מְשׁוֹרֵר הֶדְיוֹט

על-פי רוֹברט בורנס, סקוטלנד, 1796–1759

(קטע מאיגרת מחורזת אל ג’והן לאפריק, פייטן סקוטי ישיש)

בְּמוּבַן-מָה אֵינֶנִּי מְשׁוֹרֵר,

רַק סְתָם חַרְזָן שְׁבִיל-צְלִיל בּוֹחֵר,

וּבְלַמְדָנוּת לֹא אֶתְיַמֵּר –

אַךְ לְמַאי נַפְקָא מִנָּהּ?

מִדֵּי בַּת-הַשִּׁיר בִּי חָמוּד תְּעוֹרֵר,

אֲדַנְדֵּן לְעֻמָּתָהּ רִנָּה.

כַּת-הַמְּבַקְּרִים מוּלִי חֹטֶם תְּעַקֵּם:

"בַּעַר, בֵּין פְּרוֹזָה לְשִׁירָה לֹא מִתְמַקֵּם,

וְכֵס-אַסְכּוֹלוֹת שֵׁתוֹ לֹא חִמֵּם –

“הֲשֶׁכָּזֶה יֵדַע שִׁיר לְהַנְעִים?”

אַךְ בִּמְחִילָה, צֳרִי לְמוּדֵי-הִתְחַכֵּם,

יִתָּכֵן, תּוֹעִים אַתֶּם וּמַתְעִים.

מָה עֵרֶךְ יֵשׁ לְעֶלֶג-הָאַסְכּוֹלוֹת,

כִּנּוּיִים רוֹמִיִּים לְקַרְנַיִם וּמִזְבָּלוֹת?

אִם הַטֶּבַע הַתָּמִים הִנְחִילְכֶם סְכָלוֹת,

מַה יוֹעִיל לָכֶם דִּקְדּוּק?

מוּטָב שֶׁתֹאחֲזוּ בְּאִתִּים וְגַלְגָּלוֹת,

אוֹ כְּלֵי סִתּוּת וּפֵרוּק.

חֲבוּרַת צְעִירִים יְהִירִים, עֲכֹרִים,

מְדַלְדְּלִים מֹחָם תַּחַת שַׁעְמָנֵו-מוֹרִים.

נִכְנָסִים עֲיָרִים וְיוֹצְאִים חֲמוֹרִים,

אִם אֱמֶת לַאֲמִתָּה נַבִּיט;

יְדַמּוּ שִׁירָתָם תְפַסֵּג אֲמָנוֹת וּתְבוֹרִים

בִּזְכוּת רֵיחַ יְוָנִית.

מִשַּׁלְהֶבֶת הַטֶּבַע הָבוּ לִי נִיצוֹץ!

זוֹ כָּל הַחָכְמָה אֲנִי לִי אֶחְפֹּץ;

כִּי-אָז, גַּם כִּי אֶדְרֹךְ דֹּמֶן וָבֹץ

אַחֲרֵי מַחֲרֵשָׁה אוֹ מַגְרֵף,

בַּת-שִׁירָתִי, וְאִם מַלְבּוּשָׁהּ לֹא שָׁחֹץ,

נָגוֹעַ תִּגַּע לַלֵּב.

כְּלֵי-זֶמֶר

על-פי אליזבת בארט בראונינג, אנגליה 1861–1806

א

מַה הוּא עוֹשֶׂה שָׁם, הָאֵל הַגָּדוֹל פַּאן

אֵצֶל הַקָּנִים אֲשֶׁר בַּיְאוֹר?

זוֹרֶה בֶּהָלָה וּמֵפִיץ חֻרבָּן,

פַּרְסוֹתָיו כְּשֶׁל-שָׂעִיר מְשַׁכְשְׁכוֹת וְדוֹחֲפוֹת,

וְשָׁבוֹר אֶת שׁוֹשַׁנּוֹת-הַפָּז הַחוֹפְפוֹת

עִם זְבוּב-הַדְּרָקוֹן, עַל פְּנֵי הַיְאוֹר.

ב

הוּא עָקַר קָנֶה, הָאֵל הַגָּדוֹל פַּאן,

מִן הַקַּרְקַע הַקְּרִירָה שֶׁל הַיְאוֹר.

פְּנֵי-הַמַּיִם הַצְּלוּלִים עִכֵּר זִרְמָן,

גָּוְעוּ הַשּׁוֹשַׁנּוֹת, עוֹת מִמִּדְרָס,

וּזְבוּב-הַדְּרָקוֹן נָשָׂא עָנָף וְנָס

עַד לֹא נִמְשָׁה הַקָּנֶה מִן הַיְאוֹר.

ג

בְּמַעֲלֶה-הַחוֹף יָשַׁב הָאֵל הַגָּדוֹל פַּאן

בְּעֵת דְּלוּחַ זָרַם הַיְאוֹר,

וְקִצֵּץ וְחִטֵּב, בְּמֶרֶץ אֶל-אֳמָן,

בִּפְלָדָה לְטוּשָׁה אֶת הַקָּנֶה הַסַּבְלָן,

עַד לֹא נִשְׁאַר אַף עָלֶה לְסִימָן,

הַקָּנֶה כִּי רַעֲנָן הָעֳלָה מִן-הַיְאוֹר.

ד

קַצֵּר קִצְּרָהוּ, הָאֵל הַגָּדוֹל פַּאן,

(אֵיךְ זְקוּף-קוֹמָה גָדַל בַּיְאוֹר!)

אָז הוֹצִיא אֶת תּוֹכוֹ הָרַךְ, כְּלֵב מִקָּרְבָּן,

בְּהַדְרָגָה מִצַּנְתְּרוֹ הָעֲגַלְגַּל

וְחִתֵּךְ אֶת הַיְצוּר הָרֵיק, הַיָּבֵשׁ, הָאֻמְלָל,

לְמוֹ נְקָבִים – בְּעֵת יָשַׁב עַל גְּדַת-הַיְאוֹר.

ה

“הוּא הָאֹרַח”, צָחַק הָאֵל הַגָּדוֹל פַּאן

(צָחַק כְּשִׁבְתּוֹ עַל רָמַת חוֹף-הַיְאוֹר),

"הָאֹרַח הַיְחִידִי, לְמִן קַדְמַת-הַזְּמַן

מֵאָז הִתְחִילוּ אֵלִים כְּלַי-זֶמֶר לְשַׁחֵר,

יָכְלוּ הַצְלִיחַ", וּכְשִׁיתוֹ פִּיו אֶל נֶקֶב בַּצַּנְתֵּר,

נָשַׁב בְּכֹחַ מוּל דֳּכִי-הַיְאוֹר.

ו

מָתוֹק, עָרֵב, בָּשִׂים, הוֹ פַּאן!

נוֹקֵב בְּמָתְקוֹ אֶת אֲוִיר-הַיְאוֹר,

מְסַנְוֵר בְּיָפְיוֹ, הוֹ אֵל גָּדוֹל פַּאן!

הַשֶּׁמֶשׁ בְּרֹאשׁ-הַגִּבְעָה שָׁכַח לַעֲרֹב,

הַשׁוֹשַׁנּוֹת הָתְחַיּוּ, וּזְבוּב-הַדְּרָקוֹן חָזַר לָסֹב

הָלוּם עַל פְּנַי הַיְאוֹר.

ז

אַךְ פְּלַג-בְּהֵמָה הוּא הָאֵל הַגָּדוֹל פַּאן

כִּי יִצְחַק עַל מַעֲלַלוֹ אֵצֶל הַיְאוֹר,

זֶה הָפְכוֹ בֶּן-אָדָם לְפַיְּטָן…

אֱלֹהֵי-הָאֱמֶת נֶאֱנָחִים עַל הַמְּחִיר וְהַכְּאֵב,

עַל הַקָּנֶה אֲשֶׁר לֹא עוֹד בִּמְתֹם יִתְנוֹדֵד

עִם שְׁאֵרָיו הַקָּנִים שֶׁבַּיְאוֹר.

מִזְמוֹר-מְרוֹמִים

על-פי ראלף ואלדו אמרסון, ארה"ב 1882–1803

[בתרגומו של רגלסון הושמטו שלוש שורות מן המקור האנגלי]

בַּאֲשֶׁר אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר אָנוּד

נַפְשִׁי מִזְמוֹר-מְרוֹמִים תָּצוּד.

בּוֹקֵעַ הוּא מִכָּל נוֹשָׁן,

שׁוֹפֵעַ הוּא מִכָּל רַעֲנָן,

מֵרָצוּי וּמִבָּזוּי – שִׁיר עֲדָנִים.

לֹא בְּוֶרֶד-זִיו בִּלְבַד,

לֹא רַק בְּקֶשֶׁת מִמִּמְטָר תִּצְעַד,

כִּי-אִם מִמַּאְפֵּלְיָה וּמִמִּפְלָץ,

תָּמִיד-תָּמִיד שִׁיר-הֶדֶר צָץ.

לֹא רַק מִגְּרוֹן-צִפּוֹר נֶעֱלָס

אוֹ קוֹל-אִשָּׁה עַל אַהַב שָׂשׂ,

כִּי-אִם מִמַּדְמֵנָה וְטִיט-יְוֵן

עֲדֵי-עַד צְלִיל-גִּיל מִתְנַגֵּן,

וְתֵבֶל כֻּלָּהּ – רִקְמַת-רְנָנִים.

From the English:

Robert Burns: Epistle to J. Lapraik (excerpt)

Elizabeth Barrett Browning: A Musical Instrument

Ralph Waldo Emerson: Music

וּשְׁלֹשָׁה מְלָכִים כָּרְתוּ בְּרִית,

וּשְׁמָם עַל סְבִיבָם נוֹרָא,

וַתְּהִי שְׁבוּעָתָם: נַכְרִית נִיר

לְיוֹחָנָן בֶּן-הַשְּׂעוֹרָה.

בַּמַּעְדֵּר בָּאוּ וּבָאֵת

וַיּוֹרִידוּהוּ דוּמָה,

וְעַל גַּבּוֹ חָרְשׁוּ: "הִנֵּה מֵת –

הֵם אָמְרוּ – וְאֵין לוֹ תְּקוֹמָה."

וַיְהִי לִתְשׁוּבַת יֶרַח זוֹ,

בִּכְנָפָיו מַלְקוֹשׁ וְיוֹרֶה,

וְלִמְחִתַּת צָרָיו קָם וַיְחִי

יוֹחָנָן בֶּן-הַשְּׂעוֹרָה.

הַקַּיִץ בָּא וְלוֹהֵט כְּאֵשׁ,

וְיוֹחָנָן עוֹשֶׂה חָיִל,

בַּחֲנִית יִתְגַּבֵּר עַל כָּל צָר,

וְאַדַּרְתּוֹ – סִתְרוֹ לָיִל.

הַחֹרֶף בָּא, וַיַּשֵּׁב קֹר –

וַיִּפְּלוּ פְנֵי יוֹחָנָן,

וַתִּכְשַׁל בִּרְכּוֹ, רֹאשׁוֹ שַׁח.

כָּל כֹּחוֹ גָז כֶּעָנָן.

וַיִּדַּל מְאֹד מִיּוֹם אֶל יוֹם,

כִּי זָקַן וְיוֹמוֹ אָתָא:

וּמְשַׂנְאָיו הֶרְאוּ אָז אַךְ אָז

עֶבְרָתָם מַה קָּשָׁתָה:

אֶת שֵׁן הַמְּגֵרָה שִׁלְּחוּ בוֹ,

כִּי אָמְרוּ: יֹאבַד יִשְׁעוֹ;

בַּחֲבָלִים נֶאֱסַר וְהוּבַל כֵּן

כְּאַסִּיר בְּעַד פִּשְׁעוֹ.

וְעַל גַּבּוֹ הָשְׁכַּב, וְדָשׁוּ דוּשׁ

אֶת בְּשָׂרוֹ לְהַצְמִיתוֹ,

וְזָרְקוּ אוֹתוֹ בָּאֲוִיר,

בִּרְצוֹתָם לְהַכְרִיתוֹ.

וְנֶפשׁ צָרָיו אָבְתָה מְאֹד,

כִּי תָבוֹא נַפְשׁוֹ מַיִם,

וַיּוֹרִידוּהוּ חַי פִּי-תְהוֹם:

לַמָּוֶת אוֹ לַחַיִּים.

אַךְ הֵם מָשׁוּהוּ גַם מִשָּׁם

וְיָסְפוּ לְעַנּוֹתוֹ,

כִּי רָאוּ: הוּא בַּחַיִּים עוֹד,

וּבְמַקְלוֹת חָבְטוּ אוֹתוֹ.

וְעַל מוֹקֵד הֹעֲלָה, עַל אֵשׁ,

עַד יִיבַשׁ מֹחַ גְּרָמָיו,

וְהוּרַע לוֹ בַּעֲבֹר הַטְּחוֹן

עַל בְּשָׂרוֹ וְעַל עֲצָמָיו.

וְאַף דָּמָיו מָצוּ וְשָׁכְרוּ בְּגִיל

עַל מִשְׁתֵּה-נְגִינָתָם,

וְכַאֲשֶׁר יוֹסִיפוּ שְׁתֹה,

כֵּן יִגְדַּל גִּיל שִׁירָתָם.

וְכָכָה גָבַר לִפְנֵי אֵל

יוֹחָנָן בֶּן-הַשְּׂעוֹרָה –

אִם תִּטְעַם מֶנּוּ שֶׁמֶץ דָּם,

יָנוּסוּ פַּחְדֵי מוֹרָא,

לָכֵן גַּם פִּינוּ מָלֵא שִׁיר:

וְחָיִיתָ, בֶּן-הַשְּׂעוֹרָה!

וְלֹא יָסוּף נִירְךָ לְעוֹלְמֵי-עַד

מִשְּׁדֵמָה וּמַמְּגוּרָה!

אודיסה, 1897

בִּנְאוֹת-הָרִים לִבִּי, לִבָּתִי לֹא פֹה,

בִּנְאוֹת-הָרִים לִבִּי עֲלֵי צֵיד הַתּוֹא,

עֲלֵי צֵיד תּוֹא-שָׂדֶה וּדְלֹק אַחֲרֵי צְבִי,

בִּנְאוֹת-הָרִים לִבִּי, וְאִם רָחוֹק אֲנִי.

הֱיוּ שָׁלוֹם, הָרַי, וְשָׁלוֹם – כְּנַף-יָם,

אַתְּ, אַדְמַת גִּבּוֹרִים, מוֹלֶדֶת דּוֹר תָּם!

וּבְכָל אֲשֶׁר גַּרְתִּי, וְאִם אוֹסִיף עוֹד סֹב,

גַּבְנוּנֵי-הֲרָרַי הֵן אוֹסִיף אֱהֹב.

הֱיוּ שָׁלוֹם, הָרַי נִשָּׂאִים בָּרוֹם,

הֱיוּ שָׁלוֹם, עֵמֶק יְרַקְרַק וּתְהוֹם,

הֱיֵה שָׁלוֹם, יַעֲרִי עַל שִׂיאִי הָהָר,

הֱיֵה שָׁלוֹם, רַעַם לְאַשְׁדּוֹת הַיְאוֹר!

בִּנְאוֹת-הָרִים לִבִּי, לִבָּתִי לֹא פֹה,

בִּנְאוֹת-הָרִים לִבִּי עֲלֵי צֵיד הַתּוֹא,

עֲלֵי צֵיד תּוֹא-שָׂדֶה וּדְלֹק אַחֲרֵי צְבִי,

בִּנְאוֹת-הָרִים לִבִּי, וְאִם רָחוֹק אֲנִי.

1897