א    🔗

רבנו דון חסדאי בן אברהם בן חסדאי בן יהודה בן חסדאי קרשקש היה ממשפחה רמה ונכבדה מאד. אבי אביו היה גדול בתורה ותלמידים גדולים וחכמים שמעו לקח מפיו בישיבתו. דון חסדאי קרשקש נולד במדינת קטלוניה שבספרד הצפונית־מזרחית, ובימי עלומיו ישב בעיר ברצלונה. שם למד בישיבת הרב הגדול רבנו נסים בן ראובן גירונדי – הר"ן – ויהי חבר ורע דבק מאח לרבנו יצחק בר ששת ברפת – הריב"ש – ואהבתם העזה איש לרעהו לא רפתה כל ימי חייהם, אף כי היו שונים ברוחם ובהשכלתם איש מרעהו. –

כהר"ן כן גם דון קרשקש תלמידו למד מלבד חכמת התלמוד גם חכמות אחרות, ומהן היתה גם הפלוסופיה אשר הגה בה מנעוריו, ויעש בה חיל רב מאד. ובכל זאת לא סר מכל דברי התלמוד ימין ושמאל, ותהי לו חכמת חכמינו הבבלים והירושלמים למקור כל החכמות, ועסקו בתלמוד – לחוב קדוש ולעקר מטרתו בחיים, והפלוסופיה היתה לו רק לשעשועים. –

מצבו בחיים היה איתן, כי היה איש עשיר, וכנראה היו לו עסקים גדולים עם שרי המלוכה ורוזני הארץ, ולרגלי עסקיו היה בא תמיד אל היכליהם, ואלהים נתן לו לשון למודים, וישוחח אתם בחכמה ודעת. הודות לעשרו הרב לא אֻלץ לקבל עליו משרת הרבנות, אף כי היה גדול בחכמת התלמוד כהריב"ש, ושנים היו היותר גדולים בתורה הזאת בדורם, וכמו אל הריב"ש כן גם אליו שלחו הרבנים שאלותיהם מכל קצות הארץ. ויש אשר קרה, כי פנו ראשונה אל הריב"ש, וזה שלח את השאלה אל חברו קרשקש לשמוע את דעתו גם הוא.

צעיר מקרשקש לימים, אך גדול ממנו בחכמות חצוניות, היה בן דורו רבי משה בן יצחק הלוי, אשר נקרא בשם דון פרופייט דורַאן, ולכן קרא לעצמו על ספריו שחבר בשם אפד"י, לאמר: אני פרופייט דוראן. הוא היה רופא ותוכן, גם ידע את השפה העברית ודקדוקה יותר מכל חכמי דורו; אך בחכמת התלמוד לא דמה אל דון קרשקש. הוא ישב בעיר סרגוסה במדינת קטלוניה, במקום אשר בחר גם דון קרשקש לשבת אחרי צאתו מברצלונה. שם נודעו שני החכמים הגדולים איש לרעהו, ויכרתו ברית אהבה ורעות, וישתעשעו יחד בחכמה.

האפודי כתב ספרים בתכונה, בדקדוק שפת עבר, בדברי ימי ישראל ובפלוסופיה. הנודעים לנו מהם היום הם: ספר “חשב האפוד” על התכונה, חקות הירח וקביעת חדשי השנה; ספר “מעשה אפוד” בדקדוק שפת עבר, שכתוב בטוב טעם ודעת; ספר “זכרון השמדות”, אשר בו יספר על דבר כל התלאות הרבות שמצאו את ישראל מימות חרבן הבית השני ועד ימיו, וספר פלוסופי – באור ל"מורה הנבוכים" של הרמב"ם. אך יותר מכל ספריו ההם נכבדים ספריו הנקראים בשם: אגרת “אל תהי כאבותיך” ו"כלמת הגוים". בספרים האלה הכה מכה נצחת את אמונת הנצרות, ויסתם פי צוררי ישראל ורודפיו, שפרשו רשת ללכד זרע יעקב ולמשכם אל הקטולות.

את הספר “כלמת הגוים”, אשר בו יוכיח אמתת היהדות ונצחיותה, כתב על פי בקשת רעהו הגדול דון חסדאי קרשקש, אשר ראה ויוכח, כי רק האפודי יוכל להלחם מלחמת אמונת ה' ברודפיה ולגבור עליהם. אולם את אגרתו “אל תהי כאבותיך” כתב בדם לבבו, אחרי אשר עברו עליו צרות ותלאות רבות. באגרת הזאת לקח לו את ההתול המר לנֵשק, להכות בו את צוררי ישראל על קדקדם; אך מתוך דברי התוליו אלה נשמעה אנחת איש יהודי דבק בעמו ואמונתו, אשר קמו זדים ועריצים להשליך עליהם שקוצים ולנבל את כבודם.

גם דון חסדאי קרשקש ערך בספר בשפת ספרד טענות נגד עקרי הדת הנוצרית. בכל־זאת מצא החכם הזה, כי אין בספרו לבדו לבטל דברי מנגדיו, ויעורר גם את לב דון פרופייט דוראן לעשות כמוהו, בדעתו מה רב כשרון החכם הזה לדבר את האויב בוכוח בשער ולשים לאַל הוכחות וראיות שונאי היהדות.

בימים הרעים ההם, עת סַבו הנוצרים את העם הקטן והדל להשמידו ולהדיחו מאחרי תורת אלהיו, היו שני החכמים האלה למגינים ולמושיעים ללאומיתם הנחלאה. בדעתם הרבה את למודי הגוים, ומה גם את תורת הנצרות, ידעו לשלוח חצים שנונים אל לב הכמרים הקטולים ונזיריהם, בהרסם את העמודים אשר עליהם נשענת הנצרות; את הראיות וההוכחות, אשר יאמרו הנוצרים למצוא בכתבי הקדש לאמונתם, אולם בעבודתם זאת בחרו למו דון קרשקש ופרופייט דוראן איש איש דרך אחרת. הראשון כונן חציו נגד עקרי הנצרות על פי כתבי הקדש, ונגד הפרוד הגדול והרחב, אשר נראה אז בהקטולות, בהיות לה שני אפיפיורים, אחד ברומא ואחד באַויניון, שכל אחד מהם חשב את רעהו לכופר בנצרות ולמָחרם, ואם כן איה הגבול בין האמת והשקר? והשני – האפודי – כונן חציו אל לב היהודים המומרים, שבגלל הנאתם ימירו כבודם בקלון. –

 

ב    🔗

ועבודת קרשקש והאפודי בוכוחים היתה תוצאת מצב ישראל בקרב הגוים בימים ההם. אחרי מות דון פירדו בן אלפונזו, המלך הטוב לישראל, החלו לבוא ימים רעים ליהודי קשטיליה. המלך הינריך השני אמנם לא שנא את היהודים, בראותו מה נאמנים היו לאחיו, ויאמר בלבו, כי עתה במלכו הוא יהיו נאמנים גם לו, ויקרב אליו שנים מנכבדי ישראל, את דון יוסף פיגון משיביליה ואת דון שמואל אברבנאל, וישם עליהם משרות נכבדות בממלכה. אך הכהנים ויתר הספרדים שונאי ישראל לא החשו, וירבו לדבר באזני המלך רעה על היהודים, עדי אֻלץ לעשות את רצונם – להשפיל גאון יעקב בגזרותיו. הוא צוה, שישאו יהודי ספרד את אות הקלון על בגדיהם ולא יקָראו בשמות נוצרים. הצָו הזה השפיל כבוד בני ישראל בעיני בני עם הארץ, אשר בזו לעגו למו בהרָאותם בקרב חצות.

גם הכריח המלך את חכמי ישראל לצאת כפעם בפעם להתוכח בעניני אמונה ודת את הכהנים והמומרים. הוכוחים האלה היו קשים מאד לישראל, כי לא יכלו חכמיו לדבר ככל העולה על רוחם, בעת אשר מהנוצרים לא נבצר מדבר דופי ביהדות ככל אַות נפשם, והיהודים האמללים אֻלצו לשמוע ולדום ולהשיב על דברי המחרפים בנחת. המומר יוחנן מוואלאדוליד, אשר שנא את אחיו בני עמו, קרא במצות המלך את הרב רבי משה טורסילה להתוכח אתו. והרב הזה, אשר רבות סבל מהספרדים בעת מלחמותיהם, אֻלץ לענות על ריב המומר הרשע והבוגד. וחכמתו עמדה לו לסתום פי יוחנן, אשר אֻלץ להודות, כי אין בפיו מענה להשיב על דברי הרב. רבי משה טורסילה כתב דברי וכוחיו בספר “עזר האמונה”, למען ידעו בני ישראל לעת מצוא מה לענות את חורפי אמונתם דבר.

כמהו עשה גם רב אחר – רבי שם טוב בן רבי יצחק שפרוט מטולידה, אשר אֻלץ להתוכח עם החשמן פידרו די לונה, הוא האפיפיור בינידיקטוס השלשה עשר. גם הוא כתב את דברי וכוחיו בספר “אבן בחן”. זולת זה כתב גם ספר נגד דברי השטנה של המומר אבנר־אלפונזו, ויבטל את כל הוכחותיו.

אך בני ישראל סבלו לא רק משנאת אחיהם שיצאו מהיהדות ויהָפכו לאויבים לה ולמאמיניה, כי אם גם מאחיהם השרים והאצילים, אשר היו להם מהלכים בחצר המלך. היהודים האלה השחיתו מעשיהם וירדפו אחרי הבצע, הכבוד וחיי הענג, ולצרכי בני עמם העניים ולמצבם לא שמו לב. אצילי ישראל שנאו איש את אחיו, ויתאמצו לנבל איש את שם רעהו באזני המלך, מבלי הבין, כי חרב הם נותנים בזה ביד צוררי ישראל, ובחרב הזאת יפלו גם המה המלשינים, בבוא עת פקודתם. ככה נמצאו מקנאים באושר דון יוסף פיגון, וילשינו עליו באזני הינריך השני, אשר שמהו בכלא. אולם בהודע למלך, כי שקר טפלו על יוסף, השיבהו אל כנו. אז נקם דון יוסף נקמתו ממלשיניו. ויהיה כאשר מת הינריך וימלך דון יואן הראשון תחתיו, ויבואו שונאי יוסף אל שופטי ישראל, ויתאוננו עליו, כי הוא מלשין ומוסר. וישפטוהו דיני ישראל למות. ואחדים משרי היהודים השיגו מכתב מאת המלך, לדון משפט מות את אחד מאחיהם המלשינים, ולא ידע המלך כי יוסף פיגון הוא הנאשם. אז באו שני נכבדי היהודים וראש השוטרים עמהם אל בית יוסף, ויתפשוהו וימיתוהו בחרב.

כמעט נודע הדבר שנעשה לדון פיגון, ויקצוף המלך מאד, ויענוש קשה את האנשים, אשר לקחו חבל במשפט המומת, ויהרוג אחדים מהם, וישלל את הזכות לדון דיני נפשות משופטי ישראל. גם הספרדים הנוצרים יושבי עיר שיביליה, שהיו אוהבי דון פיגון, קצפו על בני ישראל בגלל המיתם את השר היהודי, ויחכו ליום עברות להתנפל על שנואי נפשם ולהשמידם. –

ויהי כאשר עברו שנים מעטות, ויקם איש צר ואויב ושמו פוררנד מרטין, סגן ההגמון בשיביליה, ויחל לדרוש דרשותיו, לנבל את שם ישראל, ויקללם ויחרפם, וידרש מאת קהל שומעיו להשמיד ולאבד את זרע יעקב ולהרוס את בתי הכנסת אשר בשיביליה. ואם אמנם גער בו מלך קשטיליה, אך הוא לא שם לבו לזה, ויוסף לסכסך ביהודים את המון עם הספרדי, יען כי הבין, כי גם המלך בסתר לבו לא יקצוף עליו בגלל מעשיו אלה, ועל כן בעמדו למשפט, אחרי התאונן עליו ראש עדת ישראל בשיבליה, לפני ראשי השופטים, לא כחש ויודה, כי אמנם יסית את הנוצרים להכות ביהודים, כי זאת היא חובתו אשר תטיל עליו הנצרות, והן כהן הוא, ואיך לא יעשה את אשר תדרש ממנו אמונתו?

ועמל פוררנד מורטין עשה פרי. בשנת מות המלך דון יואן, אשר אף כי שנא את ישראל, בכל זאת לא נתן לנגוע בהם לרעה, כי אהב את הסדר במלכותו, וישנא את הפרעות והמהומות, והנה היה בנו הקטן הינריך השלישי למלך תחתיו, והוא עודנו נער בן אחת עשרה שנה, והשרים משלו בשמו. וירא מרטין, כי עתה באה העת לקצות ביהודים ולעשות אתם כלה. ויכתב אל כל כהני קשטיליה, כי יהרסו את בתי כנסת ישראל ואת שללם יבוזו ויתנו לו. ואשר לא ימלא מצותו, יהיה מַחרם ונבדל מקהל הנוצרים המאמינים.

בשנת חמשת אלפים מאה וחמשים ואחת בחדש אדר יצא הכמר הרשע הזה בקרב חוצות שיביליה, וידרש בקהל, כי יתאספו בני ההמון ויתנפלו על בתי הכנסת הרבים אשר בעיר ההיא ועל בתי היהודים, להנקם בעם עברתו. ושומעיו מהרו לעשות כדבריו, ויתנפלו על משכנות יעקב, וימיתו רבים, ויבזו בז. וימהרו היהודים וישלחו מלאכים אל השרים הרואים את פני המלך הצעיר לבוא לעזרתם. והשרים שלחו להזהיר את העם הספרדי, לבלי יוסיף עוד לעשות רעה ליהודים. גם הפרשים והאבירים עמדו לימין הנרדפים, ויצילו את יהודי שיביליה ויתר הערים הקרובות אליה מחמת ההמון הפרא, שהתלהב מדברי הכמר האכזר ההוא.

 

ג    🔗

עברו ירחים מעטים מעת המהומות ההן, והנה באחד מימי הקיץ התנפלו הספרדים על שכוּנת היהודים בשיביליה, ויציתו אש בבתיהם, ויחלו לרצוח נפשות נקיים. ומרטין עובר בראש הרוצחים ומלהיב את לב השודדים האלה, לבלי חוס על זקן ונער, טף ונשים. באכזריות חמה ובמיתות משונות ושונות המיתו הרוצחים את קרבנות ישראל שנפלו בידם, ויהרסו את רב בתי הכנסת שבעיר, והגדולים והיפים שבהם הפכו לבתי מסגד לנוצרים, את הנשים והטף מכרו ממכרת עבדי עולם, ואשר חפצו להציל חיתם ממות המירו למראית עין את דתם בנצרות, וביניהם גם ראש העדה דון שמואל אברבנאל. ככה היתה לשממה עדת ישראל גדולה, שהיו בה כשלשים אלף נפש, ועתה שרדו מהם מעטים מאד. כן נעשה גם ליהודי הערים הקטנות הקרובות לשיביליה.

טרם עברו שני שבועות והנה גם עדת ישראל הגדולה אשר בעיר קורדובה שתתה את כוס התרעלה כשיביליה אחותה. רבים מבניה הומתו באכזריות, וימאנו להמיר כבודם בקלון, ורבים לא יכלו עצור כח לעמוד בפני מעניהם, וינזרו לבשת, וידָחו מעל אמונת אבותיהם, למען הציל חייהם. בעת ההיא בא הקץ גם על יהודי טולידה. אלפים מהם הוגרו על ידי חרב, ויתרם התנצרו למראית עין כאחיהם בקורדובה. בין המון המומתים נמצא אז הרב הגדול רבנו יהודה בן רבנו אשר בן רבנו יהודה בן הרא"ש, אשר מלבד ידיעתו הרבה בתורה התעסק גם בחכמות אחרות, ויכתב ספר “חקות השמים” בתכונה, והיה רב בבורגוס, ובמקרה בא הוא ומשפחתו לטולידה וימצא פה את המות. בראותו, כי בא קצו, קם וישחט את חותנתו, את אשתו ובניו, ואחר המית גם את נפשו, לבל יפול ביד הערלים האכזרים אשר יתעללו בו.

ככה הלך הנגף הרע הזה, הרג היהודים, מעיר לעיר ויעש שמות בקהלות ישראל רבות. רבים מזרע יעקב הומתו, רבים המיתו את עצמם, ויקדשו את שם אלהיהם, ורבים המירו דתם בתקותם לשוב אל אמונת אבותיהם בעבור זעם, או אחרי אשר ימלטו מארץ הדמים הזאת אל ארץ אחרת הטובה ממנה. אמנם גם הנוצרים נשאו עון הרצח הזה, כי נשמו בתי ישראל ונשמדו קהלותיהם, ששלמו מס לשלטוני הערים, ותדל הארץ מאד. אך בקנאתם הרבה ובשנאתם ליהודים מאנו שרי הארץ לעצור בעד משובת בני ההמון הפראים.

בראות נוצרי מדינת ארגוניה את אשר נעשה ליהודי קשטיליה, ויאמרו להתחרות את בני אמונתם הקטולים ולהוכיח, כי באכזריות אינם נופלים גם הספרדים הארגונים מאחיהם הקשטילים. בעיר וַלינסיה הגדולה, היושבת על חף ימים, התנפלו הנוצרים על קהלת ישראל, ויחלו להרוג ולאבד. וימותו רבים על קדושת השם, ורבים נסו וימלטו על נפשם מהעיר, אך רב בני הקהלה המירו דתם. אמנם אמרו היהודים בראשונה לעמוד על נפשם, ויסגרו דלתות שערי שכונתם, גם יצאו בחרב שלופה לקראת אויביהם, אך רב היה מספר צורריהם, ולא יכלו עמוד בפניהם ותהי הקהלה הגדולה הזאת לשממה, ומחמשת אלפי בני ישראל שישבו בעיר הזאת לא נשאר איש.

באִי מיורקה בעיר פלמה, שהיתה תחת ממשלת מלך ארגוניה, הוא דון יואן הראשון הארגוני, עשו הנוצרים שמות בקהלת ישראל. שם אמנם עמדו הפרשים והאצילים לימין היהודים, ויאמרו להגן עליהם, אך כל עמלם היה לשוא, כי גדודי השודדים גברו גם עליהם, ויעשו נקמות לא רק ביהודים, כי אם גם בנוצרים, אשר אמרו לחמול ולהגן על הנרדפים ולתת למו מחסה מפני צר ואויב. וימירו רבים מיהודי פלמה את דתם, ורק כשמונה מאות איש מהם נמלטו בעזרת הפרשים האצילים מן האי, וישבו באניות, וינוסו אל ארצות אפריקה הקרובות לספרד. –

שרי הספרדים ואציליהם ראו ויוכחו, כי רע ומר יהיה גם למו בהשָׁמד עם היהודים בארצם, כי מי ישלם למו מס כבד? מי יעשיר אותם בתבונתם ובחריצות כפיהם? ועל כן כאשר התעוררו גם נוצרי קטלוניה להשמיד את היהודים, אמרו האצילים הנוצרים לעשות כמעשה אחיהם במיורקה, למלט את ישראל ממות ואבדן. ויהי כאשר החל ההרג בעיר ברצלונה, ויאסוף שר העיר אל המצודה את הנמלטים מחרב. אך ההמון נלחם במצודה וישרפוה באש. אז ראו היהודים, כי בא קצם, וימהרו אחדים מהם להמית את עצמם, בטרם תגיע אליהם חרב אויביהם, ורבים מהם יצאו בנשק להגן על חייהם, וילחמו בצורריהם ויפלו על פני שדה קטל וימותו מות קדושים. במספר הקדושים האלה היה גם בנו יחידו של דון חסדאי קרשקש, עלם צעיר כבן עשרים שנה. מעטים מיהודי ברצלונה נמלטו מן המהפכה, ורֻבם, כאחד עשר אלף נפש, המירו דתם. ותשם הקהלה הקדושה הזאת מכל בניה.

ובכן, רבים מאשר הומתו בחרב ומאשר נמלטו על נפשם המירו היהודים את דתם בכל עיר ועיר, רק יהודי עיר גירונה נתנו רֻבם את נפשם כפר אמונתם הטהורה, וימאנו להגאל במי הטבילה, כי היו רבים יראי ה' והיהדות היתה יקרה בעיניהם מכל חמדות תבל. ככה נשמדו בני ישראל, אשר בכל מדינות ספרד הצפונית והדרומית, והמעטים שנשארו מהם שפלו וידלו מאד, ויחיו חיי מגור ופחד מקול עלה נדף.

ודון חסדאי קרשקש, אשר ישב בעת ההיא בעיר סרגוסה, נמלט מהרעה, יען יהודי הקהלה הזאת וכן יהודי יתר הקהלות הקרובות אליה נתנו את כל הונם ורכושם למלך ארגוניה, ויואל לעצור בעד משובת הנוצרים, ויענוש רבים מהשודדים, ולא נועזו עוד להתנפל על בני ישראל שם. ויכתב דון חסדאי את כל קורות הימים הרעים ההם בספר, וישלחהו אל יהודי אויניון, אשר בצרפת הדרומית, להודיעם את האסון אשר בא על אחיהם בספרד, ומרוב צרה ויגון באו דבריו בקצרה, כאשר אמר במכתבו: “אם אמרתי אספרה לכן רבי התלאות אשר מצאונו – ישתוממו רעיוניכם… ובעבור, כי אחשוב, כי כבר הֻגד לכם הדבר, אכתוב אותו בתכלית הקצור”.

“יום ראש חדש תמוז, קנ”א המר הנמהר, דָרך ה' קשתות האויב על קהלת סיביליה רבתי עם, שהיו בה כששה או שבעת אלפים בעלי בתים, הציתו באש שעריה, והרגו בה עם רב, אך רבם המירו, ומהם אשר מכרו לישמעאלים מהטף ומהנשים… ורבים מתו על קדושת השם, ורבים הללו ברית קדש. משם יצאה אש ותאכל כל ארזי הלבנון – העיר הקדושה קהלת קורדובה. גם שם המירו רבים ותהי לחרבה". בסגנון כזה הוא מתאר בקצרה את הצרות, אשר באו על קהלות קשטיליה, מיורקה וקטלוניה. אך בבואו לספר את אשר קרה את ברצלונה, ששם נפל גם בנו יחידו, לא יכל עצור ברוחו, וירב אמרים לתאר את האסון הנורא והמר, אשר נגע עד נפשו, ויאמר:

“יום שבת אחריו (אחרי ראש חדש אלול) שפך ה' כאש חמתו, נאר מקדשו וחלל נזר תורתו, היא קהלת ברצלונה אשר הבקעה ביום ההוא, ובא מספר ההרוגים כמאתים וחמשים נפשוֹת, וכל יתר הקהל נסו אל המגדל ושם נמלטו, והאויבים בזזו כל מסלות היהודים והציתו אש בקצתם… אז קם שאון דלת העם והמון רב על נכבדי המדינה, וילחמו עם היהודים אשר במגדל עם קשתות ובלסטראות, ויכום ויכתום שמה במגדל. רבים קדשו ה', בתוכם בני יחידי, חתן, שה תמים העליתיו לעולה, אצדיק עלי הדין ואתנחם לטוב חלקו ולנעימת גורלו. ומהם רבים ששחטו עצמם, ומהם הפילו עצמם מהמגדל, ולא הגיעו לחציו עד שנעשו אברים אברים, וקצתם יצאו משם וקדשו את השם ברחוב. וכל השאר המירו. רק מעטים היו שנמלטו בערי הסגנים ונער יכתבם, אך הם מהנכבדים. וברוב עונותינו אין היום בברצלונה איש בשם ישראל יכונה”. ואחרי אשר יתאר עוד פרעות שנעשו בערים אחרות ומצב קהלות ארגוניה ועיר סרגוסה בתוכן, יחתום בדברים אלה: “אני הגבר ראה עני בשבט עברתו”. –

 

ד    🔗

מה היתה מטרת המכתב שכתב דון קרשקש לקהלת אויניון לא נדע, אך יתכן, שחפצו היה לעורר בלב אחיו, אשר לא ראו רעה גם בעת הפרעות ההן, כי ישבו תחת חסות האפיפיור השני באויניון, אשר לא נתן לרדיפות כאלה נגד היהודים מקום בעיר מושבו, להשתדל לפני האפיפיור, כי יעצור בעד משובת ההמון הפרא אשר עוד לא נח מזעפו, ויאמר לבלע גם את שארית ישראל הנמצאה. –

אחרי אשר חדלו הפרעות, כי כבר היו לשמה כל קהלות ישראל בקשטיליה, בוַלינסיה ובקטלוניה, נראתה ביתר שאת פעלת שני חכמי ישראל אלה: רבנו חסדאי דון קרשקש ורבי משה האפודי, הוא פרופייט דוראן, להציל את היהדות מכליון בעזרת ספריהם היקרים שכתבו בשאלות האמונות. –

מלכי קשטיליה וארגוניה, בראותם את ההרס הרב בארצם, אשר עשו הנוצרים הפראים, בהשמידם את בני ישראל, כי חדלו המסחר וחרשת המעשה, והמון פועלים נוצרים נשארו בלי עבודה, גם הכנסות הממלכות מעטו מאד, ויחלו להגן על פליטת ישראל בארצותם. ויחוסו גם על המומרים, שהמירו דתם מפחד המות, לבלי רדפם בגלל שמרם חקי היהדות בסתרי חדריהם, אף כי נחשבו כנוצרים בעיני כל. האנוסים האלה חיו אז חיים מרים מאד, כי הספרדים ידעו, כי לא נאמנים הנוצרים החדשים האלה עם הנצרות, ויקראום בשם “מַרַנים” לאמר “מָחרמים”. רבים מהאנוסים נמלטו אל ארצות אפריקה ושם שבו אל היהדות בגלוי, ורבים ברחו אל ארץ פורטוגליה, והמלך דון יואן הפורטוגלי נתן להם רשות לשוב אל דת אבותיהם בגלוי, אחרי כי לא בתם לבם המירו את דתם.

אולם היו בין האנוסים גם אנשים רעים וחטאים, אשר התאוו לחיות חיי ענג, ואף אם התנצרו באונס, אך אחרי אשר עשו ככה לא התנחמו על מעשיהם, בדעתם, כי באמונתם החדשה ימצאו חיי ענג, ולכן התחפשו במסוה השקר והחנופה לאמר, כי מאמינים הם בנצרות באמת. ולמען הוכיח, כי כדבריהם כן מחשבותיהם, רדפו את אחיהם בני אמונתם לפנים, ויכתבו מרורות על היהדות.

מהאנשים הרעים האלה היו המומרים: דון פירו פיררוס, אשר לעג בספריו למנהגי ישראל ולתפלתם, והנזיר המומר דיגו די ולניסיה, שהתל בספריו בבני ישראל וביהדות, והרופא אשתרוק רימוך מעיר פרגה, שהיה נודע ביהדותו לאיש ירא אלהים, צדיק וחסיד, ועתה בנצרותו אמר למשוך אחריו רבני ישראל, שהיו חבריו לפנים. אך גם חכמי ישראל לא טמנו ידם בצלחת, כי השיבו על כל דברי ההבל, שדברו עליהם המומרים. נגד דון פירו יצא משורר עברי אחד, ויכתב מליצה נחמדה בשפת ספרד, וירב ללעוג במכתבו במומר בדברים חדים ודוקרים. המליץ רבי שלמה בונפיד ענה את המומר אשתרוק פרנציסק, אשר אמר למשוך בדברי הבליו את רעהו הרב דון בינבנשתי בן לביא מסרגוסה. בונפיד שם לאַל את כל הוכחות אשתרוק ואת כל עקרי הנצרות בשפה יפה ובראיות נכוחות, ויבטל אותם לאחד אחד.

אולם גדולה מפעלת חכמי ישראל אלה היתה פעלת דון קרשקש והאפודי במלחמתם במומרים המפתים והצוררים לישראל. בעת ההיא קם מומר אחד, אשר בהיותו יהודי נקרא בשם רבי שלמה הלוי. הוא ישב בעיר בורגוש, ויהי רב גדול בתורה, והריב"ש, ראש חכמי ישראל אז, כתב אליו בכבוד רב. אך הוא היה איש שואף לגדולה, וכל מגמתו להיות ראש וראשון בכל מקום, ויהי בעת הפרעות וימר את דתו באונס. ויקא בשם: פולוס די סנטה מריה. ובראותו, כי באמונתו החדשה יוכל לרכוש לו עשר וגדולה, ויתמכר אל תאותו ויתראה כאיש המקנא קִנאת הנצרות באמת ובלב שלם, ויחל לרדוף את אחיו לפנים. ועל כן היה לראש הכמרים בעיר שיביליה, ואהוב בעיני האפיפיור באויניון.

פולוס התאמץ בכל כחו למשוך אל הנצרות את חכמי ישראל, ויכתב אליהם מכתבים לפתותם, ועל ידי זה עלה ראש, ויהי נכבד גם בעיני מלך ארגוניה. אז התעורר דון חסדאי קרשקש, ויכתב ספר “בטול עקרי הנוצרים”. הוא יספר בספרו זה, כי השרים הנוצרים בקשו ממנו לחבר ספר בשאלות האמונות, כי היה נכבד מאד בעיניהם, ודון חסדאי ברב חכמתו הצליח לבטל את כל היסודות, אשר עליהם נוסדה הנצרות. באחרית ספרו ישאל את הקתולים המאמינים, שהאפיפיור אינו שוגה לעולם, מי משני האפיפיורים אינו שוגה: הרומאי או האויניוני? כי היו אז שנים, וכל אחד מהם אמר על חברו, כי נוכל הוא, שוגה ומשגה. ואם כן, עם מי מהם האמת? מי מהם הצדיק ומי הרשע? – קרשקש כתב את וכוחו זה בשפת ספרד, למען יקראוהו הנוצרים. –

ופרופייט דוראן, אחרי המירו גם הוא את דתו לאנסו, בקש תחבולות להמלט מארץ הדמים הזאת ארצה ישראל, למען יוכל לעבוד את אלהי ישראל בגלוי. ולו רע וידיד, ושמו דוד בוניט, שהמיר גם הוא דתו. ויאמר בוניט להלוות אליו בדרכו. ויבוא האפודי ראשונה אל עיר אחת בקצה גבול ספרד, ויחכה לרעהו עדי יבוא גם הוא שמה. אך לדאבון לבו, לשוא חכה, כי פולוס די סנטה מריה כבר פתה את בוניט להחזיק בנצרות ולבלי שוב אל היהדות. ויכתב בוניט מכתב אל האפודי, ויהלל את הנצרות באזניו, וייעצהו, כי ישאר גם הוא באמונה הזאת לטוב לו כל הימים, כי רק בהיותו נוצרי יוכל לעלות לגדולה.

ולא יכל האפודי להתאפק בראותו כי בגד בו רעהו, ויכתב את אגרתו הנפלאה, אשר התחלת כל מאמר ממאמריה מתחלת במלים: “אל תהי כאבותיך”. בה ייעץ גם הוא את בוניט לסור מדרכי אבותיו היהודים ולהיות נוצרי גמור, והילך וחושב את כל מעלות הנצרות, עקריה ויסודותיה. האיש אשר לא יעמיק להבינה היטב, ידמה, כי באמת יהלל האפודי את הנצרות, וכן חשבו גם כמרי הנוצרים, וישתדלו להפיץ את האגרת בין הנוצרים והיהודים האנוסים. האגרת הזאת, שקראוה הכמרים במבטאם: “אַלְתֶּה קַאבָּאטֶקִה”, עודדה רוחם להאמין, כי עוד מעט ויהפּך לבב כל היהודים לקבל את הנצרות. –

אך מה בושו וחפרו פני הכמרים, בהודע למו מפי המומרים צוררי היהודים, כפולוס ורעיו, כי הָתל יהתל האפודי בנצרות, וכי אם נעמיק להבין דברי אגרתו נראה גלוי, כי חרף יחרף את האמונה הזאת, את עקריה ומנהגיה, ורק בחר לו לשון ערומים לדבר כמהלל, ותחת לשונו לעג וקלס וחמת שונא. אז מהרו הכמרים להשמידה מתחת השמים, לאסכה ולשרפה לבל תהי עוד למכשול על דרכם. אך הם אחרו את המועד! האגרת כבר נשלחה אל כל קצות תבל, ותעש לה שם בגוים ובישראל, והיהודים שמרוה כבבת עין, ויתנו לה שארית עד היום הזה.

מה רב היה יגון האפודי על אשר לא עמד בנסיון, לקדש שם אלהיו מבלי התנצר, נראה ממכתבו אשר כתב אל אחד מחכמי ישראל, אל רבי אברהם בן רבי יצחק גירונדי, לאמר: “ה' אלהי הדימני להשקני מי ראש (=מי הטבילה) לשכרה ולשבעה, המים הזדונים שטפוני, כאוב מארץ קולי ומעפר אִמְרָתי בכל עת ובכל שעה, על כן דברי לעז”. בזה הוא מתאונן, שאחרי בואו במי הטבילה לשם הנצרות, לא יוכל עוד דבר בגלוי נגד האמונה הזאת פן יבֻלע לו. אך לא ימים רבים נשא את מסוה הנצרות על פניו. הוא שב אל היהדות בגלוי, גם מבלי עזוב את אירופה. ואלהי ישראל שמרהו מכל רע, ולא נפל ביד הכמרים הנוצרים והמומרים הרשעים מבקשי נפשו.

אז כתב את ספרו “כלמת הגוים”, אשר בו יהרוס את עקרי הנצרות ויסודותיה בדעתו הרבה את ספרי האונגליון עד כי כמרי הנוצרים הגדולים היו כאין נגדו, לקח את נשקם ויך בו על קדקדם. את הספר הזה כתב על פי בקשת דון חסדאי קרשקש, אשר נוכח מהאגרת “אל תהי כאבותיך” מה רב כח האפודי בוכוחי הדת, ומה רב הגיונו הבריא, ויבן כי זה הוא האיש, אשר יצלח בידו לשים לאַל דברי צוררי ישראל. –

 

ה    🔗

מלבד פעלת האפודי לטובת היהדות עוד רבה פעלתו לטובת הספרות העברית בספרו “מעשה האפוד”. זהו ספר יקר מאד ללמוד שפת עבר ודקדוקה. הוא הביא תועלת רבה ללשוננו הקדושה, בעת אשר רב חכמי ישראל זנחו אותה. רבים מהם שכל הגיגם היה התלמוד והפלפול, רבים מהם שעסקו בתורת הקבלה, שנפרצה אז מאד בישראל, כלם כאחד חשבו את למוד שפת עבר לדבר יתר. אז קנא האפודי לשארית נחלת ישראל, לשפת הנביאים, ויכתוב ספרו זה, אשר מלבד כללי השפה עוד יחקור בו על תולדותיה, בנין מליה ושרשיה בטוב טעם ובסדר נעים.

לבו דאב מאד לראות, כי סרו חכמי ישראל מהדרך הטוב, אשר הלכו בו רב סעדיה גאון, רב האי גאון, רב שמואל בן חפני גאון, רב שמואל הנגיד, הרמב"ם, רבי יהודה הלוי ודומיהם, אשר התורה, החכמה ודעת שפת קדש היו לאחדים בידם. בזמנו התהדרו החכמים התלמודיים רק בפלפולם ובחריפותם, מבלי הוציא מזה כל תועלת, ואך למען משל בעם בכח תורתם להחרים את האנשים, שימאנו לשמוע בקולם. והאפודי דרש מהחכמים האלה, להשליך פלפוליהם וללמוד את התלמוד בדרך פשוט וקל, להוציא ממנו דעת החקים, כי זאת מטרתו. גם למוד הקבלה לא ישר בעיניו. הוא ירא אמנם לדבר בגנותה, כי כבר גברו אז המקובלים, ויירא את חמתם, אך הוא אמר, כי בתורת הקבלה בימיו נפלו שגיאות רבות וקשה לברר את הפסולת מתוכה, לכן טוב, כי יתרחק האדם מהתעסק בה, כי רבתה המחלקת בין לומדיה בימיו, ואין דעת האחד כדעת השני, ולמען הנצל מטעות, טוב כי יחדלו החכמים מלמוד אותה כליל. –

גם את פלוסופי זמנו לא נקה האפודי, ויער למוסר אזנם על אשר חשבו, כי רק העסק בפלוסופיה הוא עקר תכלית האדם, וידברו דפי בתלמודיים, ורבים מהמתפלספים היו מתרחקים מלמוד התלמוד, אחרי כי התלמודיים הולכים, לפי דעתם, סביב האמת, נלאים למצוא הפתח, ורק החכמים העוסקים באלהות המה יבואו אל המקדש פנימה. ויוכיח האפודי לדעת, כי המתפלספים האלה טועים בדברי הרמב"ם, בהשענם על השקפותיו מבלי הבין דעתו האמיתית.

והרמב"ם היה קדוש ויקר לו מכל חכמי ישראל, כאשר נראה מספרו “חשב האפור”, והוא באור ל"מורה הנבוכים", אשר בו יבאר את דברי הרמב"ם בהשכל ודעת, בשפה קלה ומובנה ובסגנון קצר, מבלי הוסיף על דעות המורה הגדול הזה מאומה. כבוד הרמב"ם היה גדול בעיניו כמו בעיני רבי ידעיה הפניני, וכדברי המשורר הזה אמר גם הוא על בן מימון, כי “הוא אחרון הגאונים בזמן וראשון במעלה”, ויתאמץ להצילהו מכל החולקים עליו ועל דעותיו, ולהגן על כבודו מכל הדוברים על צדיק זה עתק. –

לא כן היתה דעת דון חסדאי קרשקש על אדות הרמב"ם, כי הוא התנפל תמיד על המורה הזה, ויתאמץ לבטל את דעותיו ולמצוא מגרעת במעשיו. בספרו “אור ה'” יתנגד אל מספר שלשה עשר העקרים שקבע הרמב"ם באמונת היהדות, וימעיט את מספרם ויקבעם במספר ששה:

א) האלהים יודע את כל הנמצאים בתבל;

ב) הוא משגיח בהם וכל מעשיהם;

ג) הוא בעל יכלת בלתי מגבלת;

ד) הנבואה היא הופעה אמתית מה';

ה) הבחירה היא ביד האדם לעשות טוב או רע;

ו) תכלית הבריאה היא התורה הקדושה, תורת משה.

אלה ראשי העקרים – יסודות ועמודים ליהדות, בלעדיהם תפל התורה, והאיש שלא יאמין בהם יקרא כופר ומין.

ולא רק בפלוסופיה התנגד דון קרשקש להרמב"ם, כי אם גם בתורת ההלכה. הוא התאונן מאד על בן מימון על אשר כתב את ספרו “משנה התורה” בסגנון קצר, מבלי הביא ראיה לדבריו, כאלו קבלם מסיני, ולכן גמר אמר לחבר גם הוא ספר גדול הכמות, אשר בו יאסוף את כל חקי התלמוד, אך הוא יבאר גם את טעמם ואת המקורים, אשר מהם שאב את דבריו. את הספר הזה קרא בשם “נר מצוה”. לא נודע אל נכון, אם כתב את הספר כלו ואבד, או רק החל את עבודתו ולא כלה אותה, כי כבר זקן האיש מאד. –

למרות הדבר, אשר שונו קרשקש והאפודי בהתיחסותם אל הרמב"ם והפלוסופיה ובדעותיהם, הנה כבדו איש את רעהו מאד. האפודי קרא את קרשקש בשם: “עטרת החכמים והרבנים ונזר המאמינים”, וזה האחרון הלא בחר באפודי שיכתב תשובות על עקרי הנצרות, אשר מזה נראה מה רב היה ערך החכם הזה, הצעיר ממנו לימים, בעיניו.

ואמנם שני האנשים הגדולים האלה היו למופת לבני דורם, עת האסונות והתלאות הרבות הוגו את רוח היהודים והשפילום עד לעפר. והם התרוממו מעל הצרות והמועקות, ויעמדו כצורים חזקים, להיות למשגב לבני עמם ולאמונת היהדות להצילם מכליון גמור. ספריהם, אשר עמדו עד ימינו אלה כמצבות עולם, האירו עיני רבים וחכמים גדולים הלכו לאורם. למודי קרשקש בפלוסופיה היו גם אחרי עבור מאות שנים ליסוד לפלוסופים גדולים לבנות עליהם שיטותיהם החדשות, אשר השתוממו להן גוים רבים. וספרי האפודי הוסיפו כבוד ותהלה ליהדות, ועוז וגבורה לה להלחם באויביה הרבים, אשר סביב שתו עליה, ונתנו נר לשפת קדשנו להרים תפארתה וכבודה. על כן נקבע זכר שני החכמים האלה בלבות בני עמנו לנצח נצחים. –