(פורסם ב “השקפה”, 18/9/1908)

שמעו נא, רבותי, נגיד אינני, אבל נחת מבנים יש לי ב"ה יותר אפילו מהגביר היותר אדיר שבכתריאליה! אצלי למשל, ברגל או ביום טוב בשעה שמתכנסים בביתי כל יוצאי חלצי, בנים ובנות, חתנים וכלות, צפיעים וצפיעות, נכדים ונכדות, בקצור כל צאצאי וצאצאי צאצאיהם – – אז מי ידמה לי?

למשל קחו סעודת פורים.

הואיל ואני שואל אתכם: מה טעם יש בדבר כשאתה יושב לך יחידי אל השלחן עם זוגתך ואוכל?

נו, הגע בעצמך, שכבר קימת אכילת דגים ומרק הבא בבשר של עוף אפילו. ואטריות, וצפיחית וכל מיני תרגימא, אפיקומן ושאר ירקות מן דין ומן דין – נו, מאי נפקא מיניה? בטל שבבטל! עורבא פרח! גם סוס להבדיל זקוק לאכילה, אלא שיש יתרון לאדם מן הבהמה, ובפרט ליהודי, ובפרט ביום טוב, ומכ"ש יום טוב שכזה כסעודת פורים!

קדם כל הבנים שיחיו.

שמנה הם במספר בלי עין הרע וכלם נשואים: (מתחלה תריסר היו אלא שארבעה מהם נסתלקו והלכו לעולם בר מנן) חצים זכרים וחצים נקבות, ועליהם נוספו עוד ארבעה חתנים וארבע כלות, והרי לכם קימא-לן של ששה עשר במספר, בן פורת יוסף!

ושנית הנכדים שלי כן ירבו:

אלו דברים שאין להם שיעור; וכל כך למה? מפני כי זה דרכן וזה משפטן של בנותי וכלותי לילד מדי שנה בשנה. למי אחד עשר ילד, למי – תשעה ולמי – שבעה, אבל עקרות, כלומר מאלו שאינן יולדות חלילה כל עיקר, הן כבל יראה וכבל ימצא במחננו – מאן דבר שמן! בקצור עוסקים הם בני בישובו של עולם וכל המרבה הרי זה משובח. חוץ מבני הממוצע שגרם לי יסורים קצת לאחר נשואיו. מעשה באשתו שנתעקרה לא עליכם ולא היה לה ולד. ממש כדברי הכתוב. עברו זמנים ועדנים ו“הילד איננו”. מסתמא החלה סדרה של רופאים, הרבי בכבודו ובעצמו, ולהבדיל גם לוחשי לחשים, וקוסמי קסמים, אבל כלום לא הועילו ונשאר איפוא אך להתגרש.

מילא גיטין – יהיו גיטין. כיון שהגיע שעת הגרושין, מי? מה? מתי? להדם! אי אפשי בגטין, היא אומרת.

מה טעם שהיא אינה רוצה? אהבתי את בעלי, היא טוענת. שוטה שבעולם! מה אתה שומע לה? אמרתי לו לבני, ומה איכפת לך שהיא אוהבת אותך? והוא לי: אף אני אהבתי את אשתי, נו, בבקשה מכם, רבותי, מה תאמרו ל“חכם” שכמותו? אני לו: ו“בנים” מה תהא עליהם? ל“ברית” הבט ואל תפן ליצר! אני טוען לו ב“בנים”, והוא מודה לי ב“אהבה”. נו, מה תאמרו לשלומיאל שכזה? אטו בשופטנא עסקינן?

בקצור הם לא נתגרשו, ותיתי לה למטרוניתא זו כלתי שתחיה שנמלכה בה וזכתה את בעלה בפרי בטן וזה לה כשש שנים שהיא ממטירה עלי ברד של נכדים.

ואלו ראיתם את נכדי – כלם סלת מנופה, אחד יפה מחברו ופניהם מאירות כפני לבנה במלואה שאי אתה יכול להסתכל בזיון! מרגליות טובות, אבני חן, אני אומר לכם, עדית שבעדית! וכיצד הם לומדים! רוצים אולי אתם בדף גמרא – הרי לכם דף גמרא בעל פה. ואין צריך לומר חומש ורשי תנ“ך ודקדוק ו”שאר-ירקות" דהאידנא; ולא זו בלבד אלא שגם ידיעתם רחבה בכל שבעים לשון ובקיאותם גדולה בהן הן בדבור והן בכתב דהיינו: יהודית, רוסית, דויטשית, פרנצית וכו' וכו' וכו'.

פעמים שאני נזקק שיקראו לי איזה מכתב שהגיעני או לכתב לי מען או משהו, מיד מתפרצת מלחמה בין נכדי: “זקני” נו הריני מוכן ומזומן לקיים את מצותך! זקננו, הננו ועשינו!

אלא מאי? אם תאמר “פרנסה”: לא אכפת! הכל תלוי בידי שמים והוא יתברך הזן מקרני ראמים ועד ביצי כנים, יושב לו ברומו של עולם ומנהיג את העולם כלו כטוב בעיניו, פעם להאי גיסא ופעם לאידך גיסא, ברצותו מעלה ברצותו מוריד – ואתה בן אדם קום ועמל, לך וטרח כל ימיך, כמה שאומרים אנשים, צרות והרפתקאות אלו דברים שאי אתה זקוק חלילה ללוות מאחרים.

מתחלה היה מצבו של בני בכורי בכלל לא רע. היה מתגורר בכפר, בגנביאל היה גר, ופרנסתו היתה מצויה לו ברוח ובכבוד והכל אתו שפיר. אלא משיצאה הגזרה של צו מאי נתבקש במחילה לעזב את הכפר. מסתמא סרב בני ועמד לפניהם להוכיח להם באותות ובמופתים שאזרח הוא ולא חל עליו דין “פאסעליוישייסיא” (ר"ל הבא לגור) והראה להם שחור על גבי לבן ששקוע הוא בכפר זה מששת ימי בראשית, ולא עוד אלא שהגיש גם קובלנא לסינט, בקצור הוא עשה מה שהיה בידו לעשות והתהפך בכל תחבולותיו אבל כל טרחתו היתה לבטלה, ומשום שדינה דמלכותה דיני, נתחיב חובת גלות ועקר את עצמו משם. ומשעה שנתרחק ממקומו איתרע מזלו ר"ל ולא יכול לשוב לאיתנו עד היום הזה…

ובני השני סתם אין לו מזל. מסכן! אל כל אשר יפנה שם שלום שלוממזל ובכל מקום אשר תגע בו ידו שם מק ומקק בוקה ומבוקה ומבולקה, כמו שאמרים אנשים: נפלה פתא פניה למטה. סחר בתבואה – ירדו המקחים. קנה שורים פרץ בהם דבר. ומששלח ידו בעסק העצים שבעירות, קטרג השטן ונשתנה וסתם האויר של חרף לשלהי דקיטא. נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי גבר לא יצלח שכמותו! אלו נסית לעסק בתכריכים – אמרתי לו פעם אחת – לא היו בני אדם מתים לעולם!

(עוד יבוא).

סטמפניו – זהו מין שם לואי שעבר לו בירושה מאביו; אביו, עליו השלום, הכי “כלי–זמר”, ר“ל: מנגן, שמו היה בריל באם, או בריל “סטמפניו” מק”ק סטמפני, מין כפר שבקרבת כתריאליה. היה מנגן על ה“באס” והיה גם בדחן טוב ומצוין, חרזן יפה ומשובח, צרה־שלא־תבוא, לץ־עולמים; שד משחת: היה מתחפש על כל החתונות לעני חוזר על הפתחים, מהפך את עיניו, עושה רקידות מעשה רב, היה מכלד את קול האשה המקשה לילד, מכריז וצועק ככרוכיא: אוי' באביניו, הריני נשבעת לך בשני זוגות תפילין של רבינו תם שזיהי הפעם האחרונה ותו לא… או שהיה מעביר פתאום זרם מים בתוך החדר, כדי שאחינו בני ישראל יהיו מחויבים להפשיל את שוליהם והנקבות תגבהנה בשמלותיהן. או שהיה כבד וריאה בסינורה של המחותנת, לרב היה עושה כדי לבדח את הבריות.

“הכלי־זמרות” עברה להם בירושה מכמה דורות: בריל באס, או בריל סטמפניו, כפי שידוע לנו מכבר, היה מנגן על הבאס;ר' שמואליק חצוצרה, היה מחצצר בחצוצראות, אביו זקנו, ר' תחש צמבלן היה מצמבל בצמבלאות, ואבי־אביו־זקנו ר' אפרים כשכשן… כללו של דבר סטמפניו היה חמר מגזע “כלי־זמרים” עד עשרה, דורות – ואינו מתביש חלילה בזה, כמנהג גובראין יהודאין, שכל בעל־מלאכה, יהא נא הדבר כמוס עמנו, מתביש באומנותו; ואין כל חדוש בזה: הואיל ושם כזה שקנה לו סטמפניו, בבטלוניה וכמעט בכל העולם כלו, לא מלתא זוטרתא היא, השם סטמפניו מוכיח על גאוניותו ורב גדלו. סטמפניו – משמעותו: גברא רבא. ואל נא יהא הדבר קל בעיניכם – סטמפניו!

על שלשה דברים העולם עומד: על זמירותיו של נטי בלזר, על בדחנותו של גדיק בדחן ועל נגינותיו של סטמפניו; ומי שלא שמע שלשה דברים אלה, לא שמע דבר גדול מימיו. מכאן ראיה גדולה שסטמפניו דנן לא היה סתם “כלי־מר”, איזה קטלא קניא. ומסתמא ראוי היה לאותו שם ופרסום גדול שהיה לו בין כל גדולי הדור.

היהודי מטבע ברייתו אוהב נגינה ומבין גדול בנגינה – בזה לא יטילו ספק אפילו הגדולים שבשונאי־ישראל, אלא שדא עקא, שאין אחינו בני ישראל מרבין בשמחה ולפיכך אינם זוכין לשמע תמיד אל הרנה ואל הנגינה, כי מה השמחה ליהודינו שיהיו קופצים פתאום ופוצים פה בשירה ובזמרה או שיהיו עוסקים לך בהלולא וחנגא? ואעפ“כ, יאמרו מה שיאמרו, הרינו אנו זרע עם קדושים, מבינים גדולים וחריפים הן בזמירות הן בנגינות והן בכל יתר הענינים; כשהקב”ה מזמן איזה חזן לקק“נו, מיד אנו מתחילים רצים בנערינו ובזקנינו לשמע אל תפלותיו ב”בילטים“, ר”ל: כרטיסי־כניסה, ואין צריך לומר ש“כלי־זמר” לחתונה זוהי מצות עשה מדאוריתא שחלילה לו ליהודי הגון לעבור עליה, לשמע בשעה ש“הקאפעליע” (מקהלת המנגנים) מנגנת “חתיכה” לאכילת מרק־הזהב, כמובן חתיכה נוגה (החתיכה העליזה לאחר כך) – הן בעד זה הרינו מוכנים ומזומנים לתת אפילו נזיד עדשים, ה“עולם” יושב לו בדרך־ארץ גדול וביראת הכבוד וה“כלי־זמר” מנגנים להם חתיכה נוגה “מאראלנע” המעוררת בכי תמרורים, בכה יבכה הכנור אף יהגה נכאים וירד לעמק תהומות שם על המיתר העבה והזעיף, וכל “החבריה” יענוהו בקול דממה דקה, בקול תוגה חרישית המטלת מרה־שחורה, עצבות ורוח כהה על הקהל.

כל הפנים מתחילין דואגין, דאגה נעימה ומתוקה אמנם, אבל עם כל זאת דאגה עמוקה. הכל משתקעין בהרהורים, מורידין את חטמיהם ומעבירין אצבע צרדה על גבי הפנכות, או שהם לשים ומגלגלים, מקטיפים ועושים כדורים קטנים מלבה של החלה החמה. הכל מתעמקים ומתכנסים לים של מחשבות, מחשבות נוגות ומעציבות, לתהום של געגועים חרישים וכואבים, שהרי אין לך יהודי שאין לו דאגות, וצרות – אלו דברים שאין היהודי נזקק חלילה ללוות מאחרים; וכך מתמזגות ומתלכדות יחד יללת הכנורות עם הרהורי הצער והיו “לבשר אחד”, וכל אנחה המתפרצת מתוך לבו של הכנור “טיאק־טיאק־טיאק” חודר אל לבם של בעלי־החתונה ומוצא שם את הדו.

לבו של אדם בכלל ושל היהודי בפרט דומה לכנור: הך נא על מיתריו הקשים והוצאת משם מבול של שירה שירת נהי, קולות תאניה ואניה… אלא שלכך נחוץ אמן, מנגן כדבעי למיהוי, נחוץ “בריה”, כלי־זמר בן־חיל כמו שהיה סטמפניו בשעתו.

וסטמפניו שלנו היה “בריה בן בנו של בריה”. כשהיה אוחז ביד את כנורו ומעביר עליו בקשתו, משיכה אחת ותו לא, מיד היה כנורו של סטמפניו מתחיל מדבר דבורים, דבורים ממש בלשון כמו להבדיל בשר ודם: דבורים וטענות וקינוח, כמנהג גובראין יהודאין, בשאגות ויללות ואנחות מתפרצות מעומקא דלבא, מתהומה של נשמה.

סטמפניו היה מפשיל את ראשו לאחוריו, קווצות תלתליו השחורות והארוכות התפזרו על כתפיו הרחבות, שתי עיניו, עינים שחורות ולפידיות, היו טופין כלפי מעלה, ופניו היפות כפני לבנה במלואה, היו מחוירין פתאום כמות עוד רגע קטן – וסטמפניו איננו! אלא שרואה אתה אך את ידו המפזזת הנה והנה, הגבֹה למעלה והעמק למטה, מכתשת כתישין, ושפעת קולות ושירים משתפכים מקרבו, שירים נוגים ועצובים המנפצים את הים, המדכדכים ומפרכים את הנפש ומתישים כל כחו של אדם. הכל גועים ומתמוגגים והכוחות הולכים ורפים; הכל מתים, מתים בכל אבריהם, הלב מתמלא ומתגדש על כל גדותיו, הלב מתחמם קצת ודמעות מתחילין נוצצין על גבי הריסים, יהודינו נאנחים ונאנקים, יהודינו מקוננים ובוכים בלבם, וסטמפניו? מי לי סטמפניו? מה לי סטמפניו? שאלהו בחרם איזהו מקומו בעולם הזה! הוא בשלו: טיאך־טיאך־טיאך– ודי! ולאחר שהוא מפסיק מנגינותיו, הוא זורק את כנורו ותופש בלבו ובחזהו, באותה שעה שתי עיניו יוקדות כשתי “הבדלות” ופניו מבהיקות כפני תבל כלה, הכל כאלו מתעוררים מתרדמה, מתוך שנה נוגה ומתוקה, וכל היהודים מתחילים מביעים את התפעלותם בבת אחת, איש על פי דרכו, והכל משבחים ומפארים, מעריצים ומקדשים את שמו של סטמפניו.

נגני, סטמפניו! אי סטמפני! והנקבות? מי יתנה את תקף התפעלותן של הנשים? ספק גדול אצלי אם ביום כפור בשעת המית־הפתילות, מרבות הנשים לשפך דמעות כשם שהן מתמוגגות בבכי בשעה שסטמפניו היה מנגן את “חתיכותיו”, ואפילו על חרבן בית המקדש אין הנשים הללו שופכות דמעות כשם שהן בוכות ומיללות מנגינותיו של סטמפניו.

– יהי רצון שאזכה להוביל את סטמפניו לחתונה של בתי הצעירה, רבונו של עולם!

כך היו הנשים מתברכות בסטמפניו, ובשעת תפלתם זו, היו מוחות דמעה מעיניהם הצבויות ברב בכי וגורפות את שארית חטמן. וחרוזי הפנינים, האבנים היקרות, טבעות הזהב, הצמידים וכל יתר מיני התכשיטים שהיו תלוים על צואריהן ועל חזיהן של הנשים התנוצצו והבריקו בברק אש לוהטת, ואין צריך לומר הבתולות, דמתקרי בלעז: “מאמזעלען”, אלו, היו, עומדות בלי נוע ובלי זוע כגולמנה ממש, והיו מסתכלות בסטמפניו וכנורו אלא שפה ושם, מבין לחרכי חולצות הבתולות דופק לו הלב, הקטן; “טיק־טיק־טיק”, מפרפר ורועד רעידה קלה ונעימה, וכפעם בפעם מתמלטת משם אנחה חרישית וחשאית…

י. קרניאל

שתי פעמים בשנה, פעם אחת בחודש ניסן ופעם אחת בחודש אלול, יוצא פישל המלמד מבאלטה ונוסע לחַאשציוואטה אֶֹל ביתו, אֶל אִשתו וילָדיו, – לחַג הפסח ולחַג הסוכות. גזֵרה נגזרה על פישל המלמד, שיִהיה נע ונד כל ימיו, מתגלגל בנכר ואֵינו בא אֶל אִשתו וילָדיו אֶלָא כאורח נוטה לָלון. ואַף כי אורח חָביב הוא לָהם ויקר מכל יקר, אֵינו שוהה עמהם אֶלָא ימים מועטים, ימי החָג, וכיוָן שעברו ימי החג, מיד הוא מתחַייב חובת גָלות וחוזר שוב לבאלטה, אֶל עבודת מלמדוּת, אֶל הגמרא ואֶל הרצועה, אֶל התלמידים הגסים ומטומטמי המוחַ ואֶל חיֵי עוני ונדודים, מתגלגל בנכר ומתגעגע בחשאי על ביתו, על אִשתו וילָדיו.

אבל כנגד זה, כשפישל בא לביתו לחַג הפסח, אֵין דומה לו בכל האָרץ! בת־שבע אשתו יוצאת לקראתו, מורידה מטפחתה על מצחה, פניה מַאדימים כאֵש, עומדת ושואֶלת אותו דרךְ־אַגב, בלי להביט חָלילה אֶל פניו: “מַה שלומךָ?” והוא משיב לָה: “ואַתְ מַה שלומךְ?” ואֶפרים בנו, בחור בר־מצוָה, נותן לו שלום, והאָב שואֵל אֶת בנו: “עד היכן אֶפרים, הגעת בתלמודךָ?” ורייזיל בתו, נַערה שחַרחורה ונאוָה, שמַחלָפה גוּצה קלוּעה לָה לראשה, נופלת על צוָארו לחַבקו וּלנַשקו.

אַבא, מה הבאת לי מַתנה לכבוד יום טוב?

צמר־גפן לשֹמלה, ולאִמא הבאתי מטפחת משי. הליכי ותני לאִמא את המטפחת.

ופישל עומד ומוציא מתוך שֹק הטלית מטפחת חדשה של משי (אָמנם כלאֵי משי), ובת־שבע מַאדימה עוד יותר, מורידה מטפחתה עד עֶיניה, פונה כה וָכה, כנחפזת למלאכתה, חוזרת בבית אָנה ואָנה ועומדת במקום אֶחָד.

הראֵני־נא, אֶפרים, אֶת הגמרא. הבה אָבחָנךָ ואֶראֶה, עד היכן הגעת בתלמודךָ?

ואֶפרים הלא נַער חָרוץ הוא, תלמיד מובהק ומַתמיד גָדול, בעל תפיסה נאָה ובעל זכרון מצוין, ולא עוד, אֶלָא שנַפשו חָשקה בתורה! ופישל בוחנו, יושׁב ושומע, כיצד זה קורא לפניו אֶת הגמרא. חוזר אַחרי דבריו ומסייע אותו, ודעתו מתרחבת והולכת, נַפשו רוחצת בעדנים וְלבו עלץ בקרבו – אַךְ נַער חָרוץ הוא, בן יקיר לי אֶפרים! כלי מפואָר!

אם רוצה אִתה לילךְ לבית־המרחָץ, הרי כותונת מזומנת לְךָ כאן!

כךְ אומרת לו בת־שבע אִשתו דרךְ־אַגב, בלי להביט חָלילה אל פניו, ופישל מַרגיש בלבו, כִּי טוב לו עתה מאוד, רואֶה אֶת עצמו כאָדם שנמלט מבית־האסורים לאַויר העולם, וחָזר אֶל קרוביו ואֶל אהובי־נַפשו. והוא מצייר לו בדמיונו אֶת בית־המרחָץ, המהּביל כולו מרוב חום. הנה הוא מטפס ועולה בכבש אֶל האִצטבה העֶליונה, משטח ומתפרקד שם להנאתו ומַלחיץ עצמותיו, חובט עצמו בחבילת זרדים ומזיע יפה וסופג הבל רב, ונַפשו לא תשׂבע.

הוי, יהודים רחמנים, עוד, עוד! הוסיפו הבל, הרבו הבל!…

וכשהוא חוזר מּבית־המרחָץ, כולו צַח ואָדום ורָענן, כנולד מחדש, הריהוּ יושׁב קודם כל לעיין מתוךְ הרחבת־הדעת בהלכות הפסח. אַחַר־כך הוא לובש אֶת קפוטת־השבת, חוגר למותניו אֶת האַבנט החָדש, חוזר אָנה ואָנה בבית ומציץ בדרךְ־הילוכו עַל בת־שבע אִשתו, הלבושה שמלה חדשה ומקושטת במטפחת־המשי וחוט של חן משוך על פניה – אָכן אִִשה נאָה עדַיין בת־שבע, כשרה וצנועה! והוא הולךְ עם אֶפרים בנו לבית־הכנסת. נכנַס לבית הכנּסת, מיד הכל מַקיפים אותו ונותנים לו שלום מכל העברים: “ברוךְ הבא רב פישל! מַה שלומו של יהודי מלמד?” “יהודי מלמד מַרביץ תורה לתינוקות”. “מַה נשמע בעולם?” “עולָם כמנהגו נוהג”. “מַה נשמע בבאלטה?” “באלטה עומדת על תלה”… הכל בנוּסח אֶחָד, שחוזר ונשנה בכל שנה ושנה. ורב ניסן החַזן עובר לפני התיבה ומתפלל ערבית, מסַלסל גרונו בניגון וקולו הולךְ וחָזק, וְכשהוא מָגיע לפסוק “וידבר משה אֶת מועדי יי אֶל בני יִשׁראֵל”, קול זה עולה ובוקע שחָקים. ואֶפרים עומד ליד אַביו, מתנועע ומתפלל בכוונה עצומה. ועֵיני פישל רואות, ודעתו מתרחבת והולכת, נַפשו רוחצת בעדנים ולבו עלץ בקרבו – אַךְ נַער טוב הוא, בן יקיר לו אֶפרים, כשר וישר!

יום טוב! שנה טובה!

יום טוב! שנה טובה!

השולחַן ערוךְ והכל מתוקן לסדר: מַצה ומרור, אַרבע כוסות וחרוסת, זרוע וביצים, בצלים ותפוחי־אדמה ושאָר ירקות. מיטת היסב אַף היא מוכנה: שני סַפסלים עומדים מצורפים זה לזה וכר גָדול על־גביהם. עוד רגע ופישל יעלה למלוךְ. עוד רגע ופישל יָשב על כיסא־מלכותו, כולו עוטה לבנים, המַלכה בת־שבע, חבשה מטפחת־משי, מימינו, ובני המלךְ, אֶפרים בכובעו החָדש ורייזיל במַחלפת־ראשה הגוּצה ממולָם – הבו גודל, יהודים! תנו כבוד לפישל המלמד, שעלה למלוךְ על כיסא־מַלכותו!

ליצני הדור בחאשציוואטה, החומדים לָצון כל ימיהם, מבדחים דעתם להנאתם ומלגלגים על כל העולָם כולו, וכל־שכן יהודי שמלמד הוא, הוציאו לעז על פישל מודעֵנו, כִי פעם אַחַת בערב פסח, הריץ דיפישה לבת־שבע אִשתו בלשון המדינה לאמור: “רעַבּיאַטאַ סאָבּראַני. דעָנגי וועָזוּ. פריגאָטאַוו פוּלי. יעָדוּ צאַרסטוואָוואַט”. פשוטה של דיפישה זו כךְ הוא: “אסַפתי תלמידי. צררתי אֶת כספי. לבבי לביבות. אני בא למלוךְ”. דיפישה זו – כךְ מספרים ליצני הדור – נתפסה למַלכות בדרךְ־הילוכה. באו אֵצל בת־שבע ובדקו בביתה ולא מצאו כלום. תפסו לו לפישל ואסרוּהוּ בשדלשלאות של ברזל ושלחוהו לעירו בכבוד גַדול עם שאר אסירי המלךְ. כךְ מספרים ליצני הדור. ואַף־על־פי־כן יכול אני לאמור לָכם בהן־צדקי, כי לא היו דברים מעולם. כל זה אֵינו אֶלָא פרי דמיונם של מוציאֵי־לעז ומפיחי־קריה. מימיו לא הריץ פישל דיפישות לביתו, מעולָם לא בא אָדם אֵצל בת־שבע לבדקה

ומעולָם לא שלחו אֶת פישל לעירו עם אסירי המלךְ. אָמנם פעם אַחַת היה מַעשׂה ותפסו לפישל ושלחוהו לעירו עם האסירים, אבל לא בשביל דיפישה תפשוהו, אֶלָא בשביל פאספורט, ולא מבאלטה שלחוהו, אֶלָא מיהוּפּץ. ולא בעֶרב פסח היה מַעשׂה, אֶלָא בתקופת תמוז, בעצם ימות החמה. ומַעשׂה שהיה כךְ היה: פעם אַחַת התאַוָה פישל תאוָה לנוע ליהוּפץ ולבקש לו שם מַעמד למלמדוּת. הסיח דעתו ושכח לָָקחת אִתו פאספורט, הנחוץ לכל אָדם באשר הוא אָדם. כסבור היה, שדין יהוּפּץ כדין באלטה — וטעה, ונפל בפח, והתגלגל בחרפה וביסורים ימים רבים, למַען יסַפר לבניו ולבני־בניו הבאִים אַחריו, שלא יִכנסו ליהוּפּץ לבש שם מַעמד למלמדוּת.

מאָז הוא נוסע כל ימיו לבאלטה להרביץ תורה לתינוקות. וכיון שערבי פסחים ממַשמשים ובאִים, הריהוּ נחפז לכלות עסקיו בהקדם־בזמן, מכין עצמו לנסיעה ומביא דרכו בחשבון, שתהיֶה ביאָתו לביתו מכוונת לשבת־הגָדול. במה דברים אמורים? כשהחשבון עולה יפה, כלומַר, כשהדרכים כתיקונם והעגָלות מצויות בשוק, ואֶפשר לעבור אֶת מַעבר בוג אִם בעֶגלת־חורף על־פני הקרח, או במַעברה על־פני המים. אבל מַה יעשׂה אָדם מיִשׂראל בזמן הפשרת־שלָגים, כשהביצה מתרבה, ועגָלה אֵין בשוק, וקרח הבוּג נקרע זה־עתה, והמַעברות אֵינן עושות עדיִין אֶת דרכן, וסירת־דוגה יש בה משום סכנת נפשות, וחַג הפסח הנה זה עומד אַחַר כותלנוּ? ויש לאמר; אִם כן, מַה יעשׂה אָדם מיִשׂראֵל, הנוסע בעֶרב שבת עם חשכה ממַחנוקה לברדיטשב, עולה במַעלה ההר, ולבו מתעטף ברעב, ומטר סוחף ניתך על ראשו, והאַוויר מַחשיךְ והולךְ, וזמַן הדלקת הנרות ממַשמש ובא, והוא עייף ויגע וירא־אלוהים — ופתאום מתפקע סדן מסדני העגָלה? הצד השווה שבהם, ששניהם עלובים וטעונים רחמים.

פישל המלמד מלומד בפורענויות אֵלו כל־צרכו וכבר טעם טעם של טילטול־דרכים בימיו. כמה טורח ונדודים כבר שבע בחַייו, מיום שנַעשׂה מלמד והתחיל נוסע מחַאשציוואטה לבאלטה ומבאלטה לחַאשציוואטה! כמה נסיונות נתנַסה וכמה גילגולים נתגלגל בנסיעותיו וכמה מאורעות אֵירעו לו בדרכו זו! פישל המלמד כבר ניסה ללכת ברגל כמה וכמה פרסאות, הולךְ והודף אֶת העגָלה המאחוריה. וכבר קרה מקרהוּ להתבוסס בביצה בפישוט ידיים ורגלים עם כומר אֶחַד, הכומר מלמַעלה והוא מלמַטה. וכבר אִינה המקרה לידו לָנוס מנוסַת־מוות מפני סיעה של זאֵבים, שדלקו אַחרי העגָלה מחאשציוואטה עד פיטשאנה, ולבסוף נתגָלה הדבר, כי לא זאבים היו הלָלו, אֶלָא כלָבים. ואולם צרה זו, שהתרגשה ובאה עליו באותו עֶרב פסח, שבו הכתוב מדבר, מיוחדת במינה היתה, שכמותה לא ידע ולא הרגיש מימיו.

וצרה זו נתגלגלה לפישל על־ידי נהר הבוּג. כלומר, בימי האָביב ההם הפשיר הקרח באִיחור זמן ומי הבוּג פרצו וגָאו בה בשעה, שפישל המלמד היה עומד מוכן לדרךְ ונחפז לביתו. ופישל היה נחפז לביתו מאוד. מפני שהזמן קצר והשעה דחוקה ביותר: אותו עֶרב פסח חַל להיות בשבת־הגָדול.

אֶל הבוּג בא בעֶגלת־אִיכר ביום החמישי בשבת לפנות ערב. אָמנם לפי חשבונו צריךְ היה לָבוא לכאן ביום שלישי בבוקר, מפני שיצא מבאלטה ביום ראשון אַחרי גמַר השוק. בא השׂטן והשׁיאו לָצאת לשוק ולחַזר אַחרי עגלת־עראי. מוטב שהיה נוסע בקרונו של יענקיל שקץ (בעל־עגָלה מפורסם בבאלטה), יושב אֶצלו על־גבי הזיז שמאחורי הכילָה, רגליו תלויות ומתלבטות באַוויר וכל גופו מיטלטל ומתענה וכואֵב, ובלבד שהיה בא לביתו בזמַנו ומוצא מנוחה זה־כבר! אֶלַא שביקש לקמץ בהוצאות הדרךְ, ונענש. יונה השיכור זה שמסַרסר עגָלות בבאלטאה, הלא התרה בו כמה פעמים לאמור: “שמע לקולי, רב קרוב, מוטב שתיתן על ידי שני קרבונים, ותזכה לישב בכילָתו של יענקיל בהרחָבה, כמלךְ ברהטים. זכור כי רעה נגד פניךָ — עֶרב פסח לנו היום!” אֶלָא רצה הקדוש־ברוךְ־הוא לנַסות אֶת פישל וזימן לו בשוק ערל אֶחד מחאשציוואטה, הידוע לו מכבר־הימים.

היו, שמַע נא רבי! אֶפשר שנסַע לחאשציוואטה?

טוב ויפה. כמה, למשל, יעלה שכר נסיעה?

לשׂכר הנסיעה שאל, ואם יביאֵהו הערל אֶל ביתו לחַג הפסח — דבר זה לו עלה על דעתו כלָל לשאול. כי מַה שאלה יֵש כאן? דומה אפילו יצֵא אָדם ברגל אַחרי העָגלה ויפסע פסיעות קטנות, עקב בצד אגודל, כפוסע לאחוריו מתוך תפילת שמונה־עָשׁרה, אַך הוא יגיע אֶל ביתו לעֶרב יום טוב מקץ שבוע ימים!

ואולם שיצא פישל מן העיר, מיד הרהר חרטה ולבו חיה נוקפו, אַף־על־פי שעֶגלת הערל מרוּוחָה היית, והוא יושב בה יחידי, פושט רגליו להנאָתו, כדוכס לכל דבר. ראה פישל באיצטגנינוּת שלו, כי פסיעה אִטית זו, שסוסו של הערל פוסע ומזיז עצמו בכבדות, לא ירחיקו מרחָק רב, לפי שכל אותו היום היו נוסעים ונוסעים ונראִים כעומדים במקום אֶחָד. וכל אשר הציק פישל לערל והתאַמץ להוציא מפיו מילים, אם רב עוד הדרךְ לפניהם, כן הקשה זה אֶת ערפו והחריש ולא ענהוּ דבר, זולת: “אַ כּטאָ יאַהאָ זנַא?”, כלומַר, מי יודע? ורק בשעה מאוחרת, בהיות העֶרב השיגַם יענקיל שקץ ובא מאַחריהם בקול שאון ורעש, בחריקה ושריקה ובקישקוש מסילות ושלשלאות של ברזל, הוא ואַרבעת סוסיו האַבירים, הקלים מנשרים, וכילָתו הגדולה והרחָבה, המלאָה נוסעים מפה אֶל פה, מלפניה ומאַחריה. ראה יענקיל שקץ אֶת המלמד יושב בעגלת הערל, מיד הניף מַגלָבוֹ, הצליף בו אַחַת ושתים באַוויר, נזף בשניהם, בבעל־העגָלה וברוכבו, שפךְ בוּז עליהם ועל סוסם העלוב, וכשעבר מהם והרחיק מעט, נפנה לאחריו ורמז במַגלָבוֹ להערל על אֶחָד מאופני עַגלתו:

הוי, בן־אָדם, הביטה וראֵה! הרי זה אופן שלךָ מסתובב!

טפרררררו! — קרא הערל ועצר אֶת סוסו, ירד מעל העגָלה עם המלמד ועמד להתבונן אֶל האופנים, לבדוק בסדנים, נשתטח וזחל מתחת לעגָלה, פישפש שם ולא מצא כלום. כשהבין הערל, כי צחוק

עשׂה לו יענקיל, שלח אֶת ידו אֶל תוךְ בית־צוָארו להתגרד במַפרקתו והתחיל לקלל אֶת יענקיל ואת כל אֶחָיו היהודים קלָלות נמרצּות כל כךְ, שאוזן פישל לא שמעה כמותן מעולָם, קולו של הערל הלךְ וחָזק וחמתו בערה בו יותר ויותר:

הלוַואי שלא תראֶה בטוב כל ימיךָ! שלא תאריךְ ימים על האָרץ! שלא תגיע למקומךָ! שתהא לךָ השנה הזאת לך לקלָלָה ולא לברכה! שתכלה ותאבד! אַתה! ובהמתךָ! ואִשתךָ! ובתךָ! ודודותיךָ! וקרוביךָ! וכל אַחיךָ היהודים, כופרי אלוהים הארורים!!!

עברה שעה ארוכה עד שעלה הערל וישב בעָגלָתו, ועדיין לא נתקררה דעתו ולא חָדל לשפוךְ אֶת חמתו על יענקיל בעל־העָגלה ועל כל היהודים יחד, עד שבאו שניהם, הוא והמלמד, בעֶזרת השם יִתברךְ אֶל הכפרים ונטוּ שם ללינַת־לַילָה.

למחר השכים פישל עם עלות השחר, עמד להתפלל. קרא פרק ב“חוק ליִשׂראֵל”, סעד לבו בכעךְ והיה מוכן ומזומן לדרךְ. אֶלָא שחווידור, הוא בעל־העגָלה שלו, לא היה מוכן עדיִין: הלָה נִכנַס לישיבה עם אֶחָד מרעיו והתמַהמַה עד בוש, היטיב אֶת לבו ושתה לשכרה, עד שנרדם במקומו וישן כל אותו היום ומַחצית הלילה, ורק אַחַר־כךְ יצאו לדרךְ.

הכיצד? ‏‏‏‏– הטיף לו פישל מוסר, לאַחַר שכבר ישבו בעגָלה. – הכיצד, חווידור, יִכנס הרוּחַ באִמא שלךָ, היִתכן? הלא שׁכוּר שׂכרתיךָ בפירוש ליום טוב! האֵין אלוהים בליבךָ? או יושר אָיִן?…

דברי־כיבושים אֵלו וכיוצא באֵלו השמיע פישל, ולא חָדל מהוכיחו ומהטיף לו מוסרו, חציו מדבר גויִית וחיצו בלשון־הקודש ומשׂבר לו אֶת האוזן בתנועות ידיים ועקימַת פה וחוטם. וחווידור אָמנם הבין, עד היכן הדברים מַגיעים, ואַף־על־פִי כן לא ענהוּ דבר וחצי דבר. נראָה, כי בלבו הודה על עוונו הכיר, כי צדק פישל הפעם, ולכן ישב והקשיב למוסרו והחריש, כתינוק שסרח. וכךְ היו מַרתיעים ונוסעים, עד שהגיעו ביום הרביעי סמוךְ לפיטשאנה ופגעו שם ביענקיל שקץ, שכבר חָזר מחאשציוואטה בקול שאון ורעש, בחריקה ובשריקה, כדרכו, ובישׂר אֶת פישל ואֶת בעל־העגלה שלו בשורה טובה:

מוטב שתתהפכו ותשובו לבאלטה: הבוג ניתק ממקומו!

לבו של פישל המלמד אַף ניתק הוא ממקומו, כששמע בשׂורה זו. וחווידור, שסבור היה כי יענקיל משטה בו גם הפעם, התחיל שוב לקללו קלָלות נמרצות ושפךְ את כל כעסו ומרי־שׂיחו על ראשו של יהודי זה ועל ידיו ועל רגליו. ולא פסַק פיו מקלָלָה עד שהגיעו ביום חמישי בשבת אֶל נהר הבוג. כשבאו אֶל נהר הבוג, סרוּ אֶל בית פרוקוף באראניוּק בעל־המַעברה לשאול אֶת פיו, אֵימתי יפליג במַעברה. בין כה וָכה התרחש ובא ערב. חווידור ופרוקוף ישבו לשתות, ופישל המלמד עמד להתפלל תפילת מנחה.

השמש פנתה לשקוע ושפכה אֶת קרניה האדומות על ההרים הרמים אשר משני עֶברי הנהר, שמקצתם עדיִין מכוסים שלג ומקצתם כבר התחילו מוריקים, וכולָם חרושים שלוליות דקות, המשתלשלות ויורדות מלמַעלָה למַטה, נופלות ומשתפכות בהמיה אֶל הנהר, פוגשות שם על דרכן קילוחי־מַיִם, הנוזלים ושוטפים מתוךְ קרעֵי הקרח הזע. אותה שעה נראתה חַאשציוואטה כולָה מסודרת ומונַחַת על־גבי טבלה, היא ובתיה הקטנים וראש בית־יִראָתה הרם שנשקף מרחוק, מתוךְ שקיעת החַמה כנר דולק. עמד פישל לתפילת שמונה־עֶשׂרה, הסתיר עֵיניו בכפו והתאַמץ לגָרש מלבו אֶת המַחשבות הזרות, שטרדוּהוּ ובילבלו תפילתו ושימשו לפניו בעירבוביה: בת־שבע אִשתו עם מטפחת־המשי החדשה, אֶפרים בנו עם גמרא, רייזל בתו עם מַחלפות־ראשה, בית־המרָחץ המַהביל עם האִצטבה העֶליונה, ומַצות חַמות עם דגים טובים מפולפלים, ומרור חָריף, שריחו עולה באַף, עם חמיצה של פסח ושאָר מַאכלים טובים, שיֵצר לב האָדם לָהוט אַחריהם. וכל אשר התאַמץ פישל לגָרש אֶת המַחשבות הזרות האֵלה ולהסיח דעתו מהן, כן התרגשו ובאו בהמון וטרדו אֶת מוחו, כזבובי־קיץ הלָלו, ולא הניח לו לכוון אֶת לבו בתפילתו.

גָמַר פישל להתפלל שמונה־עֶשׂרה וירק ב“עלינו” חָזר ובא אֵצל פרוקוף ונכנַס עמו בשׂיחָה על המַעברה ועל עֶרב יום טוב, חציו מדבר אֵלָיו גויִית וחציו מבאֵר בלשון־הקודש, משׂבר לו אֶת האוזן בתנועות ידיים, מלמדו פרק בהלכות הפסח, מה עֶרכו של חַג זה ליִשׂראֵל ומַה טיבו שֶל עֶרב יום טוב שחָל להיות בשבת, ומסַיֵים אֶת דבריו בלָשון בקשה ותחנונים, כי אִם חַס ושלום, לא יעבור אֶת הבוּג עד מחר, אַחריתו עדי־אובד, כי מלבד שאִשתו וילָדיו יושבים שם בביתו ומחַכים לו בכליון־עֵינַיִם (לדברים אֵלו מוציא פישל מלבו אנחה עמוקה, השוברת גופו‎), צריךְ יהיה, חס ושלום, לצום שמונה ימים רצופים, להזיר עצמו מן האכילה ומן השתיה, וסופו שיגוע פה ברעב, ואנה הוא בא? (כאן נפנה פישל לצדדים, שלא יראה פרוקוף את הדמעות, אשר עלו בעיניו).

פרוקוף באראניוק הבין, כי מצבו של פישל העלוב ברע, ולכן נתכוון לשדלו בדברים טובים והשיב לו, כי אמנם יודע הוא גם יודע,שמחר חג להם ולא עוד, אלא שיודע הוא גם את שם החג זה. וגם יודע הוא, כי בחג זה נוהגים היהודים לשתות יין ויי“ש חריף. וגם יודע הוא, כי עוד חג אחד יש ליהודים, שבו שותים יי”ש, ושם החג ההוא “אָזני־המן”. ושוב יודע הוא, כי יש חג שלישי, שבו היהודים חייבים לשתות לשכרה, אלא שכבר שכח את שמו של אותו חג…

טוב ויפה! – נכנס פישל לתוך והפסיקו בקול בוכים. – אבל מה אעשה ליום־חגנו? שמא מחר, חלילה, אל תפתח פה לשטן, לא יעלה ולא יבוא?…

על הדברים האלה לא ענהו פרוקוף כלום, ורק עמד ורמז לו בידו על הנהר, כאדם האומר: “שא עיניך וראה את כל המתרחש שם!”

ופישל נשא עיניו אל הנהר וראה שם את אשר לא ראו עיניו מעולם, ושמע שם ראה את אשר לא שמעו אָזניו מעולם. לפי שיֵש רגלים לדבר, כי פישל המלמד כמעט לא ראה מימיו את עולָמו של הקדוש־ברוךְ־הוא בחוץ כמות שהוא, ואִם ראָהוּ לפעמים, לא ראה אותו אֶלָא בהיסח־הדעת, בדרךְ־הילוּכו, כשהיה נחפז ורץ מן החדר לבית־המדרש ומבית־המדרש שוב לחדר. מי־התכלת של נהר בוּג היפה, השוטפים בין שני הרים רמים ונישאים, המיית השלוליות, המשתלשלות ויורדות במדרון מלמַעלָה למַטה, שאון קרעֵי־הקרח, הזעים ומהלכים על־פני המים, נוגה החַמה השוקעת, הבועֶרת באֵש, ראש בית־היִראָה, הדולק כולו מרחק, ריח אַוירו של עֶרב פסח הרענן והמחַיֶה נפשות, ועל כולָם – הקרבה היתרה בינו ובין בני־ביתו, שנַפשו נכספת וכלה אליהם ואֵינה יכולה להשׂיגם, – כל הדברים הלָלו יחד כאִילו נסכוּ רוחַ חדשה על פישל, נטלוּהוּ ונשׂאוהו כעל כנפי נשרים והביאוהו לעולָם אַחר, עולָם שכולו טוב, ונדמה לו באותה שעה, כי כפשׂע בינו ובין חאשטציוואטה, ומַעבר הבוּג קל מאוד, כּאַיִן וכאֶפס הוא, ובלבד שיעשׂה הקדוש־ברוךְ־הוא נס ויצליח אֶת דרכו!

מַחשבות אֵלו וכיוצא התרוצצו במוחו של פישל, בעומדו יחידי על שׁפת הנהר, שימשו לפניו בעירבוביה והסיחו אֶת דעתו מכל העולָם כולו, עד כי לא ראה ולא הרגיש, כי כבר החשיךְ היום ועלָטה באה, והשמַיִם נזרעו כוכבים, ורוחַ קלה התגנבה וחָדרה אֶל תחת קפוטתו, ומשם נגעה בטליתו הקטנה, – ופישל המלמד עדיִין עומד ומהרהר, מפנה לבו לחלומות ודמיונות, מתעמק בעניינים רמים ונשׂגָבים, שלא עלו מימיו על דעתו: בכבשונו של עולָם, בסוד הליכות שמים וכל צבאם, בהדר וטבע וגאונו, בבורא שמַיִם ואָרץ, וכל כיוצא באֵלו.

ליל־נדודים עבר על פישל המלמד בביתו הקטן של פרוקוף בעל־המַעברה – לילה כזה אַל יִשָנה עוד! והנה חָלף הלילה ובא הבוקר והציצה החַמה בפנים מאִירות ושׂוחקות. יום נאֶה ונפלא הגיע, יום בהיר בשחָקים, מַשפיע חום נעים ורךְ, מַפשיר אֶת שיירי השלג ובוללָם יחד ועושׂה אותם כמין דייסה, והדייסה מתמַגמגת והולכת עד שהיא נַעשׂית קילוחי־מַיִם, והמַיִם זורמים ושוטפים מכל אַפסים, הולכים ומשתפכים כּולָם אל תוך מי הבוג. והבוּג בהיר כולו, רם ומשופע, ועֵינו כעֵין התכלת הטהורה, ורק לפעמים עדיִין נראִים עליו קרעֵי־ הקרח הגדולים והעצומים, שמַראֵיהם מראֵה חַיות גדולות ונוראות, מיני פילים לבנים, הרודפים ודולקים זה אַחַר זה, אָצים ורצים, דחופים ומבוהלים, כנחפזים מאוד לדרכם. פישל המלמד התפלל תפילת שחרית, סעד אֶת לבו ביֶתר החָמץ, שנשתייר לו בשׂק טליתו, ויצא אֶל הנהר לראות ולָדעת, אֵימתי יפליגו במַעברה. ומַה נבהל ונשתומם, כששמע מפי פרוקוף, כי לא יוכלו להפליג במַעברה עד יום הראשון הבא! פישל נזדעזע כולו, תפס אֶת ראשו בשתי ידיו, ניענַע כל אֶברי גופו, גָער בפרוקוף, חירף וגידף אותו, חציו מדבר אֵלָיו גויִית וחציו בלשון־הקודש, משׂבר לו אֶת האוזן בתנועות ידיים: הכיצד? הלא אֶתמול נתן תקווה בלבו להעבירו אֶת הבוּג במַעברה! על זה השיב לו פרוקוף במנוחת־נפש יתירה, כי מעולם לא נתן תקווה בליבו להעבירו במַעברה; הבטח הבטיח אותו להעבירו, ואָמנם, לכשירצה, יכול הוא להעבירו אֶת הנהר לא במַעברה, אֶלָה בעריבה, כלומַר, בסירת־דוּגָה קטנה, ובשׂכר זה ישלם לו פישל לא פחות ממַחצית הקרבון.

לו תהי סירת־דוּגָה, לו תהי עריבה,ובלבד שלא אָחוג חָלילה אֶת חַגי בחוץ!

כךְ אָמַר לו פישל והיה מוכן ומזומן באותו רגע לשלם לו אפילו שני קרבונים, או לקפוץ אֶל תוךְ הנהר ולעברו בשׂחייה, למסור אֶת נַפשו על קדושת החָג. ומיד עמד להבהיל את פרקוף ולָאוץ בו, כי ימַהר ויִקח אֶת העריבה או אֶת סירת־הדוּגָה שלו ויעבירהו לעֵבר הנהר השני, לחאשׂציוואטה, למקום שמחַכים לו שם בכיליון־עֵינַיִם בת־שבע אִשתו ואֶפרים בנו ורייזיל בתו. אֶפשר שהם עומדים כולָם מעֵבר הנהר, שם על ראש ההר, ורואִים אותו בעֵיניהם, ורומזים אֵלָיו בידיהם, וקוראִים אֵלָיו בפיהם, אֶלָא שהוא אֵינו רואֶה אֶת פניהם ואֵינו שומע אֶת קולָם, לפי שהנהר גָדול עתה ורחב, רחב מאד, אשר לא היה כן מעולם.

השמש כבר עמדה באֶמצע השמַיִם העמוקים. הבהירים והכחולים, בשעה שפרוקוף ציוָה אֶת פישל לקפוץ אֶל תוךְ העריבה. וכששמע פישל אֶת הדברים האֵלה, מיד רפו ידיו וכשלו רגליו, ולא ידע אֶת המַעשׂה אשר יעשׂה. מימיו לא עבר בעריבה על־פני המים. מימיו לא הפליג בסירה על־פני הנהר. ונדמה לו, כי כאשר אַךְ יציג אֶת כף־רגלו בעריבה, מיד תתהפךְ על פיה ותורידהו מצולות!

קפוץ אל תוך הערבה, ונפליג! – אמר לו פרוקוף שנית ובמחי משוט אחד קרב בסירה אל שפת הנהר ונטל מידי פישל את תרמילו.

עמד פישל המלמד והפשיל אֶת כנפות קפוטתו למַעלה והתחיל חוזר במקום אֶחַד, חוזר ונמלךְ בדעתו, אִם יִקפוץ או לא יִקפוץ? מצד אֶחַד – עֶרב פסח שחָל להיות בשבת־הגָדול, בת־שבע אִשתו, אֶפרים בנו, רייזיל בתו, בית־המרחָץ, סידור פסח, כיסא־המלכות… ומצד שני – סַכנת־נפשות, מַלאַךְ־המוות, “המאַבד עצמו לדָעת”… כי אִם חַס ושלום, תנוע הערבה רק רגע אֶחָד, הלא אָבד פישל, עבר ובטל מן העולָם!… וכךְ היה חוזר במקום אֶחַד וכנפות קפוטתו המופשלות בידיו, עד שכעס עליו פרוקוף, גָער בו בנזיפה ואָמר לו, כי ירוק יִירק בפניו ויעבור לבדו לחאשציוואטה. שמע פישל אֶת שם “חאש־צי־ווא־טה” יוצא מפורש יוצא מפי פרוקוף, נזכר בבני־ביתו אהובי נַפשו, עמד והתחַזק בכל כוחותיו, קפץ ונפל לתוךְ הערבה. נאמר כאן “נפל”, מפני שתכף לכניסתו נעה הסירה לצד אֶחַד; כסבור היה, שנופל הוא, ונרתע לאחוריו; כיוָן שנרתע לאחוריו, מיד נפל על פניו ונשתטח מלוא־קומתו על הקרקע. וכךְ עברו עליו רגָעים אָחדים, עד ששבה רוחו אֵלָיו, ופניו לבנים כפני מת, וידיו ורגליו רועדות, ולבו נוקפו בחָזקה: טיק־טיק־טק! טיק־טיק־טק!

כאָדם היושב על כסאו בתוךְ ביתו, שוקט ושלֵו ובטוח, כךְ ישב פרוקוף בתוך העריבה, מניף משוטו לצד אֶחָד, חוזר ומניפו לצד שני – והעריבה מַחליקה והולכת על־פני המַיִם, והמַיִם מַבהיקים כאַספקלָריה מאִירה, וראשו של פישל סובב עליו כגלגל, ולבו סחַרחָר, והישיבה קשה לו מאוד. כלום יושב הוא? דומה, שאֵינו יושב, אֶלָא תלוי, תלוי ועומד באַווִיר. כמעט יזוז רגע שלא כשורה, כמעט יֵרתע רגע ויִתנודד לצד אֶחַד – מיד יוטל אֶל המַיִם, ופישל אֵיננו!… ומתוךְ מַחשבה זו עולה על לבו אותו פסוק משירת־הים: “צללו כעופרת במַיִם אַדירים”, – ושׂער ראשו סומר מפחד, וכל בשׂרו נַעשׂה חידודים. וכי קלה בעֵניכם מיתה משונה זו? הן גם לקבר־יִשׂראֵל לא יבוא! והוא מתפלל בלבו ונודר נדר… מַה יִדור? שמא צדקה? אֵין לו במה לשלם: הלא מסכן הוא, עני ואֶביון! לפיכךְ הוא נודר נדר בלבבו, כי אִם יִהיֶה אלוהים עמו ויביאֵהו בשלום לביתו, יֵשב כל הלילות ויעסוק בתורה, ויעבור במשךְ השנה על כל הש"ס כולו, אִם יִרצה השם.

חָשקה נַפשו של פישל לָדעת, אִם רחוקה עוד הדרךְ לפניהם עד החוף. ואולָם לצערו ולהוָתו ישב בסירה ישיבה הפוכה: פניו כלפי פרוקוף ואחוריו לחאשציוואטה. לשאול אֶת פי פרוקוף ירא הוא. חושש הוא להוציא הגה מפיו, שמא יכשילהו קולו. נדמה לו, שאִם אַךְ יִפתח אֶת פיו וישמיע קול, מיד תתנודד הסירה, וכיוָן שתתנודד הסירה, אֵין פישל עוד! אַךְ הנה פתח פרוקוף עצמו אֶת פיו והתחיל מדבר. מלמד הוא אֶת פישל פרק בהלכות הפלָגת הסירה. קשה, הוא אומר, הפלָגַת סירה במַיִם בזמן הפשרת הקרח! בשעה זו, הוא אומר, הסַכנה מצויה ביותר, ולפיכךְ, הוא אומר, אַל יֵצא אָדם על המים בדרךְ ישרה ואַל יהי אָץ להפליג. חַייב אָדם, הוא אומר, להיות זהיר ומתון ביותר, להתחַכם הרבה ולילךְ בעקיפים, סחור־סחור, מַפליג קצת וחוזר לאחוריו, מַפליג קצת וחוזר לאחוריו…

הנה גוש קרח מתרגש ובא עלינו!

כךְ אומר פרוקוף ומַטה אֶת הסירה אחורנית ומפנה דרךְ לגולם־קרח גָדול ועצום, השט ועבר על פניהם מתוךְ המולה משונה מאוד, שאוזן פישל לא מעה כמותה מעולָם. ופישל רואֶה עכשיו עין בעין, עד היכן מַגיעה הסַכנה בנסיעה משונה זו! והוא מהרהר חרטה בלבו על המַעשׂה אשר עשׂה. אֶת כל אשר לו היה נותן עתה, ובלבד שיבוא במהרה אֶל החוף, או שיחזור לאחוריו.

אָה! הרואֶה אָתה? – אומר לו פרוקוף ורומז לו בידו לפניו.

פישל מרים אֶת עֵיניו בחשאי, מתיירא לָזוז ממקומו, מַביט וחוזר ומַביט, ואֵינו רואֶה כלום. רואֶה הוא לפניו רק מַיִם בלבד, מַיִם רבים, מַיִם שאֵין לָהם סוף.

הרי זה קרע גָדול של קרח, ההולךְ ובא עלינו. צריךְ להזדרז ולעבור במהרה, כי לחזור לאחורינו לא נַספיק עוד.

כךְ אומר פרוקוף ושוקד על מלאכתו בשתי ידיו, מניף משוטו על ימין ועל שׂמֹאל, והסירה מַחליקה והולכת, שטה על־פני המים כדג, ופישל מַרגיש אותה שעה, כי צינה עוברת בכל אֶברי גופו. רוצה הוא לשאול דבר, אֶלָא שהוא מתיירא להעמיד אֶת חַייו בסכנה. ואולָם הנה פרוקוף עצמו מדבר:

אִם לא נכוון אֶת הרגע ולא נקדם אֶת הקרח בעוד זמן, רעה נגד פנינו.

כאן לא יכול פיל להתאַפק ושאל בחרדה:

דהיינו? מַה מַשמע רעה נגד פנינו?

מַשמע, שאָבדנו, – אומר פרוקוף.

אָבדנו?

אָבדנו!

דהיינו? מַה מַשמע אָבדנו? – חוזר פישל ושואלו.

מַשמע, שיִפגע בנו.

יִפגע?

יִפגע!

ופישל אֵינו מבין עדיִין כל־צרכו אֶת פירוש המילים האֵלה ואֵינו יכול לעמוד על פשוטן, אֶלָא שיודע הוא ומַרגיש, כי סַכנה קרובה, כי מַעבר־בוּג זה יֶש בו משום " מַעבר־יבוק "… וזיעה קרה מכסה אֶת כל בשׂרו, ושוב עולה על לבו אותו פסוק משירת־הים: “צללו כעופרת במַיִם אַדירים”…

וכדי להניח אֶת דעתו של פישל, מסַפר לו פרוקוף מַעשׂה יפה ונעים, מאורע שאֵירע לו בשנה שעברה, בתקופה זו מַמש, כשנפתח הבוּג והמַעברה לא הפליגה עדיִין בנהר. נזדמן לו הימים ההם ברנש אֶחָד, פקיד מפקידי מכס־היין אשר בעיר אוּמַאן, אָדם מהוּגָן ביותר, שהבטיח לשלם לו קרבון שלם. יצאו בסירה ונפגעו פגיעה רעה בשני הרי־קרח גדולים ונוראִים. ביקש לפנות על ימין – ונכנַס לבין שני ההרים. ביקש להבקיע ולָצאת מתוכם – נתקלה הסירה הסירה בקרח ונהפכה על פיה ושניהם נפלו אֶל המים. נַעשׂה לו נס וצף על־פני הנהר וניצל, והפקיד מאוּמַאן שקע וטבע, ויחד עמו ירד לטמיון גם הקרבון.

פראָפאַוו קאַרבאָוואַנעָץ! כלומַר אָבד הקרבון! – כךְ סיֵים פרוקוף אֶת סיפורו היפה מתוךְ אנחה, ופישל חָרד כולו ובשׂרו סמר מפחד ולשונו דבקה לְחִכּוֹ, ולא יכול לדבר דבר ולהשמיע קול ולהוציא הגה מפיו.

בעֶצם הנסיעה, כשהגיעו עד אֶמצע הנהר, נתעכב פרוקוף מתוךְ יִשוב־הדעת, יושב ומַביט אֶל המים. אַחַר־כךְ הניח אֶת המשוט, הוציא בקבוק מתוךְ כיסו העמוק, הפךְ אֶת הבקבוק לתוךְ פיו וגָמַע ממנו שתים ושלוש גמיעות בזו אַחַר זו, חָזר ופקק אותו, שילשלו לתוךְ כיסו וקינַח לגימתו בפת־קיבר, ופנה אֶל פישל והתנַצל לפניו, כי שתיה זו חובה היא לו: חַייב הוא לגמוע פעם ושתים מקן המַר־המַר הזה, שאִם לא כן, תהיֶה הרגָשתו רעה על־פני המים. ומיד מחה אֶת שׂפתיו, נטל אֶת המשוט בידו, הציץ שוב על המַיִם ואָמר:

ועתה הבה נברח!

לאָן יִברחו? מפני מי יִברחו?… דבר זה לא ידע פישל והתיירא לשאול. ורק הרגיש בלבו, כי יֶש כאן משום קרבת מַלאַךְ־המוות, לפני שפרוקוף עמד על ברכיו

וקרב אֶל המלָאכה בכל תוקף, התחיל חותר במשוטו על ימין ועל שׂמֹאל, ובשעת מַעשׂה פנה אֶל פישל, רמז לו בידו על קרקע הסירה ואָמר לו:

רבי! שכב למטה!

ופישל הבין מיד, כי גזֵרה נגזרה עליו להשתטח, ולא סירב. ראה פישל מרחוק חַשרת־קרח איומה מתרגשת ובאה עליהם, ועצם אֶת עֵיניו, נפל אַפיִם ונשתטח על קרקע הסירה והתחיל רועֵד כולו, ככבשׂה נפחדת, צועֵק מנַהמת־לבו בלחש “שמע יִשׂראֵל”, קורא וידוי הקצר, מהרהר בקבר־יִשׂראֵל ורואֶה אֶת עצמו כאִילו כבר ירד ושקע תהומות, ודג אֶחָד גָדול רץ ובא אֵלָיו ובולע אותו אֶל קרבו, כמו שבלע אֶת יונה הנביא בשעתו, בברחו תרשישה. והוא נזכר בתפילתו של יונה הנבִיא, שהתפלל ממעֵי הדגה,והוא קורא תפילה זו בניגון ובלחש, בוכה תמרורים ומוריד דמעות: “אפפוני מַיִם עד־נפש, תהום יסובבני”…

כךְ מזמר פישל המלמד בלחש, בוכה ומתמוגג בדמעות, מַעלה על דעתו אֶת בת־שבע אִשתו, אַלמנה עוטיה ושוממה, ואֶת בניו היתומים העלובים, וגדולים

רחמיו עליהם ולבו לבו לָהם. ופרוקוף אַף הוא עומד ושוקד על מלאכתו, חותר על ימין ועל שׂמֹאל, ומזמר בשעת מַעשׂה מין זמר משונה בלשונו הגויִית:

אִי לָכֶם, עוֹרְבִים!

אִי, שְׁחוֹרי־כְנָפָיִם!

שְׁחוֹ־רֵי־כְנָ־פָ־יִם!….

ופרוקוף רואֶה אֶת עצמו על המַיִם כאִילו הוא על היבשה ועושה פה כאָדם העושׂה בתוךְ ביתו. ותפילת “אפפוני” של פישל נבלעת בפזמון “העורבים” של פרוקוף, ואֶנקת “יסובבני” של פישל מתמַזגת בשירת “שחורי־הכנפיִם” של פרוקוף, ומעל־פני המַיִם נישׂא מין זמר משונה של שני קולות מנַצחים זה אֶת זה, מין דוּאֶט נפלא, שמיום בריאת הבוּג לא שמעה אוזן אָדם כמותו.

“לָמה מפחד כל־כךְ יהודי זה מפני המוות? – מהרהר פרוקוף באראניוּק בפני עצמו לאַחר שעבר בשלום על־פני גוש־הקרח הגָדול והוציא שוב אֶת הבקבוק מתוךְ כיסו העמוק, גָמָע ממנו שתים ושלוש גמיעות וקינַח לגימתו בפת־קיבר. – דומה, יהודי קטן כמותו, דל וצנום ולבוש־קרעים, לא תואַר לו ולא הדר, כמוהו כאַיִן, ואַף־על־פי־כן ירא הוא אֶת המוות יִראָה גדולה ומפרכס בכל אבריו!”…

ופרוקוף עומד ודוחף אֶת פישל בקצה מַגָפו בצדו, ופישל נרתע ומזדעזע כולו. פרוקוף נותן את קולו בצחוק, אַךְ פישל אֵינו שומע. פישל עוסק בתפילה, פישל אומר וידוי, קורא קדיש אַחרי נשמתו, מפשפש במַעשׂיו ומהרהר בקבר־יִשׂראֵל.

קום, רב שוטה! כבר הגענו! כבר באנו לחַאשציוואטה!

כךְ אומר פרוקוף באראניוּק לפישל המלמד, אוחז בו ומזעזע אותו, כמעירו משנתו. ופישל מתנַער, מרים ראשו בחשאי, לאַט־לאַט, מציץ ומתבונן על סביבותיו בעֵיניו האדומות, הדומעות:

חַאש־צי־ווא־טה???…

חַשציוואטה! תן, רבי, מַחצית הקרבון!

ופישל זוחל ויוצא מתוךְ העריבה ורואֶה בעֵיניו, כי אָמנם בעירו הוא, בעיר־מולדתו, ואֵין הוא יודע אֶת המַעשׂה אשר עליו לעשׂות עתה: האִם ימַהר וירוץ לביתו? אִם יֵצא במחול? או יקדים ויִתן שבח והודיה לפני הקדוש־ברוךְ־הוא, שהצילו מסַכנה גדולה? והוא מסַלק להערל אֶת מַחצית השקל, חוטף ונוטל אֶת תרמילו ופונה לָרוץ הביתה, אֶלָא מיד הוא מתעכב ועומד רגע במקומו, הופךְ פניו אֶל בעל־המַעברה ואומר לו בלָשון שחציה גויִית וחציה לשון־הקודש:

שמַע־נא, פרוקופי מַחמד־נַפשי! אַתה בוא מחר, אִם יִרצה השם, אֶל פישל המלמד לשתות כוס יי"ש של פסח ולאכול דגים של יום טוב. השומע אָתה? למַען השם!

אֶלָא מה? כלום שוטה אני כל־כךְ? – משיב לו פרוקוף באראניוּק ולוקק שׂפתיו מתוךְ הנאה מוקדמת לזכר היי“ש של פסח והדגים הממולָאִים, שיִטעם מחר. – יי”ש של פסח? דגים של יהודים? טוב, רבי, טוב!

כשבא פישל המלמד לביתו, יצאה לקראתו בת־שבע אִשתו, כולָה אדומה כאֵש, הורידה אֶת מטפחתה על מצחה ושאלה אותו דרךְ־אַגב, בלי להביט אֶל פניו: “מַה שלומךָ?” אָמַר לָה: “ואַת מַה שלומךְ?” אָמרה לו: “מַדוע אֵיחַרת לָבוא כל־כךְ?” אָמַר לָה: “חַייב אני לברךְ הגומל! נס מן השמים!”… ויותר לא הגיד לָה דבר ולא רצה לסַפר כלום על נסיעתו הנפלָאָה. לא היה לו פנאי לכךְ. ולא עוד, אֶלָא שלא היה סיפק בידו גם לבחון אֶת אֶפרים בנו בתלמודו ולמסור לרייזיל אֶת מַתנתו ולב־שבע אֶת מטפחת־המשי. אֶת כל זה דחה לאַחַר זמן. בקש פישל שלא להחמיץ אֶֶת השעה ולָבוא לבית־המרחָץ בעוד יום, ובקושי רב עלה הדבר בידו. ואַף כשחָזר מבית־המרחָץ, לא סיפר לבני־ביתו כלום, אֶלָא דחה אֶת דבריו להבא, לאַחַר הסדר. ורק אָמַר מדי פעם בפעם: “נס מן השמים… חַייב אני לברךְ ברכת הגומל… הקדוש־ברוךְ־הוא נוהג בחַסדו כל אָדם… יִתברךְ ויִשתבח שמו”…

ותיכף קרא לאֶפרים ומיהר והלךְ עמו לבית־הכנסת.

– הסוּ! – פתח ואָמַר יהודי אֶחָד, בעל עֵינַיִם עגולות כּעֵיני הפר, אשר ישב כל העֵת בקרן־זוית ליד החַלון ועישן סיגַריות והִטה אוזן לשמוע סיפורי־מַעשׂיות על גנבות וגזֵלות וּמַעשׂי־חָמס. – הניחו לִי ואסַפר אני לָכם סיפור יפה, אַף זה מַעשׂה בגנבה, שאֵרע במקומינו, ודווקא בבית־המדרש, ובעצם יום־הכיפורים! חַיֵיכם, כדאי לָכם להסכית ולשמוע.

עירנו כּתריאֵליבקה – אני עצמי מאַנשי כּתריאֵליבקה אָני – עיר קטנה ודלה היא, עיר שכּוּלָה עניִים, וגנבים אֵין אִתּנו. אֵין עוסקים אֶצלנו בגנבה, משום כמה טעמים: משום שאֵין ממי לגנוב, ומשום שאֵין מַה לגנוב. ומלבד זאת, הרי סתם יהודי אֵינו גנב. כלומַר: סתם יהודי אָמנם גנב הוא, אֶלָא שאֵינו נחשב על סוג אותם הגנבים, שפורצים באִישון־לילה דרךְ החַלון, או שבאים על בני־אָדם בסכין לשחטם. עסוק ועשׁוק, עקוף ועקוב, סַבב וסַבךְ וסַכסךְ אִיש אֶת רעֵהוּ בכל מיני קנוּניות ועסקים נפתלים, עד כדי הציג זה אֶת זה כלי ריק – מַה טוב וּמַה יפה; אבל לא שיִשלח היהודי אֶת ידו אֶל כיס חברו, כדי שיִתפס בכף ויִהיֶה מובל אַחַר־כךְ בראש כל חוצות בטלָאי צהוב על שכמו – עניין זה נאֶה לבן־נח, ולא לבן־יִשׂראֵל. ואַף־על־פי־כן שווּ־נא בנַפשכם, כי בכתריאֵליבקה עירנו קרה מקרה גנבה, ודווקא בבית־המדרש, ובעצם יום־הַכיפורים, ולא גנבה קטנה – אֶלף ושמונה מאות קרבונים בבת אַחַת!

וַיהי היום – בערב יום־הכיפורים, לעֵת תפילת המנחה, היה מַעשׂה – ולעירנו בא אורח, והוא אִיש יהודי מליטה, וּמַראֵהוּ כּמַראֵה סוכן או קבלן. כדרךְ העולָם, סר אותו היהודי לאַכסַניה, הניח שם אֶת צרורו וּפנה לָלכת אֶל בית־הכנסת ונזדמן לבית־המדרש הישן. כשנכנַס לבית־המדרש לעֵת המנחה, מצא שם אֶת הגבאים יושבים אֶל קערות הצדקה. "שלום עליכם”. – "עליכם שלום”. ”מאַיִן בא יהודי?” – ”ממדינַת ליטה”. ”מה שמכם?” – ”מַה לָכם ולשמי?” ”הלא לבית־התפילה באת?” – ”אֶלָא לאָן אֵלךְ עתה?” ”אִם כן, הלא רצונךָ להתפלל אִתנו?” – ”אֶלָא מה אֶעשׂה עתה?”, ”אִם כן, הלא תתן לָנו לתוךְ הקערה?” – ”אֶלָא מה, כלום חינם אֶתפלל?”

בקיצור, אורחנו הוציא מכיסו שלושה קרבונים והניחָם לתוךְ קערת בית־המדרש, ונוסף על כךְ – שקל־כסף לתוךְ קערת החַזן, שקל להרב, שקל לתלמוד־תורה ומַחצית השקל לקערת הצדקה הכוללת, מלמד מַה שפיזר להעניים, הצובאִים על פתח הבית – מִספרם אֶצלנו, בלא עַין־הרע, רב כל־כךְ, שאִם יאׂמַר אָדם להתמַכר אליהם ולפתוח אֶת ידו לכולָם, לא יספיקו לו אוצרות רוטשילד.

כיוָן שראו באֵי בית־המדרש טיבו של אורח זה, נזדרזו ופינו לו מקום מכובד בראש כותל־המזרח. תׂאמרו: מאַיִן נמצא לו מקום פנוי, אַחרי שכל המקומות בכותל־המזרח מקומות נושבים הם? הלא עֵיניכם הרואות!… וכי מאַיִן יִמצא מקום במשתה של שׂמחה, בחתונה או בברית־מילה, כשהכל מסובים לשולחָן, יושבים צפופים ומַמתינים לסעודה, ופתאום יקום שאון בבית – הגביר בא! ומיד הכל מַרתיעים ומזיזים זה אֶת זה, דוחקים ומצמצמים עצמם כל־כךְ, עד שיִתפנה מקום מרווָח לא לגביר אֶחָד, אֶלָא לשנַיִם? להודיעכם, שהדחַק יפה ליהודים: אִם אֵין אחרים דוחקים אותם מבחוץ, הרי הם דוחקים אֶת עצמם מבפנים…

בקיצור, אורחנו בא לָשבת בראש כותל־המזרח וביקש מאֵת שמש בית‏‏־המדרש עמוד להתפלל עליו. כשהגיע זמַן כל־נדרי, הרכין האורח אֶת ראשו אֶל עמודו, התעטף בטלית ובקיטל ועמד להתפלל. וכךְ היה עומד בתפילָתו כל הלילה וכל היום, עומד על רגליו במקום אֶחָד, לא נע ולא זע ולא ישב לָנוחַ אַף רגע, – ואֵין צורךְ לאמור, שלא שכב כל אותו הלילה, – ולא מש מן העמוד כחוט השׂערה, אֶלָא אִם הגיע זמַן שמונה־עֶשׂרה או זמַן כורעים. לָצום יום ולילה אֶחָד ולעמוד כל הזמן עמידה ממושכת, בלי לשבת אפילו פעם אַחַת – זה כוחו של ליטאי!… ורק כשתקעו תקיעה אַחרונה והגיע זמן תפילת מַעריב של חול, וחַיִים־חָנה המלמד (שתפילת מַעריב של מוצאֵי יום־כיפור מורשה היא לו מקדמונים) עמד לסַלסל בגרונו: ”המַערי־יִ־יִב ערבים!”, – נשמַע פתאום קול מַר צורח: ”הושענא! הושענא! הושענא!”… פנו כה וָכה לראות – והנה האורח נופל לאָרץ מתעלף. עמדו עליו לזרוק מַיִם אל פניו ולהשיב רוחו אֶל קרבו – והנה הוא מתעלף שוב. מַה פשר המַעשׂה? מַעשׂה יפה. אֶלף ושמונה מאות קרבונים היו צרוּרים לו, לאותו ליטאִי, בצרורו, והיה חושש, הוא אומר להניחָם באכסַניה – וכי קלים בעֵיניךָ אלף ושמונה מאות קרבונים?! ביד מי אֵפוא יפקיד מַטמון כזה בעיר נכריה? הרי לא יִשׂאֵהוּ אִתּו בכיסו לחַלל אֶת קדושת יום־הכיפורים! נמלךְ, הוא אומר, ותקע אֶת הכסף בחשאי לתוךְ תיבת עמודו למשמרת – המצאָה של ליטאִי! התבינו אֵפוא, מַדועַ לא זז כל היום כולו מן העמוד אַף רגע?… ואַף־על־פי־כן לא הועילָה לו חָכמתו. בשעת תפילת שמונה־עֶשׂרה או בשעת כורעים חָמַל עליו, כפי הנראֶה, אִיש חַנון ורחום ומשךְ ולָקח אֶת צרור הכסף ושׂם בכליו.

בקיצור, האורח שלָנו עומד ומַרתיע, בוכה ומַרעיש עולָם בזעקתו: מַה יעשׂה עתה ולאָן יִפנה באֵין הכסף אִתו? הכסף הזה, הוא אומר, לא כספו הוא, כי־אִם כסף־זרים, והוא עצמו אֵינו, הוא אומר, אֶלָא שומר שׂכיר, שליח מטעם בית־מסחר אדוניו, יהודי עני ומטופל בבנים, – הרי אֵין לו עכשיו תקנה, הוא אומר, אֶלָא להשליךְ אֶת עצמו לתוךְ הנהר, או לָקום פה, הוא אומר, ולתלות אֶת עצמו בבית־המדרש הזה לעֵיני כל העֵדה!…

שמעו אַנשי בית־המדרש כדברים האֵלה – ועמדו במקומם כולָם כנטוּעים, רוּחָם נבוכה, והדיבר אֵין בפיהם, ומגודל התמהון שכחו, כי עינו כל היום בצום נַפשם וכי צריכים הם למַהר אִיש לביתו לסעוד אֶת לבם. גדולה היתה חרפתנו בפני האורח, ושבעתיִם גדולה ממנה היתה הבושה בפני עצמנו: גנבה כזאת, אֶלף ושמונה מאות קרבונים! והיכן? בבית־המדרש, הוא בית־המדרש הכּתריאֵלי הישן! ואֵימתי? בעֶצם יום־הכיפורים! מַעשׂה נורא כזה לא נשמַע במַחננו מיום עמוד כּתריאֵליבקה על תלָה!

– שמש! סגור אֶת הדלת! – כךְ פקד הרב שלָנו. וזאת לָכם לָדעת, כי חמדה גנוזה יש לנו באוצרנו – הוא רב עדתנו, ר’ יוזפל שמו, יהודי כשר וישר, צדיק תמים בדורותיו, אַף כי אֵיננו מחודד ביותר, אבל כנגד זה מזגו מזג טוב, רךְ ונוחַ לבריות מאֵין כמוהו. כל כוחו של זה בתום דרכו וביושר פעלו. לפעמים הוא מַמציא לפי־תומו המצאות נפלָאות כל־כךְ, שלעולָם לא יעלו על דעת אחרים, ואפילו מאָה שנים יִחיו! לאַחַר שסגרו אֶת הדלת על מַסגר, פתח ר’ יוזפל ואָמַר אֶל כל הקהל, והוא עצמו פניו לבנים כסיד, ידיו רועדות ועֵיניו בוערות:

– שמעו־נא, רבותי, אַחינו בני יִשׂראֵל, רע המַעשׂה אשר לפנינו! הלא מיום שברא אלוהים את השמַיִם ואֶת האָרץ לא נשמַע כדבר הזה, כי יִמצא בכתריאֵליבקה עירנו אִיש חוטא ופושע, אשר לבו יסיתו לשלוח יד ברכוש זרים ולָקחת מאֵת יהודי עני, בעל אִשה ובנים, מַטמון כסף אשר כזה! ואֵימתי? ביום גָדול וקדוש, ביום דין, הוא יום צום הכיפורים, ואולי גם בזמַן תפילת נעילה, – הלא מַעשׂה נורא כזה לא נשמַע בתוכנו מיום שברא אלוהים אֶת השמים ואֶת האָרץ! לא אוכל להאמין, כי מקרה לא־טהור כזה קרה בקרבנו – לא, לא אוכל להאמין בשום אופן! ואֶפשר? מי יודע? מי תיכן אֶת רוח האָדם, היורדת לפעמים גם למַטה, ואֶת יֵצר לבו הרע, המַעבירו, בעוונותינו הרבים, על דעתו ועל דעת קונו? הלא מרובים צרכי עמךָ ודעתם קצרה, ויהודים עניִים מבקשים שקל־כסף ואיננו, ויֵצר־הרע, הוא השׂטן, רחמנא ליצלן, יֶארוב על כל מדרךְ כף־רגל, יֶארוב ברשתו לחטוף עני, ובפרט, כשהוא מַראֶה לו אוצר כזה, אֶלף ושמונה מאות קרבונים, – אֶפשר שנכשל, חַס ושלום, אֶחָד מאִתנו ולא עמד בנסיון, אֶפשר גזרה נגזרה עליו, שיחטיא אֶת נַפשו ויעבור עברה חמורה כזאת ביום גדול ונורא, ביום דין? לפיכךְ חַייבים אנחנו לחקור ולדרוש ולגלות אֶת שורש הרעה. לא ננוח ולא נשקוט עד אשר נוציא כאור משפט ונַחשׂוף אמת ממסתרים. על כן, רבותי, הוא אומר, הבה נקום ונבדוק אִיש אֶת רעֵהו, הבה נחַפשׂ ונמשמש ונריק אֶת כיסי כולָנו, למן הראשון בבעלי־הבתים ועד שמש בית־המדרש, אִיש ממנו לא נעדר. הנני, יהודים, קומו ובדקוני!

כךְ השמיע רבנו ר’ יוזפל אֶת משפטו, ותוךְ כדי דיבור עמד ופיתח אֶת אַבנטו והפךְ אֶת כל כיסי בגדיו לעֵיני כל העֵדה. וממנו ראו וכן עשׂו גם שאָר בעלי־הבתים, כוּלָם עומדים ומפתחים אִיש אַבנטו, הופכים ומריקים אֶת כיסי בגדיהם זה לעיני זה, עד אשר הגיע הדבר ללייזר־יוסיל. וכשהגיע הדבר ללייזר־יוסיל, נתכּרכּמו פניו. תחילה עמד זה וטען, כי רואֶה הוא אֶת פני האורח כפני מתעתע. כל העניין כולו אֵינו אֶלָא אחיזת־עֵינַיִם של ליטאִי. אִיש לא נגע ברכושו ואִיש לא גָנב את צרור כספו. שקר הדבר, שקר וכזב – וכי אֵינכם רואִים אֶת הליכותיו של זה, כי רק תואנה הוא מבקש?…

שמע הקהל והרים קול שאון: הכיצד? כל בעלי־הבתים החשובים מחלו על כבודם והריקוּ אִיש אֶת כיסיו – למה אֵפוא יִנָּקה לייזר־יוסיל? וכי בשביל שהוא מיוחָס, יִפטר בלא כלום? ”בדקוהו! בדקוהו!” – צעקו כל אַנשי בית־המדרש.

ראה לייזר־יוסיל, כי כּלתה אֵליו הרעה, התחיל להתחַנן ולבקש רחמים על נַפשו בדמעות־עֵינַיִם, כי יחוסו עליו ולא יִבדקוהו. עמד ונשבע בכל מיני שבועות שבעולָם, כי הלוַאי יִנקה מכל רע, כשם שנקי הוא מן הגנבה, אֶלָא מפני מה הוא מסרב? מפני החרפה. זו חרפה היא לו, הוא אומר. מבקש הוא בכל מיני לָשון של בקשה, כי יחוסו על ימי‏‏־נעוריו ואַל יביאוהו לידי בזיון כזה – אַל יִבדקוהו! ”עשׂו לי, הוא אומר, כל מַה שלבכם חָפץ, ורק אֶת זאת אַל תעשׂו לי – אַל תבדקוני!” מַה תׂאמרו על מפונק שכמותו? כסבורים אַתם, ששמעו אֶל תחנוניו ונהגו בו כבוד?…

ואולָם חַכו־נא כמעט רגע! כמעט שכחתי בחָפזי לסַפר לפניכם, מי הוא אותו לייזר־יוסיל ומַה טִיבו. לייזר־יוסיל זה אֵיננו מילידי כּתריאֵליבקה. הוא עצמו מוצאו ממרחַקים, מקצות האָרץ, ובא למקומנו להיות סמוךְ על שולחַן חותנו. חותנו העשיר חפרו ממַטמונים, לקחו אַחַר כבוד והביאו אֵלינו להשתבח בו בעיר, כי פישפש ומצא לבתו חתן־שעשועים, אֶבן טובה ומַרגָלית, אֶלף דף גמרא בעל־פה, ובעל־תנַךְ, ובעל־לשון־הקודש, ובעל־חשבון, הן בתשבורת והן באַלגברה, וידו יד סופר מהיר, ושאָר מַעלות טובות ומשובחות. כשהביא לביתו אֶת הכלי היקר הזה, נזעקה כל העיר לקראתו: הכל רצו לראות אֶת המציאה, אשר מצא גביר עירנו במרחַקים. והנה למַראִית־עין לא התנַכר זה במאום: חָתן ככל החתנים, מַראֵהו מַראֵה גבר, ורק חוטמו אָרוךְ ביותר, ועֵיניו בוערות כלפידי־אֵש, ופיו כמַעין המתגבר – אֵש וגָפרית תחת לשונו! עמדו לתהות בקנקנו ולנַסות אֶת כוחו בדף גמרא, בפסוקי מקרא, בפרקי רמב"ם ובשאָר ירקות – אֵש להבה! בקי הוא, הכלב הזה, בכל מקום שמוליכים אותו, בכל אשר יִפנה ירשיע! והגיע הדבר לידי כךְ, שר’ יוזפל שלָנו העיד עליו במו פיו, כי ראוי הוא להיות רב בכל תפוצות יִשׂראֵל. ואֵין צורך לאמור בחָכמות חיצוניות – שם הריהו עושׂה כאָדם בתוךְ שלו. תדע לָךְ: יֵש בעירנו חַקרן אֶחָד מובהק, דייזיל בן רב שעיה שמו, משוגע ואִיש־הרוחַ מאֵין כמוהו, והרי זה אֵינו מַגיע עד קרסוליו של לייזר־יוסיל! ולא עוד, אֶלָא שראשון הוא לייזר־יוסיל גם למשׂחקים באַשקוּקה – אֵין דומה לו בכל האָרץ! הלא פי הוא המדבר אליכם: מושלָם בכל המַעלות!

דבר המובן מאֵליו, שאַנשי העיר קינאו בהגביר על חתנו התכשיט המפואָר. אָמנם מרננים היו אַחרי אותו תכשיט, כי הציץ ונפגע. למשל: דעתם של הכּתריאֵלים שלָנו לא היתה נוחָה ממנו, שפיקח הוא ביותר (כל יתר כנטול דמי), ושמפריז הוא על מידת ענוותנותו, מתהלךְ עם כל אָדם באַהבה ובאַחוָה, מתרעה עם כל קל שבקלים, בין שהוא בחור, בין שהיא בתולה ובין שהיא אֵשת־אִיש… ושוב לא ישר בעֵיניהם הילוכו המשונה, שהוא מהלךְ תמיד תפושׂ במַחשבותיו, מתוךְ פיזור־הנפש, מאַחר לָבוא לבית־המדרש, מתעטף בטליתו ועומד לעיין ב“באֵר מַיִם חַיִים” או ב“אֶבן־עֶזרא”, כיפתו שמוטה לו לערפו ולבו רחוק מתפילה. אָמנם ראׂה לא ראו בו כלום וכל עוול לא נמצא בו, אֶלָא שהיו ממַלמלים אַחריו, כי חָכמתו קודמת ליִראתו – אֵין אָדם באָרץ, אשר יִהיֶה כליל השלמוּת.

וכך הוָה, כשהגיע הדבר ללייזר־יוסיל זה ועמדו לתהות עליו, לחקור ולשאול אֶת פיו, על מה ולָמה הוא מסרב כל־כךְ לבדיקה, – הלא זה לו האות, כי הגנבה בידו היא! – אמַר להם: ישׁביעוהו בנקיטת חפץ, ינַתחו אֶת בשׂרו לנתחים, יִסרקו אֶת גופו במַסרקות של ברזל – ובלבד שלא יפשפשו בכיסיו! כאן לא יכול עוד להתאַפק גם רבנו ר’ יוזפל, אַף כי אִיש טוב הוא ונוחַ לבריות במאוד מאוד. עמד ונתן עליו בקולו:

– אִי לָךְ, אַתה האִיש! הלא ראוי אַתה, כי יעשו לךָ לא אֵדע מה! הגע בעצמךָ: רואֶה אַתה אֶת דמי אַחיךָ היהודים ניגרים לעֵיניךָ, הכל מוחלים על עֶלבונם ומוסרים עצמם לבדיקה, – ואַתה עודךָ מסתולל? רוצה אַתה להיות יוצא מן הכלל? מַה־נַפשךָ: או תן תודה והשב אֶת הכסף לבעליו, או קום־נא והראֵנו אֶת כיסיךָ וכי להתל בעֵדה של יהודים, בלא עֵין־הרע, אַתה אומר? הלא עשׂה יעשׂו לךָ פה לא אֵדע מה!

בקיצור, עמדו ותפסו לו לאותו בחור, השכיבוהו על הסַפסל בעל־כרחו והתחילו לפשפש בכיסיו ולהריקם – ובדקו ומצאו… כסבורים אַתם, מַה מצאו? כמה וכמה עצמות מכורסמות של תרנגולת צלויה וכתריסר גלעינים לחים של שזיפים רענַנים, אשר נאכלו זה לא־כבר. המשערים אַתם אֵפוא, מַה נחמד היה מַראֵהו של אותו תכשיט לאַחַר שהריקו אֶת החמדה הגנוזה הזאת מכיסו?… המציירים אַתם לעצמכם אֶת קלסתר־פניו אותה שעה ואֶת תואַר פני חותנו העשיר ואֶת מַראֵה פני רבנו העלוב?… רבנו ר’ יוזפל פנה לצדדים מגודל הבושה ולא יכול לָשׂאת עין אֶל הנִצבים עליו. וכאשר הלכו המתפללים מבית־המדרש אֶל בתיהם לסעוד אֶת לבם אַחרי הצום, לא חָדלו מסַפר זה עם זה בדבר האוצר הטוב, אשר הריקו מכיסו של אותו התכשיט, וכולָם גָעו בצחוק. ורק ר’ יוזפל בלבד הלךְ יחידי, אָבל וַחפוי־ראש, כולו מיצר ודואֵג, ולא יכול להרים ראש ולָשׂאת עין אֶל אִיש, כאִילו הוא עצמו נמצא בקלקלתו…

היהודי המסַפר סיים, כפי הנראֶה, אֶת סיפורו, מפני שחָזר ועישן שוב סיגָריה.

– והכסף מה היה עליו? – שאלנוּהוּ כולָנו פה אֶחָד.

– אֵיזה כסף? – תמַה היהודי, מַעמיד עלינו פני תם ומַעלה עשן מפיו.

– כיצד אֵיזה כסף? האֶלף ושמונה המאות…

– אַ־אַ־אַה? – קרא היהודי קריאָה ממושכה. – האֶלף ושמונה המאות? אָבדו.

– אָבדו?

– אָבדו לעולָמים!…

מתוך עזבון ברנר

מעשה רב ונפלא, איך שטוביה החלבן, יהודי עני ומטופל בבנים, נתעלה ונתעשר לפתע פתאום ע"י מאורע משונה שאינו בנמצא ושכדאי הוא להיות חקוק בעט סופר על הגליון ונתון בלוח למען ירוץ קורא בו.

מסופר בלשונו של טוביה בעצמו, ומורצה ע"י המחבר מלה במלה.

מקימי מעפר דל,

מאשפות ירים אביון.

(תהילים קיג, ז)

כשעולה לפני ההשגחה הפרטית של השם יתברך לזַכות את בן-האדם בזכייה גדולה, הרי אז, שומע אתה, אדוני שלום עליכם, בוא יבוא הדבר ישר לפתח ביתו של המוצלח, וכמו שנאמר: למנצח על הגתית – ופֵרשו חכמים: ברחוב ירוצו, אל החלונות יעלו; אין עצה אז ואין חכמה ואין תחבולה ואין חריצות. ואם הדבר הוא להפך, חלילה, שוב לא יועילו לכם אז כל הדיבורים, שתרופתם כתרופה לגבי השלג דאשתקד, וגם על זה מקרא מלא דבר-הכתוב: הנושך עקבי סוס ויפול רוכבו אחור, כלומר לאדמה!… אדם יסודו מעפר, לפעמים הולך הוא וטורח ויגע, ואין נחת, בשום אופן, לא נשאר אלא לשכב – שונאי ציון – ולגווע! ופתאום, לא ידוע מאין ומהיכן – גילה, רינה, דיצה מכל הצדדים, ככתוב: רווח והצלה יעמוד ליהודים – לפירושן של המלות הרי כבודו אינו זקוק לי, אלא שפשוטן: יהודי, כל זמן שהנשמה בקרבו ועורק אחד עדיין מפרפר בו, אל ייאש את לבו מן הבטחון. מִבְּשרי חזיתי את זאת, איך שהבורא יתברך, המנַהג את עולמו, התנהג עמדי והזמין לי פרנסתי זו של עכשיו. דִלְכאוֹרָה: כיצד אני נעשה פתאום לחלבן, למוכר גבינה וחמאה, בשעה שאבותי ואבות-אבותי לא ידעו מעולם ממסחר זה?! וכדאי הוא הדבר, בנאמנות, שתשמע, אדוני שלום עליכם, לכל סיפורי מתחילה ועד סוף. הבה ואשב לי קצת כאן על הדשא בקרבת כבודו, והסוס שלי יהא רועה לו פורתא וישתמש בכלי-לעוסו, כאמור: נשמת כל חי – הכל חשובים לפני המקום.

בקיצור, זה היה קרוב לימי חג-השבועות, זאת אומרת – כדי שלא אכזב – שבוע או שני שבועות לפני החג, ואולי, הא? שבועות מספר לאחר החג. אל נא תשכח, אדוני שלום עליכם, שכבר עברו מאז, קמעא קמעא – המתן ואגיד לך בדיוק – תשע שנים, תשע, ואפשר עשר, ואולי עשר עם הוספה. אני הייתי אז, כמו שכבודו רואה אותי השתא, כלל לא זה של עכשיו. רצוני לומר, אמנם טוביה זה עצמו, אבל בכל זאת, לא זה, כמו שכבודו אומר: אותה מרת ינטה ממש, אלא שהצעיף שעליה אחר הוא. דהיינו? הייתי לא עליכם, קבצן מארץ הקבצנים, אף על פי שלאידך גיסא, הריני גם עכשיו רחוק מהיות נגיד, ומה שחסר לי עד היום לגבי ברודסקי, הלוואי שהיינו, אני וכבודו, משתכרים זה גם שנינו עד שלהי דקייטא, אלא שכלפי מצבי אז, הריני עתה, רשאים לומר, יהודי עשיר, עם סוס ועגלה משלי, עם, בלי עין הרע, זוג פרות חולבות, ועוד אחת, שעוברה בצדה; יש, אל אחטא בשפתי, גבינה וחמאה וכותח חדשים לבקרים, יגיע כפינו, משום שעליך לדעת: כולנו עובדים, אין אחד מבני-ביתי, ברוך השם, שיהא יושב וידיו מופשלות לריק; זוגתי תחיה חולבת את הפרות, הילדים שלי נושאים כדים ומגישים כדים, עוסקים בעשיית החמאה ובשאר, ואני בעצמי, כמו שכבודו רואה, יוצא לי ונוסע על קרוני מדי בוקר בבוקר אל השוק, עובר כל נאות-הקיץ שבבויבריק, רואה את זה, נפגש עם זה, נושא ונותן עם בעלי-הבתים היותר חשובים שביהופץ, בא בשיח ושיג עם אנשים, ומרגיש בעצמי, שהרי גם אני קצת אדם בעולם, כמו שכבודו אומר, לא חייט חיגר, ואין צריך לומר: ביום השבת – אז הנני מלך לחלוטין, מעיין בספר, פרשה חומש, קצת תרגום, תהלים, פרקי אבות, שלי, שלך, ארחי, פרחי – הרי כבודו מסתכל בי, מסתכל בי אדוני שלום עליכם, ומהרהר בלבו בשעת מעשה: “אֶה, טוביה זה הרי הוא באמת מין יהודי, שלגמרי!…”

בקיצור, במה התחלתי? כן. הייתי אפוא אני בעת ההיא, בעזרת השם יתברך, קבצן גמור. מַתי, כביכול, אני ואשתי ובני, שלש פעמים ביום מרעב, עבדתי כחמור: עצי-בניין הייתי מוביל מלוא העגלה מן היער לבית הנתיבות, בל יחשב הדבר לחרפה, בשני זהובים ליום, וגם נס זה לא בכל יום נתרחש, ובשכר זה כלך ופרנס משפחה שלמה שתחיה. אכלנית, בלי עין הרע, עם סוסי, להבדיל, שאינו רוצה בשום אופן לפרש “ויאכלו” כפירוש רש"י, וצריך הוא ללעיסה ולמזונות בלי שום דחיה ואמתלא. מה עושה הקדוש-ברוך-הוא? הרי הוא הוא, כמו שכבודו אומר, הזן ומפרנס לכל ומנהיג את עולמו בחכמה ובהשכל, ובראותו, איך שאני סובל כל כך יסורים ומכאובים על פת לחם, עומד הוא ואומר אלי: “כסבור אתה, טוביה, שהכל הוא אחרי ככלות-הכל – קץ לתבל, ושמי-השמים נפלו עליך ויכסוך? פֵע, הרי אתה שוטה גדול!” הנה וראית; איך שבשעה שרצון עולה לפניו יתברך, מסתובב הגלגל כהרף-עין משמאל לימין, ואור גדול זורח לך בכל פנה שאתה פונה. קיום העולם אינו אלא כמו שאנו אומרים בתפילת “ונתנה תוקף”: מי ירום ומי ישפל – הללו מושכים בקרון והללו הולכים רגלי, ועיקר העיקרים הוא ביטחון, היהודי צריך לקוות, רק לקוות… אלא מאי? שמא יחשך עולמנו בעדנו לעת-עתה? בשביל זה הרי אנו קצת יהודים בעולם, וכמו שכבודו אומר: אתה בחרתנו מכל העמים – לא לחנם הכל מתקנאין בנו… וכלפי מה הריני מדבר כל אלה? כלפי מנהגי ריבון העולמים, איך שנהג עמדי והראה לי ניסים ונפלאות באמת – רשאי כבודו להטות אוזן.

ויהי היום, פעם אחת לפנות ערב הריני נוסע לי ככה לרוח-הקיץ ביער נסיעה של חזרה, כלומר, הביתה, בלי משא; הראש שקוע בתחתיות-ארץ, הלב מהסס ותוסס בשעמום ומרירות; הסוס – צער בעלי חיים – מתנהל בכבדות, כל עוד כוחו בו להשתמש ברגליו, לשווא כל החיבוטים, כל ההכאות. “נהג ולך, אני אומר לו, שלומיאל, ישר אל האדמה עמדי גם יחד; דע גם אתה טעמה של תענית-ציבור ביום קיץ ארוך, הואיל ומזלך גרם לך להתאכסן אצל טוביה!” מסביב-סביב הושלך הס, ובת-קול יוצאת ביער מכל חביטה וחביטה של השוט; החמה שוקעת, היום גוסס; צללי האילנות מתארכים כאורך הגלות; מתחיל להחשיך, ומרה-שחורה חזקה נופלת, רעיונות מרעיונות שונים ומחשבות משונות מגיחים ועולים לתוך הראש, כל מיני פרצופים של אנשים, שוכני-עפר מכבר, קמים ובאים, וכאן הריני נזכר בביתי, אוי ואבוי לי! חושך-אפלה שם. הילדים, יחיו, ערומים ויחפים, נושאים עיניהם אל אבא הלא-יוצלח, שמא יביא פת-לחם חמה, ואפשר גלוסקאה, והיא, הזקנה שלי, אישה, רוטנת, כרגיל: “לילד בנים לו עוד אני צריכה, שבעה יורשים, בשעה שלא נשאר, אַל ייסר אלהים בעד חטאת-שפתיים, אלא לטבעם חיים בנהר!” נעים להאזין לדיבורים כמו אלה? ילוד אישה הרי אינו אלא אדם, וכמו שכבודו אומר, “בשר ודגים”. למלא את הקיבה במלים אי אפשר; כשחוטפים ואוכלים חתיכת דג-מלוח, נעשים צמאים למים חמין, ולחמין דרוש סוכר, וסוכר, כבודו אומר, ברשותו של ברודסקי הוא. “העדר-לחם, מרגלא בפומא דהפלונית שלי, תחיה, עוד לא איכפת לה כל כך, אבל בלי צנצנת חמין בבוקר, היא אומרת, הרי היא כמתה לגבי כל דבר ממש. התינוק, היא אומרת, מוצץ במשך הלילה את כל המוח שבעצמותיה!” ובינו-לבינו, ויהודי הרי לעולם יהודי הוא, תפילת-המנחה, כמו שכבודו אומר, היא אמנם לא עֵז, שתברח ותאבד, ברם להתפלל צריך. אכן נקל כבר לשער, מה דמות תערך לתפילה כזו, בעוד שדווקא באותה שעה שעומדין בשמונה-עשרה, מתנער הסוס, מעשה שטן, ומתחיל משתובב ומתהולל עד לשגעון, וצריך לרוץ ולרדוף את העגלה, להחזיק במותרות וברסן ולהנעים בשעת-מעשה: “אלוהי אברהם, אלוהי יצחק ואלוהי יעקב” – תפילה נאה!… וכאן, כמו להכעיס, יש דווקא חשק להתפלל בכובד-ראש, כהוגן, מעומקא דלבא, אולי יעמוד מזה קצת רווח לנשמה ויוקל לה מעט…

בקיצור, ככה הריני רץ אחר העגלה וקורא שמונה-עשרה בקול, בניגון, כמו לפני ה“עמוד”, להבדיל: מכלכל חיים בחסד… ומקיים אמונתו לישני עפר… אוי, הריני מהרהר, אנו מתגלגלים בעפר! אוי, מכלכל חיים – וחיינו אינם חיים לחלוטין, אוי!… אוי, חיינו אינם כלל חייהם של אותם הנגידים היהופיציים, למשל, שיושבים בכל ימות-החמה בבויבריק בנאות-הדשא, אוכלים ושותים וטובלים ש“י טבילות בכל מיני משמנים ומעדנים ותענוגי בני אדם וכל טוב, אוי, ריבונו של עולם, מפני מה ניתכה מידת-דינך רק עלי, עלי? דומה, שהרי אני יהודי ככל היהודים, גוואַלד, אב הרחמים, ראה נא בעניינו – התבונן נא, אני אומר לו, איך שאנו מתענים וסובלים, והגן על העניים האובדים והנידחים, כי אם לא אתה לנו – מי לנו? רפאנו ונרפא – שלח לנו את הרפואה השלמה, כי ה”מַכה" כבר כולה שלנו ונלקינו בה בכפלים… ברך עלינו את השנה הזאת, שתהא שנת שובע וברכה בכל מיני תבואה, דגן וחיטה ושעורים, אעפ"י שלאידך גיסא, איזו טובה תצמח לי מזה? וכדומה למשל, סוסי – מה מֶנו יהלוך אם מספוא ביוקר הוא או בזול?… אבל, פע, את ריבון העולמים אין מקשין כל קושיות, וביחוד יהודי חייב בוודאי לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה ולומר על הכל “גם זו לטובה” – מסתמא כך עלה לפני רצונו יתברך. “ולמלשינים” – הריני עומד וממשיך תפילתי – המלשינים, “הריסטוקרַטין”, האומרים אין אלהים בארץ, – נאה תהא צורתם כשיבואו להתם!… בעד הכל ישלמו בריבית דריבית, מפני שהוא “שובר אויבים” – משלם לכל לפי מעשיו; לו לא תוצא לשון ומשחק לא תעשה בו, עימו צריך להתנהג בהכנעה, בבקשה, בתחנונים, לצעוק אליו: אב הרחמן, שמע קולנו, חוס ורחם עלינו – על אשתי וילדי, כי רעבים הם! רצה, אני אומר, עמך ישראל האהוב, כמלפנים, בשעה שבית-המקדש היה קיים; והכהנים, והלוויים… פתאום – עמוד! עמד סוסי. הריני טורף את תפילתי, מסיימה ופוטרה ונושא את עיני – שתי נפשות משונות ומוזרות, מלובשות שלא כרגיל, עולות לקראתי ישר מן היער. “גזלנים!” – נצנצה בי מחשבה, ומיד חזרתי בי: “בוש והיכלם, טוביה-שוטה! הייתכן… הרי אתה נוסע ביער מכמה וכמה שנים, ביום ובלילה, ומהיכן גזלנים לפתע פתאום?” – וויא! הריני גוער בסוסי ומאמץ את לבי ומלקה אותו אחת ושתיים באחוריו, כאילו לא אלי מתכוונים כלל וגם אני זך ונקי מכל כוונה רעה.

– ר' יהודי! שמע נא, ר' קרוב! – פותחת פיה כנגדי אחת משתי הנפשות בקול של נקבה ורומזת אלי בנפנוף של מטפחת – הבה נא ועמוד לרגע, המתן כהרף-עין, אל תברח, לא יעשו לך, חלילה, כל רעה!

– “אַהאַ, רוח רע!” – הריני מהרהר, ומיד הנני מדבר משפטים כלפי עצמי: “בהמה בצורת סוס! מה כי עלו פתאום במוחך רוחות ושדין?” – ואני עוצר בסוסי. מתחיל אני מסתכל היטב בשתי הנפשות: נשים; אחת לא צעירה ועל ראשה מטפחת-משי, השניה צעירה ממנה ובפאה-נוכרית; שתיהן אדומות כלהבה ומזיעות באופן שאין למעלה הימנו.

– ערבא טבא! – אני פונה אליהן בקול רם-בכיוון, כאילו, כביכול, דעתי זחוחה עלי – מה רצונכן ומשאלתכן? אם לקנות ממני דבר-מה הנכן מתכוונות, אני אומר לכן מראש: לא תמצאנה אצלי כלום, חוץ ממחלת-מעים – יזכו שונאי בה – או מקצת כאב-לב, או קמעא בלבול-הראש, מדווה יבש, מכאוב לח, צרות-צרורות, פגעים קלים…

– הס, הס-נא – קוראות הן – ראה נא והביטה, איך שפתח חרצובות לשונו; יהודי, אם תגעו בו במלה אחת, חייכם אז בחזקת סכנה! אנו זקוקות עכשיו, אומרות הן, לא למקח וממכר, ולא היה רצוננו אלא לשאולך, שמא יודע אתה להראותנו כאן את הדרך לבויבריק?

– לבויבריק? – הריני חוזר ואומר בצחוק, כביכול – דומה עלי הדבר, כאילו הייתן שואלות אותי, כדומה למשל, אם יודע אני ששמי טוביה.

– כך? טוביה שמך? ערבא טבא, ר' טוביה! איננו מבינות, אומרות הן, לצחוק מה זו עושה? זרות אנו כאן, מיהופץ אנו, ושוכנות אנו בבויבריק במעון-קיץ, ויצאנו, אומרות הן, לטייל לרגע, ואנו מסובבות את היער הזה מאז הבוקר, תועות אנו ותועות ובשום אופן אין אנו יכולות למצוא הדרך הנכונה; אדהכי, אומרות הן, קלטנו קול של זמר ביער, אחד מזמר, ואמרנו מתחילה: אפשר לסטים מזויינים קמים עלינו? אבל לאחר כך, מספרות הן, כשראינו מקרוב, כי הנך, הודות לאל, יהודי, פג פחדנו. עכשיו מבין אתה?

– חאַ-חאַ-חאַ, לסטים… גזלן יפה! – הריני צוחק ואומר להן – שמא שמעתן מספרים מעשה בגזלן יהודי שהתנפל על הלך אחד וביקש ממנו אבקת-טבק להריח בה? רצונכן בכך, אני אומר, הנני ואספר לכן את המעשיה.

– את סיפור המעשיה, עונות הן, השאר לעת אחרת, ועתה מוטב שתראה לנו את הדרך לבויבריק.

– לבויבריק? – אני אומר – בתמיה! הלא פה היא הדרך הנכונה לבויבריק! אפילו אם אין אתן רוצות, על כורחכן אתן באות במסילה זו ישר לבויבריק.

– למה זה תחריש? – אומרות הן אלי.

– למה זה, אומר אני, אצעק?

– אי הכי, אומרות הן אלי, יודע אתה בוודאי גם כן, אם רב הוא המרחק מכאן עד בויבריק?

– מכאן עד בויבריק, אני אומר, לא רחוק, פרסאות אחדות, רצוני לומר, אני אומר, פרסאות… חמש-שש או שבע ואולי, באמת, כל השמונה.

– שמונה פרסאות?! – עמדו וצווחו שתי הנשים בחדא מחתא, ספקו כף וכמעט שפרצו בבכי – הייתכן? מה אתה סח? כלום יודע אתה מה שהינך סח? מלתא זוטרתא – שמונה פרסאות!

– נו, מה אפוא אעשה לכן? – אני אומר – אלמלי היה הדבר תלוי בי, הייתי מקצר קצת את הדרך; חייב אדם, אני אומר, לטעום הכל בעולם; להולכי דרכים, אני אומר, יארע לפעמים, שצריך לעלות על הר בבוץ ובמי מדמנה, ונוסף לזה בערב-שבת, גשמים מטפחים, הידיים קופאות, הלב מתעלף, וכאן טראַך – נשבר מוט…

– דבריך דברי מבולבל ממש! – אומרות לי הן – מחשבותיך אינן צלולות כל עיקר. בחיי ראשנו, מה אתה בא בפזמונותיך ובמעשי-בבא שלך מ’אלף לילות ואחד'? הרי אנו כבר בלי כוח לנוע ברגל, כל היום לא בא דבר אל פינו מלבד כוס-קהווה ותופיני-חמאה – ואתה בא עלינו במעשיותיך?

– אם כן, אני אומר, צורה אחרת לדבר. איך אומרים הבריות? “קודם שיאכל אדם וישתה אין לבו למחול”. טעמו של רעבון אני יודע למדי, ופטורות אתן מלספר לי. מאוד יכול היות, אני אומר, שקהווה ותופינים לא ראיתי זה רבות בשנים. ועוד אני מדבר, ולפני עיני דמיוני עולה כוס של קהווה חמה עם חלב ועם תופיני-חמאה, שזה עתה יצאו מן התנור, ועם עוד מיני מאפה שונים ומגדנות… “שלומיאל אתה! – הריני מהרהר תיכף כלפי עצמי – כלום חסר אתה אלא קהווה ותופינים? וסעודה של לחם בהדי חתיכת דג-מלוח היית מקיא?” אבל הוא השטן ויצר הרע, לא יזכר ולא יפקד, עומד ומתגרה להכעיס: קהווה, תופינים! ריח של קהווה עולה באפי. טעם של תופינים בחכי, תופינים מתוקים, חמים, מחיה נפשות!

– שמא יודע אתה מה, ר' טוביה? – פונות אלי הני נשי – אפשר סברא היא, שקריינא דאגרתא איהו להוי פרוונקא וכבודו גופו יהא השליח להולכה, להוליכנו הביתה לבויבריק? – מה דעתך בזה?

– הרי זה משול, אני אומר, כחרס הנשבר!… הרי אני נוסע מבויבריק, ואתן צריכות לבויבריק – כיצד תבוא השמיטה להר-סיני?

– ומה בכך? – טוענות הן – וכי אינך יודע מה שצריך לעשות? יהודי למדן לעולם מזימתו תשכון עמו; מהפכין את העגלה וחוזרין. אל תירא ואל תפחד, ר' טוביה, אומרות הן, היה בטוח, שלכשירצה השם ויביאנו לביתנו בשלום – הרי אנו אין אנו מקפחות שכר כל בריה!

“לשון-תרגום זה מהו? – הריני מהרהר בפני עצמי – מעין סתרי תורה וכדלא כרגיל!” ובדמיוני: מתים, מכשפות, לצים, סני וסנסני וסמנלגף, לילית וכל כת דיליה. “שוטה בן-נחור! – הריני אומר עם לבי – מה אתה ניצב כבול-עץ? קפוץ לתוך העגלה, שבט לגוו סוס – וברח!” אלא שמעשה-שטן, קריאה אחרת יוצאת מתוך פי למרות רצוני:

– עלו אל העגלה!

שמעו את זאת בנותי – ולא סרבו הרבה. ואני אחריהן, מהפך את הסדר, חובט את הסוס ברצועה: חד, תרי, תלת – הלאה! – מה, מי, מה? יום אתמול כי יעבור! ולא נע ולא זע סוסי – הרגהו נא הרוג, והוא ממקומו לא ימוש! לא תנועה גדולה ולא תנועה קטנה. “נו – הריני אומר לעצמי – אכן נודע הדבר, נשים אלו מה טיבן… מזלי הטוב השיאני לעמוד באמצע הדרך ולהרבות שיחה עם האישה…” כבודו מבין? מעבר אחד היער, הדממה והפחד, בין השמשות… וכאן שתי הנפשות, הנקבות, כביכול – וכח הדמיון מוצא לו כבר מקום להעלות אימה על אימה, ואני זוכר – מעשה בבעל-עגלה אחד, שהיה מהלך פעם ביער יחידי ומצא על אם הדרך שק של מספוא. ויהי כראותו את המציאה, לא נתעצל, כמובן, ירד מן העגלה, חטף את השק והטעינו על עצמו, ובשארית כוחותיו העלהו על גב העגלה והלך למחוז חפצו. לא עבר פרסא אחת, הוא מעיף עין אל שק המספוא, והנה אין שק ואין מספוא, אלא עֵז מוטלת על גב עגלתו, עז וזקן לה; וכשרצה לנגוע בה – עמדה והוציאה לפניו לשון במדת-האמה עם צחוק רם משונה ופראי – ונעלמה…

– מפני מה אינך נוסע כבר? – שואלות אותי הנשים.

– מפני מה איני נוסע כבר? עיניכן הרואות, הריני אומר, מפני מה: אין נפשו של סוסי לנסיעה; רוח היא בסוס.

– הכהו ברצועה! – הן מייעצות לי – הלא רצועתך בידך.

– תשואות חן-חן, אני אומר, בעד העצה הטובה – תחול ברכה על ראשיכן כי הזכרתוני; ברם, החסרון היחידי הוא, אני אומר, שבחור דנן לא ירתע לאחוריו מפני דברים כמו אלו; רגיל הוא כל כך אצל מקל-חובלים כמותני אצל הדלות. הריני פותח להן במילתא דבדיחותא, כביכול – ושערות ראשי תסמרנה.

הקיצור, אריכות למה? כִליתי כל חמתי ומרירות לבי בסוסי העלוב, ארוכות וקצרות, עד שריחם השם יתברך – ונעקר ממקומו. “ויסעו מרפידים” – ועברנו ביער לדרכנו. ובנסעי ככה, מחשבה חדשה באה ומטרידה אותי: “אוי, טוביה, הנך טיפש! החילות לנפול – ומדרשו: היית קבצן ותשאר קבצן. הייתכן, הקדוש ברוך הוא הזמין לך מין מאורע כזה, שאינו בא אלא אחת למאה שנה, כיצד אינך עומד על המקח מתחילה, בכדי שתדע “מה-יקר” – משכורתך כמה? אם נבוא לדון בנידון דידן הן על פי יושר והן על פי יראת שמים, הן על פי מידת-הבריות והן על פי דינא דמלכותא, ועל פי יהיה מה שיהיה – לא תלין עוולה אצלך אם תשתכר כאן מקצת מן המקצת ואפילו אם תטול אפותיקה גדולה – מדוע לא, אם כך נזדמן הדבר? עצור בסוסך, בהמה רבה, ואמור להן כך וכך, תנאי בני גד ובני ראובן, “ברחל בתך הקטנה”: אם מסכימות אתן לתת על ידי כך וכך הרי מוטב, ואם לאו, בבקשה ובמחילה, רדנה, בנותי, מעל העגלה!” אלא שלאידך גיסא הריני הוגה: אכן בהמה אתה, טוביה! וכי אינך יודע שעורו של הדוב אין שמין ביער ו“אל יתהלל חוגר כמפתח”?…

– למה אתה משרך דרכך ככה בעצלתיים? – אומרות לי הנשים ומזרזות אותי ממקום מושבן.

– מה אתן נחפזות כל כך? מחפזון, אני אומר, לא תצמח הטובה, אני אומר, ובתוך כך הריני סוקר מן הצד את נוסעותי; דומה, נשים, כרגיל, נשים: אחת במטפחת של משי וחברתה בפאה נוכרית; יושבות ומביטות זו בזו ומספרות בלחש זו עם זו.

– עוד רב הדרך? – שואלות הן אותי.

– קרוב מן הרחוק בוודאי לא. הנה מיד, אני אומר, בקעה והר אחריה; ולאחר כך שוב בקעה והר אחריה. ואחרי כן, ברדתנו מעל ההר, אני אומר, לפנינו מעלה ההר הגדול, ומשם המורד, הבקעה והמישור עד בואנו בויבריקה…

– יהודי שלומיאל! – פותחת אחת את פיה ואומרת כך לרעותה.

– פגע רע! – עונה השניה.

– נוספות לצרותינו! – אומרת שוב הראשונה.

– דומה, מטורף הוא! – עונה השניה.

“בוודאי – הריני אומר ללבי – מטורף ודאי, שמשתמשים בו לרעתו!…” ואני פונה אליהן:

– למי, כדומֶה למשל, יקירותי, תפקודנה עלי להעניק אתכן?"

– להעניק? – תמהות הן – הענקה זו מהי?

– דיברה לשוני בשפת בעלי-עגלה – אני אומר להן – פירושם של הדברים בלשוננו: להיכן תצוו להוביל אתכן כשנבואה לבויבריק, אי"ה, בחיים ובשלום? איך אומרים: מוטב לשאול תחילה שתי פעמים מאשר לתעות אחר-כך פעם אחת.

– אַ? זוהי כוונתך? תטריח את עצמך, אומרות הן, להביאנו אל המעון הירוק, שאצל הנהר, מעבר ליער. יודע אתה, מקום זה היכן?

– מפני מה לא אדע, אני אומר, כשאני בבויבריק כמו בביתי? מי יתן והיו בידי דמי העצים, שהסעתי לשם; הנה זה בקיץ דאשתקד, אני אומר, הכנסתי להמעון הירוק בבת אחת ארבע מידות עצים במידת איש; שם היה גר גביר גדול מיהופץ, שממון קורח לו; מאת אלף אדומים בלי שום ספק, ואולי כל השתיים!

– הוא גר שם גם עתה, – קוראות אלי שתי הנשים, מעיפות עין אישה ברעותה, מתלחשות וצוחקות.

– הַסנה, אני אומר, אם כן, אם הצער של ההריון גדול כל כך, למה זה אנכי? אפשר יצויר, שיש לכן איזו שייכות אליו, ואז אפשר סברא היא, אני אומר, שתהיינה עמלות שם קצת להמליץ טובה בעדי, בנוגע לקצת טובה בשבילי היינו: איזו מעמד, פרנסה – כלום יודע אני? מכיר אני, אני אומר, באברך אחד, ישראל שמו, ממקום לא רחוק מעיירתנו, שהיה ריקן שבריקנים – ממש לא כלום; נתגלגלו הדברים, שנתגלגל האברך לההוא אתרא, לא ידוע איך ובאיזה אופן – בקיצור, הוא עלה כיום למעלה ראש, משתכר כעשרים רובלים לשבוע, ואולי ארבעים, מי יודע!… יש מזל לבריות! או, אמינא, מה יחסר לחתן השו"ב שלנו? מה היה בסופו אלמלא ירד ליהופץ? אמת: בשנים הראשונות מצאוהו תלאות רבות, וכמעט שלא מת ברעב; תחת זאת עכשיו – עלי מצבו! הוא כבר שוגר ממון לביתו ויש אפילו בחפצו להעביר לשם את אשתו וילדיו, אלא שאין הרשות מניחתו לשכון שם. ואם תאמר: כיצד הוא שוכן? ביסורים… הַסנה, אני אומר שוב, טוב לנמצא בחיים, שסוף סוף הוא מגיע לידי הכל; הרי לפניכן, אני אומר, הנהר, והנה המעון הירוק, אני אומר והולך וניגש במסעי ישר עד אכסדרת הבית, כשאני מכניס ממש את המוטות אל המרפסת וברעם-וברעש – מעשה “ירגזון”. ומכיוון שנגלינו וראונו, מיד ליהודים היתה אורה, ששון ושמחה, המולה ומהומה: “אוי, הסבתא! אמא! דודה!… השבת האבדה! מזל טוב!… שוד וחמס, היכן הייתן?… כל היום לא ידענו נחת… נשלחו מחפשים לכל הרוחות שבעולם… דימינו, מי יודע, שמא זאבים, שמא גזלנים, חס ושלום! מהו המאורע?”

– המאורע הוא מאורע יפה… תעינו ביער… הגענו להרי-חושך… אפשר עשר פרסאות… פתאום – יהודי לקראתנו… איזו יהודי? יהודי שלומיאל עם סוס ועגלה… כל התחנונים שבעולם היפלנו לפניו עד שנתרצה… כל החלומות הרעים לשונאי ישראל… על כגון דא מברכין ברכת הגומל…

בקיצור, הוציאו מן הבית אל האכסדרה מנורות ואבוקות וערכו את השלחן והתחילו מעלין עליו מיחמים רותחים ואגני חמין, עם סוכר, עם צפיחיות מטוגנות, עם פרפראות טובות, עם תופינים טובים למאכל ותאוה לעינים, ואחרי כן כל מיני מאכלים יקרים, מרק שמן, עם צלי, עם הרבה בשר-אוזא, עם יינות מובחרים ומשקאות מכל מה שהפה יכול לדבר. ואני עמדתי מרחוק והשתוממתי על המראה, כיצד נגידי-יהופץ הללו אוכלים ושותים, בלי עין הרע! הריני אומר: גלימא דעל כתפא צריך לתת בעבוט, ובלבד להיות עשיר! כמדומני כלום יודע אני, הפרורים הנופלים כאן מעל השלחן, היו מספיקים לבני ביתי די והותר לכל ימות השבוע עד השבת ועד בכלל. אוי ואבוי, אבי שבשמים, הלא אֵל ארך אפיים אתה, אל גדול ואל טוב, רב חסד ובעל יושר, מה היה לך, כי ככה עשית לעולמך, שיהא הכל ביד אחד, וביד משנהו – לא כלום?! לאחד פשטידא בחמאה ולשני מכת-בכורות? ולאידך גיסא יבהלוני רעיונַי: עט, פתי הגון הנך, טוביה, חי נפשי! הלהורות אותו בינה אתה אומר ולחוות לו דעה, איך שינהיג את עולמו? מסתמא, אם הוא מוציא צו שיהא כך, צריך להיות כך; שהרי אלמלא היה צריך להיות אחרת, בוודאי שהיה אחרת; אלא מאי? מפני מה לא יהא באמת אחרת? ומתרצין: עבדים היינו – הרי לזה אנו קצת יהודים בעולם. יהודי צריך לחיות על האמונה ועל הביטחון. חייב הוא להאמין קודם כל, שיש אלהים בשמים ועינו צופיה, ועליו להשליך יהבו, על מי שאמר והיה העולם, שמסתמא כל מה דעביד רחמנא לטוב הוא…

– הסו, והיהודי בעל העגלה היכן הוא? – שומע אני קולו של מאן-דהו – וכי נסע כבר מזה השלומיאל הלז?

– חס ושלום! – פותח אני פה ועונה מרחוק – מאי משמע, שאהיה נוסע לי בעלמא, מבלי שאטול ברכת-הפרידה? שלום עליכם, אני אומר, ברכת-ערב עליכם, ברוכים היושבים, אכלו ושתו ותערב עליכם סעודתכם.

– גש הנה אפוא – ענו ואמרו הם לי – למה תעמוד שם מרחוק בחשכה? הבה ונשים עין בך, למצער, נביט לדמות פניך. שמא תטול ותשתה מעט יי"ש?

– מעט יי“ש? אַח, אני אומר, מי הוא אשר יסרב ללגימת יי”ש? שהרי איך נאמר שם: “איזה לחיים ואיזה למות” – ומפרש הקונטרס: הבורא הוא בורא ויי“ש הוא יי”ש. לחיים! – אני קורא ולוגם כוס גדולה, יתן השם, אני אומר, שתחיו תמיד בעושר ובגדולה ותשבעו רב נחת. יהודים, אני אומר, יהיו לעולם יהודים. יתן להם השם, אני אומר, חיים ובריאות, שיהא בכוחם לסבול את כל הצרות…

– מה שמכם? – פונה אלי הגביר בעצמו, יהודי נאה, עטוף בירמולקה – מהיכן יהודי? איה מקום מושבך ומה פרנסתך? בעל אישה אתה? היש לך בנים וכמה בנים?

– בנים? – אני אומר – אין מה להתאונן, ברוך השם. אם כל ילד וילד, אני אומר, מחירו, כמו שגולדה שלי משיאה אותו, מיליון שלם, הרי אז גדול חלקי מחלקו של הגביר הכי-גדול ביהופץ; אולם החסרון הוא, אני אומר, שהעני אינו עשיר והעקום אינו ישר, ככתוב: המבדיל בין קודש לחול – למי הכסף לו הקול. הכסף כסף לברודסקי, והבנות ניתנו לי. וכשיש לאיש בנות, גדולה עליו הרחמנות; אבל אין דבר. אלהינו הוא אבינו, והטוב בעיניו יעשה, רצוני לומר: מלך עליון יושב ממעל ואנו סובלים מתחת, סובלים, יגעים, מסיעים עצים – כלום יש ברירה אחרת? וכמאמר חז"ל: במקום שאין אנשים – גם הסרטן לדג יחשב. כל עיקרו של האסון אינו אלא – האכילה. וכמו שהיתה זקנתי עליה השלום אומרת: אלמלא הפה, היה הראש מכוסה זהב… אל תתרעמו עלי, אני אומר, אין שנוא מדל גאה ואין עצוב מממטיר-בדיחות, וביחוד, כששרים אותן אליבא דריקנא…

– יושם אוכל לפני היהודי! – גוזר הגביר, ומיד עולה על השלחן “מכל-מאמינים שהוא”: דגים ובשר וצלי ורבעי-עוף וקורקבנות וכבדים בלי ערך ובלי שיעור.

– היאכל כבודו דבר מה? – שאלו אותי – לך וטול ידיך.

– אין שואלין אלא לחולה, – הריני עונה – את הבריא מלעיטין; אלא מאי, אני אומר, תודה ותשואות חן-חן; קמעא יי"ש, אני אומר – מהיכתיתי; אבל לילך ולישב כאן ולעשות סעודה שלמה בשעה ששם, בביתי, זוגתי ואפרוחי, יחיו… אם לבכם טוב עלי…

בקיצור, כוונתי, כפי הנראה, הובררה, והתחילו מעניקין לי לתוך העגלה כל אחד ואחד ביחוד: מי גלוסקאה ומי דג, זה צלי וזה רבע של עוף, הלז תה וסוכר, שומן, מעשי מרחשת…

– את זה, ענו ואמרו, תביא דורן לאשתך ולילדיך, ועכשיו הגידה, כמה אנו חייבים לך בעד טרחתך, אשר טרחת בשבילנו?

– משל למה הדבר דומה, אני אומר, מה שייך לומר, שאבוא לפניכם בשומא דבית-דין… את אשר יהיה ברצונכם הטוב, אני אומר, אותו תשלמו לי; נתפשר… איך אומר העולם? יותר זהוב, פחות זהוב – כלי ריקן לעולם לא יתרוקן…

– לא – טוענים הם – חפצים אנו לשמוע גזר דיננו מפי עצמך, ר' טוביה. אל תתיירא, בעקרבים לא ייסרוך…

“מה לעשות בנידון דינא – הרהרתי – רע! אם אומר: רובל אחד, חיישינן, שמא אפשר היה ליטול שנים, ונמצא אני נפסד; ואם אומר: שנים – אפשר שיחשבו, כי נטרפה דעתי עלי; שני רובלים בעד דרך קצרה זו?!”

– שלשה!!!… – נמלטה הברה מפי, ועמה נפל צחוק אדיר בין המסובים, עד שכבשתי פני בקרקע…

– סלחו לי ומחלו לי, אני אומר, אפשר נואלתי בדיבור… סוס בעל ארבע רגלים הוא, והרי גם הוא נתקל, ומכל שכן, אדם, שלשונו אחת…

וירב הצחוק. אחזו כלם בבטניהם מתוך צחוק מרובה.

– נו, די לצחוק! – פקד הגביר, ובתוך דיבורו הוא נוטל מתוך חיקו כיס גדול והולך ומוציא משם – כמה משער כבודו, למשל, הנה ויגיד! – שטר בן עשרה, אדום כאש, הלואי ונזכה ככה שנינו לחיים ארוכים, ואומר: הרי שלך לפניך מצדי, ואתם, בנים, תנו מחלקכם איש איש כפי מתנת ידו.

– בקיצור, אריכות למה – התחילו עפין על פני השולחן שטרות בני חמישה ובני שלושה – ידי ורגלי רעדו; נדמה לי, שהנני מתעלף.

– נו, מה אתה עומד? – אומר לי הגביר – טול וצבור את מספר השטרות מעל השלחן וסע לחיים ולשלום אל אשתך וילדיך.

– יתן לכם השם, אני אומר, כפל כפלים, ותרב משכֻרתכם עשר פעמים, מאה פעמים מזה… כל טוב ורב נחת אמן סלה! – ובתוך זה הריני חוטף ושואב את כל הממון בשתי כפות ידי – מי מנה? מי ספר? – ותוחב לכל המקומות הפתוחים שבבגדי.

– לילה טוב, אני אומר, טוב לעולם, והיו שלום ותשבעו, אני אומר, רב נחת, אתם וצאצאיכם וצאצאי-צאצאיכם וכל משפחתכם, אני אומר, ומשים פעמי אל העגלה, אלא שהגבירה בעצמה, זו שבמטפחת-המשי, קראה לי:

– עמוד נא לרגע, ר' טוביה, מאתי תקבל מתנה מיוחדה; מחר, אם ירצה השם, בוא הלום; יש לי, היא אומרת, פרה חברברה, שלפנים היתה פרה מצויינה והיתה נותנת כ"ד כוסות של חלב, ועתה שלטה בה עינא בישא ונחרב מקורה…

– תחיה גבירתי עד מאה ועשרים שנה, אני אומר, אל תצטערי, אצלי תתן הפרה חלב גם עכשיו: הפלונית שלי היא, בלי עין הרע, עקרת-בית כזו, שמאין היא עושה יש, מאפס היא מבשלת אטריות, בניסים היא מכינה לשבת ובמהלומות היא מיישנה את הילדים… ייסלח לי ויימחל לי, אני אומר, אם הרביתי בדיבור מיותר. לילה טוב והיו שלום, אני אומר וצועד אל עגלתי. עוד אני בא אל העגלה אשר בחצר, מתבונן אנה ואנה לראות בשלום סוסי – אויה לי! אסון, צרה, פורעניות! לעבר זה, לעבר אחר – והילד איננו – אין סוס!…

“נו, טוביה – הריני הוגה – נלכדת בפח!…” ועל זכרוני עולה מעשה נאה, שקראתי לפנים באיזה ספר, איך שהחברה כת ליצנים מצאה בנכר יהודי תמים וחסיד אחד, הביאתהו בערמה אל היכלה אשר בסביבות העיר, נתנה לו לאכול ולשתות כאוות נפשו, ולאחר כך, נעלם הכל פתאום והוא נשאר ביחידות עם נקבה אחת. הנקבה נתהפכה מיד לחיה רעה, החיה הרעה נתגלגלה כרגע לדמות של חולדה, ומן החודלה¹ יצא שפיפון… “ראה נא והביטה, טוביה, אני אומר לי לעצמי, אם לא לצים יליצו בך הלילה”…

– מה אתה מחטט שם ומה אתה לוחש שם בסתר? – שואלים אותי.

– מה אני מחטט? אני עונה; אוי ואבוי לחטוטי, אני אומר, ולחיי בכלל! בהיזק גדול נתיסרתי: סוסי…

– סוסך באורווה הוא…

אני בא אל האורווה ומעיף עין: כן, כמו שאני יהודי, הבחור שלי עומד עמידה של חשיבות בין סוסי-הבעלים, עסוק מאד בלעיסת המספוא – לעיסה כהלכה; “ואכלת ושבעת”!

– שמע נא, חכמי, אני אומר אליו, עת הביתה; אסור לכלות הכל בבת אחת; אכילה גסה, אומרים, מזיקה לבריאות…

בקיצור, בעמל רב עלה לי להטותו אחרי ולאסרו, במחילה, בעגלה – ואסע הביתה שמח וטוב לב ובזמר של “מלך עליון” – ממש בגילופין! גם סוסי היה כבר אחֵר, כלל לא זה שלפני שעה; עור חדש הועלה עליו, ושוב לא המתין להערת-השוט, אלא רץ ב“מזמור”; באנו הביתה בשעה מאוחרה כבר והערתי את אשתי בשמחה, בששון:

– יומא טבא, גולדה! מזל טוב!

– חושך-מצרים עליך, עונה היא. מה זה רוח-החג אשר נח עליך, נותן-לחמי היקר? מחתונה או מברית-מילה הנך נוסע, נוקב-מרגליות שלי?

– מחתונה ומברית-מילה גם יחדיו! – אני אומר – המתיני, אשתי, ותחזינה עיניך מיד אוצר בלום מכל טוב; אבל קודם כל העירי את הילדים; יהנו העלובים גם הם, אני אומר, ממאכלי יהופץ…

– מה? נשתגעת – שונאי ציון – או נהיית חסר-דעה, או דעתך נטרפה עליך, או בינתך הסתתרה? – אומרת לי אשתי ומקללת, וקוראת עלי את פרשת-התוכחה, כרגיל אצל אישה.

– אישה, אני אומר, לעולם אישה היא; לא לחינם אמר שלמה המלך: ואישה בכל אלה לא מצאתי! אושר גדול הוא, חי נפשי, מה שאסור בזמננו לישא הרבה נשים – כך אני אומר ויוצא אל עגלתי והולך ומכניס משם כל המחמדים והממתקים, שהעניקו לי בבויבריק, ומעמיד הכל-בכל על השולחן. ומכיוון שראו בני ביתי את הגלוסקאות וריח הבשר עלה באפם, מיד התנפלו העלובים על השולחן, כזאבים רעבים, והתחילו חוטפים ואוכלים, חוטפים ודורסים, והידיים רעדו, והשינים קוססו, ככתוב: “ויאכלו” – ופירש רש"י: עלו כחגים. – דמעות עלו בעיני…

– נו, הגידה לי הפעם, – דורשת אותי זוגתי – ממשתה של מי הצלת את כל אלה, ומה² זה אני רואה את פניך והינם מצהיבים?

– תני לי שהות, גולדה, עוד תיוודעי מהכל; לעת עתה, אני אומר, הרתיחי את המיחם, ואז נשב כולנו אל השולחן, אני אומר, ונשתה כוס חמין, כמו שצריך להיות; האדם, אני אומר, חי רק פעם אחת עלי אדמות, ולא שתי פעמים, וביחוד, אני אומר, עכשיו כשכבר יש לנו פרה משלנו, פרה הנותנת כ"ד כוסות חלב ליום. מחר, אם ירצה השם, אביאה הלום. ומה, גולדה – הריני פונה אליה לאחר כך ומוציא כהרף עין את כל חבילת-השטרות אשר לי – היי נא חרוצה ונחשי, כמה ממון לנו בכאן?

– הנני מעיף עין על אשתי – נשתנו פניה ככרום. חוורה כסיד הכותל, והגה לא תוכל להוציא מפיה.

– אלוהים עמך, גולדה חייתי, אני אומר, למה נבהלת כך? אפשר יראה את, אומר אני, שמא גנבתי את זאת או גזלתי ושמתי בכפי? פע, אני אומר, בושי והיכלמי; הרי את מקודשת לטוביה זה עידן ועידנים, ועדיין יכולה את לחשדני בכגון דא? פתיה, אני אומר, זהו ממון כשר, שהשתכרתי באמונה, בשכלי וביגיע כפי; שתי נפשות, אני אומר, הצלתי מסכנה גדולה, ואלמלא אני, מי יודע מה שהיה עולה להן!…

בקיצור, סיפרתי לה את כל העניין מהחל ועד כלה, מא' עד ת‘, איך שסובב ה’ את פני כל המעשים הללו, ובתוך זה התחלנו שנינו מונים את המעות פעם ושתיים – בצרור היה בדיוק שתי פעמים ח“י ועוד ר”ט אחד נוסף, דהיינו, סך-הכל, קיימא לן: שלושים ושבעה רובלים!… היא פרצה בבכי.

– למה תבכי, פתיה?

– כיצד לא אבכה, עונה היא, אם באה שעת-בכיה? כשהלב מתמלא, מטייפין העינים; יעזור לי השם ככה באמת, אם לא לבי ניבא לי, שתבוא היום בבשורה טובה; איני זוכרת כבר את העת, אומרת היא, שזקנתי צייטל, תיבדל בין חיים למתים, תֵראה אלי בחלום; הריני שוכבת ונרדמת, ופתאום והנה בחלומי דלי מלא עובר על כל גדותיו; וזקנתי צייטל, עליה השלום, נושאת את הדלי תחת סינורה, בכדי שלא תשלוט בו עינא בישא, והילדים צועקים: אמא, חלב!…

– אל תקדימי “נעשה” ל“נשמע”, נשמתי, אני אומר, תנוח לה נפשה של הזקנה צייטל בעדן גן אלהים, אבל אם השם יתברך, אני אומר, עשה לנו ניסים כאלה והזמין לנו פרה כזו, וודאי שהוא הוא ישגיח, שהפרה תהא פרה… עתה עוצי ואשמע, גולדה יקירתי, מה עלינו לעשות במעותינו?

– אדרבה, מה דעתך אתה, טוביה, לעשות בכסף רב כל כך, בלי עין הרע?

– אדרבה ואדרבה – אני מסייע לה – מה, חושבת את, יכולים אנו לעשות ברכוש כזה, בלי עין הרע?

ושנינו התחלנו לחשוב כך וכך, ישר והפוך; שברנו את ראשינו, העלינו כל מיני עסקים שיש בעולם, ובאותו הלילה סחרנו גם שנינו בכל מה שיכול לעלות על הדעת: קנינו זוג של סוסים טובים ומכרנו אותם מיד בהרבה רווחים; פתחנו חנות של צרכי-אוכל בבויבריק, שמנו בזמן קצר את כל הסחורה בכסף-בעיין, ותיכף פתחנו חנות של מלבושים; נשאנו ונתנו במקצת יער, הישגנו סכום ידוע בעד יד-באמצע ונמלטנו על נפשותינו; ניסינו להעלות על מחיר הטאקסה שבאנאטבקה, לרכשו³ את ה“פרוייקט”, לבוא במגע ומשא עם לווים ומשלמי ריבית…

– חלאי פרעה! – התרעמה אשתי – רצונך לבזבז את מעט המזומנים שלנו ולהיוותר שוב אצל השוט?

– אלא מאי? – הריני טוען – לסחור בלחם ולפשוט אחר כך את הרגל? המעט לך, אני אומר, כל המהומה שהביא מסחר החיטה לעולם? לכי, אני אומר, ושמעי מכל הנעשה באַדעס.

– מה לי אדעס – התפרצה אשתי – אבותי ואבות אבותי לא היו שם מעולם וגם בני לא יהיו שם, כל זמן שאני בחיים ורגלי משמשות אותי.

– אלא מה את רוצה?, – אומר אני.

– מה אני רוצה, אומרת היא; רוצה אני שלא תהא שוטה ולא תדבר הבלים.

– בוודאי, אני אומר, עכשיו הרי את החכמה, והני דאמרי אינשי: עם המאות תבואנה הדעות, ושמא עשיר – ברי חכם… תמיד כך!

בקיצור, פעמים אחדות באנו אז בריב, ומיד עשינו שלום ביננו, ונתקבלה ההחלטה: להוסיף ולקנות על הפרה החברברה עוד פרה אחת חולבת, שנותנת חלב…

ואם ישאלני כבודו, ובוודאי ישאל, את הקושיא: מפני מה דווקא פרה, מדוע לא סוס? אף אני אענהו: למה סוס, מדוע לא פרה? בויבריק הלא היא מקום, שנגידי יהופץ מתאספים לשם לכל ימות החמה לגור בנאות-דשא, והיות שהיהופציים הללו הינם כולם בריות עדינים מאד, דהיינו, שרגילים הם, כי יביאו להם הכל מן המוכן ישר לתוך פיהם: בין עצים בין בשר ובין ביצים, תרנגולות, בצלים, פלפלין, כרפס – מדוע אפוא לא יימצא גם פלוני בן אלמוני אחד, שיתחייב להביא להם לביתם כפעם בפעם גבינה וחמאה וכותח וכדומה? מכיוון שהיהופציים מדקדקין מאד במצוות אכילה והרובל אינו אצלם אלא “ממזר”, כמו שאומרין, הרי לא מן הנמנע הוא, שיהא ה“פדיון” על ידם מצוי ביותר וגם הריווח לא קטן. העיקר הוא, שהסחורה תהא סחורה, וסחורה כמו זו שאצלי הרי אין בנמצא אפילו ביהופץ גופה; מי יתן ותחולנה הברכות על ראשי ועל ראש כבודו גם יחד, אדוני שלום עליכם, איך שפעמים הרבה פנו אלי גדולי ארץ, נוצרים ממש, בבקשה, שאביא להם סחורה רעננה: “שמענו, הם אומרים, טבל, שהינך בעל יושר, אעפ”י שיהודי מצורע אתה"… ושמא ידמה כבודו, כי מפי יהודי אפשר לשמוע לפעמים חלקות כמו אלה? – על שונאי הרעה! לעולם לא תשמע מלה רכה מפי אחינו בני ישראל. ראו אצל טוביה פרה אחת יתירה, קרון חדש – ומיד התחילו מתעמקין בדבר: מהיכן וממה? שמא עוסק טוביה הלז בשטרות מזויפים? או שמא מוציא הוא יין לשריפה בצנעא ובהסתר?… “חאַ-חאַ-חאַ! הוגיעו את מוחותיכם, אני חושב, הוגיעו את מוחותיכם בשבילי, אחי היקרים!…” איני יודע, אם יאמין לי כבודו – אתה הוא כמעט הראשון, שהרציתי לפניו את כל הסיפור, איך ומה ואימתי? אבל, כמדומני, שהגדשתי קצת את סאת דיבורי וימחול לי כבודו, חייב אדם לשים לבו לעסקו, כמו שכבודו אומר, או ככתוב: כל עורב למינהו – כבודו לספריו ואני לקדרותי ולכדַי… אך אחת אבקש, אדוני, לבל תכתבני, לכל הפחות, באחד מספריך, ואם תכתבני ותציגני לראווה, אל תפרש, למצער, את שמי… הֱיֶה שלום וברכה – אמן וכן יהי רצון.

אֶת הקוֹמדיוֹת “האוֹצר” ו“עמךָ”, המכוּנסוֹת בּכרךְ זה, עיבּדתִּי בשביל התּיאַטרוֹן היהוּדי עלֿֿֿ-פּי שתּי יצירוֹתיו הדרמתיוֹת של שלוֹםֿֿֿ-עליכם, הידוּעוֹת בשם “די גאָלדגרעָבּעָר” ו“דאָס גרוֹיסעָ געָווינס”, ותירגמתּין אַחַרֿֿֿ-כּךְ תּרגוּם חָפשי לעברית. מלאכת העיבּוּד וּבמקצת גם מלאכת התּרגוּם העברי כּלוּלה כּאן בּשינוּיִים שעשׂיתי בּמבנה הדרמתוּרגי, במַהלךְ העלילוֹת וגם בּטבען של הנפשוֹת הפּוֹעלוֹת במַחזוֹת. השתּדלתּי רק לשמוֹר, עד כּמה שהשׂיגה ידי, על עֶצם הפּאבּוּלָה של המחַבּר ועל רוּחַ סיגנוֹנוֹ. לתכלית עבוֹדתי צירפתּי כּמה וכמה צירוּפים והמשכתּי המשכים משאָר יצירוֹתיו של שלוֹםֿֿֿ-עליכם ושילבתּי אוֹתם בּמַהלךְ המַחזוֹת. כּךְ, למשל, הכנַסתּי לתוֹךְ “האוֹצר” נפשוֹת חדשוֹת שאֵינן בּמקוֹר, כגוֹן: ליזרֿֿֿ-ווֹלף, שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי, שלוֹם שדכן, אַריֵה אִישֿֿֿ-הקברוֹת, פייגהֿֿֿ-לאָה ועוֹד, שדמוּתן הראשוֹנית נרמזה אוֹ צוּירה עלֿֿֿ-ידי המחַבּר, בּמַצבים אחרים ובסביבה אַחרת, בּכתביו האחרים (“טוֹביה החוֹלב”, “מַעשׂהֿֿֿ-כשפים”, “הגט”, “תּמוּ מתים” ו“מוֹטיל בּן פּייסי החַזן”). וכךְ תּמכתּי בּ“עמךָ” אֶת תּסבּוֹכת העלילה והתּרתה על יסוֹד הסיפּוּר “חמשה ושבעים אֶלף”, שיניתי בּכמה בחינוֹת אֶת טבע הנפשוֹת וּמַצבן והמשכתּי בּכל אַרבּע המַערכוֹת של המַחזה אֶת פּעוּלָתה של פּריל הקמחית, שבּקוֹמדיה המקוֹרית של שלוֹםֿֿֿ-עליכם נרמזה דמוּתה, בּתוֹר נפש אֶפּיזוֹדית, רק במַערכה הראשונה. חוֹפש זה של שינוּי פּעוּלָה וצוּרה, כּמוֹ החוֹפש הגָמוּר בּעריכת התּרגוּם העברי, ניתּן לי מאֵת המחַבּר, שבּאַחרית ימיו התחיל לשתּפני למלאכת העיבּוּד של סיפּוּריו ומַחזוֹתיו והתקנתם לתּיאַטרוֹן.

כּאן גם מקוֹם להעיר, כּי נוּסח “האוֹצר”, כּפי שהוּא ניתּן בּכרךְ זה, שוֹנה בּרוּבּוֹ תּכלית שינוּי מן הנוּסח, המוּצג עלֿֿֿ-ידי התּאַטרוֹן “הבּימה”. מלבד שהנוּסח הבּא כּאן כּולל אַרבּע מַערכוֹת (לעוּמַת שלוֹש שבּנוּסח “הבּימה”), אַחר הוּא גם בּעֶצם מבנהוּ, בהתפּתּחוּת העלילה וּבטבע הנפשוֹת הפּוֹעלוֹת בּמַחזה. “מַזל טוֹב” הוּא תּרגוּם מַקבּיל אֶל המקוֹר של שלוֹםֿֿֿ-עליכם. להוֹציא מקצת משיריֿֿֿ-העם, המשוּלָבים במַחזה, שהלבּשתּי אוֹתם צוּרה חדשה לפי רוּחַ הסיגנוֹן העברי העממי.

י. ד. בּרקוֹביץ

מעין פתיחה

לא מעשה מן החדר אני רוצה לספר לכם, לא לרבי ולא לאשתו הרבנית כוונתי בזה. סיפורי־מעשה מעין אלו כבר שמעתם מפי כמה וכמה פעמים. הפעם אטול רשות לעצמי ואספר לכם לכבוד פורים מעשה שהיה בבת רבי, מעשה באסתר.

א

אִם אֶסתּר המַלכַּה אשר בּמגילָה היתה יפת־תּוֹאַר וטוֹבת־מַראֶה כּאֶסתּר זוֹ, שבּה הכּתוּב מדבּר, לא יִפּלא כּלָל, שנשׂאָה

חן וָחסד לפני המלךְ אחשורוֹש מכּל הבּתולוֹת. אֶסתּר זוֹ, שבּה הכּתוּב

מדבּר, אַף היא היתה נוֹשאת חן בּעֵיני כּל רוֹאֶיה. הכּל אהבוּה. הכּל – אפילו קטן כּמוֹני. אפילוּ אחי הבּכוֹר מוֹטיל, אַף־על־פּי שנַעשׂה בּר־מצוָה זה־כבר והשדכנים מדבּרים בּו נכבדוֹת, ולא עוֹד, אֶלָא שכּבר זכה לשעוֹן עם שרשרת־זהב על חָזהוּ (אםִ לא יטעֵני זכרוני, גם חתימת־זקן התחילה מבצבּצת לו בּימים ההם). על האַהבה אשר אָהב אָחי הבּכוֹר מוֹטיל אֶת אֶסתּר בּת רבּי שאלו אֶת פּי, ואסַפר לכם דברים כּהוָיתם. כּסבוּר הוּא, כי תּם אני ולא אֵדע טעמה ונימוּקה של הליכה זוֹ, שהוּא הוֹלךְ בּכל יוֹם שבּת עם צהרים אֶל בּית רבּי ללמוֹד פּרקי־אָבוֹת מפּיו. רבּי ישן אוֹתה שעה שינה של שבּת ונַחרתוֹ מנַסרת בּחלל הבּית. הרבּנית יוֹשבת בּחוּץ על מפתּן בּיתה וּמַרבה שׂיחָה עם הנשים. אנחנו, תּינוֹקוֹת של בּית רבּנוּ, מפנים לבּנוּ לבטלה וּמשׂחקים אֶת משחַק מם־שין־הא. וּמוֹטיל ואֶסתּר מציצים בּעֵיניהם. הוּא מציץ בּה, והיא מציצה בּוֹ. פּעמים אָנוּ משחקים אֶת משׂחַק הסנורים. יוֹדעים אַתּם, משׂחַק הסַנורים מהוּ? הבה אוֹמַר

לָכם. נוֹטלים נַער וקוֹשרים לוֹ מטפחת לעֵיניו, מַעמידים אוֹתוֹ בּתוךְ

הבּית, והכּל חוֹזרים אַחריו, מסתּוֹבבים מסביב לוֹ, כּל אֶחָד רוֹקד

כּנגדוֹ, רוקד ואוֹמר לוֹ: “תּפסני”!

מוֹטיל ואֶסתּר אַף הם מצטרפים אֵלינו למנין וּמשׂחקים אִתּנוּ. משחָק זה של סַנורים, אומרים הם, מצא חן בּעֵיניהם מאוֹד. טעמם ונימוּקם עמהם. כּשהם משׂחקים אִתּנוּ אֶת משׂחַק הסַנורים, אֵין הם

עוֹשׂים כּלוּם, אֶלָא רוֹדפים ותוֹפסים זה אֶת זה. הוּא רוֹדף אַחריה

ותוֹפס אוֹתה, והיא רוֹדפת אַחריו ותוֹפסת אוֹתוֹ.

ועוֹד כמה וכמה ראָיוֹת וסימנים מוּבהקים יֶש לי, שכּוּלָם אוֹמרים דרשׁנוּ. אֶלָא אני אֵין דרכּי בכךְ. פּעם אַחַת היה מַעשׂה וּמצאתי אֶת שניהם, כּשהם אוחזים זה בּיד זה. הוּא אוֹחז בּידה, והיא אוֹחזת בּידוֹ. ואוֹתוֹ היוֹם לא יוֹם שבּת היה. דווקא יוֹם חוֹל מימוֹת החוֹל. שעת בּין השמשוֹת, בּין מנחָה למַעריב. הלךְ לבית־המדרש נתקל בּבית רבּי. “היכן הרב”? “אֵין הרב בּביתוֹ”. עמד ונתן לָה ידו. כּלוֹמַר, מוֹטיל נתן ידו לאֶסתּר. ואני עוֹמד וּמַבּיט. הזיזה ידה מתּוֹךְ ידוֹ. נתן לי פּרוּטה, שלא אפרסם הדבר בּרבּים. אָמַרתּי לו: שׁתּים. נתן לי שׁתּים. אמרתי לו: שלוֹש. נתן לי שלוֹש. וכי מה אַתּם סבוּרים? אִילוּ אָמַרתּי לוֹ אַרבּע, היה נוֹתן לי אַרבּע, וחָמש, ושש. אֶלָא אני אֵין דרכּי בּכךְ.

ועוֹד פּעם היה מַעשׂה… ואולָם הקץ לסיפּוּרי־מַעשה. מוּטב שׁנַחזוֹר לעניננוּ ואַספר לָכם דברים כּהוָיתם, כּפי שהבטחתּיכם

מראש.

ב

אָחי מוֹטיל, כּמוֻ שאָמוּר למַעלָה, גָדוֹל ממני. כּבר

נתפּטר מן החדר וּפרק מעליו עוֹל תּוֹרה. וגם בּבּית אֵינוֹ רוֹצה לעסוֹק בּלימוּדים. וּלפיכךְ קרא אַבּא שמו “פּרא־אָדם”. לא מצא אַבּא שם אַחר נאֶה לו, אֶלָא “פּרא־אָדם”. אִמא מתרעֶמת ורוֹגזת: “מנַיִן לךָ מידה זוֹ, שאַתּה מזלזל בּכבוֹד בּחוּר כּמוֹתוֹ, שכּבר נתבגר והגיעה עתוֹ עֵת דוֹדים, וקוֹרא לוֹ בּשם פּרא־אָדם”?… אָמַר לָה אַבּא: “ואַף־על־פי־כן פּרא־אָדם הוּא”! והרי הם מריבים וּמקנתרים זה אֶת זה. אֵיני יוֹדע, כּיצד נוֹהגים שאָר ההוֹרים שבּעולָם. הוֹרי, אַבּא ואִמא

מקנתרים זה את זה. כּל ימיהם ריבוֹת וּמדנים. אִילוּ אָמַרתי לסַפר לכם דברים כּהוָיתם, כּיצד אַבּא ואִמא רבים זה עם זה, וַדאי שהיִיתי מבדח את דעתכם. אֶלָא אני אֵין דרכּי בּכךְ.

בּקיצוּר, אָחי מוֹטיל, מפני שגָדוֹל הוּא, אֵינוֹ לוֹמד

עוֹד בּבית־רבּנוּ. ואַף־על־פּי־כן, כּדי שלא לשנוֹת מן המנהג, דרכּוֹ לשלוֹח בּכל פּוּרים משלוֹחַ־מנוֹת לרבּוֹ. מכּל מקוֹם תּלמידוֹ הוּא.

שוֹלח הוּא לוֹ שיר נאֶה, פּרי עֵטו בּלשוֹן־הקוֹדש, שמגן־דויד מצויר לו מלמַעלה, וּמצרף לָזה מַתּנַת־כסף, שני רוּבּלים בּשטרוֹת המדינה. בּיד מי שוֹלחים אֶל רבּי משלוֹחַ־מנוֹת זה? הכּל מוֹדים, שאין שליח טוֹב ממני. “קח משלוֹחַ־מנוֹת זה, אוֹמר אֵלי אָחי מוֹטיל, ושאֵהוּ אֶל הרב, וּכשתחזוֹר משם, תּקבּל מידי עֶשׂר פרוּטות”. אָמנם מַטבּע של עֶשׂר פרוּטוֹת חתיכה הראוּיה להתכּבּד היא, ואָחי מוֹטיל נאמן בּדברוֹ. ואַף־על־פי־כן כלָל גָדול הוּא בּעניני ממוֹנוֹת: אֵין אָדם נהנה מדבר הסמוּי מן העין. “רוֹצה אני, אני אומר, לראוֹת אֶת המַטבע מיד”. אָמַר לי אָחי, כּי נַער שוֹבב אני. “אֶפשר אני אוֹמר, שנַער שוֹבב אני, לא אָריב עמךָ, ואַף־על־פי־כן, אני אוֹמר, רוֹצה אני לראוֹת אֶת הכּסף בּעֵיני”. כּסבוּרים אַתם, מי ניצח אֶת מי?

לאַחַר שסילק לי אַחי אֶת עֶשׂר הפרוּטוֹת בּמזוּמנים,

הוּא מוֹסר לידי מכתּב חָתוּם, זה משלוֹחַ־מנוֹת בּשביל רבּי, וּביציאָתי הוּא תּוֹקע לכפּי בּהעלָמה עוֹד מכתּב אֶחָד, תוֹקע ואוֹמר לי בּלחש: “וזה תּמסוֹר לאֶסתּר”… “לאֶסתּר”?… “לאֶסתּר”… אִילוּ היה אַחר בּמקוֹמי,

היה דוֹרש שׂכרוֹ כּפליִם בּעד טרחה כּזוֹ. אֶלָא אני אֵין דרכּי בּכךְ.

ג

“ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם! – אני מהרהר בּדרכּי, כּשאני נוֹשׂא אֶת משלוֹחַ־המנוֹת בּידי. – מה ראה אָחי, שכּתב מכתּב לבת רבּי? הבה נתבּונן ונראֶה, מַה כּתוּב בּמכתּב זה? רק אַבּיט בו. הן לא אחַסר ממנוּ כּלוּם”. ואני פּותח אֶת המכתּב, השלוּח לאֶסתּר, וּמוֹצא בּוֹ מגילה שלמה, כּתובה להפליא. ואַף לשוֹנה לשוֹן המגילה. מוֹסר אני אוֹתה לָכם כּמוֹת שהיא, מלה מלה וּפירוּשׁה בּצדה:

"מנחה שלוּחה ממרדכי לאֶסתּר

אִיש – בּרנש. יהוּדי – בּחוּר. היה – ישב. בּשוּשן הבּירה – בּעירנוּ הקטנה. וּשמו מרדכי – וּשמוֹ נקרא מוֹטיל. ויהי אוֹמן – ויֶאהב הבּחוּר. אֶת הדסה – אֶת הנחמדה. היא אֶסתּר – ששמה אֶסתּר. והנַערה – אוֹתה הבּתוּלה. יפת – יפה היתה. תוֹאַר – יפהפיה. וַתּיטב הנַערה – הבּתוּלָה מצאה חן בּעֵיניו. לא הגידה אֶסתּר – אֶסתּר לא גילתה אֶת הסוֹד. כּי מרדכי – לפי שמוֹטיל. ציוה עליה – גָזר עליה. וּבכל יוֹם וָיוֹם – בּין מנחָה למַעריב. מרדכי מתהלךְ – מוֹטיל עוֹבר לפני הבּית. לָדעת אֶת שלוֹם אֶסתּר – להסתּכל בּפני אֶסתּר. וּבהגיע תּוֹר אֶסתּר – וכאשר יבוֹא יוֹם אֶסתּר. בּת אביחַיִל – הוא יוֹם חתוּנתה. וַתּילָקח אֶסתּר – אָז יֹשׂא אֶת אֶסתּר. וַימליכה – ויִכּנס עמה. תּחת וַשתּי – תּחת החוּפּה"…

מַה תאֹמרוּ לפירוּש המגילה של אָחי מוֹטיל? אָכן מוּמחה

הוּא לתרגם פּסוק כּצורתוֹ! מתאַוה היִיתי מאוֹד לשמוֹע, מַה יאֹמַר רבּי

על פּירוּש כּגוֹן זה! אבל כּיצד יגונב הדבר אֶל רבּי? חַכּוּ כּמעט רגע. יֵש עֵצה, כּשם שאני יהוּדי! אֵין אני צריךְ אֶלָא לשנוֹת מעט מן הסדר ולעשוֹת חליפין: אֶת השיר השלוּח לרבּי אֶמסוֹר לאֶסתּר, ואֶת מגילת אֶסתּר – לרבּי. יקרא ויֶהנה. ואם תאמַר: שמא תּצא תּקלה? ויֵש לאמוֹר: מַה פשעי וּמה חטאתי? וכי אָסוּר לוֹ לאָדם לטעוֹת? הלא נוֹשׂא־המכתּבים של הדואַר אַף הוּא אֵינוֹ מוֹסר לפעמים אֶת המכתּבים לידי בעליהם. אני חָלילה לי מעשׂוֹת כדבר הזה. אני אֵין דרכּי בּכך.

ד

– יוֹם טוֹב עליךָ, רבּי! – אני פּוֹרץ בּרעש וּבקוֹל רם אֶל תּוֹךְ החדר וּמַבהיל אֶת רבּי ממקוֹמוֹ. – אָחי שלח לךָ משלוֹח מנות עם בּרכתוֹ, כּי תּזכּה לשנה הבּאה!

כּךְ אני אוֹמר בּנשימה אַחַת וּמוֹסר לרבּי אֶת המגילה. רבּי פּוֹתח אֶת המגילה וּפוֹרש אוֹתה לפניו, מעיין בּה עיוּן רב, בּוֹדקה וּממַששה בּאֶצבּעוֹתיו, הוֹפךְ בּה והוֹפךְ בּה. ניכּר שמחַפּשׂ

הוּא בּה עוֹד דבר. “חַפשׂ, חַפשׂ, רבּי! – אני אוֹמר בּלבּי. – מוּבטח לךָ שטרחָתךָ לא תּהיֶה לשוא”!…

ורבּי מַרכּיב על־גבּי חוֹטמוֹ אֶת משקפי־הכּסף וקוֹרא אֶת המגילה עד תוּמה. כּסבורים אַתּם, מה עשׂה רבּי אַחַר־כּך? אפילו אֶת פניו לא עיוָה. רק אנחה חרישית הוֹציא מלבּו. וּמיד פנה ואָמַר אֵלי: “המתן קצת, ואֶכתוֹב אַף אני מלים אחָדוֹת” והוּא לוֹקח עֵט וּדיוֹ בּידוֹ ויוֹשב אֶל

השוּלחָן לכתּוֹב מלים אחָדוֹת. אוֹתה שעה אני חוֹזר בּבּית אֵילךְ ואֵילךְ, מקבּל מידי הרבּנית עוּגת־דבש וצפיחית, וּבינתים, בּאֵין רוֹאִים, אני תּוֹקע ליד אֶסתּר אֶת השיר, השלוּח לרבי, עם משלוֹחַ־המנות. פּני אֶסתּר מַסמיקים, והיא פוֹרשׁת לקרן־זוית, פּותחת שם בּצנעה אֶת המכתב – ועֵיניה מתלקחות בּאֵש וחמתה בוֹעֶרת בּה. “ניכּר, שמשלוֹח־המנוֹת לא הפיק רצוֹן ממנה”, – אוֹמר אני בּלבּי ונגָש אֶל רבּי לקבּל מידו אֶת המלים האחָדות אשר כּתב.

– יוֹם טוֹב לרבּי! – אני אוֹמר בּקוֹל רם וּבנשימה אַחַת וּברעש זה, שבּוֹ נכנסתּי. – תּזכּה לשנה הבּאה! – ואני נחפש ויוֹצא מן הבּית.

עוד אני עומד מאחוֹרי הדלת והמזוּזה, והנה יד שלוּחָה אֵלי מבּית רבּי. יד אֶסתּר היא, עֵיניה אדוּמוֹת, דמעתה על לחיה, והיא אוֹמרת לי בּכעס:

– קח אֶת זה וּמסוֹר לאָחיךָ!

בּדרך הילוּכי אני פוֹתח תּחילה אֶת מכתּב רבּי. רבּי ואֶסתּר – רבּי קודם. בּמכתּב כּתוּב לאמוֹר:

“כּבוֹד תּלמידי היקר מַשׂכּיל על דבר אמת וכו' מרדכי נ”י!

"רב תוֹדוֹת לךָ מקרב לב וּכלָיוֹת על הבּרכה השלוּחָה לי מעמךָ, משלוֹחַ־מנוֹת לפוּרים. גם לפני שנה ולפני שנתים קיבּלתּי ממךָ משלוֹחַ־מנוֹת, אֶלָא משלוֹחַ־מנוֹת אַחר היה. משלוֹחַ־מנוֹת מַמש… בּשנה זוֹ שלחתּ לי פּירוּש חָדש על מגילת אֶסתּר. ואני מוֹדה לךָ על המגילה… אבל חַייב אני לאמוֹר לךָ, מוֹטיל, כּי הפּירוש שלךָ לא מצא חן בּעינַי כּלָל, ואַתה מגלה פּנים בּתּוֹרה שלא כּהלָכה. ראשית, הכּל יוֹדעים כי שושן עיר־הבּירה היתה, ולא עירנוּ הקטנה, כפי שאָמַרת בּחידוּשי־תוֹרה שלךָ. ושנית, היכן מצינוּ כּתוב, כּי מרדכי בּחוּר היה? ולָמה אַתה קוֹרא לוֹ בּשם מוֹטיל? מה ענין מוֹטיל לכאן? ומִנַיִן לךָ זה, שאומן פירושו ‘אוהב’? הכּל יוֹדעים, שאוֹמן פּירוּשו ‘מחנךְ’, משוֹרש ‘אָמוֹן פּדגוּג’. וּמה שפּירשתּ וימליכה תּחת וַשתּי ‘הכניסה לחוּפּה’ – השערה משוּנה היא מאוֹד ואֵין לָה שוּם טעם. ראשית, כּיוון הכּתוּב לאחַשורוֹש ולא למרדכי. ושנית, לא מצינוּ כּלל בּמגילה, שאחַשורוֹש נשׂא אֶת אֶסתּר בּחוּפּה וקידוּשין. תּמהני עליךָ, שאַתּה מעוות את הכּתוּבים. כּל פּירוּש

צריך שיִהיֶה לוֹ טעם. לפני שנה ולפני שנתים שלחתּ לי משלוֹחַ־מנוֹת אַחר… בּשנה זוֹ בּחַרת לשלוֹחַ לרבּךָ פּירוּש על המגילה, פּירוּש

משוּנה, שאֵינוּ מתקבּל כּלל על הדעת. לוּא יהי כן. מסתּמא כּך נאֶה וכך יאֶה לך. לכן אני מחזיר לךָ בּזה אֶת המגילה שלך, ואלוהים יִשלח לךָ אֶת הבּרכה מעתּה ועד עולָם, כּחפץ לב רבּךָ, הדורש הצלָחָתך כּל הימים"…

אָכן מנה יפה חָלק לוֹ! כּךְ נאֶה לוֹ לאָחי. סבוּר אני, שמכּאן וּלהבּא לא יוֹסיף לכתּוֹב מגילוֹת כּעֵין אֵלוּ.

עכשיו שנפטרתּי ממכתּבוֹ של רבּי, מן הראוּי להציץ בּדרךְ־הילוּכי גם על מכתּבה של אֶסתּר בּת רבּי. פּוֹתח אני אֶת מכתּבה – ולא שני הרוּבּלים נפלוּ מתּוֹכוֹ? מַה פּשר החידה הזאת? מעין אני במכתב וקוראו – רק שלוש שורות בּוֹ:

“מוֹטיל! מוֹדה אני לךָ על שני הרוּבּלים. הרי הם לפניךָ – קבּלם בּחזרה. למשלוֹחַ־מנוֹת כּזה לא פילָלתּי. מַתּנוֹת מידךָ לא ביקשתּי. וּבנדבה בּוַדאי לא חָפצתּי”…

חַה־חַה! כּל השוֹמע יִצחַק לָה. בּנדבה אֵין היא חפצה! מַעשׂה יפה, כּשם שאני יהוּדי! בּקיצור, מה עלי לעשׂוֹת עכשיו? אֹילוּ היה אַחר בּמקוֹמי, וַדאי שהיה דן אֶת שני המכתּבים בּקריעה ואֶת שני הרוּבּלים היה שם בּכליו, ואֵין פּוֹצה פּה וּמצפצף. אֶלָא אני אֵין דרכּי בּכךְ. אני בּחַרתּי לי דרךְ אַחרת, דרךְ ישרה וּקצרה. הטוּ אוֹזן ותשמעוּ. נמלכתּי

בּעצמי ודיבּרתּי עם לבּי כּדברים האֵלה: שׂכר־הליכה הלא קיבּלתּי כּבר מידי אָחי מוֹטיל, וּמַה לי ולוֹ? וּלפיכךְ הלכתּי וּמסַרתּי אֶת שני המכתּבים לידי אַבּא. הבה אֶשמַע, מַה יאֹמַר אַבּא? סבוּר אני, שאַבּא יבין בּטיב המגילה הזאת יוֹתר משהבין רבּי, אַף־על־פי שאַבּא אֵינוֹ אֶלָא אָב, ורבּי רב הוּא…

ה

כּל מַה שאֵירע בּביתנוּ אַחַר־כּךְ, אַחר שקרא אַבּא אֶת

שני המכתבים עם המגילה ואַחַר שהעמיד אֶת אחי לחקירה וּדרישה, כּי יבאֵר לוֹ אֶת הדבר בּאֵר היטב – אַל תּשאָלוּני. אִילוּ היִיתי נוֹהג מנהג אָחי והוֹלךְ בּדרכיו, צריךְ היִיתי לאמוֹר בּלשוֹן מגילת אֶסתּר

וּבניגוּנה:

וְהָעִיר שׁוּשׁן נָבוֹכָה…

אבל לא זה העיקר ולא זאת מַטרתנוּ. הלא רוֹצים אַתם לָדעת, מה היה סוֹפם של שני אֵלה, של אֶסתּר בּת רבּי ואָחי הבּכוֹר מוֹטיל? לא היה ולא כּלוּם. אֶסתּר נכנסה לחוּפּה וקידוּשין כּדת משׁה ויִשראֵל. אַלמן נשׂא אוֹתה. הוֹי, כּמה בּכתה עלוּבת־נפש זוֹ בּיוֹם חתוּנתה וּביוֹם

שמחַת־לבּה! אני עצמי היִיתי בּאוֹתוֹ מַעמד וּבעֵיני ראִיתי. על מה בּכתה – אֵיני יודע. וַדאי לבּה ניבּא לָה, שלא תּאריךְ ימים עם בּחירה זה. ואָמנם כּךְ היה. לא הוֹציאה את שנתה עם בּעלה ומתה. מה גָרם לָה שמתה – חידה היא וַתּהי לחידה. אֵיני יוֹדע. אֵין אִיש יוֹדע. רבּי ואִשתּו הרבּנית אַף הם אֵינם יודעים. יֵש אומרים: סַם־מות שתתה וָמתה. שקר בּפי האוֹמרים. שׂוֹנאִים בּדוּ את הדבר מלבּם. כך שמַעתּי מפּי הרבּנית עצמה.

ואָחי הבּכוֹר מוֹטיל? – אַל תשאָלוּ! זה הגדיל לעשׂוֹת.

אָחי מוֹטיל נכנַס לחוּפה עוֹד קוֹדם שנתאָרסה אֶסתּר, ונסע אֶל חוֹתנוֹ

להיוֹת סמוּךְ שם על שוּלחָנו. ואוּלָם לא אָרכו הימים וחָזר משם. בגפּו חָזר. לָמה חָזר? רוֹצה הוּא לגָרש אֶת אִשׁתּוֹ. אָמַר לוֹ אַבּא:

“פּרא־אָדם אָתה”! שמעה אִמא והתרעמה. התחילו מריבים וּמקנתרים זה את זה. והיתה השׂמחה בּמעוֹננוּ. ואַף־על־פּי־כן כּלוּם לא עלה בּידיהם. מוֹטיל נתן גט לאִשתו ונשׂא אַחרת בּשעה טוֹבה וּמוּצלָחַת. עכשיו שני ילָדים לוֹ. בּן וּבת. שם הבּן הרצל, על־שם הדוֹקטוֹר הרצל. ואֶת שם הבּת קרא אֶסתּר. אָמנם אַבּא דרש בּכל תּוֹקף כי יִקרא שמה גיטיל, על־שם אִמוֹ, היא הסבה גיטיל. ואִמא אַף היא התחַננה וביקשה רחמים, כי יִקראוּ את שמה לאָהצי, על־שם אִמה, היא הסבה לאה. נפלה מַחלוֹקת בּין אַבּא וּבין אִמא. כּל היוֹם וכל הלילה היו מדיינים ומתנַגחים זה עם זה. עד שבּאוּ לכלל החלָטה לזווג שני שמות כּאֶחָד ולקרוא לילדה בּשם לאה־גיטיל, על־שם שתּי הסבות. חסל סידוּר שמות! נמלךְ אַבּא והירהר חרטה: אֵינוֹ רוצה בּלאָה־גיטיל, מַה טעם? טעמוֹ ונימוּקוֹ עמוֹ. “לָמה יִגָרע חלקוֹ, שיהא שם אִמה קוֹדם לשם אִמו”?… חזר אָחי מוטיל מבית־המדרש והודיע, שקרא את שם בּתוֹ אֶסתּר. אָמַר לוֹ אַבּא: “פּרא־אָדם! מנַיִן לךָ שם זה של אֶסתּר”? ענה אָחי ואָמר: “כּלוּם שכחתּ, כּי ימי הפּורים ממַשמשים וּבאִים”…. מַה תּענוּ

אַחרי דברים אֵלוּ? נשתּתּק אַבּא ונסתּתּמו טענותיו. אַבּא ואִמא שניהם יוֹשבים זה בּקרן־זוית זוֹ וזוֹ בּקרן־זוית זוֹ, מביטים הבּטה משוּנה אִיש בּפני אִשתּוֹ, והדיבר אֵין בפיהם.

מה טיבה של הבּטה זוֹ וּמה טעם לשתיקתם, ששניהם שוֹתקים – אֵיני יוֹדע. אֶפשר, סוֹד זה גָלוּי לפניכם ואַתּם יוֹדעים?

מַעשׂה נוֹרא, שאֵירע בּגלל קידוּש של פּסח

א

[שם כּינוּיִי. – כּשרוֹנוֹתי לקוּיִים וּתפיסתי קשה. – מַה תּהיֶה תּכליתי?]

“אִיוואן פּוֹפּירילי”… בּשם אַחר לא נקראתי בּבית־אַבּא בּתוֹך חבוּרת הילָדים. ולָמה נקרא שמי כּךְ? אֶפשר, על שוּם שלא היִיתי שקוּד כּל־כּךְ ללמוֹד תּוֹרה? אֶפשר ואֶפשר. בּשקידה יתירה אָמנם לא הצטיינתּי מעוֹדי. כּי מִי הוּא זה הנַער, אשר יחשוֹק ללמוֹד תּוֹרה? אוֹ

אוּלי כּינוּני כּךְ על שוּם שמוֹחי מוֹחַ גס היה וּמטוּמטם בּיוֹתר? גם זה יִתּכן. בּחריפוּת המוֹחַ לא התנַכּרתּי מעוֹלָם. כּלוֹמַר תּפיסתי – כּךְ

אָמַר עלי רבּי – תּפיסה קשה היתה. הרבה יגיעוֹת היִיתי יגע עד שעלה לו למוֹחי לתפוֹס דבר, אבל כּנגד תּפיסתי הקשה היה זכרוני רךְ בּמאוֹד מאוֹד! לא היה דבר בּעולָם, אשר זכרוֹני עצר כּוחַ לשׂאתוֹ. כּשרוֹני היה מיוּחָד בּמינו: קשה לשמוֹע וּמהיר לאַבּד. הנה טרחתּי ולָמַדתּי דבר וידעתּיו על־בּוֹריוֹ – והנה פּניתי רגע וּשכחתּיו לעוֹלָמים, מי מנה מספר למַכּות־הלחי והמַהלוּמות והמַלקות, אשר ספגתּי בּימים ההם! לשו התעצב אַבּא העלוּב אֶל לבּוֹ. לשוא שפכה עלי אִמא העלובה אֶת דמעוֹתיה. לא היתה לי כּל תּקנה.

– הוי, אִיוואן פּוֹפּירילי! מַה תּהיֶה תּכליתךָ

– הוֹי, בני יִשׂראֵל, רחמנים בּני רחמנים, מַה תּהיֶה תּכליתי?…

ב

[שׂמחָתו של אַבּא. – מַזל טוֹב, כּבר נַעשׂיתי חָתן. –

מַעמַד מחוּתּני וּמַעלוֹת כלָתי. – אני נוסע אֶל כלָתי ליוֹם

טוֹב].

הרבּה פּעמים כּבר ראִיתי אֶת אַבּא שׂמח וטוֹב־לב. למשל: ראִיתיו בּסעוּדת ליל פּוּרים. ראִיתיו בּיוֹם שׂמחַת־תוֹרה, בזמַן

ההקפוֹת. ואוּלָם שמחָה זוֹ, ששׂמח בּאוֹתוֹ עֶרב פּסח, שבּו אדבּר להלן,

לא ראִיתי כּמוֹה מעוֹלָם. ולָמה שמח כּל־כּך? על שנַעשׂיתי חָתן. מַזל טוֹב! – בּמַזל טוֹב תּחיוּ גם אַתּם! מי הוּא זה ואֵי־זה הוּא המחוּתן? מחוּתן יחיד וּמיוּחָד. לא קם כּמוֹהוּ! ראשית, מיוּחָס הוּא. הידעתם אֶת בּני הוֹרנשטיין אשר בּראדוֹמישל? הידעתּם אֶת בּני זוּסמאן אשר

בּאוֹסטראה? השמַעתּם גם אֶת שמע בני ציֶרנוֹבּילסקי אשר בּשפּולָה? וּבכן, ידוֹע תּדעוּ, כּי מחוּתּני כּיהן אֶצלם בּכהוּנַת סוֹכן. לא עתּה, אֶלָא

לפנים. לפני התגלע הריב בּינוֹ וביניהם. עתּה הוא סוֹחר על חשבּוֹן עצמוֹ. לא מן הסוֹחרים הגדוֹלים, ואַף־על־פי־כן סוֹחר הוּא. גם נדוּניה הוּא פּוסק לבתּוֹ. נדוּניה לא־רבּה. אַבּא פּוסק לי כּפלָיִם. אבל כּנגד זה הוֹכיחוּ לי כּלה, אשר כּמוֹה לא היתה ואַחריה לא תּהיֶה! אני עצמי אֵיני מַכּיר אוֹתה עדיִין. עדיין לא ראִיתיה. אַךְ אֵלה אשר ראוּ פּניה ממַלאִים פיהם תּהילתה. ראֹה ראוּה אַבּא, אִמא, אחוֹתי הבּכירה וּבעלה, הוּא גיסי. אָמרה

אמא, כי יפת־תּואַר היא. ואחותי אומרת: לא הרי יפיה כּהרי חָכמתה. וגיסי אומר: לא הרי חָכמתה כּהרי לבּה הטוֹב. מרישוּמי פּניה ניכּר, כּי טוֹבת־לב היא. ענה אַבּא ואָמר: תּהיֶה אשר תּהיֶה – אַךְ אני אֵיני כּדאי והגוּן לָה… אִם כּדאי אני והגוּן לָה ואִם לא – אַחַת אני יודע: הכּלה כּלָתי היא ולי תּהיֶה לאִשה. כּךְ אני מהרהר בּפני עצמי וּמחַכּה וּמצפּה בּכליוֹן־עֵינַיִם לחַג הפּסח, כּאשר יחַכּה יהוּדי נאמן עם אלוֹהיו לביאת המשיח. שמוּעה שמַעתּי, כי לחַג הפּסח אֶסַע אל המחוּתּנים להתאָרח אֶצלם.

ג

[ צרת הקידוּש. – תוֹספת הבדלה. – “הבדלתּ” ו“קידשתּ” משמשוֹת בּעירבּוּביה].

אֶל המחוּתּנים, ולא חָלילה אֶל הכּלה. כּךְ אוֹמרים הם,

כּלוֹמַר, אַבּא ואִמא. ואני מה אוֹמר? הדבר הזה מסוּר ללבי. וּמפני שאני נתוּן עדיִין תּחת עוּלָם, על־כּרחי אני נכנע בּפניהם וּמַטה אוֹזן להקשיב ולשמוֹע אֶל כּל אשר יאֹמרוּ לי. וּמה אוֹמרים אָב וָאֵם לבנם החָתן? אוֹמרים הם, כּי חַייב אני לנהוֹג בּין הבּריוֹת מנהג אָדם מן היִשוּב, לָשבת אֶל השוּלחָן כּאָדם מן היִשוּב, לאכוֹל ולשתּוֹת כּאָדם מן היִשוּב,

ועל כּולָם חַייב אני להיזהר, שלא אוֹציא חָלילה דבר שטוּת מפּי.

– בּקיצוּר, השתּדל להיות אִיש,כּדי שלא יִתגלה בּרבּים, כּי אִיוואן פּוֹפּירילִי אָתּה…

כּךְ אוֹמר לי אַבּא, וּמיד מנַצנץ רעיוֹן בּמוֹחוֹ והוא חוֹזר ואוֹמר:

–חַכּה כּמעט קט! אֶת קידוּש ליל פּסח אַתּה יוֹדע, אוֹ שמא לא היוּ דברים מעוֹלָם?

נתגלָה, כּי לא היוּ דברים מעוֹלָם. אֵיני יוֹדע עדיִין אַף שמץ מקידוּש ליל פּסח. מאַיִן אֵדעהוּ? המן הפּסח של השנה הקוֹדמת? ראש מי יעצוֹר כוֹחַ להכיל אֵת כּל זאת? ולא עוֹד אֶלָא שפּסח זה חָל דווקא בּמוֹצאֵי שבּת, והרעה גדוֹלה שבעתיִם! בּפּסח שחָל להיוֹת בּמוֹצאֵי שבּת אַתּה מצוּוה לָדעת בּעל־פּה אֶת הקידוּש עם ההבדלה יחד. הגע אֵיפוֹא בּעצמךָ: קידוּש ליל פּסח בּלבד יֶש בּוֹ כּדי להפּיל אֵימה וָפחד על אִיש הירא ורךְ־הלבב כּמוֹני – חַייב אַתּה לאַמץ זכרוֹנךָ וּלבלתּי שכוֹח בּשעת חירוּם, כּי הזמן הוּא “זמַן חירוּתנוּ” דווקא. ואִם על הראשוֹן אַתּה מצטער, הנה בּאוּ והוֹסיפוּ לךָ תּוֹספת הבדלה, ש“קידשתּ” עם “הבדלתּ וקידשתּ” משמשוֹת בּה בּעירבּוּביה. מלָאכה נקיה וקלה!

– אֵין בּכךְ כּלוּם! תּלמַד ותחזוֹר ותלמַד את הקידוּש

עד שתּדעֵהוּ! – אוֹמר לי אַבּא. – עוֹד נשארוּ לךָ שלוֹשה שבוּעוֹת מלאִים וּגדוּשים עד חַג הפסח!

ד

[רבּי משנן לי אֶת הקידוּש. – הוּתּרה הרצוּעה. – שאֵלה שתשוּבתה בּצדה!]

ואַף־על־פּי־כן לא רצה אַבּא לסמוֹךְ על ישרי ועל אמוּנת־לבבי בּלבד. פּקד עלי, כּי אֶשלח אֵלָיו אֶת רבּי. מַה צוֹרךְ יֶש לוֹ ברבּי? רוֹצה הוּא לבקש ממנוּ, כי ישנן לי אֶת הקידוּש עם הבדלה גם יחד. אַל ירפני ואַל יעזבני עד ששניהם יִהיוּ שגוּרים בּפי. מדבּר הוּא אֶל רבּי דברי־כיבּוּשים:

–אַל תּשׂא אֶת פניו של בּן־חָם זה ואַל תּבּיט אֶל יִחוּסו, שאָביו אָני. דוֹש תּדוּש אֶת בּשׂרוֹ עד שפךְ דם, וּבלבד שיֵדע את הקידוּש כּהוֹגן!…

די היה לרבּי בּרמיזה קלה זוֹ, וּכבר הוּתּרה הרצוּעה. כּל שלוֹשת השבוּעוֹת עברוּ עלי בּלימוּד הקידוּש וּבשינוּנוּ על־פּה. ויֶש לי הצדקה להתפּאֵר נגדה־נא לכל בּני גילי, כּי הקידוּש היה מוּנח בּקוּפסתי. רק הקידוּש בלבד. ואִילוּ ההבדלה היתה לי לפוּקה וּלמכשוֹל־לב. כּלוֹמַר, ההבדלה עצמה אַף היא הלכה למישרים דרכּה. אבל רק עד חניה קבוּעה. עד “קידשתּ” הראשוֹנה. וּמן “קידשתּ” הראשוֹנה והלאה לא יכוֹלתּי לָזוּז אַף פּסיעה אַחַת – על אַפּי ועל חמתי! אוֹתוֹ אדם, שתּיקן אֶת הקידוּש, כּפי הנראֶה, לא חָס על המלים. חוֹשש היא, שמא לא תּספּיק לָנוּ ההבדלה די־צרכּנוּ. לאַחַר שקבע מלת “קידשתּ”, לא נתקררה דעתּוֹ עדיִין – עמַד והוֹסיף עליה “הבדלתּ וקידשתּ”. תּם אני ולא אֵדע דרכיהם המשוּנים של בּני־אָדם, העוֹסקים עם הציבּוּר. והלא מַה־נַפשך: אָמרתּ “קידשתּ” – לָמה לךָ “הבדלתּ”? ואִם רוֹצה אַתּה דווקא בּ“הבדלתּ”

– מַה תּוֹעיל לךָ אֵיפוֹא “קידשתּ”? לָמה אַתּה מערבב עלינוּ אֶת

הפּסוּקים. למרר אֶת חַיֵינו בּעבוֹדה קשה? ואוּלָם שאַל־נא את פּי רבּי – ויענךָ בּסטירה על לסתוֹתיךָ. מַענה רךְ מזה לא תּשמע ממנוּ לעוֹלָם!…

ה

[אני טס טיסה משוּנה כדי שמונים מיל לשעה. – “הבדלת וקידשת” מאָה פעמים ואֶחָת.]

– היכן אַתּה עוֹמד בּקידּוש? – שוֹאלני אַבּא בּאַחַד

הימים הסמוּכים לחַג הפּסח, כּשאני מכין עצמי לנסיעה. – הכּבר לָמַדתּ אוֹתוֹ על־פּה?

– על בּוֹריוֹ!

– קוּם־נא אֵיפוֹא וקראֵהו לפני!

אני קם וקוֹרא. הקריאה עוֹלָה יפה. טס אני על דרכּי בּמהירוּת רכּבת־החפזוֹן, טס ועוֹבר כּדי שמוֹנים מיל לשעה. ואוּלָם כּשאני הוֹלךְ וקרב אֶל ההבדלה, מאִיטה הרכּבת ריצתה, וּמהירוּתה פּוֹחתת והוֹלכת מרגע לרגע: “בּין קדוּשת שבּת לקדוּשת יוֹם טוֹב הבדלתּ. ואֶת יוֹם השביעי מששת ימי המַעשׂה קי־דש־תּ. קידשתּ והבדלתּ…”

–לא “קידשתּ והבדלתּ”, אִיוואן פּוֹפּירילִי שכּמוֹתךָ,

אֶלָא “הבדלתּ וקידשתּ”. מאָה פּעמים ואַחַת תּחזוֹר ותשוּב ותּחזוֹר על

“הבדלתּ וקידשתּ”!…

ואני מטייל ארוּכוֹת וּקצרוֹת לאוֹרךְ הבּית וּלרחבּוֹ,

כּוּלי כּמוּכּה שגָעוֹן, וחוֹזר בּפני עצמי בּלחש: "הבדלתּ וקידשתּ,

הבדלתּ וקידשתּ" – עד אשר ראשי יִסוֹב עלי כּגלגל ועֵינַי תּחשכנה בּחוֹריהן. ואני נוֹפל על הדרגָש מתּוֹך בּילבּוּל כּל החוּשים, עיף ורצוּץ וּמַשמים – עוֹד רגע ואֶתעלף.

– מה זה היה לךָ? – שואלת אותי אמא.

– לא כּלוּם, – אני אוֹמר – הבדלתּ וקידשתּ, קידשתּ והבדלתּ…

–מַה טיבה של “והבדלתּ” זוֹ? –

שוֹאלני אַבּא. – מאַיִן נתגלגלה וּבאה לידךָ, אִיוואן פּוֹפּירילִי

שכּמוֹתךָ, “והבדלתּ” פּתאוֹם?…

אוּלי תּשׂים קץ לכל הענין היגע הזה? – מתערבת בּדבר אִמא שתּחיֶה. – סוֹפךָ שתּכּה את ראש היֶלד בּשממוֹן וּבשגָעוֹן, עד אשר לא יֵדע למצוֹא עוֹד אֶת ידיו ואֶת רגליו!

בּרוּכה אִמא בּעדי! בּרוּכה היא וּברוּךְ טעמה, שחילצתני מן המיצר! ואַף־על־פּי־כן לא הוֹעילוּ לי גם רחמי אֵם. “והבדלתּ” זוֹ כּבר נתקעה בּמוֹחי, בּלי לָזוּז משם אַף לרגע. כּצל על יד ימיני היתה, בּכל אשר הלכתּי הלכה עמי, וּבכל אשר עמַדתי ראִיתיה לנגד עֵינַי, עד אשר טירפה וּבילבּלה אֵת כּל חוּשי ורעיוֹנוֹתי.

ו

[אני נוֹתן סימנים בּסוּסים. – שרשה של “קידלתּ”. – עֶרב פּסח וּבהלָתוֹ. – מעילה הירקרק של כּלָתי. – אָנוּ נחפזים לבית־הכּנסת]

ישבתּי בּעָגלה ונסַעתּי ליוֹם טוֹב אֶל כּלָתי (אַבּא

ואִמא אומרים: “אל המחוּתּנים”), ושלא מדעתּי חָזר קידוּש ליל הפּסח ונשנה בּמוֹחי בּזה אַחַר זה. וכאשר הגעתּי עד החניה הקבוּעה “קידשתּ, הבדלתּ וקידשתּ”, עשיתי לי ציוּן: הסוּס, שהלךְ מצד שׂמאֹל, הליכתוֹ היתה בּרגל ישרה, וּלפיכךְ קראתי לוֹ בּשם “קידשתּ”. והסוּס, שהלךְ מצד ימין, היה מטיל אֶת רגליו לפניו וּבוֹעֵט בּדרךְ־הילוּכוֹ, וּלפיכךְ קראתי לו בּשם “קידלתּ” (מלשוֹן “קידאַט” הרוּסית, שפּירוּשה “הטיל”). ואֵלה הסימנים אשר נתתּי בקידוּש: שׂמאֹלה, ימינה וּשׂמאֹלה. ואָמנם כּךְ נחרתוּ הדברים בּעוֹמק זכרוֹני: תּחילה “קידשתּ”, אַחַר־כּךְ “קידלתּ”, ואחר־כך – שוב “קידשתּ”. כלוֹמַר: “קידשתּ וקידלתּ וקידשתּ” – כּלוּם יֶש לךָ יפה מזה? כּסבוּר אני, שלא נמצא עוֹד שוּם כוֹחַ בּעוֹלָם,אשר יכוֹל היה לעקוֹר מזכרוֹני אֶת שלוֹש המלים האֵלה!

וכךְ בּאתי בּשלוֹם אֶל כּלָתי (בּלשוֹן אַבּא ואִמא: "אֶל

המחוּתּנים") בּעֶרב פּסח, שהוּא גם עֶרב שבּת, ולא היתה לי שהוּת אפילוּ להסתּכּל יפה בפניה, מפני שהגברים כּבר הכינו אֶת עצמם לילךְ לבית־הכּנסת. בּבּית היתה בּהלה וּמהוּמה וחפזוֹן גָדול – עֶרב חַג הפסח וּבהלָתוֹ.

מתּוֹךְ הבּהלה העיפוֹתי עין בּכלָתי – דוֹמה, בּתוּלה כּהלָכה. פּניה

אֵינם מכוֹערים בּיוֹתר. אָמנם אֶת חָכמתה אֵין לָדעת עדיִין. גם אֶת טוּב

לבּה לא יכוֹלתּי לראוֹת כּל־צרכּי. אִם רישוּמי פניה, אשר אָמַר גיסי, הם החטטים הקטנים, הפוֹרחים בּלחָייה וּבמצחה בכמוּת מרוּבּה – סימן הוּא אָמנם, שטוֹבת־לב היא בּמאוֹד מאוֹד. ואוּלָם דעתּי היא, כּי נאֶה היה לָה יוֹתר, אִילוּ סרקה את מַחלפוֹת ראשה, מאשר תּלךְ פּרוּעת־שׂער, כּאַחַת המכשפוֹת. כּיוֹצא בזה כּדאי היה לָה שתּחליף את חוּלצתה הירקרקת בּאַחרת – הצבע הירוֹק, לפי דעתּי, אֵינוֹ הוֹגן לפניה. וּמנַיִן לָה מידה מגוּנה זוֹ, שמכּיוָן שהעיפוֹת עֵינךָ בּה, מיד פּניה מַאדימים כּאֵש? צריךְ

אֶהיֶה ללמדה פּרק בּהלכוֹת דרךְ־אֶרץ, וּבלבד שאֶתוַדע ואֶתקרב אֵליה

יותר. ואוּלָם לעֵת־עתּה עוֹמד המחוּתן ומאִיץ בּי לָלכת עמוֹ

לבית־הכּנסת.

ז

[מקוֹמוֹ של מחוּתּני בּבית־הכּנסת. – נתינת שלוֹם בּאֶצבּעוֹת קרוֹת. – קידוּש ליל פּסח ראשוֹן ושני. – “קידלתּ” מקוֹם

הכּשלוֹן.]

מחוּתּני – מַה דמוּת אֶערוֹךְ לוֹ? יהוּדי השטוּף כּוּלוֹ

בּעניני הַחג הקדוֹש – והנה בּא אֵלָיו אוֹרח לפּסח, חתנוֹ לוֹקח בּתּוֹ,

והוּא צריךְ להוֹליכוֹ לבית־הכּנסת, להראוֹת לעֵיני כּל העיר אֶת המציאה היקרה, אשר מצא בּמרחַקים, – כּלוּם קלה זוֹ בעֵיניךָ? שׂער ראשוֹ לא יבש עדיִין אחרי עלוֹתוֹ מן הרחצה. ערפּוֹ עדיִין אָדוֹם כּוּלו אַחרי התגלחוֹ לכבוֹד החָג. מַלבּוּשיו מַבהיקים וּמַשמיעים קוֹל. מגָפיו החדשים נוֹצצים,

וריח עוֹרם נוֹדף למרחוֹק. בּבית־הכּנסת מקוֹמוֹ מכוּבּד – בּכוֹתל־המזרח. הכּל מקדמים פּניו בּברכּת הַחג ונוֹתנים שלוֹם לחתנוֹ. כּל אֶחָד נגָש

אֵלָיו ותוֹקע לוֹ אֶת קצוֹת אֶצבּעוֹתיו הקרוֹת. הכּל נחפּזים אִיש

לביתוֹ. אַף אָנוּ הוֹלכים עם הציבּוּר. אָנוּ נכנסים הבּיתה מתּוֹךְ

בּרכּת יוֹם טוֹב רמה ויוֹשבים מיד אֶל השוּלחָן לסַדר סידוּר פּסח

כּהלכתוֹ. הכּלה עוֹנה על בּרכתי וּמתאַדמת שוּב, כּאבטיח שבּשל. פּני

המחוּתנת נוֹהרים. זוֹ שתה הלילה אֵת כּל עָדיה עליה. הסדר הראשוֹן עבר בּשלוֹם. קידוּש ליל שבּת פּשוּט וקידוּש ליל פּסח פּשוּט – גם חַלָש כּמוֹני יאֹמַר: גיבּוֹר אָני. אַךְ הנה הגיע ליל שני של פּסח, הוא ליל מוֹצאֵי שבּת, ולב הגיבּוֹר זע. עזרני, אלוֹהים, ואַמצני אַךְ הפּעם! המחוּתּן מקדש על היין כּהלָכה, וקוֹלוֹ הוֹלךְ בּבּית כּקוֹל הפעמוֹן. גָמַר המחוּתן אֶת קידוּשוֹ, רמַז להחָתן, כּי יקוּם אַף הוּא לקדש על

כּוֹסוֹ, כדת הלילה. קם החָתן, נטל כוֹסוֹ בּידוֹ, השליךְ אֶת נַפשוֹ מנגד, פּרשׂ אֶת כּנפיו – וטס טיסה מהירה, בּמהירוּת רכּבת־החפזוֹן. וּבקוֹל רם. וּבניגוּן יפה. וּבבטחה רבּה. טס והוֹלךְ. טס והוֹלךְ. עד אשר הגיע אֶל מקוֹם הקלקלה. אֶל יון־המצוּלָה. כּאן נעצר מעט. כוֹחַ טיסתוֹ התחיל פּוֹחת והוֹלךְ, פּוֹחת והוֹלךְ.

"– – – בּין קדוּשת שבּת לקדוּשת יוֹם טוֹב הבדלת… ואֶת

יוֹם השביעי מששת ימי המעַשה קידשתּ…" משהגיע למקוֹם זה, נזכּר בּסימנים, שהיה נוֹתן בּסוּסים: שם האָחד “קידשתּ” והוּא מהלךְ בּרגל ישרה, והשני מטיל רגליו לפניו וּבוֹעֵט בּדרךְ־הילוּכוֹ וּשמוֹ “קידלתּ”.

“–קידלתּ וקידשתּ… קידשתּ וקידלתּ… קידלתּ וקידלת וקידשתּ וקידלתּ”…

* * * * * * * * * *

ח

[אני חוֹזר הבּיתה וּמכתּב בּידי. – חסַל סדר חָתן – “קידלתּ וקידשתּ” יצאוּ לָהן מוֹניטין בּעוֹלָם.]

היוֹם יוֹם ראשוֹן בּחוֹל המוֹעד של פּסח. השעה שעה מוּקדמת בּבּוֹקר. הכּלה ישנה עדיִין. ורק המחוּתּן כּבר קם, והוּא יוֹשב בּגלימתוֹ הקצרה, גלימת־המשי, וּבסַנדליו המעוּכים בּרגליו, כוּלוֹ נוֹשם ומזיע, וכוֹתב מכתּב אֶל מחוּתנוֹ, הוּא אַבּא. גם המחוּתּנת קמה כּבר, והיא יוֹשבת כּנגד בּעלה בּפנים נזעמים וּנפוּחים, כּתרנגוֹלת־הוֹדוּ. החָתן צרר אֶת בּגָדיו וכליו בּמזוַדתּוֹ ועמד מוּכן וּמזומן לישב בּעגָלה ולנסוֹע לביתוֹ.

– הילָךְ! – אוֹמר לוֹ המחוּתן ונוֹתן לידוֹ מכתּב

חָתוּם. – פּרוֹשׂ בּגיני בּשלוֹם אָביךָ וּמסוֹר לוֹ אֶת המכתּב הזה.

צאתךָ לשלוֹם!…

כּשישבתּי בּעגָלה, התאַויתי לָדעת אֶת תּוֹכן המכתּב, אשר

כּתב מחוּתּני לאַבּא, ואֶת פּשר הדבר, אשר מיהרוּ המחוּתּנים כּל־כּךְ לשלחני מבּיתם. פּוֹתח אני אֶת מַעטפת המכתּב, והנה נשרוּ מתּוֹכם התּנאִים וּמכתּבוֹ של המחוּתּן לאַבּא. בּמכתּב פּוֹנה המחוּתּן אֶל אַבּא וּמבקש

סליחָתוֹ. "לבל יִתרעֵם עליו, כּי לא יוּכל לאמוֹר לדבק טוֹב מכּמה וכמה טעמים. השם יִתבּרךְ יִשלח לבנוֹ אֶת בּת־זוּגוֹ ממקוֹם אַחר… ואשר להנדוּניה וּלסבלוֹנוֹת החָתן והכּלה – השב ישיבוּ זה לָזה אֶת אשר נתנוּ זה לָזה: החָתן ישיב אֶת מַתּנות הכּלה, והכּלה תּשיב אֶת מַתּנוֹת החָתן, והכּל על מקוֹמוֹ יבוֹא בּשלוֹם, וּמי שהשלוֹם שלוֹ יברךְ אֶת עמוֹ

בּשלוֹם, ונאמר אָמן"…

עוֹד זאת בּאָשרי, שלא הזכּיר במכתּבוֹ אֶת דבר הקידוּש הנאֶה – תּבוֹא עליו בּרכה! ואוּלָם נתגלָה אַחַר־כּךְ, כּי לשוא היתה שׂמחָתי. בּאתי הבּיתה, והנה אַבּא יוֹצא לקראתי וּמקדם אֶת פּנַי בּשתּי

מַכּוֹת־לחי יפוֹת.

– קידלתּ וקידשתּ! אֵי־מזה בּא לךָ, עוֹכר יִשׂראל שכּמוֹתךָ, “קידלתּ” זוֹ לפתע־פּתאוֹם?

האוּמנם? וּבכן, כּבר נוֹדע הדבר? הפלא וָפלא! אֵין זאת כּי־אִם עוֹף השמַיִם הוֹליךְ אֵלָיו אֶת הקוֹל! ולא אַבּא בּלבד יוֹדע אֶת דבר הקידוּש, אֶלָא כּל העיר כּוּלָה הוֹמה לקראתי. וּכבר חָדלוּ לקרוֹא לי בּשם “אִיוואן פּוֹפּירילִי”. שם חָדש נקרא לי. שמי הוּא עתּה “קידלתּ וקידשתּ”… עכשיו כּצחוֹק הוּא הדבר בּעֵיני. ואוּלָם אָז, בּימים ההם, מַה גָדל כּאבי וּמה רבּו דמעוֹתי!…

מעשה שֶסָּח לי טוביה החולב, היאך

דבקה בתו השניה בְּבַר־נַשּׁ משונה,

חָבֵר לחֶברת מתקני־עולם, וְנִשְֹּאָה לו

וגָלתה יחד אתו לעבר מהרי־חושך.

הֲקוֹלְךָ זה, אדוני שלום־עליכם? מתפלא אני עליך, אלופי ומיודעי, שהכרתני בּטביעות־עין של תלמיד־חכם, ראה נא גם ראה את טוביה זה, שנשתנו עליו סדרי מעשי־בראשית בּימים האלה: נתְכַּרְכְּמוּ פניו וקפצה עליו זקנה וזרקה בו שיבה בּמיטב שנות חייו. שואל אתה – על שום מה? אִי, ידידי שלום־עליכם! לא עליכם מכאוב כמכאובו! לו רק ידעת כמה צרות ויסורים עברו על טוביה כמה רוגז וענויים מצאו להם קֵן בּלבּו בּימים האחרונים, וענית ואָמרת, כי אין כטוביה אַמיץ בּגבּורים. אין זאת כי־אם כח אבנים כחו ונשמתו נחושה, כמו שאָנו אומרים בפרקי אָבות: קַל כַּצְבִי וְגִבּוֹר כָּאֲרִי – כלומר: החַלשׁ יאמר גבּור אָני… הגע בּעצמך: הרי אין זה אלא מעשה־כשפים, רחמנא ליצלן. מין שד או לץ או אפשר מכשף סתם דבק בּי לשחק לפני ולהתעלל בנפשי ולהרעימני כל ימי חיי עלי אדמות! כל נגע וכל פּגע, כל משלחת מלאכי־רעים, כל צרה שלא תבוא – עלי היו כולם, עלי ועל בּיתי! בּמה זכיתי לזה ועל מה הגיע לי ככה – איני יודע. אפשר כדאי אני והגון לכך, מפּני שבּטבעי פתי מאמין לכל דבר אני ואינני בּודק בּבני־אָדם למומיהם, כמו ששנו חכמים בּ“עין־יעקב”: אֵין בּוֹדְקִים לִמְזוֹנוֹת… ואפשר חמת אלהים נִתְּכָה עלי ואני מקבל את עָנשי בּעולם הזה על שנתעלמה ממני הלכה מפורשת בפירוש רש“י: זַכְּרֵהוּ וְנַקְּבֵהוּ – רצה לומר: כֶּלֶב שֶׁפָּגַעְתָּ בוֹ – כַּבְּדֵהוּ וְחָשְׁדֵהוּ… אבל מה אעשה – וטבעי הוא בכך מיום גיחי מרחם אמי; כידוע למעלתו, בּעל בטחון אני מאין כמוני, מעולם לא היו לי תרעומות על הקדוש־בּרוך־הוא ולא הרהרתי, חס ושלום, אחרי דרכיו. כי מה יתאונן אָדם חַי, אם כל תלונותיו רוח יִשָֹאֵן וכל טענותיו הבל וריק, כמו שאָמר שלמה המלך החכם מכל אָדם: מִי הָאִישׁ הֶחָפֶץ חַיִּים – כלומר: מי הוא בּשר־ודם ומה כחו, שיבוא לעמוד לפני מלך מלכי המלכים?… וכדברים האלה אני מדבּר תמיד גם אליה, אל זוגתי מרת גולדה שתחיה: “גולדה, אני אומר לה, אל־נא תחטאי לאלהים בשפתיך! יש לנו, אני אומר, מקרא מלא במדרש…” “מה יתן לי מדרשך, היא אומרת, ומה תוסיף לי תורתך, אם בּתנו השניה כבר בּגרה והגיעה לפרקה? ולא עוד, היא אומרת, אלא שבּת בּוגרת זו כרוכות אחריה עוד שתי בנות, בּלא עין־הרע, ואף הן בּגרו ואף הן כבר הגיעו לפרקן”… “עֶט, אני אומר, הבל הבלים, גולדה! חכמיני, אני אומר, גם לזאת כבר קדמוך; לפי שכן מצינו, אני אומר, הלכה מפורשת גם במסכת בּבא־בּתרא”… הֲקֵץ לדברי הלכה? – היא אומרת, – ידוע תדע, טוביה, היא אומרת שבּת בוגרת, כיון שהגיעה לפרקה, הלכה בּפני עצמה היא”… ועכשיו צא ולמד לאשה!

בּקיצור, מכאן אָנו למֵדים, שיש לי רב, בּרוך־השם, האל הטוב לא הסיר חסדו מעל טוביה עבדו ונתן לו מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְּׁמַנֵּי הָאָרֶץ – כלומר: בּנות רבּות, בּלא עין־הרע, והסחורה – סחורה נאָה מאין כמוה; כל אחת יפה מחברתה וכל אחת חוט של חן מיוחד מתוח על פּניה. אמת היא, אין זו ממדת דרך־ארץ, שיהא האָב עצמו מעיד על בּנותיו; אבל כך שמעתי בּני־אָדם מסיחים ומספרים בּשבחן: “בּנות־טוביה יפות הן!” ועל כולן עלתה הגדולה, הוֹדִיל שמה, הבּת השניה לצייטיל, זו צייטיל הבּכירה, שבּשעתה דבקה נפשה בּאותו חייט, מוטיל מלבּיש־ערומים, כפי שספּרתי למעלתו מכבר. ויפה היא, הודיל זו השניה – מה אומר ומה אדבר? ממש כמו שכתוב במגילת אסתר: כִּי טוֹבַת מַרְאֶה הִיא – רצה לומר: מזהירה כזוהר הרקיע. ואם מעט לך כל זה – והנה חננה אלהים גם בּבינה יתירה ובהשגה נפלאָה, ויודעת היא לשון וספר, ובקיאָה בּשבע חכמות, וכותבת במהירות רבּה, וספרים קטנים נושרים לה מתוך חיקה. בּולעת היא אותם, את הספרים הקטנים הללו, ממש כְּבִכּוּרָה בְּטֶרֶם קַיִץ – כלומר: כלביבות מבושלות בחמאָה, ואם תמצא לומר: זו מִנַיִן לה? טוביה שמלאכתו בּחלב – מה ענין בּתו אצל ספרים קטנים? ויש לומר: מַכַּת מדינה היא זו, שאל את צעירי הדור ויגידו לך, גמולי־מחלב אלו, אורחים ופורחים, קבּצנים בּני קבּצנים, שֶׁמִּכְנסיִם, בּמחילה מכבודם, אין להם ונעליהם לרגליהם אף הם בצפצוף מצפצפים – ואף־על־פי־כן כולם נפשם חשקה בּתורה וכולם מתאוים לכתרם של דוקטוֹרים, כמו שנאמר בּהגדה של פּסח: כֻּלָּנוּ חֲכָמִים, כֻּלָּנוּ נְבוֹנִים… מתכנסים הללו לכרך יהופּיץ או לשאר כרכי־הים, פּורשים לעליה קטנה מתחת הגג וממיתים עצמם בּאָהלה של תורה; אוכלים מַכּוֹת ומקנחים סעודתם בּקַדַּחַת ואינם מריחים ריח של בּשר אפילו בּשבּתות וימים טובים, והחזיקו שבעה בּחורים בּדג־מלוח אחד, וככה יאכלו אותו בּחפזון, ראשו על עֲצָמָיו ועל זְנָבוֹ, ספריהם לפניהם ועיניהם לפת־לחם, לקיים מה שנאמר: וְשָֹמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ – פירוש רש"י: שמח, בּחור, בּימי רעבונך!…

בּקיצור, בּעת ההיא נזדמן למחננו אחד מבּני־עליה אלו, מין בּר־נש משונה, הֲפַכְפָךְ ומוזר בּדרכיו, ומוצאו מאחד המקומות אשר בּסביבתנו. מכיר הייתי באָביו של זה, שהיה בּשעתו מגלגל־פּפּירוסות ועני נורא כפול־שמונה, בּמחילה ממנו, אין כונתי חלילה לְגַנּוֹתוֹ בּזה, כי הרי אם נאה היה לאותו תַּנּא רב יצחק נפחא להיות תופר נעלים, לא־כל־שכן שנאֶה ויאה לבן־פּטיטיא כמותו, שתהא מלאכת אָביו בּגלגול פּפּירוסות. אלא מאי? על דבר אחד הייתי תוהה: קבּצן בּן קבּצן שכמותך, למה נטלת גדולה לעצמך? מה לך ולחכמת יון? כלום שכחת, שכבר למדה תודה דרך־ארץ לבני עניים: וּבְחֻקוֹתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ – רצה לומר: סחור, סחור, חתולי, לחמאָה לא תקרב?… אמת היא, זָכין לו לאָדם זה שלא בּפניו: גם אם תבדוק לאור הנר, לא תמצא בּין בּני יהופּיץ העשירים בּעלי־מח כמותו. פֶרְצִיק – כך קוראים לו לבר־נש זה, ואחנו יָהַדְנוּ את שמו וקראנו לו שם חדש: “פִּלְפֶּלֶת”. ואָמנם, כשמו כן הוא – כולו כפלפּלת לכל דבר: מה פּלפּלת זו קטנה ועגולה – אף הוא קומתו דמתה לִכְזַיִת; מה פּלפּלת צבעה שחור – אף הוא שחר משחור תארו; מה הפּלפּלת חריפה – אף הוא חריף ובקי מלא וגדוש, ופיו – גחלים ילהט, אש וגפרית תחת לשונו!

ויהי היום, ואני נוסע כפעם בּפעם בּדרך־המלך וחוזר לביתי מבּובּריק עם כדי וקדירותי, שנתרוקנו מתוכנם, כלומר: ממעשי החלב והחמאָה והגבינה והשמנונית ושאר הירקות למיניהם, וכך אני יושב אותה שעה על דוכני, כולי מרחף בּעולמות העליונים, יושב ומהרהר מיני הרהורים, פעם בּכה ופעם בּכה, פּעם על הנגידים היהופּיציים, שלהם ניתנה האָרץ, ופעם על טוביה האומלל ועל סוסו העלוב, הנהרגים שניהם יחד על פְת־לחם שלש פּעמים בּיום, ערב ובוקר וצהרים; וכיוצא בּאלו מיני מחשבות ורעיונות המשחקים לפני דמיוני, כדרכי תמיד. והיום יום קיץ, הקדוש־ברוך־הוא הוציא חמה מנרתיקה, הזבובים פּוֹרחים באויר ועוקצים, וחללו של עולם מסביב גדול ורחב־ידים, כולו פּתוח לפניך וקורא לך מארבע רוחות השמים: קום, בּן־אָדם, הרימה כנפיך כנשר ודאה ושחה בּמרחביה!… ועד שאני מסתכל בּזיו העולם וצופה נפלאותיו של הבּורא יתבּרך שמו, והנה נושא אני את עיני ורואה – מין בּר־נש משוּנה, שפּניו פּני בּחור, אוחז דרכו ליד עגלתי, צועד בּחול ברגלים, צרורו תחת לזרועו וימינו אוחזת בּמקל, והוא מתנהל לאטו כחום היום, כולו מזיע ונושם ונושף וכל עוד נשמתו בּקרבּו. – "יעמוד החתן יָקְטָן ברב שלומיאל! – אני קורא ואומר לבר־נש זה. – שמעני, בּחור נאה! הכָּבד־נא, אני אומר, ועלה לעגלתי ונשאתיך מעט, למען ייטב גם לך בּעבורי, כמו שכתוב, אני אומר, בּתורתנו הקדושה! כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר רוֹבֵץ תַּחַת מַשָֹּאוֹ – עָזוֹב תַּעֲזוֹב עִמּוֹ. ואם

בּהמה כך, אני אומר, בּן־אדם – לא־כל־שכן!“… והרי הוא צוחק, בּר־נש זה, ואיני מסרב לדברי, מטפּס ועולה על עגלתי. “מהיכן, אני אומר, הליכתו של בּחור, למשל?” “הליכתו של בּחור, הוא אומר, מיהופּיץ”. “ומה, אני אומר, מעשהו של בּחור כמותך ביהופּיץ?” “בּחור כמותי, הוא אומר, לומד ביהופּיץ ועומד לבחינות”. “לשֵם מה, אני אומר, לומד בּחור שכמותך?” “בּחור שכמותי, הוא אומר, אינו יודע עדיין בּעצמו לשֵׁם מה הוא לומד”. “אם כן, אני אומר, למה יבלבּל בּחור שכמותך את ראשו לבטלה?” “אל תדאג, רב טוביה, הוא אומר, יהא לבּך סמוך ובטוח, כי בּחור שכמותי יודע את אשר לפניו”. “מכיון שקראת בּשמי, אני אומר, שמע־מינה שאתה מכיר בּי; אמור נא לי מעכשיו – מי אתה?” “הרי עיניך הרואות, הוא אומר, כי איש אני”. “אָמנם כן, אני אומר, עיני הרואות, כי ילוד־אשה אתה ולא סוס. ואולם, אני אומר, כַּוָנָתִי: בּן־מי אתה?” “בּן אני, הוא אומר, לאָבינו שבּשמים”. “גם ממני, אני אומר, לא נתעלמה הלכה זו, שבּן אתה לאָבינו שבּשמים; וכן, מצינו, אני אומר, כתוב מפורש גם בּתורתנו הקדושה: כָּל הַחַיָה וְכָל הַבְּהֵמָה – פירש רש”י: מִבֵּיצֵי כִנִּים וְעֲד קַרְנֵי רְאֵמִים… אבל הגידה לי, מחמל־נפשי, אני אומר, מאין בּאת? האם ממקומנו אתה או ממדינת ליטא מוצאך?” “מוצאי, הוא אומר, ממשפּחת אָדם הראשון, ואני עצמי יליד המקום הזה הריני. כסבור אני, הוא אומר, שיודע אתה אותי”. “אם־כן, אני אומר, מי הוא אָביך? השמיעני, אני אומר, ואדע גם אָני!” “שם אָבי, הוא אומר, היה פרציק”. “טְפוּ! – אני רוקק ואומר. – למה זה עִנִּיתָ לשוא נפשי? הרי אתה, אני אומר, בּנו של פּרציק הַפַּפַּירוֹסוֹנִי?” “הרי אני, הוא אומר, בּנו של פרציק הפּפּירוסוני”. “ואתה לומד, אני אומר בקלַאסי”ן?" “ואני לומד, הוא אומר, בּקלַאסי”ן". “מכיון שכך, אני אומר, נצחתני, בּני. מובטחני בּך, אני אומר, שתהיה מורה־הוראָה בּישראל. אבל אמור נא לי מעתה, תכשיטי היקר, אני אומר, על מה אתה חי?” “חי אני, הוא אומר על אכילתי שאני אוכל”. “אַהאַ! – אני אומר. – עכשיו נתבּרר לי הדבר כשמש בּצהרים: כנראה, אין אתה מן המפונקים חלילה. כשיש לך דבר לאכילה אתה אוכל, ואם אין, אני אומר, – מלקק אתה ריר לשונך ועולה על משכּבך בּלב ריק ובנפש שוקקה. כל זה, אני אומר, כדאי לך וכדאי לנפשך ובלבד, אני אומר, שתלמד בקלַאסי”ן. מדמה אתה את עצמך, אני אומר, לבני הגבירים היהופּיציים והולך בּדרכיהם, כמו שאָמר דוד המלך, עליו השלום: קָטֹן וְגָדוֹל שָם הוּא – תרגום אוּנקלוֹס: בָּתַר רֵישָא זַנְבָא

אֶזֵל"… כסבור מר, שפּרציק זה נשתתק? – “אל יזכו, הוא אומר, נגידי יהופּיץ לכך, שאני אלך בּדרכיהם! ילכו לעזאזל, הוא אומר, הם ובניהם ובני־בניהם עד סוף כל הדורות!” “רואה אני בּך, אני אומר לו, שדעתך אינה נוחה כלל מהעשירים. חוששני, אני אומר, שגזלו ממך את ירושת אָביך הפּפּירוסוני!”… “לכן תדע, הוא אומר, שגם אני וגם אתה ועוד רבים כמונו יש לנו חלק בּירושתם”… “כמו ששנו חכמים, אני אומר, בּפרקי אָבות: כָּל יִשְֹרָאֵל יֵש לָהֶם חֵלֶק… ואף־על־פּי־כן, אני אומר, מעקימת פּניך ניכר, שׁנער חרוץ אתה ולשונך מדבּרת גדולות. אם תהא שעתך פּנויה, אני אומר, סור תסור אלי בּערב הזה לביתי ונשתעה יחד ונדבּר דברינו, ובשכר הליכה, אני אומר, אָכול תאכל אתנו ארוחת־ערב”…

ממילא מובן, שבּר־נש זה לא סֵרַב לבקשתי ובאותו הערב גופו בּא אל בּיתי לבקרני, ולא עוד אלא שׁכִּוֵן את השעה ונכנס בּו בּרגע, שהתבשיל החמוץ כבר הוגש לשלחן והחמיטות נצטמקו יפה בּתנור. “בּואכם לשלום! – אני אומר לו, מן השמים הביאוך עכשיו. לך, אני אומר, וטול ידיך. או אפשר, אני אומר, אין אתה זהיר במצות נטילת־ידים – אין אני כופה עליך הר כגיגית חלילה, כמו שאָנו אומרים בּסליחות: הַנְּשָׁמָה לָךְ וְהַגּוּף שֶׁלָּךְ – רצה לומר: גופך יהא לוקה בּעולם־האמת, ולא גופי”… כך אני משתעה אתו ארוכות וקצרות ואני מרגיש, כי דבקה נפשי בבר־נש זה לאהוב אותו, איני יודע – על שום מה. אפשר – על שום שטבעי בּכך; כי זה דרכי מעודי לחובב מיני בּני־אדם אלו, שֶׁפֶה להם וידבּרו ומֹחַ להם ויבינו, ואפשר לתרגם לפניהם פסוק כצורתו ולהשמיעם כפעם בּפעם דברי מדרש, הלכה ואגדה ולעסוק עמהם בּעניני מחקר ובדברים העומדים בּרומו של עולם ובשאר ירקות. זה טוביה וזאת תהלתו!

בּקיצור, מאותו יום ואילך התחיל בּחור זה לבוא לבית בּכל יום ויום. כיון שנפטר מעל הוראת־השעות, זו פּרנסתו, מיד היה נכנס אצלי ויושב ומסיח עמי. אמת, אוי לה לאותה פּרנסה, שבּה היה מתפּרנס, ואוי לה להכנסתו, שהיה זה מכניס מהוראת השעות האלו! מנהג המקום אצלנו, שאפילו העשיר שבּעשירים, המבזבּז על השכלת בּניו, לא יבזבּז יותר מחַ“י זהובים לחודש, ובשכר זה חייב המורה לקרוא לפניו גם את התלגרמות ולכתוב לו גם אַדְרֵסִים ולהיות משרתו עושה־רצונו בּכל עת ובכל שעה, לקיים מה שנאמר בּקריאת שמע: בְּכַָל לְבָבְךַָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ… כל הצלחתו בּעניו, שעל שלחני היה סמוך ומפתי היה אוכל; ובעד הלחם אשר הוא אוכל היה מלמד לבנותי פּרק בכתב ולשון, כמו שכתוב בּתורה: עִַין תַּחַת עַיִן – פּירש רש”י: סטור לי ואסטור לך… וכך נעשה זה בּן־בּית אצלנו; הילדות מגישות לו כוס חלב וזוגתי שתחיה דואגת לכתנתו ולפוזמקאותיו. ואָז גם אָז קראנו לו שם חדש – “פּלפּלת”, כלומר: שִׁנִינוּ את שמו “פּרציק” לשם יהודי. וכל זה מתוך חבּה יתירה, שהיינו חובבים אותו כולנו והיינו כרוכים אחריו ושואפים צלו, כאילו עצמנו ובשרנו הוא. כי על צד האמת, הרי בּן־אָדם הגון הוא מטבע בּרייתו, בּר־נש פּשוט בּתכלית הפּשטות, בּשר ודם ממש: שֶׁלִי שֶׁלְךָ, שֶׁלְּךָ שֶׁלִּי – קום וזכה מן ההפקר…

ורק על דבר אחד הייתי עוֹיֵן אותו: על מנהגו להתעלם מן העין. לפתע־פּתאום הוא קם והולך לדרכו – ואיננו: אָבדה פּלפלת! “היכן היית, בּלק בּן צפּור?” – אין קול ואין עונה; כאלם לא יפתח פּיו… אין אני יודע, אם דעת מר כדעתי – אני זה דרכי מעודי, ששונא בּנפש אני לאותם בּני־אָדם מצניעי־לכת וממתיקי־סוד, אוהב אני את הגלוי לעין ומתרגם תמיד פּסוק כצורתו: וַיְדֲבֵּר – דברים בּרורים, וַיֹאמֶר – אמירה שיש בּה ממש. ואף־על־פי־כן, בּמקום שאתה מוצא גנותו של בּר־נש זה, שם אתה מוצא גם את שבחו, כיון שפּתח זה את פיו והתחיל לדבּר – שוב אין מעצור ללשונו ואין גבול לדבריו, כמה שנאמר: מִי בָאֵשׁ וּמִי בַמַּיִם – רצה לומר: דבריו כאש ולשונו כמעין המתגבּר. אָכן פּה לו – הלואי ויסָכר! מדבּר הוא על ה' ועל משיחו ועל “נְנַתְּקָה”, והעיקר הוא אצלו פּסוק זה של “נְנַתְּקָה”… וכל מחשבותיו – מחשבות משונות ומטורפות, והדרכים – דרכים עקלקלות, והעולם – עולם הפוך, עליונים למטה ותחתונים למעלה… העשיר, דרך משל, כולו מופרך הוא, לפי דעתו המטורפת, וכנגד זה העני – כולו מחמדים. ובפרט, בּעלי המלאכה – זהו השאור שבּעיסה, השמנונית שעל גבּי החלב, נופת־צופים, יקר מפּנינים – מי ידמה לו ומה ישוה לו? “גדול, הוא אומר, יגיע כפּים, שעליו כל העולם קיים”…,“ואף־על־פּי־כן, אני אומר, גדול ממנו הממון שבעתים”… והרי הוא מתמלא חמה ועומד ומוכיח לו בּאגודלו, שהממון קשה לעולם כּספּחת. “הממון, הוא אומר, אינו אלא מקור השקר והתרמית, וכל הנעשה, הוא אומר, בּעולמו של הקדוש־בּרוך־הוא – רק רע הוא ואין בּו ממידת הצדק והיושר”… וכדי לשבּר את האוזן, הריהו מביא לי תלי־תלים של ראיות ומשלים, שבּעיני כאין וכאפס הם"… “אם־כן, אני אומר, אם הלכה כמר, הרי גם בּהמתי הנחלבת בּכל יום וגם סוסי המושך בּעגלתי – אף הם יש להם הרשות לבוא לפני מלך מלכי המלכים ולהתריע על הצדק ועל היושר!… וכן מצינו, אני אומר, מקרא מפורש גם בּנביאים: שְׁאַל בְּהֵמָה וְתוֹרֶךָ, סוּסִי – וְיַגִּיד לָךְ”… וכיוצא בּקושיות אלו אני מקשה לו ומפרך דבריו וסותר את משליו ומבטלם בּהבל פּי, כיד ה' הטובה על טוביה. אבל גם פּלפּלת זו אינה טומנת ידה בּצלחת, יכול הוא, בּר־נש זה, לכשירצה. וכל מחשבה ומחשבה, המנצנצת בּלבו, מיד הוא משמיעה לאחרים, ודוקא בּקול. פעם אחת בּין־הערבּים ישבנו שנינו, אני ופלפלת, על מפתן בּיתי, יושבים ועוסקים בּענינים אלו, עניני מחקר ופילוסופיא, כדרכנו תמיד בּשעת הפּנאי, והרי הוא אומר לי בּתוך דבריו: “היודע אתה, רב טוביה? בּנותיך, הוא אומר, בּנות־חיל הן מאין כמוהן”. “הבאמת ובתמים? – אני אומר. – רב תודות לך, אני אומר, בּעד הבּשורה הטובה שבּשרתני זה עתה! הלא בּנות טוביה הן!”… “אחת מהן, הוא אומר, היא הודיל, עלתה על כולן גם בּחכמה, גם בּדעת. לזאת, הוא אומר, יקרא “אָדם”!”… “גם ממני, אני אומר, לא נתעלמה הלכה זו, כמו ששנינו במדרש: כָּעֵץ כֵּן פִּרְיוֹ – תרגום אונקלוס: בְּרָא כַּרְעָא דַאֲבוּהַ”… כך אני עונה לו בּדברי חכמים ובחידותם ולבּי גס בּי מרוב תענוג. כי מי הוא זה האב, שיאטום אָזנו משמוע דברי שבח וקלוס שמקלסים את בּניו? לא עמדה לי אז חכמתי לראות את הנולד, שדברי שבח אלו – אחריתם מין קליפּה, רחמנא ליצלן! ועתה יסכית נא מר וישמע מעשה שהיה.

בּקיצור, ויהי ערב ויהי בוקר – בּשעה שבּין השמשות היה מעשה, ואני אָז בּתוך הרחוב אשר בּבּובּריק, עובר בּעגלתי כפעם בּפעם מבּית לבית עם סחורתי ומעשי־חלבי, והנה קול אָדם קורא לי בשמי, נפנה אני לאחורי להסתכל – הקול קול אפרים השדכן. ואפרים זה השדכן – יהודי שדכן הוא ככל השדכנים שבּעולם, כלומר: עוסק הוא בּשדוכים ומזַווג זִווגים בּישראל. וכיון שראָני בּבּובּריק, מיד עכבני בּדרכי. – “עמוד, רב טוביה, הוא אומר לי, דבר לי אליך”. “אדרבּה, אני אומר לו ועוצר בּעד סוסי, דבּר כי שומע עבדך; ובלבד, אני אומר, שתּשמיעני טובות”. “יש לך, רב טוביה, הוא אומר, בַּת”. “יש לי, אני אומר, בּלא עין־הרע, שבע בּנות”. “יודע אני, הוא אומר, שיש לך שבע בּנות, גם לי שבע”. “אם־כן, אני אומר, יעלה החשבּון בּיחד לארבּע־עשרה”. “בּקיצור, הוא אומר, מניחים אָנו את דברי הליצנות ואין אָנו עוסקים עכשיו אלא בּבתך הבּוגרת. טבע הענין, הוא אומר, כך הוא. כפי הידוע לך, רב טוביה, הוא אומר, הרי אני יהודי שאומנותי בּשדכנות; ולפיכך, הוא אומר, יגעתי ומצאתי בשבילך, רב טוביה, חתן מהודר שאין כמוהו בחתנים, מובחר מן המובחר, עִדִּית שֶׁבְּעִדִּית!”… “למשל, אני אומר, לְמָה אתה קורא עדית שבּעדית? אם אותו בעל־דבר, אני אומר, חייט הוא, או סנדלר, או לו גם מלמד – יכבד, אני אומר, וישב בּביתו, ואני אפנה על ימין או על שמאל, כמו ששׁנינו, אני אומר, בּמדרש־תנחומא…” “אִי, רב טוביה! – הוא אומר לי, – אני לא הספקתי עדיין להשמיעך דבר וחצי־דבר, ואתה כבר פתחת בּמדרש־תּנחומא! אָכן, הוא אומר, קשה שיחתו של אָדם אתך, רב טוביה, כקריעת ים־סוף ממש! מבּול של מדרשים, הוא אומר, אתה מביא לעולם!… ואתה רב טוביה, הוא אומר, לו הַחֲרֵש תחריש לעת כזאת ותשמענה אָזניך את אשר ישים אפרים השדכן לפניך”. כך אומר לי אפרים זה ופורש לפני מגילה ארוכה – מה אומר ומה אדבּר? יין קפריסין ממש. “ראשית, הוא אומר, בן־טובים הוא, בעל־משפחה ובר־אבהן ואינו חלילה נחות־דרגא”… וזאת למר לדעת, כי זה עיקר לי, לפי שגם אני עצמי אינני אסופי מן השוק. בּמשפחתי אתה מוצא מכל המינים, כמה שנאמר: עֲקֻדִּים, נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים; יש בּינינו הדיוטים, ויש בּעלי־מלאכה, ואתה מוצא גם בּעלי־בתים. – “ומלבד זאת, הוא אומר, יודע־נגן הוא, חתן דְנן, כלומר: מבין הוא בּאותיות מחכימות”… ואל יהא הדבר הזה קל בּעינינו! כי הרי את הבּוּר תכלית שנאָה שנאתי! לדידי – ממזר תלמיד־חכם עדיף מחסיד עם־האָרץ. הרשות בּידך לילך בּגלוי־ראש, ואפילו רגליך למעלה וראשך למטה, ובלבד אם יודע אתה להשמיעני פּרק אחד או הלכה אחת ואפילו פּסוק אחד – אני צריך לנהג בּך כבוד, לפי שאנוש כערכי אתה, אלופי ומיודעי… זה טוביה וזה דרכו תמיד! – “ולא עוד, הוא אומר, אלא שעשיר אדיר הוא, עפרות־זהב לו וממון קורח ממונו, בכל יום ויום, הוא אומר, יוצא הוא בכרכרה מרקדה רתומה לסוסים שנים, שמנחיריהם עולה עשן”… “אדרבה, אני מהרהר בּלבּי, אף זו מעלה היא; מוטב שיהיה עשיר משיהיה אביון, שנאמר: עִם עָשִׁיר תִּתְעַשֵׁר רצה לומר: הקדוש־בּרוך־הוא אוהב אביונים, כי עתה חדל אביון מקרב האָרץ”… “ומה עוד תשמיעני?” – אני אומר לו. “ועוד אשמיעך, הוא אומר, שחפץ הוא להתחתן בּך, נכספה, הוא אומר, גם כלתה נפשו אליך. כלומר: לא אליך כלתה נפשו אלא אל בּתך. מתאוה הוא לנערה יפה הוא מתאוה”… “האמנם? – אני אומר. – הלואי ויהא פּרתה. מי הוא, אני אומר, ואֵי זה הוא, כלי־חמדה זה שלך? הבּחור הוא, אני אומר, אם אלמן, או גרוש? או אפשר, אני אומר, שֵׁד מִשַׁחַת הוא?” “בּחור הוא, רב טוביה, הוא אומר, בּחור כהלכה, בּחור שהזקין בּבחרותו, ואף־על־פי־כן בּחור הוא”. “אם־כן, אני אומר, מה שם כבוד תפארתו כי אדע?” – סוד זה אינו רוצה לגלות לי בעד כל כופר. “הבֵא, הוא אומר, את בּתך לבּובּריק, כדי שיראנה, ואָז, הוא אומר, אגלה לך את שמו וידעת מי הוא”. “וכי עלה על דעתך, אני אומר, שאהיה מוליך את בּתי לכאן? מוליכים, אני אומר, סוס לשוק ובהמה למכירה”…

בּקיצור, אין לך דבר העומד בּפני לשון שדכנים, פִּתַּנִי וָאֶפֶת. נמנינו וגמרנו, שתיכף לאחר השבּת, אם ירצה השם, אָביא את בּתי לבּובּריק. וכאן עמד דמיוני לשחק לקראתי בּשלל צבעיו, ואני מעביר לפני את הודיל בּתי, כשהיא יוצאת בּכרכרה רתומה לשני סוסים אבּירים, הגומאים ארץ במרוצתם, ואני רואה בּעיני־רוחי, היאך הכל מתקנאים בּי, ולא על הסוסים האבּירים קנאָתם, אלא על רוב הטובות והחסדים, שאני מביא לעולם על־ידי בּתי העשירה, ועל ממונה שאני מבזבּז לצדקה ביד רחבה: לזה אני נותן מנה ולזה מאתים ולזה שלש מאות, לקיים מה שנאמר: הַמַּחֲזִיר נְשָׁמוֹת לִפְגָרִים מֵתִים – כלומר: יראו אביונים וישמחו… כך אני משעשע את נפשי בּרעיונות ובדמיונות בּדרך חזירתי לביתי לפנות־ערב. ואני מרים שוט על סוסי ומשבּר לו את האוזן כּדברים רכים משיר־השירים: “לְסוּסָתִי בְרִכְבֵי פַרְעֹה – אני אומר לו בּאהבה – כלומר: נהג ולך, מחמל־נשפי! שַוֵה, אני אומר, רגליך כאילות, ואָז תקבּל חלקך בּשבּלי־שועל. וכן מצינו, אני אומר, גם בּבלעם בּן בּעור, שאָמר לאתונו בּשעתה: יָגַּעְתָּ, מָצָאתָ – רצה לומר: כְּפִי הֲלִיכָתְךָ, כַּךְ אֲכִילָתְךָ”…

ועד שאני מספּר עם סוסי, והנה רואה אני – מן היער זוג יוצא לקראתי, שני בני־אָדם מטיילים להנאָתם, וניכר בפניהם, שזכר ונקבה הם; הולכים הם איש על־יד רעותו, שניהם אחוזים ודבוקים זה בּזו ומדבּרים בּיניהם בּהתלהבות רבּה “מי הם אלה לפני? – אני מהרהר בּלבּי ונושא עיני ומבּיט בעד שביבי החמה הבּוערים כנגדי. – העבודה, שהאחד מהם הוא פּלפּלת!… ומי היא זו ההולכת על־ידו בּשעה מאוחרת בּין־השמשות? – מאהיל אני בּידי על עיני ומסתכל יפה בּמטיילים: – מי היא איפוא נקבה זו? כמדומה לי, שזוהי בּתי הודיל! אָמנם כן, היא היא, הודיל היא זו, כשם שאני יהודי!… הנה כי כן? לשם זה איפוא ישבו שני אלה וקראו בּספרים והתמידו בִּגְרַמַטִּיָקאוֹ”ת?… אִי לך, טוביה, אני אומר, שבּהמה אתה!" – כך אני מהרהר בּפני עצמי ועוצר את סוסי ופותח ואומר לצמד־חמד זה: “ערבא טבא! – אני אומר. – בּרוכים הבּאים! מה יש חדש תחת השמש? איזה הדרך, אני אומר, בּאתם לכאן לפתע פּתאום? ואחרי מי, אני אומר, יצאתם לרדוף פּה? אחרי פּרעוש אחד? או אחרי יום אתמול כי עבר?”… שמעו בּני־הזוג נוסח זה ודברים אלו יוצאים מפורשים מפי, מעי נרעשו ונפחדו, שניהם עומדים בּמקום עמדם, לא בּשמים ולא בּאָרץ, שניהם נבוכים ונדהמים, הַדִּבֵּר אין בפיהם ופני להבים פּניהם… עומדים הללו כנגדי, כּוֹבשים פּניהם בּקרקע ומחרישים; אחר־כך הם מרימים עיניהם אלי ומסתכלים בּפני. ואני אף אני יושב בּעגלתי ומסתכל בּפניהם. וכך אנו מסתכלים זה בּפני זה בּאין אומר ובאין דברים. “ובכן? – אני אומר. – למה אתם מסתכלים בּי, כאילו לא ראיתם את פני זה רבּות בּשנים? דומה, אני אומר, שטוביה לא נשתנה עדיין, לא כהתה עינו ולא נס לֵחו; ככחו אָז, אני אומר, כן כחו אתה”… כך אני אומר להם בּמשל ובמליצה, חציי כועס וחציי מתלוצץ. פתחה בּתי, כונתי הודיל, והסמיקה כולה ואָמרה לי: “אבּא, היא אומרת, בּרכנו בּרכת מזל־טוב”… “מזל־טוב לכם! – אני אומר, – במזל טוב תחיו כל ימי חייכם על הארץ. ואולם, אני אומר, מה היה מעשה? אפשר הקרה אלהים לפניכם מטמון בּיער? או אולי, אני אומר, נס אירע לכם בּעצם היום הזה ונצלתם מפּני הסכּנה?” “מזל־טוב זה, הוא אומר, בּא לנו, לפי שחתן וכלה אנחנו”. “מאי משמע, אני אומר שחתן וכלה אתם?” “משמע, הוא אומר, שאני חתנה והיא כלתי”. כך אומר לי פּלפּלת ומישיר עיניו לנגדי. אף אני מישיר עיני לנגדו ואומר לו: “אם כן, אני אומר, אימתי חלה אצלכם שמחת־האירוסין? ולמה, אני אומר, לא קראתם גם לי ליום שמחתכם? דומה, אני אומר, שאף אני בּחזקת מחותן אני? הֲכֵן דברי אם לא?”… המבין מר? אני מראה להם פּנים שוחקות – ולבּי סוער ובשרי נעשה חדודים־חדודים. אבל לא אשה טוביה ויפול ברוחו. יודע טוביה איך לכלכל דבר בּסדר. ולפיכך אני פּונה אליהם ואומר: הלכה זו, אני אומר, שהשמעתם אותי זה־עתה, אינה מחוורת לי כל־צרכה. הא כיצד? שדוך, אני אומר, בּלא שדכן ובלא תנאים?" “למה לנו, הוא אומר, שדכנים? מה יתנו לנו, הוא אומר, ומה יוסיפו לנו אלה, אם חתן וכלה אנחנו מכבר גם בּלעדיהם?” “האמנם? – אני אומר, – מעשי הקדוש־בּרוך הוא ונפלאותיו! אם כן, אני אומר, למה החרשתם עד כּה?” “כלום צריכים היינו: הוא אומר, להכריז כרוזים? גם היום, הוא אומר, לא היינו מספּרים לך דבר; אבל מאחר שמתכוננים אָנו להפּרד בקרוב זה מעל זו, לפיכך, הוא אומר, נמנינו וגמרנו להכנס קודם לחופּה”… לדברים האלה רגזתי תחתי וחמתי בּערה בי, כדבר האמור בּתהלים: בָּאוּ מַיִם עַד נפֶשׁ – רצה לומר: נגע הדבר עד הלב! הָתֵינָח, חתן וכלה – ענין זה הדעת סובלתו, שנאמר: אָהַבְתִּי אֶת אֲדוֹנִי – כלומר: נפשו חשקה בּנפשה ונפשה חשקה בנפשו. אבל מה ענין חופּה לכאן? כלום דרך־ארץ היא, שבחור ובתולה יכנסו לחופה על־מנת להפּרד אחר־כך איש מעל אשתו? תרגום לשון זו מה פּירושו?… כנראה, הכיר בי חתן דנן, שאינני כתמול שלשום, כלומר: מבולבּל אני על־ידי אותו ענין, ולפיכך פּתח ואָמר לי: “המבין אתה, רב טוביה? עיקר המעשה, הוא אומר, כך הוא: מוכן אני ומזומן לנסוע מכאן”. “מתי, אני אומר, יהיה האות הזה?” “בּמהרה בימינו, הוא אומר, בּקרוב”. “ומה מחוז־חפצך, אני אומר, כי אדע?” “דבר זה, הוא אומר, לא ניתן להגלות, לפי שסוד כמוס הוא”… כל חלומותי הרעים! הנשמע כדבר הזה בּישראל? הנה בא לביתך בּר־נש משונה, מין פּלפּלת קטנה ושחורה, ובן־אדם זה מתאמר לחתן, מכין עצמו להכנס עם בּתך לחופּה ולהפּרד מעליה לאלתר ולנסוע מכאן – וכל הענין הזה סוד כמוס הוא עמדו!…“כיון, אני אומר, שסוד כמוס הוא זה, נעניתי לך; ידעתי, אני אומר, שכל דבריך וכל מעשיך סודות כּמוסים הם… ואולם, אני אומר, ילמדני נא מורנו ורבינו הלכה חמורה זו, שאני מתקשה עליה עכשיו: כיון, אני אומר, שאָדם המעלה אתה וטובל כל ימיך בּצדק ובמשפּט וביושר־לבב, מה ראית, אני אומר, כי בּאת פּתאום אל בּית טוביה לגזול ממנו את כבשת הרשׁ – כלומר: לקחת ממנו את בּתו ולעגן אותה בּעצם ימי עלומיה? וכי כך היא דרכם של צדיקי הדור הזה? כלום זוהי, אני אומר, מדת היושר של בני חברתך?… נס אירע לי, אני אומר, נס מן השמים, שחמלת ולא גנבת את כל אשר לי ולא הבערת את בּיתי בּאש!”… “אָבי! – אומרת היא לי, כלומר – הודיל בּתי אומרת לי. – אלמלי ידעת, היא אומרת, כמה מאושרים אנחנו עכשיו, שגלינו לך את סודנו! אבן־מעמסה, היא אומרת, נגולה מעל לוח־לבּנו. בּוא, אָבי, היא אומרת, ונשקתי לך”. עוד היא מדבּרת – והנה שניהם סבּוני ואָחזו בי, שניהם חובקים ונושקים לי מנשיקות פּיהם, זה מכאן וזו מכאן, ואני אף אני עונה להם בּנשיקה; ובגדול השמחה התחילו הללו מנשקים גם איש לרעותו. חוכא וטלולא ממש! “הקץ, אני אומר, לחבּוקים ונשוקים? מוטב, אני אומר, שנעיין בדבר תכלית!” “בדבר איזו תכלית?” – הם אומרים. “בּדבר נדוניא, אני אומר, ובדבר מלבּושים והוצאות־החתונה ושאר ירקות”. “אין לנו צורך, הם אומרים, לא בנדוניא, לא בּמלבּושים, לא בּהוצאות החתונה ולא בשאר ירקות”… “אם כן, אני אומר, בּמה יש לכם צורך?” “יש לנו צורך, הם אומרים רק בּחופּה וקידושין”… עד כאן לשונם.

בּקיצור, למה אאריך נפש מעלתו? לא הועילה לי חכמתי ולא עמדה לי תורתי – הזווג הזה נכנס לחופּה בּשעה טובה ומוצלחת. אָכן גם לזאת יקרא חופּה! חתונה בהולה וחטופה לְבוֹשֶׁת טוביה ולחרפתו… ואם מעט לך כל זה, הנה אשתי אשר הוכיח לי ה' – אף היא מציקה לי בדבריה יום־יום ומאלצת אותי להגיד לה: מה החפּזון הזה ולמה אָנו בּהולים כל־כך? ועכשיו צא ולמד עם אשה פּרק בּיציאת מצרים! על־כורחי בּדיתי לה מלבּי, מפּני דרכי־שלום, מיני שקרים וכזבים ודברי־הבאי, שלא היו ולא נבראו: מעשה בּיהופּיץ ובדודה עשירה ובירושה של אלף אלפים דינרי־זהב, אבנים טובות ומרגליות… ועוד בּאותו היום, כשתי שעות וחצי לאחר החופּה, אָסרתי סוסי לעגלתי ויצאנו שלשתנו לדרך, אני והוא ובתי, וכך הולכתי אותו, את חתני מחמל־נפשי, למסלת־הבּרזל אשר בּבּובּריק. וכשאני יושב אותה שעה בּעגלתי, מסתכל אני מן־הצד בּזוג נחמד זה, מעיף עין עליהם לרגעים ומהרהר בּפני עצמי: כמה גדולים מעשי הקדוש־בּרוך־הוא וכמה נפלאים דרכיו וכמה משונים יצוריו ובריותיו, אשר בּרא בּעולמו! הרי לך בּריאָה חדשה בּמעשי בראשית – צֶמֶד־חֶמֶד, שזה עתה ירד מעל האָבנים: הוא נוסע למקום ששום בּריה אינה יודעת, והיא נשארת בּודדה לנפש – ואף־על־פי־כן אין הללו מורידים אפילו דמעה אחת ואינם יוצאים ידי־חובתם אפילו באנחה! אלא מאי? לא כלום…, לא אשה טוביה וישאל שאלות. יש לו לטוביה פּנאי לישב ולחכות ולהבּיט ולראות, מה יעשה לו אלהים… בּין כה וכה הגענו למסלת־הבּרזל, ואָז ראיתי שני בּחורים משונים, שנעליהם המרוסקות ענו בּהם, כי ממשפּחת הכתריאלים הם, בּאים אחרינו ללוות את פּלפּלתי לעולמה. האחד מהם, בּמחילה מכבודו, לבוש כתנתו מעל מכנסיו, כדרך הגויים ילידי־הכפר, והוא עומד כל אותה השעה ומתלחש עם התנא שלי. "ראה־נא טוביה, אני אומר לעצמי, שים־נא עיניך, אם לא בּאת חלילה בּסוד גונבי־סוסים וחומסי־כיס וחותרי־בתים ומזייפי־שטרות?…

בּחזירתי מבּובּריק עם הודיל בּתי, לא יכולתי להתאפּק וגליתי לה את מחשבתי זו. צחקה הודיל על דברי והתאמצה להוכיח לי, כי בּני־האָדם הללו כולם כֵּנִים וישרים מאין כמוהם. “ולא עוד, היא אומרת, אלא שכל חייהם ועבודתם של אלו נתונים לאחרים, לטובת־הכלל, ולפיכך, היא אומרת, מעלימים הם עיניהם מטובת עצמם ומצרכי גופם… הנה, היא אומרת, אותו הבחור, הלבוש כתונת, בּן־טובים הוא, ממשפחת עשירים ביהופּיץ; ועמד זה, היא אומרת, ועזב את אָביו ואת אמו ואת כספּם ואת כל עשרם הרב ודבק בּחבריו”… “האמנם? – אני אומר. – גבורות הבּורא ונפלאותיו! אָכן בּחור נאה הוא זה! אילו הזמין לו הקדוש־בּרוך־הוא, אני אומר, לכתנתו זו, היורדת על מכנסיו, ולשערותיו אלו הארוכות עוד חליל לְחַלֵל וכלב לרוץ אחריו, כי אָז, אני אומר, גדל חִנּוֹ שבעתיים!”… כך אני מנקם בּה ונפרע הימנה גם בּעד חטאות בּעלה אשר חטא ושופך את כל חמתי על עלובת־נפש זו… והיא, כלומר הודיל – לא כלום! אֵין אֶסְתֵּר מַגֶּדֶת – רצה לומר: עושה עצמה כאינה שומעת. אני לה: “פּלפּלת”. והיא לי: “טובת־הכלל, עבודה לשמה, יום אתמול כי עבר”… “מה תתן לי, אני אומר, עבודה לשמה ומה תוסיף לי טובת־הכלל שלכם, אם כל מעשיכם, אני אומר, נעשים בּצנעה ובמחשכים ואין אָדם רואה? כל דבר שבּצנעה, אני אומר, דינו כגנבה, כדבר האָמור בּתורתנו הקדושה: בַּמַחְתֶּרת יִמָּצֵא הַגַנָב… וְאַתְּ, בתי, אני אומר, אם שמוע תשמעי לקולי, – וספּרת לאָביך דברים כהויתם: לאָן נסע פּלפּלת בּעלך ולשם מה נסע?”… “שאל אותי, היא אומרת, את אשר תשאל – ורק על שאלה זו לא אענך. האמינה לי, אָבי, היא אומרת, שבּקרב הימים, אם ירצה השם, תדע מכל דבר שורש. יעברו ימי־החירום, היא אומרת, אָז נבשר לך ולכל העולם כולו בּשורות טובות, ישועות ונחמות!”… “אָמן, כן יהי רצון! – אני אומר. – מי יתן, אני אומר, ועלה תפלתך על בּוקר. ואולם לפי שעה, אני אומר, לא נתבּררה לי עדיין הלכה זו ואין אני מבין דבר מכל הדברים, הנעשים לנגד עיני”… “אָכן זו רעה חולה, היא אומרת, שאינך מבין את זה”. “האמנם, אני אומר, עמוקים הדברים ונשגבים מבּינתי? כמדומה לי, אני אומר, שלא תמול חַיי על האָרץ ואני מבין בּעזרת השם יתבּרך ענינים עמוקים מאלה”… “אבל הענין הזה, היא אומרת, לא לבינת האָדם בּלבד ניתן, אלא גם להרגשתו, להרגשת לבו”… כך אומרת לי הודיל בּתי ופניה מתלהבים ועיניה בּוערות כנחלי־אש. זה טבען של בּנות טוביה, אל יזכר שמן לטובה. כיון שדבקו פּעם בּדבר – ודבקו בּו בכל לבבן ובכל נפשן, בּגופן ובנשמתן גם יחד…

בּקיצור, עבר שבוע ועברו שני שבועות ושלשה וארבעה וחמשה וששה ושבעה שבועות עברו – וְאֵין קוֹל וְאֵין כָּסֶף: אין מכתב ושום ידיעה אָין. “אָבדה פּלפּלת!” – כך אני אומר ומעיף עין על הודיל בּתי. עלובת־נפש זו – פּניה שונו בימים האחרונים האלה והאודם נסתלק מעליהם. מתהלכת היא בּבּית כּנדהמה, מבקשת ומוצאת לעצמה מיני מלאכות שונות, כדי להשקיט סערת לבּה ולהשכיח צרות נפשה. שמא תאמר: מעלה היא את שמו בּבּית? – חס ושלום! לא יזכר ולא יפּקד שם פּלפּלת! דומה, כאילו פּלפּלת זו לא היתה ולא נבראה מעולם!… ורק פעם אחת היה מעשה, ואני חזרתי אָז לביתי כפעם בּפעם ומצאתי את הודיל שלי מתמוגגת בּדמעות ועיניה צבו בּבּכי. חקרתי ודרשתי בּבּית, והנה נודע לי, כי היום היה כאן מין בּר־נש משונה, בּעל בּלורית ארוכה, והמתיק סוד עם הודיל. “אַהַא! – אני מהרהר בּלבּי. – ודאי, אותו בּחור הוא, אשר עזב את אָביו ואת אמו העשירים והוריד את כתנתו על מכנסיו”… ומיד נזדרזתי וקראתי להודיל לצאת אתי החוצה ושם התחלתי תיכף בּעניננו: “הגידי־נא לי, בּתי, ההגיעה לך שמועה מבּעלך?” אָמרה לי: “הן”. אָּמרתי לה: “מה מעשהו שם?” אָמרה לי: “תָּפוּס הוא”. אָמרתי לה: “תפוס?” אָמרה לי: “תפוס!”… אָמרתי לה: “היכן נתפּס? ועל־מה נתפּס?” – החרישה הודיל ולא ענתה דבר. “הגידי לי, בּתי, אני אומר לה, את האמת ואל תכחדי ממני דבר, מאחר שהגענו לכך: הרי לפי שכלי ובינתי, אני אומר, לא נתפּס בּעלך בּדבר גנבה או גזלה חלילה; אם כן, אני אומר, מכיון שלא גנב ולא רמאי הוא, למה זה תפסוהו לפתע־פּתאום? וכי בּשל מעשים טובים אשר עשה?”… החרישה הודיל ולא ענתה דבר. אֵין אֶסְתֵּר מַגֶדֶּת!… אָז נמלכתי בּעצמי ואָמרתי לנפשי: “מה לי ולאותה פּלפּלת? הרי פּגע זה שלה הוא ולא שלי. יהי אלהיו עמו!” – ואף־על־פּי־כן, גדל הכאב בּלבּי מאד, כי הרי אָב אני ורחמי על בּתי, כמו שאָנו אומרים בּתפלת שחרית: כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים – רצה לומר: אוי לו לאָב מצרת בּניו!…

בּקיצור, עברו ימים והגיע ליל הושענא־רבּה. ואני טוביה זה דרכי בּימי החג לתת מנוחה לנפשי, גם לי וגם לסוסי, ככתוב בתורתנו הקדושה: לֹא תַעֲשֶֹה כָל מְלָאכָה, אַתָּה וְשוֹרְךָ – זו אשתך, וַחֲמוֹרְךָ – זה סוסך… ואגב, כבר כלתה עונת קיץ ואין לי עוד מלאכה בּבּובּריק. מִשֶׁתָּקְעוּ בשופר, מיד קמו הקיטנים בּני יהופּיץ ונסו מנוסת עכבּרים מן השדה אל העיר ועזבו את בּובּריק שוממה מאין יושב. בּעת ההיא מנהגי מימים ימיה לישב על מפתן בּיתי וליהנות מזיו החמה. אין לך ימים טובים מאלו, שמתנה הם לבני־אדם ממרומים, חלק אלוה ממעל. תָּשַׁשׁ כחה של חמה ואינה מלהטת עוד כאש הכבשן; חומה נעים ורך ומחיה נפשות. היער – אף הוא ירוק עדיין, הארנים נותנים ריח של זפת, ונדמה לי אָז, כי גם היער הזה התקדש בקדושת החג ומראהו כסוכתו של הקדוש־בּרוך־הוא. “אכן, אני מהרהר בּלבּי, רק פּה חוגג כביכול את חג־הסוכות, פּה בּיער ולא שם בּעיר, בּמקום שאון והמולה, מהומה ומבוכה, במקום שבּני־אדם מתרוצצים מבוהלים ומטורפים, מחרפים נפשם על פּת־לחם, שואפים לפרנסה ועיניהם רק לממון, לממון ולממון”… ובפרט, בהתקדש ליל הושענה־רבּה – טעם של גן־עדן אני טועם אותה שעה. כּפת השמים מעל ראשי – כולה תכלת; כוכבים נוצצים ומהבהבים, שורקים וקורצים ועושים מיני כוָנים, כאָדם זה, להבדיל, הקורץ בעיניו בּערמומית. ויש אשר פּתאום יחלוף כוכב על־פני רקיע השמים, כחץ מקשת, ועזב אחריו לרגע אחד פּס־אור ירוק – כוכב נופל הוא זה, סימן הוא לאחד מבּני־אנוש שאתרע מזלו פּתאום. כי כמספּר הכוכבים ממעל – מספּר המזלות מתחת… מזלות של ישראל… “רבּונו של עולם! – אני מתפּלל בּלבּי. – יהי רצון מלפניך, שלא יהא זה מזלי חלילה!” ואני מעלה בּרעיוני את הודיל בּתי. זה ימים אחדים, שעלובת־נפש זו התנערה משממונה ושב רוחה אליה. בּן־אָדם אחד הביא לה מכתב בימים האלה; המכתב, כנראה מכתבו של פּלפּלת בּחזרה. מתאוה אני לדעת, מה כתוב בּאותו מכתב, אך לשאל את פּיה – איני רוצה. מה היא שותקת, אף אני שותק. יד לפה! לא אשה טוביה וידחק את השעה… ועד שאני יושב ומהרהר בּהודיל בּתי – והנה זו בּאָה, כונתי – הודיל עצמה בּאָה, יושבת לידי על מפתן הבּית, מבּיטה כה וכֹה ופונה אחר־כך ואומרת לי בּלחש: “שמעני, אָבי, דבר לי אליך: הגיע לי היום להפרד מעליך… להפּרד לעולמים”… כך היא אומרת לי בּקולי־מלחשים, שכמעט אינו נשמע לאוזן, ובאותה שעה היא מבּיטה בּפני הבּטה משונה, הבּטה זו, שעד עולם לא אשכחנה. ורעיון מנצנץ בּמחי בּמהירות הבּרק: “רוצה היא לטבּע עצמה בּמים”… ולמה עלה רעיון זה בּמחי? משום מעשה שהיה. מעשה בּבתולה מאחד המקומות הסמוכים לנו, שדבקה נפשה בּערל אחד מערלי הכפר ונטרפה דעתה עליה והלכה ועשתה מה שעשתה… הלא יבין מר את המעשה אשר עשתה. לא עצרה האם כח להתגבּר על צרת־נפשה וחלתה ומתה. עמד האָב ובזבּז ממונו ונעשה עני. נמלך אותו ערל ונשא אשה אחרת נאה הימנה. הלכה הבּתולה והשליכה את עצמה אל הנהר וטבעה בּמים…

“מה כונתך, אני אומר, שנפרדת אַתְּ ממני לעולמים?” כך אני אומר לבתי וכובש עיני בּקרקע, כדי שלא תראני, כי נבהל אני. “כונתי, היא אומרת, שמחר בעלות־הבּוקר אסע ולא נוסיף עוד לראות איש את פּני רעהו עד עולם”… כיון ששמעתי דברים אלו, מיד הוקל ללבּי. “בּרוך אל עליון גם בּעד החסד הזה, אני מהרהר בּלבּי, גם זו לטובה”… “לאָן, דרך משל, אני אומר, פּניך מועדות? אולי יש לי, אני אומר, זכות־אָבות לדעת גם זאת?” “נוסעת אני, היא אומרת, אליו”. “אליו? – אני אומר. – והיכן הוא עכשיו?” “לעת־עתה, היא אומרת, עדיין תפוס הוא, אבל בּמהרה ישלחוהו משם”. “אם כן, אני אומר, נסעת את אליו כדי לקחת בּרכת־פרידה הימנו?” – כך אני אומר לה בּערמומית ומעמיד פני כפני תם. “לא, היא אומרת, אף אני הולכת אחריו אל המקום ההוא”. “מה שם המקום, אני אומר, כי אדע?” "שם המקום, היא אומרת, אינו ידוע עדיין אל־נכון, אבל רחוק הוא מכאן, היא אומרת, רחוק מאד…

כך אומרת לי הודיל, ונדמה לי אותה שעה, שמדבּרת היא דבריה אלו בּגאוה ובגודל לבב, כאילו המעשה אשר עשה בּעלה – מעשה רב הוא וכל זהב האָרץ לא יִשְׁוֶה בו… מה אענה לה על דברים אלו? בּנוהג שבּעולם, אָב השומע מפּי בּניו לשון מדבּרת גדולות, מיד הוא גוער בּהם בּנזיפה או עומד תוך־כדי־דבּור ומכבּדם בּמכת־לחי אחת אפּים, למען ידע דור אחרון. אבל אני – אין דרכי בּכך. יודע טוביה זו ששנה רבּי: כָּל הַכּוֹעֵס עַל בָּנָיו – כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה… ולפיכך אני עונה לה בּמשל ובפּסוק ובמדרש, כדרכי תמיד: “בּתי! – אני אומר לה. – רואה אני עכשיו מדבריך, כי הולכת את בּדרכי תורתנו הקדושה ואת מקיימת את המצוה אשר צוה לנו משה רבּינו: עַל־כֵּן יַעֲזֶב – כלומר: עוזבת את, אני אומר, את אָביך ואת אמך בּשביל פּלפּלת זו וְאַתְּ הולכת מאתנו לנוע, אני אומר, בּארץ אשר לא דרכה כף־רגל אָדם בּה, מקום מדבּר ציה מעבר לים־הקרח, ששם, אני אומר, עבר אלכסנדר מוקדון בּשעתו על כנפי נשרים והפליג בּספינה עד הגיעו לאִי רחוק, מקום מושב הפּראים, אני אומר, אשר יקראו להם זַאֲטוּטִים, כמו שקראתי, אני אומר, פּעם אחת בּספורי־מעשיות”… כך אני אומר לה, חציי מתלוצץ וחציי כועס, ולבּי בּוכה בּקרבּי אותה שעה. אבל לא אשה טוביה ויגלה נסתרות. והיא, כלומר הודיל, אף היא אינה נופלת בּרוחה מאָביה, והרי היא עונה לי על ראשון – ראשון, ועל אחרון – אחרון, ודבריה בחשאי ובנחת, בּבינה ובהשכל נאמרים. בּנות טוביה יודעות לכלכל דבר בּשעת הצורך… ואף־על־פי שראשי כבוש בּקרקע ועיני עצומות. בּכל זאת נדמה לי אותה שעה, כי רואה אני את הודיל בּתי ורואה את פּניה, שעגומים הם וְחִוְרִים כפני הלבנה העגומה והחורת; ואת קולה אני שומע – קול נחנק ורועד… אולי אָקום עתה ממקומי ואפּול על צוארה ואבקש ואתחנן לפניה, שתרחם על אָביה הזקן ולא תסע? אבל יודע אני, כל כל בקשותי ותחינותי ישא הרוח. ימח שמן של בּנותי ואָרור טִבְעָן כי עז! בּנות טוביה כי דבקו בּאיש – ודבקו בו בּכל לבבן ובכל נפשן, בּגופן ובנשמתן גם יחד!

בּקיצור, כך ישבנו שנינו על מפתן הבּית כל אותו הלילה. יושבים ומדבּרים, או יושבים ושותקים. ויותר משדבּרנו – שתקנו. וגם כשדבּרנו, לא היו דברינו אלא מיני רמזים, פסוקים ושברי־פּסוקים… אני לה: “הנשמע כדבר הזה בּמחננו, שתעמוד בּתולה ותנשא לבחור רק כְּדֵי שתוכל ללכת אחריו לעבר מהרי־חושך?” והיא לי: “עמו, עם בּחירה רצתה נפשה בּו, גם להרי־חושך תלך”… אני מסבּיר לה את טבע הענין לפי שכלי ומוכיח לה, כי דרך כסילים בּחרה לעצמה. והיא אף היא מסבּירה לי את טבע הענין לפי שכלה, שאין אני מסוגל להבין את הדרך הזאת, אשר בּחרה לעצמה. אני לה: “אמשול לך משל. משל למה הדבר דומה? לתרנגולת שהיתה דוגרת על בּיצי בני־אוזים. יצאו בּני־האוזים לאויר העולם ועמדו על רגליהם, קפצו לתוך המים והתחילו שוחים בּנהר. עמדה התרנגולת על שפת הנהר והבּיטה אחרי בּניה, עומדת ומקעקעת בּמר־נפשה”… והיא לי: “אָמנם כן, עלובה תרנגולת זו וטעונה רחמים. אבל בשביל שתרנגולת זו מקעקעת – לא ישחו בּניה בּמים?”… המבין מר בּטיב דבּורים אלו? בּנות טוביה מדבּרות דברים של טעם…

בּין כה וכה עלה עמוד־השחר והאיר הבּוקר. זוגתי מרת גולדה שתחיה מרננת אחרי בּבּית. כמה פּעמים שלחה להגיד לי, שעוד מעט יעבור לילה ויבוא יום. בּראותה, כי שומע אין לה, הוציאָה ראשה בּעד החלון ופתחה פיה בּברכת־הבּוקר: “טוביה, כל חלומותי! מה זה היה לך?” – “הסי, גולדה, אני אומר, אל תשמיעי בּמרום קולך, כדבר האָמור בּתהלים: לָמָּה רָגְשׁוּ? כלום שכחת, אני אומר, כי הושענה־רבּה לנו היום, והשעה הזאת, אני אומר, שעת־חירום היא בּפּמליא של מעלה, שעת גמר חתימת הפּתקאות, ולפיכך, אני אומר, חייב יהודי להיות עֵר כל הלילה. ואת, גולדה, אני אומר, אם שמוע תשמעי בּקולי – קומי־נא וּפְחִי בהמיחָם והכיני כוס חמים, ואני אלך ואאסור את עגלתי ואָשובה עד כה, כי נוסע אני עם הודיל אל מסלת־הבּרזל”. ותוך־כדי־דבּור אני עומד ובורא לה יֵשׁ מֵאַיִן כלומר: שקר נאה ומתוקן. ושוב מעשה בּירושה ובדודה עשירה. “נוסעת הודיל שלנו, אני אומר, כיום הזה ליהופּיץ, ובודאי תּשאר שם לכל ימות החורף, ואפשר, אני אומר, יעברו עליה שם גם ימות הקיץ הבּא, ואחרי ימות הקיץ – גם ימות החורף הבּא. ולפיכך, אני אומר, תכיני לה צידה לדרך מכל אשר יעלה המזלג, מבּגדי־לבן ועד שמלה ועד כרים וכסתות ושאר ירקות”.

כך אני מפקד בּביתי וגזירה יוצאת מלפני, לבל תבכינה הנשים. “הושענא־רבּה לנו היום, אני אומר ואָסור לבכות – דין מפורש הוא, אני אומר, בּחיי־אָדם”… ממילא מובן, שבּני־הבּית אינם משגיחים לא בּי ולא בּ“חיי אָדם” ובוכים בּקול. וכשהגיעה שעת הפּרידה, גדלה היללה בּבּית; הכל בּכו – גם האם, גם הבּנות וגם היא עצמה, כונתי – הודיל עצמה. ובהגיע תור בּתי הבּכירה, היא צייטיל (לימות החג היא באָה אלי עם בּחירה, עם מוטיל מלבּיש־ערומים), אָז נפלו שתי האחיות אשה על צוארי רעותה ודבקו זו בּזו – עד שהפרידו בּיניהן בּעמל רב… ורק אני טוביה לבדי התחזקתי והקשיתי את לבּי כאָבן. אמת, אותה שעה המה לבּי בּי כהמות גלי הים לפני סערה. אבל לא אשה טוביה ויגלה עמוקות לעין כל… וגם אחר־כך, בּשעת נסיעתי בּעגלה עם הודיל, שותק הייתי שתיקה יפה. ורק כשהתקרבנו אל מסלת־הבּרזל וראיתי, כי השעה דחוקה לי, נזדרזתי ובקשתי אותה, שתענה לי רק על שאלתי האחת: מה המעשה אשר עשה פּלפּלת בּעלה?… “הרי על־כרחך, אני אומר, כל דבר ודבר – טעמו ונימוקו בצדו”… אָז נִצְתוּ פּני הודיל בּאש ועמדה ונשבּעה לי שבועת־אמונים, כי חַף הוא מפּשע ונקי מכל עון. “אָדם זה, היא אומרת, אינו דואג לעצמו ולא כלום; כל מעשיו, היא אומרת, אינם מכוונים אלא לטובת העולם כולו, לטובת הכלל; וכל עיקר חפצו, היא אומרת, אינו אלא להביא גאולה לבני־העניים, להפועלים ולבעלי־המלאכה, לאלה, היא אומרת, האוכלים יגיע־כפיהם”… “ובכן, אני אומר, אם לב טהור בּרא לו אלהים ודואג הוא בּשביל העולם כולו, למה אין העולם כולו דואג בּשבילו, בּשביל בּן־פּורת זה?… ואף־על־פּי־כן, אני אומר, פָּרושׁ תפרשי בשלום אלכסנדר מוקדון שלך גם בּגיני. הגד תגידי לו, אני אומר, כי בּוטח אני בּיושר־לבּו, כי הרי בּעל־יושר הוא, אני אומר, ובודאי לא יתעלל בּבתּי בנכר! ואָז יזכור, אני אומר, ויכתוב מכתב ממרחקים גם לאָביה הזקן”… ועד שאני מדבּר את הדברים האלה, והנה זו נופלת על צוארי ופורצת בּבּכי: “אָבי, היא אומרת, כבר הגיעה שעתנו להפּרד. חיה בּשלום, אָבי, היא אומרת. אלהים יודע, היא אומרת, אם עוד אוסיף לראותך עד עולם”… קֵץ כָּל בָּשָֹר בָּא – לא יכולתי עוד להתאפק… המבין מר?… זכרתי לה להודיל זו ימים מקדם, אהבת נעוריה… עת פּעוטה היתה… ילדה קטנה… נשאתיה על כּפּים… על כּפּים נשאתיה… אַל תראני, אדוני שלום־עליכם, שאני נוהג מנהג אשה… מוריד דמעות… אילו ידעת את הודיל זו… זו הודיל הטובה בּבנותי… אילו ראית את מכתביה, שהיא כותבת לי ממרחקים… הודיל זו! בּמעמקי לבּי היא חרותה… בּמעמקים… אין מלים בּפי… תִּלְאֶה לשון לספּר……………………

……………………………… .

ואולם, אדוני שלום עליכם, הבה נעזוב, כמאמרם, את בּת־המלכה ונחזור אל בּן־המלך, הוא סוסי. הנה הוא עומד, אותו פִּקֵּחַ, מאחר עגלתי, מציץ אלי מן הכדים ומרמז לי ואומר: “כַּלֵה דרשתך, רב טוביה, יבוא, כי עוד מעט – ופנה יום”…