אומרים בעלי המסתורין:

כל חזיון ארצי־טבעי “משל” מגושם הוא ל“נמשל” שלו שבספירה רוחנית מוצנעת.

ה“משל” שעלה ונחשף הרבה בימינו – האטום! גרעין בסיסי זערעור זה מבית היצירה היקומית־הטבעית העוצר ומשמר בתוכו עוצמה שיש בה כדי להניע, לשדד ולהפוך “ממרום רקיע עד תהום תחתית”.

וה“נמשל” שלו?

אל נתמה אם ייאמר:

הלא הוא הגרעין הבסיסי מבית היצירה הנשמתית, בית היצירה של “הנפש החיה הממללת” –

המלה! מלת־שפת־אנוש.

וכשם שב“משל”: לא מלאכתיוּת, לא נובלות, אלא ראשוניוּת, כך ב“נמשל”:

לא מן המעוּשה, המלאכותי, כי אם –

מלת האמת! מן השיתין!

היא האטום הבראשיתי של הרוח. מיכל־העוצמה שלה שבו יש כדי להניע, להמיר ולהמיש בנעלם “עולמות ומלואם”.

“הלא כה דברי כאש… וכפטיש יפוצץ סלע” – – –

ומני עד ועדי עד – – –

עונשו של האדם האניי, זה שאף תוך הפיקו מנפשו לאחרים חבוש הוא ומשוקע כולו בתוך ה“אגו” שלו – עונשו של זה הוא, שלבסוף גם אין לו מה להפיק לאחרים: נפשו בסוגרה הולכת הלוך והתרושש, והוא במחנק אניוּתו נעשה אף מאוס על עצמו.

מי שנמאס על אחרים יכול ויבקש מפלט אצל נפשו, אך אי מפלט לאדם שעל עצמו נמאס?

וצא ובדוק בספרות בת זמננו ותמצא, שהרבה יש בה משל אלה –

משל אשר נמאסו על עצמם, והם אליה ימלטו נפשם.

“ספרותנו החדשה” – משחיתמה עצמה בחותם “חילוניות” והדירה עצמה מתוכני האמונה והדת לעיצומן ולשמן, היא צימקה מאד וגידמה את עצמה. יתר על כן, היא כמו גזרה על עצמה שהדבר שהוא בעצם החשוב ביותר לאדם בצפונות חייו, אינו מעניינה היא. ורק כשהמעוות ההיסטורי הזה יתוקן, תהא לספרותנו החדשה הזכות המלאה להיקרא:

ספרות־אנושית שלמה.

האדם באשר נופו נטוי “כאן” ועיקרו “מעבר־לכאן”, הוא בטמורי־מטמוּרות הווייתו נושא תחושת גירות וגלות, וככל שיתעצם ויתבהק באדם היסוד האנושי־המהותי, כן תעמק ותעצם בו גם תחושה זו, שהיא מתוו ייחודו של היצור “שוכן הגבולין”, והיא המבוע בו להמיית כיסופיו האציליים־הנשמתיים ולזוך העגמה החשאית הנסוכה גם בששוניו רינוניו וזמירותיו.

וכלום טועה אני באומרי, שהגירות והגלות המיוחדת־הישראלית שלנו, ההיסטורית, ביללה בנו את התחושה ההיא, והעיבה והקדירה אותה בנו הרבה מאד.

והיה… (ואין “והיה” אלא לשון צפיית־הלב) –

והיה בהיגאל האדם־מישראל מ“גלות־ישראל”, בשובו אל מלוא חייו האנושיים בנחלתו ועצמאותו של ישראל, או אז יוכשר ויסוגל שוב לטעון את זו תחושת “הגירות והגלות” במלוא צריפותה האנושית־המהותית, האנושית־העולמית, זו שבשנים קדמוניות היתה היא נחלתו של הלוי מבני־קורח השר את שיר ד' על אדמת ד', נחלתו של מנעים־זמירות־ישראל גם אם הוא נשא על ראשו את כתר המלוכה בישראל.

בשנים קדמוניות – וכה לחי! בשוב ד' את שבות האדם־מישראל ושבות שירת ישראל אל מלוא היבהקם הישראלי־האנושי –

על האדמה הזאת, כאן! – – –

(במדבר כ"א)

במתת אלוהים המיוחדת, בכושר האמנות, יש מסודו ומסגולתו של “נחש הנחושת”:

הליכתו של האדם אל… היא דרך המדבר. בוער באשו הסנה ואינו מאוּכּל, ומלפפים גם הנחשים־השרפים. והמה לא רק על עקבו של האדם כרוכים: לחישתם ותבערת ארסם בו היא!

ו“עשה לך שרף ושים אותו על נס”.

והנחש העשוי הזה, המלאכותי, סגולת־פלאים בו:

האדם העושהו, המגלמו וצר צורתו, מוציא תוך כדי עשייתו זאת את נפשו־חיותו של הנחש החי, השף ונושך ומטיל ארסו זוהמתו – ורפא לו לאדם.

ולא רק לאדם העושהו, לא רק לו לבדו, אלא –

“והיה כל הנשוך וראה אותו וחי!…”

וכל מלאכת־מחשבת אשר ככה בה, היא היא אשר לה ייאמר בלשון הקודש: “אמנות טהורה!”

ומעתה אם ישאל השואל: היש אמנות עצמית ישראלית, ומה היא? אף אתה אמור לו:

־ האמנות אשר בה הסוד והסגולה של נחש הנחושת אשר עשה משה ושם על נס לפני עם ואדם בדרכם אל…

היא האמנות הצרופה המקורית הישראלית!

היא היא זו! היא וסימנה ההוא המובהק –

מאז ולדור ודור! – – –

איתא בספרים: “העצבות הקודרת, ה”מרה שחורה“, היא האסקופה לכל חטא. היא הסימן שנפשו של האדם פגומה הרבה, והכרה זאת מוסיפה ומעבה היא עצמה את זו העצבות המורידה והמערערת”.

ומה העצה? יקח האדם את עצבותו ויעשה הימנה ניגון. ואם הוא אינו יכול לעשות זאת, יערה את עצבותו בניגונים שחיברו אחרים. שכן העצבות היא מן התהו, והניגון – הניגון הכן, הכשר, הניגון ממעמקים, הוא היפוכו של התהו. הוא כיבושו, תיקונו וגאולתו.

העולם שרוי עתה בעצבות נוראה. שקוע כולו במרה־שחורה שהיא עצמה האסקופה לכל חטא וירידה ונפילה. ואתם, המנגנים והמשוררים בישראל, קחוה ועשו הימנה ניגונים! ניגונים כשרים, כנים. ניגונים ממעמקים, שהמה, אם גם נוגים הם מאד, הם היפוכו של התהו המטריפנו. הם כיבושו, תיקונו וגאולתו.

אוי, משוררים ומנגנים מעם ישראל! – – –

ישבנו בחבורה אל שולחן בבית קפה בורשה. ניגש אלינו זה שהיה ידוע ברבים בתואר שבו היה מציג עצמו: “זמר מוסמך”, אדם גלמוד, חניך עיירה, יודע ספר, שלאחר איזו הסתבכות שלו בקונסרבטוריה־לזמרה שבה למד, “נתן בכוס עיניו”, והיה מחזר על המטבחים והמסבאות ההמוניים ושר שיריו בפולנית ובאידיש.

ניגש אלינו, הציג עצמו כדרכו, וכשנשאל איפה הוסמך ומה רשום בתעודתו, לא הרגיש בלעג שבשאלת השואל, בעיניו נצנץ ברק והוא סיפר:

– לפני שנים אחדות נכנסתי אל האוסטרובצאי. הלל צייטלין שלחני אליו. שאלני עלי ועל מעשי. אמרתי לו שאני זמר, שר לפני המוני־העם העמלים. “והיכן – שאלני – אתה שר לפניהם?” אמרתי לו, שאני שר לפניהם במקומות שהם מצויים שם בערבים ובימי־פגרא. – “ומה מעשיהם שם?” עניתי בפסוק: “תנו שיכר לאובד ויין למר נפש ישתה וישכח רישו”. – “ואתה בא לשם?” לא כיחדתי. אמרתי לו: “רבי, וכי אני מי? לא מר נפש? לא אובד?” תמה: “אתה הרי שר?” אמרתי לו: “רבי, גם השירים שאני שר הם השיכר והיין לשכוח”. השהה עלי מבטו בעצב ושאל: “ומה התכלית?” לא עניתי. וכי מה יכולתי לענות לו?

והוא אמר אלי: "כשאדם מר־נפש ורואה עצמו אובד, הוא בא, חלילה, לידי כך שהוא מקלל את יומו. וכשאדם – אפילו אדם אחד בעולם, עומד ואומר, חלילה, “ארור יום איולד בו” – אין שמחה לפני הקדוש־ברוך־הוא לא בעולמו שברא, ולא בחיים שהוא נתן לבריותיו. וכשהקדוש־ברוך־הוא, כביכול, עצב, כמו שנאמר – “ויתעצב אל לבו” – כל העולם שקוע בעצבות. וחוזר חלילה.

ומה יש לעשות? יש לקחת את מר הנפש, לפייסו, לחיות את נפשו שידע ויחוש שאין כלל אובד, חלילה, בעולם. ותוך שמחיים את נפשו מעמידים מעט יי“ש, שרים שיר, מודים ומברכים ל”מלך העולם", למי “שהכל נהיה בדברו” ובזה גורמים גם לו, כביכול, קורת־רוח. וכשיש שמחה לפניו, יש שמחה בכל העולמות.

כך אמר אלי. והוא – כמו שאני מספר לכם – קם, ניגש לארון, מוציא רקיקים ויי"ש, יוצק, נותן לי ואומר:

– קח, קח! שתה!

ידי רועדת, ואני לוקח, מברך בקול “שהכל נהיה בדברו” והוא עונה אמן. וב“לחיים” אומר הוא לי:

־– אם אתה יכול ורוצה לשיר – שירה! אך לא חלילה כדי לשכוח. אלא לזכור! תמיד לזכור ולהזכיר שאין חס־ושלום אדם אובד בעולם. שום אדם!

כך אמר לי האוסטרובצאי. ומה? לא מוסמך? לא תעודה?…

שאלנו: ואתה זוכר?

– זוכר! תמיד זוכר! זוכר וגם מזכיר!

– מזכיר? איך?

– הנה… תשמעו…

התייצב. חיכך בגרונו, פתח פיו, הוציא קול –

ושני מלצרים פולניים מיהרו אליו. תפשוהו. אחד מושכו מלפניו ואחד דוחפו מאחוריו כשהוא מצעק:

– זמר! מוסמך! אין לכם רשות!

– שמענו, שמענו! שם, בחוץ, מעבר־לדלת תספר זאת!

ומשם, מהחוץ, מעבר לדלת, עוד הלכה זעקתו:

– זמר מוסמך! אין רשות! אין לכם רשות – – –

ישבנו בחבורה אל שולחן בבית־קפה בורשה – – –

אשאלך, ואתה הסבירה נא לי: הנה הגדת שאף אתה, מדי ראותך פיסת־נייר מודפסת שמתגלגלת ברחוב, ואתה מכיר שהיא מן הספרים ההם – לבך אינו נותן לך לעבור עליה ולא להרימה, כפודה מן העלבון והזילזול. אך הן תודה, שכזאת לא יעלה על לבך כשמתגלגל קרע־דף… נו, למשל, מאחד הספרים שלי, או של אחרים כמוני, כלומר, מהספרות שלנו. והרי ממך ומשכמותך דומה שאפשר היה לדרוש יחס אחר לגמרי. ומה זה? ומדוע זה?

– איני מוסמך לדבר בשם אחרים, אך אשר לי – גם לי שאלה, ואתה השיבה נא לי:

– הנה הספרים ההם – מחבריהם, אם בעלי־כשרון או לא בעלי־כשרון, מקוריים או לא מקוריים, עליהם, על כולם, מקובל באיסור חמור לא להרהר במה שהם העלו, או עומדים להעלות על דפי־חיבוריהם, בשעה שהם נמצאים או עוברים במקומות לא נקיים.

– מה פירוש לא נקיים?

– פרש זאת כשם שתפרש. בכל אופן, עליהם זה ב“לא תעשה”. אסור! ואני הנה שואל אותך: אתה, בכל שהעלית ועומד להעלות בחיבוריך – האם על לבך עלה אי־פעם דבר כזה?

– שלא להגות במקומות לא נקיים במה שאני יוצר?

– שלא להגות ולא להרהר. האם על לבך אתה עלה או עולה אי־פעם דבר כזה?

– דברים מוזרים ושאלה מוזרה. ואיזה קשר בין זה לבין מה ששאלתי? איזה קשר ואיזו סמיכות־פרשיות?

– ולדעתי יש קשר.

– יודע אתה? השיחה מתחילה לגרות אותי. אשתמש בה פעם. אכניסנה.

– הנה, הרווחת! אני מברכך.

– וגם אני אותך.

– על מה?

– על יכולתך לדבר דברים כאלה שדיברת בכובד־ראש כזה.

– ויפה! אנו נפטרים זה מזה בברכות הדדיות.

– וכשבדרכך תראה קרע־דף מושלך?

– אם הוא מספרוּת כזו שיוצריה נרתעים מהרהר בדברי־כתיבתם בשעה שהם נמצאים או עוברים במקומות “לא נקיים”, אני את קרע־הדף הזה ארים –

כולי, מלוא קומתי, אשח וארימנו! – – –

יש אשר כל ימי חייו ידבר אדם אל אלוהים ועל אלוהים, ואף בדיבור אחד מדבריו לא יתהלך לא קול ולא הד־קול־אלוהים – אף לא בדיבור אחד!

ויש אשר אף פעם לא ישא אדם בדבריו שם אלוהים, וקולו בתוכם ובינותם יתהלך.

וזהו לעולמים סימן־ההיכר של שירה שלא חוּללה, שירת האמת אשר לנשמת האדם “ממקורה מבית אביה” – – –

וזכנו, אלוהים, לשמעה, כי היא ישנה! ישנה בכל דור – ואם גם בודדה ונחבאת.

וזכנו, אלוהים, לשמעה ולהכירה – – –