א.    🔗

שמעו, בנים, ואספר לכם מעשה באולר¹. ואותו הספור אינו בדוי מן הלב, אלא מעשה שהיה, מאורע² שאירע בי בעצמי.

כל ימי הייתי מתאַוֶּה לאולר. מניח אני כל מיני כלים וחפצים שבעולם ואיני הוגה אלא באולר. כשיהא לי אולר – הייתי מהרהר³ – יהא מונח לו בכיסי, ובכל שעה שארצה אוציאהו ואהיה מחַתך ועושה בו כל צרכי. יראו חברַי ויקנאו! כמעט שהתחלתי לילך אל “החדר”, אל ר' יוסיל דרדקי, וכבר היה בידי אולר; כלומר, מעֵין אולר. והאולר לי הוא ואני עשיתיו. מתוך גף של אַוז הייתי עוקר לו קנה־נוצה. מקציעו מכאן ומחליקו מכאן – והיה רצון כאִלו אולר חותך בידי…

– נוצה זו מה טיבה? מה לך ולנוצות? – שואלני אבא, יהודי חולני בעל פנים צנומים וירוקים, שואל ומשתעל – נוצות תאַות נפשו, צעצועים הוא חומד לו, כּחֶה־הֶ־הֶ!

– מה הצער? יצחק לו התינוק – משיבה אמא, אשה גוּצָה⁴ עם מטפחת של משי על ראשה – הכל גורם לו צער.

אחר־כך, כשהגעתי ל“חומש וחבור”, כבר היה בידי כמעט אולר ממש, ואף זה מעשה ידי. יגעתי ומצאתי ב“קרינילינה” של אמא רצועה דקה של פֶּלֶד, עמדתי ותקעתיה בכפיס־עץ מעשה ידי אמן. את הלהב השחזתי⁵ יפה־יפה על גבי קדרה, ובשעת מעשה נקפתי את כל אצבעותי, כנהוג.

– ראי נא ראי, הַקדיש שלך! – צועק אבי ומחזיק באצבעותי ולוחצן עד שנשמע קול פירוק עצמותיהן – הרי זה חובל⁶ בעצמו, הבחור היפה, הֶ־הֶ־הֶ!

– אוי ואבוי לאמא! – קוראת אמי, גוזלת מידי את האולר וזורקתו לתוך התנור – עתה סוף לדבר, אוי ואבוי לי.

לדבר לא היה סוף. מהרה מצאתי לי אולר אחר, אולר גמור: נִצב עץ עבה וקצר, עגלגל וכרסני, כעין צורת חבִיוֹנָה⁷ ובו להב גבנוני, שהוא חתיכת ברזל שלש־הקצות, נפתחת ונסגרת על צירה. רצונכם לדעת איזה הדרך בא לידי? קובץ הייתי על יד משיָרי המעות של סעודות־הבקר רכוש גדול, וקניתי את האולר מיד שלמה’לי במחיר שבע פרוטות במזומנים ועוד שלש נשארתי חַיָב.

האולר הזה יקר בעיני מכל יקר! אוהב אני אותו כנפשי! לערב כשאני שב מן החדר לביתי ואני רעב ונוטה לישון, מעונה ומוכה (זה מעט התחלתי ללמוד מפי “מוטי קטלן⁸” גמרא “בבא־קמא” פרק “שור שנגח את הפרה” – וכיון שנגח שור את הפרה הרי מחויב אני לספוג⁹ מלקות), מיד אני מוציא את האולר מתחת הארון השחור, מקום שהיה מונח שם כל היום, מפני שב“חדר” לא יכלתי להחזיקו, וכל־שכן שלא היה רשאי שום בן־אדם לדעת שיֵש בידי אולר. כל יום הוא בעיני כחדש. ממשמש אני בו ומשביע בו את עיני תחלה. אחר־כך אני מראה בו נפלאות: גוזר בו נְיָר, משסע קנה־תב לחצאין, ולבסוף אני חותך בו את לחמי לפרוסות קטנות ביותר נועץ אותן על חודו של הלהב ונותנן לתוך פי. קודם השֵנה אני עומד ומנקה את האולר, משפשפו ומגהיצו יפה־יפה, ונוטל את המשחזת, שמצאתיה בעלִיַת־ביתנו, רוקק על גבה ומתחיל לעסוק חרש במלאכתי – אני משחיז ומשחיז…

אבא יושב מוטה על גבי ספר, כפה על ראשו, והוא לומד ומשתעל, משתעל ולומד. אמא בחדר־הבשול מטַפֶּלת¹⁰ ב“חַלה”. ואני עוסק בעיון רב בהשחזת אולרי.

ופתאם אבא כאלו מתעורר משנתו.

– מה הזמזום שם? הַא? מה אתה עושה, שֶ־קֶ־ץ?

הוא נגש אלי, גוחן¹¹ על המשחזת שלי, מחזיק באזני ומשתעל.

– שוּב אולרים? הֶ־הֶ־הֶ! – קורא אַבא ונוטל מידי את האולר עם המשחזת – רֵיקָא! ולעַיֵן בספר אין אתה יכול? כְּחֶ־הֶ־הֶ!

אני מרים את קולי בבכי, אבא מוסיף לי מכות־לחי, ואמא נבהלה ובאה מחדר־הבשול, שרווליה¹² מופשלים¹³ וצועקת בקול:

– שַא, שַא, מה שם? למה תכה אותו? בשם ה'! מה עשה לך התינוק? אוי ואבוי לי!

– אולרים? – קורא אבי ומשתעל – רֵיקָא! כְּחֶ־הֶ־הֶ! ולעַיֵּן בספר אינו יכול! בחור בן שמנה שנים – ואולרים! ריקא, הולך־בטל! הרי לך אולרים, כְּחֶ־הֶ־הֶ!

אוי, למה רעה עינו באולרי? ומה האף והחמה?

זוכר אני את אבא והנה הוא חולה תמיד, פניו מכורכמים¹⁴ וכמושים¹⁵ ולעולם הוא מלא כעס וחמה. על כל דבר של מה־בכך הוא מתעורר ומבקש להשמידני. נס הוא שיש לי אֵם והיא שעומדת לי בכל שעת צרתי.

וגם אולרי זה נגזל מידי והוטל למקום שהוטל. שמנה ימים רצופים הייתי מבקשו ברחובות ובאשפתות, בקשתיו ולא מצאתיו. גדול היה צערי על האולר הגבן, לבי לבי לו. מה אני ומה חיי מעתה בלעדי האולר? אין לי מעתה בעולם אלא חדר ומכות־יד ומריטות־לחי ו“מוטי קטלן” ושור שנגח את הפרה. לערב כשאני שב הביתה ולחיי נפוחות ומרוטות, ועיני אדומות ואזני מקוטפות – למי אפנה עתה בצר לי? בודד וגלמוד אני בלא אולרי הגבנוני, נעזב כיתום; על משכבי בלילות שפכתי דמעות – ואיש לא ידע בצרת ולבבי. ולמחר בבקר כשהייתי קם משנתי – והנה עוד הפעם “חדר”, שוּב שור שנגח את הפרה, שוּב מכותיו של מוטי הקטלן, שוב כעסו של אבא, ושוב השיעול והקללות – אוי, אוי, אין רגע אחד של מנוחה ושמחה, אין קורטוב¹⁶ אחד של שחוק, – גלמוד אני בעולם, יחידי וגלמוד…

 

ב.    🔗

עברו ימים רבים – והאולר הגבן כמעט נשכח מלבי. אבל כנראה, כך נגזר עלי מן השמים, שאהיה מצטער וסובל כל ימי ילדותי בשביל אולרים. אולר חדש נתגלה להוָתי, חדש בתכלית החדוש, יקר ונפלא במינו, אולר מן המובחר. שני להבים נוצצים לו והם חדים כחלָפים. נִצָבוֹ עצם לבן, וכובע נחשת בראשו ומסמרים קטנים ואדומים של נחשת קובעים בו. כלו יפה אף נעים, נחמד לעינים!

מהיכן נתגלגל אולר יקר זה ובא לידי? דבר זה פרק בפני־עצמו הוא, מעשה רע, ועֶצב ומכאובים עִנְיָנו. שמעו ואַספֵרה.

מה היתה בעיני צורתו של אותו “הגָלוח”, הקבלן שהתארח בביתנו, היהודי האשכנזי הירץ הירצינהירץ, עם דבורו בלשון שחֶציה יהודית, והלוכו בגלוי־ראש, בלא זקן ובלא פאות, ובקַפוטה קצוצה, במחילה, למעלה מירכיו? שואל אני אתכם, כלום אפשר לי להתאפק, שלא למלא את פי שחוק, בשעה שאותו היהודי־הגוי פותח פיו ומדבר אלי דַוְקא בלשון יהודית משונה, בפַּתַח’ין הרבה:

– אמור נא, ילד נחמד, מה שמה של פרשת השבוע?

– חי־חי־חי! – ממלא אני פי צחוק ומסתיר את פני בכפי.

– אמור, אמור־נא, בני מחמדי, פרשת השבוע מה היא?

– חי־חי־חי! בָּ־לָ־ק! – קראתי בצחוק גדול ונסתלקתי¹⁷.

כך היה מנהגי עמו בימים הראשונים, אבל לאחר זמן, כשנתקרבתי יותר אותו האשכנזי הירץ הירצנהירץ והכרתיו מקרוב, הייתי מחבבו כל כך, עד שלא הייתי חושש אפילו, למה אינו מתפלל ולמה הוא אוכל בלא נטילת־ידים¹⁸. בימים הראשונים לא הייתי מבין, כיצד בן־אדם זה חי־וקַיָם בעולם? בדין הוא שיהא נחנק בשעת אכילתו, ושתפֹּל קרחה בראשו המגולה… מפי הרבי “מוטי קטלן” שמעתי, שהיהודי האשכנזי הזה אינו אלא גלגול, כלומר: יהודי התגלגל באשכנזי, ואפשר שיתגלגל עוד אחר־כך בזאב, בבהמה, בסוס או בבר־אַוז…

“בבר־אוז – חַ־חַ־חַ”! ענין יפה! – כך הייתי מהרהר ורחמי נתעוררו על אותו האשכנזי. דבר אחד היה קשה בעיני: מפני מה אַבא, יהודי כשר וירא־שמים, נותן לו תמיד מקום בראש המסֻבים, וגם שאר היהודים, שהיו באים לביתנו, נוהגים בו כבוד במדה מרובה.

– שלום־עליכם, רבי הירץ הירצנהירץ! ברוך־הבא, רבי הירץ הירצנהירץ! יֵשב נא, רבי הירץ הירצנהירץ!

פעם אחת נסיתי לשאול את אבי פשר־דבר, והוא דחני והשיב לי:

– גש הלאה! אין זה מִשֶלָך! אתה סובב והולך כאן? כלום חולה אתה ואינך יכול לעַיֵּן בספר, הֶ־הֶ־הֶ?

שוב ספר? רבונו־של־עולם! גם אני רוצה לראות, גם אני מתאוה לשמוע דברי שיחה נאה.

ואני נכנס לתוך הטרקלין¹⁹ ומתגנב לקרן־זָוִית²⁰ ומַטֶה אוזן לשמוע אל השיחה ואל השחוק של האדון הירץ הירצנהירץ כשהוא מעשן “ציגרות” עבות ושחורות, נותנות ריח־ניחוח… פתאם נגש אלי אַבא וסוטר²¹ לי על לחיי…

– שוּב אתה כאן? רֵיקָא! מה יהיה בסופך, הַא? אמור אתה מה יהא בסופך, הֶ־הֶ־הֶ־הֶ?

האדון הירץ הירצנהירץ מֵגין עלי: “ירף נא ממנו, ירף נא!”

אבל אין שומע לו. אבא מגרשני, נוטל אני ספר בידי ואין רוחי אליו. מה לעשות?… מתהלך אני מחדר לחדר עד שאני בא לחדר הנאה ביותר, לחדר־משכבו של האדון הירץ הירצנהירץ. כמה יפה וכמה נאה חדר זה! המנורות מאירות, המַראות מזהירות. על השולחן ערוכים ומוטלים קסת גדולה ועטים יפים, צלמי אדם וסוסים קטנים, מיני צעצועים זעירים²² עשויים עצם ואבן ובתוכם גם – אולר קטן. מה טובו ומה יפיו של האולר!… אלו היה בידי אולר כזה הייתי בורא בו “עולמות”. כל מיני כלים שבעולם הייתי עושה בו. הבה אנסה נא עד כמה חריף הוא! ראו, את השערה הוא קוצץ! זה אולר חריף! קוצץ בן קוצץ…

אני פונה כה וכה – אין איש. אני והאולר… אנסה נא ואכניסהו רגע אחד לתוך כיסי… ידי רועדת… לבי נוקף²³ ולאזני מגיע קול דפיקתו: “תּוֹק־תּוֹק־תּוֹק!”… כקול צעדי אדם אני שומע שריקת סנדלים. הצעדה – צעדת האדון הירץ הירצנהירץ! מה לעשות?… ינוח לו לפי שעה האולר אצלי, אחר־כך אחזירהו למקומו. לפי שעה צריך לצאת, להסתלק מזה, לברוח! לברוח! – – –

לאכול סעודת־הערב לא יכלתי עוד. אמא משמשה בראשי; אבא זקף עלי עיני זעם ושלחני לישון… לישון? וכי יכול אני לעצום את עיני? הריני חשוב כמֵת!… מה לעשות באולר? כיצד מחזירין אותו למקומו?…

 

ג.    🔗

– גש נא אלי, בחור – אומר אלי אבא למחר – ראית את האולר?

מתחלה נבהלתי מאד: כסָבוּר²⁴ הייתי – יודע הוא, הכל יודעים.. כמעט שלא נזרקה מפי: “האולר? הרי הוא לפניך”… כעין סתימה עולה בגרוני. לבסוף עונה אני בחרדה גדולה:

– מה זה ואיזה אולר?

– מה זה ואיזה אולר! – מעקם עלי אבא את הדברים בזעף –צדיק תמים! אינו יודע איזה אולר! אותו האולר, של האורח האַ, בחור כְּחֶה־הֶ־הֶ!

– למה זה בא ומתגולל על התינוק? – מתערבת אמא בדבר– הכל רואים בחוש, שאין התינוק יודע כלום, וזה בא עליו בעלילה: אולר, אולר!

– אינו יודע כלום! – משיב אבא בכעס – כל הבקר הכל מחפשים ומבקשים את האולר! בכל פִנָה קוראים: “אולר, אולר”! – והוא שואל: “איזה אולר?” כלַך־לך²⁵, צא וטול את ידיך בחור ריקה כְּחֶה־הֶ־הֶ!

ברוך המקום, ברוך הוא, שלא עמדו ומשמשו בכיסי! אבל מעתה מה אעשה? אין לי אלא להטמין את האולר באחד המקומות. היכן אטמנהו? הנה שם מקום אתי, בעלִיַת־הגג. מוציא אני את האולר מתוך כיסי ונותנו במנעלי. אוכל אני ואיני יודע מה אני אוכל. מַחֲנָק בגרוני.

– למה אתה בהול ומבוהל כל־כך? – שואל אבא.

– ממהר אני אל “החדר” – משיב אני ופני מתלהטים כאש.

– מאימתי נעשית מתמיד? ראו נא את הצדיק הזה! – נוהם אבא ומביט אלי בזעף.

בקושי גדול גמרתי אכילתי וברכתי את ברכת־המזון.

– ולמה אינך הולך עדַיִן אל “החֵ־חדר”, מתמיד שלי? – שואלני אבא.

– מפני מה אתה דוחקו כל־כך – יֵשב לו התינוק עוד רגע.

ואני על עלִיַּת־הגג… על גבי קורה אחת. במקום טמיר²⁶ ונעלם, מונח האולר הלבן; מונח ושותק.

– למה את מטַפס²⁷ על גבי עֲ־עליות – גוער בי אבא – ריקא, בחור בר־מצוה, ראש־בִּרְיוֹנִים²⁸ – כְּחֶה־הֶ־הֶ!

– אני מחפש כאן מין דבר… משיב אני ונופל כמעט לארץ מתוך פחד.

– מין דבר? מהו הדבר? איזהו מין דבר?

– ספר אחד… מין ג־גמרא ישנה…

– גמרא? בעלִיַת־הגג? הוי תַלְיָן! רד משם, ותיכף ומיד! הנני אליך! ראש־בריונים, עורף כלבים, רשע מרושע כְּחֶה־הֶ־הֶ!

אבל אני איני חושש כל־כך לכעסו של אבא כשֵם שמתיָרא אני שֶמָּא ימצאו את האולר. מי יודע? עוד בעצם היום הזה אפשר שיעלו אל העֲלִיָה לשטוח שם את הכבָסים או לטוח את ארובת־העשן?… צריך להוציאו משם ולטמנו במקום בטוח ביותר!… שרוי²⁹ אני בחרדה גדולה. מתוך עיניו של אבא נראה לי כאלו כבר נודע לו הכל והריהו תפסני ושואל לאולרו של האורח… מחבא חדש יש לי, מקום מובחר – והיכן? בקרקע… שם בתוך הגומא אצל הכותל יהא מונח ומכוסה יפה מלמעלה בתבן לשֵם סימן… בחזירתי מן “החדר” ממהר אני אל החצר. אני מוציא בלאט את האולר, ועד שלא השבעתי ממנו עיני יפה־יפה הגיע לאזני קול גערתו של אבא:

– היכן אתה שם? למה אין אתה הולך להתפלל, בעל־עגלה, שואב־מים! כְּחֶה־הֶ־הֶ!.

ואם כהנה וכהנה ירדפני אבא. ואם רבי יכני ויחבטני שבעתים – מה כל אלה הרדיפות והמכות לעומת השעה האחת של תענוג וקורת־רוח שיש לי כל פעם שאני שב מן החדר ומתיַחֵד עם החבר היקר לי, חברי יחידי – עם אולרי! כן, גדול העונג, מרובה נחת הרוח, אף־על־פי שאין אלו באים לי אלא מתוך פגעים רעים ויסורים גדולים, מתוך אימת־מות ומוראים רבים…

 

ד.    🔗

קַיִץ. החַמה שוקעת. האויר מצונן³⁰ קצת. החציר נותן ריחו, הצפרדעים מקרקרות וקִרְעֵי־עננים מרחפים ועוברים על־יד הלבָנה ורוצים לבלוע אותה. הלבנה מסתתרת לרגעים וחוזרת ומתגלָה, נראָה כאלו שטה ואינה זזה ממקומה. אבא יושב לו על־גבי הדשא לבוש חַלַט ותחתונים וטלית־קטן לבנה, ידו האחת בחיקו והשניה מחטטת בקרקע, והוא מביט אל כוכבי השמים ומשתעל. לאור הלבנה נראים פניו כפני מת. ויושב הוא באותו המקום ממש, שהאולר טמון שם על מקומו בשלום, והוא אינו יודע. אלמלי ידע אבא?..

– אתה – מהרהר אני בלבי – אתה אִבַּדְת את אולרי הגבן, ולי יש עכשיו אולר טוב ויפה ממנו! יושב אתה ואינך יודע, ואינך מרגיש כלום. אבא, אבא!

– מפני מה אתה לוטש אלי את עיניך כחָ־חתול? – גוער בי אבי – למה אתה יושב בטל כחתן? אין לך שום עבודה עוד? ומ“קריאת־שמע” פטור אתה? להבה לא תבער בך, מיתה משונה לא תבוא עליך, כְּחֶה־הֶ־הֶ!.

כשאומר אבא: להבה לא תבער בך, מיתה משונה לא תבוא עליך – אות היא שכעסו אינו גדול כל־כך; אדרבא, סימן הוא שלִבו טוב עליו. וכי אפשר, באמת, שלא יהא לבו של אדם טוב עליו בליל־קיץ זה, לילה נחמד ונעים, בשעה ששולט מין כח מיוחד המושך את כל אדם ומוציאו לחוץ, לשאוף אויר צח. הכל, הכל יצאו עתה מן הבית, אבא, אמא, התינוקות המחפשים אבנים קטנות ומשחקים בגרגרי־חול. האדון הירץ הירצנהירץ אף הוא מטַיֵּל³¹ לו על פני החצר בראש מגולה, מעַשן ציגַרה ומזמר זמר אשכנזי, מסתכל בי ושוחק. כנראה, לועג הוא לי על שאבא טורדני³² מכאן. ואני לָעֹג אלעג לכֻלם. עוד מעט וכלם ילכו להם לישון, ואני אמהר לי אל החצר (ישן אני במסדרון על הקרקע, מפני החוֹם המרובה הבית) – ואשתעשע באולרי, אתענג עליו ככל אַוַת נפשי…

הכל ישֵנים. דממה גדולה מסביב, אין קול ואין קשב. עומד אני בחשאי³³ “על ארבע” ומתגנב חרש כחתול לתוך החצר. הלילה שותק. האויר צח ומשיב נפש. זוחל אני בחשאי לאותו המקום שהאולר טמון שם. חופר אני בעפר, ומוציא את האולר ומסתכל בו לאור הלבנה. הוא מבריק, נוצץ כזהב, כאבן־טובה. נושא אני את עיני למרום ורואה את הלבנה והנה היא מציצה אלי ממש, אלי ואל אולרי. למה היא מציצה בי כך? אני הופך את פני – והיא מבטת אחרי; אני מכסה את האולר בחלוקי³⁴ – והיא מבטת אחרי; וַדאי יודעת היא מה טיבו של אולר זה והיכן נטלתיו… נטלתיו?… גנבתיו.

בפעם הראשונה משעה זו שבא האולר בידי עולה על לבי אותה המלה הנוראה. גנבתי? אם כן גנב אני? פשוטו כמשמעו – גנב ממש? כתוב בתורה, בעשרת הדברות, באותיות גדולות: “לא תגנוב”! – ואני גנבתי! מה יהא ענשי על זה שם בגיהנם? אוי ואבוי, את ידי יקצצו, אותה היד שגנבה… בשבטי ברזל ידושו את בשרי… ישרפוני ויִצְלוּני בתוך מחבת קלויה באש… באש עולם אהיה נדון בגיהנם… אין לי אלא להשיב את הגנבה, להחזירה לבעליה. אין לי חפץ באולר גנוב. מחר אחזיר את האולר למקומו.

כך גומר אני בלבי ונותן את האולר לתוך חיקי – ואני מרגיש כאלו נתתי לשם גחלת בוערת. לא, צריך לחזור ולהצפינו, לטמנו בקרקע עד מחר. והלבנה נשקפת אלי ממרומים. למה היא מבטת בי? הלבנה רואָה, היא עֵדה… ואני חוזר וזוחל בחשאי לביתי אל משכבי ושוכב לישון ושנתי נודדת. אני מתהפך מצד אל צד ואיני יכול לישון. לפנות־בקר נרדמתי ובחלומי ראיתי את הלבנה, ראיתי שבטי ברזל ואולרים… בבקר הקיצותי והתפללתי בכַוָנה גדולה ואכלתי פת־שחרית “על רגל אחת” ומהרתי אל “החדר”.

– למה אתה נחפז כל־כך אל “החדר”? – גוער בי אבא – מי ירדפך? התורה לא תברח מפניך. מוטב לך שתברך ברכת־המזון כראוי, שלא תדלג על המלים! עוד יבוא יומך לצאת לתרבות־רעה, בן־בליעל, כופר בעיקר, אוכל־טרפות, כְּחֶה־הֶ־הֶ־הֶ!

 

ה.    🔗

– מפני מה אֵחרת כל־כך לבוא? הביטה וראה! – מוכיחני רבי ומראה לי באצבעו על חברי “בריל בנו של האדמוני”, העומד לו בקרן־זוית וראשו כפוף – רואה אתה, בן שובב? דע לך כי מעתה ועד עולם לא יקָרא עוד שמו בישראל “בריל בנו של האדמוני”, כשם שנקרא עד עכשיו. לו יש עתה שֵם יותר נאה: בֶרילי הגנב" – זה שמו וזה זכרו! – ובכן קראו, ילדים, בקול: "ברילי ה־ג־נב! ברלי ה־ג־נב!

הרבי אומר דברים אלו בקול נגון והתלמידים עונים אחריו כ“משוררים”: ברלי ה־ג־נב! ברילי ה־ג־נב!

אני נצב כאבן דומם ובבשרי – הקרח הנורא. אין אני מבין כלל, מה פֵרוש הדבר?

– למה אתה שותק, שקץ? – פונה אלי הרבי ונותן לי פתאום מכת־לחי – למה אתה פורש מן הצבור, “גוי”? הרי שומע אתה שהכל מזמרים. ז־מר גם אתה עמם יחד: ברילי ה־ג־נב! ברילי ה־ג־נב!

ידי ורגלי רועדות, שִנַי נוקשות זו לזו – ואני משורר עם כלם יחד: “ברילי ה־ג־נב!”

– בקול רם, שקץ – מזרזני הרבי – בתרועה גדולה!

ואני עם כל המקהלה משוררים בכל מיני קולות: “ברילי ה־ג־נב! ברילי ה־ג־נב!”

– שַא־אַ־אַ! – קורא הרבי פתאם בקול ומַקִיש בכף־ידו על השלחן – שא, עכשיו נגש אל “המשפט” (בנגון). קום, ברילי גנב, ובוא לכאן, בני, מהר בזריזות יתרה! אמור נא, ילד, מה שמך? (בנגון).

– בֶריל.

– ועוד מה? (בנגון).

בריל… בריל… ה… גנב!

– כך, בן יקיר, כך כך, ילד שעשועים (בנגון). עכשיו, ברילי, חביבי ומחמד בת־עיני, יאריך ה' ימיך, הטריח נא עצמך, בריל, ופשוט במחילת כבודך את בגדיך, כך כך. מהר מהר. בבקשה ממך, חוּשה, הזדרז – כך, בֶר’ניוּ, בן יקיר לי.

בריל עומד ערום כיום הוָלדו. טפת דם אין בו. אין גם סימן של חיים באחד מאבריו. עיניו כבושות – מת ממש!

הרבי קורא לאחד התלמידים גדולים, והכל בנעימה:

– אנא, הירשלי הגדול, סוב ובוא לכאן, אלי, חיש, כך. סַפר נא לנו את המאורע מתחלתו ועד סופו, כיצד נעשה ברילי לגנב. הטו אזנכם, בני חַבְרַיָא³⁵, ושמעו!

והירשלי הגדול מתחיל לספר מעשה בבריל שהגיע ובא עד קופת ר' מאיר בעל־הנס, קופה זו, שאמו זורקת לשם לפני ברכת־הנרות בכל ערב־שבת פרוטה אחת ולפעמים שתים; מצא בריל את הקופה נעולה. הלך בריל והביא קנה־תבן שראשו זָפוּת³⁶ והתחיל מוציא על ידו במשיכה דרך סדק הקופה את כל הפורטות. אחת אחת הוציא בריל את הפרוטות עד תֻמן. לאחר זמן כשפתחה אמו של בריל, האשה זלאטה הצרודה, את הקופה – מצאתה ריקה. לא היה שם אלא קנה תבן משוח בזפת. באה זלאטה הצרודה וספרה הדברים לרבי. השכיב רבי את ברלי והצליף³⁷ אל אחוריו כמה מלקות. הודה ברלי תיכף־ומיד על חטאתו וספר, שהיה הולך ומושך שנה שלמה את הפרוטות מתוך הקופה וקונה לו בכל יום ראשון בשבוע שני תופינים וחרוב; וגומר, וגומר.

כדברים האלה ספר הירשל הגדול במעמד כל החבריא עד שהגיע לסוף המעשה.

– עתה, בנים, הוציאו גזר־דינו! כבר בקיאים אתם בסדר הדין. לא הפעם הראשונה זאת לכם. יגיד כל אחד מכם את חַוַת־דעתו, מה יֵעָשה לגנב המושך פרוטות מקופה של צדקה. הירשלי הקטן, פתח פיך ואמור אתה בראשונה, מה יֵעָשה לגנב המושך פרוטות בקנה של קש מתוך קופה של צדקה?

הרבי כופף את ראשו הצִדה, עוצם עיניו ומטה אזנו הימנית כלַפי³⁸ הירשלי הקטן.

והירשלי הקטן עונה בקול:

– הגנב המושך פרוטות מתוך הקופה, דינו… להכותו ולדוש את בשרו עד זוב דמו.

– משה’לי, מה יעשה לגנב המושך פרוטות מתוך קופה של צדקה?

– הגנב – עונה משה’לי בקול בוכים – הגנב המושך פרוטות מתוך קופה של צדקה, דינו שיֵשבו שנים על ראשו, שנים על רגליו ושנים יַלקוהו בשבטים מלוחים…

– טופילי טוטוריטו, מה יעשה לגנב המושך פרוטות בקנה של קש מתוך קופה של צדקה?

קופיל קוקוריקו, נער שאינו יכול להגות כהלכה את האותיות ג' כ' וק', מקנח את חוטמו ומנגן את פסק־דינו בקול צפצוף:

– הדַנָב המושך פרוטות בטָנֶה של טַש מתוך טופה של צדָטָה, דינו שטָל התינוטות יִטְרבו אליו ושלש פעמים יִטְראו לו בפניו בְּטול דָדול: דַנָב! דנב! דנב!

קול שחוק התפרץ ב“חדר”. הרבי נותן את בהן ידו מתחת פיקא³⁹ של גרגרהו, כדרך החזנים, וקורא לי בקול נגון. כמו שקוראין את החתן לעלות לתורה:

– יעמוד ה־ח־תן ש־לום ברבי נחום מפ־טיר! אמור נא אתה, שלמ’נו יקירי, מה משפטו של הנער המושך פרוטות מתוך קופה של צדקה?

רוצה אני להשיב – ולשוני אינה נשמעת לי. רועד ורותח אני כאֲחוּז־קדחת. מרגיש אני כעין מחנק בגרוני. זֵעה קרה מכסה את כל גופי מראשי עד כף רגלי, ובאזני כעֵין קול שרֶקה. עיני אינן רואות לא את הרבי, ולא את “בריל הגנב” הערום ולא את שאר החברים; אין אני רואה לפני אלא אולרים, אולרים אין מספר אולרים לבנים, פתוחים, בעלי כמה וכמה להבים. ושם אצל הדלת תלויה הלבנה. היא משחקת ומסתכלת בי כאחד האדם… ראשי סחרחר והכל סובב הולך: החדר, עם השלחן והספרים, עם כל החברים, עם הלבנה התלויה מעל הדלת ועם כל האולרים. רגלַי כשלו, עוד רגע – ואני נופל. אבל אני מתאמץ בכל כחי ומתחזק שלא אפול לארץ.

לפנות ערב באתי הביתה. הרגשתי בי שפָנַי פני־להבים, לחיי מתלהטות ובאזני קול שאון. שומע אני שמדברים אלי, ואין אני יודע מה. אבא מתרגז, גוער בי, רוצה להכותני לחי, אמא מגינה עלי, פורשת את סינורה, כתרנגלת זו שפורשת את כנפיה להגן על אפרוחיה, שלא יגעו בהם לרעה… איני שומע כלום, איני רוצה לשמוע, אחת שאלה נפשי: שיגיע מהרה הלילה, כדי שאוּכל לשים קץ לאולר.. מה לעשות בו? אודה ואחזיר? ודאי יהא סופי כסופו של בריל. אחזיר ולא אודה? – שֶמָּא אֶתָּפס בידי… לאבדו מן העולם? כיצד מאבדין אולר? אטילנו לגג? – יהא נשמע קול דפיקה. לתוך הגן? – שם ימָצא בוַדאי. האח! מצאתי עצה: אזרקנו המימה! עצה טובה, חי נפשי – המימה, לתוך הבאר, כאן בחצרנו… מחשבה זו טובה בעיני כל־כך עד שאיני רוצה כלל לשהות⁴⁰ עוד, חוטף אני את האולר וממהר לרוץ בדרך ישרה אל הבאר, ודומה בעיני כאלו לא אולר בידי אלא דבר מזוהם⁴¹, מין שרץ, שאני רוצה להפטר ממנו. אבל צר לי הדבר – צר לי על אולר יקר זה. שעה קלה עומד אני ומהרהר, ונדמה לי כאלו בעל־חי בידי… לבי מצטער וכואב – היתכן? היתכן? בכמה עמל עלה לי – צער־בעל־חיים… אבל אני מאַמץ את לבי ושומט פתאם את האולר מתוך ידי – קיש! המים שִכְשְכו⁴² ונשתתקו… הס! אין אולר עוד! אני עומד עוד רגע ומקשיב – הס, לא נשמע כלום. ברוך שפטָרַני! ואף־על־פי־כן לבי מצטמק⁴³ וכואב: צר לי על כלי־חמדה זו!

הריני חוזר למשכבי ורואה את הלבנה מבטת אחרַי, ודומה, שהיא השגיחה אל כל מה שעשיתי, וכאלו שומע אני קול מרחוק: “ואף־על־פי־כן גנב אתה!… תפסוהו! הלקוהו! גנב הוא! ג־נ־ב!!… אני מתגנב לביתי ושוכב לישון, בחלומי ואני רץ, מרחף וטָס⁴⁴ באויר עם אותו האולר, והלבנה מבטת אלי וקוראת: “תפסוהו! הלקוהו! גנב הוא! ג־נ־ב!”…”

 

ו.    🔗

שֵנה ארוכה, ארוכה מאד! חלום קשה, קשה מאד! אש לוהט בקרבי, ובמחי כקול המולה! כל מה שעיני רואות אדום כדם. שבטים של אש דשים את בשרי ואני מתגלגל בדם. סביבותי מתפתלים נחשים ועקרבים ושואפים לבלעני… אזני שומעות קול תקיעה – טו! שברים – טוּ־טוּ! תרועה – טוּ־טוּ־טוּ! ואדם עומד על גבי וקורא בקול נגון ובנעימה: “הלקוהו! הלקוהו! הלקוהו! הוא גַ־־־־נב!!!”

ואני צורח: אויה, הסירו מעלי את הלבנה! החזירו לי את האולר! מה לכם ולבריל העלוב⁴⁵? הוא נקי – אני זה ה־ג־נב! ה־גַ־־־־נב!"….

– – – – – – – – – – – – – – –

פוקח אני את עיני האחת, ואת עיני השניה… היכן אני? כמדומה, במטה? מה לי פה? מי יושב שם על הכסא, אצל המטה? א־! אַת היא, אמא? אמא!… אינה שומעת לי… אמא! אמא אִ־מְ־מָא!!!… מה זאת? כמדומה שאני צועק בקול?… הַס אני שומע – היא בוכה? בוכה חרש. רואה אני גם את אבא ופניו הירוקים והחולנים, יושב הוא על הספר ולוחש בשפתיו ומשתעל ומתאנח וגונח⁴⁶… כמדומה, שכבר יצאה נשמתי… מת אני?… ופתאם אני מרגיש שעיני אוֹרוּ, ראשי קל עלי, כל אברי קלו עלי. קול צליל באזני האחת, ובאזני השני; ציל־ל־ל! אני מוציא קול עטישה…

– לשלום! לאריכות־ימים! סִמן טוב! מזל טוב! ברוך־השם!

– באמת התעטש! ברוך אל עליון!

– ברוך המקום⁴⁷ ברוך הוא, שלום יהיה לו, אם־ירצה־השם, ברוך הוא וברוך שמו!

– ימהרו ויקראו לכאן את מינצי אשת השוחט: מומחית⁴⁸ היא ללחוש לעין־הרע.

– לרופא צריך לקרוא, להרופא!

– לרופא? בשביל מה ולמה? הבלים! “הוא” רופא! אלהי השמים הוא הטוב שברופאים! ברוך הוא וברוך שמו!

– הוציאו את האנשים מעל החולה, יצאו נא! החום גדול מנשוא! בשם ה', ילכו להם לשלום!

– עתה ראו, וכי לא אמרתי שאין לכם אלא להתיך עליו שעוה? הַא, וכי לא יפה יעצתי!

– ברוך אלהים ומבורך שמו הגדול! אל רחום וחנון!

הכל עומדים עלי מסביב, מסתכלים בי; כל אחד קרב אלי וידו ממַשמשת בראשי; לוחשים עלי, מצפצפים, מלקקים את מצחי ורוקקים. הכל מפנקים אותי, שופכים לתוך פי מרק רותח, מושיטים לי כפות מלאות מרקחת. הכל עוטרים אותי, שומרים אותי כבָבַת־עין ואינם עוזבים אותי לבדי אפילו רגע אחד. אמא יושבת על־ידי תמיד ומספרת לי וחוזרת ומספרת כל אותם הדברים, כיצד הרימוני מעל הקרקע כמת והשכיבוני במטה ושכבתי שני שבועות רצופים כֻלי אש לוהט, ואני מקרקר כצפרדע ואיני מדבר אלא במלקות ובאולרים… כבר נחשבתי במתים, ופתאם זוררתי שבע פעמים ושבתי ממש ממות לחיים…

– עכשו רואים אנו מה גדול אלוהינו, ברוך הוא וברוך שמו – מסַיֶמת⁴⁹ אמא בדמעות על עיניה – קרוב הוא לכל קוראיו, מקשיב לקול תחנונינו ורואה דמעותינו… הרבה, הרבה דמעות שפכנו אני ואבא, עד שחמל עלינו אלהינו ברחמיו הגדולים… כמעט שאִבדנו בחטאנו את ילדנו, חלילה, הלוַאי שאהיה כפרת עצמותיך! ובשביל מי? בשביל מה? בשביל נער גנב, איזה ברילי, שהרבי בחדר הלקהו מכות־מות. בחזירתך מן החדר כבר היית כמת. אך זהו רוצח, זהו גזלן – ישיב לו ה' כגמולו, רבונו־של־עולם! לא, בני, כשיחננו ה' בחיים ותקום, אם־ירצה־השם, בשלום – נמסור אותך למלמד אחר, לא לקטלן, ל“מלאך־המות” זה, ימח שמו וזכרו.

בשורה זו ערבה עלי ביותר! מחבק אני את אמי לנשקה:

– אמא יקרה!…

ואבא נגש אלי בלאט, מניח את ידו החורת והקרה על מצחי ומדבר אלי אף הוא רכות:

– אוי, שובב, החרד החרדתנו – כּחֶה־הֶ־הֶ.

גם האשכנזי־היהודי או היהודי־האשכנזי הירץ הריצנהירץ עם “הציגַרה” בין שִניו גחן על מטתי בסנטרו הגלוח, מחליק את לחיי ואומר אשכנזית:

– טוב, טוב! שלום, שלום!

* * *

כשבועַיִם לאחר שקמתי ממשכבי אומר לי אַבא:

– ועתה, בני, קום ולֵך אל “החדר”, ואַל תהרהר עוד באולרים ובדברי־הבלים…. הגיע הזמן שתשתדל קצת להיות איש: אם־ירצה־השם, בעוד שלש שנים תהיה ל“בר־מצוה”, עד מאה ועשרים שנה, כּחֶה־הֶ־הֶ־הֶ!

בדברים נעימים הללו שולחני אַבא אל חדרו של מלמד חדש “ר' חיים החתול”. בפעם הראשונה שומע אני מפי אַבא הזועם דברי רכות כגון אלו, ואני שוכח כרגע את כל רדיפותיו וקללותיו ומכותיו, כאלו כל אלה לא היו כלל בעולם. לולא בושתי הייתי מחבקו ומנשקו, אבל – חִי־חִי־חִי – כיצד נושקים לאַבא?…

אמא נותנת לי לחדרי תפוח שלם ושתי אגורות, וגם האשכנזי נותן לי במתנה שתי פרוטות בצירוף⁵⁰ מריטה בלחי ומדבר בלשונו:

– נער יפה! טוב, טוב!

נוטל אני מסכת “ביצה” תחת זרועי, נושק אני המזוזה והולך החדרה כתינוק שנולד מחדש, בלב טהור ומרֻוח, בראש בהיר וצלול, במחשבות חדשות וטהורות, בנפש נקיה וכשרה… השמש משקפת ממרומים וקראת לי שלום בקרניה החמות", הרוח הקלה מתגנבת מתחת לפֵאותי, הצפרים מצפצפות: “ציף! ציף–ציף!”…כל אברי כאלו מתרוממים, מתנשאים באויר. מתאַוה

אני לרוץ, לפזז, לרקד – האח, מה טוב ומה נעים לאדם כשהוא חי כשהוא תם וישר, כשאינו לא גנב, ולא שקרן!

מאמץ אני את הגמרא אל לבי בכל כחי ורץ החדרה מתוך חשק גדול, ואני נשבע באותה הגמרא שלעולם לא אשלח ידי בדבר שאינו שלי. לעולם, לעולם לא אגנב, לעולם לא אשקר, תם וישר נקי וכשר אהיה כל ימי חיי…