מספר המידות / בר טוביה

א: סופרים חדשים ישנים

לפנים בישראל היו סופרים של קדושה, ועתה באו במקומם סופרים של חול. לכאורה, אלו ואלו סופרים הם, ואין ביניהם ולא כלום. ובאמת אין ביניהם אלא שיתוף השם בלבד. אומרים: הסופרים הקדמונים שחצנים היו, ופסעו על ראשי העם. אבל במעלליו יתנכר אדם, אם זך ואם ישר פעלו. אילמלי היו אותם הסופרים הקדמונים בעלי גאווה, היו מניחים לפחות את שמותיהם לדורות להיות לזכרון עולם. צא וספור את מעשיהם ואת ערכם: הם שמסרו לנו את התורה שבכתב ואת יסודות התורה שבעל פה, הם שהיו סופרים את כל האותיות שבתורה, ועשו את ההלכות ספורות ספורות. בני ברית ושאינם בני ברית שותים זה למעלה מאלפיים שנה את מימיהם של אותם הסופרים, ונהנים מפרי עבודתם הגדולה והכבירה. ואף על פי-כן, כמה משמותיהם אנו מזכירים? אחד מאלף ושנים מרבבה. מה אות, כי הסופרים ההם לא נהגו סלסול בעצמם, ולא נתכוונו לכבוד עצמם, וכל מה שעשו לא עשו אלא לשם שמים.

שונה לגמרי מטיפוסם של אותם הסופרים הקדמונים הוא הטיפוס של הסופרים שעמדו לנו ומחוצה לנו בזמן הזה. בני אדם הללו מקפידים על כבוד עצמם יתר על כל שאר מיני הבריות שבעולם, ורואים את עצמם כאילו הם מבחר היצירים, וכל האנושות כולה איננה עומדת אלא על פרי עבודתם ובזכותם. הם שזלזלו בכבודם של בני אדם – פטורים. אחרים שזלזלו בכבודתם – חייבים. הם שגנבו מאחרים ושמו בכליהם – פטורים. אחרים שגנבו מהם, או שנראו כאילו גנבו – חייבים. וכולי וכולי. סימן רע הוא לספרות שניטלה ממנה קדושתה, ושסופריה נטלו לעצמם גדולה יתירה. מראים באצבע על האישיות שנתגדלה בדור זה. אלא שתמיה אני, אם לא נתחלפה להם האנוכיות באישיות.

יכול אדם לטעון ולומר: אין החסרונות האמורים מצויים אלא בסופרים הפחותים, שאין למדין מהם על הטיפוס כולו. אבל רצונך לעמוד על מעלותיו של חיזיון זה או אחר בעולם – צא ובדוק במעולים שבו, רצונך לעמוד על חסרונותיו של אותו החיזיון – צא ובדוק בפחותים שבו. המעולים מבליטים את מעלותיו של החיזיון, והפחותים מבליטים את חסרונותיו של החזיון, ומשניהם תסתיים שמעתתא, ויוכר החיזיון לכל צדדיו.

ב: סופרים אמיתיים וסופרים מחקים

כשם שבחיים מחקים הקטנים את הגדולים, לובשים חלוקא ומגבעת של אבא, ואדרת ונעלות של אמא, ומטיילים הדורים בלבושם, להנאתם ולהנאת המסתכלים בהם, – כך גם בספרות יש סופרים שנגזר עליהם שיהיו כל ימיהם רק מחקים את הסופרים האמיתיים. מחקים הם את כובד הראש ואת העמקנות, את הכעס ואת הלעג, מחקים הם את הכול – ואת השחצנות על הכול.

ג: ארוכות וקצרות

מידות שונות יש בספרות: מרובה המחזיק את המרובה, ומועט המחזיק את המועט; מרובה המחזיק את המועט, ומועט המחזיק את המרובה. ויש מרובה ומועט שאינם מחזיקים ולא כלום.

נוהג העולם לחשוב, שהאריכות איננה באה אלא מתוך עניות המחשבה, ולהיפך, שהקיצור איננו בא אלא מתוך עומק המחשבה. אבל באמת אין הדבר כן.

עיתים אין הקיצור והרמז באים אלא כדי לחפות על מקום ריק, שאין בו לא עומק ולא גובה, ואפילו לא אורך ורוחב, וכדי לתפוש את התמימים בלבם לדרוש על מקום ריקות זו תילי תילים של הלכות. יש רמז שאיננו מרמז כלום. ויש סוד שהוא גלוי יותר מן הפשט הפשוט והעלוב.

ולהיפך: עיתים אין האריכות באה אלא מתוך עומק המושג. והמאריך מתפתל נפתולים רבים וארוכים כדי להתגבר על הקושי שבדבר ולגלות מה שבלבו, ואף-על-פי-כן אין רצונו עולה בידו.

היוצא לנו מזה? כי אין כללים בספרות, כשם שאין כללים גם בכל החיים.

ד: בולמוס הכתיבה

דומה, שכל עיקר שרשו של בולמוס הכתיבה, שאחז רבים בדור הזה, איננו יונק אלא ממקום הטומאה. סיבתו הרחוקה של בולמוס הכתיבה היא – תאוות המין, וסיבתו הקרובה היא – תאוות הכבוד. תאוות המין, שמכיוון שניטלה ממנה הקדושה שהיתה שוררת עליה ובולמת אותה, שוב אי אפשר לה מפאת טבעה הפראי להתמלא, – תאווה זו תוססת בליבות בני האדם ומדרכת אותם מנוחה, ומביאה אותם לידי מעשים שבמצב אחר לא היו עושים אותם. והיא היא שעוררה גם את הרדיפה הנוראה אחרי הממון ואחרי הכבוד. והיא גם הדוחפת רבים מבני האדם אל הכתיבה. מותר האנרגיה המינית נבלע בעבודת הכתיבה, וצער התאווה משתתק מפני תענוג הכבוד המקוּוה. יש גם כאלה אשר הכתיבה נעשית בידיהם כלי שרת לשם תאוותם המינית. לא כן הגדולים: הם נבלעים בתאוות היצירה. שמכיוון שנתעוררה שוב אינה יכולה להירדם ולהירגע.

[1911, “העולם”].

נשים עולות מן הרחצה, מטפסות בשיניהן על הכתלים, כובסות או מכבשות – ועל הכל נקיבות מחוללות: נקיבות מחוללות בבית תלמוד למחול, באולם המחול, על בימת המשחק, לפני הקהל או ביניהן לבין עצמן, בשעת המחול כשהן עומדות מפושקות רגליים, או הרגל האחת כבר מורמה והשניה טרם הורמה, ובשעת ההכנה אל המחול כשהן מכסות את מערומיהן בגד-קל-ושקוף העשוי-לכך, וזקן שחור אורב להן מאחוריהן, נראה ואינו נראה מתוך הצללים, בשעת גמר המחול, כשהן עייפות ויגעות וראשן סחרחר, ויצירי עופרת ועוגביהן להן ישברו.

ידיים, ידי נקיבות, ועל הכול – רגליים, רגלי נקיבות, רגליים עצמניות, רגליים עצבניות. והינה גם – גוויות, גוויות של נקיבות, ערומות כיום היוולדן, מאחוריהן מאחוריהן תתראינה, ומראה להן כמראה בנות נחשים ערומות וחלקלקות, – והפנים איה הן? הפנים מכוסות מסווה או מעולפות צל עב, ואם יש אשר תתגלינה – ונסוב הרואה אחור מגודל הפחד, או מגועל הנפש, או משניהם גם יחד. הפנים: פני החיה, או פני הבהמה, הפה: רחב, לא מוצק, או גם מפהק, העיניים: שיעמום וטמטום תבענה. וכל השרטוטים חרושים תאוות רעות: תאוות החיה והבהמה.

כוהנות היופי תאמרו – והן מפיקות כיעור וניוול. אלילות האהבה תדמו – ואדם אין אשר יאמין באהבה אחרי ראותו אותן הכל מערומי נבלותן. שדות התאווה – יעלה רגע אחד רעיון בלבבכם, ורגע משנהו תקראו בפה מלא: גירא בעינא דשיטנא! אין השטן שולט בבני האדם כשהוא מראה להם בנות חוה בצורת הבהמה והחיה. הנקיבות האלה לא תצודדנה את הנפשות וגם את הגוויות לא תגרינה, ואם תגרינה – והיה זה גירוי לרגע, ואחריו שנאת נצח ובוז עולמים.

אי מזה באו הבריות המנוולות והאומללות האלה? מי הוא ומה הוא אשר יצר אותן להסתולל בהן גם הסתולל? ממשלת עגל הזהב בכל מלוא שפלותו ואפסותו, אכזריותו ועריצותו, הוא אשר הסיר את כל הבמות ואת כל המזבחות ויאמר לאיש ולאשה: לפני מזבחי תשתחוו, והקרבתם עולה כליל אשה לי את סגולות גוויותיכם ואוצרות נפשותיכם? תחלוקת העבודה, שהיכתה את האדם השלם רסיסים רסיסים, בקיעים בקיעים, ותעשהו יד או רגל, עין או אוזן, בטן או רחם, או גם עגלה ואופן לעגלה, ומסמר או וו לאופן? – או אולי אין זה כי אם חלום קשה, אשר חלם לנו כוח המדמה, החולה והזונה, של נזיר אומלל, שעינה את גופו ואת נפשו זמן רב בין חומות המנזר הקאתולי, בין חולות המדבר הפוזיטיביסטי, או בינות למכונות הנוראות של בתי חרושת הדת המאטריאליסטית והמארכסיסטית ושריקתן-חריקתן המתמדת, המאיימת?

ומי יודע? אולי זאת האשה, האשה כמו שהיא, בלי הכחל והשרק והפירכוס אשר ישים עליה מיגיע כפיו ומיצירת דמיונו, ורק אנחנו תמימים היינו ולא ידענוה עד כה? מראש חשוב חשבנו: אלה היא, וניתן את מבחר נפשנו כפרה. ושוב חזרנו ואמרנו: חוה – אם כל חי ואחותו מעבר מזה, וחוויא מטלת ארס מעבר מזה, ועדיין היינו מבקשים את נשיקותיה – נשיכותיה מתוך תענוג ותענית, ואז מצאנו את האשה, אשר היא מצודים וחרמים לבה ואסורים ידיה, ואף על פי כן היינו מקבלים עלינו באהבה את האסורים אשר אסרה אותנו בשבע מחלפות ראשה – והנה נודע הדבר, כי גם זאת איננה. הורמה המסכה, והחיה והבהמה קמה לפנינו עם כל שיקוף פיגוליה.

נעזבה האשה הזאת לנפשה, תאמרו – והנה כבר יש לה בן זוג. שניהם הם: זכר ונקיבה. זאת הפעם הניקבה לבושה מכף רגל ועד ראש, ופניה פני אשה שוממה ומשעממת, וידיה שלוחות לכוס אפסינטון, העומדת על השולחן הקטן אשר לפניה. הזכר היושב בקרבתה לא יביט אליה, פניו מוסבות אל עבר אחר. כובעו הרך מושפל לו מאחוריו על גבי בלורית גדולה וחזקה, מצחו המגולה כוסה מזימות, סנטרו הבולט מפיק כוח הרצון, עיניו – שקופות אטומות, וכל רשמי פניו האמיצות והנובלות מביעות עצמה, ערמה, תאווה ולעג. הנה הוא גיבור היום, בן האלוהים הנופל. זה כבר הרגיז את היצר הרע על היצר הטוב, המיש מלבו את עשרת הדיברות, וגם שבע מצוות בני נוח מצלצלות באזניו כבנות קול רחוקות, עמומות, מעולם אחר לא-לו.

הנפילים אשר היו בארץ בימים הרחוקים ההם וגם אחרי כן, אשר יבואו בני האלוהים אל בנות האדם וילדו להם – המה הגיבורים אשר מהעולם היווני הנשגב. אמנות היוונים ביקשה את בן האדם ומצאה את בן האלוהים שבאיש ובאשה, אשר כל שרטוטי גופו מלאים הוד עליון וכל קו בו מרמז וקורא אל עולם אחר, מלא זיו ומפיק נוגה, עולם נעלה ונעלם, רחוק מממשלת החולין והעשיה, הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו, מעבר לגסות הבהמה ולאכזריות החיה. ואולם הנפילים אשר היו בארץ בימים האלה ובזמן הזה אם יבואו אל בנות האדם לא תלדנה להם, ואם תלדנה – והיו הנולדים “קופין ורוחין ושדיו ולילין”. אמנות הדור מבקשת לכאורה גם היא את בן האדם; ואולם אין היא מוצאה כי אם את בת החיה ואת בת הבהמה…

ואיה בן האלוהים, איה הוא?

בן האלוהים נעלם גם נעלם ועקבותיו לא נודעו; כי סר האלוהים מעל האדם ויהי ערהו.

[ 1922, “הדואר” ].

א

ממצוקת החיים, מצער ההווה, מאימת ההוויה והכליה על כל פגעיהן, תשווע הנפש לא רק אל על, כי אם גם אל עברה ואל עתידה. קשה סבל הרגע, וכבדות מנשוא התמרמרות הנפש עליו ובחילתה בו. מן הכאב, מן הייאוש ומן הגועל, יבקש האדם מפלט לנפשו באמונתו במה שלמעלה ממנו. ואולם אין די לו באמונתו זאת בכוח אשר מחוצה לו. בקש יבקש לו נקודות אחיזה ופינת מנוחה בו בעצמו. וכאשר לא ימצאן בהווה, יישען, שלא בטובתו, מבלי יכולת להתקיים ולעמוד מבלעדיהן, בעדן אשר מאחור או אשר מקדם. יישען ויחסה בצלן – עד בוא מועד.

בוא יבוא המועד, ונקטה נפש האדם ונקעה מעל חלומות העבר והעתיד שנדלדלו ונתחלחלו מתשמיש מרובה, ותחת אשר עשו עד כה כנפיים לאדם להגביהו עוף, נהיו עליו למשא ולטורח ולזרא. או אז יגורש האדם מעדניו הרחוקים ויינער מחלומותיו, הממתיקים את מכאובי ההוויה ומכותיה. והקיץ בן-איש, ורגליו עומדות על שטח ההווה המצער, עיניו פקוחות לרווחה מביטות ישר על התהומות אשר מסביב, אשר מקדם ומאחור, ושפתיו הוגות נכאים,: אכן נודע הדבר…

אמת, לא בפעם אחת ולא בדרך ישרה יינער האדם מחלומות חייו. הלוך ושוב ילך מחלום העבר אל חלום העתיד, ויחזור חלילה. השקע ישקיע את ייאושו מחזיונות העבר במשאות העתיד, ובהיוואשו מחלומות העתיד יבקש משגב לו בדמיונות העבר. אפס כי הייאוש אורב לו גם אורב, ובעוד האדם מסתובב אנה ואנה בין שתי הקצוות, ימצאנו אורבו וגבר עליו.

פתוחות עיני הרוח, והנפש לא תימלא. והכאב הקשה בתוך הלבב, והוא מוצץ כעלוקה, לוחץ כצבת. כי אבד חזון ושבתה משאת רוח. נעורה הנפש – ואל החלומות היא נכספה גם כלה. מתמוגגה היא בדמעותיה, מתבוססה בדמיה. איה המוצא והמפלט מבין שיני הייאוש – והוא כחתף יארוב מכל עברים.

ב

הנביאים נואשים מן ההווה – ואולם מלאה נפשם על כל גדותיה מאמונת העבר ואף מתקוות העתיד. “איכה היתה לזונה קריה נאמנה מלאתי משפט” – ותוך כדי דיבור גם “ציון במשפט תפדה”. “המה יחדיו שברו עול”; אפס כי זכור “זכרתי לך חסד נעוריך, אהבת כלולותיך”, ואף גם “יש שכר לפעולתך”, ותקווה יש, ואחרית יש. ואם יצא האחד ויקבול אף על הראשונות, ויאמר בחמת אפו גם “אביך הראשון חטא” – עוד יקשיב באזנו רננת דור יבוא בצהלת “בני שוממה” אשר “ברחמים גדולים” ייקבצו.

ואז בוא יבוא האיש, אשר מוראי החיים נגלים לו בכל אשר יפנה. הנה קרן אורה חדשה עולה ככף איש מן החשיכה האיומה. הוא משתומם ומתבונן כשעה חדא, כתמיה על עצמו ועל ראות עיניו: האומנם? הייתכן? – ואולם בעוד רגע ידע את אשר לפניו, יניד במו ראשו ויגיד: “יש דבר שיאמר ראה זה חדש הוא” והוא “כבר היה לעולמים”, ועל כל מראות נגעיו נגלה-נגלה כבר לרבים וכן שלמים מלפנינו. שמא תאמר: הנה יפה היה העבר, יפה ומזהיר ממרחקיו בשלל צבעיו לעומת ההווה השרוי באופל וקדרות סתרה לו. אף הוא יאלפך בינה: “אל תאמר מה היה, שהימים הראשונים היו טובים מאלה – כי לא מחכמה” הדבר. קוץ בכל אליה, וצללים לכל אורה. והחכמה קרה היא, יודעה ומחרישה וגם השתאה בל תשתאה. חשבונו של עולם אתה מבקש, והעולם ישר הולך במסילה כבושה לו.

ג

בשעה שנתקרבה רומי אל התגשמות חלום עתידה, אל כיבוש העולם, התחילה אף היא תוהה על עצמה ומחזירה עיניה לאחוריה, מתוך בחילת הנפש בכל אותו חלום הדורות הגדול שהלך ונעשה להווה – להווה מה מכוער, מה מגואל! דורו של אוגוסטוס קיסר נבהל למראה עיניו: עמים ומלכים מכל קצווי ארץ כורעים ומשתחווים לפני מלכת העולם, לפני רומי, עפר רגליה ילחכו, ואל ניד שפתיה, אל זיז פניה, ייחלו – ורומי עצמה שקועה בחלאה ובזוהמה, זוללה והוללה וכל קודש מחללה, מנאפת ומרצחת בראש כל חוצות, פורצה כל חוק האדם, ואף החיה והבהמה. למה היתה רומי דומה באותה שעה בעיני אחרים ובעיני עצמה? “לחזירה מעדרו של אפיקורוס”, שאין לה כלום בעולמה חוץ מהנאה ומביצתה.

באותה שעה נשאה רומי את עיניה אל עברה, וביקשה עזרה וחסות באהלי הרועים ובסוכות האיכרים, שיצאו ממכלאות צאן ומאחרי האיתים והמחרשות לייסד את ממשלת העולם. ואף השודדים יונקי חלב הזאבה, שהיו ראשונים למלא טרף את חוריהם שעל גדות הטיבר, פשטו את צורתם הנוקשה והנזעמה לנוגה האור החדש שהאיר עליהם כליון הנפש אל הנעלה והנשגב.

סופרי דברי הימים, מדינאים ומליצים – טיטוס ליוויאוס וכמו כן סאלוסטיאוס, הוראטיאוס עם הקאטונים והברוטים שלפניו ושלאחריו – כולם מעריצים את העבר על חשבון ההווה, והעתיד שהיה להווה. העבר היה למפלט מן הייאוש, למפלט היחידי.

ואולם טאקיטוס, זה האיש שהפליא לתאר את הירידה הנוראה של רומי הקיסרית מאין כמוהו, שמכל תיאוריו יוצאה בת-קול אחת ומנהמת מבלי חשך: נפלה רומי הגדולה, נפול נפל שר של רומי, היה היה הגניוס הרומי, הגבר בגוברין על כל מעלותיו ומידותיו הטובות לבדן – בעיני בן רומי אמיתי – לאשת זימה מסואבה! ואולם טאקיטוס זה עצמו פוסק פעם ממשנתו ואומר: “לא כל הדברים טובים היו לפנים מעתה, ואף זמננו הביא לעולם זכויות וכשרונות ראויים לשמש כדוגמה לדורות יבואו!”.לראש הדף כלום אין הוא עושה בפסוק קטן זה פלסתר כל עצם עבודתו?

ומה כוונת הדברים? מחאה כלפי החיים על חשבון העבר? טיפת תנחומים לתוך הכוס המרה יותר מדי של ההווה?

זאת וגם זאת, ואולם עוד אחרת יש כאן: הייאוש גם מן העבר, והחכמה הקרה – חכמת הייאוש.

החכמה הסטואית, זאת חכמת הייאוש, גברה כבר באותה שעה על הרומיים. נתפכחה הרוח, והיא נשקפה ישר אל מוראי החיים. עולם החלומות נהרס וגם נהרס. אין כל משאת נפש, אין. רק זאת האחת השאיר הייאוש לפליטה לבני הדור: העמידה המאוששה לפני התהום, וההסתכלות האמיצה אל מאמציה אין חקר. נתפכח הראש ונתרוקן הלבב. וכזה כן גם זה מעשי הייאוש הם.

ד

הנה זה בא הייאוש והרס את עולם החלומות גם מקדם וגם מאחור, היכה את העבר על העתיד גם יחד. אפס כי הייאוש הוא לא רק ההורס, הלוא הוא גם הבונה. מתוך ייאוש הנפש ובחילתה בהווה נוצרו מגדלי העבר והעתיד הפורחים באוויר ומקסימים את האדם בהדר יפים, נוצרה גם האמונה העצומה בעולמות עליונים, בכוחות שלמעלה מן הטבע, המוסיפים עוז ואייל לבן-איש ניגש גם נענה! הם המקילים את סבל החיים, והם גם היוצקים הוד של מעלה על החלאה ועל התלאה של מטה.

בראשית היתה האמונה, ואז באה הרומאנטיות של העבר ושל העתיד. שני מיני רומאנטיות מוחים כאחד נגד ההווה, ומתייאשים כאחד מן ההווה. ואולם המחאה והייאוש אשר ברומאנטיות של העבר גדולים ועצומים אלף מונים מן המחאה והייאוש שברומאנטיות של העבר גדולים ועצומים אלף מונים מן המחאה והייאוש שברומאנטיות של העתיד. סימן הראשונה – כיבוי כל מאורות ההווה כולם.

ומכיוון שבולע הייאוש את הרומאנטיות של העבר ושל העתיד גם יחד, הוא חוזר לעבודת היצירה של האמונה.

כי הינה אין הייאוש בולע בלבד את יציריו כשבתאי זה, ואף לא בולע רק על מנת לפלטם כמו שהם, אלא הוא הבולע והוא גם היוצר מחדש, וכל יצירה שנתחדשה – נשתנו גם צורתה גם תכנה.

[1924, “הדואר”].

המענים והמעונים / בר טוביה

א

הקניין והסייף. המדינה והסייף. התורה והסייף. האהבה והסייף. הולך אדם ועולה לכאורה והחרב מצומדה לו על מתניו תמיד, ואין ידיו זזות ממנה לעולם. ואשר ניטלה מידיהם החרב בחזקה – לשונם חרב חדה, ודבריהם פחתים, והסייף במו פיהם.

אוזל לו האדם ממדריגה למדריגה, והסייף עמו בכל מדריגה. טפילות המדריגות ומשתנות – והסייף עיקר, ועומד בעינו.

“ויך מהם שלושים איש, ויקח מהם את חליצותם”. אף אתה אל תאמר: החליצות עיקר – כלום לא ניתנו הללו להפשיטן בחזקת היד בלי הכאה? אמור מעתה: ההכאה העיקר. תדע לך שכן הוא, שהרי כמה וכמה “ויך” יש כאן, שאין כל “ויקח” בצדם.

אמת, כל מכת מדינה “ויקח” בצדה. ברם, כל “ויקח” יש לו “וישב” שלו. כל נטילה סופה חזרה, ורק ההכאה לבדה איננה חוזרת. ואשר הוכה – אם אלפי רבבות ויותר יוכו בגללו, תקנה לא תהיה לו. ודווקא הכאה זו היא סיבת עצמה, גם תכלית לעצמה. אין מדינה יוצאה למלחמה על חברתה בשביל נטילה. בכל אופן, לא תמיד ולא בשביל זו בלבד. ואילו תמיד היא יוצאת בשביל ההכאה. הווי אומר: ההכאה עיקר.

והכול יודעים מה גדול חלק זה שנוטל הסייף בעניני האמונות והדעות. והרי לכאורה דווקא כאן לא היה מן הראוי שיימצא כל מקום לזה. אלפי שנים לפנים הוציא כבר בן כפר, אבי העזרי, משפט חרוץ,: “אם אלוהים הוא – ירב לו”. ואף אמנם לא נמצא שם מי שיפקפק במשפט זה, ומכל שכן שיתקומם כנגדו – יען מה? יען כי ידע האיש להגן על הגיונו החד והחלק בחרב חדה וחלקה. וכאשר הביא אסמכתה למשפטו במילים פשוטות ולטושות כלהט החרב המתהפכת: אשר יריב לאלוהים, זכר לא יהי לו עד הבוקר – הבינו כל השומעים את האסמכתה, שאיננה הגיונית כל עיקר, אף יתר על המשפט ההגיוני למאוד. אין לך לשון מובנה לכל בני-אדם לגזעיהם ולצבעיהם – כלשון הסייף. ברם, מה עושים כשהוצא הסייף מן הידיים, ואפילו מן הפיות? מה עושים, כשהוגשו הידיים והרגליים לנחושתיים, ומתג ורסן הושמו בשפתיים? התשובה ידועה ומכאיבה.

הנה הדתות המסתייעות באינקוויזיציות ובאוט-די-פות, בכל מיני עינויים שקשה על דמיון האדם לשערם כמו. הנה המפלגות המזוינות תמיד בראיה חריפה ומרוטה זו, שאין עליה כל תשובה. מה כל אלו מבקשות? מה הוא העיקר כאן? האמצעי או התכלית? אילו היתה התכלית אותו העניין המבוקש, אילו היתה האמונה או הדעה מנהיגה את בעליה – ודאי שלא היתה נותנת את החרב בידיהם: ודאי שתולדות האמונות והדעות לא היו חרותות בעט ברזל ועופרת על לוח לבבות נדכאים, לא היו כתובות וחקוקות בדם ואש על אברים פצועים שסועים. זאת – לא זאת. הכפיה והאונס הם הם המנהיגים את נפש האדם ואת ידיו. כי “שלט האדם באדם לרע לו” –למען הרע לו דווקא, לא למען קחת מאתו דבר מה, ואף לא למען תת לו דבר מה, כי אם למען ענותו ולהציק לו מצוקה לשמה.

ודת האהבה הגדילה בזה על כל אשר היו לפניה. כי על כן אין לך הרגשה אנושית שספגה ככה את האדם, כהרגשה זו שאהבה תכונה.

האהבה, זו שבחיים ושבציורי החיים האמיתיים, אין היא עלוקה: כי גם העלוקה יש אשר תשבע. איננה גם מחלה קשה: כי גם המחלה הקשה יש אשר תירפא. היא לא אחת מתאוות האדם המסוכנות: כי גם המסוכנה שבתאוות יש לה תכלה, בהיותה לזרא ולגועל נפש. האהבה היא תאוות כל התאוות, היא מחלת כל המחלות, היא פתן חרש אשר לא ישמע לכל מלחש ומכשף מחוכם ולעולם לא ישבע. אין הקנאה צלתה של האהבה – אלא עצם עצמותה. אין ייסורים של אהבה טפלים לה, אלא העיקר שבה הוא העינוי והסיגוף ההדדי של הבשר והרוח על-ידי הנאהבים כביכול, הרגזתן של שתי הנפשות המאושרות והאומללות עד יסודא דילהון.

ב

מתאווה האדם לענות את חברו – כי מתוך העינויים האלה יבוא לידי הרגשתו העצמית וקיומה של זו. ה“אני” מאשר את עצמו בספגו את ה“אתה” או את ה“את”. הוא מרגיש ומצטער בצערם של “אתה” ו“את”, ואומר לעצמו מתוך הרגשה דקה וחריפה של צער עצום, מהול בתענוג נפלא: הינני. אפשר הדבר, שבעל המחשבות יהרהר וגם יאמר,: חושב אנוכי – ובכן הינני. אפס כי אין אלו אלא הרהורים קלים, אמירות דלות. ברם, מי שמענה את חברו, ומרגיש בעינויים בכל האכזריות שבו, בכל החמלה שבו, בכל יצורי גוו וכוחות נפשו – כל קרבו וכליותיו יזמרו: הינני. הרי זה האישור האחרון והעליון של ה“אני” האנושי.

ברם, אישור זה לא ניתן אלא לתקיפי העולם. והם גם שהמציאו את ה“אני”, ואף גם את ה“אתה”, למען ענותו. בראשית היה ה“הוא”. עד שלא אכל האדם מעץ הדעת היתה בו מתמימות ילדים, שמדברים גם על עצמם גם על אחרים בלשון נסתר בלבד. משבאה חוה ופתתה ושיעבדה אותו, ונתפתתה ונשתעבדה על ידיו, באו “אני” ו“את” לעולם – ומאז הם מענים זה את זה בכל מיני עינויים וסיגופים, וכל דאלים גבר.

ואשר אלימים לא היו בעדר האדם – מה יעשו? עמדו והמציאו תחבולה, והיא תגלית נפלאה: התחילו מסגפים את עצמם.

עינויים וסיגופים אין קץ. הרי צומות ומלקות. הרי גלגולי שלגים וגלגולי נמלים. הרי סירוסים וסינוורים. הרי האיזור המסומר של פאסקאל והמיטה המסומרה של ראחמיטוב ¹). כמה מדריגות שונות של הכרה והרגשה מזמנם של כמרי מצרים וסגפני הודו ונזירי הנצרות, ועד שני אלה החדשים שבחדשים – ועצם העניין לא נשתנה במאומה ממצרים ומהודו ועד הנה. כי על כן אחד הוא האדם משעה שעבד על דעתו ועד עתה. נישאים הגלים על שטח הסלע, והוא ממקומו לא ימוש וגם לא יחוש.

ענווי עולם גילו מתוך מכאובים וייסורים אין חקר, כי גדול “מושל ברוחו מלוכד עיר”, ולימדו: “איזהו גיבור? – הכובש את יצרו”. דברים פשוטים – תאמרו. ודאי, “לוכד עיר” – מענה אחרים, מה שאין כן “מושל ברוחו” ו“כובש את יצרו”, שמסגף את נפשו וחותך חתיכות-חתיכות מבשרו החי. ברם, כל הפשוט ביותר קשה לגלותו, ומרובות תוצאותיו ביותר.

כתיב: “ועיניתם את נפשותיכם”. מקרא קצר, ועולם מלא בתוכו.

וראה זה פלא: מכיון שנגלה רז זה לענווי העולם, עמדו ובקשו להם את ממשלת העולם. ולא עוד, אלא שבקשתם נעשתה לא פעם לתביעה עצומה, שבאה לידי גוביינה, והחזירה את הגלגל בעולם. אז יקומו עליונים. ירדו למטה, ותחתונים יעלו למעלה. אז יקומו עליוני אתמול, שהספיקו כבר לשתות דם האדם עד לשכרה, עד להקאה, עד לידי רחמנות על עצמם ועל אחרים, והם מביעים ומתריעים על העוול שנעשה בעולם, לאמור: עליוני היום קשים ואכזרים מאתנו אלף מונים. באותה שעה בת-קול יוצאה ומכריזה לעומתם: שתקו, בני בלי-בושת, לא לכם המשפט על רעבי הדורות, על עלובי העולם, שלא די שהיו טרף למלתעותיכם, עפר לדוש תחת רגליכם, אלא שאכלו את יתר שארם מעל עצמותיהם ואת שארית לשדם מצצו במו פיהם הם; שימו יד לפה, מזיקים, לכו ועשו כמעשיהם הראשונים – או אז תיווכחו ותדעו.

[1924, “הדואר”].

קול, מראה וריח / בר טוביה

א

יש לכל קול מראה וצבע מיוחדים. ואף ריח יש לו לכל קול.

יש קול שריח ניחוח לו וקשה עליך פרידתו, ויש לך קול שריחו נודף ואין אתה יכול לעמוד במחציתו – אם חוש הריח שלך לא נתקלקל מפני הנזלת למיניה. כי יש נזלת לאף, ויש גם נזלת לריח.

מועטים הם יפי הקול מיפי המראה. וכלל זה מפתיע בייחוד במין הנקיבות.

אלה בנות היענה, שבנוצותיהן תתקשטנה לא רק הן עצמן, כי אף בנות האדם, היו למשל בפי הבריות בקול צריחתן הניחרה, המכוערה. גם זאת בת הקורא המהודרה ביותר יצרום קולה את אוזן המבחין, שלוש פעמים יותר על קול הטווס – זאת הציפור שזנבה כה נאה וקולה כה מגונה.

עיתים לא רחוקות תתענג העין לחזות פני בת חוה מפיקות לכאורה נועם וטוב טעם, והן מעירות חלומות נרדמים. אך הינה זה פצתה את פיה – והחלום גז ויהי כלא היה, ופני המאזין יתכווצו מכאב לשמע קול המוני, גס, מעליב ומדכא. “הלוא למשמע אוזן דאבה נפשנו”.

ופעמים והן לא רחוקות, והיא גם לא תפתח את פיה. רק שפתיה נעות, וקולה, קול חוה-חוויא, “כנחש ילך”, מלא רשעה ומעורר שנאה, זאת שנאת המינים הישנה, הנצחית. “נתנה עלי בקולה, על כן שנאתיה”. או כי יהיה הקול קול של זנות, מעלה ריח רע של שיכרון ודראון. “והיה מקול זנותה”… סתם הכתוב ולא פירש מפני הכבוד.

היה מי שאמר: “לוא שקול יישקלו במאזני האושר הקול והנוי גם יחד – כי עתה יכבד הקול מן הנוי”. ברם, סמי מכאן “האושר”, כי מצודה פרושה לכל החיים. יש אשר יהיו גם שניהם, הנוי והקול, אם לאבן חן בידי בעלותיהן או לאבן נגף להן. ואולם נכון הדבר, כי במאזני ההרגשה הדקה יכריע הקול את הנוי.

איברא, כשם שהקול יפה לבשמים, כך השתיקה יפה לנשים. ברם, אשה שקולה ערב – מאורע שיארע לעיתים לא קרובות – אין כל גופה צריך בדיקה.

באשה אמרו. ואילו באיש, היו מי שגינו את ערבי הקול. במחברות עימנואל הרומי כתוב לאמר,: “כל ערבי הקול – חסרי מוח”.

אכן, במלחמת המינים אין ידם של “חסרי המוח” על התחתונה כל עיקר.

ב

בקול תגלה האשה את עצמותה, כלומר: את תכונתה המינית. בקול יביא גם האיש לידי גילוי את עומק עצמותו, שהיא מיניות ועוד דבר-מה למעלה מן המיניות.

במראהו יתנכר איש, והכרת פניו ענתה בו. ויותר מן הפנים החיצוניות, קולו של אדם מעיד עליו וחושף את מראהו הפנימי ואת מהותו הנסתרה.

רבות רוחות בלבב איש, ומספרן ילך ויעצם בה במידה שיעלה האיש במעלות הרוח. ואף כמה וכמה קולות כלולים בקולו של איש. הרי קולות של בעלי החיים למיניהם: קרקור של צפרדעים וקריאת הגבר, נביחת הכלב וחריקת החזיר, געיית השור ונחרת הסוס, תסיסת הנחש וצריחת העורב, שאגת ארי וקול שחל. והרי גם קולות הטבע הדומם, החל מקול הסירים תחת הסיר, מני לחש העשבים ועצי היער, ועד קול הרעם בגלגל. כולם קלוטים בקול האיש – במידה ידועה גם בקול האשה – והם בוקעים ועולים מתוך כלי הדיבור שלו לא רק כשהוא מחקה אותם לרצונו, אלא, ועוד יותר, שלא במתכוון ואפילו למרות רצונו. והקולות האלה מבליטים את תכונתו, או את תכונותיו. כי אכן, לא בכולם יצלח בכל עת במדריגה אחת. יש אשר יצטיין באיוושת אזוב אשר בקיר ובקול מוץ נידף, או בנעירת חמור ובנהימת הדוב, ויש אשר ישכיל במשק פרחים ובסלסולי זמירים, או בשיחת ארזי הלבנון וברננת כל כוכבי בוקר יחד.

פעמים שאתה שומע אדם מדבר אליך שעה ארוכה והוא לכאורה חלים ודיבורו כהלכה – והינה קול נפלט מדל שפתיו בצורת בת צחוק קלילה, ואתה נבהל להבחין, כי הקול קול מטורף הוא.

ויש אשר תשמע האוזן קול דברים, והינה נפתחו השמים ונגלו מראות אלוהים. רחוקים הדברים מן השכל והלאה, ואין המוח תופסם בעצם. רק הקול הוא קול אלוהים. מראהו כנוגה הקשת ביום הענן, וריח לו כלבנון, והוא יורד לכל חדרי לבב, משתפך בכל יצורי הגוו ומשיב את הנפש כטל חרמון שיורד על הררי ציון, כרוח אביב ראשונה שלטפה את הפנים.

[1928, "הדואר].