השמים התכילו ללא עב קל, וכל רוח לא נשבה, אך הים למטה געש. הסערה החלה עוד שלשום, התחוללה במרחקים ותשם את הים כמרקחה; כל הלילה השתוללה הסופה, הטילה את אימתה על יורדי־ים מנוסים והבחילה את הנוסעים, אשר דימו כי קצם בא.
עם בוקר, בהתנוצץ המים לקראת השמש העולה, שככה הסערה; אולם הגלים, שדרור קורא להם, חרגו מן הדממה והשלוה והשתערו בשצף־קצף על סלעי חוף יפו.
אנית־נוסעים הדורה, אשר עגנה בחוף, הבינה שלא לצון חומדים להם נחשולי־יפו המפורסמים, ומאין יכולת להוריד את נוסעיה, נעלבה, הרימה עוגן, הפשילה מאחוריה את קדרות עשנה והפליגה על מנת למצוא מפלט ומחסה בזרועות נמלה של חיפה.
ברם, אנית משא נורבגית עלובה, דלת־אמצעים, לא זזה ממקומה ונשארה כשהיא נחבטת, עולה ויורדת; היא טולטלה מצד לצד, וקצף־הגלים עטפה כמו בערפל. האניה התאמצה להחזיק מעמד ולא להגרף לעבר צוקי-הסלעים, המשחירים מעל למים.
ריקה היתה האניה, ומחסניה מוכנים היו לקלוט אלפי ארגזים, שנערמו בנמל, ולהסיע את פירותיה הזהובים והריחניים של הארץ שטופת־השמש לאנגליה הסגרירית, לנורבגיה המושלגת, לגרמניה הרוגזת. ברם הים סוער, הנמל אינו כתיקונו, וגם הספנים האמיצים ביותר חוששים לנסות את מזלם בהסעת משא לאניה על גבי דבשות הגלים המשתוללים.
בנמל שרר שבּתון. עובדי־המנופים ישבו בחיבוק ידים, צפו אל פני הים ועישנו, כשהם נהנים מאד ממנוחה זו, שהעניקו להם איתני־הטבע. הפקידים אף הם לא השתעממו ביותר, התהלכו ושוטטו בחשיבות רבה, או שהעמידו פנים, כי מצטערים הם מאוד על ההפסדים העצומים הנגרמים לארץ ולחברות־הפירות.
בצהרים עיפו, כנראה, הגלים והחלו נרגעים מזעפם. הם עוד הוסיפו להשתער מפעם לפעם על הסלעים ולהרעישם, אך דומה היה, שקצפם סר מהם, כוחם תש, ואין הם רוגזים כל־כך, אף אין הם משתוללים בתנופת הזעם כאשר השתוללו בבוקר.
ניתן צו, והספנים החלו מקרבים את הסירות למלאן בארגזים.
יחפים, שזופים, בעלי פנים מביעי־עוז, החלו לדלוג מסירה לסירה, הקריבון למזח, והמנופים החלו מדרדרים ומשלשלים לתוכן את הארגזים. כעבור שעה קלה כבר עמדה ספינונת אחת גדושת־מטען מוכנה להפליג. הארגזים הלבינו לאור השמש טורים־טורים. שלושה ספנים קפצו ותפשו במשוטים; הרביעי הצמיד את כפות ידיו הנוקשות והמנוסות להגה. הספינונת נעקרה ממקומה, זזה והפליגה קצת בכבדות הימה, לקראת הגלים, המשׂתערים עדיין.
ספן זקן, שישב והתחמם לאור השמש, השמיט את קצה הנרגילה מפיו, כהשמיט תינוק את דד אמו למראה איזו הפתעה, הסתכל בתמהון במפליגים, עקב אחריהם במבטיו וקרא צרודות, כזורק לחלל האויר:
–אסור היה להפליג…
אמר – והחל מוצץ ויונק שוב את עשן הנרגילה המפעפעת, ופני־הקלף המקומטים שלו חייכו. הוא ראה איך הספינונת הגדושה חותרת בכבדות לקראת הגלים, והיאך תופש־ההגה מתאמץ מאוד להובילה ישר, שיהא חטמה חוצה את הגלים.
סקרנים אחדים, הולכי־בטל, התאספו על החוף, הסתכלו והפנו את ראשיהם לעבר הספן הזקן, אשר פלט בקול רם:
–פחזנים הם, ואינם מכירים את הים!
הספינונת המשיכה לעשות את דרכה. פעמים השתער עליה נחשול והציפה. אך היא בצבצה והופיעה למעלה כשהספנים ניצבים עליה בדרך נס. ברם, בידיו של האחד כבר לא היה המשוט… כעשרה רגעים חלפו מאז הפליגו ואת שורת משברי־החוף טרם חצו!
פתאום התפרצה קריאת אזהרה מפיות המסתכלים: נחשול אדיר תקף את הספינונת והציפה. במשך כמה רגעים לא הופיעה לגמרי, ומשנראתה על פני שטח המים, היתה הפוכה על גבה, ובטנה הלבין כבטן דג מת… הספנים נראו עולים ויורדים על פני הגלים, חותרים להגיע לחוף, ותיבות תפוחי־הזהב צפות ונישאות מסביב ככתמים לבנים.
– אמרתי שיתהפכו! – קרא הספן הזקן וקם על רגליו העקומות והרועדות מחמת זקנה – אמרתי שיתהפכו! – פניו קרנו, והוא החל מתקרב לשפת המזח, למען ייטיב להסתכל במאורע, שהתרחש לעיניו.
הנחשולים הטילו את התיבות לסלעים וניפצום. על פני כחול־המים הצהיבו התפוחים. אך תיבות למאות חמקו בינות לסלעים, נישאו לעבר החוף, טולטלו עד שנפלטו לאורך כל החוף בואך תל־אביב.
אנשים אשר טיילו לתומם הסתכלו מוכּי־תמהון בארגזים הנפלטים. ואחד הנערים, שעיניו הבריקו למראה ה“הפקר”, החל רץ כמשתולל ומכריז בקול:
– תפוחי־זהב! בזול! בזול!…
הוא קפץ הראשון, מבלי להשגיח בנעליו הבוססות במים, אחז באחת מן התיבות והחל מגלגלה וטורח להוציאה. התקנאו בו שני בחורים וקפצו אף הם המימה, וזרועותיהם שלוחות כלפי התיבות. דייג ערבי קיפל חיש מהר את מכמרתו, תחבה לתוך סלו וקפץ אף הוא המימה. עגלון קפץ מדוכנו וכעבור כמה רגעים הופיע עמוס תיבה, פניו מסמיקים וקורנים, והוא נחפז לעבר הכרכרה.
–תפוחי־זהב! – הקריאה חזרה וקסמה.
–ביזת הים!…
הבוזזים התקהלו על רצועת החוף. עיניהם נישאו לעבר התיבות, הצפות ועומדות להפלט. כל אחד תר אחרי הקרובה ביותר. תחילה שלחו את ידיהם בביזה נערים, הולכי־בטל ועגלונים. ברם לא ארכו הרגעים, ובין הבוזזים הופיעו גם אנשים הדורים, אשר תאות הביזה התלקחה בהם, והם קפצו המימה ורבו על כל תיבה כריקים הללו! גם נשים הופיעו כשהן מרימות את שולי שמלותיהן וסוחבות את התיבות הכבדות.
מסביב קמה המולה, מלווה בצווחות. חשק הביזה תקף גם את המתונים ביותר. האינסטינקט הפראי של עושק וחמיסת עמל אחרים התעורר מתרדמתו, הזרים את הדם ברהיטות־משנה בעורקים. הפרצופים השתלהבו, והעינים התנוצצו בברק זר… הדיג הערבי אשר הצליח ביותר למשות את התיבות ולהעלותן לחוף, היה הראשון אשר הכריז:
–תיבה בשילינג! יאללה!
ונמצאו מיד קופצים. התיבות הועלו על השכם והוטלו לתוך כרכרות ועגלות, שהוזמנו במיוחד. נערים רכים, שלא יכלו לסחוב את הארגזים הכבדים, התחכמו לשברם ולהוציא מהם את התפוחים. והים הוסיף לפלוט. לקראת התיבות חתרו גברים ונשים, לבושי בגדי־רחצה, אשר יצאו מן הבתים הסמוכים. הם רעדו מצינת המים, אך הביזה קסמה להם וקשה היה לוותר.
בבית־קפה מהודר שמנגד ישב על המרפסת בר־נש אחד – סרסור לפי מקצועו – ולגם להנאתו מספל הקפה. דעתו היתה זחוחה עליו ביותר, כי הבוקר עלה בידו למכור לתיירים אחדים, שטיילו על שפת הים, “מגרשים בשרון” אשר רק אלוהים הוא היודע מה טיבם והיכן מקומם…
רגיל היה הסרסור להמתין לקרבנותיו כאן על שפת הים, ובשעות הפנאי לא היה משתעמם, חלילה. המלצר עמד הכן לשרותו, וטס־הקפה עם התופינים היה מוגש לו ביד רחבה.
כאשר ראו עיניו את בהלת ביזת־הים, תקף עליו יצרו, ועיניו הקטנות התנוצצו לקראת השלל. הוא מיהר לסלק למלצר את המגיע לו, דלג מן המרפסת, והחל רץ, כשהוא מחזיק בידו האחת במגבעתו, שלא יעיפנה הרוח, ובשניה במקלו – מקל הבטלנות!
הוא לא קפץ המימה. חס היה על נעליו המצוחצחות. הוא התרוצץ אנה ואנה וכאשר ראה, כי בידי אחד הילדים עלה למשות תיבה, התנפל עליו בנופפו את מקלו:
– סור מכאן, פן –
הילד, אשר חשב, כי סוחר הסירות בכבודו ובעצמו התנפל עליו — נבהל ומיהר להסתלק נבוך ממקום-המעשה. הסרסור שם את מקלו תחת בית־שחיו, גחן על התבה והחל מגלגלה, עד שהעלה אותה לרחוב הסמוך. הוא הביט כה וכה וקרא לסבל.
סבל צעיר ויחף הזדרז לקול הקריאה. הוא התיצב לפני האדון, מוכן לשרתו. החבל היה קשור במתניו. הוא התכופף ולפת בכפות ידיו המיובלות את התיבה הרטובה.
–לאן? – שאל הסבל והביט בעיניו השחורות, שהפיקו הכנעה.
–למעלה, ברחוב הירקון! – פקד הסרסור זעומות.
בינתים ובין הבוזזים על שפת הים קמה פתאום בהלה. בחלל האויר הוטלה קריאה, שהשביתה את השמחה:
–המשטרה!…
שוטרים לבושי־מדים הופיעו במרוצה, הדייג חשוף־השת היה הראשון אשר תפש בסלו והחל רץ ובורח לעבר יפו, כשבידו הקמוצה הוא מחזיק במטבעות הכסף. נשים מהרו להסתלק, כשהן נבוכות קצת ומסמיקות. לפתע ראו, כי אכן לא נאה הוא המעשה שעשו. הגברים מיהרו להתחמק ולברוח, אולם אחדים מהם נתפשו בקלקלתם.
הסרסור הלך בעקבות הסבל שמח וטוב־לב. “אשתי תשמח, בודאי” – הרהר לו והצטחק בזכרו היאך הבריח במקלו את הילד. פתאום קלטו אזניו הדי צעדים של איש רץ. הוא הפנה את ראשו, וכשנחו מבטיו על השוטר הרץ, הבין מה שעתיד להתרחש, וכאיש המטייל לתומו סר הצדה, הפקיר את הסבל עם הארגז ונכנס לבית־קפה סמוך.
השוטר הדביק את הסבל וצעק, כשהוא נושם בקושי:
–עמוד, גנב שכמותך!
הסבל התעכב והסתכל בשוטר בעיניו התמהות:
–מה יש?
–מה יש?! – הרעים עליו השוטר בקולו – שולח ידו בסחורה זרה ושואל שאלת תם!
הסבל הנבוך החל מגמגם:
–אבל זה לא שלי, בחיי, זה של האדון הזה – עיניו תעו וחיפשו לשוא אחרי האדון, שנעלם ואיננו – בחיי, זה לא שלי, אני רק…
השוטר שיסע את דבריו:
–לך אחרי, תצטדק במשטרה!
וכשהובא הסבל העלוב לפני השופט והחל מוכיח את צדקתו, חייך השופט, כמבין לערמומיותו של הנאשם, ופסק:
–טוב, טוב, מבין אני, להבא כבר לא תוסיף לשלוח את ידך בביזה…
וכשנקנס הסבל, סבור היה שמשטים בו, והוא נשבע:
–בחיי שזה לא היה שלי, אדון אחד –
מסביב הרעים צחוק הקהל. צחקו גם השופט והשוטר. ובאותה שעה ישב הסרסור שוב על שפת־הים, כשהוא מסב לשולחן מכוסה במפה צחורה, לוגם להנאתו מספל־הקפה ולועס תופיני־שוקולדה, מצופי שמנת צחורה.
בפיראוס עלה על האניה יוני מאמריקה, שבא לבקר את מולדתו. מצוחצח, מגולח למשעי, ובלוריתו, המשוחה בתערובת חימית מבושמת, הבריקה לעין השמש כמתכת מלוטשת יפה. עיניו הקטנות התרוצצו על צלחת פניו הרחבים והציצו לכל צד בברק של חשד ומשטמה לזולת. בחפזון עלה והושיט את תעודותיו לקצין הבקורת.
הקצין בדק את הניירות ואמר מבלי להסתכל בו:
–מחלקה שלישית ספון ב׳, תא מס' 40.
הנוסע הביט לצדדין במבוכה קלה כמצטדק: “רק במקרה אני נוסע הפעם במחלקה זו, שאינה לפי כבודי”… והזדרז ללכת בעקבות סבל שטוף־זעה, שסחב על גבו את מטענו והתנשם בכבדות.
כאשר עמדו לפני התא מספר 40, הציץ הנוסע לתוכו, ומשראה את פאת זקנו של ישיש, שנזדקרה לעומתו מעל לדרגש, נרתע אחורנית כנשוך נחש; תסס מתוך קצף, ועיניו הקטנות ירו רשפי־זעם:
– עם יהודי בתא אחד?! – לא!
חזר ועלה במרוצת־חימה על המדרגות, ותוך כדי ריצה דחף באשה אחת, שחלפה על ידו; רץ ועל פניו מהבהב משחק צבעי אודם ולובן חליפות, מעלבון וחימה על החוצפה להשכינו בתא אחד עם “יהודי”. אולם כשהופיע לפני פקיד האניה במשרדו כולו תוסס מקצף, הסתכל בו הפקיד הצרפתי ושאלו בתמיהה:
– מה קרה לו לאדוני?
אז שלט ברוחו במקצת והשתדל להשיב מתונות, אם כי קצפו עוד לא שכך.
–איני רוצה לנסוע עם יהודי בתא אחד!
– על שום מה?
– על שום – על שום שאיני סובל אותם!
– אין זו אמתלא מספיקה, אדוני. התאים תפוסים ואין אנו יכולים להמציא לו מקום אחר באותה מחלקה.
היוני הנמיך את קולו:
– אבל, אדוני, הן תוכל לעשות חליפין, כלומר, להעביר בני־ברית לבני־ברית והכל על מקומו יבוא בשלום. עליך לדאוג לרווחתם של הנוסעים.
הפקיד הבטיח לסדר את הדבר באחד הנמלים הקרובים, כשיחול שינוי במספר הנוסעים. היוני יצא מרוצה למחצה, חזר לתאו, סדר את חפציו מבלי להסתכל ביהודי, ששכב לו על הדרגש נים ולא נים. וקודם שיצא לא התאפק וזרק באנגלית לעצמו:
– דירטי דז׳ו!
והיהודי שלא הבין את לשונו, הרים את ראשו ונעץ בו עינים צוחקות:
– מה אמר מר?
אבל הלה הגיף את הדלת ברעש ועלה על המכסה מורתח כולו ומקלל לנפשו.
פאַניוטיס היה שמו של אותו יוני לפני שתים־עשרה שנה כשיצא את מולדתו והפליג לכרכי הים שבאמריקה; אך בבואו לשם שינה מיד את שמו ל…צ׳ארלי. שם זה דווקא מצא חן בעיניו כשם אמריקאי מובהק, שאין להתביש בו, ומיד החל לחקות את בחורי המדינה בתלבשתם, הילוכם ולשונם, ולימים שיחקה לו השעה וצבר מעט כסף ב“שאפ” של יהודי. והצלחה זו האמריקאית, המרימה לפתע חדל־אישים מאשפות ומושיבה אותו עם נדיבים – האירה לו פניה וכעבור ימים מועטים עלה בידו לפתוח חנות מכולת בקרן אחד הרחובות בברונכס שבניו־יורק.
אך באותו זמן גברה שנאתו ליהודים. והסיבה שגרמה לכך בעיקר הופיעה בצורת יהודי, שאף הוא היתה לו חנות מכולת בקרן הרחוב מנגד, והיה לו בן-תחרות קשה. למעשה לא התכוון היהודי להצר לו ולדחוק את רגליו בנכלים או במעשי תרמית; היה זה יהודי יליד אמריקה שהצטיין בצחות לשונו ובבדיחות־הדעת, שהיה משרה על לקוחותיו, והתחבב עליהם במידה מרובה.
הקנאה, היא שהציתה בו את הנקמה, והוא החל חורש רע על היהודי, ומשתדל להבאיש את ריחו בעיני הבריות. אך שומע לא היה לו. ידעו, שהקנאה מדברת מתוך גרונו. אז חרה אפו של צ׳ארלי, לא שלט ברוחו, והחל מתגרה בשכנו וטופל עליו עלילות־שוא בפומבי; היה מכנה אותו בשמות של גנאי ומגדף אותו על לא דבר.
וכאשר הגדיש את הסאה, קרב אליו יום אחד אותו היהודי מברונכס, ובנוכחותם של אחדים מדרי הרחוב, אמר לו:
–נראה, שאין כוחך אלא בפה…
–דירטי דדו! – הפליט צ׳ארלי.
אז פשט מֶק היהודי מעילו, הפשיל שרווליו, ואחרי שפלט את המימרא “קוֹם־אן ליטס פייט”, ניגש אליו והחל מחלק לו מהלומות על ימין ועל שמאל – ממש כמו אז, בימי בחרותו, בשעה שהיה מחובשי הספסל של הקוליג׳.
צ׳ארלי שלא פילל לכך ולא דימה למצוא ביריבו הַלְמָן מצוין כזה, מהר לעמוד על נפשו, להציל את כבודו המחולל ולהשיב למכהו דבר. אך מק המטיר על ראשו ועל פניו מהלומות מוצקות כפלדה ולא הרפה ממנו עד שהעניק לו חבורות מספר, ונתן לו לבסוף “נק־אַאוּט” וצ׳ארלי השתטח ארצה לקול צחוקם של המסתכלים. הצטרף גם השוטר, שעמד בקרן הרחוב ונהנה למראה האיגרוף, טיפח בחיבה על גבו של המנצח, וחלק לו מחמאות כשאצבעותיו משתעשעות בינתים באַלָתוֹ.
ומאותו היום גמלה בלבו של צ׳ארלי השנאה לישראל. בצנעה היה מציק ליהודים, וביחוד ל“ירוקים”, שזה מחדש באו. התרועע עם צוררי ישראל, ויחד אתם היה מנהל תעמולת ארס בין שכניו ומצא לו בזה את סיפוקו.
וכעבור שתים־עשרה שנה החליט צ׳ארלי “לבקר את המולדת”. כך היה רגיל להתבטא, אך בעצם חשקה נפשו להתגנדר בפני קרוביו ובני עירו בעשרו, בחליפות הנאות, בעניבותיו ובשאר מיני חפצים ותכשיטים, ולהפגין בזה את כל פרשת גדולתו ולחזור.
באניה גדולה הפליג, שירדו בה בני לאומים שונים. ביניהם היו גם יהודים רבים ילידי אמריקה. מפניהם פחד צ׳ארלי וכבש את זעמו בחובו. ואילו עתה, בעלותו על האניה בפיראוס לחזור לניו-יורק, נתקל שוב ביהודים, שהפליגו אף הם לשם – מארץ־ישראל.
היו אלה נמושות שעלו לארץ ולא הצליחו להתאחז בה, ואחרי שעלה בידיהם להשיג ויזות לארצות הברית, נסעו לנסות את מזלם מחדש. היו גם אחרים, שנסעו לרגלי ענינים מסחריים וצבוריים. אך על פני כולם שפוכה היתה ארשת עצובה של אנשים, שחרשו שדה־חיים מלא אבני נגף ומכשולים.
וליהודים הללו נטפל צ׳ארלי ושם אותם מטרה לחצי לעגו. הבטלה הממושכת נתנה בו אותותיו, השמין, נתכָּרֵס וכולו עטה חשיבות. מקושט התהלך על המכסה, מתנפח כתרנגול ומתגנדר בשרשרת שעונו, שאליה היה רתוק סמל, ועליו חרות מצד אחד “פסל החופש” ומצד השני דגל ארצות הברית. בנכר – כלומר, במולדתו, ביון – התגאה צ׳ארלי מאד בזה שהוא אזרח ארצות הברית, ובשפתו האמריקאית, הרצוצה והנלעגת, מעמיד היה פני אדם חשוב ומשכיל – אזרח ארצות הברית!
בצהרי אותו יום, קודם שהפליגה האניה, הִמהֵם הגונג המזעיק את הנוסעים לארוחה. צ׳ארלי היה תמיד מן הראשונים, שנענה להזמנה זו ברצון רב, ותדיר היה מוצא לו מקום סמוך למטבח, שיוכל להזמין את ארוחותיו ללא כל איחור.
והוא תפס לו מקום, תופף באצבעותיו על פני השולחן והסתכל בנוסעים הגולשים למטה. לאולם־האוכל. עיניו הקטנות הבחינו ביהודים היורדים ותופסים להם מקומות על-יד שולחן אחד, ונהרת־לעג חלפה על פניו המלאים! על מלה שנצנצה במוחו שמח פתאום כעל מוצא שלל רב: “כשר”." לא יכול להתאפק, דחף במרפקו את שכנו האירלאנדי, שישב על ידו, קרץ בעינו השמאלית כלפי היהודים קריצת־תיעוב גסה, וזרק להם בפניהם:
– אי־אי־אי… כשר… אי־אי־אי…
וצחק בכל מלא פיו בהבליטו טורי זהב.
הפנו אליו היהודים את ראשיהם. אחדים הצטחקו מתוך תמימות סלחנית, ואחרים הקדירו קצת את פניהם ונסתלקו.
אבל היה שם בחור אחד, שעשה בארץ שמונה שנים. ביבוש בצות כּבּרה עבד וקדח! בבניני תל־אביב עבד ורעב ללחם בשעת המשבר! במחצבות ירושלים עבד ונפצע! חרש את אדמת העמק וראה בעמלו מעט חדוה ותלאות לרוב. מפורסם היה בין חבריו בכנוי שלמ׳קה טראקטור על שום חוסן גופו.
והנה הוטל עליו לצאת את הארץ לשנים מספר לרגלי סיבות משפחתיות, ועשה את המעשה כמתוך הכרת חטא, שאין לו כפרה. בתאים לא מצא לו מקום והרגיש עצמו כחיה בסוגר. התהלך על המכסה לבוש מכנסים קצרים וחולצה אפורה, כאילו זה אך לוקח מאחרי האת והמחרשה. בימים הראשונים להפלגתו מיפו הרבה להרהר באותה ארץ קטנה, שהשאיר מאחרי גוו ובחבריו החלוצים הממשיכים להאבק שם ונפשו מרה עליו. אבל הוא ניחם עצמו, שהוא נוסע להחליף כוח ולחזור ולקחת שוב חבל, חבלו באותם החיים הקשים, שריתקו את גורלו אל הארץ.
ומששמע את קריאתו המנאצת של צ׳ארלי נעץ בו את עיניו האפורות ורטן לעומתו בקצף מרוסן במקצת ובלשונו:
– עִפּשוֹן שכמותו!
אותו רגע הופיעו המלצרים וטישטשו באלפסים הלבנים והמהבילים שבידיהם את קדרות המאורע הקל. היין החמוץ והזול עבר מיד ליד. צלחות קשקשו והנוסעים שקעו באכילתם. מפעם לפעם נתרעדו השולחנות והספון מרעש המנופים למעלה בהעלותם ובהורידם בקרסיהם למחסן האניה חביות וארגזים.
לפנות ערב הרימה האניה את עגנה והפליגה. הנוסעים עלו על המכסה מיד כשאזניהם קלטו את דרדור המכונות ושלשלאות העוגן. נמל פיראוס החל חג חוגה, כביכול, ונטה על צדו…
מסביב למעקה התכופפו הנוסעים תפושים בהרהוריהם ונתונים למראות החולפים על פניהם. שלמ׳קה טראקטור עמד על יד בחורה צעירה, שהקשיבה לדבריו שדבר לפניה על חיי הפועלים בארץ.
צ׳ארלי אף הוא עמד על המכסה מזוין במשקפת, ולא העלה על דעתו כל־עיקר, שהנה הוא נפרד לנצח מנוף מולדתו. יון העתיקה, הנפלאה, המציצה מכל פנה במפרץ הקורינתי, לא דובבה אל לבו. להפך, אותה שעה מיצר היה על הביקור לאתונה שעלה לו בדמים מרובים. השיאוהו לכך בני משפחתו, והוא אינו מבין על שום מה מעריצים בני־אדם עיי החרבות הללו שנשארו שם לפליטה, ולמה זה מראים שם על כל אבן, פסל מטושטש, זרוע קטועה או ראש מרוסק — בגאוה. עשרות דולרים טבין ותקילין עלה טיול זה, ולאיזה צורך? – ונפשו עולזת עליו שהוא חוזר אל ארץ ה“ביזנס” וה“פרוספריטי”…
האניה חרשה את הגלים. שחפים התעופפו בעקבותיה. צריחותיהם פלחו את חלל האויר השקט, והם תרו בעיניהם החדות אחרי שיירי האוכל והאשפה, שהטילו נערי הטבחים המימה. השמש גלשה מערבה ואיי יון הצטיירו במרחקים מחותלי ערפל צחרחר ודמו לקרחונים שטים.
על גבי המכסה, בעורף האניה, התאסף מנין יהודים, שעמדו להתפלל “מנחה”. בשקט התפללו, ושפתותיהם נעות וגופם מתנועע. מהם התפללו בעינים עצומות מתוך כוונה, כנתונים בעולם אחר ומהם שפכו צקון לחשם כשעיניהם בגלי הים הנסערים כנפשם המסוערת והמטולטלת… אותו רגע הופיע לפתע על מעקה המכסה העליון, סמוך לסירת־הצלה אחת, צ׳ארלי. עיניו התרוצצו למראה המתפללים והוא הצריח עליהם ממרום:
–אי־אי־אי־… כשר׳ה יוּדֶלֶך… (בברונכס, בסביבה של יהודים למד מלים אלה). וקריאת הלעג פלחה את לבות המתפללים. דומה היה, כי התפלה כולה כמו שוקצה… הפעם התרגזו כולם, ויהודי אחד, שחרחר ורגיש, אשר זעם מהול בצער הבריק בעיניו, קרא:
–הבה ונקבול עליו בפני הקפיטן!
ואז הרעים קול אחר׳ מוצק ועשוי לבלי חת:
–שטויות, רבותי! – אל תפנו לקפיטן ואל תשימו עצמכם ללעג. אני כבר אמצא לי הזדמנות להרביץ בו וללמדו סרק בהלכות דרך־ארץ.
היה זה קולו של שלמ׳קה טראקטור, שיבלות־העבודה עוד לא נמחו מכפות ידיו ושריריו הדרוכים טרם רפו. הוא הופיע וצץ בין המתפללים, כשהוא פוסע מתונות ומתקרב כלפי המנאץ.
צ׳ארלי הקדיר פניו ומהר להסתלק. מבטי הזעם ששלח בו הצעיר נתקלו בערפו השמן היורד בקפול אדום על צוארונו. צ׳ארלי הבין אז, שאין לשַטוֹת עוד ביהודים בנוכחותו של בחור זה שהעלה על זכרונו את מֶק יריבו החסון. ומאותה שעה החל להציק ליחידים, נטפל לבחורות היהודיות ומחבל תחבולות להכשיל, לשים ללעג ולצחוק. אבל שלמה׳קה טראקטור התחקה על עקבותיו וכל הנכלים הללו לא נעלמו מעיניו.
האניה המשיכה את דרכה. ביקרה בכמה נמלים בחופי הים התיכון, עמסה סחורות נוספות על המטען, ושום מאורע יוצא מגדר הרגיל לא נתרחש. הים שקט היה והנוסעים הרגישו עצמם בטוב.
באלג׳יר התעכבה האניה יומים קודם שיצאה לדרכה הארוכה – לחצות את הים האטלנטי – דרך של תשעה ימים. לנוסעים ניתנה האפשרות לרדת העירה, לראות בה ולהצטייד. בינתים הקריבו סבלים מילידי הארץ רפסודות גדושות פחם – צידה לדרך למכונות האניה. מפויחים ושחורים כשדי בלהות התרוצצו הסבלים ועבדו עבודת פרך. העמיסו את הפחמים בסלי נצרים והעבירום מיד ליד, או סחבו אותם על גבם. לשלמה׳קה הזכירו סלים אלה את עבודת פזור החצץ על הכביש שבו עבד יחד עם חבריו – חבריו הרחוקים, שעזבם והלך מהם למרחקים. והוא ירד אל הסבלים ובא אתם בדברים. פרצופים מעונים ושטופים בקלוחי זיעה עכורים. עיניהם מוצפות דם ואדומות מצרבון־הפחם מסביב לריסים. בתנאים קשים עבדו ובשכר זעום, אבל הם עבדו. מאז ומעולם עבדו כך.
אבל ראה: הוא עומד נפתע ומבוהל. עם הדמדומים, קודם שהפליגה האניה, ראה שלמה׳קה היאך אחד מהם, עלם צעיר וזריז, טפס כחתול על דופן האניה, עלה וקפץ על פני המכסה, זחל על ארבע בין ערמות החבלים והתחבא לבסוף על יד סירת־הצלה אחת. לאמריקה הוא מבקש להפליג בגנבה – להשתחרר מן העבדות השחורה…
אבל המאורע הזה לא נעלם גם מעיניו החדות של צ׳ארלי, שהתשוטט בכל מקום, הסגירו תיכף לקצין האניה, והעלם הורד בחרפה לקול צחוקו של צ׳ארלי. אז פנה שלמה’קה לצעירה, שנזדמנה אף היא למקום, ואמר לה:
– בחיי! עוד יבוא על שכרו, המנוול!
נחשולי הים של האוקינוס האטלאנטי לא קיבלו את האניה בסבר־פנים, לאחר שעברה את מיצר גיברלטר, הקדירו העבים את פני השמים, ובלילה התחוללה סערה ששמה את הים כמרקחה והשתוללה יומים. הנוסעים הרבו להקיא, וכסבורים היו שהאניה לא תעמוד בפני טלטולי הסופה. על הדרגשים שבתאיהם שכבו בלי לטעום משהו ופניהם היו מעונים וצהובים; האניה נטתה מצד אל צד והבחילה אותם. החלונות העגולים, שאימת הסערה השתקפה בהם בשחור מאיים, היו הופכים פתאום ירוק כעין הקרח משהצליפו עליהם הנחשולים.
אולם האוכל שומם היה ועזוב ממבקריו. רק אחד הנוסעים היה, שירד לסעוד את לבו בשעות הקבועות, אם כי היה עליו להאחז יפה בקירות ובסומכות המדרגות למען לא יפול. נוסע יחידי זה היה שלמה׳קה טראקטור. הוא טען, שזהו האמצעי הטוב והמעולה ביותר כנגד הקאה, ובכלל יש להתאושש ולהתהלך, להתהלך… אבל אל המכסה לא העז בכל־זאת לעלות, וגם מן הנמנע היה לעשות כך, כי המשברים היו מזנקים ומציפים אותו מדי פעם בפעם.
לבסוף שככה הסערה. העננים נתפזרו ולפנות ערב הופזו על ידי שקיעה מרהיבת עין ונערמו ורבצו על האופק כהררי שלג מוזהבים. הגלים נחו, והמים טשטשו וכסו על כרבלות הקצף, שעוד הופיעו זעיר פה זעיר שם. בערב הופיעה לבנה מלאה, שבבואתה רצדה על פני המים, והאניה החליקה לבטח דרכה, כאילו מאום לא קרה לה במשך הימים האחרונים וכאילו לא היא שניטלטלה בידי הסערה.
הנוסעים עלו אל פני המכסה לשאוף רוח צח, להתענג על התמורה הנעימה ועל המנוחה תחת כפת הרקיע. שרר מצב־רוח טוב. צלילי צחוק והדי שירה הרטיטו את חלל האויר. הנוסעים שקעו בתוך המקפלות וסחו איש עם רעהו על הרפתקאות הימים הסוערים, הרפתקאות מתובלות במקרים מגוחכים, שאירעו לפלוני ולאלמוני.
אז עלו על המכסה גם מלחים אחדים, שהתרועעו בינתים עם הנוסעים וערכו משחק משותף. אחד מהם, מלח זריז, לבן־בלורית ויחף, הביא חתיכת קרטון ועג בו עוגה על פני המכסה.
וזה משפט המשחק שהחל לאור הלבנה ופנס חשמלי מתנדנד אנה ואנה: אחד יושב בתוך העגול ישיבה מזרחית כשרגליו מקופלות וגבו נטוי, ומסביב לו, מעבר לקו, מצטופף קהל המשתתפים; רעו ניצב עליו בתוך העגול ושומר מפני אלה החושקים לטפח על שכמו טפיחות, שאין בהן כלל משום עונג לנטפח… מצליח החבר־השומר לתפוש אחד מן החובטים, מיד יושב הלז, והמוכה קם לשמור ולהגן… וכך חוזר חלילה לקול תרועתם וצחוקם של המסתכלים.
משהתחיל המשחק הופיע לפתע מיסטר צ׳ארלי, מצוחצח ומגולח כדרכו. גם הוא יצא לשאוף רוח, ולטוות את מסכת עניניו הפעוטים. בראותו את המשחק קרב לא על מנת לקחת חבל חלילה, כי לא לפי כבודו נחשב לו הדבר, אך בראותו כי אחד הבחורים היהודים נתפש בכף, וישב צפוי לחבטות – לא שלט ברוחו, ועיניו התנוצצו למראה ה“טרף” היהודי; הוא דלג בזריזות שלא התאימה לגופו המסורבל, וחבט בכף ידו השמנה על גבו של הצעיר. פני המוכה נתעוו מעוצם המכה… צ׳ארלי ניתר ממקומו לפני שנתפש, והוא החל מנצל את המשחק בשרירות-לב. כשנפל הגורל על נוצרי היה עומד מן הצד וממתין לתורו של יהודי דוקא, ומשזכה לכך, היה קופץ משמחה, ובהשתערות פראית, סדיסטית, היה מתנפל על קרבנו וחובט מתוך הנאה יתירה, הנאה שהקרינה את פניו הרחבים כלאחר סעודה דשנה.
לא נעלם הדבר מעיני שלמה׳קה טראקטור שאף הוא השתתף במשחק, והרגיש על גבו את נחת ידו של צ׳ארלי… עליצות התנועה ובדיחות הדעת של משחק מתוך חדוה נשללו ממנו, וגם הוא חכה לרגע המוכשר. בינתים וצ׳ארלי חבט שוב על גבו של יהודי בחמת־רצח, ובחפזו נמעדו רגליו והוא נתפס בכף. הוא נסה להתחמק ולשים לאל את כל ענין המשחק שאינו שווה כלל וכלל שהוא צ׳ארלי ישב על גבי הספון כאחד מעולי הימים שמסביב. ברם, מלח אחד שירד לדעתו, תפש בו בערפו ופקד עליו בקול שאין להרהר אחריו:
– שב! כי נתפשת!…
והוא ישב בלי חשק. לא חפץ להפקיר את גבו למכים. אז נתלהט שלמה׳קה טראקטור למראה הגב הרחב, ועורף הפר השמן הנטוי ממולו, אותו העורף השנוא עליו, והוא קפץ לתוך העגול, הרים את ידו והורידה במהלומה אחת על גבו של יריבו; והיתה הטפיחה חזקה, מלווה בהד־קול ובבת־גניחה קטועה שפרצה מחזהו של צ׳רלי! חלק גופו העליון התנודד והוא נשמט על צדו בלי הכרה…
ניתן צו מגבוה, והשערים – אשר נפרצו בתוקף כסופיהם של בנים נטולי־מולדת – ננעלו. על רצועת החוף הוטלה השגחה חמורה: שוטרים רגלים, רוכבים, בלשים ומתנדבים משוסים מבני עם הארץ, חרגו לקראת תפקידם מתוך שמחה לאיד. הם זרקו את מבטיהם למרחבי הים הכחול, בלשו אחרי כל דוגית איטלקית או יונית; אחרי כל ספינונת מצרית או סורית; אחרי כל ספינת־מפרש או אנית־קיטור אשר חתרו לאורך החוף.
ודאי, שמראה האניה מקופלת־הצבעים, מָחלדת ושרוטות-הדפנות, אניה ישנה המהלכת על גבי המים בנס, המתחמקת מבקורת נמלים – חשודה היתה. אניה זו לא באה בסוד ספינות עוגנות, כי הוטל עליה לנוע ולנוד עדי פרקה את משאה בחוף יחיד ומקווה שאין לו תמורה… ברם, לא שחקה לה השעה לאניה המבריחה. ירֵח פגום שנתלה מעל לתרניה כחרב מושלמית, הוא־הוא שהסגירה…
מתוך לב האופל הגיעו קולות־אזהרה טרופים ומאימים כאחד. אוירון הרעיד במרום את חלל־האויר השקט והרעיף לתוכו את אימת החוק שאינו מכיר ברגש, בהכרח, אף לא באלה העומדים לקנות את זכותם בדם, בעבודת יצירה ובנסים. האוירון הבהיל את שומרי־החוף אשר הצמידו כפות ידיהם לרובים. הסתלקה האניה והבריחה את עצמה כאנית־פירַטים רדופה, הרתיעה את עצמה וחתרה בכל מלוא כוח קיטורה, מתוך גניחת קרביה הרעועים, לתחום שמחוץ לסכנה. רב־החובל העני ירק בזעפו, חרף וגדף את שומרי החוף על נוסעיו יחד; על דוכן המצפה שלו עמד ורקע מתוך קצף ברגלו הקצרה, כי מאד חרה לו על האלצו להשהות שוב את נוסעיו בספינתו.
שמונים הנוסעים – רובם צעירים וצעירות יוצאי ארצות שונות אשר מארת־הגלות דחפה והפקירה אותם בידי בריה חשודה – עמדו בלי אומר ודברים על המכסה המעופש, הרקוב, שחוחים ומדוכאים; מנגד לארץ עמדו בלב דאוב ובנפש מרה. תקות־חייהם נמוגה כעשן. הגולה פלטה אותם והארץ משאת־נפשם אינה קולטת, כי נכרים כפו עליה את גזירת נעילת השערים. כאשר התרחקה האניה מרצועת־ החוף גבר היאוש בלבבות, היאוש המתובל בתוגה יהודית, גזעית.
והנה נזדקרה בין הפליטים קומתו הזקופה והנאה של האגרונום יעקב הרמן – מראשי החבורה. הוא התיצב באמצע הספון והחל לדבר במתינות, בקול צרוד במקצת, אך נעים. נתאספו והצטופפו סביבו עשרות הנוסעים הצעירים, הסתכלו בארשת־פניו האמיצה שנשתלהבה מאור הפנס, שנדלק בצאתם מגבולות הסכנה, והקשיבו לדבריו. הרמן דבר על תפקידם, על גורלם המיוחד, המתאכזר, נחם ועודד: האמינו, אחים, ונגיע לחוף על אף הכל!
– נגיע! – נענו לו אחדים מן הנלהבים.
והרמן עלה אל רב־החובל הזועף; הוא עלה במדרגות הצרות המובילות לתאוֹ ונתקל בו, כשהוא מצפה לבואו, עומד כיצוק על שתי רגליו הקצרות, עיניו מתרוצצות מתחת למצחו הצר, הזומם, וכולו – גוש אימה. “את מגורשי ספרד האינקויזיציונית היה בודאי בר־נש כזה מוכר לעבדים” – חלף הרהור במוחו של הרמן. מהסס עמד לפניו הצעיר העברי החולם, בכף ידו הקמוצה הושיט לו שטרות־כסף נוספים והפיל לפניו את תחינת הפליטים: אל נא תטוש, אדוננו, רב־ החובל, את רצועת־החוף כי בנפשנו הוא…
רב־החובל הכרסני והמפוטם הבין את לשון הכסף. הוא שלשל לתוך כיסו הרחב את ממונם של בחורי־ישראל, הצטחק בשעת מעשה בערמומיות רבה, הואיל להצהיל במקצת את פניו הקודרים ואמר: ניחא, נשוטט עוד כמה לילות ונראה איך יפול דבר.
האניה העלתה את עשנה והמשיכה להתשוטט על פני המים הרבים. שוב הובא לנוסעים, בידי מלח חגור סינר מסואב, מרק קלוש ולחם קיבר, וללבם התגנבה התקוה: שמא? מי יודעי הן נסים מתרחשים לפעמים…
מסביב להרמן שישב על גבי ארגז הפוך, לצדה של צעירה, התכנסו הפליטים. רצינותו של הרמן, מתינותו ושקול־דעתו, קלסתר פניו – עינים שחורות, שקועות במקצת מתחת למצח הרחב, אף מגובנן כלשהו, פה מחייך בתדירות שחתוך־שפתים נאה לו, וכסיום, כקו מביע עוז, סנטר מוצק – מתחו עליו חוטי חן; במעילו האפור והמקומט. בבלוריתו הפרועה ובפניו שלא ידעו תער זה כמה ימים, דומה היה לנוסע נצחי הנמצא בדרך ללא תחנות, ללא גבול, ללא מטרה… חבריו ראו בו את סמל המעפיל והם שמוהו להם לראש, למנהיג החבורה. מתוך פשטות חבק הרמן בזרועו הימנית ואימץ אליו את הבחורה הפולניה שחורת־העינים שישבה על ידו, והוא הקשיב כחולם לבחור ליטאי אשר שינן להם זמר עברי חדש. חרש־חרש התרפקה על פני שחור הלילה המית הרנן העברי, הרעיפה נוחם ללבבות והשכיחה לרגע את קדרות העבר, את האניה המסואבה, והסיחה את ההכרה מן הצפוי… ברגעים אלה הרגיש הרמן שהנה הולך הוא ומתחדש לקראת מאורעות אשר ייצקו תוכן חדש לחייו, כי הנה הולך הוא לקראת המעבר אשר בו נולד האדם שנית, מתחדש ומשיל מעליו קלפות קשות שהשתרגו סביבו והקיפוהו עד למחנק.
לילה. פנסי־האניה כבו. כגוש שחור ואפל חתרה האניה כלפי רצועת־החוף, חרטומה חתך את הדממה הקרושה בשקשוק חרישי. על גבי המכסה הצטופפו הפליטים ולבם חרד והתפעם בין תקוה ופחד. הגורל, אשר המריצם לעשות את דרכם המיוחדה, השיק מסביב בכנפי אלם מסתורי אשר טפחו, כביכול, על פניהם ועצרו בעד נשימת אפם.
עמד הרמן על גבי הספון, נעץ את מבטיו בחשכה לעבר רצועת היבשת הקטנה אשר אליה נשואות עינים יהודיות מכל מרחקי העולם ואשר געגועי כל הדורות וכסופיהם ננהרו אל חופה. הוא עמד בין אנשים אכולי געגועים כמוהו, אשר לא יכלו שאת עוד את עצמת הערגה שנצטברה בנפשם והם חרגו מפזוריהם לקראת רצועת־חוף זו, מוכנים להזרים לתוכה את מרצם, ליצוק בה את חייהם ולהדבק אליה באהבתם הגדולה. הוא ידע כי כגנבים במחתרת שׂמים בחורי־ישראל את נפשם בכף כדי לחדור לתוך התחום האסור עליהם מטעם הרשות, כי קריאת החיים פקדה עליהם את צידוק המעשים האלה, וגל של גאוה הציף את הרמן: ״הריני אחד מהם!״
חצות. כגוש שחור ואפל חתרה האניה בחשכת הלילה והתקרבה. רב־החובל, מלחיו, הפליטים – לבבם דפק כאחד: ״ההרגישו?״… שקט ודממה. רב היה רטט הקשב וקול לא נשמע מסביב. מתוך שקשוק חרישי התדפקו המים אל דפנות האניה שהתרחקה מקו האופק, יצאה מסכנת עין חודרת והתמזגה עם שחור המים. ברם, המלחים לא הורידו עוגן כי חששו פן ישמע רעש השלשלאות ויסגירם לידי שומרי־החוף. התנועעה האניה לכאן ולכאן, שוקעת ועולה חליפות לצדדין, ועל המכסה, גחונים על פני המעקה, עמדו הפליטים עצורי־נשימה, ומבטיהם תעו ונתקעו חסרי־ישע באפלה. הליטאי משך בכנף מעילו של הרמן ולחש:
–רואה אתה? שם החוף…
–איפה?
–שם מנגד.
–איפה?
–מנגד. אינני רואה, אך מרגיש אני…
רב־החובל פסע פסיעותיו הכבדות, נגש להרמן והחל מתלחש אתו מתוך ריטון וזעם עצור. לבסוף התרגש ופנה אליו בשאלה שהיה בה משום איום גלוי:
–להוריד או לא?!
–בבקשה להמתין עוד רגעים מספר…
הרמן חזר למעקה, שלח את מבטיו לתוך החשכה וכולו צפיה. בינתים הורידו המלחים בשקט ובזהירות את סולם האניה והתירו את הכבלים הרתוקים לאחת הסירות. התכונה הזאת שנעשתה מתוך פחד־מה עטוף מסתורין, הרטיטה את לב הפליטים אשר התרגשו עד לטרוף העצבים המתוחים. הצעירות נלחצו זו לזו כעדר רחלים, צבטו אחת לרעותה מבוהלות וחרדות: “הה, אמא”… והרמן אשר תקע את מבטיו באפלה וצפה לעבר החוף ניתר פתאום ממקומו: מרחוק נצנצו שלש הברקות של פנס חשמלי… הרמן קפץ אל רב־החובל כשהוא נרגש מאד:
– בבקשה להתחיל…
שמונים היו הנוסעים וכל אחד מהם החזיק בכף ידו פסת-ניר קמוטה ומכווצה שנשאה את מספר גורלו לירידה בסירה. פור הפילו לילה אחד בשבתם באולם־המלחים למטה. הרמן הכין שמונים פתקאות ועליהן רשם מספרים, הָחֵל מאחד וכלה בשמונים; את הפתקאות שם לתוך מגבעתו האפורה רחבת־השולים, נענע אותם יפה־יפה ואמר בבת־צחוק: יוציא לו כל אחד את גורלו במו ידיו, וכל אחד ירד לפי מספרו, בהגיע השעה הטובה שלה כולנו מצפים…
בזה אחר זה נגשו הפליטים, תחבו את ידיהם לתוך המגבעת, נגעו בפתקאות הגלולות, ובלבבות דופקים שלה כל אחד את גורלו. היו מהם אשר פניהם הקרינו והם התרוננו כאשר נח מבטם על המספר המסומן, אך היו גם אשר פניהם קדרו והשחירו… הרמן נטל לעצמו את הפתקא האחרונה שהשאירו לו במגבעתו: “הבה ונראה מה השארתם לי”, ופניו לבשו רצינות: 68…
הפעם עמד וניצח על הורדת האנשים. עשרים איש נכנסו לתוך הסירה. המלחים הורידוה לאטה המימה בקללה על שפתותיהם. “דרך צלחה”… לחשו הנשארים על גבי המכסה ועקבו במבטי קנאה, מהולים בחרדה, אחרי החותרים שנבלעו מיד בחשכה.
מסביב השתלטה דממת צפיה. רוח קרירה נשבה. הנשארים עמדו תקופי צנה קלה כשהם ממתינים וחרדים. הרגעים ארכו בעיניהם. הדמיון העביר מראות זועה במוח הנרעש, ומחשבה אחת נקרה: ״נתפשו או ירדו?״ המרחק מן החוף לאניה לא היה רחוק ביותר, ועד שחזרה הסירה חלפה כחצי שעה, ברם, לגבי הנשארים חלף – נצח! אבל הסירה חזרה ריקה… היא פלטה את אנשיה על החוף המקווה והם כבר שרכו את רגליהם בחולות, נהוגים בידי אנשים־אחים למקום בטוח. עוד עשרים איש, בעלי המספרים המאושרים, קפצו וירדו לתוך הסירה, ושוב נשארו על גבי הספון חרדים ודואגים, אשר כוססו מתוך עצבנות את צפרני אצבעותיהם. נרגש התהלך הרמן על פני הספון והחזיק בכף ידו הקמוצה בפתקה, כמחזיק בגורלו, ושתי הספרות המצורפות כאילו רחפו לפניו בחלל האויר ונחרתו על שחור הלילה: 68.
בפעם השלישית חזרה הסירה וחתרה לקראת החוף. הנשארים – עשרים איש – התהלכו על גבי הספון עצבניים ומרוגזים כחיות בסוגר. הרגשה סתומה ומחרידה הטילה מבוכה בנפשם, ובהשמיע האוירון את טרטורו, חרדו כולם כאיש אחד: “אבדנו”…
לראשונה נשמע טרטורו של האוירון ההולך וקרב ופולח אי־שם את קרום הלילה הקרוש בעלטה. כאשר הרימו הפליטים את עיניהם ראו איך פנסו האדום חולף וחוצה את החשכה אלכסונית, כשהוא עט למטה כעיט על טרפו. שאון הטרטור הלך וחזק. האוירון חלף ביעף על פני הגוש האפל המתנועע למטה. רקיטה הועפה מתוכו, הבריקה באורה הכחול והאירה יפה־יפה, באור אגדי ומושך את העין ביפעתו, את האניה על אנשיה ועל הסירה החותרת לקראת החוף…
–אבדנו!
–עסק־ביש!
–גורלנו המר… – התיפחה צעירה היסטרית. רב־החובל התרגש וקרא בכל כחו למלחיו אשר בסירה:
–לח – זוררררר!…
והסירה הושבה. הפעם לא חתרו המלחים במשוטיהם בזהירות; הם טפחו על פני המים והשיטו את הסירה כמטורפים. האוירון חג מעל טרפו־האניה והעיף רקיטה שניה שסוכך־נפילה קטן קשור בה המשהה את האור באויר. לאורה של רקיטה זו דומים היו הנשארים לאנשים שהפשיטום ערומים. הם קנאו בראשונים אשר הצליחו להגיע לחוף בשלום. רוחם נעכרה וקדרות כבדה ומיואשת כבשה את נפשם.
אותה שעה עמד הרמן על גבי הספון רציני וקודר. שקוע היה במחשבה שדחפה אותו להחלטה מהירה. לראשונה פקפק והיסס, אך לבסוף גמר בנפשו לבצע את מעשהו ויהי מה! כל ימיו היה מתון, שקט וישר. לא הכניס את עצמו בעול של הרפתקאות הכרוכות בסכנה או בעבירה איזו שהיא. ברם, בעלותו על האניה הזאת שהפליגה לדרכה החשאית, השתלטה בו ההכרה הברורה שאין כל חטא במעשהו זה, ושהוא חותר למטרת חיים המוצדקת מכל הבחינות! הפעם החליט הרמן לעשות מעשה קשה ומסוכן, מעשה שלא היה עושה אותו בשום אופן במקום אחר ובתנאים אחרים. עצם המחשבה המחרידה שאניה מסואבת זו תסיע אותו חזרה, למחזור חיים שאין להשלים אתו, אלצה אותו לעשות את המעשה הזה.
ומשהחליט הרמן לבצע את מחשבתו תקפה אותו קדחתנות ממש. בידים רועדות חלץ את נעליו, קשר סביב לצוארו במטפחת את תעודותיו ומעט הכסף שנשאר לו, וכך, לבוש רק בלבניו קפץ והחל לרדת בסולם לפני שהמלחים העלוהו.
–לאן? – צעקה אליו אחת הצעירות.
–לחוף… – לחש חרמן, ירד בחפזון והטיל את גופו בשקט המימה.
–הרי זה שגעון! – קרא אחריו אחד החברים – חזור!
אבל הרמן לא חשב לא על האניה ולא על נוסעיה. צנת־המים שאפפה אותו הסיחה את דעתו מהם ומחשבותיו היו נתונות רק לחוף שאליו חתר מתוך מרץ מהול בפחד. אם כי הים שקט, היה הרמן נבוך ונרגש. הוא הבין שאסור לו למהר יותר מדי בשחיה ולהתאמץ ביותר, שמא יאפסו כוחותיו עוד לפני הגיעו למטרתו. וכאן רחפה מעל לו אימת האוירון הבולש ומפריח רקיטות כדי להזעיק את שומרי החוף. הרמן המשיך את שחיתו מתוך עקשנות ופחדים כשדמו מתפעם בעורקיו ברהיטות והוא חותר, חותר…
תשוש קרב לחוף והגיע לשורת הנחשולים המהפכים את מימיהם ומתכרבלים בקצפם הלבן. כסבור היה שהגיע למי־אפסים, אך בנסותו לעמוד והנה צלל, המים עברו מעל לראשו, נכנסו לתוך פיו וצרבו את גרונו. עיף היה ומתוך התאמצות רבה עלה בידו להתגבר ולהמשיך את שחיתו; זרועותיו אשר רפו מהתרגשות חתרו בכבדות ולשם החשת שחיתו שכב על צדו הימני והתקדם בשארית כוחותיו. תוך כדי שחיה, כשהוא שוכב על צדו, קלטו אזניו את קול טרטורה של סירת־מנוע החשה אל האניה…
רגליו של הרמן נגפו בחודי סלעים והוא עמד. כשכור התנועע והוציא את רגליו מתוך המים, יצא והשתטח על חולות החוף נטול־נשימה. הוא שכב רגע אפרקדן כשמעל לו מתנוצצים הכוכבים. זמזומו של האוירון החרידו ממקום רבצו והעמידו על הסכנה שטרם נחלץ ממנה. הוא קם. הביט סביבו וכיון את צעדיו לעבר אורות פנסים חשמליים שהתנוצצו מרחוק כמבשרים על מקומו של ישוב יהודי. רועד מצנה, כשלבניו הרטובים דבוקים לגופו, עלה במעלה גבעת החול.
שני הסילואטים שצצו מעבר לגבעה והתקדמו לקראתו במרוצה – דמותם גדלה בהתקרבם ולפניהם זנקה האימה שאין מפלט ממנה. בעיניו של הרמן המרעיד מצנה קפאה המבוכה והוא ניצב על עמדו בלא תנועה. השנים התקרבו אליו ומתוך לחישה ארסית פרקו את נשקם מעל כתפיהם וקתות הרובים נתכו עליו מזה ומזה. היו אלו מהלומות כבדות ומוחצות שיש בהן כדי להמית. הרמן קרס, כרע תחתיו על חול החוף המקווה, כשהוא גונח חלושות.
א
לאחר פרשה ארוכה של ימי סבל ונדודים נתלקטו האנשים לבסוף בתוך אחד מגני הפרי. משהוסבר הענין לגנן לבשו פניו ארשת של רצינות, הירהר בדבר ונענה להם בלב שלם. היה זה איטלקי שזוף-פנים, אשר בחייכו הופצעו הקמטים כקרנים מסביב לעיניו ושיוו לו מבע של תוך לב; בהרכינו את ראשו ובהחזיקו מגבעתו בידו דומה היה לאדם מתעתד לתפילה. הענין נראה לו מושך, מחוייב המציאות, ונגע לבבו מראה האנשים שנעקרו מארצות מוצאם ומחרפים את נפשם לקראת מעשה נועז, שרק שוחרי הרפתקאות בדורות שעברו נתפשו לו. הוא התיר להם לחנות בתחומי גניו המשתרעים על מורדות החוף הניבט אל הים, ועוד בו ביום שלח להם טנאים עמוסי שזיפים ותפוחים מן המובחר. בת-צחוקו הטובה לא סרה מעל פניו כל אימת שנתקל בהם והיה בה מן העידוד: אל-דאגה! חפצכם יעלה בידכם כל עוד בני-אדם מחייכים!
למעלה מתשע מאות נפש נתלכדו בין החונים כאן, מצפים לשעה היעודה. איש מהם לא ידע על מועד ההפלגה, שכן עדיין לא נראתה האניה באופן, והפרטים הוחזקו בסודיות חתומה. הים השתרע עצום וכחול במרחביו, והאנשים יכלו לסקור אותו במנוחת-נפש, כל עוד רבצו לאים ונחים בצל הגנים הירוקים, מוצנעים בסבך עציהם ומטפלים כל אחד בעניניו, בצרורו הדל, ובהרהורים הנושאים בחובם מראות של סיוט שילוום, מסתבר, כל ימי חייהם עלי אדמה. שכּן היו אלה פליטי מחנות, שרידים שרק בדרך-נס פסח עליהם הרוצח, ונבחרו לצאת לדרך האחת והיחידה שאין תמורה לה. רק ציבור דרוך מעין זה, הנושא את נפשו למולדת בתוקף צו גורלי, נוטל על עצמו את הסכנה כמישחק שיש לסיימו ויהיה מה.
רחשו להם החיים בינות לגזעי העצים כמה ימים ולילות תוך שקט ומשמעת אילמת, שאינה נטולת חירות ואחווה; הארוחות הוגשו במועדן, לתינוקות ולילדים סופקו מחסוריהם, ונשתלטה ההכרה כי ישנה יד מעודדת ומכוונת, המשליטה את מרותה בדאגה ובמסירות עדי השלימה את הפשר לחלום.
אותו בוקר חזרה חנה לאיטה ממקום הרחצה, רוחה טובה עליה, ותוך כדי הילוכה עדיין טיפלו זרועותיה הנאות בהתקנת תלתל סורר, שחזר ונשמט על ערפה מגודש שערותיה. זה כבר לא פקדה אותה מנוחת הנפש שדבקה בה במקום שקט זה, בחיק הטבע הנושם חמימות של קיץ, דממת מרחקים וצחצחו תרגיעים תכולים הרועפים מרגוע ושילומים. היא הרגיש כי אכן חוזרת היא לאיתנה, שהדיכדוך מפנה את מקומו לתשוקת החיים שהחלה תוססת בדמיה ובגופה המחלים, אם כי בשעות התבודדות טרם השתחררה לחלוטין מפרשת האימים שעברו עליה, וממראות הפלצות שחזו עיניה בשנות הטירוף.
הלכתה שקטה ורשותה, אחוזת רפיון של התפנקות, נתקלה שוב באותו גבר שחלף על פניה, וגבו הנטוי, גב חסון ורחב, הרעיד משום-מה את לבה והעלה בה במטושטש ריח של אימים ורצח, ריח של חרדת נפש בלתי פוסקת, שעה שנפשה נתלבטה כצפור פצועה ושבויה בתוך צריפי מחנה ההשמדה. משהו מוּכר עד לאימה נסתמן לעיניה בגופו של האיש ובתנועותיו, משהו שלשוא ביקשה לעקרו. יום אחד לפני-כן, שעה שנתקלה בו כאן בפעם הראשונה, הציץ בה כאשר שכבה לפוש בצל אחד העצים, ומבטיו (צריפי המחנה!…) פילחו את שלוותה והילכו עליה שוב נכאים. וכמו להכעיס, נמלך זה ובחר לו מקום על גבי הקרקע מול פניה ממש, כאומר לסכסך את עשתונותיה לגמרי. אפשר שהיא נראתה לו אשה חמודה שהעין מתרפקת עליה, ואפשר שהוא אמר להיווכח, אם אמנם נתקל בה באותם הצריפים, או שמא זהו רק אחד מאותם הרהורי הפחדים והנוחם הרודפים אחריו לענותו, לאחר שהשואה חלפה והניחה אותו בחיים. הוא סמך את ראשו בכף ידו בהשכיבו את גופו על צדוֹ, נתן בה עין ובחן אותה יפה; היה במבטו משום קריאה לקרב: “אדרבא! הגידי אם מכירה את אותי! איני אוהב את הספק המנקר במוחי!”…
חנה הרגישה בכך, נבוכה, ולבה דפק בה בדחיפות של עמידה על פשע. היא היסבה את עיניה ממנו שלא לראות את פרצופו, ודוקא על ידי כך ניתנה לה היכולת הצרופה להעלות בזכרונה תאור מצבים שחלפו על כל פרטיהם, והרי הופיע לפניה, פוסע שם במחנה לצדו של אלפרד גליק המתועב, סר למשמעתו ככלב, חש לעשות שפטים בצללי אדם, ובורר מהם לאונס ולרצח, על כל גילוייו השפלים ביותר…
אותן ההעויות, אותו הגב החסון, הראש הכבד היושב על גבי עורף קצר ומוצק, וארשת הפנים הקשוחה שאינה נטולה בכל-זאת פיקחות ובינה… אמנם, הוא גידל לו עתה שפם צהבהב ועבות, ואף טישטש את המספר שהוטבע בזרועו, אבל אותה בהרת קטנה וחלקה שהיתה על לחיו הימנית (שבהקה בפני עצמה גם לאחר גילוח) היא-היא שהעידה נגדו כמאה עדים. מציאותו של אדם זה נסכה חרדה גדולה בנפש. מיואשת היתה ואובדת עצות, שעה שפסקה כי הוא האיש ולא אחר. מכיון שכך ידעה כי אין היא בת-חורין לפטור את עצמה מאחריות, אלא שכה גדלה חרדתה מפניו הפעם, משל עדיין מקיים הוא עריצותו בידו, מסתולל בכלואים ומסוגל לטרוד אותה מן העולם; היא חשה עד מה שבויה היא ברשת כוחו והשפעתו של אופי מתועב ואמיץ (הצפור והחתול) שאינו חת מפני כל! היא פחדה להרים את עיניה והערימה לסקור אותו מן הצד בגנבה, כעושה זאת לתומה, חוששת לחשוף לפני מבטיו הבוחנים בחומרה יתירה את האמת המפרכסת בתוכה למראהו, את הזעקה המרה שהיא מחניקה בחובה.
אלא שאדם זה, גלאזר, היה כנראה למוד נסיון ובוחן לבבות. הוא קרא מעל פניה הנבוכים את ענות-נפשה, קלט את לבטי חרדתה, וגמר אומר לעקוף אותה, שלא להביאה לידי נסיון הטומן בהתפרצותו גזר-דין בשבילו, במחנה זה. ושעה שעדיין נתלבטה בהשפלת-עיניים קם חרש וחמק כצל בין העצים, תוך החלטה להזהר לנפשו מפני אשה זו אשר הכירה אותו ללא כל ספק.
ב
חנה הלכה בראש המשעול הכבוש באדמת הטרשים שבמעלה ההר. אחריה פסעו ונקשו בנעליהם הכבדות השלושה: צבי’קה, שהיה ידוע במחנה כבחור ארצישראלי, שנתפרסם כבקי בכל הפרשה של ההפלגות ואף נתלווה לכמה מהן; מאיר זילבר ומשה’קה וילנר, שנמנו עם מנהיגי המחנה והאחראים לו מטעם הרשות העברית הקובעת את גורלם, אותה רשות עברית שבכיוון הדברים היתה מעין מדינה בדרך. השלושה עלו עם חנה למקום מבודד, על מנת לשמוע מפיה את הפרטים ולערוך התיעצות כמוסה.
מהשגיעו למקום ישבו על גבי אחד הסלעים שנראה להם כעין מדרגה חצובה והביטו בשקט לעבר הים, שעל גבו הכחול נישאו סירות דייגים מסתייעות במפרשים מלבונים, שהרוח הנושבת בהם ניפחה אותם יפה והיטתה אותם קמעה על צדם. מעבר לגנים התפתל הכביש ההומה מכלי-רכב שהצבע הצבאי החום עדיין שולט בהם, ומעל להם נשקפה ביהירות טירת-אבן עתיקה וחסונה, מוקפת צריחונים בקרנותיה, טובעת בירק עצים ומטפסים, שהשתרגו סביב לה בתפרחת מרהיבת עין. קסם להם המראה, ורק לאחר דומיה של הסתכלות, פתח צבי’קה הראשון בשפת יידיש מגומגמת ומתובלת במלים עבריות:
- ובכן, חנה, דערצייל א' מעשה, האב נישט טעות. כלומר, את חנה פתחי בסיפורך, אבל חלילה לך מלטעות. הציץ בה בחיבה רבה, כיבד את חבריו בסיגריות ונתן לה שהות לרכז את הגיגיה ולהקנות לחבריה תמונה נאמנה וכנה. חנה חזרה ונטעה עצמה לשעה עגומה באוירת אותו עולם, שביקשה לטשטשו בזכרונה ולעקור את עצמה מסבך הזוועות לנצח, ושלצערה אנוסה היא עתה בהציק לה מצפונה, לא לעבור בשתיקה ולהביא את הפרשה לידי בירור שאין מנוס ממנו.
היא פתחה בתיאור האיש כפי שהכירה אותו, סחה עליו ועל תפקידו המזוהם שהיה לו במחנה שווארצדורף, בחסותו של אותו צורר אשר משום-מה היטה לו חסד. היא מסרה פרטים מזעזעים, אשר הרעישו את נפשה מחדש והעיבו פני שלושת הגברים אשר הקשיבו לה תוך דומיה כבדה. משסיימה את ספורה לעו דבריה בגרונה שנשתנק. היא כבשה את פניה בקרקע ולא הרימה אליהם את עיניה, בהתאמצה לשוא להצניע את הדמעות שנתקשרו בהן. צבי’קה טפח בשתי כפות ידיו על ברכיו ונאנק מתוך לב לחוץ השואף לרווחה:
- מנוול שכמותו!
הזעם נשקף מעיניו ואגרופיו נתקפצו.
ג
עוד בו בערב הודיעו לגלאזר כי הוא נתבע לדין בעוון רצח במחנה שווארצדורף, וכי לשוא ינסה להתחמק, שכן הושם עליו משמר חברים. גלאזר לא החוויר. הוא חש בכך עוד לפני שניגשו אליו וידע במה דברים אמורים. אמנם בחביון נפשו נרעש, ומשך רגעים ספורים לא הוציא הגה מפיו, שלא לגלות את מבוכתו (“כיצד קיבל את הידיעה?”…) ורק לאחר שתיקה של אדם השקוע בהגות כבדה ועצובה, אמר חרש:
- הרבה פורענויות נתרגשו עליו בחיי וכנראה שעלי לשתות גם כוס תרעלה זו עד תומה.
הוא אמר את דבריו במתינות, כמקבל עליו את הדין, כאדם שאינו חושש מפני עלילה, ואילו בחובו רתח ורגז על אותה נערה שגרמה לכך; הוא שטם אותה בכל מאודו וגמר בלבו לסתור את דבריה בעקשנות ובכשרון, הואיל וברור לו כי רק עדה אחת בלבד היא בכל המחנה הזה, ומלחמתו זאת היא האחרונה לחיים ולכלייה, שכן צבי’קה זה וחבריו אינם חומדים להם לצון, ואם תשכיל הבחורה (תיפח רוחה!) לשכנע אותם בצידקת דבריה – הריהו אבוד לחלוטין… כן, נערה זו, המאשימתו, אותה יש לשים ללעג ולקלס, לעשותה קלת-דעת שנטפלה לאדם חף מפשע, ואת דבריו עליו לכלכל בשום-שכל בזהירות רבה, שלא להיכשל ולא לפול לידיו של צבי’קה זה אשר לא יידע רחמים בדין. מתוך מבטי עיניו למד לדעת זאת, בחלפו על פניו ובסקרו אותו שעה קלה לפני כן.
הדבר נפל במחנה והופץ תוך שיחת לחשים. מבטים רבי-משמעות הופנו אליו כל אימת שהבריות נזדמנו במחיצתו, ולפתע נתברר לכל, כי אכן איש מוזר הוא גלאזר בהליכותיו, לא התיידד עם איש במחנה ולא חיפש לו קרבת ידיד או רע. אם כי התהלך חפשי לרוחו, ידוע ידע כי שומרים עקבותיו, והוא שם עצמו כאינו משגיח בהם כלל וכלל. מתוך רחשי התכונה סביבו הבין, כי אפשר והמשפט ייערך לאחר ארוחת-הערב, ולפיכך קבע לו שעה לשם התבודדות עם עצמו, שבה יכין את פרשת הסנגוריה. הוא ידע כי כעת שומרים עליו לא רק על היותו חשוד באותם המעשים, אלא שחוששים הם כי באם יעלה בידו להתחמק, יסכל את תכנית ההפלגה… מכיון שכך ודאי מעולה היא השמירה, קפדנית ביותר, ומוטב לא לשגות במחשבת בריחה שאין לה תקווה של ממש, וכשלונה עלול להפילו בפח לאלתר. מוטב איפוא שיישאר ויתאמץ להציל את נפשו בכל האמצעים שבידו, ובכל כוח התבונה שניחן בה, ושעמדה לו עד היום בעתות בצרה. בשעת אחת משיחותיו במחנה, שיחת שד יהיר, התפאר פעם גלאזר באימרה משולשת, שהגדירה את טיבו: “שלושה הרגלים נשתיירו בי עד היום: כשאני מעביר מסרק על מחצית קרחתי הריני עוצם עיני, משל עדיין בלוריתי עבותה ושערותי ניתלשות תוך כאב; זבוב הנטפל אלי לטרדני לפני שינה שלאחר צהרים, הריני תופשו, עוקר לו כנף אחת ומניחו לנפשו; אדם הניצב לי למכשול על דרכי – הריני מסלקו וחסל!”… אכן, בכוח תכונותיו אלו הציל את נפשו ודרך על גוויות קרבנותיו באכזריות ובקשיחות-לב, בשעשעו את נפשו ברגעי נוחם ספורים באשלייה, כי בעתיד יתחיל את חייו מחדש וימצא לו דרך לכפר על חטאיו.
עם דמדומים נתרחק לפאת הגן, מבודד וחפשי משאונם ולהגם של המעפילים, השעין את גבו לעץ ובשקעו בהרהוריו החל אורג את מסכת הסנגוריה שלו, בצרפו את נימוקיו, את טענותיו, את בדיותיו; הוא בנה לעצמו היכל רב-תפארת של העמדת-פנים ושקט רוחני הדרושים לו לשם הצלחה, להצלת נפשו. שעה ארוכה שקוע היה בטווית מסכת זו, חישב כל פרט ופרט, עמל להרחיק סתירות העלולות להכשילו, ובהגיעו לניסוח הדברים האחרונים, שעליו לומר לפני סיימו את נאומו בפני בית-הדין, נתרעד לפתע כגנב הנתפש בכף, בגשת אליו אחד החברים מתוך האפלולית:
- גלאזר, את מתבקש לבית-דין של חברים!
ד
המשפט נערך בכניסה לבקעה צרה בין שני גני פרי. שני טורי ארגזים הפוכים, שכוסו במשהו הדומה לצבע ירוק, ספק אריג קרוע, ספק נייר ירקרק, היוו את שולחן בית-הדין. על גבי הספסל ישבו השלושה: צבי’קה וחבריו. מימין הקצו מקום לנאשם, ומשמאל – למאשימה. קהל המעפילים רגש ורחש לרגליהם, תוך המייה ותנועה של עדת נמלים שאבן הוטלה בה. ענפי העצים הסמוכים רטטו קמעה למשב הרוח, ירקותם מוארת פה ושם באורו של לוקס מתנשף, העוטר את המקום בהילה של אור, כשמסביב לה מתעבה האפלה, עוטה אימה ומשחירה ביותר. צבי’קה לחש משהו על אזנו של וילנר אשר קם והכריז:
- גלאזר! מאשימים אותך במעשי רצח ובגידה בחבריך היהודים במחנה שווארצדורף! המודה אתה באשמתך?
דומה, כי בתוך הדממה הדחוסה שנשתלטה עד לאימה רחפו נשמות רפאים. הכל תלו עיניהם בגלאזר שסמך את ידיו על קרש העשוי מעין דוכן. הוא הניע תחילה ראשו בשלילה, לכאן ולכאן, כופר באשמה, והשיב בשקט:
- לא, איני מודה.
דומית מות. שיעול חנוק ושוב דממה, שהאימה נובטת בה ולובשת צורה של ממש. קולו של וילנר הולם בה בחיתוך-דבור כבד ורב משמעות:
- רשות הדבור למאשימה חנה שטיין.
רחש-לחש, ניע ענפים כסופים. האור מתנשף, מכחיל ומלבין חליפות, מוקף סחרחורת פרפרי ליל שעטו עליו. פני חנה, הקמה לדבר, מחווירים ומתמזגים עם לובן השמלה, ורק עיניה מבריקות, וגודש שערותיה השחורות עוטר את ראשה ומבליט את קלסתרה העדין. אם כי מוכנה
היא, דבריה אינם בדויים ושלובים יפה-יפה במסכת הזכרונות האיומים, לובשת אותה לפתע חרדת הדממה הגדולה, המעיקה על הגותה; לשונה דומה, דבקה לחיכה וקשה עליה הדיבור. עומדת היא כנציב מלח, עיני כל מוּפנות אליה במתיחות וצפיה, והיא – אף הגה אינה מוציאה מפיה. פני השופטים המרוכזים ומוסבים אליה, פושטים את הארשת הקשוחה הנסוכה עליהם מבראשית הישיבה, וילנר מבקש לרכך את קולו ולהפיח בה בטחון:
- ספרי לנו כל מה שידוע לך. חזרי על מה שסיפרת לנו.
חנה מפנה את ראשה לעבר הנאשם. אין היא רואה את עיניו, שכּן מרוחק הוא במקצת ואורו של הלוקס הבהיר, העשוי להאיר יפה קלסתרו של אדם מקרוב, נוסך עליו מעין אור כחול ומתעה, אור מרכך ומסלף; לא כך הופיע שם במחנה, שעה שהיה צועד לצדו של הגרמני האיום, להלביש צורה לזממיו, מסתולל, מענה, ממית וטורד מן החיים באמצעים שאין לספרם כמו… כאן הריהו עומד לפניה אנושי מאד, אדיב ושקט, מטה ראשו בהכנעה, בהקשבה, ומבקש ליצור את הרושם של אדם חף מפשע. ומרגישה היא, כי כבד הנטל מלהרימו. עליה לחשוף בפני השופטים את כל תועבותיו; עליה להציגו ככלי מלא רצח; עליה לדכאו; עליה לנקום בו את נקמת כל המעונים, נקמת כל העלובים שניספו בעטיו, והיא אינה אלא אשה ענוגה ורפה, שרק לפני זמן מועט החלה לחזור לאיתנה… מראות נגישה והשמדה חולפים לפניה במהירות מסחררת, ואף כי רואה היא יפה-יפה את כל הפרטים בהם מופיע ופועל הנאשם, בדיבור ובמעשה, בצריפים, במשרד, בחדרי חדרים, ליד תאיי החנק והמשרפות, למרות כל זאת אין בכוחה לצרף עתה את המראות לפרשה ברורה של תאור, וחשה היא כי הדבר הוא למעלה מכוחה. שאט-נפשה שנצטבר בה לגבי אדם זה פרץ מתוכה והתבטא לפתע בצריחה אחת נואשת ונוקבת:
- רוצח…
ומיד לאחר זעקה זו שהיא מטיחה בפני האדם הנאשם, בה היא מביעה את עוצם תיעובה, הרי היא מתמוטטת, גווה הדק והענוג מוסט הצדה כנעקר מן הקרקע, ותוך כדי צניחה ראשה נחבט בכתף אחד אנשים החש לתמוך בה. לאחר שהשיבו את רוחה פרצה בהתיפחות מרה שהרטיטה את כתפיה. משפצרו בה חבריה לשלוט ברוחה, התעודדה קמעה והשלווה שלאחר סופה חזרה אליה. היא נענתה לשופטים, מחתה את הדמעות מעיניה, ומה שנבצר ממנה קודם לכן מצא את ביטויו הנכון. היא החלה סחה ומספרת את אשר ידעה, את אשר ראתה משך שנה באותו מחנה מפורסם לאימה. היא תארה בפשטות נוקבת ומזעזעת את התנאים המחפירים, וכל אותם המעשים האיומים אשר להם נתפש האדם העומד מולה, והוקיעה את קלונו על שמשו כלי-שרת בידי הרוצחים. היא צירפה חוליה לחוליה עד שיצרה שרשרת אימים, שרשרת פשעים שרק בדור אומלל ומקולל זה שיחת בו ילוד-אשה את רוחו, בלא קורטוב של רחמים, תוך התכחשות לצלם האדם באשר הוא אדם.
עוד היא מפליגה בתוך שטף סיפורה, נדחפת מענין למשנהו, כחסה לאבד משהו שיש בו מהבהרת הענין, ולפתע ירדה עליה ליאות אדישה. היא הפסיקה דבריה, ובפנותה לשופטים היה קלסתר פניה מעונה וחיור. קלסתר שלא הפיק כל טינה, כי אם קהות של חושים, ובהיותה נתונה במצב של אפיסת כוחות, סיימה בהפטירה חרש בשפתים חרוכות:
- די… מה בצע בכל הסיפורים האלה והמתים לא יקומו מקברותיהם. ובכלל – –
לא יספה לדבר וצנחה על קצה הספסל. “בכלל” זה היה רב משמעות ומזעזע; בתוכו נתקפלה ענות נפשה של אשה פצועה ברוחה, אשר חזתה מוראות שאין ניב להם, אין גמול ואין פשר… כל הטינה העצומה שנצטברה בלבה קודם לכן לגבי אדם זה, נתנדפה לפתע, ואחת הוא לה אם יאשימו אותו או ינחוהו לנפשו… כי לפתע-פתאום הוצאה האשה מתוך מסלולה שבו החלה להתנהל, כשתקווה חמה מפעמת את לבה, כי כל מה שהיה יישאר נחלת העבר העגום בלבד; מראהו של האיש עורר בה פלצות מחדש, והתרגשותה לפני הברור, סיפוריה שהעלו בה מחדש את האימים הבלתי נשכחים, כל אלה נסכו בה רוח עיועים, הרעיפו לנפשה מרה-שחורה שראשיתה נעוצה באותה אדישות, הנוטלת מאת האדם את הטעם לחיים, את הרצון ללחום כלפי העוול; זוהי האדישות שלאחר אסון המתרגש על אדם, הנוטעת בו שממון נבוב, המצעידו לעתים לתוך החדלון… מה היה מצב נפשה של חנה שעה שסיימה את דבריה, וחברותיה תמכו בה ברוב רחמים להוליכה משם, ולתת מרגוע לרוחה הנסערת.
והיתה שוב דממה גדולה וכבדה שעה שעיני הכל ליוו את ההולכת; ובאותה דממה שקע גם הנאשם אשר הביט כתוהה אחרי דמותה הלבנה, ההולכת ונמוגה עדי היבלעה בחשכה. הוא נעץ את עיניו באפלה עד שנעלמה לגמרי, וקולו של וילנר נפל עליו כהולם פטישים:
- רשות הדבור לנאשם!
וגם גלאזר החשה לראשונה. אלא שזאת לא היתה שתיקה מחמת מבוכה. הוא הכשיר את עצמו לקראת המערכה הכבדה הזאת שאין לפטור אותה בגמגומי מלים. ואם כי שקד על כך עוד קודם לכן, בהכינו את עצמו יפה, ובחשבו את כל הפרטים, לפת עתה את ראשו בכפות ידיו, ונאם לעצמו נאום קצר ומחשל, נאום בלא מלים, אשר בוחני הלבבות באדם, הפיקחים שבהם, שניחנו באפס קצהו של החוש הששי העתיד לבוא, היו מתפלצים מחרדה, אילו יכלו לפענחו ולקרוא אותו כמו מלוח לבו של אדם פושע ומתעתע, המפליא להוליך שולל את שופטיו: “יורק אני בפרצופכם, עלובים שכמותכם! אכן, רצחתי ולא פסחתי אף על פשע אחד מכל אלה שזו מנתה בפניכם!… אבל לא אודה! לא אכנע! ראשית מפני שעדה אחת היא, ושנית, מפני שמבקש אני לחיות בדיוק כמוכם!… עשיתי כל אותם המעשים כדי שנפשי תהא לי לשלל, ועתיד אני לעשות הכל שלא ליפול בידיכם. בן-אדם! התאושש! אל תירא ואל תיחת! פתח במלחמתך ואל תיסוג עד אשר תפצפץ את טענותיה של אותה אשה טפשה ועלובה. ואת כפיך הסר מעל פרצופך, שלא ידמו הסכלים הללו כי מתבייש אתה, חלילה, כי נבוך אתה; שא ראשך, אל תתרגש, דבר לענין וטול את גורלך בידיך. ירק בפרצופיהם של אלה כי נעלה ופיקח אתה מכל הפסולת הזאת!”
קולו של וילנר עקרו מתוך הקדמה זו שערך לעצמו:
- הנאשם! בבקשה להתחיל!
והנאשם פתח. בשקט, בנחת, דבר דבור על אופניו. כל מלה במקומה. כל משפט, נדבך על גבי נדבך. בפלד ובמשקולת, עדי הקימו את הכיל הגנתו. הוא כפר בכל פרשת האשמה, וטען שלא זו בלבד שפגש כאן בחנה שטיין בפעם הראשונה בחייו, אלא שבכלל לא היה באותו מחנה. שאין הוא יודע אפילו היכן מקומו, שנפל בשבי הגרמני כחייל סובייטי, שכל ימיו התחנך על הספרות הרוסית בלבד, ולראיה הריהו מוכן לקרוא להם פרקים שלמים בעל-פה מיבגני אוניגין לפושקין, משירי לרמונטיב, או גם משיריהם של בלוק ופסטרנאק, שטוּת גדולה היא לייחס לו ידיעה בלשון פולין, כי כפי שציינה המאשימה, שמימיו לא היה בפולין, אינו יודע את שפתה פרט לאי-אלה גמגומי לשון בנוסח העוגבים שקלטו אזניו במחנה; ושאין זאת כי אם דמיונה החולני של האשה, שנרעש מאימים, המציא כל זאת, ואין פלא בכך, שכן סבלה רבות והותעתה על ידי דמוי מסולף לראות בו אחד מפושעי המלחמה. הוא מוכן לספר את כל פרשת חייו, החל מן היום שגויס לצבא הסובייטי במוסקבה (מעודו לא ביקר בה) ועד ליום הארור, בו נפל בשבי, ועל הענויים שנפלו בחלקו עד שזכה להצטרף לאלה הנושאים את נפשם ציונה.
הוא סח בשקט. לא רגז ולא צעק. הסביר בנחת והשיב יפה על השאלות שנשאל. בהתנהגותו השקולה הוכיח כי אדם נבון הוא, משכיל למדי, ובמידה מסוימת תמים ומתון (“הה, טפשים שכמותכם!”). לבסוף סיים בהשוואה שאף היא היתה מחושבת יפה-יפה להאדרת הרושם:
- ודאי ידוע להם, רבותי, כי החסידות שעה שהן מתאספות בארצות החמות לתקופת האביב כדי לשוב למולדתן, מתכנסות לפני התחלת המעוף הממושך, בלב שדה, מוציאות למרכז אחדות מאחיותיהן ומתנפלות עליהן בחרי-אף, עדי עשותן בהן כָּלה. עד היום טרם ירדו אנשי המדע העוסקים בכך לחקר החידה הזאת. יש אומרים שמשמידות הן את החלשות שאין בכוחן לעבור דרך ארוכה ומייגעת, ויש אומרים כי עושות שפטים הן בפושעות, ויש אומרים שזהו מעין יצר הקרבה הדורש את סיפוקו. אף אנו, רבותי, משולים כאן לעדת חסידות העומדת לחזור למולדתה, ואסיפה זו עושה עלי רושם של עדה המחפשת לה את הקרבן… אם מוצאים אתם שכשר אני לתכלית זו (“תפח רוחכם!”…) בבקשה, הריני מוכן לקיים חפצכם בגופי ועשו בי כטוב בעיניכם!…
דממת הקשבה. האיש דיבר בשכל, בתבונה, בלא התרגשות יתירה ועשה לעתים רושם של אדם חף מפשע… היתה זו הרגשה מעורבת, שאפפה את קהל השומעים על השופטים גם יחד, שכן נטו להאמין גם לדברי חנה שכנוּתם בקעה מתוך לב מורתח. לאחר התיעצות קצרה חזרו השופטים. וילנר קם והכריז:
- על פי שנים עדים יקום דבר. הנאשם! חשוד אתה בהחלט, אך נהנה מן הספק והנך חפשי!
מתוך קהל המקשיבים עלתה המייה גועשת, שגם ריגון בה; האנשים היו מסוכסכים בדעתם. נתגלעו וכוחים בעניני חוק ומשפט בימים כתיקונם ובימים של שעת חירום. גלאזר נשם רוח לרווחה. מאמציו עלו יפה. הוא החניק בחובו את חדוותו שלא תפרוץ חוצה. פניו לבשו למראית-עין הבעה של אדם מעונה, אשר נחקר לשוא ואינו רואה בזכויו מעשה שיש לשמוח עליו, שכן הרי הטיחה בפניו אותה אשה צרור של מעשי תיעוב, שאפילו בדויים המה, יש בכוחם להניס כל חיוך, ולהדביר בבני-אדם מרה-שחורה. הוא שם, איפוא, את עצמו שפל-ברך לאחר שעלה בידו להפיג את אשמתה, ובעוד הקהל נותן בו עינים בוחנות, הרכין את ראשו בלכתו, השפיל את מבטיו ופרש מהם כעצוב ומסוכר ביותר (“הה, טפשים שכמותכם!”) עד שנבלע באפלת הגן הסמוך, ורק שם בחשכה הצטהל בלא קול, פניו נתעוו מחיוך שטני, ואת כפיות ידיו חיכך זו בזו מתוך הנאה חושנית של שמחה לאיד. ולא ידע כי שעה שחלף בין הבריות, ומבטיהם נחו, בהתרחקו, על גבו הרחב והחסון, הראש הכבד הדבוק לעורף הקצר והמוצק בכעין טמטום, נסתכסכה דעתם שוב, ומבלי דעת על מה ולמה נתפשו להרגשה, כי אין האיש זר ונקי-כפים, ושאצור בו משהו מן האפל השוכן באדם, משהו הרובץ כחיה במארב, ושאיזו תחושה בלתי נעימה מתלוית להוויתו, וחושפת מבעד לסמוי את דמותו החשוכה דוקא מצד גבו…
ה
הוא עוד לא עקר מתוך עדת האנשים הנושאים את נפשם לגאולה. הוא נשאר בתוכם, חוסה בצל זכויו המפוקפק, אלא שאיש לא דיבר אתו מטוב ועד רע. הוא התהלך במחנה חפשי בגופו וכבול ברוחו. היחס אליו היה כאל אדם שאין לכבדו ויש לחשדו. אמנם לא הציקו לו, לא הצרו את צעדיו, מזונותיו ניתנו לו, וזכותו להיות בין המפליגים לא נתקפחה. משהגיעה השעה, בדממת לילה אפל, פסע יחד עם האחרים על גבי קרשי רציף הדייגים הקטן, ונכנס לתוך הסירה שהשיטה אותו לספינה שהתנועעה קמעה כחיה משונה וכבדה, שקועה עד טבורה במים שחורים, שכעין זפת מותכה ומבריקה להם. בשקט עלו המעפילים, בסדר ובמשטר, הנה לא נשמע, פנס לא דלק, סיגריה לא היבהבה, ורק ידים אמיצות הן שתמכו בגופות הרוחשים, הניגפים זה בזה, וכיוונום לתוך בטן הספינה, לדרגשים ולכל מקום כדי לפנות דרך לבאים. משניתן האות נתרעשה הספינה לפתע. קרביה הרעועים גנחו, וקול המהום עמום בקע ועלה מתוך המכונות. בכבדות זעה הספינה והפליגה לדרכה.
רק עם עלות השחר, ושמשו של יום בהיר בקע בעתרת גוונים, הציף את הים בנגוהותיו, ותכלת שמים מקומרים מלאו זיו ואור, רק אז למדו המעפילים לדעת מה דל ועלוב ומסואב הוא כלי-השיט הנושא אותם בחובו… אלא שמסביב נתגעשה חדוות עולים שזרקו מאחרי גוום את עברם המדכא, וכל פנים קרנו והביעו רינת נפש חתומה באלם, שאין ניב לה; נערים ונערות שופעי בריאות הגוף וחן עלומים קידשו את עצמם לקראת פלא הפדות וּמירמז החיים החדשים, לקראת החוף הנכסף שאליו הם חותרים מאז קורא להם דרור ממחנות המות והכלייה. והיתה רוח ההתקדשות נחה על פני כל איש ואשה, ורוח הטהרה נאצלת על העדה הקטנה ומשרה אוירה של נכונות ואהבה. רק לאחר שהספינה יצאה ללב ים, פצח הנוער בזמר עברי נרגש. מין לחן לבבי, שהמיית חסידים מבית-אבא בוקעת ממנו בהתחטאות, והאוצרת בצליליה משהו מסוד יצר הקיום הישראלי.
גלאזר היה אדם היחידי שישב בפינה מכורבל במעילו, פניו מכורכמים ודאגה כבדה נסוכה עליהם. לראשונה היו אלה דברים קטנים שהחלו מעכירים את רוחו ומציקים לו, משהרגיש כי אינו אהוד על הקהל וכזר הוא ביניהם. ולא שיחסם הוא הציק לו, בז היה לכל ציבור (אלפים נרצחו לנגד עיניו), אלא שהוא נתפש לקנאה, למראה השמחה שאפפה את נפשם; קינא באותה טהרה בה הללו מקדשים את עצמם לקראת הגאולה, בשלמות הזאת, העילאית, ובנכונות לקראת התמורה הגדולה שהם זכאים לה!… הוא קינא בהם ושטם אותם, אלא שלא הקנאה בלבד ולא השנאה הן שהעכירו את רוחו. אלה היו רק סימנים ראשונים, המבשרים את הרעה ההורסת לכלותו. משהו נתערער בקרבו פנימה לאחר ההתנגשות באותה אשה, בבקשו לשים אותה קבל-עם שוגה בדמיונות, שכן החלה להציק לו הכרתו כי אין לו חלק ונחלה בתוכם, וקול פנימי חרג ולחש לו בעקשנות גוברת כי למרות שהציל את גופו מהשמדה, הרי נפשו מזוהמת היא, מסואבת, משרק אדם נאלח מסוגל היה לשקוע כמוהו בשפל המעשים, וכל אותו ענין של כינון חייו מחדש, וכיפור עוונותיו, אינם אלא דברי אשליה שדופים שאין להם שחר. שורש הרע היה נעוץ בבטחונו שנתמוטט עליו לפתע. משול לאדם הרץ לקראת מטרה נכספת, מתגבר על מעצורים וסכנות לאין ספור, ואילו משהוא זוכה להגיע למטרה, הריהו כושל אין-אונים ונופח את רוחו…
הכל נראה לו לפתע תפל ואפל, חסר-ערך, ותוהה היה על עצמו כיצד עמדו לו כוחותיו ותככיו כדי להלחם על נפשו. קשה היה לו מלכתחילה להסביר לעצמו את פשר התמורה שחלה בו, וכיצד לא דיבר ולא החריש בתקיפות המיוחדת לו, אותו קול הרסני שלחש לו, כי איבד את עולמו בחייו, ושאין הוא רשאי לקיים את גופו עלי אדמה… אכן, לשוא הישלה את נפשו כי עברו יהא קבור בנשיית הזוועות. התכחשות זו לעצמו, בנגוד לטיבו, נתעצמה בו דוקא לאחר שעדותה של חנה בלבד לא עמדה לה כדי להכריעו. חייו נעשו עליו לטורח, נבובים מאפס מטרה. הכל נראה לו הרוס ופרוץ. הוא ידע כי כל אותם הספיקות הקטנים שניעורו בו, יתאחדו בלא ספק לודאות אחת מכרסמת שלא יוכל לעמוד בפניה, שתרדוף אחריו כל ימיו. לפיכך ישב ישיבה עלובה בירכתי הספינה ויודע למגינת לבו כי פשוע פשע, כיהודי, כאדם, ושאין לו כל תקנה…
וכך בשבתו מדוכדכך ומר-נפש נתקלו עיניו בחנה שעלתה על הסיפון לשאוף אויר צח. כנראה נרגעה קמעה לאחר אותו ערב, בו כרעה והתמוטטה מעוצר יגון ודאבה. המעפילים התייחסו אליה בחיבה רבה, וניכר היה שהם מחייכים אליה כמבקשים לעודד ואתה ולומר לה: מאמינים אנו לך, אחותנו, מאמינים! חיוורת היתה וענוגה, המיספר מכחיל על זרועה, הרוח משחק בתלתליה, ובחור גבוה בעל סבר-פנים נאה מושיט לה ידו כדי להעבירה בין המעפילים הצפופים ולתת לה מקום לסמוך את גופה ליד המעקה. והיה הבחור מוליך אותה ומפלס לה מעבר, שואל לשלומה, מבדח אותה ומעלה חיוך קל על קלסתרה העצוב, עד שמבטיה נחו לפתע עליו, היושב מקופל כעוּבּר של פחדים, ופניה קדרו למראהו; הרתיעה את גופה לפתע כדי פסיעה אחורנית, משל נחרדה כתינוקת מאימתו של אדם גס העלול לחבול בה…
גלאזר נרעד. מבטיה ניחתו בו הפעם כשני שפודים מלובנים. לא היה בו כלל וכלל מן הבטחון והאומץ ללא רתיעה, אשר הדריכו בעבר את מעשיו הדורסניים. היה לו מראה של אדם שלקה במחלה ממארת העושה בו שמות. למרבה הפליאה שוב לא רחש כל טינה לאשה זו: להיפך, רחמיו נכמרו עליה (על עצמו…), דוק של דמעות נתקשר בעיניו ואלמלא בוש היה, אפשר והיה כורע לפניה, תופש בכף ידה הענוגה, נותן בה מבטים גלויים, במעונה הקדושה, ולוחש לה בפשטות ובכנות שאין להרהר אחריה: אשמתי, בתי…
אלה שהיא נרתעה מפניו כמו מפני טמא. גלאזר כבש ראשו בקרקע והליט את פניו בכפו, שכן חש היה כי הדמעות מציפות את עיניו, תופעה משונה זו שטעמה נשתכח ממנו מכבר. זה היה סימן רע. ידו ידע כי נשבר, כי אין הוא יכול להמשיך, וכשם שקודם חישל את עצמו וחיסן את רוחו במעשי אכזריות, ולא נרתע מפני דבר, כן לא יוסיף לכזב לעצמו, לא יוכל, לאחר שמצפונו נתעורר להדריך את שלוותו ולתבוע ממנו פשר מעלליו בתקופת עברו המתועב.
ו
מזג-האויר היה בהיר, חגיגי, המים הוריקו פה ושם כעין הקרח והכחילו בריצודים מתנוצצים ובכירבול גלים מתרפקים ונמוגים. עננות צחורות נשאו מתחת לתכלת הנטויה מאופק לאופק, והמעפילים החלו בהכנותיהם לקראת האפשרות לעגון אישם בחוף המולדת. בגופם התרוננה התלהבות מהולה בחרדה. כל אחד ארז את חפציו המעטים שהיו כדי משא גב בלבד, וכל אחד ידע כיצד והיכן עליו להיות בבוא השעה.
אלא שהעין הפקוחה להרע לא נגרעה גם מספינה זו. לראשונה הופיע אותו אוירון המתנוצץ כעין הכסף לנוגה השמש, הנמיך אלכסונית וחג ביעף מעל לספינה. עט עליה כעיט על טרפו בחוגו סביב לה, לבחון טיבה, שעה שתשע מאות נפש עצרו נשימתם בבטן הספינה, ושהות-מה לאחר העילמו, הופיעו שתי אניות משחית אפורות, חורשות את המים בזעף, קריבות ובאות מכאן ומכאן, נושאות בחובן צר מלכות הרשעה, חותרות ומצפות לשעת הכושר.
ואז הותר למעפילים לעלות על הספון, להחל. מצפיפותם שהתישה את כוחם. הנלהבים תבעו התנגדות בכוח, להוקיע את נבלותו של העושק שרידי עם דל, החמסן השולט עדיין על מים רבים האומר להכרית תקוותם של בנים נידחים. לעומתם טענו המתונים כי יהא זה קרב חסר-תקוה שינחיל להם בסופו של דבר מפח-נפש, שכן יהרסו אליהם הללו בעוזם ובמשטמתם היונקת מתככיו של אדם גס ושפל, ואף כי ידעו האנשים סופו של דבר החלו בתכונה קדחתנית, אספו כלים מכל הבא ליד, מוכנים לקדם בהם את מלחי הצי הבריטי המפואר, המצוידים בכלי-נשק ממיטב החרושת.
אלא שעדיין עושה היתה הספינה במים שמחוץ לתחומי שליטתם של נושאי צו המשטמה, ומבצעי החוק, האכזריים ביותר, הצבועים, המחפשים להם אמתלה כדי להצדיק את הפשע. והיו אניות המלכות מלוות את הספינה, נושמות ממשות של פלדה קרה ועויינת, וממתינות למוד בו תעבור אותו קו אסור. ואנשי הספינה היו ממשיכים תוך-כדי-כך בהכנותיהם, וקולו של המשדר שלהם, אשר הופעל לפתע והרעים בקול צלול, החל מספר את הפרשה, לאחים שבמולדת, המאזינים להם ברטט. והיה המשדר חוזר וסח את הפרשה גם בלשון הגויים, להבהיר את הדברים, להסביר ולהוקיע את ההתנכלות הממיטה קלון על עושיה.
רק אחד היה בין הגברים אשר לא נתבקש להושיט את עזרתו. היה זה גלאזר שהיה חשוד לאחר אותו משפט, וכעת הרגיש כי הוא גם מוחרם, מנודה… הוויתו אינה מתמזגת עם רצונם ומאווייהם של אלה, כי שונה הוא מכולם, כי דבק בו הפשע המכתים אותו. עצם הדבר שלא הוכנס בסד האנשים וסולק ככלי אין-חפץ בו, העמידו על מצבו העלוב. שוב נראה לו הכל תפל, חסר-ערך ונבוב עד לשממון. רוחו נעכרה עליו ובלב כבד היה מרחיק עצמו לקרן-זוית, מדוכא וחש באפסותו.
אותו לילה כבר לא הצניעו המעפילים את עצמם, ורובם נצטופפו על הסיפון, להיות בצותא, כמו בליל התקדש חג. שכן מחר יהיה האות, אם יעלה בידם לפרוץ את דרכם אל חוף המולדת. והיו מצטופפים בחדווה ובאחווה גדולה, מתרפקים איש על רעהו ומפעימים את הלב הנכסף בניחושים, ברמזים, בחישוף מאוויי גאולה וברצון הלוהט המאחד את הכל כשלהבת בוערת. מזמן לזמן נתפשו קבוצות האנשים על ידי אלומות האור שבקעו מהמשחתות, כאומרות לערטל אותם ולהזכיר להם כי שומרות הן על הספינה לבל תימלט, ואילוהעולים, השקועים בחלומות שבהקיץ, לא השגיחו בכך, משל משעשעים הללו את עצמם בלבב ימים. ומשפתח ילד בשיר עברי, עמדו הכל להאדירו בלהט, ברגש, והילכו צליליו את בשורת החיים על פני שטח המים השחורים, מתחת לרקיעים המשובצים כוכבי נצח מרשיפים, והכו בתמהון את לבב המלחים הנכרים באניות הקרב, שעמדו תוהים ומקשיבים, והיתה זו שירה אדירה, שירת אנשים שנתנסו בגופם ביסורים ובאימים, ומזככים את נפשם על סף הגאולה.
אותה שעה עמד גלאזר מובדל ומופרש מן הצבור, גחון על גבי המעקה, נפשו מרה עליו, ועיניו שקועות בזרמי המים המתדפקים אל דפנות הספינה, נחבטים בזעף ומשיירים אחריהם צחור הקצף הנמזג. שעה שקץ גלאזר בחייו ונתחוור לו כי אין לו חלק בתוך העדה הזאת, נתברר לו כי חזק ואיתן היה ברוחו כל עוד שקע בפשעיו, ואילו רפה-רוח הוא עתה, בידעו כי את קולו ההורס אותו מבפנים לא יוכל להוליך שולל. באה עליו כחתף השעה הגורלית שאין האדם יכול להמלט מעצמו. ומשנתגברה שירתם המלוכדת של הגאולים, עמד לו כפוף ונדכא, דומה מסיים את חשבונו עם העולם שבזוהמתו טבל. עיניו נצמדו לחשרת המים האפלים המלחכים את הספינה בלשונות שלוחות מן התהום, ושעה שנטתה הספינה קמעה על צדה, נראו לו המים לפתע כה קרובים ומפתים בממשותם, נושאים בחוּבּם את הפתרון שאין לו מיפלט ממנו, הפשר שיש בכוחו לגאול ולכפר גם יחד…
בתוך האפלה השולטת מסביב, שעה שהעדה היתה שקועה בשירת הפדות והתשוקה לחיים חדשים, לא הרגיש איש בכך, בחמוק גלאזר כצל עובר, ובהטילו את גופו מעבר למעקה. המערבולת הקטנה שנתהוותה טושטשה עד מהרה, ואורות הזרקורים שנחו על ריצודי המים חשפו רק גלים מכורבלים ומצחירים, והאיש שהוציא את פסק הדין על עצמו היה כלא היה.
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.