לפני נד־סלעים גבוה. אני משנס את מתני ומתחיל לטפס בזהירות. אצבעותי לופתות זיזי אבנים בולטות, ואני מתרומם ומציג את כפות רגלי בעקבות ידי כשגופי הולך ונצמד לסלע. איני מביט סביבי ומוסיף לטפס ולהתקדם במתינות צעד צעד. מזדמנים לי סלעים שהעלו אזוב, חרולים, מיני קמשונים ושיחים עלובים שמקודם לא הבחינה העין במציאותם. אני לופת בידי את אחד השיחים האלה והריהו נעקר פתאום על שרשו; רגלי האחת נמעדת ובקושי אני מוצא לי שוב אחיזה; אין לסמוך על שיחי־רמיה אלה, ובכל רגע צפוי אני לצעד־מעד.
מזדמן לי שן סלע, ואני מחבקו ומביט למעלה. חלק גדול ומאונך של הסלע מזדקף כמאיים מעל לראשי. אני סוקרו יפה ומכיר בקשיים, אולם ממשיך אני לטפס, אם כי סכנת נפילה ורטוּש אפשרית היא.
פתאום ולאזני מגיע קול צפצוף משונה, צרוד במקצת, ההולך ונשנה. הפחד, כידוע, אף הוא אב לדמיון, ורטט חולף בי בגלל חשש מגוחך שלזכרו צחקתי אחר־כך: “קן נשרים! הם יתנפלו עלי”… דומם קפאתי כממתין להופעתם; אולם כעבור כמה רגעים, ואני איני מרגיש על פני את משק כנפיהם, הריני מבליג על פחדי, ואחרי התאמצות קלה אני מגיע לשיא־הסלע. מכוסה קוצים ומאובק אני קופץ, ורגלי דורכות על גבי ההר המוצק. רועה ערבי היושב על סלע וחלילו בידו, נרתע ונבהל רגע למראה הופעתי המשונה והפתאומית; יתכן שהוא לא עלה מימיו בדרך זו, והוא היה אותו ה“נשר” המצפצף ומהגה לעדרו הרועה למטה במדרון… “חוג׳ה”, פלט בלחישת־התפעלות וסקר אותי בעינים מבריקות, חוג׳ה…
רשת־שבילים. בתי-אבן צחורים וכחולים. כיפות מקומרות. חורשות־זיתים ירוקות, מכסיפות. תלי־קברים ומצבות הרובצות לצדי דרכים כשקועות בדממת־עולם קפואה. השמש הנוטה לפאת מערב, מטילה צללים; צללי גבעות, סלעים, עצים ובתים, ההולכים ומשתלבים במסכת־עלטה אחת. הסביבה לובשת קדרות. רק העצמון האפור הרובץ כחיה ענקית – אותו אין השקיעה מטשטשת עדיין; פרכוסי-שקיעה אחרונים מפזים את גבו, רוטטים ונמוגים אף הם.
הדממה הולכת וגדלה, יורדת בכבדות, כובשת, ומתפשטת לכל ארבע הרוחות, לרום ולעומק. חלל־האויר ספוג רזין ומסתורין, מטפח בנשימה מיוחדת, כלוחש משהו נכסף לא־ברור… כאן בתוך הדומיה הזאת נאצלו הוזי הקבלה? כאן מכורתה, האויר מעיד על כך.
לאור הלבנה אני הולך ויורד למושבה עברית הטובלת בזיתים. בליל־קולות גרוני עולה ומתפשט בחלל־הלילה. הוא פורץ מן הכפר הערבי הסמוך המספק ידי עבודה זרה. הריבות צובאות עדיין על העין הכלואה בין גזעי זיתים מרופטים עתיקי־ימים, וסביבן מן הפלחים עוגביהן.
אני מתעכב כי הדומיה פוקדת עלי וכולי קשב: מבוע. שקשוק־בקבוק מים. צללים נעים. כדים שחורים. צל מגיח מן המארב. הברות קטועות ורחש־לחש. שני גופות מתאבקים בעלטה. חבטה בקרקע כנשירת פרי בשל. דממה וקול ענות חלושה – – – פרק חיים!
מסכת־הלילה נרקמת כאן כבשנוֹת־קדם על מצע פרימיטיבי בחיק אותו הטבע. הדיסטנצה של הזמן מטושטשת בפינה זו. געגועים־לא־ידעתים תוקפים אותי וחן־חיים, עז, משכר, מסעיר, עולה באפי…
מחלונות בתי־המושבה מנצנצים אורות. זר אני כאן וגון המקום על חצרותיו מעלים בזכרוני מושבה שומרונית שאף היא עומדת על עבודה זרה. יתכן שמשום כך נראה לי המקום עגום, שקט וכמיותם. הערב בא, אולם אני פונה ויוצא את המושבה, ופני מועדות לישוב הרחוק מהלך שעתים. שם ינעם לי ללון בין אחי לדעה והכרה.
“ואַדי” מעולף עלטה. צריחת־ינשוף מבעיתה. נביחות־כלב. חולפים בשקט ערבים יחפים המחמרים אחרי בהמותיהם עמוסות־מחצלאות. העצים מסננים דרך ענפיהם את קרני־הלבנה שעלתה והבהירה את החשכה. לפרקים נראית מרחוק מכונית כגחלילית תועה; באופק מצטיירים בשרטוטים כהים הרי־כנען המבליטים פה ושם אורות קלושים המסמנים מציאותם של ישובים נדחים.
לבסוף מתגלית ומלבינה לקראתי קבוצת בתים צחורים. אני פונה לחצר. נביחות־הכלבים מוציאות אחדים מן הבחורים החוצה, והם חשים לפלטני טרם פגעם בי בשיניהם השנונות; כלבים עזים ומרי־נפש ואוי לו לגנב המזדמן לתחומה של כנופיה זו באשון-לילה.
אני נכנס עם גמר ארוחת הערב, אולם בחורה אחת עורכת לי סעודה מבלי לשאול את פי: לחם, ירקות וצלחת מרק מהביל. אני מפרק את תרמילי ויושב לאכול. חבר הנטפל אלי סח לי על המצב ועל התנאים. שיחה ידועה לי ושאפשר לסכמה בשתים־שלש מלים בעלות ערך ומשקל: עקשנות, סבל ועבודה.
תמונות חברים המציצים אלי מעל גבי הקירות מושכות את תשומת־לבי. אלה הם קרבנות ה“ואדי” אשר גרפם בעונת־הגשמים בשטף זרמו העז! האחד טבע בנסותו לחצותו בבוקר־חורף מעורפל; והשני – בחושו להצלת חבר שעמד לטבוע, הצילו, והוא גופו, כוחותיו עזבוהו והשבולת שטפתהו; השלישי – כדור של רוצח מן המארב פלח את לבו.
ומציצים קלסתרי פני הבחורים בבטוי של כאב מהול בחמלה גזעית. נצחית, אשר לא תדע פשרה ופקפוק ביום־דין והחותכת את גורלם לטובת רעיהם.
בוקר. מן החצר שטופת־השמש, יוצאות עגלות לעבודת־היום בשדות. מן הלוּלים בא קרקור־עופות ולעומתם נובחים הכלבים הרתוקים בשלשלאות. פני מועדות צפונה. לצדי הדרך משתרעים שדות־שלף חשופים ללא סימן עץ. עדרי־צאן משוטטים בסביבה ומלחכים את המרעה שלא קמל עדיין.
בּצוֹת החוּלה מעורפלות באדי־בוקר. בתוך העמק מכחיל, שוקט על מימיו אגם מי־מרוֹם. כראי קטן מלוּטש ונתון במסגרת ירוקה של סוּף ועשב. בדואית עטופת־שחורים פוסעת לה מן המעין הקרוב ועל גבה משחיר ומתנוצץ בשמש נאד־מים. על הכביש משרכת דרכה אורחת־גמלים, וצלילי־הזוגות משתפכים ורועפים סודות־קדם לדוּמית־הבוקר. סוכות דלות קלועות מחצלות, מהוות כפר בדוּאים הרועים את צאנם במישור.
שלהי־קיץ. אולם החום מכביד עדיין את ידו. השמש מדרימה. לצד מזרח מוריקה, מכחילה החוּלה, ולצד מערב – סמוך לכביש השלוח צפונה כאצבע כלפי סבא־חרמון ההוזה־צופה מסביב – מתנשאת שלשלת־הרים אפורה־סגולה, שלרגליה פזורים חלוקי־אבנים וצוקי־סלעים שחומים ואדמדמים משיש־הגליל.
מצלעות ההרים יוצאים מבועים שמהם נקוים כעין ברכות ואגמגמים המרכזים סביבם מן החי, העוף והשרץ שבסביבה. בתוך הסוּף הגבוה מתכופפת בדואית, והחרמש שבידה מבריק ומפיל מן הגומא עמרים־עמרים. במים משתכשכים להנאתם פרחי־רועים ערומים שנטשו את צאנם והפקירו את עצמם להוללות קלה. ברם, אחד מהם פורץ מן המים ובלשון המיוחדת לרועים מנוסים, הוא מהגה ומצפצף לצאן המצייתות לו ואינן מתפזרות. עזים שחורות דולגות על גבי האבנים ומתעטשות, ברוזים אורבים לדגים. צליל־זוגות רוטט באויר. על גבי סלעים הבולטים מן המים, עולים בזחילה צבים משורינים להתחמם להנאתם, אבל מיד והם נטרדים ונרתעים המימה מאימת הרועים הרוחצים בקרבתם. בדוּאית זקופה כתמר יורדת לעין למלא את כדה, מפשילה את שמלתה השחורה, ובינתיים שוהה ומעיפה מבטים משולהבים למתרחצים המעורטלים.
בצל עצי־תוּת עבותים ומצִלים הגדלים על שפת ברכה, אני משתטח לנוח. שני בדואים חתומי זקן שחור, שזופים ומכורבלי־“כפיות”׳ סרוחים ממולי על גבי סלע שטוח. על ידם נצבות סוסותיהם. אצילות. יחסניות. הן בועטות מתוך אי־סבלנות כתמהות על מנוחה זו שאיוו להם לפתע אדוניהם בשעה שהמישור הוא רחב ונוח לדהרת־און אבירה. ברם, לא הרבה נחו השנים ביודעים את נפש בהמותיהם. בקלות קפצו עליהן ונשאו בדהרה לאורך סוף שקמל, כמש והצהיב משמש. כנפות עביותיהם השחורות התבדרו, התנפחו ברוח במפרשים, ובחלפם כשדי־בלהות, הבהילו והחרידו עדר־ תואים מתוך רבצו בבצה. העדר נבהל, השתולל, ויגמא ארץ מבלי דעת לאן.
אני חולץ את נעלי ומכניס את רגלי היחפות לתוך המים הקרירים. מתוך תרמילי אני מוציא גרבים נקיות. עוד היום גדול ואני מכבס מיד את המזוהמות שפשטתי ושוטחן על גבי אבן ליבוש. אחר אני סועד את לבי בפרוסת־ לחם מתובלת בזיתים ובגבינה. אני יושב, לועס בשקידה, משכשך ברגלי היחפות במים הצוננים וטוב לי. הרגשת אדם פרוק־עול תוקפתני, ואני מברך על השלוה הנפשית הזאת שירדה עלי בחיק הגליל.
לבסוף דורכות רגלי על אדמה עברית. הרוח, האופף אותי בין העצים׳ הומה, נושב בחזקה ואינו מרפה ממני. אני סוקר חטופות את הבתים וממהר למצבת יוסף הגלילי וחבריו. חברה החוזרת מעבודתה מצביעה על מצבה עשויה כעין עמוד משיש־הגליל, ובלכתנו במעלה־הדרך היא מספרת לי את תולדות המצבה הבלתי־מפורסמת בדברים פשוטים:
“לפני שנים מספר מתה כאן אהובתו של בחור אחד. והבחור אהב אותה אהבה עזה כמות. בחור טוב היה ובעל נפש רומנטית. במותה מאן להתנחם. לא אכל ולא שתה. הזניח את עבודתו והיה נעלם למשך כל היום מבלי שידע איש על מעשיו. לפעמים היה נוטל ככרלחם תחת זרועו, עגבניות, ופורש להרים. כסבורים היו חבריו שדעתו נטרפה עליו מרוב יגון. ברם, לאחר ימים נודע הדבר. הוא מצא לו גוש־שיש ועמל עליו ימים ושבועות׳ ירחים; עבד ללא נסיון עד שהצליח לפסול עמוד ולהציבו מצבה על קבר אהובתו הצעירה. אחר נעלם ולא נודעו עקבותיו. כאילו פצתה האדמה את פיה ובלעתוּ”.
אני פוסע לאטי. החברה ממשיכה לדבר אך איני מקשיב לה. יודע אני כי הלילה לפני הרדמי אהרהר באשה הצעירה שמתה בדמי ימיה; אנסה לתאר בדמיוני את שרטוטי־פניה, לממש את דמותה ולהעלות את ארשת פניה בחייכה מול אהובה; ואותו אראה בודאי בשעה שהוא גוחן על גוש־השיש הקר, שוקע בזכרונות, ועיניו זולגות דמעות…
שדרות נאות מובילות לכפר. בחצר צוהלים ילדים בחברת כלבים מגודלים המתהלכים במתינות וחשיבות. בדיר צפוף וכלוא עדר־כבשים אני צונח על ספסל סמוך לקיר ומביט סביבי.
דמדומים. הרוח הנושבת בחזקה צוררת קרירות בכנפיה. החרמון – כה קרוב כאן; כיפתו מוּפזת בקרני שקיעה אחרונות וכולו צופה בהדרת־גאוה אלמת על סביבותיו. עבים אפורים מתגרדים בקדקדו. חריצים מושלגים מצהירים עליו כשיבה. לפתע מצהיב משהו מאחרי גבו ומבהיר: ירח מצוחצח מגיח ומאציל לסביבה מקרני נגהו הרך.
עם גמר ארוחת־הערב מובילתני החברה לבית־הילדים לראות את הפעוטות לפני שכבם לישון. צחים־עגולים הם פני הכרובים הקטנים האלה, ומטפלים בהם טיפול נסיכי.
בת לויתי שפניה כחשוּ מעמל, מרימה את ילדתה וצוהלת: “מה שמנמונת היא ונחמדה!…” והיא מוסיפה בגאוה: “חלופי יוצרות. אבות אוכלים בוסר ושני הבנים לא תקהינה…”
הילד – מעל לכל. הוא הבסיס; הוא הדור אשר עליו יוטל להמשיך בעבודה הקשה, ויש לחזקו, לאמצו ולגדלו בריא, יפה ומוצק! זהו הרעיון כאן לא להלכה כי אם למעשה.
– מה? – מתעורר החורש מעבודתו – הדרך ל״תנור״? לך בכיוונו של האפיק הזה עד בואך לשם.
האפיק המוביל למפל־המים, חריצו הולך ומתעמק. שקשוק־הפלג הומה באזני. משני עבריו גדלים שיחים עלובים. לפעמים נתקלות עיני בשושנות־ההרדוף, המאדימות כטפות־דם על רקע אפור. בצלע אחד ההרים פוערת מחצבה לועה. עדר־צאן גולש אלכסונית למים. הרועה וכלבו מחרידים שועל ממאורתו ולשוא יעמול הרועה מתוך תשוקת קרב, לשסות בו את הכלב ולזרזו – התן דלג, נעלם ואיננו.
כעין עריסה רחבה קולטת את מפל־המים. לעיני מופיע נד־סלע זקוף שמראשו מזנקת למטה חשרת־מים המהווה אשד מרהיב־עין, צונח בסאון וקצף למטה ושׂם את המים כמרקחה. קרני־השמש חודרות לפתע כמו מן המארב, משתברות במים, נשזרות בתוכם, ומאצילות להם משחק־גונים של צבעי־הקשת. התכלת הנשקפת לתוך העריסה השרוּיה באפלולית ולוּטה בצל – עינה תכול, וקרוב יותר.
לפנות ערב נישאות ופורצות המכוניות לשכם, המשתרעת ומלבינה בין שני הרים קודרים: הר גריזים והר עיבל. דומה, כי שני ההרים ניצבים זה מול זה נקשים וזועפים כסלעיהם האפורים, וזוממים רעות בחובם האחד על השני, או על העיר הרובצת מטה…
הר עיבל עלוב־עזוב הוא ואין איש שם לב אליו: “הר הקללה”… ומטרת הביקור הלא הוא הר גריזים – “הר הברכה” – גולת הכותרת וקודש הקדשים של ה“עם” השומרוני. אליו נשואות היום עיני הטיילים שבאו לחזות בפולחן הקרבת קרבן הפסח של זה השבט הדועך, המתברך בלבו בתור עם התורה שזולתו אין…
ההר זרוע אבנים על כל מדרך כף רגל. השבילים המפותלים המובילים עקלקלות לפסגה, אינם כבושים לגמרי ושורות הטיילים מצטופפות לערבוביה המעפילה ומתקדמת בכבדות. הערבים מתושבי שכם, אף הם נטפלים ועולים להזין עיניהם ב“משחק” ששכניהם השומרונים עורכים לפניהם מדי שנה בשנה. עולי־הימים מבין השכמיים, חוצפניים ומרי־נפש, מרשים לעצמם להתלוצץ על חשבון הטיילים ובצעירות שהנן מטרה למבטיהם היורים רשפי־תאווה יוקדים וגלויים. אולם הרצינות הזעומה הנסוכה על פני הטיילים הצעירים והאירלאנדים החולפים עם אלותיהם החובלות — מטילים בהם מרה.
המגיעים למרום שיאו של ההר נושמים לרווחה, מפנים את מבטיהם למטה ומחייכים למראה הנחשול החי הנוהר למעלה, ונהנים למראה הסביבה ושכם העיר המשתרעת לרגלי ההר בצורה כה מיניאטורית.
ועל גבי ההר תנועה־תכונה. אהלים מצהירים. סביבם מתהלכים לבושי־חג השומרונים ופניהם קורנות ומבריקות חדווה. חג גדול וחשוב להם. בתוך הקהל המגוון הם מהווים חטיבה בולטת בקומתם הגבוהה ובקלסתר פניהם המארך במקצת. נשותיהם הנצבות על פּתחי האהלים הנן רזות ורעות־מראה: סמל העצב נסוך עליהן מכף רגל ועד ראש. אחדים מן הכּותים חוזרים ומציעים למכירה סידורי תפילה משלהם, עתיקים וחדשים, הכתובים בכתב העברי הקדום שנשתמר אצלם עד היום הזה; ועל הכתב הזה גאותם, וזו שפת הקודש והדת שבה משתמשים כהניהם, כי שפת הדבור המתהלכת בקרבם היא הערבית.
ברצון הם פותחים בשיחה עם “אחינו בני ישראל”, מסבירים על העזרה הנחוצה להם לקיומם העלוב למדי ואגב, תוך כדי דבור, הם משתדלים לקפח בהלכה ולהוכיח בראיות ״חותכות״, כי המקום הזה שעליו הם מקריבים את הקרבנות – הוא הר המוריה, שעליו עמד אברהם להקריב את בנו יצחק, וירושלים – עיר זו אין לה שום ערך בעיניהם ובקליפת השום היא לעומת “המקום הקדוש הזה”…
מסביב צווחה והמולה. סאון ופטפוט הברות שונות. קריאות התגרנים המכריזים בקולי־קולות על פּירות ומי-קרח, בוקעות וצורמות את האוזן; פניהם משולהבים; גרונם נחר מקריאות בלתי־פוסקות המותחות את שרירי הצואר; בזריזות הם קופצים ודולגים ברגליהם היחפות ממקום למקום וצורחים במין התלהבות המבליטה ומדגישה, כי אכן מוכנים טיפוסים אלה לההרג על פרוטה…
דמדומים. החום פּג, תש. על ההר שוקק המון האנשים וניכרת תנועה. עוד מעט תשקע השמש ותבוא שעת־ההקרבה. המקום המיועד לפולחן מגודר לכל ארבע רוחותיו בגדר אבנים, שעליה מצטופפים הטיילים עד אפס מקום וחוסר נשימה, אגב דחיפות במרפק ובזרוע הגוררות סכסוכים ומדנים; האחד מכשיל ומפיל את השני הסוחב אחריו שורה שלמה תוך דרדור אבנים, ורבה המהומה וגדולה צווחת הגדופים בערבית ובעברית.
ובתוך החלקה המגודרת רותחות ומהבילות שתי קלחות מים על מדורת אש. על־ידם נצבים הכהנים עטופי לבנים ומאחריהם עשרות שומרונים עלובים. התפילה התחילה. בראש המתפללים סוגדים על ברכיהם הכהן הגדול וסגנו על מרבדים קטנים המיועדים בשבילם; פניהם מופנים בחרדת קודש לעבר המקום ששם עמד לפנים בית־מקדשם שנחרב בשעתו על-ידי יוחנן הורקנוס. מחוץ לגדר במרחק של פסיעות אחדות משתלהבת מדורת אש כבירה הפורצת ושולחת לשונות אש מתפתלות מתוך בור אבנים עמוק ועגול, מלובן יפה הדומה במבנהו לבאר. על האש ממונה אחד מן השומרונים הנצב על משמרתו מאז הבוקר. וכה הוא עומד רציני ומטיל לתוך הבור מדי פעם ענפים וזרדים יבשים המתלקחים ונאכלים בנפץ. זהו ה“תנור” המיועד לצלית הקרבנות.
והתפילה בעצם תקפה. מתפללים הם בהתלהבות מעורבת בצווחה ומלווה בתנועות; כורעים לסירוגין, קמים מתנועעים ופולטים הברות ופסוקים שקשה לתפוש ולעמוד על טיבן. כששקעה השמש גדלה ההתלהבות בין המתפללים והגיעה למעלה ראש. שבעה כבשים צחורים מובאים לפתע לבין המתפללים המושכים ומוסרים אותם איש לרעהו לקיים מה שנאמר: “משכו וקחו לכם”. אַחר כך מתגברת המולת המתפללים. המגיעה לידי צריחות ממש, ובאותה שעה מבריקה המאכלת ביד השוחט הזריז המעבירה על צואר אחד הכבשים הנחבט לרגליו. זרם של דם קולח ומחלחל. הקרבן מפרפר פרפוריו האחרונים ופושט את רגליו. מיד בא תורם של השאר. בינתים ואחדים מורידים את הקלתות ובמים הרותחים הם מולגים את צמר הכבשים להקל את המריטה הנעשית בשקידה רבה. קבוצות־קבוצות מן השומרונים גוחנות על כבש, ומולגים, מורטים ומשליכים את הצמר לתוך המדורה הלוהטת.
הלבנה טרם עלתה. החשכה החותלת את הסביבה גוברת. לאורו של “לוקס” ממשיכים לטפל בקרבנות. בכבשים העשויים, המחוטאים במלח מבפנים ומבחוץ, נועצים כלונסאות ומניחים אותם על כפיסי־עץ מחוברים כעין משדדות. אז יביא אחד על מגש עץ רחב את ה“מצות” הדומות לפיתות ערביות. כל אחד נוטל לו פרוסה מקפלת ומתובלת במין עשב־מרור. בינתים נוטלים ונושאים את הכבשים בחשיבות ובחגיגות בקול רינה ושירה אל הבור המלובן כמוקד. לשם מורידים אותם ואחדים מזדרזים להכין בלילה של טיט ומים שבה סותמים יפה את פי־הבור למען יגדל החום פנימה.
בזה מסתיים חלק חשוב של הפולחן. השומרונים נושמים אז לרווחה ופורשים לאהליהם לבקר את הנשים שאינן לוקחות חבל בתכונה הזאת. אף קהל המטיילים ששבע רוגז מחוסר מקום וצפיפות מתפזר ומשתטח על שיאו של ההר. מסביב לאחד הכוהנים, ישיש בעל צורה שנותר לבדו על מקום התפילה, מצטופפת כנופיה המקשיבה לביאוריו על אמונת השומרונים. קולו בוקע מתוך אמונה, אולם גם נעימה ספוגת צער ואנחה עולה ורועדת: מספרם הן הולך ודל וסופם ליתם ולגווע… ביראת־כבוד מטים המטיילים אוזן לדבריו, אולם רבים הם גם החולקים עליו ומתנצחים עמו קשה בהלכה. לעזרתו של הכוהן הבא במיצר חש שומרוני פשוט להתווכח.
חצות. הלבנה כבר הגיחה מחיק ההרים ולילה נהדר משתלט. לאורה יוצאים הכותים מאהליהם כשבראשם הכוהן הגדול ושמים פעמיהם לאכילת קרבן הפסח. עם גמר תפילות הכוהן מנפצים את מכסה הטיט שנתקשה למדי ומסביב נישא ומתפשט ריח מגרה של בשר צלוי־חרוך, המוצא לתוך קערות משפחה גדולות. מיד מזדרזים השומרונים ובחפזון, בעמידה, הם אוכלים את הבשר המתובל במצות ומרור. כדי לקיים את הפסוק “לא תותירו ממנו עד בוקר” הרי הם אוכלים ולועסים עד גמירא חוץ מן העצמות הנשרפות באש.
שקט. לאות. תם ונשלם. דומיה נוגה שוררת מסביב. הערבים אנשי שכם גלשו לבתיהם וגם המטיילים מתכוננים לעזוב את “הר הברכה”. בצלע ההר, ליד השביל, עומדים אחדים מן השבט העלוב. נוגים הם וחזות פניהם מעידה בם, כי כעבור שנים לא רבות ודאי שיתגלגל ספר תורתם העתיק לאחד מבתי־הנכות. הרגשה “סתומה” זו מעיקה על לבם ובלכת מהם הטיילים העברים הם מלווים אותם חרדים וברכה בפיהם:
– שלום על ישראל…
ההרים עודם מעורפלים. אך הנה מחויר המזרח, הפסגות מתכתרות בזרי ארגמן, והשמש, גדולה וכמרטטת בשוליה, מגיחה מחיק הרי־מואב ומטילה על פני המים רצועה ארוכה ומתנוצצת כעין הכסף. הסביבה מתבהרת, מתנערת מצעיף העלטה, מבליטה את שרטוטיה. המים שקטים, ללא קמט וזיע־גלים; כיריעת משי כחולה פרושה לרגלי ההרים הקודרים…
ושקט מסביב ודממה. דממה שרויה בצינת בוקר.
סמוך לחרטומה של הספינונת הריני עומד וצופה למים הלובשים גוון ופושטים גוון, שולח מבטי לסביבה, ותר אחרי אחיזה בנוף שומם ונהדר זה הכומס בחובו משהו מושך ומרתק, משהו המרעיד את הלב לקראת הסתום והמחפה על מראות והדים רחוקים, רחוקים…
הרים קרחים. צוקי סלעים. שממה. לכאורה אין לראות נפש חיה בכל הסביבה החשופה. אך מה נעימה היא ההפתעה, כשהעין נתקלת לפתע־פתאום באילה שחרדה מרבצה. והרי היא דולגת ומקפצת בגמישות וחן מצוק אחד למשנהו, מתיזה חלוקי אבנים מתחת לפרסותיה ונעלמת… ותוהה העין מתוך כיסופים עזים לראות ולהתחקות אחרי אילת־חן, החולפת בשבילי חייה כאן בשממה…
שגב ויופי לנחל ארנון.
הוד והדר לחופיו!…
נחל ארנון… יופי גלום בתוך הוד מאיים; יופי הזועק בבראשיתו הפראית והנוסכת חן לאין שיעור. הכניסה לארנון מובילה בין הרים נישאים, בנויים אבן-חול אדמדמה כשחם; אבן הדומה לגזית מלוטשה, כאילו יד נעלמה, לטפנית, טפלה בה בחיבה, מרקה ולטשה אותה עד לבלי השאיר בה שמץ אבקיק וחיספוס; והיא מגוידת בעורקים מגוונים, המוסיפים לה נוי מיוחד ומשוים פה ושם לסלעים מראה שטיחים מרהיבי־עין.
קירות־סלע נישאים ועליהם גושים מגובבים, בעלי צורות שונות הנותנות להוזה מעוף לחזות מגדלים גוטיים, מסגדים מזרחיים, חומות ומבצרים מימי קדם, פתחי כוכים ומערות. ומי שמחונן בטביעת־עין ובדמיון – רואה גם פסלים מחוטבים: צורת אשה הגוחנת על עריסה; ענק זועף המאיים להטיל גוש סלע; אריה העומד לזנק מראש צוק, ודמויות מדמויות שונות…
למטה זורם לו הנחל בערוציו העקלקלים ומימיו מלחכים את קירות הסלעים התלולים, ההולכים הלוך והתנשא, הלוך וצר, עדי כסותם לגמרי את עין השמש. רק רצועת תכלת־רקיע מכחילה שבעתיים מתוך האפלולית…
הריני חוצה לאטי את המים הזורמים בערוץ המתפתל בין הקירות הנאדרים הללו, נושא עיני כחולם לצוקיהם הכבירים הנשקפים מעל ומהלכים אימה. הזרם הולך וגובר ומשמיע סאון מים ניתכים, מהדדים. אני מתקרב בתוך השטף המתגעש ולפתע מופיע לעיני בכל הדרו מפל הארנון המזנק וניתך בשצף קצף על גבי הסלעים ושם את הנחל כמרקחה.
ובתוך הרעש האדיר והבלתי פוסק, רעם המים הניתכים סילונות־סילונות ומתנפצים תוך קצף מבעבע ושלל צבעים מפזזים – ראשי מסתחרר קמעה, ומבטי מלפפים את הקירות המוצקים ואת פסת התכלת מעל, המכחילה מאוד בתוך האפלולית…
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.