(פורסם ב “השקפה”, 18/9/1908)

שמעו נא, רבותי, נגיד אינני, אבל נחת מבנים יש לי ב"ה יותר אפילו מהגביר היותר אדיר שבכתריאליה! אצלי למשל, ברגל או ביום טוב בשעה שמתכנסים בביתי כל יוצאי חלצי, בנים ובנות, חתנים וכלות, צפיעים וצפיעות, נכדים ונכדות, בקצור כל צאצאי וצאצאי צאצאיהם – – אז מי ידמה לי?

למשל קחו סעודת פורים.

הואיל ואני שואל אתכם: מה טעם יש בדבר כשאתה יושב לך יחידי אל השלחן עם זוגתך ואוכל?

נו, הגע בעצמך, שכבר קימת אכילת דגים ומרק הבא בבשר של עוף אפילו. ואטריות, וצפיחית וכל מיני תרגימא, אפיקומן ושאר ירקות מן דין ומן דין – נו, מאי נפקא מיניה? בטל שבבטל! עורבא פרח! גם סוס להבדיל זקוק לאכילה, אלא שיש יתרון לאדם מן הבהמה, ובפרט ליהודי, ובפרט ביום טוב, ומכ"ש יום טוב שכזה כסעודת פורים!

קדם כל הבנים שיחיו.

שמנה הם במספר בלי עין הרע וכלם נשואים: (מתחלה תריסר היו אלא שארבעה מהם נסתלקו והלכו לעולם בר מנן) חצים זכרים וחצים נקבות, ועליהם נוספו עוד ארבעה חתנים וארבע כלות, והרי לכם קימא-לן של ששה עשר במספר, בן פורת יוסף!

ושנית הנכדים שלי כן ירבו:

אלו דברים שאין להם שיעור; וכל כך למה? מפני כי זה דרכן וזה משפטן של בנותי וכלותי לילד מדי שנה בשנה. למי אחד עשר ילד, למי – תשעה ולמי – שבעה, אבל עקרות, כלומר מאלו שאינן יולדות חלילה כל עיקר, הן כבל יראה וכבל ימצא במחננו – מאן דבר שמן! בקצור עוסקים הם בני בישובו של עולם וכל המרבה הרי זה משובח. חוץ מבני הממוצע שגרם לי יסורים קצת לאחר נשואיו. מעשה באשתו שנתעקרה לא עליכם ולא היה לה ולד. ממש כדברי הכתוב. עברו זמנים ועדנים ו“הילד איננו”. מסתמא החלה סדרה של רופאים, הרבי בכבודו ובעצמו, ולהבדיל גם לוחשי לחשים, וקוסמי קסמים, אבל כלום לא הועילו ונשאר איפוא אך להתגרש.

מילא גיטין – יהיו גיטין. כיון שהגיע שעת הגרושין, מי? מה? מתי? להדם! אי אפשי בגטין, היא אומרת.

מה טעם שהיא אינה רוצה? אהבתי את בעלי, היא טוענת. שוטה שבעולם! מה אתה שומע לה? אמרתי לו לבני, ומה איכפת לך שהיא אוהבת אותך? והוא לי: אף אני אהבתי את אשתי, נו, בבקשה מכם, רבותי, מה תאמרו ל“חכם” שכמותו? אני לו: ו“בנים” מה תהא עליהם? ל“ברית” הבט ואל תפן ליצר! אני טוען לו ב“בנים”, והוא מודה לי ב“אהבה”. נו, מה תאמרו לשלומיאל שכזה? אטו בשופטנא עסקינן?

בקצור הם לא נתגרשו, ותיתי לה למטרוניתא זו כלתי שתחיה שנמלכה בה וזכתה את בעלה בפרי בטן וזה לה כשש שנים שהיא ממטירה עלי ברד של נכדים.

ואלו ראיתם את נכדי – כלם סלת מנופה, אחד יפה מחברו ופניהם מאירות כפני לבנה במלואה שאי אתה יכול להסתכל בזיון! מרגליות טובות, אבני חן, אני אומר לכם, עדית שבעדית! וכיצד הם לומדים! רוצים אולי אתם בדף גמרא – הרי לכם דף גמרא בעל פה. ואין צריך לומר חומש ורשי תנ“ך ודקדוק ו”שאר-ירקות" דהאידנא; ולא זו בלבד אלא שגם ידיעתם רחבה בכל שבעים לשון ובקיאותם גדולה בהן הן בדבור והן בכתב דהיינו: יהודית, רוסית, דויטשית, פרנצית וכו' וכו' וכו'.

פעמים שאני נזקק שיקראו לי איזה מכתב שהגיעני או לכתב לי מען או משהו, מיד מתפרצת מלחמה בין נכדי: “זקני” נו הריני מוכן ומזומן לקיים את מצותך! זקננו, הננו ועשינו!

אלא מאי? אם תאמר “פרנסה”: לא אכפת! הכל תלוי בידי שמים והוא יתברך הזן מקרני ראמים ועד ביצי כנים, יושב לו ברומו של עולם ומנהיג את העולם כלו כטוב בעיניו, פעם להאי גיסא ופעם לאידך גיסא, ברצותו מעלה ברצותו מוריד – ואתה בן אדם קום ועמל, לך וטרח כל ימיך, כמה שאומרים אנשים, צרות והרפתקאות אלו דברים שאי אתה זקוק חלילה ללוות מאחרים.

מתחלה היה מצבו של בני בכורי בכלל לא רע. היה מתגורר בכפר, בגנביאל היה גר, ופרנסתו היתה מצויה לו ברוח ובכבוד והכל אתו שפיר. אלא משיצאה הגזרה של צו מאי נתבקש במחילה לעזב את הכפר. מסתמא סרב בני ועמד לפניהם להוכיח להם באותות ובמופתים שאזרח הוא ולא חל עליו דין “פאסעליוישייסיא” (ר"ל הבא לגור) והראה להם שחור על גבי לבן ששקוע הוא בכפר זה מששת ימי בראשית, ולא עוד אלא שהגיש גם קובלנא לסינט, בקצור הוא עשה מה שהיה בידו לעשות והתהפך בכל תחבולותיו אבל כל טרחתו היתה לבטלה, ומשום שדינה דמלכותה דיני, נתחיב חובת גלות ועקר את עצמו משם. ומשעה שנתרחק ממקומו איתרע מזלו ר"ל ולא יכול לשוב לאיתנו עד היום הזה…

ובני השני סתם אין לו מזל. מסכן! אל כל אשר יפנה שם שלום שלוממזל ובכל מקום אשר תגע בו ידו שם מק ומקק בוקה ומבוקה ומבולקה, כמו שאמרים אנשים: נפלה פתא פניה למטה. סחר בתבואה – ירדו המקחים. קנה שורים פרץ בהם דבר. ומששלח ידו בעסק העצים שבעירות, קטרג השטן ונשתנה וסתם האויר של חרף לשלהי דקיטא. נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי גבר לא יצלח שכמותו! אלו נסית לעסק בתכריכים – אמרתי לו פעם אחת – לא היו בני אדם מתים לעולם!

(עוד יבוא).