א.

ילדים, הבה ואספר לכם מעשה בדגל, מעשה בנער עני, שזָכה פעם אחת בחייו, אחרי יגיעות גדולות ומרובות, לדגל־תפארה, דגל יפה ונפלא שאין בכל הדגלים כמותו, וברגע אחד – כלה הדגל ואיננו! היה כלא היה! הטו אזן ושמעו. בי בעצמי היה המעשה.

כשהייתי עדַיִן ילד קטן כמותכם היו הכל קוראים לי: “טוֹפִּילִי טוּטוּריטוּ”, כלומר: קוֹפּיל “קוּקוּריקוּ”. ויודעים אתם למה? ראשית, מפני שהיה קולי דק וצַרחני כשֶל תרנגול רך וצעיר שהגיע לראשית קריאה, והשנית, משום שלא הייתי יכול להגות כהֲלָכָה¹ את הקו“ף ואת הכ”ף ואת הגימ"ל, וכמו להכעיס, היה שמו של אבי דַוְקָא קלמן, שם אמי – גיטל הקלמנאית, שמי – קופיל בנה של גיטל הקלמנאית ושם רַבי־גרשון גרגרת דרדקי מגולגאַניווקי.

– מה שמך, בני?

– שמי? טופיל דיטיל־הטלמנאית.

– איני שומע…

– טופיל דיטיל־הטלמנאית.

– הרם קולך עוד…

אני צועק בקול רם:

– טופיל דיטיל־הטלמנאית.

– ומי רַבֶּךָ?

– מי רבּי? דרשון דרדרת דרדטי מדולדאניווטי.

הכל שוחקים.

הכל שוחקים ואני בוכה.

ולא על השחוק אני בוכה, אלא על המכות שהכל חולקים לי. מי בעל ידים – בא ומכה אותי. אבא, אמא, אחותי, רבי, התלמידים. מתכַונים הם ללמדני לדַבר “כאחד האדם”.

רבי קבע פעם אחת כמין חַכָּה בין שִנַּי וצוה על התלמידים שיהיו עומדים ורוקקים לתוך פי, שֶמָא יועיל זה. נתערב בדבר ר' זימי הנַגר, שהיה דר עם בית הרבי תחת גג אחד.

– למה אתם מְעַנים על חנם נפש נקיה של תינוק²? הנה הניחו לי וראיתם שיתחיל לדבר “כאחד האדם” בין־רגע אחד.

כך אומר זימי הנגר, קוראני אליו, תופסני בסנטרי ופונה אלי בלשון זו:

–הסתכל³ בי, בני, ואמור אחרַי מלה במלה: אָץ קוֹצֵץ בֶּן־קוֹצֵץ קְצוּצֵי לְקַצֵץ.

אני מסתכל בו וחוזר אחריו מלה במלה:

– אָץ טוֹצֵץ בֶּן־טוצֵץ טְצוּצֵי לְטַצֵץ.

– לא כך – אומר ר' זימי – הסתכל לתוך פי ממש ואמור עמי יחדו: יוֹמָם הַשֶּׁמֶש לֹא יַכֶּכֶּה וְיָרֵחַ בַּלָיְלָה…

אני מסתכל לתוך פיו ממש ואומר עמו ביחד: “יומם השמש לא יַטֶטָה וירח בלילה”…

– אל נָא, שוטה שבעולם, – אומר אלי ר' זימי – אל נא תאמר “יַטֶטָה”, אמור: יַכֶּכָּה! יַכֶּכָּה! יַכֶּכָּה!…

– יַטֶטָה! יַטֶטָה! יַטֶטָה!

ר' זימי מנענע בידו כמתיָאֵש!

– יודעים אתם מה שעלה על דעתי? כל הטורח לבַטלה! לא יועיל לו לא קדר ולא רופא. אין לו תקנה לעולם!

ב.

“האביונים ובני אביונים תאבים לכל דבר” – כך אומרים הכל; ואני אומר: יש גבול גם לתאות קבצנים, והא ראיה – אני. מי לכם באותם ימים עני בן עני גדול ממני, ואף־על־פי־כן יש לכם דברים שלא מלאני לבי לעבור עליהם ב“לא תחמֹד” אפילו בחלום. ואחד מן הדברים הללו הוא דגל לשמחת־תורה. ובאמת כלום אפשר, שאני, טופילי בנה של דיטיל הטלמנאית, יהא מתאוה באותם הימים לרוב טובה כזו, לדגל ממש, דגל שיש מקל עמו, ובראש המקל תפוח, ובתוך התפוח נר? לא, מחשבה כזאת אי אפשר אפילו להעלות על לב. שאם כן, אין לדבר סוף. וכי מעטים הם הדברים הטובים שיש בעולם? הרי יש לכם בחדר מיני נערים כאלו, למשל, שיש להם כסף, כסף ממש, ובכסף הם קונים את הכל: את האולָר⁴ את האַרנקי⁵, את המקל… והרי יש לכם אף נערים שאוכלים בכל יום מיני ממתקים ומפצחים אגוזים – ואין צריך לומר רקיקים ולביבות. וכן יש לך כאלו, שאוכלים “חלה” אפילו בימות־החול. יש ויש, חי נפשי, אף בני־מזל כאלה!

אי ילדים! אני מעולם לא הייתי אוכל חלה בימות החול! אני הייתי מברך את השם, כשמצאתי פרוסת⁶ פת קיבר⁷ לאכול כדי שובע. מפני שאבי ובני ביתו היו, לא עליכם, עניים מרודים, אף על פי שכֻּלָם היו עמלים ועובדים בזעת אפם: אבי, עליו השלום, היה שַמָש שני בבית התחתון של בית־המדרש לקצבים; אמי, עליה השלום, היתה אָמָנִית גדולה באפִיַּת לחמניות ודובשניות ואחיותי שלחו ידן בסריגת פוזמקאות⁸.

ועתה הגיעו בעצמכם: אני, קופיל קוקוריקו, שלא אכל לשובע מיָמיו, עולה פתאֹם לגדולה וזוכה ביום אחד לזוז של כסף⁹ וארבע קופיקות. מה יעשה אדם בהון רב כזה!

כסבורים¹⁰ אתם מעשה נסים היה בדבר: אֲבֵדָה אָבְדָה ל״פריץ" ואני מצאתיה? או שמא תאמרו: גָנֹב גנבתי מקופת ר' מאיר בעל־הנס? חלילה וחס! בתם־לבבי ובנקיון כפי עשיתי לי את העשר הזה, יגעתי עליו בעשר אצבעותי ובשתי… רגלַי.

הימים היו ימי פורים, ואני הייתי הולך כל היום ומחזר בשליחות אבי על פתחי בעלי־הבתים של הבית התחתון לבית מדרש הקצבים, ומביא להם את “משלוח־המנות”. לשֶעָבַר¹¹ היתה נעשית שליחות זו על־‏ידי אחת מאחיותי הבכירות, ועכשו כשגדלתי קצת מְסָרהּ אבא לידי: “היֵה אף אתה לעזר קצת בבית” – אמר לי אבא. נטלתי את "משלוח‏־המנות״ – קערה קטנה ולחמנית אחת בתוכה, והחזרתיה על כל הפתחים של בעלי־הבתים. כל היום היו רגלי היחפות דשות ולשות בעבטיט וחלקלקות, ולערב נמצא בידי שכר טרחה סכום גדול של זוז אחד, כסף טהור, וארבע פרוטות של נחשת…

ג.

עמוס הון רב כזה, הייתי הולך ומהלך כל הימים וחושב: מה לעשות בכספי?

באו יצר־הרע ויצר־הטוב והתחילו לענותי. יצר־הרע אומר:

– פרוטות הללו, שוטה שבעולם, עד מתי תהא מחזיק בהן? קום והוציאן. קנה לך בהן מה שליבך חפץ. צפיחיות בדבש, למשל. ראה, הנה הן מונחות לפניך על התְּריס של פיראנדיטשקי. יש שם גם שוּמשְמָנִיות מתוקות. והתפוח שהגליד אף הוא משיב נפש…

– להיות זולל וסובא? – אומר אני – אם כן אפשר לבזבז¹² ביום אחד את כל הממון. איני רוצה!

– כן דברת – אומר יצר־הטוב – אין טוב לך כי אם להלוות את הפרוטות לאמך. יש לה בהן צורך.

– חכם גדול! – אומר אני – שלא על־מנת להחזיר? מאין תקח לשלם…

– עניה מרודה היא – אומר יצר־הטוב – בנפשה תביא לחמה, היא משלמת בשבילך שכר־למוד.

– ומה לך ולשכר־למוד? – אומר יצר־הרע – לוא שמעני: לך וקנית לך משרוקית של חרס, אזמל¹³ חריף בעל פיפיות, או טוב מזה ומזה: ארנקי של עור ולו מנעול ברזל…

– מה תתן בתוך הארנקי? – אומר יצר־הטוב – את “הדַלוּת”?

– כפתורים! – אומר יצר־הרע – מלא תמלא את הארנקי כפתורים ואמרו כל הנערים: כסף לך, וקנא יקנאו בך…

– מה בצע בקנאתם? – אומר יצר־הטוב – אתה לוא שמעני: עמוד וחַלק את כל הממון לעניים. צדקה עֲשֵה ולמצוה גדולה תֵחָשֵב לך. העניים עלובים¹⁴ הם ומתים ברעב…

– העניים? – אומר יצר־הרע – חייך קודמים! אתה בעצמך בן־עניים אתה, ורעב אתה כל הימים. הכל וַתרנים¹⁵ בממון אחרים. זכוּר אתה, כשהיית ילד עדַיִן, רחמנא לצלן¹⁶ בידים ריקות ובחוסר כל – כלום נתן לך אז אדם אחד אפילו פרוטה אחת?…

ד.

פִתָּני יצר־הרע וכמעט שלא נתפתיתי.

חבר אחד היה לי ב“חדר”, בנו של “נגיד”, ושמו יואל’ק. וכל הימים היו כיסיו של יואל’ק מלאים כל מיני מעדנים. אבל לאחרים לא היה נותן. אפילו כשתמות לעיניו לא יתן. פתאום התחיל יואל’ק מתקרב אלי, מחניף לי ומראה לי פנים שוחקות. נפשו נקשרה בנפשי!

– יודע אתה? – אומר הוא – נער יפה אתה, ביהדותי¹⁷. אוהב אני אותך על מדה טובה אחת שיש בך: שונא מתנות אתה. לא כאותם הנערים שתובעים¹⁸ בפה וקוראים: הב, הב! הב לי כזית, תן לי כעדשה. תעב אתעב הקבצנים הללו!… בחתיכת סיקריקון¹⁹ רוצה אתה?

– חתיכת סיטריטון? – אומר אני – למה לא?

– ולפצע אגוזים, למשל – אומר הוא – היית מתאוה?

– אדוזים? – אומר אני – למה לא? אלו לא היו בידי אדוזים הייתי מפצע.

יואל’ק נותן ידו בכיס. סבור הייתי, הרי זה מוציא ונותן לי, והנה הוא חוזר ואומר לי:

– נתֹן אתן לך מִגְדָנִית חצי החתיכה ושלשה אגוזים… בתנאי שנעשה חליפין. רוצה אתה לעשות חליפין?

– חליפין? – אומר אני – במה נעשה חליפים?

– אני – אומר הוא – אתן לך את האולר שלי, הרי יודע אתה את האולר הלבן שלי? הרי זה אולר גמור, זַביֲלוֹבִי²⁰…

פשיטא²¹, פשיטא! מי לא ידע את האולר הלבן של יואל’ק? כמה פעמים הייתי מקנא עליו וכמה פעמים ראיתיו בחלום!

– ואני מה אתן לך תמורתו? – שואל אני.

– אתה? – את זוז הכסף תתן לי.

– קח! – אומר לי יצר־הרע – הרי זה אולר מיוחד במינו, הכל יהיו מקנאים בך…

ועומד אני להוציא את הכסף, אבל מיד חוזר אני בי.

– חכם טדול! – אומר אני – בזוז אפשר לטנות אולר חדש.

– אולר כגון זה? – כשיבא אליהו! ויודע אתה מה שאומר לך עוד? הריני מוסיף לך ששה כפתורים לבנים…

– בטֶסֶף – אומר אני – אפשר לִִטְנות אלפי אלפים ורבי רבבות תַּפְתּוֹרִים…

– וכי מגדנות ואגוזים אינם שוה־כסף? מבטיחך אני, כל פעם שתהא שואל מעמי דבר אתן לך. ביהדותי! הנה יש בידי מסמר ברזל, רואה אתה אותו? את המסמר הזה אני נותן לך בחנם. התבונן נא במסמר וראה מה הוא?

– למה לי מסמר?

– משמש הוא, שוטה, לכמה דברים. יכול אתה לקבוע אותו במקום שאתה רוצה. לחפור בו גוּמָא²² יכול אתה.

– למה לי – אומר אני – לחפור דוּמוֹת?

– נָתֹן אתן לך להתפלל מתוך הסדור’ל שלי.

– למה לי להתפלל מתוך סדוּרים של אחרים?

– נתן אתן לך לחבוש את כובעי החדש בשבת.

– למה לי לחבוש כובעים של אחרים?

– אם כן, אינך רוצה? הֵא לך אפוא את זה! – אומר יואל’ק בכעס וחולק לי מכה גדולה בצדי – הראיתם בן־קבצן זה? נותן אני לו דברים הרבה כל כך: אולר וכפתורים וסיקריקון ואגוזים ומסמר וסדור לתפילה וכובע לחבישה – והוא אינו רוצה. כך דרכם של קבצנים. עינם לא תדע שבעה. כסבור הוא, אם השיגה ידו זוז אחד של כסף אין כל העולם כדאי לו. הַמְתֵּן²³ לי, טופילו טוטוריטו, עוד תבא שעה שתהא נצרך לי והיו עיניך רואות וכלות. נחמיה, הריני נותן לך במתנה את המסמר הזה!

נחמיה (נער עני וצולע על ירכו) זוכה במסמר – ויואל’ק פונה והולך לו מעמי בחרי־אף.

ה.

ומה עשיתי אפוא בכסף? למתי ולאיזה צרך היה שמור בידי?

ראשית, לסעודת ל“ג־בעומר. לסעודת ל”ג־בעומר היו כל הילדים מביאים אל ה“חדר” מה שהביאו: אחד מעות במזומן, אחד מיני מאכל ואחד מיני מתיקה; רק אני לבדי הייתי בא כתמול שלשום ריקם, אין בידי אלא פרוסת הפת עם הבצל. פני היו מתלהטים מבושה, ואף־על־פי שהיו מזמינים²⁴ אותי לסעודה בתוך כלל הנערים, יודע הייתי שאין זה אלא מפני רחמנות – והסעודה במעי נהפכה… עתה – אמרתי בלבי – איני חושש²⁵ לשום בריה. בא אני עתה, ברוך השם, ומעות מזומנים בידי. אם בנו של “נגיד” כיואל’ק נותן לחלקו זוז, הרי לי די בפרוטה אחת. שהרי מה אני לעומת יואל’ק? אפס ואין! עכשו כשאני נותן חמש פרוטות – בודאי יצאתי ידי חובתי? אם כן – הרי אני עומד ומטיל לתוך קופת השותפות חצי הזוז – ודעו לכם מה כחו של קופיל קוקוריקו!

את שאר הכסף הנחתי למשמרת בידי…

וכשהגיעו ימי הקיץ, הירקות נראו בארץ, ופירות חדשים עלו בסליה של פיראנדיטשקי – בא אלי יצר‏־הרע עוד הפעם:

– רואה אתה – אומר הוא – אלו ענבי הסנה? והדומדמניות הלו רואה אתה?

– פירות קֵהים מַקְהִים את השנים – אומר אני.

– בָרך “שהֶחֶיָנוּ” – אומר יצר־הטוב – ברכת “שהחינו” מצוה היא.

– ברכת “שהחינו” זמנה כל הקיץ. עדין יש בעולם דובדבניות, תפוחים, אגסים, שזיפים, אבטיחים. מוטב שאניח את המעות עד חג הסכות ואקנה, אם ירצה השם, דגל.

כלה ונחרצה. הכסף יהא מונח בידי, אם ירצה השם, עד סכות ואקנה לי בו דגל.

ו.

חג הסכות הגיע, בעזרת השם, במועדו ואני קניתי לי דגל ממש, דגל גדול, צהוב, בעל דוּ־פרצופים²⁶.

מצד אחד היו מצוירים על הדגל שתי חיות משונות, כמין שני חתולים, ובאמת הרי אלו אריות בעלי פיות פתוחים ולשונות שלוחות. על גבי הלשונות השלוחות שלהם תלוים כמין צורות של קנים־חלילים – אלו הם שופרות, לפי הנראה, מפני שלמטה מהם כתוב במפורש באותיות גדולות: “בחצוצרה וקול שופר”.

אצל אחוריהם של שני האריות היה כתוב “דגל מחנה יהודה” מכאן ו“דגל מחנה אפרים” מכאן.

הרי לכם מראה הדגל מצד אחד. יפה מזה הצד השני. שם מוצאים אתם את צורותיהם של משה ואהרן – כצלמם וכדמותם ממש: משה – כובע בעל גף חבוש לראשו, ואהרן – כמין חִשוּק עגול של זהב נתון לו על גבי בלוריתו²⁷ הצהובה. באמצע שניהם, בין משה ואהרן, תלויים ועומדים בערבוביא כְּנוּפְיָא²⁸ רַבָּה של יהודים קטנים וצפופים²⁹, ספרי־תורה בידיהם וצורה אחת לכלם, כאלו יצאו כלם מבטן אֵם אחת: כלם קַפוֹטאוֹת ארוכות להם, סנדלים ופוזמקאית ברגליהם, ואבנטים קשורים להם למטה מירֵכָם קצת. היהודים הקטנים מכרכרים בכל עז ומזמרים בשעת מעשה: “שישו ושמחו בשמחת תורה!”

דגל יש – ואיני חסר אלא מקל לדגל. ומי יעשה לי מקל? ר' זימי! הוא ר' זימי, שקבל על עצמו ללמדני לדבר כ“אחד האדם”.

– מה בפיך, “טופילי טוטוריטו?”

– מַטֵל לדֶדֶל…

– מה פֵרוּשוֹ של מַטֵל?

– מַטֵל – אומר אני – של טְנֵה־עץ, שיהא יד לדֶדֶל.

ר' זימי מרבה עוד להשתעשע עמי בלשון חכמה עד שאני מתחיל בוכה. ומיד לבו מתרכך, עומד ומניח את כל מלאכתו, נוטל קנה־עץ, מקציע לכאן ולכאן – והמקל מוכן.

עתה איני חסר עוד אלא תפוח ונר, לא של חֵלב, אלא של שעוה³⁰, מפני שהחלב, כשהוא מטפטף³¹ על גבי התפוח – פוסלו לאכילה. לא כן השעוה, השעוה כשרה.

ושעוה – מי עשיר עוד בשעוה כמוני? אדרבה, צאו ושאלו: נער הצריך לשעוה – למי הוא הולך? אלי! מפני שאני הנני בנו של השמש השני בבית התחתון של בית־המדרש לקצבים, ושְיָרֵי³² השעוה של נרות יום כיפור – שלו הם. מהם הוא מַתִּיך ועושה “שמשים” לנרות חנוכה ואבוקות להבדלה, ושיוריהם של אלו – שלי הם!

סוף דבר, איני חסר כלום. יש לי את כל צרכי!

ז.

שמיני עצרת בערב, לאחר שקבעתי את הדגל במקל והושבתי בראשו תפוח אדום, ובראש התפוח נר דולק של שעוה – אני עומד ורץ אל בית־המדרש, אל ההקפות, בשמחה ובצהלה. מי ידמה ומי ישוה לי? אין מאושר כמוני בכל העולם!

מצַיֵר אני לי בדמיוני – והנה אני בבית־המדרש, עומד על הספסל בראש, בכתל המזרח, עם כל בני בעלי־הבתים. הנרות דולקים, דגלי שלי הוא המפואר מכל הדגלים ותפוחי אדום מכל התפוחים. החום מרובה וכבד מנשוא. נשים וִילָדות הרבה באו לנשק את ספרי־התורה. הנה ר' מלך החזן בטליתו המשולשלת הולך לו בראש, כמלך בגדוד. אחריו – בעלי הבתים. ר' מלך מסלסל בגרון ומזמר בקול: “עוזר דַ־־לִים הושיעה נא”. הנשים והילדות רוקדות כנגד פניהם, מנשקות ספרי־התורה וקוראות בקולי־קולות: “כן לשנה הבאה! כן לשנה הבאה!” – “גם אַתֶּם! גם אתֶּם!”

עד שאדם מגיע אל הבית התחתון של בית־המדרש לקצבים, מקום שאני מתפלל שם, עליו לעבור תחלה על פני כמה בתי־כנסיות ובתי־מדרשות: בית‏־הכנסת המצונן, כנסת הליטאים, כנסת החַיָּטים, בית־המדרש הגדול, הכנסת הישנה, כנסת החסידים, כנסת המתנגדים, הכנסת החדשה, בית־הכנסת הירוק – ולבסוף באים לבית־המדרש של הקצבים ומשם יורדים ובאים אל הבית התחתון.

כל אלו בתי־הכנסיות ובתי‏־המדרשות המנויים כאן – אינם מפוזרים ורחוקים זה מזה, אלא מכונסים ועומדים בחצר אחת – היא חצר בתי־הכנסת.

כל החצר כלה היא כמעט כבית־כנסת אחד. בקיץ כשהחלונות פתוחים ואתה עובר עליהם בשעת התפלה אין אתה יודע מה לעשות תחלה: אם לעמוד ולרקד בקדושה, אם לכרוע ב“ברכו”, אם לענות “אמן יהא שמיה רבא”. בשעה שמצד אחד יוצא קול זמרה “אז ישיר” – בה בשעה עולה מצד שכנגד קול מאריך באֶ־חָ־ד! ופתאום נופל אחד לכאן באמצע בנגון של גמרא: “מִכְּלָל שֶהוא צָרִיך לפרט, ומפרט שהוא צריך לכלל”. בא השני ומערבבו בנגון אחר: “יתגדל ויתקדש שמיה רבא”, ומיד יוצא שלישי ומסַיֵּם³³ בנגון חדש לגמרי: “הללויה, הללויה!”

שני פנים לחצר בית־הכנסת שלנו. מראה אחד בחול ומראה אחר בשבתות וימים־טובים. בחול הוא דומה לשוק שמוכרים בו ספרים עברים, טליתות, ציציות ומזוזות, תפוחים רקובים, אגסי בית־הקברות, זרעונים, פולים, שומשמניות, רקיקים, צפיחיות. העזים משתטחות באו ברוָחה יתרה, מעלות גרה ומנענעות זקן. בא שבת או יום־טוב – פסק³⁴ השוק! אין משא־ומתן³⁵ ואין עזים. כנופיות של יהודים עומדים שם והם מסיחים³⁶ ומְלַהגִים בקול. כאן חוזרים שוב³⁷ על כל חדשות השבוע והשנה ועל מאורעות³⁸ כל העולם. הילדים אף הם כאן. ילדי ישראל, תינוקות של בית־רבן, רוקדים, מדלגים כגדיים, משוטטים הנה והנה כדגים במים. אשריהם, בני־חורין הם! בודקים הם זה על גבי זה את קפוטאותיהם החדשות – של מי ארוכה יותר, את כובעיהם, כובעי יום־טוב – של מי גדול, ומודדים באצבע את הפאות – של מי קצרה יותר. בינתַּיִם נותנים ומקבלים, כמנהג העולם, חבטה ומכת־יד – והשמחה גדולה!

כפולה ומכופלת כאן השמחה בחג הסכות, בשמיני עצרת בערב לפני הקפות, שעה שמתכנסים ובאים לכאן כל הנערים בדגליהם. אלו מהלכים להם כאן כתות־כתות, הגדולים לבד והקטנים לבד. בודקים הם זה אצל זה הדגלים – של מי נאה יותר, ואת התפוחים – של מי אדום יותר. למי נר של חלב ולמי של שעוה. ובינתים מתחכמים זה לזה ומערימים זה על זה. אחד מכבה את הנר של חברו ואחד מתגנב ובא מן הצד, נועץ שניו בתפוח של השני ועושהו בעל־מום. בשכר זה מקבל המזיק תיכף ומיד מכת־לחי וברכה משולשת עמה – והחבריא³⁹ מתפזרת. איש לבית־מדרשו, תינוקית.

ח.

– מזל־טוב! טופילי טוטוריטו יש לו דגל! פַנו מקום, הרחיבו דרך – ברוך הבא!

בלשון זו קבלו חברַי את פני כשנכנסתי לחצר בית־הכנסת ודגלי בידי.

בודק אני את כל הדגלים, נותן שוב עין בשלי, – הבל הבלים! אין שום דמיון בעולם כלל! שלי יחיד ומיוחד!

קודם כל – הדגל גופו. בכל הדגלים אין אף אחד שיהא קבוע בראש המקל כתקונו, באופן שיהא נראה יפה כדגל שלי, משני הצדדים. והמקל? למי עוד מקל כשלי, מקל ישר וחלק, מהוקצע ומעוגל? התפוח שלי אף הוא נאה ואדמדם משאר התפוחים. והנר – מכל שכן! אני הרי הנני בעצמי איש השעוה… כמה מכות לחי וכמה חבטות־יד ספגתי⁴⁰ בשעה שתפסני אבי בפרוזדור בית־הכנסת, מוטל תחת הספסל ומלקט פרורי שעוה, מן הנטף של נרות יום־כפור. מַקִיש⁴¹ אני במחשבתי את דגלי שלי לשאר הדגלים – ולבי מתמלא גאוה. דומה אני, כאילו קומתי מִשְתַּרְבֶבֶת⁴² ועולה. הרגלים נושאות את עצמן, רוצה אני לשחוק, לִגְעוֹת⁴³, לרקוד…

– הבה נא, הראני גם אני! – אומר אלי פתאום יואל’ק בנו של הנגיד ומביט משתאה.

הוא בודק את דגלי שלי ואני את דגלו שלו. “גם זה שמו דגל! – מהרהר⁴⁴ אני לי בלבי – ראה מקל! מעוקם כשופר!”

רואה אני והנה הוא מלא חמה וקנאה, אבל אני עושה את עצמי כתם ומביט אל הצד.

– קופיל – אומר הוא אלי – היכן נטלת מקל נאה כזה?

– הַא? – אומר אני והופך אליו את פניו.

– היאך בא לידך מקל נאה ומהודר כגון זה?

– ואתה מה? שמא תאמר להחליפו במסמר שלך?

יואל’ק הרגיש בעוקץ. נותן הוא בי עין זועמת, נושף בחטמו, מכניס ידו לכיס ומסתלק⁴⁵. אני מביט אחריו ולבי צוהל ומתעדן. רואה אני והנה יואל’ק מַטֶה את נחמיה החגר הצדה ומתלחש עמו, מרמז בעיניו עלי. רואה אני ורואה – ועושה את עצמי כלא יודע. בעוד רגע והנה נחמיה בא אלי ברגלו הצולעת ודגל יואל’ק עקום־המקל בידו.

– תן לי – אומר אלי נחמיה – ואדליק את הנר. שלי כבה.

– וכי שלך הדגל? – אומר אני ומטה לו את דגלי ונרו – הרי יודע אני של מי הוא…

ובאותו רגע, עוד לא נתתי לבי לדבר, והנה נגע נרו הדולק של נחמיה בדגלי – והאחיזה בו את האש. הדגל בוער, הדגל נשרף – אין דגל!

אכן אִלוּ נפלה מן השמים ונפצה את מחי, אלו חיה רעה קפצה עלי וטרפתני, או מת בתכריכיו אלו בא כנגדי בחצי הלילה לחנקני – לא הייתי מתפלץ ומתחלחל כל כך כמו באותו הרגע שראיתי בידי את המקל החרוך, מקל ערום וחשוף, בלא דגל… מלבי התפרצה צעקה גדולה ומרה:

– אוי, אוי, אוי! הדגל, הדגל, הדגל!

____________

לא עליכם, ילדים, שמחת־תורה כשמחת־תורה שלי באותה השנה. הצרה היתה גדולה, גדולה מנשוא והמכאב – רב ועצום, רב ועצום מאוד. כמעט שיצאתי מדעתי מכאב לב, ולא הועילו כל דברי הנחמה וההבטחות של אבא ואמא ושל השכנים. מאנה הנחם נפשי. תולש הייתי בשערי, מתחבט על הקרקע, בועט בידי וברגלי וממרר בבכי כהמר אֵם על בנה יחידה. כל אותו הלילה והיום היתה יללה גדולה ומרה עולה ויוצאת מבית אבא, יללת יאוש ומפח־נפש:

– אוי אוי, דגלי! דגלי היכן, היכן דגלי! …

א.

שמעו, בנים, ואספר לכם מעשה באולר¹. ואותו הספור אינו בדוי מן הלב, אלא מעשה שהיה, מאורע² שאירע בי בעצמי.

כל ימי הייתי מתאַוֶּה לאולר. מניח אני כל מיני כלים וחפצים שבעולם ואיני הוגה אלא באולר. כשיהא לי אולר – הייתי מהרהר³ – יהא מונח לו בכיסי, ובכל שעה שארצה אוציאהו ואהיה מחַתך ועושה בו כל צרכי. יראו חברַי ויקנאו! כמעט שהתחלתי לילך אל “החדר”, אל ר' יוסיל דרדקי, וכבר היה בידי אולר; כלומר, מעֵין אולר. והאולר לי הוא ואני עשיתיו. מתוך גף של אַוז הייתי עוקר לו קנה־נוצה. מקציעו מכאן ומחליקו מכאן – והיה רצון כאִלו אולר חותך בידי…

– נוצה זו מה טיבה? מה לך ולנוצות? – שואלני אבא, יהודי חולני בעל פנים צנומים וירוקים, שואל ומשתעל – נוצות תאַות נפשו, צעצועים הוא חומד לו, כּחֶה־הֶ־הֶ!

– מה הצער? יצחק לו התינוק – משיבה אמא, אשה גוּצָה⁴ עם מטפחת של משי על ראשה – הכל גורם לו צער.

אחר־כך, כשהגעתי ל“חומש וחבור”, כבר היה בידי כמעט אולר ממש, ואף זה מעשה ידי. יגעתי ומצאתי ב“קרינילינה” של אמא רצועה דקה של פֶּלֶד, עמדתי ותקעתיה בכפיס־עץ מעשה ידי אמן. את הלהב השחזתי⁵ יפה־יפה על גבי קדרה, ובשעת מעשה נקפתי את כל אצבעותי, כנהוג.

– ראי נא ראי, הַקדיש שלך! – צועק אבי ומחזיק באצבעותי ולוחצן עד שנשמע קול פירוק עצמותיהן – הרי זה חובל⁶ בעצמו, הבחור היפה, הֶ־הֶ־הֶ!

– אוי ואבוי לאמא! – קוראת אמי, גוזלת מידי את האולר וזורקתו לתוך התנור – עתה סוף לדבר, אוי ואבוי לי.

לדבר לא היה סוף. מהרה מצאתי לי אולר אחר, אולר גמור: נִצב עץ עבה וקצר, עגלגל וכרסני, כעין צורת חבִיוֹנָה⁷ ובו להב גבנוני, שהוא חתיכת ברזל שלש־הקצות, נפתחת ונסגרת על צירה. רצונכם לדעת איזה הדרך בא לידי? קובץ הייתי על יד משיָרי המעות של סעודות־הבקר רכוש גדול, וקניתי את האולר מיד שלמה’לי במחיר שבע פרוטות במזומנים ועוד שלש נשארתי חַיָב.

האולר הזה יקר בעיני מכל יקר! אוהב אני אותו כנפשי! לערב כשאני שב מן החדר לביתי ואני רעב ונוטה לישון, מעונה ומוכה (זה מעט התחלתי ללמוד מפי “מוטי קטלן⁸” גמרא “בבא־קמא” פרק “שור שנגח את הפרה” – וכיון שנגח שור את הפרה הרי מחויב אני לספוג⁹ מלקות), מיד אני מוציא את האולר מתחת הארון השחור, מקום שהיה מונח שם כל היום, מפני שב“חדר” לא יכלתי להחזיקו, וכל־שכן שלא היה רשאי שום בן־אדם לדעת שיֵש בידי אולר. כל יום הוא בעיני כחדש. ממשמש אני בו ומשביע בו את עיני תחלה. אחר־כך אני מראה בו נפלאות: גוזר בו נְיָר, משסע קנה־תב לחצאין, ולבסוף אני חותך בו את לחמי לפרוסות קטנות ביותר נועץ אותן על חודו של הלהב ונותנן לתוך פי. קודם השֵנה אני עומד ומנקה את האולר, משפשפו ומגהיצו יפה־יפה, ונוטל את המשחזת, שמצאתיה בעלִיַת־ביתנו, רוקק על גבה ומתחיל לעסוק חרש במלאכתי – אני משחיז ומשחיז…

אבא יושב מוטה על גבי ספר, כפה על ראשו, והוא לומד ומשתעל, משתעל ולומד. אמא בחדר־הבשול מטַפֶּלת¹⁰ ב“חַלה”. ואני עוסק בעיון רב בהשחזת אולרי.

ופתאם אבא כאלו מתעורר משנתו.

– מה הזמזום שם? הַא? מה אתה עושה, שֶ־קֶ־ץ?

הוא נגש אלי, גוחן¹¹ על המשחזת שלי, מחזיק באזני ומשתעל.

– שוּב אולרים? הֶ־הֶ־הֶ! – קורא אַבא ונוטל מידי את האולר עם המשחזת – רֵיקָא! ולעַיֵן בספר אין אתה יכול? כְּחֶ־הֶ־הֶ!

אני מרים את קולי בבכי, אבא מוסיף לי מכות־לחי, ואמא נבהלה ובאה מחדר־הבשול, שרווליה¹² מופשלים¹³ וצועקת בקול:

– שַא, שַא, מה שם? למה תכה אותו? בשם ה'! מה עשה לך התינוק? אוי ואבוי לי!

– אולרים? – קורא אבי ומשתעל – רֵיקָא! כְּחֶ־הֶ־הֶ! ולעַיֵּן בספר אינו יכול! בחור בן שמנה שנים – ואולרים! ריקא, הולך־בטל! הרי לך אולרים, כְּחֶ־הֶ־הֶ!

אוי, למה רעה עינו באולרי? ומה האף והחמה?

זוכר אני את אבא והנה הוא חולה תמיד, פניו מכורכמים¹⁴ וכמושים¹⁵ ולעולם הוא מלא כעס וחמה. על כל דבר של מה־בכך הוא מתעורר ומבקש להשמידני. נס הוא שיש לי אֵם והיא שעומדת לי בכל שעת צרתי.

וגם אולרי זה נגזל מידי והוטל למקום שהוטל. שמנה ימים רצופים הייתי מבקשו ברחובות ובאשפתות, בקשתיו ולא מצאתיו. גדול היה צערי על האולר הגבן, לבי לבי לו. מה אני ומה חיי מעתה בלעדי האולר? אין לי מעתה בעולם אלא חדר ומכות־יד ומריטות־לחי ו“מוטי קטלן” ושור שנגח את הפרה. לערב כשאני שב הביתה ולחיי נפוחות ומרוטות, ועיני אדומות ואזני מקוטפות – למי אפנה עתה בצר לי? בודד וגלמוד אני בלא אולרי הגבנוני, נעזב כיתום; על משכבי בלילות שפכתי דמעות – ואיש לא ידע בצרת ולבבי. ולמחר בבקר כשהייתי קם משנתי – והנה עוד הפעם “חדר”, שוּב שור שנגח את הפרה, שוּב מכותיו של מוטי הקטלן, שוב כעסו של אבא, ושוב השיעול והקללות – אוי, אוי, אין רגע אחד של מנוחה ושמחה, אין קורטוב¹⁶ אחד של שחוק, – גלמוד אני בעולם, יחידי וגלמוד…

ב.

עברו ימים רבים – והאולר הגבן כמעט נשכח מלבי. אבל כנראה, כך נגזר עלי מן השמים, שאהיה מצטער וסובל כל ימי ילדותי בשביל אולרים. אולר חדש נתגלה להוָתי, חדש בתכלית החדוש, יקר ונפלא במינו, אולר מן המובחר. שני להבים נוצצים לו והם חדים כחלָפים. נִצָבוֹ עצם לבן, וכובע נחשת בראשו ומסמרים קטנים ואדומים של נחשת קובעים בו. כלו יפה אף נעים, נחמד לעינים!

מהיכן נתגלגל אולר יקר זה ובא לידי? דבר זה פרק בפני־עצמו הוא, מעשה רע, ועֶצב ומכאובים עִנְיָנו. שמעו ואַספֵרה.

מה היתה בעיני צורתו של אותו “הגָלוח”, הקבלן שהתארח בביתנו, היהודי האשכנזי הירץ הירצינהירץ, עם דבורו בלשון שחֶציה יהודית, והלוכו בגלוי־ראש, בלא זקן ובלא פאות, ובקַפוטה קצוצה, במחילה, למעלה מירכיו? שואל אני אתכם, כלום אפשר לי להתאפק, שלא למלא את פי שחוק, בשעה שאותו היהודי־הגוי פותח פיו ומדבר אלי דַוְקא בלשון יהודית משונה, בפַּתַח’ין הרבה:

– אמור נא, ילד נחמד, מה שמה של פרשת השבוע?

– חי־חי־חי! – ממלא אני פי צחוק ומסתיר את פני בכפי.

– אמור, אמור־נא, בני מחמדי, פרשת השבוע מה היא?

– חי־חי־חי! בָּ־לָ־ק! – קראתי בצחוק גדול ונסתלקתי¹⁷.

כך היה מנהגי עמו בימים הראשונים, אבל לאחר זמן, כשנתקרבתי יותר אותו האשכנזי הירץ הירצנהירץ והכרתיו מקרוב, הייתי מחבבו כל כך, עד שלא הייתי חושש אפילו, למה אינו מתפלל ולמה הוא אוכל בלא נטילת־ידים¹⁸. בימים הראשונים לא הייתי מבין, כיצד בן־אדם זה חי־וקַיָם בעולם? בדין הוא שיהא נחנק בשעת אכילתו, ושתפֹּל קרחה בראשו המגולה… מפי הרבי “מוטי קטלן” שמעתי, שהיהודי האשכנזי הזה אינו אלא גלגול, כלומר: יהודי התגלגל באשכנזי, ואפשר שיתגלגל עוד אחר־כך בזאב, בבהמה, בסוס או בבר־אַוז…

“בבר־אוז – חַ־חַ־חַ”! ענין יפה! – כך הייתי מהרהר ורחמי נתעוררו על אותו האשכנזי. דבר אחד היה קשה בעיני: מפני מה אַבא, יהודי כשר וירא־שמים, נותן לו תמיד מקום בראש המסֻבים, וגם שאר היהודים, שהיו באים לביתנו, נוהגים בו כבוד במדה מרובה.

– שלום־עליכם, רבי הירץ הירצנהירץ! ברוך־הבא, רבי הירץ הירצנהירץ! יֵשב נא, רבי הירץ הירצנהירץ!

פעם אחת נסיתי לשאול את אבי פשר־דבר, והוא דחני והשיב לי:

– גש הלאה! אין זה מִשֶלָך! אתה סובב והולך כאן? כלום חולה אתה ואינך יכול לעַיֵּן בספר, הֶ־הֶ־הֶ?

שוב ספר? רבונו־של־עולם! גם אני רוצה לראות, גם אני מתאוה לשמוע דברי שיחה נאה.

ואני נכנס לתוך הטרקלין¹⁹ ומתגנב לקרן־זָוִית²⁰ ומַטֶה אוזן לשמוע אל השיחה ואל השחוק של האדון הירץ הירצנהירץ כשהוא מעשן “ציגרות” עבות ושחורות, נותנות ריח־ניחוח… פתאם נגש אלי אַבא וסוטר²¹ לי על לחיי…

– שוּב אתה כאן? רֵיקָא! מה יהיה בסופך, הַא? אמור אתה מה יהא בסופך, הֶ־הֶ־הֶ־הֶ?

האדון הירץ הירצנהירץ מֵגין עלי: “ירף נא ממנו, ירף נא!”

אבל אין שומע לו. אבא מגרשני, נוטל אני ספר בידי ואין רוחי אליו. מה לעשות?… מתהלך אני מחדר לחדר עד שאני בא לחדר הנאה ביותר, לחדר־משכבו של האדון הירץ הירצנהירץ. כמה יפה וכמה נאה חדר זה! המנורות מאירות, המַראות מזהירות. על השולחן ערוכים ומוטלים קסת גדולה ועטים יפים, צלמי אדם וסוסים קטנים, מיני צעצועים זעירים²² עשויים עצם ואבן ובתוכם גם – אולר קטן. מה טובו ומה יפיו של האולר!… אלו היה בידי אולר כזה הייתי בורא בו “עולמות”. כל מיני כלים שבעולם הייתי עושה בו. הבה אנסה נא עד כמה חריף הוא! ראו, את השערה הוא קוצץ! זה אולר חריף! קוצץ בן קוצץ…

אני פונה כה וכה – אין איש. אני והאולר… אנסה נא ואכניסהו רגע אחד לתוך כיסי… ידי רועדת… לבי נוקף²³ ולאזני מגיע קול דפיקתו: “תּוֹק־תּוֹק־תּוֹק!”… כקול צעדי אדם אני שומע שריקת סנדלים. הצעדה – צעדת האדון הירץ הירצנהירץ! מה לעשות?… ינוח לו לפי שעה האולר אצלי, אחר־כך אחזירהו למקומו. לפי שעה צריך לצאת, להסתלק מזה, לברוח! לברוח! – – –

לאכול סעודת־הערב לא יכלתי עוד. אמא משמשה בראשי; אבא זקף עלי עיני זעם ושלחני לישון… לישון? וכי יכול אני לעצום את עיני? הריני חשוב כמֵת!… מה לעשות באולר? כיצד מחזירין אותו למקומו?…

ג.

– גש נא אלי, בחור – אומר אלי אבא למחר – ראית את האולר?

מתחלה נבהלתי מאד: כסָבוּר²⁴ הייתי – יודע הוא, הכל יודעים.. כמעט שלא נזרקה מפי: “האולר? הרי הוא לפניך”… כעין סתימה עולה בגרוני. לבסוף עונה אני בחרדה גדולה:

– מה זה ואיזה אולר?

– מה זה ואיזה אולר! – מעקם עלי אבא את הדברים בזעף –צדיק תמים! אינו יודע איזה אולר! אותו האולר, של האורח האַ, בחור כְּחֶה־הֶ־הֶ!

– למה זה בא ומתגולל על התינוק? – מתערבת אמא בדבר– הכל רואים בחוש, שאין התינוק יודע כלום, וזה בא עליו בעלילה: אולר, אולר!

– אינו יודע כלום! – משיב אבא בכעס – כל הבקר הכל מחפשים ומבקשים את האולר! בכל פִנָה קוראים: “אולר, אולר”! – והוא שואל: “איזה אולר?” כלַך־לך²⁵, צא וטול את ידיך בחור ריקה כְּחֶה־הֶ־הֶ!

ברוך המקום, ברוך הוא, שלא עמדו ומשמשו בכיסי! אבל מעתה מה אעשה? אין לי אלא להטמין את האולר באחד המקומות. היכן אטמנהו? הנה שם מקום אתי, בעלִיַת־הגג. מוציא אני את האולר מתוך כיסי ונותנו במנעלי. אוכל אני ואיני יודע מה אני אוכל. מַחֲנָק בגרוני.

– למה אתה בהול ומבוהל כל־כך? – שואל אבא.

– ממהר אני אל “החדר” – משיב אני ופני מתלהטים כאש.

– מאימתי נעשית מתמיד? ראו נא את הצדיק הזה! – נוהם אבא ומביט אלי בזעף.

בקושי גדול גמרתי אכילתי וברכתי את ברכת־המזון.

– ולמה אינך הולך עדַיִן אל “החֵ־חדר”, מתמיד שלי? – שואלני אבא.

– מפני מה אתה דוחקו כל־כך – יֵשב לו התינוק עוד רגע.

ואני על עלִיַּת־הגג… על גבי קורה אחת. במקום טמיר²⁶ ונעלם, מונח האולר הלבן; מונח ושותק.

– למה את מטַפס²⁷ על גבי עֲ־עליות – גוער בי אבא – ריקא, בחור בר־מצוה, ראש־בִּרְיוֹנִים²⁸ – כְּחֶה־הֶ־הֶ!

– אני מחפש כאן מין דבר… משיב אני ונופל כמעט לארץ מתוך פחד.

– מין דבר? מהו הדבר? איזהו מין דבר?

– ספר אחד… מין ג־גמרא ישנה…

– גמרא? בעלִיַת־הגג? הוי תַלְיָן! רד משם, ותיכף ומיד! הנני אליך! ראש־בריונים, עורף כלבים, רשע מרושע כְּחֶה־הֶ־הֶ!

אבל אני איני חושש כל־כך לכעסו של אבא כשֵם שמתיָרא אני שֶמָּא ימצאו את האולר. מי יודע? עוד בעצם היום הזה אפשר שיעלו אל העֲלִיָה לשטוח שם את הכבָסים או לטוח את ארובת־העשן?… צריך להוציאו משם ולטמנו במקום בטוח ביותר!… שרוי²⁹ אני בחרדה גדולה. מתוך עיניו של אבא נראה לי כאלו כבר נודע לו הכל והריהו תפסני ושואל לאולרו של האורח… מחבא חדש יש לי, מקום מובחר – והיכן? בקרקע… שם בתוך הגומא אצל הכותל יהא מונח ומכוסה יפה מלמעלה בתבן לשֵם סימן… בחזירתי מן “החדר” ממהר אני אל החצר. אני מוציא בלאט את האולר, ועד שלא השבעתי ממנו עיני יפה־יפה הגיע לאזני קול גערתו של אבא:

– היכן אתה שם? למה אין אתה הולך להתפלל, בעל־עגלה, שואב־מים! כְּחֶה־הֶ־הֶ!.

ואם כהנה וכהנה ירדפני אבא. ואם רבי יכני ויחבטני שבעתים – מה כל אלה הרדיפות והמכות לעומת השעה האחת של תענוג וקורת־רוח שיש לי כל פעם שאני שב מן החדר ומתיַחֵד עם החבר היקר לי, חברי יחידי – עם אולרי! כן, גדול העונג, מרובה נחת הרוח, אף־על־פי שאין אלו באים לי אלא מתוך פגעים רעים ויסורים גדולים, מתוך אימת־מות ומוראים רבים…

ד.

קַיִץ. החַמה שוקעת. האויר מצונן³⁰ קצת. החציר נותן ריחו, הצפרדעים מקרקרות וקִרְעֵי־עננים מרחפים ועוברים על־יד הלבָנה ורוצים לבלוע אותה. הלבנה מסתתרת לרגעים וחוזרת ומתגלָה, נראָה כאלו שטה ואינה זזה ממקומה. אבא יושב לו על־גבי הדשא לבוש חַלַט ותחתונים וטלית־קטן לבנה, ידו האחת בחיקו והשניה מחטטת בקרקע, והוא מביט אל כוכבי השמים ומשתעל. לאור הלבנה נראים פניו כפני מת. ויושב הוא באותו המקום ממש, שהאולר טמון שם על מקומו בשלום, והוא אינו יודע. אלמלי ידע אבא?..

– אתה – מהרהר אני בלבי – אתה אִבַּדְת את אולרי הגבן, ולי יש עכשיו אולר טוב ויפה ממנו! יושב אתה ואינך יודע, ואינך מרגיש כלום. אבא, אבא!

– מפני מה אתה לוטש אלי את עיניך כחָ־חתול? – גוער בי אבי – למה אתה יושב בטל כחתן? אין לך שום עבודה עוד? ומ“קריאת־שמע” פטור אתה? להבה לא תבער בך, מיתה משונה לא תבוא עליך, כְּחֶה־הֶ־הֶ!.

כשאומר אבא: להבה לא תבער בך, מיתה משונה לא תבוא עליך – אות היא שכעסו אינו גדול כל־כך; אדרבא, סימן הוא שלִבו טוב עליו. וכי אפשר, באמת, שלא יהא לבו של אדם טוב עליו בליל־קיץ זה, לילה נחמד ונעים, בשעה ששולט מין כח מיוחד המושך את כל אדם ומוציאו לחוץ, לשאוף אויר צח. הכל, הכל יצאו עתה מן הבית, אבא, אמא, התינוקות המחפשים אבנים קטנות ומשחקים בגרגרי־חול. האדון הירץ הירצנהירץ אף הוא מטַיֵּל³¹ לו על פני החצר בראש מגולה, מעַשן ציגַרה ומזמר זמר אשכנזי, מסתכל בי ושוחק. כנראה, לועג הוא לי על שאבא טורדני³² מכאן. ואני לָעֹג אלעג לכֻלם. עוד מעט וכלם ילכו להם לישון, ואני אמהר לי אל החצר (ישן אני במסדרון על הקרקע, מפני החוֹם המרובה הבית) – ואשתעשע באולרי, אתענג עליו ככל אַוַת נפשי…

הכל ישֵנים. דממה גדולה מסביב, אין קול ואין קשב. עומד אני בחשאי³³ “על ארבע” ומתגנב חרש כחתול לתוך החצר. הלילה שותק. האויר צח ומשיב נפש. זוחל אני בחשאי לאותו המקום שהאולר טמון שם. חופר אני בעפר, ומוציא את האולר ומסתכל בו לאור הלבנה. הוא מבריק, נוצץ כזהב, כאבן־טובה. נושא אני את עיני למרום ורואה את הלבנה והנה היא מציצה אלי ממש, אלי ואל אולרי. למה היא מציצה בי כך? אני הופך את פני – והיא מבטת אחרי; אני מכסה את האולר בחלוקי³⁴ – והיא מבטת אחרי; וַדאי יודעת היא מה טיבו של אולר זה והיכן נטלתיו… נטלתיו?… גנבתיו.

בפעם הראשונה משעה זו שבא האולר בידי עולה על לבי אותה המלה הנוראה. גנבתי? אם כן גנב אני? פשוטו כמשמעו – גנב ממש? כתוב בתורה, בעשרת הדברות, באותיות גדולות: “לא תגנוב”! – ואני גנבתי! מה יהא ענשי על זה שם בגיהנם? אוי ואבוי, את ידי יקצצו, אותה היד שגנבה… בשבטי ברזל ידושו את בשרי… ישרפוני ויִצְלוּני בתוך מחבת קלויה באש… באש עולם אהיה נדון בגיהנם… אין לי אלא להשיב את הגנבה, להחזירה לבעליה. אין לי חפץ באולר גנוב. מחר אחזיר את האולר למקומו.

כך גומר אני בלבי ונותן את האולר לתוך חיקי – ואני מרגיש כאלו נתתי לשם גחלת בוערת. לא, צריך לחזור ולהצפינו, לטמנו בקרקע עד מחר. והלבנה נשקפת אלי ממרומים. למה היא מבטת בי? הלבנה רואָה, היא עֵדה… ואני חוזר וזוחל בחשאי לביתי אל משכבי ושוכב לישון ושנתי נודדת. אני מתהפך מצד אל צד ואיני יכול לישון. לפנות־בקר נרדמתי ובחלומי ראיתי את הלבנה, ראיתי שבטי ברזל ואולרים… בבקר הקיצותי והתפללתי בכַוָנה גדולה ואכלתי פת־שחרית “על רגל אחת” ומהרתי אל “החדר”.

– למה אתה נחפז כל־כך אל “החדר”? – גוער בי אבא – מי ירדפך? התורה לא תברח מפניך. מוטב לך שתברך ברכת־המזון כראוי, שלא תדלג על המלים! עוד יבוא יומך לצאת לתרבות־רעה, בן־בליעל, כופר בעיקר, אוכל־טרפות, כְּחֶה־הֶ־הֶ־הֶ!

ה.

– מפני מה אֵחרת כל־כך לבוא? הביטה וראה! – מוכיחני רבי ומראה לי באצבעו על חברי “בריל בנו של האדמוני”, העומד לו בקרן־זוית וראשו כפוף – רואה אתה, בן שובב? דע לך כי מעתה ועד עולם לא יקָרא עוד שמו בישראל “בריל בנו של האדמוני”, כשם שנקרא עד עכשיו. לו יש עתה שֵם יותר נאה: בֶרילי הגנב" – זה שמו וזה זכרו! – ובכן קראו, ילדים, בקול: "ברילי ה־ג־נב! ברלי ה־ג־נב!

הרבי אומר דברים אלו בקול נגון והתלמידים עונים אחריו כ“משוררים”: ברלי ה־ג־נב! ברילי ה־ג־נב!

אני נצב כאבן דומם ובבשרי – הקרח הנורא. אין אני מבין כלל, מה פֵרוש הדבר?

– למה אתה שותק, שקץ? – פונה אלי הרבי ונותן לי פתאום מכת־לחי – למה אתה פורש מן הצבור, “גוי”? הרי שומע אתה שהכל מזמרים. ז־מר גם אתה עמם יחד: ברילי ה־ג־נב! ברילי ה־ג־נב!

ידי ורגלי רועדות, שִנַי נוקשות זו לזו – ואני משורר עם כלם יחד: “ברילי ה־ג־נב!”

– בקול רם, שקץ – מזרזני הרבי – בתרועה גדולה!

ואני עם כל המקהלה משוררים בכל מיני קולות: “ברילי ה־ג־נב! ברילי ה־ג־נב!”

– שַא־אַ־אַ! – קורא הרבי פתאם בקול ומַקִיש בכף־ידו על השלחן – שא, עכשיו נגש אל “המשפט” (בנגון). קום, ברילי גנב, ובוא לכאן, בני, מהר בזריזות יתרה! אמור נא, ילד, מה שמך? (בנגון).

– בֶריל.

– ועוד מה? (בנגון).

בריל… בריל… ה… גנב!

– כך, בן יקיר, כך כך, ילד שעשועים (בנגון). עכשיו, ברילי, חביבי ומחמד בת־עיני, יאריך ה' ימיך, הטריח נא עצמך, בריל, ופשוט במחילת כבודך את בגדיך, כך כך. מהר מהר. בבקשה ממך, חוּשה, הזדרז – כך, בֶר’ניוּ, בן יקיר לי.

בריל עומד ערום כיום הוָלדו. טפת דם אין בו. אין גם סימן של חיים באחד מאבריו. עיניו כבושות – מת ממש!

הרבי קורא לאחד התלמידים גדולים, והכל בנעימה:

– אנא, הירשלי הגדול, סוב ובוא לכאן, אלי, חיש, כך. סַפר נא לנו את המאורע מתחלתו ועד סופו, כיצד נעשה ברילי לגנב. הטו אזנכם, בני חַבְרַיָא³⁵, ושמעו!

והירשלי הגדול מתחיל לספר מעשה בבריל שהגיע ובא עד קופת ר' מאיר בעל־הנס, קופה זו, שאמו זורקת לשם לפני ברכת־הנרות בכל ערב־שבת פרוטה אחת ולפעמים שתים; מצא בריל את הקופה נעולה. הלך בריל והביא קנה־תבן שראשו זָפוּת³⁶ והתחיל מוציא על ידו במשיכה דרך סדק הקופה את כל הפורטות. אחת אחת הוציא בריל את הפרוטות עד תֻמן. לאחר זמן כשפתחה אמו של בריל, האשה זלאטה הצרודה, את הקופה – מצאתה ריקה. לא היה שם אלא קנה תבן משוח בזפת. באה זלאטה הצרודה וספרה הדברים לרבי. השכיב רבי את ברלי והצליף³⁷ אל אחוריו כמה מלקות. הודה ברלי תיכף־ומיד על חטאתו וספר, שהיה הולך ומושך שנה שלמה את הפרוטות מתוך הקופה וקונה לו בכל יום ראשון בשבוע שני תופינים וחרוב; וגומר, וגומר.

כדברים האלה ספר הירשל הגדול במעמד כל החבריא עד שהגיע לסוף המעשה.

– עתה, בנים, הוציאו גזר־דינו! כבר בקיאים אתם בסדר הדין. לא הפעם הראשונה זאת לכם. יגיד כל אחד מכם את חַוַת־דעתו, מה יֵעָשה לגנב המושך פרוטות מקופה של צדקה. הירשלי הקטן, פתח פיך ואמור אתה בראשונה, מה יֵעָשה לגנב המושך פרוטות בקנה של קש מתוך קופה של צדקה?

הרבי כופף את ראשו הצִדה, עוצם עיניו ומטה אזנו הימנית כלַפי³⁸ הירשלי הקטן.

והירשלי הקטן עונה בקול:

– הגנב המושך פרוטות מתוך הקופה, דינו… להכותו ולדוש את בשרו עד זוב דמו.

– משה’לי, מה יעשה לגנב המושך פרוטות מתוך קופה של צדקה?

– הגנב – עונה משה’לי בקול בוכים – הגנב המושך פרוטות מתוך קופה של צדקה, דינו שיֵשבו שנים על ראשו, שנים על רגליו ושנים יַלקוהו בשבטים מלוחים…

– טופילי טוטוריטו, מה יעשה לגנב המושך פרוטות בקנה של קש מתוך קופה של צדקה?

קופיל קוקוריקו, נער שאינו יכול להגות כהלכה את האותיות ג' כ' וק', מקנח את חוטמו ומנגן את פסק־דינו בקול צפצוף:

– הדַנָב המושך פרוטות בטָנֶה של טַש מתוך טופה של צדָטָה, דינו שטָל התינוטות יִטְרבו אליו ושלש פעמים יִטְראו לו בפניו בְּטול דָדול: דַנָב! דנב! דנב!

קול שחוק התפרץ ב“חדר”. הרבי נותן את בהן ידו מתחת פיקא³⁹ של גרגרהו, כדרך החזנים, וקורא לי בקול נגון. כמו שקוראין את החתן לעלות לתורה:

– יעמוד ה־ח־תן ש־לום ברבי נחום מפ־טיר! אמור נא אתה, שלמ’נו יקירי, מה משפטו של הנער המושך פרוטות מתוך קופה של צדקה?

רוצה אני להשיב – ולשוני אינה נשמעת לי. רועד ורותח אני כאֲחוּז־קדחת. מרגיש אני כעין מחנק בגרוני. זֵעה קרה מכסה את כל גופי מראשי עד כף רגלי, ובאזני כעֵין קול שרֶקה. עיני אינן רואות לא את הרבי, ולא את “בריל הגנב” הערום ולא את שאר החברים; אין אני רואה לפני אלא אולרים, אולרים אין מספר אולרים לבנים, פתוחים, בעלי כמה וכמה להבים. ושם אצל הדלת תלויה הלבנה. היא משחקת ומסתכלת בי כאחד האדם… ראשי סחרחר והכל סובב הולך: החדר, עם השלחן והספרים, עם כל החברים, עם הלבנה התלויה מעל הדלת ועם כל האולרים. רגלַי כשלו, עוד רגע – ואני נופל. אבל אני מתאמץ בכל כחי ומתחזק שלא אפול לארץ.

לפנות ערב באתי הביתה. הרגשתי בי שפָנַי פני־להבים, לחיי מתלהטות ובאזני קול שאון. שומע אני שמדברים אלי, ואין אני יודע מה. אבא מתרגז, גוער בי, רוצה להכותני לחי, אמא מגינה עלי, פורשת את סינורה, כתרנגלת זו שפורשת את כנפיה להגן על אפרוחיה, שלא יגעו בהם לרעה… איני שומע כלום, איני רוצה לשמוע, אחת שאלה נפשי: שיגיע מהרה הלילה, כדי שאוּכל לשים קץ לאולר.. מה לעשות בו? אודה ואחזיר? ודאי יהא סופי כסופו של בריל. אחזיר ולא אודה? – שֶמָּא אֶתָּפס בידי… לאבדו מן העולם? כיצד מאבדין אולר? אטילנו לגג? – יהא נשמע קול דפיקה. לתוך הגן? – שם ימָצא בוַדאי. האח! מצאתי עצה: אזרקנו המימה! עצה טובה, חי נפשי – המימה, לתוך הבאר, כאן בחצרנו… מחשבה זו טובה בעיני כל־כך עד שאיני רוצה כלל לשהות⁴⁰ עוד, חוטף אני את האולר וממהר לרוץ בדרך ישרה אל הבאר, ודומה בעיני כאלו לא אולר בידי אלא דבר מזוהם⁴¹, מין שרץ, שאני רוצה להפטר ממנו. אבל צר לי הדבר – צר לי על אולר יקר זה. שעה קלה עומד אני ומהרהר, ונדמה לי כאלו בעל־חי בידי… לבי מצטער וכואב – היתכן? היתכן? בכמה עמל עלה לי – צער־בעל־חיים… אבל אני מאַמץ את לבי ושומט פתאם את האולר מתוך ידי – קיש! המים שִכְשְכו⁴² ונשתתקו… הס! אין אולר עוד! אני עומד עוד רגע ומקשיב – הס, לא נשמע כלום. ברוך שפטָרַני! ואף־על־פי־כן לבי מצטמק⁴³ וכואב: צר לי על כלי־חמדה זו!

הריני חוזר למשכבי ורואה את הלבנה מבטת אחרַי, ודומה, שהיא השגיחה אל כל מה שעשיתי, וכאלו שומע אני קול מרחוק: “ואף־על־פי־כן גנב אתה!… תפסוהו! הלקוהו! גנב הוא! ג־נ־ב!!… אני מתגנב לביתי ושוכב לישון, בחלומי ואני רץ, מרחף וטָס⁴⁴ באויר עם אותו האולר, והלבנה מבטת אלי וקוראת: “תפסוהו! הלקוהו! גנב הוא! ג־נ־ב!”…”

ו.

שֵנה ארוכה, ארוכה מאד! חלום קשה, קשה מאד! אש לוהט בקרבי, ובמחי כקול המולה! כל מה שעיני רואות אדום כדם. שבטים של אש דשים את בשרי ואני מתגלגל בדם. סביבותי מתפתלים נחשים ועקרבים ושואפים לבלעני… אזני שומעות קול תקיעה – טו! שברים – טוּ־טוּ! תרועה – טוּ־טוּ־טוּ! ואדם עומד על גבי וקורא בקול נגון ובנעימה: “הלקוהו! הלקוהו! הלקוהו! הוא גַ־־־־נב!!!”

ואני צורח: אויה, הסירו מעלי את הלבנה! החזירו לי את האולר! מה לכם ולבריל העלוב⁴⁵? הוא נקי – אני זה ה־ג־נב! ה־גַ־־־־נב!"….

– – – – – – – – – – – – – – –

פוקח אני את עיני האחת, ואת עיני השניה… היכן אני? כמדומה, במטה? מה לי פה? מי יושב שם על הכסא, אצל המטה? א־! אַת היא, אמא? אמא!… אינה שומעת לי… אמא! אמא אִ־מְ־מָא!!!… מה זאת? כמדומה שאני צועק בקול?… הַס אני שומע – היא בוכה? בוכה חרש. רואה אני גם את אבא ופניו הירוקים והחולנים, יושב הוא על הספר ולוחש בשפתיו ומשתעל ומתאנח וגונח⁴⁶… כמדומה, שכבר יצאה נשמתי… מת אני?… ופתאם אני מרגיש שעיני אוֹרוּ, ראשי קל עלי, כל אברי קלו עלי. קול צליל באזני האחת, ובאזני השני; ציל־ל־ל! אני מוציא קול עטישה…

– לשלום! לאריכות־ימים! סִמן טוב! מזל טוב! ברוך־השם!

– באמת התעטש! ברוך אל עליון!

– ברוך המקום⁴⁷ ברוך הוא, שלום יהיה לו, אם־ירצה־השם, ברוך הוא וברוך שמו!

– ימהרו ויקראו לכאן את מינצי אשת השוחט: מומחית⁴⁸ היא ללחוש לעין־הרע.

– לרופא צריך לקרוא, להרופא!

– לרופא? בשביל מה ולמה? הבלים! “הוא” רופא! אלהי השמים הוא הטוב שברופאים! ברוך הוא וברוך שמו!

– הוציאו את האנשים מעל החולה, יצאו נא! החום גדול מנשוא! בשם ה', ילכו להם לשלום!

– עתה ראו, וכי לא אמרתי שאין לכם אלא להתיך עליו שעוה? הַא, וכי לא יפה יעצתי!

– ברוך אלהים ומבורך שמו הגדול! אל רחום וחנון!

הכל עומדים עלי מסביב, מסתכלים בי; כל אחד קרב אלי וידו ממַשמשת בראשי; לוחשים עלי, מצפצפים, מלקקים את מצחי ורוקקים. הכל מפנקים אותי, שופכים לתוך פי מרק רותח, מושיטים לי כפות מלאות מרקחת. הכל עוטרים אותי, שומרים אותי כבָבַת־עין ואינם עוזבים אותי לבדי אפילו רגע אחד. אמא יושבת על־ידי תמיד ומספרת לי וחוזרת ומספרת כל אותם הדברים, כיצד הרימוני מעל הקרקע כמת והשכיבוני במטה ושכבתי שני שבועות רצופים כֻלי אש לוהט, ואני מקרקר כצפרדע ואיני מדבר אלא במלקות ובאולרים… כבר נחשבתי במתים, ופתאם זוררתי שבע פעמים ושבתי ממש ממות לחיים…

– עכשו רואים אנו מה גדול אלוהינו, ברוך הוא וברוך שמו – מסַיֶמת⁴⁹ אמא בדמעות על עיניה – קרוב הוא לכל קוראיו, מקשיב לקול תחנונינו ורואה דמעותינו… הרבה, הרבה דמעות שפכנו אני ואבא, עד שחמל עלינו אלהינו ברחמיו הגדולים… כמעט שאִבדנו בחטאנו את ילדנו, חלילה, הלוַאי שאהיה כפרת עצמותיך! ובשביל מי? בשביל מה? בשביל נער גנב, איזה ברילי, שהרבי בחדר הלקהו מכות־מות. בחזירתך מן החדר כבר היית כמת. אך זהו רוצח, זהו גזלן – ישיב לו ה' כגמולו, רבונו־של־עולם! לא, בני, כשיחננו ה' בחיים ותקום, אם־ירצה־השם, בשלום – נמסור אותך למלמד אחר, לא לקטלן, ל“מלאך־המות” זה, ימח שמו וזכרו.

בשורה זו ערבה עלי ביותר! מחבק אני את אמי לנשקה:

– אמא יקרה!…

ואבא נגש אלי בלאט, מניח את ידו החורת והקרה על מצחי ומדבר אלי אף הוא רכות:

– אוי, שובב, החרד החרדתנו – כּחֶה־הֶ־הֶ.

גם האשכנזי־היהודי או היהודי־האשכנזי הירץ הריצנהירץ עם “הציגַרה” בין שִניו גחן על מטתי בסנטרו הגלוח, מחליק את לחיי ואומר אשכנזית:

– טוב, טוב! שלום, שלום!

* * *

כשבועַיִם לאחר שקמתי ממשכבי אומר לי אַבא:

– ועתה, בני, קום ולֵך אל “החדר”, ואַל תהרהר עוד באולרים ובדברי־הבלים…. הגיע הזמן שתשתדל קצת להיות איש: אם־ירצה־השם, בעוד שלש שנים תהיה ל“בר־מצוה”, עד מאה ועשרים שנה, כּחֶה־הֶ־הֶ־הֶ!

בדברים נעימים הללו שולחני אַבא אל חדרו של מלמד חדש “ר' חיים החתול”. בפעם הראשונה שומע אני מפי אַבא הזועם דברי רכות כגון אלו, ואני שוכח כרגע את כל רדיפותיו וקללותיו ומכותיו, כאלו כל אלה לא היו כלל בעולם. לולא בושתי הייתי מחבקו ומנשקו, אבל – חִי־חִי־חִי – כיצד נושקים לאַבא?…

אמא נותנת לי לחדרי תפוח שלם ושתי אגורות, וגם האשכנזי נותן לי במתנה שתי פרוטות בצירוף⁵⁰ מריטה בלחי ומדבר בלשונו:

– נער יפה! טוב, טוב!

נוטל אני מסכת “ביצה” תחת זרועי, נושק אני המזוזה והולך החדרה כתינוק שנולד מחדש, בלב טהור ומרֻוח, בראש בהיר וצלול, במחשבות חדשות וטהורות, בנפש נקיה וכשרה… השמש משקפת ממרומים וקראת לי שלום בקרניה החמות", הרוח הקלה מתגנבת מתחת לפֵאותי, הצפרים מצפצפות: “ציף! ציף–ציף!”…כל אברי כאלו מתרוממים, מתנשאים באויר. מתאַוה

אני לרוץ, לפזז, לרקד – האח, מה טוב ומה נעים לאדם כשהוא חי כשהוא תם וישר, כשאינו לא גנב, ולא שקרן!

מאמץ אני את הגמרא אל לבי בכל כחי ורץ החדרה מתוך חשק גדול, ואני נשבע באותה הגמרא שלעולם לא אשלח ידי בדבר שאינו שלי. לעולם, לעולם לא אגנב, לעולם לא אשקר, תם וישר נקי וכשר אהיה כל ימי חיי…