השמים התכילו ללא עב קל, וכל רוח לא נשבה, אך הים למטה געש. הסערה החלה עוד שלשום, התחוללה במרחקים ותשם את הים כמרקחה; כל הלילה השתוללה הסופה, הטילה את אימתה על יורדי־ים מנוסים והבחילה את הנוסעים, אשר דימו כי קצם בא.
עם בוקר, בהתנוצץ המים לקראת השמש העולה, שככה הסערה; אולם הגלים, שדרור קורא להם, חרגו מן הדממה והשלוה והשתערו בשצף־קצף על סלעי חוף יפו.
אנית־נוסעים הדורה, אשר עגנה בחוף, הבינה שלא לצון חומדים להם נחשולי־יפו המפורסמים, ומאין יכולת להוריד את נוסעיה, נעלבה, הרימה עוגן, הפשילה מאחוריה את קדרות עשנה והפליגה על מנת למצוא מפלט ומחסה בזרועות נמלה של חיפה.
ברם, אנית משא נורבגית עלובה, דלת־אמצעים, לא זזה ממקומה ונשארה כשהיא נחבטת, עולה ויורדת; היא טולטלה מצד לצד, וקצף־הגלים עטפה כמו בערפל. האניה התאמצה להחזיק מעמד ולא להגרף לעבר צוקי-הסלעים, המשחירים מעל למים.
ריקה היתה האניה, ומחסניה מוכנים היו לקלוט אלפי ארגזים, שנערמו בנמל, ולהסיע את פירותיה הזהובים והריחניים של הארץ שטופת־השמש לאנגליה הסגרירית, לנורבגיה המושלגת, לגרמניה הרוגזת. ברם הים סוער, הנמל אינו כתיקונו, וגם הספנים האמיצים ביותר חוששים לנסות את מזלם בהסעת משא לאניה על גבי דבשות הגלים המשתוללים.
בנמל שרר שבּתון. עובדי־המנופים ישבו בחיבוק ידים, צפו אל פני הים ועישנו, כשהם נהנים מאד ממנוחה זו, שהעניקו להם איתני־הטבע. הפקידים אף הם לא השתעממו ביותר, התהלכו ושוטטו בחשיבות רבה, או שהעמידו פנים, כי מצטערים הם מאוד על ההפסדים העצומים הנגרמים לארץ ולחברות־הפירות.
בצהרים עיפו, כנראה, הגלים והחלו נרגעים מזעפם. הם עוד הוסיפו להשתער מפעם לפעם על הסלעים ולהרעישם, אך דומה היה, שקצפם סר מהם, כוחם תש, ואין הם רוגזים כל־כך, אף אין הם משתוללים בתנופת הזעם כאשר השתוללו בבוקר.
ניתן צו, והספנים החלו מקרבים את הסירות למלאן בארגזים.
יחפים, שזופים, בעלי פנים מביעי־עוז, החלו לדלוג מסירה לסירה, הקריבון למזח, והמנופים החלו מדרדרים ומשלשלים לתוכן את הארגזים. כעבור שעה קלה כבר עמדה ספינונת אחת גדושת־מטען מוכנה להפליג. הארגזים הלבינו לאור השמש טורים־טורים. שלושה ספנים קפצו ותפשו במשוטים; הרביעי הצמיד את כפות ידיו הנוקשות והמנוסות להגה. הספינונת נעקרה ממקומה, זזה והפליגה קצת בכבדות הימה, לקראת הגלים, המשׂתערים עדיין.
ספן זקן, שישב והתחמם לאור השמש, השמיט את קצה הנרגילה מפיו, כהשמיט תינוק את דד אמו למראה איזו הפתעה, הסתכל בתמהון במפליגים, עקב אחריהם במבטיו וקרא צרודות, כזורק לחלל האויר:
–אסור היה להפליג…
אמר – והחל מוצץ ויונק שוב את עשן הנרגילה המפעפעת, ופני־הקלף המקומטים שלו חייכו. הוא ראה איך הספינונת הגדושה חותרת בכבדות לקראת הגלים, והיאך תופש־ההגה מתאמץ מאוד להובילה ישר, שיהא חטמה חוצה את הגלים.
סקרנים אחדים, הולכי־בטל, התאספו על החוף, הסתכלו והפנו את ראשיהם לעבר הספן הזקן, אשר פלט בקול רם:
–פחזנים הם, ואינם מכירים את הים!
הספינונת המשיכה לעשות את דרכה. פעמים השתער עליה נחשול והציפה. אך היא בצבצה והופיעה למעלה כשהספנים ניצבים עליה בדרך נס. ברם, בידיו של האחד כבר לא היה המשוט… כעשרה רגעים חלפו מאז הפליגו ואת שורת משברי־החוף טרם חצו!
פתאום התפרצה קריאת אזהרה מפיות המסתכלים: נחשול אדיר תקף את הספינונת והציפה. במשך כמה רגעים לא הופיעה לגמרי, ומשנראתה על פני שטח המים, היתה הפוכה על גבה, ובטנה הלבין כבטן דג מת… הספנים נראו עולים ויורדים על פני הגלים, חותרים להגיע לחוף, ותיבות תפוחי־הזהב צפות ונישאות מסביב ככתמים לבנים.
– אמרתי שיתהפכו! – קרא הספן הזקן וקם על רגליו העקומות והרועדות מחמת זקנה – אמרתי שיתהפכו! – פניו קרנו, והוא החל מתקרב לשפת המזח, למען ייטיב להסתכל במאורע, שהתרחש לעיניו.
הנחשולים הטילו את התיבות לסלעים וניפצום. על פני כחול־המים הצהיבו התפוחים. אך תיבות למאות חמקו בינות לסלעים, נישאו לעבר החוף, טולטלו עד שנפלטו לאורך כל החוף בואך תל־אביב.
אנשים אשר טיילו לתומם הסתכלו מוכּי־תמהון בארגזים הנפלטים. ואחד הנערים, שעיניו הבריקו למראה ה“הפקר”, החל רץ כמשתולל ומכריז בקול:
– תפוחי־זהב! בזול! בזול!…
הוא קפץ הראשון, מבלי להשגיח בנעליו הבוססות במים, אחז באחת מן התיבות והחל מגלגלה וטורח להוציאה. התקנאו בו שני בחורים וקפצו אף הם המימה, וזרועותיהם שלוחות כלפי התיבות. דייג ערבי קיפל חיש מהר את מכמרתו, תחבה לתוך סלו וקפץ אף הוא המימה. עגלון קפץ מדוכנו וכעבור כמה רגעים הופיע עמוס תיבה, פניו מסמיקים וקורנים, והוא נחפז לעבר הכרכרה.
–תפוחי־זהב! – הקריאה חזרה וקסמה.
–ביזת הים!…
הבוזזים התקהלו על רצועת החוף. עיניהם נישאו לעבר התיבות, הצפות ועומדות להפלט. כל אחד תר אחרי הקרובה ביותר. תחילה שלחו את ידיהם בביזה נערים, הולכי־בטל ועגלונים. ברם לא ארכו הרגעים, ובין הבוזזים הופיעו גם אנשים הדורים, אשר תאות הביזה התלקחה בהם, והם קפצו המימה ורבו על כל תיבה כריקים הללו! גם נשים הופיעו כשהן מרימות את שולי שמלותיהן וסוחבות את התיבות הכבדות.
מסביב קמה המולה, מלווה בצווחות. חשק הביזה תקף גם את המתונים ביותר. האינסטינקט הפראי של עושק וחמיסת עמל אחרים התעורר מתרדמתו, הזרים את הדם ברהיטות־משנה בעורקים. הפרצופים השתלהבו, והעינים התנוצצו בברק זר… הדיג הערבי אשר הצליח ביותר למשות את התיבות ולהעלותן לחוף, היה הראשון אשר הכריז:
–תיבה בשילינג! יאללה!
ונמצאו מיד קופצים. התיבות הועלו על השכם והוטלו לתוך כרכרות ועגלות, שהוזמנו במיוחד. נערים רכים, שלא יכלו לסחוב את הארגזים הכבדים, התחכמו לשברם ולהוציא מהם את התפוחים. והים הוסיף לפלוט. לקראת התיבות חתרו גברים ונשים, לבושי בגדי־רחצה, אשר יצאו מן הבתים הסמוכים. הם רעדו מצינת המים, אך הביזה קסמה להם וקשה היה לוותר.
בבית־קפה מהודר שמנגד ישב על המרפסת בר־נש אחד – סרסור לפי מקצועו – ולגם להנאתו מספל הקפה. דעתו היתה זחוחה עליו ביותר, כי הבוקר עלה בידו למכור לתיירים אחדים, שטיילו על שפת הים, “מגרשים בשרון” אשר רק אלוהים הוא היודע מה טיבם והיכן מקומם…
רגיל היה הסרסור להמתין לקרבנותיו כאן על שפת הים, ובשעות הפנאי לא היה משתעמם, חלילה. המלצר עמד הכן לשרותו, וטס־הקפה עם התופינים היה מוגש לו ביד רחבה.
כאשר ראו עיניו את בהלת ביזת־הים, תקף עליו יצרו, ועיניו הקטנות התנוצצו לקראת השלל. הוא מיהר לסלק למלצר את המגיע לו, דלג מן המרפסת, והחל רץ, כשהוא מחזיק בידו האחת במגבעתו, שלא יעיפנה הרוח, ובשניה במקלו – מקל הבטלנות!
הוא לא קפץ המימה. חס היה על נעליו המצוחצחות. הוא התרוצץ אנה ואנה וכאשר ראה, כי בידי אחד הילדים עלה למשות תיבה, התנפל עליו בנופפו את מקלו:
– סור מכאן, פן –
הילד, אשר חשב, כי סוחר הסירות בכבודו ובעצמו התנפל עליו — נבהל ומיהר להסתלק נבוך ממקום-המעשה. הסרסור שם את מקלו תחת בית־שחיו, גחן על התבה והחל מגלגלה, עד שהעלה אותה לרחוב הסמוך. הוא הביט כה וכה וקרא לסבל.
סבל צעיר ויחף הזדרז לקול הקריאה. הוא התיצב לפני האדון, מוכן לשרתו. החבל היה קשור במתניו. הוא התכופף ולפת בכפות ידיו המיובלות את התיבה הרטובה.
–לאן? – שאל הסבל והביט בעיניו השחורות, שהפיקו הכנעה.
–למעלה, ברחוב הירקון! – פקד הסרסור זעומות.
בינתים ובין הבוזזים על שפת הים קמה פתאום בהלה. בחלל האויר הוטלה קריאה, שהשביתה את השמחה:
–המשטרה!…
שוטרים לבושי־מדים הופיעו במרוצה, הדייג חשוף־השת היה הראשון אשר תפש בסלו והחל רץ ובורח לעבר יפו, כשבידו הקמוצה הוא מחזיק במטבעות הכסף. נשים מהרו להסתלק, כשהן נבוכות קצת ומסמיקות. לפתע ראו, כי אכן לא נאה הוא המעשה שעשו. הגברים מיהרו להתחמק ולברוח, אולם אחדים מהם נתפשו בקלקלתם.
הסרסור הלך בעקבות הסבל שמח וטוב־לב. “אשתי תשמח, בודאי” – הרהר לו והצטחק בזכרו היאך הבריח במקלו את הילד. פתאום קלטו אזניו הדי צעדים של איש רץ. הוא הפנה את ראשו, וכשנחו מבטיו על השוטר הרץ, הבין מה שעתיד להתרחש, וכאיש המטייל לתומו סר הצדה, הפקיר את הסבל עם הארגז ונכנס לבית־קפה סמוך.
השוטר הדביק את הסבל וצעק, כשהוא נושם בקושי:
–עמוד, גנב שכמותך!
הסבל התעכב והסתכל בשוטר בעיניו התמהות:
–מה יש?
–מה יש?! – הרעים עליו השוטר בקולו – שולח ידו בסחורה זרה ושואל שאלת תם!
הסבל הנבוך החל מגמגם:
–אבל זה לא שלי, בחיי, זה של האדון הזה – עיניו תעו וחיפשו לשוא אחרי האדון, שנעלם ואיננו – בחיי, זה לא שלי, אני רק…
השוטר שיסע את דבריו:
–לך אחרי, תצטדק במשטרה!
וכשהובא הסבל העלוב לפני השופט והחל מוכיח את צדקתו, חייך השופט, כמבין לערמומיותו של הנאשם, ופסק:
–טוב, טוב, מבין אני, להבא כבר לא תוסיף לשלוח את ידך בביזה…
וכשנקנס הסבל, סבור היה שמשטים בו, והוא נשבע:
–בחיי שזה לא היה שלי, אדון אחד –
מסביב הרעים צחוק הקהל. צחקו גם השופט והשוטר. ובאותה שעה ישב הסרסור שוב על שפת־הים, כשהוא מסב לשולחן מכוסה במפה צחורה, לוגם להנאתו מספל־הקפה ולועס תופיני־שוקולדה, מצופי שמנת צחורה.
בפיראוס עלה על האניה יוני מאמריקה, שבא לבקר את מולדתו. מצוחצח, מגולח למשעי, ובלוריתו, המשוחה בתערובת חימית מבושמת, הבריקה לעין השמש כמתכת מלוטשת יפה. עיניו הקטנות התרוצצו על צלחת פניו הרחבים והציצו לכל צד בברק של חשד ומשטמה לזולת. בחפזון עלה והושיט את תעודותיו לקצין הבקורת.
הקצין בדק את הניירות ואמר מבלי להסתכל בו:
–מחלקה שלישית ספון ב׳, תא מס' 40.
הנוסע הביט לצדדין במבוכה קלה כמצטדק: “רק במקרה אני נוסע הפעם במחלקה זו, שאינה לפי כבודי”… והזדרז ללכת בעקבות סבל שטוף־זעה, שסחב על גבו את מטענו והתנשם בכבדות.
כאשר עמדו לפני התא מספר 40, הציץ הנוסע לתוכו, ומשראה את פאת זקנו של ישיש, שנזדקרה לעומתו מעל לדרגש, נרתע אחורנית כנשוך נחש; תסס מתוך קצף, ועיניו הקטנות ירו רשפי־זעם:
– עם יהודי בתא אחד?! – לא!
חזר ועלה במרוצת־חימה על המדרגות, ותוך כדי ריצה דחף באשה אחת, שחלפה על ידו; רץ ועל פניו מהבהב משחק צבעי אודם ולובן חליפות, מעלבון וחימה על החוצפה להשכינו בתא אחד עם “יהודי”. אולם כשהופיע לפני פקיד האניה במשרדו כולו תוסס מקצף, הסתכל בו הפקיד הצרפתי ושאלו בתמיהה:
– מה קרה לו לאדוני?
אז שלט ברוחו במקצת והשתדל להשיב מתונות, אם כי קצפו עוד לא שכך.
–איני רוצה לנסוע עם יהודי בתא אחד!
– על שום מה?
– על שום – על שום שאיני סובל אותם!
– אין זו אמתלא מספיקה, אדוני. התאים תפוסים ואין אנו יכולים להמציא לו מקום אחר באותה מחלקה.
היוני הנמיך את קולו:
– אבל, אדוני, הן תוכל לעשות חליפין, כלומר, להעביר בני־ברית לבני־ברית והכל על מקומו יבוא בשלום. עליך לדאוג לרווחתם של הנוסעים.
הפקיד הבטיח לסדר את הדבר באחד הנמלים הקרובים, כשיחול שינוי במספר הנוסעים. היוני יצא מרוצה למחצה, חזר לתאו, סדר את חפציו מבלי להסתכל ביהודי, ששכב לו על הדרגש נים ולא נים. וקודם שיצא לא התאפק וזרק באנגלית לעצמו:
– דירטי דז׳ו!
והיהודי שלא הבין את לשונו, הרים את ראשו ונעץ בו עינים צוחקות:
– מה אמר מר?
אבל הלה הגיף את הדלת ברעש ועלה על המכסה מורתח כולו ומקלל לנפשו.
פאַניוטיס היה שמו של אותו יוני לפני שתים־עשרה שנה כשיצא את מולדתו והפליג לכרכי הים שבאמריקה; אך בבואו לשם שינה מיד את שמו ל…צ׳ארלי. שם זה דווקא מצא חן בעיניו כשם אמריקאי מובהק, שאין להתביש בו, ומיד החל לחקות את בחורי המדינה בתלבשתם, הילוכם ולשונם, ולימים שיחקה לו השעה וצבר מעט כסף ב“שאפ” של יהודי. והצלחה זו האמריקאית, המרימה לפתע חדל־אישים מאשפות ומושיבה אותו עם נדיבים – האירה לו פניה וכעבור ימים מועטים עלה בידו לפתוח חנות מכולת בקרן אחד הרחובות בברונכס שבניו־יורק.
אך באותו זמן גברה שנאתו ליהודים. והסיבה שגרמה לכך בעיקר הופיעה בצורת יהודי, שאף הוא היתה לו חנות מכולת בקרן הרחוב מנגד, והיה לו בן-תחרות קשה. למעשה לא התכוון היהודי להצר לו ולדחוק את רגליו בנכלים או במעשי תרמית; היה זה יהודי יליד אמריקה שהצטיין בצחות לשונו ובבדיחות־הדעת, שהיה משרה על לקוחותיו, והתחבב עליהם במידה מרובה.
הקנאה, היא שהציתה בו את הנקמה, והוא החל חורש רע על היהודי, ומשתדל להבאיש את ריחו בעיני הבריות. אך שומע לא היה לו. ידעו, שהקנאה מדברת מתוך גרונו. אז חרה אפו של צ׳ארלי, לא שלט ברוחו, והחל מתגרה בשכנו וטופל עליו עלילות־שוא בפומבי; היה מכנה אותו בשמות של גנאי ומגדף אותו על לא דבר.
וכאשר הגדיש את הסאה, קרב אליו יום אחד אותו היהודי מברונכס, ובנוכחותם של אחדים מדרי הרחוב, אמר לו:
–נראה, שאין כוחך אלא בפה…
–דירטי דדו! – הפליט צ׳ארלי.
אז פשט מֶק היהודי מעילו, הפשיל שרווליו, ואחרי שפלט את המימרא “קוֹם־אן ליטס פייט”, ניגש אליו והחל מחלק לו מהלומות על ימין ועל שמאל – ממש כמו אז, בימי בחרותו, בשעה שהיה מחובשי הספסל של הקוליג׳.
צ׳ארלי שלא פילל לכך ולא דימה למצוא ביריבו הַלְמָן מצוין כזה, מהר לעמוד על נפשו, להציל את כבודו המחולל ולהשיב למכהו דבר. אך מק המטיר על ראשו ועל פניו מהלומות מוצקות כפלדה ולא הרפה ממנו עד שהעניק לו חבורות מספר, ונתן לו לבסוף “נק־אַאוּט” וצ׳ארלי השתטח ארצה לקול צחוקם של המסתכלים. הצטרף גם השוטר, שעמד בקרן הרחוב ונהנה למראה האיגרוף, טיפח בחיבה על גבו של המנצח, וחלק לו מחמאות כשאצבעותיו משתעשעות בינתים באַלָתוֹ.
ומאותו היום גמלה בלבו של צ׳ארלי השנאה לישראל. בצנעה היה מציק ליהודים, וביחוד ל“ירוקים”, שזה מחדש באו. התרועע עם צוררי ישראל, ויחד אתם היה מנהל תעמולת ארס בין שכניו ומצא לו בזה את סיפוקו.
וכעבור שתים־עשרה שנה החליט צ׳ארלי “לבקר את המולדת”. כך היה רגיל להתבטא, אך בעצם חשקה נפשו להתגנדר בפני קרוביו ובני עירו בעשרו, בחליפות הנאות, בעניבותיו ובשאר מיני חפצים ותכשיטים, ולהפגין בזה את כל פרשת גדולתו ולחזור.
באניה גדולה הפליג, שירדו בה בני לאומים שונים. ביניהם היו גם יהודים רבים ילידי אמריקה. מפניהם פחד צ׳ארלי וכבש את זעמו בחובו. ואילו עתה, בעלותו על האניה בפיראוס לחזור לניו-יורק, נתקל שוב ביהודים, שהפליגו אף הם לשם – מארץ־ישראל.
היו אלה נמושות שעלו לארץ ולא הצליחו להתאחז בה, ואחרי שעלה בידיהם להשיג ויזות לארצות הברית, נסעו לנסות את מזלם מחדש. היו גם אחרים, שנסעו לרגלי ענינים מסחריים וצבוריים. אך על פני כולם שפוכה היתה ארשת עצובה של אנשים, שחרשו שדה־חיים מלא אבני נגף ומכשולים.
וליהודים הללו נטפל צ׳ארלי ושם אותם מטרה לחצי לעגו. הבטלה הממושכת נתנה בו אותותיו, השמין, נתכָּרֵס וכולו עטה חשיבות. מקושט התהלך על המכסה, מתנפח כתרנגול ומתגנדר בשרשרת שעונו, שאליה היה רתוק סמל, ועליו חרות מצד אחד “פסל החופש” ומצד השני דגל ארצות הברית. בנכר – כלומר, במולדתו, ביון – התגאה צ׳ארלי מאד בזה שהוא אזרח ארצות הברית, ובשפתו האמריקאית, הרצוצה והנלעגת, מעמיד היה פני אדם חשוב ומשכיל – אזרח ארצות הברית!
בצהרי אותו יום, קודם שהפליגה האניה, הִמהֵם הגונג המזעיק את הנוסעים לארוחה. צ׳ארלי היה תמיד מן הראשונים, שנענה להזמנה זו ברצון רב, ותדיר היה מוצא לו מקום סמוך למטבח, שיוכל להזמין את ארוחותיו ללא כל איחור.
והוא תפס לו מקום, תופף באצבעותיו על פני השולחן והסתכל בנוסעים הגולשים למטה. לאולם־האוכל. עיניו הקטנות הבחינו ביהודים היורדים ותופסים להם מקומות על-יד שולחן אחד, ונהרת־לעג חלפה על פניו המלאים! על מלה שנצנצה במוחו שמח פתאום כעל מוצא שלל רב: “כשר”." לא יכול להתאפק, דחף במרפקו את שכנו האירלאנדי, שישב על ידו, קרץ בעינו השמאלית כלפי היהודים קריצת־תיעוב גסה, וזרק להם בפניהם:
– אי־אי־אי… כשר… אי־אי־אי…
וצחק בכל מלא פיו בהבליטו טורי זהב.
הפנו אליו היהודים את ראשיהם. אחדים הצטחקו מתוך תמימות סלחנית, ואחרים הקדירו קצת את פניהם ונסתלקו.
אבל היה שם בחור אחד, שעשה בארץ שמונה שנים. ביבוש בצות כּבּרה עבד וקדח! בבניני תל־אביב עבד ורעב ללחם בשעת המשבר! במחצבות ירושלים עבד ונפצע! חרש את אדמת העמק וראה בעמלו מעט חדוה ותלאות לרוב. מפורסם היה בין חבריו בכנוי שלמ׳קה טראקטור על שום חוסן גופו.
והנה הוטל עליו לצאת את הארץ לשנים מספר לרגלי סיבות משפחתיות, ועשה את המעשה כמתוך הכרת חטא, שאין לו כפרה. בתאים לא מצא לו מקום והרגיש עצמו כחיה בסוגר. התהלך על המכסה לבוש מכנסים קצרים וחולצה אפורה, כאילו זה אך לוקח מאחרי האת והמחרשה. בימים הראשונים להפלגתו מיפו הרבה להרהר באותה ארץ קטנה, שהשאיר מאחרי גוו ובחבריו החלוצים הממשיכים להאבק שם ונפשו מרה עליו. אבל הוא ניחם עצמו, שהוא נוסע להחליף כוח ולחזור ולקחת שוב חבל, חבלו באותם החיים הקשים, שריתקו את גורלו אל הארץ.
ומששמע את קריאתו המנאצת של צ׳ארלי נעץ בו את עיניו האפורות ורטן לעומתו בקצף מרוסן במקצת ובלשונו:
– עִפּשוֹן שכמותו!
אותו רגע הופיעו המלצרים וטישטשו באלפסים הלבנים והמהבילים שבידיהם את קדרות המאורע הקל. היין החמוץ והזול עבר מיד ליד. צלחות קשקשו והנוסעים שקעו באכילתם. מפעם לפעם נתרעדו השולחנות והספון מרעש המנופים למעלה בהעלותם ובהורידם בקרסיהם למחסן האניה חביות וארגזים.
לפנות ערב הרימה האניה את עגנה והפליגה. הנוסעים עלו על המכסה מיד כשאזניהם קלטו את דרדור המכונות ושלשלאות העוגן. נמל פיראוס החל חג חוגה, כביכול, ונטה על צדו…
מסביב למעקה התכופפו הנוסעים תפושים בהרהוריהם ונתונים למראות החולפים על פניהם. שלמ׳קה טראקטור עמד על יד בחורה צעירה, שהקשיבה לדבריו שדבר לפניה על חיי הפועלים בארץ.
צ׳ארלי אף הוא עמד על המכסה מזוין במשקפת, ולא העלה על דעתו כל־עיקר, שהנה הוא נפרד לנצח מנוף מולדתו. יון העתיקה, הנפלאה, המציצה מכל פנה במפרץ הקורינתי, לא דובבה אל לבו. להפך, אותה שעה מיצר היה על הביקור לאתונה שעלה לו בדמים מרובים. השיאוהו לכך בני משפחתו, והוא אינו מבין על שום מה מעריצים בני־אדם עיי החרבות הללו שנשארו שם לפליטה, ולמה זה מראים שם על כל אבן, פסל מטושטש, זרוע קטועה או ראש מרוסק — בגאוה. עשרות דולרים טבין ותקילין עלה טיול זה, ולאיזה צורך? – ונפשו עולזת עליו שהוא חוזר אל ארץ ה“ביזנס” וה“פרוספריטי”…
האניה חרשה את הגלים. שחפים התעופפו בעקבותיה. צריחותיהם פלחו את חלל האויר השקט, והם תרו בעיניהם החדות אחרי שיירי האוכל והאשפה, שהטילו נערי הטבחים המימה. השמש גלשה מערבה ואיי יון הצטיירו במרחקים מחותלי ערפל צחרחר ודמו לקרחונים שטים.
על גבי המכסה, בעורף האניה, התאסף מנין יהודים, שעמדו להתפלל “מנחה”. בשקט התפללו, ושפתותיהם נעות וגופם מתנועע. מהם התפללו בעינים עצומות מתוך כוונה, כנתונים בעולם אחר ומהם שפכו צקון לחשם כשעיניהם בגלי הים הנסערים כנפשם המסוערת והמטולטלת… אותו רגע הופיע לפתע על מעקה המכסה העליון, סמוך לסירת־הצלה אחת, צ׳ארלי. עיניו התרוצצו למראה המתפללים והוא הצריח עליהם ממרום:
–אי־אי־אי־… כשר׳ה יוּדֶלֶך… (בברונכס, בסביבה של יהודים למד מלים אלה). וקריאת הלעג פלחה את לבות המתפללים. דומה היה, כי התפלה כולה כמו שוקצה… הפעם התרגזו כולם, ויהודי אחד, שחרחר ורגיש, אשר זעם מהול בצער הבריק בעיניו, קרא:
–הבה ונקבול עליו בפני הקפיטן!
ואז הרעים קול אחר׳ מוצק ועשוי לבלי חת:
–שטויות, רבותי! – אל תפנו לקפיטן ואל תשימו עצמכם ללעג. אני כבר אמצא לי הזדמנות להרביץ בו וללמדו סרק בהלכות דרך־ארץ.
היה זה קולו של שלמ׳קה טראקטור, שיבלות־העבודה עוד לא נמחו מכפות ידיו ושריריו הדרוכים טרם רפו. הוא הופיע וצץ בין המתפללים, כשהוא פוסע מתונות ומתקרב כלפי המנאץ.
צ׳ארלי הקדיר פניו ומהר להסתלק. מבטי הזעם ששלח בו הצעיר נתקלו בערפו השמן היורד בקפול אדום על צוארונו. צ׳ארלי הבין אז, שאין לשַטוֹת עוד ביהודים בנוכחותו של בחור זה שהעלה על זכרונו את מֶק יריבו החסון. ומאותה שעה החל להציק ליחידים, נטפל לבחורות היהודיות ומחבל תחבולות להכשיל, לשים ללעג ולצחוק. אבל שלמה׳קה טראקטור התחקה על עקבותיו וכל הנכלים הללו לא נעלמו מעיניו.
האניה המשיכה את דרכה. ביקרה בכמה נמלים בחופי הים התיכון, עמסה סחורות נוספות על המטען, ושום מאורע יוצא מגדר הרגיל לא נתרחש. הים שקט היה והנוסעים הרגישו עצמם בטוב.
באלג׳יר התעכבה האניה יומים קודם שיצאה לדרכה הארוכה – לחצות את הים האטלנטי – דרך של תשעה ימים. לנוסעים ניתנה האפשרות לרדת העירה, לראות בה ולהצטייד. בינתים הקריבו סבלים מילידי הארץ רפסודות גדושות פחם – צידה לדרך למכונות האניה. מפויחים ושחורים כשדי בלהות התרוצצו הסבלים ועבדו עבודת פרך. העמיסו את הפחמים בסלי נצרים והעבירום מיד ליד, או סחבו אותם על גבם. לשלמה׳קה הזכירו סלים אלה את עבודת פזור החצץ על הכביש שבו עבד יחד עם חבריו – חבריו הרחוקים, שעזבם והלך מהם למרחקים. והוא ירד אל הסבלים ובא אתם בדברים. פרצופים מעונים ושטופים בקלוחי זיעה עכורים. עיניהם מוצפות דם ואדומות מצרבון־הפחם מסביב לריסים. בתנאים קשים עבדו ובשכר זעום, אבל הם עבדו. מאז ומעולם עבדו כך.
אבל ראה: הוא עומד נפתע ומבוהל. עם הדמדומים, קודם שהפליגה האניה, ראה שלמה׳קה היאך אחד מהם, עלם צעיר וזריז, טפס כחתול על דופן האניה, עלה וקפץ על פני המכסה, זחל על ארבע בין ערמות החבלים והתחבא לבסוף על יד סירת־הצלה אחת. לאמריקה הוא מבקש להפליג בגנבה – להשתחרר מן העבדות השחורה…
אבל המאורע הזה לא נעלם גם מעיניו החדות של צ׳ארלי, שהתשוטט בכל מקום, הסגירו תיכף לקצין האניה, והעלם הורד בחרפה לקול צחוקו של צ׳ארלי. אז פנה שלמה’קה לצעירה, שנזדמנה אף היא למקום, ואמר לה:
– בחיי! עוד יבוא על שכרו, המנוול!
נחשולי הים של האוקינוס האטלאנטי לא קיבלו את האניה בסבר־פנים, לאחר שעברה את מיצר גיברלטר, הקדירו העבים את פני השמים, ובלילה התחוללה סערה ששמה את הים כמרקחה והשתוללה יומים. הנוסעים הרבו להקיא, וכסבורים היו שהאניה לא תעמוד בפני טלטולי הסופה. על הדרגשים שבתאיהם שכבו בלי לטעום משהו ופניהם היו מעונים וצהובים; האניה נטתה מצד אל צד והבחילה אותם. החלונות העגולים, שאימת הסערה השתקפה בהם בשחור מאיים, היו הופכים פתאום ירוק כעין הקרח משהצליפו עליהם הנחשולים.
אולם האוכל שומם היה ועזוב ממבקריו. רק אחד הנוסעים היה, שירד לסעוד את לבו בשעות הקבועות, אם כי היה עליו להאחז יפה בקירות ובסומכות המדרגות למען לא יפול. נוסע יחידי זה היה שלמה׳קה טראקטור. הוא טען, שזהו האמצעי הטוב והמעולה ביותר כנגד הקאה, ובכלל יש להתאושש ולהתהלך, להתהלך… אבל אל המכסה לא העז בכל־זאת לעלות, וגם מן הנמנע היה לעשות כך, כי המשברים היו מזנקים ומציפים אותו מדי פעם בפעם.
לבסוף שככה הסערה. העננים נתפזרו ולפנות ערב הופזו על ידי שקיעה מרהיבת עין ונערמו ורבצו על האופק כהררי שלג מוזהבים. הגלים נחו, והמים טשטשו וכסו על כרבלות הקצף, שעוד הופיעו זעיר פה זעיר שם. בערב הופיעה לבנה מלאה, שבבואתה רצדה על פני המים, והאניה החליקה לבטח דרכה, כאילו מאום לא קרה לה במשך הימים האחרונים וכאילו לא היא שניטלטלה בידי הסערה.
הנוסעים עלו אל פני המכסה לשאוף רוח צח, להתענג על התמורה הנעימה ועל המנוחה תחת כפת הרקיע. שרר מצב־רוח טוב. צלילי צחוק והדי שירה הרטיטו את חלל האויר. הנוסעים שקעו בתוך המקפלות וסחו איש עם רעהו על הרפתקאות הימים הסוערים, הרפתקאות מתובלות במקרים מגוחכים, שאירעו לפלוני ולאלמוני.
אז עלו על המכסה גם מלחים אחדים, שהתרועעו בינתים עם הנוסעים וערכו משחק משותף. אחד מהם, מלח זריז, לבן־בלורית ויחף, הביא חתיכת קרטון ועג בו עוגה על פני המכסה.
וזה משפט המשחק שהחל לאור הלבנה ופנס חשמלי מתנדנד אנה ואנה: אחד יושב בתוך העגול ישיבה מזרחית כשרגליו מקופלות וגבו נטוי, ומסביב לו, מעבר לקו, מצטופף קהל המשתתפים; רעו ניצב עליו בתוך העגול ושומר מפני אלה החושקים לטפח על שכמו טפיחות, שאין בהן כלל משום עונג לנטפח… מצליח החבר־השומר לתפוש אחד מן החובטים, מיד יושב הלז, והמוכה קם לשמור ולהגן… וכך חוזר חלילה לקול תרועתם וצחוקם של המסתכלים.
משהתחיל המשחק הופיע לפתע מיסטר צ׳ארלי, מצוחצח ומגולח כדרכו. גם הוא יצא לשאוף רוח, ולטוות את מסכת עניניו הפעוטים. בראותו את המשחק קרב לא על מנת לקחת חבל חלילה, כי לא לפי כבודו נחשב לו הדבר, אך בראותו כי אחד הבחורים היהודים נתפש בכף, וישב צפוי לחבטות – לא שלט ברוחו, ועיניו התנוצצו למראה ה“טרף” היהודי; הוא דלג בזריזות שלא התאימה לגופו המסורבל, וחבט בכף ידו השמנה על גבו של הצעיר. פני המוכה נתעוו מעוצם המכה… צ׳ארלי ניתר ממקומו לפני שנתפש, והוא החל מנצל את המשחק בשרירות-לב. כשנפל הגורל על נוצרי היה עומד מן הצד וממתין לתורו של יהודי דוקא, ומשזכה לכך, היה קופץ משמחה, ובהשתערות פראית, סדיסטית, היה מתנפל על קרבנו וחובט מתוך הנאה יתירה, הנאה שהקרינה את פניו הרחבים כלאחר סעודה דשנה.
לא נעלם הדבר מעיני שלמה׳קה טראקטור שאף הוא השתתף במשחק, והרגיש על גבו את נחת ידו של צ׳ארלי… עליצות התנועה ובדיחות הדעת של משחק מתוך חדוה נשללו ממנו, וגם הוא חכה לרגע המוכשר. בינתים וצ׳ארלי חבט שוב על גבו של יהודי בחמת־רצח, ובחפזו נמעדו רגליו והוא נתפס בכף. הוא נסה להתחמק ולשים לאל את כל ענין המשחק שאינו שווה כלל וכלל שהוא צ׳ארלי ישב על גבי הספון כאחד מעולי הימים שמסביב. ברם, מלח אחד שירד לדעתו, תפש בו בערפו ופקד עליו בקול שאין להרהר אחריו:
– שב! כי נתפשת!…
והוא ישב בלי חשק. לא חפץ להפקיר את גבו למכים. אז נתלהט שלמה׳קה טראקטור למראה הגב הרחב, ועורף הפר השמן הנטוי ממולו, אותו העורף השנוא עליו, והוא קפץ לתוך העגול, הרים את ידו והורידה במהלומה אחת על גבו של יריבו; והיתה הטפיחה חזקה, מלווה בהד־קול ובבת־גניחה קטועה שפרצה מחזהו של צ׳רלי! חלק גופו העליון התנודד והוא נשמט על צדו בלי הכרה…
ניתן צו מגבוה, והשערים – אשר נפרצו בתוקף כסופיהם של בנים נטולי־מולדת – ננעלו. על רצועת החוף הוטלה השגחה חמורה: שוטרים רגלים, רוכבים, בלשים ומתנדבים משוסים מבני עם הארץ, חרגו לקראת תפקידם מתוך שמחה לאיד. הם זרקו את מבטיהם למרחבי הים הכחול, בלשו אחרי כל דוגית איטלקית או יונית; אחרי כל ספינונת מצרית או סורית; אחרי כל ספינת־מפרש או אנית־קיטור אשר חתרו לאורך החוף.
ודאי, שמראה האניה מקופלת־הצבעים, מָחלדת ושרוטות-הדפנות, אניה ישנה המהלכת על גבי המים בנס, המתחמקת מבקורת נמלים – חשודה היתה. אניה זו לא באה בסוד ספינות עוגנות, כי הוטל עליה לנוע ולנוד עדי פרקה את משאה בחוף יחיד ומקווה שאין לו תמורה… ברם, לא שחקה לה השעה לאניה המבריחה. ירֵח פגום שנתלה מעל לתרניה כחרב מושלמית, הוא־הוא שהסגירה…
מתוך לב האופל הגיעו קולות־אזהרה טרופים ומאימים כאחד. אוירון הרעיד במרום את חלל־האויר השקט והרעיף לתוכו את אימת החוק שאינו מכיר ברגש, בהכרח, אף לא באלה העומדים לקנות את זכותם בדם, בעבודת יצירה ובנסים. האוירון הבהיל את שומרי־החוף אשר הצמידו כפות ידיהם לרובים. הסתלקה האניה והבריחה את עצמה כאנית־פירַטים רדופה, הרתיעה את עצמה וחתרה בכל מלוא כוח קיטורה, מתוך גניחת קרביה הרעועים, לתחום שמחוץ לסכנה. רב־החובל העני ירק בזעפו, חרף וגדף את שומרי החוף על נוסעיו יחד; על דוכן המצפה שלו עמד ורקע מתוך קצף ברגלו הקצרה, כי מאד חרה לו על האלצו להשהות שוב את נוסעיו בספינתו.
שמונים הנוסעים – רובם צעירים וצעירות יוצאי ארצות שונות אשר מארת־הגלות דחפה והפקירה אותם בידי בריה חשודה – עמדו בלי אומר ודברים על המכסה המעופש, הרקוב, שחוחים ומדוכאים; מנגד לארץ עמדו בלב דאוב ובנפש מרה. תקות־חייהם נמוגה כעשן. הגולה פלטה אותם והארץ משאת־נפשם אינה קולטת, כי נכרים כפו עליה את גזירת נעילת השערים. כאשר התרחקה האניה מרצועת־ החוף גבר היאוש בלבבות, היאוש המתובל בתוגה יהודית, גזעית.
והנה נזדקרה בין הפליטים קומתו הזקופה והנאה של האגרונום יעקב הרמן – מראשי החבורה. הוא התיצב באמצע הספון והחל לדבר במתינות, בקול צרוד במקצת, אך נעים. נתאספו והצטופפו סביבו עשרות הנוסעים הצעירים, הסתכלו בארשת־פניו האמיצה שנשתלהבה מאור הפנס, שנדלק בצאתם מגבולות הסכנה, והקשיבו לדבריו. הרמן דבר על תפקידם, על גורלם המיוחד, המתאכזר, נחם ועודד: האמינו, אחים, ונגיע לחוף על אף הכל!
– נגיע! – נענו לו אחדים מן הנלהבים.
והרמן עלה אל רב־החובל הזועף; הוא עלה במדרגות הצרות המובילות לתאוֹ ונתקל בו, כשהוא מצפה לבואו, עומד כיצוק על שתי רגליו הקצרות, עיניו מתרוצצות מתחת למצחו הצר, הזומם, וכולו – גוש אימה. “את מגורשי ספרד האינקויזיציונית היה בודאי בר־נש כזה מוכר לעבדים” – חלף הרהור במוחו של הרמן. מהסס עמד לפניו הצעיר העברי החולם, בכף ידו הקמוצה הושיט לו שטרות־כסף נוספים והפיל לפניו את תחינת הפליטים: אל נא תטוש, אדוננו, רב־ החובל, את רצועת־החוף כי בנפשנו הוא…
רב־החובל הכרסני והמפוטם הבין את לשון הכסף. הוא שלשל לתוך כיסו הרחב את ממונם של בחורי־ישראל, הצטחק בשעת מעשה בערמומיות רבה, הואיל להצהיל במקצת את פניו הקודרים ואמר: ניחא, נשוטט עוד כמה לילות ונראה איך יפול דבר.
האניה העלתה את עשנה והמשיכה להתשוטט על פני המים הרבים. שוב הובא לנוסעים, בידי מלח חגור סינר מסואב, מרק קלוש ולחם קיבר, וללבם התגנבה התקוה: שמא? מי יודעי הן נסים מתרחשים לפעמים…
מסביב להרמן שישב על גבי ארגז הפוך, לצדה של צעירה, התכנסו הפליטים. רצינותו של הרמן, מתינותו ושקול־דעתו, קלסתר פניו – עינים שחורות, שקועות במקצת מתחת למצח הרחב, אף מגובנן כלשהו, פה מחייך בתדירות שחתוך־שפתים נאה לו, וכסיום, כקו מביע עוז, סנטר מוצק – מתחו עליו חוטי חן; במעילו האפור והמקומט. בבלוריתו הפרועה ובפניו שלא ידעו תער זה כמה ימים, דומה היה לנוסע נצחי הנמצא בדרך ללא תחנות, ללא גבול, ללא מטרה… חבריו ראו בו את סמל המעפיל והם שמוהו להם לראש, למנהיג החבורה. מתוך פשטות חבק הרמן בזרועו הימנית ואימץ אליו את הבחורה הפולניה שחורת־העינים שישבה על ידו, והוא הקשיב כחולם לבחור ליטאי אשר שינן להם זמר עברי חדש. חרש־חרש התרפקה על פני שחור הלילה המית הרנן העברי, הרעיפה נוחם ללבבות והשכיחה לרגע את קדרות העבר, את האניה המסואבה, והסיחה את ההכרה מן הצפוי… ברגעים אלה הרגיש הרמן שהנה הולך הוא ומתחדש לקראת מאורעות אשר ייצקו תוכן חדש לחייו, כי הנה הולך הוא לקראת המעבר אשר בו נולד האדם שנית, מתחדש ומשיל מעליו קלפות קשות שהשתרגו סביבו והקיפוהו עד למחנק.
לילה. פנסי־האניה כבו. כגוש שחור ואפל חתרה האניה כלפי רצועת־החוף, חרטומה חתך את הדממה הקרושה בשקשוק חרישי. על גבי המכסה הצטופפו הפליטים ולבם חרד והתפעם בין תקוה ופחד. הגורל, אשר המריצם לעשות את דרכם המיוחדה, השיק מסביב בכנפי אלם מסתורי אשר טפחו, כביכול, על פניהם ועצרו בעד נשימת אפם.
עמד הרמן על גבי הספון, נעץ את מבטיו בחשכה לעבר רצועת היבשת הקטנה אשר אליה נשואות עינים יהודיות מכל מרחקי העולם ואשר געגועי כל הדורות וכסופיהם ננהרו אל חופה. הוא עמד בין אנשים אכולי געגועים כמוהו, אשר לא יכלו שאת עוד את עצמת הערגה שנצטברה בנפשם והם חרגו מפזוריהם לקראת רצועת־חוף זו, מוכנים להזרים לתוכה את מרצם, ליצוק בה את חייהם ולהדבק אליה באהבתם הגדולה. הוא ידע כי כגנבים במחתרת שׂמים בחורי־ישראל את נפשם בכף כדי לחדור לתוך התחום האסור עליהם מטעם הרשות, כי קריאת החיים פקדה עליהם את צידוק המעשים האלה, וגל של גאוה הציף את הרמן: ״הריני אחד מהם!״
חצות. כגוש שחור ואפל חתרה האניה בחשכת הלילה והתקרבה. רב־החובל, מלחיו, הפליטים – לבבם דפק כאחד: ״ההרגישו?״… שקט ודממה. רב היה רטט הקשב וקול לא נשמע מסביב. מתוך שקשוק חרישי התדפקו המים אל דפנות האניה שהתרחקה מקו האופק, יצאה מסכנת עין חודרת והתמזגה עם שחור המים. ברם, המלחים לא הורידו עוגן כי חששו פן ישמע רעש השלשלאות ויסגירם לידי שומרי־החוף. התנועעה האניה לכאן ולכאן, שוקעת ועולה חליפות לצדדין, ועל המכסה, גחונים על פני המעקה, עמדו הפליטים עצורי־נשימה, ומבטיהם תעו ונתקעו חסרי־ישע באפלה. הליטאי משך בכנף מעילו של הרמן ולחש:
–רואה אתה? שם החוף…
–איפה?
–שם מנגד.
–איפה?
–מנגד. אינני רואה, אך מרגיש אני…
רב־החובל פסע פסיעותיו הכבדות, נגש להרמן והחל מתלחש אתו מתוך ריטון וזעם עצור. לבסוף התרגש ופנה אליו בשאלה שהיה בה משום איום גלוי:
–להוריד או לא?!
–בבקשה להמתין עוד רגעים מספר…
הרמן חזר למעקה, שלח את מבטיו לתוך החשכה וכולו צפיה. בינתים הורידו המלחים בשקט ובזהירות את סולם האניה והתירו את הכבלים הרתוקים לאחת הסירות. התכונה הזאת שנעשתה מתוך פחד־מה עטוף מסתורין, הרטיטה את לב הפליטים אשר התרגשו עד לטרוף העצבים המתוחים. הצעירות נלחצו זו לזו כעדר רחלים, צבטו אחת לרעותה מבוהלות וחרדות: “הה, אמא”… והרמן אשר תקע את מבטיו באפלה וצפה לעבר החוף ניתר פתאום ממקומו: מרחוק נצנצו שלש הברקות של פנס חשמלי… הרמן קפץ אל רב־החובל כשהוא נרגש מאד:
– בבקשה להתחיל…
שמונים היו הנוסעים וכל אחד מהם החזיק בכף ידו פסת-ניר קמוטה ומכווצה שנשאה את מספר גורלו לירידה בסירה. פור הפילו לילה אחד בשבתם באולם־המלחים למטה. הרמן הכין שמונים פתקאות ועליהן רשם מספרים, הָחֵל מאחד וכלה בשמונים; את הפתקאות שם לתוך מגבעתו האפורה רחבת־השולים, נענע אותם יפה־יפה ואמר בבת־צחוק: יוציא לו כל אחד את גורלו במו ידיו, וכל אחד ירד לפי מספרו, בהגיע השעה הטובה שלה כולנו מצפים…
בזה אחר זה נגשו הפליטים, תחבו את ידיהם לתוך המגבעת, נגעו בפתקאות הגלולות, ובלבבות דופקים שלה כל אחד את גורלו. היו מהם אשר פניהם הקרינו והם התרוננו כאשר נח מבטם על המספר המסומן, אך היו גם אשר פניהם קדרו והשחירו… הרמן נטל לעצמו את הפתקא האחרונה שהשאירו לו במגבעתו: “הבה ונראה מה השארתם לי”, ופניו לבשו רצינות: 68…
הפעם עמד וניצח על הורדת האנשים. עשרים איש נכנסו לתוך הסירה. המלחים הורידוה לאטה המימה בקללה על שפתותיהם. “דרך צלחה”… לחשו הנשארים על גבי המכסה ועקבו במבטי קנאה, מהולים בחרדה, אחרי החותרים שנבלעו מיד בחשכה.
מסביב השתלטה דממת צפיה. רוח קרירה נשבה. הנשארים עמדו תקופי צנה קלה כשהם ממתינים וחרדים. הרגעים ארכו בעיניהם. הדמיון העביר מראות זועה במוח הנרעש, ומחשבה אחת נקרה: ״נתפשו או ירדו?״ המרחק מן החוף לאניה לא היה רחוק ביותר, ועד שחזרה הסירה חלפה כחצי שעה, ברם, לגבי הנשארים חלף – נצח! אבל הסירה חזרה ריקה… היא פלטה את אנשיה על החוף המקווה והם כבר שרכו את רגליהם בחולות, נהוגים בידי אנשים־אחים למקום בטוח. עוד עשרים איש, בעלי המספרים המאושרים, קפצו וירדו לתוך הסירה, ושוב נשארו על גבי הספון חרדים ודואגים, אשר כוססו מתוך עצבנות את צפרני אצבעותיהם. נרגש התהלך הרמן על פני הספון והחזיק בכף ידו הקמוצה בפתקה, כמחזיק בגורלו, ושתי הספרות המצורפות כאילו רחפו לפניו בחלל האויר ונחרתו על שחור הלילה: 68.
בפעם השלישית חזרה הסירה וחתרה לקראת החוף. הנשארים – עשרים איש – התהלכו על גבי הספון עצבניים ומרוגזים כחיות בסוגר. הרגשה סתומה ומחרידה הטילה מבוכה בנפשם, ובהשמיע האוירון את טרטורו, חרדו כולם כאיש אחד: “אבדנו”…
לראשונה נשמע טרטורו של האוירון ההולך וקרב ופולח אי־שם את קרום הלילה הקרוש בעלטה. כאשר הרימו הפליטים את עיניהם ראו איך פנסו האדום חולף וחוצה את החשכה אלכסונית, כשהוא עט למטה כעיט על טרפו. שאון הטרטור הלך וחזק. האוירון חלף ביעף על פני הגוש האפל המתנועע למטה. רקיטה הועפה מתוכו, הבריקה באורה הכחול והאירה יפה־יפה, באור אגדי ומושך את העין ביפעתו, את האניה על אנשיה ועל הסירה החותרת לקראת החוף…
–אבדנו!
–עסק־ביש!
–גורלנו המר… – התיפחה צעירה היסטרית. רב־החובל התרגש וקרא בכל כחו למלחיו אשר בסירה:
–לח – זוררררר!…
והסירה הושבה. הפעם לא חתרו המלחים במשוטיהם בזהירות; הם טפחו על פני המים והשיטו את הסירה כמטורפים. האוירון חג מעל טרפו־האניה והעיף רקיטה שניה שסוכך־נפילה קטן קשור בה המשהה את האור באויר. לאורה של רקיטה זו דומים היו הנשארים לאנשים שהפשיטום ערומים. הם קנאו בראשונים אשר הצליחו להגיע לחוף בשלום. רוחם נעכרה וקדרות כבדה ומיואשת כבשה את נפשם.
אותה שעה עמד הרמן על גבי הספון רציני וקודר. שקוע היה במחשבה שדחפה אותו להחלטה מהירה. לראשונה פקפק והיסס, אך לבסוף גמר בנפשו לבצע את מעשהו ויהי מה! כל ימיו היה מתון, שקט וישר. לא הכניס את עצמו בעול של הרפתקאות הכרוכות בסכנה או בעבירה איזו שהיא. ברם, בעלותו על האניה הזאת שהפליגה לדרכה החשאית, השתלטה בו ההכרה הברורה שאין כל חטא במעשהו זה, ושהוא חותר למטרת חיים המוצדקת מכל הבחינות! הפעם החליט הרמן לעשות מעשה קשה ומסוכן, מעשה שלא היה עושה אותו בשום אופן במקום אחר ובתנאים אחרים. עצם המחשבה המחרידה שאניה מסואבת זו תסיע אותו חזרה, למחזור חיים שאין להשלים אתו, אלצה אותו לעשות את המעשה הזה.
ומשהחליט הרמן לבצע את מחשבתו תקפה אותו קדחתנות ממש. בידים רועדות חלץ את נעליו, קשר סביב לצוארו במטפחת את תעודותיו ומעט הכסף שנשאר לו, וכך, לבוש רק בלבניו קפץ והחל לרדת בסולם לפני שהמלחים העלוהו.
–לאן? – צעקה אליו אחת הצעירות.
–לחוף… – לחש חרמן, ירד בחפזון והטיל את גופו בשקט המימה.
–הרי זה שגעון! – קרא אחריו אחד החברים – חזור!
אבל הרמן לא חשב לא על האניה ולא על נוסעיה. צנת־המים שאפפה אותו הסיחה את דעתו מהם ומחשבותיו היו נתונות רק לחוף שאליו חתר מתוך מרץ מהול בפחד. אם כי הים שקט, היה הרמן נבוך ונרגש. הוא הבין שאסור לו למהר יותר מדי בשחיה ולהתאמץ ביותר, שמא יאפסו כוחותיו עוד לפני הגיעו למטרתו. וכאן רחפה מעל לו אימת האוירון הבולש ומפריח רקיטות כדי להזעיק את שומרי החוף. הרמן המשיך את שחיתו מתוך עקשנות ופחדים כשדמו מתפעם בעורקיו ברהיטות והוא חותר, חותר…
תשוש קרב לחוף והגיע לשורת הנחשולים המהפכים את מימיהם ומתכרבלים בקצפם הלבן. כסבור היה שהגיע למי־אפסים, אך בנסותו לעמוד והנה צלל, המים עברו מעל לראשו, נכנסו לתוך פיו וצרבו את גרונו. עיף היה ומתוך התאמצות רבה עלה בידו להתגבר ולהמשיך את שחיתו; זרועותיו אשר רפו מהתרגשות חתרו בכבדות ולשם החשת שחיתו שכב על צדו הימני והתקדם בשארית כוחותיו. תוך כדי שחיה, כשהוא שוכב על צדו, קלטו אזניו את קול טרטורה של סירת־מנוע החשה אל האניה…
רגליו של הרמן נגפו בחודי סלעים והוא עמד. כשכור התנועע והוציא את רגליו מתוך המים, יצא והשתטח על חולות החוף נטול־נשימה. הוא שכב רגע אפרקדן כשמעל לו מתנוצצים הכוכבים. זמזומו של האוירון החרידו ממקום רבצו והעמידו על הסכנה שטרם נחלץ ממנה. הוא קם. הביט סביבו וכיון את צעדיו לעבר אורות פנסים חשמליים שהתנוצצו מרחוק כמבשרים על מקומו של ישוב יהודי. רועד מצנה, כשלבניו הרטובים דבוקים לגופו, עלה במעלה גבעת החול.
שני הסילואטים שצצו מעבר לגבעה והתקדמו לקראתו במרוצה – דמותם גדלה בהתקרבם ולפניהם זנקה האימה שאין מפלט ממנה. בעיניו של הרמן המרעיד מצנה קפאה המבוכה והוא ניצב על עמדו בלא תנועה. השנים התקרבו אליו ומתוך לחישה ארסית פרקו את נשקם מעל כתפיהם וקתות הרובים נתכו עליו מזה ומזה. היו אלו מהלומות כבדות ומוחצות שיש בהן כדי להמית. הרמן קרס, כרע תחתיו על חול החוף המקווה, כשהוא גונח חלושות.
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.