סטמפניו – זהו מין שם לואי שעבר לו בירושה מאביו; אביו, עליו השלום, הכי “כלי–זמר”, ר“ל: מנגן, שמו היה בריל באם, או בריל “סטמפניו” מק”ק סטמפני, מין כפר שבקרבת כתריאליה. היה מנגן על ה“באס” והיה גם בדחן טוב ומצוין, חרזן יפה ומשובח, צרה־שלא־תבוא, לץ־עולמים; שד משחת: היה מתחפש על כל החתונות לעני חוזר על הפתחים, מהפך את עיניו, עושה רקידות מעשה רב, היה מכלד את קול האשה המקשה לילד, מכריז וצועק ככרוכיא: אוי' באביניו, הריני נשבעת לך בשני זוגות תפילין של רבינו תם שזיהי הפעם האחרונה ותו לא… או שהיה מעביר פתאום זרם מים בתוך החדר, כדי שאחינו בני ישראל יהיו מחויבים להפשיל את שוליהם והנקבות תגבהנה בשמלותיהן. או שהיה כבד וריאה בסינורה של המחותנת, לרב היה עושה כדי לבדח את הבריות.
“הכלי־זמרות” עברה להם בירושה מכמה דורות: בריל באס, או בריל סטמפניו, כפי שידוע לנו מכבר, היה מנגן על הבאס;ר' שמואליק חצוצרה, היה מחצצר בחצוצראות, אביו זקנו, ר' תחש צמבלן היה מצמבל בצמבלאות, ואבי־אביו־זקנו ר' אפרים כשכשן… כללו של דבר סטמפניו היה חמר מגזע “כלי־זמרים” עד עשרה, דורות – ואינו מתביש חלילה בזה, כמנהג גובראין יהודאין, שכל בעל־מלאכה, יהא נא הדבר כמוס עמנו, מתביש באומנותו; ואין כל חדוש בזה: הואיל ושם כזה שקנה לו סטמפניו, בבטלוניה וכמעט בכל העולם כלו, לא מלתא זוטרתא היא, השם סטמפניו מוכיח על גאוניותו ורב גדלו. סטמפניו – משמעותו: גברא רבא. ואל נא יהא הדבר קל בעיניכם – סטמפניו!
על שלשה דברים העולם עומד: על זמירותיו של נטי בלזר, על בדחנותו של גדיק בדחן ועל נגינותיו של סטמפניו; ומי שלא שמע שלשה דברים אלה, לא שמע דבר גדול מימיו. מכאן ראיה גדולה שסטמפניו דנן לא היה סתם “כלי־מר”, איזה קטלא קניא. ומסתמא ראוי היה לאותו שם ופרסום גדול שהיה לו בין כל גדולי הדור.
היהודי מטבע ברייתו אוהב נגינה ומבין גדול בנגינה – בזה לא יטילו ספק אפילו הגדולים שבשונאי־ישראל, אלא שדא עקא, שאין אחינו בני ישראל מרבין בשמחה ולפיכך אינם זוכין לשמע תמיד אל הרנה ואל הנגינה, כי מה השמחה ליהודינו שיהיו קופצים פתאום ופוצים פה בשירה ובזמרה או שיהיו עוסקים לך בהלולא וחנגא? ואעפ“כ, יאמרו מה שיאמרו, הרינו אנו זרע עם קדושים, מבינים גדולים וחריפים הן בזמירות הן בנגינות והן בכל יתר הענינים; כשהקב”ה מזמן איזה חזן לקק“נו, מיד אנו מתחילים רצים בנערינו ובזקנינו לשמע אל תפלותיו ב”בילטים“, ר”ל: כרטיסי־כניסה, ואין צריך לומר ש“כלי־זמר” לחתונה זוהי מצות עשה מדאוריתא שחלילה לו ליהודי הגון לעבור עליה, לשמע בשעה ש“הקאפעליע” (מקהלת המנגנים) מנגנת “חתיכה” לאכילת מרק־הזהב, כמובן חתיכה נוגה (החתיכה העליזה לאחר כך) – הן בעד זה הרינו מוכנים ומזומנים לתת אפילו נזיד עדשים, ה“עולם” יושב לו בדרך־ארץ גדול וביראת הכבוד וה“כלי־זמר” מנגנים להם חתיכה נוגה “מאראלנע” המעוררת בכי תמרורים, בכה יבכה הכנור אף יהגה נכאים וירד לעמק תהומות שם על המיתר העבה והזעיף, וכל “החבריה” יענוהו בקול דממה דקה, בקול תוגה חרישית המטלת מרה־שחורה, עצבות ורוח כהה על הקהל.
כל הפנים מתחילין דואגין, דאגה נעימה ומתוקה אמנם, אבל עם כל זאת דאגה עמוקה. הכל משתקעין בהרהורים, מורידין את חטמיהם ומעבירין אצבע צרדה על גבי הפנכות, או שהם לשים ומגלגלים, מקטיפים ועושים כדורים קטנים מלבה של החלה החמה. הכל מתעמקים ומתכנסים לים של מחשבות, מחשבות נוגות ומעציבות, לתהום של געגועים חרישים וכואבים, שהרי אין לך יהודי שאין לו דאגות, וצרות – אלו דברים שאין היהודי נזקק חלילה ללוות מאחרים; וכך מתמזגות ומתלכדות יחד יללת הכנורות עם הרהורי הצער והיו “לבשר אחד”, וכל אנחה המתפרצת מתוך לבו של הכנור “טיאק־טיאק־טיאק” חודר אל לבם של בעלי־החתונה ומוצא שם את הדו.
לבו של אדם בכלל ושל היהודי בפרט דומה לכנור: הך נא על מיתריו הקשים והוצאת משם מבול של שירה שירת נהי, קולות תאניה ואניה… אלא שלכך נחוץ אמן, מנגן כדבעי למיהוי, נחוץ “בריה”, כלי־זמר בן־חיל כמו שהיה סטמפניו בשעתו.
וסטמפניו שלנו היה “בריה בן בנו של בריה”. כשהיה אוחז ביד את כנורו ומעביר עליו בקשתו, משיכה אחת ותו לא, מיד היה כנורו של סטמפניו מתחיל מדבר דבורים, דבורים ממש בלשון כמו להבדיל בשר ודם: דבורים וטענות וקינוח, כמנהג גובראין יהודאין, בשאגות ויללות ואנחות מתפרצות מעומקא דלבא, מתהומה של נשמה.
סטמפניו היה מפשיל את ראשו לאחוריו, קווצות תלתליו השחורות והארוכות התפזרו על כתפיו הרחבות, שתי עיניו, עינים שחורות ולפידיות, היו טופין כלפי מעלה, ופניו היפות כפני לבנה במלואה, היו מחוירין פתאום כמות עוד רגע קטן – וסטמפניו איננו! אלא שרואה אתה אך את ידו המפזזת הנה והנה, הגבֹה למעלה והעמק למטה, מכתשת כתישין, ושפעת קולות ושירים משתפכים מקרבו, שירים נוגים ועצובים המנפצים את הים, המדכדכים ומפרכים את הנפש ומתישים כל כחו של אדם. הכל גועים ומתמוגגים והכוחות הולכים ורפים; הכל מתים, מתים בכל אבריהם, הלב מתמלא ומתגדש על כל גדותיו, הלב מתחמם קצת ודמעות מתחילין נוצצין על גבי הריסים, יהודינו נאנחים ונאנקים, יהודינו מקוננים ובוכים בלבם, וסטמפניו? מי לי סטמפניו? מה לי סטמפניו? שאלהו בחרם איזהו מקומו בעולם הזה! הוא בשלו: טיאך־טיאך־טיאך– ודי! ולאחר שהוא מפסיק מנגינותיו, הוא זורק את כנורו ותופש בלבו ובחזהו, באותה שעה שתי עיניו יוקדות כשתי “הבדלות” ופניו מבהיקות כפני תבל כלה, הכל כאלו מתעוררים מתרדמה, מתוך שנה נוגה ומתוקה, וכל היהודים מתחילים מביעים את התפעלותם בבת אחת, איש על פי דרכו, והכל משבחים ומפארים, מעריצים ומקדשים את שמו של סטמפניו.
נגני, סטמפניו! אי סטמפני! והנקבות? מי יתנה את תקף התפעלותן של הנשים? ספק גדול אצלי אם ביום כפור בשעת המית־הפתילות, מרבות הנשים לשפך דמעות כשם שהן מתמוגגות בבכי בשעה שסטמפניו היה מנגן את “חתיכותיו”, ואפילו על חרבן בית המקדש אין הנשים הללו שופכות דמעות כשם שהן בוכות ומיללות מנגינותיו של סטמפניו.
– יהי רצון שאזכה להוביל את סטמפניו לחתונה של בתי הצעירה, רבונו של עולם!
כך היו הנשים מתברכות בסטמפניו, ובשעת תפלתם זו, היו מוחות דמעה מעיניהם הצבויות ברב בכי וגורפות את שארית חטמן. וחרוזי הפנינים, האבנים היקרות, טבעות הזהב, הצמידים וכל יתר מיני התכשיטים שהיו תלוים על צואריהן ועל חזיהן של הנשים התנוצצו והבריקו בברק אש לוהטת, ואין צריך לומר הבתולות, דמתקרי בלעז: “מאמזעלען”, אלו, היו, עומדות בלי נוע ובלי זוע כגולמנה ממש, והיו מסתכלות בסטמפניו וכנורו אלא שפה ושם, מבין לחרכי חולצות הבתולות דופק לו הלב, הקטן; “טיק־טיק־טיק”, מפרפר ורועד רעידה קלה ונעימה, וכפעם בפעם מתמלטת משם אנחה חרישית וחשאית…
י. קרניאל
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.