המענים והמעונים / בר טוביה

א    🔗

הקניין והסייף. המדינה והסייף. התורה והסייף. האהבה והסייף. הולך אדם ועולה לכאורה והחרב מצומדה לו על מתניו תמיד, ואין ידיו זזות ממנה לעולם. ואשר ניטלה מידיהם החרב בחזקה – לשונם חרב חדה, ודבריהם פחתים, והסייף במו פיהם.

אוזל לו האדם ממדריגה למדריגה, והסייף עמו בכל מדריגה. טפילות המדריגות ומשתנות – והסייף עיקר, ועומד בעינו.

“ויך מהם שלושים איש, ויקח מהם את חליצותם”. אף אתה אל תאמר: החליצות עיקר – כלום לא ניתנו הללו להפשיטן בחזקת היד בלי הכאה? אמור מעתה: ההכאה העיקר. תדע לך שכן הוא, שהרי כמה וכמה “ויך” יש כאן, שאין כל “ויקח” בצדם.

אמת, כל מכת מדינה “ויקח” בצדה. ברם, כל “ויקח” יש לו “וישב” שלו. כל נטילה סופה חזרה, ורק ההכאה לבדה איננה חוזרת. ואשר הוכה – אם אלפי רבבות ויותר יוכו בגללו, תקנה לא תהיה לו. ודווקא הכאה זו היא סיבת עצמה, גם תכלית לעצמה. אין מדינה יוצאה למלחמה על חברתה בשביל נטילה. בכל אופן, לא תמיד ולא בשביל זו בלבד. ואילו תמיד היא יוצאת בשביל ההכאה. הווי אומר: ההכאה עיקר.

והכול יודעים מה גדול חלק זה שנוטל הסייף בעניני האמונות והדעות. והרי לכאורה דווקא כאן לא היה מן הראוי שיימצא כל מקום לזה. אלפי שנים לפנים הוציא כבר בן כפר, אבי העזרי, משפט חרוץ,: “אם אלוהים הוא – ירב לו”. ואף אמנם לא נמצא שם מי שיפקפק במשפט זה, ומכל שכן שיתקומם כנגדו – יען מה? יען כי ידע האיש להגן על הגיונו החד והחלק בחרב חדה וחלקה. וכאשר הביא אסמכתה למשפטו במילים פשוטות ולטושות כלהט החרב המתהפכת: אשר יריב לאלוהים, זכר לא יהי לו עד הבוקר – הבינו כל השומעים את האסמכתה, שאיננה הגיונית כל עיקר, אף יתר על המשפט ההגיוני למאוד. אין לך לשון מובנה לכל בני-אדם לגזעיהם ולצבעיהם – כלשון הסייף. ברם, מה עושים כשהוצא הסייף מן הידיים, ואפילו מן הפיות? מה עושים, כשהוגשו הידיים והרגליים לנחושתיים, ומתג ורסן הושמו בשפתיים? התשובה ידועה ומכאיבה.

הנה הדתות המסתייעות באינקוויזיציות ובאוט-די-פות, בכל מיני עינויים שקשה על דמיון האדם לשערם כמו. הנה המפלגות המזוינות תמיד בראיה חריפה ומרוטה זו, שאין עליה כל תשובה. מה כל אלו מבקשות? מה הוא העיקר כאן? האמצעי או התכלית? אילו היתה התכלית אותו העניין המבוקש, אילו היתה האמונה או הדעה מנהיגה את בעליה – ודאי שלא היתה נותנת את החרב בידיהם: ודאי שתולדות האמונות והדעות לא היו חרותות בעט ברזל ועופרת על לוח לבבות נדכאים, לא היו כתובות וחקוקות בדם ואש על אברים פצועים שסועים. זאת – לא זאת. הכפיה והאונס הם הם המנהיגים את נפש האדם ואת ידיו. כי “שלט האדם באדם לרע לו” –למען הרע לו דווקא, לא למען קחת מאתו דבר מה, ואף לא למען תת לו דבר מה, כי אם למען ענותו ולהציק לו מצוקה לשמה.

ודת האהבה הגדילה בזה על כל אשר היו לפניה. כי על כן אין לך הרגשה אנושית שספגה ככה את האדם, כהרגשה זו שאהבה תכונה.

האהבה, זו שבחיים ושבציורי החיים האמיתיים, אין היא עלוקה: כי גם העלוקה יש אשר תשבע. איננה גם מחלה קשה: כי גם המחלה הקשה יש אשר תירפא. היא לא אחת מתאוות האדם המסוכנות: כי גם המסוכנה שבתאוות יש לה תכלה, בהיותה לזרא ולגועל נפש. האהבה היא תאוות כל התאוות, היא מחלת כל המחלות, היא פתן חרש אשר לא ישמע לכל מלחש ומכשף מחוכם ולעולם לא ישבע. אין הקנאה צלתה של האהבה – אלא עצם עצמותה. אין ייסורים של אהבה טפלים לה, אלא העיקר שבה הוא העינוי והסיגוף ההדדי של הבשר והרוח על-ידי הנאהבים כביכול, הרגזתן של שתי הנפשות המאושרות והאומללות עד יסודא דילהון.

ב    🔗

מתאווה האדם לענות את חברו – כי מתוך העינויים האלה יבוא לידי הרגשתו העצמית וקיומה של זו. ה“אני” מאשר את עצמו בספגו את ה“אתה” או את ה“את”. הוא מרגיש ומצטער בצערם של “אתה” ו“את”, ואומר לעצמו מתוך הרגשה דקה וחריפה של צער עצום, מהול בתענוג נפלא: הינני. אפשר הדבר, שבעל המחשבות יהרהר וגם יאמר,: חושב אנוכי – ובכן הינני. אפס כי אין אלו אלא הרהורים קלים, אמירות דלות. ברם, מי שמענה את חברו, ומרגיש בעינויים בכל האכזריות שבו, בכל החמלה שבו, בכל יצורי גוו וכוחות נפשו – כל קרבו וכליותיו יזמרו: הינני. הרי זה האישור האחרון והעליון של ה“אני” האנושי.

ברם, אישור זה לא ניתן אלא לתקיפי העולם. והם גם שהמציאו את ה“אני”, ואף גם את ה“אתה”, למען ענותו. בראשית היה ה“הוא”. עד שלא אכל האדם מעץ הדעת היתה בו מתמימות ילדים, שמדברים גם על עצמם גם על אחרים בלשון נסתר בלבד. משבאה חוה ופתתה ושיעבדה אותו, ונתפתתה ונשתעבדה על ידיו, באו “אני” ו“את” לעולם – ומאז הם מענים זה את זה בכל מיני עינויים וסיגופים, וכל דאלים גבר.

ואשר אלימים לא היו בעדר האדם – מה יעשו? עמדו והמציאו תחבולה, והיא תגלית נפלאה: התחילו מסגפים את עצמם.

עינויים וסיגופים אין קץ. הרי צומות ומלקות. הרי גלגולי שלגים וגלגולי נמלים. הרי סירוסים וסינוורים. הרי האיזור המסומר של פאסקאל והמיטה המסומרה של ראחמיטוב ¹). כמה מדריגות שונות של הכרה והרגשה מזמנם של כמרי מצרים וסגפני הודו ונזירי הנצרות, ועד שני אלה החדשים שבחדשים – ועצם העניין לא נשתנה במאומה ממצרים ומהודו ועד הנה. כי על כן אחד הוא האדם משעה שעבד על דעתו ועד עתה. נישאים הגלים על שטח הסלע, והוא ממקומו לא ימוש וגם לא יחוש.

ענווי עולם גילו מתוך מכאובים וייסורים אין חקר, כי גדול “מושל ברוחו מלוכד עיר”, ולימדו: “איזהו גיבור? – הכובש את יצרו”. דברים פשוטים – תאמרו. ודאי, “לוכד עיר” – מענה אחרים, מה שאין כן “מושל ברוחו” ו“כובש את יצרו”, שמסגף את נפשו וחותך חתיכות-חתיכות מבשרו החי. ברם, כל הפשוט ביותר קשה לגלותו, ומרובות תוצאותיו ביותר.

כתיב: “ועיניתם את נפשותיכם”. מקרא קצר, ועולם מלא בתוכו.

וראה זה פלא: מכיון שנגלה רז זה לענווי העולם, עמדו ובקשו להם את ממשלת העולם. ולא עוד, אלא שבקשתם נעשתה לא פעם לתביעה עצומה, שבאה לידי גוביינה, והחזירה את הגלגל בעולם. אז יקומו עליונים. ירדו למטה, ותחתונים יעלו למעלה. אז יקומו עליוני אתמול, שהספיקו כבר לשתות דם האדם עד לשכרה, עד להקאה, עד לידי רחמנות על עצמם ועל אחרים, והם מביעים ומתריעים על העוול שנעשה בעולם, לאמור: עליוני היום קשים ואכזרים מאתנו אלף מונים. באותה שעה בת-קול יוצאה ומכריזה לעומתם: שתקו, בני בלי-בושת, לא לכם המשפט על רעבי הדורות, על עלובי העולם, שלא די שהיו טרף למלתעותיכם, עפר לדוש תחת רגליכם, אלא שאכלו את יתר שארם מעל עצמותיהם ואת שארית לשדם מצצו במו פיהם הם; שימו יד לפה, מזיקים, לכו ועשו כמעשיהם הראשונים – או אז תיווכחו ותדעו.

[1924, “הדואר”].