט ערבי זה, ואלה אחרי שבט אחר. והדבר הזה היה למו למוקש ולרעה באחרית הימים. והרעה באה למו מאיש ערבי אחד, ושמו מחמד בן עבד אַלַה, יליד העיר מֶקָה. –

אל העיר מקה, אשר בה היתה האבן השחורה הקדושה לערבים עובדי האלילים, התאספו לעתים קרובות ערבים רבים מכל קצות הארץ, להשתחוות שמה ולזבוח זבח. ואז היתה העיר כמרקחה. גם סוחרים רבים נהרו שמה לערוב מערבם. שם נשמעו גם דברי חקר וּוִכּוח על אדות האמונות ומנהגיהן. וישמע מחמד על דבר היהדות, ויחמוד יפיה בלבו. אך הוא לא שם לבו להבין היטב את רוחה, כאשר הבינו לפנים אבו כַּריב מלך הערבים בתימן, אשר התיחד עם רבים מבני שבטיו. מחמד היה קל הדעת ופוחז, איש אשר לא נכון רוחו בקרבו. בנפשו הנלהבה היו גם תכונות טובות גם תכונות רעות, שהתנגדו אחת לרעותה. היום מאס בדבר אשר בחר אתמל, ומחר יהפך לבו לאהבה את אשר מאס היום. כן היה דרכו כל הימים. ואחת ממדותיו היותר רעות היתה על אהבתו אל הנשים היפות, שנתנה אותו לשמצה בעיני יודעיו ומכיריו. מלבד זאת היה מחמד איש לא לֻמד, ולא יכל גם קרוא וכתוב. אולם את החסרון הזה מִלאה בינתו הרַבה והרחבה, כי היה איש נבון וערום מאין כמהו בבני עמו.

בדברים חמים ונלהבים החל מחמד ללעוג לעבודת האלילים, ויפֶץ את האמונה באל אחד בורא העולם, אשר אין לו גוף ואין לו דמות הגוף. אך במֶקה עיר מולדתו לא שמעו בני שבטו לדבריו, ועוד אמרו להמיתו על אשר ילעג למקדשם ולאמונתם. וימלט משם עירה מֶדינה. שם האירה ההצלחה פניה אליו, כי מצא שם אנשים אשר נמשכו אחרי תורתו. בערמת לבו הבטיח את היהודים שמה, כי חפצו ליהד את כל בני ערב. ולמען הוכיח, כי נכונים דבריו קבע את יום הכפורים ליום צום לכל בני עמו. לסופר ויועץ לקח לו את אחד היהודים, אשר האמין כי אמנם אומר מחמד בתם לבב ליהד את הערבים. נשיאים אחדים מבני ישראל האמינו, כי האיש הזה הוא באמת השליח אשר שלח ה', להפיץ תורת היהדות ומשפטיה בארץ ערב, ויטו אחריו, ויהיו מאנשי בריתו. אך רוב יהודי מֶדינה לעגו לאיש הנקלה הזה, ויחרפוהו, באמרם, כי איננו קדוש וטהור בדרכי חייו כראוי לנביא האלהים באמת, ויתאמצו להסיר לב הערבים מעל מחמד לבלי האמין בו ובדבריו.

בהיות מחמד עדנה חלש ורפה אונים להלחם באויביו במלחמת תנופה, שמע חרפתו וידם; ובתורתו, אשר כתב מזכירו מפיו, לא ענה את מריביו קשות, ויתאמץ עוד להרים את ערך היהדות. אך לאט לאט, כאשר רבו מאמיניו בו מבני עמו, ותחזק ידו, גלה את מצפוני לבו, כי אין חפצו להביא את הערבים תחת כנפי היהדות הטהורה, כי אם לתת למו אמונה חדשה מעֻרבה במנהגי עבודת האלילים הערבית. ויקדש את העיר מקֶה ואת המקדש והאבן השחורה אשר בה, גם את צום הכפורים השבית, ויקבע יום צום אחר תחתיו. ובספר תורתו, הוא ספר “אֵל־קראן”, כתב מרורות על היהודים, וישפך עליהם בוז וחרפות.

ובכל זאת לא נועז להרים חרבו, להכניע את שונאיו אלה, כי עוד רבים מבני עמו טרם הכירו אמונתו, ויירא פן יקומו לעזרת היהודים, והיתה אחריתו מרה. ולכן עד עת מצוא התאפק מכלות חמתו ביהודים. – ופתאם קמה מריבה בינו ובין בני השבט הערבי קורַישה, והפרץ מלחמה בין מאמיניו ובין בני השבט ההוא, ותגבר יד מחמד על אויביו, ויכם מכה רבה ויכניעם. ומני אז החלו צרות היהודים ושפלותם גם בערב.

 

ה.    🔗

האסון היותר נורא לבני ישראל מאז מעולם היה חסר האחדות בין שבטיו. בגלל זה נשבת עם ישראל מהיות לגוי חפשי בזמן שלמנאסר מלך אשור ונבוכדנצר מלך בבל. הוא היה לסבת מפלת מלכות היהודים בזמן אספסינוס קיסר רומא. האסון ההוא הולך בעקבות העם הקטן הזה עד עתה. והוא נתן כח ועז למחמד ליסד את אמונתו, האישלם, הנחש, אשר גדלה היהדות בחיקה. –

כאשר חזקה יד מחמד החל להתגרות ביהודים בני קַינוקה. והשבט הזה היה קטן וחלש, ויתנפל מחמד עליהם, ויצר על מצודותיהם, ויאמר לאלצם להכנע מפניו ולקבל עליהם את אמונתו. בעת ההיא ושני שבטי ישראל אחרים, בני קורַיזה ובני נַדיר, היו חזקים ואנשיהם כלם גבורים אנשי השם אך השבטים האלה לא חשו לעזרת אחיהם, כי שפל ונבזה היה מחמד בעיניהם, להֵרָאות פנין אתו בקרָב. ותהי אחרית בני קינוקה להכרית, כי גבר עליהם האויב, אשר לא נתן למו חנינה. בראשונה אחרי גברו עליהם אמר להמית את כל הגברים. אך אחד ממאמיניו, נשיא נכבד בעמו, מנעהו מבוא בדמים. וישלל מחמד את כל רכושם, ויאלצם לצאת מארץ ערב בגולה. ויעזבו בני קינוקה את ארץ מכורתם, וילכו ארצה ישראל. שם התישבו בקרב אחיהם מעבר לירדן מזרחה, בארץ הבשן. –

אחרי הנצחן הזה הביע מחמד את שנאתו לישראל בתורתו בדברים עוד יותר קשים, ויחרימם, וינַדם. ויקללם קללה נמרצת. אז הבינו יהודי נַדיר, כי הנקלה הזה יגבר חיָלים באחרית הימים, ויאמרו להמיתו. ויערימו וידברו אליו טובות ויקראוהו לבוא אליהם. והוא אמנם נפתה לדבריהם. אך בהיותו אצלם, הבין מזמתם, וימהר וימלט מידם כצפור מפח יוקשים. ומחשבת נקם העירה אחרי כן את רוחו לצאת על בני נדיר למלחמה, אם ימאנו לקבל עליהם את אמונתו. אז הכירו בני נדיר את עותתם, כעמדם מנגד דם אחיהם בני קינוקה, ולא החישו למו עזרה בצר. ויראו ויוכחו, כי אזלה ידם עתה להושיע לנפשם, ויבחרו לצאת בגולה. ומחמד נאות לתתם להמלט על נפשם, אחרי עזבם נשקם ורב רכושם. ויצאו בני נדיר ממצודותיהם, וילכו אל אחיהם בני חבור בערב, אשר קבלום באהבה. –

ובארץ הקדושה היו בעת ההיא ימים טובים לישראל, לא שמעו אז שם קול צר וצורר, קול קיסר ביצנץ הנוגש בהם. לממלכה החטאה הזאת, לביצנץ, אבדו ארצותיה שהיו לה באסיה. ארץ ישראל וסוריה היו לנחלה למלך פרס, לכוזרו השני, בגלל התהפוכות והמרד שקרו בקונסטנטינופל. פוֹקַס, אחד משרי צבא היונים, קם על הקיסר מוריציוס, שהיה באמת הטוב מכל קיסרי ביצנץ, ובימיו לא נאנחו היהודים תחת עֹל צרות רבות כקדם, יימשל תחתיו. פוקס היה רשע אכזר. בימיו מרדו יהודי סוריה ביונים, ויעשו בהם הרג רב ונקמות, בשרפם את חללי היונים באש, ואת הכהן הגדול אַנַסְטַסיוס, שהומת בידיהם, סחבו כפגר מובס בקרב חוצות, ככל אשר עוללו למו היונים לפנים ואם אמנם גבר עליהם פוקס אחרי כן, וייסרם בשפטים נוראים, אך גם ימי ממשלתו חוצצו.–

וישמע כוזרו על דבר גזל מלוכת מוריציוס, שהיה חותנו, ויעל עם צבאות פרס הרבים וילכד ארצות בצנץ אשר באסיה. במלחמותיו אלה היו גם בני ישראל לו לעזר רב. הם נלחמו במערכותיו כאריות, וישלמו לנוצרי סוריא וארץ ישראל כגמולם על כל הלחץ אשר לחצום זה מאות שנים. וישמידו את כל היונים הנוצרים, שהיו בארץ הקד’ש. וצבאות פרס נשארו בארץ, ושריהם משלו בה בשם מלך פרס. אז הונח לישראל שם, וישבו במנוחה כחמש עשרה שנה, עד עלות חיל פרס מן הארץ, והירקליוס קיסר לכד עוד פעם אותה באשמת היהודים בעצמם. בני ישראל האמינו, כי בלי ספק ישיב למו כוזרו את ארץ אבותיהם, עקב אשר עזרוהו במלחמותיו. ואחרי ראותם, כי תקותם היתה לאל, החלו לשטום את הפרסים, ויריבו בהם, והשלום נשבת ביניהם. וישכחו היהודים את אשר עולל למו בימי אדרינוס קיסר ובר כוכבא, ולא הבינו, בי לא בחיל ולא בכח יירשו למו את הארץ, כי אם ברוח. לכן למען הנקם בפרסים, אשר מאנו להשיב למו נחלת אבותם, כרתו ברית עם הירקליוס, ויעזרוהו לרשת את ארץ ישראל מידי הפרסים.

והירקליוס נשבע ליהודים שבועת אמונים, להיטיב למו ולתת למו ולתת למו חפש וזכיות, כמו לכל יושבי ביצנץ. אך כמעט נצח את הפרסים, והארץ באה תחת ממשלתו, בגד בבריתו בעצת הכהנים היונים, שהבטיחוהו כי לא יחָשב לו לעון, אם לא ישמור שבועתו ליהודים. אז גרש את כל היהודים מירושלים, ויגזור, כי לא יעוז אף יהודי אחד לדרוך בחוצות עיר קדשם ותפארתם, וכלה גרש יגרשו ממנה. מלבד זאת עשה בהם שפטים, וחמיתם, ויגרשם מערים רבות, וירדפם באף ונקם. זה היה פרי הצדק והיושר, אשר בהם תתפאר הנצרות היונית! בגד ומעל, והפרת שבועה!!

לא טוב מזה היה גם מצב יהודי אירופה הקטולית בימי מחמד. רק באיטליה, ששם משל האפיפיור גריגואר הראשון, לא עבר הלחץ את הגבול, כי גריגואר היה ליהודים למגן מעט. וגם בספרד עת מלך המלך סבינטילה הצדיק והישר באדם הונח למו, והיהודים שהמירו לפנים דתם בעת צרה ומצוקה, שבו בימיו אל אמונתם הטהורה. לעמת זאת בפרנקיה טעמו היהודים טעם מר המורת תחת ממשלת דַגוברט הרשע והצורר, אשר הדף אותם באף וחמה, וימרר את חייהם בגזרותיו האכזריות. –

ובין כה וכה ומחמד הלך מחיל אל חיל תורתו התפשטה יותר ויותר. ובעלי בריתו רבו מיום אל יום. ויהי פתאם האיש הזה ידוע חלי הנכפה (אֶפילֶפסיה) לגִבור מנצח, ובכל אשר פנה הצליח והרשיע. אך יהודי שבט נדיר, שנֻצחו במלחמתם במחמד, לא שכחו את הרעה, שהגיעה למו מידי אויבם זה, ויחבלו תחבלות נקם לשלם לו כגמולו. ויחלו להפיח רוח גבורה בלב אחיהם בני קורַיזה, ויכרתו ברית עם השבט הערבי קורֵישה, ויאספו צבא רב, ויצאו למלחמה במחמד.

שמע זאת מחמד, ויחרד וינע לבבו, כנוע עצי היער מפני הרוח. ויתבצר במֶדינה, ויחכה עד בוא אליו חיל אויביו, להבקיע אליהם את קרי תעזו. ויחשוב מחשבות להחליש את כח אויביו בעזרת הערמה. אז שלח אנשי חרש, להגיד לבני קוריזה, כי לא נאמנה רוח הערבים בעלי בריתם אתם. ויאמינו היהודים בקול מלחשים דוברי שקר, ולא אבו השתער עם הערבים יחדו על העיר הנצורה. אז שלח מחמד גם לבני קורֵישה לאמר: “עוינים אתכם היהודים,ואומרים לבגוד בכם”. ובכן נפרדו הערבים מעל בני בריתם, ויעזבום לנפשם.

וערמתו הצליחה בידו. כח הנלחמים רפה, ויאֻלצו להשגב במצודותיהם ולהלחם במחמד מלחמת מגן, תחת חפצם לפני זה לעלות על אויבם במלחמת תגרה בסופה וסער, ובכל זאת לא נפל רוחם, ויקוו עוד לגבור על שונאם. אך כאשר הציק להם הרעב מאד, אֻלצו להכנע מפני המנצח ולצאת לקראתו כמנֻצחים. והאכזר לא חם עליהם, ויגר הגברים על ידי חרב. אז הומת הגבור היהודי המהלל, ראש שבט קוריזה, קַאַב אִבן אַסַד. ואת הנשים והטף מכר מחמד לעבדים.

ועלמה אחת יהֻדיה, ריחנה שמה, הראתה אז מה עז רוח בת ישראל נאמנה עם אלהיה ועמה. היא היתה יפה מאד, ויחשק בה מחמד איש הזמה, ויאמר לקחתה לו לאשה. אך היא השיבה פניו בחרפה. ויהודי אחד, זְביד שמו, הצילהו אחד הערבים, בעל בריתו לפנים, ממות, כי נעתר מחמד לתחנוני הערבי לתת לזביד ולמשפחתו את חייהם ורכושם לשלל. ויהי כאשר נודע לזביד, כי הנשיא הגבור אבן אסד נפל חלל, יבקש מאת מצילו להמית גם אותו, כי מאס בחיים, אחרי אשר גבור ישראל המחלל נפל לפני בני עולה. הערבי מלא שאת זביד, וישלוף את חרבו וידקרהו.

המלחמה האחרונה והקשה, אשר היתה למחמד ביהודי ערב, היתה מלחמתו ביהודי חבור. היהודים האלה יחד עם יהודי נדיר, שישבו בתוכם, כרתו ברית עם שבטי ערב אחדים, ויאמרו לגדע קרן נביא השקר. במלחמה זֹה נודעו לתהלה בגבורותיהם הנפלאות: אבנול רַבִּיָה וסַלם אִבן מִשכן, נשיאי יהודי נדיר הגבורים, שהיו בין אוסרי המלחמה. וגבור ישראל המהלל, מרהב, הראה עז גבורתו, בהתנפלו על צבאות מחמד הצרים על מצדות בני חבור, בהרבותו חללים במחנה האויב. אך גם גבורת בני חבור נשתה אז, כי הסכילו עשה בהלחמם מלחמת מגן, ויתנו לשונא לבוא אל גבולם, תחת אשר היה די כח למו להתנפל על גבולות מחמד ולהביאם במצור. ובכן בא הקץ לחיי החפש, שחיו יהודי ערב זה מאות שנים! תחת אנשים חפשים החיים על חרב גאותם ונכבדים בעיני שכניהם היו פתאם לעם שפל ונדכא תחת יד מעַנים! והבת הצעירה ליהדות, היא אמונת האישלם, היתה גם היא לבת בוגדת באמה.

אז קמה בישראל בערב “יהודית השניה”. ואם אמנם לא הביאה פדות לעמה, כאשר עשתה זאת יהודית הראשונה האגדית, בהרגה את אלופרנש מחריב ארצה, בכל זאת בנקמתה, אשר נקמה ממחמד אויב עמה, דמתה לראשונה. שם הגבוֹרה הזאת היה זַיניאב. היא היתה אלמנת הגבור סלם אִבן משכן ואחות הגבור המהֻלל מרהב, ותהי יפה ותַמה מאד. ותפל שבי לפני מחמד, אשר לא אֵחר לקחתה לו לאשה. בשפת חנף וחלקוה ידעה זיניאב לרכוש לה אהבת מחמד, וביחוד את אמונתו בה. ותשרת לפניו תמיד. ויהי היום ותַגש לו מאכל מָרעל, ויטעם ממנו מחמד. ואם כי מִהר להשליכהו מפיו, בכל זאת מעט ממנו חדר אל קרביו, ויחלה ויאנש. וזיניאב הודתה לפניו, כי ידיה עשו את הדבר הזה. ותבאר את מעשיה לאמר, כי יען אשר הרבה להרוג באחיה בני עמה, לכן גמרה אמר להמית את הרוצח העַול הזה, להביא פדות לבני עמה. אמנם מחמד מהר להמיתה, אך גם ימיו חוצצו. וכעבור זמן־מה מה מת מות נבלים, וינחיל את שנאתו ליהודים לעוֹמַר שר צבאו ולכל ההולכים בתורתו. –