שניהם נולדו כמעט בשנה אחת בעיירתם הליטאית. ושניהם באו כמעט בעונה אחת אל הלווציה המדינה, ללמוד חכמות חיצוניות בישיבה של מעלה שבבירת הממלכה המצערה. שניהם היו בנים לבעלי-בתים בינוניים, לא עשירים ולא עניים, ושניהם היו בעלי קומה בינונית, לא גבוהים ולא ננסים, בעלי שערות כהות, לא צהובות ולא שחומות, ועיניים עכורות, לא כחולות ולא שחורות. שניהם היו כפופי-קומה במקצת, וכתפם הימנית גבוהה מעט מכתפם השמאלית. מכלל בעלי קומה ישרה יצאו, ולכלל גבנים לא באו. שניהם היו נוטים למילוי הגוף, ולבעלי-כרסים לא הגיעו. ותעודות שניהם כתובות שפה אחת ודברים אחדים, וגומרות מתוך פסוק אחד: סימנים מיוחדים – אין.

לכאורה לא היה אחד מהם משונה מחברו, לא במראה ואף לא בקול ולא בדעת. מה עשה שר-העולם? עמד וגזר עליהם שיהיו משתנים זה מזה בהשקפת עולמם ובבגדיהם. האחד מהם היה ציוני, וראה את עצמו כאילו הוא פייטן ודתי במקצת, אצילי ומשמר על דרך האנגלים, שכמוהם אהב להתלבש, והשני היה מבעלי ה“ברית” ¹, וראה את עצמו כאילו הוא ריאליסטן וסוציאליסטן, נוטה במקצת להפקרות ולאנארכיות על דרך הרוסים, שהיה מתהדר בבגדיהם. מובן מאליו, שהכותונת האדומה היתה נאה לאחד, על דרך שחברו היה הדור בלבושו האנגלי. אלא שלכאורה יפה היה כל אותו השינוי להם ולעולם, לפי שהיה בו משום תקנות ערווה, שלא יתחלף לאשה בבעלה – כי שניהם נשואים היו. ברם, דווקא דבר זה היה למכשול-עוון, ומעשה שהיה כך היה:

שני הגיבורים דנן שאפו לדבר אחד: להיות לסופרים בישראל, בעיתונות היהודית שבאמריקה. מה עשו? עמדו וכתבו כל אחד ואחד מאמר להוכיח את צדקת השקפת עולמו, ומתוך שהיו מאותם תלמידי-החכמים שמכבדים את אשתם כגופם, חתמו את מאמריהם על שמם ועל שם נשותיהם, כלומר: זרחי רחלין, על שמה של רחל זוגתו, וגדעוני סוסין, על שם סוסי ה“פלונית” שלו. ומכיוון שכתבו וחתמו שלחו את מאמריהם למקום הנאות, דהיינו: המאמר האחד נשלח לירחון “שלג דאשתקד”, והמאמר האחר נשלח ליומון “לימות המשיח”. אלא שדא עקא: המאמרים לא נדפסו, לא הם ולא שאר המאמרים האחרים, שהיו נשלחים מתחילה מדי חודש בחודשו, ואחר-כן מדי שבוע בשבוע. המאמרים היו יורדים לסל ולא עולים לדפוס, וכותביהם היו צועקים ואינם נענים. הם בשלהם: ממטירים מאמרים ומכתבים, והעורכים בשלהם: שותקים, כאילו לא להם נתכוונו הדברים. וככה היה הדבר נוהג והולך זמן מה, עד שבבוקר לא עבות אחד האירו מן השמים את עיני הסופרים להוסיף לשמם שתי מילים קלילות: “קאנדידאט לפילוסופיה”. ראו העורכים, או ממלאי-מקומם, וחשבו לתומם שזהו מין דוקטור כביכול, ונתייראו והדפיסו את שני המאמרים הארוכים, אף-על-פי ששכר-סופרים לא שילמו, לפי שהבינו למדי, שאין הדברים שווים בנזק ממונם.

באותו השבוע שבו נדפסו שני המאמרים עמדו שתי ה“סופרות”, מרת רחל ומרת סוסי – או סוניה בשמה הלועזי – לפני חלונו של בית ממכר דברים שבמודה, והתבוננו למודות חדשות גם ישנות. בעליהן היו בישיבה, שומעים את שיעוריהם בפילוסופיה ובשאר חכמות, ונשותיהם, שהיו נגררות אחריהם כתרנגולות, ותלכנה אל כל אשר הלכו הם, בחלו הפעם משום-מה בשיעורים הנסתרים מהן, ותבחרנה לטייל ברחוב-החנויות ולראות בהן. אלא שהיו מטיילות אשה-אשה לבדה, כי השקפות-העולם השונות שהבדילו בין בעליהן, התאומים לכאורה, עמדו כחומת-ברזל גם בין נשותיהם. אלא שרגש השמחה שבלבן על ההצלחה הספרותית של בעליהן, ועמידה זו על-יד החלונות בלי בעלים, המסו מהר את הקרח הנטוי על לבותיהן, ומיד נפתחו שפתותיהן להעיר הערות קצרות על הבגדים שהוצגו לראווה, ומעט-מעט היו ההערות הקצרות לשיחה ארוכה על הבגדים בכלל ועל שאר עניינים, עד שהגיעו הדברים לידי השתפכות-הנפש על עניינים שבין אשה ובעלה, ומיד גילו זו לזו כמה וכמה סודות, ובכללם גם שמות המחברים האמיתיים של שני המאמרים שנדפסו בשבוע זה, והיו שמחות שמחה גדולה. עודן מדברות, והינה זה נזכרו שהגיעה עונת תלמידי-החכמים לחזור מן הישיבה, ותלכנה לקבל את פני אלופי נעוריהן, ומשראו אותם הולכים לבדם רמזה אשה לבעלה, ומיד נתכנסה כל החבורה הקטנה והלכה למשתה התה בבית מרת סוסי, על-פי בקשתה.

מתחילה היה הדיבור קשה על שני הסופרים, בעלי השקפות-העולם השונות, שלא היו נפגשים זה בזה בעיר-הישיבה, אף-על-פי שידעו זה את זה טרם ידע הנער קרוא אבי ואמי. אחר-כך נזכרו מה שקראו באיזה ספר, שכמה ממנהיגי המפלגות השונות, הנלחמים זה בזה מלחמה עזה ביותר לעיני הקהל, הם חברים קרובים, ומתאספים למקום אחד ומסיחים את דעתם מן המחלוקת שבציבור. ומכיוון שנזכרו בדבר זה נפתח פיהם מעט-מעט. מתחילה היו מסיחין במורי-הישיבה וחזרו על ההלצות השגורות בפי התלמידים וידועות כבר לכל בר-בי-רב דחד יומא. אלא שמעניין לעניין הגיעו לשאלות שהיו מנסרות אז בעולם התלמידים הישראליים, ושלכאורה בקשו המשוחחים לעבור עליהן בשתיקה מפני הנימוס, אלא שהמהפכן לא עצר ברוחו ויפליט מפיו הערה רעה כלפי השוֹויניות והריאקציה שבלאומיות ושבציונות. מובן מאליו, שהציוני מחויב היה לענות לבר-פלוגתיה, ומה גם אחרי ראותו שההערה הרעה עשתה רושם לא רק על מרת סוסי, גברת-הבית, כי-אם גם על פלג גופו הוא, על מרת רחל. מר זרחי התחיל מצטדק ומוכיח, שלא “כצעקתה”, ושעל צד האמת יש ליישב את הציונות אפילו לפי שיטת “הפרוגרס”, כביכול, ולא עוד אלא שממקום אחד ב“קארל מארכס” גופו – מובן מאליו שאותו מקום היה ידוע כבר בכל חוגי התלמידים והיו מהפכים בו ומהפכים בו – יש להוכיח שאין הלאומיות חתיכה דאיסורא, ושהגזע יש לו השפעה אפילו על ה“אקונומיקה” בכבודה ובעצמה, והואיל וכן הוא הדבר, הרי יש להתיר את הציונות אפילו אליבא דשמאליים שבשמאליים, ומכל-שכן שעדיין לא נפסקה הלכה, והדבר שנוי במחלוקת-חכמים, אם באמת ביטלה הדעת את הדת, ואין בורא ומנהיג לבירה…

מר זרחי הרגיש שהרחיק ללכת, ונתן חרב בידי איש-מצותו להתנפל עליו ולהכחידו לעיני הנשים. ומר גדעוני ראה את ערוות האויב ולא נתעצל, כמובן, להשתמש לטובתו. המטיר אש וגפרית על המבקשים להחזיר את גלגל-ה“פרוגרס” אחורנית, וצעק שאלף כיוצא בהם ייבטלו והגלגל לא יט ממסילתו אפילו כחוט-השערה וירוץ הלאה-הלאה, אל מקום שאפילו עיניו שלו, כלומר, של מר גדעוני בכבודו ובעצמו, אינן יכולות לראותו, כי-אם לשמוח עליו ולראות את עצמו מאושר בתכלית האושר וההצלחה שזכה להיוולד בשעה טובה, נעלה ונפלאה כזו, וליטול חלק בכל המפעלים הגדולים והכבירים, שעין לא ראתה אותם מן העולם ועד העולם, ושאילמלי היה הוא, מר גדעוני, מה שהוא, כלומר, חפשי-בדעות גמור, היה מברך בשם ובמלכות ברכת שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה…

מר זרחי הרגיש והרגיש בטפשות מתנגדו, שהגיע להתפעלות של עגלים, אלא שקצרה ידו לענות לכסיל כאיוולתו. אמנם הוא לא נשאר חייב תשובה לבעל-דינו, לא זאת הפעם ולא שאר הפעמים שנתכנסו יחד למשתה התה – כי מאותו היום והלאה היו מתכנסים לעיתים קרובות למקום אחד, על-פי בקשת מרת רחל מאתו ותביעתה מבעלה. בכל-זאת חש וידע בלבו, כי יד מתחרו על העליונה, וקרני-הוד מעולם אחר, זר ורחוק, אוצלות עליו מנוגה-זיוון. לכאורה הרי זה בן-אדם שכמותך, אוכל ושותה ומדבר דברים בטלים עמך, ולא עוד אלא שעיתים הוא זורק מפיו מיני דיבורים טפשים ביותר – ואף על-פי-כן אין אתה דומה לו! היום הוא כאן עמך במחיצתך, ומחר – הוא שם, נלחם על ה“באריקאדות”; ניצחו אותו – הוא עולה לגרדום ונעשה מעונה וקדוש; ניצח הוא – הוא עולה לגדולה ונעשה שר או נשיא, ואתה מה?

והרע מכול – שלא די שהוא עצמו הרגיש בזה, אלא שברי היה לו, שגם מרת רחל הכירה בדבר, ושעליו היו מחשבותיה כל הימים… ירד הענן על בית מר זרחי ואשת-נעוריו.

אמנם מר גדעוני עודנו שוהה פה, שותה עמהם כמעט יום-יום תה, ועולה עמהם אל הישיבה ואל בית-האוכל ולא על “באריקאדות” וגרדום, וגם האשה החשובה מרת סוסי שומרת על בעלה ועיניה על כל דרכיו. ולא עוד אלא שכלעומת שהלך וקרב לגמר-לימודיו הלכה וקטנה המחיצה שבין השקפת עולמו וזו של בר דבביה. עם כל זה הולכת המחיצה שבין מר זרחי ואשתו וגדלה מיום אל יום, והשלום הופר בביתם לעולמים. אכן עקוב לב האשה ומי ידענו.

[1921, “הדואר”].

יוסף בן שמעון ירד מעלייתו אשר בקומה החמישית, כולו מזיע מעבודת יום-הקיץ הגדול והבוער. ראשו כבד עליו, הולך סחור-סחור מן החום ומן הקריאה והכתיבה, ידו אוחזת במשענת אשר למאת המדריגות המבדילות בינו ובין העולם כולו, לבו נוקפו בחזקה, וכל מראה עיניו עטוף עננים דקים, שחורים, סבוכים ובלולים, מעשה רשת.

כאשר עמדו רגליו לאחרונה על המדרכה נשף רוח במלוא שתי ריאותיו, ועיניו אורו כמעט לראות את אשר לפניו. הכוכבים החיוורים מרמזים לו מלמעלה בחיבה ברכת “שלום עליכם”, רוח-ערב קרירה, מחיה נפשות, מכתרת אותו, מלטפת את פניו, מקילה עליו את כל יצירי גווייתו, ומרימה את רגליו ללכת ישר בדרך המובילה אל גן העיר, ומשם אל יאור התכלת. יצרו הרע דוחפו ואומר לו: פקח, שטייא, את עיניך, וראה את עולמו של הקדוש-ברוך-הוא על כל הדר חמדת יפיו, קלוט את ריחות הניחוח המיתמרים ועולים מן הציצים ומן הפרחים, את המנגינות הנעימות המשתפכות מקרוב ומרחוק, שמח בחור ולך בדרכי לבך ובמראה עיניך!

עוד מסית זה לוחש את לחשו, והיצר הטוב פתח את פיו בגערה ובחימה עזה: הס, מנוול! הא כיצד?! מי שמע כזאת ומי ראה כאלה? הולך לו בן-אדם לטייל בשעה שהסוציאליסטים נכנסים להתווכח עם האנארכיסטים? הערב – הרת-עולם, הערב יעמדו למשפט שתי השקפות-עולם, חרב ינעצו בבית-המדרש ויגזרו: הנכנס ייכנס, והיוצא אל יצא! – ואתה אומר: נצא לגנים לראות ביאורות? אוי לך, ואוי לנשמתך!

יצרו הרע של יוסף בן שמעון, שבעלו קיים בו כל ימיו מצוות “מרעיבו” ו“משכהו לבית-המדרש”, היה רובץ לו זה כבר בפינה נידחת מדולדל ומצומק, עיוור וחרש למחצה, ולא היה כוחו יפה אלא לתלונה חרישית ולתחנונים, משל לכלב בלי שיניים. מובן מאליו, שלא קשה היה לו ליצר טוב להכניע שונא כזה, ועד שהללו מדיינים זה עם זה פנה לו יוסף בן שמעון אל הסימטות הצרות שלצדדין, הולך ומבקש בעינו את בית-המרזח, שבו עתיד הוויכוח הגדול למצוא מקום.

אמת, יוסף בן שמעון היה מלא כבר באותה שעה הרהורים רעים וספקות קשים בכל עניין הסוציאליות והאנארכיות גם יחד. ודאי, התורות תורות הן להן, תלמידי-חכמים מתנגחים זה עם זה בהלכותיהם, אינם חסים על כוחותיהם ועל מוחותיהם ואפילו על אגרופיהם ומקלותיהם – על שלהם אמרו, קל-חומר על של אחרים, וצורבא מרבנן, דאורייתא קא מרתחא ביה ביותר, בא אפילו באקדחו להוכיח את צדקת התורה או הדרש או הדיוק שלו, וסופו שהוא מקפח את חיי חבריו ואת חייו הוא. כל זה אמת ויציב. אלא שמאידך גיסא יש להקשות קושיה עצומה: סוף סוף, מה הועילו כל אלה לעני, שלתקנתו באו אותן התורות עם כל אותם תלמידי החכמים שתפשו בהן, ביחד עם כל עמי-הארצות הנגררים אחריהם? אוי ואבוי לעני, בין שהוא סוציאליסטן או אנארכיסטן, פרולטארי מבית-החרושת או פרולטארי מ“בלויי-הסחבות”, בעל-מלאכה או בורגני פעוט. ולא עוד, אלא שאפילו בורגני רבה, בעל מסחרים גדולים לכאורה וכיסים ריקנים שלא-לכאורה, לא טוב לו, כלומר: רע לו, רע מאוד. ובכן, למה רגשו? אפשר שאילמלי היו מפחיתים קצת בהמולה, ומרבים קצת ביישוב-הדעת, היו נאים קצת יותר למקומם – ומי יודע? אולי היו מועילים גם קצת יותר למי שצריך, ואימתי והיכן שצריך.

והרע מכול – הקנאות האינקוויזיטורית וצרות-הלבב הבארבארית ששלטו שלטון בלי מצרים בחוגי בעלי התורות החדשות. הלוא אלו הן מן המידות הרעות שקלקלו ביותר את מצבם של כמה מן התורות הישנות בעולם. והרי הללו באו בכוח רעיון אלוהי, ונותניהן ותופשיהן דיברו בשם אלוהים מוחלט וקנא, שאיננו סובל שותפות כל-שהיא – מה שאין כן התורות החדשות, שדרשו לשם רעיון אנושי, יותר מדי אנושי, ובאי-כוחן: הרב האנארכיסטי, הצולע על ירכו, והרב הסוציאליסטי, ההולך קוממיות – היו בני-אדם, יותר מדי בני-אדם… ואף-על-פי-כן כמעט שערב מי שהוא את חייו לגלות פנים בפסוק אחד שלא כהלכתם, מיד גזרו עליו נידוי וחרם, ולא היה בטוח ממש בחייו. כלי-זיין בדוק ומנוסה היה בידי החבריה כנגד כל מתנגד שהוא: מי שפירש מדרכיה, הכריזו עליו שהוא מרגל. ולא היה אדם שישאל: אימתי ריגל, היכן ריגל, מי הכריז, היכן הכריזו. כל העניין היה עטוי אופל וסוד, ואיש לא נעוז להרים את הפרגוד ולגלות סוד מן החדר. מעשה במושך שבט סופרים אחד וכוכבא שמו, שהתחיל דורש בציבור על שיטת ברנשטיין, והוכרח לברוח על נפשו: מרגל. ושוב מעשה בתלמיד אחד, וירקא שמו, שאמר לבני החבורה: לא הסוציאליות, אלא הציונות תפתור את שאלת היהודים – וקראו אחריו: מרגל. זרח, בחור ליטאי שמסר את נפשו ושלושה חלקים מדעתו על המהפיכה, יצא פעם אחת כנגד רבן של סוציאליסטים לחלוק עליו בשאלת שביתה, שלא היתה ולא עתידה להיות – והנה נתגלה הדבר לפתע פתאום: מרגל הוא. למי נתגלה? מי גילה? אימתי גילו? בדבר החסידים נתגלה הדבר, בפקודת הגבאים, או בגזירת הרבי בעצמו ובכבודו? לך חקור ודרוש, הצדק את עצמך, צעק לך ככרוכיא לכל אוות נפשך. לא די שלא תציל את כבודך, אלא שתפרסם בעצמך שם רע זה שהוציאו עליך. אויביך יראו וישמחו, ואתה התפקע להנאתך. מכיוון שהוציאו את השם – חסל, הבל כל הוויכוחים, שקר כל הטענות.

ועוד אחת: יוסף בן שמעון הכיר כבר באותה שעה, שהציוני ההמוני היה מתבטל בסתרי לבו מפני הסוציאליסטן ההמוני, והלה היה נכנע במעמקי נפשו מפני האנארכיסטן ההמוני, ודבר זה שימש לו אות ומופת על ההמוניות הגסה שבכל אותם העניינים שקראו להם תנועות, ושחכמים, ובייחוד חכמים בעיניהם, ושוטים וגם רמאים, נחלקו בהן כל-כך.

ואף-על-פי שיוסף בן שמעון רואה היה כל מראות נגעים הללו, מכל-מקום לא שחרר עדיין את עצמו כליל מעול התנועות, ולא הסיק עדיין את מסקנתו האחרונה, אלא היה הולך ומבקר את האספות כהלכה, צופה ומסתכל, מקשיב ומתבונן, ושומר את הדבר.

יוסף בן שמעון מתנהל לאיטו, משרך דרכו אל מקום הוויכוח, והנה זה קפץ עליו בחור ארוך וצנום, בעל פנים מטומטמות, פשט לו את ידו וברכו ברכת הערב, ונכנס תוך כדי דיבור בשיחה ארוכה על הסוציאליות וכל הני מילי מעלייתא. הבחור הכריז על עצמו, שהוא שמאלי מן הסוציאל-דמוקראטים, שמאלי מן הסוציאל-ריווליוציונרים, שמאלי מן האנארכיסטים, כללו של דבר: הוא שמאלי שבשמאליים, דהיינו: אנארכיסט-קומוניסט-טרוריסט. ואם יבוא מי שהוא וייסד אגודה יותר שמאלית, ייכנס הוא ראשונה לתוכה, “לפי שכל מה שנעשה עד עתה איננו עדיין שמאלי במדה הראויה” – גמר הבחור השמאלי הכפול שמונה, וילך לדרכו, ויוסף בן שמעון גם הוא המשיך את דרכו הלאה.

הוא היה כבר לא רחוק מבית-המרזח המבוקש, ובחור אחד, שפל קומה וחסון, לומד כימיה וחבר לבני “ברית”1, ניגש אליו, ברכו בשלום, ומיד התחיל מוכיח שכל המטאפיסיקה, ביחד עם הפילוסופיה והתאולוגיה, אין להן עניין אלא לגלחים ולאידיאליסטים, ושאין ראוי לישראל אלא לעסוק בעניינים ארציים ריאליים, “לפי שאין בעולם אלא אמת יחידה ומיוחדה, והיא – הפילוסופיה של תורת מארכס, שהיא המטאפיסיקה והדת האמיתית, ותעודת הפרולטאריון הישראלי להפיץ כל זה בעולם, ולהאיר עיני כל באי עולם באור המאטריאליסמוס הכלכלי”.

מעין חיוך קל עבר על שפתי יוסף בן שמעון בעל-כרחו לשמע המשפט ההגיוני שהביע פי הבחור, בסגנון של הלכה למשה מסיני. יוסף בן שמעון הרגיש גועל-נפש אל הוויכוחים המיותרים מפאת טבעם, ולא העיר אלא הערה קלה:

ברחוב היהודים שררה משאת-נפש עליונה, אלוהית, שהזהירה כאבני-נזר אפילו בשעה שנטפלו עליה שלא בטובתה חלאה וזוהמה, והנה אתם באים היום להשליכנה החוצה, כדי למלא את מקומה במין תורה מגושמת והמונית ביותר, ולזה אתם קוראים התקדמות…

כעס הבחור ואמר: הרי אתה נסוג אחור יותר מן הציונים אפילו. ברם, ברור הדבר ונכון כנכון היום, שאלמלי היה לנו עכשיו ברוך שפינוזה לא היה כותב את האתיקה שלו, אלא קולות-קוראים בשביל חברת ה“ברית”…

מתוך דיבור זה נעלם הבחור, ויוסף בן שמעון לא הספיק אפילו לשאול אותו אם איננו הולך אל הוויכוח הגדול. באמת היה הדבר תמוה קצת בנוהג שבין התלמידים, כי תהיה בערב אספה גדולה, שהמנהיגים עצמם יטלו בה חלק, יזדרזו השומעים להתכנס מבעוד יום – ומהם אפילו משעת מנחה גדולה – קבוצות-קבוצות על המגרש הגדול שלפני בית המרכז, ולטייל ארוכות וקצרות עד בוא השעה המקווה. עכשיו היה המגרש ריק, ואף אחד מן התלמידים או התלמידות לא התהלך לכאורה אל האספה.

יוסף בן שמעון הרגיש בדבר, אלא שלא שם את לבו ביותר לכך, וכשקרב אל בית-המרזח לא הירבה מחשבות, והתחיל עולה על המדריגות אל האולם אשר בקומה העליונה, ששם היו נוהגים התלמידים להתאסף. כל הדלתות היו פתוחות, ומדי עברו נתקלו עיניו באולם מרווח, מלא אור ואוורירי, שבעלי-בתים מהוגנים, כבדי-ראש וגדלי-בשר, יושבים בו איש-איש לפני שולחנו לבדו, או בחברת אשה, ואוכלים ושותים לאט-לאט מתוך יישוב-הדעת מרובה. אז עבר לפני חדר גדול מזוהם, ואור בו מעט, ושיכורים בו רבים, והם שותים כוסות שיכר צהוב גדולות, והומים ומשמיעים כפעם בפעם קולות תרועת צחוק פראים למראה העוויותיה של גויה עבה, מנוולה ושיכורה, הרוקדת לפניהם על הבימה ריקוד של פריצות יתירה. הוא הוסיף לעלות מעלה באפילת המדרגות, מבלי ראות ושמוע מאומה, מלבד רעש השיכורים העולה מלמטה. לאחרונה הגיע לחדר האספה, נכנס וישב לו לאט כדרכו.

חדר האספה היה בינוני, לא גדול ולא קטן, וגם האור שבו היה לא מרובה ולא מעט, האוויר לא היה רע ביותר, כי מן החלון הפתוח נשבה רוח ערבית רעננה משיבה נפש. באמצע החדר עמדה בימת הנואמים, כלומר: שולחן, ומנורה עליו, עם בקבוק מים וכוס. למעלה, בכותל מזרחי, עמדו שלושת מנהיגי הסוציאליסטים שבחברת התלמידים: באמצע – רוסי מלובש בגדי פריץ, משמאלו – יהודי מזדקן, בעל זקן צהוב ששיבה זרקה בו, ומימינו – יהודי גלוח, צעיר מעט מחבריו. לא רחוק מהם ישבו רווחים תלמידות לא רבות, שתים שלוש שורות. תלמידים כמעט שלא היו. כנגדם עמדה קבוצה קטנה של בחורים בעלי מקלות, מסביב לרב האנארכיסטים החיגר. בין שני המחנות היה כל המקום ריק, משל לבית יראתם…

מה פשר החיזיון הזה? איה כל ה“עולם”? תשע שעות עברו כבר, עברה גם מחצית השעה העשירית – ואין בא. ובכן לא יבואו עוד. מפני מה אין מתחילים באספה, או מפני מה אין דוחים אותה? את מי, או את מה, הם מחכים?

יוסף בן שמעון התבונן היטב אל כל הנאספים, והכול נדמה לו מוזר ויוצא מן הרגיל. כריח אבק שריפה מילא את כל האוויר. אין ספק, כי עוד מעט ופרצה שערוריה מעין השערוריות שקרו לא פעם באספות התלמידים. ברם, שערוריה על שום מה?

הקבוצה הקטנה של הבחורים בעלי-המקלות, הסובבים את הרבי החיגר, עמדה והתלחשה מבלי הרף, ומעשה לשעה זרקה מבטים בודקים, מלאים שנאה עזה, לעבר הכותל המזרחי. המקלות התרוממו מזמן לזמן כמו מאליהם, ויהיו כמחכים לרמיזה קלה ביותר. ואולם במזרח שררה מנוחה שלמה. שלושת המנהיגים חיכו לדבר מה מתוך סבלנות גמורה, ואם נתגלו סימנים של חוסר סבלנות במחנה הנשים, די היה למבט קל מלמעלה להשיב את הנשים הצובאות למנוחתן.

ניכר היה, ששני הצדדים מחכים לדבר מה. ברם, מהו דבר זה? יוסף בן שמעון עמד מעט מעט על טיבה של המלחמה החרישית שבחדר. שני הצדדים מחכים לתואנה מן הצד שכנגד. שניהם ידעו, כי הוויכוח לא יהיה. הסוציאליסטים ידעו זה מראש, כי הם שציוו על הגבאים ועל המקורבים לסדר את הדבר באופן שהוויכוח לא ימצא מקום. האנארכיסטים, שלא ידעו זה מראש, ידעוהו עתה – אם אמנם באיחור זמן קצת. הם ידעו כמו כן, כי נוקשו ונלכדו ואין בכוחם לתקן את המעוות: ולא עוד, אלא שהיו לשחוק בעיני שנואי נפשם. באמת, מה יעשו עכשיו? אם יאמרו להתווכח אף-על-פי-כן – הרי החדר ריק, ולפני מי יתווכחו, ומי יוכיח ביניהם? ואם יאמרו להשתבח בעיר: הסוציאליסטים יראים להתווכח עמנו בריש גלי ומתחבאים מפנינו – הרי ביאה זו של שלושת המנהיגים עתידה לעשות את דבריהם פלסתר. אפילו שערוריה אין בכוחם להקים – כנגד מי יקימוה? כנגד הנשים שבחדר? לתת חרב בידי שונאיהם לכלותם? ולא זו בלבד, אלא שעם הצעקות והמכות הראשונות יתפרץ בעל-הבית לתוך החדר, אולי גם עם שוטרים… הבורגנים הללו – בסוציאל-דמוקראטים הכתוב מדבר – חשודים על הכול. בוודאי סידרו הכול מראש, והודיעו למי שצריך… הסוציאליסטים שבמערב אינם יראים ביותר מפני המשטרה, מה שאין כן האנארכיסטים, החרדים מפניה כעכברים מפני החתול.

האנארכיסטים לא מצאו כל תחבולה להינקם מאויביהם. הדבר היה ברור: עליהם להתפזר במנוחה עשויה, ולהתראות כאילו לא הרגישו כלל בערמת שונאיהם. ברם, לא הם יעשו כדבר הזה! הם לא יעזבו את האספה ראשונים! הם יחכו – ובלבד שיחכו גם הסוציאליסטים עמהם! ואם יפתחו הללו את פיהם או יזוזו ממקומם – וידעו את תנועת הרב החיגר עם קבוצת חסידיו…

השעון צלצל עשר שעות, והיהודי בעל-הזקן-השב, העומד בכותל מזרחי, הציע לפי תומו לכאורה:

– אפשר, חברים, נדחה את האספה ל…

ועד שלא הספיק לגמור את הצעתו – קפץ הרבי החיגר וצעק בכל כוחו:

– הס כלב שבכלבים, אל תעיז לפצות פה, אתה שפטיל דראווקין…

כמעט שיצא השם הזה מפי הרבי החיגר, קם שאון נורא בחדר. היהודי בעל הזקן הצהוב, ששיבה זרקה בו, שאג בשאגת אריה, שחץ חלפהו: מרגל! חברו הצעיר ממנו, הגלוח, צעק בקול פרא: חברים! נבטל את אספת המרגלים! והרוסי, הלבוש בגדי פריץ, שבתווך, התאושש גם הוא, פנה אל מחנה הנשים, הרים את ידיו, ויקרא בקול מפקד: חברים, מחאו! מיד קפצו כל הנשים ממקומן, וכחיות טורפות צעקו קול גדול: “צא, מרגל, צא!” ועוד מעט וטרפו בציפרניהן את הרב החיגר האומלל, אילמלא המקלות של בחוריו, שהתרוממו על ראשי אויביהם. הרעש והמהומה הלכו הלוך וגדול, ואין שומע דבר מלבד מלה אחת: “מרגל!” שבוקעה ועולה עד לב השמים…

וזהו פירושו של דבר: היהודי בעל השם שפטיל דראווקין, היה מורד זקן, שברח מסיביריה, והכול קראו אותו בשם פאנטילימי. מובן מאליו, שהכול ידעו את שמו האמיתי, והוא היה הראשון להריע ולהתריע, באזני כל מי שרוצה ושאינו רוצה לשמוע, סוד נורא זה. אלא שסוד – סוד הוא, והרבי החיגר, שהלך רכיל והכריז על הסוד בגלוי, ראוי לו שייעקר מן השורש, כי על כן “מרגל” הוא, שביקש למסור חבר מורד בידי שוטרי הבורגנים…

ובעוד ההמולה הולכת וגדלה, נשמע פתאום בחדר קול גדול וחזק בלשון המדינה. והקול קול גוי גבוה ומסורבל בשר, הוא בעל-הבית, שנכנס לחדר לשמע הרעש בלוויית שנים ממשרתיו עושי דברו, שני גויים גבוהים וחזקים ממנו, והוא מכריז ומזהיר:

– גבירות ואדונים! הריני מכבה את החשמל! השוטרים באים!

קסם היה על שפתי בעל-הבית. כרגע שככה ההמולה, התסיסה ירדה בבת-אחת עד נקודת הקיפאון. ובעל-הבית הוסיף ויאמר: מלמטה על המדריגות יש אור…

בעוד רגע היה חושך בחדר. כל הנאספים נתפזרו מתוך שתיקה גמורה, ונבלעו בחשכת הלילה.

[1921, “הדואר”].

יחנה הרופאה / בר טוביה

יחנה היתה נערה שהגיעה זה כבר – בלי עין-הרע – לפרקה. אבותיה היו בעלי-בתים חשובים בעיירה קטנה אשר בליטא המדינה. אביה היה יהודי מכובד, עסוק בענייני הקהילה, ואמה היתה אשת-חיל, טרודה במסחרה וצופיה הליכות ביתה. כל ימיהם חיו כאורח גוברין יהודאין מקדמת דנא, ולא ידעו מאומה מכל מה שחידשו תלמידים ותלמידות ותיקין בשאלת-נשים ובצרת-הבת. יחנה בתם היתה בת-ישראל כשירה, שמעה למוסר אביה, ולא נטשה תורת אמה. מעשרה קבין יופי ובינה יתירה שירדו לבנות חוה לא חסרה יחנה אלא כמכחול בשפופרת, ולפיכך לא הלכה מימיה בגדולות, ומעולם לא אמרה: צר לי המקום בבית אבותי, אשא כנפי אעופה למרחקים, אשכנה במדינות הים, אבואה לאוניברסיטאות, ועל דלתות אקאדמיות אשקידה. וככה היה עולם קטן זה נוהג והולך בשובה ובנחת, ובהשקט ובצפיה ליום ידובר נכבדות ביחנה – עד שקפצה פתאום השעה הגדולה, וכל בחורי ישראל ובחורותיו, ביחד עם שאר יהודים ויהודיות שבכל ערי ישראל ועיירותיו, חרגו ממסגרותיהם ויצאו חוצץ כולם לכבוש את ישיבות הגויים, ולהפוך בינתיים את כל הקערה על פיה. מיד נזדעזעה יחנה כולה: הא כיצד?! היא, יחנה, תהיה מן הנחשלים אחרי הבריות? היה לא יהיה כדבר הזה! ומאותה שעה התחילה מהפכת את הקערה בפיה, ועוסקת בכל יתר אבריה וגידיה בחכמות הגויים ובלשונותיהם, ועד שלא הספיקה להפוך את הקערה נהפכה היא עצמה והיתה לסטודנטית בבית-מדרש להלכות הרופאים שבחוץ-לארץ.

אמת, לא קלה היתה עליה מהפיכה זו. קל הדיבור, וקשה המעשה. יחנה נתמעכה ונתמזמזה מרוב הגות בספרים אין קץ, הוריקה ונסתאבה, גופה נצטמק, כוחה נתדלדל, וכולה חולנית גדולה, רחמנא ליצלן, ואיננה עומדת על רגליה החלשות אלא בנס. ברם, רוחה חזקה ומוצקה, ואיננה מרקיעה לשחקים אלא נטועה כמסמרות דווקא בארציות, בחמריות ובמעשיות. יחנה שונאה תכלית שנאה כל תורה רוחנית, כל עניין שאין לו אחיזה ממשית, אשר ייאמר עליו כי הוא זה. שנאה יתירה נודעה מיחנה לרעיון הציוני, שלא מצאה בו חומר ודמות החומר. אוכלת-ציונים היתה יחנה מאין כמוה, וכל מקום שהיית מוצא אספת-מחאה כנגד הציונות וכל כיתות דילה, לרבות המשמאילות ביותר, מובטח היית שיחנה נוטלת חלק בראש המוחים, ומרעישה עולמות על הריאקציה “הבורגנית” “האידיאליסטית” – בלשונה של יחנה “בורגניות” ו“אידיאליות” היינו הך.

אמת, יחנה לא נמנתה מעולם על הדברניות המצוינות, ולכשתמצא לומר לא היתה דברנית כל עיקר – אלא מה הייתה יחנה? צעקנית היתה, צעקנית גדולה, אחת בדור ממש. על כל צרה שלא תבוא היתה פותחת את פיה וצועקת ואיננה פוסקת. בוודאי תשאלו: והכוח מאין ימצא? – אדרבה, הורוני אתם! ילמדונו רבותינו: מי נותן לעייפה זו כוח, לא רק לצעוק כל הימים, לרבות הלילות, כי-אם גם לרוץ יומם ולילה משיעור לשיעור, מאספה לאספה, ומנאום לנאום? אימתי היא אוכלת? אימתי היא ישינה? – אלא שמוטב לכם שלא תשאלו משתשאלו. את חידת יחנה אל תבקשו, כי לא תמצאוה. אל הכול תתוודע יחנה, ואיש לא עמד בסודה.

אל יוסף בן שמעון התוודעה יחנה בליל האספה הראשונה, שנזדמן אליה מיד אחר בואו חוצה לארץ. באספה זו דרוש דרש אחד התלמידים שעות אחדות על הסוציאליות, ואחרי דושו תבואה שנידושה, וטחנו קימחא טחינא די והותר, הפסיק לשעה קלה, וחזר ודרש כמה שעות על הציונות, היקשה כמה וכמה קושיות משונות מן הסוציאליות על הציונות, ותירץ מיני תירוצים משונים עוד יותר, הכניס את עצמו לתוך כמה וכמה פרצות רחוקות, ויצא דרך חורין וסדקין. וכאשר נפתול נפתל עם שתיהן כנפשו שבעו, מבלי אשר ידע איש אנה פניו מועדות, התחיל פתאום להשכין שלום בין שתיהן, ולהוכיח שאלו ואלו דברי אלוהים חיים הם…

הדרשן עומד ודורש, הנאספים יושבים ומחכים למוצא דבר, ויוסף בן שמעון שומע, ויותר משהוא שומע הוא מסתכל, בפנים חדשות של התלמידים המועטים והתלמידות המרובות, לקיים מה שנאמר: אינה דומה ראיה לשמיעה… ועד שהוא יושב ומסתכל בפני הקהל, והדבר נודע ליחנה: אורח חדש נזדמן לכאן. מיד נתייראה יחנה יראה גדולה, שמא ייפול בן-אדם זה ברשת החלולה של הדרשן, ונוסף גם הוא על הציונים. אמת, אין היא מכירה בו ואין הוא מכיר בה. ברם, מה לי מכירה, מה לי איננה מכירה? אין יחנה מן הבודקים בשעת הסכנה, ומן המרבים בהרהורים בשעה של קום ועשה. והרי היא עומדת כבר ממולו ואומרת, כלומר, צועקת, אליו: אל תשית לבך לדברים האלה, “אופוננט” יש לנו, בכור שטן הוא, ויש עמו שלש מאות תשובות בצרת הציונות שהיא אסורה, וכלום איננו מחכה אלא לגמר הדרשה להראות לו… והינה לא גמרה את פסוקה, אלא מתוך איום אצבעה החלשה אפשר היה לעמוד על פירוש המילים הנוראות “להראות לו”. יוסף בן שמעון נתבלבל לרגע, ועד שנתיישבה עליו דעתו כדי להשיב דבר מה מפני הכבוד, פרחה לה יחנה וצעקה כבר במקום אחר.

מאותו הלילה ואילך היה יוסף בן שמעון פוגש בה ביחנה בכל פינה שהיה פונה. יחנה שומעת שיעורים ברפואה, בספרות, בטבע, באמנות, בכימיה, בהיגיון, במינראלוגיה, בפסיכולוגיה, בפארמאקולוגיה, בפילוסופיה, בפיסיולוגיה, וכולי וכולי. כלום יש שיעור בעולם שאין יחנה שומעת אותו? יחנה מבקרת את כל אספות התלמידים, באה לכל נשפיהם, ומהלכים לה בין כל חוגיהם. בין בעלי ה“בונד” היא כבן-בית, אל חברות הסוציאל-דמוקראטים ה“מעטים” וה“מרבים” היא באה לעיתים קרובות, מאספות הסוציאליסטים הריוולוציונרים לא תחשוך את רגליה, ואם אפשר לשמוע דרשה אנארכיסטית תרוץ כצבי ותעשה אזניה כאפרכסת. יחנה שואפת קדימה, ואל אשר ילך העדר, שם תלך גם היא – כי רוח העדר ביחנה.

יוסף בן שמעון רואה את יחנה ותמיה: מהיכן הכוח? ועד היכן יארך הדבר? אימתי תגמור את חוק לימודיה עם מרוצותיה וצעקותיה? זה שנים אחדות הוא מתהלך כאן, וכשבא נחשבה יחנה כבר על התלמידים הישנים. והרי ממה נפשך קשיא: רוצה יחנה להיות רופאה – תלך אל המבחן, ותקבל תעודה כנהוג. אלא מאי? רוצה היא להפוך את הקערה – תלך למקום שעושים אותו דבר… יוסף בן שמעון נופל בספקות ובהרהורים רעים – ויחנה עושה את שלה…

לפתע פתאום נעלמה יחנה מן האספות והנשפים, מן החוגים ומן השיעורים. הא כיצד?! היכן יחנה? יחנה חלתה, יחנה יצאה לכפרים לתיקון בריאותה, יחנה חזרה העירה וסגרה את עצמה בחדרה ואיננה רואה פני איש, יחנה עובדת בבית מורה ורבה. יחנה הולכת אל הבחינות ונכשלת; יחנה חלתה שוב, יצאה שוב לנאות-שדה, חזרה שוב וניגשה אל העבודה ביתר שאת וביתר עוז; במשך חדשים שלמים היתה כלואה בחדרה, או במעון בוחנה ומנסה, אוכל חשכה מפיה, שינה לא נתנה לעיניה – ועבדה. וכמלאות ימי-הכנתה הלכה עוד הפעם אל המבחן. ואף אמנם זאת הפעם עמדה יחנה בניסיון, ונכתרה בכתר רפואה. יחנה היא רופאה – קרא ואמור בפה מלה: דוקטור למדיצינה!

לא עברו ימים מועטים עד שפגעה בו יחנה ביוסף בן שמעון ברחובה של עיר. ועד שהוא מהרהר בלבו הייגש אליה אם יחדל, והיא כבר עומדת לפניו ומדברת – חרש. יוסף בן שמעון נבהל כמעט: יחנה מדברת חרש! אין זאת כי-אם חלשה עד כי לא קם בה כוח אפילו לצעוק! וכשהרים את עיניו ויבט בה, ויראנה והיא בריאה ושמחה מעט משהיתה, נבהל עוד יותר, באמרו: ודאי היא מתכוננת להקדישו במסתרי קשרים. יוסף בן שמעון ירא וחרד מפני הקשרים והמסתרים, ורעיון עובר כברק בראשו: שטה מעליה ועבור, היפטר ממנה בתנועת-ראש וברח דודי! רעיון טוב לכאורה – ברם, כיצד מוציאים אותו לפעולות? אדרבא, לך-נא והיפטר ממנה – לכשתרצה אתה ולא היא!

יוסף בן שמעון עומד נדהם, ויד חנה אוחזת בכפתור מעילו ופיה מלחש: מה דעתו של מר? בימים האלה אנוכי חוזרת לעיר-מולדתי, עומדת אנוכי להתמנות לרופאה בבית-החולים העברי שם, אלא שאימת הגבול מוטלת עלי. כל הניירות שלי כסדרם וכהלכתם, ואפילו המהדרין מן המהדרין לא ימצאו בהם שום פגם ופסול כל-שהוא, ולא עוד אלא שגם התעודה שלי, תעודת הרופאים, חתומה בגושפקא דמלכא, בידי הציר של מדינתנו דכאן – ומה יש לאדם עוד צדקה לדרוש ממני? כלום חטאתי במאומה כנגד הממשלה בפועל-כפיים או אפילו בדיבור-פה – מה דעתו של מר?

כמו אבן-מעמסה נגולה מעל לוח לבו של יוסף בן שמעון… ודאי, יחנה החביבה, בפועל-כפיים לא חטאת מעודך, וגם בדבר-פה לא נכשלת מימיך – ברם הצעקות, אותן הצעקות הנמשכות והולכות משעה ראשונה, שבה החלטת לעסוק בחכמות חיצוניות ובהפיכות קערות, ועד שעה אחרונה, שבה החלטת להיסגר בחדרך ולעמוד על המבחן להיות לרופאה בישראל, כל אותן הצעקות המחרישות אזניים ומביאות לידי טירוף-הדעת – כלום שכחת אותן? הלוואי שלא תהיינה לך למשטינים ולמקטרגים במקום הסכנה, וזכות אבותיך הכשרים תעמוד לך להשתיק את קולותיך ולבלבל את השטן המשחית, ובאת בשלום אל עירך ואל מולדתך ואל מעון אבותיך ואל בית-חוליך ובנית לך בית בישראל…

מי יודע מאי אהניה לה ליחנה להצילה מידי המזיקים: זכות-אבות, או ברכת יוסף בן שמעון, או שתיהן יחד. יחנה עברה את הגבול בשלום, ובאה לעיירתה בלי שטן ופגע רע. שמה הטוב הלך לפניה, ועד שלא באה נתמנתה לרופאת חולי עמה ישראל, ובאחד הימים העלתה בחכתה את אחד התלמידים לחכמת הרפואה, בחור עני ותמים, והשיאה אותו אליה כדת משה וישראל; ומשגמר את חוק לימודיו ב“זכותה”, הושיבה אותו בבית-החולים “שלה” להיות לעזר כנגדה, ושניהם מוצאים את מחייתם בכבוד. יהודים חולים וכואבים – ויחנה ובעלה מרפאים ומקבלים שכר. הפרנסה בביתם, והשלום במעונם. הוא חס ליה לפתוח פה כל מקום וכל שעה שהאשה אשר הוכיח לו ה' נמצאה בקרבתו, והיא שוררת בביתה ומדברת בלשונה. יחנה הרופאה פסקה זה כבר לצעוק באספות, ואף שם האספות וזכרן היו לה לחגא. היא צועקת לה לרווחתה במעונה וגוערת לה, להנאתה, בבעלה. אשרי אוזן לא שמעה צעקותיה וגערותיה.

[1921, “הדואר”].

יחנה הרופאה / בר טוביה

בבית-ממכר-התמונות הגדול שבעיר רבתי-עם במדינות-הים, בין התמונות הרבות והשונות של נשים מכל הגילים ומכל הצורות, מפרות הבשן ועד הרכות והענוגות, מכל מיני העוויות, מכל אפני כחל ושרק ופרכוס וכלכול שערות, מכל גיזרות הבגדים ועד הערומות לרביע, לשליש, למחצה ומעלה, בין קהל גדול של חיילים מכל המדריגות ועד שרי-הטבחים והתליינים, בין המון סופרים ומנגנים, חלקי-פנים וגדלי-בשר, ואספסוף פקידים שוממים ומשעממים וסתם הדיוטות קופצים בראש, שאין פניהם אומרים כלום חוץ מעזות ותאווה גסה, – בין כל התמונות הרבות והמרובות הללו הוצגה לראווה תמונה אחת משונה מכל חברותיה, ומושכת את עין כל רואה בזרותה, בייחוד במקום הזה.

התמונה היתה תמונת חבורה, רובם צעירים ומיעוטם זקנים, מהם בעלי סנטר בולט ורצון חזק, ומהם רכי-עיניים ובעלי פנים חלשות, וכולם מן הנענים והניגשים. בארבע שורות זו למעלה מזו עמדו, ובשורה הרביעית בתווך ישב יהודי חיוור פנים, דק בשר ודל זקן, וכל חזותו מביעה ואומרת צער שלאחר ייאוש, והידיים הללו, המונחות לו על ברכיו מרושלות, נרפות וחולניות, מרמזות: מה נעשה? כלו כל הקיצין… וסמוכה לו יושבת בת-ישראל עטופה ופרופה, והיא כעוטיה, ורק עינה האחת גלויה, מוסבה אל מול פני היהודי החיוור, והיא בוכיה לכאורה.

ויהי היום, ויעבור אחד מזרע היהודים, ממעוני הגלות וחולמי הגאולה, על-יד בית ממכר התמונות ההוא, וירא את תמונת החבורה היהודית, ואת פני היהודי החיוור המלא צער, ואת העוטיה אשר על ידו, ויאמר: אין זה כי-אם יעקב הקטן והדל, וזאת השכינה הישראלית, המסתכלת בבחירה ומורידה דמעות על משבתיו; וישתומם כי אין איש ישראל גואל את התמונה מבית-הממכר, ומחברותיה שנטפלו לה על-כרחה, ויאמר: “אנוכי אגאלנה”.

תמים היה בן-היהודים, כי טרם נוסה באלה. אפס, כי כעבור עליו ימים רבים לכיתות רגליים על בתי עשירי-ישראל, ולילות לא מועטים לכתיבת מכתבים אל חובבי האמנות הישראלית, ראה ונוכח, כי ישראל קדושים הם: היכולים אינם רוצים, והרוצים אינם יכולים, ואלו שבינתיים נותנים פרוטות שאינן מצטרפות לחשבון גדול. אז תרפינה ידיו, וייוואש מן הדבר.

עברו שנים אחדות. היהודי נזדמן לאחד ממקומות-המרפא שעל חוף הים, ויהי מטייל לבקרים בגן-העיר. וכאשר נלאה ללכת, היה יושב על אחד הספסלים, מוציא מכיסו עיתון יהודי, מביט בו בעינו האחת, קורא ואיננו קורא, ועינו השניה טובלת בתכלת הים שלפניו ובתכלת השמים שעל-גביו. פעם אחת ישב אצלו “פריץ” אחד, שחור שער ועיניים. הציץ ה“פריץ” בעיתון שבידי שכנו, וכשראה אותו כתוב בלשון היהודים, נכנס מיד בשיחה עם בעליו. ומאותו היום היה ה“פריץ” מחזר אחרי היהודי בכל בוקר, ומטייל עמו ארוכות וקצרות, ומשיח עמו על הליכות עולם, ועל עניינים שבין איש ואשתו, ועל דין-ודברים שבין יעקב ועשיו; ובאחד הימים אמר לו ה“פריץ” הרומני – כי בן רומניה היה – להיהודי: מחבב אני את העמקנות של היהודי, ולפיכך אוהב אני להרבות דברים עם בן-ישראל שפגע בי, אלא שאינני סובל את תכונת היהודי. שתק היהודי ולא אמר כלום, ובלבו נזכר כלל גדול שהיה בידיו: כל הבא ואומר שהוא שונא את תכונת היהודים, בין שהוא יהודי בין שאיננו יהודי, בידוע שאת תכונת עצמו הוא שונא.

טיולי ה“פריץ” עם היהודי היו נמשכים והולכים, עד שאירע מעשה וה“פריץ” לא יצא לטייל ימים אחדים. חשב היהודי בלבו: בוודאי חלה ה“פריץ” ומיצווה לבקרו, כמו שאמרו “מבקרין חולי גויים עם חולי ישראל”, ומכל-שכן בגוי המכירו. הלך אל האכסניה שבה נתאכסן ה“פריץ”, ומשך בפעמון. יצא המשרת ואמר לו: את מי אתה מבקש? נזכר היהודי, שמעולם לא שאל את ה“פריץ” לשמו, ועמד נבוך כמעט, עד שהוציאו המשרת ממבוכתו ואמר לו: בוודאי את איש-שיחך המטייל עמך אתה מבקש. הינה חדרו של האדון ישראלוביצ’י! ותוך כדי-דיבור דפק באחת הדלתות, ומיד נשמע קול קורא: היכנס!

נכנס היהודי ומצא את איש-שיחו כשהוא מוטל חולה במיטה. על השולחן הקטן, הסמוך למיטתו, עמדה תמונה קטנה, תמונת “האמא הקדושה”, במסגרת כסף, ומעל למיטה היתה תלויה תמונה גדולה במסגרת יפה למאוד. הציץ בה היהודי וראה לתמהונו הגדול והינה זאת תמונת החבורה היהודית עם ארבע שורותיה, עם היהודי הקטן והחיוור ובת-ישראל העוטיה, הבוכיה, שעל-ידו, באמצע השורה הרביעית.

מבקש היהודי להסב את עיניו מנגד התמונה, והן נמשכות מאליהן אחריה ותלויות בה.

ה“פריץ”, שהיה נרגז ביותר בשעה זו, הרגיש בדבר, ואמר לו, ליהודי, מתוך רוגזה: על מה אתה תמיה? כלום לא בן עמך ¹היה זה שאמר: “ניהיל אדמירארי” ² ?

חשב היהודי בלבו: ניהיל אדמירארי! טוב ויפה ומתוקן ומקובל הדבר הזה. אף-על-פי-כן הרי זה מן המתמיהים: “פריץ” רומני ששמו ישראלוביצ’י, שונא ישראל ורודף אחריהם, ולא עוד אלא ש“האמא הקדושה” שומרת עליו מלמטה, ויעקב הקטן והדל עם שכינתו העוטיה בוכים עליו מלמעלה – כלום אין בכל זה אפילו כדי להתמיה בן-עמו של ברוך שפינוזה בעצמו?

עם כל זה שתק היהודי ולא אמר כלום.

ה“פריץ” אמר: תמונה זו הניחה אחותי למשמרת, והרי עלי להחזירנה לה. אחותי קיבלה את התמונה במתנה מידי אחד ממכריה מן היהודים החדשים…

אחר-כך שתק ה“פריץ” רגע קל ויוסף ויאמר: את היהודים החדשים אינני סובל כל-עיקר. כל אותה העצמיות הישראלית האיתנה נתמזמזה בהם, והם קלים וריקנים ללא כובד-ראש וללא משקל-נפש, ללא בסיס מלמטה וללא שמים למעלה.

שמע היהודי בשתי אזניו, ואת שתי עיניו לא גרע מן התמונה.

                                            ***

עברו עוד עשר שנים. היהודי ישב בספריה העירונית שבבירת האורתודוכסיה הישראלית באשכנז. הביט ממולו וראה יהודי צעיר, ראשו יפה למאוד, מכוסה שער שחור, דק ומסולסל, וזקן קטן, שחור מסולסל ודק גם הוא, מכתיר את לחייו. הצעיר ישב אל השולחן, כשהוא מוקף ספרים מרובים, יהודיים וחיצוניים, שעיין בהם עיון עמוק, ומזמן לזמן רשם דבר-מה במחברת העבה שלפניו.

נסתכל היהודי בפני הצעיר, והכיר בהן את כל תווי פניו של ה“פריץ” ישראלוביצי; אלא שנתפשטו מגשמיותם ונעשו רוחניים ביותר.

נזכר היהודי בשיחות ה“פריץ”, וגם את התמונה נזכר, ויאמר בלבו: הרי עלי לחקור ולדרוש את כל הדבר, ואפשר שאגלה גם את עקבות התמונה…

מה עשה היהודי? הלך אל מכר רחוק שהיה לו בעיר ושאל אותו: כלום אינך מכיר יהודי מלומד, צעיר לימים, שסימניו כך וכך?

הכיר המכר הרחוק את הסימנים, והשיב לו בנוסח שאלה: משום מה אינני מכירו? אמו “פריצה” רומנית מזרע ישראל, ושמה לבית אביה ישראלוביצ’י. מתחילה נישאת לשר-האוצרות בבסראביה, נתגלגלה עמו שנים אחדות ולא ראו נחת זה מזה, עד שיצאה ממנו בגט-פיטורים ונישאה פעם שניה לשר גדול קאתולי במדינת אוסטריה. בביתי נתוודעה לדוכס פלוני וברחה עמו למקום שברחה, וכשהתיר לה “האב הקדוש” ברומי להתגרש מבעלה השני, נישאה לדוכס וילדה לו שני בנים. את האחד שלחה ללמוד למדינת רוסיה, ונעשה שם צורר-ישראל נורא, והשני נתחנך בבית כומר גדול ונקדש לכמרות, עד שברח למדינת אשכנז ונתגייר, ועכשיו הוא יושב ועוסק בתורה ובענייני ישראל, וגם אחיו הצורר ודודו נמצאים עכשיו עמו ושומרים דת ישראל.

תמה היהודי תמיהה גדולה, וסינן מבין שפתותיו: וכל זה בשל מה?

אמר לו המכר: בשל תמונה! תמונה יהודית נתגלגלה לידי ה“פריצה”. אינני יודע מהיכן, ותמונה זו הזכירה לה תמיד מאין היא באה ולאן היא הולכת, ולא נתנה לה מנוחה, והטרידה אותה מבית בעליה, וכשנישאה לבעלה השלישי, לדוכס, עמדה ומסרה את התמונה לאחיה, בן-אדם משונה ביותר, והיתה התמונה מציקה לו, עד שביקש להתגייר. מה עשה? עמד ונתנה במתנה לכומר הגדול מכרו, שבביתו נתחנך בן-אחותו. היה הנער מסתכל בתמונה ומהרהר בה ימים ולילות, ומשנודעו לו מוצאו וכל ענייני אמו, ברח ונתגייר. וכשהיתה עלילת-הדם הגדולה במדינת רוסיה ³, ואותו הכומר הגדול עמד וצידד בזכות ישראל, כעס עליו האח הצורר, שעמד בראש המקטרגים, ובא לביתו להתקוטט עמו. הראה לו הכומר הגדול את התמונה שקיבל במתנה מידי הדוד של הצורר, מידי ה“פריץ” ישראלוביצ’י, והעמידו על כל הדבר. נפלה רוח הצורר בקרבו וישב על עקבותיו בבושת-פנים, ומאז לא הוסיף להרים ראש. ובאחד הימים עזב את כל אשר לו, ויבוא הוא ודודו עמו למדינת אשכנז לגור בבית האח השני, הלוא הוא היהודי המלומד שראית בספריה.

שמע היהודי באזניים קשובות ושאל: והאם איה? השיב לו חברו: ברחה… עם הרופא היהודי שהיה בבית הדוכס ברחה…

ממחרת היום ההוא חיכה היהודי על יד הספריה, ובראותו את הישראלי הצעיר מאתמול יוצא את הבית, ניגש אליו ונתן לו שלום, ומשהחזיר לו הלה שלום לא שהה היהודי ושאל אותו: והתמונה איה היא?

נסתכל בו השני רגע קל, והשיב: בבית הכומר הגדול, מחנכי לפנים.

תפשו היהודי בשתי ידיו וצעק כמעט: אַל – כי לך משפט הגאולה…

השיב לו השני תפוש-מחשבות: יש משפט הגאולה, ויש זמן הגאולה…

צעק היהודי, זאת הפעם בקול גדול: אין הגאולה מצוות-עשה שהזמן גרמה! מצוות הגאולה הרי היא כצרת הגלות, שאינה פוסקת אפילו כהרף-עין! מצוות הגאולה תדירה היא: כל יום, כל עת, כל שעה, כל רגע ורגע זמנה הוא!… גאל בעוד מועד, בעוד יש אפשרות כל-שהיא של גאולה, מהר וגאל!…

[1922, “הדואר”].

בימי קישינוב

הדבר היה בימי קישינוב, בבירה שבאחת ממדינות המערב.

הוא ישב בחדרו תפוש-הרהורים, והנה קול קורא אליו מחלון הבית הסמוך: חושה לעזרתי, אל תאחר אף רגע!

הוא הכיר את מכירו, בר-בי-רב דחד יומא בבית-המדרש שבבירה; זה אתמול בא הנה עם אחדים מחבריו, פליטי קישינוב.

הוא קפץ ממקומו, ובעוד רגע היה בחדר מכירו. בעלותו על המדריגות שמע כבר קול צעקת איש מתמרמר למאוד; ובבואו החדרה ראה את מכירו עומד בקרן-זווית נבהל ונדהם, ובעל-המעון עומד ממולו, שני אגרופיו מורמים, מפיו ייז קצף, וקולו קורא בכוח ובחמה עזה. המילים נפלו מפי הצועק במהירות עצומה, התלכדו לגוש אחד מוצק, וקשה היה לאוזן לקלטן ולבחון ביניהן.

כשהכיר הצועק בנכנס, הפנה מהר את פניו ואת אגרופיו אל זה, ויכונן אליו את כל חמתו וצעקתו.

מה זה ועל מה זה? האם הפועל השתקן הזה, שקשה היה להוציא מלה מפיו, יצא פתאום מדעתו – או מה?

הדייר עמד על עמדו ויירא לפצות פה. הנכנס הביט נבוך ומשומם בפני הצועק, מבקש להבין ואיננו מבין.

מעט-מעט התחיל גוש-המלים להתפרד לפני אזנו הבוחנת, והדברים נעשו בהירים כמעט.

– פראים! – צעק הפועל – האם שמעתם מימיכם, שאדם מן היישוב יעשה מעשים נוראים כאלה? אוכלי-אדם! חיות-טרף ולא אנשים! לא די שאתם גוזלים וחומסים, שוסים ומכים, מענים ומרצחים, אלא שאתם תוקעים מסמרות בראשו של אדם! מסמרות בראשו של אדם!!! שודדים מנוולים! חיות פראיות! למה אתם באים הנה? לכו לכם אל מאורותיכם! שקעו בטיט-בצותיכם עם הזאבים והדובים שלכם, ואל תעיזו לדרוך על אדמתנו! הלאה אוכלי-אדם! צאו מזה כרגע…

ובעוד מלתו בפיו, קפץ אל החדר השני וישב עם גליון העיתון בידו ויקרא לפני שני השומעים הנבוכים את פרשת כל מעשי קישינוב. הוא קורא ומתבל את הקריאה ביריקות גדולות ובזריקות מבטי קצף נורא עליהם, והם שומעים ומתחילים להבין מה הוא סח…

אפס, כי לא בנקל הצליחו להעמיד את הפועל הישר והתמים על טעותו – טעות-גוי.

בערב המלחמה

עברו עשר שנים. הימים ימי ערב מלחמת-השחרור ¹. העיתונים “עושים” את דעת-הקהל – כל אחד על-פי דרכו: מי בלעג שנון, מי בחמה שפוכה, מי בקלות-ראש, מי בכובד-ראש. הציירים מציירים את השונאים בכל מיני ציורים משונים לעשותם למפלצות. הראינועים מעבירים לעיני ההמון הגדול כל מיני גזלות ורציחות, ומחנכים אותם לשפיכת דמים.

לא נשכח כמובן גם היהודי. הפרעות שנעשו ביהודים בארץ-הדמים ²לא העירו בארצות הנאורות כל רגש, מלבד, אולי, רגש קנאה מסותרה בעושי הפרעות. ליסטי-הקולמוס למיניהם לא הפלו בין היהודים ובין האשכנזים, והקוראים, וגם שאינם קוראים, שמעו וידעו: בן-מערב נחות-דרגה. ואפילו בינוני, שהכיר ביהודי העובר על פניו, הפליט מתוך פיו: “אין בין יהודי ל’בוש' ³ולא כלום”… בה בשעה שבאשכנז הגיעה האנטישמיות בחברה ובספרות, ואפילו המדעית, לידי שיגעון, שיגעון ממש.

ואוי לו ליהודי בעל פיאות וזקן, שפגע בו איש-ההמון במקומות-המרפא הבינלאומיים. במקומות אחדים בקשו “פני”-העיר לאסור את השחיטה, כדי להינצל מהסתכלות בפניו של אדם מישראל. בכמה אכסניות נאסרה דריסת-רגל על כל מי שחשדו בו שמא בן-ברית הוא. יהודי שביקש מעון ונכנס למקום שכתוב עליו “כאן משכירים מעון”, קיבל על-פי רוב תשובה קצרה: “כבר נשכר”, ויש שאמרו לו פשוט: “לא ליהודים”.

באחת העיירות הללו הגיעו הדברים כמעט לידי פרעות “קטנות”. כל העיירה הזו היתה מלאה אורחים מכל קצווי העולם, שעליהם היתה כל פרנסת התושבים. בין בעלי-הכיסים המרובים, שבאו הנה מכל הארצות, נמצא גם מספר לא מעט מעניי הודו וערב, שהתהלכו בחוצות בבגדים מזוהמים, ומטפחת מזוהמת חבושה לראשם. לא חסרו גם עניי ארץ הסינים, בני-אדם משונים בבגדיהם-מטליותיהם, בקומתם הקטנה, בחזות-פניהם ובפאת-גבחתם, שהביאו לעיירה מין מחלה משונה ומסוכנה עד למאוד.

אף-על-פי-כן לא היה אדם בעיירה שישים לב להמון מגוון זה, ומכל שכן שיפגע באחד מהם. על מי נתעוררה כל העיירה כולה כמעט, ובמי פגעו הבריונים שבה? באי-אלו אנשים מישראל שבאו לכאן, ובגדיהם ופיאותיהם וזקניהם ארוכים יתר על המידה, ובכל מי שהיה לו שיח ושיג כל-שהוא עם האנשים הללו.

כל העיר הייתה כמרקחה. הייתכן שיהודים מנוולים יבואו לנבל את העיירה המפוארת ולשקץ את הוד-יפיה? היה לא יהיה כדבר הזה! וטובי-העיר, עם שאר בני-העיר שמעולם לא עלתה על דעתם להיוועץ כדת מה לעשות כדי לטהר את עיירתם, היפה באמת, מחלאתה המרובה, או להזהיר את האורחים המזוהמים ביותר על ראשית חוקי הניקיון, התחילו פתאום נכנסים לישיבות תכופות, ומבקשים עצות ותחבולות להיפטר משונאיהם של ישראל…

מאותה שעה התחילו פרחי הבריונים עם חבורת העגלונים להתגרות ביהודים החולים והאומללים ביותר, מגרשים אותם מעל הספסלים, מחזיקים בכנף בגדיהם בעברם בחוץ, לאמור: יהודים מנוולים, הלאה! קוראים אחריהם מלא, רודפים אחריהם ומשליכים עליהם טיט-חוצות. על החלשים ביותר ניתכה הרעה ביותר, כמנהגו של עולם. אפס, כי גם החזקים מעט יותר, ואפילו התקיפים, כביכול, שבישראל, לא נוקו ממנה. לא הועילו גם ההפצרות והאזהרות במקום הנדרש. משובת הבריונים הלכה וגדלה, לשמחת לב טובי העיר, שהכול נהיה בדברם.

בעיירה נפוצו כרוזים: יהודים, היו נכונים! עוד מעט והשליכו את כולכם המימה! היראים ורכי-הלבב שבחולי ישראל נבהלו, והבריונים ומגיניהם המרובים מן התושבים והגרים ראו וישמחו שמחה גדולה.

קבוצות-קבוצות עמדו, או ישבו, וקראו את הכרוזים מן הכתב, ויוסיפו עליהם נופך על-פה. הדברים זכו לפרסום גדול, הגיעו גם אל העיתונים הקטנים והגדולים – ולא נמצא מי שימחה נגד הדבר, לא בעיתוני הבורגנים, ואף לא בעיתוני הפועלים.

ויהי היום, וקבוצת אורחים שאינם יהודים, בעלי-בתים מהוגנים, ישבה בגן-העיר וסחה בדבר בקול גדול, מתוך הרחבת הדעת וקורת-רוח מרובה – והינה זה הלך וקרב אליה פועל גבה-הקומה ורחב-הכתפיים, וכל חזותו ומראהו כאחד מבני-המקום. הפועל עמד רגע להתבונן בפני היושבים, ואחרי-כן פתח את פיו בלשון המקום ויאמר: אל איד היהודים אתם שמחים?! ינסה-נא איש מכם לגעת באצבע קטנה של יהודי – חי אני, אם יישאר שריד ופליט מכל גוף האיש ההוא! את העיניים אנקר, את השיניים אשבר, את הקדקוד ארעץ! עד שתחדשו את ימי-הביניים על ישראל – תצא רוחכם! כרוזים מנוולים אתם מפרסמים נגד ישראל – על שום מה? על-שום החולים המעטים, שבאו הנה לשאוף מעט רוח צח, להחלים את ריאתם הפצועה? מה עשו לכם החולים האלה, פראים? את אווירכם גזלו מכם, או מה מידכם יקחו? הסו – או גורו לכם מפני האגרופים! אוי ואבוי למי שפגעו בו באגרופים האלה! – קורא הפועל האמיץ, ומדי קראו הרים את שני אגרופיו החזקים על היושבים, לאיים עליהם, רקק יריקה גדולה וילך לדרכו.

האורחים נבוכו ונבהלו, ויהודי אחד שעמד מן הצד ושמע את דברי הפועל, הדביקו ויאמר: דבריך טובים ונפלאים – אולם בן-מי אתה ומאיזה עם מוצאך? הידיים – ידי עשו, והלשון – לשון בני-המקום. ברם הדברים, כלומר דבריך, משונים מכל דברי אנשי המקום הזה, הדומה לסדום.

השיב לו הפועל: מאנשי המקום אנוכי, והכול מכירים אותי. הלוא אנוכי דויד בן אברהם בנבנשתי…

במוצאי המלחמה

עברו עוד חמש שנים. הימים ימי מלחמת-השחרור. שבט אשכנז נשבר. העמים המשועבדים לאוסטריה יצאו לחירות ולאורה. הורם העול גם מעל העמים הנכנעים לתורכיה. גם לישראל הבטיח באלפור מה שהבטיח, וממשלות-ההסכמה הסכימו למה שהסכימו. בינתיים עמדה ממשלת-המהפיכה בארץ-הדמים וכתבה וחתמה שטר-שחרור לישראל. לכאורה באו ימי הגאולה גם לעם עבד-עבדים. גם גוי עני ואביון ביקש לפקוח את עיניו לראות באור העולם – והנה דם ואש ותמרות עשן! ה“אדומים” מעבר מזה צועקים: תן לנו את הרכוש, ולא נקח ממך תמיד את הנפש! וה“שחורים” מעבר מזה צועקים כחיות-טרף: לא – כי גם את הנפש גם את הרכוש תתן, וקודם-כול את הנפש! וישראל, כשה לטבח יובל, דמיו ניגרים ארצה כבר לא כמים כי-אם כשופכים, זאבי-טרף שופכים את הדם, וחזירים מתרחצים בו, וכל חיתו-יער שותים אותו כמו יין, ושתו והמו וצעקו: הב! הב!

נשכחו שמות חמלניצקי וגונטה, נשכחו ימי מסעי-הצלב. נשכחו שני החורבנות. חורבן חדש! החורבן השלישי הנה זה בא! חורבן הריסה ושממה – בעד רגע אחד של קורת-רוח מסופקת, בעד צל של הבטחה וצל-צלה של הסכמה, בעד נייר מחוק של שטר-שחרור!

והעולם הנאור – שותק?! לא, כי רע ומר מזה! הוי, מי יתן ושתק. מי יתן ולא הוסיף עצים ואש להגדיל את המדורה, לפחת את האש הנוראה!

היהודי – מי עוד יזכיר את שמו בלי חרוק שיניים, בלי שנאת-נצחים? לא שיילוק הוא עוד, כי הוא ה“בוש”, הוא ה“בולשבי”, הוא מפלצת-העולם! לא עוד את דם “בן-האל” ידרשו ממנו, כי אם את דם כל בני אדם וחוה, את דם כל בהמות-השדה – ועוד מעט וידרשו ממנו את דם חיתו-יער אשר שפכו הן ואשר נשפך בהן!

רומי חוגגת את חג נצחונה, לאמור: הנה ימי-הביניים הולכים ושבים! ימי הביניים? לא – כי אם ימי אוכלי-האדם הולכים ושבים! ימי-אוכלי-עמי – אכלו לחם!

הומאניות, סוציאליות, משאות נפש, חלום יעוף! יש אשר יישן איש מתוך שכרון הדמים, וילהג עוד בחלומו על הדברים היפים – מי ישמע לו? מי ישית לב אל להגו ואל פטפוטיו? עוד אחת מעט ופקח את עיניו, ואת שפתיו יפתח, וצעק קול גדול ולא יסף: דם! דם-ישראל הבו לנו, הבו!

גוי חסיד

בעיר נתפרסמה מודעה על-ידי נערים ואנשים מזרע ישראל. העתונים לא רצו לפרסם את המודעה, בה היה כתוב לאמור: פלוני, וכומר הוא, ינאם ביום פלוני, בשעה פלונית, נגד הפרעות, וידרוש שימסרו את הפורעים לדין.

כתריסרים אחדים מבני-ברית, וכתריסר משאינם בני-ברית, באו לשמוע את הנאום. הנואם גמר את נאומו מתוך החלטת מחאה, שנתקבלה מאת כל השומעים, להוציא אחד ויהודי הוא. יש לו להקדוש-ברוך-הוא בעולמו גם מין בריה משונה כזו.

כתום הדרשה ותודות הנאספים לדרשן, ניגש החסיד מחסידי אומות-העולם אל יהודי פשוט בעל-כתפיים, ויאמר אליו:

– אלישע הנביא בכה – ויאמר אליו חזאל: מדוע אדוני בוכה? ויאמר איש האלוהים: כי ידעתי את אשר תעשה לבני-ישראל רעה, מבצריהם תשלח באש והרותיהם תבקע. ויאמר חזאל: כי מה עבדך הכלב, כי יעשה הדבר הגדול הזה? ויאמר אלישע: הראני ה' אותך מלך על ארם…

החסיד מחסידי אומות-העולם הניע בראשו כחומל על עמו הוא ועל עצמו הוא, וכאשר העירו אותו יהודים אחדים בנחת ובנימוס מרובה: הלוא אלה הדברים שכל החזאלים למיניהם עשו ועושים לבני-ישראל… השיב החסיד מחסידי אומות-העולם במנוד ראש:

– כן, כן. ואולם ידעתי, הוי, מה ידעתי, אפם של ישראל כי עז, ועברתם כי קשתה, ואכזריותם כי גדלה, כי עצמה, ונקמתם כי נוראה, כי איומה היא, ומי יעמוד לפניה… אנוכי הרואה את ישראל עולה לגדולה, ועובר בעולם כשוט שוטף, רומס וחומס על ימין ועל שמאל… אוי, מי יחיה מזעם-ישראל…

בת-ליל

בחשכת הלילה.

הוא יושב בודד בגן-העיר על אחד הספסלים הרחוקים שבפינה נידחה, שקוע בהרהורים קשים.

אחת מבנות-הליל נגשה גם היא אל הספסל ותשב לא הרחק ממנו.

הוא לא שם לבו לדבר, וחוט-הרהוריו הוסיף להימשך כשהיה.

האשה התקרבה אליו ותאמר בקול נמוך: הלוא ילך אדוני עמדי, עשרה שקלים. רק עשרה שקלים ולא יותר – חזרה על דבריה בראותה כי אין מענה.

הוא רעד רעד קל ויוסף לשתוק, והיא הוסיפה ללחוש עליו בתבענות ובבקשה.

נכמרו רחמיו על העלובה, פשפש בכיסו, הוציא שטר מעוך ויסנן מבין פתחי פיו: הרי לך חמישה שקלים…

בת-הלילה לא הבינה לרעו, נאנחה מתוך עלבון קשה ותאמר: זו אהבה וזה שכרה! ואז התקצפה עד למאוד, וזרם של חרפות וגידופים ניתך מפיה על ראשו.

שכנה חיכה לה בדברים עד שוך זרם דבריה וחמתה, ואחר התעודד ויאמר: – שגית, חביבה. אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה – בוז יבוזו לו. אפס כי אנוכי הן לא בעד אהבה אשלם, כי-אם במחיר ארוחתך הערב…

ומדי דברו הושיט לה את חמשת השקלים. היא הבינה, חטפה את השטר מידיו, ואז קפצה ממקומה, נשקה לו על מצחו, לחצה את ידו בחיבה ותלך לה.

ואולם כעבור רגע שבה על עקבותיה, נגשה אליו ותאמר: אדוני איננו מיושבי המקום הזה. גר הוא. רוסי הוא בוודאי… האף לא כן?

הוא השיב בנחת ובלחש:

– לא, חביבה, יהודי אני.

– יהודי?! – צעקה כמעט הנערה מתוך תמיהת-פחד, ותעלם בחשכת-הלילה.

עם שקיעת החמה

עם שקיעת החמה היה עולה צל כבד ממעמקיו, ומחשיך עליו עולם ומלואו. הרהורים ממאירים, ספקות מכאיבים ויגון קודר היו תוקפים אותו, צובתים את בשרו בצבת של ברזל מלובנת, ורוחו בקרבו חובלה, חובלה.

כמעט שאספו קרני-השמש את נגהן – עד ששתו עליו סביב כל מכאוביו הנעלמים, וכל צער עולמו ניצב כמו חי לפניו, להומו ולהטביעו ביוון מצולה, אין מעמד בה ואין מוצא ממנה.

ברגעים הקשים האלה היתה הישיבה בחדרו קשה עליו עד למאוד. מן התקרה, מן הקירות, מכל עבר ופינה זחלו לעומתו הצללים כנחשים, כתרוהו, הרדיפוהו הלאה אך הלאה מארבעת הכתלים, המעיקים-המחניקים האלה, מן הצל השחור הזה היוצא מהם, ולועו פתוח לבלוע חיים כל הקרב אליו.

אז יסובב בעיר, בשווקים וברחובות. הלאה מחוצה לעיר, הרחק מאדם העיר, ילך. מר בחמת רוחו ילך אל כל אשר תשאנו הרוח ללכת, ויד ה' עליו חזקה, וכאשר תלאינה רגליו נשוא אותו, וישב משמים באשר ישב, לבו הוגה נכאים, ומבטי עיניו הדואבות, וכל תווי פניו הנענות, שואלים שאלה שאין עליה תשובה.

הינה האדימו קרני-השמש האחרונות את פאת המערב. מתולעות פני השמים כאש-פלדות בוערת, מתוך תכלת עבים קלים נישאים באווירו של עולם. תקוות נעלמות ניעורות בלב, חלומות נסתרים שבים נזכרים, אורים כבים אוזרים עוז, מפיקים נוגה מעודד, מצודד. קולות רחוקים בוקעים ועולים, מזמרים ומרמזים וקוראים ומושכים. אנה ולמה? האומנם עוד לא פסה תקווה? – והנה שקעה החמה ויהי חושך ואפלה.

אימה נסתרה כבשה את כל הבריאה. חוורו פני העולם גם חוורו. לבנה נוגה, חיוורת, צועדת לאיטה למעלה, המון כוכבים חיוורים, עצבים, סובבים אותה, שומרים צעדיה. אורם החיוור פרוש על הארץ אשר מתחת, ומתערב בחיוורת האורה הנופלת מאלפי פנסי לילה, ומעמקי היאור פורצים ועולים אורות הארמון הישן העומד על שפת היאור, והם חיוורים עד למאוד.

חוורו פני העולם האדום-האדום, החוצה עד צוואריו בים-הדמים ולא ישבע, כי דורש דמים הוא. הב! הב! יקרא כל הימים ולא יאמר הון. חוורו פני העולם מבושת נבלותו, מאימת אכזריותו – וכוח אין בו לבלום את אכזריות חמתו, לעצור בעד שטף אפו, לכבוש את תאוותו – תאוות דם, רצח ואבדן.

חוורו פני העולם. היו חלומות – ונגוזו כענן בוקר, כטל משכים הולך; היו תקוות – ופקעו כקצף על פני מים.

[1922, “הדואר”].

– בוקר טוב! איטליה ניצחה! – הכריז השוער מירכתי החצר בבוקר השכם, כמעט שהכיר את צעדי השכן יוסף בן שמעון, היורד בנחת מעל המדריגות ופותח בזהירות את דלת הבית.

השוער הקפדן נתכוון לא רק לבשר בשורה טובה, כי גם להטיל ארס בדייר ה“רוסי”. ויוסף בן שמעון, שהרגיש בדבר, השיב תשובה קצרה: בוקר טוב! מזל טוב! והלך לדרכו.

היה בוקר-סתו מעונן. השמש הסתתרה מאחורי סחבות עבים, שבים-לבנים, המושלכות על פני תכלת השמים. ים התכלת שינה גם הוא את מראהו, ושיבה זרקה בו. כזקן תפוש הרהורים הביט מתוך ערש הנצח, שהתנועע בו במנודה, אל גליו הקלילים, ששיחקו על החוף כילדים קטנים.

הקריה העליזה, שבה התגורר יוסף בן שמעון, קריית המרפא והתענוג, ממכר הכול ומיקח הכול, קריית הקאבאריטים והקינמאטוגראפים, הימים החמים והלילות ההוללים, – עודנה ישינה למחצה. מעט מעט, ובכבדות רבה, היא מתנערת משנתה. פה ושם נפתחים חלונות, נשמעות שריקות דלתי חנויות בהיפתחן. נראות פני פועלים ופועלות, מפיקות רוגז וליאות.

יוסף בן שמעון צועד לאיטו ברחובה של עיר, כולו שקוע במחשבותיו, זה שנים אחדות הוא מתגורר בעיר, והוא מכיר ואיננו מכיר בה. לכאורה הוא רואה ושומע מה שאחרים שומעים ורואים, ובאמת עיניו תחזינה אחרת, ואזניו תשמענה אחרת. כי על כן חדשה וחביבה העיר בעיניו תמיד. ועל הכול הוא מחבבה ברגעי מנוחתה המעטים… ולפתע פתאום נתרעש הכול מסביב. אי מזה באה רוח מנשבת בחזקה. הים הזקן התנער והתגעש. הקריה היפהפיה, הנרדמה לכאורה, הסירה פעם אחת חבלי שינה מעיניה, קפצה בסופה ובסערה, והיא ערה וחיה ורועשת כולה מן הקצה ועד הקצה, ובת קול שאיננה נפסקת יוצאה ומכרזת: איטליה ניצחה! איטליה ניצחה! וברגע אחד התנופפו דגלים מעל כל החלונות, התפרצו מכל הבתים ילדים וילדות, נערים ונערות, בשירה ובזמרה, בתופים ובמחולות, ואחריהם נמשכים המונים המונים, אבות ואימות, סבים וסבות, וכולם מזמרים ומרקדים. נהגי הטראם העמידו את העגלות ויתפשו זה ביד זה וירקדו בעיגול מסביב לפקיד זקן עב הכרש ביותר, המרקד גם הוא באמצע. הוארו גם הפנים הזעומים של הפועלים והפועלות, וכהרף עין נוצרה בימה על מגרש גאריבאלדי. אחד ממגידי המהפיכה קפץ עליה ונאם נאום פאטריוטי נלהב. השוטרים והבורגנים מחאו כפיים, הפועלים והפועלות קראו: הידד… איטליה ניצחה!!

יוסף בן שמעון עומד מן הצד, רואה, שומע ומהרהר. והינה זה סבל זקן הולך וניגש אליו ומגלה את ראשו. עני בוודאי! חשב יוסף בן שמעון, והתחיל מפשפש בכיסו. פשט הזקן את שתי ידיו… שיכור! עבר רעיון בלב יוסף בן שמעון, שנסוג אחור כמעט. ברם לא דא ולא הא. הזקן פיכח הוא, ונדבות לא יבקש. הוא תפש בשתי ידיו, ידי פועלים חזקות, את יד יוסף בן שמעון, ולחצה בחיבה רבה, ושפתותיו מלמלו בקול רך ביותר: איטליה ניצחה… האוסטרים בורחים מפנינו. חזקים הם ועצומים. מאות בשנים עינו אותנו. את אבי האומלל סגרו במבצר. חמשת בני נמצאים על החזית מראשית ימי המלחמה. זה זמן רב לא כתבו מאומה, ואין אתי יודע מה. עתה בורחים שונאינו כצאן אשר אין להם רועה. איטליה ניצחה!…

אדוני “רוסי” הוא. האויבים הערומים רימו את הרוסים התמימים, עשו את ארצם לתל שממה. אל תירא ואל תחת. אנחנו עמי הברית נבואה אליכם, נקימה את הריסותיכם ונשכינה שלום בארצכם. מלחמה תשבות מן הארץ, וכל העמים יציצו ויפרחו וגם אתם בתוכם… איטליה ניצחה! סיים הזקן, ודמעות עמדו בעיניו.

יוסף בן שמעון עמד נרגש ונסער. הוא הרגיש כי עליו לומר דבר מה, ולא מצא מילים בפיו. מלמל דברים אי-מובנים, לחץ את ידי הסבל העני המלא רגש – ומחשבה גדולה וקשה צבתה את לבבו כבצבת…

– הינה כי ככה ירגיש עם חי – ואנחנו מה? איטליה ניצחה – ואנחנו, עם רבבות אלפי ישראל שבכל צבאות העולם, עם רבבות אלפי ישראל שיד המלחמה והפרעות, השחורות והאדומות, שבאו בעקבה, היתה בהן להומן ולאבדן, אנחנו מה העלינו בידינו? על מה נשמחה אנחנו? או נשיש על זכויות צוענים לסחור מגוי אל גוי, שנביאי השקר הצבועים והחנפים צועקים בכל הלשונות כי הן הן משיח צדקנו, ושבאמת אף הן אינן לנו ואין לנו כל תקווה להגיע אליהן? וכאשר הבטיחו לנו את ארץ ישראל – איה היה העם? איה זרם החשמל, שהיה עליו לעבור את כל העם מן הראש ועד כף הרגל ועד האברים המדולדלים והמרוחקים ביותר? איה אנחנו? מה נרצה? מה נעשה?

יוסף בן שמעון הלך עתה בדרך המובילה אל מעונו. כולו שבור ורצוץ, ראשו מורד ארצה, עיניו לא ראו מאומה מכל ההמון החוגג סביבו, ואזניו לא קלטו כלום מכל הרעש והמרקחה שבעיר. בקירבו היה כים נרגש.

– בוקר טוב! איטליה ניצחה! מה יאמר מר לניצחון כזה? – קידמו את פניו, כמעט שדרכה רגלו על סף מעונו.

בחדר ישבו שלושה צעירים. שנים היו ממכריו, ואת השלישי ראה זאת הפעם הראשונה. זה היה עלם בעל פנים מוזרים, שערו שחור ומסולסל, עיניו שחורות, צרות ומארכות, וגבותיהן תתלכדנה ולא תתפרדנה, פניו מארכים ורמים, פיו צר, סנטרו הגרמי בולט, מצחו צר ועקשני.

משיחות המכרים נודע ליוסף בן שמעון, כי העלם נולד ונתחנך בארץ ישראל, על ברכי משפחה יהודית פשוטה ומרובה בבנים, שכולם עובדים אדמה, וכאשר לא מצאה להם אדמתם נשלח בחור זה, הבריא ביותר, לחוץ לארץ, על מנת שירוויח כסף ויחזור לארץ ויקנה כברת אדמה נוספת לצרכי המשפחה. הוא עובד על חוף הים, ומרוויח די והותר מעבודתו הקשה. העלם דיבר עברית וגם יהודית, ומעט צרפתית. ואולם בכלל היה ממעט בשיחה, והדיבור היה כמעט קשה עליו.

הנאספים היו כולם ציונים. אף על פי כן חזרו בפעם האלף על שאלת הציונות, הפכו בה והפכו בה והשמיעו מה שהכול יודעים זה כבר. כולם דיברו, חוץ מהעלם החדש, ששתק כל אותה שעה, ולא הוציא כמעט מלה מפיו.

אז יעברו לדבר כמו כן בפעם האלף על אכזריות האשכנזים ועל מפלתם, על נצחון עמי הברית ועל תכנית השלום. תיבלו את הדברים בבדיות משונות ובענייני רכילות, כנהוג, ומעניין לעניין באותו עניין באו לדבר על הבולשוויקים, עד שהגיעו לפרשת הפרעות. כולם מספרים ונאנחים. רק העלם הזה שותק.

משנלאו לדבר ולספר ושתקו לרגע, פנה העלם אל יוסף בן שמעון והתחיל מגמגם בלשונו ומושך את דבריו בכבידות יתירה, כאילו היה חוצב אותם מתוך הסלע: דומה אני, כן, אם לא יתנו לנו את הארץ, כלומר, אם ירושלים לא תהיה לנו, אין לנו כי אם מוצא אחד… דהיינו, משתיגמר המלחמה ואנחנו נצא ממנה בלי ארץ ישראל, בלי ירושלים, יהיה עלינו, על כל ישראל מכל הארצות, להתאסף כולנו כאיש אחד ולשחוט איש את אחיו, אחד ממנו לא נעדר… כמדומה אני שככה יעשה כל עם ישראל. כי מה נעשה? כלומר: מה נשאר לנו לעשות?…

בחדר הושלך הס. הפיות הפתוחים כמעט נסגרו. כל העיניים הביטו אל העלם המוזר…

יוסף בן שמעון קם ממושבו, ניגש אל החלון ויפתחנו, וכאשר הביט אל פני השמים נדמה לו, כי שמש הסתו פורצת לה דרך מבין מפלשי העבים, השבים-הלבנים, והאור החלש הולך וגובר כמעט קט בעולם…

[1922, “הדואר”].

גיראסים בן אנדרי צ’רבאקוב, רבן של כל בני הגולה – אמיגראנטים בלע"ז – הסוציאלדמוקראטים במקומות התורה שבמערבא, מתהלך זה זמן מה נדכא ושחוח. קומתו הזקופה כמו נכפפה, ואף עיניו הרמות שחו כמעט. נדדה שינה מעיניו, ותיאבון האכילה הופר. אף עבודה זו, שהיה עובד לכת דיליה מתוך אהבה ושמחה, פג טעמה וניטלה חיותה. רעיון אחד מנקר במוחו ואיננו נותן לו מנוחה: האינטליגנציה איה היא? אינטליגנציה זו, שהיתה בולעת כל מלה שיצאה מפיו או מפי כתביו כבכורה בטרם קיץ, שהיה מושל בה, לכאורה, יחידי כמעט במשך עשרים שנה ומעלה – אנה נעלמה פתאום?! הגע בעצמך: כל אותה האינטליגנציה, כלומר: כל אותם בחורי הישיבה ובחורותיה, שהיו רצים כצבי לכל הרצאותיו, מוחאים כף לכל דבר שנזרק מפיו, שורקים בבוז על כל מי שנועז לבקר אחריו ברב או במעט, רודפים ומחרימים את כל הנבחרים בו, מושכים את הפועלים אל המדינה שלעתיד לבוא, או את המדינה שלעתיד לבוא אל הפועלים, אך ורק על פי הרצועות והנוסחאות שנעבדו בבית מדרשו שלו; כל הקהל הגדול והנאמן הזה – ברח פתאום מחדר רבו, עזב את רועו ומנהיגו ונתפזר לכל החדרים שבעולם, לרבות חדרי המשחק, שמבלין שם ימים ולילות על הקלפים, הביליארד, הרוליטה וכיוצא בהם… מפני מה ולמה? וכיצד היה הדבר המוזר והמשונה הזה, שאי אפשר היה לשערו מראש ואין להבינו עכשיו?

היהודיה שלו – אשת גיראסים בן אנדרי היתה בת-ישראל – הרגישה מיד במכאובי אלוף נעוריה, אף כי כיחדם תחת לשונו, ולא רמז עליהם אפילו בדיבור כלשהו. מבין ריסי עיניו הכירה, או נדמה לה שהכירה, גם מעין עקיצה קשה: ויהודוניך איה הם? – ראשם ורובם של תלמידיו היו מבני ישראל ומבנותיו. – היא סבלה לא פחות, ואולי גם יותר, מבעלה, ועשתה כל מה שבכוחה להעירו ולשמח את לבבו – מה לא תעשה אשה יהודיה בזמננו לשם בעלה, ולבד שהוא גוי? ברם כל יגיעה לשווא, וכל אשר תוסיף עמל יוסיף מכאוב ומרירות. הייתכן? כל ימיו יגע ועבד בכל כוחו עד שזכה לייסד את חדרו, ולהקיף את עצמו תלמידים ותלמידות – ועכשיו, כשבא אל מטרתו, נתפזרו האנשים כעכברים הללו ויעזבוהו אל נפשו?!

לכאורה לא ביקש גיראסים בן אנדרי אלא להבין את החיזיון המוזר באופן אוביקטיבי – כי זה דרכו להסתכל בכל חזיונות החיים והחברה מתוך שפופרת אובייקטיבית, על פי הכלל הגדול שמסר לתלמידיו ולתלמידותיו: סימן לירידה – סובייקטיביות, סימן לעליה – אובייקטיביות. הכול היה ברור לו כשמלה זו, ואת הכול היה מפרש ומבאר בעזרת התורה שקיבל מקארל מארכס. קבלה היתה בידי חסידי צ’רבאקוב, שקארל מארכס לא מסר את כל המפתחות לשיטתו אלא בידי רבם. ובעל המפתחות הזה, שפתח ואין סוגר, וסגר ואין פותח, היה בורר לעצמו דרך פשוטה וקצרה, ויוצא בה מכל המבוכות, הסתירות והקושיות: דבר טוב כי ייפול בעולם יזקפהו על חשבון הפועלים ויראה בו ראשית המהפיכה, וכל צרה שלא תבוא לעולם, חס ושלום, יקרא לה קונטר-ריוולוציה, ויזקפנה על חשבון הבורגנים.

אמת, כמה וכמה דברים רעים זקף על חשבונם של הבורגנים, אף שהללו לא חלו ולא הרגישו בדבר, וביקשו את החשבונות שלהם במקומות אחרים לגמרי, ולא האמינו כי יש יום ויבוא צר ואויב לעשות חשבון עמהם… ומה היה איכפת להם ולו, לכאורה, אילו היה תולה בצווארם גם את הקולר של תלמידיו שברחו? הרי באופן זה היה “מבין” גם חיזיון קשה זה, על דרך ש“הבין” כל שאר החזיונות, ולא עוד אלא שהיה ממציא לכאורה מנוחה לנפשו הנחלאה, המבקשת פתרונים ואין…

ואולם, ראה זה פלא: דווקא תשובה פשוטה זו לא עלתה על דעתו של גיראסים בן אנדרי, בעל התשובות על כל השאלות שבעולם. אין זה אלא שקל עליך להשיב על השאלות החמורות ביותר כל זמן שאינן נוגעות אליך. ואולם כמעט שייגע הדבר אל עצמך ואל בשרך, שאלה דקה כחוט השערה נעשית כהור ההר, הכפוי עליך כגיגית ומאיים לכלותך ולהשמידך.

בינתיים קרבו לבוא ימי החגאות הנוצריים הגדולים, מסביב לראש השנה שלהם. ליב דייטש¹ אומר בספר זכרונותיו: אנחנו המהפכנים הננו רציונאליסטים ואתיאיסטים. מתנגדים אנחנו לכל הדתות שבעולם, אלא שאף על פי כן נוהגים אנחנו לחוג את חגאות הנוצרים לכל פרטיהם. מפני מה החמירו על עצמם הרציונאליסטים-האתיאיסטים-המהפכנים הללו לחוג דווקא את חגאות אדוניהם הנכרים, והרי אפילו אבותיהם כשעמדו לפני הפריץ לא היו משוררים אלא “מה יפית” שלהם ולא את שירי הפריץ? דבר זה צאו ושאלו את המהפכן הגדול ההוא וחבריו. לעניננו דיינו דברים כהוויתם. חוגגים – וחסל. ובהיות שבעיר מגורי הגיבור דנן גרו עוד שני מהפכנים, וגם הם בעלי נשים יהודיות, הנהיגו מנהג נאה זה: את חג הלידה היו חוגגים בבית גיראסים בן אנדרי, את ראש השנה המערבית חגגו בבית מקורבו, בן אדם שני במעלה, עד שבא ראש השנה של הכנסיה המזרחית ונתכנסו כל בני חבורות המורדים למיניהם לבית השלישי, שהיה נשוי לאשה יהודיה עשירה ביותר, והיו הולכים וחוגגים כל אותו הלילה ויום שלמחרתו, עד שלא ידעו בין ארור המן לברוך מרדכי.

ובכן, ויהי בליל ראש השנה המזרחית בבית רחל בת שלמה, או מרת זמיאקוב, על שם בעלה לימוניד בן גריגוריוס זמיאקוב. כל החדרים זרועים אור גדול. האולם רחב הידיים טובע בים של אורה ומקושט כיד המלך. כל כלי הכסף והזהב מנחלת האבות הוצגו לראווה על השלחנות. מתוך בקבוקים ישנים, שעקבות המילים “כשר לפסח” לא נמחו עוד כליל מעליהם, הזהירו היינות המשומרים לליל זה. קדלי דחזירי השתרעו בחציפות על גבי קערות כסף נושנות ומלאות חן צנוע, ששימשו כמה שנים ללילות הסדר בבית אבות וסבות יראים ושלמים. באמצע החדר עמד אילן הנוצרי בקומה זקופה, והביט מלמעלה למטה על הילדים והילדות בני התערובות, שטיפוסם היהודי בולט ביותר, כמו להכעיס את אביהם היהודי או את אמם היהודיה, והם מרקדים סביב לו ומזמרים שירי הנוצרי. הנאספים, בייחוד הנוצרים שביניהם, שמחו לכאורה וימחאו כף. הנשים כמעט כולן היו יהודיות, ותוגה חרישית נשקפה מבין עיניהן.

שני רוסים עמדו מן הצד, ואחד מהם קרץ לחברו בעיניים מלאות ערמה, ויאמר בלחישה: אימתי יביאו את ה“קוגיל” ויזמרו “מה יפית”? השני דחפו דחיפה קלה ולחש לו: שתוק ותראה חתונה יהודית כהלכתה…

אחר התחילו האכילה והשתיה כדת החג. אחדים מן הנוצרים, ואותם השנים ביניהם, בררו ואכלו, בררו ושתו, ויתר הנאספים אכלו ושתו לתיאבון מכל הבא לידם. ומשנכנס היין לראשם התחילו מזמרים בקול שיכורים ניחר משירות של מהפיכה. קבוצה קטנה סבבה את רבן של הסוציאליסטים, שישב על ספה בקרן זווית, כולו עייף ויגע. אלה היו חברים ישנים, חסידים נלהבים לפנים, ועכשיו מתנגדים קרים, או שונאים עזים וקשים. בלבם שמחו לאידו, ובפיהם דיברו חלקות, זכר לשיעבודם אליו בימים עברו.

אשתו היהודיה ראתה כל זאת והעירה בעל כרחה: נשתנו הזמנים, לא זו השמחה ולא זאת האחדות. לכאורה אלה החגים ואלה האורחים – והנשמה פרחה. אין מלה חדשה יוצאת מן הלב, אין תנועה ואין חיים. הכול שינה את טעמו, וכמדומה בלי כל סיבה. מה קשה להבין כל זה…

כל מלה היוצאה מפיה נפלה כניצוץ בחדר מלא אבק שריפה. היא ניחמה מיד כי הרימה את המסך, ותתעצב אל לבה. ואולם מלה שיצאה מן הפה אין להשיב. הקבוצה הקטנה שמסביב להם הלכה וגדלה, והאוויר בחדר הלך הלוך וכבד.

ברגע אחד נשכח אילן הנוצרי עם הילדים, היין עם השירות. כל הנאספים עשו את אזניהם כאפרכסת.

יהודי ליטאי גבוה ודק, ומשקפיים לו כחולים על עיניו קצרי הראות, עמד והוכיח, שהתנועה פנתה יותר מדי אל השכל, ומתוך קוצר ראות משונה לא הכירה בענייני הלב, וראיה לדבר, שלא התבוננה כלל לעניינים הלאומיים של האומות השונות המתרוצצות בקרב המדינה – והטאטארים והיאקוטים יוכיחו.

נכנס לתוך דבריו יהודי פולני בעל קומה בינונית, מגודל בשר, ומראו כיהודי שזה עתה גזזו את פיאותיו ואת זקנו, ושאל קושיה חמורה: וכלום שמו לב אל העניינים הלאומיים של הפולנים ותרבותם העתיקה, מלאתי שירה נשגבה וטראגיות דקה מן הדקה? כלום לא גזרה התנועה כליה על עצמה, בשעה שהשיחה את דעתה משאלה זו העומדת ברומו של עולם?

ועד שעמדו היהודים וטענו כנגד הראציונאליות היתירה של התנועה, שלא דאגה לשאלות הלב של הפולנים, הטאטארים והיאקוטים, נתרגש רוסי קטן עבה, בעל פנים אדומות ושמנות, ועיניים לו צרות ומשופעות כעיני החזיר, מעמיקות שבת בחוריהן ומביעות רשעה מרובה וערמומיות, קפץ מזה לזה ולחש ותסס כנחש. נדמה לו המדובר כיהודי, טען ואמר: אנחנו המהפכנים יודעים היטב, שה“יעוורעאי”² אחים לנו, וכן הלאה, מבלי ראשית ומבלי תכלית. נראה לו המדובר כרוסי מן המהפכנים, לחש לו: כלום אין אנחנו יודעים כולנו, שהז’ידים קלקלו את תנועתנו, וכולי. הכיר באיש שיחו “רוסי אמיתי”, גחין לחש לו בחריקת שיניים: הז’ידים מכרו את גואלנו ואת מדינתנו, ועכשיו הם באים בטענות עלינו. צריך לעקור אותם מן השורש, להרוג ולהשמיד ולאבד, צריך…

בינתיים עמד בחור לבוש בגדי סטודנט, מיופה ומקושט ככלה זו תחת חופתה, בעל פנים עייפות ומטומטמות, שאבותיו הבורגנים העשירים שלחוהו ממרכז רוסיה, ששם חנותם הגדולה, לחוץ לארץ, וסיפקו לו את צרכיו ביד רחבה, כדי שיעשה שם מה שלבו חפץ, ובלבד שלא יחזור אל ארצו ואל עירו לבלות ימים ולילות ב“חברת היחפים” ולהעמיד את חייו בסכנה. הימים היו מן הימים הנוראים ביותר: “חברת היחפים” צעקה כל הימים “פרולטריון”, “מהפיכה”, סוציאליות", והממשלה ענתה כל הימים במלקות, בתליות וביריות…

הבחור הוכיח, שעל צד האמת טעו הוא וחבריו, מנהיגי המהפיכה, בעצם הדבר, ולא עוד אלא שחטאו חטא גדול כנגד “האישיות” שלהם. הגע בעצמך: מה עניינם של אינדיווידואליסטים שכמותו, של “בני אדם עליונים”, של “אריסטוקראטים” מנפש עד בשר כמוהו, אל ההמון המנוול ואל המהפיכה שלו? “אדרבה, ישקע לו ההמון הנבזה בעבדותו ובשפלותו – כי על כן המון הוא, ואנחנו נעלה מעלה מעלה – כי על כן אישיות עליונה, אריסטוקראטית, שוכנת בקרבנו”…

אמנם כן הוא! – נפל פתאום בחדר קול הברה כקול הרעם בגלגל, וקאצאפ³, בעל קומה גבוהה, וכתפיים רחבות, ותווי פניו קשים וגסים, ניגש אל פני הדובר בתימהון גדול, וסינן מבין פתחי פיו למרות רצונו: אף זה אריסטוקראט?!

כל המסובים החשו, והקאצאפ, תוך התרגשות גדולה, צעק בקולו העבה והאדיר, עד כי חרדו הבקבוקים על השולחן, והלבבות בלבות היהודים והיהודיות שבחדר:

– אמנם כן הוא! שקר עשינו בנפשנו, כי הז’ידים הוליכו אותנו תועה! הז’ידים קפצו בראש המהפיכה, ואנחנו נגררנו אחריהם כבהמה בבקעה! כנגד מי, כנגד מה נלחמנו? אנחנו אהבנו את ה“צאר” ואת ה“צירקוב”⁴ ואת ה“פאן” אהבנו, כן, אהבנו ועדיין אנחנו אוהבים! שקר שמנו בנפשותינו ודרשנו ימים ולילות כנגד עצמנו, כנגד הוכחותינו העמוקות, המשורשות בכל פינות נפשנו! עלינו להודות פעם אחת על האמת! עלינו להשליך את המסווה מעל פנינו! כל עבודת חיינו מוטעית היתה – ואנחנו אומללים אנחנו, אומללים מאין כמונו! כסומא בארובה הלכנו אחרי מנהיגים עיוורים, הרואים את הכול בעיני הז’ידים ולא בעיניים שלהם, עיני רוסים אמיתים! מוגי לב אתם, את הז’ידים אתם יראים, שפנים אתם, נשים!…

הקאצאפ, ששתה כבר יותר מרביעית, שאף רוח בכבדות. נצטלב, צעק, בכה ואיים… האנשים נבוכו בתחילה, ולא ידעו מה לעשות ומה לענות. כל הילדים והנשים רעדו. רחל בת שלמה, עקרת הבית, נתעוררה ראשונה, ונתנה צוו אל האומנת להוביל את כל הילדים אל הקומה העליונה. ובעודנה עושה כל וכה, ופריץ רומיני, בעל אחוזות במחוזות הנגב, שפניו יפות, ועיניו הקרות מביעות פקחות מבין הריסים הארוכים המכסים אותן, פנה אל עבר הרוסים, ויאמר מתוך מנוחה שלמה:

– גאים אתם, הרוסים, גאים יותר מדי. חייכם, אילמלא הייתי רומאני הייתי בוחר להיות טאטארי ולא סלאווי… אמת, טעינו בכל עצם העניין, כלומר: טעינו וחשבנו, שהיהודים מוכשרים לעשות את המהפיכה בשבילנו. אנחנו לא הוקרנו, כמובן, את תכונת היהודים, אלא שנדמו לנו ראויים למלאכה קשה זו על פי מצבם, מזימותיהם ותעלוליהם וחריפות שכלם. ביקשנו להשתמש בכל אלה למטרתנו, קיווינו שהיהודים ישחררו אותנו מן העול הנורא, הרובץ על צווארינו, אלא שטעות היתה בידינו. לא הם, ועל אחת כמה וכמה לא אתם. האשכנזים, הם שעתידים לשחרר אותנו…

האוויר בחדר נעשה מחניק. היהודים הורידו את ראשיהם. הרוסים הרימו את אגרופיהם…

גיראסים בן אנדרי הביט בים התאוות הסוער לפניו וישתומם, כי אין בו כוח כל שהוא לגעור בים ולהשתיקו, כדרכו מאז. זה לא מעט דיה היתה מלה אחת בשעתה שיצאה מפיו להכניע מתקוממים רבים ועצומים מאלו, ועתה סר כוחו, ניטל הדיבור ממנו, וכל עבודת החיים שלו נדמתה לו, בפעם הראשונה בימי חייו, בטילה ומבוטלת מעיקרה.

והחדר הולך וסוער. הכול מדברים בבת אחת, ואין איש שומע את שפת רעהו. המילים “ז’ידים” ו“מרגלים” נשמעות מכל פינה ומבשרות שעת עברות… פתאום נכנס המלצר והכריז: רבותי, הגיע זמן שתיית שאמפאניה של חצות הלילה! מיד נכנסו אחריו השפחות כשהן נושאות טסי כסף, ועליהם בקבוקי יין שאמפאניה וכוסות, וכהרף עין קפצו שני יהודים וילנאים מתוך התלהבות חסידית עזה ומשונה, חטפו שלוש כוסות, מילאו אותן יין וכבשו להם דרך אל גיראסים בן אנדרי, מסרו לו את הכוס, וכל אחד הרים את כוסו שלו, ושניהם צעקו בבת אחת: גיראסים בן אנדרי, בברכת ראש השנה! חברים, בברכת ראש השנה! לשנה הבאה בקריית פטרוס! הלאה הצאר! הלאה הבורגנות! תחי הרפובליקה הרוסית ויחי גיראסים בן אנדרי, הפרזידנט הראשון של הרפובליקה הרוסית הסוציאליסטית! לחיים, חברים! לחיים, גיראסים בן אנדרי!

ותוך כדי דיבור הריקו את כוסותיהם, ויאחזו איש ביד אחיו, וירקדו ריקוד של חסידים מסביב לגיראסים בן אנדרי, שעמד בתווך עם כוסו, פניו אורו כמעט, ומעין בת צחוק רחפה על שפתותיו. וכשהלך העיגול ונתרבה מסביב לו, ומספר המרקדים עלה מרגע לרגע, פתח את פיהו ויקרא: לחיים, חברים! אנוכי שותה לשם המהפיכה, לשם תורת קארל מארכּס, לשם אחדות האינטליגנציה מסביב לדגל שהרימותיו זה כעשרים שנה!…

גיראסים בן אנדרי מצא את עצמו, ויבקש גם לדרוש דרשה ארוכה כדרכו. ואולם אשתו היהודיה לא ידעה נפשה. כל מלה ששמעה בערב זה, זאת הפעם הראשונה בימי חייה, נתקעה בלבה כחץ שנון. היא שכחה את בעלה ואת מכאוביו, את התנועה ואת מניעיה. זכרונות עתיקים, מקדמות ימי ילדותה, נישאו לפניה בסערה, והיא לא הבינה מה. ומתוך הסערה ניגלו לעיניה מילים חקוקות באש שחורה על גבי אש לבנה: יהודים – מאין ולאן?…

[1922, “הדואר”].