הספורים המכונסים בספר זה נתפרסמו בכרכי “כנסת” לזכר ח. נ. ביאליק לשנות תרצ״ז, תרצ״ט, ת״ש; ב“גליונות” ובכתבי־עת אחרים. ציור וחתוך בלינול – בידי המחבר
א.
מאתיוסף אריכא
אדם ובהמתו
מאתיוסף אריכא
אותם השוורים הרומניים, שרחבם כגבהם, עטורי הוד קרנים, לא הובלו אותו שבוע לטבח. ברפת הגדולה והארוכה, שמקום בה לכמה מאות ראש, נותרו רק עשרים מהם, וגם אלה לא נועדו לקצבים הזעירים; אלה היו מקנת כספו של חיים אדירי, בעל בית-חרושת לנקניקים, וזה שחט מהם אחד או שנים לצרכיו הוא. אניה, שהובילה משלוח בהמות מרומניה, נתעכבה לרגל תיקון דחוף באחד מנמלי יון, ואת מקומן מלאו בהמות מקומיות וסוריות, רעות-מראה ודלות-בשר. פשטו הקצבים זה בכה וזה בכה, סרו למושבות, לכפרי הפלחים, ושלמו בכסף מלא בעבור בהמות שהעצמות שבהן מרובות על הבשר.
הקצב נפתלי גליק ישב אותו בוקר של יום קיץ על גבי השוקת הקבועה באמצע החצר, גבו מופקר ללהט השמש העולה, ומאפס מעשה התמכר להרהוריו הנוגים. בזמן האחרון נעשה מצבו דחוק ביותר, ומטעם זה לא נמנה הפעם עם כנופית הקצבים, שעמדו על-יד השער, התלוצצו וסחו על דברים שאין בהם ממש. מתוך הרהורו נצטירו לפניו עיני אשתו השחורות, שנתקעו בו הבוקר לפני צאתו: “מה יהיה? איך נצא מן הסבך?”… הוא העביר את כף ידו הנוקשה על פניו, כרוצה לגרש מהם איזה צל מטריד, והביט בקנאה כבושה לעבר השוורים הרומניים המעטים, שאדירי הכרסני ואדום-הפרצוף התהלך אותה שעה על ידם, עומד וממששם, מחליקם ובורר לו אחד מהם לשחיטה. “יש יהודים בעלי-מזל” הרהר בלבו מתוך אנחה. ולפתע עקר את עצמו ממקומו, התקרב אל אדירי, כשהוא מתאמץ לחייך ולומר לו את הדברים ספק ברצינות, ספק בהיתול, מתוך תקוה עמומה, שמא יתרחש לו נס:
– מר אדירי, יושב אני וחושב, שחסד גדול היה עושה –
מיד שסעו אדירי כשפרצופו נזעם ביותר:
– לו, למשל, הייתי מוכר לך אחד מהם, מה?…
– ומדוע לא?… חנן נפתלי את קולו – הזמנים קשים, אשה, ברוך-השם, וילדים שלושה… והנה יושב אני וחושב –
– יושב וחושב!… מוטב שתחשוב על דברים אחרים! כבר פנו אלי יחסנים גדולים ממך, ואני אינני אוהב כשמבלבלים לי את מוחי…
פרש ממנו נפתלי כשהוא מחניק עלבונו בחובו, והוא דואב ומיצר על עצמו ונפשו עכורה עליו ביותר. הבוקר היה אטליזו ריק לגמרי. צרכיו מרובים, בעל-הבית דוחק ותובע שכר-דירה, ושטרות, שחתם עליהם בשעתם ביד קלה, זמן פרעונם הולך ומתקרב… העביר נפתלי שוב את כף ידו על פניו כרוצה לגרש את המחשבות המציקות, הכניס את אצבעותיו לבין שערות זקנו השחור, ששיבה זרקה בהן, ועיניו האפורות הציצו נכחן, מלאות צער ובלי לראות דבר. מתוך אולם בית-המטבחים עלתה המולת הקצבים והפועלים העוסקים במלאכתם, המולה מעורבת גערות, געית בקר וחרחור בהמות, הנופחות את רוחן. חלפו על פניו קצבים ונעריהם, כשהם מושכים אחריהם באפסרים את בהמתם. תנועה. המולה, צחוק וקריאות. בני-אדם טורחים ועוסקים בשלהם, והוא עמד לו בטל ומבוטל. מצא את עצמו מיותר והחל פוסע לאטו אל פתח החצר.
בשער נתקל בשמחה העגלון, כשזה מכניס תריסר עגלים, שטרם נגמלו מחלב. עקודים ושפופים רבצו על גבי רפידת שק בתוך העגלה הצרה. נטפל אליו נפתלי:
– שמע-נא, שמחה! אולי שמעת או ראית איזו “חתיכה”:
חייך שמחה:
– שמעתי גם ראיתי…
– בחייך!
– בחיי ובחיי סוסי!
– איפה? אצל מי?
– חכם שכמותך!
– נו, נו! שלם אשלם! כשם שאני יהודי!
עמד שמחה, הסיט את כובעו קמעה, סימן להיסוס, עמד ושקל בדעתו, קפץ מהעגלה, התקרב אל נפתלי כשהוא מציץ ישר בעיניו הצצה שפירושה: דע לך, כי רק למענך אני עושה זאת:
– תתן מחצית הלירה?
– לא אקפח את שכרך.
– לא, ידידי, מחצית הלירה. פרוטה לא פחות!
– טוב, אתן. וכי יש לי ברירה?
– בקיצור, תזדרז, חביבי, ותשים פעמיך מיד למשקו של שלזינגר שברמת-גבע. באזני שמעתי הבוקר, כי בהמה הולנדית הוא מוציא למכירה. לפני שבוע המליטה והוא רוצה להפטר ממנה.
נפתלי מוכן היה לצאת מיד לדרך אלא שלפתע נתעכב. ספק נתעורר בלבו, אם סכום הכסף שבידו ימצא לו. הוא חזר לחצר והתרוצץ שעה ארוכה עד שהשיג גמילות-חסד מאת אחד הקצבים. בהחפזו לדרך שמע את שמחה צועק אחריו:
– שמע-נא! אל תשכח! מחצית הלירה! פרוטה לא פחות!
המשק של שלזינגר השתרע מחוץ למושבה, ונפתלי מצא את עצמו מהלך בדרך חול בין פרדסים, המוריקים מבעד למשוכות עצי שטה וצבר, ושרויים בדממה, שלתוכה נתקעות נקישותיה הקצובות של מכונת-שאיבה. החום הלך וגדל, השמש יקדה. לפתע נצנץ רעיון נאה במוחו של נפתלי. הוא הסיר את מעילו המזוהם, המכוסה כתמי-דם שהשחירו, קפל אותו יפה והצניעו בתוך אחד השיחים של הגדר, ופניו נהרו בהעלותו על דעתו, כי בחולצה האפורה והנקיה למראית-עין יעשה על מר שלזינגר רושם יותר טוב. את אצבעותיו הכניס לתוך שערות זקנו והעבירן כבמסרק, ואת כובעו הוריד והחזיקו לצד שוקו הימנית להסתיר בו את הכתם הרחב ביותר.
ביתו של שלזינגר בנוי היה במעלה גבעה והבהיק בלבנוניתו. מתוך חלונותיו המרובים, שוילאות התנפנפו בהם, נשקפה יהירות. נפתלי קרב והציץ מבעד לחרכי הגדר. על גבי מרפסת רחבה ועטורת מטַפסי יַסמין הסבה לשולחן אשה צעירה, עוטה גלימת בוקר רחבה והיא לוגמת קפה מתוך ספל; ממולה ישב גבר כבן ארבעים ועיין בעתון הבוקר. נפתלי מחה בשרוולו את אגלי הזיעה, שבצבצו על מצחו, פסע ונכנס דרך השער הפתוח למחצה. הוא השתעל קצת כדי להסב את תשומת לבו של בעל הבית, והחל צועד לעומת המרפסת, כשרגליו חורקות על גבי שביל הצדפים. כאן הקדימתו נביחתו של “בוקסר” עז, אשר קפץ והשתער לקראתו בכל חמתו. נפתלי נרתע, מוכן להגן על עצמו, “ממש כמו בחצרו של הפריץ”… אלא שמר שלזינגר, שקם ממקומו, זרק הברת פיקוד נמרצת כלפי הכלב, שחזר מיד ורבץ לרגלי גברתו. בעל הבית חבש את מגבעתו וירד לראות את האיש שנטרד למשקו, ובגשתו אליו פנה בקיצור נמרץ, כחושך במלים:
– כן?
נפתלי השיב בענוה ובקול רך:
– אמרו לי, שיש לו פרה למכירה.
– עוד לא החלטתי, אם למכור אותה.
– המ… ואני… כך אמרו לי. באתי מן העיר…
בעל המשק שתק רגע, וכנראה, שהחליט באותו רגע:
– טוב, בוא אחרי.
פנה והלך בלי לראות, אם זה הולך אחריו או לא. עבר אחריו נפתלי בחצר הגדולה והמרווחה, שבאמצעיתה מתנוסס שובך ליונים; חלף בין ערוגות ירק ופרחים, משתלת עצי-הדר, עד שהגיעו שניהם לרפת גדולה, בנויה בטון ולה עלית קיר – מחסן למספוא – ובתוכה באפלולית, עמדו מזה ומזה בשתי שורות כמה בהמות, כשהן נוברות בתוך האבוסים ולועסות מתוך העלאת צלילי השלשלאות, בהן הן רתוקות. בפנים עמד הרפתן, כשהוא מנקה את הרצפה ועומס את הזבל לתוך קרונית. משראה את בעל המשק, הניח את האת והזדרז לשרותו:
– כן, אדוני?
– תראה לו את הבהמה.
תפש הרפתן באפסרה של בהמה אחת זרועה כתמי לובן ושחור, החליק בחפזון על צוארה לטיפות חטופות, ומשכה אחריו כשהוא ממלמל אליה דברי חבה ופיוס. משהוציאה החוצה עמד והחליק שוב על חלקת עורה וסח לבעל המשק:
– עצבנית היא! גועה ושרויה כל היום ברוגז…
– כמובן. רוגזת על שלקחו ממנה את העגל.
נפתלי סקר את הבהמה ובטביעת-עין של בעל-מקצוע עמד מיד על טיבה. מפוטמת, שמנת-מפרקת, לא גדולה ביותר ויש בה כדי מכירת בשר באטליזו במשך יומים. מוכן היה לקנות מיד, אלא שמהסס היה לשאול למחירה, ושם את עצמו כממשיך עדיין לבדוק אותה; הוא נגש מקרוב לראות בה ולמשש אותה בערפה ובירֵכה, כדרך הקצבים, אלא שזו סלדה כנראה ממגעו של הזר, הרתיעה את עצמה ושלחה בו בזריזות מפליאה את רגלה האחורית הימנית. קפץ נפתלי הצדה, כשהוא מחייך מקורת-רוח: יחסנית שכמותה!…
בעל המשק לא שִנה את ארשת פניו ופתח שוב בקיצור:
– טובה בעיניך?
– המ… יש לאמר –
– אין כאן מה לאמר – קונה אותה או לא?
– הרי לשם כך באתי.
– ובכן, מחירה עשר לא"י.
– עשר לא"י?…
– אין שעתי פנויה לעמוד על המקח. תקנה אותה – מוטב. ולא – שלום!
נפתלי ראה את עצמו עומד לפני אדם עשיר ובטוח, שאחת היא לו, אם ימכור את הבהמה או לא. אדם זה לא יעמוד לדיין אתו, ויש לגמור את העסק בקצור, כי אחרת יקופח המשא-ומתן. החליט איפוא לדבר גם הוא בקיצור ולענין:
– מר שלזינגר, אגיד לו את האמת. המחיר גדול. בידי רק סך של תשע לירות, כל כספי. שתי לירות לויתי ממכיר. וסכום זה אני יכול לתת לו. גרוש לא ישאר בידי כדי נסיעה באוטו. תשע לירות… זהו כל מה שיש לי… יותר אין לי… יאמין לי מר שלזינגר… – סיים נפתלי כששפתו מרטטת קמעה, מתוך מבוכה, ועיניו האפורות מביטות בפני בעל המשק, לקלוט מעל פניו את גזר דינו, לשבט או לחסד. אבל זה לא הראה כל סימניה הסכמה או סירוב. הבעת פניו לא נשתנתה. הוא חזר כמה פסיעות לאחוריו, ולפתע החזיר אליו את פניו:
– יותר אין לך?
– אין. כה אזכה לראות את בתי נכנסת לחופה!
– תן את הכסף.
נפתלי הזדרז והוציא מכיס מכנסיו ארנק-עור שחוק וממועך, ולאחר שהוציא ממנו ומסר לידי בעל המשק את שטרות הכסף, עמד והפך את פי ארנקו כלפי מטה, כשהוא מנער אותו יפה-יפה, כאומר: רואה אדוני, אף פרוטה אחת לא נותרה בו!
בעל המשק לא שעה אליו ופנה לרפתן:
– מסור לו את הבהמה.
לאחר שהלך בעל המשק, מסר הרפתן את האפסר לידי נפתלי, והוא גחן לפרה, הציץ ישר לתוך עיניה כשהוא מחליק בכף ידו על צוארה, טפח לה על שוקה ולחש לה:
– מה לעשות, הולנדית שלי? גזרה נגזרה עליך…
ומיד לאחר אמירה זו, שהיה בה מברכת הפרידה, פנה לנפתלי:
– נהג בה בזהירות. רוגזת היא.
– תרגז לה. יש לך מקל?
– להכותה אתה אומר?
– חס וחלילה. סתם, כך אני רגיל. כשאדם נוהג בבהמה אין רע, אם מקל חובלים בידו.
תפס באפסר, התקדם צעדים מספר, החזיר ראשו ומשך בו. הניעה הפרה בראשה לכאן ולכאן וסרבה לזוז. חייך נפתלי, הציץ בפרה וברפתן חליפות ומשך שוב באפסר:
– יאללה! אל תתעקשי!
הורידה הפרה את ראשה כמוכנה לנגח בקרניה הקצרות את כל הקרב אליה, הביטה בעיניה השחורות, המלאות, והשפילה מבט מכוון לרגליו של הקצב, העומד נטוי אלכסונית ומושך בחבל, נרתקה למקומה ולא זזה אף כל שהוא. חרה אפו של נפתלי על ההפסד בזמן, הנגרם לו בשל סרובה מחוסר הטעם של בהמה זו, והוא נגש אליה מתוך ריטוּן ובקצה האפסר שבידו חבט אחת ושתים על ראשה ועל פניה. פלבלה הפרה בעיניה כשריסיה מאהילים מפני המכות, נקרעים ומאהילים, נשפה בנחיריה, הוציאה את לשונה הלבנה, הניעה את ראש לכאן ולכאן, וממקומה לא משה.
הרפתן שעמד מן הצד והסתכל, סנן מבין לשיניו יריקת-זעם אלכסונית, ובפנים נעוים מבוז לקצב ומצער על בהמתו, שטיפל בה במשך כמה שנים, קפץ ממקומו ונזף בו:
– השלך את החבל! הנח לה!
נרתע נפתלי, ואם כי הפרה היתה כבר מקנת כספו, לא פקעה עדיין זכותו של רפתן זה בעיניו, ומתוך שתיקה השמיט את האפסר מידו וקָבל חרש:
– כסבור אתה, שיש לי פנאי לעמוד ולהתעסק אִתּה כאן!
– כסבור אתה, שאם תמשוך אותה בכוח תרוץ אחריך?!
– ובכן מה עלי לעשות?
– לשַדלה בדברים, לפַיסה ולדבר אליה רכות… כך!
חייך נפתלי:
– הבה ונראה, במה כוחך גדול…
הרפתן לא שעה אליו. הוא נגש לבהמה. הציץ שוב לתוך עיניה במבט ממושך כרוצה לשכנע אותה, שתציית לו; הציץ הצצה שופעת חבה ורוך, כשהוא ממלמל אליה בשעת מעשה מלים של חבה, שהיה רגיל להשמיע באזניה; את כפו העביר בלטיפה על חלקת עורה, ולאחר שטרח והכשירה, סמך את כף ידו השמאלית על גבה ובכף ידו הימנית טפח קלות על עכוזה, כשהוא מזרזה בשקט:
– זוזי, הולנדית שלי, זוזי… עשי רצון קונך…
וראה זה פלא: הבהמה זזה ממקומה והחלה פוסעת לאטה בשביל המוליך לעבר השער, פוסעת והולכת והחבל נגרר אחריה בחול כדבר אין חפץ בו.
נפתלי נבוך במקצת ומצא את עצמו במצב של תינוק שסרח. הוא הביט לעבר הרפתן המנוסה במבט מלא הערצה. ומתוך רצון להפיג במקצת את רוגזו של זה ולפייסו עמד ודלה ממוחו פסוק, שהיה שמור בו לעת מצוא:
– יודע צדיק נפש בהמתו…
– כך! זהו! – קרא הרפתן – צריך לדעת איך לטפל בה, כי אין זו בהמה פשוטה, ערבית: בזו יש קצת שכל, ומשהתרגלת אליה הריהי מבינה אותך ויורדת לעומק דעתך… דבר אליה רכות והכל יהיה בסדר!
יצאה הפרה את החצר ופנתה ללכת בדרך למושבה. פסע נפתלי אחריה בשקט, כאילו חושש היה להראות לעיניה ולעכבה על ידי כך; כל זמן שהיא מהלכת לה לתומה בכיוון הרצוי – ניחא היה לו בכך. טובה היתה ההליכה ונעימה. פעם אחת החזירה את ראשה לעבר המשק, ממנו יצאה ושלחה לתוך חלל האויר היוקד געיה ספוגת קובלנה וצער, מעין געית-פרידה קצרה, והמשיכה ללכת. משנכנסו לבין הפרדסים נזכר נפתלי במעילו שהצניעו והחל מחפש אחריו. כסבור היה, שימצאהו מיד בסבך הענפים, אבל שגה. אותו מקום נעלם מעיניו. סימן מיוחד לא נתן בו והגדרות מזה ומזה דומות הן. החל נפתלי מתרוצץ לכאן ולכאן, מחפש פה ושם, גוחן, חוזר אחורנית, רץ קדימה, עומד ותוהה, חוזר שוב על עקבו, בודק ומחפש, והפרה הולכת ומתרחקת ממנו, הולכת ומתרחקת, ולמעילו אין זכר…
אגלי זיעה כבדים בצבצו על מצחו וזלגו כדמעות על לחייו. חולצתו נדבקה לגופו. הצמא עינה אותו. וכך נאלץ לוותר גם על מעילו, שנעלם או שנגנב. “יקחהו אופל!” זרק לעצמו משראה שהפרה נתרחקה ממנו מרחק רב, והחל רץ להדביק את בהמתו, כשהוא עדיין מעיף עין לצדדים, שמא תתקל עינו אי-שם במעיל. והפרה, משקלטו אזניה צעדי אדם רץ, החזירה את ראשה, הציצה בו ועמדה מלכת.
– מזל-טוב לך! – קרא אליה נפתלי, כולו נושם ומהביל – מה לך כי נתעכבת לחכות לי? זוזי, שאי רגליך ולכי! עוד הדרך ארוכה לפנינו.
עמדה זו שוב אותה עמידה סרבנית ולא משה ממקומה.
– כך! שוב נכנס בך הדיבוק?
הניעה הפרה בראשה כאומרת: הן. נכנס!
עמד נפתלי על אם הדרך מיצר ודואג, כולו משולהב וצמא, אובד עצות. כל חכמתו נתבלעה למראה פרה סוררת זו, שיש לנהוג בה זהירות, שלא לפגוע חלילה בכבודה… עיניו נצמדו לאפסר, שנשתלב בין רגליה, אלא שחושש היה לאחוז בו, שמא יקלקל. ואם כי שעתו היתה דחוקה ביותר, כי מקוה היה להביאה עוד היום לשחיטה, העביר בכל-זאת על רצונו, זז ממקומו והלך וישב בצל שבקצה הגדר, כשהוא מחפש לו מחסה-מה מקרני השמש. החליט לשבת ולנוח קצת, מתוך תקוה, שבינתים תשנה בהמתו את דעתה ותצא לדרך.
מסביב שלטה הדממה של שעת צהרים. האויר היה מלוהט ביותר והגגות האדומים של רמת-גבע נראו כמבעד לדוק מרטט. על פני תכול השמים עג לו נץ בגובה רב, ונפתלי, שהשתטח פרקדן להנאתו, עקב אחריו במבטיו, כשלאות מתוקה מפעפעת ומתפשטת באבריו. השמים נראו כקרושים בתכלתם, ולאט לאט הלכו והחוירו, עד שלבשו גון אפלולי-אדמדם. תרועת מכונית הבהילה אותו מנמנומו, שתקף עליו והוא קפץ כמהומם על רגליו. הפרה עמדה עדיין כנטועה במקומה. המכונית השחורה והמבריקה התקרבה מתוך צפירה ממושכת ומתריעה. מתוכה נשקפו פני הנהג היהודי, וקלסתרו של יהודי שני, שישב בין שני ערבים, האחד חבוש תרבוש והשני כפיה: שלישיה, העוסקת במכירת קרקעות והעברתם. פניהם הביעו תמהון וקוצר-רוח על מכשול חי זה, העומד על דרכם ללא נוע. הנהג משך את ידו מצפירתו, הוציא את ראשו וזרק בתרעומת כלפי נפתלי:
– מה אתה עומד כגולם?
– אדרבא, תזיז אותה ממקומה!
– שלך הבהמה?
– שלי!
– אשבור לה את רגליה…
– אשבור לך את ראשך!
היהודי בתוך המכונית פרץ בצחוק אדיר.
– ובכן קח אותה!
– איך? על כפים?…
הנהג עשה בידו תנועת-ביטול והחליט, שלשוא יבזבז את זמנו; הוא דרך ברגלו על גבי דושת המכונית, הסיעה בתנועה נמרצת אחורנית, תוך טרטור מעלה ריח בנזין ועשן, חזר והריץ את המכונית, כשהוא עוקף את הבהמה הסרבנית וחולף על פניה לדרכו. ודוקא משחלפה המכונית נמלכה לפתע הפרה, החזירה את ראשה וגופה לצד המשק וזזה ממקומה. אין זאת כי זכר העגל, זכר מעלה כיסופים הומים, נתעורר בה. היא געתה ממושכות כלפי בית שלזינגר המלבין מרחוק והחלה חוזרת בפסיעות נחפזות.
– הרי לך עסק! – קרא נפתלי וטפח בכף ידו על שוקו. נרגז הדביק את הפרה, עבר אותה וחסם בפניה את הדרך בפישוט ידים, כשהוא מדדה לכאן ולכאן – הישש! עמדי! עמודי! הישש!…
הרכינה הבהמה את ראשה וקרניה שלוחות לפנים, ומתוך הליכה נמרצת ומאיימת ביותר, כשהיא נושפת בזעם ומפלבלת בעיניה השחורות, המשיכה את דרכה, כאילו לא נפתלי עומד ומקפץ לקראתה אלא איזה זוחל, שאפשר לפסוח עליו ולעבור..
– הישש!… עמדי!… עמ – – די! הישש!…
הוא הרתיע את עצמו הצדה בקפיצה מזורזת ביותר, שכן עמדה הפרה לנגח בקרניה.
רץ אחריה ותפס בקצהו של האפסר הנגרר לצדה, כרכו מסביב לאגרופו והחל מושך בו בכל כוחו, כדי לעצור בה. לבסוף, לאחר מאמצים נואשים עלה בידו לעכבה ולהחזיר את ראשה לעבר רמת-גבע, אלא ששוב עמדה לה אותה עמידה עקשנית.
– נו! נו!.. איזו מין פרה את. יכנס בך הרוח!
נזכר נפתלי בגישתו המתונה של הרפתן לבהמה זו, איך הוציאה על נקלה מתוך החצר, והחליט לעשות אף הוא כמעשהו ולנסות דבר אליה. בזהירות קרב לפרה ובידו השמאלית, שלא אחזה באפסר, החל מלטף את גבה, ותוך כדי כך הציץ לתוך עיניה הצצה רכה, כשהוא מחייך אליה בלבביות רבה וממלל בלשון רכה:
– הולנדית חביבה שלי! אל-נא תרגזי ואל תעשי קונצים; במיטב כספי שלמתי בעדך, בשארית פרוטותי האחרונות… ואם טענות יש לך, מוטב שתביאי אותן לפני רבונו-של-עולם ואל תגרמי צרות לבן תמותה פשוט, שאשה לו וילדים ולפרנסה הוא צריך… אל תתעקשי, הולנדית שלי, וזוזי, בבקשה, זוזי…
גלגלה הפרה בעיניה השחורות, השפילה אליו מבטיה, וקשה היה לו לעמוד על פירושם, אלא שהוא המשיך ללטפה וסבור היה, ששתיקה זו מתוך הכנעה ודאי יש בה מקבלת הדין, ומכיון שכך, עמד והוסיף:
– רואה אני, הולנדית חביבה שלי, בהמתי הנחמדת, רואה אני בעיניך, שמבינה את אותי יפה-יפה ושאין לך כל טענות אלי, ולפיכך הריני מבקשך בכל לשון של בקשה: זוזי, זוזי! כבר הגיעה השעה!
אם מראהו המעומעם של העגל, שנעשק ונעתק מדדיה, עלה וצף שוב בזכרה או שריחו של האיש הזר, שקרב אליה יתר על המדה, הוא שגרם לכך – הפרה זקפה לפתע את אזניה, נשפה נשיפות מבשרות זעם, ולפתע עקרה את עצמה ממקומה בחפזון כה נמרץ, שנפתלי נאלץ לרוץ אחריה בכל כוחו. קצה החבל שהיה כרוך עדיין על אגרופו הקפוץ נהדק וחתך בבשר ידו כבאיזמל חד. עוד הוא מנסה לעצור בה ולרסנה והפרה השתוללה, עמדה על רגליה הקדמיות, כשהיא מרימה את עכוזה ושולחת את רגליה האחורניות בבעיטה לתוך חלל האויר, בבעיטה שבכוחה להמית שור ומכל שכן בן-אדם, ולאחר שחזרה פעמים אחדות על תרגיל זה, כנראה מתוך רצון להפטר מהקצב האוחז באפסר, החלה דוהרת מתך שעט-רגלים עז דהרה מהירה ושוטפת ביותר לאורך הדרך, סמוך לצברים. נפתלי נאלץ לרוץ אחריה, ותוך כדי ריצה עשה תנועות נמרצות ומעוגלות באויר, כדי לשחרר את ידו, והוא לא רק רץ אחריה אלא כמו מועף ורגליו נוגעות ולא נוגעות בקרקע. וברגע האחרון, כשעלה בידו לבסוף לשחרר את ידו מהחבל, הוטל בכוח רב על גבי קוצי הצברים הדוקרים, שנתקעו בפניו, בידיו וברגליו, ובכל גופו… הפרה המשיכה במרוצה המטורף, כשדדיה מתנועעים והיא שוטפת, מעפרת ומקרטעת ברגליה, עד שנעלמה במורד הדרך המוביל לרמת-גבע.
עלוב ביותר היה מראהו של נפתלי לאחר שקם מתוך רבצו, שרפדה לו בהמתו. קוצים שנונים למאות היו תקועים בו, בעיקר בצדו הימני של גופו, מהם שלמים ומהם שבורים ומהם רבים סמויים לגמרי מן העין… גופו נחבל מעוצם הנפילה ואבריו כאבו עליו.
– אוף! – נשף לתוך חלל האויר, כואב ותמה גם יחד – שוב נכנס בה הדיבוק! אין זו בהמה אלא גלגול! שמעתי בקולו של אותו רפתן, דברתי אליה רכות, והנה זה שכרי, שקבלתי ממנה!
הוא החל טורח ושולף את הקוצים הצהבהבים, שהשאירו אחריהם נקודות דם. מיד נזכר, שאין השעה, שהבהמה ברחה ממנו, כשרה לכך, תפש את כובעו שנכפש בעפר, ניערו, חבשו לראשו והחל ממהר לרמת-גבע, כשתנועות גופו מביאות את בגדיו לידי חיכוכים, המזעזעים את הקוצים ומכאיבים לו ביותר. הוא נשך את בשרו בשיניו ועיניו התשוטטו בין בתי רמת-גבע ורחובה הראשי. ולבסוף ראה אותה עומדת ליד מגדל המים, עומדת לה שקטה ומעלה גרה כאילו לא קרה דבר.
הוא הלך וקרב אליה כשהוא מלא חמה. לא בהמה אחת עברה תחת ידו ולא אחת הוביל לטבח, ואילו זו, יחסנית הולנדית שכמותה, תפח רוחה! – מין דיבוק נכנס בה והריהי מתעללת בו, כשאין לבו הולך כלל וכלל אחרי הרפתקאות! ספק גדול הוא, אם יעלה בידו להביאה עוד היום לשחיטה, וכבר נתיאש מכך, אלא שרצונו עז היה לראותה כבר רתוקה ברפת של בית-המטבחים ומחר, אם ירצה-השם, מחר יפקיד אותה בידים נאמנות ולא תוסיף עוד למרר את חייו!
בינתים קרב בזהירות אל הפרה, גחן לתפוש בחבל ואת עיניו לא גרע ממנה, כי חושש היה, שמא תכבדהו בבעיטה. הוא קשר אותה לגדר בית סמוך, כי צמאונו הציק לו ביותר, והוא הלך ודפק על דלת הבית. אשה זקנה פתחה לו ותמהה על מראהו הפרוע.
– פרה הובלתי וזו הפילה אותי לתוך הצברים…
– אוי ואבוי! לתוך הצברים?…
הזקנה הזמינה אותו פנימה והביאה לו מי קרח. ישב נפתלי על קצהו של כסא, ובלגמו מתוך הכוס נתקלו עיניו בארשת פניה של הזקנה, ארשת מביעה רחמים, כשהיא עומדת ונדה בראשה, ולפתע קשה היה לו לשאת השתתפות זו בצערו, צער של אדם מבוגר ובריא שנקלע לכאן בעטיה של פרה סרבנית, והוא קם ממקומו, הודה ומהר להתחמק וללכת.
בחוץ קדמוהו שוב השמש היוקדת, רחוב ריק, תריסי בתים מוגפים, ובדידות צורבת, היוצקת לאות תוך האברים. פצעיו הכאיבו לו. דומה, שכל הנקודות הפצועות בקוצים הצטרפו לכויה אחת גדולה ומענה. כויה צובטנית, מרגיזה, שדלתה את צערו הכמוס מנבכי נשמתו והדחיקה אותו לתוך גרונו עד לבכי, להתיפחות; דוק של דמעות נתלה בעיניו, בריסיו, ונגד רצונו התפרצה אנחה מעמקי חזהו הרחב; לא היתה זו אנחה של צער אבריו, אלא כמיהה לפורקן מתוך התלבטותו ומצוקתו הכללית. הוא ערג לאשתו, לילדיו, לנשל מעליו את בגדיו הצואים, להתרחץ, להשכיח ממנו את רישו, להטיל את גופתו לתוך מטתו ולהרגיש, איך כף ידה של אשתו צונחת עליו בחשאי, מעבירה אותה בלטיפה על ראשו, גוחנת עליו ושואלת חרש בקולה המרגיע והמרעיף נחומים: “כואב, נפתלי, כואב עוד?”…
ומשהגיע להרהורים אלה, מצא לפתע, שיש טעם ליסורים, רוחו לבשה עוז והחלטה נמרצת, כאותו גמל במדבר, שהרגיש במעין מפכה, ובתפשו בחבל, שהתיר קצהו מהגדר, פקד על בהמתו:
– יאללה! בלי קונצים!…
הפתיעה אותו הפרה וזזה ממקומה. הוביל אותה נפתלי לאורך כל הרחוב, הוציא אותה מחוץ למושבה, עד שהביא אותה לכּביש החלק, המצופה אספלט מבריק ונראה כנהר המשתפך, העולה ויורד בין הפרדסים. עמדה הפרה, הרימה ראשה, הסתכלה במכוניות הרצות משתקשקות וצופרות – תנועה משונה של חיות, שלא ראתה אותן זה זמן רב – הביטה כמהוממת ולא זזה ממקומה; חששה לעלות על גבי הכביש ולצדו סרבה ללכת. עמד נפתלי והטיף לה מוסר, הפיל תחנוניו לפניה, דבר רכות, גם צעק, אך ללא הועיל. “שוב נכנס בה הדיבוק”. לבסוף פקעה סבלנותו. הוא קפץ לעבר הפרדס הסמוך, חפש ומצא כלונס והחל חובל בבהמה, כשהוא מורידו על גבה, ראשה, רגליה וצלעותיה; ומשהתחיל להכותה התעוררה בו חמתו עד להשחית, ועם כל מהלומה שכבד אותה גדל קצפו והוא לא ראה לפניו שום דבר חוץ מן הכלונס המועף ומורד ומן הבהמה הסרבנית, המניעה את ראשה תחת מטר המכות ואיננה זזה ממקומה. וכך לא הרגיש במכונית ההדורה, שנתעכבה לצדו השני של הכביש, ומתוכה יצא אנגלי גבוה וכחוש, לבוש אזרחית, ובעוד מקטרתו נתונה בפיו אלכסונית הופיע פתאום לפניו, תפש בידו והשמיט את הכלונס בכוח ארצה. נפתלי הציץ בו במתערב החצוף ומיד ראה והכיר, שכאן עומד לפניו לא מי-שהוא, אלא אחד מאותם הבנים של הגזע השלָט, וכל קצפו התנדף מתוכו כהרף-עין; הוא הביט מתוך הכנעה בגוער בו, ומתוך כל מטר הגידופים, שירד עליו באנגלית, לא הבין מלה אחת; אבל בשעה שזה הוציא את פנקסו ופנה אליו בשאלה, הבין מיד במה דברים אמורים, וכמי שכפאו שד פירש בשמו, בשם משפחתו וברחוב מגוריו. האנגלי רשם כל אלה בפנקסו, החזירו לתוך כיס מעילו ופרש ממנו בזרקו לו מלים, שמשמעותם היתה בודאי: “אני אאלפך בינה כיצד להתיחס לבעלי-חיים”…
עמד נפתלי נדהם ומשומם: הרי לך צער-בעלי-חיים’ניק! צר לו על בעלי-חיים, ואילו צערם של הבריות מי שם אל לב?… כל מדוי מצרים, רבוש"ע, מוטב שיחולו על ראשו ועל ראשה של בהמה זו גם יחד! והוא גחן, תפש בכלונס והתחיל ממטיר שוב מהלומות-רצח על בהמתו, שעמדה לפניו כלועגת לו ולמהלומותיו. רק לאחר תלאות מרובות עלה בידו להביאה עם חשכה העירה ולכלוא אותה ברפת של בית-המטבחים כשהוא מקלל את יומו.
אותו לילה שכב נפתלי עד שעה מאוחרת במטתו כשהוא מעורטל, אשתו עומדת על ידו וטורחת להוציא מבשרו את חודי הקוצים שנשתירו ומורחת את בשרו במשחה מעלה ריח חריף. תוך כדי טיפולה בו גחנה עליו מפעם לפעם: “כואב נפתלי, כואב עוד?”… ומגע ידה, מגע אצבעותיה הרכות, הנוטפות נחומים ורוך, השכיחו ממנו את מרירות מאורעות היום והוא התמודד תחת ידה כילד מתפנק בחיק אמו ונאנח אנחת הרווחה ממושכת.
בחצר בית-המטבחים התשוטטו רק קצבים אחדים, שהקדימו לבוא, התהלכו פה ושם כשהם בודקים את הבהמות העומדות למכירה וקָבלו על המחירים הנפרזים. משנודע להם, כי אותה בהמה הולנדית טובת-המראה נפלה בגורלו של נפתלי, הקיפו אותו בדברים טובים, לא בלי אבק קנאה:
– “חתיכה” הגונה!
– בר-מזל!
– לא בכל יום מתרחשת מציאה כזאת!
קדרו פני נפתלי. חושש היה לעין-רעה. והוא לוחש לעצמו בחשאי ג' פעמים רצופות כתריס בפני העין הרעה: “מלח באף, פלפל בעינים”… ורק אחר כך השיב כמי שכפאו שד:
– וכמה צרות גרמה לי, עד שהבאתי אותה לכאן!
עמד וסח להם פרטים, איך קנה אותה, ואיך הטילה אותו לתוך הצברים, ואיך התעקשה בכל פעם, ואיך נטפל אליו אנגלי ורשם את שמו ובודאי שיביא אותו לפני כסא המשפט… הקשיבו הקצבים, העירו לו מה שהעירו ועיניהם לא פסקו מלחמוד את בהמתו. כשנשאר לבדו זרק לה לבהמה בבת-צחוק של נצחון:
– ובכן, הולנדית שלי, מה שלומך? התעקשת ולא חפצת לבוא, נו, בודאי, אין כל פלא בכך… כי מי הוא זה ואי הוא זה הרוצה ללכת לשחיטה… אך מה לעשות, הולנדית שלי, ולכך נוצרת… אבל הפעם כבר יצאת מרשותי ותכנסי לרשותם של מלאכי-חבלה אלה, המחכים לך…
והוא הצביע כלפי חֶבר פושטי-העורות, שעמדו על-יד השער, לבושים בגדי עבודתם המשומנים והנודפים ריח רע, כשהם משחיזים בינתים את סכיניהם, מכינים את החבלים, בהם עוקדים את הבהמות, ומחכים להתחלת עבודת יומם. אחד מהם, ראש החבורה, שמֶריל גוּץ, בחור גברתן ושמן, שעיניו השחורות שקועות כרוחצות בשומן, נטל אנקול ונקש בו על גבי אחד מעמודי הברזל התומכים בשער שלוש נקישות קולניות, שקולן מהלך מקצה החצר לקצהו ומודיעות על התחלת העבודה. הקצבים תפשו איש-איש באפסר בהמתו והובילוה לתאי השחיטה. מהבנין הסמוך יצאו השוחטים לבושי חלוקים אפורים, כשהם נושאים את החלפות הארוכים, והם מבריקים בידיהם לאור השמש, כחרבות שלופות בידי יוצאים למלחמה.
תפש גם נפתלי באפסר בהמתו, הוציאה מתוך הרפת והובילה דרך החצר, כשעיני קצבים מלוות אותו בקנאה. והוא לוחש לעצמו תוך כדי הליכה את לחשו על המלח ועל הפלפל. משהגיע עד לשער של תא השחיטה הימני, נתעקשה בהמתו, כדרכה, אלא שהפעם שנתה במקצת ממנהגה וסרבה לא מתוך עמידה, אלא השכיבה את עצמה, כאומרת: לא אזוז מכאן וחסל! פנה נפתלי לפועלים, שהמתינו לה כדי לעקדה, הצביע עליה ואמר לה ספק בתחנונים, ספק בהיתול:
– שוב נכנס בה הדיבוק… כוחי כשל כבר ואינני יודע מה לעשות בה… שמא תואילו אתם להכניסה פנימה?
יצא שמריל גוּץ, פסע פסיעות מספר, גחן כמחוה קידה לבהמה ופתח:
– שלום, שושנ’קה! הואילי-נא במחילה מכבודך וקומי!
פרש נפתלי הצדה ועמד לראות, במה כוחם של אלה גדול. נתאספו גם קצבים אחרים לראות בסרבנית. ביתר תאי השחיטה עמדו פושטי העורות, עקדו בהמות זו אחר זו ומסרון לטבח, ואילו זו ממקומה אינה זזה. ניסו עליה את כל התחבולות המנוסות והבדוקות, כדי להקימה על רגליה: נתנו את זנבה בין שני מקלות-עץ ולחצוה כמו בצבת; המטירו עליה מהלומות; תקעו לתוך אזניה; הבעירו קש על יד עכוזה, ואילו זו עמדה בסרובה. אנשים אלה חשודים היו בעיניה של הבהמה, ונחרות השוורים הטבוחים הטילו בנפשה אימה סתומה, מעומעמת.
אותה שעה נזדמן לחצר הקצבים, נחום בלוֹפר. הסתכל זה בכל הכרכורים והטרחות, שטרחו הכל למען הקים את הבהמה על רגליה, ופרץ בצחוק. חרה בו אפו של שמריל גוּץ ופתוח עליו במלוא פיו:
– חמור! מה אתה עומד וצוחק? נבלה זו מעכבת אותנו למעלה משעה ואתה פוער את פיך וצוחק!…
הסיט נחום את כובעו הצדה, עיניו הגחכניות הבריקו מתחת למצחו המקומט, והשיב בשקט:
– אינך באמת אלא חמור, אם אתה מתעסק בה שעה ארוכה! הבה נראה, כמה זמן אתעסק בה אני… קודם-כל הואילו-נא כולכם וסורו אחורנית, מאחרי גבי פנו את המקום, שבהמה יחסנית זו לא תראה, כי מישהו עומד לה למכשול בדרך, ואת השאר הניחו לי!
ניגשו הקצבים ופושטי העורות ועמדו כולם צפופים מאחרי גבו של נחום ותקעו בו את עיניהם מתוך סקרנות מרובה. אותה שעה גחן פתאום נחום על ארבע ובמרוצה השתער על הבהמה מצדה האחד, כשהוא פורץ בשטף נביחות דחופות של כלב עז-נפש, המשתער על קרבנו; וכה הצליח לחקות בקולו נביחתו של כלב סוער, עד שלא נחה דעתו ובשטף ההשתערות עמד ותפש בשיניו בקצה אזנה של הפרה כנושך בה. נפלה אימתו של ה“כלב” על ההולנדית, ומשראתה לפניה דרך פנויה, קפצה על רגליה ופרצה ישר לתוך תא השחיטה כמבקשת לה מפלט.
פרצו הקצבים בצחוק מרעיש אזנים:
– הרי לך נחום בלוֹפר!
– שד משחת!
וזה קם ונער מעל בגדיו את האבק, כשהוא סוקר את כל הקהל במבט של נצחון, נגש לשמריל וטפח לו על גבו:
– אצלך, חביבי, הכוח! ואצלי – המוח…
נדחק נפתלי ונכנס תוך תא השחיטה לראות, מה יעשה בבהמתו לאחר שכבר הכניסוה. ומה התפלא לראות, איך פושטי העורות עדיין מכרכרים סביבה מתוך מאמצים לעקוד אותה. הפרה עמדה עמידת איתן, כשהיא פושקת רגליה הקדמיות, מגלגלת את עיניה שטופות-הדם ומנחיריה פורצת אותה נשיפה מבשרת-זעם, שנפתלי כבר עמד על טיבה אתמול… על גבי עורה ניכרו עדיין סימני המהלומות, שניחתו בה, ולבו של נפתלי נתמלא פתאום רחמים בראותו אותה כך, עלובה, זועמת ועומדת על נפשה…
שמריל התכופף, כשערפו השמן מאדים, והרים את רגלה של הבהמה להכניסה בעניבת החבל, כדי לסבכה אחר-כך ולהכריעה לטבח כמשפט העוקדים, אלא שהיא בעטה בו ואלמלא קפץ הצדה בעוד מועד, היתה פגיעתה רעה. אף נראה, שפגעה במקצת ברגלו, למעלה מברכו, שכן התקצף ביותר וחבט לה על פניה באגרופו:
– טפו, נבלה שכמותך!
הקניטו דבריה אלה את נפתלי:
– אל תכה אותה…
התאנף בו שמריל:
– צא מכאן, כי גם בך ארביץ!
לבסוף הצליחו להכניס את רגלה לתוך העניבה, העבירו את החבל לרגל השניה ושלבוה בו, וכך עשו גם לשתי רגליה האחוריות ומתחו יפה-יפה את החבל, עד שקרבו הרגלים זו לזו ונדמה היה, שאין הבהמה עומדת על ארבע אלא על שתים. אז רמז שמריל לחברו ושניהם יחד הסמיכו את כפות ידיהם על גבה ובטנה של הבהמה ובתנועה אמיצה הדפו אותה1 בבת-אחת; מאין לבהמה כל אפשרות להזיז את רגליה נתהפכה ונפלה ארצה מתוך חבטה אדירה על קרנה ושברה אותה בקול נפץ, והריהי מוטלת עקודה, קרנה מדולדלת ושותתת דם, ולשוא היא מפרכסת ומתאמצת לנתק את אסוריה… פושטי העורות קפצו וגהרו עליה, כדי להכביד עליה בנטל גופם, ושמריל טפח לה בּכפו הרחבה על עינה וסנט לה בלשונו:
– שושנ’קה! הכיני עצמך לחופה ולמעשים טובים!…
תפש אותה בקרנה האחת, ובמקום השניה, שנגדעה, תפסה בלסת העליונה סמוך לנחיריה, השעין את ברכו האחת בגופה ובכוח רב הטה וכפף את ראשה אחורנית, עד שנמתח צוארה כקשת דרוכה; אחד מרעיו שלף את סכינו וגרד את השערות מעל צוארה, גרד ושפשף, עד היות המקום חלק למשעי, בעוד השוחט עומד על גבו וממתין, חלפו בידו ובפניו סימנים של קוצר-רוח. לבסוף גחן השוחט, תפש בידו השמאלית את עור צוארה של הבהמה ובשניה העביר את החלף בזריזות מאומנת הלוך ושוב כמה פעמים, ומיד נרתע לאחוריו, כשזרועותיו מאדימות ומותזות בדם; עור הצואר הפרום מזה ומזה הלבין רגע במקום החתך, הקנה, והושט והעורקים שסועים לשנים, והדם קולח ומזנק, בעוד הבהמה מבליטה עיניה כתמהה על מה שארע ונוחרת מתוך מחנק הולך וגובר, נושפת איומות מתוך מאמצים נואשים לשאוף רוח. מסביב לה גדלה שלולית הדם, ובעודה מפרכסת ומחרחרת נטפלו אליה פושטי העורות, קשרוה למנוף, הרימוה קמעה והסיעו אותה לתוך האולם, כשראשה מתחבט ברצפה, הדם ניגר ממנה על עיניה ואזניה, לשונה משורבבת החוצה, הדוקה בין השינים, והיא מפרכסת עדיין ומרעידה את השרשרת ואת פסי ההסעה המתוחים למעלה.
משהובאה לאולם שאף נפתלי רוח לרווחה. מעכשיו אין לו אלא לעמוד ולהשגיח שפושט העורות יעשה את מלאכתו באמונה ולא ישים חלילה איזו חתיכה בכליו. בהמתו נפלה בגורלו של שמריל דוקא, ושמריל זה טעון שמירה מעולה, כי אין כמוהו מיטיב להערים על הקצב ולשלול את שללו, אפילו ישגיחו עליו בשבע עינים.
נגש שמריל למלאכה, כשהוא מעיף עין על נפתלי, עין ערומה ונוקבת, שיש בה מן הביטול והאזהרה גם יחד ופירושה: יכול אתה לעמוד כאן אפילו מן הבוקר ועד הערב ואני על שלי לא אוותר… יהא לבך סמוך ובטוח בכך!
ראשית מעשהו של שמריל היתה להפריד בסכינו את הפרקים שבין הרגלים לברכים, ובמקום שהתקשה הניף את גרזנו וחטב כחטוב בעץ, ומעשה זה נעשה מתוך מחשבה תחילה. הוא נטל את פרקי הרגלים הכרותות ושם אותם מזה ומזה מתחת לגופה של הבהמה המוטלת על גבה, שם אותם ככפיסי-עץ, שתהא הגופה מונחת כראוי ולא תזוז ממקומה, ורק לאחר-כך התכופף והחל פושט את עורה, החל מדדיה, בטנה וצלעותיה. אחר-כך משך בשרשרת המנוף, עד שהורמה הגופה ונשארה תלויה באויר. כאן המשיך לפשוט את עורה מצד הגב, כשהוא עושה את מלאכתו בזריזות ומפריד יפה בין העור לבין הגופה, עד שהופיעה מבריקה בבשרה הורדרד-ירקרק ושריריה עדיין רוטטים ומזעזעים את האברים, כממשיכים לחיות בפני עצמם.
סיים שמריל לפשוט את העור והטילו לרגליו כסחבה מלוכלכת. נטל את סכינו וחתך חתך אחד לאורך כרסה של הגופה, וחתך שני לרחבה של הכרס סמוך לצלעות עד לחוט השדרה, בהפרידו בין החלק הקדמי של הבהמה לבין החלק האחורי. ובעשותו כך נראתה קיבתה הגדולה של הבהמה מתנוצצת בגוון כחלחל; בחש שמריל בסכינו בתוך הכרס, הפריד את הקיבה והשמיטה ארצה לרגליו כשמעיה האפורים-ירקרקים מקופלים יפה על-ידה, ומתוך שלא נזהר וחוד סכינו פגע בקיבה, בצבץ ונשפך חוצה תבן צהוב שטרם נתעכל, תבן מהביל, שריחו כריח תבשיל טעים. וכאן הגיע לריאה, לכבד, לטחול ולכליות, הדבוקים עדיין לגופה, ועיניו חולפות על כל אלה בחמדה, אלא שכאן עומד נפתלי ומשגיח עליו…
עמד שמריל להשחיז סכינו ושם עצמו כאינו מבחין בו בנפתלי כלל וכלל, הסתכל בחבריו העוסקים כל אחד בפשיטת עורה של בהמה, הביט אל עוזרי הקצבים המתרוצצים טרודים, משולהבים ומלוכלכים כשדי בלהות בתוך ההמולה, בין הבתרים, הדם והרפש, ונושאים את הריאות לבדיקה בחדר השוחטים, ורק לאחר שהביט לכל צד ועיניו קלטו מה שקלטו הפנה את ראשו כלפי נפתלי והצטחק אליו, כעומד רק ברגע זה על נוכחותו:
– אה! שלום לך! כאן אתה עומד?
– ואיפה עלי לעמוד?
– אה! שומר אתה עלי…
– למה לי לשמור עליך?…
– סתם ככה. מי אינו חושד בכשרים שכמותי?… חא-חא-חא…
חייך נפתלי:
– וכי מי זה יחשוד בך, שמריל?
שמריל גחן לתוך חלל גופה של הבהמה, הוציא את הריאה, הכבד ושאר האברים הפנימיים, תלה אותם על גבי אנקול, וכאילו לתומו, דרך משחק, התכופף אל דדיה של הבהמה ובכוונו יפה את הפטמות לצד נפתלי, העומד על גבו, סחט אותן בחזקה ושני סילונות דקיקים של חלב נתזו והצליפו ישר בפניו של נפתלי, פגעו בעיניו וסנורו אותו, בו ברגע שמריל2 חתך בזריזות מפליאה חתיכה ראויה להתכבד והטילה אל רעו, שעמד במרחק כמה פסיעות, והלה נשא את שללו למקום שנשא…
מחה נפתלי את החלב מפניו ומעיניו, סקר את שמריל במבט עוין וחושד ומצאהו עומד מחייך וממשיך בעבודתו. התקרב נפתלי, בדק את הגופה ומצא אותה בשלמותה, אלא כשהעיף עיניו ונתקל בכבד המקופח, קדרו פניו:
– תשיב לי את חתיכת הכבד שחתכת!
החזיר שמריל פניו לרעו ובאגודל ידו הצביע מעל לכתפו:
– מהו מבלבל את המוח?
נפתלי חזר ותבע את שלו:
– תחזיר לי את החתיכה ואם לא, אקרא אותך למנהל!
שמריל נעץ בו את עיניו הקטנות:
– ראית שחתכתי?
– איש לא היה פה חוץ ממך ואתה התזת לי בפני!
– ובכן?
– ובכן, אל תתחכם ותחזיר לי את שלי!
– ואם לא, תקרא אותי למנהל?
– אקרא!
שמריל קרב אליו ומרח לו בכף ידו המלוכלכת על פניו:
– רוץ, שמנדריק! רוץ למנהל!
כבש נפתלי את זעמו בחובו, נרתע ולא השיב דבר. חושש היה לזוז ממקומו, שמא יקופחו גם האברים האחרים.
החליט לתבוע את עלבונו אחר-כך. הוא נגש לברז לרחוץ את פניו, בעוד זה מחייך וקורץ בעיניו. אותה שעה עבר השו"ב לראות בריאות התלויות, התעכב על-יד ריאת בהמתו של נפתלי, משש בה, בחן ובדק, ולבסוף פנה אל נפתלי, שעמד על-ידו בנשימה עצורה, כחושש לבשורה שאינה משמחת:
– שא את הריאה לשם.
בידים רועדות ובלב כבד הוריד נפתלי את הריאה. “לשם” – פירושו בדיקה נגד סרכה וחשש של טריפה… הביא נפתלי את הריאה והניח אותה על שלחן-השיש שבחדר השוחטים ונאנח בקול, למען תגיע אנחתו לאזני הרב הממונה על השוחטים. הרב – יהודי עדין, בעל פנים רזים ומעוטרי זקן-שיבה קלוש – רמז לשו"ב הבקי במקצועו, יהודי עב-זקן ובעל הבעת פנים זעומה ביותר, שזכה בפי הקצבים לכנוי “הגזלן הקר” ורגיל היה לראותם, את הקצבים, כשהם עומדים ומרטטים מפחד ופניהם לובשים הכנעה ובקשת רחמים. גם נפתלי עמד לפניו אותה עמידה עלובה, כשהוא קודר ומודאג ביותר: הוא פנה אל הרב בקול חלוש כעומד על נפשו:
– רבי, כל כספי השקעתי בה…
והרב:
– נו, נו…
– רבי, אם חס וחלילה… – קולו נחנק בגרונו.
והרב:
– נו, נו… השם ירחם.
קצרה רוחו של השו"ב:
– נו-נו! נפתלי!
גחן נפתלי על הריאה, שם בפיו את הקנה המלוכלך בדם והחל נושף בו בכל כוחו. התפשטו תאי הריאה הורודים, האדמדמים, התפשטו והתרחבו, כשהם מגדילים פי שלשה את הריאה, עד שהפכה וקבלה מראה אבן-שחם, חלקה למשעי ונאה לעין. נטל הרב ספל מלא מים פושרים, שהוגש לו, והחל יוצק על גבי הסירכה, שצבעה השחיר במקצת, והשו"ב החל קולף לאט-לאט ובנחת את הקרום מעל פניה, קולף בזהירות לראות, אם יבצבץ הדם מתחת לרקמה, ומטיל בשעת-מעשה עין נוקבת בנפתלי, שלא יתרשל חלילה וינפח כראוי את הריאה. עמד נפתלי והוסיף לנפח יפה-יפה כשפניו מסמיקים מהתאמצות והוא מעביר בינתים את מבטיו מפני השוחט אל פני הרב, לקלוט מעליהם הבעת רחמים כל שהיא.
לבסוף סיים השו“ב את בדיקתו ונפתלי עצר את נשימתו בחובו, כאילו חושש היה, שמא ירגיז חלילה את ה”גזלן הקר“, והוא מציץ בפניו כבעיני כלב מוכה ולבו מתפעם בו ברהיטות יתרה. הרים השו”ב את ראשו ופנה לרב:
– נו…
פרש הרב לקרן-זוית והשו“ב אחריו. עמד נפתלי ואגלי זיעה התגלגלו מעל פני מצחו: “עסק ביש… אם אלה מתיעצים, סימן רע הוא… הה, רבונו-של-עולם! אל-נא תיסר קצב עני ואביון!”… חיור היה ומאימת פסק-הדין רעדו ידיו3 כמעט. הוא ראה בחרדה, איך שניהם טוענים, מנענעים בידיהם, מתנצחים, מביאים פסוקים וראיות, וקולו של השו”ב עולה ומתגבר על קולו הרך של הרב, אלא שהרב מתרגש ביותר… חלפו רגעים כנצח. לבסוף חזרו שניהם בפסיעות קטנות והרב פסק, בלי להביט בפניו של הקצב:
– כשר!
דמעות נתקשרו בעיניו של נפתלי:
– רבי… הצלת את נפשי… רבי!
– נו, נו… לך!
נראה, שדעתו של הרב לא היתה שקטה ביותר.
תפש נפתלי את הריאה בשתי ידיו ומהר להחזירה למקומה. נתקלו עיניו בכבד והבחין, כי בהעדרו חתכו ממנו חתיכה שניה… ברגע הראשון בערה בו חמתו עד להשחית, והוא פחד להטפל מיד לשמריל, אלא קם והחל מצעק לתוך חלל בית-המטבחים:
– חֶבר גנבים! רוצחים! את דמי אתם מוצצים כעלוקות הללו!…
נפלו דבריו לתוך הרעש וההמולה שמסביב ונבלעו ללא כל הד. הבריות טרודים ועסוקים כל אחד בשלו, התרוצצו בלי להתעכב ובלי להקשיב. מעשים שבכל יום. ירק נפתלי לתוך האויר כיורק לתוך פרצופו של אויבו בנפש וזרק לעצמו דרך ויתור: “מילא! כפרה על כל עוונותי!”
אותה שעה הופיע על סף בית-המטבחים הרופא הוטרינרי, כשחלוקו הלבן מבהיק ביותר בין הקצבים העוטים בגדים שחורים וכהים. הוא ספק כף אל כף ואחד הפועלים הזדרז להושיט לו את סכינו. לראשונה פנה הרופא והחל בודק את האברים הפנימיים, שנתלו על גבי האנקולים בשורה ארוכה. הוא עבד מתוך שִגרה, וחתך בכבד, בלב ובריאות, כשהוא משליך את החלקים הפסולים והנגועים במחלות לתוך הדלי שבידי הפועל, ההולך אחריו לשרתו.
והנה נגש הרופא לבדוק את אברי בהמתו של נפתלי. נפתלי, שעקב אחריו, נזדרז והתקדם כדי שתי פסיעות ועמד לראות מה יעָשה בשלו. בדק הרופא את הכבד ולא מצא כל פגם. אחר-כך הרים את סכינו כלפי הלב הורוד, המכוסה שכבת שומן לבנה, חתך בו לארכו, כשקלוח דם שחור נתז מתוך תאיו. רגיל ומנוסה בכך, הבחין מיד בתולעים, חתך עוד חתך לרחבו ופקד לפועלו:
– להחרים!
מיד הוטל הלב שורץ-התולעים לתוך הדלי. משראה נפתלי את דבר החרמת הלב לבשה אותו חרדה והוא מהר והסתכל מתוך חרדה רבה בבשר בהמתו, הפך בו מצד לצד ומנוחתו נשללה ממנו.
כעבור שעה, שארכה מאד בעיני נפתלי והסבה לו ענויים של צפיה וקוצר-רוח, התקרב הרופא, כשחלוקו הלבן מכוסה כולו כתמי דם ורפש, פניו רציניים, והוא הולך ובודק את הבהמות לפי הסדר, עד שהגיע לזו של נפתלי. כאן התעכב לשאוף רוח ולנוח קצת. מחה את ידו המלוכלכת בכנף חלוקו, טרח והוציא סיגרית. נזדרז נפתלי והצית לו גפרור משלו:
– בבקשה, דוקטור!
– תודה. מעשן?
הרופא הושיט לו מהסיגריות שלו.
– הממ… כן… תודה רבה, דוקטור! תודה רבה!…
ובהגיש לו הרופא את סיגריתו להצית בה אש, הבחין בידו הרועדת של זה, בפניו השרוטים, שהיו אותה שעה חיורים מאד ובעיניו להטה החרדה. הרופא בחן את הקצב במבטיו, אחד מרבים, שבהם הוא נתקל יום-יום, נושא טרחם ומשאם, ותוך כדי פלטו את העשן דרך נחיריו פנה אליו כדבר איש לרעהו:
– מה השריטות בפניך?
עמד נפתלי וסח לו בקצור את פרשת קנית הבמה וההרפתקאות, שהיו כרוכות בהובלת הפרה, עד שהביאה לכאן, לבית-המטבחים. פרה סרבנית כזאת לא ראה מימיו. מטורפת. מין דבוק נכנס בה!
חייך הרופא, ספק מקשיב לספורו ספק לא. הוא זרק את זנב הסיגרית ונגש לבדיקה, מלא מרץ ומזורז, בעוד נפתלי עומד כעל גבי גחלים, נרגש מן השיחה הקצרה, שזכהו בה הרופא, ומהדאגה לגורל בשר בהמתו. חתך הרופא חתך עמוק בבשר השוק ונתעכב. כעין בועות, צחרחרות ומארכות בצבצו מתחת לקרום, מתחת לבשר, מהן מכונסות ומהן שסועות ע"י הסכין. חתך הרופא חתך שני ופניו הרצינו: הוא הושיט כלפי התולעים את חוד סכינו ומנה: אחת… שתים… שלש… חמש… תשע… “כך, אלה הם. גלמי התולעת היחידה”.
הביט הרופא בפני הקצב העומד על ידו חיור ושרירי לחייו מרטטים מתוך עצבנות, הצביע בסכינו על הבהמה, שבבדיקתה עסק, חתך בשלישית, ופנה אליו כלאחד-יד:
– שלך?
– שלי, דוקטור!… את כל כספי השקעתי בה… – ושוב נחנק קולו בגרונו. את עיניו האפורות, השופעות צער ותחנונים, תלה ברופא – אין בה הרבה תולעים… אין בה…
הרופא חתך פה ושם וגם בפניו הסתמנה הבעת-צער:
– מלאה כרמון…
בלי לראות שוב את פני הקצב הורה לפועלו:
– להחרים…
דוק של ערפל כסה את עיניו של נפתלי. דמו הלם ברקותיו. כמו מבעד למסך ראה בהוריד הפועלים מעל גבי האנקול את הבשר ובסחבם אותו סחוב והשלך, סחוב והשלך כבשר נבלה, עד שהביאוהו לארגז החרמות, הטילוהו לתוכו והגיפו את המכסה מתוך נקישה עמומה. באותו רגע נחר גרונו של נפתלי, לבו נצבט מכאב וחרון אין-אונים וברכיו פקו. רגעים מספר עמד כבול-עץ וכשמָש ממקומו פסע בלי דעת לאן, ללא כל מטרה, נבוב ומשמים. לבסוף לא הבליג, הדמעות פרצו מתוך עיניו ומפיו התמלטה קריאת יאוש כלפי עדת הקצבים, שסובבוהו:
– יהודים! שחטו אותי בלי סכין… ש-ח-ט-ו אותי!…
נוטר המקשאה
מאתיוסף אריכא
משנשמעו הצלילים הקולניים של מטיל-ברזל, צלילים קטועים, קובלניים, שמו הפועלים את המעדרים על כתפיהם ופסעו בצעדים כבדים מעיפות לעבר הגבעה. רמזו להם צריפים חבושי גגות אדומים, אשר השקיפו ביהירות על פני מישור הסביבה, שרק לפני זמן קצר הופיע טרקטור בתחומה, גס, מגושם ומחוצף בסאון טרטורו, והחל חורש-רוטש את אדמתה השוממה, עוקר שיחי חילפה משרשם, וחושף רגבים חרבים, אדמדמים, המבטיחים קליטה נאה לשתילי עצי-הדר.
מחיק המזרח נישאה נשיבת החרכון כהבל לועו של כבשן. משולהבים עלו הפועלים, חולצותיהם רטובות ודבוקות לגוום, צעדם כבד ופיהם קפוץ. ברם, משנתקלו בוַרדה, שחלפה לבושת מכנסי-עבודה, שוקיה שזופות והילוכה קל ויהיר, הוטלו אחריה מבטים עורגים; מראה דמותה של אשה נאה וחמודה טפחה על פניהם של הגברים הצעירים כנשיבת רוח קרירה, והללו החישו צעד לעבר המקלחות, להתרחץ ולהכשיר את עצמם לקראת חויות, אשר נפשם ערגה להן מתוך מסתרי ההכרה.
השמירה על האחוזה מתחילה רק לאחר שקיעה, עם חשכה, בשעה שהגנבים מבין הבדוים השכנים מגיחים לנסות את מזלם. זאב – שומר הנקודה, גבה-קומה וכולו חתום בתו-הרישול, כתוצאה מחיים שאינם לא יום ולא לילה, הָחל מבלוריתו השחורה והפרועה וכלה במכנסי-הרכיבה המרובבים – ישב לו אותה שעה יחף על-יד מגדל המים המזדקר אל-על כגביע והסתכל בפועלים, אשר חזרו מעבודת היום. היה בדעתו לבקר הערב את הנוטר הסודני של המקשאה הסמוכה, להתכבד באבטיחים צוננים, והוא תר לו בעיניו אחרי אחד מן הפועלים לצרפו לבקור זה, שיש בו מן הטיול והשיחה. והנה נתקלו מבטיו בורדה, שחלפה בדרכה למטבח. הוא עקר את רגליו וימהר אליה במרוצה, יחף ופרוע, חסם לה את הדרך ונטול-נשימה במקצת קרא אליה:
– הערב לא תשתמטי!
הסתכלה בו זו במבט מתון ושלו, כשהיא מתקנת באצבעותיה הארוכות את שערותיה המתפזרות על לובן מצחה:
– מה קרה, זאב?
– הריני להזמינך הערב –
– הערב איני יוצאת לשום מקום.
עיפה היתה מעבודת היום, שעוד לא נסתימה, ולזרא היו לה כרכורי הבחורים אחריה, להיטותם המגוחכה לפעמים וטרחנותם. אמנם, היא ידעה יפה והבינה, כי זוהי מסקנה טבעית והכרחית מתוך המצב המשונה, שבמחנה בן מאה פועלים שבתל-שוע נמצאות רק שלוש בחורות. היא מצאה ענין באחד מהם, ובהעדרו נוח היה לה להיות לבדה בתוך הצריף ולא סבלה את טרחם ומשאם של החברים. לזאב הרציני, איש הרעוּת והשיחה הנאה, נטתה חסד במקצת, ולמראה פניו שנתקדרו בגלל סרובה, חזרה ונענתה לו:
– לאן הנך מזמין אותי?
– לסודני, שומר האבטיחים, נסור אליו – אם את רוצה – אחרי ארוחת-הערב.
– טוב, אבל לשעה קלה.
היא המשיכה את דרכה וזאב ירד לצריפו להתגלח, כשהוא פוזם לו חרש ומתרונן. הטרחנים והטרדנים שבין פועלי המקום מרננים אחריו שכוחו יפה רק בפיו והריהו אומר להראות להם כי ורדה יוצאת אתו הערב לטיול.
החום פג. כוחו תש. השמש גלשה לשולי המערב. אורחת גמלים הצטיירה על-פני קו האופק כשורה ארוכה של צלליות, החולפת על-פני כדור-השמש, כביכול, וכל גמל משבץ תוך-כדי-הליכה את ראשו או חלק מגופו בעגול הַמְאָדָם… המערב הוצף נגוהות-שקיעה מאורגנים ומופזים. בפרדסים הצעירים נעו אלפי שתילים לנשיבת הרוח כמקדמים אותה בברכה. מרחוק, מתוך בית-לבנים נמוך, החבוי בין אקליפטוסים רכים, נישא והדהד קול תקתוקה של מכונת-השאיבה הדולה מימיה ממעמקים, כשהיא מכריזה בלי הרף על פעולתה: עוד!… עוד!… עוד!…
מן הצריפים יצאו הפועלים מרוחצים ולבושי חולצות נקיות. הם השתטחו על גבי מחצלות, עשנו ופתחו בשיר. מישהו הוציא מפוחית והפריח לתוך חלל הדמדומים “פולקה” סוערת ופזיזה, זרה למקום, לסביבה, ולאוזן הבדוי המחזיר את העדר מן המרעה.
לאורך הדרך הופיעו נקודות שחורות, המשתרכות זו אחר זו בכיוון לשער הנקודה. בדואיות הבאות למלא את כדיהן. הן התקרבו הלוך ודרוך ברגליהן היחפות והמרופשות, אשר הצמידים מכסיפים עליהן, והילוכן זקוף, קצוב, בלי להניע “כמלא נימה” את הכד השחור, המסומר לראש אלכסונית במקצת.
אחד הפועלים מיוצאי ליטא, שזה מקרוב עלה ארצה והכל היה חדש בשבילו, אקסוטי ומלא ענין, פנה לזאב והראה בזרועו לעבר הבדויות כשהוא מצטחק:
– בריות מוזרות.
– כלל לא – השיב זאב בשקט.
הליטאי, שידע עברית יפה ועמד להטעימה בשעה שהקשיבו לו, התקרב פסיעה אחת והפליג:
– האמת ניתנה להאמר, כי מוצא אני בהן ענין ומסתכל בהן מקרוב, מתוך כוונה לעמוד על אפין וטיבן, אך לצערי מכונסות הן בפני הזר כשבלולים הללו, ובעיקר בפני הזר, שאינו שומע את לשונן… הן מרצינות את פניהן ללא הבעה מיוחדת, משפילות עיניהן וקשה לחדור לתוך נבכי נשמתן של בריות אלו: הן מעיפות בך מבט חשוד ונחפזות מיד לדרכן, בלי להרך את ארשת פניהן בחיוך כל-שהוא.
– כך דרכן בפני זרים – הסביר לו זאב – אבל ביניהן לבין עצמן, באוהל, הן אחרות לגמרי; שם הן מפתחות את לשונן ואינן כלל כה שקטות, כפי שנדמה לך.
זאב היה בקי בהוי הערבי. כיליד מושבה חקלאית בדרום הארץ הכיר לדעת את ארחם ורבעם של פלחי הנגב ושבטי הבדואים, אשר אתם באו בני המושבה במגע. רבים ושונים היו הפועלים בתל-שוע, יוצאי ארצות ומדינות שונות, וזאב אהב לספר להם על הארץ ויושביה; הוא ספר בלשון פשוטה וכנה, מתובלת בניבים ובפתגמים המוניים הולמים, בעברית ובערבית, הכל לפי תוכן השיחה; הוא ספר על חייהם ומנהגיהם של הבדוים, ערמתם ונכליהם, הה, – הנכלים שלהם! אין קץ וגבול להם – וספוריו הוכיחו.
הפעם לא נענה ברצון לשיחה והשיב לליטאי למקוטעין, כי ממתין היה בלי סבלנות לורדה, אשר היתה עסוקה עדיין כתורנית במטבח; גם חושש היה שמא יחזור אורי, בחיר לבבה של ורדה, עוד הערב, ונמצא הטיול מקופח.
מהלך לא רחוק מצריפי הנקודה הזדקרה מלונה על גבעה, בנויה בפשטות על ארבעה כלונסאות, ובתוכה, על-גבי מחצלת מרופטה שהשחירה מרוב ימים, שכן כבוד סודני שחור, אשר השגיח על המקשאה. זאב היה סר אליו לפרקים, ושני הנוטרים שמצאו להם לשון משותפת, שמחו להפיג יחד את השעמום ושיחתם נסבה בעיקר על נשק, נשים וסוסות.
ביום – בשעה שאדונו בעל המקשאה בא לפקוד את אדמתו (שיש בדעתו למכרה ליהודים בכסף מלא – והוא אחד המסיתים והחרחרנים שבסביבה) ועובר בין האבטיחים הפזורים על-פני השדה כגולגלות צפות על-פני מים – מהלך אחריו הסודני תקוף-אימה ובפניו הבעה קודרת, עלובה; ירא הוא את אדונו האפנדי המופיע מגולח, קצות שפמו מזדקרות למעלה, לראשו חבוש תרבוש נאה ובידו משחירה שמשיה. הוא פוסע לו פסיעות רשלניות, בולש בעיניו ופרצופו מזדעף:
– גונבים אצלך, סודני!
וסודני זה קופץ כנשוך-עקרב, נשבע באללה, בזקן הנביא, וכולו התרפסות נכנעת ומעוררת רחמים. מיד נרגע האפנדי, שבעצם לא חשד כלל בפועלו, כי אם התכוון לזרוק בו מרה, מרחיק כל חשד ופניו השמנים מתדשנים שוב. הוא בוחר לו מקום על-יד ערמת אבטיחים, שנערמה במשך היום למכירה, יושב ברגלים מקופלות, כשידו האחת מחזיקה בשמשיה הסכוכה על ראשו ובשניה הוא מוריד את תרבושו המחפה על קרחתו, והוא מוחה זיעתו: אוּפף… ודומה, שגם הסודני העומד מאחרי גבו, נושם גם הוא לרווחה.
אבל בלילה – עת הוא לבדו נמצא במלונה, בתוך העלטה שבה מתמזג צבע עורו עם השחור הרובץ מסביב, הוא משתעשע ושוקל בכף ידו הרחבה את אקדחו הטעון, – הריהו אדון המקשאה, אדון הסביבה, אדון הלילה הגדול והקרוש בדומיתו.
כאשר התקרבו ורדה וזאב למלונה התבוננו וראו בהשתשל גופו הארוך של הסודני ארצה כקוף הגולש מעץ. אחרי אמירת-השלום הרגילה ושיחה קצרה, שהתנהלה יותר לשם נמוס מאשר לשם ענין, ישבו להם האורחים על הקרקע. נוטר המקשאה הזדרז להוציא את המחצלת מתוך המלונה והפציר בורדה לשבת עליה, ולא זז ממנה עד שקבלה את שרותו. הוא טרח להביא זמורות, חריות, ויעמול להצית אש. המדורה השתלהבה ותשלח את לשונותיה, שהתפתלו בין פקעות העשן והאדימו את פני היושבים כפסלי ברונזה. ורק לאחר שעלתה האש יפה, הביא הנוטר אבטיח גדול, שעמדה בו קרירותו, קפל את רגליו וישב גם הוא ארצה מול אורחיו, להשתעות בחברתם, להנעים שיחה, ולהפיג קמעה את הריקנות האופפת אותו בשבתו בדד לפעמים.
ורדה שתקה ולא לקחה חבל בשיחה, שהתפתחה בין זאב והסודני, משום שלא רצתה להתגחך בערבית שלה המצומצמת והנלעגת. ברם, נוטר המקשאה היה פונה גם אליה בדברו, מצטחק ועיניו מבריקות למראה פני האשה הלבנה, הרכה, שהואילה לפקוד את נוהו. דעתו היתה בדוחה עליו ביותר ולשונו הותרה. קסמה לו האשה בחן פניה וגופה ונתעורר בו הרצון להבליט איך שהוא את ישותו. הוא שוחח על דא ועל הא, כשהוא מרים בכפות ידיו את האבטיח הכבד והופכו ומגלגלו מכל צד, כרוצה לעמוד על טיבו ותוכו. מאבנטו השחור, החגור יפה על מתניו הצרות, הוציא “שיבריה” בעלת חריצים והניפה כעומד לערוף ראשו של אדם. להב הסכין התהפך והבריק לאור האש כרמז מאיים…
בתנופה אחת נעץ את ה“שיבריה” לתוך האבטיח הגדול כלתוך כרסה של חיה, חתכו לפלחים אדומים, עסיסיים, זרועי גרעיני שחורים, ויכבד בהם את אורחיו. גם לעצמו נטל פלח אבטיח ראוי להתכבד, לעס וגמע מתוכו בנשיפה, כשמיץ ניגר לו משתי זויות פיו הרחב.
מסביב שלטה דומיה כבדה, האש הבוערת השמיעה כסוס-נפץ חרישי ומדי פעם נשמעה חבטה קלה בקרקע, חבטה של קליפת אבטיח מכורסמת. לפרקים הגיע מרחוק צליל זוגות טרוף של אורחת גמלים, המשתרכת אי-שם, ודאי עמוסת אבטיחים, בדרכה ליפו, ושוב השתלטה דממה עד שיללת תן הרעידתה לפתע, יללה עגומה וקובלת על רעב ונוטרים רעי-לב, המתהלכים בכרמים, במקשאות, ורובים בידיהם.
עם גמר אכילת האבטיח אפפה את הכנופיה שתיקה, שלא היתה נעימה ביותר ושדוקא היא העידה על הזרות הגדולה, השולטת בין סודני זה לאורחיו; על המושגים החוצצים ביניהם, האיבה המסותרה, ועל הנמוס הקר והתפל, המחברם בקשר רופף וארעי, קשר-אכזב… הכבידה שתיקה זו בעיקר על הסודני – אשר נשא בלבו משטמה עזה לאלה הלבנים, הבוטחים והגאים – וכדי להחלץ ממועקתה פנה אל זאב:
– חוג’ה –
זאב הפסיקו מתוך אדיבות מחייכת:
– אנא מוּש חוג’ה. אנא נַטוּר מתלך![4]
תשובה זו גרמה הנאה רבה לסודני. הוא התמוגג מרוב הבלטת חבה רצופת חנופה קלה, ואפו השרוע על פניו השחורים התנוצץ לאור האש כחרטומה של נעל מצוחצחה יפה. הוא נתן את עיניו בורדה ומבטו היה חטוף ונרעש; משהו זע בקרבו פנימה ושלא במתכוון כבש את פניו ונאנח.
– שמת לב? – לחשה ורדה לזאב – מה נעצב פתאום? ודאי עמוס דאגות הוא. רק לפני רגעים מספר צוהל היה, שמח, ועכשיו קדרו פניו ואיזה דכאון רובץ עליו.
רצה זאב להוציאו מעצבותו ופתח:
– המזמן יצאת את ארץ מולדתך?
– לפני כמה שנים, י’חביבי, ואולי יותר.
– למה נטשת את ארצך ובאת הנה?
הסודני נאנח:
– האדם משתטה בחייו ואף אני כך. באללה ונביאו שצר לי!
– ובכן, מה הביאך איפוא לכאן?
הנשאל שתק רגע, הסס ושקל את הדבר בדעתו, הציץ בפני ורדה המקשיבה לשיחה כעדה דוממת, והשיב בפשטות, כאשם בדבר:
– האשה…
– כלומר? – תמה זאב – היש לך אשה פה?
– לא, לא. אשתי במולדתי ואולי מתה כבר… אללה הוא היודע. אשה אחת – לא טוב, וערגה נפשי לשניה. ללבנה… כדרך מאמינים אחרים, המתענגים על רוב טוב. יום אחד שמעתי, כי בפלשתינה הנשים הן בזול. אצלנו הלבנות עולות בדמים מרובים, ואני איני אלא איש עני. כאשר הוגד לי, כי כאן אפשר לרכוש אשה לבנה ויפה בלירות מספר, נכנס הרצון בלבי ואמרתי לשלי: “אני נוסע להביא עוד אחת”. עמדה האשה ובכתה, אך אני גערתי בה והתעקשתי: עוד אחת! והנה באתי לפלשתינה ובאבנטי צרורות לירות מצריות די קנית1 אשה ונודע לי, להותי, כי שקרו לי הכזבנים הארורים! חשבתי לחזור מיד, אבל בינתים מצאתי לי עבודה טובה בטעינת תפוחי-זהב בנמל יפו והחלטתי לעבוד ולהרויח מעט כסף.
הוא שתק רגע כמהסס לספר על כשלונו ופתאום הוסיף בקצף, כשאגרופו קפוץ ופניו זעומים מאד:
– אך בוקר אחד הקיצותי ואבנטי חתוך בתער וריק… גנבו את כספי!…
זאב השמיע בלשונו ציוץ-תמהון והשתתפות בצער:
– גנבו?!
– כן, גנבו… היה זה מעשהו של ספן אחד, גנב מפורסם! עמדתי לריב אתו והתנפלו עלי חבריו, הכוני מכות-רצח והשאירוני פצוע וזב-דם על שפת הים לעין השמש… הם היו רבים ואני – אחד!
הסודני סיים את ספורו הנוגה ונשתתק. הוא הרכין את ראשו וחטט בזמורה החרוכה שבידו ברמץ הרוחש-לוחש. זאב גחן לורדה הסקרנית ומסר לה בקצור את תוכן השיחה. הוא חזר והציץ בפניו של הסודני ופנה אליו כרוצה לנחמו ולעודדו:
– ראויים גנבים לעונש חמור!
– ישופם נחש, את הנבלים! – ניתר הסודני ממקומו בחמת-רצח – יש מקומות בערב, אשר שם מקטעים את זרועו של הגנב!
ובאמרו את דבריו אלה וינופף את סכינו כעומד לממש את הפעולה ועיניו הבריקו מנקמה יוקדת; דומה כי גדלה דמותו אותו רגע ונראה היה כאחד מגבורי “אלף לילה ולילה”, הזומם בליל חושך את נקמת כבודו המחולל.
– למה לא תחזור למולדתך, לאשתך?
הנוטר לא מהר לענות על השאלה. רק כעבור שתיקה קצרה הרים את ראשו:
– צובר אני כסף. בכפר הסמוך ישנה ריבה ואביה הבטיח לתתה לי לאשה. כבר שקלתי על ידו את מרבית הכסף המותנה.
– כמה הוא דורש בעבורה?
– מאה לירות.
– וכמה חסרות לך?
– ארבעים… עלי לעבוד עוד שנים אחדות!
ורדה קלטה מעל פניו את ארשת יאושו:
– מהו סח?
זאב מסר לה את תכנה של שיחה זו והיא ענתה חרש מתוך השתתפות בצערו:
– מסכן.
– אנא מַסכּין… – נענה לה הסודני בחיוך והורה בידו על זאב בלשון רבים:
– לכם, לבחורים שלכם, טוב. חשקה נפשם באשה, הרי הם קמים ובוחרים להם כטוב בעיניהם ואף לירה אחת לא ישקלו על ידי אבי הנערה… ובכלל טוב לכם שבעתים. לכם הכסף, לכם הנשים, וגם הארץ לכם תהיה…
מלים אלה אמר הסודני מתוך התרגשות קלה, מלים שהגה בהן ולא העז להביען עד כה. אין זאת כי האשה הלבנה היושבת ממולו הרעישה את נפשו, הרעידה מיתרים רוגעים והתירה את לשונו.
המדורה דעכה. החשכה זחלה ורבצה על כתפי היושבים. רק הכוכבים מעל הרשיפו. לא ארכו הרגעים ומחיק המזרח הגיחה וצפה לאטה לבנה מזהבת, פגומה משהו כמכורסמת, והלכה והכסיפה בהפליגה הלאה לתוך שחור הלילה המכחיל. כפת שמים הלכה והתרוממה. מסביב השחירו קוי אפקים מתגלים.
צנה קלה הרטיטה את ורדה. היא קמה והתמודדה. אברי גופה הגמישים נתבלטו קמעה כשופעים מתוך שמלתה הלבנה, וחמודות גופה של אשה לבנה, הגנוזים ואסורים עליו, על השחור וזר, הרעידו שוב את לב הסודני… ורדה תקנה בתנועה פזיזה את שמלתה וטפחה על גבו של זאב, היושב עדיין כשקוע בהרהורים.
– עת ללכת.
הסודני קם גם הוא וכחבר למקצוע פנה לזאב:
– יוצא לשמירה?
– בעוד שעה או שעתים. בלילות-ירח איני חושש ביותר לגנבים.
– ובכל זאת נחוץ לשמור – העיר לו שומר המקשאה – שוכני האהלים הסמוכים החלו לשוט בלילות. אמש הברחתי שנים מהם, שסחבו ממני אבטיחים.
הוא נשאר כנטוע במקומו והביט בעינים כלות אחרי האשה המתרחקת בחברת גבר ונפשו יצאה אחריה. הוא לא מש ממקומו גם אחרי שנעלמו מעיניו ודומה היה לכד, שפרצים נבעו בו ולא יצלח עוד לשימוש. קנאה עזה וגדולה כרסמה את לבו.
זאב עלה לצריף, נטל את אדרתו הצבאית המשומשה, טען את הרובה וירד לשדה, מקום שם עמד הטרקטור סמוך למחסן. הוא הלך סחורנית, לא בשביל הכבוש, כדי לקצר את דרכו, קרב למחסן וישכב בשקט על-גבי האדרת, שפרש על-יד הקיר הלוט בעלטה. אפרקדן שכב ועיניו תעו בחלל הלילה. הוא הרהר על ורדה, השומרת אמונים לבחירה ואינה נותנת לנגוע בה אף כלשהו, והרהר גם בגורלו של הסודני, אשר נטש תקוף-יצרים את ארצו ונדד לארץ-נכר לחפש לו אשה נוספת.
לא חלפו חצי שעה ואזניו קלטו קול-נקישה עמום וידוע לו: בפרדס מונחים היו חמרי בנין וצנורות-ברזל, וכשנתקל מי בהם ברגליו היתה נקישה מעין זו נשמעת. זאב התרומם על מרפקיו מתוך הקשבה מתוחה. הבוקר הביע לפניו המכונאי את החשד, כי צנורות אחדים וברגים חסרים. זאב הביט מסביב ועיניו הבחינו בין השתילים הרכים את קומתו הכפופה של הגנב; הנה התכופף, כשהוא זוחל על גחונו ממש, זוחל ומתגנב לעבר הצנורות…
אחרי שקול-דעת מהיר החליט זאב להפחיד את הגנב כראוי ולהבריחו. הוא הרים את הרובה, כונן אותו מעל לראשו של הגנב, לחץ על המקור, וכשנפלטה היריה בקול נפץ ורעם, קרא בקצף מעושה:
– הרי לך, מנוול!
הגנב נזדעזע. התרומם וכמעט שצנח ארצה מרוב פחד. ההתקפה הפתאומית, שלא פלל לה כלל, הדהימה אותו ושילחה בו פיק-ברכים. לבסוף התעודד, נשא את רגליו וירץ בכל כוחו לעבר המקשאה.
זאב העמיד את קת הרובה לרגליו ויצחק בקול רם. הבריחה של הנוטר-הגנב מסודן היתה מגוחכת למדי. באזניו חזרו וצלצלו המלים שאמר לו הלה לפני שעה קלה, בשפכו לפניו את זעמו לזכר הגנב מיפו: “יש מקומות בערב, אשר שם מקטעים את זרועו של הגנב”…
-
“נקנית” במקור המודפס, צ“ל: קנית – הערת פב”י. ↩
לשון שסועה
מאתיוסף אריכא
פועלי המושבה עבדו ביבוש הבצה – זו אשר השתרעה למטה, מעבר לפסי הרכבת וגבלה עם החולות הצהובים, הנגרפים מן הים. מדי בוקר ירדו אליה הבחורים דרך הכביש המתפתל בין ההרים, ירדו ברכב או ברגל, חצו עד למעלה מברכיהם במי-בוץ דלוחים ונגשו לעבודה; הם פלסו להם מעבר בין קני-סוף עבותים, החרידו תואים מרבצם והפריחו חסידות, אשר ארבו לצפרדעים. הפועלים חפרו תעלות ועמלו להבריא את הסביבה הנגועה ולהסיר ממנה את מארת הקדחת, אשר הפילה חללים.
ביניהם היה גם יעקב אבני, בחור צעיר ונלהב, אשר חזון התחיה והתחדשות היהודי העובד בארצו פעם בו, ובעינים מבריקות יצא לקראת גורלו, לקחת חבל בשתי כפות ידיו הרכות בהגשמת הרעיון, שכה קסם לו. אבל המציאות האפורה, הקשה, הטביעה בו את חותמה, ובמשך זמן קצר קפצה עליו הבגרות. הוא למד להתהלך לפעמים קודר ועצוב תחת נטל דאגותיו, ואם כי פשט חלומו את מחלצותיו ולבש קרעים, השלים בכל זאת עם המצב, כי ידע: אין זו דרך סלולה.
אבני מצא ספוק מיוחד בעבודת יבוש הבצה. זאת היתה גאולת קרקע – מצוה שאין להחמיצה – ועבודה חלוצית נעלה. בלילות שכב באהלו, עיין בספרים לאור מנורה מפויחת, הקשיב לילל התנים או לנהם הסופה המשתוללת בחוץ, המשתרעת על האוהל לעקרו; וצרופי קולות אלה המו והכו על תופי אזניו כהמנון מיוחד, המנון אדם צעיר, העובד והחותר בשממה לקראת הפריחה; וכנגון לואי זמזמו באזניו היתושים הטרדניים, עקצוהו והפרישו לתוך דמו מארסם.
באחד הבקרים פקדה אותו הקדחת.
הוא היה שוכב בודד באהלו ומפרפר, תקוף צמרמורת או חום. חבריו, הלכו לעבודה, היו משאירים על ידו כד מים בצרוף ארוחה קלה, ובמשך כל היום לא היה מי שיסור אליו לדרוש בשלומו. רק מעבר ליריעת האוהל הגיעו אליו קולות החיים הרוחשים במושבה, או שהחרידה אותו משנתו נעירה פתאומית של חמור.
הקדחת שילחה רזון בעצמותיו, פניו שופו ועיניו יקדו. אך עם חלוף ההתקפות היה קם ויורד שוב לבצה, כשהוא מתרונן, עליז ושופע אומץ. לבו החל רוחש אהבה לבצה, וזו יצקה לתוך דמו וכל הויתו את הגעגועים הגדולים לאדמה.
אך לא ארכו הימים – עם תום השנה השניה והעבודה הגיעה לקצה. המהנדסים והמפקחים עזבו את המקום והמשרד נסגר. מאות הפועלים, שעסקו ביבוש הבצה, קוו, כי עצם העבודה תתחיל על גבי הקרקע, שנגאלה ונחלצה מזרועות השממה. אך הם נתבדו. לחברה היו חשבונות משלה והעבודה נדחתה.
הפועלים, אשר התרכזו במושבה, מצאו פתאום, כי אכן החמיר מאד המצב. כסבורים היו, שאכרי המושבה יעמדו על ערך עבודתם ויעסיקום בשדה או בכרם. אך לא כן היה הדבר. האכרים אטמו אזניהם, הקשיחו לבבם והמשיכו להעביד את פועליהם הנכרים, אשר מלאו את חצרותיהם, גרו בדירים, באורוות, אף נשאו להם נשים והעמידו ולדות; ואם גם נרפים היו, לא הקפידו האכרים, כי על כן העבידום מעלות השחר עד שקיעת החמה…
אז החלה הבריחה מן המושבה. נסיגה שקטה ועצובה. הרעב והמחסור אלצום לכך. במושבה נדם קול שירה עברית, ורק סלסוליהם הגרוניים של הערבים, המחמרים אחרי בהמתם בצדי דרכים מאובקות, נישאו מסביב.
בודדים נשארו במושבה. נפשם נקשרה למקום, אשר בסביבתו השקיעו עמל ומאמצים רבים, שנערמו לתלי זכרונות נעימים ומדאיבים כאחד… הם קוו, הנשארים, כי סוף-סוף תזדמן להם איזו עבודה או שהאכרים יבינו לרוחם ויעסיקו גם אותם.
בין הנשארים היה אבני, אשר עבודת שדה וגן היתה שאיפתו מאז חלם לעלות ארצה. אך הנה באה המציאות הקטלנית, הכזיבה אותו והעכירה את רוחו. יום-יום ראה בצאת מאות פועלים נכרים לעבודה, עיניו רואות וכלות, וקיבתו מיבבת לו ילל-רעב עגום.
הוא גר בחדר יחד עם עוד שני בחורים, אשר גם הם כמוהו החליטו לא לעזוב את המקום לפי שעה. האחד – בנאי – סבור היה, שיעסיקוהו בעבודות בנין, והשני – בחור תמים – נשאר בגלל נערה אחת, אשר הצטחקה אליו כמה פעמים וקסמה לו בחנה הרב. כאשר נזדמנו להם כמה ימי עבודה, היו שלשתם מתפרנסים בקושי ובצמצום מצומצם. אבל המחסור הלך והעיק מיום ליום. הדלות המנוונת הכיבדה עליהם את עולה. נעליהם בלו, בגדיהם נקרעו ושערותיהם גדלו פרע. פעמים ביום היו קונים ככר לחם ומעט עגבניות, שהיו להם לזרא, פורסים בעצב מן הפת ועורכים סעודה שקטה ועצובה מאד.
פעם בשבועים היה אבני יושב לשולחן, מקמט מצחו, תוחב אצבעותיו הדקות לבלוריתו העבותה וטורח להעלות על-גבי הניר דברי ברכה קצרים ומעודדים לאמו. והאם, המצפה לדברי תנחומים מבנה, היתה בודאי מתמוגגת מנחת וגעגועיה המו בה, בקראה, כי “הכל טוב, העבודה מצויה, והחיים בארץ-ישראל קשים הם במקצת, אך יפים”… כך בערך היה אבני כותב לאמו, כי לא מצא עוז בנפשו להדאיב לבבה ולשלול ממנה את התענוג היחידי, שהזהיב את דמיונה אי-שם בעירה הקודרת והמתפלשת בענייה.
ובחדר הקטן, אשר השכיר להם אחד מאכרי המושבה, היתה הצפיפות גדולה מאד. שלוש המטות סודרו בקושי זו על-יד זו והמחנק היה מכביד על הנשימה ומבאיש את האויר. ולכן לא יפלא כלל, אם בלילות הקיץ החמים החלו הפשפשים לתקוף את הבחורים בשכבם לישון ולמצוץ מהם את דמם.
ופרטים קטנים מצטרפים לפעמים ל“משהו” איום ומדכא: בטלה ממושכה, רעב, נעלים בלות, פשפשים, בחורה צעירה המתקלסת במקצת ומסתירה את פניה – כל אלה נתנו אותותיהם באחד מן השלישיה, היאוש החל מקנן בלבו ודוחף אותו לתהומה של מרה-שחורה.
לילה אחד, בחצות, התעורר אבני, כי אזניו קלטו איזו נקישה קלה. בתוך האפלולית השולטה בחדר בדק ומצא, שמטתו של האחד פנויה היא. אימה סתומה אפפה את נפשו. מרגע לרגע תקפה אותו החרדה, הווא קפץ מיצועו, קרב לחברו הישן והעיר אותו:
– קומה, מהר!
– מה קרה?!
– אליעזר איננו…
החל חברו מחכך בידו את עיניו אחוזות-השנה, וחצי מפהק, השיב לו:
– בודאי היה לו צורך –
– לא! לא… אני אומר לך!
אבני קפץ החוצה. לאור הסהר מצא את חברו על סף האורוה, כשהוא מחזיק חבל בידו ומתאמץ לקשרו לקרס שמעל למשקוף… זעקת-פחדים, זעקה היסטרית, התפרצה מגרונו של אבני:
– מ-ש-ו-ג-ע!!…
הלה נרתע וחרד. הציץ בו במבט מוזר מאד. כאשר קרב אליו אבני, לא הבליג והתיפח בדממה. פלט מלים רסוקות, בושה תקפה אותו, וכשכור מתנודד זז ממקומו וחזר החדרה. הטיל את גופו על המטה, כבש פניו בכר, ובכי בלתי מרוסן פרץ והרעידו מחדש.
למחרת ארז את חפציו ויצא את המושבה.
ואבני, שצעיר לימים היה ומלא תשוקת-חיים, נתפס אף הוא להרהורים נוגים. רצינות קודרת קפצה עליו. התקוה, שסוף-סוף ישיג עבודה במושבה, התמוטטה ונפשו היתה מרה עליו ביותר. כאשר החל חברו, שנשאר אתו, לשוחח ולספר לתומו, שמצפה הוא להוצאות הדרך, כדי לנסוע חזרה, ראה אבני בדמיונו את הספינות העוגנות בנמל, המעלות עשן בחשיבות רבה, ולא ענה דבר.
התעקש אבני והחליט להשאר במושבה ולחרוף בה. כסבור היה, שיתרחש לו נס והוא יקבל עבודה קבועה אצל אחד האכרים או שיעבוד בקטיף. אכר אחד היה מעסיקו לפעמים, לא בקביעות, כי לא נתן בו אמון גמור. יום אחד פנה אל אבני ואמר לו דרך קנתור ולעג:
– שמנדריק אתה ובטלן!
– כך? – תמה אבני.
– בחור כמוך צריך לרדת העירה ולמצוא לו עבודה יותר מתאימה!
– כלומר?
– עבודה משרדית.
– וכי אין עבודתי משביעה את רצונך?
– כן, אבל –
“אבל” זה לא פורש. לא שחקה השעה לאבני ולא הועילה לו כל זכות. ובינתים פקד אותו הרעב לעתים תכופות, התיש את כוחו והפחית דמו.
חברו לחדר קבל את הוצאות הדרך, ויום אחד ארז את חפציו המעטים, השאיר לאבני סכום פעוט כהלואה ונפרד ממנו בלחיצת-יד, כשהוא מתקשה להוציא מפיו דברי פרידה. לבסוף מצא לנחוץ להגיד לו:
– תמהני עליך ועל שכמותך, המתעקשים להשאר כאן!
– ומה עלי לעשות?
– לעבור למקום אחר.
– אין זה פתרון, חביבי. אם אעזוב את המקום, לא יקשה עלי אחר-כך לנדוד ממקום למקום, ואולי גם לצאת את הארץ… כל אחד מאתנו מחויב להכות שרשים, ודוקא במקומות הקשים ביותר, כי אחרת לא תהיה לנו תקומה, ולא נכשיר את הקרקע לקליטת פועלים יהודים אחרים, העומדים עוד לעלות ארצה…
החבר נאלם דום. דבריו של אבני טפחו על פניו כנזיפה חמורה. הוא פלט שלום ונזדרז לעלות על העגלה, המובילה לתחנה.
מאפס עבודה היה אבני מתהלך בתחום המושבה, כשספר לחוץ לו תחת בית-שחיו, והוא משקיף לעמקים הנהדרים, לכרמים המשתרעים למטה, נתונים בתוך מסגרות ירוקות של עצי-שיטה דוקרניים; משקיף לים המכחיל מרחוק ונחשוליו המתכרבלים ומלחכים את רצועת החוף; נושא את עיניו לשמים התכולים, שכה מרבים לחלום עליהם בגלות, בימי סתיו סגריריים, דולפים, או בלילות-חורף ארוכים…
כך, הכל היה באמת יפה ומושך את העין, אך עבודה נזדמנה לו לעתים רחוקת. הוא למד להסתפק במועט, ובימות הבטלה היה בולע ספרים בזה אחר זה וחלם על עתיד יותר מזהיר.
והנה הגיע החרף.
תפוחי-הזהב הצהיבו לגמרי אחרי הגשם הראשון, ששטף מהם את אבק הקיץ. צהובים, אדומים, הציצו מבין ירק העצים והמשוכות וגרו את עיניהם החומדות של ערבים, אשר לשו ברגליהם היחפות והמזוהמות את החולות הרטובים.
ובבוקר אחד בהיר עבר הרנה במושבה:
– מחר מתחיל הקטיף בפרדס הגדול!
שנתו של אבני נדדה אותו לילה, כי זה ימים רבים ערגה נפשו לחג התחלת הקטיף. הוא התעורר שמח משנתו החטופה, ודרך משעול ההרים, המתפתל כנחש, ירד ודלג למטה, לפרדס של החברה, אשר העסיקה אותו ביבוש הבצה.
אבל תקותו נכזבה. הוא מצא שם כמנין פועלים ופועלות – הבודדים אשר נשארו עדיין כמוהו במושבה והתבטלו במשך הקיץ. הם צרו הפעם על שער הפרדס וזעקו לעבודה, ללחם; זעקו שלא תשלל מהם זכותם, שלא יובאו מרחוק פועלים נכרים להוציא את בלעם מפיהם. כאשר לא מצאו להם אזנים קשובות, פנו בדברי הסברה לפועלים הערבים, אשר באו לעבודת הקטיף מכפרים נדחים. פועלי המקום הפצירו בהם לחזור למקומותיהם.
אך אז הופיעה הרשות. שוטרים רוכבים, אירלנדים. גבוהים, מארכי פנים, סמוקים, קרושים. הם עלו בשטף דהרם על הפועלים ופזרום, כשהם חובטים בהם באלות שבידיהם. אבני, שלא מצא בו כל אשם, לא מהר להסתלק ולברוח. אז הדביקו שוטר רוכב, כבדו במכת-אלה ומחץ את קדקדו. על לחיו השמאלית הרגיש אבני בחמימותו של הנוזל, הקולח מראשו. חולצתו האדימה. הכל הסתחרר לפניו והרקיד בעיניו ערבוביה של רוכבים, מכים ומוכים, רודפים ונסים; אזניו קלטו זעקות והוא צנח ארצה.
בחורה אחת חבשה איך שהוא את פצעו בקרעי כתונת, כשעיניה זולגות דמעות, ובחורים אחדים נטלוהו על כתפיהם והעלוהו למושבה, לבית-החולים. הוא שכב שם שבוע ימים וצעק מתוך חום וקדחת, תקוף סיוטים מבהילים.
כאשר יצא אבני מבית-החולים, ירד שוב לפרדס. אך לא לבקש עבודה הלך. הוא ירד לשם אחת ליומים, לקנות תפוחי-זהב בפרוטה, לרוות בהם צמאונו ולשבור רעבונו. והיה אבני יושב לבדו בחדרו הקטן והשומם, בולע תפוחי-זהב לרוב ומכרסם את בשרם הלבן והתפל. לחם לא היה לו ומיץ התפוחים החריף פעל את פעולתו. ויום אחד הרגיש אבני כי לשונו כאובה ודוויה מאד, כאילו חתכו אותה בסכין חדה.
הוא לקח את שבר הראי, השעינו לגבו של ספר, הסתכל וראה קלסתר משונה: פנים רזים, בלורית פרועה, עינים יוקדות ומתחתן טבעות כחולות; ובהושיטו לקראת פרצופו זה את לשונו, כמתגרה לעצמו, והנה היא סדוקה ושסועה ממש… כעוגה, שבצקה לא עלה יפה ונאפתה שסועה…
הסתכל אבני יפה בלשון משונה זו ויצא החוצה בדרכו לרופא המושבה לדרוש בעצתו. בחצר נתקלו עיניו בנערו של בעל-הבית. נער כבן שתים-עשרה, חביב, שהיה קורא הרבה ונוטה תמיד להכנס בשיחה עם אבני על נושאים שונים, שהעסיקו והטרידו את מוחו הצעיר. הנער החזיק גם הפעם ספר בידו, כמנהגו, ועיין בו.
אבני התעכב. הביט לעבר הנער השקוע בקריאה והרהר: “נער רך וטוב. בנו של אכר עברי המתכחש לעבודה עברית. הנער יגדל ויתכן, שאף הוא כאביו יעסיק פועלים נכרים ויתנכר לאחיו. יש להכניס בו קצת מארס החיים, למען ידע! להדריך את מנוחתו ולהכריחו להרהר אחרי מעשי אביו, למען ידע להסיק את המסקנות הדרושות בעודנו רך!”
מתוך החלטה נמרצה לפתוח בשיחה קשה, נגש אבני וקרב אל הנער:
– שמע נא, אורי!
הנער הרים את ראשו המתולתל ונעץ בו עינים שחורות:
– מה יש?
למראה קלסתר פניו הנאה והילדותי של אורי התבלבל אבני, וכדי להחלץ מן המבוכה, פתח בלשון יותר רכה:
– מה אתה לומד עכשיו?
– ספר דברים.
– טוב, פסוק לי פסוקך.
– מה? – תמה הנער, כי לא הבין את משאלתו.
אבני חזר ואמר:
– קרא לי כמה שורות. רוצה אני לשמוע, איך אתה קורא.
הנער, שהיה רגיל להבחן לפעמים על-ידי אבני, שאל:
– איפה?
אבני הורה באצבעו על אחת השורות:
– כאן.
הנער הציץ וקרא בקול:
“וכי ימוך אחיך ומטה ידו והחזקת בו, גר ותושב, וחי עמך”…
– די! – קרא אבני ועיניו ירו רשפים. לא פלל לשמוע דוקא את הפסוק הזה, אשר מוסריותו הישראלית פוקדת לתמוך גם בגר וגם בתושב. הוא החל לדבר לנער למקוטעין וקולו רעד מהתרגשות: – בודאי יודע אתה, אורי, את פשר הפסוק הזה… ואביך מעסיק רק פועלים נכרים, וכמוהו כל האכרים במושבה הזאת…
רגע הפסיק את דבריו ושאף רוח.
– רואה אתה, אורי, את לשוני הסדוקה? – המשיך בהושיטו כלפי הנער את לשונו – זה בא לי מחוסר מזון ומפני שאני אוכל רק תפוחי-זהב… זה היום השלישי שלא טעמתי טעם לחם… בין אחי אני יושב ועבודה אין לי, בה בשעה…
פקעת הצער נתקעה בגרונו של אבני ובעיניו התקשרו דמעות. הנער התסכל בו, מוכה תמהון ופחד. הוא נרעש מאד. אבני התבייש להיראות לעיניו לגמרי בחולשתו. הפך את פניו, ופנה והלך לו בצעדים מהירים לעבר הרחוב שטוף השמש, שעל גבו הלבינו ברוזים מתנועעים, עיניו נתערפלו, סנטרו רטט ובקושי התאפק, שלא להתיפח.
בחצר הופיע אביו של הנער, משולהב, מחזיק בידיו רתמה, והוא צועק אל פועלו:
– יאללה, יא אחמד! אימשי!
הנער ישב תחתיו כנדהם. הפועל, המתגורר אצלם, הטיל לפתע סערה בנפשו. לעיניו רחפו בחלל האויר קלסתר פניו החוור והנרגש של אבני ולשונו השסועה. ולשון זו הלכה והתרחבה בדמיונו והופיעה בצורה של כברת-קרקע חרבה, סדוקה מחום הקיץ.
לבנים נקיים
מאתיוסף אריכא
צנום, גבוה וקרח היה, כתורן שהסופה תלשה את מפרשיו. צניעותו הכריחתו להתכופף משהו בלכתו, שלא להסב אליו את עיני העוברים והשבים. הוא הלך כמתחכך בקירות. מעולם לא הרים את קולו בצחוק, וכשתקפתו עטישה בפומבי, היה מסמיק מבושה. רק לעתים רחוקות הגחיך את שפתיו הקמוצות והחיורות.
במושבה לא עמדו על טיבו וקשה היה להגדירו, כי שתקן היה, מכונס ומשיב צנה בפני האנשים שנזדמנו במחיצתו, אם כי מעודו לא הוציא מפיו דבור של קנתור.
שני שולחנות-עץ ארוכים היו במטבח הפועלים, ואליהם הסבו הבחורים שלש פעמים ביום. עם קשקוש הצלחות, ומעל לאדים המהבילים של הנזיד, ניתכה תמיד עליצות גועשת. אך משהופיע הוא – הגבוה – וישב בקצה ספסל והגיש בשתיקה על כפות ידיו הגרומות את פניו המארכים וקדקדו הקרח, ורבצה פתאום קדרות על פני כל והאיצה בצוהלים לסיים את סעודתם. אותה שעה שנאוהו הפועלים, ורבים, כשפגשוהו ברחוב, שטו מעליו.
הוא התהלך במושבה כמנודה, אך הדבר לא צערו, כנראה. הוא לא בקש קרבת נשים, ולא התידד עם גברים. הוא השלים עם קללת גורלו וידע, שאחרים במצבו אינם מחכים למועד האחרון ומקפחים את חייהם בעצמם; אך הוא – לא קם בו הרוח הזה והמתין לקץ בסבלנות גמורה.
רופא נדיב-לב, אשר בדק אותו לאחרונה, הבטיחהו עשרות שנות חיים, אם ידע להתנהג בתבונה ולא לעבוד קשה: “לא להפעיל ביותר את הלב הזקוק למנוחה”. הוא הקשיב לדברי הרופא, כפתר את כותנתו הצחורה באצבעותיו הצנומות-ארוכות שרעדו, והשיב בבטחון גמור:
– עוד שנתים אחיה. בן ל"ב אהיה במותי.
הרופא סקרו ברוגז מעושה:
– בן-אדם! נטרפה דעתך עליך?
אך הוא יצא שקט לרחוב כמי שזכה בדבר ועניניו כשורה. אז נתק את הקשרים עם מיודעיו המעטים, לא שמר טינה בלבו לאיש. אך שתקנותו גברה מאד, הלך-רוחו הסגרירי הקדיר את קלסתרו, והוא דגר על סודו.
קבל עבודה אצל אכר רוק, שלא הקפיד ביותר על אטיות פועלו, ושניהם גרו בכפיפה אחת, בלי להכביד זה על זה. דן היה שמו – אך אחד מן הפועלים כנה אותו בשם קונרד וייט. כשנודע לו במקרה הכנוי הזה, העלה על שפתיו בת-צחוק חטופה, שנקרשה מיד: “לא לאורך ימים…”
את כספו לא הוציא על בגדים ושאר חפצי-תלבושת קטנים, כדרך הבחורים. כנגד זה הרבה בקנית לבנים, התקלח והחליף את לבניו יום-יום, ביחוד בימי הקיץ הלוהטים; הוא טהר את עצמו לקראת הרגע האחרון וחשש מאד, פן ימצאוהו יום אחד, מוטל בבית, ברחוב, או בשדה ללא רוח חיים ולבניו מזוהמים… לא פעם ראוהו בני המושבה, כשהוא עומד בחצר, כפוף על אגן הכביסה, ולבניו מתנפנפים ברוח.
הוא מנה את הימים ולבו התפעם בינתים שלא כסדרו; הדפיקות נדמו כמעט לגמרי, או שחזקו שבעתים, כרוצים לחרוג יחד עם הלב העלוב, החלוש. אז היה מזדקף באמצע השדה, מרצין את פניו ומקשיב לפסיעותיו של זה הודאי ההולך בעקבותיו.
לפי חשבונו נשארו לו שמורים באוצר החיים עוד ששה ירחים…
ודוקא באותם הימים הודיע לו האכר, שאנוס הוא, לצערו הרב, לפטרו. המשק אינו מכניס הרבה והוא יוכל למלא בעצמו את העבודה.
התהלך לו דן ימים מספר בטל, ואחר-כך הלך והציע בכל-זאת למכירה את שריריו הרופפים. אך קופצים לא היו על סחורה תשושה זו, הדומה לגל של עצמות חי ומתנועע.
בוקר אחד ארז את לבניו, העמיס את ארגזו על גבו, פנה לעבר תחנת הרכבת ונשם בכבדות: “נגזר עלי למות בכרך, כנראה”. נכנס לקרון בלי חשק. כאשר זזה הרכבת, קרב לחלון: קיר לבן, צבר ירוק, סיעת יונים ממריאה, פרה המחזירה את ראשה תוך כדי העלאת גרה… בעיניו העצובות, שהרעיפו על המושבה מבטי פרידה, נמתח דוק דמעות ובגרונו נתקעה פקעת הצער.
בשכונת הצריפים שכר לו חדר עשוי ככברה. הדייר הקודם הניח מטת-ברזל חלודה וטעונת פשפשים. כאשר הלך לחנות המכולת הסמוכה לקנות לחם, פחית דגים משומרים וחתיכת סבון, לא שכח לקנות גם בקבוק נפט. ישב בחדרו על-גבי ארגזו המוגף, בצע בעצב את לחמו, כשהוא מתבל אותו בפריכים זעומים של הדגיגים ומקפיד בשעת מעשה, שאף טיפת שמן אחת לא תלך לאיבוד חלילה.
גמר לאכול, החל גוהק. לבו התפעם בחזקה. הוא הזדקף, התאמץ לשאוף רוח, אך נשימתו קצרה, והוא נאנח בדממה. לבסוף, אחרי שנרגע לבו במקצת, נתקלו מבטיו בבקבוק הנפט העומד לרגליו, והוא נגש לבער אחרי הפשפשים. הנפט הבריח אותם מן החורים והנקבים ומן הקפיצים – לעשרות.
מזרן לא היה לו. במושבה השאיר את הישן, המרופט, שקרביו המרוטשים בצבצו מתוכו כמתוך בטן חיה שסועה. הוא פתח את ארגזו, הוציא ופרש על המטה את אדרתו ועל גביה סדין. גם את לבניו הבוהקים הוציא ובדק אותם לאור נגוהות השקיעה, שחדרו מבעד לחלון, כבת-כפר זו, המזינה את עיניה באריגי הנדוניה שלה. בינתים זחלו הדמדומים ופשטו בחדר. הוא העלה נר, התפשט, החליף את לבניו ושכב.
עיף היה ונרדם מיד. הפתילה הבליחה. קדרות ירדה מתקרת הקרשים העלובה, גלשה מן הקירות, זחלה על פני הרצפה המסואבה ורבצה מסביב למטה כלרגלי בר-מינן. בשעה מאוחרת בלילה הציצו אליו קרני הסהר מַבעד1 לחרכים והטילו בחדר רצי-כסף.
בעיר עברו עליו ימי רעב קשים, מדכאים. שנת משבר היתה, ורק המחוצפים ביותר מבין מחוסרי העבודה הצליחו להסתדר איך שהוא, עד יעבור זעם. אבל דן סבל מתוך שתיקה והשלמה עם הגורל. ידע, שימיו ספורים הם, ופעם גם תמה על לבו זה, המתאמץ עדיין לדפוק ולהזרים דמו בעורקיו הרפים.
והנה זימנה לו הלשכה יום עבודה.
בבואו בבוקר למקום ראה, שהפועלים מתכוננים ליציקת גג – עבודה שהיתה למעלה מכוחותיו. אך הוא לא נסוג. מזמן שלטה בו ההכרה של “הינו הך”. אבל כאשר עמד על הפגום, והוא מעביר מיד ליד את הדליים המלאים, עמוסי הבטון, החוירו פניו מאד, לבו התפעם בתכיפות וברהיטות מבשרת רע, וכאילו עמד בו לרגע… ידו לא קבלה את הדלי המושט, ברכיו פקו, והוא עמד לצנוח.
פועל, שעמד למעלה, התרעם על ההפסקה הפתאומית, התפרצף לעומתו והרעים עליו:
– מה לך, עוג מלך הבשן, שנרדמת?!
– אני…
– מה אתה?!
דן הוריד את ראשו וירד בזהירות ארצה. אלה, שעמדו על ידו והציצו בפניו החוורים, נרתעו אחורנית ופינו לו את הדרך מתוך מתן עצות:
– לך ותנוח.
– תסור אל הרופא.
הוא שרך דרכו לאטו בחולות, בדרך לחדרו אשר בשכונת הצריפים. עד שבא לשם, היה כולו שטוף זיעה קרה, והוא תשוש, חלוש. בחדר צנח על ארגזו וישב רגעים מספר משמים ואובד עצות. אחר-כך התרחץ מן הזיעה והאבק, החליף את לבניו ושכב.
הפעם היתה נפשו מרה עליו ביותר, וגם אימה גדולה נפלה עליו; הפעם החל מהרהר פתאום בימי ילדותו, העלה רפאים מקברותיהם, ועמד על כמה וכמה פרטים, שלא הרהר בהם מזמן. במוחו הסתובב סרט חייו ועיניו פלחו את החלל לקראת הזכרונות, שלבשו דמויות בהירות.
חלפו לפניו פרקי חייו. ראה, איך גודל וטופח בחיק העצב והדוי. יד חיים נוקשה הובילה אותו בשבילי יסורים, זרועי ברקנים ואבני-נגף; יד אם רחמניה לא טפלה בו ולא הרטיטה לבו – שהושכן בחזה צר – בכסופים להרגע תחת כף ידה או להתיפח בחיקה בצר לו. נפשה היתה מרה עליה. היא נתאלמנה ומכרה כעכים בקרני רחובות. בערבים חזרה, והיא: שמלה בלה, מרופטה, מטפחת ישנה, סל נצרים, ידים אדומות מכפור, ועינים שחורות, המגלגלות דמעות חמות על פניה, על קלף היגון. עול הדלות העיק והכביד עד דכא. ולצערו וכאבו של הילד דן לא היו צנורות. ומאז נמשכו חייו כשלשלת ארוכה של עלבונות מדאיבים, ללא קרני פנוק ורוך, ללא נחמה.
עיף ויגע היה, אך מוחו העביר לפניו את המראות בזה אחר זה. בלילה התעורר לקראת הרגע המכריע. תקף אותו שבץ-הלב. הוא גנח חלושות. אנשי חברה-קדישא מצאו אותו קרוש בלבניו המבהיקים.
בן ל"ב היה במותו.
-
“מבער” במקור המודפס, צ“ל: מבעד – הערת פב”י. ↩
כפות הידים הללו
מאתיוסף אריכא
הסיידים באו לעשות את מלאכתם, לסייד מחדש את קירות הבית החיצונים. בעלת הבית, אשה צעירה וארשת פנים עצובה לה, נחפּזה לקראתם, הוליכה אותם דרך הגנה מסביב, עד הגיעה לקיר הפונה לחצר, והצביעה עליו:
– רואים אתם את כפות הידים המצוירות על גבי הקיר? — קולה רעד משהו בדברה ומעיניה השחורות רעף יגון בלתי־מנוחם.
–רואים אנו — השיב באדישות ראש החבורה והעמיד תוך כדי דבור את כלי־הסיוד לרגליו.
– חלילה לכם מלסייד אותן… לא להעביר עליהן את הסיד… להשאירן כמו שהן!
היא נגשה לקיר והעבירה בזרועה, כעגה עוגה, מסביב לכפות הידים המצוירות בחומר חום־עכור, כפות ידים קטנות, שאצבעותיהן פשוקות ואגודליהן פונים זה לעומת זה, כידי הכהנים הפרושות לברכה:
–למען השם לא לסייד… למען השם!
והיא פנתה מהם. נכנסה חרש לחדרה וישבה על־יד החלון הפונה החוצה, כמשגיחה על הסיידים. היא תקנה בתנועת יד רשלנית את שערותיה שצנחו על לובן מצחה, ופניה עטו הבעה עמוסת זכרונות נוגים.
כך ישבה יום אחד לפני שנתים על־יד החלון, כשבתה החמודה והקטנה, בת השש, מקפצת בחוץ לאחר רדת היורה, לשה בידיה הקטנות את אדמת החמרה, כשהיא מרצינה בשעת מעשה פרצוף קטן וחביב: פרצוף של ילדה חמודה, שכל תנועה ותנועה שלה מלווה חן מיוחד, ההולך וגדל בעיני האם, וטעמו ומתקו על כל צרופיו השונים, מרטיטים את לבבה מאושר. היא הסתכלה בה, עקבה אחרי כל תנועותיה, ולפתע תקפה אותה התרגשות מרוב חדוה פנימית למראה ילדה חביבה זו שנפלה בגורלה; עיניה כוסו בדוק של לחלוחית, והיא קראה אליה בקול שופע חבה, ויחד עם זה מתוך העמדת פנים זעופות:
– הביטי וראי, בתי, איך נתלכלכת!
ולכלכנית חמודה זו קפצה לפתע על רגליה הקטנות, נזדקפה, צחקה בפני האם אגב חשיפת שנים לבנות וקצובות, ומתוך משובה ילדותית דלגה לקראת הקיר המלבין, שטוף קרני השמש, ובקריאת חדוה שלחה את שתי כפות ידיה המלוכלכות באדמת החמרה וטפחה בהן על פני הקיר:
–בוץ־בוץ!
–ורדה! ורדוניה! — קראה האם — מה את עושה? והבת פרצה, כולה קורנת:.
–אמא, הביטי! שתי כפות ידים! שתי כפות ידים!…
קץ לא היה לשמחתה! קץ לא היה להתפעלותה. ובפרוץ האם אליה החוצה לחבקה ולכבשה בחיקה החמים, לאמצה אל לבה ולהעתיר עליה נשיקות, חבוקים וגפופים סוערים — קץ לא היה לשמחתה של האם!
ברם, מי מלל ומי פלל, שהאסון יומט על־ידי עקיצת עקרב דוקא, בשחקה ככרוב בין פרחי הגנה! לא הועילו הזריקות! לא הועילו כל התרופות והאמצעים הנמרצים, שאחזו בהם: עצת הרופאים סוכלה! הילדה נפחה רוחה בזרועות האם, שלא האמינה, לא תפשה, כי הדבר האיום ביותר מתרגש ובא…
ומאז רגילה היא לשבת יום־יום אל חלון חדרה, משקיפה החוצה על פני שתי כפות הידים הללו ודמעותיה נוזלות, רותחות ומסנורו, והאם השכולה רואה בעדן לא רק את כפות הידים…
ולכלכנית חמודה זו קפצה לפתע על רגליה הקטנות, נזדקפה, צחקה בפני האם אגב חשיפת שנים לבנות וקצובות, ומתוך משובה ילדותית דלגה לקראת הקיר המלבין, שטוף קרני השמש, ובקריאת חדוה שלחה את שתי כפות ידיה המלוכלכות באדמת החמרה וטפחה בהן על פני הקיר:
–בוץ־בוץ!
–ורדה! ורדוניה! – קראה האם – מה את עושה? והבת פרצה, כולה קורנת:.
–אמא, הביטי! שתי כפות ידים! שתי כפות ידים!…
קץ לא היה לשמחתה! קץ לא היה להתפעלותה. ובפרוץ האם אליה החוצה לחבקה ולכבשה בחיקה החמים, לאמצה אל לבה ולהעתיר עליה נשיקות, חבוקים וגפופים סוערים – קץ לא היה לשמחתה של האם!
ברם, מי מלל ומי פלל, שהאסון יומט על־ידי עקיצת עקרב דוקא, בשחקה ככרוב בין פרחי הגנה! לא הועילו הזריקות! לא הועילו כל התרופות והאמצעים הנמרצים, שאחזו בהם: עצת הרופאים סוכלה! הילדה נפחה רוחה בזרועות האם, שלא האמינה, לא תפשה, כי הדבר האיום ביותר מתרגש ובא…
ומאז רגילה היא לשבת יום־יום אל חלון חדרה, משקיפה החוצה על פני שתי כפות הידים הללו ודמעותיה נוזלות, רותחות ומסנורו, והאם השכולה רואה בעדן לא רק את כפות הידים…
אדנות
מאתיוסף אריכא
שש שנים התגורר אריה פטישי, פועל בנין, בצריף קטן זה, החבור לבית־החומה ודבוק בו, בקירו האטום, כיוצא-דופן, ואיש לא כהה בו ולא ערער על עראיותו של הצריף וזכותו של שוכנו עליו. בשעה שבנו את הבנין שימש צריף זה מחסן לשקי מלט וחמרי בנין אחרים הטעונים השגחה, ועתים – גם משרד בשביל המהנדס ושאר האנשים שהיה להם שיח ושיג בקשר עם הבנין.
אריה – שהיה אז אחד מפועלי הבנין – שם עינו בצריף זה, ומיד, עם גמר הבנין, השיג רשות מאת הממונה לדור בו, עד שישיג לו דירה יותר נוחה. בעל־הבית עצמו עשה בנכר והממונה על הבית, אדם שעסקו בכך, היה דואג רק להשכרת הדירות במועדן ולקבלת הכסף. הוא אמנם העיר פעם את אריה, שמוטב לו ללכת מכאן ולברור לו דירה יותר מתאימה, אך משעמד על מצבו הדחוק של הפועל, העלים עין, וכך נתגלגלו הדברים שאריה התגורר בצריף זה שש שנים. הוא טרח ופאר את מעונו ככל האפשר, קרע בו חלון, קבע בו דלת, שנסגרה ונפתחה יפה על ציריה, סייד מבחוץ ומבפנים והוסיף כמה שיפורים ושכלולים הכרחיים, אף שתל על־יד קירותיו מטפסי יסמין, ועם נשיבת רוח, שחלפה ונפחה את הוילון הצחור שעל־גבי חלונו, היה למעונו מראה רומנטי למדי ומושך את העין.
חלפו השנים וצעדיו כבשו שביל, שהתפתל מדלת מעונו בין עשבי הבר, מסביב לבנין ועד למדרכה – שביל, שעל־פי־רוב דרכו בו רק רגליו הוא בלבד, שכן אדם מתבודד היה מטבעו והשכנים לא ידעו מאומה על אודות בחור רזה ומתולתל זה, שהיה נועץ בהם מדי עברו מבטים תמוהים וחולף לדרכו. הוא וצריפו –שניהם היו הקבועים כאן, הרתוקים יפה למקום, ואילו הם – שכנים…
הוא הסתפק במועט, לא היה להוט אחרי יתרונות, וטוב היה לו כך במעונו הדל והצנוע. בפנים השליט סדר, הקפיד על הנקיון, ועתים בהסתכלו בכליו, בכוננית הספרים מעשה ידיו, ביצועו הצר, בארגז העץ המחופה נייר ירוק, שנשא עליו כלי מטבח, מכונת-בשול, זחה דעתו עליו ביותר, והיה מתחיל פוזם לו נגון חרישי, או שקע בקריאת ספר, ועובר לעולמות אחרים גדולים ורחבי ידים.
בוקר אחד אֵחר לישון, כי אותו יום לא היתה עבודה מזומנה בשבילו, והנה נתעורר משנתו: על דלתו נשמעו כמה דפיקות, לא דפיקות־יד מנומסות, כנהוג, כי אם דפיקות מקל־עץ דחופות ונמרצות. אריה קפץ ממשכבו כשעיניו אחוזות עדיין קורי שינה; הוא זנק לעבר הדלת מתוך התרגזות ניכרת וקרעה בבת־אחת, מתוך רצון חריף לנזוף קשה בחצוף. עם סילוני אור הבוקר שזלפו לתוך מעונו פנימה, הופיעה לפניו דמות גדולה ומסורבלה של בר-נש, חבוש משקפי־קרן שחורים ולבוש חליפת־קיץ בהירה, ומקלו, שבו התדפק על גבי הדלת, עדיין מזדקר ונטוי בידו, כמוכן להמשיך בהסתערות.
רגע עמדו השנים זה מול זה זעומים וקודרים. אריה מוכן היה לנזוף קשה באדון שאינו ידוע לו, אשר פרץ למעונו מתוך גסות יתירה; ברם, הלה הוריד בינתים את מקלו ופתח ואמר:
–עליך לפנות את הצריף!
יצאו המלים מפיו של האדון נוקשות, יבשות, כגזירה שאין להרהר אחריה, וכדי שלא לתת מקום לטעות כלשהי, הוסיף בנשימה עצורה במקצת:
–אני בעל־הבית!
אריה כבש את פניו בקרקע. אדנותו של הלה לא היתה מוטלת בספק. חתוך־דבורו מעיד על כך… כל זעמו התוסס של אריה, בו עמד לכבד את המתפרץ האלמוני, פג מיד. הנה בא זה ובפליטת משפט אחד הרס וניתק את כל זכותו למקום, שאליו נקשר בכל נימי נשמתו! מקום, שטפח אותו בחבה והטעון זכרונות כה רבים. האדנות הרשמית פגעה בו ביד גסה. עיניו נצמדו אותו רגע לוילון הלבן, שהתנפח כמפרש קטן, פנימה, לתוך מעונו, ולבו נצבט בו מתוך כאב חרישי, שגלום היה בו רטט הפרידה מדבר יקר וקרוב מאוד…
בבואה רחוקה
מאתיוסף אריכא
גבוה, זקוף, עטוף גלימת־ים ירוקה, פסע לו גבר כבן חמשים במורד הרחוב המוביל לים. נשיבת־רוח קלה שחקה בשערותיו שהכסיפו ופניו השזופים, פני אדם בריא, הביעו קורת־רוח והנאה על השכימו לרחיצה בשעת־בוקר כה מוקדמת. עיניו נצמדו לים שהכחיל ושלח את גליו המתכרבלים כלפי החולות הצהובים, והוא חלף בצעדים מאוששים לאורך בתי־הקפה הסמוכים, שהיו שרויים עדיין בצנת־בוקר קלה, ומתוך תנועה נמרצת, שהיה בה עוד מן הגמישות, קפץ ודלג מן המדרכה לעבר מקפלות־המרגוע, שהקדימו לסדרן שורות-שורות. עם גשתו תר וחפש בעיניו אחרי דמותה של אותה אשה צעירה ונאה. רגילה היתה לשבת באמצע, בשורה הראשונה, וגם הוא נמנה על קהל מעריציה. הוא נהג להסתכל בה ארוכות, במאור־פניה השופעים חן עלומים והכרת קסמיה. הרגל זה של הסתכלות באשה נאה עדיין היה טבוע בו יפה. נפשו חמדה וערגה ליופי זה, לא פחות מאשר בימי עלומיו, אם כי לעתים קרובות באה המציאות וסטרה לו על פניו…
הוא מצא אותה. אלא שהפעם עקבה בעיניה אחרי מתעמל צעיר, בעל גוף מחוטב להפליא, שזוף כעין הארד וגמיש. היה זה ספורטאי כהלכה, אשר ידע גם פרק באקרובטיקה, והפליא בעיקר את עין המסתכלים בתרגיל הנועז, ש“קפיצת המות” שמו. בגמישות ועוז היה מריץ את עצמו כעשר פסיעות, מתעכב בבת־אחת, כדי לקבל את עוצם-התנופה, רוקע ברגליו הצמודות זו לזו, מתהפך באויר מתוך סבוב נאה, מרהיב עין, וחוזר ועומד הכן על רגליו.
בן החמשים הסתכל בו בצעיר בעין יפה, מהולה בקנאה קלה. אף הוא ידע בשעתו תרגיל זה… אף הוא היה בשעתו ספורטאי מובהק אלא שנטל השנים עשה את שלו. הגוף נסתרבל במקצת, נזדקן, איבד את גמישותו ואף את כושר פעולתו…
בינתים והספורטאי הצעיר, מלוטף מבטי נשים עורגות, עשה תנועה כמתבונן לחזור על אותו תרגיל נאה, ובשעה שהריץ את עצמו לקראת הקפיצה, לא הביט הספורטאי הותיק לעברו, אלא לעבר אותה אשה צעירה ונאה, לקלוט מעל פניה את רושם התפעלותה… כך היו מתפעלות בשעתו נשים צעירות, כשהיה מפגין בפניהן את יכלתו וחוסן גופו… ובשעה שקפץ הלה, קלט הספורטאי לשעבר את ברק עיניה, את רטט התפעלותה שעברה, ובעיניו הוא השתקפה בבואה רחוקה מעולפת-חן של אשה צעירה ומתפעלת, שנתרשמה בדיוק כך למראהו הוא לפני עשרים וחמש שנה!
חסן "החמור"
מאתיוסף אריכא
עונת הקטיף בתקפה. מסביב לבית־האריזה מוריק הפרדס ובין עציו טעוני־הפרי עוסקים בעבודת הקטיף מאות פועלים. תפוחי הזהב נערמים ערמות־ערמות בתוך אולם האריזה רחב־הידים, ונקישת הקורנסים על גבי הארגזים, המוגשים טעונים וארוזים יפה, מזרזת בקצב קדחתני. הפועלים והפועלות, העוסקים בעטיפת הפרי ובאריזתו, יושבים שורות־שורות שקועים בעבודה ונתונים גם להרהורים שאינם מחייבים שיחה.
לא ידוע, איך נקלע לכאן אותו חורני לבוש שקים ובלואי־סחבות, אחד מאלה שמלאו באותם הימים את ערי הארץ ומושבותיה, יחף, מלוכלך, בעל פרצוף כחוש מאד ועינים שחורות, שהציצו במבט של חיה רעבה מתחת למצח הצר. משגיח הפרדס נתן לו דריסת הרגל, ובשכר פרוטות מספר היה החורני עובד עבודות שונות, משרת את באי בית־האריזה ואוסף גם את הניירות ושיירי־האשפה. וכך היה הולך ומתלבט רובו של יום בין הפועלים, טורח ואוסף, שותק ומציץ בעיני החיה שלו. את בית האריזה לא היה יוצא גם עם גמר העבודה, כי כאן קבע את מקום מגוריו וכאן היה לן, כשהוא מוטל בקרן-זוית כצרור סחבות על גבי מחצלת מרופטה. המשגיח, שלא טרח אף פעם לשאלו לשמו – מתוך זלזול גמור, – כינה אותו בפשטות רבה: “י’חמר!”
החורני היה נוהם לעצמו ריטון-זעם עצור מדי שמעו את כינויו זה יוצא מפורש מפי המשגיח, אבל לא היה מסרב לו ומציית לפקודותיו מתוך הכנעה גמורה, שכן זה היה מפרנסו. ברם, אירע פעם, שאחד מן הפועלים פנה אליו אף הוא בכנוי זה, והחורני נתרתח, עיני־החיה שלו רבו ברקים, ובאגרופים קמוצים, כשפרצופו הכחוש שוצף חמת־זעם, התנפל על מעליבו. בקושי רב סלקו אותו הצדה. מקרה זה עורר משום־מה את צחוקם של הפועלים המשתעממים, ובחשאי, מאחרי גבו היו סונטים בו ופולטים חרש: “יא חמר”…
החורני רגז. וככל שהוסיף לרגוז, כן הרבה לעורר את צחוקם של הפועלים ואת יצר ההסתוללות הנטוע באדם כלפי החלש והמסכן. החורני היה פורץ בחרפות ובגדופים, מקלל בקללות נמרצות ומשקיע את כל חרונו במלחמה בכנוי מעליב זה. ויום אחד לא הבליג וגדף גם את המשגיח, אלא שזה עמד וצחק ולא חדל משרירות לבו.
בוקר אחד בשעה מוקדמת, לפני בוא הפועלים לעבודה, התהלך החורני יחידי בבית־האריזה, שקוע בתוך הדממה ועוסק באי־אלו הכנות להתחלת העבודה. פתאום נזדעזע, כאילו מצאו מישהו בקלקלתו. מקרן בית־האריזה, מעל שולחן־הכתיבה המאובק של המשגיח, החל מטרטר בצלצולו הטלפון, מצלצל ומשוע לתוך החלל הריק, כקורא לעזרה, כמאיץ, כמתריע על משהו שלא כשורה. החורני נתבלבל. מה לעשות? ודאי חשובה היא קריאת האלמוני במכשיר ארור זה! ובבית־האריזה אין איש, וזה – קול צלצולו הנוקב הולך מקצה האולם לקצהו, מכה הדים, מחריד את הדממה, מצלצל ומשוע, תובע!
אובד־עצות רץ החורני לחלון, לדלת, זועק וקורא לשומר, אך אין איש נראה ואין בא לחלצו מן המיצר. וכלי ארור זה מצלצל ונוקב את אזניו! הוא הפנה את פניו כלפי המכשיר המשונה, הפולח ללא רחמים את ישותו בצלצולו, ומתוך הבעת־פנים אומללה מאד, כעולה לגרדום, שם את נפשו בכפו, הרים את השפופרת והקריבה מתוך אימה סתומה לאזנו, כחושש מפני תקלה העלולה להתרחש, תקלה שאין לה כפרה. ומה נפתע עלוב זה לשמוע!להבחין בקולו של המשגיח, אשר שאל ברורות:
–הלו! מי שם?
החורני צווח מתוך צהלה לתוך השפופרת:
–זה אני, חוג׳ה! אני, חסן…
–לכל הרוחות! – באה התשובה – מי אתה?!
–זה אני, חוג׳ה, חסן החמור!
משל
מאתיוסף אריכא
בוקר אחד פרצה שרפה בחצרו של סבא. נראה שהכובסת לא נזהרה ביותר והעלתה אש סמוך לרפת, שהיתה גדושת תבן. גץ שנקלע לשם הבעיר את התבן, וכעבור רגעים מועטים עמדה הרפת כולה אחוזת להבות. בקושי רב עלה בידי סבא להציל את הפרה, אשר בהיותה המומת־אש סרבה לפרוץ מתוך הרפת הבוערת; והיה זה מראה עוטה הוד, כאשר זנק פתאום סבא לתוך חלל הרפת, שגלי עשן כבד מתאבכים זחלו ויצאו משם, ולאחר התאמצות קשה הוציא את הפרה בעל כרחה, כשהוא אוחזה בקרניה ומושכה אחריו.
הרפת עלתה באש ונשרפה כליל. על־ידה מונח היה צבור כלונסאות, שנועדו להקמת אגף נוסף למחסן. סבורים היינו שהאש לא תגע בהם, אך הכלונסאות נתלהטו מאד מקרבת האש, נשתלהבו והחלו לדלוק לפתע בקולות נפץ. סבא, שתקפו בולמוס ההצלה, זנק למלט את הכלונסאות משני האש, אך כבר אחר את המועד; לאחר שתפש בידו כלונס אחד, שהיה כבר חרוך וקצהו מפוחם, הטילו הצדה. הבין, שלא כדאי הדבר להכוות בכפיסים הבוערים והניחם.
אותו כלונס מפוחם וחרוך התגלגל במשך שנים בחצר ואיש לא נגע בו. נראה היה הכלונס כשריד עלוב ממשפחתוֹ. בקיץ ירדו עליו הגשמים ושוו לו ברק שחור, ובחורף היה קצהו בולט ומשחיר מתוך צחוֹר השלג ומושך את עין הנתקל בו. ברם, יום אחד מצא אוד מוצל זה את תקונו. סבא התקין וחידש את הגדר הפונה לצד הגן. הוא נטל גם את הכלונס הזה ובגרזן שבידו הקציע אותו ומיד הלבינה פנימיותו, שנראתה רעננה וקשה; האש רק חרכה ופחמה אותו מלבר אך לא מלגו, פגעה בחיצוניות, אך לא אכלה את תוכו… וכך התנוסס כלונס זה, שמצא את תקונו חציו חרוך, כשהוא תקוע יפה באדמה ונושא עליו יחד עם חבריו את קרשי הגדר.
נזכרתי באותו כלונס לאחר פגישה עם בן עירי שלא ראיתיו שנים רבות. נתקלתי בו בעבדו עבודת שדה באחד הישובים החדשים, ותמהתי – בדעתי כל מה שעבר עליו – לראותו עליז, ער ותאב־חיים. רבות סבל האיש. את בני משפחתו שכל בפרעות אוקראינה ונשאר יחידי כאותו כלונס, שנצל מאש. הוא עצמו נמלט בדרך נס לאחר שנפצע, נתגלגל לגלות פולין, משם לגלות גרמניה, ורק אחר התלבטויות מרובות עלה בידו להשיג רשיון־עליה ועגן לבסוף בחוף מבטחים.
הזמן נתן בו אותותיו. התלאות, שניתכו עליו לאין ספור, חרשו את פניו, הכסיפו את שערותיו, שולחו בו רזון ושיקעו במקצת את עיניו בחוריהן. ברם, מה תמהתי לראותו עליז, ער, ומוכן להתחיל את חייו מחדש. הוא שפע כולו מרץ, חיוניות, ושריונו החיצוני, הנוקשה והעלוב במקצת, חיפה על נפש צעירה ועורגת. חרוך היה רק מבחוץ…
ב.
מאתיוסף אריכא
ביזת הים
מאתיוסף אריכא
השמים התכילו ללא עב קל, וכל רוח לא נשבה, אך הים למטה געש. הסערה החלה עוד שלשום, התחוללה במרחקים ותשם את הים כמרקחה; כל הלילה השתוללה הסופה, הטילה את אימתה על יורדי־ים מנוסים והבחילה את הנוסעים, אשר דימו כי קצם בא.
עם בוקר, בהתנוצץ המים לקראת השמש העולה, שככה הסערה; אולם הגלים, שדרור קורא להם, חרגו מן הדממה והשלוה והשתערו בשצף־קצף על סלעי חוף יפו.
אנית־נוסעים הדורה, אשר עגנה בחוף, הבינה שלא לצון חומדים להם נחשולי־יפו המפורסמים, ומאין יכולת להוריד את נוסעיה, נעלבה, הרימה עוגן, הפשילה מאחוריה את קדרות עשנה והפליגה על מנת למצוא מפלט ומחסה בזרועות נמלה של חיפה.
ברם, אנית משא נורבגית עלובה, דלת־אמצעים, לא זזה ממקומה ונשארה כשהיא נחבטת, עולה ויורדת; היא טולטלה מצד לצד, וקצף־הגלים עטפה כמו בערפל. האניה התאמצה להחזיק מעמד ולא להגרף לעבר צוקי-הסלעים, המשחירים מעל למים.
ריקה היתה האניה, ומחסניה מוכנים היו לקלוט אלפי ארגזים, שנערמו בנמל, ולהסיע את פירותיה הזהובים והריחניים של הארץ שטופת־השמש לאנגליה הסגרירית, לנורבגיה המושלגת, לגרמניה הרוגזת. ברם הים סוער, הנמל אינו כתיקונו, וגם הספנים האמיצים ביותר חוששים לנסות את מזלם בהסעת משא לאניה על גבי דבשות הגלים המשתוללים.
בנמל שרר שבּתון. עובדי־המנופים ישבו בחיבוק ידים, צפו אל פני הים ועישנו, כשהם נהנים מאד ממנוחה זו, שהעניקו להם איתני־הטבע. הפקידים אף הם לא השתעממו ביותר, התהלכו ושוטטו בחשיבות רבה, או שהעמידו פנים, כי מצטערים הם מאוד על ההפסדים העצומים הנגרמים לארץ ולחברות־הפירות.
בצהרים עיפו, כנראה, הגלים והחלו נרגעים מזעפם. הם עוד הוסיפו להשתער מפעם לפעם על הסלעים ולהרעישם, אך דומה היה, שקצפם סר מהם, כוחם תש, ואין הם רוגזים כל־כך, אף אין הם משתוללים בתנופת הזעם כאשר השתוללו בבוקר.
ניתן צו, והספנים החלו מקרבים את הסירות למלאן בארגזים.
יחפים, שזופים, בעלי פנים מביעי־עוז, החלו לדלוג מסירה לסירה, הקריבון למזח, והמנופים החלו מדרדרים ומשלשלים לתוכן את הארגזים. כעבור שעה קלה כבר עמדה ספינונת אחת גדושת־מטען מוכנה להפליג. הארגזים הלבינו לאור השמש טורים־טורים. שלושה ספנים קפצו ותפשו במשוטים; הרביעי הצמיד את כפות ידיו הנוקשות והמנוסות להגה. הספינונת נעקרה ממקומה, זזה והפליגה קצת בכבדות הימה, לקראת הגלים, המשׂתערים עדיין.
ספן זקן, שישב והתחמם לאור השמש, השמיט את קצה הנרגילה מפיו, כהשמיט תינוק את דד אמו למראה איזו הפתעה, הסתכל בתמהון במפליגים, עקב אחריהם במבטיו וקרא צרודות, כזורק לחלל האויר:
–אסור היה להפליג…
אמר – והחל מוצץ ויונק שוב את עשן הנרגילה המפעפעת, ופני־הקלף המקומטים שלו חייכו. הוא ראה איך הספינונת הגדושה חותרת בכבדות לקראת הגלים, והיאך תופש־ההגה מתאמץ מאוד להובילה ישר, שיהא חטמה חוצה את הגלים.
סקרנים אחדים, הולכי־בטל, התאספו על החוף, הסתכלו והפנו את ראשיהם לעבר הספן הזקן, אשר פלט בקול רם:
–פחזנים הם, ואינם מכירים את הים!
הספינונת המשיכה לעשות את דרכה. פעמים השתער עליה נחשול והציפה. אך היא בצבצה והופיעה למעלה כשהספנים ניצבים עליה בדרך נס. ברם, בידיו של האחד כבר לא היה המשוט… כעשרה רגעים חלפו מאז הפליגו ואת שורת משברי־החוף טרם חצו!
פתאום התפרצה קריאת אזהרה מפיות המסתכלים: נחשול אדיר תקף את הספינונת והציפה. במשך כמה רגעים לא הופיעה לגמרי, ומשנראתה על פני שטח המים, היתה הפוכה על גבה, ובטנה הלבין כבטן דג מת… הספנים נראו עולים ויורדים על פני הגלים, חותרים להגיע לחוף, ותיבות תפוחי־הזהב צפות ונישאות מסביב ככתמים לבנים.
– אמרתי שיתהפכו! – קרא הספן הזקן וקם על רגליו העקומות והרועדות מחמת זקנה – אמרתי שיתהפכו! – פניו קרנו, והוא החל מתקרב לשפת המזח, למען ייטיב להסתכל במאורע, שהתרחש לעיניו.
הנחשולים הטילו את התיבות לסלעים וניפצום. על פני כחול־המים הצהיבו התפוחים. אך תיבות למאות חמקו בינות לסלעים, נישאו לעבר החוף, טולטלו עד שנפלטו לאורך כל החוף בואך תל־אביב.
אנשים אשר טיילו לתומם הסתכלו מוכּי־תמהון בארגזים הנפלטים. ואחד הנערים, שעיניו הבריקו למראה ה“הפקר”, החל רץ כמשתולל ומכריז בקול:
– תפוחי־זהב! בזול! בזול!…
הוא קפץ הראשון, מבלי להשגיח בנעליו הבוססות במים, אחז באחת מן התיבות והחל מגלגלה וטורח להוציאה. התקנאו בו שני בחורים וקפצו אף הם המימה, וזרועותיהם שלוחות כלפי התיבות. דייג ערבי קיפל חיש מהר את מכמרתו, תחבה לתוך סלו וקפץ אף הוא המימה. עגלון קפץ מדוכנו וכעבור כמה רגעים הופיע עמוס תיבה, פניו מסמיקים וקורנים, והוא נחפז לעבר הכרכרה.
–תפוחי־זהב! – הקריאה חזרה וקסמה.
–ביזת הים!…
הבוזזים התקהלו על רצועת החוף. עיניהם נישאו לעבר התיבות, הצפות ועומדות להפלט. כל אחד תר אחרי הקרובה ביותר. תחילה שלחו את ידיהם בביזה נערים, הולכי־בטל ועגלונים. ברם לא ארכו הרגעים, ובין הבוזזים הופיעו גם אנשים הדורים, אשר תאות הביזה התלקחה בהם, והם קפצו המימה ורבו על כל תיבה כריקים הללו! גם נשים הופיעו כשהן מרימות את שולי שמלותיהן וסוחבות את התיבות הכבדות.
מסביב קמה המולה, מלווה בצווחות. חשק הביזה תקף גם את המתונים ביותר. האינסטינקט הפראי של עושק וחמיסת עמל אחרים התעורר מתרדמתו, הזרים את הדם ברהיטות־משנה בעורקים. הפרצופים השתלהבו, והעינים התנוצצו בברק זר… הדיג הערבי אשר הצליח ביותר למשות את התיבות ולהעלותן לחוף, היה הראשון אשר הכריז:
–תיבה בשילינג! יאללה!
ונמצאו מיד קופצים. התיבות הועלו על השכם והוטלו לתוך כרכרות ועגלות, שהוזמנו במיוחד. נערים רכים, שלא יכלו לסחוב את הארגזים הכבדים, התחכמו לשברם ולהוציא מהם את התפוחים. והים הוסיף לפלוט. לקראת התיבות חתרו גברים ונשים, לבושי בגדי־רחצה, אשר יצאו מן הבתים הסמוכים. הם רעדו מצינת המים, אך הביזה קסמה להם וקשה היה לוותר.
בבית־קפה מהודר שמנגד ישב על המרפסת בר־נש אחד – סרסור לפי מקצועו – ולגם להנאתו מספל הקפה. דעתו היתה זחוחה עליו ביותר, כי הבוקר עלה בידו למכור לתיירים אחדים, שטיילו על שפת הים, “מגרשים בשרון” אשר רק אלוהים הוא היודע מה טיבם והיכן מקומם…
רגיל היה הסרסור להמתין לקרבנותיו כאן על שפת הים, ובשעות הפנאי לא היה משתעמם, חלילה. המלצר עמד הכן לשרותו, וטס־הקפה עם התופינים היה מוגש לו ביד רחבה.
כאשר ראו עיניו את בהלת ביזת־הים, תקף עליו יצרו, ועיניו הקטנות התנוצצו לקראת השלל. הוא מיהר לסלק למלצר את המגיע לו, דלג מן המרפסת, והחל רץ, כשהוא מחזיק בידו האחת במגבעתו, שלא יעיפנה הרוח, ובשניה במקלו – מקל הבטלנות!
הוא לא קפץ המימה. חס היה על נעליו המצוחצחות. הוא התרוצץ אנה ואנה וכאשר ראה, כי בידי אחד הילדים עלה למשות תיבה, התנפל עליו בנופפו את מקלו:
– סור מכאן, פן –
הילד, אשר חשב, כי סוחר הסירות בכבודו ובעצמו התנפל עליו — נבהל ומיהר להסתלק נבוך ממקום-המעשה. הסרסור שם את מקלו תחת בית־שחיו, גחן על התבה והחל מגלגלה, עד שהעלה אותה לרחוב הסמוך. הוא הביט כה וכה וקרא לסבל.
סבל צעיר ויחף הזדרז לקול הקריאה. הוא התיצב לפני האדון, מוכן לשרתו. החבל היה קשור במתניו. הוא התכופף ולפת בכפות ידיו המיובלות את התיבה הרטובה.
–לאן? – שאל הסבל והביט בעיניו השחורות, שהפיקו הכנעה.
–למעלה, ברחוב הירקון! – פקד הסרסור זעומות.
בינתים ובין הבוזזים על שפת הים קמה פתאום בהלה. בחלל האויר הוטלה קריאה, שהשביתה את השמחה:
–המשטרה!…
שוטרים לבושי־מדים הופיעו במרוצה, הדייג חשוף־השת היה הראשון אשר תפש בסלו והחל רץ ובורח לעבר יפו, כשבידו הקמוצה הוא מחזיק במטבעות הכסף. נשים מהרו להסתלק, כשהן נבוכות קצת ומסמיקות. לפתע ראו, כי אכן לא נאה הוא המעשה שעשו. הגברים מיהרו להתחמק ולברוח, אולם אחדים מהם נתפשו בקלקלתם.
הסרסור הלך בעקבות הסבל שמח וטוב־לב. “אשתי תשמח, בודאי” – הרהר לו והצטחק בזכרו היאך הבריח במקלו את הילד. פתאום קלטו אזניו הדי צעדים של איש רץ. הוא הפנה את ראשו, וכשנחו מבטיו על השוטר הרץ, הבין מה שעתיד להתרחש, וכאיש המטייל לתומו סר הצדה, הפקיר את הסבל עם הארגז ונכנס לבית־קפה סמוך.
השוטר הדביק את הסבל וצעק, כשהוא נושם בקושי:
–עמוד, גנב שכמותך!
הסבל התעכב והסתכל בשוטר בעיניו התמהות:
–מה יש?
–מה יש?! – הרעים עליו השוטר בקולו – שולח ידו בסחורה זרה ושואל שאלת תם!
הסבל הנבוך החל מגמגם:
–אבל זה לא שלי, בחיי, זה של האדון הזה – עיניו תעו וחיפשו לשוא אחרי האדון, שנעלם ואיננו – בחיי, זה לא שלי, אני רק…
השוטר שיסע את דבריו:
–לך אחרי, תצטדק במשטרה!
וכשהובא הסבל העלוב לפני השופט והחל מוכיח את צדקתו, חייך השופט, כמבין לערמומיותו של הנאשם, ופסק:
–טוב, טוב, מבין אני, להבא כבר לא תוסיף לשלוח את ידך בביזה…
וכשנקנס הסבל, סבור היה שמשטים בו, והוא נשבע:
–בחיי שזה לא היה שלי, אדון אחד –
מסביב הרעים צחוק הקהל. צחקו גם השופט והשוטר. ובאותה שעה ישב הסרסור שוב על שפת־הים, כשהוא מסב לשולחן מכוסה במפה צחורה, לוגם להנאתו מספל־הקפה ולועס תופיני־שוקולדה, מצופי שמנת צחורה.
על מכסה האניה
מאתיוסף אריכא
בפיראוס עלה על האניה יוני מאמריקה, שבא לבקר את מולדתו. מצוחצח, מגולח למשעי, ובלוריתו, המשוחה בתערובת חימית מבושמת, הבריקה לעין השמש כמתכת מלוטשת יפה. עיניו הקטנות התרוצצו על צלחת פניו הרחבים והציצו לכל צד בברק של חשד ומשטמה לזולת. בחפזון עלה והושיט את תעודותיו לקצין הבקורת.
הקצין בדק את הניירות ואמר מבלי להסתכל בו:
–מחלקה שלישית ספון ב׳, תא מס' 40.
הנוסע הביט לצדדין במבוכה קלה כמצטדק: “רק במקרה אני נוסע הפעם במחלקה זו, שאינה לפי כבודי”… והזדרז ללכת בעקבות סבל שטוף־זעה, שסחב על גבו את מטענו והתנשם בכבדות.
כאשר עמדו לפני התא מספר 40, הציץ הנוסע לתוכו, ומשראה את פאת זקנו של ישיש, שנזדקרה לעומתו מעל לדרגש, נרתע אחורנית כנשוך נחש; תסס מתוך קצף, ועיניו הקטנות ירו רשפי־זעם:
– עם יהודי בתא אחד?! – לא!
חזר ועלה במרוצת־חימה על המדרגות, ותוך כדי ריצה דחף באשה אחת, שחלפה על ידו; רץ ועל פניו מהבהב משחק צבעי אודם ולובן חליפות, מעלבון וחימה על החוצפה להשכינו בתא אחד עם “יהודי”. אולם כשהופיע לפני פקיד האניה במשרדו כולו תוסס מקצף, הסתכל בו הפקיד הצרפתי ושאלו בתמיהה:
– מה קרה לו לאדוני?
אז שלט ברוחו במקצת והשתדל להשיב מתונות, אם כי קצפו עוד לא שכך.
–איני רוצה לנסוע עם יהודי בתא אחד!
– על שום מה?
– על שום – על שום שאיני סובל אותם!
– אין זו אמתלא מספיקה, אדוני. התאים תפוסים ואין אנו יכולים להמציא לו מקום אחר באותה מחלקה.
היוני הנמיך את קולו:
– אבל, אדוני, הן תוכל לעשות חליפין, כלומר, להעביר בני־ברית לבני־ברית והכל על מקומו יבוא בשלום. עליך לדאוג לרווחתם של הנוסעים.
הפקיד הבטיח לסדר את הדבר באחד הנמלים הקרובים, כשיחול שינוי במספר הנוסעים. היוני יצא מרוצה למחצה, חזר לתאו, סדר את חפציו מבלי להסתכל ביהודי, ששכב לו על הדרגש נים ולא נים. וקודם שיצא לא התאפק וזרק באנגלית לעצמו:
– דירטי דז׳ו!
והיהודי שלא הבין את לשונו, הרים את ראשו ונעץ בו עינים צוחקות:
– מה אמר מר?
אבל הלה הגיף את הדלת ברעש ועלה על המכסה מורתח כולו ומקלל לנפשו.
פאַניוטיס היה שמו של אותו יוני לפני שתים־עשרה שנה כשיצא את מולדתו והפליג לכרכי הים שבאמריקה; אך בבואו לשם שינה מיד את שמו ל…צ׳ארלי. שם זה דווקא מצא חן בעיניו כשם אמריקאי מובהק, שאין להתביש בו, ומיד החל לחקות את בחורי המדינה בתלבשתם, הילוכם ולשונם, ולימים שיחקה לו השעה וצבר מעט כסף ב“שאפ” של יהודי. והצלחה זו האמריקאית, המרימה לפתע חדל־אישים מאשפות ומושיבה אותו עם נדיבים – האירה לו פניה וכעבור ימים מועטים עלה בידו לפתוח חנות מכולת בקרן אחד הרחובות בברונכס שבניו־יורק.
אך באותו זמן גברה שנאתו ליהודים. והסיבה שגרמה לכך בעיקר הופיעה בצורת יהודי, שאף הוא היתה לו חנות מכולת בקרן הרחוב מנגד, והיה לו בן-תחרות קשה. למעשה לא התכוון היהודי להצר לו ולדחוק את רגליו בנכלים או במעשי תרמית; היה זה יהודי יליד אמריקה שהצטיין בצחות לשונו ובבדיחות־הדעת, שהיה משרה על לקוחותיו, והתחבב עליהם במידה מרובה.
הקנאה, היא שהציתה בו את הנקמה, והוא החל חורש רע על היהודי, ומשתדל להבאיש את ריחו בעיני הבריות. אך שומע לא היה לו. ידעו, שהקנאה מדברת מתוך גרונו. אז חרה אפו של צ׳ארלי, לא שלט ברוחו, והחל מתגרה בשכנו וטופל עליו עלילות־שוא בפומבי; היה מכנה אותו בשמות של גנאי ומגדף אותו על לא דבר.
וכאשר הגדיש את הסאה, קרב אליו יום אחד אותו היהודי מברונכס, ובנוכחותם של אחדים מדרי הרחוב, אמר לו:
–נראה, שאין כוחך אלא בפה…
–דירטי דדו! – הפליט צ׳ארלי.
אז פשט מֶק היהודי מעילו, הפשיל שרווליו, ואחרי שפלט את המימרא “קוֹם־אן ליטס פייט”, ניגש אליו והחל מחלק לו מהלומות על ימין ועל שמאל – ממש כמו אז, בימי בחרותו, בשעה שהיה מחובשי הספסל של הקוליג׳.
צ׳ארלי שלא פילל לכך ולא דימה למצוא ביריבו הַלְמָן מצוין כזה, מהר לעמוד על נפשו, להציל את כבודו המחולל ולהשיב למכהו דבר. אך מק המטיר על ראשו ועל פניו מהלומות מוצקות כפלדה ולא הרפה ממנו עד שהעניק לו חבורות מספר, ונתן לו לבסוף “נק־אַאוּט” וצ׳ארלי השתטח ארצה לקול צחוקם של המסתכלים. הצטרף גם השוטר, שעמד בקרן הרחוב ונהנה למראה האיגרוף, טיפח בחיבה על גבו של המנצח, וחלק לו מחמאות כשאצבעותיו משתעשעות בינתים באַלָתוֹ.
ומאותו היום גמלה בלבו של צ׳ארלי השנאה לישראל. בצנעה היה מציק ליהודים, וביחוד ל“ירוקים”, שזה מחדש באו. התרועע עם צוררי ישראל, ויחד אתם היה מנהל תעמולת ארס בין שכניו ומצא לו בזה את סיפוקו.
וכעבור שתים־עשרה שנה החליט צ׳ארלי “לבקר את המולדת”. כך היה רגיל להתבטא, אך בעצם חשקה נפשו להתגנדר בפני קרוביו ובני עירו בעשרו, בחליפות הנאות, בעניבותיו ובשאר מיני חפצים ותכשיטים, ולהפגין בזה את כל פרשת גדולתו ולחזור.
באניה גדולה הפליג, שירדו בה בני לאומים שונים. ביניהם היו גם יהודים רבים ילידי אמריקה. מפניהם פחד צ׳ארלי וכבש את זעמו בחובו. ואילו עתה, בעלותו על האניה בפיראוס לחזור לניו-יורק, נתקל שוב ביהודים, שהפליגו אף הם לשם – מארץ־ישראל.
היו אלה נמושות שעלו לארץ ולא הצליחו להתאחז בה, ואחרי שעלה בידיהם להשיג ויזות לארצות הברית, נסעו לנסות את מזלם מחדש. היו גם אחרים, שנסעו לרגלי ענינים מסחריים וצבוריים. אך על פני כולם שפוכה היתה ארשת עצובה של אנשים, שחרשו שדה־חיים מלא אבני נגף ומכשולים.
וליהודים הללו נטפל צ׳ארלי ושם אותם מטרה לחצי לעגו. הבטלה הממושכת נתנה בו אותותיו, השמין, נתכָּרֵס וכולו עטה חשיבות. מקושט התהלך על המכסה, מתנפח כתרנגול ומתגנדר בשרשרת שעונו, שאליה היה רתוק סמל, ועליו חרות מצד אחד “פסל החופש” ומצד השני דגל ארצות הברית. בנכר – כלומר, במולדתו, ביון – התגאה צ׳ארלי מאד בזה שהוא אזרח ארצות הברית, ובשפתו האמריקאית, הרצוצה והנלעגת, מעמיד היה פני אדם חשוב ומשכיל – אזרח ארצות הברית!
בצהרי אותו יום, קודם שהפליגה האניה, הִמהֵם הגונג המזעיק את הנוסעים לארוחה. צ׳ארלי היה תמיד מן הראשונים, שנענה להזמנה זו ברצון רב, ותדיר היה מוצא לו מקום סמוך למטבח, שיוכל להזמין את ארוחותיו ללא כל איחור.
והוא תפס לו מקום, תופף באצבעותיו על פני השולחן והסתכל בנוסעים הגולשים למטה. לאולם־האוכל. עיניו הקטנות הבחינו ביהודים היורדים ותופסים להם מקומות על-יד שולחן אחד, ונהרת־לעג חלפה על פניו המלאים! על מלה שנצנצה במוחו שמח פתאום כעל מוצא שלל רב: “כשר”." לא יכול להתאפק, דחף במרפקו את שכנו האירלאנדי, שישב על ידו, קרץ בעינו השמאלית כלפי היהודים קריצת־תיעוב גסה, וזרק להם בפניהם:
– אי־אי־אי… כשר… אי־אי־אי…
וצחק בכל מלא פיו בהבליטו טורי זהב.
הפנו אליו היהודים את ראשיהם. אחדים הצטחקו מתוך תמימות סלחנית, ואחרים הקדירו קצת את פניהם ונסתלקו.
אבל היה שם בחור אחד, שעשה בארץ שמונה שנים. ביבוש בצות כּבּרה עבד וקדח! בבניני תל־אביב עבד ורעב ללחם בשעת המשבר! במחצבות ירושלים עבד ונפצע! חרש את אדמת העמק וראה בעמלו מעט חדוה ותלאות לרוב. מפורסם היה בין חבריו בכנוי שלמ׳קה טראקטור על שום חוסן גופו.
והנה הוטל עליו לצאת את הארץ לשנים מספר לרגלי סיבות משפחתיות, ועשה את המעשה כמתוך הכרת חטא, שאין לו כפרה. בתאים לא מצא לו מקום והרגיש עצמו כחיה בסוגר. התהלך על המכסה לבוש מכנסים קצרים וחולצה אפורה, כאילו זה אך לוקח מאחרי האת והמחרשה. בימים הראשונים להפלגתו מיפו הרבה להרהר באותה ארץ קטנה, שהשאיר מאחרי גוו ובחבריו החלוצים הממשיכים להאבק שם ונפשו מרה עליו. אבל הוא ניחם עצמו, שהוא נוסע להחליף כוח ולחזור ולקחת שוב חבל, חבלו באותם החיים הקשים, שריתקו את גורלו אל הארץ.
ומששמע את קריאתו המנאצת של צ׳ארלי נעץ בו את עיניו האפורות ורטן לעומתו בקצף מרוסן במקצת ובלשונו:
– עִפּשוֹן שכמותו!
אותו רגע הופיעו המלצרים וטישטשו באלפסים הלבנים והמהבילים שבידיהם את קדרות המאורע הקל. היין החמוץ והזול עבר מיד ליד. צלחות קשקשו והנוסעים שקעו באכילתם. מפעם לפעם נתרעדו השולחנות והספון מרעש המנופים למעלה בהעלותם ובהורידם בקרסיהם למחסן האניה חביות וארגזים.
לפנות ערב הרימה האניה את עגנה והפליגה. הנוסעים עלו על המכסה מיד כשאזניהם קלטו את דרדור המכונות ושלשלאות העוגן. נמל פיראוס החל חג חוגה, כביכול, ונטה על צדו…
מסביב למעקה התכופפו הנוסעים תפושים בהרהוריהם ונתונים למראות החולפים על פניהם. שלמ׳קה טראקטור עמד על יד בחורה צעירה, שהקשיבה לדבריו שדבר לפניה על חיי הפועלים בארץ.
צ׳ארלי אף הוא עמד על המכסה מזוין במשקפת, ולא העלה על דעתו כל־עיקר, שהנה הוא נפרד לנצח מנוף מולדתו. יון העתיקה, הנפלאה, המציצה מכל פנה במפרץ הקורינתי, לא דובבה אל לבו. להפך, אותה שעה מיצר היה על הביקור לאתונה שעלה לו בדמים מרובים. השיאוהו לכך בני משפחתו, והוא אינו מבין על שום מה מעריצים בני־אדם עיי החרבות הללו שנשארו שם לפליטה, ולמה זה מראים שם על כל אבן, פסל מטושטש, זרוע קטועה או ראש מרוסק — בגאוה. עשרות דולרים טבין ותקילין עלה טיול זה, ולאיזה צורך? – ונפשו עולזת עליו שהוא חוזר אל ארץ ה“ביזנס” וה“פרוספריטי”…
האניה חרשה את הגלים. שחפים התעופפו בעקבותיה. צריחותיהם פלחו את חלל האויר השקט, והם תרו בעיניהם החדות אחרי שיירי האוכל והאשפה, שהטילו נערי הטבחים המימה. השמש גלשה מערבה ואיי יון הצטיירו במרחקים מחותלי ערפל צחרחר ודמו לקרחונים שטים.
על גבי המכסה, בעורף האניה, התאסף מנין יהודים, שעמדו להתפלל “מנחה”. בשקט התפללו, ושפתותיהם נעות וגופם מתנועע. מהם התפללו בעינים עצומות מתוך כוונה, כנתונים בעולם אחר ומהם שפכו צקון לחשם כשעיניהם בגלי הים הנסערים כנפשם המסוערת והמטולטלת… אותו רגע הופיע לפתע על מעקה המכסה העליון, סמוך לסירת־הצלה אחת, צ׳ארלי. עיניו התרוצצו למראה המתפללים והוא הצריח עליהם ממרום:
–אי־אי־אי־… כשר׳ה יוּדֶלֶך… (בברונכס, בסביבה של יהודים למד מלים אלה). וקריאת הלעג פלחה את לבות המתפללים. דומה היה, כי התפלה כולה כמו שוקצה… הפעם התרגזו כולם, ויהודי אחד, שחרחר ורגיש, אשר זעם מהול בצער הבריק בעיניו, קרא:
–הבה ונקבול עליו בפני הקפיטן!
ואז הרעים קול אחר׳ מוצק ועשוי לבלי חת:
–שטויות, רבותי! – אל תפנו לקפיטן ואל תשימו עצמכם ללעג. אני כבר אמצא לי הזדמנות להרביץ בו וללמדו סרק בהלכות דרך־ארץ.
היה זה קולו של שלמ׳קה טראקטור, שיבלות־העבודה עוד לא נמחו מכפות ידיו ושריריו הדרוכים טרם רפו. הוא הופיע וצץ בין המתפללים, כשהוא פוסע מתונות ומתקרב כלפי המנאץ.
צ׳ארלי הקדיר פניו ומהר להסתלק. מבטי הזעם ששלח בו הצעיר נתקלו בערפו השמן היורד בקפול אדום על צוארונו. צ׳ארלי הבין אז, שאין לשַטוֹת עוד ביהודים בנוכחותו של בחור זה שהעלה על זכרונו את מֶק יריבו החסון. ומאותה שעה החל להציק ליחידים, נטפל לבחורות היהודיות ומחבל תחבולות להכשיל, לשים ללעג ולצחוק. אבל שלמה׳קה טראקטור התחקה על עקבותיו וכל הנכלים הללו לא נעלמו מעיניו.
האניה המשיכה את דרכה. ביקרה בכמה נמלים בחופי הים התיכון, עמסה סחורות נוספות על המטען, ושום מאורע יוצא מגדר הרגיל לא נתרחש. הים שקט היה והנוסעים הרגישו עצמם בטוב.
באלג׳יר התעכבה האניה יומים קודם שיצאה לדרכה הארוכה – לחצות את הים האטלנטי – דרך של תשעה ימים. לנוסעים ניתנה האפשרות לרדת העירה, לראות בה ולהצטייד. בינתים הקריבו סבלים מילידי הארץ רפסודות גדושות פחם – צידה לדרך למכונות האניה. מפויחים ושחורים כשדי בלהות התרוצצו הסבלים ועבדו עבודת פרך. העמיסו את הפחמים בסלי נצרים והעבירום מיד ליד, או סחבו אותם על גבם. לשלמה׳קה הזכירו סלים אלה את עבודת פזור החצץ על הכביש שבו עבד יחד עם חבריו – חבריו הרחוקים, שעזבם והלך מהם למרחקים. והוא ירד אל הסבלים ובא אתם בדברים. פרצופים מעונים ושטופים בקלוחי זיעה עכורים. עיניהם מוצפות דם ואדומות מצרבון־הפחם מסביב לריסים. בתנאים קשים עבדו ובשכר זעום, אבל הם עבדו. מאז ומעולם עבדו כך.
אבל ראה: הוא עומד נפתע ומבוהל. עם הדמדומים, קודם שהפליגה האניה, ראה שלמה׳קה היאך אחד מהם, עלם צעיר וזריז, טפס כחתול על דופן האניה, עלה וקפץ על פני המכסה, זחל על ארבע בין ערמות החבלים והתחבא לבסוף על יד סירת־הצלה אחת. לאמריקה הוא מבקש להפליג בגנבה – להשתחרר מן העבדות השחורה…
אבל המאורע הזה לא נעלם גם מעיניו החדות של צ׳ארלי, שהתשוטט בכל מקום, הסגירו תיכף לקצין האניה, והעלם הורד בחרפה לקול צחוקו של צ׳ארלי. אז פנה שלמה’קה לצעירה, שנזדמנה אף היא למקום, ואמר לה:
– בחיי! עוד יבוא על שכרו, המנוול!
נחשולי הים של האוקינוס האטלאנטי לא קיבלו את האניה בסבר־פנים, לאחר שעברה את מיצר גיברלטר, הקדירו העבים את פני השמים, ובלילה התחוללה סערה ששמה את הים כמרקחה והשתוללה יומים. הנוסעים הרבו להקיא, וכסבורים היו שהאניה לא תעמוד בפני טלטולי הסופה. על הדרגשים שבתאיהם שכבו בלי לטעום משהו ופניהם היו מעונים וצהובים; האניה נטתה מצד אל צד והבחילה אותם. החלונות העגולים, שאימת הסערה השתקפה בהם בשחור מאיים, היו הופכים פתאום ירוק כעין הקרח משהצליפו עליהם הנחשולים.
אולם האוכל שומם היה ועזוב ממבקריו. רק אחד הנוסעים היה, שירד לסעוד את לבו בשעות הקבועות, אם כי היה עליו להאחז יפה בקירות ובסומכות המדרגות למען לא יפול. נוסע יחידי זה היה שלמה׳קה טראקטור. הוא טען, שזהו האמצעי הטוב והמעולה ביותר כנגד הקאה, ובכלל יש להתאושש ולהתהלך, להתהלך… אבל אל המכסה לא העז בכל־זאת לעלות, וגם מן הנמנע היה לעשות כך, כי המשברים היו מזנקים ומציפים אותו מדי פעם בפעם.
לבסוף שככה הסערה. העננים נתפזרו ולפנות ערב הופזו על ידי שקיעה מרהיבת עין ונערמו ורבצו על האופק כהררי שלג מוזהבים. הגלים נחו, והמים טשטשו וכסו על כרבלות הקצף, שעוד הופיעו זעיר פה זעיר שם. בערב הופיעה לבנה מלאה, שבבואתה רצדה על פני המים, והאניה החליקה לבטח דרכה, כאילו מאום לא קרה לה במשך הימים האחרונים וכאילו לא היא שניטלטלה בידי הסערה.
הנוסעים עלו אל פני המכסה לשאוף רוח צח, להתענג על התמורה הנעימה ועל המנוחה תחת כפת הרקיע. שרר מצב־רוח טוב. צלילי צחוק והדי שירה הרטיטו את חלל האויר. הנוסעים שקעו בתוך המקפלות וסחו איש עם רעהו על הרפתקאות הימים הסוערים, הרפתקאות מתובלות במקרים מגוחכים, שאירעו לפלוני ולאלמוני.
אז עלו על המכסה גם מלחים אחדים, שהתרועעו בינתים עם הנוסעים וערכו משחק משותף. אחד מהם, מלח זריז, לבן־בלורית ויחף, הביא חתיכת קרטון ועג בו עוגה על פני המכסה.
וזה משפט המשחק שהחל לאור הלבנה ופנס חשמלי מתנדנד אנה ואנה: אחד יושב בתוך העגול ישיבה מזרחית כשרגליו מקופלות וגבו נטוי, ומסביב לו, מעבר לקו, מצטופף קהל המשתתפים; רעו ניצב עליו בתוך העגול ושומר מפני אלה החושקים לטפח על שכמו טפיחות, שאין בהן כלל משום עונג לנטפח… מצליח החבר־השומר לתפוש אחד מן החובטים, מיד יושב הלז, והמוכה קם לשמור ולהגן… וכך חוזר חלילה לקול תרועתם וצחוקם של המסתכלים.
משהתחיל המשחק הופיע לפתע מיסטר צ׳ארלי, מצוחצח ומגולח כדרכו. גם הוא יצא לשאוף רוח, ולטוות את מסכת עניניו הפעוטים. בראותו את המשחק קרב לא על מנת לקחת חבל חלילה, כי לא לפי כבודו נחשב לו הדבר, אך בראותו כי אחד הבחורים היהודים נתפש בכף, וישב צפוי לחבטות – לא שלט ברוחו, ועיניו התנוצצו למראה ה“טרף” היהודי; הוא דלג בזריזות שלא התאימה לגופו המסורבל, וחבט בכף ידו השמנה על גבו של הצעיר. פני המוכה נתעוו מעוצם המכה… צ׳ארלי ניתר ממקומו לפני שנתפש, והוא החל מנצל את המשחק בשרירות-לב. כשנפל הגורל על נוצרי היה עומד מן הצד וממתין לתורו של יהודי דוקא, ומשזכה לכך, היה קופץ משמחה, ובהשתערות פראית, סדיסטית, היה מתנפל על קרבנו וחובט מתוך הנאה יתירה, הנאה שהקרינה את פניו הרחבים כלאחר סעודה דשנה.
לא נעלם הדבר מעיני שלמה׳קה טראקטור שאף הוא השתתף במשחק, והרגיש על גבו את נחת ידו של צ׳ארלי… עליצות התנועה ובדיחות הדעת של משחק מתוך חדוה נשללו ממנו, וגם הוא חכה לרגע המוכשר. בינתים וצ׳ארלי חבט שוב על גבו של יהודי בחמת־רצח, ובחפזו נמעדו רגליו והוא נתפס בכף. הוא נסה להתחמק ולשים לאל את כל ענין המשחק שאינו שווה כלל וכלל שהוא צ׳ארלי ישב על גבי הספון כאחד מעולי הימים שמסביב. ברם, מלח אחד שירד לדעתו, תפש בו בערפו ופקד עליו בקול שאין להרהר אחריו:
– שב! כי נתפשת!…
והוא ישב בלי חשק. לא חפץ להפקיר את גבו למכים. אז נתלהט שלמה׳קה טראקטור למראה הגב הרחב, ועורף הפר השמן הנטוי ממולו, אותו העורף השנוא עליו, והוא קפץ לתוך העגול, הרים את ידו והורידה במהלומה אחת על גבו של יריבו; והיתה הטפיחה חזקה, מלווה בהד־קול ובבת־גניחה קטועה שפרצה מחזהו של צ׳רלי! חלק גופו העליון התנודד והוא נשמט על צדו בלי הכרה…
מנגד
מאתיוסף אריכא
ניתן צו מגבוה, והשערים – אשר נפרצו בתוקף כסופיהם של בנים נטולי־מולדת – ננעלו. על רצועת החוף הוטלה השגחה חמורה: שוטרים רגלים, רוכבים, בלשים ומתנדבים משוסים מבני עם הארץ, חרגו לקראת תפקידם מתוך שמחה לאיד. הם זרקו את מבטיהם למרחבי הים הכחול, בלשו אחרי כל דוגית איטלקית או יונית; אחרי כל ספינונת מצרית או סורית; אחרי כל ספינת־מפרש או אנית־קיטור אשר חתרו לאורך החוף.
ודאי, שמראה האניה מקופלת־הצבעים, מָחלדת ושרוטות-הדפנות, אניה ישנה המהלכת על גבי המים בנס, המתחמקת מבקורת נמלים – חשודה היתה. אניה זו לא באה בסוד ספינות עוגנות, כי הוטל עליה לנוע ולנוד עדי פרקה את משאה בחוף יחיד ומקווה שאין לו תמורה… ברם, לא שחקה לה השעה לאניה המבריחה. ירֵח פגום שנתלה מעל לתרניה כחרב מושלמית, הוא־הוא שהסגירה…
מתוך לב האופל הגיעו קולות־אזהרה טרופים ומאימים כאחד. אוירון הרעיד במרום את חלל־האויר השקט והרעיף לתוכו את אימת החוק שאינו מכיר ברגש, בהכרח, אף לא באלה העומדים לקנות את זכותם בדם, בעבודת יצירה ובנסים. האוירון הבהיל את שומרי־החוף אשר הצמידו כפות ידיהם לרובים. הסתלקה האניה והבריחה את עצמה כאנית־פירַטים רדופה, הרתיעה את עצמה וחתרה בכל מלוא כוח קיטורה, מתוך גניחת קרביה הרעועים, לתחום שמחוץ לסכנה. רב־החובל העני ירק בזעפו, חרף וגדף את שומרי החוף על נוסעיו יחד; על דוכן המצפה שלו עמד ורקע מתוך קצף ברגלו הקצרה, כי מאד חרה לו על האלצו להשהות שוב את נוסעיו בספינתו.
שמונים הנוסעים – רובם צעירים וצעירות יוצאי ארצות שונות אשר מארת־הגלות דחפה והפקירה אותם בידי בריה חשודה – עמדו בלי אומר ודברים על המכסה המעופש, הרקוב, שחוחים ומדוכאים; מנגד לארץ עמדו בלב דאוב ובנפש מרה. תקות־חייהם נמוגה כעשן. הגולה פלטה אותם והארץ משאת־נפשם אינה קולטת, כי נכרים כפו עליה את גזירת נעילת השערים. כאשר התרחקה האניה מרצועת־ החוף גבר היאוש בלבבות, היאוש המתובל בתוגה יהודית, גזעית.
והנה נזדקרה בין הפליטים קומתו הזקופה והנאה של האגרונום יעקב הרמן – מראשי החבורה. הוא התיצב באמצע הספון והחל לדבר במתינות, בקול צרוד במקצת, אך נעים. נתאספו והצטופפו סביבו עשרות הנוסעים הצעירים, הסתכלו בארשת־פניו האמיצה שנשתלהבה מאור הפנס, שנדלק בצאתם מגבולות הסכנה, והקשיבו לדבריו. הרמן דבר על תפקידם, על גורלם המיוחד, המתאכזר, נחם ועודד: האמינו, אחים, ונגיע לחוף על אף הכל!
– נגיע! – נענו לו אחדים מן הנלהבים.
והרמן עלה אל רב־החובל הזועף; הוא עלה במדרגות הצרות המובילות לתאוֹ ונתקל בו, כשהוא מצפה לבואו, עומד כיצוק על שתי רגליו הקצרות, עיניו מתרוצצות מתחת למצחו הצר, הזומם, וכולו – גוש אימה. “את מגורשי ספרד האינקויזיציונית היה בודאי בר־נש כזה מוכר לעבדים” – חלף הרהור במוחו של הרמן. מהסס עמד לפניו הצעיר העברי החולם, בכף ידו הקמוצה הושיט לו שטרות־כסף נוספים והפיל לפניו את תחינת הפליטים: אל נא תטוש, אדוננו, רב־ החובל, את רצועת־החוף כי בנפשנו הוא…
רב־החובל הכרסני והמפוטם הבין את לשון הכסף. הוא שלשל לתוך כיסו הרחב את ממונם של בחורי־ישראל, הצטחק בשעת מעשה בערמומיות רבה, הואיל להצהיל במקצת את פניו הקודרים ואמר: ניחא, נשוטט עוד כמה לילות ונראה איך יפול דבר.
האניה העלתה את עשנה והמשיכה להתשוטט על פני המים הרבים. שוב הובא לנוסעים, בידי מלח חגור סינר מסואב, מרק קלוש ולחם קיבר, וללבם התגנבה התקוה: שמא? מי יודעי הן נסים מתרחשים לפעמים…
מסביב להרמן שישב על גבי ארגז הפוך, לצדה של צעירה, התכנסו הפליטים. רצינותו של הרמן, מתינותו ושקול־דעתו, קלסתר פניו – עינים שחורות, שקועות במקצת מתחת למצח הרחב, אף מגובנן כלשהו, פה מחייך בתדירות שחתוך־שפתים נאה לו, וכסיום, כקו מביע עוז, סנטר מוצק – מתחו עליו חוטי חן; במעילו האפור והמקומט. בבלוריתו הפרועה ובפניו שלא ידעו תער זה כמה ימים, דומה היה לנוסע נצחי הנמצא בדרך ללא תחנות, ללא גבול, ללא מטרה… חבריו ראו בו את סמל המעפיל והם שמוהו להם לראש, למנהיג החבורה. מתוך פשטות חבק הרמן בזרועו הימנית ואימץ אליו את הבחורה הפולניה שחורת־העינים שישבה על ידו, והוא הקשיב כחולם לבחור ליטאי אשר שינן להם זמר עברי חדש. חרש־חרש התרפקה על פני שחור הלילה המית הרנן העברי, הרעיפה נוחם ללבבות והשכיחה לרגע את קדרות העבר, את האניה המסואבה, והסיחה את ההכרה מן הצפוי… ברגעים אלה הרגיש הרמן שהנה הולך הוא ומתחדש לקראת מאורעות אשר ייצקו תוכן חדש לחייו, כי הנה הולך הוא לקראת המעבר אשר בו נולד האדם שנית, מתחדש ומשיל מעליו קלפות קשות שהשתרגו סביבו והקיפוהו עד למחנק.
לילה. פנסי־האניה כבו. כגוש שחור ואפל חתרה האניה כלפי רצועת־החוף, חרטומה חתך את הדממה הקרושה בשקשוק חרישי. על גבי המכסה הצטופפו הפליטים ולבם חרד והתפעם בין תקוה ופחד. הגורל, אשר המריצם לעשות את דרכם המיוחדה, השיק מסביב בכנפי אלם מסתורי אשר טפחו, כביכול, על פניהם ועצרו בעד נשימת אפם.
עמד הרמן על גבי הספון, נעץ את מבטיו בחשכה לעבר רצועת היבשת הקטנה אשר אליה נשואות עינים יהודיות מכל מרחקי העולם ואשר געגועי כל הדורות וכסופיהם ננהרו אל חופה. הוא עמד בין אנשים אכולי געגועים כמוהו, אשר לא יכלו שאת עוד את עצמת הערגה שנצטברה בנפשם והם חרגו מפזוריהם לקראת רצועת־חוף זו, מוכנים להזרים לתוכה את מרצם, ליצוק בה את חייהם ולהדבק אליה באהבתם הגדולה. הוא ידע כי כגנבים במחתרת שׂמים בחורי־ישראל את נפשם בכף כדי לחדור לתוך התחום האסור עליהם מטעם הרשות, כי קריאת החיים פקדה עליהם את צידוק המעשים האלה, וגל של גאוה הציף את הרמן: ״הריני אחד מהם!״
חצות. כגוש שחור ואפל חתרה האניה בחשכת הלילה והתקרבה. רב־החובל, מלחיו, הפליטים – לבבם דפק כאחד: ״ההרגישו?״… שקט ודממה. רב היה רטט הקשב וקול לא נשמע מסביב. מתוך שקשוק חרישי התדפקו המים אל דפנות האניה שהתרחקה מקו האופק, יצאה מסכנת עין חודרת והתמזגה עם שחור המים. ברם, המלחים לא הורידו עוגן כי חששו פן ישמע רעש השלשלאות ויסגירם לידי שומרי־החוף. התנועעה האניה לכאן ולכאן, שוקעת ועולה חליפות לצדדין, ועל המכסה, גחונים על פני המעקה, עמדו הפליטים עצורי־נשימה, ומבטיהם תעו ונתקעו חסרי־ישע באפלה. הליטאי משך בכנף מעילו של הרמן ולחש:
–רואה אתה? שם החוף…
–איפה?
–שם מנגד.
–איפה?
–מנגד. אינני רואה, אך מרגיש אני…
רב־החובל פסע פסיעותיו הכבדות, נגש להרמן והחל מתלחש אתו מתוך ריטון וזעם עצור. לבסוף התרגש ופנה אליו בשאלה שהיה בה משום איום גלוי:
–להוריד או לא?!
–בבקשה להמתין עוד רגעים מספר…
הרמן חזר למעקה, שלח את מבטיו לתוך החשכה וכולו צפיה. בינתים הורידו המלחים בשקט ובזהירות את סולם האניה והתירו את הכבלים הרתוקים לאחת הסירות. התכונה הזאת שנעשתה מתוך פחד־מה עטוף מסתורין, הרטיטה את לב הפליטים אשר התרגשו עד לטרוף העצבים המתוחים. הצעירות נלחצו זו לזו כעדר רחלים, צבטו אחת לרעותה מבוהלות וחרדות: “הה, אמא”… והרמן אשר תקע את מבטיו באפלה וצפה לעבר החוף ניתר פתאום ממקומו: מרחוק נצנצו שלש הברקות של פנס חשמלי… הרמן קפץ אל רב־החובל כשהוא נרגש מאד:
– בבקשה להתחיל…
שמונים היו הנוסעים וכל אחד מהם החזיק בכף ידו פסת-ניר קמוטה ומכווצה שנשאה את מספר גורלו לירידה בסירה. פור הפילו לילה אחד בשבתם באולם־המלחים למטה. הרמן הכין שמונים פתקאות ועליהן רשם מספרים, הָחֵל מאחד וכלה בשמונים; את הפתקאות שם לתוך מגבעתו האפורה רחבת־השולים, נענע אותם יפה־יפה ואמר בבת־צחוק: יוציא לו כל אחד את גורלו במו ידיו, וכל אחד ירד לפי מספרו, בהגיע השעה הטובה שלה כולנו מצפים…
בזה אחר זה נגשו הפליטים, תחבו את ידיהם לתוך המגבעת, נגעו בפתקאות הגלולות, ובלבבות דופקים שלה כל אחד את גורלו. היו מהם אשר פניהם הקרינו והם התרוננו כאשר נח מבטם על המספר המסומן, אך היו גם אשר פניהם קדרו והשחירו… הרמן נטל לעצמו את הפתקא האחרונה שהשאירו לו במגבעתו: “הבה ונראה מה השארתם לי”, ופניו לבשו רצינות: 68…
הפעם עמד וניצח על הורדת האנשים. עשרים איש נכנסו לתוך הסירה. המלחים הורידוה לאטה המימה בקללה על שפתותיהם. “דרך צלחה”… לחשו הנשארים על גבי המכסה ועקבו במבטי קנאה, מהולים בחרדה, אחרי החותרים שנבלעו מיד בחשכה.
מסביב השתלטה דממת צפיה. רוח קרירה נשבה. הנשארים עמדו תקופי צנה קלה כשהם ממתינים וחרדים. הרגעים ארכו בעיניהם. הדמיון העביר מראות זועה במוח הנרעש, ומחשבה אחת נקרה: ״נתפשו או ירדו?״ המרחק מן החוף לאניה לא היה רחוק ביותר, ועד שחזרה הסירה חלפה כחצי שעה, ברם, לגבי הנשארים חלף – נצח! אבל הסירה חזרה ריקה… היא פלטה את אנשיה על החוף המקווה והם כבר שרכו את רגליהם בחולות, נהוגים בידי אנשים־אחים למקום בטוח. עוד עשרים איש, בעלי המספרים המאושרים, קפצו וירדו לתוך הסירה, ושוב נשארו על גבי הספון חרדים ודואגים, אשר כוססו מתוך עצבנות את צפרני אצבעותיהם. נרגש התהלך הרמן על פני הספון והחזיק בכף ידו הקמוצה בפתקה, כמחזיק בגורלו, ושתי הספרות המצורפות כאילו רחפו לפניו בחלל האויר ונחרתו על שחור הלילה: 68.
בפעם השלישית חזרה הסירה וחתרה לקראת החוף. הנשארים – עשרים איש – התהלכו על גבי הספון עצבניים ומרוגזים כחיות בסוגר. הרגשה סתומה ומחרידה הטילה מבוכה בנפשם, ובהשמיע האוירון את טרטורו, חרדו כולם כאיש אחד: “אבדנו”…
לראשונה נשמע טרטורו של האוירון ההולך וקרב ופולח אי־שם את קרום הלילה הקרוש בעלטה. כאשר הרימו הפליטים את עיניהם ראו איך פנסו האדום חולף וחוצה את החשכה אלכסונית, כשהוא עט למטה כעיט על טרפו. שאון הטרטור הלך וחזק. האוירון חלף ביעף על פני הגוש האפל המתנועע למטה. רקיטה הועפה מתוכו, הבריקה באורה הכחול והאירה יפה־יפה, באור אגדי ומושך את העין ביפעתו, את האניה על אנשיה ועל הסירה החותרת לקראת החוף…
–אבדנו!
–עסק־ביש!
–גורלנו המר… – התיפחה צעירה היסטרית. רב־החובל התרגש וקרא בכל כחו למלחיו אשר בסירה:
–לח – זוררררר!…
והסירה הושבה. הפעם לא חתרו המלחים במשוטיהם בזהירות; הם טפחו על פני המים והשיטו את הסירה כמטורפים. האוירון חג מעל טרפו־האניה והעיף רקיטה שניה שסוכך־נפילה קטן קשור בה המשהה את האור באויר. לאורה של רקיטה זו דומים היו הנשארים לאנשים שהפשיטום ערומים. הם קנאו בראשונים אשר הצליחו להגיע לחוף בשלום. רוחם נעכרה וקדרות כבדה ומיואשת כבשה את נפשם.
אותה שעה עמד הרמן על גבי הספון רציני וקודר. שקוע היה במחשבה שדחפה אותו להחלטה מהירה. לראשונה פקפק והיסס, אך לבסוף גמר בנפשו לבצע את מעשהו ויהי מה! כל ימיו היה מתון, שקט וישר. לא הכניס את עצמו בעול של הרפתקאות הכרוכות בסכנה או בעבירה איזו שהיא. ברם, בעלותו על האניה הזאת שהפליגה לדרכה החשאית, השתלטה בו ההכרה הברורה שאין כל חטא במעשהו זה, ושהוא חותר למטרת חיים המוצדקת מכל הבחינות! הפעם החליט הרמן לעשות מעשה קשה ומסוכן, מעשה שלא היה עושה אותו בשום אופן במקום אחר ובתנאים אחרים. עצם המחשבה המחרידה שאניה מסואבת זו תסיע אותו חזרה, למחזור חיים שאין להשלים אתו, אלצה אותו לעשות את המעשה הזה.
ומשהחליט הרמן לבצע את מחשבתו תקפה אותו קדחתנות ממש. בידים רועדות חלץ את נעליו, קשר סביב לצוארו במטפחת את תעודותיו ומעט הכסף שנשאר לו, וכך, לבוש רק בלבניו קפץ והחל לרדת בסולם לפני שהמלחים העלוהו.
–לאן? – צעקה אליו אחת הצעירות.
–לחוף… – לחש חרמן, ירד בחפזון והטיל את גופו בשקט המימה.
–הרי זה שגעון! – קרא אחריו אחד החברים – חזור!
אבל הרמן לא חשב לא על האניה ולא על נוסעיה. צנת־המים שאפפה אותו הסיחה את דעתו מהם ומחשבותיו היו נתונות רק לחוף שאליו חתר מתוך מרץ מהול בפחד. אם כי הים שקט, היה הרמן נבוך ונרגש. הוא הבין שאסור לו למהר יותר מדי בשחיה ולהתאמץ ביותר, שמא יאפסו כוחותיו עוד לפני הגיעו למטרתו. וכאן רחפה מעל לו אימת האוירון הבולש ומפריח רקיטות כדי להזעיק את שומרי החוף. הרמן המשיך את שחיתו מתוך עקשנות ופחדים כשדמו מתפעם בעורקיו ברהיטות והוא חותר, חותר…
תשוש קרב לחוף והגיע לשורת הנחשולים המהפכים את מימיהם ומתכרבלים בקצפם הלבן. כסבור היה שהגיע למי־אפסים, אך בנסותו לעמוד והנה צלל, המים עברו מעל לראשו, נכנסו לתוך פיו וצרבו את גרונו. עיף היה ומתוך התאמצות רבה עלה בידו להתגבר ולהמשיך את שחיתו; זרועותיו אשר רפו מהתרגשות חתרו בכבדות ולשם החשת שחיתו שכב על צדו הימני והתקדם בשארית כוחותיו. תוך כדי שחיה, כשהוא שוכב על צדו, קלטו אזניו את קול טרטורה של סירת־מנוע החשה אל האניה…
רגליו של הרמן נגפו בחודי סלעים והוא עמד. כשכור התנועע והוציא את רגליו מתוך המים, יצא והשתטח על חולות החוף נטול־נשימה. הוא שכב רגע אפרקדן כשמעל לו מתנוצצים הכוכבים. זמזומו של האוירון החרידו ממקום רבצו והעמידו על הסכנה שטרם נחלץ ממנה. הוא קם. הביט סביבו וכיון את צעדיו לעבר אורות פנסים חשמליים שהתנוצצו מרחוק כמבשרים על מקומו של ישוב יהודי. רועד מצנה, כשלבניו הרטובים דבוקים לגופו, עלה במעלה גבעת החול.
שני הסילואטים שצצו מעבר לגבעה והתקדמו לקראתו במרוצה – דמותם גדלה בהתקרבם ולפניהם זנקה האימה שאין מפלט ממנה. בעיניו של הרמן המרעיד מצנה קפאה המבוכה והוא ניצב על עמדו בלא תנועה. השנים התקרבו אליו ומתוך לחישה ארסית פרקו את נשקם מעל כתפיהם וקתות הרובים נתכו עליו מזה ומזה. היו אלו מהלומות כבדות ומוחצות שיש בהן כדי להמית. הרמן קרס, כרע תחתיו על חול החוף המקווה, כשהוא גונח חלושות.
ג.
מאתיוסף אריכא
שבילים בגליל העליון
מאתיוסף אריכא
לפני נד־סלעים גבוה. אני משנס את מתני ומתחיל לטפס בזהירות. אצבעותי לופתות זיזי אבנים בולטות, ואני מתרומם ומציג את כפות רגלי בעקבות ידי כשגופי הולך ונצמד לסלע. איני מביט סביבי ומוסיף לטפס ולהתקדם במתינות צעד צעד. מזדמנים לי סלעים שהעלו אזוב, חרולים, מיני קמשונים ושיחים עלובים שמקודם לא הבחינה העין במציאותם. אני לופת בידי את אחד השיחים האלה והריהו נעקר פתאום על שרשו; רגלי האחת נמעדת ובקושי אני מוצא לי שוב אחיזה; אין לסמוך על שיחי־רמיה אלה, ובכל רגע צפוי אני לצעד־מעד.
מזדמן לי שן סלע, ואני מחבקו ומביט למעלה. חלק גדול ומאונך של הסלע מזדקף כמאיים מעל לראשי. אני סוקרו יפה ומכיר בקשיים, אולם ממשיך אני לטפס, אם כי סכנת נפילה ורטוּש אפשרית היא.
פתאום ולאזני מגיע קול צפצוף משונה, צרוד במקצת, ההולך ונשנה. הפחד, כידוע, אף הוא אב לדמיון, ורטט חולף בי בגלל חשש מגוחך שלזכרו צחקתי אחר־כך: “קן נשרים! הם יתנפלו עלי”… דומם קפאתי כממתין להופעתם; אולם כעבור כמה רגעים, ואני איני מרגיש על פני את משק כנפיהם, הריני מבליג על פחדי, ואחרי התאמצות קלה אני מגיע לשיא־הסלע. מכוסה קוצים ומאובק אני קופץ, ורגלי דורכות על גבי ההר המוצק. רועה ערבי היושב על סלע וחלילו בידו, נרתע ונבהל רגע למראה הופעתי המשונה והפתאומית; יתכן שהוא לא עלה מימיו בדרך זו, והוא היה אותו ה“נשר” המצפצף ומהגה לעדרו הרועה למטה במדרון… “חוג׳ה”, פלט בלחישת־התפעלות וסקר אותי בעינים מבריקות, חוג׳ה…
רשת־שבילים. בתי-אבן צחורים וכחולים. כיפות מקומרות. חורשות־זיתים ירוקות, מכסיפות. תלי־קברים ומצבות הרובצות לצדי דרכים כשקועות בדממת־עולם קפואה. השמש הנוטה לפאת מערב, מטילה צללים; צללי גבעות, סלעים, עצים ובתים, ההולכים ומשתלבים במסכת־עלטה אחת. הסביבה לובשת קדרות. רק העצמון האפור הרובץ כחיה ענקית – אותו אין השקיעה מטשטשת עדיין; פרכוסי-שקיעה אחרונים מפזים את גבו, רוטטים ונמוגים אף הם.
הדממה הולכת וגדלה, יורדת בכבדות, כובשת, ומתפשטת לכל ארבע הרוחות, לרום ולעומק. חלל־האויר ספוג רזין ומסתורין, מטפח בנשימה מיוחדת, כלוחש משהו נכסף לא־ברור… כאן בתוך הדומיה הזאת נאצלו הוזי הקבלה? כאן מכורתה, האויר מעיד על כך.
לאור הלבנה אני הולך ויורד למושבה עברית הטובלת בזיתים. בליל־קולות גרוני עולה ומתפשט בחלל־הלילה. הוא פורץ מן הכפר הערבי הסמוך המספק ידי עבודה זרה. הריבות צובאות עדיין על העין הכלואה בין גזעי זיתים מרופטים עתיקי־ימים, וסביבן מן הפלחים עוגביהן.
אני מתעכב כי הדומיה פוקדת עלי וכולי קשב: מבוע. שקשוק־בקבוק מים. צללים נעים. כדים שחורים. צל מגיח מן המארב. הברות קטועות ורחש־לחש. שני גופות מתאבקים בעלטה. חבטה בקרקע כנשירת פרי בשל. דממה וקול ענות חלושה – – – פרק חיים!
מסכת־הלילה נרקמת כאן כבשנוֹת־קדם על מצע פרימיטיבי בחיק אותו הטבע. הדיסטנצה של הזמן מטושטשת בפינה זו. געגועים־לא־ידעתים תוקפים אותי וחן־חיים, עז, משכר, מסעיר, עולה באפי…
מחלונות בתי־המושבה מנצנצים אורות. זר אני כאן וגון המקום על חצרותיו מעלים בזכרוני מושבה שומרונית שאף היא עומדת על עבודה זרה. יתכן שמשום כך נראה לי המקום עגום, שקט וכמיותם. הערב בא, אולם אני פונה ויוצא את המושבה, ופני מועדות לישוב הרחוק מהלך שעתים. שם ינעם לי ללון בין אחי לדעה והכרה.
“ואַדי” מעולף עלטה. צריחת־ינשוף מבעיתה. נביחות־כלב. חולפים בשקט ערבים יחפים המחמרים אחרי בהמותיהם עמוסות־מחצלאות. העצים מסננים דרך ענפיהם את קרני־הלבנה שעלתה והבהירה את החשכה. לפרקים נראית מרחוק מכונית כגחלילית תועה; באופק מצטיירים בשרטוטים כהים הרי־כנען המבליטים פה ושם אורות קלושים המסמנים מציאותם של ישובים נדחים.
לבסוף מתגלית ומלבינה לקראתי קבוצת בתים צחורים. אני פונה לחצר. נביחות־הכלבים מוציאות אחדים מן הבחורים החוצה, והם חשים לפלטני טרם פגעם בי בשיניהם השנונות; כלבים עזים ומרי־נפש ואוי לו לגנב המזדמן לתחומה של כנופיה זו באשון-לילה.
אני נכנס עם גמר ארוחת הערב, אולם בחורה אחת עורכת לי סעודה מבלי לשאול את פי: לחם, ירקות וצלחת מרק מהביל. אני מפרק את תרמילי ויושב לאכול. חבר הנטפל אלי סח לי על המצב ועל התנאים. שיחה ידועה לי ושאפשר לסכמה בשתים־שלש מלים בעלות ערך ומשקל: עקשנות, סבל ועבודה.
תמונות חברים המציצים אלי מעל גבי הקירות מושכות את תשומת־לבי. אלה הם קרבנות ה“ואדי” אשר גרפם בעונת־הגשמים בשטף זרמו העז! האחד טבע בנסותו לחצותו בבוקר־חורף מעורפל; והשני – בחושו להצלת חבר שעמד לטבוע, הצילו, והוא גופו, כוחותיו עזבוהו והשבולת שטפתהו; השלישי – כדור של רוצח מן המארב פלח את לבו.
ומציצים קלסתרי פני הבחורים בבטוי של כאב מהול בחמלה גזעית. נצחית, אשר לא תדע פשרה ופקפוק ביום־דין והחותכת את גורלם לטובת רעיהם.
בוקר. מן החצר שטופת־השמש, יוצאות עגלות לעבודת־היום בשדות. מן הלוּלים בא קרקור־עופות ולעומתם נובחים הכלבים הרתוקים בשלשלאות. פני מועדות צפונה. לצדי הדרך משתרעים שדות־שלף חשופים ללא סימן עץ. עדרי־צאן משוטטים בסביבה ומלחכים את המרעה שלא קמל עדיין.
בּצוֹת החוּלה מעורפלות באדי־בוקר. בתוך העמק מכחיל, שוקט על מימיו אגם מי־מרוֹם. כראי קטן מלוּטש ונתון במסגרת ירוקה של סוּף ועשב. בדואית עטופת־שחורים פוסעת לה מן המעין הקרוב ועל גבה משחיר ומתנוצץ בשמש נאד־מים. על הכביש משרכת דרכה אורחת־גמלים, וצלילי־הזוגות משתפכים ורועפים סודות־קדם לדוּמית־הבוקר. סוכות דלות קלועות מחצלות, מהוות כפר בדוּאים הרועים את צאנם במישור.
שלהי־קיץ. אולם החום מכביד עדיין את ידו. השמש מדרימה. לצד מזרח מוריקה, מכחילה החוּלה, ולצד מערב – סמוך לכביש השלוח צפונה כאצבע כלפי סבא־חרמון ההוזה־צופה מסביב – מתנשאת שלשלת־הרים אפורה־סגולה, שלרגליה פזורים חלוקי־אבנים וצוקי־סלעים שחומים ואדמדמים משיש־הגליל.
מצלעות ההרים יוצאים מבועים שמהם נקוים כעין ברכות ואגמגמים המרכזים סביבם מן החי, העוף והשרץ שבסביבה. בתוך הסוּף הגבוה מתכופפת בדואית, והחרמש שבידה מבריק ומפיל מן הגומא עמרים־עמרים. במים משתכשכים להנאתם פרחי־רועים ערומים שנטשו את צאנם והפקירו את עצמם להוללות קלה. ברם, אחד מהם פורץ מן המים ובלשון המיוחדת לרועים מנוסים, הוא מהגה ומצפצף לצאן המצייתות לו ואינן מתפזרות. עזים שחורות דולגות על גבי האבנים ומתעטשות, ברוזים אורבים לדגים. צליל־זוגות רוטט באויר. על גבי סלעים הבולטים מן המים, עולים בזחילה צבים משורינים להתחמם להנאתם, אבל מיד והם נטרדים ונרתעים המימה מאימת הרועים הרוחצים בקרבתם. בדוּאית זקופה כתמר יורדת לעין למלא את כדה, מפשילה את שמלתה השחורה, ובינתיים שוהה ומעיפה מבטים משולהבים למתרחצים המעורטלים.
בצל עצי־תוּת עבותים ומצִלים הגדלים על שפת ברכה, אני משתטח לנוח. שני בדואים חתומי זקן שחור, שזופים ומכורבלי־“כפיות”׳ סרוחים ממולי על גבי סלע שטוח. על ידם נצבות סוסותיהם. אצילות. יחסניות. הן בועטות מתוך אי־סבלנות כתמהות על מנוחה זו שאיוו להם לפתע אדוניהם בשעה שהמישור הוא רחב ונוח לדהרת־און אבירה. ברם, לא הרבה נחו השנים ביודעים את נפש בהמותיהם. בקלות קפצו עליהן ונשאו בדהרה לאורך סוף שקמל, כמש והצהיב משמש. כנפות עביותיהם השחורות התבדרו, התנפחו ברוח במפרשים, ובחלפם כשדי־בלהות, הבהילו והחרידו עדר־ תואים מתוך רבצו בבצה. העדר נבהל, השתולל, ויגמא ארץ מבלי דעת לאן.
אני חולץ את נעלי ומכניס את רגלי היחפות לתוך המים הקרירים. מתוך תרמילי אני מוציא גרבים נקיות. עוד היום גדול ואני מכבס מיד את המזוהמות שפשטתי ושוטחן על גבי אבן ליבוש. אחר אני סועד את לבי בפרוסת־ לחם מתובלת בזיתים ובגבינה. אני יושב, לועס בשקידה, משכשך ברגלי היחפות במים הצוננים וטוב לי. הרגשת אדם פרוק־עול תוקפתני, ואני מברך על השלוה הנפשית הזאת שירדה עלי בחיק הגליל.
לבסוף דורכות רגלי על אדמה עברית. הרוח, האופף אותי בין העצים׳ הומה, נושב בחזקה ואינו מרפה ממני. אני סוקר חטופות את הבתים וממהר למצבת יוסף הגלילי וחבריו. חברה החוזרת מעבודתה מצביעה על מצבה עשויה כעין עמוד משיש־הגליל, ובלכתנו במעלה־הדרך היא מספרת לי את תולדות המצבה הבלתי־מפורסמת בדברים פשוטים:
“לפני שנים מספר מתה כאן אהובתו של בחור אחד. והבחור אהב אותה אהבה עזה כמות. בחור טוב היה ובעל נפש רומנטית. במותה מאן להתנחם. לא אכל ולא שתה. הזניח את עבודתו והיה נעלם למשך כל היום מבלי שידע איש על מעשיו. לפעמים היה נוטל ככרלחם תחת זרועו, עגבניות, ופורש להרים. כסבורים היו חבריו שדעתו נטרפה עליו מרוב יגון. ברם, לאחר ימים נודע הדבר. הוא מצא לו גוש־שיש ועמל עליו ימים ושבועות׳ ירחים; עבד ללא נסיון עד שהצליח לפסול עמוד ולהציבו מצבה על קבר אהובתו הצעירה. אחר נעלם ולא נודעו עקבותיו. כאילו פצתה האדמה את פיה ובלעתוּ”.
אני פוסע לאטי. החברה ממשיכה לדבר אך איני מקשיב לה. יודע אני כי הלילה לפני הרדמי אהרהר באשה הצעירה שמתה בדמי ימיה; אנסה לתאר בדמיוני את שרטוטי־פניה, לממש את דמותה ולהעלות את ארשת פניה בחייכה מול אהובה; ואותו אראה בודאי בשעה שהוא גוחן על גוש־השיש הקר, שוקע בזכרונות, ועיניו זולגות דמעות…
שדרות נאות מובילות לכפר. בחצר צוהלים ילדים בחברת כלבים מגודלים המתהלכים במתינות וחשיבות. בדיר צפוף וכלוא עדר־כבשים אני צונח על ספסל סמוך לקיר ומביט סביבי.
דמדומים. הרוח הנושבת בחזקה צוררת קרירות בכנפיה. החרמון – כה קרוב כאן; כיפתו מוּפזת בקרני שקיעה אחרונות וכולו צופה בהדרת־גאוה אלמת על סביבותיו. עבים אפורים מתגרדים בקדקדו. חריצים מושלגים מצהירים עליו כשיבה. לפתע מצהיב משהו מאחרי גבו ומבהיר: ירח מצוחצח מגיח ומאציל לסביבה מקרני נגהו הרך.
עם גמר ארוחת־הערב מובילתני החברה לבית־הילדים לראות את הפעוטות לפני שכבם לישון. צחים־עגולים הם פני הכרובים הקטנים האלה, ומטפלים בהם טיפול נסיכי.
בת לויתי שפניה כחשוּ מעמל, מרימה את ילדתה וצוהלת: “מה שמנמונת היא ונחמדה!…” והיא מוסיפה בגאוה: “חלופי יוצרות. אבות אוכלים בוסר ושני הבנים לא תקהינה…”
הילד – מעל לכל. הוא הבסיס; הוא הדור אשר עליו יוטל להמשיך בעבודה הקשה, ויש לחזקו, לאמצו ולגדלו בריא, יפה ומוצק! זהו הרעיון כאן לא להלכה כי אם למעשה.
– מה? – מתעורר החורש מעבודתו – הדרך ל״תנור״? לך בכיוונו של האפיק הזה עד בואך לשם.
האפיק המוביל למפל־המים, חריצו הולך ומתעמק. שקשוק־הפלג הומה באזני. משני עבריו גדלים שיחים עלובים. לפעמים נתקלות עיני בשושנות־ההרדוף, המאדימות כטפות־דם על רקע אפור. בצלע אחד ההרים פוערת מחצבה לועה. עדר־צאן גולש אלכסונית למים. הרועה וכלבו מחרידים שועל ממאורתו ולשוא יעמול הרועה מתוך תשוקת קרב, לשסות בו את הכלב ולזרזו – התן דלג, נעלם ואיננו.
כעין עריסה רחבה קולטת את מפל־המים. לעיני מופיע נד־סלע זקוף שמראשו מזנקת למטה חשרת־מים המהווה אשד מרהיב־עין, צונח בסאון וקצף למטה ושׂם את המים כמרקחה. קרני־השמש חודרות לפתע כמו מן המארב, משתברות במים, נשזרות בתוכם, ומאצילות להם משחק־גונים של צבעי־הקשת. התכלת הנשקפת לתוך העריסה השרוּיה באפלולית ולוּטה בצל – עינה תכול, וקרוב יותר.
קרבן הפסח אצל השומרונים
מאתיוסף אריכא
לפנות ערב נישאות ופורצות המכוניות לשכם, המשתרעת ומלבינה בין שני הרים קודרים: הר גריזים והר עיבל. דומה, כי שני ההרים ניצבים זה מול זה נקשים וזועפים כסלעיהם האפורים, וזוממים רעות בחובם האחד על השני, או על העיר הרובצת מטה…
הר עיבל עלוב־עזוב הוא ואין איש שם לב אליו: “הר הקללה”… ומטרת הביקור הלא הוא הר גריזים – “הר הברכה” – גולת הכותרת וקודש הקדשים של ה“עם” השומרוני. אליו נשואות היום עיני הטיילים שבאו לחזות בפולחן הקרבת קרבן הפסח של זה השבט הדועך, המתברך בלבו בתור עם התורה שזולתו אין…
ההר זרוע אבנים על כל מדרך כף רגל. השבילים המפותלים המובילים עקלקלות לפסגה, אינם כבושים לגמרי ושורות הטיילים מצטופפות לערבוביה המעפילה ומתקדמת בכבדות. הערבים מתושבי שכם, אף הם נטפלים ועולים להזין עיניהם ב“משחק” ששכניהם השומרונים עורכים לפניהם מדי שנה בשנה. עולי־הימים מבין השכמיים, חוצפניים ומרי־נפש, מרשים לעצמם להתלוצץ על חשבון הטיילים ובצעירות שהנן מטרה למבטיהם היורים רשפי־תאווה יוקדים וגלויים. אולם הרצינות הזעומה הנסוכה על פני הטיילים הצעירים והאירלאנדים החולפים עם אלותיהם החובלות — מטילים בהם מרה.
המגיעים למרום שיאו של ההר נושמים לרווחה, מפנים את מבטיהם למטה ומחייכים למראה הנחשול החי הנוהר למעלה, ונהנים למראה הסביבה ושכם העיר המשתרעת לרגלי ההר בצורה כה מיניאטורית.
ועל גבי ההר תנועה־תכונה. אהלים מצהירים. סביבם מתהלכים לבושי־חג השומרונים ופניהם קורנות ומבריקות חדווה. חג גדול וחשוב להם. בתוך הקהל המגוון הם מהווים חטיבה בולטת בקומתם הגבוהה ובקלסתר פניהם המארך במקצת. נשותיהם הנצבות על פּתחי האהלים הנן רזות ורעות־מראה: סמל העצב נסוך עליהן מכף רגל ועד ראש. אחדים מן הכּותים חוזרים ומציעים למכירה סידורי תפילה משלהם, עתיקים וחדשים, הכתובים בכתב העברי הקדום שנשתמר אצלם עד היום הזה; ועל הכתב הזה גאותם, וזו שפת הקודש והדת שבה משתמשים כהניהם, כי שפת הדבור המתהלכת בקרבם היא הערבית.
ברצון הם פותחים בשיחה עם “אחינו בני ישראל”, מסבירים על העזרה הנחוצה להם לקיומם העלוב למדי ואגב, תוך כדי דבור, הם משתדלים לקפח בהלכה ולהוכיח בראיות ״חותכות״, כי המקום הזה שעליו הם מקריבים את הקרבנות – הוא הר המוריה, שעליו עמד אברהם להקריב את בנו יצחק, וירושלים – עיר זו אין לה שום ערך בעיניהם ובקליפת השום היא לעומת “המקום הקדוש הזה”…
מסביב צווחה והמולה. סאון ופטפוט הברות שונות. קריאות התגרנים המכריזים בקולי־קולות על פּירות ומי-קרח, בוקעות וצורמות את האוזן; פניהם משולהבים; גרונם נחר מקריאות בלתי־פוסקות המותחות את שרירי הצואר; בזריזות הם קופצים ודולגים ברגליהם היחפות ממקום למקום וצורחים במין התלהבות המבליטה ומדגישה, כי אכן מוכנים טיפוסים אלה לההרג על פרוטה…
דמדומים. החום פּג, תש. על ההר שוקק המון האנשים וניכרת תנועה. עוד מעט תשקע השמש ותבוא שעת־ההקרבה. המקום המיועד לפולחן מגודר לכל ארבע רוחותיו בגדר אבנים, שעליה מצטופפים הטיילים עד אפס מקום וחוסר נשימה, אגב דחיפות במרפק ובזרוע הגוררות סכסוכים ומדנים; האחד מכשיל ומפיל את השני הסוחב אחריו שורה שלמה תוך דרדור אבנים, ורבה המהומה וגדולה צווחת הגדופים בערבית ובעברית.
ובתוך החלקה המגודרת רותחות ומהבילות שתי קלחות מים על מדורת אש. על־ידם נצבים הכהנים עטופי לבנים ומאחריהם עשרות שומרונים עלובים. התפילה התחילה. בראש המתפללים סוגדים על ברכיהם הכהן הגדול וסגנו על מרבדים קטנים המיועדים בשבילם; פניהם מופנים בחרדת קודש לעבר המקום ששם עמד לפנים בית־מקדשם שנחרב בשעתו על-ידי יוחנן הורקנוס. מחוץ לגדר במרחק של פסיעות אחדות משתלהבת מדורת אש כבירה הפורצת ושולחת לשונות אש מתפתלות מתוך בור אבנים עמוק ועגול, מלובן יפה הדומה במבנהו לבאר. על האש ממונה אחד מן השומרונים הנצב על משמרתו מאז הבוקר. וכה הוא עומד רציני ומטיל לתוך הבור מדי פעם ענפים וזרדים יבשים המתלקחים ונאכלים בנפץ. זהו ה“תנור” המיועד לצלית הקרבנות.
והתפילה בעצם תקפה. מתפללים הם בהתלהבות מעורבת בצווחה ומלווה בתנועות; כורעים לסירוגין, קמים מתנועעים ופולטים הברות ופסוקים שקשה לתפוש ולעמוד על טיבן. כששקעה השמש גדלה ההתלהבות בין המתפללים והגיעה למעלה ראש. שבעה כבשים צחורים מובאים לפתע לבין המתפללים המושכים ומוסרים אותם איש לרעהו לקיים מה שנאמר: “משכו וקחו לכם”. אַחר כך מתגברת המולת המתפללים. המגיעה לידי צריחות ממש, ובאותה שעה מבריקה המאכלת ביד השוחט הזריז המעבירה על צואר אחד הכבשים הנחבט לרגליו. זרם של דם קולח ומחלחל. הקרבן מפרפר פרפוריו האחרונים ופושט את רגליו. מיד בא תורם של השאר. בינתים ואחדים מורידים את הקלתות ובמים הרותחים הם מולגים את צמר הכבשים להקל את המריטה הנעשית בשקידה רבה. קבוצות־קבוצות מן השומרונים גוחנות על כבש, ומולגים, מורטים ומשליכים את הצמר לתוך המדורה הלוהטת.
הלבנה טרם עלתה. החשכה החותלת את הסביבה גוברת. לאורו של “לוקס” ממשיכים לטפל בקרבנות. בכבשים העשויים, המחוטאים במלח מבפנים ומבחוץ, נועצים כלונסאות ומניחים אותם על כפיסי־עץ מחוברים כעין משדדות. אז יביא אחד על מגש עץ רחב את ה“מצות” הדומות לפיתות ערביות. כל אחד נוטל לו פרוסה מקפלת ומתובלת במין עשב־מרור. בינתים נוטלים ונושאים את הכבשים בחשיבות ובחגיגות בקול רינה ושירה אל הבור המלובן כמוקד. לשם מורידים אותם ואחדים מזדרזים להכין בלילה של טיט ומים שבה סותמים יפה את פי־הבור למען יגדל החום פנימה.
בזה מסתיים חלק חשוב של הפולחן. השומרונים נושמים אז לרווחה ופורשים לאהליהם לבקר את הנשים שאינן לוקחות חבל בתכונה הזאת. אף קהל המטיילים ששבע רוגז מחוסר מקום וצפיפות מתפזר ומשתטח על שיאו של ההר. מסביב לאחד הכוהנים, ישיש בעל צורה שנותר לבדו על מקום התפילה, מצטופפת כנופיה המקשיבה לביאוריו על אמונת השומרונים. קולו בוקע מתוך אמונה, אולם גם נעימה ספוגת צער ואנחה עולה ורועדת: מספרם הן הולך ודל וסופם ליתם ולגווע… ביראת־כבוד מטים המטיילים אוזן לדבריו, אולם רבים הם גם החולקים עליו ומתנצחים עמו קשה בהלכה. לעזרתו של הכוהן הבא במיצר חש שומרוני פשוט להתווכח.
חצות. הלבנה כבר הגיחה מחיק ההרים ולילה נהדר משתלט. לאורה יוצאים הכותים מאהליהם כשבראשם הכוהן הגדול ושמים פעמיהם לאכילת קרבן הפסח. עם גמר תפילות הכוהן מנפצים את מכסה הטיט שנתקשה למדי ומסביב נישא ומתפשט ריח מגרה של בשר צלוי־חרוך, המוצא לתוך קערות משפחה גדולות. מיד מזדרזים השומרונים ובחפזון, בעמידה, הם אוכלים את הבשר המתובל במצות ומרור. כדי לקיים את הפסוק “לא תותירו ממנו עד בוקר” הרי הם אוכלים ולועסים עד גמירא חוץ מן העצמות הנשרפות באש.
שקט. לאות. תם ונשלם. דומיה נוגה שוררת מסביב. הערבים אנשי שכם גלשו לבתיהם וגם המטיילים מתכוננים לעזוב את “הר הברכה”. בצלע ההר, ליד השביל, עומדים אחדים מן השבט העלוב. נוגים הם וחזות פניהם מעידה בם, כי כעבור שנים לא רבות ודאי שיתגלגל ספר תורתם העתיק לאחד מבתי־הנכות. הרגשה “סתומה” זו מעיקה על לבם ובלכת מהם הטיילים העברים הם מלווים אותם חרדים וברכה בפיהם:
– שלום על ישראל…
נחל ארנון
מאתיוסף אריכא
ההרים עודם מעורפלים. אך הנה מחויר המזרח, הפסגות מתכתרות בזרי ארגמן, והשמש, גדולה וכמרטטת בשוליה, מגיחה מחיק הרי־מואב ומטילה על פני המים רצועה ארוכה ומתנוצצת כעין הכסף. הסביבה מתבהרת, מתנערת מצעיף העלטה, מבליטה את שרטוטיה. המים שקטים, ללא קמט וזיע־גלים; כיריעת משי כחולה פרושה לרגלי ההרים הקודרים…
ושקט מסביב ודממה. דממה שרויה בצינת בוקר.
סמוך לחרטומה של הספינונת הריני עומד וצופה למים הלובשים גוון ופושטים גוון, שולח מבטי לסביבה, ותר אחרי אחיזה בנוף שומם ונהדר זה הכומס בחובו משהו מושך ומרתק, משהו המרעיד את הלב לקראת הסתום והמחפה על מראות והדים רחוקים, רחוקים…
הרים קרחים. צוקי סלעים. שממה. לכאורה אין לראות נפש חיה בכל הסביבה החשופה. אך מה נעימה היא ההפתעה, כשהעין נתקלת לפתע־פתאום באילה שחרדה מרבצה. והרי היא דולגת ומקפצת בגמישות וחן מצוק אחד למשנהו, מתיזה חלוקי אבנים מתחת לפרסותיה ונעלמת… ותוהה העין מתוך כיסופים עזים לראות ולהתחקות אחרי אילת־חן, החולפת בשבילי חייה כאן בשממה…
שגב ויופי לנחל ארנון.
הוד והדר לחופיו!…
נחל ארנון… יופי גלום בתוך הוד מאיים; יופי הזועק בבראשיתו הפראית והנוסכת חן לאין שיעור. הכניסה לארנון מובילה בין הרים נישאים, בנויים אבן-חול אדמדמה כשחם; אבן הדומה לגזית מלוטשה, כאילו יד נעלמה, לטפנית, טפלה בה בחיבה, מרקה ולטשה אותה עד לבלי השאיר בה שמץ אבקיק וחיספוס; והיא מגוידת בעורקים מגוונים, המוסיפים לה נוי מיוחד ומשוים פה ושם לסלעים מראה שטיחים מרהיבי־עין.
קירות־סלע נישאים ועליהם גושים מגובבים, בעלי צורות שונות הנותנות להוזה מעוף לחזות מגדלים גוטיים, מסגדים מזרחיים, חומות ומבצרים מימי קדם, פתחי כוכים ומערות. ומי שמחונן בטביעת־עין ובדמיון – רואה גם פסלים מחוטבים: צורת אשה הגוחנת על עריסה; ענק זועף המאיים להטיל גוש סלע; אריה העומד לזנק מראש צוק, ודמויות מדמויות שונות…
למטה זורם לו הנחל בערוציו העקלקלים ומימיו מלחכים את קירות הסלעים התלולים, ההולכים הלוך והתנשא, הלוך וצר, עדי כסותם לגמרי את עין השמש. רק רצועת תכלת־רקיע מכחילה שבעתיים מתוך האפלולית…
הריני חוצה לאטי את המים הזורמים בערוץ המתפתל בין הקירות הנאדרים הללו, נושא עיני כחולם לצוקיהם הכבירים הנשקפים מעל ומהלכים אימה. הזרם הולך וגובר ומשמיע סאון מים ניתכים, מהדדים. אני מתקרב בתוך השטף המתגעש ולפתע מופיע לעיני בכל הדרו מפל הארנון המזנק וניתך בשצף קצף על גבי הסלעים ושם את הנחל כמרקחה.
ובתוך הרעש האדיר והבלתי פוסק, רעם המים הניתכים סילונות־סילונות ומתנפצים תוך קצף מבעבע ושלל צבעים מפזזים – ראשי מסתחרר קמעה, ומבטי מלפפים את הקירות המוצקים ואת פסת התכלת מעל, המכחילה מאוד בתוך האפלולית…
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.