יוסף בן שמעון ירד מעלייתו אשר בקומה החמישית, כולו מזיע מעבודת יום-הקיץ הגדול והבוער. ראשו כבד עליו, הולך סחור-סחור מן החום ומן הקריאה והכתיבה, ידו אוחזת במשענת אשר למאת המדריגות המבדילות בינו ובין העולם כולו, לבו נוקפו בחזקה, וכל מראה עיניו עטוף עננים דקים, שחורים, סבוכים ובלולים, מעשה רשת.
כאשר עמדו רגליו לאחרונה על המדרכה נשף רוח במלוא שתי ריאותיו, ועיניו אורו כמעט לראות את אשר לפניו. הכוכבים החיוורים מרמזים לו מלמעלה בחיבה ברכת “שלום עליכם”, רוח-ערב קרירה, מחיה נפשות, מכתרת אותו, מלטפת את פניו, מקילה עליו את כל יצירי גווייתו, ומרימה את רגליו ללכת ישר בדרך המובילה אל גן העיר, ומשם אל יאור התכלת. יצרו הרע דוחפו ואומר לו: פקח, שטייא, את עיניך, וראה את עולמו של הקדוש-ברוך-הוא על כל הדר חמדת יפיו, קלוט את ריחות הניחוח המיתמרים ועולים מן הציצים ומן הפרחים, את המנגינות הנעימות המשתפכות מקרוב ומרחוק, שמח בחור ולך בדרכי לבך ובמראה עיניך!
עוד מסית זה לוחש את לחשו, והיצר הטוב פתח את פיו בגערה ובחימה עזה: הס, מנוול! הא כיצד?! מי שמע כזאת ומי ראה כאלה? הולך לו בן-אדם לטייל בשעה שהסוציאליסטים נכנסים להתווכח עם האנארכיסטים? הערב – הרת-עולם, הערב יעמדו למשפט שתי השקפות-עולם, חרב ינעצו בבית-המדרש ויגזרו: הנכנס ייכנס, והיוצא אל יצא! – ואתה אומר: נצא לגנים לראות ביאורות? אוי לך, ואוי לנשמתך!
יצרו הרע של יוסף בן שמעון, שבעלו קיים בו כל ימיו מצוות “מרעיבו” ו“משכהו לבית-המדרש”, היה רובץ לו זה כבר בפינה נידחת מדולדל ומצומק, עיוור וחרש למחצה, ולא היה כוחו יפה אלא לתלונה חרישית ולתחנונים, משל לכלב בלי שיניים. מובן מאליו, שלא קשה היה לו ליצר טוב להכניע שונא כזה, ועד שהללו מדיינים זה עם זה פנה לו יוסף בן שמעון אל הסימטות הצרות שלצדדין, הולך ומבקש בעינו את בית-המרזח, שבו עתיד הוויכוח הגדול למצוא מקום.
אמת, יוסף בן שמעון היה מלא כבר באותה שעה הרהורים רעים וספקות קשים בכל עניין הסוציאליות והאנארכיות גם יחד. ודאי, התורות תורות הן להן, תלמידי-חכמים מתנגחים זה עם זה בהלכותיהם, אינם חסים על כוחותיהם ועל מוחותיהם ואפילו על אגרופיהם ומקלותיהם – על שלהם אמרו, קל-חומר על של אחרים, וצורבא מרבנן, דאורייתא קא מרתחא ביה ביותר, בא אפילו באקדחו להוכיח את צדקת התורה או הדרש או הדיוק שלו, וסופו שהוא מקפח את חיי חבריו ואת חייו הוא. כל זה אמת ויציב. אלא שמאידך גיסא יש להקשות קושיה עצומה: סוף סוף, מה הועילו כל אלה לעני, שלתקנתו באו אותן התורות עם כל אותם תלמידי החכמים שתפשו בהן, ביחד עם כל עמי-הארצות הנגררים אחריהם? אוי ואבוי לעני, בין שהוא סוציאליסטן או אנארכיסטן, פרולטארי מבית-החרושת או פרולטארי מ“בלויי-הסחבות”, בעל-מלאכה או בורגני פעוט. ולא עוד, אלא שאפילו בורגני רבה, בעל מסחרים גדולים לכאורה וכיסים ריקנים שלא-לכאורה, לא טוב לו, כלומר: רע לו, רע מאוד. ובכן, למה רגשו? אפשר שאילמלי היו מפחיתים קצת בהמולה, ומרבים קצת ביישוב-הדעת, היו נאים קצת יותר למקומם – ומי יודע? אולי היו מועילים גם קצת יותר למי שצריך, ואימתי והיכן שצריך.
והרע מכול – הקנאות האינקוויזיטורית וצרות-הלבב הבארבארית ששלטו שלטון בלי מצרים בחוגי בעלי התורות החדשות. הלוא אלו הן מן המידות הרעות שקלקלו ביותר את מצבם של כמה מן התורות הישנות בעולם. והרי הללו באו בכוח רעיון אלוהי, ונותניהן ותופשיהן דיברו בשם אלוהים מוחלט וקנא, שאיננו סובל שותפות כל-שהיא – מה שאין כן התורות החדשות, שדרשו לשם רעיון אנושי, יותר מדי אנושי, ובאי-כוחן: הרב האנארכיסטי, הצולע על ירכו, והרב הסוציאליסטי, ההולך קוממיות – היו בני-אדם, יותר מדי בני-אדם… ואף-על-פי-כן כמעט שערב מי שהוא את חייו לגלות פנים בפסוק אחד שלא כהלכתם, מיד גזרו עליו נידוי וחרם, ולא היה בטוח ממש בחייו. כלי-זיין בדוק ומנוסה היה בידי החבריה כנגד כל מתנגד שהוא: מי שפירש מדרכיה, הכריזו עליו שהוא מרגל. ולא היה אדם שישאל: אימתי ריגל, היכן ריגל, מי הכריז, היכן הכריזו. כל העניין היה עטוי אופל וסוד, ואיש לא נעוז להרים את הפרגוד ולגלות סוד מן החדר. מעשה במושך שבט סופרים אחד וכוכבא שמו, שהתחיל דורש בציבור על שיטת ברנשטיין, והוכרח לברוח על נפשו: מרגל. ושוב מעשה בתלמיד אחד, וירקא שמו, שאמר לבני החבורה: לא הסוציאליות, אלא הציונות תפתור את שאלת היהודים – וקראו אחריו: מרגל. זרח, בחור ליטאי שמסר את נפשו ושלושה חלקים מדעתו על המהפיכה, יצא פעם אחת כנגד רבן של סוציאליסטים לחלוק עליו בשאלת שביתה, שלא היתה ולא עתידה להיות – והנה נתגלה הדבר לפתע פתאום: מרגל הוא. למי נתגלה? מי גילה? אימתי גילו? בדבר החסידים נתגלה הדבר, בפקודת הגבאים, או בגזירת הרבי בעצמו ובכבודו? לך חקור ודרוש, הצדק את עצמך, צעק לך ככרוכיא לכל אוות נפשך. לא די שלא תציל את כבודך, אלא שתפרסם בעצמך שם רע זה שהוציאו עליך. אויביך יראו וישמחו, ואתה התפקע להנאתך. מכיוון שהוציאו את השם – חסל, הבל כל הוויכוחים, שקר כל הטענות.
ועוד אחת: יוסף בן שמעון הכיר כבר באותה שעה, שהציוני ההמוני היה מתבטל בסתרי לבו מפני הסוציאליסטן ההמוני, והלה היה נכנע במעמקי נפשו מפני האנארכיסטן ההמוני, ודבר זה שימש לו אות ומופת על ההמוניות הגסה שבכל אותם העניינים שקראו להם תנועות, ושחכמים, ובייחוד חכמים בעיניהם, ושוטים וגם רמאים, נחלקו בהן כל-כך.
ואף-על-פי שיוסף בן שמעון רואה היה כל מראות נגעים הללו, מכל-מקום לא שחרר עדיין את עצמו כליל מעול התנועות, ולא הסיק עדיין את מסקנתו האחרונה, אלא היה הולך ומבקר את האספות כהלכה, צופה ומסתכל, מקשיב ומתבונן, ושומר את הדבר.
יוסף בן שמעון מתנהל לאיטו, משרך דרכו אל מקום הוויכוח, והנה זה קפץ עליו בחור ארוך וצנום, בעל פנים מטומטמות, פשט לו את ידו וברכו ברכת הערב, ונכנס תוך כדי דיבור בשיחה ארוכה על הסוציאליות וכל הני מילי מעלייתא. הבחור הכריז על עצמו, שהוא שמאלי מן הסוציאל-דמוקראטים, שמאלי מן הסוציאל-ריווליוציונרים, שמאלי מן האנארכיסטים, כללו של דבר: הוא שמאלי שבשמאליים, דהיינו: אנארכיסט-קומוניסט-טרוריסט. ואם יבוא מי שהוא וייסד אגודה יותר שמאלית, ייכנס הוא ראשונה לתוכה, “לפי שכל מה שנעשה עד עתה איננו עדיין שמאלי במדה הראויה” – גמר הבחור השמאלי הכפול שמונה, וילך לדרכו, ויוסף בן שמעון גם הוא המשיך את דרכו הלאה.
הוא היה כבר לא רחוק מבית-המרזח המבוקש, ובחור אחד, שפל קומה וחסון, לומד כימיה וחבר לבני “ברית”1, ניגש אליו, ברכו בשלום, ומיד התחיל מוכיח שכל המטאפיסיקה, ביחד עם הפילוסופיה והתאולוגיה, אין להן עניין אלא לגלחים ולאידיאליסטים, ושאין ראוי לישראל אלא לעסוק בעניינים ארציים ריאליים, “לפי שאין בעולם אלא אמת יחידה ומיוחדה, והיא – הפילוסופיה של תורת מארכס, שהיא המטאפיסיקה והדת האמיתית, ותעודת הפרולטאריון הישראלי להפיץ כל זה בעולם, ולהאיר עיני כל באי עולם באור המאטריאליסמוס הכלכלי”.
מעין חיוך קל עבר על שפתי יוסף בן שמעון בעל-כרחו לשמע המשפט ההגיוני שהביע פי הבחור, בסגנון של הלכה למשה מסיני. יוסף בן שמעון הרגיש גועל-נפש אל הוויכוחים המיותרים מפאת טבעם, ולא העיר אלא הערה קלה:
ברחוב היהודים שררה משאת-נפש עליונה, אלוהית, שהזהירה כאבני-נזר אפילו בשעה שנטפלו עליה שלא בטובתה חלאה וזוהמה, והנה אתם באים היום להשליכנה החוצה, כדי למלא את מקומה במין תורה מגושמת והמונית ביותר, ולזה אתם קוראים התקדמות…
כעס הבחור ואמר: הרי אתה נסוג אחור יותר מן הציונים אפילו. ברם, ברור הדבר ונכון כנכון היום, שאלמלי היה לנו עכשיו ברוך שפינוזה לא היה כותב את האתיקה שלו, אלא קולות-קוראים בשביל חברת ה“ברית”…
מתוך דיבור זה נעלם הבחור, ויוסף בן שמעון לא הספיק אפילו לשאול אותו אם איננו הולך אל הוויכוח הגדול. באמת היה הדבר תמוה קצת בנוהג שבין התלמידים, כי תהיה בערב אספה גדולה, שהמנהיגים עצמם יטלו בה חלק, יזדרזו השומעים להתכנס מבעוד יום – ומהם אפילו משעת מנחה גדולה – קבוצות-קבוצות על המגרש הגדול שלפני בית המרכז, ולטייל ארוכות וקצרות עד בוא השעה המקווה. עכשיו היה המגרש ריק, ואף אחד מן התלמידים או התלמידות לא התהלך לכאורה אל האספה.
יוסף בן שמעון הרגיש בדבר, אלא שלא שם את לבו ביותר לכך, וכשקרב אל בית-המרזח לא הירבה מחשבות, והתחיל עולה על המדריגות אל האולם אשר בקומה העליונה, ששם היו נוהגים התלמידים להתאסף. כל הדלתות היו פתוחות, ומדי עברו נתקלו עיניו באולם מרווח, מלא אור ואוורירי, שבעלי-בתים מהוגנים, כבדי-ראש וגדלי-בשר, יושבים בו איש-איש לפני שולחנו לבדו, או בחברת אשה, ואוכלים ושותים לאט-לאט מתוך יישוב-הדעת מרובה. אז עבר לפני חדר גדול מזוהם, ואור בו מעט, ושיכורים בו רבים, והם שותים כוסות שיכר צהוב גדולות, והומים ומשמיעים כפעם בפעם קולות תרועת צחוק פראים למראה העוויותיה של גויה עבה, מנוולה ושיכורה, הרוקדת לפניהם על הבימה ריקוד של פריצות יתירה. הוא הוסיף לעלות מעלה באפילת המדרגות, מבלי ראות ושמוע מאומה, מלבד רעש השיכורים העולה מלמטה. לאחרונה הגיע לחדר האספה, נכנס וישב לו לאט כדרכו.
חדר האספה היה בינוני, לא גדול ולא קטן, וגם האור שבו היה לא מרובה ולא מעט, האוויר לא היה רע ביותר, כי מן החלון הפתוח נשבה רוח ערבית רעננה משיבה נפש. באמצע החדר עמדה בימת הנואמים, כלומר: שולחן, ומנורה עליו, עם בקבוק מים וכוס. למעלה, בכותל מזרחי, עמדו שלושת מנהיגי הסוציאליסטים שבחברת התלמידים: באמצע – רוסי מלובש בגדי פריץ, משמאלו – יהודי מזדקן, בעל זקן צהוב ששיבה זרקה בו, ומימינו – יהודי גלוח, צעיר מעט מחבריו. לא רחוק מהם ישבו רווחים תלמידות לא רבות, שתים שלוש שורות. תלמידים כמעט שלא היו. כנגדם עמדה קבוצה קטנה של בחורים בעלי מקלות, מסביב לרב האנארכיסטים החיגר. בין שני המחנות היה כל המקום ריק, משל לבית יראתם…
מה פשר החיזיון הזה? איה כל ה“עולם”? תשע שעות עברו כבר, עברה גם מחצית השעה העשירית – ואין בא. ובכן לא יבואו עוד. מפני מה אין מתחילים באספה, או מפני מה אין דוחים אותה? את מי, או את מה, הם מחכים?
יוסף בן שמעון התבונן היטב אל כל הנאספים, והכול נדמה לו מוזר ויוצא מן הרגיל. כריח אבק שריפה מילא את כל האוויר. אין ספק, כי עוד מעט ופרצה שערוריה מעין השערוריות שקרו לא פעם באספות התלמידים. ברם, שערוריה על שום מה?
הקבוצה הקטנה של הבחורים בעלי-המקלות, הסובבים את הרבי החיגר, עמדה והתלחשה מבלי הרף, ומעשה לשעה זרקה מבטים בודקים, מלאים שנאה עזה, לעבר הכותל המזרחי. המקלות התרוממו מזמן לזמן כמו מאליהם, ויהיו כמחכים לרמיזה קלה ביותר. ואולם במזרח שררה מנוחה שלמה. שלושת המנהיגים חיכו לדבר מה מתוך סבלנות גמורה, ואם נתגלו סימנים של חוסר סבלנות במחנה הנשים, די היה למבט קל מלמעלה להשיב את הנשים הצובאות למנוחתן.
ניכר היה, ששני הצדדים מחכים לדבר מה. ברם, מהו דבר זה? יוסף בן שמעון עמד מעט מעט על טיבה של המלחמה החרישית שבחדר. שני הצדדים מחכים לתואנה מן הצד שכנגד. שניהם ידעו, כי הוויכוח לא יהיה. הסוציאליסטים ידעו זה מראש, כי הם שציוו על הגבאים ועל המקורבים לסדר את הדבר באופן שהוויכוח לא ימצא מקום. האנארכיסטים, שלא ידעו זה מראש, ידעוהו עתה – אם אמנם באיחור זמן קצת. הם ידעו כמו כן, כי נוקשו ונלכדו ואין בכוחם לתקן את המעוות: ולא עוד, אלא שהיו לשחוק בעיני שנואי נפשם. באמת, מה יעשו עכשיו? אם יאמרו להתווכח אף-על-פי-כן – הרי החדר ריק, ולפני מי יתווכחו, ומי יוכיח ביניהם? ואם יאמרו להשתבח בעיר: הסוציאליסטים יראים להתווכח עמנו בריש גלי ומתחבאים מפנינו – הרי ביאה זו של שלושת המנהיגים עתידה לעשות את דבריהם פלסתר. אפילו שערוריה אין בכוחם להקים – כנגד מי יקימוה? כנגד הנשים שבחדר? לתת חרב בידי שונאיהם לכלותם? ולא זו בלבד, אלא שעם הצעקות והמכות הראשונות יתפרץ בעל-הבית לתוך החדר, אולי גם עם שוטרים… הבורגנים הללו – בסוציאל-דמוקראטים הכתוב מדבר – חשודים על הכול. בוודאי סידרו הכול מראש, והודיעו למי שצריך… הסוציאליסטים שבמערב אינם יראים ביותר מפני המשטרה, מה שאין כן האנארכיסטים, החרדים מפניה כעכברים מפני החתול.
האנארכיסטים לא מצאו כל תחבולה להינקם מאויביהם. הדבר היה ברור: עליהם להתפזר במנוחה עשויה, ולהתראות כאילו לא הרגישו כלל בערמת שונאיהם. ברם, לא הם יעשו כדבר הזה! הם לא יעזבו את האספה ראשונים! הם יחכו – ובלבד שיחכו גם הסוציאליסטים עמהם! ואם יפתחו הללו את פיהם או יזוזו ממקומם – וידעו את תנועת הרב החיגר עם קבוצת חסידיו…
השעון צלצל עשר שעות, והיהודי בעל-הזקן-השב, העומד בכותל מזרחי, הציע לפי תומו לכאורה:
– אפשר, חברים, נדחה את האספה ל…
ועד שלא הספיק לגמור את הצעתו – קפץ הרבי החיגר וצעק בכל כוחו:
– הס כלב שבכלבים, אל תעיז לפצות פה, אתה שפטיל דראווקין…
כמעט שיצא השם הזה מפי הרבי החיגר, קם שאון נורא בחדר. היהודי בעל הזקן הצהוב, ששיבה זרקה בו, שאג בשאגת אריה, שחץ חלפהו: מרגל! חברו הצעיר ממנו, הגלוח, צעק בקול פרא: חברים! נבטל את אספת המרגלים! והרוסי, הלבוש בגדי פריץ, שבתווך, התאושש גם הוא, פנה אל מחנה הנשים, הרים את ידיו, ויקרא בקול מפקד: חברים, מחאו! מיד קפצו כל הנשים ממקומן, וכחיות טורפות צעקו קול גדול: “צא, מרגל, צא!” ועוד מעט וטרפו בציפרניהן את הרב החיגר האומלל, אילמלא המקלות של בחוריו, שהתרוממו על ראשי אויביהם. הרעש והמהומה הלכו הלוך וגדול, ואין שומע דבר מלבד מלה אחת: “מרגל!” שבוקעה ועולה עד לב השמים…
וזהו פירושו של דבר: היהודי בעל השם שפטיל דראווקין, היה מורד זקן, שברח מסיביריה, והכול קראו אותו בשם פאנטילימי. מובן מאליו, שהכול ידעו את שמו האמיתי, והוא היה הראשון להריע ולהתריע, באזני כל מי שרוצה ושאינו רוצה לשמוע, סוד נורא זה. אלא שסוד – סוד הוא, והרבי החיגר, שהלך רכיל והכריז על הסוד בגלוי, ראוי לו שייעקר מן השורש, כי על כן “מרגל” הוא, שביקש למסור חבר מורד בידי שוטרי הבורגנים…
ובעוד ההמולה הולכת וגדלה, נשמע פתאום בחדר קול גדול וחזק בלשון המדינה. והקול קול גוי גבוה ומסורבל בשר, הוא בעל-הבית, שנכנס לחדר לשמע הרעש בלוויית שנים ממשרתיו עושי דברו, שני גויים גבוהים וחזקים ממנו, והוא מכריז ומזהיר:
– גבירות ואדונים! הריני מכבה את החשמל! השוטרים באים!
קסם היה על שפתי בעל-הבית. כרגע שככה ההמולה, התסיסה ירדה בבת-אחת עד נקודת הקיפאון. ובעל-הבית הוסיף ויאמר: מלמטה על המדריגות יש אור…
בעוד רגע היה חושך בחדר. כל הנאספים נתפזרו מתוך שתיקה גמורה, ונבלעו בחשכת הלילה.
[1921, “הדואר”].
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות