א.    🔗

ילדים, הבה ואספר לכם מעשה בדגל, מעשה בנער עני, שזָכה פעם אחת בחייו, אחרי יגיעות גדולות ומרובות, לדגל־תפארה, דגל יפה ונפלא שאין בכל הדגלים כמותו, וברגע אחד – כלה הדגל ואיננו! היה כלא היה! הטו אזן ושמעו. בי בעצמי היה המעשה.

כשהייתי עדַיִן ילד קטן כמותכם היו הכל קוראים לי: “טוֹפִּילִי טוּטוּריטוּ”, כלומר: קוֹפּיל “קוּקוּריקוּ”. ויודעים אתם למה? ראשית, מפני שהיה קולי דק וצַרחני כשֶל תרנגול רך וצעיר שהגיע לראשית קריאה, והשנית, משום שלא הייתי יכול להגות כהֲלָכָה¹ את הקו“ף ואת הכ”ף ואת הגימ"ל, וכמו להכעיס, היה שמו של אבי דַוְקָא קלמן, שם אמי – גיטל הקלמנאית, שמי – קופיל בנה של גיטל הקלמנאית ושם רַבי־גרשון גרגרת דרדקי מגולגאַניווקי.

– מה שמך, בני?

– שמי? טופיל דיטיל־הטלמנאית.

– איני שומע…

– טופיל דיטיל־הטלמנאית.

– הרם קולך עוד…

אני צועק בקול רם:

– טופיל דיטיל־הטלמנאית.

– ומי רַבֶּךָ?

– מי רבּי? דרשון דרדרת דרדטי מדולדאניווטי.

הכל שוחקים.

הכל שוחקים ואני בוכה.

ולא על השחוק אני בוכה, אלא על המכות שהכל חולקים לי. מי בעל ידים – בא ומכה אותי. אבא, אמא, אחותי, רבי, התלמידים. מתכַונים הם ללמדני לדַבר “כאחד האדם”.

רבי קבע פעם אחת כמין חַכָּה בין שִנַּי וצוה על התלמידים שיהיו עומדים ורוקקים לתוך פי, שֶמָא יועיל זה. נתערב בדבר ר' זימי הנַגר, שהיה דר עם בית הרבי תחת גג אחד.

– למה אתם מְעַנים על חנם נפש נקיה של תינוק²? הנה הניחו לי וראיתם שיתחיל לדבר “כאחד האדם” בין־רגע אחד.

כך אומר זימי הנגר, קוראני אליו, תופסני בסנטרי ופונה אלי בלשון זו:

–הסתכל³ בי, בני, ואמור אחרַי מלה במלה: אָץ קוֹצֵץ בֶּן־קוֹצֵץ קְצוּצֵי לְקַצֵץ.

אני מסתכל בו וחוזר אחריו מלה במלה:

– אָץ טוֹצֵץ בֶּן־טוצֵץ טְצוּצֵי לְטַצֵץ.

– לא כך – אומר ר' זימי – הסתכל לתוך פי ממש ואמור עמי יחדו: יוֹמָם הַשֶּׁמֶש לֹא יַכֶּכֶּה וְיָרֵחַ בַּלָיְלָה…

אני מסתכל לתוך פיו ממש ואומר עמו ביחד: “יומם השמש לא יַטֶטָה וירח בלילה”…

– אל נָא, שוטה שבעולם, – אומר אלי ר' זימי – אל נא תאמר “יַטֶטָה”, אמור: יַכֶּכָּה! יַכֶּכָּה! יַכֶּכָּה!…

– יַטֶטָה! יַטֶטָה! יַטֶטָה!

ר' זימי מנענע בידו כמתיָאֵש!

– יודעים אתם מה שעלה על דעתי? כל הטורח לבַטלה! לא יועיל לו לא קדר ולא רופא. אין לו תקנה לעולם!

 

ב.    🔗

“האביונים ובני אביונים תאבים לכל דבר” – כך אומרים הכל; ואני אומר: יש גבול גם לתאות קבצנים, והא ראיה – אני. מי לכם באותם ימים עני בן עני גדול ממני, ואף־על־פי־כן יש לכם דברים שלא מלאני לבי לעבור עליהם ב“לא תחמֹד” אפילו בחלום. ואחד מן הדברים הללו הוא דגל לשמחת־תורה. ובאמת כלום אפשר, שאני, טופילי בנה של דיטיל הטלמנאית, יהא מתאוה באותם הימים לרוב טובה כזו, לדגל ממש, דגל שיש מקל עמו, ובראש המקל תפוח, ובתוך התפוח נר? לא, מחשבה כזאת אי אפשר אפילו להעלות על לב. שאם כן, אין לדבר סוף. וכי מעטים הם הדברים הטובים שיש בעולם? הרי יש לכם בחדר מיני נערים כאלו, למשל, שיש להם כסף, כסף ממש, ובכסף הם קונים את הכל: את האולָר⁴ את האַרנקי⁵, את המקל… והרי יש לכם אף נערים שאוכלים בכל יום מיני ממתקים ומפצחים אגוזים – ואין צריך לומר רקיקים ולביבות. וכן יש לך כאלו, שאוכלים “חלה” אפילו בימות־החול. יש ויש, חי נפשי, אף בני־מזל כאלה!

אי ילדים! אני מעולם לא הייתי אוכל חלה בימות החול! אני הייתי מברך את השם, כשמצאתי פרוסת⁶ פת קיבר⁷ לאכול כדי שובע. מפני שאבי ובני ביתו היו, לא עליכם, עניים מרודים, אף על פי שכֻּלָם היו עמלים ועובדים בזעת אפם: אבי, עליו השלום, היה שַמָש שני בבית התחתון של בית־המדרש לקצבים; אמי, עליה השלום, היתה אָמָנִית גדולה באפִיַּת לחמניות ודובשניות ואחיותי שלחו ידן בסריגת פוזמקאות⁸.

ועתה הגיעו בעצמכם: אני, קופיל קוקוריקו, שלא אכל לשובע מיָמיו, עולה פתאֹם לגדולה וזוכה ביום אחד לזוז של כסף⁹ וארבע קופיקות. מה יעשה אדם בהון רב כזה!

כסבורים¹⁰ אתם מעשה נסים היה בדבר: אֲבֵדָה אָבְדָה ל״פריץ" ואני מצאתיה? או שמא תאמרו: גָנֹב גנבתי מקופת ר' מאיר בעל־הנס? חלילה וחס! בתם־לבבי ובנקיון כפי עשיתי לי את העשר הזה, יגעתי עליו בעשר אצבעותי ובשתי… רגלַי.

הימים היו ימי פורים, ואני הייתי הולך כל היום ומחזר בשליחות אבי על פתחי בעלי־הבתים של הבית התחתון לבית מדרש הקצבים, ומביא להם את “משלוח־המנות”. לשֶעָבַר¹¹ היתה נעשית שליחות זו על־‏ידי אחת מאחיותי הבכירות, ועכשו כשגדלתי קצת מְסָרהּ אבא לידי: “היֵה אף אתה לעזר קצת בבית” – אמר לי אבא. נטלתי את "משלוח‏־המנות״ – קערה קטנה ולחמנית אחת בתוכה, והחזרתיה על כל הפתחים של בעלי־הבתים. כל היום היו רגלי היחפות דשות ולשות בעבטיט וחלקלקות, ולערב נמצא בידי שכר טרחה סכום גדול של זוז אחד, כסף טהור, וארבע פרוטות של נחשת…

 

ג.    🔗

עמוס הון רב כזה, הייתי הולך ומהלך כל הימים וחושב: מה לעשות בכספי?

באו יצר־הרע ויצר־הטוב והתחילו לענותי. יצר־הרע אומר:

– פרוטות הללו, שוטה שבעולם, עד מתי תהא מחזיק בהן? קום והוציאן. קנה לך בהן מה שליבך חפץ. צפיחיות בדבש, למשל. ראה, הנה הן מונחות לפניך על התְּריס של פיראנדיטשקי. יש שם גם שוּמשְמָנִיות מתוקות. והתפוח שהגליד אף הוא משיב נפש…

– להיות זולל וסובא? – אומר אני – אם כן אפשר לבזבז¹² ביום אחד את כל הממון. איני רוצה!

– כן דברת – אומר יצר־הטוב – אין טוב לך כי אם להלוות את הפרוטות לאמך. יש לה בהן צורך.

– חכם גדול! – אומר אני – שלא על־מנת להחזיר? מאין תקח לשלם…

– עניה מרודה היא – אומר יצר־הטוב – בנפשה תביא לחמה, היא משלמת בשבילך שכר־למוד.

– ומה לך ולשכר־למוד? – אומר יצר־הרע – לוא שמעני: לך וקנית לך משרוקית של חרס, אזמל¹³ חריף בעל פיפיות, או טוב מזה ומזה: ארנקי של עור ולו מנעול ברזל…

– מה תתן בתוך הארנקי? – אומר יצר־הטוב – את “הדַלוּת”?

– כפתורים! – אומר יצר־הרע – מלא תמלא את הארנקי כפתורים ואמרו כל הנערים: כסף לך, וקנא יקנאו בך…

– מה בצע בקנאתם? – אומר יצר־הטוב – אתה לוא שמעני: עמוד וחַלק את כל הממון לעניים. צדקה עֲשֵה ולמצוה גדולה תֵחָשֵב לך. העניים עלובים¹⁴ הם ומתים ברעב…

– העניים? – אומר יצר־הרע – חייך קודמים! אתה בעצמך בן־עניים אתה, ורעב אתה כל הימים. הכל וַתרנים¹⁵ בממון אחרים. זכוּר אתה, כשהיית ילד עדַיִן, רחמנא לצלן¹⁶ בידים ריקות ובחוסר כל – כלום נתן לך אז אדם אחד אפילו פרוטה אחת?…

 

ד.    🔗

פִתָּני יצר־הרע וכמעט שלא נתפתיתי.

חבר אחד היה לי ב“חדר”, בנו של “נגיד”, ושמו יואל’ק. וכל הימים היו כיסיו של יואל’ק מלאים כל מיני מעדנים. אבל לאחרים לא היה נותן. אפילו כשתמות לעיניו לא יתן. פתאום התחיל יואל’ק מתקרב אלי, מחניף לי ומראה לי פנים שוחקות. נפשו נקשרה בנפשי!

– יודע אתה? – אומר הוא – נער יפה אתה, ביהדותי¹⁷. אוהב אני אותך על מדה טובה אחת שיש בך: שונא מתנות אתה. לא כאותם הנערים שתובעים¹⁸ בפה וקוראים: הב, הב! הב לי כזית, תן לי כעדשה. תעב אתעב הקבצנים הללו!… בחתיכת סיקריקון¹⁹ רוצה אתה?

– חתיכת סיטריטון? – אומר אני – למה לא?

– ולפצע אגוזים, למשל – אומר הוא – היית מתאוה?

– אדוזים? – אומר אני – למה לא? אלו לא היו בידי אדוזים הייתי מפצע.

יואל’ק נותן ידו בכיס. סבור הייתי, הרי זה מוציא ונותן לי, והנה הוא חוזר ואומר לי:

– נתֹן אתן לך מִגְדָנִית חצי החתיכה ושלשה אגוזים… בתנאי שנעשה חליפין. רוצה אתה לעשות חליפין?

– חליפין? – אומר אני – במה נעשה חליפים?

– אני – אומר הוא – אתן לך את האולר שלי, הרי יודע אתה את האולר הלבן שלי? הרי זה אולר גמור, זַביֲלוֹבִי²⁰…

פשיטא²¹, פשיטא! מי לא ידע את האולר הלבן של יואל’ק? כמה פעמים הייתי מקנא עליו וכמה פעמים ראיתיו בחלום!

– ואני מה אתן לך תמורתו? – שואל אני.

– אתה? – את זוז הכסף תתן לי.

– קח! – אומר לי יצר־הרע – הרי זה אולר מיוחד במינו, הכל יהיו מקנאים בך…

ועומד אני להוציא את הכסף, אבל מיד חוזר אני בי.

– חכם טדול! – אומר אני – בזוז אפשר לטנות אולר חדש.

– אולר כגון זה? – כשיבא אליהו! ויודע אתה מה שאומר לך עוד? הריני מוסיף לך ששה כפתורים לבנים…

– בטֶסֶף – אומר אני – אפשר לִִטְנות אלפי אלפים ורבי רבבות תַּפְתּוֹרִים…

– וכי מגדנות ואגוזים אינם שוה־כסף? מבטיחך אני, כל פעם שתהא שואל מעמי דבר אתן לך. ביהדותי! הנה יש בידי מסמר ברזל, רואה אתה אותו? את המסמר הזה אני נותן לך בחנם. התבונן נא במסמר וראה מה הוא?

– למה לי מסמר?

– משמש הוא, שוטה, לכמה דברים. יכול אתה לקבוע אותו במקום שאתה רוצה. לחפור בו גוּמָא²² יכול אתה.

– למה לי – אומר אני – לחפור דוּמוֹת?

– נָתֹן אתן לך להתפלל מתוך הסדור’ל שלי.

– למה לי להתפלל מתוך סדוּרים של אחרים?

– נתן אתן לך לחבוש את כובעי החדש בשבת.

– למה לי לחבוש כובעים של אחרים?

– אם כן, אינך רוצה? הֵא לך אפוא את זה! – אומר יואל’ק בכעס וחולק לי מכה גדולה בצדי – הראיתם בן־קבצן זה? נותן אני לו דברים הרבה כל כך: אולר וכפתורים וסיקריקון ואגוזים ומסמר וסדור לתפילה וכובע לחבישה – והוא אינו רוצה. כך דרכם של קבצנים. עינם לא תדע שבעה. כסבור הוא, אם השיגה ידו זוז אחד של כסף אין כל העולם כדאי לו. הַמְתֵּן²³ לי, טופילו טוטוריטו, עוד תבא שעה שתהא נצרך לי והיו עיניך רואות וכלות. נחמיה, הריני נותן לך במתנה את המסמר הזה!

נחמיה (נער עני וצולע על ירכו) זוכה במסמר – ויואל’ק פונה והולך לו מעמי בחרי־אף.

 

ה.    🔗

ומה עשיתי אפוא בכסף? למתי ולאיזה צרך היה שמור בידי?

ראשית, לסעודת ל“ג־בעומר. לסעודת ל”ג־בעומר היו כל הילדים מביאים אל ה“חדר” מה שהביאו: אחד מעות במזומן, אחד מיני מאכל ואחד מיני מתיקה; רק אני לבדי הייתי בא כתמול שלשום ריקם, אין בידי אלא פרוסת הפת עם הבצל. פני היו מתלהטים מבושה, ואף־על־פי שהיו מזמינים²⁴ אותי לסעודה בתוך כלל הנערים, יודע הייתי שאין זה אלא מפני רחמנות – והסעודה במעי נהפכה… עתה – אמרתי בלבי – איני חושש²⁵ לשום בריה. בא אני עתה, ברוך השם, ומעות מזומנים בידי. אם בנו של “נגיד” כיואל’ק נותן לחלקו זוז, הרי לי די בפרוטה אחת. שהרי מה אני לעומת יואל’ק? אפס ואין! עכשו כשאני נותן חמש פרוטות – בודאי יצאתי ידי חובתי? אם כן – הרי אני עומד ומטיל לתוך קופת השותפות חצי הזוז – ודעו לכם מה כחו של קופיל קוקוריקו!

את שאר הכסף הנחתי למשמרת בידי…

וכשהגיעו ימי הקיץ, הירקות נראו בארץ, ופירות חדשים עלו בסליה של פיראנדיטשקי – בא אלי יצר‏־הרע עוד הפעם:

– רואה אתה – אומר הוא – אלו ענבי הסנה? והדומדמניות הלו רואה אתה?

– פירות קֵהים מַקְהִים את השנים – אומר אני.

– בָרך “שהֶחֶיָנוּ” – אומר יצר־הטוב – ברכת “שהחינו” מצוה היא.

– ברכת “שהחינו” זמנה כל הקיץ. עדין יש בעולם דובדבניות, תפוחים, אגסים, שזיפים, אבטיחים. מוטב שאניח את המעות עד חג הסכות ואקנה, אם ירצה השם, דגל.

כלה ונחרצה. הכסף יהא מונח בידי, אם ירצה השם, עד סכות ואקנה לי בו דגל.

 

ו.    🔗

חג הסכות הגיע, בעזרת השם, במועדו ואני קניתי לי דגל ממש, דגל גדול, צהוב, בעל דוּ־פרצופים²⁶.

מצד אחד היו מצוירים על הדגל שתי חיות משונות, כמין שני חתולים, ובאמת הרי אלו אריות בעלי פיות פתוחים ולשונות שלוחות. על גבי הלשונות השלוחות שלהם תלוים כמין צורות של קנים־חלילים – אלו הם שופרות, לפי הנראה, מפני שלמטה מהם כתוב במפורש באותיות גדולות: “בחצוצרה וקול שופר”.

אצל אחוריהם של שני האריות היה כתוב “דגל מחנה יהודה” מכאן ו“דגל מחנה אפרים” מכאן.

הרי לכם מראה הדגל מצד אחד. יפה מזה הצד השני. שם מוצאים אתם את צורותיהם של משה ואהרן – כצלמם וכדמותם ממש: משה – כובע בעל גף חבוש לראשו, ואהרן – כמין חִשוּק עגול של זהב נתון לו על גבי בלוריתו²⁷ הצהובה. באמצע שניהם, בין משה ואהרן, תלויים ועומדים בערבוביא כְּנוּפְיָא²⁸ רַבָּה של יהודים קטנים וצפופים²⁹, ספרי־תורה בידיהם וצורה אחת לכלם, כאלו יצאו כלם מבטן אֵם אחת: כלם קַפוֹטאוֹת ארוכות להם, סנדלים ופוזמקאית ברגליהם, ואבנטים קשורים להם למטה מירֵכָם קצת. היהודים הקטנים מכרכרים בכל עז ומזמרים בשעת מעשה: “שישו ושמחו בשמחת תורה!”

דגל יש – ואיני חסר אלא מקל לדגל. ומי יעשה לי מקל? ר' זימי! הוא ר' זימי, שקבל על עצמו ללמדני לדבר כ“אחד האדם”.

– מה בפיך, “טופילי טוטוריטו?”

– מַטֵל לדֶדֶל…

– מה פֵרוּשוֹ של מַטֵל?

– מַטֵל – אומר אני – של טְנֵה־עץ, שיהא יד לדֶדֶל.

ר' זימי מרבה עוד להשתעשע עמי בלשון חכמה עד שאני מתחיל בוכה. ומיד לבו מתרכך, עומד ומניח את כל מלאכתו, נוטל קנה־עץ, מקציע לכאן ולכאן – והמקל מוכן.

עתה איני חסר עוד אלא תפוח ונר, לא של חֵלב, אלא של שעוה³⁰, מפני שהחלב, כשהוא מטפטף³¹ על גבי התפוח – פוסלו לאכילה. לא כן השעוה, השעוה כשרה.

ושעוה – מי עשיר עוד בשעוה כמוני? אדרבה, צאו ושאלו: נער הצריך לשעוה – למי הוא הולך? אלי! מפני שאני הנני בנו של השמש השני בבית התחתון של בית־המדרש לקצבים, ושְיָרֵי³² השעוה של נרות יום כיפור – שלו הם. מהם הוא מַתִּיך ועושה “שמשים” לנרות חנוכה ואבוקות להבדלה, ושיוריהם של אלו – שלי הם!

סוף דבר, איני חסר כלום. יש לי את כל צרכי!

 

ז.    🔗

שמיני עצרת בערב, לאחר שקבעתי את הדגל במקל והושבתי בראשו תפוח אדום, ובראש התפוח נר דולק של שעוה – אני עומד ורץ אל בית־המדרש, אל ההקפות, בשמחה ובצהלה. מי ידמה ומי ישוה לי? אין מאושר כמוני בכל העולם!

מצַיֵר אני לי בדמיוני – והנה אני בבית־המדרש, עומד על הספסל בראש, בכתל המזרח, עם כל בני בעלי־הבתים. הנרות דולקים, דגלי שלי הוא המפואר מכל הדגלים ותפוחי אדום מכל התפוחים. החום מרובה וכבד מנשוא. נשים וִילָדות הרבה באו לנשק את ספרי־התורה. הנה ר' מלך החזן בטליתו המשולשלת הולך לו בראש, כמלך בגדוד. אחריו – בעלי הבתים. ר' מלך מסלסל בגרון ומזמר בקול: “עוזר דַ־־לִים הושיעה נא”. הנשים והילדות רוקדות כנגד פניהם, מנשקות ספרי־התורה וקוראות בקולי־קולות: “כן לשנה הבאה! כן לשנה הבאה!” – “גם אַתֶּם! גם אתֶּם!”

עד שאדם מגיע אל הבית התחתון של בית־המדרש לקצבים, מקום שאני מתפלל שם, עליו לעבור תחלה על פני כמה בתי־כנסיות ובתי־מדרשות: בית‏־הכנסת המצונן, כנסת הליטאים, כנסת החַיָּטים, בית־המדרש הגדול, הכנסת הישנה, כנסת החסידים, כנסת המתנגדים, הכנסת החדשה, בית־הכנסת הירוק – ולבסוף באים לבית־המדרש של הקצבים ומשם יורדים ובאים אל הבית התחתון.

כל אלו בתי־הכנסיות ובתי‏־המדרשות המנויים כאן – אינם מפוזרים ורחוקים זה מזה, אלא מכונסים ועומדים בחצר אחת – היא חצר בתי־הכנסת.

כל החצר כלה היא כמעט כבית־כנסת אחד. בקיץ כשהחלונות פתוחים ואתה עובר עליהם בשעת התפלה אין אתה יודע מה לעשות תחלה: אם לעמוד ולרקד בקדושה, אם לכרוע ב“ברכו”, אם לענות “אמן יהא שמיה רבא”. בשעה שמצד אחד יוצא קול זמרה “אז ישיר” – בה בשעה עולה מצד שכנגד קול מאריך באֶ־חָ־ד! ופתאום נופל אחד לכאן באמצע בנגון של גמרא: “מִכְּלָל שֶהוא צָרִיך לפרט, ומפרט שהוא צריך לכלל”. בא השני ומערבבו בנגון אחר: “יתגדל ויתקדש שמיה רבא”, ומיד יוצא שלישי ומסַיֵּם³³ בנגון חדש לגמרי: “הללויה, הללויה!”

שני פנים לחצר בית־הכנסת שלנו. מראה אחד בחול ומראה אחר בשבתות וימים־טובים. בחול הוא דומה לשוק שמוכרים בו ספרים עברים, טליתות, ציציות ומזוזות, תפוחים רקובים, אגסי בית־הקברות, זרעונים, פולים, שומשמניות, רקיקים, צפיחיות. העזים משתטחות באו ברוָחה יתרה, מעלות גרה ומנענעות זקן. בא שבת או יום־טוב – פסק³⁴ השוק! אין משא־ומתן³⁵ ואין עזים. כנופיות של יהודים עומדים שם והם מסיחים³⁶ ומְלַהגִים בקול. כאן חוזרים שוב³⁷ על כל חדשות השבוע והשנה ועל מאורעות³⁸ כל העולם. הילדים אף הם כאן. ילדי ישראל, תינוקות של בית־רבן, רוקדים, מדלגים כגדיים, משוטטים הנה והנה כדגים במים. אשריהם, בני־חורין הם! בודקים הם זה על גבי זה את קפוטאותיהם החדשות – של מי ארוכה יותר, את כובעיהם, כובעי יום־טוב – של מי גדול, ומודדים באצבע את הפאות – של מי קצרה יותר. בינתַּיִם נותנים ומקבלים, כמנהג העולם, חבטה ומכת־יד – והשמחה גדולה!

כפולה ומכופלת כאן השמחה בחג הסכות, בשמיני עצרת בערב לפני הקפות, שעה שמתכנסים ובאים לכאן כל הנערים בדגליהם. אלו מהלכים להם כאן כתות־כתות, הגדולים לבד והקטנים לבד. בודקים הם זה אצל זה הדגלים – של מי נאה יותר, ואת התפוחים – של מי אדום יותר. למי נר של חלב ולמי של שעוה. ובינתים מתחכמים זה לזה ומערימים זה על זה. אחד מכבה את הנר של חברו ואחד מתגנב ובא מן הצד, נועץ שניו בתפוח של השני ועושהו בעל־מום. בשכר זה מקבל המזיק תיכף ומיד מכת־לחי וברכה משולשת עמה – והחבריא³⁹ מתפזרת. איש לבית־מדרשו, תינוקית.

 

ח.    🔗

– מזל־טוב! טופילי טוטוריטו יש לו דגל! פַנו מקום, הרחיבו דרך – ברוך הבא!

בלשון זו קבלו חברַי את פני כשנכנסתי לחצר בית־הכנסת ודגלי בידי.

בודק אני את כל הדגלים, נותן שוב עין בשלי, – הבל הבלים! אין שום דמיון בעולם כלל! שלי יחיד ומיוחד!

קודם כל – הדגל גופו. בכל הדגלים אין אף אחד שיהא קבוע בראש המקל כתקונו, באופן שיהא נראה יפה כדגל שלי, משני הצדדים. והמקל? למי עוד מקל כשלי, מקל ישר וחלק, מהוקצע ומעוגל? התפוח שלי אף הוא נאה ואדמדם משאר התפוחים. והנר – מכל שכן! אני הרי הנני בעצמי איש השעוה… כמה מכות לחי וכמה חבטות־יד ספגתי⁴⁰ בשעה שתפסני אבי בפרוזדור בית־הכנסת, מוטל תחת הספסל ומלקט פרורי שעוה, מן הנטף של נרות יום־כפור. מַקִיש⁴¹ אני במחשבתי את דגלי שלי לשאר הדגלים – ולבי מתמלא גאוה. דומה אני, כאילו קומתי מִשְתַּרְבֶבֶת⁴² ועולה. הרגלים נושאות את עצמן, רוצה אני לשחוק, לִגְעוֹת⁴³, לרקוד…

– הבה נא, הראני גם אני! – אומר אלי פתאום יואל’ק בנו של הנגיד ומביט משתאה.

הוא בודק את דגלי שלי ואני את דגלו שלו. “גם זה שמו דגל! – מהרהר⁴⁴ אני לי בלבי – ראה מקל! מעוקם כשופר!”

רואה אני והנה הוא מלא חמה וקנאה, אבל אני עושה את עצמי כתם ומביט אל הצד.

– קופיל – אומר הוא אלי – היכן נטלת מקל נאה כזה?

– הַא? – אומר אני והופך אליו את פניו.

– היאך בא לידך מקל נאה ומהודר כגון זה?

– ואתה מה? שמא תאמר להחליפו במסמר שלך?

יואל’ק הרגיש בעוקץ. נותן הוא בי עין זועמת, נושף בחטמו, מכניס ידו לכיס ומסתלק⁴⁵. אני מביט אחריו ולבי צוהל ומתעדן. רואה אני והנה יואל’ק מַטֶה את נחמיה החגר הצדה ומתלחש עמו, מרמז בעיניו עלי. רואה אני ורואה – ועושה את עצמי כלא יודע. בעוד רגע והנה נחמיה בא אלי ברגלו הצולעת ודגל יואל’ק עקום־המקל בידו.

– תן לי – אומר אלי נחמיה – ואדליק את הנר. שלי כבה.

– וכי שלך הדגל? – אומר אני ומטה לו את דגלי ונרו – הרי יודע אני של מי הוא…

ובאותו רגע, עוד לא נתתי לבי לדבר, והנה נגע נרו הדולק של נחמיה בדגלי – והאחיזה בו את האש. הדגל בוער, הדגל נשרף – אין דגל!

אכן אִלוּ נפלה מן השמים ונפצה את מחי, אלו חיה רעה קפצה עלי וטרפתני, או מת בתכריכיו אלו בא כנגדי בחצי הלילה לחנקני – לא הייתי מתפלץ ומתחלחל כל כך כמו באותו הרגע שראיתי בידי את המקל החרוך, מקל ערום וחשוף, בלא דגל… מלבי התפרצה צעקה גדולה ומרה:

– אוי, אוי, אוי! הדגל, הדגל, הדגל!

____________

לא עליכם, ילדים, שמחת־תורה כשמחת־תורה שלי באותה השנה. הצרה היתה גדולה, גדולה מנשוא והמכאב – רב ועצום, רב ועצום מאוד. כמעט שיצאתי מדעתי מכאב לב, ולא הועילו כל דברי הנחמה וההבטחות של אבא ואמא ושל השכנים. מאנה הנחם נפשי. תולש הייתי בשערי, מתחבט על הקרקע, בועט בידי וברגלי וממרר בבכי כהמר אֵם על בנה יחידה. כל אותו הלילה והיום היתה יללה גדולה ומרה עולה ויוצאת מבית אבא, יללת יאוש ומפח־נפש:

– אוי אוי, דגלי! דגלי היכן, היכן דגלי! …