אין קצה ליסורי־נפשו של היצור־האדם עלי אדמות. ולוּ היסורים היו כולם יסורים ממרקין, כי אז הן היה האדם יוצא זה עידן ועידנים מצורף ומזוכך כולו כעצם השמים לטוהר.

בין קליפותיה הטמאות והתפלות של ההוויה ובין היסורים שהאדם מתייסר מחמת היותו דבק בקליפות הללו, אין הבדל: היסורים הללו מסואבים ומסאבים גם הם. ואף זעקת־הכאב הנישאת מאשה־של־גהינום זו, ושהאמנוּת נעשתה עתה ברוּבּה הביטוי לה – הט אזנך אליה והבחנת, שהיא בעצם אינה אלא הזעקה והקינה: מדוע לא ניתן לאדם להשתכשך בתיפלוּת, בהבל ובריק בלי שאלה יאכּלו ויאפסו את עצמם ואת נושאיהם? במלים אחרות: מדוע ברא אלוהים את העולם כך שלא התיפלות וההבל והריק יהיו “גן־העדן” של הנאת עולמים, של “נעימות הנצח”? זו היא הזעקה והיללה והמחאה.

אין קצה ליסורי־נפשו של האדם עלי־אדמות. אך ממרקין אותו רק אלה שיסודם ביסוד־הטוהר שבו, כשהאדם, בתוך זירת התמיד הגועשת בקרבו, מתיצב לצדו של היסוד הזה ונלחם ונאבק עליו מרוֹת לבל יוכפש בו ולא ייטרף. וגם כשמכיר האדם ויודע במסתריו שגם יסורי מאבקו זה מעורבי־סיגים המה ומהוּלי־פסולת – הוא, כטובע בדמי עצמו, שולח ידו אל אשר מאותת אליו בלי־הרף מעֵבר החוף־הנעלם באיתותי אור וזוך אשר לא מכאן – שולח ידו ונמשך ומשווע:

– משני והעלני! –

היסורים הממרקים!…

“יוסיף דעת יוסיף מכאוב” – המכאוב הבוהה שאליו הגיע האדם, שלא זו בלבד שאינו יודע אֵי היא האמת, אלא שהוא אף תוהה אם היא ישנה בכלל – האמת!

אולם מי שחיה בו ההכרה הבלתי־אמצעית שהאמת ישנה, ושנשמתו של האדם בחביוני־חביונותיה אף חשה אותה, הוא יודע, שיש גם סימן להכיר על פיו היכן היא זו:

כי כל דעה, השקפה וקביעה, שנשמתו של האדם מפרכסת מעמקי־מעמקיה לקראתה, כשם שיעקוב אבינו פירכס, לפי האגדה, במעי־אמו¹ לצאת מדי עוברו ליד בית־מדרש, היא זו דעה, השקפה וקביעה אשר מן האמת.

ואולי הוא הוא הסימן המובהק, אלא שכדי שהוא יגיע לידי היבהקו באדם, צריך האדם לחיות אחרת –

וכאן הועמדנו לפני צו השתיקה –

כל התיאוריות הבאות לבסס את התביעה המוסרית על היסוד של התועלת העצמית, אם הישירה־הקרובה ואם העקיפה־הרחוקה – כולן היו ותהיינה הוראות לעמידת האדם הכן על הקרקע המוצק שתחת רגליו, ובתוך כך הרם עצמו בציציות־ראשו־עצמו. ולהפך, כל תורת־מוסר־אמת היא תמיד הלימוד להשתלפותו של האדם מאת עצמו־בשרו מתוך היאחזות והילפתות באשר מעבר לאדם, באשר מרום ונישא על כל ישותו־האנושית, ואשר נותן לה גופה ביסוס מוחלט. אמנם מלאכת השתלפות זאת היא ההתעמלות הקשה ביותר מכל סוגי ההתעמלות של האדם בעולמו, והיא גם דורשת אימונים כל יום תמיד. תעזבה רגע – וימיים תעזבך. ואותה אף אין ללמוד מפיהם של מורים ומדריכים, כי המיטיבים דבר בה אינם אלא עושי להטים, אקרובטים מאחזי־עינים. ואשר עוסקים באימוניה באמת – אלה שפתיהם נשוכות תמיד בשיני עצמם, לשונם בתוך פיהם פצועה, וממילא קשה עליהם הדיבור.

כי כואב! מאד כואב! – –

אל נא נאמר: מעטים האנשים מבקשי אמת: הם לא מעטים.

ואף בל נאמר: מעטים האנשים מוסרי ימיהם על אמת: גם אלה לא מעטים המה.

אולם זו היא המגרעת שאותו הביקוש ואותה מסירות ימי־החיים מכוונים מלכתחילה לגלות אמת, בשעה שהאמת, אשר היא ממבוע־החיים, ובה יש מגילוי מהותם ונשמתם של החיים, אינה ניתנת לעמוד ולגלותה: היא כעצם החיים ניתנת לחיוֹתה! ובמידה שהאדם חי אותה, הולכת היא ונפתחת ומתגלית לאדם מתוכו.

ולפיכך, יתבונן נא המתבונן ויהגה: רבים האנשים היושבים על כל מיני אבניים וחותרים ולוהטים לגלות אמיתות, ומה מיצער הוא מספר האנשים הנותנים בחייהם מקום לאמת להתגלות – וי, מה מיצער!…

“הנסתרות לד' אלוהינו והנגלות לנו ולבנינו”. אולם הגדרתם של אלה וסימון תחומיהם, דבר זה מסור בהרבה גם לכבשוני חייו של האדם, לרצונו ולטעמים שלו הכמוסים עמדו. וכשם שחיינו היו ודאי אחרים לגמרי, לו נגלו לנו “הנסתרות אשר לד' אלוהינו”, כך היו חיינו בודאי שונים לא במעט, לו לא הסתרנו אנחנו הרבה מן “הנגלות אשר לנו ולבנינו”, כלומר, לו לא הפלגנו אנחנו אותם, מתוך איזה מורך לב ופחדנות, אל “הנסתרות” שכביכול אין לנו כל מבוא אליהם, כל תפיסה בהם ושום מגע ריאלי אתם, בשעה שלאמתו של דבר, אנו מרוחנו, ואף מבשרנו תמיד נחזם, והם גם בחלומותינו על משכבנו יפעמונו.

דוגמאות? הן לא מעטות. אך האם לא אותו מורך הוא גם שעוצר ומונע מהעלותן ומציינן?

וישהה נא ויחשוב בזה כל אחד לנפשו – –

הדברים שמאורי החסידות מדברים בשבחה של הפשטות, של המאמין בפשטות, של מקיים־המצוות והמתפלל בפשטות – דברים אלה לא היו יכולים להיאמר ולהיכתב על ידיהם בכל כך הרבה להיטות והתמדה, לוּ לא שהם עצמם היו עקובים ממה שהוא הניגוד לפשטות, והוא ליפף כל ניע־מוח וכל התעוררות־לב שלהם, והם תמיד התלבטו בו, נאבקו עמו כעם פנייה צדדית, חוצצת ומעקלת, ומתוך יגיעת־נפש קשה ובלתי־סרה זו, עגמו ושיוועו לפשטותו של כינור המתנגן שהוא גופו אינו שומע צליליו, או גם ל“פשטות” שבקריאתו של הטובע, המוציא ראשו וצועק “הצילו”, והוא וצעקתו אז חד הם. אבל הם אף את קול־שוועתם זה עצמו לפשטות שמעו באזניהם, והוא רק הירבה נפתוליהם והעמיק ערגונם וכמיהתם לאותו אידיאל של “המאמין בפשטות, המתפלל ומקיים המצוות בפשטות”.

ומתגנבת השאלה: ומה, לו בא מלאך ובישרם: “שוועתכם נתקבלה. ואם נוח לכם – היום אתם הופכים להיות אותו יהודי בכל הפשטות שלו” – האם היו מסכימים?

לא! לא היו מסכימים. הם היו בוחרים להמשיך לעמוד במה שהם עומדים ולהאבק, משום…

אך חידת חיים זו מוטב שכל אחד יחודנה לעצמו ויפתרנה בינו לבין עצמו, ויהא נשכר הרבה – –

בשעות רבות בחיינו עומדים אנו כאובדי־דרך ואובדי־עצות, ואנו קוראים כנבוכים שסגר עליהם¹ הישימון: “אוי, מי יגיד לנו מה עלינו לעשות? מי יגיד לנו?” אולם הקריאה־השאלה הזאת אינה לרוב אלא התחטאות רמיה, משחק במחבואים עם עצמנו. כי אנו כמעט תמיד יודעים גם יודעים מה עלינו לעשות: ההוראה גלויה ומפורשת לפנינו ממגילת־היסוד שעליה מושתתת כל אישיותנו. אלא שאנו משתמטים מלמלא אחריה, מהגשם, ואנו חשים מפלט לנו בזו התענוות־הכזב של חוסר־ידיעה, מבוכה, תעייה. והקריאה־השאלה שלנו צריכה בעצם להיות מנוסחת כל: “אוי, מי יגיד לנו מה עלינו לעשות בשביל להיות אנשי־אמת באמת?” או, ביתר פשטות: “מי יגיד לנו מה עלינו לעשות בשביל שלא להיות שקרנים בחיינו?”

אך אולי טוב שאין אנו באים לפנינו בשאלה זו: לאחר נפילתו של האדם אלוהים עצמו הוא שעשה לו כתונת עור. לאחר נפילתו של האדם לא רק שהוא מתחמק מראות עצמו בכל עירומו, אלא שזה גם אסור לו –

“ויעש לאדם… כתנות עור וילבישם” – – – (בראשית, ג', כ"א).

“ואוי, מי יגיד לנו מה עלינו לעשות? מי יגיד לנו?” – – –

רואה אתה אדם פורש עצמו לרצונו מאיזו שהיא חמדת־חיים והנאה, הלא תדע נאמנה: לאדם זה יש משהו חשוב בחייו שלמענו כדאית היא אותה פרישוּת.

ומאדך גסא: רואה אתה אדם נוהה וזונה אחר כל הנאת־שעה מזדמנת – בדוק אחריות ותמצאהו לרוב אדם אומלל מאד: אדם שהחיים הועמדו לפניו כמישור אחד שומם, שאין בהם לא פחות חשוב ולא יותר חשוב. הכל כאחד נטול כל־ערך, נעדר שום חשיבוּת, והואיל וכך – –

ומעתה יש בידך גם סימן־היכר מובהק: רוצה אתה לעמוד על טיבה של תקופה או חברה מסויימת, לדעת עד כמה החיים בה חדוּרים תכנים נעלים ומעלים – עמוד וחקור מה מקום תופסת בה הפרישוּת כתביעה וכמידה שתפארת לה מן האדם.

ומתוך סימן־היכר זה מתבקש מאליו המשפט על תקופה ועל חברה אנושית שכל עצם המושג פרישות נעשה בה למושג זר, תלוש, משל ספיח נמיש מאיזה קרקע אחר ואקלים אחר. אולם המשפט הזה לא לנו הוא; לא אנחנו אשר נעוררהו עתה ולא אנחנו אשר נוציאהו. והטעם מובן מאליו – מובן מאד!

א

הקשב: מעל סולמו־של־יעקב קול:

“הללי, נפשי, את ד'”.

מי הקורא? האדם! למי? לעצמו, לנפשו. ה“אני” העמוק־העליון שלו, יחידת־יחידתו, היא הקוראה אליו, היא אשר תעירהו ותעוררהו לטיפוסיו ולהעפלותיו רומה, רומה, אל על, למוצאי השחר… וחזק האדם! והתאשר, והתרונן – –

“ברכי, אצולה… ברכי זכה, בעד מחשכי גוף מאירה” – –

ועם הכרה והרגשה זאת שוב אין להירתע כלל מן הפרוידיאניות, מן האמת החלקית ומן המועיל שבה, המועיל גם למטפס בסולמו־של־יעקב, להיותו זהיר מאד:

כי אכן יש מעלה ויש מטה –

ו“המתפלל צריך שיכוון לבו למעלה ועיניו למטה”:

זהירות! ה“מטה” אורב! ותמיד, תמיד –

ולכל!…

ב. “ויחוגו וינועו”

אם מכיר אתה ששפוני־שרשי הוייתך נטויים עלי מקור אלוהי ואור חיוּתו, הרי אז ה“דע את עצמך”, הצלילה האמודאית אל נבכי המעמקים שלך, משמעותה היא החתירה והחדירה אל המבוע אשר הוא אפיק הזוך והשמחה והבטחון הרוגעים. אך אם מקבל אתה שהוויתך, הווית אדם, נעוצה בסוף־סופי־שרשיה באופל ובעיוורון התהומי־התחתי – הרי אז ה“דע את עצמך”, החתירה אל נבכי מעמקיך, אין משמעותה אלא ההתכנסות והשתקעוּת־היתר באשמנים, בהיוליות – בתוהו.

סולמו של יעקב, הוא סולם מוצב ארצה וראשו בשמים. אולם משנקרעו השמים מעל ראשו של האדם, היה הסולם לסולם מוצב בתחתיות היצריוּת־האפלה וראשו בחלל הריק, בבלימה. והאדם בטיפוסיו מתנועע ומתנודד כשיכור, באין משען אחרון־עליון לסולמו, ומבלי הדעת גם אֵי ה“מטה” ואי ה“מעלה”, ואם יש לאלה בכלל… ונבוך האדם מאד, רוחו קשה ונפשו אבלה וזעומה.