

א
האדם טרם ידע אז את החשמל ואת הרדיו. לפני שנים רבות קרה הדבר. על חופו של ים גועש-רועש, המנפץ את גליו לצורים וסלעי-מגור עדי היפכן לקצף כלבנת השלג לטוהר – השתרע כפר דייגים עלוב. הבתים דלים ופרוצים מרוחות סערה שהרבו בקיעיהם; הגגות מעלי אזוב ודרי הכפר מתהלכים שחוחים עמוסי דאגות וסבל. על פני הכול שפוכה קדרות ועזובה נוגה. דומה, כי יד הגורל פגעה קשה במקום ויושביו, והעיקה עליהם עד דכא.
היו ימים והכפר שקק כנחיל דבורים מרוב יושביו. אבל ידו של שר-הים נגעה בהם לרעה, וחמתו ניתכה עליהם, על שהעזו הדייגים לדוג במימיו, ולדלות פנינים מניבכי התהום. ויחשוד בהם שר הים כי מגמתם היא לחקור ולחשוף את צפונותיו בממלכת המים, ולמגר את שלטונו. לכן קם ויקללם בזעמו:
“רדוף ארדפכם עד חרמה! אם לא תמצאכם ידי על הים – חי אנוכי, כי בתחום חופכם אקח מכם נקם!…”
ומאז הפך החוף מוות לדייגים: המים על-יד הסלעים האיומים היו כמרקחה, געשו ויסכנו את חיי הספנים מידי הפליגם וחזרם בדוגיותיהם; מערבולות מוות ארבו להם בין צוק לסלע. שליחי שר-הים עמדו הכן למלא את שליחותו.
ב
אבל למרות הסכנות הכרוכות במשלוח-ידם הקשה, אהבו האנשים האלה את כפר מולדתם בכל לבם, ואת חופם הזועם העריצו. מלחמתם התמידית עם איתני הטבע פיתחה את גופם, נפחה בהם רוח עוז בלתי מצוי שפעם בם, תסס בדמם ויהדפם בלי רתת לתוך זרועות חיים קשים.
עזים ומוצקים היו לבלי חת, והסכנה מישחק להם. בשבת הדיג בדוגיתו, וחוברו והיו לגוף אחד בלתי נפרד; ובהתנפץ הסירה לסלעים, וירד גם הדיג תהומה.
כאלה היו הגברים.
אך לא כן הנשים. הן היו ענוגות ונאות כבנות-גלים. וכרוב יפין, כן גדל רוך לבן ונדיבותן. אבל נפשן מרה היתה עליהן, וצר היה להן לראות ברדת הדייגים הימה, כי תכף ועצם מיספר הקרבנות. הן התפללו יום-יום לשלומם ונפשן חרדה. בגעוש הים – והמה לבן; ובשקטו – ונרגעו אף הן. את השחפים התרועעו ומפיהם למדו לדעת על תמורות האויר, או על סופות-מות העומדות להתחולל.
בשעת סערה היו מתכנסות כנופיות-כנופיות על מרומי סלע, צופות בחרדת-לב למרחקי הים המעורפל, ותרות בעיניהן אחרי הסירות-קליפּות, החותרות בכבדות לחוף, למצוא מחסה ומיקלט מזעמה של סופה נוקמת.
והיה אם הספיקו להגיע לחוף בטרם פשטו צללי לילה – אשריהם וטוב להם, כי זרועותיהם האמיצות מצאו להם די און לחתור ולשייט את הסירות בין הסלעים והמערבולות האורבות להם. אך אללי להם, לאמיצי-הלב, אם הסופה הדביקתם בעודם מגששים דרך בין הסלעים… אז – עם רעש-געש הים הנוהם-זועם, עם יללת הסופה המצלילה אי-שם ספינה טרופה, ועם סאון המשברים המזנקים אל על – לא ישמע קול נפץ הסירות בהינפצם אל קירות הצוקים, ולא תשמענה גניחותיהן האחרונות של יורדי-הים.
ועם בוקר, כשוך הסערה, מתשוטטות כצללים על שפת הים נשי הדייגים, אחיותיהם ובנותיהם, והן מחפשות, תרות אחרי גופות החביבים והיקרים להן, אשר אבדו לנצח.
ג
באחד הימים נזעקו הדייגים לטכס עצה ולדעת מה ייעשה בחופם המשכל. הנשים והטף גם הם באו לקחת חבל באספה, מלבד האלמנות והאמהות השכולות, שנשארו בבית ותבכינה את חלליהן.
ויקם אחד מזקני הדיגים, שב ששערותיו הלבינו כצמר, ויהס את העם בקולו הרועד:
“אחי הספנים! יורדי ים מנוסים אנו, והסופה על נחשוליה מישחק לנו. אבות אבותינו עסקו בדיוג ואף אנו לא נסור מדרכיהם, כי ארצנו ארץ טרשים היא, ועל הים אנו חיים! אבל חוף ארור ומסוכן לנו, חוף משכל הטורף טרף ואין מפליט! אכן ידוע כי ידו של שר הים בזה, ופעם בשעת סערה גם ראיתיו, כשראשו ביצבץ מתוך המים, ובת-צחוק צוהלת- לועגת לאידינו מרחפת על פרצופו האיום… אבל בכל-זאת אַחי, הבה ונתחכמה לו!”
ותשתרר דממה עמוקה. נשמעה רק המיית הגלים הגועשים למטה, וצריחותיהם הקלושות של השחפים. אך הנה הופרעה הדממה. דייג צעיר וחסון עלה על אחד הסלעים, ובקולו החזק שבקע את חלל האויר, הרעים בעוז:
“בחשכה נילחם על ידי האור! – ערב-ערב נצא ונדליק על אחד הכפים הנישאים משואת-אש כבירה שתאיר לנו את הדרך בין חתחתי הסלעים, ואז – הבוז לשר-הים ולסכנה גם יחד!”
ותמצא עצתו חן בעיני הדייגים ויריעו לכבודו, ופניהם צהלו מגיל. גם בעיני זקן הדייגים ישרה העצה ויאמר:
“מחר בערב, לעת שוב אנשינו מן הים – העלו את המדורה!”
ד
למחרת עם שקיעת השמש, נתאספו הנשים והילדים, ועל כף סלע זקוף צברו עצים וענפים, יצקו עליהם שמן, וידליקו מדורה גדולה שאורה הלך למרחוק, אור חזק ובהיר, ויחדור האור גם לבין הסלעים, ויאר את נתיבותיהם העקלקלות. הדייגים קרבו אל החוף, למרות זעפם של הנחשולים המשתוללים, פילסו להם דרך בשירת-און אדירה, חתרו במשוטים בתרועות-עוז, כדי לעודד איש את רעהו, עברו לבטח, בין הסלעים וכפות רגליהם דרכו בשלום על אדמת החוף המוצק…
ויריעו הדייגים בצהלה:
“כבוד למדורה!”
“כבוד-כבוד!” – הריעו גם הנשים.
וזקן הדייגים אשר עלז כילד למראה הנצחון, אמר:
“ועכשיו, אחי הדייגים, ראו הזהרתי בכם: השגיחו ושימו לב לבל תיפקד המדורה בלילות חושך, כי אכן אין נשק טוב יותר כלפי העלטה מזהרו של אור!…”
וכל אותו הלילה, עד עלות השחר, ששו ועלזו הדייגים, אכלו ושתו, אף יצאו במחולות עם הבנות, ושירתם האדירה בקעה ותחרש בקולה העז את נהם גלי הים.
ה
בלילה ההוא עלה שר-הים מתוך ארמונו שעל קרקע התהום. הוא חלף על פני המים, הביט לעבר כפר הדייגים, לעשן המיתמר משרידי המדורה, וינהם בזעם:
“האומנם יבוא הקץ לקרבנותיהם?”
הוא הביט ורגז. שעות רצופות שהה על פני המים, ויחבל תחבולות ומזימות-רשע על הדייגים המתחצפים לשוט בתחומיו ולדוג למרות רצונו. מרוב קצפו כי עז, קרע מעליו את גלימתו הטוויה עזבי-ים, חשף את בשרו הצח כבהט, וישתולל בגלים. אבל טרם האיר הבוקר ורעיון ניצנץ במוחו. הוא צלל מיד במים, ובהגיעו לארמונו, שקע בכסאו לרווחה, ובפיו פקודה ללויתן הרובץ כהדום לרגליו:
“שוט-טוש והבא לפני את כל רוחות העולם טוש-שוט!”
התהפך הלויתן על גבו לאות הכנעה, פרש את סנפיריו ואת זנבו-משוטו ובשקט גמור, בלי להרעיד את המים, חלף לאטו בין טורי העמודים של היכל שר-הים; גחן על מדרגות הבדולח, הגיח לאטו מתוך הארמון ובצאתו, וישט כחץ מקשת, ויעל ויצף על פני המים.
שררה חשכה. המזרח טרם החוויר. כיפת השמים, משובצה אלפי כוכבים נוצצים השתקפה במים השוקטים, רמזה מעל, ותאצל למרחבי הים דומית רז. הלויתן התפרקד להנאתו על גבו, אבל מיד זכר את פקודת מושלו, הצליף בזנבו על המים, ובשוטו במהירות הבזק לכל ארבע הרוחות, מחוף לחוף, פקד:
“הרוחות! שרו של ים צריך לכן!”
ובמסרו את הפקודה, צלל בהרעידו את המים השוקטים במכת-גלים אדירה, ויעלם בחשכת התהום.
ו
לפתע פתאום נחמרו מי הים. גלים ונחשולים אדירים אצו-רצו זה לעומת זה, מארבע כנפות הארץ, התנגשו, התלכדו בטבור הים, זנקו למעלה כנחשול אחד, צנחו וישימו את המים כמרקחה, העלו קצף למעלה כנחשול אחד, צנחו וישימו את המים כמרקחה, העלו קצף צחור, גועש ומפעפע.
הרוחות – ממזרח וממערב, מצפון ומדרום – חברו יחד, פרצו פרץ במים, וירדו תהומות בעקבות הלויתן. ולא יכול הארמון להכילן. אמות הבית והסיפים נעו-זעו מהשתוללות הרוחות וחשבו לחרוג ממסגרותיהם. אבל בגעור בהן השליט, ותרגענה מיד. בהכנעה התכווצו והתפתלו כפקעות עשן, התרפסו על מדרגות הכסא, מצפות ברטט לפקודת שר-הים.
השתלטה דממה. דגים משרתים ריפרפו שורות-שורות על משמרותיהם, ולא העזו לפנות ימינה או שמאלה. הדגים המופלגים בשנים, היועצים, שטו לאיטם בכובד-ראש מסביב לכסא, או שיצאו את הארמון לפזר את מחנות הדגים אשר צרו על המבואות, כי גדלה סקרנותם לראות את הרוחות.
ושר-הים שישב תפוש הרהורים, שיחק בידיו באצות ובצמחי מים שהשתרגו סביב כסאו, ואחרי ששקל יפה את דבריו, אמר:
“רוחות איומות, רוחות אדירות! מכיר אני בכוחכן לא מתמול-שלשום. בצאתכן במחול על גבי המים ובהכותכן בזעף גלי-גלים, אני משקיף ונהנה למראה תעלוליכן המרגיזים את הימים מקצה לקצה, מחוף אלי חוף; אכן הוד וגאון לכן, הרוחות, ואולם הפעם בקשתי המיצערה שטוחה לפניכן, והיה אם לא תמלאינה אחריה – אין לכן רשות מהיום והלאה לערוך מישחקים על גבי הים!”
ותחרדנה הרוחות. עוד מעט ופרצו במחול מטורף מהתרגזות וקצף בתוך האולם, אבל שר-הים מיהר להדבירן במבטי עיניו המפיצות זעם, וימשך:
“בקשתי דלה היא. יכול תוכלו לה: לכשתראו מדורת אש נדלקת על החוף, ליד כפר הדייגים – השתערנה עליה מכל ארבע כנפות הארץ, וכבוה, פּזרוה, לבלי הותיר ממנה שריד, לא גחלת ולא זיק!”
אך גמר שר-הים את דבריו, והרוחות פרצו בצחוק אדיר שחילחל בתהומות כרעם עמום בחיק סערה רחוקה מעבר להרים נידחים, ותאמרנה פה-אחד:
“אכן, דלה היא הבקשה ומלא נמלא אחריה!”
ז
ויהי בליל חושך, כשעמדו הדייגים לחזור מן הים ולעלות על החוף – הוצתה המדורה, התלקחה בשלהבתה, ולשונות אש רחבות פרצו, פשטו, התפצלו באויר ותפיצינה אור חזק ובהיר. על-יד החוף הזועם הופיעו הדייגים, ובפיהם שירה ורינת-חיים. הם שייטו לבטח את דוגיותיהם ויביטו למעלה לכף הסלע המואר, שסביבו הצטופפו הנשים והילדים המצפים לשובם לשלום.
אותה שעה קרה האסון:
פתאום, כמו לפי צו מגבוה, התחוללה סערה איומה שלא היתה כמוה. הנחשולים טלטלו את הסירות כשבבים, העלון שמימה והורידון תהומה. רבים מן הדייגים אמיצי-הלב אמנם עמדו בפני טלטולי הסופה, אך הנה השתוללו הרוחות ביתר-שאת, התנפלו בשצף-קצף על המדורה ותפזרנה עציה כהפיץ קסמים דקיקים. בן-רגע השתלטה עלטת-מות מבעיתה ומעיקה.
הדייגים אבדו דרך בחושך.
צעקות יאוש וקריאות עזרה פילחו את חלל האויר ונמוגו בסערה.
רק מתי מספר ניצלו והגיעו לחוף בדרך-נס…
אז שככה הסערה.
ח
ועל פני המים הופיע שר-הים כשהוא מחייך מרוב תענוג לשמע התאניה שעלתה מן הכפר המתאבל. הוא עלז לתבוסת הדייגים וערך משתה גדול בממשלת המים. בלעג הביט לעבר כפר הדייגים וכשתקפתהו עליצות הנצחון, קרא:
“בנות-גלים, במחול צאינה!”
מיד וגל מים נהדר קלח מבטן התהום למעלה. ארמונו של שר-הים מעוטר גזוזטראות, על כפותיו, צריחיו, התרומם ועלה לאטו. דלתותיו נפתחו לרווחה ובנות-גלים יפהפיות עד להפליא, יצאו, התרוממו והחלו טסות אחת אחרי השניה בגמישות ותנועות-חן מסביב לארמון הנוצץ והנוטף מים.
רגע טסו בנות-הגלים לאט ובסדר, ופתאום התפרדו, חוללו ערבוביה מרהיבה מסביב לכתלים הדוממים, על המדרגות, ועל כיפות הארמון והצריחים: ושר-הים עומד ומנצח עליהן וכולו שכור שמחה.
כך נמשך המחול הנפלא עד שעלה עמוד השחר. אז חרדו בנות-הגלים ממחולותיהן, ולפקודן אדונן התלכדו בדומיה ובעצב שורות-שורות על גזוזטראות הארמון, שירד ושקע לאטו תאומה…
האיר המזרח.
ט
לשוא ניסו אחרי כן הדייגים להעלות משואות אש בלילה. הרוחות מלאו שליחותן באמונה; השתרעו ביעף, הפיצו וכילו את האש כהרף-עין, ועמל הדייגים עלה בתוהו. בינתיים והכפר דלל. חרב מיום ליום. רבים מן הדייגים מצאו קברם במי הים; הזקנים – כוחם תש, פג; והנערים טרם אימנו את ידיהם לחתור במשוט דרך החוף האיום. יתכן כי היו עוצרים כוח ועוז די לחתור ולשייט דוגית, אולם מאין אור שיאיר להם את סכנת הדרך, לא העזו לקחת את המשוט ביד. אז פשט הרעב וירבה אף הוא חללים.
רק יחידים מבין הדייגים ירדו לפרקים הימה, אבלים וחפויי ראש, מפליגים לדוג וחוזרים בחרף-נפש. וגם מן המעטים הללו טרוף טרף הים. הכפר הלך וחרב. בתים רבים נשמו מאין יושב בם. לרוב התהלכו בכפר נשים כצללים, ופיהן שהיה מלא תמיד שירה, פלט אלה ונאצה כלפי שר-הים אשר שיכלן מבעליהן, אחיהן ובניהן.
נדם קול רינה ושירה בל תשמע.
שכול וקדרות.
י
ביום בהיר אחד עבר דרך הכפר איש-פלאים. סחו כי קדוש הוא האיש. מיד הקיפוהו הדייגים, שפכו לפניו מרי שיחם ויתנו את צרות נפשם. הקשיב הזקן לדבריהם רב קשב, הסתכל בנשים שעמדו לפניו אבלות ומדוכאות, ויאמר:
“גדול הוא כוחו של שר-הים הזועף, ושליחו עושי רצונו אף הם חזקים וידם רב להם להרע. כי מה כוחה של האש הניצתת בידיכם, בני בשר ודם פשוטים, בני-חלוף, לעומת כוחותיהם של איתני הטבע! חדלו לכם מן האש הזאת כי דל ערכה!”
והאיש עצם את עיניו, שקע בהרהורים, ולפתע בקע קולו בהתלהבות:
“הנה אשה אחת מכן הרה ויולדת בן. והיו לו עינים מאירות, והאירו את החוף ואת הסביבה האר היטב! אבל מזהיר אני באם ובילד: קדוש יהיה ונזיר מבשר, דגים ויין. על כף הסלע הרם והנישא ביותר יגור בגפּו, ומשם אל יזוז; לחם ומים הביאו לו, וממשמרתו אל ימוש. כי ברגע שיעזוב את הכף – תגבר ידו של שר-הים, ורבו קרבנותיכם”.
ויוסף לדבר אליהם ויאמר:
“עוד אני מזהיר בכם: מפני נכלי ערמתו של שר-הים לא יירא! אבל אוי ואבוי אם יגונב אל לבו שמץ-מה מן העלטה המקננת בלבות בני-האדם…”
יא
בשנה ההיא נולד לאשת אחד הדייגים בן.
ויהי ילד-פלא! הוא גדל שלא כרגיל. בשנה הראשונה לחייו צמחו לו כל שיניו וילמד לדבר ולילך. יפה גם נחמד היה ככרוב. בשרו לבן וצח כשלג. תלתליו השחורים ירדו והתפתלו בשפע סביב צוארו כנחשים, ועיניו – כשני כוכבי-זוהר – זלפו אור כביר, עד כי אי אפשר היה לעמוד בפני מבטיו: אכול אכל את המביט בו, בברק עיניו היוקד…
ויכנוהו: בן-אור.
בצאתו בליל חושך הפיצו-הציפו עיניו אור, שהיה פורץ לתוך חביון העלטה, ומאיר את מחשכיה כאור יומם. התברכו הנשים באמו יולדתו והדייגים אמרו זה לזה:
“עתיד הנער להושיענו!”
ואמנם באחד הימים, העפיל בן-אור על כף סלע זקוף שצפה אל פני הים, ואחרי שהשקיף זמן רב תפוש הרהורים, פנה ואמר לאמו שהלכה בעקבותיו:
“אני מכאן לא אזוז. חוב קדוש מוטל עלי להאיר לאחי את הדרך בחוף-צלמות זה. לכי ובשרי לאחי הדייגים כי מוכן אני לשרתם, עד בוא הרגע שיועם אור עיני לנצח”.
וכשגמר בן-אור את דבריו הזדקף על הסלע כפסל אילם, הביט לעבר הים, ולא נע ולא זע, ורק שפתיו לחשו תפילה חרישית.
ותמהר האם לבשר את הבשורה בכפר. אחר פרשה לביתה, ישבה על הארץ ותבך על בנה אשר עזבה.
יב
ויפליגו הדייגים הימה, עשו על המים יום תמים, ובשקוע השמש, בהעלם מישחק הגונים מעל פני המים, בהתפשט צללי ערב – ויחתרו לשוב אל החוף.
אותו ערב סערו מאוד הגלים, והדי-התנגשותם בסלעים רעמו והדהדו וירעידו את חלל האויר. אבל דרך הדייגים בטוחה היתה וצלחה. בן-אור עמד למעלה, על כף הסלע ויזלף מעיניו שני פסי אור בהירים שהלכו ונתרחבו, עדי התלכדם לעמוד אור נהדר, שהאיר את האפלה ויתווה לספנים את דרכם המלאה חתחתים.
לשוא השתוללו הרוחות בהסתערן על בן-אור; לשוא סערוהו וטלטלוהו. הוא עמד בפניהם, לא נע, ולא זע, ולא חת! נצמד לסלע, עמד הכן, ועיניו הזהירו שבעתיים…
הדייגים שהגיעו בשלום לחוף, התבוננו בחרדת-לב להתנגשות שפרצה בין מושיעם והרוחות. אחוזי פחד ורטט עמדו דומם חרדים. אבל כאשר התגבר בן-אור וידו היתה על העליונה – התאוששו ויפרצו בצהלת-חדווה שהרעישה שמים וארץ:
“הידד בן-אור!”
“כבוד ויקר!”
“הבוז לשר-הים!”
יג
כשהגיעו תרועות הדייגים המתרוננים לאוזני שר-הים, תקפה אותו חימה עזה. הוא רקע ברגליו על קרקע התהום, בעט בדגים שהיו על ידו, לא נשא גם את פני הזקנים שבהם, ויעל לראות ולשמוע מה קול עם הדייגים ברעו? והנה ראה לתמהונו הרב, כי מעל לכף הסלע פורץ אור מרהיב ומוזר המאיר את חשכת הלילה והדייגים ניגשים לחוף לבטח…
ואחר, בספר לו הרוחות כי לא לפי כוחותיהן לבער אחרי האור הנפלא הזה – וישתומם, וירגז. הוא קרב בלאט לחוף, ומבין הסלעים הציץ בגנבה ויסתכל יפה בפני אויבו הפלאי. אבל בראותו כי מראה אדם לו ותנצנץ מחשבה במוחו. בחזרו הימה מיהר להבהיל אליו את בנות-הגלים הנחמדות ויאמר להן:
“בנותי הנפלאות! נטושנה את המצולה, העפלנה על כף הסלע, מקום שם ניצב בן-אור המוזר, ובקסמי יופיכן העזים התחכמנה והורדתן אותו תהומה אלי…”
ותמהרנה בנות-הגלים, וכנופיות כנופיות, כפרפרי-ליל, התעופפו מסביב לבן-אור, טבלו בזהרו הנפלא שהציפן ויגדל את יופין המקסים שבעתים! ויתמה בן-אור למראה היפהפיות ולבו ערג אליהן… ובנות-הגלים יצאו לפניו במחולות-אויר, כרכרו על ידו בגמישות-חם מרהיבה, הפליאו לרקוד ולהתחבב עליו, אחדות גם הרהיבו עוז לקרוב אליו, ללטפו ולהתרפק על צוארו.
אבל באותו רגע עברהו רטט…
עיניו שתעו וריפרפו על פני המים נתקלו בפרצופו הצוהל, לועג, של שר-הים המצפה לקרבנו… בן-אור הבין ויחרד. לטיפותיהן של בנות-הגלים הפכו צוננות כמים הקרים; הוא מיהר להשתמט מזרועותיהן הלופתות ומגפפות אותו, ובזכרו בחובה המוטלת עליו, התאושש ויקרא בקצף:
“הסתלקנה!”
וכשלא השפיעה קריאתו, צעק שנית:
“מהרנה! ולא – אשים עיני בכן ואעשכן גל עצמות!”
חרדו בנות-הגלים, ובשקט, נבוכות ונכלמות, פרחו להן המימה.
יד
ויאמר שר-הים בלבו:
“אכן, טיפש חסר-לב הוא הצעיר הזה, ואין הוא מכיר בכוחן של בנות-בלים נאות, אבל הנה ואנסהו באוצרות יקרים”. ובחשבו כן ספק כף אל כף ויקרא:
“העלו לי משהו מן המטמון!”
וכהרף-עין, אך גמר את דבריו, ומתוך המים ביצבץ ראשו של דג משונה, אשר פלט מלועו קופסה קטנה מעולפת פנינים ומרגליות שאין משלן בממשלת היבשה; ובתוך הקופסה – כתר נפלא, משובץ אבנים טובות, מזהירות בשלל צבעים.
נטל שר-הים את האוצר, התחפש בדמות דייג זקן ונשוא-פנים, ויעפל לכפר מעונו של בן-אור. כשקרב אליו, התעכב במרחק של פסיעות אחדות, כרע ברך ויאמר:
“בן-אור הנערץ! אנוכי, זקן הדייגים, מתכבד להגיש לך בשם כל תושבי הכפר את המנחה הדלה הזאת חל, עמלך וחסדך עמנו, העלובים… רצה את מנחתנו, וידעת כי אכן אהבנוך!”
ויקשב בן-אור לדברי המתחפש, הסתכל בדורון ויפרוץ בצחוק צלול ורם. אחר-כך אמר:
“הן לא תוכל לתת לי חלף האנשים שאני מציל משיני התהום מתנות דוממות שערכן בעיני אינו עולה על האבנים המוטלות כאן על כל מדרך כף רגל…”
ויחנן שר-הים את קולו:
“קבל-נא…”
“אף פסיעה אחת לא אזוז ממשמרתי בגלל מנחה זו שאיני מוצא בה כל צורך, ומוטב שתתן אותה לאחר מעניי הכפר…”
וישב שר-הים נבוך וחפוי ראש.
טו
אולם הרעה על הדייגים קמה ונהייתה מתוכם.
בליל חושך קרה האסון, לילה ספוג חטא.
אחד – נבל מבין הדייגים – התנכל להמית את רעו באשר ידע כי עלה בידו לדלות מנבכי הים פנינים משובחות. ויקנא בו, אף חמדן בלבבו. בן-בליעל היה. ויארוב לחברו, וכשעבר הלה לתומו, התנפל עליו באלה שבידו ויעמוד לרוצץ את גולגלתו… אבל בדרך-נס לא פגע בקרבנו, כי בחשכה החטיא את המטרה.
הנתקף נבהל, ומגרונו התמלטה זעקת-אימה קובלת.
פילחה הזעקה את דומית הלילה ותגיע לאזני בן-אור שחרד לקולה. הוא היפנה מיד את מבטיו המאירים לעבר הזעקה, ועיניו נתקלו בחזיון-מות מבהיל:
דייג קם להרוג את אחיו…
בן-אור נדהם. המראה הכה את אור עיניו בסנוורים. רגליו מעדו והוא צנח ארצה בליל-תמרורים. כל עמלו נתבטל בעיניו וערכו מך. עוד באותו לילה עזב בן-אור, מרוב צער ועגמת-נפש, את כפר מולדתו וילך לכל אשר נשאוהו רגליו.
טז
ובן-אור הלך כל הלילה, הרחק מכפר הדייגים, עד אשר כשל כוחו ויצנח ארצה עייף ויגע. לפני עיניו עדיין ריחפה התמונה האיומה אשר הכתה את אור עיניו בסנוורים והעיקה על לבו.
לבסוף נפלה עליו תרדמה.
בבוקר כשיצאה השמש להאיר על הארץ, התעורר בן-אור. לפני עיניו השתרעו שדות ירוקים רחבי-ידים, כרי-דשא, כרמים ופרדסים. וימשוך המראה את לבו, כי זו לו הפעם הראשונה כשהוא רואה שדות וגלי קמה.
עודנו עומד ותוהה, והנה יצא אכר מן החורשה הסמוכה. כאשר ראה את בן אור העומד בלב שדה כתועה-ללא-דרך, ניגש אליו ויאמר לו בפנים מסבירות:
ברוך בואך, הזר!"
“שלום וברכה!”
הסתכל בו האכר, בבן-אור הנבוך, וישאלהו:
לאן פניך מועדות, ההלך?"
“לא אדע…”
ויצחק האכר:
“ומה הביאך הלום?”
ברחתי מאחי הדייגים."
“מדוע?”
ראיתי אחד בחטאו וברחתי".
השיב לו האכר בלשון רכה:
אם האחד חטא במה אשמו הרבים? למה יצא הקצף עליהם?"
הירהר בן-אור בדבריו ויאמר:
“אכן צדקת. אבל קשה לי לחזור אליהם ולראות בחייהם הקשים, במלחמתם עם שר-הים, עם סכנות הסופות; איני יכול לראות בצרות הנשים הצעירות, המתאלמנות מבעליהן, ואיני יכול לעמוד בפני כאב ההורים האומללים, המשכלים את בניהם אמיצי-הלב…”
ויאמר האכר:
“אל-נא תדמה בנפשך שיש מנוס מן התלאות ופגעי החיים. אין מיפלט! האדם נוצר לסבל, לעמל, ולמלחמה על קיומו. אתם הדייגים מנהלים שם מלחמה קשה עם שר-הים ואימות הסערות – ואף אנו האכרים נלחמים כאן עם איתני הטבע ולא פעם אנו נוחלים תבוסה… ארבה כי יעלה ויפשוט על שדותינו – וקצרה ידינו מלהושיע; ברד כי ידך בתבואה – ותבוא עלינו זוועת הרעב; הגשם כי לא ירד בזמנו – ותחול עלינו מארת הבצורת; ויש גם אשר מן המדבר יעלו ויפשטו על שדותינו מחנות שבטים נודדים, לבוז ולהחריב את הישוב אשר בנינו בעמל כה רב…”
ואחרי דומיה קצרה הוסיף האכר בעוז:
“אבל אין אנו מתיאשים – אנו נלחמים! את הארבה אנו משמידים ומבערים גשם כי לא ירד בשעתו – אנו עובדים קשה בנשינו ובטפנו להביא מים ממעינות רחוקים; ונגד השבטים הפראים המתנפלים עלינו לכלותנו – אנו יוצאים בחרב… וכה נוסיף לעמוד על המשמר במלחמתנו נגד איתני הטבע ופגעי-אנוש, עד אשר ידנו תהא על העליונה!”
בן-אור הקשיב לדבריו רב-קשב, ובדבר אליו האכר – עמד על סוד קיומו של האדם: המלחמה בסכנה, בחיים הקשים, הרצון הכביר לא להכנע, לכבוש ולנצח, להתגבר על הכשלונות…
ועוד אמר לו האכר:
“כל הירא ורך-הלבב בורח מן המערכה… אם אמיץ-לב הנך, ואין עליך מוראו של שר-הים, קום וחזור אל בני עמך, תן להם יד במלחמתם הקשה עד אשר תצליחו לבצע את חפצכם, ולפרוק מעל גבכם את עולו של שר-הים. האמינו – והנצחון לכם יהיה!”
ובן-אור לא פיקפק. הוא הבין כי אכן לא טוב עשה בעזבו את אחיו לגורלם המר והקשה, בלי לקחת חבל בסבלותיהם ובחייהם הקשים. עוד באותו יום הזהירו עיניו, ואחרי שסעד את לבו ונח בצל קורת האכר הנבון, קם בן-אור ויחזור לאחיו הדייגים.
יצר לב האדם
מאתיוסף אריכא
יצא אדם לפעלו
מאתיוסף אריכא
א
מאיר יצא מפתח צריפו, הלוך ופסוע במשעול הכבוש בין האקליפטוסים. שהזדקפו מעל לשפת הנחל והעטו מחציתו בצל, ממנו נדפה צנת־בוקר; החוף שמנגד והאפרים שמעבר לנחל, כבר היו שטופים אותה שעה נהרת־בוקר חמימה, קני הסוף נזדהבו, והחולות המרוכסים במעלה האופק ספגו מלהטו של היום וחשפו במשופע כחולו של ים רוגע.
הוא הקדים לבוא למקום עבודתו. המולת העובדים לא נסרה עדיין בחלל האויר, ולחצר היה מראה של אחוזה שקטה. מתוך הרפת הגדולה הגיעו לאזניו נשיפות הפרים ושעט פרסות בהמות, הבועטות תוך כדי העלאת גרה; בטבור החצר רעדו על רגליהם עגלים רכים, שהטילו לתוך הדממה געיות קובלנה פולחות שלעתים בקע מתוכן, במרוסק, משהו דומה לבכי תינוקות. מאיר התפרקד אחוז רישול על־ פני חתימת הדשא, הפקיר גופו לשמש ותקע עיניו בתכול הרקיעים הרוחצים בזוך־ צחצחות. קורת־רוח ירדה עליו באורו של יום אביב זה, האוצר בחובו חמימות נעימה, רועפת מרפא לגוף וחדווה גנוזה לנפש. יום מעין זה, הרהר, שראשיתו באה – חזקה עליו שלא יכזיב ויסתיים כשורה, ללא כל תקלה.
עוד עיניו תועות כלפי תכול השחקים המקומרים עליו בגבהותם, ולעיניו עדיין הבהיקה חלקת הנחל שעל שפתה פסע לפני שעה קלה, האפיר עדיין גבו הדהוי של הדייג הערבי, השוקד בדממה ליד חכתו הנטויה על פני ריצודי המים האלכסוניים, והנה התעכב על מראהו של עלם מטורזן, שהוליך ותמך בזרועו צעירה, שגוף תלמידה לה ופני אשה צעירה. עכשיו דוקא, בשכבו מפורקד, הריהו רואה יפה את שניהם, מראה פניו החוורים במקצת של הנער וארשת פניה הגאים של בת־לויתו, שחסד עלומים וחן אשה צעירה הבהבו חליפות עליהם תוך חיוך ורוגז, שעה שזה הגבר־לעתיד פוסע לידה ומשתדל לפייסה ברצינות של בוגר כביכול… מאיר התגרד בערפו והעלה ארשת נהרה על פניו הזעומים, שמקורה נבע ודאי ממראה אותו זוג צעיר ונאה, שקבע לעצמו ראיון בשעת־בוקר מוקדמת זו,
תוך כדי כך נטש מראות של ממש ונטפל להזייתו המשעשעת, שכבשה אותו מנעוריו: יום יבוא והוא יתעשר… כיצד? ודאי באורח פלא! בזאת אין הוא מטיל ספק;מאמין הוא באמונה שלמה, כי יום אחד יזמן לו הגורל עושר רב, ובדמיונו הוא מעביר לפניו תמונות מרהיבות עין: כיצד מתרחש אותו מאורע מופלא; כיצד הוא מכונן את חייו מחדש, בדירה, מאכל ומלבוש, וכיצד הוא חורג ממצוקת הדלות, בה היה קבוע חסר־ישע כל ימיו, והריהו נושא לו אשה ענוגה ויפת־תואר, ונעשה לגביר אדיר, בעל ממון ובעל דעה, שהכל נזקקים לו ומיחלים למוצא פיו,
הכשלונות – שנתנסה בהם בחייו החל מימי ילדותו באחת מעיירות פולין, בה נולד לדלות ומצוקה, וכלה בתבוסותיו כאן, בעבודה, מחמת תשישות גופו, ובחברה, מחמת מראהו החיצוני – החדירו למוחו את ההכרה והאמונה, כי רק בכוחו של הממון לשנות את מצבו ולהפכו לאדם אחר. שתקן הנו מטבעו, ממעט בשיחה עם הבריות, פורש והוזה, ולפיכך שמוהו לשוטה, אף כי רגיש הוא, נבון־דבר ומשלים בדמיונו את אשר גרעו ממנו תנאי־החיים.
ב
לפי ההמולה העולה ובוקעת מבית־המטבחים, מתוך צרופי קולותיה, חרחור הבהמות הנופחות רוחן, נקישת כלי המתכת, גערת העוקדים וגדופי הקצבים, הוא עומד על מהלך העבודה. הואיל ואינו נמנה עם הפועלים שמלאכתם נעשית בראשיתה, הריהו משהה עצמו עדיין בחוץ, עד שתגיע שעתו, ובינתיים הריהו מפנק לאור החמה את אבריו הרוגעים על גבי הקרקע ומוסיף ללַבּות בחובו את מאוייו הגנוזים.
במגרת שולחנו שמורה לו מטפחת כחולה, שנזדהמה והשחירה מרוב שמוש, ובה צרורים כמה וכמה חפצים וזוטות שאגר, כגון חרוזים צבעוניים, מהם עשויים ענבר שקוף ומהם זכוכית וחרסינה מגוונים: שני צלבלבים, אחד עשוי כסף והשני פלדה; סהרון נחושת חותמת, שאותיות לועזיות מקיפות אותה, כפתורים ומטבעות שסמלי מלכות – כתרים ונשרים – טבועים בהם; מסמרים, ועל כולם מגן דוד קטן עשוי כסף, שהאותיות ציון' קבועות בו. אוסף מגוון, שהוא שומר עליו כעל בבת עינו, פוקד אותו לעתים קרובות כדי להזין עיניו בחפצים, למששם אחד אחד ולטות את הזיותיו הכרוכות בעושר המדומה, שאליו הוא נושא את נפשו, לא בבת־אחת נפלו חפצים קטנים ושונים אלה בידיו; אלה הן מציאות, שזכה בהן תוך עבודת עשר שנים רצופות בבית־מטבחים זה.
בשתים הוא עוסק משמגיע תורו: הוא סוחב את העורות, שפשטו מעל הבהמות. מוציא אותן לאגף הסמוך, ועורם אותם בפנה כסחבות רטובות וטפוחות בדם, זוהי עבודה שהוא עוסק בה בלי חמדה, מתוך אדישות. בשוטטו בין הבתרים, בדם ורפש וסחי, בתוך המולה המרתיחה גדופים חריפים וקללות שנונות של בעלי יצרים פרועים, סכינאים קטלניים ושריריים, שפגיעתם רעה ושהוא, מאיר, החלש מטבעו, מרתיע עצמו מפניהם ועוקף אותם… אחר כך הוא נוטל אנקול־פלדה כפוף שקצהו מחודד, והוא תר ומחפש אחרי הקיבות שגוון כחלחל־ירקרק להן, נועץ בהן את האנקול, סוחב ומוציאן לחדר צדדי ופותח בעבודה, שענין כרוך בה ותכלית בפני עצמה: במכת־סכין הריהו מרטש את הקיבה, הופכה מבפנים ומנער ביד חרוצה מתוך משבצת תאיה האפורים (הדומים לאלה של חמניה נטולת־זרעונים) את לעס התבן הצהבהב שטרם עוכל; בכף ידו הוא בוחש ומחטט יפה יפה לראות, אם אין שם דבר מיועד בשבילו, שכן כל אותם החפצים, “אותות המזל” השמורים במטפחתו, נקלעו לידו מתוך קיבות של בהמות, שהובאו לכאן לטבח מארצות רומניה ובולגריה, ליטא ופולין, סודן, קפריסין, וארצות המזרח הקרוב… בהמות, שקלטו בקיבתן זוטות ועדיים אשר נשרו לתוך המספוא שהוגש להן בקצווי עולם: צלבלבים, סהרונים וחרוזים מצוארי בנות־נכר; כפתורים ומטבעות ממעילי־שרד של פקידי הסגר ובעלי אחוזות; ומגן דוד קטן, שנשר ודאי מצוארה של צעירה יהודית, רפתנית באיזה ישוב בארץ…
וכך נתקעה המחשבה במוחו שנתפש להזיות, כי יום יבוא ומתוך קיבת אחת הפרות יוציא אבן טובה ויקרה, או סיכת יהלומים שאין על עפר משלה… הן כבר קרה לא אחת כדבר הזה, כי דייג עני ועלוב התעשר על ידי מרגלית שפונה במעי דג ועל שום מה לא יתרחש נס דומה לזה בקיבת בהמה המובאת ממרחקים, מאחוזתו של עשיר מופלג?… וכך משעשע מאיר את נפשו בתקוה, נכסף ומצפה ליום, בו יאיר לו הגורל פנים, ואורג את חוטי דמיונו, עד שבמרוצת הימים, בשעה שהיה מוציא את מטפחתו ובודק את המציאות שלו, עמד וריתק אותן בדמיונו לדמויות, רחוקות ורופפות מבתחלה, אשר קרמו לבסוף עור ובשר וקנו להן שביתה בהזיותיו. לבעלי הכפתורים והמטבעות לא היקצה מקום מיוחד והעביר אותם כלאחר יד, בלי להתעכב עליהם במיוחד בשעת עיצוב דמותם המשוערת, ואילו את בעלות הצלבלבים והחרוזים ראה יפה ושהה עליהן ברצון ולהן צורות של קבע, קורנות מלאות־חן מתוך המרחקים.
אחת מהן, ליבנת פנים וצהובת־שיער, שעיני תכלת לה ואפה סולד כלפי מעלה, ספק כפרית ספק בת אצילים, מתשוטטת בחצר רחבה, שבנין־עץ רחב ואכסדרה נישאת על עמודים נשקפים בה, ועל צוארה מתנוסס צלבלב הכסף; השניה – בריאת־גוף עבותת שׂער ערמוני ונמשים זרועים על פניה – מתרוצצת יחפה בין חזירים מפוטמים, לרגליה הרטובות והאמיצות דבוק קש קצוץ, והיא טופחת על שוקה של בהמה, גוחנת על גבי האבוס ולצוארה צלבלב הפלדה; ושלישית – ריבת כפר חייכנית, לבושה שמלת־צבעונין וחולצה רקומה ועל צוארה הצח חרוזי־חרסינה כחולים, אדומים, ירוקים וצהובים, העוטרים אותה וגולשים על פני חזה המלא, היא מחייכת לקראתו תוך פיצוח גרעינים בעמדה על יד ביתה שגג־הקש שלו נטוי במשופע; והרביעית – ערביה עוטה שחורים ועמוסה נזמים, מטבעות וסהרונים רצה יחפה על פני שדה־שלף, דופקת בבהמה דלת מראה, ועל רגליה השחורות מזוהָמָה וָשֶׁזֶף מכסיפות האצעדות; ואת האחרונה הוא רואה – צעירה שחורת־שער מתולתל, יפת־עינים, נקודת חן שחורה בסמוך ללחיה הימנית, מגן דוד של כסף נתון בשרשרת דקיקה על צוארה הענוג, מרצד וניתלה מול מחשוף שדיה, בגחנה להגיש את המספוא להולנדית בתוך אפלולית הרפת הגדולה, העשויה ביטון, שבאחד הקבוצים…
וברבות הימים, כל אימת שהחיים הרבו להתאכזר אליו ולקפחו, הפך לחולם בהקיץ, ולתוך אפרורית חייו הקשים, הנבובים, שילב עלילות מרעישות־נפש, שהריצו את דמו בעורקיו, משל לאדם שבלע מנה גדושה של סם־רפואה… איש לא שיער, כי אדם פשוט ושתקן זה, העוסק בעבודה גסה וקשה, יצר לו בנפשו עולם עשיר ומגוון, תריס בפני השממון והבדידות. הבחינו הבריות, כי דרכו של זה לשגות בהזיות ושלעתים קרובות הוא מרחף על כנפי מחשבות שלא מעלמא הדין, וכנוהו: מאיר מבולבל… ויחס נקבע אליו כאל אדם, שמנת גורלו בחיים היא העבודה הבזויה והבערות.
ג
אותו יום לא ראה מאיר ברכה רבה בעמלו, ובקיבות הבהמות לא מצא אלא מסמר חלוד ומעוקם. על גבי רצפת בית המטבחים מוטלות היו עדיין כמה בהמות קרושות בדמן שטרם פשטו את עורן מעליהן, ומאיר סר לו בינתים והתפרקד כדרכו על־גבי חתימת־הדשא. השמש, שכבר העפילה למרומי הרקיע, הרעיפה להטה עליו ונסכה בו ליאות נעימה, שרחשה בגופו. הוא עצם את עיניו ודוק של ארגמן משולהב נמתח בהן. על אזניו התרפקה המיית התורים מסבך עץ התות שמעבר לגדר ולאט־לאט כבשה אותו תנומה קלה.
לפתע התעורר לקול חבטה בקרבתו. הרים ראשו הנבהל ועיניו נתקלו בפלדמן, סוחר הבקר העשיר והשמן, אשר מתוך רצון לקצר את דרכו לבית המטבחים עקף את שער הכניסה, עלה וטפס על הגדר, טילטל את גופו המסורבל מעבר לו ונחבט קמעה בקרקע; בהתקלו במאיר, קרץ לו במבט ערמומי מפיק היתול, שאָצל לפניו המסמיקים מהתאמצות גון של אדם מבוסם. הוא התנשם בכבדות. משך במכנסיו, ובמרוצה נחפז לבית־המטבחים, בהול לשקוד על עסקיו.
ממש באותו רגע שקפץ זה מעבר לגדר ונחבט בקרקע נמשכו מבטיו אחוזי התנומה של מאיר אל חבילה קטנה וקשורה יפה, שנשמטה מתוך כיסו של זה וצנחה לבין הברקנים שבשולי הגדר: חבילה קטנה, שצבעי האודם והכחול של שטרות הכסף העידו, כי סכום הגון וגדוש צרור בה. צבעים אלה קרעו את עיניו של מאיר לרווחה. ומיד תפס טיבה של האבדה וערכה… כל מעיניו, שהיו מרוכזים תמיד בתקוה על עושר שיבואהו יום אחד, הקפיצוהו ממקומו, והוא תפס נרגש בחבילה ועמד חוור מאפתעה. רגע עמד כה, שרוי במבוכה עצומה, אך מיד נתחוור לו בלחצו בחבילה בכל כוחו, כי אחת החליט בנפשו ולא ישנה: לו הכסף!… בגורלו נפל ואיש לא יוציאהו מידו. מהונו של פלדמן העשיר והגס לא יגרע הרבה: עתיד הוא להצטער יום, יומיים, וסופו להבליג על האבדה ואילו בשבילו הרי זהו האוצר, שאליו נשא את נפשו כל ימיו, בלי להעלות על דעתו, כי עלול זה להתגלגל אליו בפשטות מקרית כזאת. ביום חול רגיל…
ההחלטה לשמור על הכסף המריצה אותו להחיש את מעשהו, כי הזמן קצר ויש לעשות ולהצפין מיד את הכסף, בטרם יעמוד פלדמן על האבדה ויחולל רעש. הוא קפץ ורץ אל האגף, בו הוא רגיל לעבוד, ומאחר שלא מצא לו מיד מקום ראוי ובטוח להסתיר בו את שללו היקר, והוא חרוד היה ביותר, הזדרז ובלי שקול יפה את המעשה שהוא עושה, עמד ותחב את החבילה לתוך הקרונית, בה הוא עומס את זבל הקיבות תחוב והשקע עד תחתיתה. הוא התברך בלבו, כי אין לו מקום מבטחים טוב וכשר מזה, נטל האנקול וחזר לבית המטבחים כעוסק לתומו בעבודה, ואילו בקרבו התרונן ותסס הכל מקוצר־רוח.
לא נקפו רגעים מועטים ובית המטבחים המה: פלדמן עמד באמצע, כשהוא טופח באגרופיו הקפוצים על ראשו, אגלי זיעה מתגלגלים ממצחו, פניו מביעים בעתה, והוא משווע נואשות. מיד פשטה השמועה ועשתה לה כנפים:
– לפלדמן אבדו אלף לירות!..
– אלף לירות!…
“אלף לירות”… חזרו המלים, פרחו מפה לאוזן, העלו ארשת תמהון וקבלו משמעות מיוחדת: “אלף לירות”… צייצו שפתים ועיני כל הבריקו. העבודה שבתה. נשתררה דממה כבדה וסקרנית. האנשים התרגשו והצטופפו מסביב לפלדמן, שעמד אובד־עצות, נרעש ומיצר, הדמעות בעיניו, המחנק בגרונו וכולו תחינה ואזלת יד, “א־לללף לירות”… זמזמו והדרדרו סביבו המלים, מהן ספוגות הנאה ושמחה לאיד ומהן רוגשות צער והשתתפות. לפתע הבריק במוחו זכר קפיצתו מעבר לגדר, הרפת, חתימת הדשא ומאיר־מבולבל המפורקד עליה. ומיד צרח כטובע הנאחז בקש:
– יהודים! קפצתי על־יד הגדר ושם היה רק מאיר־מבולבל… עשו אתי חסד וחפשו בכליו של זה… רק הוא היה שם, הוא ולא אחר… הה, יהודים, חפשו בכליו!…
הוא הסמיק, הזיע, והדמעות זלגו מעיניו כעל פרצופו של ילד; הוא עורר חמלה וגחוך בלב רואיו. כל תקיפותו פגה. מאיר – שקולו ותביעתו של פלדמן נקבו את אזניו – קרב אליו שקט ומתון, מעשה אדם חף מפשע, והעמיד פנים, שאלמלא האסון שקרהו לפלדמן, ודאי שהיה יורק לו בפניו על החשד המגונה שהוא טופל עליו, ואף כי אינו איש ריב ומדון מטבעו, בודאי שהיה מקטר לו קטורת גדופים כהלכה על חוצפה זו להאשימו בגנבה! ואילו הפעם משל ברוחו, שקל יפה מעשיו, שלא להגביר את החשד על ידי התפרצות וריתחה יתירה, והרים זרועותיו כמפקיר עצמו לחפוש:
– בבקשה, אם חושד אתה בי…
קולו היה רך ומפויס; קול אדם ענותן ונקי מדופי.
פקיד, שרחמיו נכמרו על פלדמן, עמד לחסוך לו את הטרחה הבלתי־נעימה. הכרוכה בבדיקת כליו של זה, ונטל את התפקיד לעצמו. הוא תחב את ידיו לכיסו של מאיר, בלש וחפש מתחת לסינרו המזוהם, בחיקו, פקד עליו – מעשה מומחה – לחלוץ את מגפיו, ולבסוף זרק לתוך הדומיה המתוחה:
– ברכה לבטלה!
התיפחות חנוקה, רסוקה, פרצה מגרונו של פלדמן: התיפחות נואשת ומרטיטה נימי רחמים כמוסות אף בלבבות קשוחים. הפעם הבליג מאיר בקושי למראהו העלוב, ושעה שראה, כיצד כתפיו של זה מרעידות מבכי, החניק בחובו תוך מאמץ פנימי את הקריאה, שעלולה היתה לפרוץ מגרונו בזה הלשון: “הא לך כספך המטונף ולך לך לכל הרוחות!” אלא שחולשת הדעת תקפה אותו רק לרגע קל. מיד הקשיח לבו ופסק לעצמו, מרגיע בתוקף: “אין בכך כלום! מחזיר זה לא יגרע מאומה… לא מאומה!”…
אחד מפושטי העורות טפח לו בחבה על שכמו:
– אַל תתרגש, מבולבל! מצא לו במי לחשוד! חא־חא!
– חא־חא־חי… – החרה החזיק אחריו מאיר, שׂשׂ להאחז בהנחתו של זה, והצהיל את פניו כלפי כל בהבעה תמימה: הלואי ומצאתי באמת מציאה כשרה כזאת, לא היה מזיק לי לגמרי!
– כלל וכלל לא מזיק! – נענו לו האנשים, איש לא חשד בו.
ד
בינתים – עוד פלדמן מתגעש מחרון וצער אין־אונים, מתרוצץ כמטורף, נטפל לכל אחד ואחד, מפציר ומשדל שיעזרו לו למצוא את האבדה, מבטיח פרס, שולח מבטים עכורים ופיו מתיז קצף ופולט מעין מֶלֶל־פֶּלֶל מרוסק – ואחדים מנאמניו כבר טרחו וערכו חפּוּשׂ מפורט ומדוקדק בכל חור וקרן זוית, במחסן המספוא, בכל סל, כלי או בגד, בחדרים, ברפת ומחוצה לה, סמוך לגדר ובין השיחים; אחדים מן המהדרים אף עלו וטפסו על גג הרפת, שמא הוטלה החבילה לשם – אך לשוא! הכסף אבד ואיננו! גם הקצין המצוחצח – אשר הובהל והופיע מוקף להקת שוטרים, המרפדים הליכותיהם בפניו בחיוך־של־תמיד – העלה חרס, סוחר־הבקר ניצב לפניו חסר־ישע ומיבב, כדי לעוררו לפעולה של ממש. הקצין התאמץ לנשל מעליו את קליפת השיגרה ולבוא לעזרתו של סוחר הבקר; הוא העלה על פניו המטופחים הבהוב של סומק, התרגש קמעה, ופקד על שוטריו לערוך חיפּוּש מחדש. החשודים שבאנשי המקום – עולי ימים זריזים, שיצא להם שם כהַלמָנִים ותיקים אשר ידם רב להם גם בשטחים סמויים מן העין – הוזמנו למשרד לשם חקירה. בזירמם השוקק והעכור נגרף גם מאיר, שכן לא פסק פלדמן מלטעון כי מאיר־מבולבל היה היחידי במקום בשעת מעשה, כלומר, בשעת אותה קפיצה הרת־שואה מעבר לגדר, שעלתה לו ביוקר.
הקצין נתן עין חודרת, אימתנית. בפניו הרזים והחוורים של מאיר, באפו המגוּבן ובפיו המפריח מתוך צוהב שיניו בת־צחוק מפייסת כתריס בפני תקלה; הקצין הסתכל בגולגלתו העטורה שיפעת דבלולי שערות מאובקים ומסולסלים, חקר אותו בלשון אמיצה ובחתוך דבור מפיק שררה, הפך בו והפך, כמקיש על כלי חתום לדעת הנבוב הוא או לא… ובהחליטו לפתע, תוך פזימה חרישית, כי לפניו עומד אדם נבער מדעת, שאינו חשוד על מעשה פשע, פטרו וסילקו מחקירה נוספת.
מאיר יצא לקול תרועת חבר ליצנים, שעטו אליו. את עיניו המבוהלות הריץ לצדדים ועל פניו נסוכה היתה ארשת צער של אדם מבולבל באמת, תוהה ומשמים, אשר עינוהו על לא חמס בכפו. ואמנם התישה החקירה את כוחו ושילחה חלחלה במעיו. החרדה, שמא יכּשל ויאבד לו הכסף שאליו כבר נתקשר בכל נימי נשמתו, שללה ממנו את שלוות רוחו. אמנם עד כה הצליח יפה לשוות לפרצופו דמות תם שאינו מסוגל לקצץ זנבה של לטאה, אבל כיצד יעביר את הכסף לרשותו? כיצד יוציאו מתוך הקרונית? כשוך הרעש חזרו האנשים למלאכתם, אלא שפלדמן הנדהם עומד עדיין בחצר ומטיל עליו אימה בפניו שלבשו קדרות, באזלת ידו ובעיניו הבוהות.
גרר מאיר את רגליו הכושלות, קרב מדוכדך וצנח לחסד חלקת הצל שבשולי הקיר, בהסמיכו בו את גבו. אין דבר. תנוח לה החבילה לפי שעה בזבל התחוח שבקרונית. כל רע לא יאונה לה, ובינתים יטכס עצה, איך לגנוז אותה במקום בטוח יותר. סוף־סוף נשם לרווחה, ואם כי הפרשה עדיין לא הובאה לידי סיום, הרי מכלל כשלון כבר יצא, ומשנחלץ מרשת החקירה, בה פירפר לפני שעה קלה, וירדה עליו מנוחה, לא ארכו הרגעים והוא צלל, כדרכו, בעולם ההזיות, אלא שהפעם בנה על־גבי בסיס של ממש… ומשעלה לפניו מראה צריפו הרעוע, העשוי ככברה ונטוי אלכסונית על מגרש מעוטר שממת קוצים ודממת הערירות, חייך לעצמו והחל רוקם לאלתר את מסכת השנויים העתידים לחול במקום. ודאי שיעשה את הדבר קמעה קמעה, שלא למשוך עליו חשד. במשך שנה יכין לו קצת חמרי בנין, לבנים, רעפים אדומים (תמיד קסמה לו אדמומית הרעפים מבעד לירק הברושים), ואחר־כך יכונן לו בית לתפארת, מסויד ומוקף גזוזטראות, מעוטר שיחי יסמין וגנת־פרחים, אשה צעירה מחייכת לקראתו מבעד לחלון, ותינוק ערום למחצה משחק בחול ומפטפט בחן… עם דמדומים הריהו עומד בין הערוגות והצנור שבידו מזרים סילון של כסף על־פני נטעים ודשאים ועל־גבי מרבץ החול, כדי לצנן את החום הנוהר סביב סביב… היקום עוטה דממת ערב, אפלולית מגיחה וכובשתוֹ, ובחלונות ביתו ניצת וניגר חוצה אורי החשמל הבהיר, וקול נישא, מתנגן ומסובב את נפשו: “הכנס מאיר, ארוחת הערב עוד מעט ותצטנן”…
מאיר חייך מקורת־רוח. ניתנים חלומות גם להגשמה… אין זה הפעם חלום בהקיץ. כלל וכלל לא! הנה האיר לו הגורל פנים בדרך של צדק ויושר: גרע קצת מן העשיר והעניק לו, לאדם אובד בעניו ומצוקתו.. יש בכך תגמול נאה ומפצה חלף כל העלבונות והיסורים שהיו מנת חלקו עד היום. לראשונה נקפו לבו במקצת על עצם המעשה שעשה, אבל בסופו של דבר, לאחר שנרגע, ובמוחו נקבעה ההנחה שפסקה לזכותו על תגמול של צדק, הסיח את דעתו מפלדמן ומנזקו, והחל משבח את מעשהו ומחייך לזכר הפרטים, כיצד השכיל להערים על הקצין ועל חבריו לעבודה ולעקור מלבם לגמרי את החשד…
הוא העיף עין לעבר הקרונית, ממתין לשעת הכושר, כדי להוציא את שללו היקר ולהעבירו למקום בטוח יותר, עוד הוא שוקל בדעתו איך ולאן, והנה נגש פועל הנקיון שלמה’קה תפוז (כך היה כינויו בשל שערותיו הצהובות), תפש בקרונית והחל דוחף ומסיעה מכאן והלאה. מאיר נחרד מרבצו, לבו נקפו ונפשו נרעשה בו. עסק ביש… אין זאת כי נשתנו סדרי המקום ביום מוזר זה: תפוז הקדים הפעם, שלא כמנהגו. מאיר נטפל אליו נבוך ונרעש והחל טוען ומשדל אותו שיחכה עד שימלא את הקרונית כולה. הן עוד היום גדול, אלא שתפוז לא שעה אליו והוסיף לדחוף את הקרונית, כדי להריק מתוכה את הזבל לתוך אוטו־משא, הממתין להעבירו לבור בפרדס שבירקונה הסמוכה…
לשוא כירכר מאיר נסער ומיואש סביב תפוז, כדי להשיאו לענין אחר, להסיח את דעתו ולהשהותו לפי שעה; הלז תקע בו עינים מזרות זעם ותמהון, פטר אותו בגדוף תוך הסעת הקרונית, וכך הגיעו שניהם לשער, זה דוחף וזה מניח ידו כעוצר ובפיו האֵלֶם. כי מה יגיד לו? כיצד יסביר לו, כי את נפשו הוא קובע?… רגע קל נתעורר בו הרצון לזעוק זעקה גדולה ומרה, לצעוק וליבב ממש כמו שעשה כך לפני כן סוחר הבקר… ורגע ניצנץ בו הרעיון ללחוש על אזנו של תפוז, לגלות לו את הרז הגנוז בזבל הקרונית ולהבטיח לו מחצית הכסף, נסתכסכה ונקרעה נפשו בו לגזרים, והחשש לכסף שיאבד לו הטיל בו מבוכה ויאוש.
עוד הוא מטכס עצה, כיצד לקדם פני צרה זו שקפצה עליו בהיסח הדעת, ותפוז עמד והפך את הקרונית לתוך ארגז האוטו. עיניו נקרעו לרווחה בתורן אחרי החבילה שנתגלתה רגע מלוכלכת וחזרה ונבלעה בתוך הזבל, בלי שהיה יתירה עקר הנהג את האוטו ממקומו, הפליג והשאיר אחריו תימרת־עשן כחלחלה ומעלה סרחון ואת מאיר הניצב כבול עץ על מקומו, המום לחלוטין..
ה
אכול צער ומרירות אין קץ על עצמו, על סכלותו וקוצר ידו, עמד מאיר ונשך את שפתיו בשיניו, כשהוא מיסר את נפשו ומסנן קללות נמרצות. ארסיות, כלפי הווייתו העלובה וכלפי כל הבריות. אותה שעה נצטבר בחובו זעם כה עז ומסוכן, שמוכן היה לחבל בגופו או לרצוח נפש…
ברם, לאחר שהות קלה נגה לו שביב תקרה מתוך חשכת יאושו, שכן ידע מקומו של הבור בפרדס איהו, ורק חושש היה, שמא יקדימנו במקרה הנהג. עם גמר העבודה נחפז ונדחק למכונית הראשונה שנזדמנה לו בדרכו ירקונה, והגיע לשם עם דמדומים.
הבור נמצא בריחוק־מקום מבית שומר הפרדס ומאיר התגנב בחשאי בחמקו מתחת למשוכת שטה דוקרנית וספג שריטה בלחיו. הוא לא השגיח בכך ובקוצר רוח פסע בין העצים, שהעלטה כבר פשטה ביניהם. בהגיעו לבּוֹר הבחין בקושי בזבל הטרי, שהובא לפני שעה קלה. היה זה בור גדול ועמוק, שמי־גשמים נקוו בו. במשך כל ימות השנה הוּטל לתוכו זבל דליל של גללי צאן ובקר וסחי, והצחנה שעלתה ממנו היתה חריפה ומחניקה.
לראשונה בּסַס מאיר ודישדש בשולי הבור רק עד ברכיו, כשהוא גוחן ומשקיע את זרועותיו בזבל עד למרפקיו ומחטט אחרי האבדה. סבור היה ומקוה, כי לא יארכו הרגעים והוא ימצא את שללו, אך למגינת לבו, לשוא היה עמלו. בתוך החשכה הרבה מסביב לא ידע, אם מחפש הוא במקום הנכון, והספק החל מכרסם את לבו, שמא נפל הכסף בגורלו של הנהג…
עיף ויגע היה, רעב ותשוש, הן מן העבודה והן מן ההתרגשות והחקירה הממושכת; המרירות המכרסמתו על האוצר שהיה ברשותו וגז כחלום, לעיניו ממש, מחמת סכלותו, מילאה את נפשו צער ויאוש אין־קץ. והנה דבקה בו עצבנות לשמע נביחות כלבו של השומר, שריחו של הזר עלה באפו: נביחות צרודות ותכופות, שהטילו צמרמורת בגופו. הוא קפא מתוך פחד במקומו, נושם בקושי, ורק לאחר שנדמו הנביחות לגמרי הוסיף לחטט ולנבור כחזיר בתוך הזבל, תוחב זרועותיו ושוקע בסחי מעל לברכיו, עד טבורו כמעט, חוזר ויוצא, מחפש בשולי הבור, טפח אחרי טפח, שעל אחרי שעל, הצחנה באפו, המרירות בנפשו והיאוש מכלה את כוחו.
שוב החל הכלב לנבוח. מן האופל נענו לו יללות תנים, שהרעידו את גופו הרטוב והעיף, אבל הוא המשיך מתוך עקשנות מטמטמת, עד שרפיון גמור התפשט ביצורי גוו. קשה היה לו להשלים עם הרעיון לחזור למציאות הקודרת בלי שללו, בידיים ריקות. לא יהיה טעם לו ולחייו… הבית המסויד ועטור שיחי היסמין עם גג הרעפים האדומים נסתחף על כל מראותיו המרהיבים, ואת מקומם שב וכבש צריפו העגום. הוא הוסיף לשקוע בזבל, מר־נפש וחסר־תקוה, מוכה אדישות ושממון, מסואב היה בגופו ורוחו עכורה. מאורות נפשו לקו, הכל דעך ושקע ללא תקנה.
אדי הבאשה, מעורבים בבושם פריחת העצים שאפפוהו פעלו את פעולתם והוא חש בסחרחורת שהחלה מטשטשת את הכרתו; לבו התפעם בו ורקותיו נתלהמו כפטישים מזורזים. קרוב היה להתעלפות אחת ידע, כי עליו למהר ולצאת מן הבור בעוד מועד. פיק ברכיים אחז אותו. ובמאמץ אחרון התחיל גורר את רגליו ברוב יגיעה לכאן ולכאן ובעצמו לא תפש, כיצד פסע פסיעה גסה ביותר לטבור הבור… רגליו כשלו, הכוכבים שמעל לצמרות הברושים נתרסקו לעיניו כבתוך אדוות מים, ולתוך אזניו הסתערה המייה כבדה. הוא התנודד והחל טובע ונחנק במי זבל וסחי, כשארבות ידיו מגששות ומחפשות לשוא אחרי אחיזה כל שהיא – –
* * *
יצא אדם לפעלו בבוקר שטוּף שמש וזיו…
זעמו של סוס
מאתיוסף אריכא
מחמת החשכה הכבדה ששררה בפינת האורווה קשה היה להבחין בדמותו של הסוס אשר עמד בסמוך לאבוס ולעס מתוך שיירי המספוא. מתוך הרגל רקע בפרסותיו המפורזלות כאומר להבריח זבובים טורדים; משהרים את ראשו, שפס לבן חצה אותו ממצחו עד לנחיריו, דומה היה כחורג מתוך חשרת־מים אפילה במעלה חוף. אפס מיד הרתיע את עצמו קמעה, כי עיניו נתקלו שוב בבהמה העקודה ובשתי בריות שפופות, שישבו לפניה על גבי ארגז הפוך והתלחשו, כחוששים לשמוע את קולם הם. חשש זה נדבק גם בסוס. הבריות, שאור הפנס הטיל סומק בפרצופיהם, חשודות היו בעיניו, ובלעסו את המספוא, משהה היה את מבטיו עליהם כמתאמץ לתפוס את הקשר שביניהם לבין הבהמה המוטלת לפניהם, אשר קודם טרחו בעקידתה תוך גידופים וגסות יתירה, וכעת רבוצה היא כפותה על צדה ועינה השחורה מתנוצצת מתוך הלובן לאור הפנס המקפיץ שלהבתו ומסכסך את הצללים על גבי הקיר מנגד. אי־שקט סתום נמזג לתוך הווייתו השקטה של הסוס ושיגרת ערבּוֹ נשתבשה. משהו החל טורד אותו ומרגיז. רגיל היה בשעה זו, לאחר שנשתחרר מטרדות היום וכובד נטלו, להיות שרוי לבדו בתוך החשכה הנוסכת שלווה, לקלוט את רחשי הלילה שמעבר לקיר וללעוס בנחת מן המספוא, או לנמנם בעמידה, והנה שוללים הפעם זרים את מנוחתו לאורו של פנס דולק, והבהמה העקודה אף היא אינה עשויה להרגיעו… פרכוסים עצבניים חלפו בגופו של הסוס, החל מאזניו המרטטות, עברו דרך גבו לאורך חוט השדרה ודחקו את מורת רוחו הסתומה לשרירי רגליו האחוריות אשר פתחו בבעיטות־זעם הרסניות, הכּה והלוֹם בכוח על גבי קיר־הקרשים, כרוצות לפרקו: ולפתע, תקוף רוח מרדנית הצהיל את קולו בצנפת עוז אדירה וממושכת, משל נתקע בדהרת־אוֹן סוחפת לתוך סערת שדה־קרב… קולו של העגלון ניתך עליו מן החוץ להרגיעו ולשכך את קצפו: – אדיר! מה לך לעזאזל!.. תיכף אגש אליך עם השוט!.
הסוס נרגע. קסם קולו של העגלון פעל עליו. רגיל היה לקול וקיבל את מרותו המכנעת. לעתים קרובות היה מטה אוזן לשיחת בעליו, שעה שעסק בחוץ, או שעה שהיה גודש אבוסו, מנקה את עורו ומגרד אותו במסרקת של פלדה, נהנה היה הסוס מכף ידו השעונה לגבו בשעת מעשה, קולט ריטונו השופע המיית־חמימות, ומקבל באהבה את גירודו וטיפולו; רגיל היה להקשיב לשיחו משך שנים, שעה שהיה סוחב משאות ברחובו של כרך, או משתרך בדרכי שדה ופרדס. בבדידותו מצא העגלון בסוס מדה מרובה של הקשבה, ומתוך פליטת משפטים קטועים עבר לשיחות ממושכות שהיה משתף בהן את הסוס כבר־דעת גמור המבין יפה לרוחו… וידידות אילמת זו שנבעה מתוך אותן שיחות, היא־היא שנטעה בסוס אמוּן גמור לבעליו, ומגעו וקולו, רצופי נועם או רוגז, רק מחזקים היו אותה ידידות. הפעם משנזף בו בעליו, נוצר אצלו מיד הרושם כי המתרחש בתוך האורווה ברשות בעליו הוא, והשיחה החטופה שנתפתחה בינו לבין הזרים העמידה אותו על הקשר שביניהם. מכיון שכך, תקע שוב את ראשו לתוך האבוס החלקלק, כמשלים עם הנעשה, והוסיף להשמיע את לעס טוחנותיו החזקות.
– מה דעתך? – פנה מיכאל אל נחום – המבינות הבהמות משהו?
– איזו שאלה? הרי כידוע יש בהן בבהמות ובחיות גלגולים של בני אדם… נשמות של רשעים וחטאים אשר למעלה נגזר עליהם לחזור ארצה ולהתגלגל לתוך גופותיהם של חיות ועופות. רמשים ושרצים, הכל לפי החטא והזמן… ויש אומרים כי שבעה גלגולים כאלה עוברים עליהם עד שהם זוכים לחזור למעלה ולמצוא את תיקונם… שמעתי פעם מפי סבא, שהיה יהודי למדן ותלמיד־חכם, כי החיות מבינות הכל, אלא שאין הן יכולות לפצות פה ולגלות את הנעשה להן…
– באמת?…
– בודאי! אין ספק בדבר.
מיכאל שקע בהרהורים. רעיון זה חדש היה לו ועשה עליו רושם, תאב היה לשמוע עוד מפיו של נחום בענין מופלא זה, והעלטה למחצה ששררה בתוך האורווה. והחרדה הקלה עקב ביצוע מעשה סמוי מן הרשות, עוד הוסיפו משקל וערך לדברים ששמע. הוא פשט את רגליו, השקיע עקביו במרבץ החול והגללים שעל רצפת האורווה, הסב את ראשו לעבר הסוס הלועס, שכרסו הבהיקה מתוך חשכת פינתו, ושאל חרש:
– וסוס זה, למשל, מבין את אשר אנו חושבים לעשות כאן?…
נחום קימט מצחו ונתן בו עיניו הנוגות:
– ייתכן שהוא מבין, אבל בודאי שהוא מרגיש… דע לך, כי הרגש מפותח אצלן מאוד, והוא בא במקום השכל הישר, במקום המחשבה. יש בהן מן הבינה באיזו מדה שהיא, אך בעיקר הן מרגישות… הנה שמעת כיצד צהל הסוס ובעט ברגליו, משמע שרוצה הוא לדבר ואינו יכול, והריהו כועס…
– האם זה באמת כך?
– חושב אני שכן. משהו בודאי יש בזה. אין זה מן הדברים הפשוטים, שאלתי קודם אצל קרובי העגלון ואמר לי כי הסוס שלו שקט הוא לגמרי, אינו מתפרץ ואינו בועט, והנה עברה עליו פתאום רוח רעה. בודאי מרגיש הוא כי בהמה זו…
– באמת מרגיש הוא?
– זהו! החיה מרגישה במלאך המות ויודעת על בואו, יש לה מין חוש כזה, מיוחד, פנימי, שאינו קשור במוח, כלומר, בשכל, כפי שאמרתי לך קודם: הבהמות והכבשים מרגישות בקירבתו של הזאב בשעה שזה נמצא עוד במרחק של פרסאות רבות מהן. ריחו של המות מגיע לנחיריהם מיד…
מיכאל התגרד בערפו ולפתע היקשה לשאול:
– אם כן הדבר, למה אין הבהמה מרגישה בזה? הרי עומדים לשחוט אותה והיא מוטלת כפותה ומביטה בנו בעיניה השחורות כאילו כל הדבר אינו נוגע לה כלל וכלל… למה אין היא גועה!..
– זהו כבר עניין אחר לגמרי. בהמה שנועדה לשחיטה, מאכל לבני אדם, כי לשם כך נוצרה מתחילת ברייתה, הקדוש ברוך הוא מערפל את מוחה ונוטל ממנה את מעט בינתה, שלא לצעֵר אותה לפני מותה… וגם מפני שנשמתה צריכה, כנראה, לעבור דרך גלגול חדש, ולמצוא את תיקונה בגופה של כבשה או יונה, דבר שמקרב אותה בדרגה אחת לסילוק החשבון שבינה לבין בוראה… ומפני זה היא מקבלת את גזר דינה בשקט. אבל יש מקרים שהבהמה משתוללת, מתנגדת לשחיטה ובועטת, ודאי מפני שנשמתה צריכה להתגלגל לגופה של חיה טמאה, חזיר או חמור, אז חשה הבהמה בדבר ומתנגדת, אינה רוצה… זו, למשל, שקטה היא, מפני שכפי שאמרתי לך, ניטל ממנה שכלה עוד קודם לכן… אבל הסוס –
– כן, הסוס?
מיכאל הקשיב ועל פניו נמתחה ארשת תמהון וסקרנות כאחת, הקשיחות החצופה הטבועה לעתים בקלסתרו נתעדנה ודומה היה לילד המשתוקק תוך הקשבה לשיחת בוגר. נחום שהרגיש עד מה חזק הוא הרושם של דבריו על מיכאל, חייך מתוך קורת רוח של אדם המכיר בערכו, והמשיך לפתח את רעיונו ולהסבירו בלשון נאה וברוב ענין:
– הסוס מרגיש, כנראה, בסכנה המרחפת על ראשה של הבהמה… כל עוד אין כנפי מלאך המות משיקות על ראשו הוא מסוגל הוא כנראה, להרגיש בשעה שהן מרחפות על ראשה של חיה אחרת הנמצאת בקרבתו. מבין אתה, ידידי, אלה הם דברים מפלאי הבריאה. רזי החיים והמות, ואין הם מן הענינים הפשוטים כל עיקר !..
מיכאל נאנח חרש. אימה סתומה ירדה עליו ודיכאה קמעה את רוחי. הדברים התמוהים הטילו אותו לתוך עולם מחשבות שהיה נשגב מבינתו. ואף־על־פי־כן נראה לו ממשי ביותר ומעולף ביעותים שמעבר לתחומי החיים ועניניהם הפעוטים. הוא הסתכל בשעונו בכוונו את הלוח כלפי אור הפנס לצוד את ברק המחוגים ונתרגז:
– מתי יבוא השוחט!!
– בתשע או בעשר, ידיו מלאות עבודה, י’חביבי, כי עליו לעבור מרפת לרפת לטפס על גגות, לשוטט בין הפרדסים, לסור לחורשה או למקומות סתר אחרים בהם מחכים לו קצבים כמוני וכמוך. עליך לדעת, ידידי, כי כיום שוחטים הכל, חרש שוטה וקטן, הקצבים זקוקים לפרנסה, ההוצאה מרובה וההכנסה אינה באה על נקלה. לא טוב להיות בימינו קצב כשר. משגיחים עליו בשבע עינים ומוצצים את דמו. כל מיני בריות מקיפים אותו: שוטרים, מפקחים, פקידים, סתם מכירים ושכנים תובעים את שלהם: הב בשר! ומניין יקח לו הקצב בשר כדי לספק לכל אחד? מן המנה הממשלתית? וכל אלה נטפלים בעיקר לקצב הכשר שהוצאותיו מרובות. ואילו קצב הטריפה – הוא מצפצף על הכל! מכובד הוא, מצוחצח, בשר נמצא אצלו בשפע, פטור הוא מצרות ומקנסות, צובר הון לועג לכולנו!
– ומה נעשה אם השוחט לא יבוא?
– יבוא, יבוא, תן סיגריה.
בשעת העישון שקעו שניהם בהרהורים. מיכאל שקל את דבריו של נחום אשר הציע לו לעשות שותפות באטליז של בשר טריפה. לפי שעה טרם הסכים להצעתו, אבל הנימוקים שלו משפיעים עליו בדרך כלל.
מתוך הפינה בה עמד הסוס נשמע עדיין לעס טוחנותיו שאינן פוסקות אף לרגע, ולעתים בהפשילו את שפתיו הבהיקו שיניו הצחורות שנחשפו ושיוו לפרצופו הבעה אכזרית, נשכנית… וזו הבהמה, שלא נוח היה לה במצבה הכפות מזה שעתיים. החלה להניע קמעה בברכיה כמתוך מאמץ להפרידן ולנתק את אסוריה, ובעשותה כך נשפה בנחירי אפה הסמוכים לקרקע עד שתימרת־חול מעורבת במוץ הוּעפה סביבה כמניפה שיפולי כריסה נעו וזעו לקצב הנשימה, ולתוך לוֹבן עינה הוּצק קצת להט שאוּל מאורו של הפנס, שאָצל לה גוון של גחלת לוחשת באודם אפלולי… מיכאל הציץ בה ובעט בה ברגלו השלוחה, בגרדו את הסוליה בגסות לאורך פני הבהמה, על גבי עינה שנעצמה ונקרעה תוך פילבול, ומתוך חוסר מנוחה סנט
בה:
– נוחי בשקט, נבלה!
תקף אותו קוצר־רוח מהוּל ברוגז. כל עבודה שלא נעשתה בהתאם לקצב דמיו הגועשים בו בחפזה של עוּל־ימים שוֹחר הרפתקאות, ושגרמה לעכוב, היתה מביאה אותו לעצבנות שסופה קצף והקנטה. תאב היה כבר להמצא יחד עם בתרי הבהמה באטליז, לסדרם ולחלקם לשם מכירה והברחה בהקדם, שכן חלקי בשר שאינם נושאים עליהם גושפנקת בית מטבחיים יש לסלק לאלתר מהשש עין רעה. והשוחט טרם בא. השיחה הקודמת על גלגולי הנשמות נסכה בו קצת מבוכה, וכדי להרגיע את עצמו על שנתפש לחולשת הדעת, בעט בבהמה כרוצה לומר לעצמו, וגם לנחום, כי בז הוא לכל הדברים הללו! אמנם, לנחום היו ענינים אלה נהירים וברורים יותר, שכן בנו של שוחט הוא, ויכול הוא לתרץ ולישב הכל בפשטות, ואילו הוא – הדברים נשגבים קצת מבינתו ומסכסכים את דעתו. אכן, נחום זה “בּלוֹפר” הוא, אבל ראש של למדן לו, ועד היום אינו פוסק מלהצטער על שהפסיק את תלמודו, לא פעם סח לו כי לולא מזלו הרע, ודאי שהיה בוחר לו במקצוע אחר שפרנסתו קלה ונאה מקצבות. תוך כדי כך נתן עיניו בנחום היושב לידו עצוב ומדוכדך, שקוע כדרכו במחשבותיו הנוגות, בשעה שהוא מתבודד, ורגשי רחמים נכמרו בלבו כלפי
ידידו זה אשר בלעדיו אינו עושה קטנה או גדולה, כדי להסב לו קורת רוח ולהסיחו שוב לעניינים שהוא בקי בהם, פתח ושאל מחדש:
– ומה דעתך, נחום, על עצם השחיטה?
נחום נעץ בו את עיניו הנוגות כמתעורר מתרדמה קלה שנפלה עליו. שאלה זו לא נראתה לו הפעם. זוהי בכלל שאלה שהקצבים סחים בה לעתים רחוקות, משום שהדבר נראה להם טבעי ביותר, גזר־דין מן השמים שאין להרהר אחריו. ושאלה זו לא נראתה לו הפעם בעיקר, כי חושש היה שמא לא יבוא השוחט, וזה בשאלתו עתיד לגרום לו עיכוב בלתי צפוי ולסכל את הרעיון שניצנץ במוחו. לראשונה לא ידע מה להשיב לו, ורק לאחר שתיקה קצרה, בשקלו יפה את הדבר בדעתו, השיב לו תשובה שבתוכה גלוּמה היתה מחשבה וכוונה תחילה:
– סוף אדם למות וסוף בהמה לשחיטה… כך נגזר משמים ואין לשנוֹת, אלא שלדעתי אין הבדל בין שחיטה כשרה לטריפה… זו נשחטת בסכין ואף זו כך, והמטרה אחת היא. אמנם, איני רוצה לומר בזה כי אין צורך בשוחט, שהרי לפעמים מוצא הוא נגעים וסירכות הפוסלים את אכילת בשרה של הבהמה, אבל במה דברים אמוּרים? בבהמה חולה ונגועה, אך לא בבריאה, כזו למשל המוטלת לפנינו. עיקרו של דבר הוא כי הבהמה צריך לשחוט ולמכור את בשרה בין שהוא כשר ובין שאינו. העיקר שהכסף יהיה כשר… לא כך, מיכאל?
– בודאי שכך, בודאי!
– ושמא סבור אתה כי רוב הבהמות הנשחטות הלילה בכל מיני מקומות סתר בידי שוחטים נשחטות הן, אינך אלא טועה, במחילה מכבודך… מזמינים את השוחט, אבל לבסוף נמאס לחכוֹת לו מפני שידיו מלאות עבודה, או שהוא מפחד לבוא, ואחד מהחבריא עושה את המלאכה בעצמו…
– כ’כ’כך?… – משך מיכאל בקולו והפליאה בעיניו,
– וכי מה? הדבר חדש לך? ואיך נוהגים קצבי הטריפות? מזמינים את השוחט, מה! וכי יש הבדל בכך? אין מבדילים כיום בין כשר לטריפה, ובינינו לבין עצמנו, מיכאל’ה יקירי. לאחר שהשוחט בא ועושה את שלו ופוסק כי הבהמה כשרה היא, ואנו – בינינו לבין עצמנו – רואים כי היא נגועה כשחין ומלאה תולעים כרמון, כלום מחרימים אנו את בשרה ואיננו מוציאים אותו לשוק למכירה? כלום זורקים אנו את כספנו לאשפה? הן יודע אתה יפה כי נוציא את הבשר לשוק וחסל. הבשר יתבשל יפה בסיר, ימצא לו את דרכו לקיבה ומתוכה, ושלום על ישראל! אין חלילה שריפה או מגפה, והכסף בכיס – טבין ותקילין!
מיכאל משך בכתפיו:
– מה אני מבין בדברים כאלה? יש הבדל או אין – מסכים אני לדעתך כי הגיעה השעה לעשות בּיזנס ולחרבּן את כל המנוּולים המציקים לנו. אבל אסור לנו לפרסם את הדבר עד שהרבנות תכריז עלינו… מבין אתה?
– מבין, מבין. קצבים כשרים שוקעים עד צואר בחובות!
מבחוץ הטרידם קולו של העגלון:
– מה נשמע, חברה? ההוא כבר בא?
– עוד לא! – החזיר לו נחום בקול נרגז במקצת – ואַל־נא תדאג לנו! הבהמה לא תחזור מכאן למרעה…
– איני דואג לא לכם ולא לבהמה, אבל זוגתי ביקשה להזכיר לכם כי מחכה היא לחתיכת כבד, ושאתם מוזמנים אחר כך לסעודה קלה
– טוב ויפה!
ב
זחלה השעה בעצלתיים ובשממון מדכדך. מיכאל הוסיף להגיש מדי פעם את לוח שעונו לאורו של הפנס ופניו קדרו. הוא קלל חרש. השעה היתה לאחר עשר והשוחט טרם בא. רגזנותו הלכה וגברה. הישיבה הממושכת תוך צפיה באפס מעשה נטלה ממנו את שלוותו. הרי זה בזבוז זמן, ויכול היה לבלות שעות אלו במרתפו של ר' קדיש על כוס בירה ומשחק הקלפים. נחום אשר הסתכל בו יפה־יפה המתין לשעת הכושר כדי להכריעו ברגע הנכון ולבצע את הדבר כפי שעלה במחשבתו קודם לכן. הוא בחר איפוא בשתיקה כדי לתת שהות לקוצר רוחו של זה לבוא לידי מתיחות הדוחה את האדם למעשה פזיז ובלתי שקול… לבסוף, משהביע מיכאל את דעתו כי ייתכן שהשוחט כבר לא יבוא בכלל, הסכים לו נחום בהבעת פנים דאוגה:
– גם אני חושב כך.
– ובכן, מה נעשה? עיניו של נחום נתרשפו וקולו בקע בתוקף כאומר להלהיבו:
– נעשה מה שהכל עושים!
–?…
– כן, י’חביבי! אם רק אינך פחדן!
סקר מיכאל את פני רעו בתמהון, הבחין בארשת פניו הזעומים והרציניים ביותר שהחלטה היתה טבועה בה, ותפס כי אין הוא חומד לו לצון הפעם: הבין כי אין הוא, נחום, מוכן לחזור בידיים ריקות. ואם כי ההצעה לא הבהילה אותו הרי שהפתיעה אותו בחידוש שבה, במעשה שטרם נתנסה בו… ובשקעו בהרהורי ־היסוסים הפסיקוּ נחום בהחלו ללחוש באזנו דברי שידול רכים:
– אל נהיה טפשים! עלינו לנצל את המצב כל עוד אפשר לעשות משהו… הכל מתעשרים וצוברים הון ורק אנחנו, בהמות כשרות, לא ידענו להסתגל ולעשות. אין בכך כל רע והעיקר שנספק בשר טוב. מלחמה בעולם ואין בודקים בכשרות… בהרבה אטליזים, כידוע לך, מוכרים גם בשר גמלים, טריפות ונבלות, ונשים צדקניות קונות, וחסידים יראי שמים אוכלים, והעולם אינו חרב חס וחלילה, והריוח – כשר הוא בתכלית הכשרות אפילו למהדרין מן המהדרין! ובכן, מיכאל’ה חביבי, ניגש לעבודה ואַל נבזבז את זמננו.
וכאן הפתיעו מיכאל:
– טוב, אבל מי יתחיל?
– מי יתחיל? אחד משנינו. אני או אתה, וכי יש הבדל בדבר?..
– אם כן תתחיל אתה…
– אני? מוטב שאתה תהיה הפותח. אתה חזק ממני!
– וכי גבורה דרושה לכך?
– קצת גבורה ובעיקר אומץ־לב, ואתה חברה’מאן!
– אתה הצעת ואתה צריך להיות המתחיל…
נחום התגרד בערפו מרוב מבוכה. הוא חיפש לו מוצא. הניע ראשו על גבי צוארו הכמוש לכאן ולכאן, כצב זה המסתכל בחשד לצדדים לפני הפסיעו את עצמו מן המיצר… כסבור היה שמיכאל ההרפתקן יקפוץ מיד על הצעתו זו וישמח להראות לו את בקיאותו ואת זריזותו, והנה הוא נרתע ומהסס… להוסיף ולשדל אותו קשה לו במקצת, שכן הוא בעל ההצעה, ולא נאה לו להשתמט לגמרי. הוא הירהר בדבר, ולפתע פנה אל מיכאל בהצעה של ממש:
– נפיל גורל…
– מסכים!
נחום שלה מכיס מכנסיו את מטפחתו המזוהמת, קשר קשר באחד מקצותיה. נתנו לתוך אגרופו יחד עם קצה שני בלתי קשור, ערבב אותם מאחורי גבו, האחד סמוך לשני, והושיט למיכאל את אגרופו הקפוץ, האוטר על הגורל :
– משוך והוצא. בעל הקשר הוא המתחיל…
נעץ מיכאל את עיניו בשני הקצוות המדובללים והמזוהמים שנצטיירו לפתע בדמיונו כאזני שפן אפור שראשו לחוץ באגרופו של נחום, ובלי חמדה יתירה הרים את ידו. לראשונה עמד לאחוז בקצה המשורבב שמימין, ואילו מיד חזר בו, פסח עליו והחזיק את ידו המושטה באויר, תוך היסוס, כשוקל בדעתו אם למשוך בקצה שמצד שמאל. הוא דחה את ידו המושטה הלוך ושוב, מקצה לקצה, עד שנחום התכעס וסנט בו בהיתול ולעג:
– ממש כמו בין שתי נשים, אינו יודע במה לבחור.
הוא עצמו לא היה מוכן כלל וכלל לבצע את המעשה שאמר לכפות על חברו. משסירב הלה להיענות לו, גמר בלבו על הפלת גורל מתוך תקוה שבאם יפול מיכאל בפח שטמן לו, הרי שהכל יהיה בסדר, ואילו אם הגורל יפול עליו, ודאי ימצא לו דרך להשתמט… לפיכך הסתכל תוך מתיחות ונקיפת־לב במיכאל המהסס עדיין ואינו מעז לנגוע בקצה המטפחת. ידע נחום שהתחלה זו עתידה לקבוע את השותפות שלהם וחרד היה שמא יסכל לחצו את כל העסק. לבסוף זע מיכאל, הוריד את זרועו, משך בקצה המטפחת והוציא מתוך אגרופו הלחוץ של נחום את הקצה הקשור… פניו נתכרכמו מאכזבה, שרירי לחייו נתרטטו והוא בלע משום מה את רוקו. ואילו נחום הסתיר את חדוותו המפרכסת בחובו במין בהילוּת מעשית שאין להחמיצה אפילו רגע אחד, ופתח בזירוז:
– יאללה, י’חביבי! הגורל נחרץ ועלינו לגשת למלאכה תיכף ומיד! אחת ושתים! קומה, אחא, והקץ לבטלנות! השער נעול, איש לא יפריענו וכעבור שעה כבר יהיה הבשר באטליז. לקרובי העגלון אל תשיב כשידבר אלינו ואני כבר אדע מה לענות לו. קום, יאללה!
מיכאל התרומם מן הארגז שצנח עליו, כמי שכפאו שד:
– תן לי את הסכין…
בידי נחום הבריקה סכין שלופה, ממורטת ומושחזת יפה. הסכין התהפכה לאור הפנס העלתה סומק על פני הלהב. נחום תחבה בידי מיכאל (בעוד זה ניצב זעום־פנים כמרומה) כרע ליד הבהמה העקודה, היפנה את ראשה הצדה בתפשו יפה בשתי קרניה, והחל מטה אותו אחורנית בכוח, למען מתוֹח את צוארה כעין הקשת. מיכאל עמד עדיין קודר ושותק, כבול עץ, בלי לדעת אם אמנם שומה עליו לבצע אותו מעשה שהוטל עליו לפתע, מעשה שהוא כה רגיל לראות, ושביצועו אמנם כה נהיר לו לכל פרטיו, אלא שאינו יודע כרגע כיצד לגשת וכיצד להתחיל. בעוד הוא עומד נבוך, חזרה וצפה בדמיונו תמונה מימי ילדותו, עת הוא וחבריו כפתו את עגלתו של השכן בין עצי הפרדס הסמוך, וכיצד הוציא סכין פגומה מן המטבח, והמלקות שספג מאביו בשעה שאחותו הקטנה הלשינה עליו והבהילתו תוך התיפחות איומה למקום המעשה. גם כרגע רואה הוא בבהירות מרובה את הילדים הנפוצים כמוץ לפני רוח מתוך אפלולית הפרדס לפאת הכרם המוצף נגוהות־שמש, והם קוראים אחרי אחותו השטופה עדיין בדמעות: מלשנת שכזאתהי! מלשנת?"…
נחום שנתן בו עין בוחנת הבין שהוא מתלבט עתה מאד בשאלה זו, ומיד עקר אותו מהסבך בזירוז קפדני, ומיכאל השיג כי אכן הופל הגורל ולהשתמט לא יוכל… הנה כורע נחום על הארץ לפני הבהמה. מחזיק בכל כוחו בקרניה עד שהזיעה מבצבצת לו על מצחו כצרעת, נועץ בו עינים נטולות זיק־רחמים ומאיץ בו בלחש נמרץ שנעימת הנזיפה מחלחלת בה:
– מה אתה עומד כגולם? יאללה!.
אותו רגע היפנה מיכאל משום מה את ראשו לאחוריו והציץ בעיניו של הסוס אשר, דומה, פסק את לעסו, עמד כמאובן ללא זיע, כמתמזג עם החשכה; את אזניו זקף ומבטיו השחורים נתקעו בו כמסתכלים בו יפה בתוכחה אילמת שהרתיעה את מיכאל לפתע, וידו הצמודה לניצב צנחה. אימה סתומה נפלה עליו למראה החיה המסתכלת בו, והוא חש כי מבטה הסתום ומכוון אליו עוצר בעדו… בלי דעת מה עליו לעשות, בצר לו, פנה לנחום בלחש, כמעט בבקשת רחמים:
– אבל הסוס…
– לעזאזל!… – קרא נחום ונשף תוך התאמצות – מה הסוס עושה לך?
– הוא מביט..
– ובכן, מה איכפת לך? מביט? תצאנה עיניו מחוריהן!
– איני יכול… הוא מביט ומבין כנראה….
נחום הירפה מקרני הבהמה ובכרעו עדיין על ברכיו, הצניח אחורי על עקביו וקבע בחברו עינים מזרות אימה וקצף; עיכוב זה שלא פילל לו הכעיסו תמרורים ומיכאל עם הסכין השלופה בידו נראה לו לפתע אוילי מאד ואין־אונים במדה שלא תאר לו. אך בו ברגע הבין כי לשוא יהיה כל ויכוח, כי לא ישכיל להפיג את פחדו, ושיש למצוא איזה מוצא אחר. שוצף קללות חרישיות על עצמו ועל מיכאל, ועל הסוס שניצב לו לפתע כשטן, התנער ממקומו, ניטלטל גחון בראש נטוי לפניו כה וכה, עד שמצא לו בסמוך לאבוס שק ריק. הוא תפש בו בריתחה שריח של רצח נדף ממנה, זנק אל הסוס שנרתע קמעה מפניו, מקרטע ברגליו האחוריות, נלחץ בעכוזו לקיר ומנענע את ראשו לצדדים בסירוב, כיורד לדעתו. אלא שנחום הטיל עליו לפתע בתנועה זריזה את פי השק, ומשך אותו יפה מעל לראשו עד לצוארו. אז הירפה ממנו (בעוד הסוס המסוּנוור והמבולבל רוקע ומתאמץ לנעֵר מעליו את השק) ובתפשו שנית בקרניה של הבהמה, פקד בתוקף ובזעם:
– נו, יאללה!
הפעם אימץ מיכאל את רוחו, תפש במלוא כף ידו השמאלית בצואר הבהמה והעביר עליה בידו הימנית את הסכין בתנועה נמרצת הלוך ושוב, כבקי בתורה זו ומאומן בה יפה. קילוחי הדם ניתזו על זרועותיו החשופות, וחרחוריה של הבהמה המפרכסת לשוא מילאו את חללה של האורווה נשיפות מחרישות אזנים ונוסכות אימים. אותו רגע הצליח הסוס לנער מעל ראשו את השק שצנח לרגליו, היטה ראשו, הפשיל שפתו העליונה שחשפה את טורי שיניו המבריקות בזעם, וצנפתו פרצה בעוז ניטלטלה מקיר לקיר ונתערבה בחירחור הבהמה הנחנקת והנופחת את רוחה, עד שהיה המקום לחרדת אלהים. שני הרעים ישבו על גבי הארגז חיורים ונושמים, מוכי מורך־לב מפעים. המעשה נעשה. הם לא דיברו ביניהם. נחום נתכעס והניף זרועו בתנועת־איוּם כלפי הסוס, כאומר להטיל בו אבן ולהשתיקו, והסוס שנתבהל הרים שתי רגליו הקדמיות ונזדקף בחן ובהוד עד שראשו נגע כמעט בתקרת האורווה, ושהה רגע בעמידה מפוארת זו כפסל נטול רוכב, כמוכן לזנק ולעשות כלה בשתי הבריות הללו; ואכן, נרתעו השנים וקפצו מבוהלים ונזופים בתוכחה אילמת. משחזר הסוס וצימצם גופו בפינתו, פג פחדם של הרעים אך אותות התמהון עדיין טבועים היו בפניהם החיורים. הם ישבו והסתכלו דומם בשלולית הדם שנקוותה לרגליהם, וכיצד הבהמה השחוטה והנחנקת מוציאה את לשונה ומהדקתה בין שיניה עם כל חירחור ומטיחה את ראשה תוך זעם עיור בקרקע ומתיזה סביבה דם ורפש, כשכל גופה מרעיד מעוית הגסיסה, ואילו עינה השחורה מבריקה כשזיף לח וסטיף. שניהם חיכו לגמר חרחוריה ופרפוריה של הבהמה מתוך פחד שמא יגיעו לאזני הבריות בחוץ. לבסוף כאשר ניטלו ממנה סימני־חיים ובחלל האורווה השתלטה הדממה, נשמו השנים לרווחה ולא שעו יותר לסוס שעמד והציץ בהם כרוגז ותופש את פשר המעשה, שכן פרץ שוב בצהלה אדירה וממושכת ובעט בקיר הקרשים.
צער בעלי חיים
מאתיוסף אריכא
א
שמעון היה יושב במלוא גוו המסורבל סמוך לשולחן מסואב במסעדה שבקרן רחוב הקצבים, ואף כי טורח היה על אכילה קלה, אפוף זבובים טורדים, מיגע היה תוך כדי כך את מוחו בפרשת שחיטת בהמות מחוץ לבית המטבחים שנסתבכה במקצת ונעשתה כרוכה בקשיים רבים: שליחי הרשות מפקחים ושוטרים עטו עליהם על הקצבים, להצר את צעדיהם ועקבו אחריהם. עתים כדי להביאם לדין, ועתים כדי להסב לשולחן על כוס בירה ושיחה נאה שסיומה מעשי ביותר. דוד’ל שותפו קבע לו פגישה בשעה זו, והואיל וטרם בא וריח צלי שפודין עריב עלה באפו, עמד וזימן לעצמו סעודה זו שאין להחמיצה בכל עת, וטֶפֶש קלסתרו המטופח העיד עליו כי אמנם אינו יושב בתענית חלילה.
משסיים סעודתו נאנח אנחת־הרווחה, מחה בזרועו השעירה את אגלי הזיעה שכיסו את מצחו כּפַזֶרת של שחין צחרחר, והחל צופה נכחו לעברו השני של הרחוב המוצף נגוהות שמש ותנועה עסקית מבוהלת של הבריות. תוך כדי כך הופיע דוד’ל, זריז וקל־תנועה, מצוחצח ומגולח למשעי, כולו אומר קורת רוח ודריכות של זינוק לתוך הרפתקה, אם רק יהא צורך בכך, שכן שופע מרץ הוא, ידו בכל ואין אימת הבריות חלה עליו. הוא נתן עיניו בשמעון המהורהר, חייך למראה שיירי הסעודה. שכן יצאו לו מוניטין לשותפו, כזולל וסובא שאין משלו, ומיד פתח בלשון שנתברכה בבדיחות הדעת ובעוקצנות גם יחד:
– אהא! ר' שימלי סועד את לבו החלש. והרי אתה כחוש כעז ירושלמית מזופתת; ממש עור ועצמות!. לא יכולת להמתין עד שאבוא לסייע לך, מסכן שכמותך?
שמעון העיב פניו ועשה תנועה של קוצר רוח ורוגז:
– הנח לי. כל הלילה לא ישנתי.
– ומפני זה אתה מצוברח היום?
– יש לי כמו תולעים בראש –עבד זה להסביר לו.
– תולעים? זבל יש לך בראש!..
צחוקו של בעל המסעדה פרץ כמתוך המארב, ספוג הנאה של ממש. השנים הטו ראשיהם ונתנו בו עינים זעומות על שפרץ לתחום לא־לו… דוד’ל הפסיע ונכנס פנימה, העיף עין בוחנת בריעו, כרוצה לעמוד ברגע אחד על הגיגיו ולחשוף את צפונותיו שהדירו שינה מעיניו הלילה, שכן אף כי שותף היה לו, ומקבל מרותו בדרך כלל, חושד היה בו כי לעתים הריהו מערים עליו ונתפש לעסקי בשר שלא בידיעתו. במקרים כאלה רגיל היה לעכר לו את סברתו בשאלות נוקבות או מטיח בו פרץ דברים שנונים שהיו מביאים את שותפו המסורבל במבוכה ומגלים טפח, אלא שהפעם בא אליו בדבר עסק שיש לבצעו ללא שהיות יתירות, ולפיכך פתח בנעימה מעשית:
– את מצב רוחך המזופת תחוב לכיסך הפעם! נחוץ לנו עד היום בשר בדוק ומאושר מטעם הרופא הוטרינרי, ויש לנו כבר בהמה לשם שחיטת אונס,
– מה פירושה של שחיטת אונס?
– פירושה שאונסים את הרופא להרשות שחיטתה של בהמה בריאה.
– כיצד תכריח אותו לשחוט בהמה בריאה מחוץ למיכסה?
– גולם שכמותך! פר בן־בקר שמוח אין לו בקדקדו! הרי משום כך מכנים עסק זה שחיטת אונס… רואה אני כי תם אתה ולא תדע דבר. שמת לב, יא חביבי, כי שלמה קלוץ וחבריו שוחטים בזמן האחרון בהמות בריאות דוקא, מתוך אונס…
–כן, אבל איך?
דוד’ל נתקרב אל ריעו, קבע בו את עיניו הכהות שגבות עבותות ושחורות סוככות עליהן ומשוות להן נופך של אופל וזמם, טפח בכף ידו על שוקו השמנה של שמעון עד שזה נזדעזע. ופתח בהסברה מתונה שנעימת היתול ורצינות משמשת בה בערבוביה:
– גולם שכמותך… כעת נודע לי הדבר. שחיטת־אונס – פירושה שאם הבהמה סובלת מאיזו מחלה, או שהיא נוטה להתפגר, או שאירע לה שבר־רגל, או שנדבקה בה אחת מן המכות שאינן כתובות בתורה – מיד מבהילים אליה רופא וטרינרי ומודיעים לו בזה הלשון: ידידנו הרופא הטוב והרחום לקצבים, אסון קרה את בהמתנו החביבה ויש להחיש לה פדות והצלה, כי אין לה תקנה אלא סכין… הואילה־נא איפרא אישנו הרופא לבדוק את בהמתנו המסכנה שאיתרע מזלה, והרשה נא ברוב חסדך את שחיטתה, כדי לגאול אותה מיסוריה הקשים, מטעמי צער בעלי חיים, ושלום על ישראל!…
– אה… מצוין! ואם הרופא מסרב?
– כופין אותו עד שישנה את דעתו.
– הכיצד?
– אמצעים אינם חסרים, ברוך השם, ואם רופא וטרינרי פלוני גוזר ואומר שהבהמה בריאה היא, ואין סכנת מות מרחפת חלילה על ראשה, הרי שרופא וטרינרי אלמוני יכול לאשר גם את ההיפך הגמור. שכן עסק להם, כידוע לך, עם נפשות אילמות, וכשתעודת הרופא בידך, מופיע אתה לפני הרופא הוטרינרי שבבית־המטבחים, מביא אתך את הבהמה ומנפנף בנייר שבידך לעומתו: בבקשה!… תעודה כשרה כדת וכדין!… וזה מסתכל בתעודה, הופך בה והופך, מביט בה כתרנגול ב“בני אדם”, ובסופו של דבר חייב הוא להרשות את שחיטתה, והריהו מודיע לרשות כי מטעמי צער בעלי חיים נאלץ לעשות כך… מבין אתה, גולם שכמותך, הרשות בידי הרופא להרשות שחיטת בהמה הנוטה לגסיסה, בהמה שתקפתה קדחת לאחר לידה, בהמה שלבה נחלש בה, בהמה שהובלה למרעה ושברה את רגלה, בקצור – (כאן קירב את כסאו והמשיך) – בהמות אינו חסרות, מחלות ישנן ברוך השם, וגם רופאים וטרינריים ישנם בימינו שמקצועם הוא לא רק בהמולוגיה כי אם גם פרנסולוגיה, וכבר אמר אברהם אבינו לשרה אמנו: כבדהו – ושחדהו..
– כך?… – גיחך שמעון נהנה מהסברת ריעו.
– כך!
– ומה מחלתה של בהמתנו?
– סוד כמוס… –עצם דודל את עינו הימנית לשווֹת חשיבות יתירה לעסק – הזדרז, חביבי, ובואה אתי תיכף ומיד, כי השעה דוחקת וכל הקודם זוכה. יאַללה! הכל יהיה בסדר!
ב
משנכנסו השותפים לרפת השרויה באפלולית, הבחין שמעון בבהמה דמשקאית שחורת־שיער וצעירה שעמדה בקרן זוית ולעסה מתוך המספוא. שמעון נתקרב וגחן עליה, משש את שוקיה הדרוכות, טפח על עכוזה, העביר את כף ידו על גבי מפרקתה והרתיע את עצמו לתת בה עינו מן הצד, כאומר לשער את טיבה בבת־אחת משבחן אותה יפה בטביעת עין של בעל מקצוע, ובראותו אותה עומדת הכן על ארבע רגליה אמיצה וצעירה, פנה לדוד’ל בנעימה של רוגז כבוש:
– חושש אני כי הרופא שיבדוק אותה יסרב להרשות שחיטתה. לפי דעתי, עד כמה שאני בקי בענינים כאלה, הרי הבהמה בריאה בהחלט יכולה להאריך ימים עד מאה ועשרים!
דודל העלה על בוהק פניו את חיוכו המבזה והמבטל כאחד:
– שכמותך טפש הוא מכאן ועד ירושלים!… ודאי שבהמה זו בריאה היא, אבל אם קשה להשיג תעודת רופא שלבה אינו דופק בה כתקונו, הרי שאפשר לקצר אחת מרגליה וחסל.
– המממם.. כן. – רטן שמעון, רוגז קמעה על שלא תפש את כוונת שותפו מלכתחילה – אם כך הוא הדבר, הרי מבין אני. אלה הם דבורים אחרים לגמרי! אבל כיצד עושים זאת?
– פשוט בתכלית הפשטות! קצת שכל וקצת כוח והדבר ייעשה חד וחלק! הגש לי את אופן העגלה המוּנח שם על־יד הקיר, הנה שמה, הזדרז בחור !
שמעון הגיש לו את האופן המאובק שיצא מכלל שימוש; כמה מיתידותיו שבורות היו, אבל כמה מהן תקועות היו עדיין יפה וחזקות למדי, דוד’ל תפס באופן התקרב לרגליה האחוריות של הבהמה, ולאחר שדחף אותה כמה פעמים בנחת, כדי להזיזה ממקומה, גחן והרים את רגלה הימנית כאותו נפח האומר לפרזל רגלו של סוס, הכניס אותה לבין השלבים והסמיך את האופן קצת אלכסונית בקרקע בקראו לשמעון:
– תפוש!
שמעון הצמיד את כפו לרגלה של הבהמה החמימה והשעירה; זו נענעה בראשה הנה והנה, תוך פילבול עיניים, כאומרת לסרב בניחותה, אלא שהקצב החזיק ברגלה כמו בצבת, ומשראתה כי אך לשוא תתנגד, נתנה לו לעשות בה כרצונו; הרכינה את ראשה למספוא והמשיכה ללעוס מתוך הנאה יתירה. משנתקעה רגלה לבין שלבי האופן, הקדיר דוד’ל את פניו, לבש רצינות זועפת והטיל מרותו על שמעון הנכנע לו:
–בכוח ובבת־אחת!
מצמץ שמעון בעיניו כחושש מפני מהלומה שינחית עליו לפתע ריעו, שכן תמיד עליו לכפר על תקלה מדומה או תקלה של ממש, וגם כף ידו השניה נלפתה מסביב לרגליה של הבהמה כטבעת של פלדה. דממה כבדה ועצורה שלטה אותו רגע בחלל הרפת, רק הלעס החרישי של הפרה נשמע יפה־יפה, כשהיא מושיטה מפעם לפעם את לשונה, חושפת צחור טוחנותיה הקדמיות, ומפנה תוך כדי כך את ראשה הצדה, בוטחת בבריות המטפלות בה וכרוצה לדעת במה הם עוסקים השנים שנטפלו אליה. ולפתע נזדעזעה… הנפץ דומה היה לגזר של עץ בהשברו לשנים מעוצם לחץ; הכאב פלח את גופה של הבהמה, זינק למוחה ההמום והחזיר את גלי הכאב העז לרגל השבורה שניתלתה מדולדלת ורפויה. השנים קפצו הצדה וגעית הקובלנה של הבהמה הרעידה את חלל הרפת עד להחריד; היא טלטלה את רגלה הקטולה באויר, ובנסותה להרים את רגליה השלימות קרסה תחתיה בהכפישה את סנטרה בזבל, נתהפכה והוטלה על צדה כשהיא עדיין מפרכסת ומפרפרת מכאבן געיה שניה, מרה וחדורת זעם טפחה על אזניהם של השותפים אשר נצבו והסתכלו, קצתם תמהים וקצתם מחייכים חיוך אױלי ספוג רשע כדי לחפות על מבוכתם הקלה…
– תם ונשלם! – גיחך דוד"ל.
– ראית! בבת־אחת! – נשתחץ שמעון שזקף לזכותו את המעשה.
– ומצפצפים על הרופא…
הבהמה הוסיפה לגעות געיות רסוקות כקוראת מתוך כיסופים למרעה; היא פרפרה מחמת הכאב שהלך ונתעצם. חבטה את ראשה בקרקע, הכה וחבוט בזעם ומתוך יאוש, כמבקשת לשכך את כאבה. בעיניה השחורות והגדולות נקוותה לחות מבריקה. הרגל השבורה הלכה ותפחה ומגרונה של הפרה עדיין התמלטו ספק געיות. ספק גניחות חלושה. שמעון התקרב אליה מאחרי גבה כשהוא מטלטל את גופו המסורבל בזהירות שלא לספוג בעיטה, ומשעקף את רגליה טפח לה על שוקה החלקלקה:
– נו, די לך, הרגעי!
מגעו של האיש העביר הפעם עוית בגופה של הבהמה. היא בעטה ברגליה השלימות חליפות ובתכיפות כמתאמצת להתיר את עצמה מתוך סבך סמוי מן העין. ושוב געתה; משהו מן הזעם הסתום והבלתי מוּחוור לה ניעור בה, ואת כל חרוֹנה שיקעה בגעיה קובלנית זו. שמעון נרתע הצדה:
– ששש… הסי! טרם שחטו אותה והיא מרעישה עולמות!..
ג
משהובאה הבהמה על גבי מכונית משא לבית המטבחים עוד לא געתה. רק בשעה שהוטלה על הקרקע, שכן שמטוּה ללא זהירות יתירה, ורגלה הדאובה נחבלה באבן, פרצה מגרונה געיה קלה ושוב שקעה בדומיה שבהכנעה; רק עיניה המפלבלות נחו על גבי חלוקו הצחור של הרופא אשר יצא ממשרדו כדי לבדוק אותה. הוא עמד בסמוך לבהמה ורטן. שחיטות־אונס אלו לא היו חביבות עליו ביותר מכמה וכמה טעמים חשודים, הוא ידע כי הקצבים טורחים ומביאים לשחיטה כל מיני בהמות, חולות מדומות שניתנה להן גושפנקה, וכן בעלות רגלים רצוצות, ואלו לא היו חביבות עליו כל־עיקר, שכן אין תקנה לבהמה שרגלה נשברה אלא בשחיטה, ואתה צא וערוך חקירה כיצד והיכן שברה זו את רגלה… הרופא העיף עין־זעם בשני הקצבים:
– שותפים, מה?
– כן, אדוני הרופא! – הקדימו דוד’ל באדיבות שבהכנעה.
– שותפים לדבר עבירה?…
– מה שייך עבירה? הרי מצווה כאן, אדוני הרופא, מצווה לשחוט פרה מסכנה שרגלה נשברה לה במקרה של אסון. ממש צער בעלי חיים, לא כן, אדוני הרופא? והיא צעקה המסכנה – הלב ממש כאב לראותה ביסוריה: גנחה כמו בן־אדם, להבדיל…
ובסיימו את דבריו אלה שנאמרו כלתומם, ספוגי רגש, העיף לצדו של שמעון קריצת־עין חצופה שפירושה: “רואה אתה, בחור, הצלחנו בעסק” !…
פני הרופא קדרו:
הוא חזר זועף למשרדו לאשר את דבר שחיטת הפרה ופושטי העורות קפצו לעקדה ברוב זריזות וחריצות. בית המטבחים נתמלא איבחת כלי פלדה, להג שיחות וגערות זירוז. החלף שבידי השוחט הבליח לעין השמש ככסף מוּתך. מבין לחורים ולסדקים שבמבנה הגג, בין מטילי הפלדה המתוחים מעל, התעופפו וצפצפו אנקורים אשר קננו שם. הפעם הנמיכו הצפרים לעוף על גבי רצפת האספלט השחורה והמבריקה ממים, וצפצופם היה נרגש ביותר, שכן שמט אפרוח מאחד הקנים ונתרסק, אלא שחירחור הבהמה הנופחת את רוחה החריד את האולם מקצה לקצה, וטרף את ציוצן החלוש; היה זה חרחור ממושך ויגע, מלוּוה בעוית הגופה. הרגל השבורה שלא נקשרה לשאר רגליה כמשפט ניטלטלה כבועטת בחלל האויר מתוך רפיון וחוסר־ אונים, מתנדנדת אילך ואילך; עיניה של הפרה מציצות היו כלתומן בלטש של זכוכית כחולה ירוקה, ומתוך גרונה השסוע קלח הדם בשני סילונות מזנקים לכאן ולכאן. שני השותפים עמדו בריחוק מקום במקצת מעשנים סיגריות מתוך קורת רוח שופעי הנאה ובדיחות הדעת. משנאלם חירחורה של הבהמה, נתעצם שוב ציוּצן של הצפרים השכוּלות שעגו והתעופפו חסרות ישע מעל ומסביב לאפרוח. שמעון שפסע בתוך האולם בכובד גופו כמפסיע על גבי רגליים שטוחות, הבחין בכך ופניו לבשו ארשת של פליאה. הוא גחן, גונח ממאמץ כשערפו מעלה קפולים מסמיקים ביותר והרים בשתי אצבעות את האפרוח. בהחזיקו בו ברגליו הדקיקות הסתכל בגופיפו הצהבהב ובעיניו העצומות כשני סדקים צרים, ובפניו פרחה תמימות ילדותית. משנתקרב אליו דוד’ל הושיט זרועו כלפי מעלה והוֹרה:
– מסכן. נפל מן הגג ונהרג.
אדם ובהמתו
מאתיוסף אריכא
אותם השוורים הרומניים, שרחבם כגבהם, עטורי הוד קרנים, לא הובלו אותו שבוע לטבח. ברפת הגדולה והארוכה, שמקום בה לכמה מאות ראש, נותרו רק עשרים מהם, וגם אלה לא נועדו לקצבים הזעירים; אלה היו מקנת כספו של חיים אדירי, בעל בית-חרושת לנקניקים, וזה שחט מהם אחד או שנים לצרכיו הוא. אניה, שהובילה משלוח בהמות מרומניה, נתעכבה לרגל תיקון דחוף באחד מנמלי יון, ואת מקומן מלאו בהמות מקומיות וסוריות, רעות-מראה ודלות-בשר. פשטו הקצבים זה בכה וזה בכה, סרו למושבות, לכפרי הפלחים, ושלמו בכסף מלא בעבור בהמות שהעצמות שבהן מרובות על הבשר.
הקצב נפתלי גליק ישב אותו בוקר של יום קיץ על גבי השוקת הקבועה באמצע החצר, גבו מופקר ללהט השמש העולה, ומאפס מעשה התמכר להרהוריו הנוגים. בזמן האחרון נעשה מצבו דחוק ביותר, ומטעם זה לא נמנה הפעם עם כנופית הקצבים, שעמדו על-יד השער, התלוצצו וסחו על דברים שאין בהם ממש. מתוך הרהורו נצטירו לפניו עיני אשתו השחורות, שנתקעו בו הבוקר לפני צאתו: “מה יהיה? איך נצא מן הסבך?”… הוא העביר את כף ידו הנוקשה על פניו, כרוצה לגרש מהם איזה צל מטריד, והביט בקנאה כבושה לעבר השוורים הרומניים המעטים, שאדירי הכרסני ואדום-הפרצוף התהלך אותה שעה על ידם, עומד וממששם, מחליקם ובורר לו אחד מהם לשחיטה. “יש יהודים בעלי-מזל” הרהר בלבו מתוך אנחה. ולפתע עקר את עצמו ממקומו, התקרב אל אדירי, כשהוא מתאמץ לחייך ולומר לו את הדברים ספק ברצינות, ספק בהיתול, מתוך תקוה עמומה, שמא יתרחש לו נס:
– מר אדירי, יושב אני וחושב, שחסד גדול היה עושה –
מיד שסעו אדירי כשפרצופו נזעם ביותר:
– לו, למשל, הייתי מוכר לך אחד מהם, מה?…
– ומדוע לא?… חנן נפתלי את קולו – הזמנים קשים, אשה, ברוך-השם, וילדים שלושה… והנה יושב אני וחושב –
– יושב וחושב!… מוטב שתחשוב על דברים אחרים! כבר פנו אלי יחסנים גדולים ממך, ואני אינני אוהב כשמבלבלים לי את מוחי…
פרש ממנו נפתלי כשהוא מחניק עלבונו בחובו, והוא דואב ומיצר על עצמו ונפשו עכורה עליו ביותר. הבוקר היה אטליזו ריק לגמרי. צרכיו מרובים, בעל-הבית דוחק ותובע שכר-דירה, ושטרות, שחתם עליהם בשעתם ביד קלה, זמן פרעונם הולך ומתקרב… העביר נפתלי שוב את כף ידו על פניו כרוצה לגרש את המחשבות המציקות, הכניס את אצבעותיו לבין שערות זקנו השחור, ששיבה זרקה בהן, ועיניו האפורות הציצו נכחן, מלאות צער ובלי לראות דבר. מתוך אולם בית-המטבחים עלתה המולת הקצבים והפועלים העוסקים במלאכתם, המולה מעורבת גערות, געית בקר וחרחור בהמות, הנופחות את רוחן. חלפו על פניו קצבים ונעריהם, כשהם מושכים אחריהם באפסרים את בהמתם. תנועה. המולה, צחוק וקריאות. בני-אדם טורחים ועוסקים בשלהם, והוא עמד לו בטל ומבוטל. מצא את עצמו מיותר והחל פוסע לאטו אל פתח החצר.
בשער נתקל בשמחה העגלון, כשזה מכניס תריסר עגלים, שטרם נגמלו מחלב. עקודים ושפופים רבצו על גבי רפידת שק בתוך העגלה הצרה. נטפל אליו נפתלי:
– שמע-נא, שמחה! אולי שמעת או ראית איזו “חתיכה”:
חייך שמחה:
– שמעתי גם ראיתי…
– בחייך!
– בחיי ובחיי סוסי!
– איפה? אצל מי?
– חכם שכמותך!
– נו, נו! שלם אשלם! כשם שאני יהודי!
עמד שמחה, הסיט את כובעו קמעה, סימן להיסוס, עמד ושקל בדעתו, קפץ מהעגלה, התקרב אל נפתלי כשהוא מציץ ישר בעיניו הצצה שפירושה: דע לך, כי רק למענך אני עושה זאת:
– תתן מחצית הלירה?
– לא אקפח את שכרך.
– לא, ידידי, מחצית הלירה. פרוטה לא פחות!
– טוב, אתן. וכי יש לי ברירה?
– בקיצור, תזדרז, חביבי, ותשים פעמיך מיד למשקו של שלזינגר שברמת-גבע. באזני שמעתי הבוקר, כי בהמה הולנדית הוא מוציא למכירה. לפני שבוע המליטה והוא רוצה להפטר ממנה.
נפתלי מוכן היה לצאת מיד לדרך אלא שלפתע נתעכב. ספק נתעורר בלבו, אם סכום הכסף שבידו ימצא לו. הוא חזר לחצר והתרוצץ שעה ארוכה עד שהשיג גמילות-חסד מאת אחד הקצבים. בהחפזו לדרך שמע את שמחה צועק אחריו:
– שמע-נא! אל תשכח! מחצית הלירה! פרוטה לא פחות!
המשק של שלזינגר השתרע מחוץ למושבה, ונפתלי מצא את עצמו מהלך בדרך חול בין פרדסים, המוריקים מבעד למשוכות עצי שטה וצבר, ושרויים בדממה, שלתוכה נתקעות נקישותיה הקצובות של מכונת-שאיבה. החום הלך וגדל, השמש יקדה. לפתע נצנץ רעיון נאה במוחו של נפתלי. הוא הסיר את מעילו המזוהם, המכוסה כתמי-דם שהשחירו, קפל אותו יפה והצניעו בתוך אחד השיחים של הגדר, ופניו נהרו בהעלותו על דעתו, כי בחולצה האפורה והנקיה למראית-עין יעשה על מר שלזינגר רושם יותר טוב. את אצבעותיו הכניס לתוך שערות זקנו והעבירן כבמסרק, ואת כובעו הוריד והחזיקו לצד שוקו הימנית להסתיר בו את הכתם הרחב ביותר.
ביתו של שלזינגר בנוי היה במעלה גבעה והבהיק בלבנוניתו. מתוך חלונותיו המרובים, שוילאות התנפנפו בהם, נשקפה יהירות. נפתלי קרב והציץ מבעד לחרכי הגדר. על גבי מרפסת רחבה ועטורת מטַפסי יַסמין הסבה לשולחן אשה צעירה, עוטה גלימת בוקר רחבה והיא לוגמת קפה מתוך ספל; ממולה ישב גבר כבן ארבעים ועיין בעתון הבוקר. נפתלי מחה בשרוולו את אגלי הזיעה, שבצבצו על מצחו, פסע ונכנס דרך השער הפתוח למחצה. הוא השתעל קצת כדי להסב את תשומת לבו של בעל הבית, והחל צועד לעומת המרפסת, כשרגליו חורקות על גבי שביל הצדפים. כאן הקדימתו נביחתו של “בוקסר” עז, אשר קפץ והשתער לקראתו בכל חמתו. נפתלי נרתע, מוכן להגן על עצמו, “ממש כמו בחצרו של הפריץ”… אלא שמר שלזינגר, שקם ממקומו, זרק הברת פיקוד נמרצת כלפי הכלב, שחזר מיד ורבץ לרגלי גברתו. בעל הבית חבש את מגבעתו וירד לראות את האיש שנטרד למשקו, ובגשתו אליו פנה בקיצור נמרץ, כחושך במלים:
– כן?
נפתלי השיב בענוה ובקול רך:
– אמרו לי, שיש לו פרה למכירה.
– עוד לא החלטתי, אם למכור אותה.
– המ… ואני… כך אמרו לי. באתי מן העיר…
בעל המשק שתק רגע, וכנראה, שהחליט באותו רגע:
– טוב, בוא אחרי.
פנה והלך בלי לראות, אם זה הולך אחריו או לא. עבר אחריו נפתלי בחצר הגדולה והמרווחה, שבאמצעיתה מתנוסס שובך ליונים; חלף בין ערוגות ירק ופרחים, משתלת עצי-הדר, עד שהגיעו שניהם לרפת גדולה, בנויה בטון ולה עלית קיר – מחסן למספוא – ובתוכה באפלולית, עמדו מזה ומזה בשתי שורות כמה בהמות, כשהן נוברות בתוך האבוסים ולועסות מתוך העלאת צלילי השלשלאות, בהן הן רתוקות. בפנים עמד הרפתן, כשהוא מנקה את הרצפה ועומס את הזבל לתוך קרונית. משראה את בעל המשק, הניח את האת והזדרז לשרותו:
– כן, אדוני?
– תראה לו את הבהמה.
תפש הרפתן באפסרה של בהמה אחת זרועה כתמי לובן ושחור, החליק בחפזון על צוארה לטיפות חטופות, ומשכה אחריו כשהוא ממלמל אליה דברי חבה ופיוס. משהוציאה החוצה עמד והחליק שוב על חלקת עורה וסח לבעל המשק:
– עצבנית היא! גועה ושרויה כל היום ברוגז…
– כמובן. רוגזת על שלקחו ממנה את העגל.
נפתלי סקר את הבהמה ובטביעת-עין של בעל-מקצוע עמד מיד על טיבה. מפוטמת, שמנת-מפרקת, לא גדולה ביותר ויש בה כדי מכירת בשר באטליזו במשך יומים. מוכן היה לקנות מיד, אלא שמהסס היה לשאול למחירה, ושם את עצמו כממשיך עדיין לבדוק אותה; הוא נגש מקרוב לראות בה ולמשש אותה בערפה ובירֵכה, כדרך הקצבים, אלא שזו סלדה כנראה ממגעו של הזר, הרתיעה את עצמה ושלחה בו בזריזות מפליאה את רגלה האחורית הימנית. קפץ נפתלי הצדה, כשהוא מחייך מקורת-רוח: יחסנית שכמותה!…
בעל המשק לא שִנה את ארשת פניו ופתח שוב בקיצור:
– טובה בעיניך?
– המ… יש לאמר –
– אין כאן מה לאמר – קונה אותה או לא?
– הרי לשם כך באתי.
– ובכן, מחירה עשר לא"י.
– עשר לא"י?…
– אין שעתי פנויה לעמוד על המקח. תקנה אותה – מוטב. ולא – שלום!
נפתלי ראה את עצמו עומד לפני אדם עשיר ובטוח, שאחת היא לו, אם ימכור את הבהמה או לא. אדם זה לא יעמוד לדיין אתו, ויש לגמור את העסק בקצור, כי אחרת יקופח המשא-ומתן. החליט איפוא לדבר גם הוא בקיצור ולענין:
– מר שלזינגר, אגיד לו את האמת. המחיר גדול. בידי רק סך של תשע לירות, כל כספי. שתי לירות לויתי ממכיר. וסכום זה אני יכול לתת לו. גרוש לא ישאר בידי כדי נסיעה באוטו. תשע לירות… זהו כל מה שיש לי… יותר אין לי… יאמין לי מר שלזינגר… – סיים נפתלי כששפתו מרטטת קמעה, מתוך מבוכה, ועיניו האפורות מביטות בפני בעל המשק, לקלוט מעל פניו את גזר דינו, לשבט או לחסד. אבל זה לא הראה כל סימניה הסכמה או סירוב. הבעת פניו לא נשתנתה. הוא חזר כמה פסיעות לאחוריו, ולפתע החזיר אליו את פניו:
– יותר אין לך?
– אין. כה אזכה לראות את בתי נכנסת לחופה!
– תן את הכסף.
נפתלי הזדרז והוציא מכיס מכנסיו ארנק-עור שחוק וממועך, ולאחר שהוציא ממנו ומסר לידי בעל המשק את שטרות הכסף, עמד והפך את פי ארנקו כלפי מטה, כשהוא מנער אותו יפה-יפה, כאומר: רואה אדוני, אף פרוטה אחת לא נותרה בו!
בעל המשק לא שעה אליו ופנה לרפתן:
– מסור לו את הבהמה.
לאחר שהלך בעל המשק, מסר הרפתן את האפסר לידי נפתלי, והוא גחן לפרה, הציץ ישר לתוך עיניה כשהוא מחליק בכף ידו על צוארה, טפח לה על שוקה ולחש לה:
– מה לעשות, הולנדית שלי? גזרה נגזרה עליך…
ומיד לאחר אמירה זו, שהיה בה מברכת הפרידה, פנה לנפתלי:
– נהג בה בזהירות. רוגזת היא.
– תרגז לה. יש לך מקל?
– להכותה אתה אומר?
– חס וחלילה. סתם, כך אני רגיל. כשאדם נוהג בבהמה אין רע, אם מקל חובלים בידו.
תפס באפסר, התקדם צעדים מספר, החזיר ראשו ומשך בו. הניעה הפרה בראשה לכאן ולכאן וסרבה לזוז. חייך נפתלי, הציץ בפרה וברפתן חליפות ומשך שוב באפסר:
– יאללה! אל תתעקשי!
הורידה הפרה את ראשה כמוכנה לנגח בקרניה הקצרות את כל הקרב אליה, הביטה בעיניה השחורות, המלאות, והשפילה מבט מכוון לרגליו של הקצב, העומד נטוי אלכסונית ומושך בחבל, נרתקה למקומה ולא זזה אף כל שהוא. חרה אפו של נפתלי על ההפסד בזמן, הנגרם לו בשל סרובה מחוסר הטעם של בהמה זו, והוא נגש אליה מתוך ריטוּן ובקצה האפסר שבידו חבט אחת ושתים על ראשה ועל פניה. פלבלה הפרה בעיניה כשריסיה מאהילים מפני המכות, נקרעים ומאהילים, נשפה בנחיריה, הוציאה את לשונה הלבנה, הניעה את ראש לכאן ולכאן, וממקומה לא משה.
הרפתן שעמד מן הצד והסתכל, סנן מבין לשיניו יריקת-זעם אלכסונית, ובפנים נעוים מבוז לקצב ומצער על בהמתו, שטיפל בה במשך כמה שנים, קפץ ממקומו ונזף בו:
– השלך את החבל! הנח לה!
נרתע נפתלי, ואם כי הפרה היתה כבר מקנת כספו, לא פקעה עדיין זכותו של רפתן זה בעיניו, ומתוך שתיקה השמיט את האפסר מידו וקָבל חרש:
– כסבור אתה, שיש לי פנאי לעמוד ולהתעסק אִתּה כאן!
– כסבור אתה, שאם תמשוך אותה בכוח תרוץ אחריך?!
– ובכן מה עלי לעשות?
– לשַדלה בדברים, לפַיסה ולדבר אליה רכות… כך!
חייך נפתלי:
– הבה ונראה, במה כוחך גדול…
הרפתן לא שעה אליו. הוא נגש לבהמה. הציץ שוב לתוך עיניה במבט ממושך כרוצה לשכנע אותה, שתציית לו; הציץ הצצה שופעת חבה ורוך, כשהוא ממלמל אליה בשעת מעשה מלים של חבה, שהיה רגיל להשמיע באזניה; את כפו העביר בלטיפה על חלקת עורה, ולאחר שטרח והכשירה, סמך את כף ידו השמאלית על גבה ובכף ידו הימנית טפח קלות על עכוזה, כשהוא מזרזה בשקט:
– זוזי, הולנדית שלי, זוזי… עשי רצון קונך…
וראה זה פלא: הבהמה זזה ממקומה והחלה פוסעת לאטה בשביל המוליך לעבר השער, פוסעת והולכת והחבל נגרר אחריה בחול כדבר אין חפץ בו.
נפתלי נבוך במקצת ומצא את עצמו במצב של תינוק שסרח. הוא הביט לעבר הרפתן המנוסה במבט מלא הערצה. ומתוך רצון להפיג במקצת את רוגזו של זה ולפייסו עמד ודלה ממוחו פסוק, שהיה שמור בו לעת מצוא:
– יודע צדיק נפש בהמתו…
– כך! זהו! – קרא הרפתן – צריך לדעת איך לטפל בה, כי אין זו בהמה פשוטה, ערבית: בזו יש קצת שכל, ומשהתרגלת אליה הריהי מבינה אותך ויורדת לעומק דעתך… דבר אליה רכות והכל יהיה בסדר!
יצאה הפרה את החצר ופנתה ללכת בדרך למושבה. פסע נפתלי אחריה בשקט, כאילו חושש היה להראות לעיניה ולעכבה על ידי כך; כל זמן שהיא מהלכת לה לתומה בכיוון הרצוי – ניחא היה לו בכך. טובה היתה ההליכה ונעימה. פעם אחת החזירה את ראשה לעבר המשק, ממנו יצאה ושלחה לתוך חלל האויר היוקד געיה ספוגת קובלנה וצער, מעין געית-פרידה קצרה, והמשיכה ללכת. משנכנסו לבין הפרדסים נזכר נפתלי במעילו שהצניעו והחל מחפש אחריו. כסבור היה, שימצאהו מיד בסבך הענפים, אבל שגה. אותו מקום נעלם מעיניו. סימן מיוחד לא נתן בו והגדרות מזה ומזה דומות הן. החל נפתלי מתרוצץ לכאן ולכאן, מחפש פה ושם, גוחן, חוזר אחורנית, רץ קדימה, עומד ותוהה, חוזר שוב על עקבו, בודק ומחפש, והפרה הולכת ומתרחקת ממנו, הולכת ומתרחקת, ולמעילו אין זכר…
אגלי זיעה כבדים בצבצו על מצחו וזלגו כדמעות על לחייו. חולצתו נדבקה לגופו. הצמא עינה אותו. וכך נאלץ לוותר גם על מעילו, שנעלם או שנגנב. “יקחהו אופל!” זרק לעצמו משראה שהפרה נתרחקה ממנו מרחק רב, והחל רץ להדביק את בהמתו, כשהוא עדיין מעיף עין לצדדים, שמא תתקל עינו אי-שם במעיל. והפרה, משקלטו אזניה צעדי אדם רץ, החזירה את ראשה, הציצה בו ועמדה מלכת.
– מזל-טוב לך! – קרא אליה נפתלי, כולו נושם ומהביל – מה לך כי נתעכבת לחכות לי? זוזי, שאי רגליך ולכי! עוד הדרך ארוכה לפנינו.
עמדה זו שוב אותה עמידה סרבנית ולא משה ממקומה.
– כך! שוב נכנס בך הדיבוק?
הניעה הפרה בראשה כאומרת: הן. נכנס!
עמד נפתלי על אם הדרך מיצר ודואג, כולו משולהב וצמא, אובד עצות. כל חכמתו נתבלעה למראה פרה סוררת זו, שיש לנהוג בה זהירות, שלא לפגוע חלילה בכבודה… עיניו נצמדו לאפסר, שנשתלב בין רגליה, אלא שחושש היה לאחוז בו, שמא יקלקל. ואם כי שעתו היתה דחוקה ביותר, כי מקוה היה להביאה עוד היום לשחיטה, העביר בכל-זאת על רצונו, זז ממקומו והלך וישב בצל שבקצה הגדר, כשהוא מחפש לו מחסה-מה מקרני השמש. החליט לשבת ולנוח קצת, מתוך תקוה, שבינתים תשנה בהמתו את דעתה ותצא לדרך.
מסביב שלטה הדממה של שעת צהרים. האויר היה מלוהט ביותר והגגות האדומים של רמת-גבע נראו כמבעד לדוק מרטט. על פני תכול השמים עג לו נץ בגובה רב, ונפתלי, שהשתטח פרקדן להנאתו, עקב אחריו במבטיו, כשלאות מתוקה מפעפעת ומתפשטת באבריו. השמים נראו כקרושים בתכלתם, ולאט לאט הלכו והחוירו, עד שלבשו גון אפלולי-אדמדם. תרועת מכונית הבהילה אותו מנמנומו, שתקף עליו והוא קפץ כמהומם על רגליו. הפרה עמדה עדיין כנטועה במקומה. המכונית השחורה והמבריקה התקרבה מתוך צפירה ממושכת ומתריעה. מתוכה נשקפו פני הנהג היהודי, וקלסתרו של יהודי שני, שישב בין שני ערבים, האחד חבוש תרבוש והשני כפיה: שלישיה, העוסקת במכירת קרקעות והעברתם. פניהם הביעו תמהון וקוצר-רוח על מכשול חי זה, העומד על דרכם ללא נוע. הנהג משך את ידו מצפירתו, הוציא את ראשו וזרק בתרעומת כלפי נפתלי:
– מה אתה עומד כגולם?
– אדרבא, תזיז אותה ממקומה!
– שלך הבהמה?
– שלי!
– אשבור לה את רגליה…
– אשבור לך את ראשך!
היהודי בתוך המכונית פרץ בצחוק אדיר.
– ובכן קח אותה!
– איך? על כפים?…
הנהג עשה בידו תנועת-ביטול והחליט, שלשוא יבזבז את זמנו; הוא דרך ברגלו על גבי דושת המכונית, הסיעה בתנועה נמרצת אחורנית, תוך טרטור מעלה ריח בנזין ועשן, חזר והריץ את המכונית, כשהוא עוקף את הבהמה הסרבנית וחולף על פניה לדרכו. ודוקא משחלפה המכונית נמלכה לפתע הפרה, החזירה את ראשה וגופה לצד המשק וזזה ממקומה. אין זאת כי זכר העגל, זכר מעלה כיסופים הומים, נתעורר בה. היא געתה ממושכות כלפי בית שלזינגר המלבין מרחוק והחלה חוזרת בפסיעות נחפזות.
– הרי לך עסק! – קרא נפתלי וטפח בכף ידו על שוקו. נרגז הדביק את הפרה, עבר אותה וחסם בפניה את הדרך בפישוט ידים, כשהוא מדדה לכאן ולכאן – הישש! עמדי! עמודי! הישש!…
הרכינה הבהמה את ראשה וקרניה שלוחות לפנים, ומתוך הליכה נמרצת ומאיימת ביותר, כשהיא נושפת בזעם ומפלבלת בעיניה השחורות, המשיכה את דרכה, כאילו לא נפתלי עומד ומקפץ לקראתה אלא איזה זוחל, שאפשר לפסוח עליו ולעבור..
– הישש!… עמדי!… עמ – – די! הישש!…
הוא הרתיע את עצמו הצדה בקפיצה מזורזת ביותר, שכן עמדה הפרה לנגח בקרניה.
רץ אחריה ותפס בקצהו של האפסר הנגרר לצדה, כרכו מסביב לאגרופו והחל מושך בו בכל כוחו, כדי לעצור בה. לבסוף, לאחר מאמצים נואשים עלה בידו לעכבה ולהחזיר את ראשה לעבר רמת-גבע, אלא ששוב עמדה לה אותה עמידה עקשנית.
– נו! נו!.. איזו מין פרה את. יכנס בך הרוח!
נזכר נפתלי בגישתו המתונה של הרפתן לבהמה זו, איך הוציאה על נקלה מתוך החצר, והחליט לעשות אף הוא כמעשהו ולנסות דבר אליה. בזהירות קרב לפרה ובידו השמאלית, שלא אחזה באפסר, החל מלטף את גבה, ותוך כדי כך הציץ לתוך עיניה הצצה רכה, כשהוא מחייך אליה בלבביות רבה וממלל בלשון רכה:
– הולנדית חביבה שלי! אל-נא תרגזי ואל תעשי קונצים; במיטב כספי שלמתי בעדך, בשארית פרוטותי האחרונות… ואם טענות יש לך, מוטב שתביאי אותן לפני רבונו-של-עולם ואל תגרמי צרות לבן תמותה פשוט, שאשה לו וילדים ולפרנסה הוא צריך… אל תתעקשי, הולנדית שלי, וזוזי, בבקשה, זוזי…
גלגלה הפרה בעיניה השחורות, השפילה אליו מבטיה, וקשה היה לו לעמוד על פירושם, אלא שהוא המשיך ללטפה וסבור היה, ששתיקה זו מתוך הכנעה ודאי יש בה מקבלת הדין, ומכיון שכך, עמד והוסיף:
– רואה אני, הולנדית חביבה שלי, בהמתי הנחמדת, רואה אני בעיניך, שמבינה את אותי יפה-יפה ושאין לך כל טענות אלי, ולפיכך הריני מבקשך בכל לשון של בקשה: זוזי, זוזי! כבר הגיעה השעה!
אם מראהו המעומעם של העגל, שנעשק ונעתק מדדיה, עלה וצף שוב בזכרה או שריחו של האיש הזר, שקרב אליה יתר על המדה, הוא שגרם לכך – הפרה זקפה לפתע את אזניה, נשפה נשיפות מבשרות זעם, ולפתע עקרה את עצמה ממקומה בחפזון כה נמרץ, שנפתלי נאלץ לרוץ אחריה בכל כוחו. קצה החבל שהיה כרוך עדיין על אגרופו הקפוץ נהדק וחתך בבשר ידו כבאיזמל חד. עוד הוא מנסה לעצור בה ולרסנה והפרה השתוללה, עמדה על רגליה הקדמיות, כשהיא מרימה את עכוזה ושולחת את רגליה האחורניות בבעיטה לתוך חלל האויר, בבעיטה שבכוחה להמית שור ומכל שכן בן-אדם, ולאחר שחזרה פעמים אחדות על תרגיל זה, כנראה מתוך רצון להפטר מהקצב האוחז באפסר, החלה דוהרת מתך שעט-רגלים עז דהרה מהירה ושוטפת ביותר לאורך הדרך, סמוך לצברים. נפתלי נאלץ לרוץ אחריה, ותוך כדי ריצה עשה תנועות נמרצות ומעוגלות באויר, כדי לשחרר את ידו, והוא לא רק רץ אחריה אלא כמו מועף ורגליו נוגעות ולא נוגעות בקרקע. וברגע האחרון, כשעלה בידו לבסוף לשחרר את ידו מהחבל, הוטל בכוח רב על גבי קוצי הצברים הדוקרים, שנתקעו בפניו, בידיו וברגליו, ובכל גופו… הפרה המשיכה במרוצה המטורף, כשדדיה מתנועעים והיא שוטפת, מעפרת ומקרטעת ברגליה, עד שנעלמה במורד הדרך המוביל לרמת-גבע.
עלוב ביותר היה מראהו של נפתלי לאחר שקם מתוך רבצו, שרפדה לו בהמתו. קוצים שנונים למאות היו תקועים בו, בעיקר בצדו הימני של גופו, מהם שלמים ומהם שבורים ומהם רבים סמויים לגמרי מן העין… גופו נחבל מעוצם הנפילה ואבריו כאבו עליו.
– אוף! – נשף לתוך חלל האויר, כואב ותמה גם יחד – שוב נכנס בה הדיבוק! אין זו בהמה אלא גלגול! שמעתי בקולו של אותו רפתן, דברתי אליה רכות, והנה זה שכרי, שקבלתי ממנה!
הוא החל טורח ושולף את הקוצים הצהבהבים, שהשאירו אחריהם נקודות דם. מיד נזכר, שאין השעה, שהבהמה ברחה ממנו, כשרה לכך, תפש את כובעו שנכפש בעפר, ניערו, חבשו לראשו והחל ממהר לרמת-גבע, כשתנועות גופו מביאות את בגדיו לידי חיכוכים, המזעזעים את הקוצים ומכאיבים לו ביותר. הוא נשך את בשרו בשיניו ועיניו התשוטטו בין בתי רמת-גבע ורחובה הראשי. ולבסוף ראה אותה עומדת ליד מגדל המים, עומדת לה שקטה ומעלה גרה כאילו לא קרה דבר.
הוא הלך וקרב אליה כשהוא מלא חמה. לא בהמה אחת עברה תחת ידו ולא אחת הוביל לטבח, ואילו זו, יחסנית הולנדית שכמותה, תפח רוחה! – מין דיבוק נכנס בה והריהי מתעללת בו, כשאין לבו הולך כלל וכלל אחרי הרפתקאות! ספק גדול הוא, אם יעלה בידו להביאה עוד היום לשחיטה, וכבר נתיאש מכך, אלא שרצונו עז היה לראותה כבר רתוקה ברפת של בית-המטבחים ומחר, אם ירצה-השם, מחר יפקיד אותה בידים נאמנות ולא תוסיף עוד למרר את חייו!
בינתים קרב בזהירות אל הפרה, גחן לתפוש בחבל ואת עיניו לא גרע ממנה, כי חושש היה, שמא תכבדהו בבעיטה. הוא קשר אותה לגדר בית סמוך, כי צמאונו הציק לו ביותר, והוא הלך ודפק על דלת הבית. אשה זקנה פתחה לו ותמהה על מראהו הפרוע.
– פרה הובלתי וזו הפילה אותי לתוך הצברים…
– אוי ואבוי! לתוך הצברים?…
הזקנה הזמינה אותו פנימה והביאה לו מי קרח. ישב נפתלי על קצהו של כסא, ובלגמו מתוך הכוס נתקלו עיניו בארשת פניה של הזקנה, ארשת מביעה רחמים, כשהיא עומדת ונדה בראשה, ולפתע קשה היה לו לשאת השתתפות זו בצערו, צער של אדם מבוגר ובריא שנקלע לכאן בעטיה של פרה סרבנית, והוא קם ממקומו, הודה ומהר להתחמק וללכת.
בחוץ קדמוהו שוב השמש היוקדת, רחוב ריק, תריסי בתים מוגפים, ובדידות צורבת, היוצקת לאות תוך האברים. פצעיו הכאיבו לו. דומה, שכל הנקודות הפצועות בקוצים הצטרפו לכויה אחת גדולה ומענה. כויה צובטנית, מרגיזה, שדלתה את צערו הכמוס מנבכי נשמתו והדחיקה אותו לתוך גרונו עד לבכי, להתיפחות; דוק של דמעות נתלה בעיניו, בריסיו, ונגד רצונו התפרצה אנחה מעמקי חזהו הרחב; לא היתה זו אנחה של צער אבריו, אלא כמיהה לפורקן מתוך התלבטותו ומצוקתו הכללית. הוא ערג לאשתו, לילדיו, לנשל מעליו את בגדיו הצואים, להתרחץ, להשכיח ממנו את רישו, להטיל את גופתו לתוך מטתו ולהרגיש, איך כף ידה של אשתו צונחת עליו בחשאי, מעבירה אותה בלטיפה על ראשו, גוחנת עליו ושואלת חרש בקולה המרגיע והמרעיף נחומים: “כואב, נפתלי, כואב עוד?”…
ומשהגיע להרהורים אלה, מצא לפתע, שיש טעם ליסורים, רוחו לבשה עוז והחלטה נמרצת, כאותו גמל במדבר, שהרגיש במעין מפכה, ובתפשו בחבל, שהתיר קצהו מהגדר, פקד על בהמתו:
– יאללה! בלי קונצים!…
הפתיעה אותו הפרה וזזה ממקומה. הוביל אותה נפתלי לאורך כל הרחוב, הוציא אותה מחוץ למושבה, עד שהביא אותה לכּביש החלק, המצופה אספלט מבריק ונראה כנהר המשתפך, העולה ויורד בין הפרדסים. עמדה הפרה, הרימה ראשה, הסתכלה במכוניות הרצות משתקשקות וצופרות – תנועה משונה של חיות, שלא ראתה אותן זה זמן רב – הביטה כמהוממת ולא זזה ממקומה; חששה לעלות על גבי הכביש ולצדו סרבה ללכת. עמד נפתלי והטיף לה מוסר, הפיל תחנוניו לפניה, דבר רכות, גם צעק, אך ללא הועיל. “שוב נכנס בה הדיבוק”. לבסוף פקעה סבלנותו. הוא קפץ לעבר הפרדס הסמוך, חפש ומצא כלונס והחל חובל בבהמה, כשהוא מורידו על גבה, ראשה, רגליה וצלעותיה; ומשהתחיל להכותה התעוררה בו חמתו עד להשחית, ועם כל מהלומה שכבד אותה גדל קצפו והוא לא ראה לפניו שום דבר חוץ מן הכלונס המועף ומורד ומן הבהמה הסרבנית, המניעה את ראשה תחת מטר המכות ואיננה זזה ממקומה. וכך לא הרגיש במכונית ההדורה, שנתעכבה לצדו השני של הכביש, ומתוכה יצא אנגלי גבוה וכחוש, לבוש אזרחית, ובעוד מקטרתו נתונה בפיו אלכסונית הופיע פתאום לפניו, תפש בידו והשמיט את הכלונס בכוח ארצה. נפתלי הציץ בו במתערב החצוף ומיד ראה והכיר, שכאן עומד לפניו לא מי-שהוא, אלא אחד מאותם הבנים של הגזע השלָט, וכל קצפו התנדף מתוכו כהרף-עין; הוא הביט מתוך הכנעה בגוער בו, ומתוך כל מטר הגידופים, שירד עליו באנגלית, לא הבין מלה אחת; אבל בשעה שזה הוציא את פנקסו ופנה אליו בשאלה, הבין מיד במה דברים אמורים, וכמי שכפאו שד פירש בשמו, בשם משפחתו וברחוב מגוריו. האנגלי רשם כל אלה בפנקסו, החזירו לתוך כיס מעילו ופרש ממנו בזרקו לו מלים, שמשמעותם היתה בודאי: “אני אאלפך בינה כיצד להתיחס לבעלי-חיים”…
עמד נפתלי נדהם ומשומם: הרי לך צער-בעלי-חיים’ניק! צר לו על בעלי-חיים, ואילו צערם של הבריות מי שם אל לב?… כל מדוי מצרים, רבוש"ע, מוטב שיחולו על ראשו ועל ראשה של בהמה זו גם יחד! והוא גחן, תפש בכלונס והתחיל ממטיר שוב מהלומות-רצח על בהמתו, שעמדה לפניו כלועגת לו ולמהלומותיו. רק לאחר תלאות מרובות עלה בידו להביאה עם חשכה העירה ולכלוא אותה ברפת של בית-המטבחים כשהוא מקלל את יומו.
אותו לילה שכב נפתלי עד שעה מאוחרת במטתו כשהוא מעורטל, אשתו עומדת על ידו וטורחת להוציא מבשרו את חודי הקוצים שנשתירו ומורחת את בשרו במשחה מעלה ריח חריף. תוך כדי טיפולה בו גחנה עליו מפעם לפעם: “כואב נפתלי, כואב עוד?”… ומגע ידה, מגע אצבעותיה הרכות, הנוטפות נחומים ורוך, השכיחו ממנו את מרירות מאורעות היום והוא התמודד תחת ידה כילד מתפנק בחיק אמו ונאנח אנחת הרווחה ממושכת.
בחצר בית-המטבחים התשוטטו רק קצבים אחדים, שהקדימו לבוא, התהלכו פה ושם כשהם בודקים את הבהמות העומדות למכירה וקָבלו על המחירים הנפרזים. משנודע להם, כי אותה בהמה הולנדית טובת-המראה נפלה בגורלו של נפתלי, הקיפו אותו בדברים טובים, לא בלי אבק קנאה:
– “חתיכה” הגונה!
– בר-מזל!
– לא בכל יום מתרחשת מציאה כזאת!
קדרו פני נפתלי. חושש היה לעין-רעה. והוא לוחש לעצמו בחשאי ג' פעמים רצופות כתריס בפני העין הרעה: “מלח באף, פלפל בעינים”… ורק אחר כך השיב כמי שכפאו שד:
– וכמה צרות גרמה לי, עד שהבאתי אותה לכאן!
עמד וסח להם פרטים, איך קנה אותה, ואיך הטילה אותו לתוך הצברים, ואיך התעקשה בכל פעם, ואיך נטפל אליו אנגלי ורשם את שמו ובודאי שיביא אותו לפני כסא המשפט… הקשיבו הקצבים, העירו לו מה שהעירו ועיניהם לא פסקו מלחמוד את בהמתו. כשנשאר לבדו זרק לה לבהמה בבת-צחוק של נצחון:
– ובכן, הולנדית שלי, מה שלומך? התעקשת ולא חפצת לבוא, נו, בודאי, אין כל פלא בכך… כי מי הוא זה ואי הוא זה הרוצה ללכת לשחיטה… אך מה לעשות, הולנדית שלי, ולכך נוצרת… אבל הפעם כבר יצאת מרשותי ותכנסי לרשותם של מלאכי-חבלה אלה, המחכים לך…
והוא הצביע כלפי חֶבר פושטי-העורות, שעמדו על-יד השער, לבושים בגדי עבודתם המשומנים והנודפים ריח רע, כשהם משחיזים בינתים את סכיניהם, מכינים את החבלים, בהם עוקדים את הבהמות, ומחכים להתחלת עבודת יומם. אחד מהם, ראש החבורה, שמֶריל גוּץ, בחור גברתן ושמן, שעיניו השחורות שקועות כרוחצות בשומן, נטל אנקול ונקש בו על גבי אחד מעמודי הברזל התומכים בשער שלוש נקישות קולניות, שקולן מהלך מקצה החצר לקצהו ומודיעות על התחלת העבודה. הקצבים תפשו איש-איש באפסר בהמתו והובילוה לתאי השחיטה. מהבנין הסמוך יצאו השוחטים לבושי חלוקים אפורים, כשהם נושאים את החלפות הארוכים, והם מבריקים בידיהם לאור השמש, כחרבות שלופות בידי יוצאים למלחמה.
תפש גם נפתלי באפסר בהמתו, הוציאה מתוך הרפת והובילה דרך החצר, כשעיני קצבים מלוות אותו בקנאה. והוא לוחש לעצמו תוך כדי הליכה את לחשו על המלח ועל הפלפל. משהגיע עד לשער של תא השחיטה הימני, נתעקשה בהמתו, כדרכה, אלא שהפעם שנתה במקצת ממנהגה וסרבה לא מתוך עמידה, אלא השכיבה את עצמה, כאומרת: לא אזוז מכאן וחסל! פנה נפתלי לפועלים, שהמתינו לה כדי לעקדה, הצביע עליה ואמר לה ספק בתחנונים, ספק בהיתול:
– שוב נכנס בה הדיבוק… כוחי כשל כבר ואינני יודע מה לעשות בה… שמא תואילו אתם להכניסה פנימה?
יצא שמריל גוּץ, פסע פסיעות מספר, גחן כמחוה קידה לבהמה ופתח:
– שלום, שושנ’קה! הואילי-נא במחילה מכבודך וקומי!
פרש נפתלי הצדה ועמד לראות, במה כוחם של אלה גדול. נתאספו גם קצבים אחרים לראות בסרבנית. ביתר תאי השחיטה עמדו פושטי העורות, עקדו בהמות זו אחר זו ומסרון לטבח, ואילו זו ממקומה אינה זזה. ניסו עליה את כל התחבולות המנוסות והבדוקות, כדי להקימה על רגליה: נתנו את זנבה בין שני מקלות-עץ ולחצוה כמו בצבת; המטירו עליה מהלומות; תקעו לתוך אזניה; הבעירו קש על יד עכוזה, ואילו זו עמדה בסרובה. אנשים אלה חשודים היו בעיניה של הבהמה, ונחרות השוורים הטבוחים הטילו בנפשה אימה סתומה, מעומעמת.
אותה שעה נזדמן לחצר הקצבים, נחום בלוֹפר. הסתכל זה בכל הכרכורים והטרחות, שטרחו הכל למען הקים את הבהמה על רגליה, ופרץ בצחוק. חרה בו אפו של שמריל גוּץ ופתוח עליו במלוא פיו:
– חמור! מה אתה עומד וצוחק? נבלה זו מעכבת אותנו למעלה משעה ואתה פוער את פיך וצוחק!…
הסיט נחום את כובעו הצדה, עיניו הגחכניות הבריקו מתחת למצחו המקומט, והשיב בשקט:
– אינך באמת אלא חמור, אם אתה מתעסק בה שעה ארוכה! הבה נראה, כמה זמן אתעסק בה אני… קודם-כל הואילו-נא כולכם וסורו אחורנית, מאחרי גבי פנו את המקום, שבהמה יחסנית זו לא תראה, כי מישהו עומד לה למכשול בדרך, ואת השאר הניחו לי!
ניגשו הקצבים ופושטי העורות ועמדו כולם צפופים מאחרי גבו של נחום ותקעו בו את עיניהם מתוך סקרנות מרובה. אותה שעה גחן פתאום נחום על ארבע ובמרוצה השתער על הבהמה מצדה האחד, כשהוא פורץ בשטף נביחות דחופות של כלב עז-נפש, המשתער על קרבנו; וכה הצליח לחקות בקולו נביחתו של כלב סוער, עד שלא נחה דעתו ובשטף ההשתערות עמד ותפש בשיניו בקצה אזנה של הפרה כנושך בה. נפלה אימתו של ה“כלב” על ההולנדית, ומשראתה לפניה דרך פנויה, קפצה על רגליה ופרצה ישר לתוך תא השחיטה כמבקשת לה מפלט.
פרצו הקצבים בצחוק מרעיש אזנים:
– הרי לך נחום בלוֹפר!
– שד משחת!
וזה קם ונער מעל בגדיו את האבק, כשהוא סוקר את כל הקהל במבט של נצחון, נגש לשמריל וטפח לו על גבו:
– אצלך, חביבי, הכוח! ואצלי – המוח…
נדחק נפתלי ונכנס תוך תא השחיטה לראות, מה יעשה בבהמתו לאחר שכבר הכניסוה. ומה התפלא לראות, איך פושטי העורות עדיין מכרכרים סביבה מתוך מאמצים לעקוד אותה. הפרה עמדה עמידת איתן, כשהיא פושקת רגליה הקדמיות, מגלגלת את עיניה שטופות-הדם ומנחיריה פורצת אותה נשיפה מבשרת-זעם, שנפתלי כבר עמד על טיבה אתמול… על גבי עורה ניכרו עדיין סימני המהלומות, שניחתו בה, ולבו של נפתלי נתמלא פתאום רחמים בראותו אותה כך, עלובה, זועמת ועומדת על נפשה…
שמריל התכופף, כשערפו השמן מאדים, והרים את רגלה של הבהמה להכניסה בעניבת החבל, כדי לסבכה אחר-כך ולהכריעה לטבח כמשפט העוקדים, אלא שהיא בעטה בו ואלמלא קפץ הצדה בעוד מועד, היתה פגיעתה רעה. אף נראה, שפגעה במקצת ברגלו, למעלה מברכו, שכן התקצף ביותר וחבט לה על פניה באגרופו:
– טפו, נבלה שכמותך!
הקניטו דבריה אלה את נפתלי:
– אל תכה אותה…
התאנף בו שמריל:
– צא מכאן, כי גם בך ארביץ!
לבסוף הצליחו להכניס את רגלה לתוך העניבה, העבירו את החבל לרגל השניה ושלבוה בו, וכך עשו גם לשתי רגליה האחוריות ומתחו יפה-יפה את החבל, עד שקרבו הרגלים זו לזו ונדמה היה, שאין הבהמה עומדת על ארבע אלא על שתים. אז רמז שמריל לחברו ושניהם יחד הסמיכו את כפות ידיהם על גבה ובטנה של הבהמה ובתנועה אמיצה הדפו אותה1 בבת-אחת; מאין לבהמה כל אפשרות להזיז את רגליה נתהפכה ונפלה ארצה מתוך חבטה אדירה על קרנה ושברה אותה בקול נפץ, והריהי מוטלת עקודה, קרנה מדולדלת ושותתת דם, ולשוא היא מפרכסת ומתאמצת לנתק את אסוריה… פושטי העורות קפצו וגהרו עליה, כדי להכביד עליה בנטל גופם, ושמריל טפח לה בּכפו הרחבה על עינה וסנט לה בלשונו:
– שושנ’קה! הכיני עצמך לחופה ולמעשים טובים!…
תפש אותה בקרנה האחת, ובמקום השניה, שנגדעה, תפסה בלסת העליונה סמוך לנחיריה, השעין את ברכו האחת בגופה ובכוח רב הטה וכפף את ראשה אחורנית, עד שנמתח צוארה כקשת דרוכה; אחד מרעיו שלף את סכינו וגרד את השערות מעל צוארה, גרד ושפשף, עד היות המקום חלק למשעי, בעוד השוחט עומד על גבו וממתין, חלפו בידו ובפניו סימנים של קוצר-רוח. לבסוף גחן השוחט, תפש בידו השמאלית את עור צוארה של הבהמה ובשניה העביר את החלף בזריזות מאומנת הלוך ושוב כמה פעמים, ומיד נרתע לאחוריו, כשזרועותיו מאדימות ומותזות בדם; עור הצואר הפרום מזה ומזה הלבין רגע במקום החתך, הקנה, והושט והעורקים שסועים לשנים, והדם קולח ומזנק, בעוד הבהמה מבליטה עיניה כתמהה על מה שארע ונוחרת מתוך מחנק הולך וגובר, נושפת איומות מתוך מאמצים נואשים לשאוף רוח. מסביב לה גדלה שלולית הדם, ובעודה מפרכסת ומחרחרת נטפלו אליה פושטי העורות, קשרוה למנוף, הרימוה קמעה והסיעו אותה לתוך האולם, כשראשה מתחבט ברצפה, הדם ניגר ממנה על עיניה ואזניה, לשונה משורבבת החוצה, הדוקה בין השינים, והיא מפרכסת עדיין ומרעידה את השרשרת ואת פסי ההסעה המתוחים למעלה.
משהובאה לאולם שאף נפתלי רוח לרווחה. מעכשיו אין לו אלא לעמוד ולהשגיח שפושט העורות יעשה את מלאכתו באמונה ולא ישים חלילה איזו חתיכה בכליו. בהמתו נפלה בגורלו של שמריל דוקא, ושמריל זה טעון שמירה מעולה, כי אין כמוהו מיטיב להערים על הקצב ולשלול את שללו, אפילו ישגיחו עליו בשבע עינים.
נגש שמריל למלאכה, כשהוא מעיף עין על נפתלי, עין ערומה ונוקבת, שיש בה מן הביטול והאזהרה גם יחד ופירושה: יכול אתה לעמוד כאן אפילו מן הבוקר ועד הערב ואני על שלי לא אוותר… יהא לבך סמוך ובטוח בכך!
ראשית מעשהו של שמריל היתה להפריד בסכינו את הפרקים שבין הרגלים לברכים, ובמקום שהתקשה הניף את גרזנו וחטב כחטוב בעץ, ומעשה זה נעשה מתוך מחשבה תחילה. הוא נטל את פרקי הרגלים הכרותות ושם אותם מזה ומזה מתחת לגופה של הבהמה המוטלת על גבה, שם אותם ככפיסי-עץ, שתהא הגופה מונחת כראוי ולא תזוז ממקומה, ורק לאחר-כך התכופף והחל פושט את עורה, החל מדדיה, בטנה וצלעותיה. אחר-כך משך בשרשרת המנוף, עד שהורמה הגופה ונשארה תלויה באויר. כאן המשיך לפשוט את עורה מצד הגב, כשהוא עושה את מלאכתו בזריזות ומפריד יפה בין העור לבין הגופה, עד שהופיעה מבריקה בבשרה הורדרד-ירקרק ושריריה עדיין רוטטים ומזעזעים את האברים, כממשיכים לחיות בפני עצמם.
סיים שמריל לפשוט את העור והטילו לרגליו כסחבה מלוכלכת. נטל את סכינו וחתך חתך אחד לאורך כרסה של הגופה, וחתך שני לרחבה של הכרס סמוך לצלעות עד לחוט השדרה, בהפרידו בין החלק הקדמי של הבהמה לבין החלק האחורי. ובעשותו כך נראתה קיבתה הגדולה של הבהמה מתנוצצת בגוון כחלחל; בחש שמריל בסכינו בתוך הכרס, הפריד את הקיבה והשמיטה ארצה לרגליו כשמעיה האפורים-ירקרקים מקופלים יפה על-ידה, ומתוך שלא נזהר וחוד סכינו פגע בקיבה, בצבץ ונשפך חוצה תבן צהוב שטרם נתעכל, תבן מהביל, שריחו כריח תבשיל טעים. וכאן הגיע לריאה, לכבד, לטחול ולכליות, הדבוקים עדיין לגופה, ועיניו חולפות על כל אלה בחמדה, אלא שכאן עומד נפתלי ומשגיח עליו…
עמד שמריל להשחיז סכינו ושם עצמו כאינו מבחין בו בנפתלי כלל וכלל, הסתכל בחבריו העוסקים כל אחד בפשיטת עורה של בהמה, הביט אל עוזרי הקצבים המתרוצצים טרודים, משולהבים ומלוכלכים כשדי בלהות בתוך ההמולה, בין הבתרים, הדם והרפש, ונושאים את הריאות לבדיקה בחדר השוחטים, ורק לאחר שהביט לכל צד ועיניו קלטו מה שקלטו הפנה את ראשו כלפי נפתלי והצטחק אליו, כעומד רק ברגע זה על נוכחותו:
– אה! שלום לך! כאן אתה עומד?
– ואיפה עלי לעמוד?
– אה! שומר אתה עלי…
– למה לי לשמור עליך?…
– סתם ככה. מי אינו חושד בכשרים שכמותי?… חא-חא-חא…
חייך נפתלי:
– וכי מי זה יחשוד בך, שמריל?
שמריל גחן לתוך חלל גופה של הבהמה, הוציא את הריאה, הכבד ושאר האברים הפנימיים, תלה אותם על גבי אנקול, וכאילו לתומו, דרך משחק, התכופף אל דדיה של הבהמה ובכוונו יפה את הפטמות לצד נפתלי, העומד על גבו, סחט אותן בחזקה ושני סילונות דקיקים של חלב נתזו והצליפו ישר בפניו של נפתלי, פגעו בעיניו וסנורו אותו, בו ברגע שמריל2 חתך בזריזות מפליאה חתיכה ראויה להתכבד והטילה אל רעו, שעמד במרחק כמה פסיעות, והלה נשא את שללו למקום שנשא…
מחה נפתלי את החלב מפניו ומעיניו, סקר את שמריל במבט עוין וחושד ומצאהו עומד מחייך וממשיך בעבודתו. התקרב נפתלי, בדק את הגופה ומצא אותה בשלמותה, אלא כשהעיף עיניו ונתקל בכבד המקופח, קדרו פניו:
– תשיב לי את חתיכת הכבד שחתכת!
החזיר שמריל פניו לרעו ובאגודל ידו הצביע מעל לכתפו:
– מהו מבלבל את המוח?
נפתלי חזר ותבע את שלו:
– תחזיר לי את החתיכה ואם לא, אקרא אותך למנהל!
שמריל נעץ בו את עיניו הקטנות:
– ראית שחתכתי?
– איש לא היה פה חוץ ממך ואתה התזת לי בפני!
– ובכן?
– ובכן, אל תתחכם ותחזיר לי את שלי!
– ואם לא, תקרא אותי למנהל?
– אקרא!
שמריל קרב אליו ומרח לו בכף ידו המלוכלכת על פניו:
– רוץ, שמנדריק! רוץ למנהל!
כבש נפתלי את זעמו בחובו, נרתע ולא השיב דבר. חושש היה לזוז ממקומו, שמא יקופחו גם האברים האחרים.
החליט לתבוע את עלבונו אחר-כך. הוא נגש לברז לרחוץ את פניו, בעוד זה מחייך וקורץ בעיניו. אותה שעה עבר השו"ב לראות בריאות התלויות, התעכב על-יד ריאת בהמתו של נפתלי, משש בה, בחן ובדק, ולבסוף פנה אל נפתלי, שעמד על-ידו בנשימה עצורה, כחושש לבשורה שאינה משמחת:
– שא את הריאה לשם.
בידים רועדות ובלב כבד הוריד נפתלי את הריאה. “לשם” – פירושו בדיקה נגד סרכה וחשש של טריפה… הביא נפתלי את הריאה והניח אותה על שלחן-השיש שבחדר השוחטים ונאנח בקול, למען תגיע אנחתו לאזני הרב הממונה על השוחטים. הרב – יהודי עדין, בעל פנים רזים ומעוטרי זקן-שיבה קלוש – רמז לשו"ב הבקי במקצועו, יהודי עב-זקן ובעל הבעת פנים זעומה ביותר, שזכה בפי הקצבים לכנוי “הגזלן הקר” ורגיל היה לראותם, את הקצבים, כשהם עומדים ומרטטים מפחד ופניהם לובשים הכנעה ובקשת רחמים. גם נפתלי עמד לפניו אותה עמידה עלובה, כשהוא קודר ומודאג ביותר: הוא פנה אל הרב בקול חלוש כעומד על נפשו:
– רבי, כל כספי השקעתי בה…
והרב:
– נו, נו…
– רבי, אם חס וחלילה… – קולו נחנק בגרונו.
והרב:
– נו, נו… השם ירחם.
קצרה רוחו של השו"ב:
– נו-נו! נפתלי!
גחן נפתלי על הריאה, שם בפיו את הקנה המלוכלך בדם והחל נושף בו בכל כוחו. התפשטו תאי הריאה הורודים, האדמדמים, התפשטו והתרחבו, כשהם מגדילים פי שלשה את הריאה, עד שהפכה וקבלה מראה אבן-שחם, חלקה למשעי ונאה לעין. נטל הרב ספל מלא מים פושרים, שהוגש לו, והחל יוצק על גבי הסירכה, שצבעה השחיר במקצת, והשו"ב החל קולף לאט-לאט ובנחת את הקרום מעל פניה, קולף בזהירות לראות, אם יבצבץ הדם מתחת לרקמה, ומטיל בשעת-מעשה עין נוקבת בנפתלי, שלא יתרשל חלילה וינפח כראוי את הריאה. עמד נפתלי והוסיף לנפח יפה-יפה כשפניו מסמיקים מהתאמצות והוא מעביר בינתים את מבטיו מפני השוחט אל פני הרב, לקלוט מעליהם הבעת רחמים כל שהיא.
לבסוף סיים השו“ב את בדיקתו ונפתלי עצר את נשימתו בחובו, כאילו חושש היה, שמא ירגיז חלילה את ה”גזלן הקר“, והוא מציץ בפניו כבעיני כלב מוכה ולבו מתפעם בו ברהיטות יתרה. הרים השו”ב את ראשו ופנה לרב:
– נו…
פרש הרב לקרן-זוית והשו“ב אחריו. עמד נפתלי ואגלי זיעה התגלגלו מעל פני מצחו: “עסק ביש… אם אלה מתיעצים, סימן רע הוא… הה, רבונו-של-עולם! אל-נא תיסר קצב עני ואביון!”… חיור היה ומאימת פסק-הדין רעדו ידיו3 כמעט. הוא ראה בחרדה, איך שניהם טוענים, מנענעים בידיהם, מתנצחים, מביאים פסוקים וראיות, וקולו של השו”ב עולה ומתגבר על קולו הרך של הרב, אלא שהרב מתרגש ביותר… חלפו רגעים כנצח. לבסוף חזרו שניהם בפסיעות קטנות והרב פסק, בלי להביט בפניו של הקצב:
– כשר!
דמעות נתקשרו בעיניו של נפתלי:
– רבי… הצלת את נפשי… רבי!
– נו, נו… לך!
נראה, שדעתו של הרב לא היתה שקטה ביותר.
תפש נפתלי את הריאה בשתי ידיו ומהר להחזירה למקומה. נתקלו עיניו בכבד והבחין, כי בהעדרו חתכו ממנו חתיכה שניה… ברגע הראשון בערה בו חמתו עד להשחית, והוא פחד להטפל מיד לשמריל, אלא קם והחל מצעק לתוך חלל בית-המטבחים:
– חֶבר גנבים! רוצחים! את דמי אתם מוצצים כעלוקות הללו!…
נפלו דבריו לתוך הרעש וההמולה שמסביב ונבלעו ללא כל הד. הבריות טרודים ועסוקים כל אחד בשלו, התרוצצו בלי להתעכב ובלי להקשיב. מעשים שבכל יום. ירק נפתלי לתוך האויר כיורק לתוך פרצופו של אויבו בנפש וזרק לעצמו דרך ויתור: “מילא! כפרה על כל עוונותי!”
אותה שעה הופיע על סף בית-המטבחים הרופא הוטרינרי, כשחלוקו הלבן מבהיק ביותר בין הקצבים העוטים בגדים שחורים וכהים. הוא ספק כף אל כף ואחד הפועלים הזדרז להושיט לו את סכינו. לראשונה פנה הרופא והחל בודק את האברים הפנימיים, שנתלו על גבי האנקולים בשורה ארוכה. הוא עבד מתוך שִגרה, וחתך בכבד, בלב ובריאות, כשהוא משליך את החלקים הפסולים והנגועים במחלות לתוך הדלי שבידי הפועל, ההולך אחריו לשרתו.
והנה נגש הרופא לבדוק את אברי בהמתו של נפתלי. נפתלי, שעקב אחריו, נזדרז והתקדם כדי שתי פסיעות ועמד לראות מה יעָשה בשלו. בדק הרופא את הכבד ולא מצא כל פגם. אחר-כך הרים את סכינו כלפי הלב הורוד, המכוסה שכבת שומן לבנה, חתך בו לארכו, כשקלוח דם שחור נתז מתוך תאיו. רגיל ומנוסה בכך, הבחין מיד בתולעים, חתך עוד חתך לרחבו ופקד לפועלו:
– להחרים!
מיד הוטל הלב שורץ-התולעים לתוך הדלי. משראה נפתלי את דבר החרמת הלב לבשה אותו חרדה והוא מהר והסתכל מתוך חרדה רבה בבשר בהמתו, הפך בו מצד לצד ומנוחתו נשללה ממנו.
כעבור שעה, שארכה מאד בעיני נפתלי והסבה לו ענויים של צפיה וקוצר-רוח, התקרב הרופא, כשחלוקו הלבן מכוסה כולו כתמי דם ורפש, פניו רציניים, והוא הולך ובודק את הבהמות לפי הסדר, עד שהגיע לזו של נפתלי. כאן התעכב לשאוף רוח ולנוח קצת. מחה את ידו המלוכלכת בכנף חלוקו, טרח והוציא סיגרית. נזדרז נפתלי והצית לו גפרור משלו:
– בבקשה, דוקטור!
– תודה. מעשן?
הרופא הושיט לו מהסיגריות שלו.
– הממ… כן… תודה רבה, דוקטור! תודה רבה!…
ובהגיש לו הרופא את סיגריתו להצית בה אש, הבחין בידו הרועדת של זה, בפניו השרוטים, שהיו אותה שעה חיורים מאד ובעיניו להטה החרדה. הרופא בחן את הקצב במבטיו, אחד מרבים, שבהם הוא נתקל יום-יום, נושא טרחם ומשאם, ותוך כדי פלטו את העשן דרך נחיריו פנה אליו כדבר איש לרעהו:
– מה השריטות בפניך?
עמד נפתלי וסח לו בקצור את פרשת קנית הבמה וההרפתקאות, שהיו כרוכות בהובלת הפרה, עד שהביאה לכאן, לבית-המטבחים. פרה סרבנית כזאת לא ראה מימיו. מטורפת. מין דבוק נכנס בה!
חייך הרופא, ספק מקשיב לספורו ספק לא. הוא זרק את זנב הסיגרית ונגש לבדיקה, מלא מרץ ומזורז, בעוד נפתלי עומד כעל גבי גחלים, נרגש מן השיחה הקצרה, שזכהו בה הרופא, ומהדאגה לגורל בשר בהמתו. חתך הרופא חתך עמוק בבשר השוק ונתעכב. כעין בועות, צחרחרות ומארכות בצבצו מתחת לקרום, מתחת לבשר, מהן מכונסות ומהן שסועות ע"י הסכין. חתך הרופא חתך שני ופניו הרצינו: הוא הושיט כלפי התולעים את חוד סכינו ומנה: אחת… שתים… שלש… חמש… תשע… “כך, אלה הם. גלמי התולעת היחידה”.
הביט הרופא בפני הקצב העומד על ידו חיור ושרירי לחייו מרטטים מתוך עצבנות, הצביע בסכינו על הבהמה, שבבדיקתה עסק, חתך בשלישית, ופנה אליו כלאחד-יד:
– שלך?
– שלי, דוקטור!… את כל כספי השקעתי בה… – ושוב נחנק קולו בגרונו. את עיניו האפורות, השופעות צער ותחנונים, תלה ברופא – אין בה הרבה תולעים… אין בה…
הרופא חתך פה ושם וגם בפניו הסתמנה הבעת-צער:
– מלאה כרמון…
בלי לראות שוב את פני הקצב הורה לפועלו:
– להחרים…
דוק של ערפל כסה את עיניו של נפתלי. דמו הלם ברקותיו. כמו מבעד למסך ראה בהוריד הפועלים מעל גבי האנקול את הבשר ובסחבם אותו סחוב והשלך, סחוב והשלך כבשר נבלה, עד שהביאוהו לארגז החרמות, הטילוהו לתוכו והגיפו את המכסה מתוך נקישה עמומה. באותו רגע נחר גרונו של נפתלי, לבו נצבט מכאב וחרון אין-אונים וברכיו פקו. רגעים מספר עמד כבול-עץ וכשמָש ממקומו פסע בלי דעת לאן, ללא כל מטרה, נבוב ומשמים. לבסוף לא הבליג, הדמעות פרצו מתוך עיניו ומפיו התמלטה קריאת יאוש כלפי עדת הקצבים, שסובבוהו:
– יהודים! שחטו אותי בלי סכין… ש-ח-ט-ו אותי!…
אבני נגף
מאתיוסף אריכא
לשון שסועה
מאתיוסף אריכא
פועלי המושבה עבדו ביבוש הבצה – זו אשר השתרעה למטה, מעבר לפסי הרכבת וגבלה עם החולות הצהובים, הנגרפים מן הים. מדי בוקר ירדו אליה הבחורים דרך הכביש המתפתל בין ההרים, ירדו ברכב או ברגל, חצו עד למעלה מברכיהם במי-בוץ דלוחים ונגשו לעבודה; הם פלסו להם מעבר בין קני-סוף עבותים, החרידו תואים מרבצם והפריחו חסידות, אשר ארבו לצפרדעים. הפועלים חפרו תעלות ועמלו להבריא את הסביבה הנגועה ולהסיר ממנה את מארת הקדחת, אשר הפילה חללים.
ביניהם היה גם יעקב אבני, בחור צעיר ונלהב, אשר חזון התחיה והתחדשות היהודי העובד בארצו פעם בו, ובעינים מבריקות יצא לקראת גורלו, לקחת חבל בשתי כפות ידיו הרכות בהגשמת הרעיון, שכה קסם לו. אבל המציאות האפורה, הקשה, הטביעה בו את חותמה, ובמשך זמן קצר קפצה עליו הבגרות. הוא למד להתהלך לפעמים קודר ועצוב תחת נטל דאגותיו, ואם כי פשט חלומו את מחלצותיו ולבש קרעים, השלים בכל זאת עם המצב, כי ידע: אין זו דרך סלולה.
אבני מצא ספוק מיוחד בעבודת יבוש הבצה. זאת היתה גאולת קרקע – מצוה שאין להחמיצה – ועבודה חלוצית נעלה. בלילות שכב באהלו, עיין בספרים לאור מנורה מפויחת, הקשיב לילל התנים או לנהם הסופה המשתוללת בחוץ, המשתרעת על האוהל לעקרו; וצרופי קולות אלה המו והכו על תופי אזניו כהמנון מיוחד, המנון אדם צעיר, העובד והחותר בשממה לקראת הפריחה; וכנגון לואי זמזמו באזניו היתושים הטרדניים, עקצוהו והפרישו לתוך דמו מארסם.
באחד הבקרים פקדה אותו הקדחת.
הוא היה שוכב בודד באהלו ומפרפר, תקוף צמרמורת או חום. חבריו, הלכו לעבודה, היו משאירים על ידו כד מים בצרוף ארוחה קלה, ובמשך כל היום לא היה מי שיסור אליו לדרוש בשלומו. רק מעבר ליריעת האוהל הגיעו אליו קולות החיים הרוחשים במושבה, או שהחרידה אותו משנתו נעירה פתאומית של חמור.
הקדחת שילחה רזון בעצמותיו, פניו שופו ועיניו יקדו. אך עם חלוף ההתקפות היה קם ויורד שוב לבצה, כשהוא מתרונן, עליז ושופע אומץ. לבו החל רוחש אהבה לבצה, וזו יצקה לתוך דמו וכל הויתו את הגעגועים הגדולים לאדמה.
אך לא ארכו הימים – עם תום השנה השניה והעבודה הגיעה לקצה. המהנדסים והמפקחים עזבו את המקום והמשרד נסגר. מאות הפועלים, שעסקו ביבוש הבצה, קוו, כי עצם העבודה תתחיל על גבי הקרקע, שנגאלה ונחלצה מזרועות השממה. אך הם נתבדו. לחברה היו חשבונות משלה והעבודה נדחתה.
הפועלים, אשר התרכזו במושבה, מצאו פתאום, כי אכן החמיר מאד המצב. כסבורים היו, שאכרי המושבה יעמדו על ערך עבודתם ויעסיקום בשדה או בכרם. אך לא כן היה הדבר. האכרים אטמו אזניהם, הקשיחו לבבם והמשיכו להעביד את פועליהם הנכרים, אשר מלאו את חצרותיהם, גרו בדירים, באורוות, אף נשאו להם נשים והעמידו ולדות; ואם גם נרפים היו, לא הקפידו האכרים, כי על כן העבידום מעלות השחר עד שקיעת החמה…
אז החלה הבריחה מן המושבה. נסיגה שקטה ועצובה. הרעב והמחסור אלצום לכך. במושבה נדם קול שירה עברית, ורק סלסוליהם הגרוניים של הערבים, המחמרים אחרי בהמתם בצדי דרכים מאובקות, נישאו מסביב.
בודדים נשארו במושבה. נפשם נקשרה למקום, אשר בסביבתו השקיעו עמל ומאמצים רבים, שנערמו לתלי זכרונות נעימים ומדאיבים כאחד… הם קוו, הנשארים, כי סוף-סוף תזדמן להם איזו עבודה או שהאכרים יבינו לרוחם ויעסיקו גם אותם.
בין הנשארים היה אבני, אשר עבודת שדה וגן היתה שאיפתו מאז חלם לעלות ארצה. אך הנה באה המציאות הקטלנית, הכזיבה אותו והעכירה את רוחו. יום-יום ראה בצאת מאות פועלים נכרים לעבודה, עיניו רואות וכלות, וקיבתו מיבבת לו ילל-רעב עגום.
הוא גר בחדר יחד עם עוד שני בחורים, אשר גם הם כמוהו החליטו לא לעזוב את המקום לפי שעה. האחד – בנאי – סבור היה, שיעסיקוהו בעבודות בנין, והשני – בחור תמים – נשאר בגלל נערה אחת, אשר הצטחקה אליו כמה פעמים וקסמה לו בחנה הרב. כאשר נזדמנו להם כמה ימי עבודה, היו שלשתם מתפרנסים בקושי ובצמצום מצומצם. אבל המחסור הלך והעיק מיום ליום. הדלות המנוונת הכיבדה עליהם את עולה. נעליהם בלו, בגדיהם נקרעו ושערותיהם גדלו פרע. פעמים ביום היו קונים ככר לחם ומעט עגבניות, שהיו להם לזרא, פורסים בעצב מן הפת ועורכים סעודה שקטה ועצובה מאד.
פעם בשבועים היה אבני יושב לשולחן, מקמט מצחו, תוחב אצבעותיו הדקות לבלוריתו העבותה וטורח להעלות על-גבי הניר דברי ברכה קצרים ומעודדים לאמו. והאם, המצפה לדברי תנחומים מבנה, היתה בודאי מתמוגגת מנחת וגעגועיה המו בה, בקראה, כי “הכל טוב, העבודה מצויה, והחיים בארץ-ישראל קשים הם במקצת, אך יפים”… כך בערך היה אבני כותב לאמו, כי לא מצא עוז בנפשו להדאיב לבבה ולשלול ממנה את התענוג היחידי, שהזהיב את דמיונה אי-שם בעירה הקודרת והמתפלשת בענייה.
ובחדר הקטן, אשר השכיר להם אחד מאכרי המושבה, היתה הצפיפות גדולה מאד. שלוש המטות סודרו בקושי זו על-יד זו והמחנק היה מכביד על הנשימה ומבאיש את האויר. ולכן לא יפלא כלל, אם בלילות הקיץ החמים החלו הפשפשים לתקוף את הבחורים בשכבם לישון ולמצוץ מהם את דמם.
ופרטים קטנים מצטרפים לפעמים ל“משהו” איום ומדכא: בטלה ממושכה, רעב, נעלים בלות, פשפשים, בחורה צעירה המתקלסת במקצת ומסתירה את פניה – כל אלה נתנו אותותיהם באחד מן השלישיה, היאוש החל מקנן בלבו ודוחף אותו לתהומה של מרה-שחורה.
לילה אחד, בחצות, התעורר אבני, כי אזניו קלטו איזו נקישה קלה. בתוך האפלולית השולטה בחדר בדק ומצא, שמטתו של האחד פנויה היא. אימה סתומה אפפה את נפשו. מרגע לרגע תקפה אותו החרדה, הווא קפץ מיצועו, קרב לחברו הישן והעיר אותו:
– קומה, מהר!
– מה קרה?!
– אליעזר איננו…
החל חברו מחכך בידו את עיניו אחוזות-השנה, וחצי מפהק, השיב לו:
– בודאי היה לו צורך –
– לא! לא… אני אומר לך!
אבני קפץ החוצה. לאור הסהר מצא את חברו על סף האורוה, כשהוא מחזיק חבל בידו ומתאמץ לקשרו לקרס שמעל למשקוף… זעקת-פחדים, זעקה היסטרית, התפרצה מגרונו של אבני:
– מ-ש-ו-ג-ע!!…
הלה נרתע וחרד. הציץ בו במבט מוזר מאד. כאשר קרב אליו אבני, לא הבליג והתיפח בדממה. פלט מלים רסוקות, בושה תקפה אותו, וכשכור מתנודד זז ממקומו וחזר החדרה. הטיל את גופו על המטה, כבש פניו בכר, ובכי בלתי מרוסן פרץ והרעידו מחדש.
למחרת ארז את חפציו ויצא את המושבה.
ואבני, שצעיר לימים היה ומלא תשוקת-חיים, נתפס אף הוא להרהורים נוגים. רצינות קודרת קפצה עליו. התקוה, שסוף-סוף ישיג עבודה במושבה, התמוטטה ונפשו היתה מרה עליו ביותר. כאשר החל חברו, שנשאר אתו, לשוחח ולספר לתומו, שמצפה הוא להוצאות הדרך, כדי לנסוע חזרה, ראה אבני בדמיונו את הספינות העוגנות בנמל, המעלות עשן בחשיבות רבה, ולא ענה דבר.
התעקש אבני והחליט להשאר במושבה ולחרוף בה. כסבור היה, שיתרחש לו נס והוא יקבל עבודה קבועה אצל אחד האכרים או שיעבוד בקטיף. אכר אחד היה מעסיקו לפעמים, לא בקביעות, כי לא נתן בו אמון גמור. יום אחד פנה אל אבני ואמר לו דרך קנתור ולעג:
– שמנדריק אתה ובטלן!
– כך? – תמה אבני.
– בחור כמוך צריך לרדת העירה ולמצוא לו עבודה יותר מתאימה!
– כלומר?
– עבודה משרדית.
– וכי אין עבודתי משביעה את רצונך?
– כן, אבל –
“אבל” זה לא פורש. לא שחקה השעה לאבני ולא הועילה לו כל זכות. ובינתים פקד אותו הרעב לעתים תכופות, התיש את כוחו והפחית דמו.
חברו לחדר קבל את הוצאות הדרך, ויום אחד ארז את חפציו המעטים, השאיר לאבני סכום פעוט כהלואה ונפרד ממנו בלחיצת-יד, כשהוא מתקשה להוציא מפיו דברי פרידה. לבסוף מצא לנחוץ להגיד לו:
– תמהני עליך ועל שכמותך, המתעקשים להשאר כאן!
– ומה עלי לעשות?
– לעבור למקום אחר.
– אין זה פתרון, חביבי. אם אעזוב את המקום, לא יקשה עלי אחר-כך לנדוד ממקום למקום, ואולי גם לצאת את הארץ… כל אחד מאתנו מחויב להכות שרשים, ודוקא במקומות הקשים ביותר, כי אחרת לא תהיה לנו תקומה, ולא נכשיר את הקרקע לקליטת פועלים יהודים אחרים, העומדים עוד לעלות ארצה…
החבר נאלם דום. דבריו של אבני טפחו על פניו כנזיפה חמורה. הוא פלט שלום ונזדרז לעלות על העגלה, המובילה לתחנה.
מאפס עבודה היה אבני מתהלך בתחום המושבה, כשספר לחוץ לו תחת בית-שחיו, והוא משקיף לעמקים הנהדרים, לכרמים המשתרעים למטה, נתונים בתוך מסגרות ירוקות של עצי-שיטה דוקרניים; משקיף לים המכחיל מרחוק ונחשוליו המתכרבלים ומלחכים את רצועת החוף; נושא את עיניו לשמים התכולים, שכה מרבים לחלום עליהם בגלות, בימי סתיו סגריריים, דולפים, או בלילות-חורף ארוכים…
כך, הכל היה באמת יפה ומושך את העין, אך עבודה נזדמנה לו לעתים רחוקת. הוא למד להסתפק במועט, ובימות הבטלה היה בולע ספרים בזה אחר זה וחלם על עתיד יותר מזהיר.
והנה הגיע החרף.
תפוחי-הזהב הצהיבו לגמרי אחרי הגשם הראשון, ששטף מהם את אבק הקיץ. צהובים, אדומים, הציצו מבין ירק העצים והמשוכות וגרו את עיניהם החומדות של ערבים, אשר לשו ברגליהם היחפות והמזוהמות את החולות הרטובים.
ובבוקר אחד בהיר עבר הרנה במושבה:
– מחר מתחיל הקטיף בפרדס הגדול!
שנתו של אבני נדדה אותו לילה, כי זה ימים רבים ערגה נפשו לחג התחלת הקטיף. הוא התעורר שמח משנתו החטופה, ודרך משעול ההרים, המתפתל כנחש, ירד ודלג למטה, לפרדס של החברה, אשר העסיקה אותו ביבוש הבצה.
אבל תקותו נכזבה. הוא מצא שם כמנין פועלים ופועלות – הבודדים אשר נשארו עדיין כמוהו במושבה והתבטלו במשך הקיץ. הם צרו הפעם על שער הפרדס וזעקו לעבודה, ללחם; זעקו שלא תשלל מהם זכותם, שלא יובאו מרחוק פועלים נכרים להוציא את בלעם מפיהם. כאשר לא מצאו להם אזנים קשובות, פנו בדברי הסברה לפועלים הערבים, אשר באו לעבודת הקטיף מכפרים נדחים. פועלי המקום הפצירו בהם לחזור למקומותיהם.
אך אז הופיעה הרשות. שוטרים רוכבים, אירלנדים. גבוהים, מארכי פנים, סמוקים, קרושים. הם עלו בשטף דהרם על הפועלים ופזרום, כשהם חובטים בהם באלות שבידיהם. אבני, שלא מצא בו כל אשם, לא מהר להסתלק ולברוח. אז הדביקו שוטר רוכב, כבדו במכת-אלה ומחץ את קדקדו. על לחיו השמאלית הרגיש אבני בחמימותו של הנוזל, הקולח מראשו. חולצתו האדימה. הכל הסתחרר לפניו והרקיד בעיניו ערבוביה של רוכבים, מכים ומוכים, רודפים ונסים; אזניו קלטו זעקות והוא צנח ארצה.
בחורה אחת חבשה איך שהוא את פצעו בקרעי כתונת, כשעיניה זולגות דמעות, ובחורים אחדים נטלוהו על כתפיהם והעלוהו למושבה, לבית-החולים. הוא שכב שם שבוע ימים וצעק מתוך חום וקדחת, תקוף סיוטים מבהילים.
כאשר יצא אבני מבית-החולים, ירד שוב לפרדס. אך לא לבקש עבודה הלך. הוא ירד לשם אחת ליומים, לקנות תפוחי-זהב בפרוטה, לרוות בהם צמאונו ולשבור רעבונו. והיה אבני יושב לבדו בחדרו הקטן והשומם, בולע תפוחי-זהב לרוב ומכרסם את בשרם הלבן והתפל. לחם לא היה לו ומיץ התפוחים החריף פעל את פעולתו. ויום אחד הרגיש אבני כי לשונו כאובה ודוויה מאד, כאילו חתכו אותה בסכין חדה.
הוא לקח את שבר הראי, השעינו לגבו של ספר, הסתכל וראה קלסתר משונה: פנים רזים, בלורית פרועה, עינים יוקדות ומתחתן טבעות כחולות; ובהושיטו לקראת פרצופו זה את לשונו, כמתגרה לעצמו, והנה היא סדוקה ושסועה ממש… כעוגה, שבצקה לא עלה יפה ונאפתה שסועה…
הסתכל אבני יפה בלשון משונה זו ויצא החוצה בדרכו לרופא המושבה לדרוש בעצתו. בחצר נתקלו עיניו בנערו של בעל-הבית. נער כבן שתים-עשרה, חביב, שהיה קורא הרבה ונוטה תמיד להכנס בשיחה עם אבני על נושאים שונים, שהעסיקו והטרידו את מוחו הצעיר. הנער החזיק גם הפעם ספר בידו, כמנהגו, ועיין בו.
אבני התעכב. הביט לעבר הנער השקוע בקריאה והרהר: “נער רך וטוב. בנו של אכר עברי המתכחש לעבודה עברית. הנער יגדל ויתכן, שאף הוא כאביו יעסיק פועלים נכרים ויתנכר לאחיו. יש להכניס בו קצת מארס החיים, למען ידע! להדריך את מנוחתו ולהכריחו להרהר אחרי מעשי אביו, למען ידע להסיק את המסקנות הדרושות בעודנו רך!”
מתוך החלטה נמרצה לפתוח בשיחה קשה, נגש אבני וקרב אל הנער:
– שמע נא, אורי!
הנער הרים את ראשו המתולתל ונעץ בו עינים שחורות:
– מה יש?
למראה קלסתר פניו הנאה והילדותי של אורי התבלבל אבני, וכדי להחלץ מן המבוכה, פתח בלשון יותר רכה:
– מה אתה לומד עכשיו?
– ספר דברים.
– טוב, פסוק לי פסוקך.
– מה? – תמה הנער, כי לא הבין את משאלתו.
אבני חזר ואמר:
– קרא לי כמה שורות. רוצה אני לשמוע, איך אתה קורא.
הנער, שהיה רגיל להבחן לפעמים על-ידי אבני, שאל:
– איפה?
אבני הורה באצבעו על אחת השורות:
– כאן.
הנער הציץ וקרא בקול:
“וכי ימוך אחיך ומטה ידו והחזקת בו, גר ותושב, וחי עמך”…
– די! – קרא אבני ועיניו ירו רשפים. לא פלל לשמוע דוקא את הפסוק הזה, אשר מוסריותו הישראלית פוקדת לתמוך גם בגר וגם בתושב. הוא החל לדבר לנער למקוטעין וקולו רעד מהתרגשות: – בודאי יודע אתה, אורי, את פשר הפסוק הזה… ואביך מעסיק רק פועלים נכרים, וכמוהו כל האכרים במושבה הזאת…
רגע הפסיק את דבריו ושאף רוח.
– רואה אתה, אורי, את לשוני הסדוקה? – המשיך בהושיטו כלפי הנער את לשונו – זה בא לי מחוסר מזון ומפני שאני אוכל רק תפוחי-זהב… זה היום השלישי שלא טעמתי טעם לחם… בין אחי אני יושב ועבודה אין לי, בה בשעה…
פקעת הצער נתקעה בגרונו של אבני ובעיניו התקשרו דמעות. הנער התסכל בו, מוכה תמהון ופחד. הוא נרעש מאד. אבני התבייש להיראות לעיניו לגמרי בחולשתו. הפך את פניו, ופנה והלך לו בצעדים מהירים לעבר הרחוב שטוף השמש, שעל גבו הלבינו ברוזים מתנועעים, עיניו נתערפלו, סנטרו רטט ובקושי התאפק, שלא להתיפח.
בחצר הופיע אביו של הנער, משולהב, מחזיק בידיו רתמה, והוא צועק אל פועלו:
– יאללה, יא אחמד! אימשי!
הנער ישב תחתיו כנדהם. הפועל, המתגורר אצלם, הטיל לפתע סערה בנפשו. לעיניו רחפו בחלל האויר קלסתר פניו החוור והנרגש של אבני ולשונו השסועה. ולשון זו הלכה והתרחבה בדמיונו והופיעה בצורה של כברת-קרקע חרבה, סדוקה מחום הקיץ.
שוכן המקלט
מאתיוסף אריכא
א.
שנהבי יצא להתחמם לאורה של חמה. על המגרש הפנוי היתה בתו הפעוטה משחקת לעומתו בכף ובדלי ששוליו עטורים דיוקנאות של גמדים צבעוניים העוסקים בעפרות זהב. חייך האב למראה פעוטתו החמודה, החופרת בשקידה רבה בחול הרופס. וצירופה עם הגמדים עלה יפה בעיניו. מהלך היה שנהבי באפס-מעשה הנה והנה, אצבע ימינו נתונה בין דפי ספר, במקום שהפסיק לפני שהות קלה, ואף כי לא היה דבר שיסיח דעתו מן הקריאה, מצא קורת-רוח בבטלה זו ותקע את עיניו בתכול הרקיע, תמיה על שאין הגשמים יורדים עדיין. רחף מתכתי עמום של מטוס השולט במרומיו הכניסו לסבך הרהורים על המלחמה, המפציעה קרני מוות שלה למרחקים, ומיד נישא שנהבי בדמיונו הנרגש על עיי עיר מולדתו בפולין, שהשבוע הובאו ממנה פרקי ביעותים על הטבח ועל החורבן. פניו החיורים נתקדרו קמעה, ומתוך עיניו השחורות הציצה תוגה אילמת. בהביטו בילדה המשחקת לתומה, עליזה ורבת-חן, ובתפסו פירושם של דברים במלוא אימתם הנוקבת, נזדעזע לפתע, חדור תחושה כי אכן כך הדבר: תינוקת ענוגה כזיוה שלו, נישאת רטושה על חודו של רובה מכודן – – –
שנהבי עצם את עיניו, כמונע עצמו מראות זוועה של ממש; הוא נתחלחל, אגרופיו נתכווצו, והספר צנח לרגליו ונתרשרש כעוף קטול. “ובכל זאת” – אומר היה בלבו – “מוסיף אני לחיות את חיי כאן, כרגיל, כתמול-שלשום”… וכך מתחילים שוב הרהוריו העגומים צובטים את לבו, מרעילים את שלוותו, והריהו צונח על גבי תלולית של עפר, ראשו לפות בידיו, ובנפשו מחלחלת קצת מאותה זוועה ממשית ובלתי-מושגת…
אותה שעה השתרכה לעומתו בעלת-הבית בפסיעותיה הרופפות מזיקנה ומחולשה. בלה ומצומקת סקרה את שנהבי בעיניה הדלוחות, שזהרן ניטל מהן, ומשנתקרבה אליו פתחה בקולה הצורם והמתנשף מנשימה קצרה, ועל שפתותיה המצומקות רחשו הנזיפות השמורות בשבילו:
– הבט, מר שנהבי! על הגזוזטרה שוב כביסה! אשתו כובסת כל היום, והבור שלי מתמלא! אין לי כוח אליכם. אתם מוצצים את דמי! והדייר שהכנסת לי, גם הוא שופך מים כל היום!
שנהבי נתן בה עינים מהורהרות ונוגות, מה היא רוצה ממנו? יום-יום מתחקה היא על עקבות הדיירים, מציצה לחשוף מסתריהם, כביכול, ולשונה אינה פוסקת מלגלגל בטרוניות. שכר-דירה ניתן לה במועדו, ואילו זו סבורה כי דרי-חינם הם הבריות. והריהי מצרדת את קולה, לשונה העוקצנית משבשת את המלים, והקללות ניתכות בזעם ובשטף; ממש כמו באותם הימים בעמדה בשער-הדגים על-יד בעלה, הוא מתיז בקופיץ ראשי דגים ומבתרם לחלקים, והיא מצליפה בעיניה ובשוט לשונה, וצוברת הממון בכיס-עור משומן שקשקשים מבריקים עליו. הבעל – שהיה כל ימיו חסון למדי, ולא ידע כל מחושים – לקה בצינה והלך לעולמו. הבת היחידה שלה, צעירה יפת-תואר, פיזרה את חינה לנכרים ועקרה מכאן, וברשותה של הזקנה נשאר בית-מידות נאה שעליו פרנסתה, אלא שהיא יורדת לחיי שכניה.
משראה שנהבי שאין מנוס מפרץ לשונה של זו, התנער ממקום שבתו, נטרד ונרגז, בלא לענות לה, תפש בכף ילדתו, ומתוך בהילות עצבנית האיץ בה למהר ולעלות אתו, כנמלט מפני פגע-רע, רעיתו קידמה את פניו על הסף, כשחיוכה הטוב נושר מעל פניה למראה זעפו:
– שמעתי, שמעתי… הרי מכיר אתה את יפה: “קליפה” זו!
– מפלצת! – עדיין רגז שנהבי – בימים אלה, כשאין איש יודע מה ילד יום ולעת זיקנה, כשרגלה האחת פוסעת על פי קבר, כיצד אפשר לשים לב לקטנות ולרדת לחייהם של בני-אדם?!…
גילה שנהבי תלתה בבעלה מבטי נזיפה וחיבה כאחת:
– לא כדאי, דוד, להתרגש בשל שטות שכזו! הנח לה ואל תשים לב אליה! חמתה בוערת בה שאין היא יכולה להעלות את דמי-השכירות, והרי היא נטפלת לכל אחד ואחד. ובכלל, יותר מדי עצבני אתה בזמן האחרון!
שנהבי יצא לגזוזטרה להפיג את רוגזו וקבע עיניו בכחולו של ים. שקט וכביר במרחביו השתרע לכל מלוא העין, מעלה אדוות נצנוצים וגווני שקיעה מרהיבי עין ביפעתם. זה כבר לא ראה אניה חורשת את תלמיו. רק אותה ספינה שמוטה על צדה, שהביאה זמן-מה לפני המלחמה מעפילים, ונשארה תקועה בשרטונו של ים, עדיין מרמזת כי שארית הפליטה טרם הובאה לכאן, למפלט האחרון. עמד שנהבי כשהוא תקוע שוב במחשבות עגומות המשתרגות עליו מעברים, הקשיב לפטפוטה הרונן של ילדתו, וקלט את נגינת החליל של נערו בן-העשר, המפליא להפיק מחלילו צלילים ענוגים-נוגים של זמר על כבשים תועים בגיא, על רועה החרד לעדרו, ועל מעין המפכה בין צוקי סלעים ושיחי הרדוף סבוכים. נתפש שנהבי למראות המשתקפים בדמיונו, ונפשו מתלבטת במצוקה אילמת בין נכאי החליל והמית מחשבות טרופות על פולין, עד שהדמדומים בולעים אותו, וקולה של רעיתו מזמינו אל הלחם.
ב
אותה שעה עובר שנהבי מחלון לחלון, בודק יפה את התריסים המוגפים ומקפיד לבל יציץ האור מן החרכים. רק לאחר בדיקה זו הריהו יושב לשולחן, לפת הערב. המסדרון הצר משמש להם גם חדר-אוכל, ובשבתו בחברת רעיתו השלווה וילדיו, שעליצותם הטבעית מתגעשת בקסמי תום וחן, הריהו מזדעזע שוב בנפשו, בהעלותו על לבו, כמה בתי-אב ברוכים וענוגים, שחייהם קלחו בתוך ערוצי הוי עממי שאנן, מוגרים עתה אל הטבח ואל האין; אל הקלון ואל המרמס…
– אכול, דוד, מזרזת אותו אשתו.
מכירה היא בפניו כי אין המנוחה בנפשו, אבל סבורה היא שרק שעת-מעבר היא לו, וכי בסופו של דבר יתגבר וישקיע עצמו בעניני יום-יום כמשפטם של אחרים.
– אבא – פונה אליו הנער – הערב תורך במשמר האזרחי?
– לא, בני, מחרתים.
– כבר מזמן לא היתה אזעקה.
– אל תפתח פה לשטן, בני.
– אבא’לי! – התערבה הקטנה – אתה עושה את הצפצוף?
שאלתה הצחיקה את האם. הנער נסחף אחריה בפרץ של גיל, ואף שנהבי הקודר העלה חיוך על פניו, למרות רצונו, והחל מזרז את הילדים לשינה. בעוד הוא טורח ומסייע בידי אשתו להסיר את הכלים מן השולחן ולהביאם למטבח, נשמעה נקישה הססנית על הדלת. בקומה כפופה קמעה ובראש מכסיף ונטוי לפניו, נכנס לאטו אלפרד זיגל. את מאור חיוכו הצית בפניו כמפייס מראש על הטרדה המעטה שהוא בא לגרום לדרי הבית. בידו החזיק גליון נייר לבן ומרשרש, ובהברתו הגרמנית מלידה, שרחבות בה ומתינות, בירך את בני-הבית ב“שאל-לו-ם” ממושך. שנהבי הזדרז לקבל פניו באדיבות:
– בבקשה, בבקשה! הנה השולחן והנה הכסא!
הוא העלה את אור החשמל בחדרו, הוריד מעל שולחן-הכתיבה שלו את העתון ומכתבים שהיו פזורים, הסיט את כורסתו וזימן את האורח לשבת, כשבת-צחוקו מפיגה את קשיחות קלסתרו הנזעם בקצת:
– בבקשה, בבקשה! כבר מזמן לא ביקר מר זיגל אצלנו.
הזקן השיב רסוקות, נענע את ראשו והתנצל בלשון רכה ומנומסת על ההטרדה, כשהוא מפנה את פניו בחיוך נוהר ושופע חסד לעבר אשתו של שנהבי, ומבשר לה את הבשורה, אשר בה הוא משתף אותה במיוחד:
– קבלתי מכתב מבני… ברח לאיטליה! נחלץ מצפרני הרוצחים!
קולו רעד בדברו, שכן נרגש היה וחדווה עצורה רננה בחובו; עיניו הפיקו זוהר, וניכר היה כי מאושר הזקן על התמורה שבאה לבנו, ועל הפדות הצפויה לו בקרב הימים. עצם הרעיון כי עוד יזכה לחזות בקלסתר פני בנו האהוב, עודד אותו מאד ונפח בו רוח חדשה. עכשיו עלה לדירת שנהבי לערוך את תשובתו לבנו, כי בחדרו למטה אין לו האור המספיק לכך וחסר הוא שולחן.
לעתים, בעמדו משומם ודאוג בתוך חדרו המשונה, בו הוא שוכן, ובהעלותו על זכרו את חדרי ביתו המפואר ואת מעמדו בחברה, הריהו מחייך לעצמו תוך מרירות סלחנית, מנענע ראשו השב כלפי הקירות המפיקים קדרות מדכדכת, ומתאמץ לא לתת ליאוש להעכיר את רוחו בימים אלה, שמצוקת הדירות היא בכל תקפה, ומי שמשיג חדר הרי זה בחינת נס מן השמים ממש. מוטב לו שיברך על המקרה המוצלח אשר זימן אותו לחדר זה, חדר ריק שבעלת-הבית הפכתו למקלט, כיון שגברו עליה לחץ השכנים ואימת הרשות; לאחר שבעלת-הבית קיבלה מאת השכנים את דמי השתתפותם, הפקיעה את החדר מרשותה, אטמה את שני חלונותיו ואת פתחו בשקי חול מגובבים, סתמה את המבוא בקיר-משנה, הכניסה קורות אקליפטוסים עבי-גזע, שורותים, והרי מקלט! תוך-כדי-כך נזדמן לכאן אלפרד זיגל, שנשאר מחוסר דירה אותו זמן, בשל בעל-בית אשר הערים עליו כדי ליפטר ממנו; הלה עקף אליו בניסוח מתעתע בבית-הדין, שאם כי תכנו אינו רצוף מוסר, הרי חוקיותו אינה מוטלת בספק, ובטרם תפש הזקן את אשר אירע לו, עמד מישהו והסביר לו בפשטות מדהימה כי הוצא נגדו צו-פינוי…
נפתע ומדוכדך היה זיגל. משיצא לרחוב שטוף-השמש היה חסר-ישע במדה כזאת, שרק במקרה לא דרסה אותו מכונית. קול צריחתה של המכונית בהיעצרה פילח את חלל האויר כאתרעה אכזרית ומשונה; בני-אדם צעקו בשעת-מעשה, והנהג שירבב לעומתו בעד האשנב פרצוף מעורר זוועה, מפיק חרדה וזעם. הזקן הסתכל בהם מתוך אדישות והוסיף ללכת, משל לא אליו מתכוונים הבריות, ולא טובתו דרשו, שכן, מה ערך לחיים נטולי-טעם המקפחים את חלקו? הוא עצמו עובד לעת זיקנה כמחסנאי במחנה עבודה, תפקיד הכרוך בטלטולים, משכורתו זעומה ועלובה, וכעת נאלץ הוא לחפש לו חדר, שאין להשיגו כלל, אלא אם כן יסלק דמי-כניסה המצטרפים כדי סכום עצום שאינו לפי כוחו.
במשך חדשים רצופים התלבט זיגל בכמה דירות של מכריו, מתבזה ומענה את נפשו, עד שבמקרה הכיר אותו שנהבי, ודבר על לבה של בעלת הבית להרשות לו לדור לפי-שעה במקלט, בשכר כמובן. הואיל – הסביר לה שנהבי – ואזעקות מועטות הן, והחדר אינו תפוש אלא בקורות ובקרשים על-לא-דבר, הרי מוטב שיגור בו אותו זקן נאה ומנומס, שאינו נמנה עם הטרחנים, ואף ישלם לה בעין יפה כמה לירות. הזקנה חומדת-הבצע נעתרה לו, והכניסה את הזקן לאותו חדר-מקלט הדומה למאורה אפילה, אלא שכעבור ימים מועטים התחילה להביט עליו בעין רעה, כעל רוב דייריה; סבורה היתה כי חסד רב לאין שיעור גמלה לו לזקן, ואילו השכר שהוא משלם לה אינו אלא מעט מזער.
עמד זיגל והכניס לחדרו את מיטתו המתקפלת, מיטת-הנדודים שלו, את שתי מזודותיו, אחת גדולה, שרוטה ומעוכה מטלטולי דרכים (הה, כמה גלגולים נתגלגל עמה עד שזכה להגיע לכאן!…) ואחת קטנה, עשויה עור משובח, ובה גנוזות תעודותיו השונות, תמונות משפחה, מידאליות על הצטיינותו בשדות-קרב לשיגוב תפארתה של גרמניה, ושאר חפצים ומכתבים – ארכיונו של אדם זקן שנעקר ממקום גידולו.
עתה יושב הוא בדירת שנהבי ידידו, אשר קנה את לבו ביחסו הנאה ובסבלנות שהוא מגלה כלפי אדם זקן, והריהו מתיגע לערוך מכתב לבנו; עטו מרעיד בידו, ולבו מפרכס בקרבו מרוב רגשות עצורים ותקוות מעורפלות. גילה שנהבי מתקרבת לאיטה על בהונות רגליה, מעמידה לפניו בקצה השולחן כוס תה צלול ופנכה כחולת-עין, ועליה רקיקים מעשה ידיה. הזקן מנענע לה בראשו בארשת-תודה וחיבה, ועיניו זוהרות כלפי שני ילדיה אשר קפצו מתוך ערשם, ניצבים בכותנות-לילה, מחייכים וסקרניים להעיף בו עין, ולחזות כיצד האם מושכת חסד לפליט הזקן, שיד היטלר היתה בו… שנהבי נוזף בהם, מחזירם תוך גערות-זירוז ליצועם, וחוזר ושוקע בכורסה לעיין בעיתון, ומן המטבח עולה קול שקשוק הכלים הנשטפים בידי רעיתו.
והזקן עודנו בראשית כתיבתו. רגשותיו הומים בו, משתערים עליו, מעלים דוק ערפל בעיניו הכחולות, והריהו מכעכע לפתע מלהט כיסופים, ומוחו עמל לכנס את פזורי רעיונותיו שאינם נשמעים לו הפעם, כי ניתקום פגעי העבר ושיבשום תלאות ההווה…
ג
לאחר שדממה גמורה משתלטת בבית, מדובב שנהבי את תיבת הרדיו, מנמיך את זמזומה האוצר המית-תבל נבוכה, ומכבה את אור החשמל כדי לחסוך במאור לבטלה. על פני ציפוי-הכורסה הצחור מרצדת בהרת אורה הירוק של התיבה הנהפכת מיד לעין-קסם מסתורית. שנהבי גוחן עליה, והמחוג מתחיל לזוז ממקומו ולחלוף על פני ארצות ומדינות, מקרב מרחקים בשטח, ומפיק בליל לשונות נכר של בני-ברית ושל אויבים, המתנצחים בלהגי שנאה וארס על הדם ועל הרצח.
עולם מטורף צווח באזניו של שנהבי, ואותה שעה נישאים אליו מדירת השכן מנגד קולות צוהלים של אנשים שמחים, שנתכנסו להילולה או שמחה משפחתית, ותמיה היה שנהבי עליהם, וגם על עצמו, כיצד אפשר בימים אלה לאכול, לשתות ולשמוח, כאילו דבר לא נפל בעולם, והכל כשהיה, בני-אדם נענים בשמחה לקראת סחרחורת מחול מלווה קריאות פרא וחיה מיער.
לפני עלותו למשכב בודק שנהבי את המקלט שלו, כלומר את השולחן העומד בפרוזדור. בשעת אזעקה אין הוא ורעיתו יורדים למקלט של-מטה; שנהבי אינו שם בו מבטחו; הוא סבור כי בפגיעה ישירה מוט יתמוטט הבית כולו, ואשר להגנה מפני רסיסי פצצה אין טוב מן הפרוזדור הזה, החסום מכל עבריו בקירות כפולים. הוא היקנה לילדים את ההכרה, כי השולחן הוא המקלט הטוב ביותר, ומשנשמע קול ילל הסירנה, חשים הוא ואשתו להקים את המקלט. בשקט, בלא בהלה יתירה, משכנים הם במשך רגעים מועטים את הילדים אחוזי השינה. וזה משפט המקלט: מזרון על גבי השולחן, שנים מלמטה, לצדדים, מצע מתחת לשולחן ועליו פרושה שמיכה, כר, והילדים מועברים ומושכבים זה בצד זה, מתקוטטים קמעה ונרדמים… ואילו שנהבי ורעיתו יושבים על כסאות, מול הילדים, המובטחים “פחות או יותר”, ומסתכלים בהם מתוך הקשבה מרוכזת לילל הצפירה האחרון, המתרסק בחלל האופל, מתריע ונוסך חרדה שלאחריו משתלטת צפיה רווית-אימה, ביעותי-מוות והרס.
ד
לילה אחד שכב הפליט זיגל, רצוץ-גוף ועכור-רוח, על יצועו בחדרו-מקלטו ושנתו נדדה, כי הוליכוהו הרהוריו חזרה אל נתיבי עברו, והוא נזכר באחד משליחי-ציון אשר סר לעירם וניבא לו כי באחד הימים יבואו כל המאורעות הללו כחתף על יהודי גרמניה השאננים והבוטחים. כמתעתע היה האיש בעיניו, וזיגל שפך עליו את חרונו ונזף בו על חוצפתו. ודאי, שהוא זיגל, לא היה היחיד אשר לא האמין בשואה המתרגשת ובאה, לא האמין ונענש… אלא שאין הוא יכול להבין שדוקא מתוך אלה, אשר הלכו לציון ובאו להניח אחריהם אריחים על גבי יסודות חיים חדשים, נמצאו רבים אשר התעיבו דרך, וסילפו כאן, בארץ התקוות, את בינת המוסר היהודי ושיבשו את מידות החיים. קשה לו לשכוח כיצד הוצא במירמה מדירתו… הוא, זיגל, סבור היה כי אם רק יזכה לעלות לכאן ובא הקץ לצרותיו, והנה – פרשת הדירות… וגם עכשיו, לאחר שהגיע לפינת-מקלט זו, קפץ עליו רוגזה של בעלת-הבית המרשעת. לראשונה נהגה אתו ברכות, כמעט בעדינות לבבית חדורה חרדה, ואף הזמינה אותו כמה פעמים לכוס תה, אלא שהזמנות אלו היו לו לזרא. אוהב הוא להתבודד בפני עצמו, ושיח לשונה של הזקנה, להגה התפל ומראה החיצוני אינם עשויים לצוד לבו של אדם יפה-נפש, ולאחרונה הגדישה את הסאה ופקעה סבלנותו.
יום אחד לפנות-ערב, לאחר שחזר מעבודתו, נטל את הקומקום למלאותו מים במטבח, להכין תה לעצמו. והנה ניצבה לו זו על דרכו, על הסף, כאורבת לו, העלתה חיוך ממותק על פניה הקמוטים, ובידה הרזה דחפה בקומקום שבידו:
– לא צריך, מר זיגל, בוא ותשתה אצלי.
עיף היה מעמל היום ולא נוח היה לו להיענות להזמנתה של זו, שכן נאלץ היה לענות את נפשו כל פעם שהיה מיסב אתה לשולחן על כוס תה, ורק מתוך אדיבות היה מחייך, ואזניו נצרמות מן הגרמנית המשובשת שהיתה מזכה אותו בה, בבקשה לגרום לו קורת-רוח. הכבידה עליו גם התכונה החגיגית שאצלה הזקנה לשתיית-תה זו בצוותא. הוא הביע בדרכו, דברי תודה ואמר להשתמט, אלא שהיא החזיקה בו ודחתה את סרובו:
– אין-דבר, מר זיגל, נשתה תה ונפטפט קצת…
ועד שהוא עומד ותוהה עדיין, משכה אותו בשרוולו והורתה לפניו את הדרך אל חדרה. לקראת השולחן, שהיה כבר ערוך ומכוסה במפה, הכוסות מבריקות, והעוגה מכוסה במפית, ואין הם צריכים אלא לשבת ולהשתעות יחדיו. לא ראה ברירה לפניו ונשמע לה.
משמזגה לו את התה וחתכה לו מן העוגה (את הפרורים שנשרו בשעת ההגשה מן הצלחת הגדולה לפנכה שלו, אספה באצבעותיה הרזות, והטילה אותם ככדור של בצק אל פיה), החלה לעסוק ב“נפטפט קצת”… גלגלה את הדברים במכוון, על הבדידות הקשה לאדם, על החיים שהתאכזרו לה במיוחד, על בתה חנה’לי שגרמה לה צרות לרוב, ושוב על הבדידות שנפלה בחלקה לאחר פטירת בעלה. ולפתע תקפה אותו בשאלה:
– למה זה, מר זיגל לא התחתנת שוב לאחר שמתה עליך אשתך?
אלפרד זיגל בא במבוכה, יושב היה ומחייך לעומתה מתוך אדיבות, לוגם מתוך הכוס ומקווה לסיים איך שהוא את הביקור ולהיפטר ממנה, ויש שלא היה מקשיב כלל לדבריה, שקצתם לא היו מובנים לו די צרכם; והנה השתערה עליו בשאלה זו. כלום יעמוד ויספר לה, לזקנה כי עדיין נוצר הוא את זכרה של רעיתו המנוחה בלבו? שעדיין מהרהר הוא בדמותה האצילית, וכי אף יום אחד לא עלתה מחשבה על לבו לקשור גורלו באשה אחרת? אך מכיון שנשאל, ענה סתמית:
– מפני סיבות שונות.
קימצה הזקנה שפתיה בארשת מדומה של השתתפות בצער, והטיחה לו בפניו:
– עשית שטות, מר זיגל!
הוא לא השיב לה והיא הפליגה שוב בדבריה, סיפרה על בעלה המנוח, שלא היה ראוי בשום-פנים כי תשב אחריו באלמנותה; אכן נואלה לעשות. זיגל ישב דומם, כנזוף, נקוט בנפשו על מסיבה זו בחברת הזקנה שעצם דיבורה בלבד יש בו כדי להרגיז, ומכיון שלא הקשיב יפה לשיחה, לא הרגיש כיצד עברה זו לדבר פתאום על חליפות שהשאיר הבעל אחריו, והן שמורות עדיין בארונה… ותוך כדי-כך קמה, ניגשה לארון, הוציאה מעיל עליון מאריג משובח, החזיקה בו בסמוך לתפרים שבינות לשרוולים ולגב, חייכה אליו בחיוכה החונף והבלתי נעים, ואמרה דבר שנראה משונה בעיניו:
– תמדוד בבקשה, מר זיגל, מעיל זה.
הזקן נבוך:
– אבל לשם מה?…
– ככה, תראה כיצד הוא הולם אותך!
בלחיו של זיגל פרחה אדמומית של כלימה:
– לא צריך, לא צריך, אני…
– אין דבר! – שיסעה הזקנה את דבריו – רק תמדוד ותראה.
ולא הרפתה ממנו, ולמורת-רוחו הכריחה אותו לפשוט את מעילו הישן ולמדוד את מעילו של בעלה המנוח, ותוך-כדי-כך טפחה לו על גבו מתוך קורת-רוח, ומשכה אותו אל הראי להראותו עד מה הולם אותו המעיל הזה:
– הפלא ופלא! לפי המידה ממש! רחב במקצת אבל אפשר לתקן.
וכאן העלו פניה המקומטים מין צוהב של שביעות-רצון, והיא טלטלה את אורחה לפני המראה מאחוריו ולפניו, להראות לו כמה נתנאה במעיל משובח זה, ואצבעותיה הרזות לא חדלו מלטפל בו, משכו בקצות המעיל מאחרי גבו, הישירו, כביכול, את הדשים, ניערו את האבק המדומה מעל הצוארון, וכל זה מתוך קירבה אינטימית, כמעט לטפנית…
אותו רגע היה פתאום כל הענין לזיגל לזרא, ורוגז החל מפעפע בו. סולד היה ממראה דמותה של הזקנה וממגעה, לא די שנתפתה שוב לשתיית תה עמה, הרי היא מרשה לעצמה לנהוג בו זלזול כזה וקלות-ראש שאין הדעת סובלתה! פתאום עקר את גופו מתוך ידי הזקנה הממשמשות בו, ותקוף-חימה נזדרז לפשוט את המעיל והשליך אותו על הכסא הסמוך בתנועה של קוצר-רוח:
– מה זה? מה זה, פתאום, למדוד עלי מעיל של… של…
הזקנה נתנה בו עין זועמת, פניה לבשו אכזבה, וכל אותה ארשת של מתיקות וחיבה נעלמה לגמרי. בקמטי פניה נסתמנה שוב אותה הקשיחות של זקנה רעת-לב, הנסוכה עליה תמיד, והוא, אורחה, לא היה בעיניה אלא אדם כפוי-טובה וכסיל שאין תקנה לו:
– מה יש? מה הכעס הזה? וכי שחטתי את האווזים של מר!
זיגל לא השיב לה. הודה לה בשפה רפה ופרש למאורתו האפילה, נעלב ומדוכדך. כל עצם הויתו, הווית אדם מחונך ובעל נמוסין, נפגעה קשה, ובו בזמן לא ידע ולא שיער שתגובתו נראתה בעיניה כזלזול חמור בכבודה.
למן היום ההוא החלה לרטון בפניו ולהתאנות לו, ואמש הודיעה לו פתאום כי עליו לחפש לו דירה אחרת, הואיל ואת החדר עליה להתקין בשביל קרוב שלה. ודאי שהיא מכזבת. את החדר יש בדעתה להתקין כדי להשכירו בכסף מלא! שוב מתלאה… לולא הזוג שנהבי, יהודים מיוצאי המזרח דוקא, ודאי שהיה קץ בנפשו; אנשים אלה הם היחידים שבחברתם יחם מעט ללבבו.
שעה ארוכה הציקו לו הרהורים האלה. לבסוף כאשר נרדם בשעה מאוחרת, לא קלטו אזניו הכבדות את ילל הצפירה. שוכני הדירות בכל הקומות קפצו מבוהלים מיצועיהם, התעטפו בחלוקים ואחוזי צמרמורת מחמת שינה וחרדה, התנגפו בחשכה על גבי המדרגות, בחושם למקלט. הראשונים שנכנסו האירו את החדר בפנסיהם ומצאו את זיגל על יצועו. נבוך היה ומלא בושה. בידים רועדות לבש את גלימתו הצבעונית, קיפל את מיטתו ודחקה לקרן-זוית, ערם את המזוודות זו על גבי זו, כדי לצמצם בשטח, והעלה אש בעששית הקטנה התלויה על גבי העמוד. אף כי האנשים היו מבוהלים וחרדים נרגעו במקצת בהגיעם למקלט, ואחדים מהם אף התלוצצו על חשבונו של מר זיגל. מתוך אחת הפינות, ממעבה האפלולית, רטנה הזקנה בקולה הניחר:
– בודאי שזה לא נוח. בני אדם נכנסים למקלט והרי הוא נמצא כאן בתחתוניו. שיחפש לו דירה אחרת!
איש לא השיב לה, שכן שנואה היתה על הכל, ואילו זיגל המנומס ענה לה בשקט:
– רק סבלנות קצת, גברת, גם דירה אמצא, רק סבלנות.
הזקנה השיבה בנהימה. מישהו צחק. אשה צעירה נענתה בצלילי קול עריבים לאוזן. הבריות החלו לפטפט ולהפיג על ידי כך את שארית החרדה. ארכה במקצת השעה, ולשוא תרו עיניו של זיגל אחרי בני בית שנהבי. הללו לא ירדו למקלט, וזיגל נזכר כי אין הללו שמים אמון במקום זה. חרש חמק מתוך עדת האנשים שהעיקו עליו בזרותם, עלה לקומה השניה והתדפק על הדלת. שנהבי ורעיתו קבלו אותו בסבר-פנים, כשהם יושבים מול מקלט הילדים – או כפי ששנהבי היה רגיל להתבדח – מול “תיאטרון הבובות”…
השתעה עמם זיגל שעה קלה, סיפר להם איזה מקרה שקרהו באחד הימים, נתלהב בעצמו מכמה פרטים שבשעתו לא החשיבם, ואילו עכשיו לבשו בדמיונו תוספת גוון. שנהבי ורעיתו הקשיבו יפה לשיחו, שהיה מתובל בבדיחות-הדעת, עד שילל הארגעה פילח את דומית הלילה וקרע את קרום השקט. זיגל פרש לחדרו שהיה ספוג הבל ריחות חמים של הבריות, והשקט שנשתרר הכביד עליו ביותר באלם הבדידות. הזקנה, שהמתינה לו, כנראה, נתקרבה אל הסף וחזרה ברוע-לב עקשני על תביעתה:
– לא, אין זה מקום לדירה. השכנים רוגזים עלי. אומרים שמקלט צריך להיות מקלט! הצדק אתם, ושיחפש לו דירה אחרת.
היא נעלה אחריה את הדלת בדפיקה וזעמה מפעפע בקרבה. זקן טפש שכמותו! האם לא כדאי היה שיבין קצת את החיים! זקן גלמוד שכמותו! במקום לשכב שם בחדר האפל, בלכלוך, הרי מוטב היה לקבוע את מיטתו בחדרה, בסמוך לה… גם היא גלמודה וערירית כמוהו, ויכולים היו שניהם לבלות יחדיו את ימיהם בנחת ובשלוה… שתי חליפות משובחות של בעלה שמורות בארון הבגדים שלה, מעיל חורף מצוין, לבנים וגם עניבות משי… אף הוא, בעלה, גבה-קומה היה, אמנם קצת שמן ממנו, שכן זה ענוג יותר, אינטלגנט והדור במראהו… אלא שייקה שוטה הוא! משהיא מסבירה לו פנים ומתכוונת לטובתו, הריהו מתרתח פתאום וממהר להסתלק לחור שלו, כאילו אינה קיימת כלל וכלל… שילך לעזאזל!…
זיגל חזר ועלה על משכבו, אלא ששוב לא פקדה אותו התנומה. הוא שכב אפרקדן והרהר בבנו אשר הודיע לו כי יש תקווה שבקרוב ייחלץ ממעצרו זה, באיטליה, כי הבטיחו לו ולחבריו הפליטים להעלותם בקרוב ארצה. זיגל מעודד את עצמו ומתנחם כי לכשיבוא בנו תחול תמורה לטובה בחייו. ברגעים אלה עוברת בו הרגשת רוך, והוא מוכן לשכוח את מצוקותיו ולראות את הדברים הקודרים באור אחר.
לפתע תקפו הרצון להזין את עיניו בקלסתר פני בנו. ואם כי השעה היתה כבר לאחר חצות, לא עמד בפני חפצו, משך אליו את המזודה, הגדיל במקצת שלהבתה של העששית והעמיד אותה על המזוודה הגדולה, למען ייטיב לראות; חיטט והוציא מבין ערימת התעודות צרור צילומים, קשור בחוט כחול, צרור המקפל בתוכו מיטב זכרונות חייו, מעמדו בחברה ובמשפחה, נובר היה בגל הצילומים ומעלה את קלסתר דמות בנו, אחת מתמונותיו החביבות עליו ביותר, שנשקף מעליה פרצוף חביב של עלם בעל בלורית מתולתלת, מצח רחב ומוצק, עינים יוקדות ושופעות בינה, פרצופו של צעיר יהודי יפה-תואר; צילום זה הוא מימים שלאחר האוניברסיטה. שנים מעטות לאחר-כך יצאו לו מוניטין של עורך-דין מוכשר, בעל חוש צבורי ער, אדם התובע צדק ללא רתיעה; נאומיו השנונים הוציאו לו מוניטין במדינה. אכן, אף הוא לא חזה את הבאות, והיה אחר-כך בין הראשונים שנכלאו בין גדרי-התיל, לקלס וענויים. והנה נתרחש נס, והוא הצליח להמלט באורח-פלא, וכעת מאמין הוא כי ברוב מרצו ואמונתו עוד יפלס נתיב אליו, אל אביו הזקן, לנחמו ולעודדו לעת זקנה.
עיניו לא שבעו מראות בתמונה. הסתכל בה שעה ארוכה, העמיד אותה באמצע, על גבי המזודה, בהסמיכו אותה אלכסונית אל הקיר, מול העששית, למען יפול עליה אורה מקרוב, ובעוד המזודה הקטנה פתוחה לפניו, נצנץ בו הרעיון לקשט את המראה במקצת. הוציא שני גביעי-כסף גבוהים עטורי גילופים, שזכה בהם בשעתו, בימי עלומיו, כשכוחו היה יפה לספורט. הציג אותם משני עברי התמונה, לפאר אותה ולהוסיף לה חגיגיות, חייך בקורת-רוח למראה הצירוף המוצלח, נטל ופרש מטפחת מגוונת, והניח עליה בהקפדה רבה את המידליות שלו. כילד העורך את צעצועיו, ולא נתקררה דעתו עד שהוציא והוסיף גם את תמונתו ותמונת אשתו המנוחה, והיו נראים כסוככים באברתם על הבן, שכל רע לא יאונה לו חלילה, והריהו מצטחק ביניהם, בעוז, בחביבות ובבטחון של אדם צעיר שהשעה משחקת לו כביכול, שעולמו עוטפו בזיו והכל בהיר לו ונהיר…
סמך זיגל את גופו על מרפקו, כשהוא שכוב על צדו, הסתכל ארוכות מתוך כסופי-נפש הומים בתמונות אשר לנגד עיניו, וראה בעיני רוחו מראות אחרים, רחוקים, מעולמו הנאה, החרב… כך התשוטט במבוך זכרונותיו, מתפלא בלבו על האומץ שעמד לו כדי להגיע עד הלום, לשכב כאן במצב העלוב בחדר-מקלט אפל וקודר זה, שרוחות הסתיו נושבות בו בעוז, ולהתחמם לאור קלסתר בנו המרעיף ניחומיו לנפשו הנכאה. אכן, מי מילל ומי פילל כי בנו זה, שהיה אזרח גרמני לכל פרטיו ודקדוקיו, מעורה בעמה, בשפתה ובתרבותה של גרמניה, מבושם מריחות ארצה, יכתוב לו היום בפסקנות, כי הגיע לרעיון, שאין מוצא אחר אלא במולדת ליהודים בארץ האבות, ויתפאר לפניו שבכל שעותיו הפנויות שוקד הוא על “למוד שפת הנביאים והחלוצים”…
דמעות נקוו בעיניו של זיגל. ואף כי יודע הוא כי לא רבות השנים שנכונו לו עוד כאן עלי אדמות, שכן נתרופף כולו מרוב תלאות, ולבו נחלש, הנה מתנחם הוא, כי אם יזכהו אלוהים לחבק את בנו בזרועותיו, הרי עדיין יש טעם ותכלית לשארית חייו, ויש גמול-מה לצרות. עוד השבוע עליו לעלות ירושלימה, והוא לא יצא ממשרדי העליה עד שיבטיחו לו נאמנה כי לבנו תנתן האפשרות לעלות; הוא לא ירפה מהם, יסביר להם וישדל אותם ברכות, ואם יהיה צורך בכך, גם בתקיפות ללא רתיעה עד שישיג את מבוקשו, את מטרת חייו האחרונה. לבסוף נרדם זיגל, שבע-זכרונות ומשועשע-תקוות, בלי לכבות את העששית, וזו הוסיפה להטיל את אורה על שני הגביעים המתנוצצים ועל קלסתר פני הבן והוריו. הזקנה – שיצאה לפנות-בוקר מחדרה ואור העששית רמז לה מחשכת המקלט – נתעתה להציץ פנימה מתוך סקרנות, נבהלה קמעה, בראותה את המראה המשונה בעיניה, ובעמדה רגעים מספר כנטועה במקומה, לא גרעה את עיניה מפני הזקן שאצילות היתה נסוכה עליהם בשנתו, והיא הפטירה חרש, תוך רוגז מהול בבוז: “אין זאת כי יצא הזקן מדעתו”…
ה
גשמי- זעף ניתכים בעוז.
מכורבלת בבגדי-צמר חמים יושבת הזקנה בסמוך לחלון. יד גרומה וסמוקה מקור מושיטה היא כלפי הוילון, מסיטה אותו הצידה ומציצה בעיניה הדלוחות החוצה, ועל פניה הכמושים מהבהבת כמיהה ילדותית, המעלה באפה ריחות נשכחים וקטעי התרחשויות, בצליל, ובצבע, כאילו רק תמול-שלשום אירעו… אוהבת היא לשבת על-יד החלון ולהסתכל במטרות-העוז מתוך הנאה חריפה, משל רואה היא כיצד מלקים את האדמה, ממרקים את עוונה ומטהרים אותה מחלאתה ואבקה. בתשוקה קבועות עיניה בגשם הנצלף אלכסונית, בשלוליות המתהוות ובפלגי המים השוקקים בסמוך למדרכות, הולכים ומתרחבים עד שגלגלי האוטובוסים חוצים בהם בכבדות תוך עירבול והעלאת קצף. הגשם מוסיף לשטוף בעוז, עד שהוא מערפל את הרחוב, העוטה דוק עמום כעין העופרת הכחלחלה. הזקנה מרוצה. הרגשה שקטה ונעווה מלפפת אותה. היא משפשפת את כפות ידיה זו בזו, מכניסה אותן לשרוולים של מעילה הצמרי, מכווצת כתפיה הצרות תוך צמרמורת קלה, והריהי מוכנה לשבת כך שעות, בלי לזוז ממקומה, כל עוד הגשם ניתך.
אשה צעירה חולפת במרוצה על גבי המדרכה הריקה מאדם; תוך כדי הילוך היא מכפתרת את מעילה הקצר, ששוליו מתבדרים, מבקשת להגן על גופה; שמלתה הדקה נטפחת לברכיה, גרביה רטובות לגמרי, נעליה קיציות, וניכר בה כי בשעה שיצאה מביתה לא שיערה כלל כי גשם שוטף יתקוף אותה בדרכה. שעתה דחוקה לה, כנראה, שכן אינה מחפשת לה מחסה. ממהרת היא אל תינוק שהשאירה לבדו, ומשראתה כי אין הגשם פוסק, הרי היא מפקירה את עצמה לרשותו: עליה להזדרז ויהי מה! כבר הגיעה שעת אכלו של התינוק. ודאי כבר התעורר והוא צווח. היא חותרת בקושי מול הגשם והרוח, נאבקת עימם ומטה את פלג גופה העליון מתוך התאמצות. אך הנה הגיעה לשפת המדרכה ונתעכבה, עליה לחצות את הכביש, אלא שפלג המים נתעצם, גאה, ואין היא יכולה לעבור בו בנעליה הקלות. היא מתרוצצת הנה והנה, לעקוף את הפלג, תרה אחרי מקום-מעבר צר ואינה מוצאת. הזקנה מסתכלת בה, ופניה הנוקשים מעלים חיוך רפה, המעווה קמעה את פיה הפעור: “אדרבה, חצופה! נראה-נא, כיצד תעברי את הרחוב בגשם כזה?”… היא מקרבת את פניה לזכוכית הקרה, כדי שתיטיב לראות, וקצה אפה הנוגע בזכוכית הופך שטוח וחיוור ומשווה לה ארשת מגוחכת ביותר. האישה הצעירה מביטה כה וכה, חסרת ישע. והזקנה עוקבת אחריה בסקרנות רבה, שתום-ילדות מהול בה; ניתן לה ענין כלשהו לענות בו ביום סגריר קודר זה.
חייל גבה-קומה וחסון, עטוף במעיל-גשם ירוק ומתנוצץ, פוסע לקראת האשה הצעירה הנתונה במיצר; עוד מרחוק הבחין במצבה, והריהו מחייך, כאומר: שאלה זו ניתנת להיפתר על נקלה. והאשה מסתכלת בו ומחזירה לו חיוך של מבוכה. הוא אומר לה משהו בגשתו אליה, והאשה מנענעת לו בראשה בחיוב (הזקנה מקדירה פניה ואינה גורעת עין). האשה הצעירה מרימה זרועותיה כאומרת לחבק את החייל, וזה גוחן קמעה, לופת גבה בזרועו האחת, ובשניה חובק הוא את רגליה סמוך לברכים, ומרים אותה בתנופה אחת; האשה שוהה רגע בזרועותיו כתינוקת, ומיד הריהו מרחיב את פסיעותיו, חוצה את הפלג מעבר מזה, נושא אותה לרחבו של הכביש השטוף במים, עד שהוא מגיע למדרכה שמנגד. כאן מתארע משהו המדהים את הזקנה, המסתכלת בכל המחזה הזה, נסערת ברוחה וזעם בלתי ברור מחלחל בה; משהעמיד החייל את האשה הצעירה על רגליה, הריהי מעניקה לו לפתע נשיקה חטופה על לחיו, פורשת ממנו ומסתלקת מהר, בעוד זה עומד על עמדו, מביט אחריה בחדווה, ובפניו חתום חיוך שאין הגשם יכול להעיבו…
הזקנה נתרתחה ונרתעה מן החלון, משל מעשה-זוועה ראו עיניה. חצופה שכזאת!… – פרוצה שכמותה!… משום-כך משוטטת היא בגשם דוקא, כדי לצוד לבם של חיילים! ואל זה נטפלה דוקא, מפני שמן הנכרים הוא, ועתה מחכה שירוץ אחריה… רבש"ע! מה טיבן של נשים אלו בימינו? היכן למדו מנהגים שכאלה?! ועל-שום-מה, איפוא, צריכה חנה’לי שלי להיות טובה מהן?… כאן נקפה לבה, ורוגז מהול בצער של כאב טורד הסעיר את רוחה. מרת-נפש היא כל הימים, וכל פעם שהיא מבקשת לתת פורקן לזעמה, לשכך את רוגזה, היא נכשלת באיזה מעשה נמהר שאכזריות בו. לאחר מעשה יאכלה הנוחם, ואז היא מחפשת לה הצדקות בדויות. חנה’לי… פרחה לה חנה’לי ואיננה… והבית ריק בלעדיה…
הענין התחיל מהערתה של אותה מנוולת, בת-עירה, שסרה אליה יום אחד, לשם ביקור, כביכול, ישבה אצלה שעה ארוכה והיתה מספרת אתה על דא ועל הא, מגלגלת בכל מיני ענינים, ולא פסקה מלשאול בכל פעם בעקיפין על חנה’לי שלה ועל מעשיה, ולפתע, לפני צאתה, לא התאפקה ואמרה לה:
– היודעת את, פרומה’צ’ה, עליך לשים עין על חנה’לי שלך…
מיד לאחר אמירה זו הרגישה היא, פרומה, כי כל הביקור הזה לא בא אלא כדי להשמיע אזהרה זו באזניה… לבה נקפה והיא הרגישה כי ברכיה פקות מרוב חרדה. היא נתנה במכירה שלה עין-זעם נוקבת, כאומרת לעקור כל חשד מלבה, כל צל ספק בתומת בתה, ולבסוף הבליגה והגתה קצרות:
– רוצה אני לשמוע דברים ברורים.
ואז קנתה לה שביתה שוב, כולה אומרת חשיבות. ולאחר שתיקה קלה, בלי לשעות לחיוורון הנסוך על פני האם, פתחה בנעימה של לחש, כחוששת להשמיע את הדברים בקול רם:
פרומה’צ’ה… מרננים אחרי בתך… אין היא מתנהגת כשורה… רואים אותה מהלכת עם חיילים, מן הגויים… בבתי-הקפה ובמקומות אחרים שבת ישראל כשרה אין לה שם דריסת-רגל…
הזקנה הפסיקה אותה בזעם:
– טוב, טוב! שמעתי…
– ראי פרומה’צ’ה, הזהרתיך… אני את שלי עשיתי!
– טוב, טוב… ודאי יש הפרזה, טוב… טוב! רוחה נפעמה בה, והיא הרגישה כי עולמה מתמוטט. עוד זה חסר לה! אחרי-כן נשארה לבדה, ישבה שוממה על הכסא, ועיניה בוהות כבחלל ריק. כיצד לא שמה לב להתנהגותה של הבחורה עד היום? אמנם רגילה היא לאחר בלילות לפעמים, אך היא לא ראתה בכך כל רע, שכך דרכן של בחורות צעירות ונאות; אבל כיצד לא התחקתה על עקבותיה לראות ולדעת בחברת מי היא מבלה?… בת סוררה ופרוצה שכמותה! ואז החלו המדנים בבית. לראשונה לא הגידה לה דבר. החליטה לעמוד קודם-כל על אמיתות השמועה, והחלה לארוב לבת, לעקוב אחריה בחשאי וביקשה לתפוש אותה בקלקלתה. יום אחד מצאה את הבת כשהיא נחפזת להתקשט מתוך קוצר-רוח ובהילות משל חוששת היא שמא תאחר מועד צאתה של רכבת. תוך-כדי-כך הציצה הזקנה בעד החלון, ועיניה נתקלו באיש-צבא המטייל לו לאורך המדרכה, הלוך ושוב, ונראה כממתין, שכן נשא עיניו מפעם לפעם לעבר חלונות דירתה… לפי צאורון כותנתו הזקוף כלפי מעלה, ולפי הקדקד, ששערותיו גזוזות בסמוך לעור הצחרחר, הכירה בו מיד כי נכרי הוא. נתרתחה מקצף ונתנה בבתה עינים פולחות: – לאן אַת מתכוננת?
– עלי לגשת לאיזה מקום, אמא.
– לצאת ל“שיגץ” הזה המחכה לך בחוץ!"
– איזה שיגץ, אמא? – העמידה הבת פני חפה מפשע, ומיהרה לשים את המעיל על כתפיה.
כאן פקעה סבלנותה של הזקנה, שכן לא הטילה עוד ספק בדברים, השתערה על הבת וסטרה לה על לחיה. תוך כדי רגע חמקה זו ונסתלקה מן הבית לקול פרץ צווחות וגידופים הניתך מפי האם. משניגשה הזקנה לחלון ראתה כי אותו חייל מתרחק והולך מעבר לכביש, ואילו הבת נחפזת בלכתה על גבי המדרכה השניה, כאילו דבר אין לה לחייל. “ודאי רמזה לו”… שיערה הזקנה ולא נתקררה דעתה, פרצה החוצה, חיפשה לה סתר בסמוך לגזעי העצים, התחקתה על עקבות הבת בזהירות רבה, עד שלבסוף ראתה לחרדתה הרבה, כיצד נתקרבו השנים זה לזה, והמשיכו יחדיו דרכם שלובי זרוע…
גם לאחר אותו מקרה שהחשיך עליה את עולמה והפך את הבית לקלחת של מריבות, עמדה הזקנה לא לילה אחד על בהונות רגליה כדי להציץ בעד החלון ולראות מי הם הללו המחזירים את בתה הביתה, ולא אחת נוכחה לדעת כי לא דיבה היא בפי הבריות, שכן מהלכת הנערה לרוב בחברתם של אלה אשר מהם למדה את הפזמונות הנלעגים בלשון הזרה לה. אמנם, מחזרים היו אחריה גם צעירים שלמדו אתה בבית-הספר, ומהם גם בחורים טובים, אבל משום-מה לא היו אלה לפי רוחה הסוערת. אכן היה בה משהו מן האב, שבשעתו נתפש גם הוא לנשים אחרות, ולילות נדודים רבים וקשים מינה לה; אותו הדם הלוהט ואותה קלות-הדעת היו גם בבת הפוחזה. וכך גלשה הנערה במדרון, והיא, האם, לא השכילה לרסן אותה בעוד מועד, ודחפה אותה שלא מדעת לזרועות החיים, שראשיתם רצופה תענוגות וסופם מפח-נפש. בת סוררה ופרוצה!… הלכה לה לבסוף אחר מאהבה הנכרי, ואין יודע עוד מה גורלה ומה מעשיה. עקרה מכאן, אף בלי ליטול ברכת-הפרידה ממנה, רק מסרה על ידי שכנה שהיא נוסעת מכאן, ואם יום אחד יעלה הרצון מלפניה לחזור – תודיע על כך קודם במכתב… יש ובשעה שנושא-המכתבים שוהה בחדר-המדרגות, בסמוך לתיבות הדואר, מתעכבת הזקנה על הסף ותקווה חשאית נובטת בה: שמא היא חוזרת כבר?… אמנם, ראויה היא, הפרוצה, כי יתלשו את שערותיה מראשה, כי יחבלו בלא רחמים בגופה הטמא, אך הלוואי ותחזור כבר!…
הגשם פסק, אך הזקנה נסתבכה בינתים בהרהורים על הבת. הגות-רוח עכורה נחתמה בפניה. מריבות פרצו תמיד בבית, שכן לא חפצה לקבל מרות. אך בלעדיה שמם עולמה, נתרוקן, כי בכל-זאת מילאה את החדרים קול צחוק ושיר, ובדיחות-הדעת, המיית חיים צעירים… לב טוב היה לה לנערה, ומבטיה של הזקנה התרפקו תדיר בגאווה מסותרת על גווה החמוד, ואזניה לא שבעו משמוע את רנן קולה. מי יודע, אלמלא הבליגה, ולא היתה מביאה אותה לידי מצוקת-נפש בתוכחותיה הבלתי-פוסקות, ולא היתה שוללת ממנה כסף לתמרוקים ולשמלות, שהנערה חשקה בהן כל-כך, אפשר ולא היתה משרכת דרכיה, ולא היתה מסתלקת מביתה. אלא היא, האם, יודעת ומכירה יפה בטבע של עצמה: מהירת-חימה היא, להוותה, והדבר הוא בעוכריה. כיוון שלא יכלה לשלוט ברוחה, הביאה את הנערה לידי סוף זה. בת יחידה! היא העתידה לרשת את כל הונה ורכושה! חלכה לה – ואין קול ואין הגה.
פעמים מתעורר בה, בזקנה, הרצון להתנקם בה ולהעביר את כל נכסיה בצוואה לטובת הציבור; אלא שרעיון-שוא היה זה, משתעשעת היתה בו בלי להאמין שעשה תעשה כך, שכן אין היא אוהבת את הבריות ולא את הצבור, ועל-שום-מה, איפוא, עליה לדאוג לטובת הכלל?… לא, שטות גדולה שכזו – לכך אינה מסוגלה. אלא מה לעשות לבת שמרדה בה ואיננה? וימיה חולפים בלעדיה בקדרות ובשממון… ומסביב – השכנים מרגיזים אותה, הכל עוינים אותה, והיא, אף היא שוטמת אותם! כלכל אותם לא תוכל…
היא נתקרבה לארון הבגדים ופתחה את שתי דלתותיו. כמה שמלות, חזיות, צנצנות-תמרוקים ושאר מיני חפצים קטנים השאירה הבת בחפזה לברוח, והזקנה נוטלת אותם ממשמשת בהם, בוחנת טיבם, ותמיהה על שאין הנערה באה לקחת אותם, כי הרי אין להעלות על הדעת שהיא, הזקנה, תקשור אותה בחבלים כדי להחזיקה בבית בעל כרחה… לפני מראה זו היתה עומדת בכל מלוא גווה החמוד, מתפרכסת ומפזמת לה ניגון עליז בלשונם של הנכרים, וריחות בשמיה נידפים ומגרים את נחירי אפה של האם; אותה שעה היתה האם מתכנסת לה בכורסה שבקרן-זוית, כאורבת לה לבת, עוקבת אחרי כל תנועותיה, מתבוננת בה כתוהה על פשר החן המגרה האצור בגופה הצעיר והרוטט, ומבקשת לה לפתע תואנה לפתוח אתה בריב, להרגיזה קמעה, להטיף לה מוסר ולהשיא לה עצה טובה על נשואים ועל תכלית, עד שהבת היתה מחישה את הכנותיה, מעיפה מבט בוחן ונמרץ כלפי המראה לצוד יפעתה היא, ופורחת מן הבית עד שעה מאוחרת בלילה.
בתוך בדידותה הקשה והמדכדכת נתעורר בה יום אחד זיק של תקווה כי לוּ ניאות הזקן, שוכן המקלט, להתקשר אתה – כמשפט של זקנים בגילם, בבקשם להפיג את שממונם – כי אז היו חייה מקבלים טעם, והחלל הריק סביבה היה מתמלא ענין, כי אכן זקן נאה הוא, וכפי-הנראה אינטליגנט הגון, ומפאת מצבו הקשה הדחוק כדאי היה לו שיעשה זאת, ויפטור עצמו מפגעים שאינם לפי כוחו, היא בקשה לרמוז לו על כך, ולקרב אותו בכל מיני דרכים, אלא שהוא באמת סכל, ואין מוח בקדקדו… דומה שהוא אף משתמט מפניה, ממעיט בדבור, ובעוד היא פונה אליו במאור-פנים, מתוך כוונה מפורשת להתחבב עליו, הרי הוא עונה לה סתומות ולמקוטעים, כאילו כפאו שד, וממהר להתכנס ככלב במאורתו. לפני ימים אחדים נכנס, ואף כי היא עמדה על סף המטבח וחייכה אליו, חמק לו, משל אינו מבחין במציאותה כלל וכלל, נכנס לחדרו וחסל! הה, לוּ הבין זקן זה ללבה! היא היתה משנה את חייו תכלית שנוי, מוציאה אותו מאפילה לאור, מלבישה אותו כהלכה, מאכילה אותו ממיטב תבשיליה ומעדניה, ובלכתה אתו לבית-הכנסת היו הכל מצביעים עליו ואומרים: זהו בעלה… בלילות החורף, בהיות הרוח והגשם בחוץ, היו יושבים יחדיו בסמוך לרדיו, תנור החשמל מפיץ חומו, והם מאזינים לנגינות ומיטיבים את לבם בתה ובעוגות. הרי מאומה לא יחסר לה, חלילה, ועל-שום-מה, איפוא, לא ירד הזקן לסוף דעתה? אלא שאין הוא רוצה, בכך… ואם כן הדבר, אם אין זה לפי כבודו, והוא מעז לא לרצות בה, מוטב שיעקור לו מכאן וילך לכל הרוחות!… קבצן מגונה, השומר על גאוותו המנופחת, כאילו היה באמת איזה פרופסור! אבל היא לא תתן לזלזל בכבודה. ובכלל, אין לה צורך בו. מוטב שיצא, ואת החדר כבר תדע להשכיר בדמים מרובים. ברוך-השם, רבים הם הקופצים כיום על פינת-דירה, וזה ה“אינטלגנט” הגנדרן הזקן, הטפש, ייקה שאין לו תקנה – עליו לצאת מכאן! כן, לצאת! היא כבר תתחיל לטפל בו ובלא עדינות יתירה…
ו
שנהבי פסע בנעליו המפורזלות, ימינו מחבקת את צוארו של גדעון, והוא מחייך למראה זיוה שלו ההולכת לפניהם. הילדה הקדימה אותם, תוך כדי דילוג פזיז, וניכר היה שגאוותה גדולה על אביה שפשט צורה ולבש צורה. פיה מלא רינה:
אבא שלי חייל!
אבא שלי חייל!…
שנהבי אף שנשוי היה ואב לשני ילדים, קם ונצטרף למתנדבים. רוחו היתה כבדה עליו בזמן האחרון, וסבור היה כי זהו המעשה ההוגן האחד שיאה לאיש עברי לעשותו בימים אלה, וגילה הבינה לרוחו וקיבלה עליה את הדין, אם כי גם בצער כלשהו, ולא לגמרי בלב שלם. עתה מבלה שנהבי את ימי חופשתו לפני צאתו למחנה האימונים.
בדירתו מוצא שנהבי את מר זיגל, שחזר מעבודתו וסר לשפוך את מרי-שיחו בפני גילה; זו היתה מקשיבה לו יפה-יפה, ובפניה הבעת הסכמה והשתתפות בצערו. הפעם היה זיגל מרוגז ומסוער מאד, שכן החלה בעלת-הבית לנגוש בו בצורה גסה ומעליבה ביותר; את בית-השימוש היא נועלת בפניו, את המים היא מכריתה מפיו, והיא מאיימת כי גם את דלת המקלט תגיף באם לא יצא בהקדם. ולאן הוא יכול לצאת כיום, כשאין בכוחו להשיג דירה, וכיצד יוכל להמשיך בקיומו העלוב אם אין לו מקום לרחוץ את פניו, ואם אנוס הוא בליל-אופל וסער לצאת לצרכיו אל השדה שמעבר לכביש, או על שפת הים… מה טעם לחייו, הקשים גם בלאו הכי, אם אשת-מדנים זו מטילה בהם זוהמה ומרירות בלי קץ. בכלל, משונה היא בהליכותיה. יש והיא פונה אליו בנועם-לשון ומחייכת אליו במתיקות רבה, מבחילה ממש, ולמחרת היום, או מיד לאחר-כך היא משנה טעמה וזורקת בו מרה עד שקשה לו לעמוד בפניה… שנהבי הקשיב לקובלנה חרישית זו ותפש את משמעותה המזעזעת. בעיני הזקן נקוו דמעות, ולשוא התאמץ להסתירן; פניו נתכרכמו וסנטרו היה מרטט כאצל תינוק שהעליבו בו. הילדים – שהכניסו עימם את צהלת חדוותם הרועשת – הרגישו אף הם כי משהו אינו כשורה כאן, נשתתקו והתרפקו על האב כחוסים בו, ואת עיניהם תלו בזקן, סוקרים אותו בתמהון ובעצב גם יחד. שנהבי נתרגש מכעס עצור:
– אני ארד אליה, אל המרשעת.
גילה נענתה לו:
– אבל בלי התרגזות יתרה…
מיד בקע ועלה אליהם קולו המתמרמר של שנהבי, המהסה את המלמול הניחר של הזקנה הרוגזת. גילה פתחה את הדלת כדי לקלוט את מהלך השיחה, והילדים עמדו דוממים מקשיבים אף הם לבליל הקולות, הגערות וההתנצחויות שבין אביהם לבין בעלת-הבית. עתה פרצה הזקנה העיקשת בשטף גידופים. הזקן, שקם אותה שעה מעל כסאו, חרד ונבוך, הטה אזנו אף הוא, והיה עגום ביותר, על אשר בגללו נאלץ שנהבי להכניס עצמו בריב לא לו. החל מפציר בגילה, בקול רך שנעימה של פיוס מרעידה בו.
– אבל בבקשה, תאמר-נא הגברת למר שנהבי שלא כדאי…
– אין-דבר! – השיבה לו גילה בזעם עצור. גם היא נתרתחה. שרירי לחייה ריטטו ואדמומית הבהבה בפניה. נכונה היתה לזנק למטה, לעזרת בעלה. אלא שתוך-כדי-כך חזר הלה חיור מכעס ומרוגז ביותר. דברי הזקנה, גדופיה ופרצופה המנוול כמעט שהעבירוהו על דעתו. קרוב היה לשלוח יד בה ולהכותה. הוא גזר עליה כי תחדל להסתולל בפליט הזקן, שאם לא כן, ירד הוא, שנהבי, עוד הערב, ויפרוץ בכח את הדלתות, וסוף לדבר! עכשיו שלובש מדים הוא, שהיום – הוא כאן, ומחר – אי-שם, הריהו מצפצף עליה, ועשה יעשה זאת! הילד התלהב:
– אבא! אני אעזור לך לשבור את הדלתות!…
– שתוק, שתוק!… לא מבקשים ממך – הפסיקה אותו האם, והעיפה מבט של תרעומת בפני בעלה, על שאינו זהיר בדבריו בנוכחותם של הילדים. אשר למר זיגל סבורה היתה הגברת שנהבי כי אם תוסיף הזקנה להתאנות לו, “יוכל להשתמש בחדרי הנוחיות שלנו וגם ללון אצלנו בשעת הצורך”. הזקן הרכין את ראשו, מתאמץ לפענח את סוד שיחה העברי של הגברת שנהבי, שנאמר ברהיטות; משעמד על כוונת דבריה פתח בסרוב שבהתנצלות, בשלחו לפניו את שתי כפות ידיו השטוחות, כדוחה את ההצעה ממנו והלאה, משל מרחפת היא באויר לעומתו והוא דוחף בה להרתיעה:
– אה, לא! חס-וחלילה!… עד כדי-כך איני רוצה להטריד את משפחת שנהבי. דייני בכל מה שעשיתם בשבילי היום. בכלל מצטער אני מאד שאני גורם לכם תמיד טרדות בעניני היגעים, ומכיר אני לכם טובה מעומק לבי, כי לולא אתם, אנשים יקרים, מי יודע אם הייתי מוצא בי כוח לעמוד בכל הצרות הניתכות על ראשי לעת זיקנה. כן, זיקנה שאין בה קורטוב של שמחה ולא רגע של מנוחה…
עם פרידה הוא נעצר רגע, מעביר את כפו הלוטפת על ראש הילדה, ואצבעותיו הארוכות בחיורונן הענוג משחקות בתלתליה השחורים, עד שהילדה נשמטת מתחת ידו. כפו נתלתה חסרת-משען באויר, צנחה למטה והוא פרש בלב כבד. ברדתו מעל המדרגות, נשתהה רגע להאזין ללבו שדפק בו שלא כרגיל; משקרב לדלת לבשו פניו הבעה מודאגת ביותר, והוא נכנס חרש-חרש לחדר-מקלטו, כמתגנב. הזקנה המתינה לו בקרן-זוית, כאורבת, ומשראתה אותו, מיד השתערה עליו בשצף-קצף, פיה ממטיר טענות וקטרוגים וקללות בזרם אחד:
– ברוך הבא! ייקה הולך! משלח אתה בי את שכני המתוקים, מה? הביטו-נא כיצד זה הולך! את עיניו השפיל לארץ כאילו אינו רואה כלל! מי ייתן ותחשכנה רואותיך בחוריך! ראיתם מין יחסן שכזה, נטפל אלי כאילו חייבת אני להחזיקו אצלי בביתי! חייבת אני לתת לו את חדרי במתנה! מכות! כל מדוי-מצרים – רבש"ע! – יחולו עליך, צדיק תמים שכמותך!…
כאן היא שואפת רוח ומסיימת במין פטר-לשון:
– עוד אלמדך דרך-ארץ, זקן טפש!
והיא מלווה את איומה בתנופת אגרופה הגרום.
הציץ בה זיגל נפעם ומשתומם: רישעות זו מנין לה? לא אחת הפליאה אותו זקנה זו, שכל עצמה אינה אלא אשה חלושה ותשושה העומדת על-פי קבר ממש, והיא חיה בדילה מבתה יחידתה, ובכל-זאת מביא אותה יצר-הבצע עד כדי להציק לו באמצעים שפלים כאלה שאין להעלותם על הדעת. ובכלל היאך היא משקיעה את כל מעיניה בעסקי הבית הזה בן שלוש הקומות, מציקה לבריות ומטרידה אותם כדי לזכות על ידי לחץ וסחיטה ותככים בלתי פוסקים בלירות מספר, שספק אם יש בכוחן להאריך את חייה עלי אדמות ביום אחד נוסף!… ובעיקר מתחלחל זיגל, בשוותו בנפשו את מידת הטמטום שלקתה בה אשה זקנה זו בימים שהטירוף והרשע בעולם עוקרים מן השורש ומכלים הכל! ותמיה הוא על עצמו כיצד הוא עומד בכל אלה, ואינו כורע תחת סבל הצרות הבאות עליו. אין זאת כי כוחות טמירים גנוזים בו, ומטבעו מחוסן הוא במדה כזו, שדי לו בקווי אור אחדים הבוקעים מבעד לערפל חייו והריהו מתעודד.
אותו מחזה שערך פעם לעצמו, בפארו פינת-חמד מסביב לתמונת בנו יחידו, משך את לבו כאיזה סם משכר, שאדם עלוב מצא בו תנחומים לנפשו הנדכאה; ומאז, ברגעים של דכדוך-הנפש, בשעות הערב, היה הזקן חוזר ועורך את ה“טקס” החגיגי הזה, פולחן אהבה וגעגועים, והיה יושב וצופה לאור העששית, מתחמם מול מירמז תפארתו מלפנים ורואה עבר כהווה ועתיד…
יש אשר באותה שעה ממש היה אור החשמל נדלק ומבהיק מבעד לזכוכית האטומה, הקבועה בדלת חדרה של הזקנה. גם שנתה נודדת לעתים קרובות, והרי היא קמה, מעלה תוך גניחה את האור בכל שלושת האגסים של המנורה הגדולה, ותוהה בפעם האלף על הריקנות השולטת בעולמה. רגשות-זעם ונוחם הומים בה חליפות, מסעירים את רוחה הרגזנית, עד שלבסוף גוברים בה געגועיה לבת הסוררה, והריהי יושבת על המיטה בתוך המצעות והכרים הסתורים והשמוטים, ומתוך עיניה הדלוחות ניגרות דמעות עלובות, דמעות זקנה בודדת וחסרת-ישע. אימה מוחשית לופתת נפשה באותם הרגעים, ורק משאלה כנה אחת ממלאה את לבה: לחזות שוב בפני חנה’לי…
רגשות אם רכים, שלא ידעה לטפח אותם בימים שהבת היתה במחיצתה, מתעוררים בה בשעת-לילה נבוכה זו, והיא רואה בדמיונה כיצד היא נוהגת חסד בחנה’לי, וזו מנעימה את ימיה האחרונים בעדינות שופעת חיבה; כך היא משעשעת את עצמה שעה ארוכה בחזיונות-שוא אלה, מחייכת מקורת-רוח, פותחת בשיחות קטועות עם הבת, פולטת מלמולי-חיבה ושוקעת בעולם מדומה זה… כשהיא מתפכחת לבסוף, וחשה בכר שלחצה אל לבה מתוך גיפוף ועצימת עינים והמציאות נחשפת לפניה בעירום אכזרי ומשטה, תוקפת אותה מבוכה שחולפת מיד, ואת מקומה כובשת שוב אותה קהות וקשיחות-לב שחותמה טבוע בהליכותיה עם הבריות כל הימים.
ז
בוקר אחד התדפקה בעלת-הבית על דלת דירתה של גילה שנהבי. היא עמדה קמוטה וכפופה, כדרכה, בשפתיה הצרות, המכחילות, ומתוך גיבוב-דברים שלה, למדה גילה לדעת כי הזקן מוטל חולה ואין מי שיטפל בו. אותה שעה נזכרה גילה, כי אכן לא סר אליה זה ימים מספר, וכי מרוב טרדותיה הסיחה דעתה ממנו. מיד נקפה לבה, והיא נחפזה לרדת למטה ולראות מה היה לו. פני הזקנה לבשו ארשת של רשע באמרה:
– ודאי חולה טיפוס הוא!
השערה זו ריתקה את גילה לרגע אחד על עמדה; מחלת הטיפוס פשטה אז בעיר באופן מבהיל, ועליה לדאוג לילדיה. אין לזלזל, איפוא, באמצעי זהירות. נעלה זוג נעלים ישנות ונתעטפה בחלוק ישן, כתריס כל שהוא בפני הזדהמות, הכינה בקערה תמיסה של מי-חיטוי, ואז ירדה לבקר את ידידם הזקן.
היא מצאה אותו על יצועו, תשוש ולוהט מחום. בעד החלונות והפתח המגודרים בשקי חול, שמסתירים זיוו של יום, נסתנן אור עכור ונודף צינה, רק לאחר שעיניה הסכינו לאפלולית עמדה על מצבו העלוב של הזקן. גזעי האקליפטוסים המפותלים, התומכים במרישים הכבדים, אין בהם כלל כדי לשובב נפשו של אדם זקן וגלמוד, הקובע לו מאורה אפלה זו למשכנו… האבק והלכלוך הסאיבו את מראה החדר, ויצועו של הזקן בסדינו הצחור, הבהיק על פני הרקע האפור הזה באיזו סתירה שקשה ליישב אותה.
זיגל חייך לכבודה, נתיגע מתוך מאמץ-שוא להתרומם, ומרוב חולשה צנח ראשו לאחוריו. מדולדל היה מן המחלה, מפני החום הגבוה שאינו פוחת, ונוסף לכך היה חלוש גם מרעב, כי קרוב לשלושה ימים שלא בא אל פיו מאומה… סבור היה כי לאחר שישכב יום אחד יוטב לו, ולכן נמנע מלהטריד את הגברת שנהבי, ואילו זו, הזקנה המטורפת, הרי מים פשוטים היא מונעת ממנו, וכיצד יעז לבקש ממנה כוס תה?…
גילה נזפה בו שלא טרח להודיע לה מיד. אדם מבוגר ונבון חייב לדעת כי במקרים כאלה אין נוהגים בדקדוקי-נימוס, אכן – יואיל בטובו ויסלח – היתה זאת שטות גדולה מצדו! חייך זיגל את חיוכו הסלחני והיטה את ראשו הצידה, להסתיר את הדמעות שנתקשרו בעיניו. לכל הרוחות… כל פעם שהוא נתקל ביחסה הלבבי של אשה זו, תוקפת אותו התרגשות והוא עלול לפרוץ בבכי כתינוק שרחמיו נכמרים על עצמו… מה טוב הדבר שהיא ירדה אליו. אין הוא מבקש אלא כוס תה וצנימים אחדים, ואשר למחלה – הזקנה טוענת כי נגוע טיפוס הוא, וקשה לו לקבוע עד כמה היא צודקת, ואולם אם חולה טיפוס הוא, מה פשר התיאבון שמתעורר אצלו ומציק לו מעט?
גילה החלה מטפלת בו בשקדנות וזריזות של אשת-חיל שרצון טוב מפעם אותה. משעלתה לביתה פשטה את החלוק והנעלים, בהם שהתה אצל הזקן, והניחה אותם בפינה מבודדת, רחצה יפה את ידיה במי-חיטוי, ותוך שעה קלה הכינה תה, צנימים וקצת רסק תפוחי-אדמה, חזרה ונתעטפה בחלוק והורידה לו את הסעודה הקלה על גבי טס, וסייעה בידו לסעוד את לבו החלוש. אחר-כך נזדרזה להבהיל אליו את הרופא הגר בשכנות. הלה, לאחר שבדק אותו, לא חרץ משפטו אם אמנם חולה טיפוס הנהו, והביע את דעתו, כי יש כאן חשש של הצטננות דוקא. הרופא נפתע אף הוא לראות את הזקן בדירה עלובה זו, שרוחות החורף הקרות מנשבות בה בכל עוז, והוא פנה אל הגברת שנהבי, והסביר לה שטוב היה להעביר את החולה לחדר אחר, או לבית-החולים. הוסיף הוראות חטופות לשם טפול ומתוך קוצר-רוח הסתפק בכך ונסתלק, בהרכינו ראשו כחושש להיתקל בגזעי העצים.
גילה עמדה נבוכה ולא ידעה לשית עצה בנפשה. אכן, צדק הרופא וחטא הוא להשאיר את הזקן החולה בחור אפל וקר זה! אך מה תעשה? הן לא ייתכן להעבירו לחדרה, לא, דבר זה אין להעלות כלל על הדעת, כי ילדים לה, ולמצוא לו מקום אחר, לא ענין קל הוא, ולא לפי כוחותיה הדבר. אלא שכאן בא הזקן עצמו לעזרתה. הוא הבין יפה למגינת נפשה, והחל מרגיע אותה שאין בכך כלום, כי כבר רגיל הוא בכמו אלה, והוא חש כי בעוד ימים מספר יחלים וישוב לאיתנו. הוא נצטנן לפני שלושה ימים, אותו יום, עם גמר העבודה, נאלץ לחכות שעה ארוכה לאוטו, בקור ובגשם. כמה וכמה אוטובוסים חלפו על פניו מלאים פועלים עד אפס מקום, ורק באחד מהם, מן האחרונים, נתיחד לו מקום בדוחק רב. היה זה יום חורף דולף וטורד, שהצינה מרעידה אף גופו של אדם צעיר, כל-שכן של זקן אשר מנוחתו נטרדת, מזונותיו לקויים, ודירתו אינה דירה. משהגיע למקלטו, עייף ויגע, קידמה את פניו הבדידות והצינה שחדרה פנימה מבעד לבלואי השקים הפרושים על גבי החלונות. רגעים מספר ניצב על עמדו, שומם ודאוב, כשהוא לוחש לעצמו, כמתריס: “חושך וקור וחיי כלב”… תוגה כבדה ירדה עליו. וכוח לא היה בו לעסוק בדברים קטנים שאדם נזקק להם כדי לקיים את שיגרת יומו. הוא צנח על מיטתו וזמן רב ישב, ראשו נתון בין כפות ידיו ורוחו עכורה עליו ביותר. גוו מרעיד היה מדי פעם בפעם. לבסוף, משהדליק את העששית והחל טורח בהכנת פת-ערבית, נטל את הקומקום שלו, למלאותו מים, ומצא את המטבח נעול בפניו. רגיל היה בכך, ובלי אומר ודברים חזר לחדרו, הושיט את ידיו בעד החלון ורחץ אותן במי הגשם, אכל ארוחת-ערב חטופה ויבשה, ומוכן היה לשכב לישון, אלא שבית-השימוש היה נעול ונאלץ, איפוא, לצאת החוצה ולחפש לו מקום לשם-כך, כדרכו בזמן האחרון. בלילות בהירים, שעה שהגשם לא ירד בחוץ, מרחיק היה בלכתו עד לשפת הים, אל מורד החוף הריק מאדם, אבל בימות הגשמים מתלבט היה בענין זה עד כדי בזיון וקצף.
הפעם סר למגרש ריק שמאחורי הבית, אלא שאורה של מכונית, אשר שינתה את כיוונה, הוטל עליו לפתע והציג אותו בקלקלתו… החישוף לא ארך אלא רגע קל, אך הזקן נחרד ממקומו, עלוב-נפש ומדוכא, כשהוא אוחז במכנסיו, הבושה בלחייו ודמעות צורבות את עיניו. אותה שעה ביקש את נפשו למות… הוא חירף וגידף את עצמו, ואף כי גשם ירד, מצא עצמו באמצע הרחוב, בלי דעת לאן. משחזר לחדרו ושכב, תקפה אותו צמרמורת ולמחרת נבצר ממנו לקום מיצועו. גילה טיפלה בו במסירות רבה במשך יומים, ואילו הזקנה היתה מהלכת ורוטנת על שאין מודיעים לרשות על מקרה הטיפוס, ואז התערבה בדבר ועשתה מעשה. בוקר אחד לבשה שמלה ארוכת-שובל ומעיל שחור מכופתר עד לסנטרה, חבשה לראשה מגבעת-לבד כחולה, עטורה סרט חום ומקושטת בסיכת-זכוכית מבריקה, ויצאה מן הבית. השכנים שלא היו רגילים לראותה במראה זה, הביטו אחריה בתמהון ובחיוך, והנשים רמזו זו לזו: “פרומה’צ’ה התקשטה”… והיא נסעה למשרדי הרשות, והודיעה שם את אשר הודיעה, וחזרה עייפה וכושלת, וחיוך של זדון מרצד בעיניה. בצהרים הופיע אמבולנס ממשלתי, והרופא שבא לא טרח לבדוק את הזקן ופקד להעבירו לבית-החולים של הרשות.
גילה הרגשנית נבוכה מאוד. נכמרו רחמיה על הזקן, והיא יצאה לעודד אותו וניחמה אותו כי הכל יעבור בשלום. גם הבטיחה לבוא ולבקר אצלו. שעה שהוכנס לאמבולנס, נישא בידי האלונקאים, ורגליו החיורות בולטות מתחת לשמיכה אפורה שהוטלה עליו, ראתה כיצד הוא מתיגע להסב ראשו אליה ואל הילדים הנפחדים, ופניו הנהלאים מתעוותים להעלות חיוך רפה. משזז האמבולנס והתרחק, וגילה פנתה לשוב לביתה, נתקלה בפרצופה של הזקנה אשר השקיפה בעד החלון. איזו נהרה של קורת-רוח היתה נסוכה על פניה, אולם למבטה הנוקב והשופע בוז של גילה, נרתעה הזקנה וזגוגית החלון עטתה בוהק אפל.
ח
אלא שנס נתרחש לו למר זיגל לפי-שעה.
גילה ביקרה בבית-החולים ונודע לה לאחר שיחה עם הרופא כי אכן לא בטיפוס לקה הזקן, כי אם בשפעת. הוא, הרופא, הבחין בכך מיד, ולחנם טלטלו את החולה לכאן, אבל הואיל והוא תשוש מאד, ומאחר שכבר נקלע לבית-החולים, הרי הוא, הרופא משהה אותו כאן לשם מנוחה, וכדי שהתזונה הטובה תשפר במקצת את בריאותו ותחיש את החלמתו.
שמחה מאד גילה לכך, והודתה לרופא, אף סחה לו בקצור קצת מפרשת חייו של הזקן, וביקשה למסור לו שלום בשמה, שכן מנמנם הוא אותה שעה והכניסה לא הותרה אל האגף ההוא.
אותו בוקר שחזר הזקן מבית-החולים היה כחול כולו ומוצף נגוהות של שמש חורף. חיור ורופף פסע לאטו על גבי המדרכה, קומתו הגבוהה שחה עוד יותר, ובלוריתו, שגודש שערותיה לא פחת, הכסיפה לגמרי, נתארכה במקצת כלפי ערפו ושיותה לו מראה אדם המסתופף בהיכל הפיוט. הוא שרך את דרכו בקושי וברכיו רעדו קצת; מפעם לפעם נאלץ להתעכב רגע, כדי להסמיך את זרועו בקיר ולשאוף רוח. עיניו הכחולות הזהירו באור רך, תינוקי, אלא שקשה היה לו להציץ בפני זיוה של חמה והיה ממצמץ בהן עד שניתלו דמעות בריסיהן.
הזקנה שעמדה והשקיפה, כדרכה, בעד החלון, הבחינה בו מיד. פניה קדרו וחימה אחזה אותה, משל ראתה לפתע את שונאה בנפש. היא סבורה היתה שכבר נפטרה ממנו. הבוקר ישבה וחישבה כמה תצטרך להשקיע כדי התקנת המקלט לחדר, וכמה תדרוש בשכרו, והנה זה חוזר בריא ושלם… השד לא לקח אותו!… בזריזות שאינה מצויה בגילה, ניתרה הזקנה ממקומה ונעלה יפה את דלת הפרוזדור.
נשתהתה בנשימה עצורה והקשיבה להדי צעדיו הרפויים בחדר-המדרגות, עד שקרב לאטו אל הדלת; היא שמעה כיצד עמד לפוש רגע, ורק לאחר שגנח ושאף רוח, נשא את זרועו ולחץ על כפתור המצילה, להכריז על בואו. מיד שמע את קולה של הזקנה, שוצף כעס ותוקף:
– לא אתן להיכנס!
– מה? מה? – חזר הזקן בשקט, כי כבדו אזניו משמוע.
– החדר אינו בשבילך… נגמר!
ספק אם היטיב הזקן גם הפעם לשמוע את אשר אמרה לו, אבל הוא ניחש את כוונתה, שכן לא חזר לשאול, ולא פתח בשיחה אתה. רגע עמד מדוכדך ודומם ליד הדלת האטומה, ניסה מוכנית לנגוע במנעול, ומשראה כי אכן נעולה בעדו הדלת, כעוטה שתיקת-אלם עוינת, הפנה את גבו, צנח על מדרגות הכניסה וסמך ראשו ברכיו הזקופות. הוא לא שקל בדעתו את המעשה שעליו לעשות, כי רוחו היתה עמומה עליו ביותר. אך תשוקה אחת בלבד היתה בו בלכתו לכאן: להשתרע על יצועו הדל ולתת מרגוע ליצורי גוו הרופפים. והנה קפץ עליו רוגזה של אשה זו, שאינה יודעת רחמים… בעודנו יושב כך, אובד-עצות, קלטו אזניו פתאום רשרוש צורם של גרירת חפצים בתוך המסדרון פנימה, ומיד לאחר-כך נקרעה הדלת, והזקנה דחפה לעומתו בטרחנות עסקית וביגיעה רבה את שתי מזוודותיו, את מיטתו המתקפלת, זרקה אליו גם את מעילו ואת מגבעתו הדהויה, וסיימה בריטון מתנשף של פסק-דין:
– והסוף לזה!
דומם נתן בה הזקן את עיניו העייפות. בלחייו החיוורות פרח סומק של זעם מהול בבושה. זקנה חסרת-לב זו! עיניו העייפות נצטעפו, והוא הליט את פניו בכפות ידיו, כאומר למעכם ברוב יאושו, כמבקש להשחית את צלם האדם. לוּ פערה האדמה את פיה אותו רגע, היה מזנק בבת-אחת לתוכה וחסל פרשת הענויים!…
ט
גילה שנהבי חזרה מן השוק, וראתה את הזקן בישיבתו העגומה וחסרת-הישע, בסמוך לחפציו המושלכים (עלוב ביותר היה מראה המגבעת הדהויה והמאובקת, שהוטלה בהיפוכה ונראתה כזועקת חמס בפני עצמה). גילה נעצרה, עמדה נרעשת, ובפיה אין מלים כדי לעודד את הזקן. אף הוא, דבריו לעו, קם והצביע ללא אומר, בתנועת יד רפויה ומיואשת כלפי הדלת הנעולה וכלפי החפצים, כעל אותות קלון שאין למחות אותם. שפתו התחתונה ריטטה, ודומה היה שהוא מונע עצמו מלהיתקל במבטיה של גילה, משל, לא אחרים סרחו אלא הוא גופו, אם הגיע לידי כך… דומה שהזעם הנשקף מעיניו הכריז: כולכם אשמים!…
גילה הוסיפה לעמוד ושפתיה לחשו: “אל אלוהים, רֶשַע שכזה, ניווּל שכזה”… אובדת-עצות היתה, ולא ידעה אם תתפרץ לדירת הזקנה כדי “לעשות בה כלה”, או לרוץ החוצה ולהזעיק את העוברים והשבים, ולהראות להם כיצד מסתוללת בעלת-בית עשירה בפליט זקן ומסכן, אשר בקש לו מפלט ומחסה בארץ העברים… הבליגה על סערת-רוחה, אחזה בזרועו של הזקן, ולמרות סירובו העלתה אותו לדירתה, למען ינוח שם, עד שתדע מה עליה לעשות. תוך-כדי-כך ניצנץ רעיון במוחה: אך זה יהיה לקח, למרשעת זקנה זו! טוב! לפי-שעה מוטב שיהיו חפציו מוטלים שם ומושלכים לאות חרפה לעין כל. אדרבא, כך יפה הדבר לפי-שעה.
בלשון רכה הפצירה בזיגל שישכב על הספה לנוח, הזדרזה להביא כר ושמה אותו למראשותי הזקן, שידלה אותו בדברים שאין הוא צריך להתבייש בפניה, ומותר לו לחלוץ את נעליו ולנוח יפה. ובינתים טרחה והגישה לו פת מרוחה בחמאה וכוס תה. הזקן התרגש ביותר. "אין זאת – אמר – כי הבורא דאג שהטוב והרע ירדו כרוכים יחד לעולם, שאם לא כן, כלום אפשר היה להתקיים בעולם מגונה זה אפילו שעה אחת?…
הוא צנח לאחוריו, גונח מיגיעת-הגוף ועקת-הנפש, ובשכבו האזין בחרדה רבה לפעימת לבו. בימים האחרונים ניתר בו הלב ומפרכס, כאומר לחרוג מתוך בית חזהו, או שדפקו נעשה חלוש ואטי יותר, משל אחוז הוא כולו בשערה דקה, אשר עוד מעט ותינתק ללא תקנה…
אותה שעה ניתלתה דממה רכה בחלל הבית. מרת שנהבי יצאה והילדים שהו עדיין בבית-הספר. תמיה היה זיגל לדעת כיצד תטפל בענינו אשה חביבה זו. בקושי הבליג שלא לנשק את כף ידה כאשר עמדה על ידו וטיפלה בו במסירות ובעדינות. הוא נתעורר מתרדמתו: דפיקת הדלת וקולות משוחחים. הגברת שנהבי עמדה לפניו עליזה ובוטחת ולצדה קצין מצוחצח, שופע יהירות ושובע, ושרביט-שררה מתנפנף בידו דרך חירות. מכרה של גילה היה, ואליו פנתה הפעם, בצר לה, כי יתערב בענין בתוקף משרתו. הסברתו של הזקן היתה ללא צורך, שכן היה הענין נהיר ביותר. ירד הקצין לדירתה של בעלת-הבית, ובלא נימוסים יתירים הודיע לה, בקיצור נמרץ ובלשון שאין להרהר אחריה, כי ראשית-כל אסור לה לעשות דין לעצמה ולזרוק דייר וחפציו החוצה! אם טענות לה לדייר שלה – יש דין ויש דיין! ואשר למקלט שהיא משכירה אותו כחדר, הרי זה פשע שהיא עתידה לתת עליו את הדין לחוד… ובכלל – אם אין את לבה לצרור של צרות וענינים טורדים – מוטב שתלמד כיצד להתנהג עם אדם זקן ופליט! כאן הגיע הקצין לריתחה יתירה ופניו הסמיקו מכעס. הוא תפש בשתי המזודות, הכניסן למקלט, וגילה שנהבי אחזה במיטה המתקפלת ונזדרזה לסייע לו. הזקן הלך בעקבותיהם, המעיל על זרועו כחוזר מטיול, והוא מנער את האבק מעל גבי המגבעת שבידו. מחייך היה ונבוך. כדי לשכך במקצת את זעמה של הזקנה שעמדה בפתח חדרה וכולה ארס מפעפע, פנה ואמר לגברת שנהבי, כי תואיל לומר לה לזקנה, כי בעצם מקווה הוא למצוא חדר בעוד חודש ימים, ומי יודע אולי יתרחש לו נס ובנו יבוא בינתים… חודש ימים הרי זה מועד לא ארוך בחיי בן-אדם, ולא יבולע לה חלילה אם תמתין קצת. כך היה הזקן משלה את עצמו לפתע, משדל את הזקנה, ומעתיר דברי-תודה על הקצין ועל הגברת שנהבי שחרדו בגללו את כל החרדה הגדולה הזאת. בידים רועדות התחיל להתיר את המיטה המתקפלת, כדי להתקין לעצמו מקום מנוחה, כי מאד היה זקוק לה, ביחוד לאחר הרוגז הרב שנפל בחלקו הבוקר. רגליו היו רפות וברכיו רועדות מתשישות ומתנגפות זו בזו.. הקצין עמד ונד בראשו. פניו לבשו ארשת-צער למראה אדם זקן שהגיע לידי כך, ולפני צאתו נפרד ממנו בדברים נלבבים כמבקש לעודד את רוחו, ולבעלת-הבית פנה ואמר נמרצות:
– ובבקשה לא לשכוח לכבד את זכויות הדייר, ולא לסגור בפניו את חדרי השירות! אם אהיה נאלץ לבוא עוד פעם, אטפל בענין זה באופן אחר לגמרי! השמעת, גברת נכבדה?!…
י
שהות של חודש ימים ביקש אלפרד זיגל את פני בעלת-הבית שלו, משתדל לפייס אותה ולשכך את קצפה. כל כך עייף היה ותשוש וזקוק לשלוות-נפש, שמדמה היה בלבו, כי באם תניח לו הזקנה משך חודש ימים, אולי יתרחש לו נס בינתים, והוא ימצא איזה מוצא; העיקר, שלא תציק לו לפי-שעה ותמנע מדנים ממנו. לאחר שהציע את המיטה והשתרע עליה, נשם לרווחה. שעה ארוכה שכב אפרקדן ומוחו עמוס מחשבות טורדות על חייו היגעים, על עבודתו ועל ענינים אחרים התובעים ממנו פתרון. כן, עליו גם לסור ולדרוש בעצת רופא, כי זה ימים שלבו אינו פועל כתיקונו… משהו העיר לו על-כך גם רופא בית-החולים, אלא שהבליע את ההערה, באמרו כי עליו לנוח יפה ולא להתיגע בעבודה קשה. אמנם עבודתו אינה קשה ביותר, אלא שהטלטולים באוטובוסים הצפופים, הריצה והדחיקה בשעת מעבר ממכונית למכונית, מיגעים אותו; והרבה עושה גם הגיל…
לפנות ערב השתרך לאיטו לחנות-המכולת, בבקשו להכין לו משהו לפת-ערבית; נמנע מלהטריח יותר את גילה שנהבי, שדי לה בטרדות שגרם לה במשך היום. בעמדו בחנות, נצנץ רעיון במוחו, חייך בקורת-רוח וקנה שתי טבלאות שוקולדה גדולות בשביל הילדים. בחזרו נתקל בפני בעלת-הבית שנשקפה אליו זועמת בעד החלון. שוב החל לשדל אותה בלשון רכה:
– רק עוד חודש אחד, עוד חודש…
– טוב! – נעתרה לו הזקנה לבסוף – אבל לא יותר!
– לא יותר… לא יותר… מלמל כמסכים לה.
אותו הערב, לאחר שסעד את לבו, נרגע במקצת מסבלות היום ומהומתו. המנוחה העתידה ליפול בחיקו משך חודש ימים, נסכה בו שלוות-נפש, וכאדם שפתר לפי-שעה שאלה מציקה שלא נתנה דמי לו, החל נכסף למשהו מעודד, למשהו שיפיג את עצבות שממונו. מרגיש היה כי חסר הוא איזה ענין שהיה מענג את רוחו, שעוד היום הרהר בו, ועתה נשתכח ממנו, וממוחו העייף נבצר להעלותו… “אלה הם מסימני הזיקנה שאין מפלט מהם”, פסק לעצמו באנחה קלה, ורק לאחר שהסיח דעתו מכל הענין, חזר ונזכר בו לפתע פתאום: הרי זו תמונת בנו שהתאווה לראותה, הגביעים, המידליות – פולחן קטן זה שהוא נוהג להתקין לעצמו… אצבעותיו החיורות רטטו על פני מנעול המזודה. העלה את החפצים משם, והחל עורך אותם לפי הסדר על גבי המגבת הרקומה, כל אחד במקומו, תמונת הבן באמצע, הגביעים המתנוצצים לצדדים, המידליות, כל פרט שיש בו כדי עיצוב החן והנוי; הפעם שלה והוסיף עוד מזכרת שיש בה כדי להשלים את המראה, הוציא והניח תמונת ביתו, מוקף עצי ערמון עבותים, עטור גינות-נוי, והוא ובני-ביתו בחברת אורחים מסובים על כוס קפה; השולחן והכסאות הקלועים מקש בהיר העלו באפו זכרונות אותו קיץ נאה, והוא התרגש ביותר לזכר כמה וכמה פרטים שצפו בכל חיוניותם, וחן העבר נסוך עליהם ביפעה של הוד שחלף… לאחר שהיה הכל ערוך ומתוקן, ואור העששית נופל ומאיר את התמונות, מתיז זוהר מגביעי הכסף, והוא, זיגל עצמו, עדיין טווה מסכת זכרונות מענגים, חש לפתע כי פעימת לבו שוב אינה כתיקונה, והוא עצר נשימתו; לבו נלחץ כבתוך אגרוף קפוץ עד כדי הרגשת כאב, תקפה אותו אימה שאת פירושה האמיתי ירא היה לגלות לעצמו… הוא התאמץ להישען על מרפקו, ואז נראה כגוחן קמעה כלפי זיו איקונין של בנו, כמבקש להסתכל בו ולצוד את חיוכו מקרוב; לרגע אחד קפא במצבו זה כמהורהר, וחזר וצנח תוך גניחה אפרקדן, כמפקיד גופו בזרועות המנוחה, פניו לבשו ארשת רגועה ומפויסת, כי עתה נפתרו כל שאלותיו לבלי הטרידו עוד. שני הגביעים התנוצצו בתוך הדממה כשני פמוטות שבת על גבי שולחן ערוך, שנרותיהם כלו והשלווה פרושה מסביב.
תפילה שדודה
מאתיוסף אריכא
א
באחד הימים עליתי לירושלים. חביבה עלי העליה לירושלים. מן החול אל הקודש, מן הפשוט אל הנשגב, ערים אחרות פוקד אני לרגל איזו סיבה או תכלית בפני עצמה, ואילו לירושלים הריני עולה מתוך כיסופים שבלב וחדוות הנפש. משתוקק אני לנשום אויר הרים שלה ולקלוט את מראותיה המגוונים והמשובצים בחומותיה ובנופה הסלעי, האיתן. דומה שתעלומות חיים וגורל נשקפות אליך ותובעות יחס של כובד-ראש והפלגה לתחומי זמן ומקום שהדמיון יפה להם. ואף כי מכיר אני את מבואותיה, סימטאותיה, חומתה ועתיקות שלה, הריני למד לדעת פעם בפעם, כי הקריה מקפלת בתוכה פינות-חמד עטורות שרידי תפארת ומירמז חן קדומים, שהיו סמויות מעיני, ומשאני נקלע לתוכן הריני חושף את אורן הגנוז, המהלך עלי נכאים לא ידעתים.
וכן שמתי לי לחוק: מדי עלותי ירושלימה חייב אני לבקר אצל הכותל המערבי. אף הוא נראה לי תמיד חדש בהופעתו, נשגב יותר מבראייה ראשונה, ואוצר קסמי הוד ושגב של עבר רחוק ומפואר. רק יהודי המתבודד לפניו בהמיית-לב עשוי לקלוט ולפענח קצת משיחת אבני הגזית הכבדות בקדרותן. לרוב הולך אני לבדי אל הכותל, שכן איני יכול לשמוע קולו של אדם מופנה אלי בשיחת-חולין שעה שאני שקוע בהרהורי לפני הכותל. אותה שעה יורדת עלי שתיקה כה עגומה וכבדה, שלבי נלחץ בקרבי ורוחי נעכרת. בוקר אחד הרעידתני המיית המתפללים עד שפקעת-הצער חינקה את גרוני, ודוק של דמעות נתקשר בעיני ועירפל אורן. אפשר שגרמו לכך הידיעות על הטבח, שהגיעונו אותו יום מפולין השדודה והדוויה. אנקת דורות – שבניהם נטבחו מאז ועד עתה – בקעה מתוך אותה תפילה, שהרעשתני והעמידתני דל ואביון המתפלש ביגון גורלו ללא פשר, ללא גמול.
כמה ימים עשיתי בקריה ורגלי הובילוני גם הפעם למקומות שקסמו לי והעלו בי פרקי-חיים, שהדמיון והמציאות היו שלובים בהם ודבוקים זה בזה. בערב האחרון זכרתי, כי למחרת היום הריני חוזר למקומי בבוקר השכם, ואילו אצל הכותל עוד לא ביקרתי. לראשונה אמרתי בלבי, כי הואיל ושעתי דחוקה, הרי שאנוס אני לוותר על הביקור, אלא שקשה לי לבאר, כיצד החלה מחשבה זו מציקה לי ותובעת ממני לקיים מנהגי. ואף כי יושב הייתי אותה שעה בחברת ריעים עליזה, ובאזני דברי חכמים וסופרים, נעשיתי עצוב ביותר, נכה-רוח ופוטר עצמי מן השיחה תוך שקיעה בשתיקה ממושכת. חשתי, כי חייב אני לילך לכותל כדרכי, ואף כי השעה קרובה היתה לחצות, מצאתי עידוד בירח המלא, שהציף באורו את היקום, וגמרתי אומר כי ההליכה לשם אפשרית בשעה זו.
נצטרפו אלי גם חברי, שהיו מסובים עמי, והשעה היתה קרובה לחצות, והירח הרעיף את נגהו על העיר השקועה בתרדמה והעטה אותה במעטה של לובן ענוג. לראשונה קלחה שיחתנו בעליצותה וניתרה מנושא לנושא, שהחולין בהם עיקר והבדיחה תבלין. ואילו ככל שנתקרבנו והפלגנו בעיר העתיקה ונבלענו בתוך הסמטאות, השרויות באפלה, נתמעטה שיחתנו הפזיזה עד שכבשה אותנו שתיקה גמורה של כובד-ראש. הירח, השט בכחלת הרקיע שנחשף פעם בפעם בין חרכי הגגות יצק בנו בחסדו ערגה חרישית ללא פשר. נלחצנו איש לרעהו כעדר כבשים, ומשנתקרבנו לכותל נחרדנו לפתע: קול בכי כבוש עלה והרעיד אותנו. בלבבות מתפעמים הקשבנו רב קשב, וחברי לחש: “ודאי בוכה מי על חורבן ירושלים ושריפת המקדש”. נגשנו בשקט ומצאנו בסמוך לאבני הקיר אשה דבוקה להן, זרועותיה פרושות ושטוחות לפניה כרוצה לחבק ולגפף את הכותל, קולה רועד, מתייפח ומתרסק כשהיא שופכת את מרי-שיחה וצקון-לחשה לפני רבון-העולמים.
ניצבנו דוממים ומחרישים. מתוך קטעי הדברים של האשה למדנו, כי מבקשת היא על נפש בנה, נער חולה אנוש. תפילתה היתה נוקבת בפשטותה ובכנותה, ובשעה שסיימה את דבריה: "רבונו-של-עולם! חוסה-נא על נפשו של בני הרך וקח נפשי תחתיו – עבר בי רטט ובשרי נעשה חידודין-חידודין. גונחת פרשה משם לבסוף, כשהיא מגפפת ומנשקת את אבני הכותל, נתעטפה במטפחתה ונשתרכה כושלת ודוויה. עמדנו שרויים בשתיקה כמקשיבים עדיין לבכיה של האם. איש לא הוציא הגה מפיו. לאט-לאט התחלנו נעים זה בכה וזה בכה, כל אחד בדיל ומתמכר להרהוריו. אחדים פרשו לקרן-זוית, נתקרבו לכותל עד כדי מגע, ועמדו אצלו כמערים נפשם בתפילה. אפשר שלא התפללו, אלא שעמידתם היתה עמידת בני-אדם, שתפילה מפרכסת בחובם וקשה להם לבטא אותה מאין להם ניב-שפתים. אף אני מצאתי עצמי עומד אצל אותה האבן, שבסמוך לה ביקשה האשה רחמים על בנה. חגווי האבנים הכבדות השחירו, לפתע הבחינו עיני בפתקאות, שהיו תחובות שם על ידי המתפללים. איני יודע את נפשי, ואיני יודע על-שום-מה עשיתי אותו מעשה תמוה, שכן שמתי את כף ידי לתוך החריץ, חפנתי מלוא החופן פתקאות-תפילות ונתתין בכיס-מעילי.
ב
משעליתי על יצועי בחדר מלוני נדדה שנתי. העליתי אור ושלחתי ידי לאחד הספרים, שקיבלתי מאת ידידי, אבל נזכרתי בפיתקאות, שהסחתי דעתי מהן, ואמרתי בלבי שמא כדאי לעיין בהם כעת. פרשתי לפני את הפיתקאות הקמוטות, מהן כתובות בכתב נאה להפליא ומהן בכתב משובש, מהן כתובות על גבי נייר משובח, ומהן רשומות על גבי נייר פשוט; רובן של התפילות בטלות היו, ביקשו על עושר ועל דברים שחשיבותם פחותה, ואילו פתקא אחת גרמה לי טרדה ועגמת-נפש, כי מיד שיערתי שנכתבה על ידי אותה אשה בוכיה, שמצאנו אצל הכותל. בשולי הפיתקא סיימה בקשה על נפש בנה החולה, על נפשו של נערה הרך, שפרשה בשמו בתפילתה.
רוחי נפעמה ונרעשה בי. “הכיצד – אמרתי בלבי – אתה מקפח תפילתה של אשה אומללה? מה רשות נטלת לעצמך לעשות אותו מעשה?” אלא שלאחר-כך חזרתי וניחמתי את עצמי: “וכלום סבור אתה, שריבון-העולמים זקוק לאותה פיתקה דווקא?”… ואף על פי כן נשללה מנוחתי ממני, וגם משהשלכתי את כל הפתקאות לתוך הסל, נטלתי פיתקא זו וגנזתיה בתוך תיקי, בין התעודות הטעונות שמירה.
משנתעוררתי היתה כבר השעה מאוחרת קמעה, ואני בהול ונחפז לתחנת המכוניות שלא לאחר ביותר, ובשעת הנסיעה מהרהר הייתי בביקור אצל הכותל, ביקור בחצות לילה לאור הסהר, שהיה בו קצת מן התמיהות והרבה מן ההוד, המסעיר את הנפש.
משהגעתי לביתי חרדה לקראתי רעיתי ומארשת פניה הקודרים קלטתי, כי משהו אינו כשורה. על בהונות רגליה פגשתני ובקול דממה דקה לחשה לי, כי בננו, נער בן שמונה, מוטל חולה, כולו קודח וחומו עולה בלי הפסק. הרופא שהובהל אליו, עוד לא עמד על טיב המחלה, ותמוה הדבר שגם התרופות להפחתת החום אינן מועילות. מצאתי את הילד קודח, מדמדם ומדבר דברים ללא קשר. הוא לא הכירני ובעיניו קפאו מבטים של הכרה מטושטשת. משהעברתי כף יד על מצחו הלוהט, ניצבה אמו למראשותיו, פוכרת אצבעותיה מעוצמת היאוש, ועיניה זולגות דמעות. אם כי הילד חלה לעתים, לא ראיתי אותה אובדת-עצות ומיואשת כבשעה זו.
עוז-רוחה עזבה לגמרי והיא נתיפחה חרש. הבהלתי מיד רופא, שמוניטין יצאו לו כמומחה למחלות ילדים. הוא בא, מישש, בדק ובחן את הילד, ציין את מדת חומו הגבוהה, ואף הוא התקשה להגדיר את המחלה. עיניו השחורות של הילד הציצו בנו במבטים יוקדים ותועים. מוכת-יאוש פרשה האם לקרן-זוית ומררה בבכי. מיד עברני כבזק רעיון טורד ומבעית: “נענשת על שחיללת את קדושת הכותל ועיכבת בעד תפילת אם, המבקשת על נפש בנה”…
היום עבר בחרדה. הנער הוסיף לקדוח ומידת חומו לא נגרעה. הוזמן רופא נוסף, וגם בקורו של זה היה לשוא. הצצתי בפני רעיתי והאימה נסוכה על פניה החיורים הדאיגתני ביותר. נתיפחה בלי הפוגות וטענה, כי תצא מדעתה, כי חששה שמא יאוכל הילד בשלהבת מחלתו.
תוך-כדי-כך רד הערב ולא חלה הקלה במצבו של הילד. לחרדתי ראיתי, כי כוחותיו הולכים וכלים. שוב ניקר במוחי הרעיון הטורד על קיפוח תפילתה של האם, ובאזני צלצלה תחינתה הרועדת “רבש”ע! חוס-נא על נפשו של בני הרך וקח נפשי תחתיו"… ומשחזרתי בדמיוני על דברי האם, חשתי כי מוציא אני דברים אלה מפי בלחש, ושקבלו משמעות גורלית. לפתע נתחוור לי כי אכן חטאתי חטא לא-יכופר על שנהגתי קלות-ראש בתפילת אם וזילזול בקדושת הכותל. המחשבה על חטא כפול זה אכפה עלי את ההכרה, כי אכן בשל כך נענש ילדי. נכה-רוח ומדוכא התהלכתי בחדרי, וכל אותה שעה לא פסקתי לראות את הכותל המערבי, הניצב דומם וקודר. אלא שהפעם נראה לי מאיים ביותר; לפני עיני רחפה דמותה של האשה הצמודה לאבניו, ידיה פרושות ושטוחות בתפילה, וקולה המתרסק בהתיפחות נוקב את אזני, כי מדמה הייתי לשמוע גם קובלנה חרישית: “בן-אדם! מה חטאתי לפניך, שעיכבת בעד תפילתי?”
חלפו שעות ארוכות רצופות דיכדוך-נפש ואזלת-יד, ומצבו של נערי לא הוקל. בכייה של רעיתי הבריחני למרפסת. הרימותי עיני לשמים, ונמשכתי אחרי יפעת הירח, החולף במילואו בתוך הכחלת, עטור כוכבים וקרעי עננים צחורים כצמר, ושוב ניצב לפני מראה הכותל ושולי נדבכיו העליונים מוארים בנגהו. ולפתע ידעתי את אשר עלי לעשות ללא כל-דיחוי. נגשתי אליה ואמרתי לה, כי עלי לפעול-מה להצלת הילד, וכי אפשר שלא אשוב אלא למחרת בבוקר. חזרתי ואמרתי לה, כי מאמין אני במעשה שיש בדעתי לעשות, אשר יביא ריפאות לילד. היא לא חקרה ולא דרשה, ואני לא הגדתי לה דבר, פן אהיה כמתעתע בעיניה, אבל ראיתי כי היא מאמינה לדברי שנאמרו בתקוה ובביטחון.
ג
בקרן אחד הרחובות עיכבתי מכונית וביקשתי את הנהג, שיסיעני לירושלים. השעה היתה קרובה לחצות והנהג היסס. הצעתי לו מחיר, שנתקבל על דעתו והלילה המואר אף הוא סייע לפזר את חששותיו. לא ארכו הרגעים והמכונית נישאה כסופה על פני חלקת הכביש הריק מאדם ומתנועת רכב ובהמה. הנסיעה בחיק הלילה, שקסמי הירח הוסיפו לנוף משחק של צללים ואורות מעולפי רוך ודממה הרגיעתני, ולעתים, משנתעוררתי מתרדמה קלה שנפלה עלי, מדמה הייתי לראות עצמי נישא על כנפי-דמיון בלי לזכור היכן אני.
משהגעתי לירושלים ביקשתי את הנהג להובילני אל מגדל-דוד ולהמתין לי שם עד שאשוב. עברתי דרך שער יפו, ובצעדים מהירים ובלב מתפעם מתקוה וחרדה גם יחד נחפזתי עד שהגעתי לכותל. עברתי לאורך אבניו הצוננות עד שמצאתי את המקום, שבו עמדה האשה בתפילתה והבחנתי גם בחגיו שמתוכו נטלתי את הפתקאות. ביד רועדת מהתרגשות ובאימה סתומה, שירדה עלי, הוצאתי את הפיתקא, שהיתה שמורה אתי, החזרתיה בדחילו למקומה בעוד שפתי לוחשות תפלה קצרה: “אנא, אלוהים, סלח-נא לי על קלות-ראשי, שנכשלתי במעשה נמהר; שלח-נא ריפאות לבן האשה, ובזכותה רפא-נא גם לילדי החולה”. שוב עמדתי שעה ארוכה בסמוך לכותל, מתבודד ונפשי הומה בי.
מעט-מעט חזרה אלי שלוות-רוחי והמועקה שהכבידה על לבי נגולה. עייף הייתי מהתרגשות ומהליכה מהירה. צנחתי על גבי המרצפת, השענתי גבי בקיר, כשאני סוקר ביראה את הכותל, שבחסדו אני שרוי, ומחשבותי מרחפות ומבקשות רחמים על ילדי. איני יודע מה ארכה ישיבתי, אלא שלבסוף הגיעו אלי הדי נקישות סנדלים של משכימי-קום לתפילה ולעבודה. מעל לראש הכותל נתפרחה בשיקשוק כנפים להקת יונים, ואי-מזה בקעה גם זימרת צפרים, המבשרת על השחר העולה. קמתי וחזרתי בלב שקט למכונית, שהמתינה לי על-יד מגדל דוד, שצריחו עדיין טובל היה באור הסהר מזה ומשחיר קמעה מזה.
משנכנסתי לביתי פגשה אותי אשתי במאור-פנים ובישרה לי כי לאחר חצות פחת וירד חומו של הילד לגמרי, והריהו ישן עתה שנת החלמה. הצצתי בקלסתרו וראיתי כי פניו קורנים, מפויסים, ונשימתו שלווה. אז ידעתי כי אכן נענשתי על חללי את קדושת הכותל והצלתי את נפש הנער בכפרי בלב שלם על מעשה נמהר של קלות-ראש. אותה שעה ראיתי בדמיוני גם את האם, שביקשה על נפש בנה, כשהיא נחפזת לבוא אצל הכותל, מגעת שפתיה הלוהטות לצינת האבנים, ועיניה זולגות דמעות הודיה.
אימהות
מאתיוסף אריכא
א
מירכתי החצר בקעה ועלתה יבבתה הנואשת של הכּלבה פזיזה, יבבה ספוגת כאב, מתמלטת בדחיפות מגרונה, עתים ממושכת ועתים רסוקה. נסוגה היתה כושלת ובלא הצלחה מאימת מלתעותיה החשופות של עזה אשר הפליאה נשיכותיה. רפאל השומר – אשר קלסתר פניו נשקף מבעד לחלון – הסתיר בקושי את התפעלותו למראה עזה התוקפנית, כלבה־זאבה חסונה זו, אשר הסתערה על חברתה הגדולה ממנה בשנים בחמת־זעם ובאכזריות של כלבה הבטוחה בצדקתה ובכוחה. הכלבים שנזעקו לקול היבבות התגודדו סחורנית, קצתם משפילי־זנב ורוטנים וקצתם סוקרים את הקרב תוך התפהקות אדישה.
אלמלא השומר שהרס1 החוצה להפריד בין הניצות, אפשר ועזה היתה עושה כּלה בפזיזה, שכן כבר היו אוזניה קטופות ומרוּטות, אפה נשוך, שפתה העליונה שסוּעה, ודמה השחרחר שותת גם ממקומות נשוכים בצווארה. כנראה שעזה פגעה יפה גם באחת מרגליה האחרוניות, שכן לאחר ההפרדה, שעה שפזיזה פרשה דוויה וחפוית־ראש, הרתיעה את עצמה בדילוג עלוב על שלוש ואילוּ הרביעית נגררה אחריה בהינף של דילדול.
אם כי עזה סיימה את הקרב בהצלחה והרגשת הצדק מפעמת אותה, הרי שמצאה לנכון ולנאה, כמשפט כלבה נבונה, להתיבב קצת מתוך התחטאות של בקשת רחמים בפני השומר אשר נזף בה בחומרה יתירה: "אכזרית שכמותך! מרשעת! "
עזה תלתה בו עינים מפללות, הניעה את עכוזה ואת זנבה בכשכוש של מצניעת־לכת, והרטיטה תוך־כדי הילוך את שתי מערכות דדיה המלאים, הוורדרדים והתפוּחים קמעה; היא קרבה בנחיתות של מורך־לב לשומר, הכפישה2 את ראשה לרגליו כמבקשת מחסה וסליחה, ומילטה מגרונה יבבה חנוקה שגם קובלנה בה וגם התחסדוּת: "וכי כיצד יכולתי להניח לה למנוּולת זו?!… " וחזרה לחכך ראשה בנעליו המאובקות של רפאל, מתוך השפלה, בעצימת עינים הנובעת מציפייה לחבטה ולנזיפה גם יחד. לאחר שרפאל גחן וטפח לה על ראשה ועל ערפה, ספק מתוך חיבה וספק מתוך כעס, הרגישה עזה מיד כי נירצה עוונה, ומכיון שכך הואיל והענין נסתיים בכי־טוב, קפצה ודלגה מיד למאוּרה, העשויה קרשים שהשחירו מרוב ימים. תוך המייה מרגיעה פילסה לה מקום בין הגוּרים השמנמנים והסוּמים למחצה, והללו שחשו בה מיד, נטפלו לדדיה מזה ומזה בשקיקה רעבתנית ביותר.
אותה שעה רבצה פזיזה ליד הגדר, מלקקת פצעיה, הרגשת העלבון מחלחלת בה, והיא מתנבחת מפעם לפעם לתוך החלל, קוראת תגר על קיפוח זה, עקב מעשה שנתפשה לו בתום־לבב. ובצודה בעיניה את דמותו של השומר הניצב באפס־מעשה על סף ביתו, שלחה גם לעומתו יבב ממושך וקובל: "ואתה לטפת לה לאותה מרשעת! "
ב
חיבה יתירה נודעה מרפאל3 לכלבים משחר ילדותו, ומשנתבגר ונתאמן בשמירה החלה מטפחם גם מטעמי בטחון. מקפיד היה שברשותו תימצאנה תדיר כמה כלבות משובחות, בעיקר מגזע הזאבים שצורתן נאה. ואת הגורים היה מוכר, לאחר שהיה בורר לעצמו אחדים מן הנראים לו במראה ובצבע. שכן אף כי מיספר כלביו ניכר היה, הרי שהיו מתקפחים בדרכים שונות, נגנבים בעודם רכים בשנים, נעלמים או מתים באורח בלתי צפוי, בידי שמים או בידי אדם.
מכיון שמתבודד היה רפאל כשומר של פרדס רחב־ידים בשכנותו של כפר עויין, נטעה בו להקת הכלבים הרגשת־בטחון, והיה מקיף עצמו בהם ושוקד להתחבב עליהם, מאלפם ומשליט עליהם את אדנותו ברמז, בניד־עין בלבד. והכלבים, שמטבע ברייתם מסורים הם לאדם, קיבלו מרותו והיו מצייתים לו תוך סיגול תכונות שירות, ורק לעתים רחוקות אַנוס היה רפאל להתערב במריבותיהם. תוך התבוננות ממושכת למד להכיר יפה את דרך מחשבותיהם, בחן את חושיהם, והיה מתפעל מחריפות תפישתם; ענינים שהביאו לגילוי שיכלם נראו לו לעתים נשגבים ומעוררי השתוממות.
פרשת השנאה שנתלקחה במרירות בין עזה לפזיזה, עילתה היתה מופלאה ביותר בעיניו: הכלבה פזיזה עמדה מלדת לפני שנים אחדות. רפאל ידע כי גילה הוא שמנע ממנה פרי־בטן והדבר לא התמיהו כל־עיקר. אלא שכאן נתגלע הריב והעמידו על חידת נפשה של פזיזה ופשר מעשיה התמוהים. משנזדקנה פזיזה, נמסכה כבדוּת באבריה, שערה הפך עינו והחל נושר, הילוכה נעשה רשלני, ורוב זמנה היתה מבלה בנמנום לאור החמה. היא פסקה מלהמליט גורים ושנים אחדות חלפו עליה בלא שתרגיש בהיעדרם. אלא שיום אחד, שעה שעזה המליטה גורים ולתוך חלל האוויר של ראשית הקיץ הוטלו יבוביהם המתחטאים וחסרי־הישע, תקף אותה לפתע חוסר מנוחה מהול בכיסופים שהדריכו את אבריה הרדומים… היא קמה מריבצה, כבדה ורשוּלה כדרכה, ניגשה למאוּרתה של עזה, הציצה סקרנית, ריחרחה פה ושם, בעיניה הוצתו שביבי עלומים וקנאה עצומה נתלקחה בלבה למראה הגורים השמנמנים והנחמדים, גורים הרוחשים אצל עזה ומגששים בפיות כּמהים לפטמות…
פקעת זו של גורים רוחשים, של כלבלבים המטפסים. נתקלים זה בזה ונכשלים, מתיבבים חלושות ומזקיקים עצמם לרחמי אם, הרעידו את גווה של פזיזה והטילו מבוכה ברוחה; היא לא יכלה למוש ממקום פלאי זה שריתק אותה והחיה בזכרונה מראות נשכחים. בשוטטה מסביב למאורה, ללא כל מטרה ברורה כי אם תקופת געגועים לאימהות שחלפה ואיננה, לגורים שלא נולדו, ראתה לפתע בחמוק עזה מתוך המאורה, אפשר מתוך רצון להיפטר קצת מהגורים הטרדניים, ואפשר שביקשה להטיל מים ולחלוץ קצת את עצמותיה בחצר, ופזיזה, אחוזת חוש מפתה ומגרה שלא יכלה לעמוד בפניו, עשתה מעשה שלא ייעשה.
לפתע, בתקוף אותה תשוקה חריפה זו, פרצה לתוך המאורה, תפסה בזהירות ובהידוק לסתות בערפו של אחד הגורים, ובעוד זה מייבב ומפרפר העבירתהו בחפזון לתוך הדיר הסמוך והשכיבתו בשקט ליד הקיר; מיד לאחר־כך נחפזה בבהילות נרגשת, זנקה לתוך המאורה וחזרה על אותו מעשה והביאה בפיה גור שני. בשניים אלה עמדה להסתפק. היא שכבה לידם נפעמת ביותר, העלתה מגרונה ריטון נשכח של אמא־כלבה הרוגזת כלפי מפריעים בלתי קרואים, הרתיעה את עכוזה, והניעה את דדיה הצמוקים השחורים, כמזמנת אותם לגורים: והרעבתנים הללו, שעה שחשו בחמימות שעירה, החלו לגשש אחרי הפטמות בשקיקה נלהבת. החניקה פזיזה את ריטוניה בחובה, עצמה עיניה וגלי עדנה ורוך עברוה, רחשי אם מאושרת שגורי פרי בטנה מעניקים לה, לאם השמחה בחלקה… ובעוד היא מושכת על גופה תפנוקים שניעורו בה לעדן את נפשה הנכאה ועזה פרצה לתוך הדיר, שוטפת בכוחה הנסער של אם צעירה ועשוקה. השתערה בשצף־קצף כחיה חסונה שאינה יודעת מעצור, והקרב הראשון פרץ בכל עוצמתו.
ג
אותו יום, שעה שרפאל הפריד בכוח בין עזה לבין יריבתה, היה לאחר שפזיזה ביקשה בפעם השניה לחזור על מעשה החטיפה. אם כי לראשונה נתפשה פזיזה לאותה פרשה תמוהה בכוח סמוי ומפתה, אבל מתוך ידיעה ברורה כי גורים אלה אינם שלה, הרי שעשתה זאת בתוקף תשוקה שלא יכלה לעמוד בפניה; אבל לאחר שעזה החרידה אותה מריבצה ועשתה בה שפטים, והחזירה את הגורים לרשותה, נשתלטה עליה חימה שסיכסכה קמעה את דעתה והביאתה לידי הכרה מסלפת כי נעשקה… מחשבה זו שנתקעה במוחה טישטשה את בהירות זכרונה בזמן ובמציאות, נתעצמה בה והדירה את שלוותה עד כדי כך, שקמעה־קמעה ראתה את עצמה עשוקה באמת וכי עזה גזלה ממנה את גוריה היא!
חסרת־מנוחה התשוטטה בחצר, לא אכלה ולא גמעה גמיעה קלה, רטנה בזעם כלפי כל אדם שקרב אליה יתר על המידה, ואף נשכה שני פלָחים עוברי־אורח שנמלטו על נפשם כמפני חיה טורפת. ניטלה ממנה שלוותה והיתה מריצה את גופה המדולדל בזריזות יתירה ממקום למקום, אלא שלא נתרחקה מתחומי מאורתה של עזה יריבתה, מצפה לשעה יפה כדי לנסות שנית את כוחה ולהשיב לחיקה את הגורים.
ואילו גם עזה לא משה מריבצה. כוונתה של פזיזה גלויה היתה ואף כי די לה לעזה בריטון מבשר־רע ובחישוף ניבים נשכניים שזו תרתיע את גופה אחוזת־אימה, הרי שחרדתה ודאגתה לגוריה הרכים לא נתנוה להפקירם אפילו לשעה קלה. והיו שתי היריבות רוטנות, סוקרות נזעמות זו את זו, מדירות מגופן מאכל ומשקה ומוכנות לטרוף זו את זו.
רפאל עקב אחרי פרשה זו בעניין רב. פזיזה העלתה בהרהוריו דמותה של אותה אשה שרחמה נסגר, והמדע מונה בהתנהגותה כל אותם דימויים שהיא מטפחת ברוחה, והרגשות שהיא מייחסת לעצמה, על מנת להשלות את נפשה לשוות לגופה תחושת הריון בהילוך ובהבלטת הכרס; כל אותה אילוזיה4 שאשה מסוג זה בוראַה בדמיונה מתוך תוחלת כי הנה נוטים מאווייה ללבוש צורה של ממש. אותה אשה בתפישתה נראתה עתה לרפאל טבעית לחלוטין, שכן עשוי לעתים מצב־נפש ליצור תסביך במוחו של אדם, ומשנתקל בפרשה דומה בחיה, הרי שהמאורע הפליאו ביותר והכהו בתדהמה.
ד
משראה רפאל כי אין עזה נוטשת במשך כל היום את גוריה, טרח להגיש לה את המזון שלה למאורה והציג קערית מים לידה, שכן כלבה מיניקה היא ומן הראוי לחסנה. עזה קיבלה מעשהו בהמייה של קורת־רוח, בלעה בחפזון כמה נתחים, לקקה מן המים, פסעה פסיעה קלה לתוך החצר, נתקלה בפזיזה וחזרה מיד לריבצה, נכונה להגן על גוריה.
נצטער רפאל בראותו את עזה כלבתו החביבה שחירותה כבולה ואינה פורשת מגוריה אפילו כדי לתת נופש לגופה ממוצצנים אלה שאינם שומטים דדיה מפיותיהם; חושש היה שמא יבוּלע לכלבתו בשל רתיקות זו למירבץ, והחל טורד את פזיזה, מבקש להסיח את דעתה מענין זה ולהבריחה, אך לשווא! פזיזה שראתה את עצמה מקופחת, ואפשר גם מאמינה היתה כי עזה גזלה ממנה את גוריה, גילתה כלפי רפאל סימני תרעומת בולטים, לא נרתעה גם מתנופת ידו המאיימת, התרוצצה חמקנית הלוך ושוב, כשכשה בזנבה המדולדל מעשה עניווּת כפוטרת: “אני יש לי ענין בכך, ואתה הנח לי”… וחזרה וקנתה לה שביתה מול עזה: "לא אזוז מכאן! ".
מכיוון שראה רפאל שאין להפיג את עקשנותה של פזיזה, חזר אחריה שעה מרובה עד שתפשה וקשרה בחבל לקרס שמאחרי הדיר. רק אז נרגעה עזה, יצאה ממאורתה והחלה מתשוטטת בחצר כבת־חורין, שעה שפזיזה עשתה מאמצים נואשים להינתק מן החבל, זנקה למעלה, התרוצצה אילך ואילך במידת החופש שהתיר לה החבל, ונביחותיה שהוטלו לתוך חלל האוויר הרגיזו בתדירותן המקניטה. רפאל שעבר בחצר לא הסתיר את רוגזו וסנט בה בשאט־נפש: "שתקי, טרחנית שכמותך! "
נזיפה זו וארשת פניו של רפאל, מבטי עיניו שהפיקו חרון, מסכו בנפשה של פזיזה תוגה כבדה ומדכאה; מעודה לא זיכה אותה רפאל ביחס עוין זה, והדבר ציער אותה מאד. משך כל הלילה לא עצמה פזיזה עין. ואף כי נביחותיה רפו קמעה ונצטרדו מרוב מאמץ, הרי שרוגזה לא פג וכל מעייניה היו נתונים אך ורק ל“גוריה” שכיסופיה אליהם הלכו ונעצמו. אותה הנאה קצרה ומעדנת שהעניקו לה אלה שעה שרבצו אצלה וגיששו בהבל פיהם החמים אחרי פטמות דדיה; אותה תחושה מרנינה של ערגה אימהית המוצאת את סיפוקה, חזרה וניעורה בה ביתר תוקף, והסעירה את דמה. משראתה, עם שחר, שעזה נטשה את מקום רבצה ונעמדה בירכתי החצר, חידשה שוב את מאמציה ביתר תוקף, להתיר את עצמה מן החבל, והפעם לא עברו רגעים מועטים, והיא נראתה שוטפת במרוצה, החבל נשרך אחריה לכל ארכו, מעפר באבק, והקרס בקצהו מנתר ומשמיע צלצולים עמומים.
שוב לא שיחק מזלה. עוד היא חופזת קצרת־רוח למאורה ועזה הבחינה בה מרחוק ומיד חזרה לקדם את פני הרעה בדילוגי־דהרה דחופים של כלבה אמיצה ושופעת אונים. ותוך כדי מירוץ התיבבה בחמת־רצח מטילה אימה.
משקלטו אוזניה של פזיזה את השעט והיבב של יריבתה, החזירה את ראשה, ומורך־לב תקפה. היא נתקלה בהבל פיה של עזה, בחישוף שינים ומתלעות שניחתו מיד בצווארה מתחת ללסת התחתונה, נתהדקו ולא הרפו ממנה. לשווא פרצה פזיזה בילל משווע לרחמים, לעזרה; עזה תקפה אותה הפעם בחמת־זעם רצחנית, לא הרפתה ממנה, תפסתה בגרונה וטילטלה אותה טלטלה, נשכה, ודרסה בה, נשוך ודרוס וטלטל; פיה הוכתם בדמה השותת של הכלבה העלובה, ולא הניחה לה עד שכילתה בה את כל חמתה, עד שזו התפלשה באבק פצועה ושסועה מפרפרת בעווית ונופחת את רוחה.
רפאל פרץ החוצה בעוד התנומה מציצה מעיניו, בלוריתו פרועה והוא יחף ומבולבל. בהגיעו למקום המעשה נוכח לדעת כי איחר את המועד. עזה הציצה אליו מן מהאורה בעינים מבריקות וגוון של אש ירוקה להן; היא רבצה בין גוריה, אוזניה זקופות ולשונה האדומה מלחיתה בין הניבים הצחורים מזה ומזה, והקצף, ורוד מן הדם, עוטר את פיה; מתוך הטיית ראש קלה סקרה את אדונה בלא שמץ של פחד: “תם ונשלם”…
עמד רפאל מחריש ומשתאה מול שחר צח ואדום הבוקע ועולה מעל לאפלת עצי הפרדס, מול נבלתה של פזיזה שהתשוקה לאימהות ירדה עליה בעוצמה שאין לעמוד בפניה וקיפחתה בערוב יומה.
זריז
מאתיוסף אריכא
א
מרתה לא השיבה. היא סקרה אותו בשקט ועלתה על מדרגות ביתו של אדם שאין היא יודעת במה קסם לה שהיא נשמעת לו. חשה כי חזק הוא ומדבירה לרצונו, בוטח ונוֹסך מרוחו גם על אחרים, וכדי להפיג קמעה את הרגשת בטחונו זה, הריהי נכנסת לביתו דרך חירוּת, משל אין זו לה פעם ראשונה לבקר אצלו, מתכנסת מיד לתוך הכורסא האחת והיחידה, מעיפה מבט לקלוט את מראה החדר ופוסקת בנעימת-פקודה מלאכותית במקצת שכל עיקרה אינו בא לחפות על צפייה לבאות:
– הראה לי, בבקשה, את הדבר שאתה מבטיח כי מעניין הוא.
– תנוחי קודם.
– איני עייפה.
– ובכל זאת נחוצה לי הפסקה קלה. אין לעבור מענין לענין בפתאומיות שכרוכה בה איזה מעשיוּת. הרי זה דורש, אם לא הכנה נפשית, לפחות איזו שהות מספקת כדי לנשום אווירו של מקום חדש. עדיין ספוגים אנו ריחו ואווירו של אביב שטוּף שמש ואור, ואילו אַת בדבריך מראה כבר קוצר-רוח שיש בו מקדרות הסתיו…
– ד"ר לשם, אל תייחס לי מצב-רוח שאינו בי… פשוט מתוך סקרנות.
– סקרנות גובלת עם קוצר-רוח.
– מתוך ענין שאדם מוצא בדבר. כלום האדישות טובה בעינייך? אמרת כי יש לך להראות לי דבר שענין בו, והריני תאבה לדעת מהו. שאם לא כן הרי יכולנו לטייל עוד קצת בחוץ.
ד“ר לשם אינו עונה מיד. הוא מחייך, דומה, לעצמו, כמבקש לשקול בדעתו אם אמנם ראויה היא לכך, או שמא להוכיח לה כי אין הדבר נעשה דרך פקודה. כיון שאינו טורח להושיט ידו ולמשוך כיסא לשבת עליו, הריהו גוחן וצונח על גבי המרבד באמצע החדר, הופך על צדו ונשען על מרפקו, סומך לחיוֹ הימנית בזרועו הימנית, משל מבקש הוא נופש לגופו על כר-דשא תחת כיפת-הרקיע, ובידו השניה הוא משחק בפרצופו של זריז שבא בתנועות רשולות ורבץ לצדו גם הוא. ד”ר לשם מטפח בכפו על קדקדו של כלבו ומגרד אותו בסמוך לאזנו אותה גרידה קלה הגורמת לו קורת-רוח מרובה, שכן עוצם זה בשעת מעשה את עיניו ומתמכר כולו להנאת הגרידה. והנה בלא לשנות את מצבו נותן ד"ר לשם עיניו במרתה, בוחן אותה ממושכות כאילו לא נתבקש כלל למלא משאלה, ולפתע הריהו מפתיעה במשפט שאינו, לכאורה, לענין שהוא מוצא בו מעין פתיחה לפרק שהוא עוסק בו:
– יודעת את, חיבתי לכלבים עצומה היא, ולעיתים נדמה לי כי אני עצמי יש בי קצת מגלגולו של כלב, כלומר, יש בי משהו מתכונותיו הנאמנות של זה, וכן הרבה מאותה חיבה עזה המצויה בו שעה שהוא מתקשר לאדם. רואה אני כי מחייכת את ורואה בכך דברים בטלים, אבל אם תכירי אותי יפה, תראי כי צודק אני בשני הדברים, כלומר, בחיבתי העמוקה לבעלי-חיים אלה, ושנטועה בי אחת מתכונותיהם היסודיות. דרך-משל – דומני כי עוד מעט, אם אוסיף להסתכל בך, תטעי בי שלא מדעת אותה תחושה של נאמנות ללא גבול אליך…
מרתה, שאינה מסתירה את חיוכה, סונטת בו:
– הריני רואה כי אתה יוצא ממש מכליך כדי לומר לי דברים מקוריים, שאינם מתקבלים על הדעת ושאינם שגורים, מלאכותיים במקצת… אינך מרגיש כלל כי בכל אלה יש – מה שכבר אמרתי לך קודם-לכן – הרבה מן המישחק… וזה נוטל ממך קצת מאותה טבעיוּת שהיא יפה לכל אדם, ובדומה להגדרתו של אחד חכם בן תקופתנו אומר לך, כי דומה אתה לירח המראה לנו דווקא את צדו המאיר, וסבורתני, אם מותר לי לשפוט לפי גישתך, שיש בה לא מעט מן החוצפה, כי בודאי יש בך גם צד אפל…
ד"ר לשם אינו חש להצטדק. הוא מקשיב לדבריה ושותה אותם בצמא. אלה הם דיבורים לפי רוחו! אז רק אז הוא תוהה גם על ארשת הבינה הנסוכה על קלסתרה, מבחין ברצינות הנאה המהבהבת במבטי עיניה, ויודע כי דבריה לא זו בלבד שיש בהם מן ההגיון, אלא גם אמת רבה, שכן נכון הדבר כי בכל אלה יש קצת מן המישחק… מבקש הוא לעשות עליה רושם, להתחבב עליה, ולפיכך בורר הוא לו את המשפטים הנאים ואת ההשוואות המבריקות כדי למצוא נתיב אל לבה. אמנם יש בו גם הרבה מן השיחה הנאה לשמה, מתוך גישה טבעית, אבל כפי הנראה אין היא כלל פתיה כדי-כך שתקבל תמיד את דבריו כפי שהוא מנסח אותם… משום-כך אין הוא עונה לה, שלא תצלצל בדבריו נימה של הצטדקות, דבר השנוא עליו בדרך-כלל, והריהו מתנער לפתע ממקום רבצו, מזנק כחיה צעירה ובריאה לפינת הכוננית ושומט מאחד המדפים כמה תיקי כרטון שכריסם נפוחה מחמת חומר גדוש. הוא גוררם ועורמם לרגליה של מרתה, ופניו לובשים בשעת מעשה סבר של רצינות.
– הביטי וראי – פותח הוא ופונה אליה בהצביעו על התיקים – כאן ארוזה ומקופלת הרבה מן החיבה שלי לבעלי-חיים אלה, כוונתי לכלבים, והרבה מן האמת בדברי, זו שאת מבקשת להכחישה…
מרתה אינה עונה לו:
– אבל טרם ענית לי אם יש בך מן האפל באותה מידה שיש בך מן המאיר…
– אין אדם מצהיר על כך. היום הוא אומר כך ולמחר מעשיו סותרים את דבריו שנאמרו ברצינות המדברת אל הלב… ודאי שמצוי בי מן האפל כמו בכל אדם, בדיוק כמו שהוא שוכן גם בלבך… בלב כל אחד ואחד מאתנו. השאלה היא מהו היסוד הגובר בכל אחד מאתנו משניים אלה? אני מרשה לעצמי לומר בכל הרצינות, ובמלוא הכרתי הצלולה שאינה באה לסתור למחר את כוונתה, כי נוטה אני לצד המאיר…
תוך כדי כך מתירות אצבעותיו בחפזה שרוכיו של אחד התיקים:
– הביטי וראי, ידידתי הצעירה: כאן, בתיק זה, שמורות מאות תמונות של כלבים מגזעים שונים ומינים מופלאים ברחבי תבל – תמונות שרכשתי ואגרתי משך שנים רבות, תמונות מתוך ספרים, גלויות, תצלומים וציורים גזורים מכל מיני עתונים. אם אַת מעיינת לפעמים בז’ורנַאלים בבתי קפה ורואה שמישהו גזר משם בגניבה איזו תמונה הרי אם התמונה היתה של אשה ערומה, או של שחקנית חזון-הבדים, או דוגמנית נאה של אופנה, הריני נשבע לך בכל הקודש כי ידי לא היתה במעל; אבל אם חסרה שם תמונת כלב חמוד, הרי דעי לך כי זהו מעשה ידי בפירוש…
הוא טורף את התמונות ומראה לה מן הטיפוסיים ביותר, מוסיף ומסביר מתוך חיוניות המרתקת את מרתה, והריהי מוצאת עצמה נתונה לפתע בתוך עולם שלא שיערה את מציאותו המגוונת, ושעה שהוא מספר לה את הדברים לתומו, ברוב ענין ומתוך ידיעה עמוקה, הריהי מקשיבה לו יפה-יפה והתענינותה הולכת וגוברת כשהוא טורח לפתוח גם את שאר התיקים.
וכאן אין ד“ר לשם מסתיר אחד מסודותיו הכמוסים ביותר; בגלל אותה מידת האמון שהוא רוחש לנערה זו, או ייתכן כי בגלל אותה מידה של חיבה שלבו רוחש לה, הריהו סח ומגלה לה את תכניתו הקוסמת לו מזמן – הוא מספר לה כיצד הוא בוחר ומוציא, לאחר הקפדה רבה, מתוך כל מיני ספרים, מן הספרות העברית ובעיקר מתוך ספרות העולם, סיפורים ורשימות על חיי הכלבים, ויש בדעתו להוציא לאור באחד הימים אנתולוגיה שעיקרה וענינה הוא אספקלריה מאירה של בעל-חיים זה לכל תופעותיו וגילוייו, תכונותיו וסגולות נפשו, שאין דומה לו; ומבוא הוא מכין להקדים לחומר זה שהוא אוסף, מבוא מקיף ומבוסס על חקירותיו ותצפיותיו בחיי הכלבים. מצטער הוא שבספרות העברית מצא חומר מועט בלבד, פרט ל”בלק" של עגנון, ורובו מלוקט מלשונות אחרות; אכן אין פלא בכך, כיון שאומות העולם יכלו במשך דורות-לשים לב לחי ולצומח במידה שווה. הוא מסתייע גם באחד מחבריו, סופר צעיר המודיע לו מזמן לזמן על סיפור או רשימה שהוא מגלה, נוסף על החומר שהוא בעצמו שוקד עליו כל הזמן. כמובן שהוא, ד"ר לשם, אינו סומך על טעמו של חברו בנידון זה, והוא מקפיד מאד על בחירת החומר. זה צריך להיות משהו משופרא דשופרא, קולע מבחינת התיאור והאמת האמנותית והמציאותית, ובעיקר אותם הדברים שיש בהם כדי להאיר את נפשם של בעלי-חיים אלה ואת בינתם היתירה. אפשר שמכל החומר שבחר בשעתו, והמרוכז בכל התיקים האלה, יבור לו רק חלק מועט בלבד, כדי שהמיבחר ישמש יפה את הקורא העברי, חובב הכלב, ושהדברים יצטרפו למסכת יפה ומפוארת. כיון שגם מבחינה חיצונית, אֶסטתית יש לו כמה רעיונות, ואפשר שיעלה בידו לעטר את החומר בציורים וברישומים שיש בהם כדי להוסיף נוי וענין.
מרתה מקשיבה לדבריו בכובד-ראש. היא נוטלת אחד התיקים שעל גבו רשום בכתב ידו הברור של ד“ר לשם ברומית: Canes pastorales, מדפדפת בחומר הגדוש ועינה נתקלת בתמונות של כלבי- רועים למיניהם, מקוטב לקוטב, ומקבלת מושג עד מה היטיב לשקוד ולבחור, ללקט רשימות, סיפורים ותיאורים, לרשום ולמיין. למראה החומר האצוּר בתיק, והלהט הנסוך על פניו של ד”ר לשם לאחר שהסביר לה מהותם של דברים שיש בהם לא רק מן הגישה הרצינית, אלא הרבה מן האהבה, הרי היא מתחילה למצוא בכך ענין. היא מושיטה ידה לתיק שני, לדפדף בו, ונתקלת בפרצופיהם הכבדים והמסורבלים של הבּוּלדוֹגים, הבּוֹכסרים, האלפיניים, הניו-פאוּנדלנדיים, כל אלה הכלבים כִבְדֵי- הַסֵבֶר וזעוּמי-הפרצוף; ולעומתם הפוֹקס-טריירים הצמריים, הפּודלים המסוּלסלים והנוּגים, והכלבלבים השונים חלקי העור, כלבי-השעשועים, הערמומיים והמפונקים, הטרקליניים; הזאבים למחצה ולשליש ולרביע, עזי-הנפש ושואפי הקרב, וכלבי-הרועים הפשוטים, כלבי-שמירה וכלבי-כפר, כלבי-משטרה וכלבי-הצלה – עדה גדולה ומגוונת.
ד"ר לשם מסתכל בה מן הצד, משתאה אל החביבות והרצינות שקלסתרה לובש שעה שהיא מדפדפת בתמונות ומעיינת בחומר. הוא שותק שלא להפריע לה, וכאשר הוא שומע מפיה דברי שבח והסכמה לרעיון המעסיק אותו מזה שנים, רעיון שמתחיל למשוך גם את לבה, הוא בוחר לפתע רשימה אחת ואומר:
– הקשיבי, דרך משל, לשורות מספר משל אַקסל מוּנתה על הכלבים: “מי שרוצה להיות רופא-כלבים טוב מן הצורך שיהא אוהב כלבים, ולא עוד אלא שמן הצורך שיהא מבין את טיבם; כך היא המידה גם לגבי בני אדם, אלא שיש הפרש בדבר: קל לעמוד על טיבו של כלב מלעמוד על טיבו של אדם, וקל לאהוב אותו מלאהוב בן-אדם". או דברים אלה: “הכלב אינו יכול להתחפש, אינו יכול לרמוֹת, אינו יכול לשקר, משום שאינו יכול לדבר. הכלב הריהו קדוש. הוא בר-לב וישר מטבע ברייתו.”
– נפלא… – ממלמלת מרתה.
– הקשיבי לעוד שורות אחדות: “העברת מחשבות מאדם לכלב הריהו דבר שאמיתוֹ הוכחה לא אחת. הכלב יכול לעמוד על מחשבות אדונו, יכול להבין את החליפות והתמורות שברוחו ולהיות צופה ורואה מראש את החלטותיו. הוא יודע על פי החוש הטבעי שלו אימתי אינו מתבקש – אבל בזמן שמלכּוֹ עגום ונפשו מרה עליו, הריהו יודע שבאה שעתו, ומיד הוא זוחל ובא בלאט ומניח ראשו בחיקו: אל תהא מיצר! אל תתן דעתך לדבר אם הכל יעזבוך! הרי אני עמך להיות פה תמורת כל ידידיך ולהלחם עם כל אויביך! בוא ונלכה לטייל ושכח כל דאבה!”
ד"ר לשם מניח מידו את הגליון ומחייך:
– ואז אני פוקד עליו: זריז! בוא נצא לטייל…
מרתה עושה תנועה נמרצת, כמתעוררת מתרדמה, וקמה ממקומה:
– אכן, לא רק שיעור יפה קיבלתי, אלא למדתי פרק יפה באמת. מתחילה אני להבין כי חומר זה יש בו הרבה טוהר וחן, וכמובן – מעל לכל – סגולות הנפש… משערת אני כי מה שהראית לי הוא רק אפס קציהו. הייתי ממשיכה להקשיב ברצון, אלא שבכל-זאת אסור לי לאחר לארוחת-הצהרים, כי קרובי ודאי מחכים לי ודואגים.
ד“ר לשם מחזיר בחפזה את התמונות ואת הרשימות המפוזרות לתיקיהן ומביע את צערו על הביקור הקצר. מרתה משיבה לו כי הביקור לא היה קצר כלל וכלל, והיא מבטיחה לו כי אם רק תמצא שעה פנויה, תסוּר אליו שנית. היא ניגשת לחלון הפונה לחצר, מציצה תוך סקרנות קלה החוצה למכלאה ולשובך, מתעכבת רגע ליד שולחן-הכתיבה, הופכת בספר, נוגעת באחת מן המקטרות שעבר זמנן והן משמשות לקישוט בלבד, ואז היא פונה לעבר הדלת. ד”ר לשם מצטרף ללווֹתה, זריז ניתר ממקומו להקדימם כדרכו, אלא שד"ר לשם חוזר וגוזר עליו:
“זריז השאר כאן!” הכלב מביע אותות גלויים של אי-רצון, מרכין ראשו כאומר להתעלם מהערה נוספת שאינה לפי רוחו ומשים עצמו כלא שומע… ד“ר לשם חוזר וגוזר עליו בתוקף: “זריז לא לזוז!” מרתה המשתהה נותנת בכלב מבט של השתתפות בצער, שכן דומה הוא אותו רגע לילד שאין הוריו מרשים לו לצאת בחברתם לטיול. היא פונה לד”ר לשם: “הישמע בקולך?” וד"ר לשם יוצא ונועל את הדלת: “שמוע ישמע!”
ושניהם צוחקים בצאתם, שעה שזריז המפחד להפר את מצוות אדוניו קופץ ומופיע זעוּם-פרצוף בחלון הפתוח, כשרגליו הקדמיות שעונות על גבי האדן, מעיניו נשקף צוהב זהוּב והוא מתנבח קצובות, תוך חישוף מלתעות חדוֹת כלפי אדונו, תוך קובלנה מרה ותוחלת כאחת שמא ישנה את דעתו… אולם ד"ר לשם מאיים עליו באצבע: “לא לזוז!”
– כלב חביב! – פוסקת מרתה ונעימה של חיבה בדבריה. – כלב זאב.
– כלב זאבני, – מתקן לה ד"ר לשם, – Canis Lupus, אבל נבון, ורֵע נאמן!
בלכתם מפנה מרתה את ראשה לראות אם זריז עדייו נמצא במקומו. ואכן הוא מלווה אותם במבטי עיניו, ואף כי החלון פתוח אינו מש ממקומו, ורק התייבבותו המקוטעת עדיין מגיעה לאזניהם. “כלב חביב, “ זורקת היא שוב תוך שהיא רוחשת חיבה לבעל-חיים זה שנזדמן למחיצת היכרותה משך יום אחד, וד"ר לשם מאשר בסבר של שביעת-רצון: “נבון ומסור לאין ערוך. בפעם אחרת אספר לך עליו משהו המעיד על תכונתו זו. אך הואיל וממהרת את לארוחת-הצהרים ושעה ארוכה עסקנו בפרשת הכלבים, מוטב שאדחה את הסיפור לשעה יפה יותר.”
ב
תוך-כדי-כך מתבוננת מרתה בכלב הרובץ ומנמנם לו, ומכיון שמבקשת היא להפר את השתיקה שנשׂתררה ביניהם, היא מסיחה את דעתה ממשאלתה שהביעה קודם-לכן בלכתה אליו, כי מרשה היא לו לשוחח גם על ענינים אחרים פרט לעסקי כלבים, ובהצביעה בניע-ראש כלפי זריז היא מזכירה לו: – אמרת כי יש לך לספר לי משהו הקשור בכלבך. ד"ר לשם נעתר לה ברצון ונהרה עוברת על קלסתרו:
– ודאי שאספר לך.
הוא מסיט הצידה את הדלפק עם הטס, מקרב את השרפרף שלו אל הכורסה שבה ישובה מרתה ועל פניה מהבהב קצת מן הלהט, שנסך בה מעט היין שלגמה, והיא סוקרת אותו כמזומנת לשמוע משהו מעניין.
– כפי שאַת רואה את זריז (אותו הרגע מרים הכלב את ראשו, בשמעו כי מזכירים אותו, ואילו מיד מתחוור לו בחושו שאינו מרמה אותו, כי אכן אם כי בו המדובר, הרי אין זו פנייה במישרים אליו, אלא שיחה בעקיפין, ומכיון שכך הריהו חוזר ומרופף את אוזניו שזיקף לקלוט משהו, שומט את ראשו אל בין רגליו ומתמכר שוב לתנומתו), הרי גם ענין זה שייך לחומר היפה לכתיבת סיפור, ואפשר שאשתמש בו כאשר אגש להגשמת האנתולוגיה שאני עוסק בהכנתה. מכל הכלבים חביב עלי ביותר, מאז ומתמיד, הכלב הזאבני, ה – Canis Lupus הואיל ומוצאו האמיתי מקדמת דנא הריהו בראש ובראשונה תערובת של כלבים וזאבים. דומני שבו בעיקר נשתמרו התכונות המשותפות לשתי החיות, שמצויה בהן גם מבינת החיה המאולפת, ובשעת הצורך גם מאכזריות החיה הטורפת. זהו מעין צירוף המקנה לכלב הזאבני את הסגולות והתכונות המעורבות, ומי שניחן בטביעת-עין יכול ללמוד ממנו הרבה. אני מוצא בכלב זה לא רק ריע נאמן ואילם המבין אותי יפה ברמז בלבד, אלא נפש שאני רשאי לסמוך עליה.
מרתה חוזרת ומסתכלת בזריז תחת רושם דבריו של ד“ר לשם, כמבקשת לעמוד אף היא על טיבו של כלב זה שאדונו כה מרבה להפליג בשבחו, כמבקשת לדעת אם גם היא תמצא בו ענין במידה שד”ר לשם מוצא בו. אין היא תמהה כלל על עצם הרעיון שהכלב הזה עלול לשמש גם אותה ברבות הימים, שכן לפתע הוא נראה לה כה קרוב וחביב אף הוא; ואילו רובץ היה בקרבתה ודאי שהיתה מלטפת אותו על גבו, ואולי גם נותנת את כפה בפיו, בלא היסוס וחשש, כמעשהו של ד"ר לשם. וזה מניח לה להסתכל בכלב יפה, ורק לאחר-כך הוא אומר, משל קורא היה את הדברים מעל לוח לבה:
– בטוחני כי גם אַת היית מתיידדת עם זריז (הפעם אין זריז זוקף את אזניו, שכן יודע הוא בביטחה כי משמש הוא נושא לשיחה אך לא להטרדה), והיודע לעשות מאמץ כלשהו כדי להבין לנפשו של הכלב, יבוא על שכרו בדרך זו או אחרת.
ובכן, אספר לך מה שקרה לי פעם. אני מספר לך, כמובן בקיצור ודולג על פרטים. היה זה בליל חורף. הובהלתי אותו יום למשקו של אחד האיכרים בסביבה אשר פרתו הקשתה להמליט, והיה חשש לחייה. שהיתי שם עד שעה מאוחרת בלילה, עד שההמלטה עברה בשלום, וחזרתי הביתה יחד עם זריז אשר נתלווה אלי. אז טרם גרתי בבית זה, אלא בדירה שכורה אצל אלמנה אחת ושמה שושנה. היתה זו אשה בגיל העמידה, בעלת-בית מצוינת, שידעה לטפל בי יפה, ומה שמצא חן בעיני ביחוד, גם בכלב, הואיל וראתה כי אני מייחס חשיבות לכך. אפשר ומטבעה לא חיבבה כלבים כלל וכלל, אבל משראתה שיחסי אליה כבעלת-בית הוא יפה והגון, גמלה לי ביחסה לכלב בידעה כי תגרום לי על ידי כך קורת-רוח, תחילה מתוך מגמה של אדיבות, ובסופו של דבר גם מתוך חיבה ממש. למוֹתר לי לומר כי הכלב, כשם שחש קודם כי הוא נסבל, כן הבין אחר-כך כי היא רוחשת לו חיבה. בנידון זה לא תוכלי להוליך את הכלב שולל; אין חוּשוֹ מרמהו, אם כי בדרך כלל נוטה הוא לתת אמון בכל אדם, פרט לפושעים מובהקים, כלומר, לאו דווקא אלה השולחים יד בגנבה או פורצים קופות של כסף. יש לי הרושם כי הכלב בדרך-כלל אינו חש דווקא באדם זה את הפושע, כפי שהוא מקובל בחברה האנושית, אלא חושד הוא באדם שבעיניו הוא הפושע האמיתי, באדם שאין לבוֹ כברוֹ ושיש בו מן האפל-האפל… שמתי לב לכך, כי במחיצתם של אנשים מסוג זה הריהו חש מיד איזה חוסר-מנוחה הטורדו; הוא נוהם, נעשה רגזני וחשדני, ומוכן להתנפל על האדם הזה בשצף קצף; שמתי לב כי במקרים כאלה אין זריז טועה בדרך-כלל, ורגיל אני להתייחס בזהירות מסוימת ובחשד לאותם הבריות שזריז אינו מראה להם סימני חיבה… אבל אם אני מתערב וגוער בו קשות, הריהו נרתע, פורש כנזוף ומקבל את מרותי כאומר: “ידידי, בעיני אין ברנש זה מוצא חן כל עיקר, אבל מכיון שהוא חוסה בצלך, הרי אין לי ברירה אלא לקבל את מרותך הואיל ואדוני אתה ומבין יותר ממני…” ובכן סטיתי קצת מן הדרך ומרבה אני לספר דווקא פרטים שונים. מוטב איפוא שאספר לענין.
מרתה, שאינה גורעת ממנו עין ודרך סיפורו נעים לה, מעודדת אותו:
– איני מגבילה אותך. המשך כפי שאתה מספר.
ד"ר לשם מרכין את ראשו כמחווה קידה:
– חן-חן, גברתי רבת-החסד. הריני מספר לשחרזדה אחד מסיפורי אלף לילה ולילה… אם תהא לך סבלנות לשמוע את כל סיפורי, אניח לרגליך את כתר מלכותי…
מרתה מחייכת והלהט הקל בפניה מוסיף לה חן של עליצות:
– אף כי נתחלפו תפקידינו, הנך מתחייב בראשך אם סיפורך לא ימצא חן בעיני. המשך וחשׂוֹך מליך לעת צרה!
– כדבריך, שחרזדה רבת-החסד!
שניהם צוחקים מתוך רוח טובה וד"ר לשם ממשיך:
– ובכן, היה זה בליל-חורף גשוּם וקר. החשכה היתה כבדה למדי. אמנם האיכר ביקש ללוותני, אבל אני אמרתי לו כי אין צורך בכך, כי יש לי פנס חשמלי, וגם חסתי עליו שכן היה עייף ויגע ומעוּצבן ביותר בגלל בהמתו; כן ידעתי כי נותרו לו רק שעות מעטות למנוחה, עד שיעלה השחר. ובכן, יצאתי לתוך החשכה והתחלתי ללכת בכיווּן הביתה. הגשם היה שוטף והרוח הקרה השתוללה, ואף כי לבוש הייתי מעיל גשם מצוין עשוי עור, ומגפי גומי, בכל זאת היתה זו הליכה קשה, בלתי נעימה, והתנהלתי בכבדות מול הרוח, נוסף לכך הייתי עייף, ותוך-כדי הליכה חולם הייתי על התכנסות במיטה חמה כבדבר הרחוק מן המציאות. עוד אני הולך, והנה ניצנץ רעיון במוחי לקצר את הדרך. אחר-כך למדתי גם אני לדעת כי יש דרך קצרה והיא ארוכה. הסחתי דעתי כי באותו זמן עסקו בתיקון הכביש ולרוע מזלי נתקלקל גם הפנס החשמלי ואיבדתי את הכיוון הנכון. בתוך הגשם השוטף לא עלה על דעתי להתעקש ולתקן את הפנס. וכך בוססתי בבוץ ועליתי על גבי תלולית-עפר, וכיון שלא ראיתי דבר, פסעתי פסיעה אחת כלתוך איזה חלל, ומיד חשתי כי מתהפך אני כאקרובט ונופל במהופך למטה. נפלתי איפוא לתוך תעלה שנחפרה לצורך ביוּב מתחת לגשר, על גבי צינור של מלט, נחבטתי יפה בראשי ובכתפי ונחבלתי קשה ברגלי. ברגע הראשון סבור הייתי כי רגלי נשברה, ומרוב כאב צעקתי. זריז קפץ מיד וריחרח בי והתנבח מתוך רוגז על התקלה ועל טיפשותי כאחת, על שנעלמה ממני תעלה חפורה. ביקשתי לקום ממקום ריבצי ולא יכולתי. הכאב סמוך לקרסולי היה עצום. רבצתי בתוך התעלה שמי-גשם נקוו בה, ומיד נחרדתי מן המחשבה כי לא אוכל לזוז ממקומי ולהרחיק את עצמי לפחות מן התעלה, הרי עלול אני לטבוע בתוך מי-הגשם אשר בודאי יגאו עם התגברותו, וגשם עז ושוטף יכול למלא את התעלה כהרף-עין.
מרתה מקשיבה לדבריו של ד"ר לשם ונתפשת לתיאור המאורע. היא מחייכת ומעניקה לו מלוֹת החיבה “מסכן שלי”, משל קרה הדבר זה עתה, ומבטה שהיא נותנת בו הוא מבט של חיבה גלויה. “ספר, ספר!” היא מאיצה בו.
– אם כי איני מן הנבהלים ואיני רגיל לאבד עשתונותי במקרה-ביש, הרי בכל-זאת לא אעלים כי מצבי היה די מזוּפת, ובתוך הגשם השוטף, בתוך אימת הבדידות בחצות לילה שעה שמסביב אין אף נפש חיה פרט לזריז המכרכר סביב חסר-ישע, נתגנב אל לבי מורך. חש הייתי כי חייב אני לעשות משהו, אבל כיצד, אם איני יכול לזוז מעוצמת הכאב? והריני רבוץ יפה-יפה בתוך הבוץ והמים, רטוב ומרעיד מקור ועושה מאמץ נואש, כשאני נשען על זרועותי ועל רגלי הבריאה כדי להזיז את עצמי ולהרים איך שהוא את גופי לצד שיפוע של התלולית, שלפחות ראשי, במקרה של שטפון, יהיה קצת מעל למים, כמובן אם רק אוכל להחזיק מעמד. ובכן, מנסה אני לגרור את גופי, והכאבים לא די שאינם פוסקים אלא מתגברים, משל הכניסו טריז ברגל, סמוך לקרסול, ומשסעים אותה בכוח לשתיים. החלטתי להעמיד הפעם את זריז במבחן ולהסתייע בו. רק עליו השלכתי את יהבי. כל אימת שהייתי משמיע גניחה, היה מרחרח תוך חיבה בפני כמבקש לעזור לי, ומכיון שהיה הדבר למעלה מיכלתו, היה מתנבח תוך אפילת הלילה בזעם רב, והיה בכך גם ביטוי של רוגז כלפי, שמחוסר זהירות גרמתי למה שגרמתי והבאתי גם אותו לידי השתהוּת בקור ובגשם תחת להביאו לאורו ולחומו של הבית. החלטתי, איפוא, להפסיק קודם-כל את גניחותי, שלא די שלא היה בהן כל תועלת, שימשו גם גורם לעצבנותו של זריז, וכאן זקוק הייתי לשיקול-דעת, וצריך הייתי להטיל עליו משימה שעליו להבינה ולבצעה תוך קור-רוח, ולפיכך דואג הייתי להקנות לו קודם-כל את השלווה הדרושה לכך. משפסק קמעה שאונו של הגשם היורד פניתי אל זריז וקראתיו אלי. הושטתי את ידי אל ראשו ותפשתיו בכפי סמוך לערפו, משכתיו אלי ופתחתי בהסברה קצרה ומחושבת יפה להחדירה להבנתו; בחרתי במשפט קצר שחזרתי עליו בשקט כמה וכמה פעמים, ואחר-כך השמעתי באזניו שם אחד בלבד, מתוך תקווה כי יבין למצבי לכוונתי. סמכתי עליו, ואיזה בטחון הוצק בי כאשר התחלתי בכך. ובכן, למרות כאבי העצומים החנקתי את הגניחות בחובי ופתחתי בערך כך: “זריז, איני יכול לזוז… זריז, איני יכול לזוז…” משער אני כי משפט זה הובן לו בסופו של דבר, כי רגיל הייתי להשתמש במלה זו בפנותי אליו, וכן אין ספק שהבין כי עד כדי כך איני שוטה אם אני רובץ בתעלה בגשם ובקור, גונח ואיני זז ללכת. ובכן, לאחר שחזרתי על משפט זה כמה פעמים, חדלתי ממנו והתחלתי לבטא באזניו שם אחד בלבד, וידעתי כי אם לא יעמוד על כוונתי זו, הרי רק אלוהים בשמים יודע כיצד אוכל להחלץ ממצב ביש זה. לחשתי איפוא לתוך אזנו ממש, תחילה בשקט, ברוך, ואחר-כך תוך תביעה נמרצת: “שושנה… שושנה… שו-ש-נה!…”
כלומר: צריך להודיע לשושנה… כנראה שהבין את דרישתי, כי קודם-לכן, כשהייתי לוחש ואומר לו כי איני יכול לזוז, אפשר שהבין את כוונתי והשתתף בצערי, בלי יכולת לעזור לי, אבל משהתחלתי פורש בשמה של שושנה הבין, או התחיל להבין את דרישתי, אלא שמהסס היה עדיין אם לעזוב אותי כאן לנפשי… התחלתי איפוא לחזור שוב על שמה של שושנה תוך תביעה נמרצת יותר, כנוֹתן פקודה, שכן ידעתי כי עלי לשכנע אותו ולהטיל עליו את כל כובד מרוּתי; צעקתי לתוך אזנו בתוקף וברוגז ניכר, להבינו שאיני רוצה כי יישאר לידי. אז הבין לחלוטין וציית. הוא נתיילל כזאב ממש, נבח נביחת-מחאה זועמת וממושכת, עקר ממקומו ונעלם בחשיכה. נשארתי לבדי כשהגשם יורד עלי בלי הרף, כולי רטוב עד לעצמות ומרעיד מקור.
ושוב מַפנה מרתה את ראשה לעבר הכלב השקוע בהזיות שנתו. היא מחייכת והוא נעשה חביב עליה ביותר. קשה לה להאמין כי בו המדובר, שכן רובץ הוא בשקט, בלא ניע וזיע. מרתה מושיטה זרועה, נוגעת דרך ריעות בכתפו של ד"ר לשם, והחיבה הנשקפת מעיניה מלטפתו:
– רואה אני לפני עיני את המחזה לכל פרטיו ומשערת אני גם את סיומו של הסיפור, אך כמובן שרוצה אני לשמוע מפיך את ההמשך. ספר ואַל תחסיר פרטים.
– ד"ר לשם אוחז בזרועה, הוא אינו ממהר להמשיך. הוא מגלה כי זרועה החשופה, הנאה, נתונה בכף ידו בפשטות של קירבה שאינה מוטלת בספק. ונעימה היא היד החשופה עד למעלה מהמרפק, עד לשרוול הקצר של השמלה (את הסוודר הסירה קודם מתוך להט פנימי שעלה בתוכה, והטילה אותו על כתפיה בלבד); כפה נתונה בכפו תוך שילוב נעים ושופע יחס.
– שושנה סיפרה לי אחר-כך – וזהו סיפורה העיקרי עד היום, בו היא מתפארת בפני הבריות – כי היה חצות הלילה כאשר שמעה פתאום את קולו המתיבב של זריז סמוך לחלונה, מתנבח ושורט על גבי הזגוגית. תחילה לא שמה לב לדבר, אולם משגברה התנבחותו הבלתי פוסקת, והיא חששה שמא עושה גנב בקרבת מקום, העלתה את האור והחלה לקרוא לי. כמובן שלא נעניתי לה, כי שכבתי אותה שעה בקור ובגשם, מחכה לגואלי… משלא עניתי לה פתחה את דלת חדרי ומצאה שטרם באתי, הואיל וידעה כי יצאתי לאיזו עבודה יחד עם הכלב, נעשה הדבר חשוד בעיניה. מיד הבינה שושנה כי משהו קרה. היא התלבשה בחפזון ויצאה בעקבות הכלב שנראה חסר-מנוחה וקצר-רוח. היא סיפרה לי כי נאלצה לרוץ אחריו, ושנובח היה תוך רוגז גלוי אם נדמה היה לו כי היא מפגרת. בדרך הספיקה לקרוא לאחד השכנים ואילצה אותו להצטרף אליה, באמרו לי כי קרה כנראה אסון לד"ר לשם. הם מיהרו בגשם שלא פסק ומצאוני במצבי העלוב כשאני עדיין מתאמץ בשארית כוחותי להעלות את עצמי על גבי התלולית מתוך התעלה שמי הגשמים הלכו וגאו בה; בטוחני כי הם הגיעו ברגע האחרון ממש והצילוני. פרשה בפני עצמה היא כיצד טרחו אחר-כך בחצות לילה לחפש מכונית כדי להובילני לבית-החולים. פלא הוא שלא לקיתי בדלקת-הריאות. וכל אותו זמן לא פסק זריז מלכרכר סביבי, היה מתנבח תוך חדווה גלויה וכאשר ליטפתיו היה תופש את ידי בשיניו ונושכה קלות, סימן להבעת שמחתו.
מרתה מניחה שוב את זרועה על כתפו של ד"ר לשם ובעיניה מבליחים רשפי התפעלות:
– לא ייאמן כי יסופר. חייב אתה להעלות את כל פרטי המקרה הזה על הנייר. לדעתי זהו סיפור מופלא, ואני משערת כי בודאי יודע אתה לספר על זריז כל מיני דברים.
ד"ר לשם מפנה את ראשו לעבר כלבו וסוקרו בחיבה גלויה:
– נותן אני לו להוכיח את בינתו לעת-מצוא, באורח טבעי, שעה שהוא נתקל באיזה קושי ועליו לפתור אותו. נכון הדבר שאני מרבה לשוחח אתו, כמובן בעיקר על דברים שהם בתחומי פעולתו והשגתו, דברים מעשיים השייכים אליו במישרים והמובנים לו די צרכם. רשומים אצלי כמה וכמה מקרים שיש בהם כדי להוכיח את בינתם היתירה של חיות אלו, אלא שאני חוזר ואומר לך, כי היקר מכל הוא יחסם ונאמנותם לאדם.
תוך-כדי-כך פונה ד“ר לשם וקורא לכלבו בשמו: זריז! זה מתעורר משנתו וזוֹקף את אזניו, נותן באדונו מבט צייתני ומיד הריהו מבחין כי הפעם מתכוון הלה בפירוש אליו. הוא מתמתח בפשטו את רגליו הקדמיות לפניו, כשגבו מתקער עד שבטנו נוגעת ברצפה, ואז הריהו מזנק ומתיצב לפני ד”ר לשם כאומר: “לפקודתך!”
ד"ר לשם מושיט את ידו וטופח לו קלות על ראשו:
– חבּוּבּ שלי! יודע אתה כי מחבב אני אותך. רואה אני זאת גם בעיניך כאשר אתה מסתכל בי. ובכן, הגיעה השעה שתכנס למאורתך ותפקח עין על החצר. הגיעה השעה.
זריז מכשכש בזנבו השעיר והצמרי שגוֹדש לו כלזנבו של שועל, ועדיין אינו זז ממקומו. אז מסתייע ד"ר לשם ברמז שקבע אותו כסימן מובהק לכוונתו, ושהוא משתמש בו רק בערב לפני מנוחת הלילה: הוא מושיט את ידו, כפו מופנית כלפי מעלה ופוקד: “תן שלום, זריז!”
הכלב מושיט בכבדוּת קצת, כמחוסר רצון, את רגלו הימנית ונותנה בכפו של ד“ר לשם המנענע אותה בידידות: “ליל מנוחה!” ובשמטו את הרגל, פונה הכלב לעבר הדלת הנעולה. ד”ר לשם זורק אחריו: “זריז, דרך החלון – קפוץ!” הכלב מחזיר ראשו, פוסע פסיעות מספר לעבר החלון ובזינוק אחד הוא מתעופף וטס החוצה כצולל בתוך חשכת הלילה. מרתה פורצת בצחוק:
– הרי לך בן-אדם וכלבו!
ד"ר לשם מוסיף תיקון:
– אדם וכלבו הנאמן!
סיפורים על הים
מאתיוסף אריכא
ביזת הים
מאתיוסף אריכא
השמים התכילו ללא עב קל, וכל רוח לא נשבה, אך הים למטה געש. הסערה החלה עוד שלשום, התחוללה במרחקים ותשם את הים כמרקחה; כל הלילה השתוללה הסופה, הטילה את אימתה על יורדי־ים מנוסים והבחילה את הנוסעים, אשר דימו כי קצם בא.
עם בוקר, בהתנוצץ המים לקראת השמש העולה, שככה הסערה; אולם הגלים, שדרור קורא להם, חרגו מן הדממה והשלוה והשתערו בשצף־קצף על סלעי חוף יפו.
אנית־נוסעים הדורה, אשר עגנה בחוף, הבינה שלא לצון חומדים להם נחשולי־יפו המפורסמים, ומאין יכולת להוריד את נוסעיה, נעלבה, הרימה עוגן, הפשילה מאחוריה את קדרות עשנה והפליגה על מנת למצוא מפלט ומחסה בזרועות נמלה של חיפה.
ברם, אנית משא נורבגית עלובה, דלת־אמצעים, לא זזה ממקומה ונשארה כשהיא נחבטת, עולה ויורדת; היא טולטלה מצד לצד, וקצף־הגלים עטפה כמו בערפל. האניה התאמצה להחזיק מעמד ולא להגרף לעבר צוקי-הסלעים, המשחירים מעל למים.
ריקה היתה האניה, ומחסניה מוכנים היו לקלוט אלפי ארגזים, שנערמו בנמל, ולהסיע את פירותיה הזהובים והריחניים של הארץ שטופת־השמש לאנגליה הסגרירית, לנורבגיה המושלגת, לגרמניה הרוגזת. ברם הים סוער, הנמל אינו כתיקונו, וגם הספנים האמיצים ביותר חוששים לנסות את מזלם בהסעת משא לאניה על גבי דבשות הגלים המשתוללים.
בנמל שרר שבּתון. עובדי־המנופים ישבו בחיבוק ידים, צפו אל פני הים ועישנו, כשהם נהנים מאד ממנוחה זו, שהעניקו להם איתני־הטבע. הפקידים אף הם לא השתעממו ביותר, התהלכו ושוטטו בחשיבות רבה, או שהעמידו פנים, כי מצטערים הם מאוד על ההפסדים העצומים הנגרמים לארץ ולחברות־הפירות.
בצהרים עיפו, כנראה, הגלים והחלו נרגעים מזעפם. הם עוד הוסיפו להשתער מפעם לפעם על הסלעים ולהרעישם, אך דומה היה, שקצפם סר מהם, כוחם תש, ואין הם רוגזים כל־כך, אף אין הם משתוללים בתנופת הזעם כאשר השתוללו בבוקר.
ניתן צו, והספנים החלו מקרבים את הסירות למלאן בארגזים.
יחפים, שזופים, בעלי פנים מביעי־עוז, החלו לדלוג מסירה לסירה, הקריבון למזח, והמנופים החלו מדרדרים ומשלשלים לתוכן את הארגזים. כעבור שעה קלה כבר עמדה ספינונת אחת גדושת־מטען מוכנה להפליג. הארגזים הלבינו לאור השמש טורים־טורים. שלושה ספנים קפצו ותפשו במשוטים; הרביעי הצמיד את כפות ידיו הנוקשות והמנוסות להגה. הספינונת נעקרה ממקומה, זזה והפליגה קצת בכבדות הימה, לקראת הגלים, המשׂתערים עדיין.
ספן זקן, שישב והתחמם לאור השמש, השמיט את קצה הנרגילה מפיו, כהשמיט תינוק את דד אמו למראה איזו הפתעה, הסתכל בתמהון במפליגים, עקב אחריהם במבטיו וקרא צרודות, כזורק לחלל האויר:
–אסור היה להפליג…
אמר – והחל מוצץ ויונק שוב את עשן הנרגילה המפעפעת, ופני־הקלף המקומטים שלו חייכו. הוא ראה איך הספינונת הגדושה חותרת בכבדות לקראת הגלים, והיאך תופש־ההגה מתאמץ מאוד להובילה ישר, שיהא חטמה חוצה את הגלים.
סקרנים אחדים, הולכי־בטל, התאספו על החוף, הסתכלו והפנו את ראשיהם לעבר הספן הזקן, אשר פלט בקול רם:
–פחזנים הם, ואינם מכירים את הים!
הספינונת המשיכה לעשות את דרכה. פעמים השתער עליה נחשול והציפה. אך היא בצבצה והופיעה למעלה כשהספנים ניצבים עליה בדרך נס. ברם, בידיו של האחד כבר לא היה המשוט… כעשרה רגעים חלפו מאז הפליגו ואת שורת משברי־החוף טרם חצו!
פתאום התפרצה קריאת אזהרה מפיות המסתכלים: נחשול אדיר תקף את הספינונת והציפה. במשך כמה רגעים לא הופיעה לגמרי, ומשנראתה על פני שטח המים, היתה הפוכה על גבה, ובטנה הלבין כבטן דג מת… הספנים נראו עולים ויורדים על פני הגלים, חותרים להגיע לחוף, ותיבות תפוחי־הזהב צפות ונישאות מסביב ככתמים לבנים.
– אמרתי שיתהפכו! – קרא הספן הזקן וקם על רגליו העקומות והרועדות מחמת זקנה – אמרתי שיתהפכו! – פניו קרנו, והוא החל מתקרב לשפת המזח, למען ייטיב להסתכל במאורע, שהתרחש לעיניו.
הנחשולים הטילו את התיבות לסלעים וניפצום. על פני כחול־המים הצהיבו התפוחים. אך תיבות למאות חמקו בינות לסלעים, נישאו לעבר החוף, טולטלו עד שנפלטו לאורך כל החוף בואך תל־אביב.
אנשים אשר טיילו לתומם הסתכלו מוכּי־תמהון בארגזים הנפלטים. ואחד הנערים, שעיניו הבריקו למראה ה“הפקר”, החל רץ כמשתולל ומכריז בקול:
– תפוחי־זהב! בזול! בזול!…
הוא קפץ הראשון, מבלי להשגיח בנעליו הבוססות במים, אחז באחת מן התיבות והחל מגלגלה וטורח להוציאה. התקנאו בו שני בחורים וקפצו אף הם המימה, וזרועותיהם שלוחות כלפי התיבות. דייג ערבי קיפל חיש מהר את מכמרתו, תחבה לתוך סלו וקפץ אף הוא המימה. עגלון קפץ מדוכנו וכעבור כמה רגעים הופיע עמוס תיבה, פניו מסמיקים וקורנים, והוא נחפז לעבר הכרכרה.
–תפוחי־זהב! – הקריאה חזרה וקסמה.
–ביזת הים!…
הבוזזים התקהלו על רצועת החוף. עיניהם נישאו לעבר התיבות, הצפות ועומדות להפלט. כל אחד תר אחרי הקרובה ביותר. תחילה שלחו את ידיהם בביזה נערים, הולכי־בטל ועגלונים. ברם לא ארכו הרגעים, ובין הבוזזים הופיעו גם אנשים הדורים, אשר תאות הביזה התלקחה בהם, והם קפצו המימה ורבו על כל תיבה כריקים הללו! גם נשים הופיעו כשהן מרימות את שולי שמלותיהן וסוחבות את התיבות הכבדות.
מסביב קמה המולה, מלווה בצווחות. חשק הביזה תקף גם את המתונים ביותר. האינסטינקט הפראי של עושק וחמיסת עמל אחרים התעורר מתרדמתו, הזרים את הדם ברהיטות־משנה בעורקים. הפרצופים השתלהבו, והעינים התנוצצו בברק זר… הדיג הערבי אשר הצליח ביותר למשות את התיבות ולהעלותן לחוף, היה הראשון אשר הכריז:
–תיבה בשילינג! יאללה!
ונמצאו מיד קופצים. התיבות הועלו על השכם והוטלו לתוך כרכרות ועגלות, שהוזמנו במיוחד. נערים רכים, שלא יכלו לסחוב את הארגזים הכבדים, התחכמו לשברם ולהוציא מהם את התפוחים. והים הוסיף לפלוט. לקראת התיבות חתרו גברים ונשים, לבושי בגדי־רחצה, אשר יצאו מן הבתים הסמוכים. הם רעדו מצינת המים, אך הביזה קסמה להם וקשה היה לוותר.
בבית־קפה מהודר שמנגד ישב על המרפסת בר־נש אחד – סרסור לפי מקצועו – ולגם להנאתו מספל הקפה. דעתו היתה זחוחה עליו ביותר, כי הבוקר עלה בידו למכור לתיירים אחדים, שטיילו על שפת הים, “מגרשים בשרון” אשר רק אלוהים הוא היודע מה טיבם והיכן מקומם…
רגיל היה הסרסור להמתין לקרבנותיו כאן על שפת הים, ובשעות הפנאי לא היה משתעמם, חלילה. המלצר עמד הכן לשרותו, וטס־הקפה עם התופינים היה מוגש לו ביד רחבה.
כאשר ראו עיניו את בהלת ביזת־הים, תקף עליו יצרו, ועיניו הקטנות התנוצצו לקראת השלל. הוא מיהר לסלק למלצר את המגיע לו, דלג מן המרפסת, והחל רץ, כשהוא מחזיק בידו האחת במגבעתו, שלא יעיפנה הרוח, ובשניה במקלו – מקל הבטלנות!
הוא לא קפץ המימה. חס היה על נעליו המצוחצחות. הוא התרוצץ אנה ואנה וכאשר ראה, כי בידי אחד הילדים עלה למשות תיבה, התנפל עליו בנופפו את מקלו:
– סור מכאן, פן –
הילד, אשר חשב, כי סוחר הסירות בכבודו ובעצמו התנפל עליו — נבהל ומיהר להסתלק נבוך ממקום-המעשה. הסרסור שם את מקלו תחת בית־שחיו, גחן על התבה והחל מגלגלה, עד שהעלה אותה לרחוב הסמוך. הוא הביט כה וכה וקרא לסבל.
סבל צעיר ויחף הזדרז לקול הקריאה. הוא התיצב לפני האדון, מוכן לשרתו. החבל היה קשור במתניו. הוא התכופף ולפת בכפות ידיו המיובלות את התיבה הרטובה.
–לאן? – שאל הסבל והביט בעיניו השחורות, שהפיקו הכנעה.
–למעלה, ברחוב הירקון! – פקד הסרסור זעומות.
בינתים ובין הבוזזים על שפת הים קמה פתאום בהלה. בחלל האויר הוטלה קריאה, שהשביתה את השמחה:
–המשטרה!…
שוטרים לבושי־מדים הופיעו במרוצה, הדייג חשוף־השת היה הראשון אשר תפש בסלו והחל רץ ובורח לעבר יפו, כשבידו הקמוצה הוא מחזיק במטבעות הכסף. נשים מהרו להסתלק, כשהן נבוכות קצת ומסמיקות. לפתע ראו, כי אכן לא נאה הוא המעשה שעשו. הגברים מיהרו להתחמק ולברוח, אולם אחדים מהם נתפשו בקלקלתם.
הסרסור הלך בעקבות הסבל שמח וטוב־לב. “אשתי תשמח, בודאי” – הרהר לו והצטחק בזכרו היאך הבריח במקלו את הילד. פתאום קלטו אזניו הדי צעדים של איש רץ. הוא הפנה את ראשו, וכשנחו מבטיו על השוטר הרץ, הבין מה שעתיד להתרחש, וכאיש המטייל לתומו סר הצדה, הפקיר את הסבל עם הארגז ונכנס לבית־קפה סמוך.
השוטר הדביק את הסבל וצעק, כשהוא נושם בקושי:
–עמוד, גנב שכמותך!
הסבל התעכב והסתכל בשוטר בעיניו התמהות:
–מה יש?
–מה יש?! – הרעים עליו השוטר בקולו – שולח ידו בסחורה זרה ושואל שאלת תם!
הסבל הנבוך החל מגמגם:
–אבל זה לא שלי, בחיי, זה של האדון הזה – עיניו תעו וחיפשו לשוא אחרי האדון, שנעלם ואיננו – בחיי, זה לא שלי, אני רק…
השוטר שיסע את דבריו:
–לך אחרי, תצטדק במשטרה!
וכשהובא הסבל העלוב לפני השופט והחל מוכיח את צדקתו, חייך השופט, כמבין לערמומיותו של הנאשם, ופסק:
–טוב, טוב, מבין אני, להבא כבר לא תוסיף לשלוח את ידך בביזה…
וכשנקנס הסבל, סבור היה שמשטים בו, והוא נשבע:
–בחיי שזה לא היה שלי, אדון אחד –
מסביב הרעים צחוק הקהל. צחקו גם השופט והשוטר. ובאותה שעה ישב הסרסור שוב על שפת־הים, כשהוא מסב לשולחן מכוסה במפה צחורה, לוגם להנאתו מספל־הקפה ולועס תופיני־שוקולדה, מצופי שמנת צחורה.
על מכסה האניה
מאתיוסף אריכא
בפיראוס עלה על האניה יוני מאמריקה, שבא לבקר את מולדתו. מצוחצח, מגולח למשעי, ובלוריתו, המשוחה בתערובת חימית מבושמת, הבריקה לעין השמש כמתכת מלוטשת יפה. עיניו הקטנות התרוצצו על צלחת פניו הרחבים והציצו לכל צד בברק של חשד ומשטמה לזולת. בחפזון עלה והושיט את תעודותיו לקצין הבקורת.
הקצין בדק את הניירות ואמר מבלי להסתכל בו:
–מחלקה שלישית ספון ב׳, תא מס' 40.
הנוסע הביט לצדדין במבוכה קלה כמצטדק: “רק במקרה אני נוסע הפעם במחלקה זו, שאינה לפי כבודי”… והזדרז ללכת בעקבות סבל שטוף־זעה, שסחב על גבו את מטענו והתנשם בכבדות.
כאשר עמדו לפני התא מספר 40, הציץ הנוסע לתוכו, ומשראה את פאת זקנו של ישיש, שנזדקרה לעומתו מעל לדרגש, נרתע אחורנית כנשוך נחש; תסס מתוך קצף, ועיניו הקטנות ירו רשפי־זעם:
– עם יהודי בתא אחד?! – לא!
חזר ועלה במרוצת־חימה על המדרגות, ותוך כדי ריצה דחף באשה אחת, שחלפה על ידו; רץ ועל פניו מהבהב משחק צבעי אודם ולובן חליפות, מעלבון וחימה על החוצפה להשכינו בתא אחד עם “יהודי”. אולם כשהופיע לפני פקיד האניה במשרדו כולו תוסס מקצף, הסתכל בו הפקיד הצרפתי ושאלו בתמיהה:
– מה קרה לו לאדוני?
אז שלט ברוחו במקצת והשתדל להשיב מתונות, אם כי קצפו עוד לא שכך.
–איני רוצה לנסוע עם יהודי בתא אחד!
– על שום מה?
– על שום – על שום שאיני סובל אותם!
– אין זו אמתלא מספיקה, אדוני. התאים תפוסים ואין אנו יכולים להמציא לו מקום אחר באותה מחלקה.
היוני הנמיך את קולו:
– אבל, אדוני, הן תוכל לעשות חליפין, כלומר, להעביר בני־ברית לבני־ברית והכל על מקומו יבוא בשלום. עליך לדאוג לרווחתם של הנוסעים.
הפקיד הבטיח לסדר את הדבר באחד הנמלים הקרובים, כשיחול שינוי במספר הנוסעים. היוני יצא מרוצה למחצה, חזר לתאו, סדר את חפציו מבלי להסתכל ביהודי, ששכב לו על הדרגש נים ולא נים. וקודם שיצא לא התאפק וזרק באנגלית לעצמו:
– דירטי דז׳ו!
והיהודי שלא הבין את לשונו, הרים את ראשו ונעץ בו עינים צוחקות:
– מה אמר מר?
אבל הלה הגיף את הדלת ברעש ועלה על המכסה מורתח כולו ומקלל לנפשו.
פאַניוטיס היה שמו של אותו יוני לפני שתים־עשרה שנה כשיצא את מולדתו והפליג לכרכי הים שבאמריקה; אך בבואו לשם שינה מיד את שמו ל…צ׳ארלי. שם זה דווקא מצא חן בעיניו כשם אמריקאי מובהק, שאין להתביש בו, ומיד החל לחקות את בחורי המדינה בתלבשתם, הילוכם ולשונם, ולימים שיחקה לו השעה וצבר מעט כסף ב“שאפ” של יהודי. והצלחה זו האמריקאית, המרימה לפתע חדל־אישים מאשפות ומושיבה אותו עם נדיבים – האירה לו פניה וכעבור ימים מועטים עלה בידו לפתוח חנות מכולת בקרן אחד הרחובות בברונכס שבניו־יורק.
אך באותו זמן גברה שנאתו ליהודים. והסיבה שגרמה לכך בעיקר הופיעה בצורת יהודי, שאף הוא היתה לו חנות מכולת בקרן הרחוב מנגד, והיה לו בן-תחרות קשה. למעשה לא התכוון היהודי להצר לו ולדחוק את רגליו בנכלים או במעשי תרמית; היה זה יהודי יליד אמריקה שהצטיין בצחות לשונו ובבדיחות־הדעת, שהיה משרה על לקוחותיו, והתחבב עליהם במידה מרובה.
הקנאה, היא שהציתה בו את הנקמה, והוא החל חורש רע על היהודי, ומשתדל להבאיש את ריחו בעיני הבריות. אך שומע לא היה לו. ידעו, שהקנאה מדברת מתוך גרונו. אז חרה אפו של צ׳ארלי, לא שלט ברוחו, והחל מתגרה בשכנו וטופל עליו עלילות־שוא בפומבי; היה מכנה אותו בשמות של גנאי ומגדף אותו על לא דבר.
וכאשר הגדיש את הסאה, קרב אליו יום אחד אותו היהודי מברונכס, ובנוכחותם של אחדים מדרי הרחוב, אמר לו:
–נראה, שאין כוחך אלא בפה…
–דירטי דדו! – הפליט צ׳ארלי.
אז פשט מֶק היהודי מעילו, הפשיל שרווליו, ואחרי שפלט את המימרא “קוֹם־אן ליטס פייט”, ניגש אליו והחל מחלק לו מהלומות על ימין ועל שמאל – ממש כמו אז, בימי בחרותו, בשעה שהיה מחובשי הספסל של הקוליג׳.
צ׳ארלי שלא פילל לכך ולא דימה למצוא ביריבו הַלְמָן מצוין כזה, מהר לעמוד על נפשו, להציל את כבודו המחולל ולהשיב למכהו דבר. אך מק המטיר על ראשו ועל פניו מהלומות מוצקות כפלדה ולא הרפה ממנו עד שהעניק לו חבורות מספר, ונתן לו לבסוף “נק־אַאוּט” וצ׳ארלי השתטח ארצה לקול צחוקם של המסתכלים. הצטרף גם השוטר, שעמד בקרן הרחוב ונהנה למראה האיגרוף, טיפח בחיבה על גבו של המנצח, וחלק לו מחמאות כשאצבעותיו משתעשעות בינתים באַלָתוֹ.
ומאותו היום גמלה בלבו של צ׳ארלי השנאה לישראל. בצנעה היה מציק ליהודים, וביחוד ל“ירוקים”, שזה מחדש באו. התרועע עם צוררי ישראל, ויחד אתם היה מנהל תעמולת ארס בין שכניו ומצא לו בזה את סיפוקו.
וכעבור שתים־עשרה שנה החליט צ׳ארלי “לבקר את המולדת”. כך היה רגיל להתבטא, אך בעצם חשקה נפשו להתגנדר בפני קרוביו ובני עירו בעשרו, בחליפות הנאות, בעניבותיו ובשאר מיני חפצים ותכשיטים, ולהפגין בזה את כל פרשת גדולתו ולחזור.
באניה גדולה הפליג, שירדו בה בני לאומים שונים. ביניהם היו גם יהודים רבים ילידי אמריקה. מפניהם פחד צ׳ארלי וכבש את זעמו בחובו. ואילו עתה, בעלותו על האניה בפיראוס לחזור לניו-יורק, נתקל שוב ביהודים, שהפליגו אף הם לשם – מארץ־ישראל.
היו אלה נמושות שעלו לארץ ולא הצליחו להתאחז בה, ואחרי שעלה בידיהם להשיג ויזות לארצות הברית, נסעו לנסות את מזלם מחדש. היו גם אחרים, שנסעו לרגלי ענינים מסחריים וצבוריים. אך על פני כולם שפוכה היתה ארשת עצובה של אנשים, שחרשו שדה־חיים מלא אבני נגף ומכשולים.
וליהודים הללו נטפל צ׳ארלי ושם אותם מטרה לחצי לעגו. הבטלה הממושכת נתנה בו אותותיו, השמין, נתכָּרֵס וכולו עטה חשיבות. מקושט התהלך על המכסה, מתנפח כתרנגול ומתגנדר בשרשרת שעונו, שאליה היה רתוק סמל, ועליו חרות מצד אחד “פסל החופש” ומצד השני דגל ארצות הברית. בנכר – כלומר, במולדתו, ביון – התגאה צ׳ארלי מאד בזה שהוא אזרח ארצות הברית, ובשפתו האמריקאית, הרצוצה והנלעגת, מעמיד היה פני אדם חשוב ומשכיל – אזרח ארצות הברית!
בצהרי אותו יום, קודם שהפליגה האניה, הִמהֵם הגונג המזעיק את הנוסעים לארוחה. צ׳ארלי היה תמיד מן הראשונים, שנענה להזמנה זו ברצון רב, ותדיר היה מוצא לו מקום סמוך למטבח, שיוכל להזמין את ארוחותיו ללא כל איחור.
והוא תפס לו מקום, תופף באצבעותיו על פני השולחן והסתכל בנוסעים הגולשים למטה. לאולם־האוכל. עיניו הקטנות הבחינו ביהודים היורדים ותופסים להם מקומות על-יד שולחן אחד, ונהרת־לעג חלפה על פניו המלאים! על מלה שנצנצה במוחו שמח פתאום כעל מוצא שלל רב: “כשר”." לא יכול להתאפק, דחף במרפקו את שכנו האירלאנדי, שישב על ידו, קרץ בעינו השמאלית כלפי היהודים קריצת־תיעוב גסה, וזרק להם בפניהם:
– אי־אי־אי… כשר… אי־אי־אי…
וצחק בכל מלא פיו בהבליטו טורי זהב.
הפנו אליו היהודים את ראשיהם. אחדים הצטחקו מתוך תמימות סלחנית, ואחרים הקדירו קצת את פניהם ונסתלקו.
אבל היה שם בחור אחד, שעשה בארץ שמונה שנים. ביבוש בצות כּבּרה עבד וקדח! בבניני תל־אביב עבד ורעב ללחם בשעת המשבר! במחצבות ירושלים עבד ונפצע! חרש את אדמת העמק וראה בעמלו מעט חדוה ותלאות לרוב. מפורסם היה בין חבריו בכנוי שלמ׳קה טראקטור על שום חוסן גופו.
והנה הוטל עליו לצאת את הארץ לשנים מספר לרגלי סיבות משפחתיות, ועשה את המעשה כמתוך הכרת חטא, שאין לו כפרה. בתאים לא מצא לו מקום והרגיש עצמו כחיה בסוגר. התהלך על המכסה לבוש מכנסים קצרים וחולצה אפורה, כאילו זה אך לוקח מאחרי האת והמחרשה. בימים הראשונים להפלגתו מיפו הרבה להרהר באותה ארץ קטנה, שהשאיר מאחרי גוו ובחבריו החלוצים הממשיכים להאבק שם ונפשו מרה עליו. אבל הוא ניחם עצמו, שהוא נוסע להחליף כוח ולחזור ולקחת שוב חבל, חבלו באותם החיים הקשים, שריתקו את גורלו אל הארץ.
ומששמע את קריאתו המנאצת של צ׳ארלי נעץ בו את עיניו האפורות ורטן לעומתו בקצף מרוסן במקצת ובלשונו:
– עִפּשוֹן שכמותו!
אותו רגע הופיעו המלצרים וטישטשו באלפסים הלבנים והמהבילים שבידיהם את קדרות המאורע הקל. היין החמוץ והזול עבר מיד ליד. צלחות קשקשו והנוסעים שקעו באכילתם. מפעם לפעם נתרעדו השולחנות והספון מרעש המנופים למעלה בהעלותם ובהורידם בקרסיהם למחסן האניה חביות וארגזים.
לפנות ערב הרימה האניה את עגנה והפליגה. הנוסעים עלו על המכסה מיד כשאזניהם קלטו את דרדור המכונות ושלשלאות העוגן. נמל פיראוס החל חג חוגה, כביכול, ונטה על צדו…
מסביב למעקה התכופפו הנוסעים תפושים בהרהוריהם ונתונים למראות החולפים על פניהם. שלמ׳קה טראקטור עמד על יד בחורה צעירה, שהקשיבה לדבריו שדבר לפניה על חיי הפועלים בארץ.
צ׳ארלי אף הוא עמד על המכסה מזוין במשקפת, ולא העלה על דעתו כל־עיקר, שהנה הוא נפרד לנצח מנוף מולדתו. יון העתיקה, הנפלאה, המציצה מכל פנה במפרץ הקורינתי, לא דובבה אל לבו. להפך, אותה שעה מיצר היה על הביקור לאתונה שעלה לו בדמים מרובים. השיאוהו לכך בני משפחתו, והוא אינו מבין על שום מה מעריצים בני־אדם עיי החרבות הללו שנשארו שם לפליטה, ולמה זה מראים שם על כל אבן, פסל מטושטש, זרוע קטועה או ראש מרוסק — בגאוה. עשרות דולרים טבין ותקילין עלה טיול זה, ולאיזה צורך? – ונפשו עולזת עליו שהוא חוזר אל ארץ ה“ביזנס” וה“פרוספריטי”…
האניה חרשה את הגלים. שחפים התעופפו בעקבותיה. צריחותיהם פלחו את חלל האויר השקט, והם תרו בעיניהם החדות אחרי שיירי האוכל והאשפה, שהטילו נערי הטבחים המימה. השמש גלשה מערבה ואיי יון הצטיירו במרחקים מחותלי ערפל צחרחר ודמו לקרחונים שטים.
על גבי המכסה, בעורף האניה, התאסף מנין יהודים, שעמדו להתפלל “מנחה”. בשקט התפללו, ושפתותיהם נעות וגופם מתנועע. מהם התפללו בעינים עצומות מתוך כוונה, כנתונים בעולם אחר ומהם שפכו צקון לחשם כשעיניהם בגלי הים הנסערים כנפשם המסוערת והמטולטלת… אותו רגע הופיע לפתע על מעקה המכסה העליון, סמוך לסירת־הצלה אחת, צ׳ארלי. עיניו התרוצצו למראה המתפללים והוא הצריח עליהם ממרום:
–אי־אי־אי־… כשר׳ה יוּדֶלֶך… (בברונכס, בסביבה של יהודים למד מלים אלה). וקריאת הלעג פלחה את לבות המתפללים. דומה היה, כי התפלה כולה כמו שוקצה… הפעם התרגזו כולם, ויהודי אחד, שחרחר ורגיש, אשר זעם מהול בצער הבריק בעיניו, קרא:
–הבה ונקבול עליו בפני הקפיטן!
ואז הרעים קול אחר׳ מוצק ועשוי לבלי חת:
–שטויות, רבותי! – אל תפנו לקפיטן ואל תשימו עצמכם ללעג. אני כבר אמצא לי הזדמנות להרביץ בו וללמדו סרק בהלכות דרך־ארץ.
היה זה קולו של שלמ׳קה טראקטור, שיבלות־העבודה עוד לא נמחו מכפות ידיו ושריריו הדרוכים טרם רפו. הוא הופיע וצץ בין המתפללים, כשהוא פוסע מתונות ומתקרב כלפי המנאץ.
צ׳ארלי הקדיר פניו ומהר להסתלק. מבטי הזעם ששלח בו הצעיר נתקלו בערפו השמן היורד בקפול אדום על צוארונו. צ׳ארלי הבין אז, שאין לשַטוֹת עוד ביהודים בנוכחותו של בחור זה שהעלה על זכרונו את מֶק יריבו החסון. ומאותה שעה החל להציק ליחידים, נטפל לבחורות היהודיות ומחבל תחבולות להכשיל, לשים ללעג ולצחוק. אבל שלמה׳קה טראקטור התחקה על עקבותיו וכל הנכלים הללו לא נעלמו מעיניו.
האניה המשיכה את דרכה. ביקרה בכמה נמלים בחופי הים התיכון, עמסה סחורות נוספות על המטען, ושום מאורע יוצא מגדר הרגיל לא נתרחש. הים שקט היה והנוסעים הרגישו עצמם בטוב.
באלג׳יר התעכבה האניה יומים קודם שיצאה לדרכה הארוכה – לחצות את הים האטלנטי – דרך של תשעה ימים. לנוסעים ניתנה האפשרות לרדת העירה, לראות בה ולהצטייד. בינתים הקריבו סבלים מילידי הארץ רפסודות גדושות פחם – צידה לדרך למכונות האניה. מפויחים ושחורים כשדי בלהות התרוצצו הסבלים ועבדו עבודת פרך. העמיסו את הפחמים בסלי נצרים והעבירום מיד ליד, או סחבו אותם על גבם. לשלמה׳קה הזכירו סלים אלה את עבודת פזור החצץ על הכביש שבו עבד יחד עם חבריו – חבריו הרחוקים, שעזבם והלך מהם למרחקים. והוא ירד אל הסבלים ובא אתם בדברים. פרצופים מעונים ושטופים בקלוחי זיעה עכורים. עיניהם מוצפות דם ואדומות מצרבון־הפחם מסביב לריסים. בתנאים קשים עבדו ובשכר זעום, אבל הם עבדו. מאז ומעולם עבדו כך.
אבל ראה: הוא עומד נפתע ומבוהל. עם הדמדומים, קודם שהפליגה האניה, ראה שלמה׳קה היאך אחד מהם, עלם צעיר וזריז, טפס כחתול על דופן האניה, עלה וקפץ על פני המכסה, זחל על ארבע בין ערמות החבלים והתחבא לבסוף על יד סירת־הצלה אחת. לאמריקה הוא מבקש להפליג בגנבה – להשתחרר מן העבדות השחורה…
אבל המאורע הזה לא נעלם גם מעיניו החדות של צ׳ארלי, שהתשוטט בכל מקום, הסגירו תיכף לקצין האניה, והעלם הורד בחרפה לקול צחוקו של צ׳ארלי. אז פנה שלמה’קה לצעירה, שנזדמנה אף היא למקום, ואמר לה:
– בחיי! עוד יבוא על שכרו, המנוול!
נחשולי הים של האוקינוס האטלאנטי לא קיבלו את האניה בסבר־פנים, לאחר שעברה את מיצר גיברלטר, הקדירו העבים את פני השמים, ובלילה התחוללה סערה ששמה את הים כמרקחה והשתוללה יומים. הנוסעים הרבו להקיא, וכסבורים היו שהאניה לא תעמוד בפני טלטולי הסופה. על הדרגשים שבתאיהם שכבו בלי לטעום משהו ופניהם היו מעונים וצהובים; האניה נטתה מצד אל צד והבחילה אותם. החלונות העגולים, שאימת הסערה השתקפה בהם בשחור מאיים, היו הופכים פתאום ירוק כעין הקרח משהצליפו עליהם הנחשולים.
אולם האוכל שומם היה ועזוב ממבקריו. רק אחד הנוסעים היה, שירד לסעוד את לבו בשעות הקבועות, אם כי היה עליו להאחז יפה בקירות ובסומכות המדרגות למען לא יפול. נוסע יחידי זה היה שלמה׳קה טראקטור. הוא טען, שזהו האמצעי הטוב והמעולה ביותר כנגד הקאה, ובכלל יש להתאושש ולהתהלך, להתהלך… אבל אל המכסה לא העז בכל־זאת לעלות, וגם מן הנמנע היה לעשות כך, כי המשברים היו מזנקים ומציפים אותו מדי פעם בפעם.
לבסוף שככה הסערה. העננים נתפזרו ולפנות ערב הופזו על ידי שקיעה מרהיבת עין ונערמו ורבצו על האופק כהררי שלג מוזהבים. הגלים נחו, והמים טשטשו וכסו על כרבלות הקצף, שעוד הופיעו זעיר פה זעיר שם. בערב הופיעה לבנה מלאה, שבבואתה רצדה על פני המים, והאניה החליקה לבטח דרכה, כאילו מאום לא קרה לה במשך הימים האחרונים וכאילו לא היא שניטלטלה בידי הסערה.
הנוסעים עלו אל פני המכסה לשאוף רוח צח, להתענג על התמורה הנעימה ועל המנוחה תחת כפת הרקיע. שרר מצב־רוח טוב. צלילי צחוק והדי שירה הרטיטו את חלל האויר. הנוסעים שקעו בתוך המקפלות וסחו איש עם רעהו על הרפתקאות הימים הסוערים, הרפתקאות מתובלות במקרים מגוחכים, שאירעו לפלוני ולאלמוני.
אז עלו על המכסה גם מלחים אחדים, שהתרועעו בינתים עם הנוסעים וערכו משחק משותף. אחד מהם, מלח זריז, לבן־בלורית ויחף, הביא חתיכת קרטון ועג בו עוגה על פני המכסה.
וזה משפט המשחק שהחל לאור הלבנה ופנס חשמלי מתנדנד אנה ואנה: אחד יושב בתוך העגול ישיבה מזרחית כשרגליו מקופלות וגבו נטוי, ומסביב לו, מעבר לקו, מצטופף קהל המשתתפים; רעו ניצב עליו בתוך העגול ושומר מפני אלה החושקים לטפח על שכמו טפיחות, שאין בהן כלל משום עונג לנטפח… מצליח החבר־השומר לתפוש אחד מן החובטים, מיד יושב הלז, והמוכה קם לשמור ולהגן… וכך חוזר חלילה לקול תרועתם וצחוקם של המסתכלים.
משהתחיל המשחק הופיע לפתע מיסטר צ׳ארלי, מצוחצח ומגולח כדרכו. גם הוא יצא לשאוף רוח, ולטוות את מסכת עניניו הפעוטים. בראותו את המשחק קרב לא על מנת לקחת חבל חלילה, כי לא לפי כבודו נחשב לו הדבר, אך בראותו כי אחד הבחורים היהודים נתפש בכף, וישב צפוי לחבטות – לא שלט ברוחו, ועיניו התנוצצו למראה ה“טרף” היהודי; הוא דלג בזריזות שלא התאימה לגופו המסורבל, וחבט בכף ידו השמנה על גבו של הצעיר. פני המוכה נתעוו מעוצם המכה… צ׳ארלי ניתר ממקומו לפני שנתפש, והוא החל מנצל את המשחק בשרירות-לב. כשנפל הגורל על נוצרי היה עומד מן הצד וממתין לתורו של יהודי דוקא, ומשזכה לכך, היה קופץ משמחה, ובהשתערות פראית, סדיסטית, היה מתנפל על קרבנו וחובט מתוך הנאה יתירה, הנאה שהקרינה את פניו הרחבים כלאחר סעודה דשנה.
לא נעלם הדבר מעיני שלמה׳קה טראקטור שאף הוא השתתף במשחק, והרגיש על גבו את נחת ידו של צ׳ארלי… עליצות התנועה ובדיחות הדעת של משחק מתוך חדוה נשללו ממנו, וגם הוא חכה לרגע המוכשר. בינתים וצ׳ארלי חבט שוב על גבו של יהודי בחמת־רצח, ובחפזו נמעדו רגליו והוא נתפס בכף. הוא נסה להתחמק ולשים לאל את כל ענין המשחק שאינו שווה כלל וכלל שהוא צ׳ארלי ישב על גבי הספון כאחד מעולי הימים שמסביב. ברם, מלח אחד שירד לדעתו, תפש בו בערפו ופקד עליו בקול שאין להרהר אחריו:
– שב! כי נתפשת!…
והוא ישב בלי חשק. לא חפץ להפקיר את גבו למכים. אז נתלהט שלמה׳קה טראקטור למראה הגב הרחב, ועורף הפר השמן הנטוי ממולו, אותו העורף השנוא עליו, והוא קפץ לתוך העגול, הרים את ידו והורידה במהלומה אחת על גבו של יריבו; והיתה הטפיחה חזקה, מלווה בהד־קול ובבת־גניחה קטועה שפרצה מחזהו של צ׳רלי! חלק גופו העליון התנודד והוא נשמט על צדו בלי הכרה…
מנגד
מאתיוסף אריכא
ניתן צו מגבוה, והשערים – אשר נפרצו בתוקף כסופיהם של בנים נטולי־מולדת – ננעלו. על רצועת החוף הוטלה השגחה חמורה: שוטרים רגלים, רוכבים, בלשים ומתנדבים משוסים מבני עם הארץ, חרגו לקראת תפקידם מתוך שמחה לאיד. הם זרקו את מבטיהם למרחבי הים הכחול, בלשו אחרי כל דוגית איטלקית או יונית; אחרי כל ספינונת מצרית או סורית; אחרי כל ספינת־מפרש או אנית־קיטור אשר חתרו לאורך החוף.
ודאי, שמראה האניה מקופלת־הצבעים, מָחלדת ושרוטות-הדפנות, אניה ישנה המהלכת על גבי המים בנס, המתחמקת מבקורת נמלים – חשודה היתה. אניה זו לא באה בסוד ספינות עוגנות, כי הוטל עליה לנוע ולנוד עדי פרקה את משאה בחוף יחיד ומקווה שאין לו תמורה… ברם, לא שחקה לה השעה לאניה המבריחה. ירֵח פגום שנתלה מעל לתרניה כחרב מושלמית, הוא־הוא שהסגירה…
מתוך לב האופל הגיעו קולות־אזהרה טרופים ומאימים כאחד. אוירון הרעיד במרום את חלל־האויר השקט והרעיף לתוכו את אימת החוק שאינו מכיר ברגש, בהכרח, אף לא באלה העומדים לקנות את זכותם בדם, בעבודת יצירה ובנסים. האוירון הבהיל את שומרי־החוף אשר הצמידו כפות ידיהם לרובים. הסתלקה האניה והבריחה את עצמה כאנית־פירַטים רדופה, הרתיעה את עצמה וחתרה בכל מלוא כוח קיטורה, מתוך גניחת קרביה הרעועים, לתחום שמחוץ לסכנה. רב־החובל העני ירק בזעפו, חרף וגדף את שומרי החוף על נוסעיו יחד; על דוכן המצפה שלו עמד ורקע מתוך קצף ברגלו הקצרה, כי מאד חרה לו על האלצו להשהות שוב את נוסעיו בספינתו.
שמונים הנוסעים – רובם צעירים וצעירות יוצאי ארצות שונות אשר מארת־הגלות דחפה והפקירה אותם בידי בריה חשודה – עמדו בלי אומר ודברים על המכסה המעופש, הרקוב, שחוחים ומדוכאים; מנגד לארץ עמדו בלב דאוב ובנפש מרה. תקות־חייהם נמוגה כעשן. הגולה פלטה אותם והארץ משאת־נפשם אינה קולטת, כי נכרים כפו עליה את גזירת נעילת השערים. כאשר התרחקה האניה מרצועת־ החוף גבר היאוש בלבבות, היאוש המתובל בתוגה יהודית, גזעית.
והנה נזדקרה בין הפליטים קומתו הזקופה והנאה של האגרונום יעקב הרמן – מראשי החבורה. הוא התיצב באמצע הספון והחל לדבר במתינות, בקול צרוד במקצת, אך נעים. נתאספו והצטופפו סביבו עשרות הנוסעים הצעירים, הסתכלו בארשת־פניו האמיצה שנשתלהבה מאור הפנס, שנדלק בצאתם מגבולות הסכנה, והקשיבו לדבריו. הרמן דבר על תפקידם, על גורלם המיוחד, המתאכזר, נחם ועודד: האמינו, אחים, ונגיע לחוף על אף הכל!
– נגיע! – נענו לו אחדים מן הנלהבים.
והרמן עלה אל רב־החובל הזועף; הוא עלה במדרגות הצרות המובילות לתאוֹ ונתקל בו, כשהוא מצפה לבואו, עומד כיצוק על שתי רגליו הקצרות, עיניו מתרוצצות מתחת למצחו הצר, הזומם, וכולו – גוש אימה. “את מגורשי ספרד האינקויזיציונית היה בודאי בר־נש כזה מוכר לעבדים” – חלף הרהור במוחו של הרמן. מהסס עמד לפניו הצעיר העברי החולם, בכף ידו הקמוצה הושיט לו שטרות־כסף נוספים והפיל לפניו את תחינת הפליטים: אל נא תטוש, אדוננו, רב־ החובל, את רצועת־החוף כי בנפשנו הוא…
רב־החובל הכרסני והמפוטם הבין את לשון הכסף. הוא שלשל לתוך כיסו הרחב את ממונם של בחורי־ישראל, הצטחק בשעת מעשה בערמומיות רבה, הואיל להצהיל במקצת את פניו הקודרים ואמר: ניחא, נשוטט עוד כמה לילות ונראה איך יפול דבר.
האניה העלתה את עשנה והמשיכה להתשוטט על פני המים הרבים. שוב הובא לנוסעים, בידי מלח חגור סינר מסואב, מרק קלוש ולחם קיבר, וללבם התגנבה התקוה: שמא? מי יודעי הן נסים מתרחשים לפעמים…
מסביב להרמן שישב על גבי ארגז הפוך, לצדה של צעירה, התכנסו הפליטים. רצינותו של הרמן, מתינותו ושקול־דעתו, קלסתר פניו – עינים שחורות, שקועות במקצת מתחת למצח הרחב, אף מגובנן כלשהו, פה מחייך בתדירות שחתוך־שפתים נאה לו, וכסיום, כקו מביע עוז, סנטר מוצק – מתחו עליו חוטי חן; במעילו האפור והמקומט. בבלוריתו הפרועה ובפניו שלא ידעו תער זה כמה ימים, דומה היה לנוסע נצחי הנמצא בדרך ללא תחנות, ללא גבול, ללא מטרה… חבריו ראו בו את סמל המעפיל והם שמוהו להם לראש, למנהיג החבורה. מתוך פשטות חבק הרמן בזרועו הימנית ואימץ אליו את הבחורה הפולניה שחורת־העינים שישבה על ידו, והוא הקשיב כחולם לבחור ליטאי אשר שינן להם זמר עברי חדש. חרש־חרש התרפקה על פני שחור הלילה המית הרנן העברי, הרעיפה נוחם ללבבות והשכיחה לרגע את קדרות העבר, את האניה המסואבה, והסיחה את ההכרה מן הצפוי… ברגעים אלה הרגיש הרמן שהנה הולך הוא ומתחדש לקראת מאורעות אשר ייצקו תוכן חדש לחייו, כי הנה הולך הוא לקראת המעבר אשר בו נולד האדם שנית, מתחדש ומשיל מעליו קלפות קשות שהשתרגו סביבו והקיפוהו עד למחנק.
לילה. פנסי־האניה כבו. כגוש שחור ואפל חתרה האניה כלפי רצועת־החוף, חרטומה חתך את הדממה הקרושה בשקשוק חרישי. על גבי המכסה הצטופפו הפליטים ולבם חרד והתפעם בין תקוה ופחד. הגורל, אשר המריצם לעשות את דרכם המיוחדה, השיק מסביב בכנפי אלם מסתורי אשר טפחו, כביכול, על פניהם ועצרו בעד נשימת אפם.
עמד הרמן על גבי הספון, נעץ את מבטיו בחשכה לעבר רצועת היבשת הקטנה אשר אליה נשואות עינים יהודיות מכל מרחקי העולם ואשר געגועי כל הדורות וכסופיהם ננהרו אל חופה. הוא עמד בין אנשים אכולי געגועים כמוהו, אשר לא יכלו שאת עוד את עצמת הערגה שנצטברה בנפשם והם חרגו מפזוריהם לקראת רצועת־חוף זו, מוכנים להזרים לתוכה את מרצם, ליצוק בה את חייהם ולהדבק אליה באהבתם הגדולה. הוא ידע כי כגנבים במחתרת שׂמים בחורי־ישראל את נפשם בכף כדי לחדור לתוך התחום האסור עליהם מטעם הרשות, כי קריאת החיים פקדה עליהם את צידוק המעשים האלה, וגל של גאוה הציף את הרמן: ״הריני אחד מהם!״
חצות. כגוש שחור ואפל חתרה האניה בחשכת הלילה והתקרבה. רב־החובל, מלחיו, הפליטים – לבבם דפק כאחד: ״ההרגישו?״… שקט ודממה. רב היה רטט הקשב וקול לא נשמע מסביב. מתוך שקשוק חרישי התדפקו המים אל דפנות האניה שהתרחקה מקו האופק, יצאה מסכנת עין חודרת והתמזגה עם שחור המים. ברם, המלחים לא הורידו עוגן כי חששו פן ישמע רעש השלשלאות ויסגירם לידי שומרי־החוף. התנועעה האניה לכאן ולכאן, שוקעת ועולה חליפות לצדדין, ועל המכסה, גחונים על פני המעקה, עמדו הפליטים עצורי־נשימה, ומבטיהם תעו ונתקעו חסרי־ישע באפלה. הליטאי משך בכנף מעילו של הרמן ולחש:
–רואה אתה? שם החוף…
–איפה?
–שם מנגד.
–איפה?
–מנגד. אינני רואה, אך מרגיש אני…
רב־החובל פסע פסיעותיו הכבדות, נגש להרמן והחל מתלחש אתו מתוך ריטון וזעם עצור. לבסוף התרגש ופנה אליו בשאלה שהיה בה משום איום גלוי:
–להוריד או לא?!
–בבקשה להמתין עוד רגעים מספר…
הרמן חזר למעקה, שלח את מבטיו לתוך החשכה וכולו צפיה. בינתים הורידו המלחים בשקט ובזהירות את סולם האניה והתירו את הכבלים הרתוקים לאחת הסירות. התכונה הזאת שנעשתה מתוך פחד־מה עטוף מסתורין, הרטיטה את לב הפליטים אשר התרגשו עד לטרוף העצבים המתוחים. הצעירות נלחצו זו לזו כעדר רחלים, צבטו אחת לרעותה מבוהלות וחרדות: “הה, אמא”… והרמן אשר תקע את מבטיו באפלה וצפה לעבר החוף ניתר פתאום ממקומו: מרחוק נצנצו שלש הברקות של פנס חשמלי… הרמן קפץ אל רב־החובל כשהוא נרגש מאד:
– בבקשה להתחיל…
שמונים היו הנוסעים וכל אחד מהם החזיק בכף ידו פסת-ניר קמוטה ומכווצה שנשאה את מספר גורלו לירידה בסירה. פור הפילו לילה אחד בשבתם באולם־המלחים למטה. הרמן הכין שמונים פתקאות ועליהן רשם מספרים, הָחֵל מאחד וכלה בשמונים; את הפתקאות שם לתוך מגבעתו האפורה רחבת־השולים, נענע אותם יפה־יפה ואמר בבת־צחוק: יוציא לו כל אחד את גורלו במו ידיו, וכל אחד ירד לפי מספרו, בהגיע השעה הטובה שלה כולנו מצפים…
בזה אחר זה נגשו הפליטים, תחבו את ידיהם לתוך המגבעת, נגעו בפתקאות הגלולות, ובלבבות דופקים שלה כל אחד את גורלו. היו מהם אשר פניהם הקרינו והם התרוננו כאשר נח מבטם על המספר המסומן, אך היו גם אשר פניהם קדרו והשחירו… הרמן נטל לעצמו את הפתקא האחרונה שהשאירו לו במגבעתו: “הבה ונראה מה השארתם לי”, ופניו לבשו רצינות: 68…
הפעם עמד וניצח על הורדת האנשים. עשרים איש נכנסו לתוך הסירה. המלחים הורידוה לאטה המימה בקללה על שפתותיהם. “דרך צלחה”… לחשו הנשארים על גבי המכסה ועקבו במבטי קנאה, מהולים בחרדה, אחרי החותרים שנבלעו מיד בחשכה.
מסביב השתלטה דממת צפיה. רוח קרירה נשבה. הנשארים עמדו תקופי צנה קלה כשהם ממתינים וחרדים. הרגעים ארכו בעיניהם. הדמיון העביר מראות זועה במוח הנרעש, ומחשבה אחת נקרה: ״נתפשו או ירדו?״ המרחק מן החוף לאניה לא היה רחוק ביותר, ועד שחזרה הסירה חלפה כחצי שעה, ברם, לגבי הנשארים חלף – נצח! אבל הסירה חזרה ריקה… היא פלטה את אנשיה על החוף המקווה והם כבר שרכו את רגליהם בחולות, נהוגים בידי אנשים־אחים למקום בטוח. עוד עשרים איש, בעלי המספרים המאושרים, קפצו וירדו לתוך הסירה, ושוב נשארו על גבי הספון חרדים ודואגים, אשר כוססו מתוך עצבנות את צפרני אצבעותיהם. נרגש התהלך הרמן על פני הספון והחזיק בכף ידו הקמוצה בפתקה, כמחזיק בגורלו, ושתי הספרות המצורפות כאילו רחפו לפניו בחלל האויר ונחרתו על שחור הלילה: 68.
בפעם השלישית חזרה הסירה וחתרה לקראת החוף. הנשארים – עשרים איש – התהלכו על גבי הספון עצבניים ומרוגזים כחיות בסוגר. הרגשה סתומה ומחרידה הטילה מבוכה בנפשם, ובהשמיע האוירון את טרטורו, חרדו כולם כאיש אחד: “אבדנו”…
לראשונה נשמע טרטורו של האוירון ההולך וקרב ופולח אי־שם את קרום הלילה הקרוש בעלטה. כאשר הרימו הפליטים את עיניהם ראו איך פנסו האדום חולף וחוצה את החשכה אלכסונית, כשהוא עט למטה כעיט על טרפו. שאון הטרטור הלך וחזק. האוירון חלף ביעף על פני הגוש האפל המתנועע למטה. רקיטה הועפה מתוכו, הבריקה באורה הכחול והאירה יפה־יפה, באור אגדי ומושך את העין ביפעתו, את האניה על אנשיה ועל הסירה החותרת לקראת החוף…
–אבדנו!
–עסק־ביש!
–גורלנו המר… – התיפחה צעירה היסטרית. רב־החובל התרגש וקרא בכל כחו למלחיו אשר בסירה:
–לח – זוררררר!…
והסירה הושבה. הפעם לא חתרו המלחים במשוטיהם בזהירות; הם טפחו על פני המים והשיטו את הסירה כמטורפים. האוירון חג מעל טרפו־האניה והעיף רקיטה שניה שסוכך־נפילה קטן קשור בה המשהה את האור באויר. לאורה של רקיטה זו דומים היו הנשארים לאנשים שהפשיטום ערומים. הם קנאו בראשונים אשר הצליחו להגיע לחוף בשלום. רוחם נעכרה וקדרות כבדה ומיואשת כבשה את נפשם.
אותה שעה עמד הרמן על גבי הספון רציני וקודר. שקוע היה במחשבה שדחפה אותו להחלטה מהירה. לראשונה פקפק והיסס, אך לבסוף גמר בנפשו לבצע את מעשהו ויהי מה! כל ימיו היה מתון, שקט וישר. לא הכניס את עצמו בעול של הרפתקאות הכרוכות בסכנה או בעבירה איזו שהיא. ברם, בעלותו על האניה הזאת שהפליגה לדרכה החשאית, השתלטה בו ההכרה הברורה שאין כל חטא במעשהו זה, ושהוא חותר למטרת חיים המוצדקת מכל הבחינות! הפעם החליט הרמן לעשות מעשה קשה ומסוכן, מעשה שלא היה עושה אותו בשום אופן במקום אחר ובתנאים אחרים. עצם המחשבה המחרידה שאניה מסואבת זו תסיע אותו חזרה, למחזור חיים שאין להשלים אתו, אלצה אותו לעשות את המעשה הזה.
ומשהחליט הרמן לבצע את מחשבתו תקפה אותו קדחתנות ממש. בידים רועדות חלץ את נעליו, קשר סביב לצוארו במטפחת את תעודותיו ומעט הכסף שנשאר לו, וכך, לבוש רק בלבניו קפץ והחל לרדת בסולם לפני שהמלחים העלוהו.
–לאן? – צעקה אליו אחת הצעירות.
–לחוף… – לחש חרמן, ירד בחפזון והטיל את גופו בשקט המימה.
–הרי זה שגעון! – קרא אחריו אחד החברים – חזור!
אבל הרמן לא חשב לא על האניה ולא על נוסעיה. צנת־המים שאפפה אותו הסיחה את דעתו מהם ומחשבותיו היו נתונות רק לחוף שאליו חתר מתוך מרץ מהול בפחד. אם כי הים שקט, היה הרמן נבוך ונרגש. הוא הבין שאסור לו למהר יותר מדי בשחיה ולהתאמץ ביותר, שמא יאפסו כוחותיו עוד לפני הגיעו למטרתו. וכאן רחפה מעל לו אימת האוירון הבולש ומפריח רקיטות כדי להזעיק את שומרי החוף. הרמן המשיך את שחיתו מתוך עקשנות ופחדים כשדמו מתפעם בעורקיו ברהיטות והוא חותר, חותר…
תשוש קרב לחוף והגיע לשורת הנחשולים המהפכים את מימיהם ומתכרבלים בקצפם הלבן. כסבור היה שהגיע למי־אפסים, אך בנסותו לעמוד והנה צלל, המים עברו מעל לראשו, נכנסו לתוך פיו וצרבו את גרונו. עיף היה ומתוך התאמצות רבה עלה בידו להתגבר ולהמשיך את שחיתו; זרועותיו אשר רפו מהתרגשות חתרו בכבדות ולשם החשת שחיתו שכב על צדו הימני והתקדם בשארית כוחותיו. תוך כדי שחיה, כשהוא שוכב על צדו, קלטו אזניו את קול טרטורה של סירת־מנוע החשה אל האניה…
רגליו של הרמן נגפו בחודי סלעים והוא עמד. כשכור התנועע והוציא את רגליו מתוך המים, יצא והשתטח על חולות החוף נטול־נשימה. הוא שכב רגע אפרקדן כשמעל לו מתנוצצים הכוכבים. זמזומו של האוירון החרידו ממקום רבצו והעמידו על הסכנה שטרם נחלץ ממנה. הוא קם. הביט סביבו וכיון את צעדיו לעבר אורות פנסים חשמליים שהתנוצצו מרחוק כמבשרים על מקומו של ישוב יהודי. רועד מצנה, כשלבניו הרטובים דבוקים לגופו, עלה במעלה גבעת החול.
שני הסילואטים שצצו מעבר לגבעה והתקדמו לקראתו במרוצה – דמותם גדלה בהתקרבם ולפניהם זנקה האימה שאין מפלט ממנה. בעיניו של הרמן המרעיד מצנה קפאה המבוכה והוא ניצב על עמדו בלא תנועה. השנים התקרבו אליו ומתוך לחישה ארסית פרקו את נשקם מעל כתפיהם וקתות הרובים נתכו עליו מזה ומזה. היו אלו מהלומות כבדות ומוחצות שיש בהן כדי להמית. הרמן קרס, כרע תחתיו על חול החוף המקווה, כשהוא גונח חלושות.
פסק-דין
מאתיוסף אריכא
א
לאחר פרשה ארוכה של ימי סבל ונדודים נתלקטו האנשים לבסוף בתוך אחד מגני הפרי. משהוסבר הענין לגנן לבשו פניו ארשת של רצינות, הירהר בדבר ונענה להם בלב שלם. היה זה איטלקי שזוף-פנים, אשר בחייכו הופצעו הקמטים כקרנים מסביב לעיניו ושיוו לו מבע של תוך לב; בהרכינו את ראשו ובהחזיקו מגבעתו בידו דומה היה לאדם מתעתד לתפילה. הענין נראה לו מושך, מחוייב המציאות, ונגע לבבו מראה האנשים שנעקרו מארצות מוצאם ומחרפים את נפשם לקראת מעשה נועז, שרק שוחרי הרפתקאות בדורות שעברו נתפשו לו. הוא התיר להם לחנות בתחומי גניו המשתרעים על מורדות החוף הניבט אל הים, ועוד בו ביום שלח להם טנאים עמוסי שזיפים ותפוחים מן המובחר. בת-צחוקו הטובה לא סרה מעל פניו כל אימת שנתקל בהם והיה בה מן העידוד: אל-דאגה! חפצכם יעלה בידכם כל עוד בני-אדם מחייכים!
למעלה מתשע מאות נפש נתלכדו בין החונים כאן, מצפים לשעה היעודה. איש מהם לא ידע על מועד ההפלגה, שכן עדיין לא נראתה האניה באופן, והפרטים הוחזקו בסודיות חתומה. הים השתרע עצום וכחול במרחביו, והאנשים יכלו לסקור אותו במנוחת-נפש, כל עוד רבצו לאים ונחים בצל הגנים הירוקים, מוצנעים בסבך עציהם ומטפלים כל אחד בעניניו, בצרורו הדל, ובהרהורים הנושאים בחובם מראות של סיוט שילוום, מסתבר, כל ימי חייהם עלי אדמה. שכּן היו אלה פליטי מחנות, שרידים שרק בדרך-נס פסח עליהם הרוצח, ונבחרו לצאת לדרך האחת והיחידה שאין תמורה לה. רק ציבור דרוך מעין זה, הנושא את נפשו למולדת בתוקף צו גורלי, נוטל על עצמו את הסכנה כמישחק שיש לסיימו ויהיה מה.
רחשו להם החיים בינות לגזעי העצים כמה ימים ולילות תוך שקט ומשמעת אילמת, שאינה נטולת חירות ואחווה; הארוחות הוגשו במועדן, לתינוקות ולילדים סופקו מחסוריהם, ונשתלטה ההכרה כי ישנה יד מעודדת ומכוונת, המשליטה את מרותה בדאגה ובמסירות עדי השלימה את הפשר לחלום.
אותו בוקר חזרה חנה לאיטה ממקום הרחצה, רוחה טובה עליה, ותוך כדי הילוכה עדיין טיפלו זרועותיה הנאות בהתקנת תלתל סורר, שחזר ונשמט על ערפה מגודש שערותיה. זה כבר לא פקדה אותה מנוחת הנפש שדבקה בה במקום שקט זה, בחיק הטבע הנושם חמימות של קיץ, דממת מרחקים וצחצחו תרגיעים תכולים הרועפים מרגוע ושילומים. היא הרגיש כי אכן חוזרת היא לאיתנה, שהדיכדוך מפנה את מקומו לתשוקת החיים שהחלה תוססת בדמיה ובגופה המחלים, אם כי בשעות התבודדות טרם השתחררה לחלוטין מפרשת האימים שעברו עליה, וממראות הפלצות שחזו עיניה בשנות הטירוף.
הלכתה שקטה ורשותה, אחוזת רפיון של התפנקות, נתקלה שוב באותו גבר שחלף על פניה, וגבו הנטוי, גב חסון ורחב, הרעיד משום-מה את לבה והעלה בה במטושטש ריח של אימים ורצח, ריח של חרדת נפש בלתי פוסקת, שעה שנפשה נתלבטה כצפור פצועה ושבויה בתוך צריפי מחנה ההשמדה. משהו מוּכר עד לאימה נסתמן לעיניה בגופו של האיש ובתנועותיו, משהו שלשוא ביקשה לעקרו. יום אחד לפני-כן, שעה שנתקלה בו כאן בפעם הראשונה, הציץ בה כאשר שכבה לפוש בצל אחד העצים, ומבטיו (צריפי המחנה!…) פילחו את שלוותה והילכו עליה שוב נכאים. וכמו להכעיס, נמלך זה ובחר לו מקום על גבי הקרקע מול פניה ממש, כאומר לסכסך את עשתונותיה לגמרי. אפשר שהיא נראתה לו אשה חמודה שהעין מתרפקת עליה, ואפשר שהוא אמר להיווכח, אם אמנם נתקל בה באותם הצריפים, או שמא זהו רק אחד מאותם הרהורי הפחדים והנוחם הרודפים אחריו לענותו, לאחר שהשואה חלפה והניחה אותו בחיים. הוא סמך את ראשו בכף ידו בהשכיבו את גופו על צדוֹ, נתן בה עין ובחן אותה יפה; היה במבטו משום קריאה לקרב: “אדרבא! הגידי אם מכירה את אותי! איני אוהב את הספק המנקר במוחי!”…
חנה הרגישה בכך, נבוכה, ולבה דפק בה בדחיפות של עמידה על פשע. היא היסבה את עיניה ממנו שלא לראות את פרצופו, ודוקא על ידי כך ניתנה לה היכולת הצרופה להעלות בזכרונה תאור מצבים שחלפו על כל פרטיהם, והרי הופיע לפניה, פוסע שם במחנה לצדו של אלפרד גליק המתועב, סר למשמעתו ככלב, חש לעשות שפטים בצללי אדם, ובורר מהם לאונס ולרצח, על כל גילוייו השפלים ביותר…
אותן ההעויות, אותו הגב החסון, הראש הכבד היושב על גבי עורף קצר ומוצק, וארשת הפנים הקשוחה שאינה נטולה בכל-זאת פיקחות ובינה… אמנם, הוא גידל לו עתה שפם צהבהב ועבות, ואף טישטש את המספר שהוטבע בזרועו, אבל אותה בהרת קטנה וחלקה שהיתה על לחיו הימנית (שבהקה בפני עצמה גם לאחר גילוח) היא-היא שהעידה נגדו כמאה עדים. מציאותו של אדם זה נסכה חרדה גדולה בנפש. מיואשת היתה ואובדת עצות, שעה שפסקה כי הוא האיש ולא אחר. מכיון שכך ידעה כי אין היא בת-חורין לפטור את עצמה מאחריות, אלא שכה גדלה חרדתה מפניו הפעם, משל עדיין מקיים הוא עריצותו בידו, מסתולל בכלואים ומסוגל לטרוד אותה מן העולם; היא חשה עד מה שבויה היא ברשת כוחו והשפעתו של אופי מתועב ואמיץ (הצפור והחתול) שאינו חת מפני כל! היא פחדה להרים את עיניה והערימה לסקור אותו מן הצד בגנבה, כעושה זאת לתומה, חוששת לחשוף לפני מבטיו הבוחנים בחומרה יתירה את האמת המפרכסת בתוכה למראהו, את הזעקה המרה שהיא מחניקה בחובה.
אלא שאדם זה, גלאזר, היה כנראה למוד נסיון ובוחן לבבות. הוא קרא מעל פניה הנבוכים את ענות-נפשה, קלט את לבטי חרדתה, וגמר אומר לעקוף אותה, שלא להביאה לידי נסיון הטומן בהתפרצותו גזר-דין בשבילו, במחנה זה. ושעה שעדיין נתלבטה בהשפלת-עיניים קם חרש וחמק כצל בין העצים, תוך החלטה להזהר לנפשו מפני אשה זו אשר הכירה אותו ללא כל ספק.
ב
חנה הלכה בראש המשעול הכבוש באדמת הטרשים שבמעלה ההר. אחריה פסעו ונקשו בנעליהם הכבדות השלושה: צבי’קה, שהיה ידוע במחנה כבחור ארצישראלי, שנתפרסם כבקי בכל הפרשה של ההפלגות ואף נתלווה לכמה מהן; מאיר זילבר ומשה’קה וילנר, שנמנו עם מנהיגי המחנה והאחראים לו מטעם הרשות העברית הקובעת את גורלם, אותה רשות עברית שבכיוון הדברים היתה מעין מדינה בדרך. השלושה עלו עם חנה למקום מבודד, על מנת לשמוע מפיה את הפרטים ולערוך התיעצות כמוסה.
מהשגיעו למקום ישבו על גבי אחד הסלעים שנראה להם כעין מדרגה חצובה והביטו בשקט לעבר הים, שעל גבו הכחול נישאו סירות דייגים מסתייעות במפרשים מלבונים, שהרוח הנושבת בהם ניפחה אותם יפה והיטתה אותם קמעה על צדם. מעבר לגנים התפתל הכביש ההומה מכלי-רכב שהצבע הצבאי החום עדיין שולט בהם, ומעל להם נשקפה ביהירות טירת-אבן עתיקה וחסונה, מוקפת צריחונים בקרנותיה, טובעת בירק עצים ומטפסים, שהשתרגו סביב לה בתפרחת מרהיבת עין. קסם להם המראה, ורק לאחר דומיה של הסתכלות, פתח צבי’קה הראשון בשפת יידיש מגומגמת ומתובלת במלים עבריות:
- ובכן, חנה, דערצייל א' מעשה, האב נישט טעות. כלומר, את חנה פתחי בסיפורך, אבל חלילה לך מלטעות. הציץ בה בחיבה רבה, כיבד את חבריו בסיגריות ונתן לה שהות לרכז את הגיגיה ולהקנות לחבריה תמונה נאמנה וכנה. חנה חזרה ונטעה עצמה לשעה עגומה באוירת אותו עולם, שביקשה לטשטשו בזכרונה ולעקור את עצמה מסבך הזוועות לנצח, ושלצערה אנוסה היא עתה בהציק לה מצפונה, לא לעבור בשתיקה ולהביא את הפרשה לידי בירור שאין מנוס ממנו.
היא פתחה בתיאור האיש כפי שהכירה אותו, סחה עליו ועל תפקידו המזוהם שהיה לו במחנה שווארצדורף, בחסותו של אותו צורר אשר משום-מה היטה לו חסד. היא מסרה פרטים מזעזעים, אשר הרעישו את נפשה מחדש והעיבו פני שלושת הגברים אשר הקשיבו לה תוך דומיה כבדה. משסיימה את ספורה לעו דבריה בגרונה שנשתנק. היא כבשה את פניה בקרקע ולא הרימה אליהם את עיניה, בהתאמצה לשוא להצניע את הדמעות שנתקשרו בהן. צבי’קה טפח בשתי כפות ידיו על ברכיו ונאנק מתוך לב לחוץ השואף לרווחה:
- מנוול שכמותו!
הזעם נשקף מעיניו ואגרופיו נתקפצו.
ג
עוד בו בערב הודיעו לגלאזר כי הוא נתבע לדין בעוון רצח במחנה שווארצדורף, וכי לשוא ינסה להתחמק, שכן הושם עליו משמר חברים. גלאזר לא החוויר. הוא חש בכך עוד לפני שניגשו אליו וידע במה דברים אמורים. אמנם בחביון נפשו נרעש, ומשך רגעים ספורים לא הוציא הגה מפיו, שלא לגלות את מבוכתו (“כיצד קיבל את הידיעה?”…) ורק לאחר שתיקה של אדם השקוע בהגות כבדה ועצובה, אמר חרש:
- הרבה פורענויות נתרגשו עליו בחיי וכנראה שעלי לשתות גם כוס תרעלה זו עד תומה.
הוא אמר את דבריו במתינות, כמקבל עליו את הדין, כאדם שאינו חושש מפני עלילה, ואילו בחובו רתח ורגז על אותה נערה שגרמה לכך; הוא שטם אותה בכל מאודו וגמר בלבו לסתור את דבריה בעקשנות ובכשרון, הואיל וברור לו כי רק עדה אחת בלבד היא בכל המחנה הזה, ומלחמתו זאת היא האחרונה לחיים ולכלייה, שכן צבי’קה זה וחבריו אינם חומדים להם לצון, ואם תשכיל הבחורה (תיפח רוחה!) לשכנע אותם בצידקת דבריה – הריהו אבוד לחלוטין… כן, נערה זו, המאשימתו, אותה יש לשים ללעג ולקלס, לעשותה קלת-דעת שנטפלה לאדם חף מפשע, ואת דבריו עליו לכלכל בשום-שכל בזהירות רבה, שלא להיכשל ולא לפול לידיו של צבי’קה זה אשר לא יידע רחמים בדין. מתוך מבטי עיניו למד לדעת זאת, בחלפו על פניו ובסקרו אותו שעה קלה לפני כן.
הדבר נפל במחנה והופץ תוך שיחת לחשים. מבטים רבי-משמעות הופנו אליו כל אימת שהבריות נזדמנו במחיצתו, ולפתע נתברר לכל, כי אכן איש מוזר הוא גלאזר בהליכותיו, לא התיידד עם איש במחנה ולא חיפש לו קרבת ידיד או רע. אם כי התהלך חפשי לרוחו, ידוע ידע כי שומרים עקבותיו, והוא שם עצמו כאינו משגיח בהם כלל וכלל. מתוך רחשי התכונה סביבו הבין, כי אפשר והמשפט ייערך לאחר ארוחת-הערב, ולפיכך קבע לו שעה לשם התבודדות עם עצמו, שבה יכין את פרשת הסנגוריה. הוא ידע כי כעת שומרים עליו לא רק על היותו חשוד באותם המעשים, אלא שחוששים הם כי באם יעלה בידו להתחמק, יסכל את תכנית ההפלגה… מכיון שכך ודאי מעולה היא השמירה, קפדנית ביותר, ומוטב לא לשגות במחשבת בריחה שאין לה תקווה של ממש, וכשלונה עלול להפילו בפח לאלתר. מוטב איפוא שיישאר ויתאמץ להציל את נפשו בכל האמצעים שבידו, ובכל כוח התבונה שניחן בה, ושעמדה לו עד היום בעתות בצרה. בשעת אחת משיחותיו במחנה, שיחת שד יהיר, התפאר פעם גלאזר באימרה משולשת, שהגדירה את טיבו: “שלושה הרגלים נשתיירו בי עד היום: כשאני מעביר מסרק על מחצית קרחתי הריני עוצם עיני, משל עדיין בלוריתי עבותה ושערותי ניתלשות תוך כאב; זבוב הנטפל אלי לטרדני לפני שינה שלאחר צהרים, הריני תופשו, עוקר לו כנף אחת ומניחו לנפשו; אדם הניצב לי למכשול על דרכי – הריני מסלקו וחסל!”… אכן, בכוח תכונותיו אלו הציל את נפשו ודרך על גוויות קרבנותיו באכזריות ובקשיחות-לב, בשעשעו את נפשו ברגעי נוחם ספורים באשלייה, כי בעתיד יתחיל את חייו מחדש וימצא לו דרך לכפר על חטאיו.
עם דמדומים נתרחק לפאת הגן, מבודד וחפשי משאונם ולהגם של המעפילים, השעין את גבו לעץ ובשקעו בהרהוריו החל אורג את מסכת הסנגוריה שלו, בצרפו את נימוקיו, את טענותיו, את בדיותיו; הוא בנה לעצמו היכל רב-תפארת של העמדת-פנים ושקט רוחני הדרושים לו לשם הצלחה, להצלת נפשו. שעה ארוכה שקוע היה בטווית מסכת זו, חישב כל פרט ופרט, עמל להרחיק סתירות העלולות להכשילו, ובהגיעו לניסוח הדברים האחרונים, שעליו לומר לפני סיימו את נאומו בפני בית-הדין, נתרעד לפתע כגנב הנתפש בכף, בגשת אליו אחד החברים מתוך האפלולית:
- גלאזר, את מתבקש לבית-דין של חברים!
ד
המשפט נערך בכניסה לבקעה צרה בין שני גני פרי. שני טורי ארגזים הפוכים, שכוסו במשהו הדומה לצבע ירוק, ספק אריג קרוע, ספק נייר ירקרק, היוו את שולחן בית-הדין. על גבי הספסל ישבו השלושה: צבי’קה וחבריו. מימין הקצו מקום לנאשם, ומשמאל – למאשימה. קהל המעפילים רגש ורחש לרגליהם, תוך המייה ותנועה של עדת נמלים שאבן הוטלה בה. ענפי העצים הסמוכים רטטו קמעה למשב הרוח, ירקותם מוארת פה ושם באורו של לוקס מתנשף, העוטר את המקום בהילה של אור, כשמסביב לה מתעבה האפלה, עוטה אימה ומשחירה ביותר. צבי’קה לחש משהו על אזנו של וילנר אשר קם והכריז:
- גלאזר! מאשימים אותך במעשי רצח ובגידה בחבריך היהודים במחנה שווארצדורף! המודה אתה באשמתך?
דומה, כי בתוך הדממה הדחוסה שנשתלטה עד לאימה רחפו נשמות רפאים. הכל תלו עיניהם בגלאזר שסמך את ידיו על קרש העשוי מעין דוכן. הוא הניע תחילה ראשו בשלילה, לכאן ולכאן, כופר באשמה, והשיב בשקט:
- לא, איני מודה.
דומית מות. שיעול חנוק ושוב דממה, שהאימה נובטת בה ולובשת צורה של ממש. קולו של וילנר הולם בה בחיתוך-דבור כבד ורב משמעות:
- רשות הדבור למאשימה חנה שטיין.
רחש-לחש, ניע ענפים כסופים. האור מתנשף, מכחיל ומלבין חליפות, מוקף סחרחורת פרפרי ליל שעטו עליו. פני חנה, הקמה לדבר, מחווירים ומתמזגים עם לובן השמלה, ורק עיניה מבריקות, וגודש שערותיה השחורות עוטר את ראשה ומבליט את קלסתרה העדין. אם כי מוכנה
היא, דבריה אינם בדויים ושלובים יפה-יפה במסכת הזכרונות האיומים, לובשת אותה לפתע חרדת הדממה הגדולה, המעיקה על הגותה; לשונה דומה, דבקה לחיכה וקשה עליה הדיבור. עומדת היא כנציב מלח, עיני כל מוּפנות אליה במתיחות וצפיה, והיא – אף הגה אינה מוציאה מפיה. פני השופטים המרוכזים ומוסבים אליה, פושטים את הארשת הקשוחה הנסוכה עליהם מבראשית הישיבה, וילנר מבקש לרכך את קולו ולהפיח בה בטחון:
- ספרי לנו כל מה שידוע לך. חזרי על מה שסיפרת לנו.
חנה מפנה את ראשה לעבר הנאשם. אין היא רואה את עיניו, שכּן מרוחק הוא במקצת ואורו של הלוקס הבהיר, העשוי להאיר יפה קלסתרו של אדם מקרוב, נוסך עליו מעין אור כחול ומתעה, אור מרכך ומסלף; לא כך הופיע שם במחנה, שעה שהיה צועד לצדו של הגרמני האיום, להלביש צורה לזממיו, מסתולל, מענה, ממית וטורד מן החיים באמצעים שאין לספרם כמו… כאן הריהו עומד לפניה אנושי מאד, אדיב ושקט, מטה ראשו בהכנעה, בהקשבה, ומבקש ליצור את הרושם של אדם חף מפשע. ומרגישה היא, כי כבד הנטל מלהרימו. עליה לחשוף בפני השופטים את כל תועבותיו; עליה להציגו ככלי מלא רצח; עליה לדכאו; עליה לנקום בו את נקמת כל המעונים, נקמת כל העלובים שניספו בעטיו, והיא אינה אלא אשה ענוגה ורפה, שרק לפני זמן מועט החלה לחזור לאיתנה… מראות נגישה והשמדה חולפים לפניה במהירות מסחררת, ואף כי רואה היא יפה-יפה את כל הפרטים בהם מופיע ופועל הנאשם, בדיבור ובמעשה, בצריפים, במשרד, בחדרי חדרים, ליד תאיי החנק והמשרפות, למרות כל זאת אין בכוחה לצרף עתה את המראות לפרשה ברורה של תאור, וחשה היא כי הדבר הוא למעלה מכוחה. שאט-נפשה שנצטבר בה לגבי אדם זה פרץ מתוכה והתבטא לפתע בצריחה אחת נואשת ונוקבת:
- רוצח…
ומיד לאחר זעקה זו שהיא מטיחה בפני האדם הנאשם, בה היא מביעה את עוצם תיעובה, הרי היא מתמוטטת, גווה הדק והענוג מוסט הצדה כנעקר מן הקרקע, ותוך כדי צניחה ראשה נחבט בכתף אחד אנשים החש לתמוך בה. לאחר שהשיבו את רוחה פרצה בהתיפחות מרה שהרטיטה את כתפיה. משפצרו בה חבריה לשלוט ברוחה, התעודדה קמעה והשלווה שלאחר סופה חזרה אליה. היא נענתה לשופטים, מחתה את הדמעות מעיניה, ומה שנבצר ממנה קודם לכן מצא את ביטויו הנכון. היא החלה סחה ומספרת את אשר ידעה, את אשר ראתה משך שנה באותו מחנה מפורסם לאימה. היא תארה בפשטות נוקבת ומזעזעת את התנאים המחפירים, וכל אותם המעשים האיומים אשר להם נתפש האדם העומד מולה, והוקיעה את קלונו על שמשו כלי-שרת בידי הרוצחים. היא צירפה חוליה לחוליה עד שיצרה שרשרת אימים, שרשרת פשעים שרק בדור אומלל ומקולל זה שיחת בו ילוד-אשה את רוחו, בלא קורטוב של רחמים, תוך התכחשות לצלם האדם באשר הוא אדם.
עוד היא מפליגה בתוך שטף סיפורה, נדחפת מענין למשנהו, כחסה לאבד משהו שיש בו מהבהרת הענין, ולפתע ירדה עליה ליאות אדישה. היא הפסיקה דבריה, ובפנותה לשופטים היה קלסתר פניה מעונה וחיור. קלסתר שלא הפיק כל טינה, כי אם קהות של חושים, ובהיותה נתונה במצב של אפיסת כוחות, סיימה בהפטירה חרש בשפתים חרוכות:
- די… מה בצע בכל הסיפורים האלה והמתים לא יקומו מקברותיהם. ובכלל – –
לא יספה לדבר וצנחה על קצה הספסל. “בכלל” זה היה רב משמעות ומזעזע; בתוכו נתקפלה ענות נפשה של אשה פצועה ברוחה, אשר חזתה מוראות שאין ניב להם, אין גמול ואין פשר… כל הטינה העצומה שנצטברה בלבה קודם לכן לגבי אדם זה, נתנדפה לפתע, ואחת הוא לה אם יאשימו אותו או ינחוהו לנפשו… כי לפתע-פתאום הוצאה האשה מתוך מסלולה שבו החלה להתנהל, כשתקווה חמה מפעמת את לבה, כי כל מה שהיה יישאר נחלת העבר העגום בלבד; מראהו של האיש עורר בה פלצות מחדש, והתרגשותה לפני הברור, סיפוריה שהעלו בה מחדש את האימים הבלתי נשכחים, כל אלה נסכו בה רוח עיועים, הרעיפו לנפשה מרה-שחורה שראשיתה נעוצה באותה אדישות, הנוטלת מאת האדם את הטעם לחיים, את הרצון ללחום כלפי העוול; זוהי האדישות שלאחר אסון המתרגש על אדם, הנוטעת בו שממון נבוב, המצעידו לעתים לתוך החדלון… מה היה מצב נפשה של חנה שעה שסיימה את דבריה, וחברותיה תמכו בה ברוב רחמים להוליכה משם, ולתת מרגוע לרוחה הנסערת.
והיתה שוב דממה גדולה וכבדה שעה שעיני הכל ליוו את ההולכת; ובאותה דממה שקע גם הנאשם אשר הביט כתוהה אחרי דמותה הלבנה, ההולכת ונמוגה עדי היבלעה בחשכה. הוא נעץ את עיניו באפלה עד שנעלמה לגמרי, וקולו של וילנר נפל עליו כהולם פטישים:
- רשות הדבור לנאשם!
וגם גלאזר החשה לראשונה. אלא שזאת לא היתה שתיקה מחמת מבוכה. הוא הכשיר את עצמו לקראת המערכה הכבדה הזאת שאין לפטור אותה בגמגומי מלים. ואם כי שקד על כך עוד קודם לכן, בהכינו את עצמו יפה, ובחשבו את כל הפרטים, לפת עתה את ראשו בכפות ידיו, ונאם לעצמו נאום קצר ומחשל, נאום בלא מלים, אשר בוחני הלבבות באדם, הפיקחים שבהם, שניחנו באפס קצהו של החוש הששי העתיד לבוא, היו מתפלצים מחרדה, אילו יכלו לפענחו ולקרוא אותו כמו מלוח לבו של אדם פושע ומתעתע, המפליא להוליך שולל את שופטיו: “יורק אני בפרצופכם, עלובים שכמותכם! אכן, רצחתי ולא פסחתי אף על פשע אחד מכל אלה שזו מנתה בפניכם!… אבל לא אודה! לא אכנע! ראשית מפני שעדה אחת היא, ושנית, מפני שמבקש אני לחיות בדיוק כמוכם!… עשיתי כל אותם המעשים כדי שנפשי תהא לי לשלל, ועתיד אני לעשות הכל שלא ליפול בידיכם. בן-אדם! התאושש! אל תירא ואל תיחת! פתח במלחמתך ואל תיסוג עד אשר תפצפץ את טענותיה של אותה אשה טפשה ועלובה. ואת כפיך הסר מעל פרצופך, שלא ידמו הסכלים הללו כי מתבייש אתה, חלילה, כי נבוך אתה; שא ראשך, אל תתרגש, דבר לענין וטול את גורלך בידיך. ירק בפרצופיהם של אלה כי נעלה ופיקח אתה מכל הפסולת הזאת!”
קולו של וילנר עקרו מתוך הקדמה זו שערך לעצמו:
- הנאשם! בבקשה להתחיל!
והנאשם פתח. בשקט, בנחת, דבר דבור על אופניו. כל מלה במקומה. כל משפט, נדבך על גבי נדבך. בפלד ובמשקולת, עדי הקימו את הכיל הגנתו. הוא כפר בכל פרשת האשמה, וטען שלא זו בלבד שפגש כאן בחנה שטיין בפעם הראשונה בחייו, אלא שבכלל לא היה באותו מחנה. שאין הוא יודע אפילו היכן מקומו, שנפל בשבי הגרמני כחייל סובייטי, שכל ימיו התחנך על הספרות הרוסית בלבד, ולראיה הריהו מוכן לקרוא להם פרקים שלמים בעל-פה מיבגני אוניגין לפושקין, משירי לרמונטיב, או גם משיריהם של בלוק ופסטרנאק, שטוּת גדולה היא לייחס לו ידיעה בלשון פולין, כי כפי שציינה המאשימה, שמימיו לא היה בפולין, אינו יודע את שפתה פרט לאי-אלה גמגומי לשון בנוסח העוגבים שקלטו אזניו במחנה; ושאין זאת כי אם דמיונה החולני של האשה, שנרעש מאימים, המציא כל זאת, ואין פלא בכך, שכן סבלה רבות והותעתה על ידי דמוי מסולף לראות בו אחד מפושעי המלחמה. הוא מוכן לספר את כל פרשת חייו, החל מן היום שגויס לצבא הסובייטי במוסקבה (מעודו לא ביקר בה) ועד ליום הארור, בו נפל בשבי, ועל הענויים שנפלו בחלקו עד שזכה להצטרף לאלה הנושאים את נפשם ציונה.
הוא סח בשקט. לא רגז ולא צעק. הסביר בנחת והשיב יפה על השאלות שנשאל. בהתנהגותו השקולה הוכיח כי אדם נבון הוא, משכיל למדי, ובמידה מסוימת תמים ומתון (“הה, טפשים שכמותכם!”). לבסוף סיים בהשוואה שאף היא היתה מחושבת יפה-יפה להאדרת הרושם:
- ודאי ידוע להם, רבותי, כי החסידות שעה שהן מתאספות בארצות החמות לתקופת האביב כדי לשוב למולדתן, מתכנסות לפני התחלת המעוף הממושך, בלב שדה, מוציאות למרכז אחדות מאחיותיהן ומתנפלות עליהן בחרי-אף, עדי עשותן בהן כָּלה. עד היום טרם ירדו אנשי המדע העוסקים בכך לחקר החידה הזאת. יש אומרים שמשמידות הן את החלשות שאין בכוחן לעבור דרך ארוכה ומייגעת, ויש אומרים כי עושות שפטים הן בפושעות, ויש אומרים שזהו מעין יצר הקרבה הדורש את סיפוקו. אף אנו, רבותי, משולים כאן לעדת חסידות העומדת לחזור למולדתה, ואסיפה זו עושה עלי רושם של עדה המחפשת לה את הקרבן… אם מוצאים אתם שכשר אני לתכלית זו (“תפח רוחכם!”…) בבקשה, הריני מוכן לקיים חפצכם בגופי ועשו בי כטוב בעיניכם!…
דממת הקשבה. האיש דיבר בשכל, בתבונה, בלא התרגשות יתירה ועשה לעתים רושם של אדם חף מפשע… היתה זו הרגשה מעורבת, שאפפה את קהל השומעים על השופטים גם יחד, שכן נטו להאמין גם לדברי חנה שכנוּתם בקעה מתוך לב מורתח. לאחר התיעצות קצרה חזרו השופטים. וילנר קם והכריז:
- על פי שנים עדים יקום דבר. הנאשם! חשוד אתה בהחלט, אך נהנה מן הספק והנך חפשי!
מתוך קהל המקשיבים עלתה המייה גועשת, שגם ריגון בה; האנשים היו מסוכסכים בדעתם. נתגלעו וכוחים בעניני חוק ומשפט בימים כתיקונם ובימים של שעת חירום. גלאזר נשם רוח לרווחה. מאמציו עלו יפה. הוא החניק בחובו את חדוותו שלא תפרוץ חוצה. פניו לבשו למראית-עין הבעה של אדם מעונה, אשר נחקר לשוא ואינו רואה בזכויו מעשה שיש לשמוח עליו, שכן הרי הטיחה בפניו אותה אשה צרור של מעשי תיעוב, שאפילו בדויים המה, יש בכוחם להניס כל חיוך, ולהדביר בבני-אדם מרה-שחורה. הוא שם, איפוא, את עצמו שפל-ברך לאחר שעלה בידו להפיג את אשמתה, ובעוד הקהל נותן בו עינים בוחנות, הרכין את ראשו בלכתו, השפיל את מבטיו ופרש מהם כעצוב ומסוכר ביותר (“הה, טפשים שכמותכם!”) עד שנבלע באפלת הגן הסמוך, ורק שם בחשכה הצטהל בלא קול, פניו נתעוו מחיוך שטני, ואת כפיות ידיו חיכך זו בזו מתוך הנאה חושנית של שמחה לאיד. ולא ידע כי שעה שחלף בין הבריות, ומבטיהם נחו, בהתרחקו, על גבו הרחב והחסון, הראש הכבד הדבוק לעורף הקצר והמוצק בכעין טמטום, נסתכסכה דעתם שוב, ומבלי דעת על מה ולמה נתפשו להרגשה, כי אין האיש זר ונקי-כפים, ושאצור בו משהו מן האפל השוכן באדם, משהו הרובץ כחיה במארב, ושאיזו תחושה בלתי נעימה מתלוית להוויתו, וחושפת מבעד לסמוי את דמותו החשוכה דוקא מצד גבו…
ה
הוא עוד לא עקר מתוך עדת האנשים הנושאים את נפשם לגאולה. הוא נשאר בתוכם, חוסה בצל זכויו המפוקפק, אלא שאיש לא דיבר אתו מטוב ועד רע. הוא התהלך במחנה חפשי בגופו וכבול ברוחו. היחס אליו היה כאל אדם שאין לכבדו ויש לחשדו. אמנם לא הציקו לו, לא הצרו את צעדיו, מזונותיו ניתנו לו, וזכותו להיות בין המפליגים לא נתקפחה. משהגיעה השעה, בדממת לילה אפל, פסע יחד עם האחרים על גבי קרשי רציף הדייגים הקטן, ונכנס לתוך הסירה שהשיטה אותו לספינה שהתנועעה קמעה כחיה משונה וכבדה, שקועה עד טבורה במים שחורים, שכעין זפת מותכה ומבריקה להם. בשקט עלו המעפילים, בסדר ובמשטר, הנה לא נשמע, פנס לא דלק, סיגריה לא היבהבה, ורק ידים אמיצות הן שתמכו בגופות הרוחשים, הניגפים זה בזה, וכיוונום לתוך בטן הספינה, לדרגשים ולכל מקום כדי לפנות דרך לבאים. משניתן האות נתרעשה הספינה לפתע. קרביה הרעועים גנחו, וקול המהום עמום בקע ועלה מתוך המכונות. בכבדות זעה הספינה והפליגה לדרכה.
רק עם עלות השחר, ושמשו של יום בהיר בקע בעתרת גוונים, הציף את הים בנגוהותיו, ותכלת שמים מקומרים מלאו זיו ואור, רק אז למדו המעפילים לדעת מה דל ועלוב ומסואב הוא כלי-השיט הנושא אותם בחובו… אלא שמסביב נתגעשה חדוות עולים שזרקו מאחרי גוום את עברם המדכא, וכל פנים קרנו והביעו רינת נפש חתומה באלם, שאין ניב לה; נערים ונערות שופעי בריאות הגוף וחן עלומים קידשו את עצמם לקראת פלא הפדות וּמירמז החיים החדשים, לקראת החוף הנכסף שאליו הם חותרים מאז קורא להם דרור ממחנות המות והכלייה. והיתה רוח ההתקדשות נחה על פני כל איש ואשה, ורוח הטהרה נאצלת על העדה הקטנה ומשרה אוירה של נכונות ואהבה. רק לאחר שהספינה יצאה ללב ים, פצח הנוער בזמר עברי נרגש. מין לחן לבבי, שהמיית חסידים מבית-אבא בוקעת ממנו בהתחטאות, והאוצרת בצליליה משהו מסוד יצר הקיום הישראלי.
גלאזר היה אדם היחידי שישב בפינה מכורבל במעילו, פניו מכורכמים ודאגה כבדה נסוכה עליהם. לראשונה היו אלה דברים קטנים שהחלו מעכירים את רוחו ומציקים לו, משהרגיש כי אינו אהוד על הקהל וכזר הוא ביניהם. ולא שיחסם הוא הציק לו, בז היה לכל ציבור (אלפים נרצחו לנגד עיניו), אלא שהוא נתפש לקנאה, למראה השמחה שאפפה את נפשם; קינא באותה טהרה בה הללו מקדשים את עצמם לקראת הגאולה, בשלמות הזאת, העילאית, ובנכונות לקראת התמורה הגדולה שהם זכאים לה!… הוא קינא בהם ושטם אותם, אלא שלא הקנאה בלבד ולא השנאה הן שהעכירו את רוחו. אלה היו רק סימנים ראשונים, המבשרים את הרעה ההורסת לכלותו. משהו נתערער בקרבו פנימה לאחר ההתנגשות באותה אשה, בבקשו לשים אותה קבל-עם שוגה בדמיונות, שכן החלה להציק לו הכרתו כי אין לו חלק ונחלה בתוכם, וקול פנימי חרג ולחש לו בעקשנות גוברת כי למרות שהציל את גופו מהשמדה, הרי נפשו מזוהמת היא, מסואבת, משרק אדם נאלח מסוגל היה לשקוע כמוהו בשפל המעשים, וכל אותו ענין של כינון חייו מחדש, וכיפור עוונותיו, אינם אלא דברי אשליה שדופים שאין להם שחר. שורש הרע היה נעוץ בבטחונו שנתמוטט עליו לפתע. משול לאדם הרץ לקראת מטרה נכספת, מתגבר על מעצורים וסכנות לאין ספור, ואילו משהוא זוכה להגיע למטרה, הריהו כושל אין-אונים ונופח את רוחו…
הכל נראה לו לפתע תפל ואפל, חסר-ערך, ותוהה היה על עצמו כיצד עמדו לו כוחותיו ותככיו כדי להלחם על נפשו. קשה היה לו מלכתחילה להסביר לעצמו את פשר התמורה שחלה בו, וכיצד לא דיבר ולא החריש בתקיפות המיוחדת לו, אותו קול הרסני שלחש לו, כי איבד את עולמו בחייו, ושאין הוא רשאי לקיים את גופו עלי אדמה… אכן, לשוא הישלה את נפשו כי עברו יהא קבור בנשיית הזוועות. התכחשות זו לעצמו, בנגוד לטיבו, נתעצמה בו דוקא לאחר שעדותה של חנה בלבד לא עמדה לה כדי להכריעו. חייו נעשו עליו לטורח, נבובים מאפס מטרה. הכל נראה לו הרוס ופרוץ. הוא ידע כי כל אותם הספיקות הקטנים שניעורו בו, יתאחדו בלא ספק לודאות אחת מכרסמת שלא יוכל לעמוד בפניה, שתרדוף אחריו כל ימיו. לפיכך ישב ישיבה עלובה בירכתי הספינה ויודע למגינת לבו כי פשוע פשע, כיהודי, כאדם, ושאין לו כל תקנה…
וכך בשבתו מדוכדכך ומר-נפש נתקלו עיניו בחנה שעלתה על הסיפון לשאוף אויר צח. כנראה נרגעה קמעה לאחר אותו ערב, בו כרעה והתמוטטה מעוצר יגון ודאבה. המעפילים התייחסו אליה בחיבה רבה, וניכר היה שהם מחייכים אליה כמבקשים לעודד ואתה ולומר לה: מאמינים אנו לך, אחותנו, מאמינים! חיוורת היתה וענוגה, המיספר מכחיל על זרועה, הרוח משחק בתלתליה, ובחור גבוה בעל סבר-פנים נאה מושיט לה ידו כדי להעבירה בין המעפילים הצפופים ולתת לה מקום לסמוך את גופה ליד המעקה. והיה הבחור מוליך אותה ומפלס לה מעבר, שואל לשלומה, מבדח אותה ומעלה חיוך קל על קלסתרה העצוב, עד שמבטיה נחו לפתע עליו, היושב מקופל כעוּבּר של פחדים, ופניה קדרו למראהו; הרתיעה את גופה לפתע כדי פסיעה אחורנית, משל נחרדה כתינוקת מאימתו של אדם גס העלול לחבול בה…
גלאזר נרעד. מבטיה ניחתו בו הפעם כשני שפודים מלובנים. לא היה בו כלל וכלל מן הבטחון והאומץ ללא רתיעה, אשר הדריכו בעבר את מעשיו הדורסניים. היה לו מראה של אדם שלקה במחלה ממארת העושה בו שמות. למרבה הפליאה שוב לא רחש כל טינה לאשה זו: להיפך, רחמיו נכמרו עליה (על עצמו…), דוק של דמעות נתקשר בעיניו ואלמלא בוש היה, אפשר והיה כורע לפניה, תופש בכף ידה הענוגה, נותן בה מבטים גלויים, במעונה הקדושה, ולוחש לה בפשטות ובכנות שאין להרהר אחריה: אשמתי, בתי…
אלה שהיא נרתעה מפניו כמו מפני טמא. גלאזר כבש ראשו בקרקע והליט את פניו בכפו, שכן חש היה כי הדמעות מציפות את עיניו, תופעה משונה זו שטעמה נשתכח ממנו מכבר. זה היה סימן רע. ידו ידע כי נשבר, כי אין הוא יכול להמשיך, וכשם שקודם חישל את עצמו וחיסן את רוחו במעשי אכזריות, ולא נרתע מפני דבר, כן לא יוסיף לכזב לעצמו, לא יוכל, לאחר שמצפונו נתעורר להדריך את שלוותו ולתבוע ממנו פשר מעלליו בתקופת עברו המתועב.
ו
מזג-האויר היה בהיר, חגיגי, המים הוריקו פה ושם כעין הקרח והכחילו בריצודים מתנוצצים ובכירבול גלים מתרפקים ונמוגים. עננות צחורות נשאו מתחת לתכלת הנטויה מאופק לאופק, והמעפילים החלו בהכנותיהם לקראת האפשרות לעגון אישם בחוף המולדת. בגופם התרוננה התלהבות מהולה בחרדה. כל אחד ארז את חפציו המעטים שהיו כדי משא גב בלבד, וכל אחד ידע כיצד והיכן עליו להיות בבוא השעה.
אלא שהעין הפקוחה להרע לא נגרעה גם מספינה זו. לראשונה הופיע אותו אוירון המתנוצץ כעין הכסף לנוגה השמש, הנמיך אלכסונית וחג ביעף מעל לספינה. עט עליה כעיט על טרפו בחוגו סביב לה, לבחון טיבה, שעה שתשע מאות נפש עצרו נשימתם בבטן הספינה, ושהות-מה לאחר העילמו, הופיעו שתי אניות משחית אפורות, חורשות את המים בזעף, קריבות ובאות מכאן ומכאן, נושאות בחובן צר מלכות הרשעה, חותרות ומצפות לשעת הכושר.
ואז הותר למעפילים לעלות על הספון, להחל. מצפיפותם שהתישה את כוחם. הנלהבים תבעו התנגדות בכוח, להוקיע את נבלותו של העושק שרידי עם דל, החמסן השולט עדיין על מים רבים האומר להכרית תקוותם של בנים נידחים. לעומתם טענו המתונים כי יהא זה קרב חסר-תקוה שינחיל להם בסופו של דבר מפח-נפש, שכן יהרסו אליהם הללו בעוזם ובמשטמתם היונקת מתככיו של אדם גס ושפל, ואף כי ידעו האנשים סופו של דבר החלו בתכונה קדחתנית, אספו כלים מכל הבא ליד, מוכנים לקדם בהם את מלחי הצי הבריטי המפואר, המצוידים בכלי-נשק ממיטב החרושת.
אלא שעדיין עושה היתה הספינה במים שמחוץ לתחומי שליטתם של נושאי צו המשטמה, ומבצעי החוק, האכזריים ביותר, הצבועים, המחפשים להם אמתלה כדי להצדיק את הפשע. והיו אניות המלכות מלוות את הספינה, נושמות ממשות של פלדה קרה ועויינת, וממתינות למוד בו תעבור אותו קו אסור. ואנשי הספינה היו ממשיכים תוך-כדי-כך בהכנותיהם, וקולו של המשדר שלהם, אשר הופעל לפתע והרעים בקול צלול, החל מספר את הפרשה, לאחים שבמולדת, המאזינים להם ברטט. והיה המשדר חוזר וסח את הפרשה גם בלשון הגויים, להבהיר את הדברים, להסביר ולהוקיע את ההתנכלות הממיטה קלון על עושיה.
רק אחד היה בין הגברים אשר לא נתבקש להושיט את עזרתו. היה זה גלאזר שהיה חשוד לאחר אותו משפט, וכעת הרגיש כי הוא גם מוחרם, מנודה… הוויתו אינה מתמזגת עם רצונם ומאווייהם של אלה, כי שונה הוא מכולם, כי דבק בו הפשע המכתים אותו. עצם הדבר שלא הוכנס בסד האנשים וסולק ככלי אין-חפץ בו, העמידו על מצבו העלוב. שוב נראה לו הכל תפל, חסר-ערך ונבוב עד לשממון. רוחו נעכרה עליו ובלב כבד היה מרחיק עצמו לקרן-זוית, מדוכא וחש באפסותו.
אותו לילה כבר לא הצניעו המעפילים את עצמם, ורובם נצטופפו על הסיפון, להיות בצותא, כמו בליל התקדש חג. שכן מחר יהיה האות, אם יעלה בידם לפרוץ את דרכם אל חוף המולדת. והיו מצטופפים בחדווה ובאחווה גדולה, מתרפקים איש על רעהו ומפעימים את הלב הנכסף בניחושים, ברמזים, בחישוף מאוויי גאולה וברצון הלוהט המאחד את הכל כשלהבת בוערת. מזמן לזמן נתפשו קבוצות האנשים על ידי אלומות האור שבקעו מהמשחתות, כאומרות לערטל אותם ולהזכיר להם כי שומרות הן על הספינה לבל תימלט, ואילוהעולים, השקועים בחלומות שבהקיץ, לא השגיחו בכך, משל משעשעים הללו את עצמם בלבב ימים. ומשפתח ילד בשיר עברי, עמדו הכל להאדירו בלהט, ברגש, והילכו צליליו את בשורת החיים על פני שטח המים השחורים, מתחת לרקיעים המשובצים כוכבי נצח מרשיפים, והכו בתמהון את לבב המלחים הנכרים באניות הקרב, שעמדו תוהים ומקשיבים, והיתה זו שירה אדירה, שירת אנשים שנתנסו בגופם ביסורים ובאימים, ומזככים את נפשם על סף הגאולה.
אותה שעה עמד גלאזר מובדל ומופרש מן הצבור, גחון על גבי המעקה, נפשו מרה עליו, ועיניו שקועות בזרמי המים המתדפקים אל דפנות הספינה, נחבטים בזעף ומשיירים אחריהם צחור הקצף הנמזג. שעה שקץ גלאזר בחייו ונתחוור לו כי אין לו חלק בתוך העדה הזאת, נתברר לו כי חזק ואיתן היה ברוחו כל עוד שקע בפשעיו, ואילו רפה-רוח הוא עתה, בידעו כי את קולו ההורס אותו מבפנים לא יוכל להוליך שולל. באה עליו כחתף השעה הגורלית שאין האדם יכול להמלט מעצמו. ומשנתגברה שירתם המלוכדת של הגאולים, עמד לו כפוף ונדכא, דומה מסיים את חשבונו עם העולם שבזוהמתו טבל. עיניו נצמדו לחשרת המים האפלים המלחכים את הספינה בלשונות שלוחות מן התהום, ושעה שנטתה הספינה קמעה על צדה, נראו לו המים לפתע כה קרובים ומפתים בממשותם, נושאים בחוּבּם את הפתרון שאין לו מיפלט ממנו, הפשר שיש בכוחו לגאול ולכפר גם יחד…
בתוך האפלה השולטת מסביב, שעה שהעדה היתה שקועה בשירת הפדות והתשוקה לחיים חדשים, לא הרגיש איש בכך, בחמוק גלאזר כצל עובר, ובהטילו את גופו מעבר למעקה. המערבולת הקטנה שנתהוותה טושטשה עד מהרה, ואורות הזרקורים שנחו על ריצודי המים חשפו רק גלים מכורבלים ומצחירים, והאיש שהוציא את פסק הדין על עצמו היה כלא היה.
גורלו של אדם
מאתיוסף אריכא
אשה בפרדס
מאתיוסף אריכא
א
גבעונה – שבתיה פזורים לצדי דרכים, מהם סלולים למישרים ומהם עוקפים את הגבעות החשופות – משתרעת על פני שטח שצביון לו ספק כפרי, ספק עירוני. במחיצתם של בעלי משקים זעירים, ירקנים ורפתנים שקבעו מושבם בבתי-לבינים ובצריפים דלי-מראה, מתנוססות חוילות מפוארות עוטות ירק, ומזדקרות ארובות בתי-חרושת הפולטות לתוך חלל האויר הצח עשנן הכבד, השחור. לבעלי החוילות שייכים גם הפרדסים העוטרים את גבעונה לכל מלוא העין; פרדסים שופעי ירק סמיך, והמזדמן לגבעונה ועולה להשקיף עליהם ממרומי גג או מעל לשיא גבעה, פיו נפער מתוך זחיחות-הדעת: מה נאה סביבה זו! מה נאים פרדסים אלה!
משעקרה עדנה מהכרך הסמוך טפחה על פניה אוירת הכרך למחצה של גבעונה ורוחה נעכרה. שאונה הצרחני של זו, המזנקת בדילוגים מחוצפים להידמות לכרך, מקיפה עצמה בתי-מידות, בתי-קפה שופעי רחבות והידור, ומבליטה בית-שעשועים נישא שמעל פני חזותו מבהיק קלסתר פניה של אחת מיפהפיות חרושת הסרטים שמעבר לים – כל אלה היו לה לזרא. היא נכספה לשנוי, ובכל נפשה ומאודה התפללה לתמורה שמקום שקט וחדש יאציל לה; היא ערגה להיות לבדה. הובטחה לה עבודת קטיף ושמחה לעבור לכאן, ולצערה מצאה שיותר משיש בגבעונה מיופיו של כרך יש בה מכיעורו, והיא חשה בגופה לאוּת הנובעת מתוך אכזבה: כבש אותה רפיון-רוח ובכדי להתעשת ולחשוב על המעשה שעליה לעשות, פרשה וישבה על גבי ספסל סמוך לבית אחד, הסירה בתנועה מרושלת את מגבעת הקש מעל ראשה, הטילה אותה לצדה, ואת זרועה הימנית, הענוגה והצחורה, פשטה והניחתה על גבי משענת הספסל. את עיניה עצמה לרגע כמחפשת לה מרגוע בתנומה קלה.
כאשר פקחה את עיניה חשה במבטי אדם צעיר, טרזן משופם, שעבר לתומו ונתן בה מבטים בוחנים יפה-יפה. היא הסבה את ראשה ופניה עטו ארשת זועמת. לזרא ולגועל היו לה מבטים אלה. עמדה יפה על טיבם: לראשונה הם נתקלים בגזרת הגוף כולה, נקלעים בקלסתרה, משתהים ומרחפים בחמדה על המחשוף השקוע של חזה הנאה, גולשים למטה לרגלים השלובות זו על גבי זו, ובסופם כעין סוף פסוק: "בחורה נאה!…
היא הזדקפה, תפשה במגבעתה והמשיכה דרכה במעלה הרחוב. להשתקע במקום זה שיש בו מרעש הכרך ואין בו ממנוחת הכפר – לא, זאת לא תעשה. שוב ייטפלו אליה בחורי-חמד שאין בכוחם להפרות את נפשה, לא לדובב אותה, ואף לא למשוך את לבה. מיום שפרש ברוך (לבה נקפה עת נזכרה בו) ועקר לתל-דקל שבעמק, שוב אין היא מוצאת ענין בחברתם של גברים, וגם זוהי הסבה הדוחפת אותה לשקט, לבדידות. ייתכן שהיא משלה את נפשה: שקט לא תמצא, הבדידות תעיק עליה, מחברת גברים לא תפרוש, וסופה להיות אפופה שוב רחשי לב ומאוויים אשר לא ישנו את חייה במאומה. כיווצה שפתיה והניעה ראשה בשלילה, בכעס. היא מוכרחה לשנות את חייה; עליה לתת מנוחה לגופה ולרוחה עד… שאותו קרע יקרים עליו עור הזמן ונפשה המסוערת תישלו.
את מגבעתה החזיקה ביד ואף כי היום היה אחד מראשוני תשרי, הכתה השמש על ראשה והחום שלפני הצהרים הכביד עליה ונסך בה לאוּת. בלי חמדה גמרה בלבה להשתקע כאן לפי-שעה, אלא שתתור לה מקום שקט. היא קרבה לבתים השרויים בצל, ורק עתה החלה לחפש אחרי הפתקאות המכריזות על “חדר להשכיר”; כמה מהן היו דבוקות לגזעי העצים, כמה מהן היו דבוקות לגזעי העצים, כמה מהן בשולי הגדרות, וכמה מהן על פיתחי חנויות המכולת. לאחר שעה קלה נתעכבה ונתנה עיניה בפתקה שהכריזה בצניעות, כי חצרוני משכונת הפועלים עומד להשכיר חדר קטן בצריף בתנאים נוחים. התיאור “חדר קטן בצריף” קסם לה מיד ומשך את לבה. אגב נודע לה, לאחר שחקרה מפי אחד התושבים, כי מקומו של אותו חצרוני הוא מחוץ לגבעונה, וגם דבר זה קבע לעצמו ברכה בעיניה. החישה את צעדיה ופניה נשתלהבו קצת. היא מצאה את עקרת הבית, אשה בריאת-בשר, גחונה בחצר על אגן-כביסה, והלבנים שהתנוססו על גבי החבלים הסתירו וגילו חליפות את הצריף שהיה באמת קטן, דחוק לשולי החצר, וגינת ירק מפרידה בינו לבין בית הלבנים הפונה לרחוב, אשתו של חצרוני, כולה אומרת חסינות ועמל, הסבירה פניה לקראת הנערה השואלת לצריף, ומיד פסעה לפניה כשהיא סוחטת ומסירה מעל ידיה הרטובות את קצף הכביסה, ובפיה הסברה ושידול כאחת: " חציו האחד של הצריף משמש לנו מחסן, וחציו השני, אם כי קטן הוא וצר במקצת, אבל חדר נוח, ובחורה צעירה כמוך תמצא בו מקום בנקל…"
עדנה העלתה על קלסתר פניה חיוך קל, עשוי ומתובל אדיבות, ובעמדה באמצע, בחנה את הצריף מתוך הקפדה, ובשעת-מעשה קבעה את מקום המיטה, הארון, השולחן הקטן, הכסאות הקלועים קש, הריפרודוקציות שעל גבי הקירות, הוילון המתנפנף, הפרחים שבצנצנת, כד החרס בפנה, ולאחר שראתה בעיני רוחה את החדר מסודר ונאה לה ולטעמה, תלתה את עיניה בפני בעלת הצריף, שאלה למחיר ועמדה מתוך ביישנות על המקח. תוך רגעים ספורים הושכר לה החדר.
בו ביום נסעה העירה ולפנות-ערב, סמוך לשקיעה, חזרה עם מטלטליה. לאחר שסעדה את לבה בפת ועגבניה ללא תאבון, פרשה לקרן-זוית, שלא להיות נראית מבעד לחלון לגבר שעדר ממולה בגינה סמוכה, הסירה את שמלתה ולבשה חלוק לבן שעטף יפה את גזרתה ושיוה לה חן אחות נוגה ונאה ברצינותה. שעה ארוכה טרחה על סידור החדר, מירוק ושטיפה, ובמאוחר עלתה על מטתה הצחורה.
קשה היה לה להרדם, כדרכה במקום חדש. היא שילבה את זרועותיה מתחת לצוארה, שכבה אפרקדן והזרימה את הרהוריה בערוצי העבר הקרוב. רטט החוויות שעברו עדיין תסס בה וצבט את לבה בצערו הכמוס. שוב נשאה הרהוריה אל ברוּך… היא ראתה אותו כשהוא פוסע וחוצה את הכביש לעברו השני של הרחוב. לאחר אותה שיחה אכזרית וסופית בעיניים שטופות דמע, כשפקעת הצער תקועה בגרונה, הסתכלה בקומתו הנאה, כשהוא כפוף קמעה לפניו, ראשו המתולתל מזדקר מעל לראשי העוברים ושבים, והוא הולך, מתערב בקהל, הולך ומתרחק… היא קפאה במקומה. לא קראה אחריו. גאוותה לא נתנה לה. את ממחטתה הוציאה ובגנבה מחתה את עיניה הדמועות. אדרבה! אם כדאית היא בעיניו וראויה – יעשה הוא את המאמץ הנפשי ויבוא אליה… אך אם אותם פרקי החיים שטוו יחד בחן ובאהבה גזו וחלפו לבלי שוב – הרי… אוף… מה רגשנית אני!.. " שוב עלה המחנק בגרונה. יללות תנים שפרצו לפתע בסמוך לחלונה ממש נסכו בה אי-שקט ופחד טמיר, מסתורי. היא התהפכה ושכבה על צדה. את כף ידה תחבה מתחת לכר, לחוש בקרירותו; כך נהגה לעשות בילדותה. התרדמה פקדה אותה לבסוף ושחררה אותה מזכרונות טורדים.
ב
הפרדס בו עמדה עדנה לעבוד בקטיף היה אחד מן המרוחקים ביותר; פרדס גדול אשר השתרע על שטח נרחב. מתוך שפעת הירק נראה גגו המאדים ביותר של בית-האריזה. לפרדס זה נהרו פועלים גם מהנקודות הסמוכות. ואילו מגבעונה נהגו הקוטפות לצאת באוטו שהיה מחכה להן על-יד הכביש הראשי, בבוקר השכם. באוטו היו מצטופפים גם כמה פועלים, רועדים מצינה וידיהם מחזיקות בסלי הצידה. אף כי לבשה שמלת בד פשוטה וסוודר אפור, ישן, היפלו אותה הגברים מאחרות, פינו לה מקום וטרחו להסביר לה אף אם לא נשאלו. עדנה חייכה חרש ומצאה בכך קורת-רוח, אבל בהעיפה מבטיה לעבר פועלת אחת, כמושת פנים וזעומה, הכירה מיד כי רעננותה פגעה בזו… מיד הרתיעה את עצמה כמתכווצת, לבשה רצינות ופסקה לנפשה: “עדנה, היי מתונה והצניעי לכת”…
לעבודת הקטיף הסכינה, אם כי חשה עיפות כבדה בימים הראשונים. הסברות ניתנו לה בנועם, באורך-רוח, ללא הקפדה יתירה, כנהוג לגבי אחרות שלא ניחנו בחן מלבב… היא מצאה את עצמה מוקפה מדריכים, בעלי פנים מסבירות ופרצופים חומדים. מבין אלה היו טרדנים אחדים שהחלו מתדפקים על דלתה ומבקרים אצלה, כל אחד לפי דרכו. שוב מצאה כי תפילתה לבדידות לא נתקיימה. בלכתם ממנה היתה שוכבת ומכוונת את מחשבותיה לקראת האחד שהלך, לקראת האחד שלא יכלה לשכוח… היא הגתה בו וראתה אותו. עדיין לא האמינה כי פירוד זה שקם והיה ביניהם יתמיד, אלא שהפעם היה זה המיבחן האחרון… לא פעם תיארה לעצמה שהנה היא מהלכת ברחוב, בדרכה לחדרה אחרי יום עבודה מייגע, הולכת לאטה, שקועה בהרהורים, ולפתע מישהו מחבק אותה מאחורי גבה ונלחץ אליה כשסנטרו נתמך בכתפה, לחיו נוגעת בשלה, והוא מעתיר נשיקות על רקתה, מטה קמעא את ראשה אחורנית אליו ונושקה על פיה: “מה שלומך מזוּפתת שלי?”… והיא מגחכת לעצמה: שוב שוגה בשטויות וממנו אין קול ואין קשב… לוּא ידע כמה להוטים הללו אחריה… כמה הם חושקים בה…
ערב אחד חזרה מן הספריה. ליווה אותה אחד מן הטרדנים. היא לא הקשיבה לדבריו. דומה, לבדה היא הולכת… הערב היה קריר במקצת ואפלה כבדה שלטה. לצד הדרך, מתוך הגנות עלה צרצור בלתי פוסק וריח חריף ונעים של פרחי השיטה טפח על נחירי אפה. הם נדפו ריחם המבושׂם, המשכר, מהשיחים הסוככים כגדר על פרדס סמוך. באפלה הצטיירו לפני עיניה הפרחים הצהוּבים כה קטנים וזרועי אבק, שנהגה לקטוף מהם מדי עברה.
כאשר הגיעה למעלה הדרך נתפער בה לבה. מתוך דלת חדרה בקע אוור מנורה. חדרה היה מואר. דמה המריץ את קצבו ברהיטות יתרה ופרץ לראשה. היא התרגשה. צצה בה השערה ראשונה כי הנה הוא בא, ומשלא מצא אותה, עמד והעלה אור והריהו מחכה לה. היא החישה את צעדיה. שלא לפגוֹם בחדווה הצפויה לה בנוכחותו של זה המשתרך לצדה, עמדה ובלי שהיות יתירות פיטרה אותו מתוך המצאת פתחון-פה שספק הוא אם הלה קיבל אותו ברצינות, זרקה לו שלום חטוף ונזדרזה מתרוננת וקצרת-רוח. בחדרה נתקלה בבעלת הבית שלה. זו קידמה את פניה: “מחפשת אני אחרי המספרים שלקחת ממני”.
לאחר שבעלת הבית יצאה, צנחה על מטתה והליטה את פניה בכפות ידיה מתוך אכזבה, בושה וכאב. חרון תקף אותה. גאוותה נפצעה קשה. איך השלתה את נפשה? סלוח לא יכלה לעצמה! היא קיפצה את אגרופה וחבטה בו על מצחה: “טפשה, טפשה, טפשה!”… הדמעות ניקווּ בעיניה והיא כבשה את פניה בכר תוך הרעדת כתפיים. נבטו בה ניצני חרון כלפי ההוא ששכח אותה. היא גמרה בלבה: “יבוא – מוטב! ולא – הקץ לצפיה המענה הזאת, המתישה את כוחי”. לבה נצבט בה מתוך תוגה ספוגת געגועים לימי חמדה ונועם שחלפו להם…
ג
לאחר כמה שבועות של עבודת קטיף בפרדס הגדול היתה עדנה פועלת ותיקה בעיניה, שלא עונת קטיף אחת עברה עליה. הפרדס על עציו טעוני הפרי הזהבהב, התנועה שבתוך בית-האריזה, מצהלות הקוטפות, בדיחות הבחורים, יהירות האורזים, גערות המשגיח, נקישות הקורנסים על גבי הארגזים. נהגי המכוניות הבאים לטעון, המשטר המיוחד שלעונת הקטיף שחן לו משלו ונועם – כל זה נראה לה כאילו הסכינה בכך משכבר הימים.
יש והגשם היה מקפח לקוטפים את עבודתם. אז היו באים במרוצה להתכנס מתחת לגג בית-האריזה, מבלבלים את האורזים במלאכתם, מתלוצצים אף מצטערים על הביטול מעבודה. ברגעים אלה אהבה עדנה לעמוד ולהביט בלי הפוגות לגשם השוטף, המוצלף אלכסונית, לפרדס שנתרוקן בבת אחת ועטה מעטה ערפל עדי הפכו לגוש אפור. ניכר היה שיום העבודה קופח. עדנה לא הצטערה. אהבה את הבטלה הבאה במפתיע. חבל שאינה יכולה להיות כרגע בחדרה, להשיר מעליה את בגדי העבודה, לחלוץ נעליה ולהתכנס תחת השמיכה החמה עם ספר טוב ביד, או לשכת ולהגות בענינים שאינם טורדים, להגוֹת קצת בברוך… במעשיו באופיו, בהתעלסויותיו ובבת-צחוקו הפייסנית: “כועסת? מזופתת שלי”… היא חיכה ובהרגיש כי מי שהוא הבחין בבת-צחוקה זו, הכמוסה לה לעצמה, העטתה על פניה מיד את שריון הרצינות, שריון ההתנכרות, והסבה את פניה לצד אחר. היא המשיכה להרהר בו. אהב אותה וכמה ידע לאהוב! בחור צעיר לכאורה וכה מנוסה. ודאי שהיו לו כמה הרפתקאות עם נשים; אותה סידרת האהבים שהיה אופף אותה ומעתיר עליה, החבוקים, הגפופים והנשיקות, החל במצחה, עיניה, פיה וכתפיה, השקעת הפנים בחיקה, הנשיקות המואצלות בחן ובנועם לשדיה, וכפות ידיו, אצבעותיו האצילות והלטפניות, שהיו כה מרטיטות את גווה ומכניעות אותה לפניו עקודת תשוקה עזה ואהבה עצומה…
עדנה החזירה את ראשה לראות באנשים ההומים. דומה שפניה הסמיקו במקצת, כאילו ערטלה את גופה והבריות קולטות מעל פניה את הדברים שהגתה בהם, שהצניעות יפה להם, ושהתמכרה להם דוקא עתה, בבקרו של יום סגריר, כשהיא קצת מרעידה מצינה. הגשם הוסיף לשטוף בזעף. השקערוריות שבקרקע נתמלאו מים והפכו לזרמים דלוחים שנתלכדו פה ושם לשלוליות; הטיפות הכבדות הרקידו עליהן בועות מתהוות וכלות.
משפסקה עדנה להרהר בברוך עמדה על כך שכמה מן הפועלים הסתכלו בה כל הזמן דומם, הסתכלות סקרנית וחומדת. היא ידעה יפה כי כל זמן שהיא מכונסת בעצמה ונתונה בהזיות שאין לאחר חלק בהן – איש לא יעיז להפריע שלוותה והתבודדותה; היה בישותה כוח אצור זה שהיה תוחם לה תחומים בפני זרים, בשעה שלא חפצה בקירבת הבריות, וכך היה בשעה שהתמכרה להרהוריה. אך מיד לאחר שניתקה את חוט הזיותיה, והללו הבחינו בה כי עתה חרגה מאותו עולם סגור ומסוגר בפניהם, והרי היא פנויה כעת גם לעולם המציאות שמסביב לה, מיד עטו עליה אחדים בבת-אחת והקיפו אותה באותה אוירה שהיתה לפוקה וקנאה לקוטפות שחינן היה מועט משלה – הגנדרנית. זה היה הכנוי שהוכתרה בו שלא בפניה. אף אחת לא העלתה על לבה ולא שערה שנערה צעירה וחמודה זו, שהכל נוהים אחריה, נושאת בלבה את צערה ואת סבלה, וכל הבדיות ששחו עליה ועל עגביה המדומים בצריפה הקט – בכזב יסודם; עדנה היתה אשה צעירה שנתברכה בלב עורג לאהבה, בנפש הנכספת רק לאותו הסבל המצרף, שאשה יכולה להקנות לעצמה מתוך יסורים, מתום כלות-נפש לאחד שידע למלא את חייה תוכן וידע תמסוך בנפשה את קסמי התשוקה לגבר שאין לו תמורה בעיניה… והן סבורות היו, כי כל מגמתה היא רק לעשות רושם ולצוד בחרמה את הללו שלא יכלו להם…
היא ישבה על גבי ארגז הפוך חייכה לדוברים אליה בבת-אחת ומצחה מתקמט כמתוך הקשבה מאומצת. חושה הנשיי היה מצווה אותה על הפיקחות ועל הזהירות, ואכן התייחסה באדיבות רבה לכל אחד ואחד, מגלה סבלנות וסבר-פנים. בעוד היא ספק מקשיבה, ספק הוגה במשהו כמוס, הרגישה כי מישהו מכוון אליה את מבטיו. הלה עמד בקצה השני של המחסן, לבוש מעיל גשם רטוב, כובעו בידו, וראשו המגולה, בעל הבלורית השחורה, מתנשא בזקיפות ועוז. הוא הניע את כובעו ספוק הגשם פעמיים בחלל האויר, על מנת להפחית מרטיבותו, ותוך כדי מעשה עמד והסתכל בה יפה-יפה, בפשטות ובחמדה. עדנה השפילה את עיניה. הוא הטיל בה מבוכה קלה… קומתו, קלסתר פניו, מתינותו ודרך הסתכלותו בה, היפלו אותה בעיניה לטובה. היא השתדלה לא להביט לצדו, ואחר-כך גחנה לאחד הפועלים ושאלה עליו כלתומה. הוגד לה כי זהו שומר הפרדס.
כעבור שעה קלה חלף על ידה עם צאתו את המחסן. הוא חבש את כובעו לראשו ונראה קשיש יותר ורציני, אבל חוט של חביבות היה משוך עליו. הפרופיל שלו היה בעל שרטוטים חדים, נעימים לעין, וצלקת קטנה שנראתה בסמוך לרקתו השמאלית, אך הוסיפה לו חן ואומץ-לב. בעברו נתן בה את עיניו ובחן אותה שוב יפה-יפה, כדרך שאדם בוחן כלי נאה… היא רגזה וחשה נקיפה קלה בלבה. ושוב השפילה את עיניה מתוך רתיעה כל שהיא. “זה שונה מאחרים” גמרה בלבה והביטה אחריו עד שהפרדס בלעו. עיניו אפורות היו ונקלטו בזכרונה, ואם כי נתקלה בו באיש הזה בפעם הראשונה, מבלי לדבר אתו מלה אחת, רחפה דמותו לפניה, הפרופיל שלו והצלקת הקטנה בסמוך לרקתו.
ד
יש ועם כלות יום העבודה היה האוטו מאחר לבוא להחזיר את אנשי הפרדס לגבעונה. הפועלים היו מצטופפים על-יד השער, צופים למעלה הדרך ומצפים קצרי-רוח. עדנה לא מיהרה לצאת את הפרדס, לא אהבה את הרישול החיצוני, והיתה משהה עצמה בשדרה, מתקנת את בגדיה, מכנסת את שערותיה הערמוניות השופעות מסביב לערפה, מחזקתן במכבנות, שלא תגלושנה פרע, ומציצה במראה הקטנה, בוחנת שרטוטי-פניה, עיניה השחורות, מצחה הצח, מרטיבה בקצה לשונה את שפתיה שחרכו קצת, ופוסעת מתונות לעבר השער, להצטרף לקהל הפועלים.
מתוך נטיה להתבודדות, להתרחקות מהבריות, כשענין פשוט ובלתי מענין מקבצם יחד, כגון זו הצפיה לאוטו שאחר, היתה עדנה פורשת מהם ומטיילת לבדה במעלה הדרך השקטה, דרך החול המשתרעת בין ששיחי השיטה הסבוכים, נודפי ריחם המבושם, עולה ומגיעה לגשר הקט, המקושת מעל לואדי, יושבת על גבי מעקה האבנים המסותתות, מביטה נכחה ומתמכרת להרהוריה, כדרכה. היא ידעה כי אותן האחרות ודאי שונאות ומבזות אותה עקב פרישותה וגאוותה המתבטאת במעשה זה, אבל היא לא השגיחה בכך, ודוקא ברגעים אלה ידעה כי מוטב לה להשניא את עצמה על הבריות ולא לבגוד בחושה הפוקד עליה להיות אמיתית בהתבודדותה המרעיפה מרגוע ושקט לנפשה, היא אהבה לשבת על גבי מעקה אבנים מסותתות אלו, שהובאו ודאי ממרחק הררי לסביבה זו, ולהסתכל בערוצו של הואדי, שבעונת החורף היו זרמי מימיו משתקשקים על גבי אבנים מפולמות בדרכם לירקון. לרוב היתה עדנה מגביהה עיניה וצופה ממושכות לעבר בית דירתו של השומר אשר נראה לה כאן יפה מבעד לגזעי הברושים.
בית דירתו של השומר מעניין היה ומושך את העין בצורתו. נראה הדבר כי פרדס זה השתייך בשעתו לערבי, והבנין שנשאר, לאחר שהפרדס עבר ליהודי, הפך בית-דירה לשומר. החדר הגדול והיחידי התנשא על גבי אבול בנוי אבני קורקר. בחלל מתחתיו גדלה העזובה והקרקע העלה עשבים שוטים וקוצים. לצד אחד הקימורים התפתלו מדרגות אבן שהובילו לחדר, מדרגות שחוקות קמעה באמצעיתן, חסרות משענת. החדר העליון היה מטוייח בשעתו אלא שחלקים רבים מהטיח נשרו וחשפו את אבני-החול ורבדי טרכסיד אפור שהציץ סביב להן. מעברו השני של הקימור, נצמדה לבנין בריכה מרובעת, רחבת-ידים, מחושקת למעלה בחגורת טיח נוקשה; לבריכה הובילו מדרגות צרות ששקעו במים. בסמוך לבנין ישן זה בסגנון מזרחי מובהק, עמד חדר בנוי לבינים וחסר-צורה שמתוכו בקע ועלה לעתים קרובות בבוקר או לפנות-ערב, הד תקתוקו של המנוע השואב מתוך התאמצות כביכול את מימיו מן התהום, וצינור עבה ורחב נטוי לבריכה ויוצק לתוכה סילון מים שנראה מרחוק כפס כסף מותך.
“…איך חי לו כאן אדם זה את חייו?”… שאלה עדנה את נפשה ודימתה לשתף את רוחה בהליכותיו וחייו המשוערים. משום-מה העסיק אותה מאז נתקלה בו לראשונה, ואם כי ברור היה לה כי אין לה ענין מיוחד באדם זה, בכל-זאת לא יכלה להסביר לעצמה במה קנה לו את לבה עד כדי להרהר בו מתוך יחס רוחש חבה, מתוך רצון להעירו מקרוב. ודאי היה משהו בישותו, משהו מרתק. היא הציצה לעבר החלון שמסגרתו צבועה ירוק, וראתהו חולף הלוך ושוב בחדרו. “המבחין גם הוא בי?”…
במעלה הדרך הופיע האוטו כשהוא שוטף בחפזונו כאומר לכפר על האיחור. עדנה החלצה מהזיותיה והחלה רצה אף היא למטה, להקדים את האוטו. שמלתה התפשלה לה קמעה למעלה מברכיה החשופות, ורגליה האמיצות זעזעו את לבות הגברים המסתכלים בה, והעלו את זעמן הכבוש של כמה מהקוטפות. רק אחת, טובת-לב, הביעה את דעתה: “נחמדת!” ואילו שניה, מן הכמושות, פסקה בזעם ניכר: “גאוותנית!”.
היא ישבה מתנשמת בכבדות ועל פניה היבהב משחק גונים של אודם וחיוורון, חליפות. עיניה הבריקו וחן עלומים היה נסוך עליה. חזה עלה וירד. באוטו שררה צפיפות היא הצטערה על שבהתבודדותה על-יד הגשר נפסקה: דומה שהקיצה מתוך חלום נעים ומענג. היא הסבירה לנפשה, כי סבת הגותה בו היא על היותו לבדו במקום מרוחק מן הישוב, מקום שסכנה כרוכה בו… כן, זהו הנמוק! כי מה לה ולו? הן אף מלה אחת טרם דיברה אתו, ובכלל אין היא מכירה אותו, ורק דבר היותו לבדו כאן הוא המשתף אותה במקצת, לפחות בהרהורי חיבה שאינם מחייבים כלל וכלל.
האוטו גנח בפלסו לו בקושי דרכו בחולות שבמעלה. הדמדומים עטפו את הסביבה. שולי השמים האדימו עם שקיעה, צמרות האקליפטוסים הופזו ואילו בענפיהם כבר קננה העלטה; לצד מזרח עטה הרקיע צבע סגולאפור. עצב ללא שחר ירד על עדנה, עצב נושא כלייה בחובו, של געגועים גוועים באיבם, של כסופים הנובטים ונמוגים לפתע, ללא תכלית, ללא תקוה. עדנה חשה מועקה בנפשה ורחמיה נכמרו על עצמה. דמותו של ברוך קמה ונצבה לנגד עיניה: הפעם היה לבוש חולצה לבנה שהאצילה לפניו המגולחים למשעי חן רב, והוא גוחן עליה, נושק לה על פיה ומחיים: “מה שלומך? מזוּפתת שלי”…
ה
יום אחד קיבלה מכתב מברוך. הוא הודיע לה קצרות כי נתקבל כחבר בקבוצת תל-דקל. לפי-שעה הריהו עובד בנגריה ומרגיש את עצמו בטוב. ביקש להודיעו על שלומה, על בריאותה ובמה היא עוסקת. המכתב היה עצור, אדיב, ולא היה בו סימן להבלטת חיבה יתרה, לפסוק חביב שיחייב אותו. היא חזרה וקראה בו כמה פעמים, קראה בין השיטין, חזרה וקראה, ואכזבתה הלכה וגברה. כל עיקרו של המכתב לא בא אלא מתוך אדיבות גרידא, שלא לתת לה פתחון-פה להאשימו בגסות-רוח. בם סופו של המכתב היה מנוסח בזהירות רבה: “ידידך הותיק ברוך”. היא הצטחקה במרירות: “ידיד ו—תיק”… מתוך מפח-נפש קימטה את המכתב, שטחה אותו בכף ידה ועיינה בו שוב. היא מצאה ענין רב בפסוק אחד ששביבי תקווה ניצנצו מתוכו ושעשעו את נפשה: “אם תהא לך הזדמנות לבקרני באחד הימים, אשמח לראותך”. אמנם גם בפסוק זה מצאה פסול. הן יכול היה לבקשה בפשטות לבקרו וחסל. אך הוא כתב לה אם תהא לה הזדמנות, משמע, שבמיוחד אין צורך להיטרד לבקור אצלו… ומי יודע, ניחמה את עצמה, שמא אין הוא רוצה שתחשוד בו כי צר לו על הפירוד… השערותיה התנצחו בה, הטילו המייה בנפשה ועורר בה מאוויים. במשך שעה ארוכה שכבה אפרקדן, זרועותיה שלובות מתחת לצוארה והיא חורזת על חוטי זכרונה פרקי חיים, אכזבות חדוות ויסורים שנאצלו באור עבר מושך ונעים. היא ענתה לברוך על מכתבו וגאוותה מנעה בעדה מלהבליט בו את יחסה האמיתי, את ענות נפשה…
למחרת בערב הלכה לשלוח את המכתב. מתוך החשכה קרצו לה האורות ששפעו מחלונות בתי הקפה. היא נזדמנה לרחוב זה רק בלכתה ללשכת העבודה או לספריה. הפעם נתעורר בה הרצון לשהות כאן קצת: לא היה את נפשה לחזור לחדרה ולטרוח על הכנת ארוחת-ערב. החליטה לסעוד את לבה באחת מן המסעדות, והמשיכה את דרכה מן הדואר לאורך הרחוב לתור אחרי אחת מהן. לבסוף בחרה במקום צנוע ומהודר במקצת. היא נכנסה לאולם רחב-ידים וישבה על-יד שולחן צדדי. לאחר עיון חטוף בתפריט בחרה בארוחה קלה שהכילה: לחם, חמאה, קפה. “גם ביצים”? גחן המלצר לפניה. היא הסמיקה קמעה: “לא, תודה”. לאחר נכוי כמה וכמה ימי בטלה בחודש לא הצטרף שכר העבודה לסכום ניכר, ונאלצה ללמוד את סד הקימוץ והצימצום. בדוחק היתה מסדרת את עניניה, שלא לשקוע בחוב כל שהוא.
את מרפקיה השעינה על השולחן ואת סנטרה תמכה בשתי כפות ידיה. מזמן שלא סעדה במסעדה אזרחית. את המסעדה הקואופרטיבית שבמקום, שהיתה מבקרת בה לעתים רחוקות, כינתה בשם “מסעדה קסרקטינית”. היא היתה חסידת הפרטיות ולא סבלה את הגושפנקא המטביעה את צורתה בכלליות גסה נטולת טעם. חיבה יתרה נודעה לה לעסקים שיוצאי גרמניה עסקו בהם. הללו יודעים לשוות טעם טוב ונוי גם למקומות שהיו קודם בידי אחרים, וריח של עובש ופרובינציאליות נדף מהם. מסעדה זו שנכנסה אליה שייכת ליהודי גרמני. דבר זה ניכר היה לא רק מפי המלצר שהגרמנית שלו נישאה ברמה, אלא בעיקר מהסידור הפנימי של האולם, מהשקידה שהושקעה בחישוב כל פרט ופרט; בחפוי הנאה על המטבח, שהיה מעוטר ומיופה כמדור קובע נוי לעצמו, במנורות החשמל הקבועות בקורות ומאצילות את אורן הרך, האטום, וגם בתמונות הספורות שקשטו את האולם. אמנם בכל זאת היה חקוי, אבל חקוי למשהו נאה ולא השלמה עם הכעור שהיה נהוג במסעדות מקום.
היתה שעת ערב מוקדמת ולפיכך לא רבים היו הסועדים. מלבדה היו שני זוגות וכמה מתבודדים שלגמו קפה להנאתם ונברו בערימות עתונים מצויירים. בעוד המלצר עורך לפניה את השולחן, ולאולם נכנסו שלושה גברים מזוינים ברובים. הם תלו על הקולב את מעיליהם, כובעיהם, השעינו את הרובים בפינה, והסבו מתוך הרחבה לשולחן אמצעי. אחד מהם ישב ושיפשף את כפות ידיו מתוך הנאה, כמצפה לקראת משהו מלבב. הגבוה שבהם נתן עיניו בעדנה ולבה נקפה כאילו נתפשה בכף. היא הכירה אותו מיד. בפרופיל שלו ובצלקת הקטנה בסמוך לרקתו. הבאים אתו היו כנראה חבריו, שומרים. המלצר פרש מהם לאחר שהזמינו מה שהזמינו, וכעבור רגעים מועטים העמיד לפניהם בקבוקי בירה. וחזר והעמיס צלחות טעונות מאכלי בשר, תפוחי אדמה מטוגנים וירקות. הללו ערכו לעצמם סעודת מלכים לעומת ארוחתה הצנועה.
הוא לא ישב נכחה ועדנה הבחינה כי הוא מכוון את ישיבתו על גבי כסאו למען יוכל לסקור אותה ממקומו; בטביעת-עין מנוסה קבעה מיד שהוא מציץ לצדה, ואינו להוט אחרי האכילה והשתיה הגסה כחבריו. היה לה הרושם כי בשלה הוא מרסן את עצמו, ונוהג עדינות לא רק במאכל אלא גם בסכין ובמזלג והיא הכירה לו טובה על כך בלבה, כי חבריו זללו וסבאו במדה נפרזת.
ושוב תמהה בלבה על שאדם זה מבקיע לו נתיב לנפשה בכוח מושך ומשפיע. מה היתה עושה, למשל, לוּא נגש לשולחנה להזמינה להצטרף לכוס בירה? אין ספק כי היתה מסרבת לו, כי מה לה ולו? הרימה עיניה מצלחתה והבחינה שהוא מישיר להביט לעברה. שוב נקפה לבה והיא תמהה על כך. בעברה על-יד שולחנם לבש עוז ודרש בשלומה מתוך הרכנת ראש ברוב חן ואדיבות, כמכיר אותה מזמן. היא הסמיקה וקמעה והשיבה לו. ההכרה שאין הוא אדיש לה שעשעה אותה. בצאתה החוצה, לאחר הפיזודה אילמת זו, הרגישה עד כמה קשה עליה יד הבדידות… חדרה לא משך אותה. ברצון היתה מצטרפת אליו כדי לבדר את רוחה ולהשתעות בחברתו. אגב נודעו לה כמה פרטים על חייו והצרוף היה לזכותו. הבריות סחו עליו מתוך הרחבה. הימים היו עדיין ימי מאורעות ואדם זה, מחוץ לעבודתו, עסוק היה בעסקי מחתרת. בלכתה לבדה הירהרה בו וחזרה חרש על שמו: יעקב חלמיש. תמהה איך הוא חוזר בחשכת הלילה לפרדסו לבדו, כי הדרכים הן בחזקת סכנה, ובתחומי גבעונה אפשר לשמוע עדיין לילה-לילה את היריות הפולחות את האפילה.
ו
ריב התגלע בין בעל הפרדס לבין לשכת העבודה המקומית. בבוקר כאשר באו הפועלים לפרדס הוגד להם כי עד לבירור הסכסוך תחול הפסקה בעבודה. איש לא ידע בדיוק מה גרם לכך, ואיש לא ידע כמה זמן תמשך ההפסקה. בינתיים ישבו הפועלים זה בכה וזה בכה, התירו את צרורות הצידה לסעוד את לבם, מהם מתבדחים, ומהם רוגנים וזועפים. “טוב לנצל יום זה לכביסה” פסקה עדנה בלבה, ומוכנה היתה לחזור מיד הביתה, אבל נאלצה לחכות עד שייצאו כולם בצותה.
בינתים הניחה את מעילה על גבי ארגז ונכנסה לתוך הפרדס. יום קודם לכן השאירה בחפזה מטפחת על ענף אחד העצים. היא חלפה על גבי התלוליות שבין השדרות, בין “צלחות” העצים, דרכה על גבי שלכת עלים שריח כמישה נדף מהם, והתקדמה נחפזת לעבר המקום בו עבדה אתמול בקטיף. לאחר הליכה קצרה אפפה אותה דומית הפרדס והאפלולית הזרועה פה ושם בהרות שמש. היא נאלצה להתכופף לפעמים בעברה בין העצים טעוני פרי, שלעיתים חבטו בה בראשה ובמצחה. אף כי העצים היו נטועים שורות-שורות, מנו כבר למעלה מעשרים שנה וענפיהם שנסתעפו, נגעו זה בזה ונתנו לפרדס מראה מסובך וכבד. הפעם היתה בלב הפרדס הגדול, הדומם. את דרכה למקום בו עבדה אתמול לא מצאה. היא טעתה. שמה פעמיה בכיוון הפוך ולאחר הליכה קלה קבעה כי גם הפעם טעתה… לא רחוק ממנה חלפו ועברו כלתומם שני תנים. רגילה היתה עדנה לראות מהם לפעמים, ונראו לה ככלבלבים צהובים, אבל הפעם בהיותה לבדה נבהלה. הרחש העמום שעוררה נשיבת הרוח בין העצים אף הוא הטיל בה אימה סתומה, והיא גמרה בלבה לוותר על המטפחת ולחזור. העיפה מבטיה לתור אחרי צמרות הברושים שיכלו לשמש לה סימני דרך, ולאחר שגילתה אותם, פסעה לקראתם בפסיעות רחבות. משהגיעה לשם מצאה כי שוב טעתה… שדרה זו אינה אלא אותה שמובילה לבית דירתו של השומר. ואמנם, לפני צאתה את הפרדס לעבר הברושים הבהיל אותה לפתע קול המנועה שהחל מטרטר ומפריח את ה“עוד-עוד-עוד” שלו לתוך דומית הבוקר. ואכן ראתה את השומר כשהוא חוזר, לאחר שהפעיל את המכונה, ועולה על גבי המדרגות המקומרות, לבוש מעיל שצוארונו זקוף, ראשו מגולה, בלוריתו פרועה, והוא חסון ובעל צורה.
עדנה נשתהתה במקומה. חוששת היתה שמא יבחין בה בשעת בוקר זו, כאילו ארבה לו לראותו… היא הסתכלה מקרוב בבנין המקומר, במדרגות, בפתח, וסקרנות רבה מילאה אותה לראות את מעונו פנימה, מעון זה שמבחוץ קסם לה בצורתו, בשקט הרובץ סביבו, שרק קול המנועה מפריעו לעתים. לוא ניתנה לה היכולת לגור בדירה מעין זו, ייתכן שהיתה מסכימה בחפץ-לב. היא חייכה למחשבה זו, לא גרעה את עיניה מן הבנין וחמדה את מראהו בלבה.
עוד היא עומדת שקועה בהרהורים והנה חזר זה ויצא. מיד הבחין בה ונבצר ממנה לחמוק מעיניו. לא ידעה מה לעשות, לפנות ימינה או שמאלה, ונשארה תקועה ונבוכה. “מה אגיד לו? מה אומר לו?” וזה הולך וקרב, הולך ישר לעומתה. היא הבליגה על התרגשותה ולאחר שהחזירה על ברכתו, פתחה הראשונה דוקא בפשטות וללא כל מבוכה: היא הקדימה ואמר לו כי ודאי יצחק לדבריה, אבל עובדה היא כי יצאה לכאן לחפש אחרי מטפחתה שאבדה לה אתמול ותעתה… תעתה כמה פעמים ואינה מוצאת את הדרך לבית-האריזה. הוא גיחך. נתן בה את עיניו האפורות, הבוחנות ובקולו הרך והעמוק אמר כי יש ויקרה כזאת גם בפרדה, וביחוד לבחורה שראשה תפוס ודאי בדברים שאין בהם ממש… היא צחקה לדברו, והוא הוסיף ואמר כי קרה הדבר כמו בספורי הילדים, מעשה בילדה נאה שטעתה ביער עבות ופחדה מפני חיות טורפות, והנה נקרה לה שומר היער אשר הציל אותה, הכניס אותה לבקתה שלו, האכילה והשקה חלב חם… כמסופר באותם ספורי האגדות… אלא שכאן המצב אחר הוא במקצת: היא אינה ילדה קטנה אלא בחורה נאה, כאן אין יער שחיות טרף מהלכות בו אלא פרדס, והוא אינו שומר היער אלא שומר הפרדס…
הוא סח את דבריו בחן ובבדיחות הדעת, ועדנה הציצה בו והבחינה כי בדברו לבשו פניו מקרוב ארשת רכה ולא כל כך זועפת כפי שדמתה. לא עברו רגעים מועטים ושיחה קלחה ביניהם, שיחה מרתקת, ונוצר אצלה הרושם כי הנה היא מכירה את האדם הזה מזמן ורק במקרה לא נזדמנו להשיח זה לזה דברים היוצאים מן הלב, דברים פשוטים לכאורה, אלא שאין אדם יכול להתקיים עד אם יבטא אותם וימצא את השני כורה אוזן לשמוע, להבין ולהרגיש.
עדנה סחה לו כי בית דירתו מושך את העין במראהו החיצוני וכי יפה הוא למכחולו של צייר. דבריה הסבו לו קורת-רוח והציע לה לבקרו ציד ולראות בסדר שלו, וחזר ותיקן, באי-סדר שלו… וצחקו שניהם. עדנה הבטיחה לו לסור אליו באחד הימים לראות את מעונו, והוא זחה עליו דעתו ולא הרפה ממנה עד שתבטיח לו לסעוד אצלו פת בצהרים. ביום שעבודת הקטיף תתחדש. הוא הלך אתה לחפש אחרי המטפחת, וראה זה פלא: הוא כיוון לשם, ולא עברו רגעים מועטים ועיניה נהו אחרי מטפחתה המאדימה על גבי הענף…
ז
כל אותו יום שלפני הצהרים היתה פזורת-נפש ומתרוננת. השמים נראו לה גבוהים יותר, ותפוחי הזהב, אלה התלויים זוגיים בקצות הענפים, נראו לה כשדי אשה קטנים, ובנטלה אותם בכפות ידיה מזה ומזה, נזכרה באחת מתנועותיו של ברוך… פניה לבשו חיוך משובה. אף סלחה לו בלבה לפתע, והשתלטה עליה הרגשה כי היא נדחפת לתמורה. האומנם כה השפיע עליה אותו חלמיש?…
כשמטיל הברזל התלוי על משקוף בית-האריזה התחיל מתפעם ומשלח את צלצוליו העמומים לחלל האויר, צלצולים שבישרו על צהרי יום, תקף את עדנה קוצר-רוח מלווה בנקיפת לב חזקה, מסעירה. בפרוש הפועלים לסעוד את לבם, מהרה להתקין את עצמה, משכה והכניסה את חולצתה הלבנה לשמלתה האפורה, שהכינה וגהצה לכבוד יום זה, בחנה במראה את קלסתר פניה, את תסרקתה ומצאה שהכל כשורה, שנאה היא ליום שמש זה, ושפניה מפיקות זיו עלומים. כנראה שגם חלמיש חכה בקוצר-רוח לשעת הצהרים, כי אך גוועו הצלצולים באויר והוא כבר פסע לקראתה לקדם אותה במאור-פנים.
כאשר נכנסה לחדרו עמדה משתאה. החד היה רחב-ידים וחלונות היו קרועים בו בשלושה קירות. הזגוגיות היו דלוחות מגשם ומאבק, אבל רצפת החדר שהיתה רצופה אבני רחבות, היתה שטופה יפה. מצד ימין עמד ארגז גדול נושא עליו מכונת בישול וכלי מטבח. מצד שמאל, בפנה על גבי שרפרף ערבי, בלטה תיבת רדיו, זרה לחדר ולריהוט. לצד הקיר השני, משמאל, עמדה מיטת ברזל רחבה מכוסה בשמיכה אפורה שמתחתה הלבינו שולי סדין סרוחים על גבי הרצפה. בסמוך לקיר האמצעי, בגובה אחד עם החלון, עמד שולחן לא גדול, מכוסה במפה לבנה עטורה סלסולי ארגמן בשוליה, ועל גבי השולחן צלחות ערוכות לזוג הכפות והמזלגות ובקבוק יין מתנוסס באמצע. השולחן היה ערוך מתוך הקפדה. בחלל האויר עמד ריח של בשר צלוי, מגרה, מעורב בעשן גחלים.
עדנה הביעה את התפעלותה למראה חדרו. אמנם היא ידעה, סנטה בו, כי למענה טרח וכיבד את הרצפה, וכדי להביאו במבוכה היתה בוחרת להפתיעו יום אחד, משלא יצפה לבואה, ולמצוא את החדר במצבו הרגיל, כלומר, הפרוע… הוא צחק. הודה לה כי בדרך-כלל אין הוא פנוי לשים לב לכך, וכי לאמיתו של דבר די לו בסדר איזה שהוא, בנקיון הדרוש, ואשר לקשוטים וכיוצא באלה, הרי דברים אלה יפים לאשה הם. היה משום רמז בדבריו אלה ועדנה לא ידעה אם לה הם מכוונים או שהפריחם סתם באויר. הוא זירז אותה לשולחן וכאשר הביעה את רצונה לעזור לו, כדרכה של אשה שאינה יכולה להביט במנוחה כשגבר עוסק בדברים לא-לו, סרב, ולא נתן לה. אורחתו היא וישמש אותה לפי דרכו.
מעל גבי הארגז-המטבח נטל והביא סלט ונתחי בשר צלויים, עשויים ומתובלים בטעם המזרח מפולפים וממולחים: פרס מן הלחם חתיכות הראויות להתכבד ומזג יין בכוסיות. המאכלים ערבו לחיכה של עדנה והיא אכלה בתאבון. כאשר חזר ומילא את הכוסית שלה, סרבה לראשונה בהצטדקה כי חם לה, פניה לוהטים, ועדיין מחציתו של יום עבודה לפניה. הוא צחק. הניח את כף ידו על זרועה החשופה, נתן בה את עיניו האפורות, הזרחניות, ושידל אותה, אף הבטיח לה כי שתי כוסיות כמוהן כאין ושכל רע לא יאונה לה, חלילה. היא נעתרה לו ולגמה גם מזו. לקינוח-סעודה הגיש חתיכות גבינת כבשים מלוחה וטעימה, ובשעה שהחל טורח על בשול הקפה השחור, חזרו ונשמעו הצלצולים הקולניים של מטיל הברזל המזעיק את האנשים לעבודה. עדנה ניתרה ממקומה: “אוי ואבוי”… אלא שחלמיש מיהר להרגיעה בהטיחו לה כי הדבר סודר; הוא הודע עוד מקודם למשגיח שהיא תאחר במקצת, כי הנה הזמין אותה לארוחת הצהרים, ואין כל טעם למהר… העולם לא יחרב אם פועלת אחת תעבוד שעה פחות…
והיא נשארה. אחרי ארוחת צהרים דשנה זו השתפכה לאות ביצורי גווה. בעוד חלמיש טורח עדיין על הכנת הקפה, טיילה בחדר, מחלון לחלון, הציצה למראות הסביבה, לגשר הקטן המקושת על גבי הואדי, לחלקת הנהר המבריקה מרחוק, לגגו האדום של בית האריזה הטובל בירק, ולדרך המתפתלת לצד הפרדס. בין שיחי שיטה דוקרניים וסבוכים. אה, לוא היה חדר כזה ברשותה, כמה היתה מיטיבה לקשטו ולמלאו נוי. על גבי רצפת אבן זו לפרוש שטיח רחב, לזרוק החוצה ארגז מכוער זה, לכסות את מערומי החלונות בוילאות צחורים, לסייד את הקירות, לתלות תמונות, להכניס רהיטים נאים, שאר מיני חפצים, וצינצנות פרחים פה ושם.
בלי חמדה חזרה וירדה לאיטה מן המדרגות בדרכה לעבודה. הוא ליוה אותה ואמר לה כי דבר סעדה על שולחנו חג היה לו, כי רק לעתים רחוקות פנוי הוא לכך, וגם הטעים, לא כל אחת מושכת את לבו ואילו זו, קטנה וחמודה שכמותה, אין הוא יודע בעצמו במה קסמה לו שכה טרח לפניה כעלם בן י"ח… והוא הרי קשיש ממנה לפחות בעשר שנים.. תוך כדי הליכה בשדרות הפרדס חבק את מתניה, גחן ונשקה על לחיה. “אל נא, ברוך” נחלצה בעדינות מזרועותיו המשתרגות סביב גופה, והוא נתן בה את עיניו. העלה בת-צחוק והחל מקשה עליה: “מי הוא זה אותו ברוך?” והיא הסמיקה קמעה: “אחד שהלך ואיננו”…
כאשר חזרה לעבודה ניתנו בה מבטים סקרניים ולגלגניים. מבטים אלה כמה היה בהם מן הקנאה, מהוצאת דבה! הגברים – אלה שחמדו אותה במסתרים וחבבו אותה – פניהם לבשו קדרות מתוך קנאה כוססת, ואילו הנשים, מתוך עיניהן נישקף לגלוג שגם רשע בו, גם לזות-שפתים, והקריצות מאחרי גבה פירושן היה: “כלום לא אמרתי לך כי סופה של זו” – נפשה של עדנה נעכרה. צר היה לה במחיצתם של אלה. השעות שנשארו לה לעבודה נמשכו מאד בעיניה וכאשר הלכה לאוטו, שמחה לראותו מחכה לה על-יד השער. היא הסבירה לו פנים והצטהלה בקול. על אפם ועל חמתם!
ח
לאחר שעברו כמה וכמה ימי-שמש בהירים ונוחים לעבודת הקטיף, חל שינוי במזג-האויר, ובצהרי יום אחד קדרו השמים, עבים דחופים נישאו כמעפילים ועורמים זה על גב זה גושי-גושים טעוני סגריריות אפורה, אפלה. רוח קרה נשבה וחדרה לעצמות. גשם עמד לרדת וטיפות כבדות, בודדות, בישרו את בואו. משעמדו הפועלים לנטוש את הקטיף ולמצוא מחסה מהגשים בבית-האריזה המרוחק, חמקה מהם עדנה, העמיקה בתוך הפרדס ושמה פעמיה בכיוון לבית השומר. אמש היה אצלה. איחר לשבת. הוא היה לבבי ביותר, בעל שיחה נאה. כשניטפל אליה החלה סונטת בו: “שומר מפקיר פרדס ומתעסק בשטויות”… והוא לא הירפה ממנה, ובגהרו לחבקה הרגיש על פניה את להט נשימתו ולחישת קולו הרך באוזנה, כשהוא מסמיך לחיו לשלה: אמנם הפקרתי פרדס ובשטויות איני עוסק"… ניסער היה, לוהט ושופע חבה, היא לא התנגדה לחבוקיו, ועצומת עינים היתה כאשר העתיר עליה נשיקות. היא שכבה על מטתה והוא לפת את ראשה בשתי כפות ידיו, קבע בה את מבטיו האפורים שהפיקו זוהר ולחש: “עדנתי החמודה”. בלחשו זה מסר את כל הגות לבו. היא הרגישה בכך וידעה, הניחה את ידיה על בלוריתו ודחפה אותו לאטה: “די לך הפעם, עליך ללכת”. בשעה שחלמיש ניטפל אליה והיא הרגיש כי הנה הוא מדליק בה את תשוקתה אליו, דחתה אותו בעדינות, כי נצטיירה לפניה דמותו של ההוא… כאשר הלך דאגה לו וחרדה לשלומו בחשכת הלילה, בדרכו לפרדס.
היא ידעה כי בלכתה אליו כעת ייחרץ גורלה ודרך בחזרה לא תהא לה… היה לה הרושם כי החווירה קצת בלכתה ונשימתה ניטלה ממנה. אמש ריסנה את עצמה שלא להביע לו חיבה יתירה, קבעה סייג לעצמה, ואילו עתה, בלכתה אליו תקפה אותה נקיפת-לב והתרגשות בראשיתית, מעין זו שחשה בשעה שנכספה לאהבת גבר… רטט עבר בה מצינה ומתשוקה שהסעירה ואתה לקראת התמורה… אותה שעה החל הגשם. עז ושוטף ומצליף בכל עוז. מחסה לא היה לה בקירבת מקום וביתו עדיין ממנה והלאה. היא לא מיהרה איפוא בלכתה ונפשה חשקה בגשם; כאילו מתוך רצון להעניש את עצמה נתנה גווה לגשם שירד תצנן את להט הרגשותיה וימרק את נפשה הנכספת. היא הלכה לאיטה בין עצי הפרדס הרטובים, הבוצצים, וכאשר הגיעה למדרגות עלתה עליהן בקושי והתדפקה חרש על דלתו.
הוא חרד לקראתה מלא רגש ורוך. חרד למראה שערותיה הנוטפות מים, פניה החיורים ובגדיה הרטובים, “מה לך? חולה את?”… הוא תמך בה והושיבה על כסא. בחדר עמדה אפלולית. דומה שקדרות העברים ירדה משמים, זחלה וחדרה לכל פינה. המטר הסוחף בחוץ עוד הגדיל את העלטה. היא חייכה חרש: “הגשם תקפני. אין לי כל חשק לחזור היום”… הוא נזף בה רכות ונעימת קולו רטטה: “אין את צריכה לחזור, אך למה הלכה אלי בגשם?” והיא ענתה בלי להביט בפניו: “איני יודעת בעצמי… רגלי נשאוני אליך”.
על גבי הזגוגיות הדלוחות שטפו זרמי גשם שטרם פסק. חלמיש החניק בחובו את התרגשותו ואת חדוותו. אמש שרוי היה בתוגה ורוחו היתה עכורה עליו ביותר. חושש היה שאין משגיחה בו והנה באה אליו. באה להישאר אצלו… הוא גחן לחלוץ את נעליה הרטובות, לפשוט את הגרביים, ובשעה שקם ותפס בסוודר הרטוב להסירו מגופה, הרימה את שתי זרועותיה למעלה ונתנה לו לעשות בה כטוב בעיניו, כילדה קטנה נתונה לפינוקים ורוך. בוהק גופה החשוף הכה את לבו. חזה התרומם ועלה מובלט בכדוריות שדיה הצחים ששפעו מתוך החזיה. היא רעדה. חלמיש הרים אותה, השכיבה במטתו ומשך בשמיכה עד לראשה; ישב על ידה ושקד לכסותה יפה-יפה לבל תאחז בה צינה. מבעד לריסי עיניה העצומות נדחקו וזלגו דמעות. דומה, שלא ידע בעצמה מי הוא היושב אצלה ומרעיף עליה רגשי אהבה ורוך, אם זה שאצלו היא שוהה, השם כף ידו על מצחה, או ההוא – שפרש… דומה ששניהם חברו יחדיו, מתרוצצים בה, להסעירה, לסכסך חושיה ולהטיל מבוכה בנפשה.
נוטר המקשאה
מאתיוסף אריכא
משנשמעו הצלילים הקולניים של מטיל-ברזל, צלילים קטועים, קובלניים, שמו הפועלים את המעדרים על כתפיהם ופסעו בצעדים כבדים מעיפות לעבר הגבעה. רמזו להם צריפים חבושי גגות אדומים, אשר השקיפו ביהירות על פני מישור הסביבה, שרק לפני זמן קצר הופיע טרקטור בתחומה, גס, מגושם ומחוצף בסאון טרטורו, והחל חורש-רוטש את אדמתה השוממה, עוקר שיחי חילפה משרשם, וחושף רגבים חרבים, אדמדמים, המבטיחים קליטה נאה לשתילי עצי-הדר.
מחיק המזרח נישאה נשיבת החרכון כהבל לועו של כבשן. משולהבים עלו הפועלים, חולצותיהם רטובות ודבוקות לגוום, צעדם כבד ופיהם קפוץ. ברם, משנתקלו בוַרדה, שחלפה לבושת מכנסי-עבודה, שוקיה שזופות והילוכה קל ויהיר, הוטלו אחריה מבטים עורגים; מראה דמותה של אשה נאה וחמודה טפחה על פניהם של הגברים הצעירים כנשיבת רוח קרירה, והללו החישו צעד לעבר המקלחות, להתרחץ ולהכשיר את עצמם לקראת חויות, אשר נפשם ערגה להן מתוך מסתרי ההכרה.
השמירה על האחוזה מתחילה רק לאחר שקיעה, עם חשכה, בשעה שהגנבים מבין הבדוים השכנים מגיחים לנסות את מזלם. זאב – שומר הנקודה, גבה-קומה וכולו חתום בתו-הרישול, כתוצאה מחיים שאינם לא יום ולא לילה, הָחל מבלוריתו השחורה והפרועה וכלה במכנסי-הרכיבה המרובבים – ישב לו אותה שעה יחף על-יד מגדל המים המזדקר אל-על כגביע והסתכל בפועלים, אשר חזרו מעבודת היום. היה בדעתו לבקר הערב את הנוטר הסודני של המקשאה הסמוכה, להתכבד באבטיחים צוננים, והוא תר לו בעיניו אחרי אחד מן הפועלים לצרפו לבקור זה, שיש בו מן הטיול והשיחה. והנה נתקלו מבטיו בורדה, שחלפה בדרכה למטבח. הוא עקר את רגליו וימהר אליה במרוצה, יחף ופרוע, חסם לה את הדרך ונטול-נשימה במקצת קרא אליה:
– הערב לא תשתמטי!
הסתכלה בו זו במבט מתון ושלו, כשהיא מתקנת באצבעותיה הארוכות את שערותיה המתפזרות על לובן מצחה:
– מה קרה, זאב?
– הריני להזמינך הערב –
– הערב איני יוצאת לשום מקום.
עיפה היתה מעבודת היום, שעוד לא נסתימה, ולזרא היו לה כרכורי הבחורים אחריה, להיטותם המגוחכה לפעמים וטרחנותם. אמנם, היא ידעה יפה והבינה, כי זוהי מסקנה טבעית והכרחית מתוך המצב המשונה, שבמחנה בן מאה פועלים שבתל-שוע נמצאות רק שלוש בחורות. היא מצאה ענין באחד מהם, ובהעדרו נוח היה לה להיות לבדה בתוך הצריף ולא סבלה את טרחם ומשאם של החברים. לזאב הרציני, איש הרעוּת והשיחה הנאה, נטתה חסד במקצת, ולמראה פניו שנתקדרו בגלל סרובה, חזרה ונענתה לו:
– לאן הנך מזמין אותי?
– לסודני, שומר האבטיחים, נסור אליו – אם את רוצה – אחרי ארוחת-הערב.
– טוב, אבל לשעה קלה.
היא המשיכה את דרכה וזאב ירד לצריפו להתגלח, כשהוא פוזם לו חרש ומתרונן. הטרחנים והטרדנים שבין פועלי המקום מרננים אחריו שכוחו יפה רק בפיו והריהו אומר להראות להם כי ורדה יוצאת אתו הערב לטיול.
החום פג. כוחו תש. השמש גלשה לשולי המערב. אורחת גמלים הצטיירה על-פני קו האופק כשורה ארוכה של צלליות, החולפת על-פני כדור-השמש, כביכול, וכל גמל משבץ תוך-כדי-הליכה את ראשו או חלק מגופו בעגול הַמְאָדָם… המערב הוצף נגוהות-שקיעה מאורגנים ומופזים. בפרדסים הצעירים נעו אלפי שתילים לנשיבת הרוח כמקדמים אותה בברכה. מרחוק, מתוך בית-לבנים נמוך, החבוי בין אקליפטוסים רכים, נישא והדהד קול תקתוקה של מכונת-השאיבה הדולה מימיה ממעמקים, כשהיא מכריזה בלי הרף על פעולתה: עוד!… עוד!… עוד!…
מן הצריפים יצאו הפועלים מרוחצים ולבושי חולצות נקיות. הם השתטחו על גבי מחצלות, עשנו ופתחו בשיר. מישהו הוציא מפוחית והפריח לתוך חלל הדמדומים “פולקה” סוערת ופזיזה, זרה למקום, לסביבה, ולאוזן הבדוי המחזיר את העדר מן המרעה.
לאורך הדרך הופיעו נקודות שחורות, המשתרכות זו אחר זו בכיוון לשער הנקודה. בדואיות הבאות למלא את כדיהן. הן התקרבו הלוך ודרוך ברגליהן היחפות והמרופשות, אשר הצמידים מכסיפים עליהן, והילוכן זקוף, קצוב, בלי להניע “כמלא נימה” את הכד השחור, המסומר לראש אלכסונית במקצת.
אחד הפועלים מיוצאי ליטא, שזה מקרוב עלה ארצה והכל היה חדש בשבילו, אקסוטי ומלא ענין, פנה לזאב והראה בזרועו לעבר הבדויות כשהוא מצטחק:
– בריות מוזרות.
– כלל לא – השיב זאב בשקט.
הליטאי, שידע עברית יפה ועמד להטעימה בשעה שהקשיבו לו, התקרב פסיעה אחת והפליג:
– האמת ניתנה להאמר, כי מוצא אני בהן ענין ומסתכל בהן מקרוב, מתוך כוונה לעמוד על אפין וטיבן, אך לצערי מכונסות הן בפני הזר כשבלולים הללו, ובעיקר בפני הזר, שאינו שומע את לשונן… הן מרצינות את פניהן ללא הבעה מיוחדת, משפילות עיניהן וקשה לחדור לתוך נבכי נשמתן של בריות אלו: הן מעיפות בך מבט חשוד ונחפזות מיד לדרכן, בלי להרך את ארשת פניהן בחיוך כל-שהוא.
– כך דרכן בפני זרים – הסביר לו זאב – אבל ביניהן לבין עצמן, באוהל, הן אחרות לגמרי; שם הן מפתחות את לשונן ואינן כלל כה שקטות, כפי שנדמה לך.
זאב היה בקי בהוי הערבי. כיליד מושבה חקלאית בדרום הארץ הכיר לדעת את ארחם ורבעם של פלחי הנגב ושבטי הבדואים, אשר אתם באו בני המושבה במגע. רבים ושונים היו הפועלים בתל-שוע, יוצאי ארצות ומדינות שונות, וזאב אהב לספר להם על הארץ ויושביה; הוא ספר בלשון פשוטה וכנה, מתובלת בניבים ובפתגמים המוניים הולמים, בעברית ובערבית, הכל לפי תוכן השיחה; הוא ספר על חייהם ומנהגיהם של הבדוים, ערמתם ונכליהם, הה, – הנכלים שלהם! אין קץ וגבול להם – וספוריו הוכיחו.
הפעם לא נענה ברצון לשיחה והשיב לליטאי למקוטעין, כי ממתין היה בלי סבלנות לורדה, אשר היתה עסוקה עדיין כתורנית במטבח; גם חושש היה שמא יחזור אורי, בחיר לבבה של ורדה, עוד הערב, ונמצא הטיול מקופח.
מהלך לא רחוק מצריפי הנקודה הזדקרה מלונה על גבעה, בנויה בפשטות על ארבעה כלונסאות, ובתוכה, על-גבי מחצלת מרופטה שהשחירה מרוב ימים, שכן כבוד סודני שחור, אשר השגיח על המקשאה. זאב היה סר אליו לפרקים, ושני הנוטרים שמצאו להם לשון משותפת, שמחו להפיג יחד את השעמום ושיחתם נסבה בעיקר על נשק, נשים וסוסות.
ביום – בשעה שאדונו בעל המקשאה בא לפקוד את אדמתו (שיש בדעתו למכרה ליהודים בכסף מלא – והוא אחד המסיתים והחרחרנים שבסביבה) ועובר בין האבטיחים הפזורים על-פני השדה כגולגלות צפות על-פני מים – מהלך אחריו הסודני תקוף-אימה ובפניו הבעה קודרת, עלובה; ירא הוא את אדונו האפנדי המופיע מגולח, קצות שפמו מזדקרות למעלה, לראשו חבוש תרבוש נאה ובידו משחירה שמשיה. הוא פוסע לו פסיעות רשלניות, בולש בעיניו ופרצופו מזדעף:
– גונבים אצלך, סודני!
וסודני זה קופץ כנשוך-עקרב, נשבע באללה, בזקן הנביא, וכולו התרפסות נכנעת ומעוררת רחמים. מיד נרגע האפנדי, שבעצם לא חשד כלל בפועלו, כי אם התכוון לזרוק בו מרה, מרחיק כל חשד ופניו השמנים מתדשנים שוב. הוא בוחר לו מקום על-יד ערמת אבטיחים, שנערמה במשך היום למכירה, יושב ברגלים מקופלות, כשידו האחת מחזיקה בשמשיה הסכוכה על ראשו ובשניה הוא מוריד את תרבושו המחפה על קרחתו, והוא מוחה זיעתו: אוּפף… ודומה, שגם הסודני העומד מאחרי גבו, נושם גם הוא לרווחה.
אבל בלילה – עת הוא לבדו נמצא במלונה, בתוך העלטה שבה מתמזג צבע עורו עם השחור הרובץ מסביב, הוא משתעשע ושוקל בכף ידו הרחבה את אקדחו הטעון, – הריהו אדון המקשאה, אדון הסביבה, אדון הלילה הגדול והקרוש בדומיתו.
כאשר התקרבו ורדה וזאב למלונה התבוננו וראו בהשתשל גופו הארוך של הסודני ארצה כקוף הגולש מעץ. אחרי אמירת-השלום הרגילה ושיחה קצרה, שהתנהלה יותר לשם נמוס מאשר לשם ענין, ישבו להם האורחים על הקרקע. נוטר המקשאה הזדרז להוציא את המחצלת מתוך המלונה והפציר בורדה לשבת עליה, ולא זז ממנה עד שקבלה את שרותו. הוא טרח להביא זמורות, חריות, ויעמול להצית אש. המדורה השתלהבה ותשלח את לשונותיה, שהתפתלו בין פקעות העשן והאדימו את פני היושבים כפסלי ברונזה. ורק לאחר שעלתה האש יפה, הביא הנוטר אבטיח גדול, שעמדה בו קרירותו, קפל את רגליו וישב גם הוא ארצה מול אורחיו, להשתעות בחברתם, להנעים שיחה, ולהפיג קמעה את הריקנות האופפת אותו בשבתו בדד לפעמים.
ורדה שתקה ולא לקחה חבל בשיחה, שהתפתחה בין זאב והסודני, משום שלא רצתה להתגחך בערבית שלה המצומצמת והנלעגת. ברם, נוטר המקשאה היה פונה גם אליה בדברו, מצטחק ועיניו מבריקות למראה פני האשה הלבנה, הרכה, שהואילה לפקוד את נוהו. דעתו היתה בדוחה עליו ביותר ולשונו הותרה. קסמה לו האשה בחן פניה וגופה ונתעורר בו הרצון להבליט איך שהוא את ישותו. הוא שוחח על דא ועל הא, כשהוא מרים בכפות ידיו את האבטיח הכבד והופכו ומגלגלו מכל צד, כרוצה לעמוד על טיבו ותוכו. מאבנטו השחור, החגור יפה על מתניו הצרות, הוציא “שיבריה” בעלת חריצים והניפה כעומד לערוף ראשו של אדם. להב הסכין התהפך והבריק לאור האש כרמז מאיים…
בתנופה אחת נעץ את ה“שיבריה” לתוך האבטיח הגדול כלתוך כרסה של חיה, חתכו לפלחים אדומים, עסיסיים, זרועי גרעיני שחורים, ויכבד בהם את אורחיו. גם לעצמו נטל פלח אבטיח ראוי להתכבד, לעס וגמע מתוכו בנשיפה, כשמיץ ניגר לו משתי זויות פיו הרחב.
מסביב שלטה דומיה כבדה, האש הבוערת השמיעה כסוס-נפץ חרישי ומדי פעם נשמעה חבטה קלה בקרקע, חבטה של קליפת אבטיח מכורסמת. לפרקים הגיע מרחוק צליל זוגות טרוף של אורחת גמלים, המשתרכת אי-שם, ודאי עמוסת אבטיחים, בדרכה ליפו, ושוב השתלטה דממה עד שיללת תן הרעידתה לפתע, יללה עגומה וקובלת על רעב ונוטרים רעי-לב, המתהלכים בכרמים, במקשאות, ורובים בידיהם.
עם גמר אכילת האבטיח אפפה את הכנופיה שתיקה, שלא היתה נעימה ביותר ושדוקא היא העידה על הזרות הגדולה, השולטת בין סודני זה לאורחיו; על המושגים החוצצים ביניהם, האיבה המסותרה, ועל הנמוס הקר והתפל, המחברם בקשר רופף וארעי, קשר-אכזב… הכבידה שתיקה זו בעיקר על הסודני – אשר נשא בלבו משטמה עזה לאלה הלבנים, הבוטחים והגאים – וכדי להחלץ ממועקתה פנה אל זאב:
– חוג’ה –
זאב הפסיקו מתוך אדיבות מחייכת:
– אנא מוּש חוג’ה. אנא נַטוּר מתלך![4]
תשובה זו גרמה הנאה רבה לסודני. הוא התמוגג מרוב הבלטת חבה רצופת חנופה קלה, ואפו השרוע על פניו השחורים התנוצץ לאור האש כחרטומה של נעל מצוחצחה יפה. הוא נתן את עיניו בורדה ומבטו היה חטוף ונרעש; משהו זע בקרבו פנימה ושלא במתכוון כבש את פניו ונאנח.
– שמת לב? – לחשה ורדה לזאב – מה נעצב פתאום? ודאי עמוס דאגות הוא. רק לפני רגעים מספר צוהל היה, שמח, ועכשיו קדרו פניו ואיזה דכאון רובץ עליו.
רצה זאב להוציאו מעצבותו ופתח:
– המזמן יצאת את ארץ מולדתך?
– לפני כמה שנים, י’חביבי, ואולי יותר.
– למה נטשת את ארצך ובאת הנה?
הסודני נאנח:
– האדם משתטה בחייו ואף אני כך. באללה ונביאו שצר לי!
– ובכן, מה הביאך איפוא לכאן?
הנשאל שתק רגע, הסס ושקל את הדבר בדעתו, הציץ בפני ורדה המקשיבה לשיחה כעדה דוממת, והשיב בפשטות, כאשם בדבר:
– האשה…
– כלומר? – תמה זאב – היש לך אשה פה?
– לא, לא. אשתי במולדתי ואולי מתה כבר… אללה הוא היודע. אשה אחת – לא טוב, וערגה נפשי לשניה. ללבנה… כדרך מאמינים אחרים, המתענגים על רוב טוב. יום אחד שמעתי, כי בפלשתינה הנשים הן בזול. אצלנו הלבנות עולות בדמים מרובים, ואני איני אלא איש עני. כאשר הוגד לי, כי כאן אפשר לרכוש אשה לבנה ויפה בלירות מספר, נכנס הרצון בלבי ואמרתי לשלי: “אני נוסע להביא עוד אחת”. עמדה האשה ובכתה, אך אני גערתי בה והתעקשתי: עוד אחת! והנה באתי לפלשתינה ובאבנטי צרורות לירות מצריות די קנית1 אשה ונודע לי, להותי, כי שקרו לי הכזבנים הארורים! חשבתי לחזור מיד, אבל בינתים מצאתי לי עבודה טובה בטעינת תפוחי-זהב בנמל יפו והחלטתי לעבוד ולהרויח מעט כסף.
הוא שתק רגע כמהסס לספר על כשלונו ופתאום הוסיף בקצף, כשאגרופו קפוץ ופניו זעומים מאד:
– אך בוקר אחד הקיצותי ואבנטי חתוך בתער וריק… גנבו את כספי!…
זאב השמיע בלשונו ציוץ-תמהון והשתתפות בצער:
– גנבו?!
– כן, גנבו… היה זה מעשהו של ספן אחד, גנב מפורסם! עמדתי לריב אתו והתנפלו עלי חבריו, הכוני מכות-רצח והשאירוני פצוע וזב-דם על שפת הים לעין השמש… הם היו רבים ואני – אחד!
הסודני סיים את ספורו הנוגה ונשתתק. הוא הרכין את ראשו וחטט בזמורה החרוכה שבידו ברמץ הרוחש-לוחש. זאב גחן לורדה הסקרנית ומסר לה בקצור את תוכן השיחה. הוא חזר והציץ בפניו של הסודני ופנה אליו כרוצה לנחמו ולעודדו:
– ראויים גנבים לעונש חמור!
– ישופם נחש, את הנבלים! – ניתר הסודני ממקומו בחמת-רצח – יש מקומות בערב, אשר שם מקטעים את זרועו של הגנב!
ובאמרו את דבריו אלה וינופף את סכינו כעומד לממש את הפעולה ועיניו הבריקו מנקמה יוקדת; דומה כי גדלה דמותו אותו רגע ונראה היה כאחד מגבורי “אלף לילה ולילה”, הזומם בליל חושך את נקמת כבודו המחולל.
– למה לא תחזור למולדתך, לאשתך?
הנוטר לא מהר לענות על השאלה. רק כעבור שתיקה קצרה הרים את ראשו:
– צובר אני כסף. בכפר הסמוך ישנה ריבה ואביה הבטיח לתתה לי לאשה. כבר שקלתי על ידו את מרבית הכסף המותנה.
– כמה הוא דורש בעבורה?
– מאה לירות.
– וכמה חסרות לך?
– ארבעים… עלי לעבוד עוד שנים אחדות!
ורדה קלטה מעל פניו את ארשת יאושו:
– מהו סח?
זאב מסר לה את תכנה של שיחה זו והיא ענתה חרש מתוך השתתפות בצערו:
– מסכן.
– אנא מַסכּין… – נענה לה הסודני בחיוך והורה בידו על זאב בלשון רבים:
– לכם, לבחורים שלכם, טוב. חשקה נפשם באשה, הרי הם קמים ובוחרים להם כטוב בעיניהם ואף לירה אחת לא ישקלו על ידי אבי הנערה… ובכלל טוב לכם שבעתים. לכם הכסף, לכם הנשים, וגם הארץ לכם תהיה…
מלים אלה אמר הסודני מתוך התרגשות קלה, מלים שהגה בהן ולא העז להביען עד כה. אין זאת כי האשה הלבנה היושבת ממולו הרעישה את נפשו, הרעידה מיתרים רוגעים והתירה את לשונו.
המדורה דעכה. החשכה זחלה ורבצה על כתפי היושבים. רק הכוכבים מעל הרשיפו. לא ארכו הרגעים ומחיק המזרח הגיחה וצפה לאטה לבנה מזהבת, פגומה משהו כמכורסמת, והלכה והכסיפה בהפליגה הלאה לתוך שחור הלילה המכחיל. כפת שמים הלכה והתרוממה. מסביב השחירו קוי אפקים מתגלים.
צנה קלה הרטיטה את ורדה. היא קמה והתמודדה. אברי גופה הגמישים נתבלטו קמעה כשופעים מתוך שמלתה הלבנה, וחמודות גופה של אשה לבנה, הגנוזים ואסורים עליו, על השחור וזר, הרעידו שוב את לב הסודני… ורדה תקנה בתנועה פזיזה את שמלתה וטפחה על גבו של זאב, היושב עדיין כשקוע בהרהורים.
– עת ללכת.
הסודני קם גם הוא וכחבר למקצוע פנה לזאב:
– יוצא לשמירה?
– בעוד שעה או שעתים. בלילות-ירח איני חושש ביותר לגנבים.
– ובכל זאת נחוץ לשמור – העיר לו שומר המקשאה – שוכני האהלים הסמוכים החלו לשוט בלילות. אמש הברחתי שנים מהם, שסחבו ממני אבטיחים.
הוא נשאר כנטוע במקומו והביט בעינים כלות אחרי האשה המתרחקת בחברת גבר ונפשו יצאה אחריה. הוא לא מש ממקומו גם אחרי שנעלמו מעיניו ודומה היה לכד, שפרצים נבעו בו ולא יצלח עוד לשימוש. קנאה עזה וגדולה כרסמה את לבו.
זאב עלה לצריף, נטל את אדרתו הצבאית המשומשה, טען את הרובה וירד לשדה, מקום שם עמד הטרקטור סמוך למחסן. הוא הלך סחורנית, לא בשביל הכבוש, כדי לקצר את דרכו, קרב למחסן וישכב בשקט על-גבי האדרת, שפרש על-יד הקיר הלוט בעלטה. אפרקדן שכב ועיניו תעו בחלל הלילה. הוא הרהר על ורדה, השומרת אמונים לבחירה ואינה נותנת לנגוע בה אף כלשהו, והרהר גם בגורלו של הסודני, אשר נטש תקוף-יצרים את ארצו ונדד לארץ-נכר לחפש לו אשה נוספת.
לא חלפו חצי שעה ואזניו קלטו קול-נקישה עמום וידוע לו: בפרדס מונחים היו חמרי בנין וצנורות-ברזל, וכשנתקל מי בהם ברגליו היתה נקישה מעין זו נשמעת. זאב התרומם על מרפקיו מתוך הקשבה מתוחה. הבוקר הביע לפניו המכונאי את החשד, כי צנורות אחדים וברגים חסרים. זאב הביט מסביב ועיניו הבחינו בין השתילים הרכים את קומתו הכפופה של הגנב; הנה התכופף, כשהוא זוחל על גחונו ממש, זוחל ומתגנב לעבר הצנורות…
אחרי שקול-דעת מהיר החליט זאב להפחיד את הגנב כראוי ולהבריחו. הוא הרים את הרובה, כונן אותו מעל לראשו של הגנב, לחץ על המקור, וכשנפלטה היריה בקול נפץ ורעם, קרא בקצף מעושה:
– הרי לך, מנוול!
הגנב נזדעזע. התרומם וכמעט שצנח ארצה מרוב פחד. ההתקפה הפתאומית, שלא פלל לה כלל, הדהימה אותו ושילחה בו פיק-ברכים. לבסוף התעודד, נשא את רגליו וירץ בכל כוחו לעבר המקשאה.
זאב העמיד את קת הרובה לרגליו ויצחק בקול רם. הבריחה של הנוטר-הגנב מסודן היתה מגוחכת למדי. באזניו חזרו וצלצלו המלים שאמר לו הלה לפני שעה קלה, בשפכו לפניו את זעמו לזכר הגנב מיפו: “יש מקומות בערב, אשר שם מקטעים את זרועו של הגנב”…
-
“נקנית” במקור המודפס, צ“ל: קנית – הערת פב”י. ↩
הצייר והרועה
מאתיוסף אריכא
משהחל הצייר להעפיל במעלה הכרמל, מרוחק ממקום ישוב, אפפתהו צינת בוקר נעימה, והוא חש כי רוּחוֹ מתפעמת בקרבו מעייפות קלה ומקוצר-רוח להגיע למקום הנכסף. יום אחד נקלע לשם בנדודיו בסביבה. היה זה ערוּץ המבתר רכס הר לשנים, שבצדו האחד פעור לוּע של מערה, תאנה עבותת-גזע גחונה לידה בפישוט ענפים עתירי-עלים, וגושי סלעים מגובבים שעיטרום רפידת הנטש הירוק ושיחי הרותם בפריחתם הצחורה. אותו רקע משך ביותר את עין הצייר שבו, כי חן נוף כבד ועצוּב היה נסוך עליו; נוף האוצר קדרותו הסלעית, ושיאו של הרכס המבותר, בצוקיו שעין העופרת להם, מזדקר ביותר כלפי מעלה ומבליט בעוצמה רבה ורוננת את כְּחֵלֶת הרקיע המרעיפה שקט והוד. השיפוע העמיק להתחמק מקרני השמש המסמאת בנגוהותיה כל מראה, וחושפת ללא כחם כל נקיק, נטע וסלע.
בידו האחת החזיק הצייר אלוני מסגרת פשוטה שעליה נמתח בד ערטילאי ועלוב בשוליו המבצבצים בפרימותם הגסה, ובידו השניה החזיק בכנה מקופלת; לצדו התנועעה תיבת צבעים מוכתמת, תלויה ברצועת עור מהוהה על גבי כתפו. הוא נחפז בלכתו, רגליו החסונות והשזופות בלטו בעוז מתוך המכנסים הקצרים ובלורית ראשו המכסיפה התנשבה קמעה והצניחה תלתל על מצחו חרוץ הקמטים; עיניו האפורות שאישוניהן נצטמצמו מאד לאורו של היום העולה הבריקו בעליצות של משובה, וטבעו בפניו מזיגה של טוב-לב ותאוותנות גם יחד. הוא נתייגע קצת בלכתו ובדלגו מסלע לסלע, כשהוא סוקר בעיניו כל שעל היפה למידרס, תעה שעה קלה, עד שלבסוף הגיע לאותו רכס מבותר, שבע-רצון ומוכן לעבודה.
אלוני גלש לגיא למטה, וסקר יפה-יפה בטביעת עינו את המקום שאליו ריתקו דמיונו. לוע המערה המשחירה, התאנה המסועפת, הסלעים ספוגי צינת בוקר והמשחירים שפופים זה לזה, לטושי צלעות וחדי זוויות, שיחי הרותם, הרכס המזדקר לקראת הרגיעים הטובלים בזוך צחצחות – כל אלה קסמו לו ורמזו על תמונת-נוף נכספת אשר אליה נשא את נפשו. תוך קדחתנות העמיד את הכנה לרגליו, הרכיב את הבד, ועד סיימו לטפל במכחוליו ובבחישת הצבעים על גבי הלוּחית, הפטיר מבעד לשפתיו הפשוקות קמעה זמזומו של נגון עליז שהעיד על קורת-רוחו. לאחר שעה קלה החלו להסתמן על גבי הבד רישוּמי ממדים מחוספסים של העומק והרום, כשהצייר אחוז כולו בולמוס היצירה, ודמו מתגעש בעורקיו עד כדי הפעמת הלב בעצבנות קלה שטעמי גוויעה לה… עצבנות היצרים השוקקים לקראת המעשה שאליו עורגת הנפש. מסביב רחשה הדממה הניגרת לגיא כלתוך מקווה של שקט קרוש, ואלוני חש כי היקוּם מקופל כרגע בערוץ זה בלבד…
אפס לפתע זקף הצייר את ראשו, הפסיק את עבודתו וחידד את חושיו, בעוד המכחול שבידו טובל בצע הזהב, והבד – שמערומיו נתקשטו – מבהיק לאור היום בבליל צבעים ובריסוק עצמים שטרם נתגבשו לחטיבה שלמה; אוזניו של הצייר קלטו מעבר לטבעת הדממה צליל עמום של ענבל מתפעם במצילה הקשורה לצואר בהמה. תוך-כדי-כך קרבו והלכו צלילי המצילה, הרטיטו את מעטה הבוקר, קרעו את זוך הדממה ובישרו על העדר המתקרב. החזיק אלוני באצבעותיו את המכחול הדקיק כשרביטו של מנצח שהורם כלפי התזמורת לפני ההתחלה, תקע את עיניו בקצה הערוץ שבתחומו רחפו הצלילים, וגזר על עצמו הפסקה קלה. לבסוף הופיעו הכבשים בין חגווי הסלעים וגלשו ממורדות הגיא. צפופות ונדחקות זו על גבי זו, כשהאחת מקפצת לפעמים קפיצת-חם, נהרו בעקבות איל מגודל, והמצילה שבצוארו טילטלה מסביב את צליליה העמומים והדלים. משהתקרב העדר הופיע בשוליו גם הרועה כשזרועותיו ניתלות ברפיון על אלתו, הרובצת כאסל על ערפו. לרגליו השתרך כלבו לבן-השיער ובחוּש-הגו, מרושל ובראש נטוי כלפי מטה.
העדר התנחשל לקראת הצייר, ובהגיעו אליו נתפלג מזה ומזה והכבשים שטפו לדרכן בהעלותן באפו את ריחן, מגלגלות לפניו להט עינים כחוּלות וירוקות כעין הזכוכית הלטושה, פּושטות גוון ולובשות גוון, מציפות אזניו ברטט פעיות עגומות, וסטות מפניו חרדות במקצת. ניצב לו אלוני באמצע, מכחולו בידו, וקלסתרו עטה גיחוך של קורת-רוח. מראה ילדות רחוקה רחף ונצטייר לפני עיניו, עת עמד בוקר אחד בשפת-הנחל שמי-אפסים לו, מכנסיו מופשלים מעל לברכיו, חכתו בידו, והמים זורמים ושוטפים משני עבריו, כעדר מפולג זה עכשיו, שוטף ועובר משני צדדיו בנחל…
משחלף העדר, עומד היה הצייר אחוז סקרנות שמבוכה בה, ומצפה לרועה שיחלוף גם הוא על פניו, כדי שיוכל להמשיך בעבודתו בשקט. תוך-כדי-כך התקרב הרועה. זקוּף וחסון, כבן ארבעים, לראשו הכפיה שהצהיבה משמש, עביה דהויה עוטפת גבו, ורגליו היחפות והשחורות מפסיעות בפראות מדברית. ניכר היה שהרועה סוקר את הצייר בתמיהה רבה, ובחלפו על ידו העלה על פניו הקשוחים ארשת רכה ונבונה, בפתיו נתקשר חיוּך דק וערמומי, ומתוך סבר-פנים של הכנעה חשודה בירך את הזר לשלום. מיד לאחר-מכן החל מהגה ומצפצף לצאן בלשון הרועים, להודיעו כי מכאן מתחיל המרעה הבוקר. הוא עצמו פרש הצדה, כשכלבו כרוך אחריו, עלה וטיפס על גבי סלע כבד, שיכל את רגליו וישב כשהוא מסתכל בעינים עצומות למחצה בצייר ובפעלו. הופעתו של האיש המתבודד כאן לעסוק במלאכתו הפליאה אותו, והריהו סוקר אותו ממרומי הסלע שאיווה לו כמקום מיצפה, מתבונן למעשיו ותוהה על פשרו.
אלוני השקיע עצמו שוב בנופו, אלא שאותו שקט נפשי שהיה פרוש קודם עליו ועל רוחו – גז, והריכוז שאליו הגיע, ואשר האציל עליו מכושר הביצוע – נמוג אף הוא; כנראה שחזקו מדי מבטיו של אותו רועה הנעוצים בגבו, ואלוני חש כי שלוותו דרוכה ביותר, מרתיעה אותו מיצירתו, ושלשוא הוא מאמץ את רוחו. הוויתו נתקלה בהוויתו העזה של הרועה האלמוני, ונתחוור לו, כי כל עוד לא חרג זה מתחוּמו ועבר לדרכו – לא יוכל להמשיך… נתלוותה להרגשתו גם חרדה קלה וסתומה מפני רועה חסון וחשוד זה, והימים – עדיין הדי מאורעות הדמים נישאים ומתלבטים בשוּליהם… אנחה קלה התמלטה מפיתחי פיו של הצייר, ולמורת-רוחו הניח קודר את לוחית הצבעים, והשתטח על גבי הסלע הסמוך, כאומר לפוש קמעה. הרועה חייך וזע ממקומו. עז היה רצונו להיכנס בדברים עם הזר, וכשראה כי הלה הפסיק את מלאכתו, מצא את השעה כשרה לכך. הוא התרומם כבד-רישול, פנה והפסיע חרש כחיה לקראת הצייר, כשהוא מחתים בפניו ארשת סימני הכנעה וסבר-פנים. נפשו ערגה לשיחה ומשנענה לו אלוני בערבית צחה, שכן יליד הארץ היה, הביע הרועה את חדוותו, בחייכו ובחשפו את שיניו הצחורות, ותפוש-פליאה עמד לפני הבד הקט, המקפל יריעת טבע רחבה, לאחר הסתכלות קצרה, היסב פניו לעבר הצייר ופסק:
- משוּנים אתם!
תלה את עיניו בשחור המערה והוסיף:
- וגם מעשיכם תמוהים…
חייך אלוני, ואם כי בחובו טרם פגה החרדה מפני הרועה, שאלו לפשר תמהונו, והחל מסביר לו בלשון פשוטה את מלאכת הציור, וכיצד משכיל האמן להעלות על גבי הבד את היופי הגנוז במרחביה, ושבעצם יצירה מעין זו אצורה רוח הקודש שאללה, בחסדו הרב, חלק ואָצל ממנה לבני-תמותה פשוטים.
קבע בו הרועה את עיניו השחורות (שביב קטלני הבליח בהן אותו רגע) וחיוך ספקני שופע בינה ורשע נתפשט על פניו השזופים, כשהוא מנענע בשלילה את ראשו. לא… לא!… אין הוא מאמין בדברים האלה, ובודאי יש כאן איזו הונאה שאינו יורד לסוף דעתה; ייתכן כי החוג’ה זומם לרכוש את המקום הזה, ולכן הוא מכין לו רישומים, או שהוא מסתיר בחובו איזוֹ כוונה אחרת. סתוּמה בפניו, ודבר-תרמית יצוק בה… בזאת אין להטיל ספק! (פניו לבשו קשיחות רעה) בילדותו אירע לו מקרה, ואם החוג’ה רוצה לשמוע הריהו מוכן לספר לו על כך ברצון.
“איזו דמות ואיזה חיתוך-דיבור!” הרה אלוני בהסתכלו ברועה, ואם כי הדברים נאמרו מתוך רוגז ותפיסה של אדם קנאי, הפיגו במקצת את חששו. לבו הלך שבי אחרי שיחו של אדם פשוט זה התוהה על פשר הענינים ומייחס להם כוונות חשודות. הוא נעתר לו לרועה להקשיב לסיפורו, וזה שישב לו כדי-כך על גבי הסלע, דלה מזכרונו את פרשת המקרה לפרטיו, כשהוא שוקד על התיאור ומגולל לפניו יריעת-חיים גנוזה.
"היה הדבר בימי מלחמת האנגלים והתורכים. שנים רבות חלפו מאז והמאורע חרוּת בזכרונו כאילו רק אתמול היה. נער הייתי, וכל פרט לא נעלם מעיני, כי חפצתי לדעת הכל, ותמיד נדחקתי בין הגדולים. הכפר שלנו נמצא מעבר לירדן, מהלך יום מהמסילה המוליכה לחג’אז. על פני המסילה עברו רכבות מלאות צבא מתורכיה, וידענו כי מלחמה גדולה מתחוללת בעולם. בכפרנו היה השקט, אבל נשק השגנו לרוב באותם הימים. רובים של גרמנים ושל אנגלים שהובאו בשפע על ידי רוכבי הגמלים, הבדוים. כל נער בכפר היה מפליא ברובהו לקלוע אל השערה ולא להחטיא.
“יום אחד, וזכר אני את הדבר כאילו רק אתמול היה, הופיע על-יד השקמה לצד הדרך, הלך מטורף למחצה, קרוע בגדים ועלוּב למראה. הוא סגד בצל העץ, עטוף בלואי עביה, מזוהם וצנום, מחלפות שערותיו הצהבהבות גולשות על ערפו, ורגליו היחפות פצועות ומצולקות מאבנים וקוצים. כנראה שהרבה לשוטט בדברים. יושב היה ומביט בעיניו הכחוּלות, מפַלה את כליו, או משרטט שרטוטים על גבי תלולית החול שצבר לפניו, לוחש פסוקים מן הקוראן, רומז רמזים ומנחש עתידות. היה זה ערף1 עלוב למראה בהליכותיו. דומה, בצבע עיניו ושערותיו אינו אחד משלנו. אבל בלשון הריהו משלנו, אחד קדוש ויודע דבר… צנום וכחוש אבל משך בקולו ובשיחו. פלאי היה ובנחשו עתידות בשרטוטיו ובעצמיו היה מעורר פחד ויראת-הכבוד בלבב שוכני הכפר, והשבּבּ2 פחדו לשטות בו כי למטורף שמוהו… ראיתיו מרחוק כשהוא פורש את העביה שלו על גבי החול, סוגד ומתפלל בדביקות – מאמין בן מאמינים!”
הרועה הפסיק את שיחו הנרגש כאומר לאסוף את פזורי זכרונותיו, ואלוני אשר הקשיב רב קשב, תמה לשמוע כיצד רועה פשוט זה מיטיב להרצות את דבריו, ולעצב את דמותו של הידעוני.
פני הרועה לבשו אז ארשת של הגות ובינה, וניכר היה כי השיחה מעוררת בו זכרונות מסעירים, ושהוא שׂשׂ למצוא אוזן קשבת לאחר ימי התבודדות עם צאנו. מסביב שוטטו הכבשים הפזורות ללחך את מעט העשב המבצבץ בין חגווי הסלעים, ובתוך הדממה התלבטו צלילי המצילה העגומים. עיני אלוני נצמדו אותה שעה לעבר השני של הרכס אשר שיאו הוצף בנגוהות השמש, וצוקיו שעין עופרת להם, נשתרגו בהם גידים אדמדמים כמראה הנחושת, והם התנוצצו יוקדים וחשופים להפליא.
"והנה פעם לפנות-ערב עם המנוחה שלפני השקיעה, ירדו אחדים מאנשי הכפר אל הידעוני להקשיב לניחוּשיו ולנועם-לשונו, ולהביא לו לחם ומים, כי מסתפק במועט היה. משנאספו סביבו הגברים, הרים את עיניו וראה אחד מזקני הכפר, גחון על מקלו, משתרך בקושי וקרב כדי להזין את עיניו הכהות בידעוני. אותו רגע רמז ההלך לפנות דרך לבא, והוא קם לקראתו, קד קידה לפניו ביראת-הכבוד ופתח:
- סלם עליכום סעיד אבו-חמד!
השתאה הזקן לשמע את שמו יוצא מפורש מפיו, והידעוני הוסיף:
- מחכה אני לך, ברוך-אללה!
פינו לו מקום לזקן והוא ישב לפני ההלך המשונה אשר החל מיד בניחושיו על גבי מישטח החול, בלחשו בלי-חשך פסוקים שקשה היה לעמוד על פירושם, ולבסוף בקע קולו, עז וצלול באמרו:
- יא סעיד! שמע אללה בקולך, והריהו בא לגמול לך קצת מן הטוב והחסד הגנוזים באוצרותיו למען יראיו: קוּם ופנה לך לעבר הדרך המוליכה מחוץ לכפר דרומה, עלה במשעול בין החרובים, עד הגיעך למערה אשר בצלע ההר ימינה. היכנס למערה, הרם את האבן שבאמצעיתה וחפור תחתיה אמה בקרקע עד שתמצא את אשר הועיד לך אללה הטוב והמיטיב. קום ולך! אל תשאל ואל תחקור!…
"פליאה השתפכה על פני סעיד הזקן. חזקו עליו דברי הידעוני ונדחף בידי האנשים אשר זרזו אותו, קם ויישם את פעמיו לעבר המערה. הוא הלך לאטו, נשען על מקלו, וכל אנשי הכפר אשר שמעו על הדבר, נתאספו וינהרו בעקבותיו תמהים ומחרישים, עד שהגיעו למשעול המוליך בין החרובים, ועד לפי המערה. כאן נשתהו מצפים ביראה, וסעיד הזקן נכנס והחל חופר במקום המסומן, כשהוא מסתייע בצור מחודד שהרים קודם לכן. אני, הצעיר, שסקרנותי גדלה מרגע לרגע התקרבתי מאד למערה וראיתי כיצד רועדות ידיו של הזקן, ומאד חפץ הייתי לעזור לו, אבל פחדתי להוציא הגה מפי. כנראה שהאדמה באותו מקום לא היתה קשה, כי כעבור שעה קלה נתקל הצור בכד-חרס גדול, ולאחר שהישיש נתייגע והוציאו אורו פניו, ולעין כל נתברר כי הכד מלא דינרי זהב… ויהום הכפר!… קריאות הפליאה וַל- וַל- וַל… פרצו מכל פה, והזקן חזר לאטו מאושר ונותן את השבח לאללה. הוא נשא בקושי את כד הזהב, עד שהופיע ורץ לקראתו חמד בנו, אף הוא נדהם ונרעש למראה הפלא, ויהי המקרה לשיחת היום, שיחה שלא פסקה, ושמו של הידעוני יצא לכבוד ולתהלה.
“יום-יום נתכנסו אנשי הכפר סביבו להקשיב בחרדת-כבוד לכל הגה היוצא מפיו, ותמוה תמהו כיצד מחכים הוא להביע מחשבה בעניני מיאסה3 ואינו חושש לרמוז רמזים שאחר היה מחייב את ראשו למלכות עבורם. הכל נהגו בו כבוד, ויום אחד בהתאסף לפניו צעירי הכפר, השמיע באזניהם נאום מלא חכמה, וסח להם כי בקרוב יקץ הקץ על שלטון התורכים אשר שעבדו את עמי ערב, ועוד סח, כי אנשי הכפרים הסמוכים כבר קמו ונצטרפו אל האינגליז והם מקצצים באויב כדי להחיש את תבוסתו. אותה שעה לטש את עיניו למרחקים, כרואה מראות מופלאים בהקיץ, ולפתע החל להשמיע באזני המקשיבים כיצד עורכים עכשיו, בעת דברו את דבריו, התנפלות ממרומי הסלעים שבאדום על שיירה של האויב, כיצד מגירים אותם לפי חרב, ומה רב ועצום הוא הג’זו4 הנופל לידי המתנפלים הלוחמים שכם אחד עם האינגליז… ובדברו הלהיב מאד את לבב השומעים, עד שכל אחד היה קופץ ממקומו מוכן לתפוש ברובהו ובחרבו ולאוץ למקום הקרב”.
הרועה הפסיק לרגע קט את שיחתו ושוב הבליחו בעיניו רשפים רצחניים שהרעישו את נפשו של אלוני, ומתוך מבוכה מצא לו שעת-כושר להלל את ספורו. הרועה שגם הוא בעצמו נתלהב מעתרת המראות שנתגוונו בדמיונו והריצו את דמו בעורקיו שיווה לפניו ארשת חשיבות כאומר: “המתן עד שאגיע לסופו של הסיפוּר”, ומיד המשיך:
לאחר ימים מיספר נודע בכפר כי אמנם כך בדיוק קרו המעשים, ורוכבי גמלים מן הבדוים סחו פרטים אשר הלהיבו את אנשי הכפר לקראת מעשים, ופה אחד גמרו אומר, כי אכן איש אלהים הוא הידעוני הזה אשר עינו החדה צופיה למרחקים, והכל גלוי וידוע לפניו, וכל דבריו הם דברי אמת וצדק! וכאשר נתעורר יום אחד להטיף לאנשי הכפר דרכי מלחמה, והחל מעוררם למרד גלוי, לא תמהו האנשים, ומוכנים היו לשמוע בקולו, ולהתחבר לשבטים המקצצים באויב. בינתיים – נעלם האיש לפתע ואיננו!.. כאילו בלעה אותו האדמה. אבל הזרע שזרע על לבות אנשי הכפר נשא את פריו. האנשים נתאספו על נשקם והשמועה הגיעה אליהם כי עד שייתם הירח יקראו לקרב על-ידי אחד מבניו של השריף! ואכן, יום אחד הופיעו רוכבי הגמלים עזי-הלב, ובראשם בן השריף האציל, הדור בלבושו הרקום עיטורי זהב וכסף, חרב מפוֹארת על ירכו, ועל ידו רוכב אחד צנום וכחוש, אף הוא הדור בלבושו, פגיון השריפים תקוע באבנטו, עיניו מביטות בעוז, וקולו נשמע דרך פיקוד וחירות, והכל מקיפים אותו באהבה ובהערצה. נדחקתי אליו כדי לחזות בו מקרוב וחרדה אחזתני: הכרתי בו מיד את הערף העלוב, והיודע אתה, חוג’ה, מי היה אותו הלך מסכן שהופיע לעיני מכובד, תקיף ומפואר? האנגליזי לורנס!…"
עיניו של הרועה הבריקו מהתרגשות, כאילו רק עתה חזה במו עיניו את לורנס המהולל, ובאזניו מהדהדות יריות הרובים, רעמי פיצוץ מסילת הברזל, קרונות פרוצים והפוכים, אבקת המומתים הנופחים את רוחם בשדה הקטל, וצהלת השולחים ידיהם בביזה ושוד. הרועה התבונן בפני הצייר אשר הקשיב רב קשב לדבריו, וחזר לראשית שיחתו, כשהוא מחייך חיוך חשוד, ספק של התנצלות וספק של ערמה:
- ראיתיך, חוג’ה, עומד ומשרטט על גבי הבד. הסתכלתי במערה ונזכרתי באותו מאורע. אכן, משונים אתם ותמוהים מעשיכם!… לפני זמן-מה נתקלתי מעבר להר באדם משלכם שעמד בשדה ורשם רשימות וצפה במשקפת נתונה על גבי מקלות כאלה (הצביע בידו על הכּנה). לאחר ימים מספר צמחו במקום, מזריחת השמש ועד שקיעתה, צריפים, חומת עץ ממולאה חלוקי אבנים, גדר תיל ומגדל גבוה שפנס חשמלי גדול היה קבוע בראשו, ועוד בו ביום חרשו טרקטורים את האדמה מסביב, וגם אחר-כך בערב לאור הפנס החשמלי… לא אתפלא, חוג’ה, אם לאחר לכתי מכאן אבוא מחר ואמצא בזה תקוע מקום ישוב משלכם… לאללה הפתרונים…
מבטיו השחורים התיזו הפעם שביבי רשע וחרון כבוש. ארשת הבינה שהאירה לפני-כן את קלסתרו – נמוגה, ופניו לבשו קדרות מביעה תרעומת. לאחר דומיה קצרה ובלתי נעימה, נפטר הרועה בברכה ופרש מן הצייר לכנס את עדרו ולהעבירו הלאה, לכברת מרעה טובה מזו. לאט-לאט גוועו באויר צלילי המצילה הנתונה בצוארו של האיל, והצייר נשאר שוב לבדו, אלא שלא המשיך במלאכתו. עומד היה ותוהה, מכוון את רוחו להשלים את יצירתו הנכספת, לסיים את שיבוצה בתוך ריבוע הבד, ושרעפיו נסתבכו באגדת לורנס. עיניו הביטו נכחו לעבר הרכס המזדקר ביותר כלפי מעלה ומבליט בעוצמה את כחלת הרקיע, וסעיד הזקן נראה לו כחורג מתוך שחור המערה, פניו המקומטים נוהרים בחדווה ילדוּתית, וזרועותיו רוטטות מנטל כד-החרס המלא דינרי זהב. עמקה הדממה, ומתוכה עלתה וצפה אימה סתומה, רדפה מסביב כמשב רוח על פני קמה, ושילחה בגופו צמרמורת קלה. המכחול רעד בידו של הצייר, ובהפנותו לפתע את פניו מביעי הדאגה, מדמה היה לראות מאחרי גבו בהבריק לעיניו להב פגיון ממורט, עינים מזרות רצח, ורגלים יחפות המפסיעות את הרועה מן המארב חרש-חרש כחיה טורפת… הסלעים דממו ממולו, כבדים באלם נצחיותם, והצייר חייך לחשד האפשרי שנתבדה, ורק לאחר שמנוחתו כבשה אותו לחלוטין, חזר לנופו ולמכחולו.
נוף של לילה
מאתיוסף אריכא
א
אדם המתייגע מחוץ לביתו והמאחר את המסע שצריך להחזירו, נעשה עכור-רוח ושבע-רוגז; אין הוא רשאי לבוא בטרוניה אם סומך הוא על חוסר-דיוק המשבש לעתים את לוח-הזמנים של כלי-הרכב, ואהרן גלעדי אמנם לא סמך על שכיחות זו, אלא שמרוב טרדות שהשתרגו עליו לפני צאתו, איחר לבוא למכונית האחרונה במניין. צער מהול ברוגז חילחל בו. דוקא הפעם נכסף היה ביותר לחזור לתל-צוק, שכן אין הוא חש את עצמו בטוב בעיר-נמל הומיה זו, ולינת-לילה נוספת בה נראתה לו כמעמסה בלתי נעימה וצופנת שממון; ציערה אותו התקלה שאירעה לו גם בשל האיחור בהבאת כמה תרופות שרשם לו הרופא בשביל בתו הקטנה שנפלה למשכב.
ניצב לו אהרן גלעדי שומם ונבוב מול האכזבה הבלתי צפויה, ולאחר שקול-דעת גמלה בלבו החלטה, כי לא ילון הלילה בעיר, וכי שומה עליו להגיע לביתו, אף אם ייאלץ לעשות רוּבה של הדרך ברגל. אמנם הדרכים משובשות עדיין בכנופיות משתוללות, שכן טרם שקטה הארץ מן המאורעות, אבל אין הוא מן הפחדנים. הוא צירף לו צירופי דרכים שונים, ופסק לעצמו כי עליו לצאת במכונית שתסיעו כברת-ארץ מחוץ לעיר, ויעשה את דרכו בשדות, מרחק כמה פרסאות, עדי הגיעו לתל-צוק.
צירוף זה עלה יפה בראשיתו. גלעדי יצא במכונית עד לקריות, ומשאיחר את המכונית העוברת משם והלאה, עמד שעה קלה על אם-הדרך, ונדחק לתוך אוטובוס גדוש ערבים כפריים אשר פינו לו מקום, קצתם קשוחים ותמהים על העיזו באותם הימים לבוא בקהלם יחידי, וקצת מחייכים; ועד שהללו תמהים עליו תמיהה שאינה נטולת זמם, והללו מחייכים ונענים לו בשיחה של נמוסים, והרי הגיע לאותה פרשת-דרכים שמנקודת הסתעפותה קבע לעצמו להמשיך דרכו ברגל.
גלעדי פרש בברכה מן הכפריים, קפץ מן האוטובוס אשר עקר ממקומו תוך ענני אבק ועשן דלק, וכעבור שהות קצרה מצא את עצמו בלב שדות, יחידי מול הרים מזה, חשופים בשלהי הקיץ, ועין הצוהב הקמל להם, רכסיהם מופזים ומוארים בנוגה של שקיעה, ושדות שלף מזה, מכוסי שלדי קוצים וכּמש עשבים, משתרעים עד לכחולו של ים הבוהק באמצעיתו באדוות נצנוצים, ושולי אפקיו דולקים בארגמן ובכחול ירקרק. שלטה מסביב דומית בין-ערבים רכה של סוף קיץ, שעה שרוח הערב הנושבת היא נעימה, פייסנית ביותר ונוטעת באדם רחשי לב של שעת-חסד נוגה, בה הוא זוכה לעמוד על טעמה, ולשאוף אותה לתוכו על אורה העדין ועל הנועם שהיא מעניקה לאדם ולבריאה.
בידו של גלעדי היה רק תיק=עור שחוק ומלבין כעין האבק, ואף כי מהלך היה בשדות-שלף, בין קוצים ורגבים חריבים הצמאים ליורה, היתה ההליכה קלה עליו, והוא נשא את מבטיו לעבר מגמת חפצו, תוך רצון דרוך להחיש את צעדיו ולהגיע בהקדם לתל-צוק. וכך היה חולף, בחפזה, פוסע פסיעות גסות ביותר, מדלג מעל לאבנים וסלעים ואינו מסתכל לצדדין אלא לצורך כיוון הדרך. תולה עיניו לפעמים בפסגה ידועה, באילן בודד, בגיבובי כפר נידח, ורק תשוקה אחת נטועה בלבו ומשעשעת אותו בהמיית-כיסופים, כי עוד הערב, לאחר הליכה של שעתים, יבוא לביתו, לרעיתו ולילדתו המחכות לו בודאי בכליון-עינים.
תוך-כדי הליכה לבשו הדמדומים ממשות והעטו את הסביבה באפלולית מיתעבה והולכת. אלא שהירח שטרם הגיע למילואו יצא מכלל טשטוש והיה בו כדי להאיר לו את דרכו; לאחר שקיעת השמש פשט חיורונו, הכסיף בתוך כחול הרקיע, ומתוך הדממה עלה קול הלילה המתאווש בדשאים ובאילנות, והמדובב את שיחו סביב-סביב ברחש זחלים, בצרצו בלתי -פוסק, בצפצוף חלוש ומתחטא של העופות הפורשים ללון, בצריחת-נכאים קטועה של עטלפים הַמְכנְפִים בכבדות, ובתוך זה – נֶקש נעליו המאובקות והדורכות במרץ ללא ליאות: הביתה, הביתה… הביתה…
ב
עוד מהלך של שעה בערך היה לפני אהרן גלעדי כשהללו חרגו מתוך חורשת הזיתים כצללים אפלים ומבשרי-רעה, זונקניים, וחסמו בפניו את הדרך. הם הקיפוהו תוך תמהון וקורת-רוח, על נפלו לידיהם בהיסח-הדעת, שכן נקרה לפניהם לא על אם-הדרך, כי אם בלב שדות זנוחים, שאין הבריות מהלכות בהם, סמוך למקום בו נחו לפני פשיטה על יישוב. מיד נתחוור לו כי נפל בידי כנופיה המשוטטת בסביבה ועורכת התנפלויותיה בלילות. ייתכן כי אלה הם בני אותה כנופיה גופא, שהתקיפו לפני שלושה ימים את תל-צוק, התקפה שנמשכה בעקשנות ונהדפה רק לאחר שאנשי תל-צוק השיבו באש שאינה משתמעת לשני פנים… (אהרן גלעדי חש היה עדיין בסמוך לכתפו הימנית את לחץ קת הרובה שעה שהיה מפעיל אותו). ברור, הוא נפל לידי כנופיה מסוכנת. לא כך שיער לו סופה של הליכה זו לתל-צוק. ועתה הריהו עומד לפניהם, אזרחי מאד במכנסיו האפורים ובחולצתו הלבנה, תיק-עור שחוק בידו, מנותק ממאוויו להגיע לביתו, לפינת שלום ושקט, לרעייתו ולבתו הקטנה והחמודה… כך, סיום כלל וכלל לא נעים ותמוה במקצת, שכן לא כך תיאר לו אהרן גלעדי את קצו בחייו. כלל וכלל לא כך. בשעת רביצה בעמדה מול כדורי תוקפים, תוך קרב של התגוננות– ודאי! תוך תאונה קשה בעבודה – ייתכן! אך ליפול לידי כנופיה רצחנית באורח בלתי צפוי ולסיים בזה – קצת תמוה, וכנראה, גם מעציב…
והריהו עומד תוהה תוך דומית הלילה שעטתה הפעם גם מעטה של אימים, מוקף עירוניים מזויינים וקצת פלחים (לעזאזל! הן תקופת החריש ממשמשת ובאה!…) גבוהים וחסונים, לובשי כלאים ושעטנז, מיגוון גלימות-פסים, עיניהם מבריקות כגחלים לוחשות, שיניהם מצחירות, אבנטיהם הדוקים יפה למתניהם, ואצבעותיהם משחקות ברצועות ובבריחי הרובים בנקוש מתכתי יהיר ועוין. אחד מהם, עול-ימים ומין פרא-אדם מתגעש, החל מפזז וכרכר סביבו תקוף שמחה מהולה בחמת-רצח קנאית, ודומה, עוד מעט יזנק עליו, לחנקו במו ידיו, לדרסו ולשסעו לגזרים. נראה שקנאי גדול היה אותו עול-ימים רצחני, ושאלמלא יד שאחזה בכתפו ודחפה אותו בכוח, דחוף וטלטל הצדה, אפשר והיה הורס לבצע את זממו.
והחלו הללו שואלים אותו שאלות, וגלעדי משיב בשקט, והכל תולים את עיניהם בראש הכנופייה העומד באמצע, מסלסל בשפמו באצבעותיו, סוקר אותו יפה-יפה ושותק. ודאי חורץ הוא את גורלו כרגע, וקשה לו לאהרן גלעדי להאמין, כי עוד מעט וזה יפטיר מה שיפטיר באדישות נטולת כל טינה, והללו יסחפוהו בחבטות הצדה, למרגלות אותו סלע קודר, או בסמוך לאותו גזע זית מפותל המשחיר באפלה כישיש גחון, ויטיחו בו כמה כדורים – וחסל אהרן גלעדי… גרונו של אהרן משתנק קמעה, משצפה לפניו דמות ילדתו ומעצם התאור של אפשרות סופית זו, העלולה להתממש תוך רגע כמימרה, והריהו תולה את מבטו באותו אדם שגורלו נתון בידיו, ומצפה בחרדת-לב נוקפנית.
וכנראה, שאכן היה זה קצת משונה לתפוש באדם זה ששמו אהרן גלעדי, אשר נזדמן להם בחשכת הלילה, בהלכו לתומו, ולסלקו מיד ביריות רובים, שכן לאחר שראש הכנופיה סילסל שוב את שפמו בבוהן ובאצבע, בזקפו קצהו כלפי על, נזף לפתע באותו פרא-אדם רוטן החושף את שיניו כזאב טורף עקר עצמו לפתע ממקומו, ופקד להובילו אתם. אהרן גלעדי נשם לרווחה, משמע, לפי-שעה נדחה הדבר, ומה שיהיה אחר-כך – דיה לצרה בשעתה.
ופתחו הללו בהילוך של לילה כשהצועד בראש משחיל את עצמו בסבך שיחים ואלונים גדועים, ומושך אחריו שורה ארוכה של בני-לויה כצללים נעים במשעול זנוח, לעקוף ישובים וכבישים שגייסות מהלכים בהם, או פלוגות נוטרים מן היהודים. והילך עליהם הלילה את משב דיממתו השחורה והרכה כקטיפה, ורק נקישות רגלי ההולכים שניגפו לעתים באבנים הפריעו את הדממה. ופסע ביניהם אהרן, למראית-עין כאחד מהם, לא כבול אך שבוי בין אויביו השומרים את תנועותיו, ואותו קנאי מעניק לו בחשאי ובמגונב חבטות ודחיפות, ללמדו שאין הוא פטור עדיין מעונש של ממש. ונמשכה הליכה זו עד חצות, הליכה מייגעת ובלתי פוסקת.
ג
וכך היו מהלכים: תופשי רובים לצדדין ובראש. באמצע רכוב על סוסה חומה ונהוגה בידי פלח צעיר ( שכן לא בנתיב דרכו רגליהם), התנועע על אוכפו ראש הכנופיה. והסוסה יחסנית, מקרטעת ברגליה בגמישות וחן, מרתיעה עצמה אחורנית כדי טפח, מרטיטה את שרירה הדרוכים ויריכיה, כקוראת תגר על הובלה אנוסה זו במיצר, במקום זינוק למרחב; אוכפה האדום-כחול מעוטר גדילים ופופים, וחשה היא, הסוסה, בחשיבותו של רוכבה שחציו לבוש מכנסי-רכיבה ומוקים מצוחצחים, וחציו העליון לבוש מעיל עירוני, אקדח צמוד לירכו, משקפת-שדה תלויה על צוארו, וראשו חבוש “כפיה” ש“עגל” משחיר עליה ועוטר את צחור המשי הרך והמבריק, להבדילו במראה ולבוש מפשוטי אנשיו.
מתוך לחישותיהם של ההולכים למד גלעדי לדעת, כי ראש הכנופיה הוא אבו יוסוף בכבודו ובעצמו, הוא ולא אחר, ששמו הוזכר הן בפי הרשות, והן בפי הישוב, כראש כנופיה ושודד נועז שיצאו לו מוניטין בין בני-בריתו כלוחם קנאי לחרות; והוא-הוא אותו אבו יוסוף אשר כמה מבני הישובים שנחטפו על ידו לא חזרו לחזות באור החיים. פרט לילדים אחדים, אשר קרא להם דרור, ולא הפיל שערה משערות ראשם ארצה. אדם שאצילות ואכזריות דרו אצלו בכפיפה אחת.
שוביו של גלעדי לא דיברו אתו מטוב ועד רע. כי חזקה עליהם מצות השתיקה. אגב חיפוז של הליכה, חיפוז שנבע כנראה מתוך כורח לשנות את המקום, לא היה סיפק בידי גלעדי לחשב חישובים של הגיון, ועד כמה שלא היה הדבר תמוה בעיניו, בשערו בבהירות סיומה של הליכה זו, לא השתלט עליו משום-מה הפחד. לפי-שעה לא נגעו בו לרעה, פרט לאותו קנאי זועם שהטרידו מפעם לפעם, שכן לא החליט עדיין אבו-יוסוף מה לעשות בו, או שמא יש בדעתו לחקרו קודם. אלא שההליכה החופזת שריח של נסיגה נודף הימנה, מיגעת אותו במקצת ומטילה בו חמימות. ולא זו בלבד: לפי השערתו, אלמלא תקלה זו שארעה לו, היה מוצא עצמו כבר בבית, נהנה מזיו רעיתו וחן ילדתו, אץ למקלחת של צוננים, ומושך על גופו כל אותה הנאה של אדם שחזר לביתו, לנופש ולנועם, “והרי לך סיום אחר לגמרי!”…
משך כל אותה הליכה מעורפלת סודיות, היה גלעדי מבקש לנחש ולדעת לאן מוליכים אותו ולא עלה בידו, אף כי סביבת הגליל נהירה לו יפה, שעוקפים היו מקומות, נסוגים ומתקדמים חליפות, נרתעים מתחומי הכביש וחודרים לפינות נידחות, בין צוקי סלעים, עצי חרובים ותאנות ענפות, חולפים בביטחה בסמוך לכפר ערבי מתנמנם, וממשיכים לחדור לארץ לא נושבת. מבקשה היה גלעדי לבחון את המקום לפי הכוכבים, אלא שלצערו נוכח לדעת כי בקיאותו אינה מספקת. בוחן היה לפי סימנים אחרים והעלה חרס בידו. אפשר שמפאת הליכה טורדת וקשה, ואפשר מתוך מבוכה ותהייה בלתי פוסקת על הצפוי לו בסופו של דבר.
בחצות הגיעו לגיא מכונס יפה בין עצי חרובים וסלעי מגור קודרים. מתוך סבך שיחי ההרדוף עלה קול שקשוק המים, שכשוך רונן ומתאשד מעל גבי סלעים משתלט על רחש הבריאה מסביב ושוזר אותו בקולות האישוד והפיכפוך הבלתי פוסקים, העריבים ביותר לאוזן. כאן נקבע מקום החנייה והלינה; כאן כפתו לו לגלעדי את ידיו מאחוריו והטילוהו לצדו של סלע ככבש עקוד, וכאן החלו הללו מתירים מטענם הקל, פורקים את זינם ויורדים עם הצפחות לשאוב מן המעין.
ד
שכיבה זו בידים כפותות מאחרי גבו לא היתה נוחה ביותר לאהרן גלעדי. לאט-לאט, שלא לעורר כל חשד, סמך גלעדי אל כפות רגליו בתחתית הסלע והחל מסיט קמעה-קמעה את גופו העקוד, להקנות לעצמו מצב שיאפשר לו לסקור את המתרחש סביבו בתוך מחנה שוביו. הוא עשה זאת בזהירות יתירה, שלא לרתק אליו את מבטיו של אותו קנאי (שאינו גורע עין ממנו), ולאחר דחיפות קצובות ואיטיות עלה בידו לשנות את שכיבתו, ולהפנות את פניו לעבר הכנופיה, כשהוא מוטל על צדו וראשו ולחיו השמאלית דבוקים יפה לקרקע המאובק. חם היה לו, וגופו היה שטוף זיעה משך שעה קלה, עד שירדה עליו המנוחה בפקוד אותו רוחות לילה קרירות. רעב לא היה, אלא שצמא היה ביותר ושפתיו חרוכות. קול פיכפוך המים והתלעלעותם של הגומאים לרוויה מן הכדים הגבירו בו את הצמא עד להציק; אלמלא בוש היה, אפשר והיה מבקש מים לשתיה, אך ידוע ידע כי הללו אינם חייבים לנהוג בו מנהג של הכנסת אורחים, שאסור להם להאכילו ולהשקותו, שאם יעשו כן, הרי הם מקפחים את זכותם לטרדו מן העולם כשונאם…
וישבו הללו מקופלי רגלים במעגל מסביב לאש, טורחים על הסעודה. על גבי עגולי הברזל הקעורים. ה“סאג’ים”, טרחו באפיית הפיתות. ראש הכנופיה שכבר סעד, כנראה, את לבו, מוטל היה בצד מכורבל בשמיכה ומתמכר לשינה. לבסוף נשארו ערים על עמדתם רק אלה אשר על המשמר, ועם תום הסעודה קרסו הנותרים למנוחה, פה ושם, מכורבלים ב“עביות” וניראו כגופים נטולי רוח-חיים, מכונסים כבתוך שקים עלובים. רק הרמץ הלוחש והמבליח, ששרד עדיין מן האש, הטיל אדמומית קלה מסביב, והעלה עשן קל וצחרחר שתימר מעורב באותו ריח של צפיעי-בקר וזרדים המיוחד לקירבתו של כפר ערבי.
דומית-לילה כבדה חבשה את הגיא. סאון שכשוכו הנעים של המעין גבר, ובתוך הדממה קלטה האוזן גם את שקשוק המים המתפלגים לצדדין פה ושם, שעה שהם נתקלים בזיזי סלע בולטים, ומתוך שחור שיחי הרדוף המלבלבים קלטו עיני גלעדי, את הורדים, מהם צחורים ומהם אדומים, ואת רצי הכסף המוארים על יד הירח השוקע, שהנמיך לצודם בקרניו שחדרו מבעד לסבך האופן של הענפים הסוככים.
מכיוון שצמא היה אהרן ביותר, לא גרע את מבטיו העורגים מן המים, מן החיוניות המפכה בזרמם, סביבם ובזכותם, ותוך-כדי-כך העבירוהו גם לבריכות הדגים שבתל-צוק המנמנמות וריח וכוכבים מרטטים בתוכם במרוסק, ותרנגולות המים הכבדות עוקרות לפתע (שומר כי יקרב) וממריאות מגדה לגדה; כיצד משחירים המים מסביב לדוגיות הקטנות הרתוקות לחופים בבדידות משמימה; כיצד מכסיפים הדגים המנתרים מתוך בריכת המשלוח, כמבקשים לחרוג מבעד לסורגים המרושתים; כיצד פוסעים החתולים המתגנבים בקני הסוף לצוד שבוטה או בדומה לה, וכיצד גוהר הלילה השקט על המשק הנם בחיק העלטה מול צוקי הסלעים הכבדים הנשקפים מצלעות ההרים, על שדרות עציו, על המדשאות, על אודם גגותיו, על מגדל המים המתנשא אל-על; על רעיתו הקשובה כעת ותמיהה בין נמנום לנמנום על הבעל שטרם חזר, ועל ילדתו שתלתליה השחורים צונחים על לובן הכר, והיא גונחת בשנתה, ומטפלת הלילה חשה אליה על בהונות ומגעת יד רועפת חיבה למצחה, לחוש אם החום פוחת או עולה…
והיה אהרן גלעדי הכפות אורג בחיק הלילה את הרהוריו חוזה בהקיץ יפה-יפה ממראות תל-צוק, מראות בטרם בוקר ומראות כחום היום, מראות של בין-ערבים, ודמויות סועדים בחדר-האוכל, והתורן המסונר עובר עם עגלת האלפסים, המהבילים מעל לנזיד הצהבהב, הצלחות וקנקני הקפה. הה, הקנקנים הללו וספלי החרסינה הצחורים והפחוסים, כמה מהם היה מגיח עתה לגרונו הצמא, החרוך, הניחר…
ומראות רוספים מראות, נמוגים ונרקמים, מגוחכים כשופעי ענין, חשובים כטפלים, מעורבים ושלובים זה בזה, החל מחבילות שחת שמישהו עומס עם בוקר על גבי העגלה השטוחה לצד קנקני החלב המובלים למחלבה האזורית, ועליהם קופצים לשבת כמה נוסעים מקדימים; ילדתו של אורי סלעי הלוחצת ללוח לבה הקט ברוב רחמים את בובתה נטולת הרגל ונקורת העין; קבוצה מן הנוער הגועשת ברוב-חשק במישחק כדור-עף, והנערים שבה, משולהבים, תולים מבטים מתרפקים ביעל היחפה המבליטה את חמדת בשרה החומר בתוך גופיה גברית מובהקת, וצחוק ולצון והתנצחות של עלומים; בריל הגחון על פנקס חלוקת העבודה וזוקף את עיניו הבוהות בפילות מתחת למשקפיו מול חברה רוגנת מראות המהווים מסכת יומו של תל-צוק הפורח כגן בשממה שספק אם הוא, גלעדי, עוד יזכה לראותו כמות שהוא… שכן… ברי לו כי כאן ייסגר עליו מעגל חייו, ומשתאה הוא שאינו חרד ושוקע בעצבות כאילו סיום טבעי הוא שאין למרוד בו ולשנותו שעה שהוא מוטל בכאן חסר-תושיה וחשוך-תקוה.
עוד גלעדי מהרהר בצרופי דברים וענינים שצפו לפניו בבהירות מפליאה ורדופה כבסרט רב-פנים, בטרם יקיץ עליו הקץ, והירח שקע, ונבלע קודם שעתו באפלת עבים שנערמו במערב; ואילו בצד מזרח החוירו פאתי אופק, נחשפו שרטוטי הרים רובצים מעולפי תכול וצחור, ולצד צפון בקע והסתמן ראשו של החרמון (וגלעדי מתאחז תוך-כדי-כך משום-מה בטרקטור החורג בסאון מתכתי משער תל-צוק וגורר אחריו את המחרשה הגדולה עתירת הלהבים, כשראשוני המשכימים לשדות חופזים לפעלם) והאויר צונן ונעים ויפה לריאה שלאחר שינה, ושולי האופק ניצתים באור מתבהר, והשחר בוקע בכל הדרו.
גלעדי הזיז את עצמו ברוב יגיעה והפך את גופו לצד הימני, חש בידיו הכפותות שחלו גורמות כאב חותך, בחזה המכווץ המבקש נשימה מלאה, ודוקא בהיסח-דעת, בשנותו מקומו, נפלה עליו שינה חטופה.
יד גרומה תפשה בכתפו, ומשפקח את עיניו שתמיהה נשקפה מתוכן מול אור בהיר, ירק ורנן צפרים, ראה בגחון עליו כפרי מסורבל שטרח לחתוך את החבל בו נעקד, ופקד עליו לקום. גלעדי נטש את רבצו, מתח את ידיו המשוחררות כשני אברים מדולדלים, דומה לא שלו המה, סקר את סימני העיגולים הסמוקים שהטביעו הכְּפָתים בזרועותיו, ושאף רוח בהפטירו חרש לעצמו, כאדם המקבל עליו את הדין: “אהרן, התקן עצמך לקראת שעתך האחרונה”…
ה
גלעדי הובא לפני אבו-יוסוף שישב על גבי אבן, ידו הימנית משחקת בניצב אקדוחו וכל-כולו מפיק שררה וקורת-רוח. שנים מקציניו עמדו סמוכים לו, ואילו אנשיו התגודדו מפני הכבוד בריחוק פסיעות, דוממים ומצפים תוך סקרנות של טמטום וכובד-ראש; ואותו קנאי מבליט את קוצר-רוחו, לוטש עיניו ומשתאה על הראש שניגש לענין זה מתון-מתון, שכן אילו הניחו לו היה מראה להם כיצד טורדים מן העולם כופר מן היהודים שמצוה להשמידם!…
בגיא עמדה צינת בוקר נעימה מהולה בסאון אשדות המים, המזנקים לתוך ערוציהם בין ההרדופים, שלאור היום הוריקו בחריפות יפה לעין והורדים שלהם, בצחור ובאודם, התנוססו בתפרחת של שפע מרנין. “כאן יתכן גורלי”.. הירהר גלעדי לעצמו ברוח נמוכה, ובכל-זאת גמר בלבו להיות שקט, מעורר כבוד. עוד בלכתו לדין שקד בחפזה לשפר ככל האפשר את מראהו החיצוני, שלא להיראות עלוב, תחב את כנפות חולצתו שנשמטו מתוך מכנסיו, העביר את אצבעותיו הפשוקות, מעשה מסרק, בתוך בלוריתו הפרועה, לשוות לה צורה. ובהתיצבו לפני ראש הכנופיה, הישיר מבטיו נגד כאדם המוכן לקראת פסק-דינו. תוך-כדי-כך הובא גם תיקו. אחד מהם פתחו, ניערו והטיל מתוכו מגבת, מברשת לשינים, ספר, מסרק פגום, חפיסת סיגריות, פנקס חשבונות, בקבוקי תרופות ואבקות, ושאר מיני דברים קטנים שאדם מסוגו של גלעדי מצטייד בהם שעה שהוא יוצא לדרך. היה זה תיק כשר בתכלית הכשרות, שלא הכיל שום דבר חשוד. החפצים נערמו בפני אבו-יוסוף שסקר כל אלה באדישות.
גלעדי נשאל כמה שאלות, מאין הוא ולאן פניו מועדות. משהשיב כי איש תל-צוק הוא, החליף, אבו-יוסוף מבטים רבי-משמעות עם קציניו: “מכירים אנו את המקום, מכירים”… אבו-יוסוף העלה חיוך מתפתל מתחת לשפמו, הציץ בו בגנבה, כחוכך בדבר, והחל חוקרו היכן היה שעה שתל-צוק הותקף, ובמה עסק הוא, גלעדי, אותה שעה. גלעדי לא הכחיש כי היה בין האנשים שהשיבו אש. מתוך הדממה שנשתלטה מסביב תפש גלעדי כי תשובתו עוררה כבוד, וכי השכיל לעשות באמרו את האמת הפשוטה שאין בה מן החמקנות, ולא שביקש להתהדר בפניהם, משל מעמיד הוא פני “ג’ידה”, כי אם ליצור את הרושם שכנים הם דבריו.
לאחר עוד כמה וכמה שאלות ותשובות פקד אבו-יוסוף לחפש גם בכליו. מיד הושטה אליו יד זריזה ובדקנית שהוציאה מתוך כידי מכנסיו וחולצתו ממחטה, קופסת גפרורים, עפרון מבוצץ, מכתבים אחדים, נרתיק עור שהכיל כמה מיסמכים אישיים, וצלום-חטף של רעייתו ובתו, במקובץ ובמפורד. אבו-יוסוף שם עצמו כמעיין בתעודות השונות, דיפדף בהם והפך בהם בכובד-ראש של בקיאות מדומה, ותפוס סקרנות ילדותית הסתכל גם בכל אחד ואחד מן הצלומים. לפתע הישהה בידו את תמונת הילדה השחרחורת והנאה המצטחקת בפנים מפיקי חן ובראש מתולתל כעטור בנחשים שחורים. פניו לבשו ארשת רכה ותמוהה, ובפרצו לפתע בצחוק קולני, תוך חישוף שינים צחורות ותואמות להפליא, הושיט את הצלום לאנשיו, בהוסיפו משתומם ושמח כאחד: “לטיפה!”… נתנו הללו את עיניהם ונענו לו אף הם בקריאות התפעלות והסכמה: “לטיפה!”…
לבשו פניו של אבו-יוסוף חיוך טוב-לב, עיניו נצמדו שוב לקלסתר פניה של הילדה, ולא פסק לתמוה על הדמיון הרב בינה לבין בתו הקטנה לטיפה, שבת-צחוקה, תלתליה, וכל-כולה אינה אלא העתקה מדויקת ביותר מזו, של אחיות תאומות הן מאב אחד. “לטיפה”… לחש לעצמו וכיסופי אב מתעוררים והומים בו “משונים הם מעשי אללה”…
משנתן שוב עיניו בגלעדי הניצב עליו לא עוד העניק לו ארשת זעומה, שכן כבש אותו החיוך לגמרי, ובפנותו אליו, לגלעדי (אשר חיוך זה הצית בו שביבי תקווה כמוסה), החל סח לו על הדמיון הרב שמצא בין הבנות, ואם עדיין מקווה הוא, גלעדי, שישוב לראות את פני בתו…
גלעדי דלה מתוך נבכי זכרונות את אוצר המלים הערביות שהיקנה לעצמו, קשר ניב בניב, צירף משפט למשפט, ועמד להסביר לאבו-יוסוף כי לא זו בלבד שמבקש היה לראותה, אלא שחולה היא ושמוביל הוא אתו רפואה למענה.
אבו-יוסוף הקשיב רב קשב. בת-צחוקו סרה מעל פניו שלבשו סבר של הגות חמורה. דומה שיצריו התנצחו בו. משהו מן הטוב שנבט בו עוד קודם לכן חולל תמורה בנפשו ושרוי היה במצב מהורהר בלי לראות את כל אלה הניצבים אליו, ובכלל זה אף לא את פרצופו של אותו קנאי המחריש ומשתאה לדעת מה יהא בסופו של דבר, ועל-שם-מה מתמהמה הראש. אבו-יוסוף שוקל היה בדעתו. יהודי זה שהובא לפניו לדין חייב מיתה לפי הנוהג המקובל במחנהו, ואילו בת קטנה יש לו הדומה בדיוק ללטיפה שלו, ומחכה היא לרפואות שהאב מוביל בשבילה… אותו הרהור של חסד שנתגנב לתוך לבו, ושרופף היה מלכתחילה, הרהור ששרשיו נעוצים בשיחות מני קדם על כליפים מפוארים ורבי-חסד שגזרו על החיים ואל המות מתוך אצילות ורוחב לבב – נתעצם בו עדי הגיעו לפתע להחלטה נחושה ומפתיעה של אדם שליט שהשררה בידו ואף הוא רשאי לעשות כטוב בעיניו. בתנועה רשלנית תחב את הצלום לתוך כיס מעילו, ובהרימו את עיניו השחורות לגלעדי (שהבריקו אותו רגע בברק אנושי רך) פסק בקול תקיף שאין להרהר אחריו:
- לך לך לשלום בשם אללה הרחום!…
ו
ויצא גלעדי לדרכו בשם אללה הרחום מול זיוו של בוקר רענן. מהלך היה מתרונן כשהוא צופן בחובו חסד גורל וחדוות אדם לקראת החיים. בעיניו השתקפו עדיין מראות נוף של לילה בגיא המכונס ליד אשד המים, ולא ידע כלל כי אותו קנאי עול-ימים נרתע ממקומו כאילו נחש הכישו! לראשונה עמד פעור-פה ורק לֶטש עיניו העיד כי דעתו נסתכסכה עליו. שהות מה דרושה היתה לו כדי לתפוש כי אכן לא לצון חמד לו הראש, וכי האיש חוּנן… פניו לבשו ארשת של עוית ובוז, וכף ידו נצמדה לניצב ה“שבריה” שלו בחמת-זעם. לבו צר היה מלהכיל מעשה תמוה זה… לפתע עקר עצמו, חמק מתוך עדת האנשים הרוגשים עדיין וסחים בהתלהבות על חסדו של הראש, חלף בין העצים והחל מקפץ ומדלג בין הסלעים בזנקו ברגלים יחפות חרש-חרש ובאברים שופעי און פראי, ובעיניו יוקדת משטמה עזה.
משהדביק את גלעדי נושף היה מקוצר-רוח ומחמת-רצח שנתעצמה בו שעה שרדף אחרי אויבו. גלעדי שהיפנה אליו את ראשו – בחושו לפתע כי המוות כרוך בעקבותיו – הזעיק את רצונו לעמוד על נפשו לברק הסכין שנשלף לעומתו, מונף ואומר להבדיל לנצח בינו לבין היום המוצף נגוהות שמש ותכלת מרומים.
איקונין של צייר
מאתיוסף אריכא
א
בּשל מקרה פעוט-ערך נתגלע ריב ביניהם. הוא לא שלט ברוחו וסנט בה בחומרה יתירה שהגדישה את הסאה. היא נפגעה, לא קבלה מרותו הפעם ופרשה ממנו שרויה ברוגז שלא פג. תוך-כדי-כך נפגשה עם אותו רופא צעיר שהיה כרוך אחריה. תחילה מייחלת היתה נעמי שאשנבי יבוא לפייסה, אך מכיוון שנשתהה, והרופא הצעיר אכף עליה בקורים שהיה בהם כדי לעניין זמן-מה, ולבדרה קמעה, הלכו הדברים ונסתבכו כפקעת שקצהו של החוט מוצנע בתוכה וקשה להתירה.
לאחר לכתה ממנו באו על אשנבי ימים אין-חפץ בהם; מתוך שנתרגשו עליו שעות שממון ודכדוך-הנפש, מאחר היה לשבת בבית-הקפה המחניק, כחס על משהו יקר העלול ללכת לאיבוד. מאפס-מעשה שוקע היה, לעתים בויכוחים רגזניים שבסופם רק הגבירו את מרירותו ונמצא אדיש לכל הסובב אותו תוך שאט-נפש שעורר במכריו מורת-רוח. רק מעטים מן המקורבים אליו, שעמדו על סיבת הדבר, חייכו אליו חייכו אליו בסלחנות מעושה בוגרים המעלימים עין מתעלוליו של ילד חמוד ומפונק. שכן, למרות החיספוס החיצוני שהיה חושף בתגובותיו החריפות, השנונות הפסקניות, שאינן יודעות רחם, בבואו לדון ולבקר בעניני אמנות וטעם, מקובל היה על הבריות כצייר מחונן ומקורי שעתיד נשקף לו. בשעות של חסד, כשרוחו היתה טובה עליו ניכר היה כאדם בעל שאר-רוח שיש בו כדי להתחבב על הבריות.
אותו לילה היתה שנתו טרופה עליו ומסוכסכת, שכן הניח אל קרבו לגימה יתירה, אף כי מטבעו לא היה להוט ביותר אחרי משקאות חריפים; מבקש היה להפיג על ידי כך את שממונו, ואכן, דבקה בו עליצות יתירה שהביאתו לידי פורקן צעקני ואולי במקצת… הוא עמד על כך עוד באותו לילה, ובשעת ההתפכחות זכר בבהירות יתרה ומדכאה כיצד התריס אחד מאחרי גבו בהערה של בוז: “נשתכר לו אשנבי זה ויוצא מכליו!”… מיד לאחר שקלטו אזניו הערה זו, דמם לפתע, משל שפכו עליו קיתון של צוננים. נתכנס בשתיקה כחומט בשריונו, ולאחר שהות קלה של קדרות מעיקה קם ועקר מן הקפה. בחילה עמדה בקרבו, אבריו כבדים היו ורוחו סגרירית. לאחר ששוטט ברחובות הריקים ללא כל מטרה חזר בשעה מאוחרת לחדרו ועלה על יצועו. גופו העייף לא מצא מנוחה והוא נאנק תוך שינה ונאבק בסבך חלומות-בעתה. משניעור משנתו היה הכר שמוט ארצה, הסדין מקומט ודחוק לרגליו, והצפוי הירוק של הספה שדהה כעין האפר, חשוף ומבליט דלותו. “למעלה משלושים פעם אדם משנה מצב גופו תוך שינה” הירהר אשנבי בנשמו לרווחה. תוך רשלנות הוריד כפות רגליו על גבי המרצפת לחוש בצינתה, לפת ראשו בידיו, שכן כבד היה עדיין והמום; במצב של קפאון נשאר יושב שהות קלה, כמבקש להניס מתוך ראשו את הטמטום, ורק לאחר-כך החל להרהר בשיגרה של דברים. משהו סתום הטריד אותו, דבר השייך לסדר-יומו שנשמט מזכרונו והעלול להטרידו, אלא שאינו יכול להעלות טיבו של דבר זה, ואף כי הוסח מדעתו, העיק עליו מתחת להכרה, והוא חש כי אינו פטור מלהרהר בו; שכן שייך ענין זה לאחד מסוגי הפורענות העומדים להתרגש עליו, ואי-נעימות ודאית כרוכה בו. הואיל וברי לו כי הדבר צריך להתרגש עוד היום, נעכרה עליו רוחו. הוא טפח בכף ידו על מצחו, כמבקש להעלות את הנשכח בהשבעת תנועה זו בלבד, ופניו לבשו קשיחות רוגזת: “לכל הרוחות, מהו הדבר?”!…
הוא חזר והצניח גוו אפרקדן. מתוך כחול הפיז’מה הפתוחה הציץ חזהו הגברי, שעיר בשקע ומפותח בסימוני החזה הרחב, וקלסתרו שהוסב כלפי התקרה הביע קשיחות שהושאלה מסנטרו הבלתי מגולח, בלוריתו הפרועה ועיניו האפורות שזעם כלשהו שכן בהן. בהטילו גופו שוב על משכבו עדיין עמדה בו עייפות וחוסר רצון לפעול משהו או להתנועע. את פת השחרית כבר איחר. ארוחת-צהרים יסעד בעוד שעתים. אין, איפוא, לשם מה להזדרז ומוטב שישכב עוד שעה קלה. הפך עצמו על צדו הימני ונתן עיניו בכל החדר, בהביטו נכחו בלא מחשבה, נחו עיניו על כנת הציור ועל הפרוטרט הבלתי גמור, חזרה אליו לפתע התפישה המציאותית ומיד נתחוור לו בזכרונו הדבר המעורפל שהטרידו קודם-לכן. לכל הרוחות! הרי זה אותו חרשתן עשיר וסנוב שצריך לבקר אצלו לפנות-ערב! הרי שלשום קבעו פגישה זו, כשידידו הטוב, ברוך גבישי, המסייע לו במכירת תמונות בשעת דחקו, הוא-הוא- שכפה עליו בקורו של אותו חרשתן שבע ומזופת! כל צורת המשא-ומתן מאד לא נעמה לו והשאירה עליו רושם מדכא, שכן ברוך, אמנם ברוב חביבות ומתוך כוונה טובה, סחב אותו ממש לעין כל לאורך כל בית-הקפה, כדי להציגו לפני החרשתן ולקבוע את שעת הביקור תוך שידול שבהתרפסות קלה… כלום לא יכול היה לסחוב אותו, את עגל-הזהב אליו?! כלום חייב היה הוא, הצייר האמן בעל השגיונות והעקרונים המטורפים, הבז לכל השיגרה המקובלת, למחול על כבודו, להשפיל את עצמו ולהזדקק לאותה שיחה עלובה בסמוך לשולחנו הטעון כל טוב של ההוא, בעמידת עבד לפני שר?… כלום כל צריך הוא להתבזות על מנת למכור לאותו ברנש תמונה שאינו מבין בה ולא כלום, ועוד יעתיר עליו דברי איוולת שדופים על אמנות וירשה לעצמו גם לחוות את דעתו – כן, את דעתו! על הנושאים שעל הציירים לטפל בהם כדי שיוכלו למצוא חן בעיניהם ובעיני המטרוניתות שלהם, פרות-הבשן השמנות והמטופשות?!…
פקעת החרון עלתה בו והוא הרתיע את עצמו מן הספה בזריזות, קפץ והחל פוסע בחדרו תקוף רוגז גובר והולך. כל אותה ליאות שעמדה בו קודם לכן ויצקה באבריו כבדות של עופרת, פגה ונתנדפה לה, והוא חש את עצמו שוב מלא מרץ ודרוך. לכל הרוחות! אלמלא ברוך המעורב באמצע ודאי שהיה מסתלק בעוד מועד מחדרו ומגיף את דלתו בסמוך לאפו של אותו מגושם. כך נאה לו לכך יאה! שכן, רבותי החזירים, בתמונה נאה חשקה נפשכם, כל שום-מה – ימח שמכם וזכרכם! – אינם מטריחים עצמכם לאולם התערוכות שעה שהצייר מציג את תמונותיו ומצפה לכם, תיפח רוחכם!… דומה, שאת כל שנאתו כלפי אלה שמצבם החמרי נוטל מהם את דאגת קיומם, גילם הפעם בצורת אותו חרשתן שלאמיתו של דבר טרם נתן לו עילה לכך, אלא שראה בו את בא-כוחם המובהק, האפסי והרודה, למרות זאת, בכל…
אשנבי הציץ בשעונו. עוד היום גדול אלא שהפעם נכשל ואין לו אלא להיכנע ולקבל מרותו של הלה. הבטיח ועליו לקיים. פעם שניה לא ייעתר לברוך שיבוא אליו לקוחות כאלה. לא ולא! אבל הפעם יבליג, שלא להביא למצב בלתי נעים את ברוך, הידיד הטוב והנאמן המחלצו לעתים קרובות ממצוקה.
מיד תקפה עליו מעין קדחת של קוצר-רוח. החל מטלטל את התמונות הסמוכות במשופע לקירות, במחשופי בדיהם השקיים, לכאן ולכן, בורר רבות שהן יפות למכירה, ומצניע מעטות החביבות עליו, שהוא חס עליהן ומערים שלא להסגיר אותן לידי קונים שאינו זהיר בכבודם. כלל זה נקוט בידו: הגרועות שבהן, אלו שלאחר-זמן תפש כי נכשל בהן, לאילי הכסף ולסנובים; הטובות שבהן – לבעלי הטעם הבודדים, לאמנים ולידידים אוהדים; ואחדות מהן, ספורות –פתקים דבוקים להן – “שייכת לצייר”… שכן קשור הוא אליהן בכל נימי נשמתו; ילדי טפוחיו האהובים המה, שעשועי רוחו ולהט יצריו, ואין לבו נותנו להגלותן מרשותו.
ב
משנטל את תמונותיו הפרטיות וסילק אותן הצידה, כדי שלא תשורן עין זר, הרים בלי משים את ראשו ונתן עיניו באותה תמונה שהיתה תלויה בפינה מנגד, ואריג דק ושקוף, כחלחל, חופף עליה כוילון קטן וחמים על גבי חלון בביקתת אכרים; נורה חשמלית בהירה ואטומה היתה קבועה מעל המסגרת הזהובה, הכבדה, שבקצותיה הפגומים מלבין הגבס, סימני טלטולים מרובים (כמה וכמה תמונות שובצו בה!) ושבעת-רצון היה אשנבי מסיט את הוילון הקט הצידה, לוחץ על כפתור החשמל, ולאורו הניתך על פני קלסתר פניה היה ניצב לו מנגד, חומד את ראשה הנישא על גבי צואר גאה, תוהה על שרטוטי פניה הענוגים בחיורונם מתחת לגודש שערותיה השחורות, ומחשוף חזה הבוהק, דומה, נותן אור חוזר כלפי חיוכה. “מונה ליזה שלו” היו מכנים אותה כמה מריעיו, ספק מתוך לצון מספק-ספיקא מתוך רצינות, שכן עלה בידו לשיוות לדמות דיוקנה של נערתו, זו שפרשה ממנו, בת-צחוק מלבבת ומצודדת שהיה בה גם מענוות-תום וחן אשה צעירה המתנצחים בה, שכן עיניה אומרות משובה וסתירה לחיוך המרחף מסביב לפה הקט והפעור קמעה.
אשנבי עמד והתבונן בה כרגע, לאחר שהאיר את קלסתרה באור החשמל, לבו נצבט בו לפתע תוך הרהור של נוחם, ובהחוותו קידה לפני הקלסתר הנכסף, הפטיר בשקט, ספק לעצמו, וספק מכוון דבריו אליה, מדובב את עקת רוחו וערגונו: “שלום לך נעמי’קה החמודה, נוכלת שכמותך… נתחשק לך לפתע אותו בלומברג, הרופא הצעיר שכיסו גדוש, הופעתו שופעת חשיבות, מכופתר ומעונב כהלכה, לא אורח-פורח כמוני, ובוקסר מפוטם ומטיל אימה בשחור פרצופו רץ לפניו… נמאסה עליך דלותי הכרונית, ריחות צבעי ועובש חדרי זה, הא? מחייכת אתה? הזוכרת את כיצד חזרתי ונשקתי את כתפיך החמודות, החשופות, שעה שהעליתי קלסתר פרצופך זה המתעתע והבלתי נתפש על גבי הבד? הזוכרת את כיצד בישלת קפה ריחני בשעת ההפסקה וכיצד זללנו יחד את הלחמניות בחמאה, אלו שרצתי להביאן במרוצה, לבוש רק חציי, מהחנות שבקרן הרחוב, וכיצד צבטתיך על הספה, ואת סטרת לי בכף ידך הענוגה, וכיצד, הזוכרת את התכוללנו קצת ולא נתתיך להתלבש עד… הן תזכרי, נוכלת שכמותך, נשבעת לי אז, כדרכן של כל הנערות הפותות – לשמור לי אמונים עד נצח, עד… שהתקוטטנו על דבר של מה-בכך, ושמא, מי יודע שימש לך הריב אמתלא בלבד? והלכת ממני ודבקת באותו רופא… הא? נוכלת שכמותך?… הסתלקי מעל פני!”…
עמד וכיבה את האור, חזר והסיט את הוילון הכחלחל שמבעד לריטוט קפליו ניבטת התמונה בטשטוש של בוהק, ארגמן ושחור וכחול וזהב המסגרת, מעולפת קסמי אשה רוטטת (שוטטת) תעלומה נשיית וסמויה מעין זר. כך נאה לך! אסור לי לראות פרצופך, ואתה – אל-נא תוסיפי לחייך אלי. אינם ראויה לכך! בוגדת בי בגד, ולחינם את מצטחקת אלי ועוגבת ברחוב או בבית-קפה כאילו מאומה לא אירע ואין זה אלא תרבות אנשים מלומדים, מודרניים, שאינם חייבים לתת פירושים, ומכל-שכן שאין לבוא בטרוניות… חא-חא-חא… איקונין שלי, נימי’ק חמודה, בוגדנית ונאה עד לטשטוש היש"…
אשנבי נשך שפתו התחתונה בשיניו. חש היה כי עדיין אוהב הוא אותה וחומד את תארה, את דמותה, עשרת מונים יותר, ושעיין לא השלים עם אותה תבוסה שבאה עליו במפתיע. אמנם, לבו אומר לו, כי פרשה זו לא נסתיימה, כי עתידה היא לחזור אליו לאחר שתשבע את הליכותיו של החדש, לאחר שתתקל באדם ששיגרה ומשטר קובעים את ארחות חייו, ולא תהפוכותיו של אמן מסוגו, הבא בסערה, במשוגה, בלהט ובאהבה שאינה מציבה גבולין ושאינה מבדילה בין יום ללילה, בין תשוקה לתאוה, בין מציאות לדמיון… ודאי שהיא תחזור אליו, אך תוך-כדי-כך אוכל אותו הספק הממאיר ומכלה אותו בשממון ובכיסופים ובגאוה פצועה המכבידה עליו עד בלתי נשוא.
הוא חש כי מדי הרהרו בה הוא נסער, ודומה חומו עולה בו… צר לו בתחומי החדר. ניגש לחלון והשקיף החוצה, למטה, לרחוב הרחוק כאפיק צר בין טורי בתיו הלבנים, הארגזיים, הניצבים זה מול זה חשופים לעין השמש, עולי-ימים ומחוסרי סגנון של יציבות שעדיין אין הוד של שנים וקבע חופף עליהם, ואף העצים הצעירים, עצי אשל הללו, רכים הם עדיין, ושעה שאשנבי משקיף עליהם מחלון חדרו שעל גבי גג הקומה הרביעית הרי הם נראים עציציים וקמודים, והרחוב כולו נראה כאילו הוקם משך שעה קלה רק כדי למלא סיפוקו של במאי הנזקק לאיזו תפאורה נוספת באחד מסרטיו. מימיו לא נתפש אשנבי לצייר ברחוב מסוג זה קרן-זוית, קטע של בית או בדל-עץ וכדומה, שכן כל אותה בנייה חופזת ופשוטה של יציקת מתכונת אחידה, בקויה הישרים החדגוניים, בצבע הבהיר מדי, הצחור, בגילה הרך והילדותי, אינה מעוררת יראת-כבוד, ואינה מלבה את יצר הציור כדי להשתער תוך שקיקה שבלהט ולהעלות מראותיה על הבד; שכן, עדיין חסר לה, לדעתו, לעיר צעירה זו הרבה ירק של יובל, לפחות, מעט עובש, ואותו סגנון חיים שאינו נקנה על רגל אחת ובחפזה, אף כי העיר כשלעצמה אינה נטולת צביון משלה, קצב ונועם עלומים. רק פעם אחת, לאחר גשם שוטף, משהבריק כביש האספלט שחור ומרוחץ, והבתים עמדו קצת כהים יותר מרטיבות ויפים לעין בתוגתם, ומעל הקדירו שמים טעוני עבים שחורים, נראה לו לפתע הרחוב עתיק, משומש ומושך במקצת, והוא העלה על גבי נייר ביד בוטחת תמונה חטופה במקצת בצבעי פסטל, ובפינת הרחוב נתן דמות אשה צעירה שמעיל-גשם כחול ונוצץ מלפף את גווה הגמיש, והיא נחפזת בלכתה; וגוף האשה הצעירה הופיע ברור מאד בקויו האופיניים, שכן נעמי היתה זו, וכן ראה אותה תמיד בלכתה אליו, ממהרת קצת שמא תאחר, והוא עומד אז ליד החלון, נשקף ומצפה לה… חבל שתמונה זו אינה כיום ברשותו. הוא מסר אותה במתנה לנעמי, מתנוססת על קיר חדרה מעל למיטתה; תמונה נעימה וסגרירית המשרה רוח טובה, מרתקת את העין, ונעמי המהלכת בו בגשם, דמות יחידה בתוך הרחוב השומם. התמונה קסמה לה והיא ביקשה אותה מידו. הוא העניק אותה לה בחפץ-לב, אלא שכעת ודאי עומד לו אותו רופא צעיר בחדרה, נותן עינו בה ומנסה להעריכה כמיטב בינתו, והיא, נעמי, ודאי לובשים פניה רצינות קודרת קצת, מתוך יחס של קוצר-רוח, ואפשר שהרהוריה נישאים אז אליו… “טפש שכמוך!” נוזף אשנבי בעצמו, על השלותו את נפשו מדי פעם בפעם, תכופות חוזר הוא להשתעשע בדמיונו ולשגות באשליות על שובה אליו.
ג
אכן, רק זמן מועט חלף מאז הלכה ממנו, והוא נתקל בה כמה פעמים במסיבות שנטעו בו את התוחלת כי עשויה היא לחזור. אמנם מרוב גאווה לא נקף אצבע כדי לסייע לה בתיקון המעוות; הוא ראה בכך פחיתות הכבוד, והיה משתריין בפניה ומעמיד פנים כי הכל כשורה, ולעתים אף הקיף עצמו בחברת נשים נאות כדי להרגיזה במישרים ובעקיפין. (ידע כי סחים לה על אורח חייו) אלא שבמקרה אחד לא התנהג כהלכה והוא זכור לו יפה.
לפני חודש ימים השתתף בתערוכה, עם שלושה מחבריו הציירים שחברו יחדיו כדי להציג נושא משותף: עירום. היו לו כמה אַקטים שצייר בתקופות שונות. אחדים מהם בדּויים משוערים, כשאין אשה מסמלת לפניו ממשותו של גוף, ואחדים שצוירו שעה שאשה רבצה לפניו על גבי הספה או על המרבד שבחדרו. הוא בחר בכמה מהן שהעירום שלהן היה מצנע ומואר כאחת באור-צל, פני האשה לוטים קצת בכיסוי, במצב שאינו מייחס לקלסתר ערך מיוחד, ואילו באחת בחר, שבה היה העירום חשוף ובוהק, פורח בעתרת קסמיה של עלמה צעירה, ובארשת פניה – שהיווּ ענין בפני עצמו – ניכר היה מיד כי נעמי היא ש“ישבה” לפניו. לא היתה כל כוונה רעה במעשהו זה שעה שבחר בתמונה, כי אם הבעיה הציורית היא שהעסיקה אותו, ואף התמונה שעלתה יפה והניחה את דעתו. לפיכך לא פקפק והציג אותה. מיד עברה בקהל המבקרים רינת לחש-נחש, ולפני התמונה הצטופפו כדי לתת בה עין מתוך ענין ומתוך להיטות אחרי קורטוב של רכילות פוגעת, כדרכם של הבריות.
יום אחד ביקרו שניהם בתערוכה, כלומר, בלומברג הרופא] והיא – נעמי. אשנבי נמצא אותה שעה באולם שקוע בשיחה עם חבר למכחול. כשהוא ראה אותה נקפו לבו… חמודה היתה כדרכה, אלגנטית, (בשמלה שהוא שירטט לה את הצורה ההולמת את גזרתה, והמשכילה להבליט את חמודות גופה), אלא שהפעם מכונסת בשתיקה קודרת ומיד הכיר בה כי תרעומת לה עליו. ד"ר בלומברג פרש הצידה, כשהוא גחון על הבוקסר המפוטם שלו ומלטף את גבו כמסיח את דעתו מכל הענין שבעטיו הוטרד לתערוכה, ונותן על ידי כך שהות לנעמי לשוחח עם אשנבי בלא הפרעה. אשנבי הזדרז לסיים את שיחתו וכשניגש אליה משכה אותו הצידה ונתנה בו עיניה שרוגז שכן בהן:
כלום יצאת מדעתך?
מה קרה, נעמי?
הרי הכל מסיחים בענין זה!
אל מה ירמזו דבריך?
היא סקרה אותו במבט נזוף:
- כלום אינך מבין שאסור היה לך להציג תמונה זו? (הורתה עליה במבט עיניה בלבד שלא למשוך תשומת-לב) כלום אינך מבין – אף כי רחוקה אני מלהיות קרתנית כפי שאתה מכיר אותי – כי תמונה זו מספקת חומר להולכי-רכיל כדי לשמץ את כבודי, וכלום אינך תופש שעל ידי כך אתה מחלל כל אותן השעות היפות…
היא לא סיימה, שכן דוק דמעות עירפל את עיניה ופקעת הצער נתקעה בגרונה ושינקה דיבורה. היא הפנתה את ראשה (הרופא עדיין גחון היה על כלבו ומלטפו, טופח בחיבה על פרצופו הזעום והשחור, מעשה תם שאינו מבחין בשום דבר) ואשנבי עמד נבוך ונזוף. לא היה כאן מקום לכל ויכוח. היא צדקה. הוא נתפש למעשה קל-דעת ושגה בהציגו תמונה זו דוקא סמוך לפרידתם. הוא עשה שטות. תוך-כדי-כך נתאוששה נעמי ופנתה אליו רגועה קצת וקולה רך ומפייס:
- באתי לקנות את התמונה, ובקשה לי אליך להסירה מעל הקיר מיד לאחר-כך. מה מחירה? (אצבעותיה רטטו תוך כדי היסוס על גבי מנעול ארנקה, אצבעותיה הארוכות והנאות, שעתים היה נושק קצותיהן ועתים היה נושכן קלות) הן לא תתנגד?
אשנבי עמד נכה-רוח על מקומו. הוא הישיר להביט בעיניה בלי לחשוף את סערת רוחו שעה שחמד אותה ונכסף להשיבה אליו; עוד מעט-קט ונתעורר בו הרצון הפשוט והטבעי להניח את כף ידו על שכמה, להעתיר עליה דברי פיוס ושידול, לשלב את זרועו בזרועה ולחמוק מכאן, מן האוירה הרשמית השורה בתוך האולם המואר באור החשמל יומם, לברוח מן העירום המציץ מכל קיר והמפיק במידת-מה הבל של זעקת בשרים. לאחר ששתיקתו ארכה קצת יתר על המידה ונכנסה לשלב מענה פורתא, העיף עין ביטול לעבר הרופא הצעיר המחכה לה, מעשה משרת לגבירתו, ובפנותו אל נעמי המייחלת לתשובה וחרדה להתפרצותה של איזו משוגה, כדרכו לפעמים, הפטיר בשקט:
- למכור אותה לך איני רוצה, אבל את בקשתך אמלא.
הוא פרש ממנה בצעדים נמרצים, נגש לתמונה, הצמיד למסגרתה הכסופה והכבדה את שתי כפות ידיו (“כמה פעמים הרימותי גופך הרוטט בזרועותי?”…) הניף אותה למעלה כדי להסירה מן השרשרת, גחן והפך את פניה לקיר. הוא חזר לנעמי הניצבת דוממה וזקופה והורה בזרועו:
- אחליף אותה באחרת, ואת סלחי-נא לי.
בת צחוק נעימה האירה את פניו להרך את ארשת הזעף שהיתה טבועה בהם ולכפר על שנכשל במעשה בלתי הוגן. נעמי לחצה את ידו וגם על פניה שחוורו מהתרגשות קלה חלפה נהרה של קורת-רוח. פיה נפער מתוך רצון לומר לו משהו, אך משלא מצאה את הניב המתאים, ומתוך שהיתה נבוכה על שהענין נסתיים באורח נאה למדי, תפשה את ידו ולחצה אותה בחזקה, כמביעה בזה את רחשי לבה העמוקים. מיד הפכה אליו את גבה, כחוששת שמא יעמוד על הסערה המתחוללת בחובה. הרופא וכלבו פסעו אחריה; דומה כי הרופא גם נגע בידו במגבעתו, כמבקש להיפרד ממנו תוך נמוס, אלא שאשנבי לא שעה אליו, רק נתקרב לפתח המוצף אור יום בהיר, והביט אחרי השניים המתרחקים ממנו מעשה זוג נאה, והבוקסר המטופח, שעורו מבריק לעין השמש, מנענע את בדל זנבו המקוצץ ואת עכוזו תוך הליכה כבדה ושביעה. אשנבי עמד שעה ממושכת תוהה על המקרה ועל עצמו, מרוצה שלא הימרה הפעם את פיה וקודר על לכתה ממנו בחברתו של ההוא, שכל הוויתו מפיקה בטחון, יציבות ותשוקה לאשה כמו נעמי! אגרופיו נקפצו, מוכן היה לגדף ולקלל. התערוכה היתה לו לזרא. דמותה רחפה לפני עיניו, הרופא המלווה אותה, וכלבו הצועה לידו ברוב חשיבות כחלק בלתי-נפרד. שוב גברה בו מורת-רוחו וגאוותו הפצועה לא נתנה דמי לו.
ד
ערב אחד נתקל בה בבית-הקפה לאמנים. מאז אותו ריב הדירה עצמה מבית-קפה זה מטעמים שונים, ובעיקר משום שלא חפצה להיתקל בחבריו אשר עטו עליה כמבקשים לזכות מן ההפקר… היא בזתה להם בלבה, ולא נתפשה להעיר בגנותו ולוּ גם ברמז משהו משפיל או פוגע. אותו ערב הלכה לשם מתוך כוונה ברוב, מתוך תקווה לראותו. זה ימים אחדים שדמותו אינה משה מנגד עיניה; היא ראתה אותו בחולצתו המשובצת שעה שהוא עומד על-יד הכנה, בוחש בצבעים על גבי הלוחית, ושפתו התחתונה מובלטת קמעה, מביעה אי-שביעות רצון, בלוריתו הערמונית פרועה, ועיניו מעולפות באותו דוק המסתיר ממנו את המציאות האופפת אותו, את נעמי השכובה על צדה שקועה בספר, וכולו נתון רק לאותו ריבוע של בד שבו הוא מרכז את יקוד תשוקתו, להעלות בכוח הצבעים ועינו את הצורות הנתפשות ונמוגות תוך צרוף וטשטוש, תוך התנצחות מקרבת ודוחה, והריהו מתלבט ומענה את נפשו עדי מצאו את המיגוון הנכון, התואם את רוחו. והיא, נעמי, הסיחה את דעתה כי עוסק הוא בבעיה המביאה אותו לפעמים לידי עצבנות, טורדת אותו לפתע בשאלה שלא מן הענין, והריהו מתרתח, נועץ בה עיניו הבוהות וחרונו מצית בהן ניצוצות רצחניים:
הניחי לי כרגע!
אל תרגז, חמוד’יק…
שוב את בשלך, הרי רואה את כי עסוק אני!
והוא מפנה לה את ערפו, משליך בזעף את מכחולו שטבלו קודם-לכן באודם לוהט, תופש בדק ממנו וטובלו בארגמן, נוגע בקצהו פה ושם, מוסיף תג וקו לקו, מרתיע גופו אחורנית, בוחן יצירתו ממרחק מסויים, וחוזר לתקן את המעוות, לשפר קטע זה או אחר, נוקד ובוזק ומעביר מכחולים שותתי צבעים. לאחר שדעתו נחה עליו, הוא נזכר לפתע בה, בנעמי, והריהו מחזיר אליה את פניו המוארים בבת-צחוק פייסנית ומושכת ביותר:
כן מתוקונת, מה אמרת לי קודם-לכן?
לך לך לכל הרוחות!
את רוגזת?
שומט את מכחולו ועד ארגיעה הריהו רבוץ לצידה, לופתה בזרועותיו החזקות, גוהר עליה, נושק לה על לחיה, על רקתה, על עינה, נדחק אליה ומהמה כגור המחפש מיפלט וחמימות אצל אמו מיניקתו.
- הניח לי, גס-רוח!
אשנבי אינו משיב. כובש ראשו בחיקה ופותח בגיפופים שלעתים לא תחסר בהם תנועה תוקפנית במקצת, שעה שזרועותיו לופתות מתניה וכפות ידיו חותרות לשדיה, עד שהיא נעמי עוצמת עיניה, רפיפות ענוגה מתפשטת ביצורי גווה החומר למגע ידיו, תרעומת שלה מתנדפת וכל-כולה אינה אלא החומר בידי היוצר, האמה המסגירה את עצמה לאדונה, שכן רק בחושה את יתרון עוצמתו ותשוקתו היא מסלקת את מורת-רוחה ועוקרת מתוכה את התנגדותה שנבטה בה קודם-לכן, קרביה הומים בה ולבה מתפעם לקראת הגבר שבו.
מצב זה ודומים לו, על כל גינוניו וריגושיו העלתה לפניה נעמי ערב אחד שעה שישבה בחדרה מול קלסתרו של אותו רופא התוהה עליה כעל חידה שאינו יודע לפתור אותה, וכיסופים עזים אכפו עליה את הרצון לראותו לפתע, לחוש את מגעו המעורר, להימצא בזרועותיו… ודאי שזה היושב מולה לא העלה כלל על דעתו במה מהרהרת אשה זו תוך כיסוס צפרנים עצבני, ולשאלתו לאן יש בדעתה לסור הערב, השיבה לו בפשטות של אדישות מדומה, כי מאד חששה שמא יקפח מישאלתה:
לקפה של האמנים.
לפתע-פתאום? – היקשה ופניו קדרו.
כבר מזמן לא הייתי שמה.
והיא הוליכה אותו לבית-הקפה כשהיא מודאגת קמעה שמא לא תמצאהו הערב. כשנכנסה טפפה בין השולחנות בהשפלת עיניים, דומה, אינה רואה איש ואינה שמה לב לאיש, פרט לזה ההולך אחריה בהדרת-כבוד, אבל בחלפה הרגישה בו מיד, באשנבי, ולבה נקפה מתוך חדווה כמוסה הנושאת בחובה הבטחה נעימה; ראתה את גבו הנטוי מולה, ערפו הגברי הסמוק שמעל לו מסתלסלות קווצות שערותיו הערמוניות, מדובללות כל שהן והוא שקוע בעתון מצויר. נעמי פנתה כה וכה כמחפשת לה שולחן מתאים, ובחרה לה באחד סמוך לקיר שבשבתה תשכיל לסקרו יפה מן הצד, ושגם הוא יוכל, אם יבקש זאת, להעיף עין עליה. היא השעינה מרפקיה על השולחן וקלטה בכפות ידיה הנאות את סנטרה מזה ומזה, תנועה שהיתה משווה לה לפעמים רצינות של עלמה שקועה בארשת תמימה, חיננית, והואיל ושמה עצמה מרוכזת ביותר וצופה כלתוך חלל ריק, נתנה על ידי כך את האפשרות לבאי בית-הקפה להסתכל בה שהות קצרה אבל ללא כל הפרעה. ואז, (“גמרתם, רבותי?!”) סילקה זרועותיה כחוזרת למציאות השוקקת סביבה במלל, להט שיח, געש ריגון, קצף בירה ועשן סיגריות, והחלה אף היא סוקרת סביב-סביב, נענית בחיוך שופע חן למברכיה השוקדים לצוד רגע זה, המשתאים ליופיה, וחוזרים ומעיפים את עיניהם באשנבי כלגורם שאין להפריד ביניהם. ואילו אשנבי יושב ומעיין בעתון כאומר שאותה אשה נאה אינה נוגעת לו כלל, רק משל היתה, אפיזודה חולפת. אך בהרימו את עיניו לברכה לשלום, חלשה דעתו, והוא חש כיצד היא עוקרת אותו בעליל משלוותו המדומה, ועד כמה כוחה יפה עדיין למשוך את לבו כשהיא מסמיכה את ישותה לאותו גבר נאה… כשהרים עיניו שנית מעל העתון שאותיותיו ריצדו הפעם מולו שדופות מתוכן, עשתה היא מעשה שהביאו במבוכה; היא הורתה לו בלא אומר ודברים על הכסא הפנוי לידה. לא מצא כל טעם לסרב, וכאילו בעל כרחו, תוך איטיות נירפה, עקר ממקומו כדי לעבור ולשבת לצידה, בהשבעת הרמז בלבד. הוא הקשיח את פניו כדי להופיע זועף וגא, שקע בדממה בלתי נעימה, ועל ידי כך נתן לה שוב את היתרון, שכן פתחה בקלות ובנועם:
- מה לך שאתה קודר כל-כך, האם נטרפו אניותיך?
אשנבי חייך:
עדיין מהלכות על גבי מים רבים ושלום להן!
ובכן, הכל בסדר.
כן, פרט לאחת מהן (הציץ לעברו של הרופא לראות אם מקשיב הוא לדבריו, ומיד גמר בלבו כי אחת היא לו), ספינת טיול קטנה ונאה, שמפליג הייתי בה להנאתי, הן בימות הגשמים והן בימות החמה, רק ספינונת קטנטונת זו נטרפה עלי…
ושקעה מצולות?
שקעה לצערי.
האין אפשרות להעלותה ולתקנה למען תצלח שוב לשימוש?
נתנה בו מבט מלבב, מצפה תוך נקיפות לב לתשובתו.
אשנבי החשה רגע קט. שוקל היה בדעתו אם להמשיך בשיחה זו שיש בה משום גלוי רחשי לב טמירים ביותר. החזיר לה מבט בוחן, ממושך וחצוף במקצת, חושש לפגוע בה ולהצמית תשובה שתניח את דעתה, והוא בורר לו לפיכך מענה שיש בו פנים לכאן ולכאן:
- אפשר למשותה אך אפשר להפליג גם בחדשה לגמרי…
הרופא שעוסק היה בדישון מקטרתו, המשחק בהצלחה ניכרת תפקידו של מיתמם, השתעל הפעם שעול מקוטע ללא צורך ושם עצמו כאינו מבין כלל וכלל במה מתנצחים השניים, והעיר באדיבות:
- מדברים אתם בחידות, רבותי.
נעמי לא שעתה אליו, ובפנותה הפעם לאשנבי נטבעה בפניה ארשת מפללת:
ושמא כדאי בכל-זאת למשות את זו הקודמת, שהסכנת אליה?…
יש ומהרהר אני בכך. הרי מכיר אני אותה כל-כך יפה, את המיבנה שלה… הילוכה הנאה על פני גלי הסער, צלעותיה הנאות, מפרשיה הצחורים, המתנפנפים שעה שהיא חוצה את הגלים, והיא כולה דרוכה, נאה ומקסימה את העין, כליל השלמות, ממש עונג לחזות בה!…
קשה היה לנעמי להצניע את קורת-רוחה:
ובכן?
אלא שבכל-זאת לא עמדה במיבחן יום אחד, ובשעה שפרצה הסופה נטתה על צידה וירדה תהומות; צללה העופרת במים אדירים… ורב-החובל הנאמן שלה, שנפשו קשורה בה, הופקר לזעף הים ונאלץ להיאבק קשה עם הגלים עד הגיעו לחוף, רצוץ ועלוב, כתרנגול שמשו אותו מן המים, וכל רואיו נדו לו וצחקו למישבתו…
נו, נו! אתה מפריז קצת, איש לא צחק!
מיד עמדה על כך שהשיחה חרגה מכלל מישחק מלים לבשה רצינות המסגירה את הרהורי לבה, שכן קדרו מאד פניו של הרופא הצעיר, ושלא להרגיזו יתר על המדה מצאה לנכון שלא לסיים את השיחה בנוכחותו, וצר היה לה, צר, על שלא ניתן לה מבוקשה לאלתר. ידוע ידעה כי מחמיצה היא הפעם את הרגע היפה להתפייסות, ומתוך שיחתו של אשנבי ותשובותיו למדה לדעת כי גם הוא, היהיר שאינו רוצה להודות בכניעתו, מוכן לכך, אלא שמחכה הוא לאותה מפורש מצידה, שתהא היא המפייסת אותו לא ברמזים בלבד… נעמי היתה מוכנה לכך, ואף ביקשה להיעתר לו אלא שכאן יושב לידה הרופא מכונס ושותק בקדרותו, כולו דרוך ותופס, כנראה, יפה את המתרחש בקרב לבה, אלא שאינו נענה לה כדי להקל עליה.
ה
משעלה לחדרו היה נרגש ביותר ומצפה כי עוד הלילה תפתיע אותו נעמי לאחר שתיפטר מחברתו של הלה ותבוא אליו; היא תחזור אליו בפשטות, תדפוק על דלתו, ומשיפתח אותה תעמוד על הסף מחייכת ומלבבת, מציצה ישר בעיניו ולוחשת: “מה שלומך, חמוד’יק?”, והוא נוטל אותה בזרועותיו ומכניסה בלי אומר ודברים.
משארכה לו השעה והיא לא חזרה, הסיט את הוילאה מעל גבי תמונתה, העלה מעל לה את אור החשמל וכדרכו לפעמים, החל סח לה: “ובכן, איקונין שלי, מסתבר שהגיעה השעה אלא שאין את יודעת כיצד לעשות זאת וכיצד להיפטר ממנו… וכי לא ידעת קודם לכן שאת לא תוכלי לשהות בחברת אדם שינענע תמיד בראשו ‘הן, הן’ ולא ידע לשגע אותך לעתים בשגעונות מסוג אלה שבהם חינכתיך, איקונין שלי? וכעת, אגלה לך בסוד, בלחישה מפה לאוזן, שאיש לא ישמע ולא יידע על כך לעולם, כי גרמת לי לילות יגונים עד כי חשבתי שדעתי נטרפת עלי מרוב געגועים אליך, ולילה אחד עמדתי שעתים בחוץ, סמוך לחלון חדרך, לראות את צללית דמותך הנעה מעבר לוילון”…
ובכל-זאת, לאחר אותה פגישה נלבבת בבית-הקפה, לא בא האות שמצפה היה לו אשנבי בכל נפשו ומעודו. הספק החל מענה אותו ובטחונו נתערער שוב. סתומים היו בשבילו מערכי לבה של אותה אשה, קרובה ורחוקה, אשר בוששה לעשות את המעשה שנראה לו כה פשוט וטבעי. הרוגז ניעור בו עליה, ויום אחד, כשנתקל בה ברחוב שם עצמו כאינו מבחין בה כלל וכלל וחלף לדרכו אדיש למראית-עין ונפעם ביותר בחובו, כשתקווה אחת יוקדת בו: “עליה לקרוא בשמו! עליה לעכב בעדו!…” אלא שספק היה אם היתה עושה כך שכן כה נחפז לחלוף ולעבור על פניה, כנמלט על נפשו, והיא רק הביטה אחריו, תוהה על התנכרותו העויינת.
ו
אשנבי ניגש לחלון חדרו והציץ למטה, לרחוב. לא ארכו הרגעים ומכונית שחורה והדורה, פרטית, נתעכבה, ומתוכה יצאו ברוך, החרשתן ולבסוף, חורגת מתוך מאמץ, אשתו רחבת-הירכים והמסורבלת. אשנבי חייך: “הביא אתו גם את פרת הבשן שלו, להסתייע במבינותה! כעת יהיה לי עסק עם שניים אלה ולואי שלא ימתחוני יתר על המידה בפטפוטיהם!” מצטער היה על הפגישה שקבע בעטיו של ברוך, ואילו משנעשה הדבר אין לו אלא להבליג ולהסכים למכירת איזו תמונה, פרשה המאוסה עליו מאז ומתמיד. עוד הוא פונה כה וכה, להכניס ברגע האחרון איזה שהוא סדר בחדרו הפרוע, להצניע עוד אחת מתמונותיו הפרטיות, וכבר פרץ ברוך לרשותו, ואחריו, מתנשמים בכבדות, החרשתן וזוגתו. ברוך הזריז והחייכני, אשר מחובתו להכשיר את הקרקע וליצור את האוירה המתאימה, הכריז חגיגית:
- רבותי! אתם נמצאים בעולם הצבעים והרי לפניכם המאסטרו בכבוד ובעצמו – מר אשנבי!
החרשתן הושיט לו את ידו תוך קרירות מעשית שאינה מתפעלת לא מדברי ההקדמה של ברוך ולא מעצם קיומו של המאסטרו ואף לא מה“אטלייה”, הריהוט הדל והערבוביה, ואילו רעייתו שהושיטה לו יד מסורבלת בצמיד כבד וגס למראה, באצבעות ענודות טבעות יהלומים מתיזי ניצוצות אש כחול-אדומה, שכל עצם הביקור קסם לה, העיפה את עיניה נרגשת סביב-סביב ובנעימה של התמוגגות מובהקת פתחה, בהפריחה את חיכה המדושן כלפי הניצב מולה שותק וקודר:
- ממש כמו שתארתי לי חדרו של צייר! כל אותו אי-סדר, החדר שעל גבי הגג, ספה פשוטה, כורסה עתיקה, כדי חרס מצויירים, ספרות על ציור, ומסביב על גבי הקירות ועל הרצפה, רק תמונות, תמונות, תמונות!…
סיימה משפטה כמנצחת והרשתה לעצמה לצנוח לתוך ה“כורסה העתיקה” שלא היתה אלא כורסת עור ישנה ומרופטה, נשפה בקושי מעל לברכיה טפֶש בשר וּורד תחתונים; לא הספיקה להוסיף ולומר עוד משהו להנאת עצמה, וכבר עמד ברוך והחל מגולל לפניהם בדים, ומטלטל תמונות האוצרות בתוך ריבועיהן מראות ונופים מכל כנפות הארץ, שהנושא על העתיק מרובה בהן על החדש המתהווה, פרי שיטוּטיו של אשנבי משך שנים רבות; כל אחת מהן צוררת תקופה מסויימת, מהן בעלות עוצמה ותנופה, מרתקות בנושא ובביצוע, בזינוק כלפי אדם וטבע בכוח המכחול והעין החודרת, ומהן בעלות “סטיות”, שאולות מקצתן של פיקאסו, וקצתן משל בראק, שעה שאשנבי התכחש לעצמו; תמונות בצבעי שמן כבדים, אקורלים ענוגים, ציורי פסטל וגואז יוקדים, ואף שרטוטי-פנים של שחור וצחור. לא עברה שעה מרובה והחדר נתגוון ונתגדש בכל פינה ובליטה, על גבי כנת הציור, הספה, השולחן, אדן החלון וליד הדלת: סמטאות ירושלים, אופל כוכיהן, בריות ססגוניות הנדחקות בנפתולי המבואות הצרים, מתחת לקמורים החוצצים בין אופל לאופל וחושפים בין הבקיעים תכלת רקיע כפלא מציץ ממרום; מראות צפת, עוני מנוון ומגובב בריבועי משכנות אבן כמדרגות המוליכות לשער השמים, ושגב הרים הסוגרים סביב-סביב עטורי צבעים יוקדים ודועכים; נופי כנרת נסוכי קסם מים, הפושטים גון ולובשים גון, משקפים הרים בהיפוכם ורקיעים חופפים עליהם ביפעת נופי ארץ חדה המפזרת הודה מלוא חפנים לבעלי המכחול, מסעירה את נפשם לקראת היופי ומלבה בעיניהם את זיקי היוצר.
והחרשתן הקודר עומד באמצע, בוחן בעיניו ואינו אומר דבר מטוב ועד רע, פרט לזוגתו שאינה חוסכת דבורים ומביעתם במפורש, מתובלים בהתלהבות צורמת ואוילית.
אשנבי ניצב ליד החלון משל כל הענין אינו נוגע לו כלל וכלל, ומניח הוא לברוך להפוך בתמונות, לגלגל בזכותן ולעשות בהן ככל העולה על רוחו, ובלבד שלא יטריח אותו. כל העסק נטע בו שממון ומבקש היה שהדבר יסתיים בהקדם; סולד היה שתיקתו הגאותנית של זה החרשתן ובוחל היה באימרי פיה המחוכמים של רעיתו. ועדיין לא בחר הלה משהו מסויים, אם כי נגע מעשה איסטניס וכחושש מאבק, בתמונה זו או אחרת בראשי אצבעותיו, נהם משהו בלתי ברור וקפא בהסתכלות אדישה. לבסוף נלאה גם ברוך, נזדקף קמעה, יישר את גבו לאחר שהיה גחון על ערימת תמונות ופנה אל החרשתן:
ובכן, יש ברוך השם מה לבחור!
ודאי שיש! – נענתה מיד זוגתו – פשוט סחרחורת תוקפת אותי מרוב צבעים וקשה להחליט. כשאני לעצמי הייתי בוחרת בתמונה האדומה הזאת, (על פני אשנבי חלפה עוית של לעג) שהיא נהדרת ומתאימה מאד לטרקלין שלי, לא כך, מקס?
המממם…
במה אתה בוחר?
עוד לא בחרתי.
פני ברוך קדרו:
- תמהני על מר שפרינגלר! הרי יש כאן תמונות לבחירה (אשנבי הליט פניו בכף ידו) המספיקות לעשר תערוכות! אם על טעמי אתה סומך, הרי זו, והרי זו, כלום אין מה לבחור חלילה?
אשנבי חשר כי רוגזו המחלחל בקרבו עולה כאותה כספית במדחום על סף המשבר… אם יוסיף ברוך לגלגל בשבח תמונותיו, ואם עגל-הזהב זה יתחיל להביע ספיקותיו ויגלה מורת-רוח כלשהו, הרי שמיד יפסיק את כל העסק ויבקש מהם, במחילה, להסתלק מכאן, כי לזרא היה לו כל הדבר.
אלא שאותו חרשתן אינו אדם רכרוכי המתבטל בפני ציייר ובפני תמונות; יש לו חשבונות משלו, וטעמו, ובכלל, הרי לא שהתמונות אינן נראות לו, כי אם אותו צייר יהיר העומד לו שלוב-זרועות מן הצד ואינו טורח במלוא נימה להסביר את תמונותיו הוא, ואינו עושה מאמץ כל שהוא כדי לשדלו לקנות אחת מהן, ומחכה לו מתוך זלזול עד שהוא, “כדי הכסף”, יבחר לו בעצמו משהו ויסתלק מכאן… הוא החרשתן העשיר והמכובד, שהכל פוגשים אותו בסבר-פנים שאינו נעדר חנופה, שהכל קמים לכבודו ומכרכרים סביבו במוסדות, בחברה, ובכל אשר יפנה, כלום אינו ראוי כי גם אותו צייר גא וחוצפן הנזקק לו יואיל לטפל בו קצת, ולוּא גם אך ורק כדי לצאת ידי חובה?!… רעייתו אינה עומדת על כך, וגם מכירו היוצא מכליו כדי לשדלו לרכישת תמונה, אבל אותו צייר פורח ודאי שמבין יפה את המצב, ומתעלם מכך בכוונה, בחוצפה, ולפיכך הרי שגם תמונותיו אינן יפות בעיני מר שפרינגלר ומעמיד הוא פנים כי אין דעתו נוחה מהן! אף הוא יודע לשחק ולהגן על כבודו, ומשום כך הוא שותק ואינו מביע את דעתו!…
וברוך, שדו-קרב חרישי זה היה סמוי מעיניו, מפיל תחינתו לפניו:
- ובכן, מר שפרינגלר, במה אנו בוחרים?
החרשתן מר שפרינגלר אינו אץ לבחור. הוא מרתיע עצמו, סוקר הכל בקרירות, ואינו מזכה את הצייר במבטו, משל אינו קיים כלל ומתנכר לו לחלוטין, תוך-כדי-כך העיף עין גם על התמונות הקבועות על גבי הקיר ובגלותו את זו שמצאה לה מחסה מאחורי הוילאה הקטנה, המערפלת אותה, ומבעד לקפליה מציץ רק מירמז של צבעים כמבעד למעטה עשן כחלחל ודק, קם והורה עליה:
וזו מהי, תמונה?
כן, ודאי! – נענה לו ברוך
אפשר לראותה?
כאן מש אשנבי ממקומו:
אפשר לראותה אבל היא אינה ניתנת למכירה.
מה פירוש?
פירושו של דבר שזוהי תמונה פרטית.
מה שייך, פרטית?
פרטית שלי. איני מוכרה לאיש.
פניו הזעומים של שפרינגלר העלו חיוּך ספוג רשע ולעג:
פרטית? ואם בא אדם כמוני ורוצה לרכוש אותה?
אז מסרבים לו…
כך?…
כך.
אפשר לראות את שכית-החמדה הזאת?
בבקשה!
אשנבי הסיט נזעף כלשהו את הוילון ואף העלה מעל לתמונה את אור החשמל כמבקש להציגה בכל תפארתה וזיוה. החרשתן נתן בה עיניו ומשך שעה קלה השתלטה דומיה. ברוך שחושש היה לסופה של השיחה הציץ לעבר אשנבי, כמבקש להרגיעו, לשדלו, ואילו זה לא העניק לו מבט אחד. גא ומרוגז עמד מן הצד מצפה להמשך.
תחילה נענתה הגברת:
- האין זו בתו של מר גלעדי, מנהל חברת “המזרח”?
אשנבי החשה תוך בּזוי גלוי.
שפרינגלר הושיט את מקלו כלפי התמונה:
ובכן, אדוני הצייר, מוכן למכור אתה?
לצערי, לא.
אף אם אשלם מחיר כפול?
גם אז לא אשנה את דעתי. יכול מר שפרינגלר לבחור לו משהו ממיטב תמונותי, אך את זו איני יכול למכור מטעמים הכמוסים עמי. אין זאת קאפריסה בלבד.
גברת שפרינגלר, כדורשת טוב מצאה לנכון להתערב:
- למה לא תבין, יש לו למר אשנבי סנטימנטים לתמונה או לאשה המצוּירה עלה, ודאי ענין אהבה גדולה או משהו מעין זה, לא כן, מר אשנבי?
אשנבי לא השיב. רק שרירי לחיו רטטו קצת ובעיניו הבליחו ניצוצות זעם מהול בבוז. את ברוך – שניגש אליו, כדי לשדלו למכור את התמונה – דחה ממנו בגלוי, בגסות כמעט, וחזר בקיצור על דעתו:
- יש כאן מה לבחור מחוץ לתמונה זו.
כאן גמר בלבו מר שפרינגלר לגבות מצייר יהיר זה את חובו. הוא הניף את מקלו וחג בו חוגה מסביב לכל התמונות שנערמו לפניו לראווה, ותוך הדגשה מכוונת הפטיר לאטו:
- רבות מהן חסרות צניעות ורבות מהן אינן לפי רוחי!
אשנבי החויר. הוא ידע כי הלה משקר בכוונה תחילה. ברור היה לו כי אין הוא עומד לרכוש תמונה אצלו ועוד ישעשע עצמו אחר-כך מתוך סיפוק וקורת-רוח כי הרביץ בצייר. אשנבי השיב לו אף הוא בחתוך-דבוּר נוקב:
- אשר לצניעות, ינח לי מר לדאוג לתמונותי בעצמי, ומוּטב שמר שפרינגלר ידאג לנעלים שהוא מייצר בבית-החרושת שלו, שהעור שלהן יהא דק ועדין יותר, הואיל ומשתמש הוא בעורות של בהמות גסות וההשפעה ניכרת למדי!
כשיצאו היתה דעתו של אשנבי בדוחה עליו קצת. זאת היתה קליעה למטרה! הם לא יצאו אלא ברחו מפניו! הוא, מר שפרינגלר תפש בזרועה של פרת-הבשן שהעלבון סטר גם על פניה, סחב אותה אחריו, ורק על יד הדלת הפכה את פניה אליו והטיחה בזעם:
- חוצפן שכזה!…
והם עקרו מחדרו כשברוך הנבוך מנענע בידו דרך יאוש. לסיוּם מעין זה לא פילל… שרוּי היה בצער, שכן מבין היה לנפש ידידו הצייר וחס על כבודו של החרשתן שנפגע. כאשר הציץ אשנבי למטה, ראה את שלושתם עומדים ליד המכונית שטופים בפולמוס נרגש ביותר ונראים נזופים ורוגזים זה על זה. אשנבי נתן כפות ידיו בכיסיו (שאין הפרוטה מצויה בהם כלל) והוא חייך שבע רצון להצלחתו זו, שרק יחידים בעלי נפש והכרת-ערך מסובלים לעמוד את טעמה וטיבה…
כשהיפנה את פניו לאיקונין שלו, בחן את קלסתרה ומוכן לשוחח איתה קמעה, כבר פשטו בחוץ הדמדומים ומבעד לחלון נשבה רוח קלה, רכה, שהפיגה קצת את חום היום. עוד הוא עומד ותוהה, סבוך בהרהוריו, והנה קלטו אזניו רשרוש פסיעות של אשה העולה בנעלים קלות ובחפזה. לבו נקפו: נקוש סוליות זה של אשה עולה בסערה מוכר לו יפה-יפה. לא מצא לו שהות מספקת לתהות על כך, כדי לשער את אמיתו ניחוּשןֹ, והדלת נקרעה לרווחה. נעמי עמדה על הסף, חיוורת נושמת כרדופה, עיניה נוצצות ואילו גופה הגמיש, דומה, נוטה לצנוח מהתרגשות או מאפיסת-הכוחות. אשנבי חרד לקראתה: “נעמי”… דבוּרים שלהם היו מגומגמים. כשנטל אותה בזרועותיו עצמה את עיניה ונתנה לו לנשק על האודם שפרח בלחייה, וזרועה שהתרפקה מסביב לצוארו המוצק, וכפה שרעפה חמימות ורוך, גילו לו את ענות נפשה והתרוננותה גם יחד בשעת חסד זו שירדה על שניהם במפתיע, אם כי לא בהיסח הדעת.
הנערה והגולגולת
מאתיוסף אריכא
א
עם שחר יצאה השיירה הקטנה של האוטובוסים לדרך. בראשה דהר ג’יפ צבאי. נהג בו מיכאל רמתי, סרן צעיר לימים, ולצדו ישב חייל באפס עבודה. הסרן מצוּוה היה לתת את ההסברות הדרושות לעתונאים, שכן נטל בעצמו חלק פעיל בקרבות, ומקומות המערכה לארכו של הכביש בדרך בואכה ירושלימה היו נהירים לו יפה. הוא הדהיר את ריכבו בין הפרדסים האפלוליים שבשעת בוקר זו עדיין הדיפו את בושם פריחתם החריפה והנעימה, זו הצוררת בריחה את בשורת האביב.
הסרן החזיר מדי פעם את ראשו לראות אם העתונאים נמצאים בעקבותיו. הוא ידע כי חייב הוא לנהוג זהירות מסוימת בבריות הללו, שכן עלולים הם לטרדו גם בשאלות החורגות לגמרי מן הענין; אלא שמיד הסיח את דעתו מהם, והירהר בקונצרט הסימפוני בעיר, בו שמור לו מקום עם שובו הערב. כיוון שאין אדם צעיר מהרהר בעסקי קרבות בלבד, נצטיירה לפני עיניו, תוך ערגון כמוּס, דמותה של אותה נערה צעירה, אשר ראה הבוקר ראייה חטופה בעיר, בין היוצאים לסיור – צעירה ונאה, לבושה בפשטות הנאה לטיול, אבל תוך הקפדה, סבר של רצינות נסוך על פניה, זרועה האחת מחזיקה בילקוט-צד קטן ואצבעות ידה השינה משחקות במשקפי-שמש. אמנם, לא ניתנה לו זהותּה מספקת להתבונן בה, ובכל-זאת בהפנותו את גבו אליה תוך שיחה עם העתונאים, לא פסק מלראותה, ותיאר לעצמו כיצד משקפיה הכהים ודאי מוסיפים לה ליווית-חן, בהבליטם חיוורון קלסתרה הנעים, וזרועותיה הנאות והענוגות, אלו האוצרות בתנועתן מירמז לעדנת כתפיים, הצטיירו לפניו בהחזיקו משום-מה תווי-נגינה וכינור. האין זאת רוּת ספיר אשר כה נתבגרה ויפתה? עוד הוא מהרהר בה, דוֹלה זכרונות-ילדות נעימים שהחלו להתרקם בסמוך לבית ספיר, ומול עיניו התנשא לפתע מגדל-המים ובתי-הקיבוץ הטובים בירק, ומעל להם מבהיק שחק כחול של יום אביב שטוּף זוהר רך, המפקיע את היום מצינת בקרוֹ.
הסרן רמתי העמיד את ריכבו לצד הדרם, קפץ ופסע לאורך הכביש כשידו השמאלית מטפלת בהזרת האקדח למקומו, תנועה ללא צורך שהיקנתה לו התעסקות ויציבות-מה, ובתמכו את זרועו הימנית במתנו, לשם איזון אותה יציבות (פיסית ונפשית כאחת) שלה זקוק אדם צעיר המשמש מטרה לעיניים בוחנות, נשתהה עד שראה אותה בין היוצאים מאחד האוטוביסים. היא נראתה לו הפעם גבוהה קמעה, גמישה ורזה יותר, שכן כינסה את גודש שערותיה הזהובות בתוך מטפחת צבעונית, משקפי-השמש רכובים על אפה, ואכן משווים הם לקלסתרה ארשת נעימה לא רק בהבליטם את חיוורונו אלא גם באוצלם קורטוב של רצינות ותוקף שיש בו מן האוֹפי. היא לא נחפזה, הרתיעה את עצמה פסיעתיים, כמבקשת לחרוג מן הדוחק ומן המגע עם אלה ששעתם אצה להם, ומשגברה הצפיפות לידה, נרתעה עוד כדי פסיעתיים, במתינות של ויתור, ומצאה את עצמה מול גבו של הסרן רמתי, שנראה לה גברי ובנוי יפה אלא מתייהר קמעה, ודאי כדי לחפות על חוסר בגרות שבהופעה.
רות הכירה אותו מיד, וחייכה חרש בהבחינה כי תוהה הוא להסביר לעצמו את מהותה, שכן הסב פעמיים את ראשו, לראות אם היא נמצאת בקירבתו. לרות נעמה עצם ההרגשה בלמדה שתשומת-לב זו אין בה מן ההתכחשות, וכן בהבחינה כיצד סוקרים אותו הכל בסקרנות מהולה בחיבה, וכיצד עטים עליו העתונאים, בעיקר אלה שהוטסו מכרכי-הים, מצוידים בכליהם והמצלמות שלהם מופעלות בלא רחם כלפי אדם ונוף. קולו של הסרן היה קצוב, חותר אל הקיצור, כנותן משמעות לצבאיוּת שבו המצווה לפסוח על פרטים: “בנקודה זו רוכז חיל-המחץ של צבאנו המתהווה, אשר עליו הוטל התפקיד להבקיע את הדרך לירושלים; מכאן יצאו השיירות נושאות הצידה והמים”.
אחד מאנשי המקום הוביל את האורחים לאולם בית-התרבות, שנשא עדיין בכתליו ובגנו הפרוץ, כמרבית הבתים שעל ידם חלפו בין הערוגות, סימני הרס ופגיעות הפגזים. לא היה בנין אשר אל לובן כתליו לא היה מפוזר, כשחין, הטיח המקולף ונקבי הרסיסים. המדשאות, השיחים והעצים עמדו במלוא לבלוּבם כעדוּת מתכחשת לאיוולתו ההרסנית של האדם.
לאורחים הוגשה ארוחת-בוקר קלה שעל כפריוּתה העיד הלחם החום, המקומי, שהיה אפוי וחסר אותה הפסולת שאוֹפי הכרך מוסיפים לו בשעת-חירום. הסרן רמתי הוכיח אומץ-לב אזרחי, שכן מצא את עצמו בסמוך לרות ספיר משבח טיבו של הלחם, יוצק לה קפה בספל, מושיט צלחת הגבינה ומתנצל תוך כדי כך על שלא הכיר אותה קודם-לכן, הואיל והיא באמת התבגרה והיא צחקה בתום-לבב כאשר הזכיר לה כיצד ליווה אותה ערב אחד, כאשר שתי המשפחות בילו את הקיץ במושבה, והוא נשתהה עימה ביותר ליד הדלתית המסורגת בכניסה לחווילה בה התארחה, עד שקוֹלה של אמה בקע מחלון הקומה השניה: “רותי! תמשיכי את השיחה מחר…” אכן, היתה זאת ילדות עליזה ונטולת דאגות.
משהביעה לפניו רות את החשש אם אין צפוי לה איחור לקונצרט הסימפוני הערב, העלה רמתי חיוּך על פניו, כמצניע איזו תעלומה, והניח את דעתה בהוסיפו כי אם קונצרט עדיף מפגישה, הרי שיעשה כמיטב יכלתו כדי להחזירה העירה למועד הנכון.
כשרוחו של רמתי בדוחה עליו ביותר נוכח מאור-פניה של נערה זו, שמצאה מושכת ונאה ביותר בהתנהגותה האצילית האוצרת קסמי אשה צעירה, קם ועבר לקיר שמנגד ונשתהה ליד המפה הצבאית שעה שהחייל עדיין טורח היה להסמיכה יפה ולישר את קיפוליה הסרבנייים. רבותי! – קרא הסרן בהרצינו את פניו כלפי אלה העוסקים עדיין בסעודתם, – הריני למסור לכם בקיצור את תיאור הדרך שסללנו תוך קרבות, “דרך בורמה” שלנו שבאמצעותה קיימנו את הקשר עם ירושלים. – ומיד החל מוליך אצבעו על המפה, מסביר ומספר, כשהוא מכוון את מבטיו לעבר רות היושבת ומקשיבה יפה. לכבודה היה בורר את הניבים הקולעים, מעלה מאמתחת זכרונותיו פרק-קרבוֹת שהוד-של-אגדה החל עוטר אותם, פוסח על המקרים שאין אדם מסיח אותם ברגשי חרטה וצער אלא לעצמו, ומונה אחת לאחת את העלילות.
תוך-כדי-כך שגבוּ המאורעות ושיוו לפניו של הדובר רצינות של בגרוּת קודם זמנה, ובספרו על הנערים בני גילו וריעיו, שהעפילו במעלות ההרים ובמורדות הגיאיות, בעקבות אבות אבותיהם הקדומים, נלחמים ונופחים את נפשם, ראה אותם שוב כיצד הם נופלים כאילו פרשו למנוחה של שעה קלה בלבד, ועדיין החלום מרחף על מצחם הצח, ומהם רסוקים ורטושים עד לפלצות. כל-עוד לא נגע בפרשה זו, דומה היה לו כי הדברים משתכחים והולכים תוך סערת החיים שאינה יודעת מרגוע, ושנה שחלפה מאז כמוה כנצח, אבל כיון שפתח בהם, הרי שהעלה את דמוּתם וזיכרם כאילו רק עתה מתארעים הדברים, במראה ובתנועה, בזעקת-פחדים, בנפץ, בקרעי שמים תכולים להפליא המתבהרים לפתע בין עבים קודרים עמוסי גשמים וצינה, הזוחלים מעל לרכסים המסולעים, מעל לגגות הכפר שבין בתיו חוֹמקים בעלי כפיוֹת לבנות תופשי נשק קטלני. ושרביטו של רמתי המטייל עתה על פני המפה משייר נתיב סמוי מן העין, שותת דם ויסורים, מפח-נפש ונצחון הבא כאילו בהיסח הדעת ולאחר אפיסת-כוחות…
אין זאת כי הסרן רמתי נתרגש קמעה בגוללו פרשה אחת מדברי ימיה של מלחמת-השחרור, שכן נשתלטה דומיה רבת-קשב. בסיימו ניתך עליו מטר שאלות. תוך-כדי הקשבה נחוּ מבטיו על פני זו אשר לה במיוחד השמיע את דבריו, ומשנתקל בחיוּכה המעודד, החל משיב בקיצור ולענין, בהתחמקו על נקלה מבעיות צבאיות _“אין שאלה זו מסמכותי, רבותי”) וסיים בהאיצו: " ועתה – לדרך, רבותי!"
ב
ושוב חפז הג’יפ בראש. אלא שהפעם ישב החייל במושב האחורי, ואילו לידו של מיכאל ישבה רות, כשצעיפה המגוּון מתנפנף למשב הרוח כעננה קלה ומתאבכת של כחול ואוֹדם, ומשקפיה הכהים משווים לפניה ארשת פני נערה שתוּגה סמויה חתומה בנפשה, שכן לא לשם טיול גרידא יצאה הפעם. באחד המקומות הללוּ, בהרי יהודה נפל חברה הטוב ביותר, פייטן צעיר, ומכיון שהסיוּר כולל גם ביקור בשדה-הקברות הצבאי, הריהי מתעתדת לעלות על קברו. הסרן רמתי שהכיר יפה את אמנון פלדי, סח לה כל מה שידע עליו, בהעלותו כל מה ששמע על נסיבות מותו. מן הנסיון ידע כי אלה הנוֹצרים בלבם את זיכרם של החללים, נכספים לדעת פרטים שיש בהם משום נוחם, ולוּ גם אירועים של מה-בכך. לפיכך סח מה שידע, אלא שעיטר במקצת את הדברים.
שעה קלה לאחר-מכן הסיחה הנערה את דעתה מן העצבוּת שאפפה אותה קודם-לכן. בין שניהם החל מתרקם אותו יחס טבעי שאנשים צעירים מברכים על עצם היותו, וטיול בחיק-הטבע – בין הרים וצוקי-סלעים עוטי הוד, עמקים ירוקים נוהרים תחת כחלת רקיעים, משב רוח קרירה ואביב פורח סביב-סביב בעתרת קסמיו לכל מלוא העין – ודאי שיש בו כדי לקרב לבבות.
וכך חלפו מנקודה לנקודה, משתהים פה ושם, נפעמים ממיגוון יופיו של הנוף ההררי, הלובש צורה ופושט צורה, מופתעים למראה ראשיתם של ישובים חדשים, מהם בנויים אבן קשה ואדמדמה, יפה לנוף ולסביבה הסלעית, ומהם צריפי-עץ דלי-מראה שצבעם הקלוש וגגות-הפחים שלהם, מבנים שחוֹתם הארעי והקל טבוע בהם, נמצאים בסתירה משוועת להרים המוצקים הרובצים סביבם. אלה הם הישובים החקלאיים שבחלקם נפל הגורל לגאול שיממת דורות, ושברבות הימים ישמשו גם משלטי-עוז, והרי הם צופים בשחר ימיהם אל מול פני העתיד הטומן בחוּבו את חדוות הפריחה, את צער הגידול ואת זעם הבאות הסמוי מן העין. והעתונאים מתרוצצים, בודקים ותוהים על שרשם של דברים, כשהם נתפשים למשובה שקלות-ראש ורצינות משמשות בה בערבוביה.
רות ספיר פרשה לשעה קלה משאונם ולהגם של הללו, ירדה בטפיפת רגל קלה לגיא הסמוך שמתוך ירקותו הרעננה, הפורצת בעוז הצמיחה, להטה תוך יפעה של בזבוז שיפעת הכלניות האדומות. היא גחנה עליהן, ומתוך שקידה יתירה החלה קוטפת מהן ומכנסתן לתוך כף ידה השמאלית, עד שצברה צרור גדוש ונאה ביותר. עוד היא גוחנת לקטוף פרחים, כחסה להותיר שפע הפורח על כל צעד ושעל, והנה הזדרז אליה עתונאי מכיר, והמצלמה שבידו נטויה כאיוּם שאין מנוס מפניו: “הבטחתי לאבא כי אצלם את הבת ואשמור עליה.” רות גיחכה: “אם גזירה היא – רשאי אתה לצלם, ואשר לשמירה – דומני כי תפקיד זה נטל עליו הסרן החביב שלנו…” העתונאי הניף את מצלמתו: “אכן, שומר נאה בחרת לך, ומשבח אני את טעמך. אנא, עם הפרחים ביד, כשאת כפופה עדיין על הקטיף, כך, באופן טבעי. יפה!”
רמתי חזר אליה במרוצה לאחר שסיים את הסברתו בפני העתונאים שהיו כרוכים אחריו. אף הוא הביע את התפעלותו למראה הכלניות, ובזרזו אותה לעלות עמו לסעוד ארוחת-צהרים שנערכה לכבוד האורחים, הוסיף: “רואה אני כיצד יפארו הפרחים את חדרך”. רות חייכה והשיבה בנועם: " פרחים אלה נועדו לתכלית אחרת לגמרי, ואילו אתה אינם ידוע עדיין היכן נמצא חדרי".
ג
משם פנתה השיירה ועלתה במעלה מפותל הרה, למצודה אשר שימשה משגב עוד מימי הרומאים, חולשת על פני הדרך המובילה לירושלים. בראש הפיסגה, על שרידי יסודות עתיקים, התנוסס בית ערבי פרוץ, רחב-ידיים, ומסביב לו טבעת ביצורים של גדרות אבן וחצץ, תעלות-קשר ומחסומים. בפנים הבית הופקדה פלוגת חיילים וקצין זעוּף פנים שנטרד משנתו, כנראה, קיבל בשתיקה את פני הבאים.
מראה קודר היה נסוּך על פני החרבות, וכתוצאה זועמת ומפילה אימה – ללמדך שהמוות שלט כאן ורבים היו חלליו – התנוסס בסמוך למבוא, על גבי מוט תקוע בגל אבנים גולגלת של חלל, משקיפה בחורי עיניה, פיה ונחיריה, וארשת של זוועה טבועה בה. אחד החיילים מצא אותה בשדה-הקרב ועיטר בה את הכניסה. איש לא כיהה בו.
הבאים לא גרעו עיניהם ממחזה מוּזר זה של גולגולת תקועה במבוא: כל אחד סקר אותה בשתיקה, בלא לבטא הרהוריו. במראה היה משהו מדהים ודוחה. וכאן אירע לה לרות ספיר, הרצינית והנבונה, שנתפסה למעשה של קלות-ראש מדאיבה; היה זה רגע בו אין המקרה, המשטה לעתים באדם, מחמיץ את שעת-הכושר שנזדמנה לו.
אותו עתונאי נטפל אליה שוב על מנת לצלם אותה, והציע לה לפתע לעלות על גל האבנים ולהצטלם סמוך לגולגולת. בתחילה לא ראתה כל אוון בכך, ועצם הרעיון על זמון נעורים פורחים בצלו של סמל-הכלייה אף היה בו קצת מן השעשוע המרתק של דבר והיפוכו. היא קפצה ועלתה על גבי הגל, ישבה ליד הגולגולת והעלתה על קלסתרה חיוך רפה, שכן התגודדו כמה מן האורחים לחזות במחזה בלתי שכיח זה. כאן נתעצמה התפעלותו של העתונאי הזריז, ממציאו של רעיון מקורי זה, רוח עוז לבשה אותו, והוא פקד על הנערה: “לא כך, גברת ספיר, שימי את הגולגולת על ברכיך!”
נתעכב גם מיכאל, משתאה למראה, ומנשמעו קולות זירוז נוספים, ובכלל זה גם הערה קולנית, כי ודאי מפחדת הנערה הרכה, חייכה רות לשמע הערה תפלה זו, שבכל-זאת השיגה את מטרתה – שכן הושיטה את זרועותיה והסירה את הגולגולת מעל המוט, אמנם בלא פחד והיסוס, אלא שהקדירה את פניה; היא הניחה בחיקה את הגולגולת ככף ידה האחת מחזיקה בה בסמוך ללסת, והשניה מרחפת על פני הקדקוד ונרתעה לתחושת שבר קל בתבנית משולש (פגיעת רסיס? משונה, אך הרגשה לה כי פעם נתקלו אצבעותיה במשהו דומה לזה. מה פירושה של בליטונת זו באצבעותיה ריפרפו עליה זה עתה תוך מגע קל?…), ובטרם תדע את אשר עימה – והלה הכריז כי הנה תם המעשה ונשלם.
רות ביקשה להשיב את הגולגולת בזהירות למקומה, אלא שבהרימה אותה נשפ]ך מתוכה קצת עפר חום, יחד עם תולעת מתפתלת שצנחה על ברכיה. כיון שחשה סלידה קלה ונחפזה, רעדה ידה, והגולגולת נשמטה והתגלגלה תוך דרדור על גבי האבנים למטה, בהשמיעה רעש נבוב. לבה של הנערה נקפה וארשת של דאגה נסתמנה בפניה, משל חשה היא בכאב סמוי הנגרם לגולגולת עלובה זו. מיד קפצה למטה, הרימה אותה והשיבתה בחפזון למקומה, כשלבה מתפעם בה, כיון שאותה תקלה קטנה הציגה אותה לראווה בפני כל אלה שעמדו והסתכלו בה, והדבר לא נעם לה. בלא אומר ודברים ירדה מן הגל ורוחה עגומה עליה משום-מה; נתחוור לה כי משהו לא היה כשורה במעשה זה. ואילו העתונאי קידם את פניה בצהלת-נצחון: “היה זה מחזה מרהיב-עין, גברת צעירה, מוות וחיים נָשָקוּ!…” רות נתנה בדוֹבר מבט בוֹהה שניצוץ של שאט הבליו בו, ולחשה חרש כמבקשת לפטור את עצמה מטירדה מצערת: “עיפתי.” אך לאמיתו של דבר ביקשה לומר: “הה, מה נואלתי…”
רמתי תמך בה בירידתה למטה, בשביל המתפתל בין צוקי-סלעים שעין העופרת להם. לרגליהם הבהיק הכביש לנוגה השמש. בעמקים הירוקים הכסיפו חורשות הזיתים, ודיממת הרים היתה נסוכה על פני היקום. כפר אחד, על גיבוב בתי-האבן שלו, האפורים והנתוצים בחלקם, דמם כאילו פרחה נשמתו מתוכו, שכן לא הראה כל אות של חיים. רמתי הורה לרות בזרועו, תאב להסביר לה משהו הקשור בכפר ובגורל אנשיו, אלא שהנערה לא שעתה אל דבריו הפעם, ופסעה לידו שקועה בשתיקה מדכדכת שהצער נובט בה. לפתע שמע רמתי שהיא לוחשת דברים, דומה, לעצמה. תלה עיניו בה: “אמרת משהו?” היא חייכה נוגות בהפטירה הפעם בקול ברור: “גולגולת זו לשון היתה לה לפנים והיא ידעה לשיר; והדיוט זה חובטה בקרקע…” רמתי העיר לה: “ניחנת בזכרון מצוין. כלום מצער אותך מקרה זה?” רות השיבה לו מלה אחת שהיתה ספוגה חרטה כבדה: “מאד!”
בהגיעם לבית-העלמין-הצבאי החוֹסה בצל חורשת ארנים, באחד מהרי יהודה, בסמוך לקיבוץ שגמל חסד-של-אמת לבנים שנפלו, עמדו האנשים כשהם כולאים שיחם לרגלי שורות הקברים, שרק לוּחיוֹת מבליטות שמותיהם בשחור על גבי לבן, העלו את זכרם של אלה שנקטפו בעודם פורחים ומחייכים – זו חמדת העלומים הנרקבת.
רות פסעה לאיטה לאורך הקברים עד שמצאה את השם שביקשה. היא בחנה להניח את הכלניות, בפזרה אותן על הקבר למראשותי החלל, סילקה בכפה כמש עשבים ופרחים ושקעה בהרהורים, מתייחדת עם זיכרו של החלל, מתאמצת להעביר לעיניה פגישות ומצבים, להעלות את דמותו ובת-צחוקו כפי שהכירה אותו, לעורר בלבה את זכרו לפרטיו שעה שהיה צוחק, מדבר ומתווכח בחום; מביטה היתה לעבר הלוּחית הנעוּצה למראשותיו, עטורת סמל צה"ל: “אמנון פלדי”, וקשה היה לה לזהוֹת קבר זה שבהרים עם אותו עלם צוהל וענוג.
תוך-כדי-כך נתקרבו שני אנשים ונתעכבו בסמוך לה, בעוד היא עורכת ליד התלולית שהדשיאה. האחד עתונאי כנראה, והשני מאנשי המקום, לבוש חולצת-בד כחולה ומכנסי-חאקי, ארשת של רצינות ועקבות עצל היו נסוכים על פניו, ואם כי השיב לשאלותיו של העתונאי, בהנמיכו קולו עד כדי לחש, שלא לפגוע ברגשותיהם של המתייחדים עם זכר הנופלים, קלטו בכל-זאת אזניה של רות קצת מדבריו, כיון שמתוך סקרנות ביקשה לדעת פרטים והאזינה: “…אחדים מהם נטמנו כאן כאלמונים. היו אלה אנשים שנפלו ימים מועטים לאחר רידתם מן האניה, ולא יכולנו לברר את זהותם. ואחדים הובאו לכאן חסרי אברים, חסרי יד, ראש או רגל, מרוסקים עד לבלתי הכר…”
רות נתנה עיניה בדובר, כמבקשת לשאול משהו, אך פניה לבשו תוגה אילמת. אפשר והיה בפיו של הדובר עוד משהו להוסיף, אך מראה פני הנערה התיק את המלים מפיו. הוא הרכין את ראשו ושקע בשתיקה. כנראה שבכלל לא סח על נושא זה ברצון, ושאלותיו של העתונאי עוררו בו סלידה קלה.
רות לא זזה מן המקום עד שראתה את אחרוני האנשים פורשים ומשיירים אחריהם דממה ואיוושת הרוח בין העצים הסמוכים. לאחר מהם השעין רמתי את גבו כשהוא ממתין לה בלא דיבורים. היא שילבה את זרועה בזרועו ונתמכה בו כמבקשת סעד למצוקת נפשה.
כעבור שעה קלה ישבה רות לצדו של מיכאל בג’יפּ כשהוא מחפיז אותו ביותר מול נגוהות שמש רכה וזהובה, שוקעת, ומול רוח קרירה נושבת מחיקו של ים, פייסנית ונעימה.
ד
רות שייכת לאותן הנפשות הרגישות, אשר בהקשיבן למוסיקה טובה, תוך הבנה ושיתוף נבון בביצוע, הריהי נעקרת לעתים מן המציאות של קסמי הצלילים ונישאת בקפיצת-הדרך של חלום מעולם למשנהו. הפעם, בשיבתה באולם הקונצרטים, מסוערת מנגינת הבּוֹלירוֹ לראוול, זו החוזרת ומעלה את עצמה כעל כנפי סערה גוברת והולכת, לא חדלה משום-מה לשוטט בשבילי הטיול, דוממה בין המיית הכלים והמנגנים, תמיהה לדעת כיצד פרשה מקברו של החבר והיא רוגעת, מנתקת את החוטים שקשרו אותה בעבר, וכיצד, באיזו פתאומיות שלא פיללה לה, השתלטה עליה הוויתו של מיכאל, פרי פגישה נעימה של יום אחד. אכן, הרהרה, חזקים הם החיים המאלצים להתכחש לזכרונות גוועים, ומרתקים לקיים ברגש ובדמות. והשנה שחלפה מאז היתה כה רבת תמורות וחליפות! – מבקשת היתה למצוא הצדקה לעצמה.
יום שכולו חוויות. אין הנגינה מונעת בעדה מלחזור ולהלך בנתיביו. ושוב החל טורד אותה ענין הגולגולת. דווקא תוך נחשולי הנגינה צפה ועלתה אותה גולגולת ביתר בהירות, תובעת עלבונה, ושוב נתפעם בה לבה למחשבה כי נתפשה לחטא של חילול כבוד האדם המת (של רועה, פלח, עלם אוהב?…). אמנם קדמו לה באותו חטא הללו שהרשו לעצמם להוקיעה על גבי המוט, הואיל וחיילים מצווים על יחס לחללי-מלחמה.
אותו רגע הוריד המנצח את שרביטו בתאוּצה של כוח מסעיר, והכלים שנתרעמו, נתייבבו בפרץ נכאים גוועים, וחזרו ונתמזגו לשאגת צלילים אדירה, נשגבה, שותפים לפריקת-עול, וזו הרעישה את נפשה במורך והטיחה בפניה את מחאתה היא המזדעקת בחובה כלפי העוול. עם שוֹך הצלילים, כנחשולי ים שהשתרעו על גבי סלעים וחזרו מנופצים ומוכים לרסיסים, דומה היה לה כי גם סערתה שככה קמעה, אלא שנשימתה ניטלה ממנה מחמת מאבק פנימי ועדיין המתה בה חרש-חרש המחאה הנוקבת כלפי אותו מעשה בגולגולת, ועל שנתפשה לשטות זו של קלות-ראש וזלזול בל-יכופר.
ובהיותה מאזינה למנגינה, והולם התוף הבא בתכיפות מביא באזניה משהו מחרדת הרעם המתגלגל מעל לישוב שקט, או משהו מאימת הפגז המתפוצץ בהרים, והנה הטילה שוב דמיונה המשוטט לבין צוקי הסלעים והשבילים בהם כיתתה את רגליה במשך היום, ולפתע עבר אותה כברק הפולח את חשכת הלילה ומבהירה עד להפליא הפשר המחריד שלשווא ביקשה לפענחו מבעד למעטה ההכרה, שעה שאבצעה ריפרפה על אותו משולש קט של הגולגולת, שנראה היה לה כמוכר; בקושי החניקה בחובה זעקה שעמדה לפרוץ מגרונה, וליתר בטחון מתוך תנועה של יאוש ובעיניים קמות מפחד אטרה בכפה על פיה כמבקשת לעצור בכל כוחה בעד הזעקה העולה ומידחקת חוצה מנבכי נפשה הסוערת. אך בחובה נתגעשו זעקות אילמות, מזעזעות, בזו אחר זו: “אל אלוהים!… האמנם?… הייתכן?… לא ייתכן!… אלוהים אדירים!… לא, לא, ללל-א!…” כמעט ולא עצרה כוח ופרצה ביבבה רסוקה, עצורה, שנטרפה בתוך המיית הנגינה.
אמנון שהה אז בחברתה. בחדרה היה הדבר. ערב נעים בילו יחד. היא ניגנה בכינור, והוא קרא לפניה על-פה אחדים משיריו הליריים, רווּיי עדנת התוּגה הרכה והכיסופים הנרקיסיים, כמשפטו כל הימים. בהתעלסם שיחקה באצבעות ידיה בבלוריתו העבותה וסתרה אותה מתוך משובה וחיבה, כאשר נתקלה בצלקת קטנה שצורת משולש לה. “מה זה?” תמהה והעבירה שוב אצבעותיה על אותה בליטונת קטנה. הואצחק: “שטויות. אותו זכר נשאר לי מבעיטת רגל בשעת מישחק בכדורגל. אלא שהבלורית מכסה עליה יפה”.
לא בכדי נזדעזעה. לפתע נתבררו לה דבריו של האיש בבית-העלמין אשר השמיע באזני העתונאי, ושקיבלו עתה משמעות מחרידה: " – ואחדים מהם הובאו לכאן חסרי אברים, חסרי יד, ראש או רגל, מרוסקים עד בלתי הכר…" הדמעות פרצו מעיניה בשטף, כמבקשות לפלס מוצא לכאבה, כי בתוך סערת הנגינה ראתה שוב כיצד החזיקה במו ידיה לראוות-לצון את גולגלתו של אמנון!… היא התייפחה חרש-חרש וכתפיה רעדו. היושבים בסמוך לה תמהו על הנערה ונתנו זה בזה מבטי השתאות והבנה, שכן סבורים היו כי השפעת המוסיקה הרעישה את נפשה עד כדי היסטריה.
משך שעת הקונצרט לא נשתחחרה רות מעקת אותו ענין טורד. היא גמרה אומר לשוחח על כך עם רמתי. ושוב חזר נגד עיניה מעשה הצילום הנואל, וכיצד נשמטה הגולגולת מידה ונידרדרה למטה, מקפצת מאבן לאבן ומנקשת במחאה אילמת וחסרת ישע. "לשון היתה לפנים והיא ידעה לשיר – "צמרמורת הרטיטה את גווה כמפני משב של צינה והנערה הליטה את פניה בכף ידה: “אמנון!” זעקה בחובה. “אנא, סלח לי!…”
משנסתיים הקונצרט, שרומם ועינה את רוחה כאחד, נשמה לרווחה. רמתי חתר לקראתה, כשהוא מפלס לו דרכו בקהל הצפוף, מעברו השני של האולם, ומצא אותה מחכה לו, חיוורת ביותר ובת-צחוקה רפה, כמבקשת לכפר על משהו. שמלתה השחורה שיוותה הפעם לפניה לא ארשת של נערה אלה הוד של עלמה; שערותיה היפות היו מסורקות בהקפדה וחושפות את אוזניה שהנטיפות התלויות בהן הוסיפו קו מושך ומשלים את נשיוּתה ההדורה. היא חייכה לקראתו ופתחה מיד: “הערב יש לי לשוחח אתך על ענין טוֹרדני במקצת”.
הם יצאו וסרו לבית-קפה קטן ושקט.
ה
שבוע ימים לאחר אותו טיול יצא הסרן מיכאל רמתי שוב במעלה הדרך להרי יהודה. רות ישבה לצדו, אחוזה צפייה של קוצר-רוח ככל שהתקרבו אל המצודה. משהגיעו והעפילו ברגל בשביל המפותל, הבחינה אותה מיד בגולגולת שהבהיקה לאור החמה בצבעו של הגוויל החום -הבהיר, וחוריה האפלים מביטים לעבר הבאים בארשת קפואה של רשע ושאט-נפש, דומה מבזה את החיים ואת צלמם. לבה של רות נקפה למראה הגולגולת, שכן חוששת היתה שמא נטלה לה לאותה גולגולת איזו יד בינתיים והטילה אותה למקום שהטילה.
רמתי קרא אליו את הקצין הממוּנה על פלוגת-המצודה והסביר לו את מטרת בואו. הקצין גילה מורת-רוח, וטען שיש בכך התערבות ופגיעה בכבוד חייליו אשר ראו בדבר קישוט-מלחמה מתקבל על הדעת, אבל משנסתייע מיכאל במכתב שהכיל הוראה מפורשת מגבוֹה, נכנע הלה מיד. הוא שיער כי ידה של הנערה באמצע, והפטיר על חשבונה הלצה קלה, כי נערה שכמותה מוטב לה שתתעסק עם החיים בלבד.
רות הקדירה פניה. ענין זה רציני ביותר היה בעיניה, וכל דיבור שצרר בתוכו קורטוב של הלצה פגע בה. היא נתרגזה בהשיבה לו ותבעה יחס של כובד-ראש. הקצין שעמד על כך, מבקש היה לפייס אותה קמעה ולהפיג את רוגזה. “הן תביני”, פתח, “לאחר הקרבות היו הגוויות שלהם מוטלות בשדות בלא כל אפשרות של גישה אליהן; במשך היום עטו עליהן העיטים, הבזים ועופות-הטרף למיניהם, ובמשך הלילה כילו התנים והצבועים את המלאכה. נותרו אחר-כך שיירי עצמות בלבד, ואחד מחיילינו מצא גולגולת זו ועשה מה שעשה. דרכה של מלחמה, נערה, לטשטש במקצת דקדוקי מוסר”.
מיכאל שתק, ואילו רות נתנה בו עין נוזפת: “הערה יפה אך בלתי צודקת”. הקצין הוסיף משהו להצדקת דבריו: “גברתי הנכבדה! אם לתבוע את עלבונה של גולגולת בימינו, הרי מוטב שתריצי גם מברק-מחאה ללורד ביירון, מנוחתו עדן, אשר הקיף עצמו ארבע גולגלות ואחת מהן שימשה לו גם גביע לשתיית יין!”
רות שתקה, מאז ומתמיד זילזלו החיים בכבודם של המתים. אלא שהיא לא נתפשה לויכוח, כי אדיר חפצה היה לכפר על משגה שלה היא ניגשה איפוא לאותו גל-אבנים ונטלת לאותה גולגולת בלא כל סלידה ופנתה מיד לרדת למטה, כחוששת שמא יעכבו בעדה. מיכאל זרק שלום לקצין והלך בעקבותיה. הלה הבין שאינו מתבקש ללוותם או לסייע בידם, והביט אחריהם בגיחוך של לגלוג קל, בחמדו בלבו דמותה של נערה גאה זו שיש בה כדי לבלבל את מוחו של הסרן, שהילוכה מפיק אצילות וכל-כולה – “איזה חמד! לכל הרוחות!…” – עד שנעלמה בין הצוקים כקסם גז.
השניים המשיכו לרדת לאחד הגיאיוֹת. רות החזיקה בגולגולת כמאמצת אותה אל לבה. היא חשה כי המנוחה חוזרת אליה, ואיזו שלוות-נפש בהירה ומרגיעה יורדת עליה. משהגיעו כעבור שעה קלה לבית-העלמין, היתה הדממה נסוכה עליו והעצים מאוושים בדיהם. איש לא היה בסביבה ורות שמחה על כך, כיון שלא היה את נפשה לשוחח ולפתוח בהסברה. לפיכך שמחה כאשר הבחינה כי גם רמתי הוא בדעה אחת איתה. שכן נטל מיכאל אֶת שהכין בג’יפּ עוד קודם לכן, ונחפז אחריה. היא נתקרבה לתלולית של הקבר ורמזה לו: “כאן…”
מיכאל ציית לה והחל חופר מיד באדמה שהופיעה רכה ודשנה למדי, שכן נשתמרה בה עדיין הלחלוחית של עונת-הגשמים. עוד הוא ממשיך לכרות שוּחה בשיעור של אמה על אמה, ורות הניחה את הגולגולת בתוך הדשא ופנתה אל חגווי הסלעים אשר מתוכם נשקפו בעדינות פרחי הרקפות, גביעיהם נטויים כלפי מטה, וצבעי הסגול, הירוק והלובן מושכים את העין בעדנת יפעתם המעוררת חמדה. משהחלה לקטוף מהן גילתה רבות המוצנעות פה ושם, ולבה הלך שבי אחריהן. היא נתקלה גם בכלניות בודדות, שעיקר גידולן הוא בעמק, וצירפה אותן ברצון לצרור הרקפות.
כאשר כילה מיכאל את עבודתו, המתין לה בנגבו את זיעתו מעל מצחו. הוא מיהר ורוצה היה כבר לראות בגמר הענין שהטריד אותו, בעטייה של נערה חביבה זו, לא מעט. רות ניגשה וכרעה על ברכיה, גחנה והניחה את הגולגולת בתוך הבור בשקט בו מניחה אֶם צעירה בעריסה את תינוקה שתנומה חטפתו. משזקפה את קומתה נתנה במיכאל את עיניה השחורות-תמוהות, שהביעו לא רק הכרת-טובה אלא גם משהו מעין זה המרעיש את נפשו של הגבר.
העפר שניתך כיסה את הגולגולת והיקנה לה לבסוף את מנוחתה. נוצרה תלולית קטנה של אדמה תחוחה ורעננה. בהניחה את הרקפות ענוגות-הצבעים על גבי הקבר, ובתוכן כמה כלניות לוהטות באודם, בהוסיפה מסביב קמצוצי דשא ירוק שנתלש פה ושם בחפזון, עטרה אותה את התלולית מעין יופי צנוע, פרי אותו יחס הגואל לעתים את האדם מקלונו ומזכך את רוחו.
נופי נכר
מאתיוסף אריכא
מתנת עורב
מאתיוסף אריכא
א
שמו הפולני של הרוזן הפולני סדובסקי מפורסם היה לגנאי במדינת פולין. עריץ היה ורדה בפרך באכרים ובפועלים אשר עמלו באחוזותיו והישקו בזיעתם את שדותיו וגניו, מעלות השחר ועד צאת הכוכבים. בעורקיו של הרוזן זרמו דמי אָדם בעל יצרים גועשים, אפלים, ועיניו הפולחות, ששביבי זעם ורֶשַע הבליחו בהם, הוליכו את גופו החוטא לקראת מעשי תועבה אשר הפיצו אימה. הפועלים והאכרים נאנקו תחת עולו הקשה, שטמוהו, אלא שחסרי-ישע היו, ונאלצו לכלוא את זעמם העקר בּחוּבּם, ורק במסתרים הגו מחשבות נקם, וטיפחו תקוות כּמוסות על יום דין ונקם.
ולרוזן בת יחידה, יפת-תואר וגאיונה, הפכפכת ורעת לב כאביה. גבוהה וזקופה נישאָה בטפיפות, יפת-גוף וכחולת-עינים, ולראשה מתנוצץ כזהב נזר שערות צהבהבות. מאָביה ירשה את תכונותיו הסוערות ודמי לא נתנה לרוחה; נישאת היתה ממקום למקום כּסופה עוקרת, שטופה במשתאות וחינגות, להוטה אחרי ציד חיות, והופכת בתעלוליה הסוערים שדות ברוכים וכפרים שקטים לחרדת אלוהים. אשתו של הרוזן, עדינת-לב שאורח חייו המושחת של בעלה זיעזע את נפשה, פרשה למנזר, לאחר שלא מצאה סעד בבת הסוררת. ושלטו השניים, האב ובתו, שלטון בלי מצרים גם מעבר לתחומי נחלותיהם.
מעל לחופו הימני והתלול של הנהר נשקפה טירתו של הרוזן, בנויה אבני גזית שהשחירו והטחיבו מרוב שנים, מוצקה כחומה, שגיאָה ועטורה גזוזטראות וצריחי צופים. ועל שפלת חופו השמאלי של הנהר שכנו פועליו אכריו, אנשים מדלת העם, נמקים בעניים ובדחקם, בתוך צריפי-עץ שחורים ורקובים, בתוך בקתות דלות, רעועות וצפופות.
התענגו בעלי הטירה על רוב טוב ושפע בלא לדעת טעמם של עמל ותלאָה. את יומם הוציאו על תענוגות, הרפתקאות וציד, ברוב תכונה ורעש, נביחות כלבים ותרועות קרן הציידים; ערכו סעודות דשנות ונשפי-חשק אשר מקורביהם שתו בהם לשכרה, השתוללו בדעוך שכלם מן היין, והעטו קלון על צלם דמותו של האדם. אך גם בהתפכּחותם מיינם היו משקיפים ממרומי הטירה בבוז על בני דלת העם אשר חיו את חייהם הקשים מעבר לנהר; עניים לא נגע ללבם ובהביטם ניכחם, היו האנשים הפזורים על פני השדות כחגבים בעיניהם, כנמלים הללו הרוחשות על תלוליות קיניהן בעבי היער.
ב
ומעבר לנהר, בתוך קהל הפועלים והאכרים הנכרים התגורר גם יהודי אחד, המכונאי יעקב, שהרוזן כינהו דרך בוז בשם “יאנקל”. מומחה גדול היה אותו יהודי, מבין יפה במערכי המכונות וחלקיהם הסבוכים ביותר, שכן נבון היה, בעל טביעת-עין וחכם-חרשים שמעטים כמותו. מוניטין יצאו לו למכונאי היהודי, והרוזן התקיף גזר עליו לעקור מן העיירה לכפר הסמוך, לטירתו, ושם אותו מפקח על המנסרות שלו, טחנות-הקמח ויתר בתי-החרושת שברשותו. מכונות שהתעקשו מרוב יגיעה ושותקו, או נשתבשו מרוב שפשוף – מיד היה יעקב המכונאי שם עינו עליהן, בודקן ומחזירן למוטב. והרוזן ששונא בריות היה, ושונא ישראל מובהק, לא נגש ביהודי שמומחיותו עמדה לו, ואף כי קיפחו בשכר, שמר על שלומו ולעתים היה מגלה לו גם אותות חיבה שנראו בעיני האכרים כגלויי נסים. ואילו יעקב המכונאי לא נטש את מקום עבודתו שכן נבט חלום בלבו: הוא יחסוך ממשכורתו הדלה פרוטה לפרוטה ויכשיר את עצמו לקראת משאת-נפשו מאז ומתמיד, מהיום בו עמד על איבת-הגויים הרוחשת סביב-סביב כאימה שאין מפלט ממנה, הלא היא העליה לארץ קדומים, לארץ-ישראל.
בערב, כשהיה המכונאי חוזר מעבודתו הביתה, מושיב היה על ברכיו את בתו, נערה רכה וטובת-מראה, שנתיתמה בילדותה, והיה מספר לה מעשיות מני קדם, סיפורים על תפארת שחלפה; על הוד שיחזור לארץ החמה והרחוקה; על הארץ בה ימצא היהודי מפלט מפני זעמם של שונאים צרי-מוח, ועל חידוש רוחו של העם בעבודת הקרקע. בלב הומה ובלשון פיוטית סח היה לנערתו פרקים נשגבים מתוך תולדות העם, נוטע בה געגועים, שתהא הנערה שואפת ונכספת אף היא לאותה ארץ שהדמיון יפה לה, בכל עת ובכל שעה. הבת היתה משוש חייו, ושעה שהיתה משמיעה מגרונה הנוגן את צלילי לשון התנ"ך, שעה שהיתה מתרגשת ומשמיעה בקולה הצלול עלילות מתקופת השופטים, המלכים והנביאים, היה האב הנרגש פורש לקרן-זוית כדי להצניע מבתו את הדמעות שנקוו בעיניו, ולבו הומה מעצמת כיסופים ולהט לקראת התמורה שעליה הוא חולם כל ימיו.
ג
ועל שפלת חופו של הנהר, סמוך למשכנות העוני של הפועלים והאכרים, גדלה חורשת עצי אורן עבי-גזע ושבעי-ימים. למעלה, בתוך סבך ענפי הצמרות, קננו סיעות עורבים למאות בתוך קנים קלועי זרדים. מעלות השחר ועד שקיעת השמש נישאה מעליהם צריחה בלתי-פוסקת בתוך חלל האוויר, עת עפו וחגו סביב, עולים ויורדים, מרחפים מעל לעצים, עוסקים בבדק הקן או בהבאת מזון לאפרוחים.
העורבים פרו ורבו, צריחתם פלחה את חלל האוויר, צריחות בעלי-כנף שלא ניחנו בקסמי-גרון. מגרונותיהם בקעה רק צריחה חדגונית שקריאת קרע-קרע-קרע נתפרשה בעיני הבריות הפשוטים כסימן רע. הפועלים, שנפשם היתה מרה עליהם מעבודה קשה ומקוצר-רוח החלו רוגנים יום אחד, כי העורבים הללו מרגיזים אותם ומשבּיתים את מנוחתם. לפנות ערב, בחזרם מעבודת יומם המדכאה היו מרימים ראשיהם לצמרות העצים, מקשיבים לריחות שאינן פוסקות אף לרגע, וסחים איש לרעהו:
– עורבים שחורים…
– צריחתם מרגיזה!
– העורבים מבשרים רעות…
ואז נתעורר אחד רשע:
– יש להרוס את קניהם…
– בוודאי! – החרו-החזיקו אחריו אחרים – להרוס!
ואילו יעקב המכונאי היה היחידי שהיה מעלה בת-צחוק על שפתיו, שומט מקטרתו מפיו ונוזף ברעיו:
– שוטים שכמותכם! רשות ניתנה לאדם, לבהמה, לחיה ולעוף לעסוק בשלו כל אחד לפי דרכו, ולהביע את הגיגיו לפי רוחו. מה אתם מתווכחים וצועקים בקולי-קולות, מחרפים ומגדפים זה את זה לעתים; גם העורבים מסיחים את צערם ושמחתם לפי דרכם, ואין לנו רשות להפריע להם. בלילות הם נחים כמונו, וחלילה לנו לכעוס עליהם בשל צריחתם מטבעם.
– אבל צריחתם צורמת את האוזן! – טען פועל אַדמוני וקולו צרוד מרוב שתיית יי"ש.
חייך המכונאי ודיפן אותו בלשונו השנונה:
– ובשעה שאתה שותה לשכרה, מגדף את אשתך ומרים עליה יד,
הרי מצער אתה במהומה שאתה מעורר לא רק את אשתך, אלא גם את שכניך, ואפשר גם את העורבים המגיעים זה לזה את השתוממותם.
– אנו, בני-אדם אנו! הצריד שוב קולו האדמוני.
– לנו הרשות, ואילו בעלי-כנף שחורים אלה!…
– עורבים אלה! – שיסע אותו היהודי, – אף בהם רוח חיים,
וגם להם זכות הקיום בעולם-יה. תקשיב ותלמד לדעת, כי לא תמיד צריחתם בלתי-נעימה לאוזן. קובלנה בה וצער. שיח ושיג בינם לבין עצמם. יש רק להסכּין לצריחתם כשם שאדם מתרגל להמיית הסופה בחורף, לשקשוק פלגים באביב, ולנהם גלי הים; כל הקולות והצלילים של אדם, חיה ועוף הם חלק משירת הטבע הנשגבה, ומה אנו כי נבוא לעקור ולהשמיד את שנוצר על-ידי כוח עליון מאתנו?…
– יהודי משונה אתה! – צחקו הפועלים.
ד
יום אחד עם שקיעת השמש חזר המכונאי מעבודתו. הוא פסע שקוע בהרהורים בשביל המוליך לביתו. בתו מלכּה יצאה לקראתו, זקופה ותמירה, חן נעורים על פניה, ושביבי עצב ניתזים מעיניה השחורות. ניכר היה, כי הפעם נעצבה הנערה מאד אל לבה, שכן מקרה לא נעים העכיר את רוחה. היא חרדה לקראת אביה, התרפקה עליו כמחפשת מפלט, חיבּקה אותו ברוך וקראה בתרעומת קלה:
– כבר נלאיתי מלחכות לך אבי!
– מה יום מיומיים? – תמה האב – ואני לא אחרתי הפעם.
– אמנם, לא אחרת, אך קצרה רוחי, כי חפצתי לספר לך את אשר קרני לפני שעה קלה. היתה לי פגישה מאד לא-נעימה, ועדיין רחוקה השלווה ממני, הה, אבי היקר!
בעיני המכונאי השתקפה חרדה. מאז בגרה בתו, והיא מהלכת כאן בין נכרים, יפת-תואַר ומלאת תום, הריהו חרד לעתידה, חרד לגורלה, וחושש שמא יבולע לה בשעה שהיא מתבודדת בבית, והוא רחוק ממנה, וידו תקצר להושיעה אם חלילה יקרה לה איזה אסון, מידי שמים או מידי אדם.
האב לחץ אליו את בתו:
– ספרי, בתי, ספרי.
עייף מעבודת היום צנח על גבי ספסל הנשען לגזעו של אחד העצים, העביר את כף-ידו בלטיפה על ראשה המתולתל של בתו (התלתלים הללו! שיחת בנות הכפר וקנאתן, שאינן מסיחות דעתן מהן אף לרגע, שעה שהיהודיה מזדמנת במחיצתן), הסתכל בפניה הנאים, הדומים לקלסתר פני אמה המנוחה אשר מתה עליה בדמי ימיה, ומבט עיניה הרעיש את נפשו. הוא נאנח על היאלצו לשבת עם בתו בכפר בין הנכרים, בּדילה מנערים ונערות עבריים. עוד הוא מהרהר בכך ובתו שישבה לידו פתחה חרש:
– יצאתי, כדרכי, לשוח בשדות, לשאוף אוויר צח ולהביא הביתה קצת פרחים כאשר אהבתי. בדרכי חזרה ישבתי בצל האלה שעל פרשת-דרכים, שוגה בהזיות, ומשקיפה לשדות, למרחבים השקועים בדממה, ולא ידעתי בעצמי אם חולמת אני או מנמנמת, וכה טוב היה לי ונעים, עד שלפתע-פתאום החרידוני צליפות שוט וצלצול פעמונים מצד הגשר. נשאתי את עיני וראיתי את מרכבתו של הרוזן, רתומה לשלושה צמדי סוסים, קלי-מרוץ, נישאת בדרך לקראתי, בּיעף, ומסביב לה להקת רוכבים, משרתים, ציידים, ולפניהם שלוחים עשרות כלבי ציד. אימה גדולה נפלה עלי. הבינותי שהם חוזרים מן היערות, ואמרתי בלבי להתחמק ולסור הצדה, שלא להיות מפגע לעיניהם של העריצים הללו. לבי אמר לי, כי הרוזן יתאנה לי, אלא שמרוב פחד קפאתי במקומי, ומשהבלגתי ואמרתי לסור הצדה, אחרתי. מרכבתו של הרוזן הדביקה אותי שעה שקמתי ללכת, נתעכבה ממש על-ידי, כלבי הציד מזנקים סביבי בלשונותיהם השלוחות, וכנראה שרק בנס לא טרפו אותי, שכן היו וודאי נסערים עדיין מתשוקת הציד. והרוזן שנעץ בי את עיניו (“הה, שלא יבעיתוני בחלום!…”) הרעים עלי בקולו הגס:
– גשי הנה, בת-כפר שכמותך.
וודאי סבור היה, כי הנני מבנות האכרים, הרי יודע אתה… קרבתי אליו חרדה מאד ומתאמצת להבליג על פחדי, שלא להיכשל בתשובה או בלשוני, שהרי לא הסכנתי לדבר עם שכמותו… בתו יוזפינה הגאיונה ישבה על-ידו, לבושה חליפת-רכיבה הדורה, נעולה מגפים מבריקים, וכף-ידה הצחורה משתעשעת בשוט. היא הסתכלה בי בסקרנות מהולה בבוז קל, וכנראה שמראה פני הרגיז אותה. גם הרוזן אשר ראני בפעם הראשונה בחייו לטש שוב את עיניו, כאילו ראה לפניו חיה משונה, סילסל בשפמו ורטן:
– מי את?
– בתו של יעקב המכונאי הנני, – עניתי לו בשקט.
– כך?!… – נהם עלי – יהודיה?!…
– כן, יהודיה, – עניתי חרש.
– איזה מיני פרחים נאים גדלים בשדותי?! – הביע הרוזן השתוממותו – ואני לא ידעתי… בתו של יאנקל המכונאי… הה, טוב לדעת.
והוא קרץ בעיניו לציידים אשר הקיפוני, צחק והתלוצץ, ואני עומדת כעל גבי גחלים, מצפה רגע שיסורו לדרכם, כדי שאוכל לברוח מהם ולנשום לרווחה. והנה ראיתי כי פניה של יוזפינה קדרו מאד לפתע. לא מצא חן בעיניה כל הענין הזה שבגללו נתעכבו, ואפשר שמאד רגזה על שבמשך רגעים מספר השתאו כולם למראי, אף כי אני השפלתי עיני ובלבי רק תפילה אחת, שיניחוני לנפשי. לפתע פנה הרוזן אל בתו, כנראה מתוך רצון לשעשע אותה קימעה, והוא מצביע עלי:
– נקח אותה כמשרתת ליום כלולותיך.
– אינני רוצה ביהודיה נאלחה! – התריסה זו בזעף.
– אבל הן נחוצות לנו משרתות, רקחות, טבחות, ולמלאכת המטבח תצלח גם היא; דגים תבשל לנו בנוסח היהודים, דגים ממולאים, ומפולפלים, טעימים ועריבים לחיך, לא כן, יהודיה.
שתקתי. דברי הוזן נאמרו בבוז והם הרגיזוני, העליבוני. לא מצאתי לנכון לענות לו. אז התקצף הרוזן וגער בי בחמתו:
– הן תפתחי את פיך!
השיבותי לו בשקט:
– עסוקה אני בבית אבי, מנהלת את משק ביתו, איני יכולה לשרת אצל אחרים – ומשום מה סיימתי – אף איני רוצה בכך…
– ראיתי כי פרצופו המתקדר של הרוזן מבשר זעף וסער, ומוכנה הייתי לכל רע. אך אותו רגע ניתרה בתו המרשעת ממושבה כנשוכת נחש, לטשה עלי עיני זעם עכורות וצווחה בקולי-קולות, ממש כשכורה:
– דם כלבים! בגלל מי אנו עומדים כאן?! בגלל יהודיה נאלחה זו, הלאה! אין לנו צורך בה!
היא פקדה על הרכּב להמשיך את הנסיעה, וכאשר נעקרה המרכבה ממקומה, העיפה בי מבט שוטם, והצליפה עלי בכל כוחה בשוט אשר בידה… היה בדעתה להצליף על פני, אך אני נטיתי הצדה, היא החטיאה את המטרה ומכת השוט פגעה בזרועי.
מלכה הרימה את זרועה ולעיני אביה הופיע סימן אָדום בדמות רצועה דקה ותפוחה שהשתרגה מסביב כטבעת כפולה… הנערה לא התאַפקה, ולאחר שסיימה את סיפורה פרצה בבכי חרישי ומר.
המכונאי לחץ את ראש בתו אל חזהו והחל מלטפה ומרגיעה כשלבו הומה בו מכעס אין-אונים. “כעץ כן פריו”… לחש במרירות ונשך את שפתיו בשיניו. עלבונה של בתו הענוגה הרעיש את לבו, והוא הבין מה רב הכאב, ומה עמוק הצער המענים אותה עקב אותה פגישה מדכאה עם זדים.
– הרגעתי, בתי היקרה, היא לא תזכה לכך שאַת, בת-ציון, תשרתי לפניה. אמנם הכסף והכוח להם, ומכור אני לרוזן, מכור ומשועבד בגופי אך לא ברוחי. ואני תקווה, כי בוא יבוא היום שנעזוב לנצח את המקום הארור הזה.
– הנכון הדבר? – שאלה מלכּה ודמעותיה זולגות עדיין – שהרוזן קנה ליום כּלולותיה של בתו אבן יקרה השקולה כנגד מחצית הונו?
– נכון הדבר, בתי, אבל אין בכוחה של אבן יקרה להרך את לבה של המרשעת, או לתקן את מעשיה; רק העמל ופגעי החיים עוקרים מלבו של אדם את הרע, מזככים ומצרפים אותו בכור הסבל, ואילו אנשים אלה אין להם תקנה…
– הה, – נאנחה מלכּה תפוסת הרהורים נוגים – מדוע יש לאַחת, הסוררה, הכל ובשפע, ולשניה אין מאומה זולת הכאב, הרצון והחלום?…
– כך הוא מנהגו של עולם, בתי, אך לא לעולם חוסן. הולכים ומתקרבים הימים בהם לא יוכּר שוע לפני דל, וזכות אחת תהא לאדם באשר הוא, לתנובת האדמה, ולכל אשר מתחת לשמים.
– אכן, מה יפה יהיה הדבר! – התלהבה הנערה ועיניה הרשיפו מהוד הבאות באחרית הימים, ––ועתה, בואָה, אבי לסעוד את לבך, כי הארוחה מוכנה ואני הוגעתיך הפעם בשיחי ובשאלותי.
מעל לצמרות העצים שהיו נטועים גם בחצרו של יעקב המכונאי נדמו צריחותיהם האחרונות של העורבים אשר פרשו לנום את שנתם. ירד הלילה. לילה כבד ואָפל מבחוץ, ואילו מבפנים העלתה מלכּה אור במנורה. האב נטל את ידיו, וישב לשולחן ערוך, עליו פרוסה מפה צחורה כשלג, וארוחה מוגשת ברוב טעם וחן. ומדי אכלו בחן האב את פני בתו, לראות אם מבעד למעטה השלווה אין מציצה אותה אימה חוזרת מחרון אפו של הרוזן העריץ.
ה
ערב אחד עמדו הפועלים והאכרים אנשי הכפר, הם ונשותיהם, בניהם ובנותיהם, מצטופפים על מורד החוף, והם משתאים לתכונה שמעבר לו. חלונות הטירה היו מואָרים יפה, צלילי תזמורות נישאו משם, צלילי מחול ועליצות מסעירה הרעידו לבב והשתפכו לתוך חלל הלילה השקט.
בתוך הגנים העוטרים את הטירה התנועעו לנשיבת רוח על גבי הענפים פנסים מגוונים, רוטטים, כפרחים בּוהקים, ומפעם לפעם הועפו לתוך שחור הלילה הרובץ מסביב זיקוקין מרהיבי עין, אשר התפוצצו תוך כדי מעוף לשלל צבעים מתיזי רשפים ואלומות קרני אור.
התלחשו הבריות:
– הרוזן משיא לאיש את בתו המרשעת…
בתוך קהל המסתכלים עמדה גם מלכּה. צעירה היתה ולבה התפעם בה בחזקה. צלילי התזמורת אשר נישאו מן הטירה כגלי חדווה לקצב המחול, הסעירו את רוחה הכּמהה ליופי, לעליצות, לחריגה מן השקט התמידי בו היא שרויה כל ימיה. מאד השתוקקה הנערה לצאת גם היא במחול, לראות בהדר הטירה וביפעת אורחיה. לה, לנערה, אשר מעולם לא יצאה הרחק מעבר לגבולות העיירה או הכפר, נראה הדבר כחלום-קסמים מרהיב-עין ומושך-לב.
אותה שעה חצו סירות את המים השקטים והאפלים, חתרו לחוף, לעבר משכנות הפועלים, ובהגיעם, הזדקף אחד ממשרתי הטירה על חרטומה של סירה והכריז בקול חגיגי ורם, אף שנה ושילש:
– שמעו, אתם האנשים! הרוזן רב-החסד מזמין בטוב-לבו את כולכם אליו לשתות יין ולשמחו בליל כלולות בתו הנאורה!
ואם כי לא היה לבם של הפועלים שלם עם הרוזן, וחיבה יתירה לא נודעה מהם לבתו הגאיונה, גברה הסקרנות על רגשי המרירות, ונתעורר הרצון להשכּיח לשעה קלה את עצבם ורישם בכוס יין. הם קפצו וימלאו את הסירות עד אפס מקום ויפליגו לטירה החוגגת.
המכונאי יעקב סירב לראשונה להצטרף לפועלים, כי אמר:
– מוטב היה לוּ דאג הרוזן בימות החול ללחם בשפע ולא ליין!
אך בתו מלכּה, שתשוקתה לחזות באותו עולם זר תקפה אותה, הפצירה בו מאד, ואביה ניאות לה לבסוף, כי ביקש גם הוא להרנין קצת את רוחה הנכאָה. וירדו גם שניהם באחת הסירות שחזרו לקחת את הנשארים.
לרגלי מדרגות השיש הרחבות של הטירה התכנסו הפועלים והאכרים נבוכים וראשיהם מורכּנים, ספק מבושה, ספק מאימה וטינה כבושה; את מצנפותיהם החזיקו בידיהם, וכאשר הופיעו על גזוזטרת הטירה הרוזן ובתו שלובי זרוע, ולידם בעלה הדוכּס, רעד קולם של המוני העבדים בהריעם לכבודם בברכה. והיה המראה נאה ויאה, משל מעולם לא רבצה תהום בין אלה העומדים למטה לבין אלה המשקיפים אליהם בחיוך של מרמה מעל…
ואז הוצאו אליהם מן המרתפים חביות יין ומי-דבש בשפע; גם צלי בשר אילים וכבשים חולק להם ביד נדיבה, כי אדיר היה הפעם רצונו של הרוזן, להראות לכל, וביחוד לאורחיו האצילים ורמי-היחש את רוב עשרו ועוצם גדולתו.
מלכה עמדה על-יד אביה חרדה ונרגשת. עיניה נצמדו לאבן היקרה אשר היתה קבועה בסיכּת זהב, ונתונה בראשה של הכלה כּנזר קט, אשר הבריק באור נפלא, בשלל צבעים יוֹקדים וגוני-גונים, שהיו אוספים נגהם ומתלקחים מחדש עם כל תנועה קלה, רושפים כאש.
– הביטה אבי וראה, מה רב הוא הזוהר הנפלא שהאבן היקרה מפיצה סביבה!..
– כן, בתי, רב הוא הזוהר של האבן היקרה אשר נרכשה במחצית הונו של הרוזן, אך מה רבות דמעות העניים והעשוקים, דמעות עמלים מזריחה ועד שקיעה, שנשפכו עבורה…
ו
עם עלות השחר, כאשר נדמו צלילי התזמורת, והאורחים פרשו עייפים ושבעי-תענוגות לחדריהם, אירע מאורע מוזר ומפליא שהיה ימים רבים לשיחה בפי כל. בת הרוזן נכנסה לחדר המרחץ של הטירה לרחוץ את בשרה, ונעלה אחריה את הדלת. את האבן היקרה הניחה על שולחן קטן לפני הראי, וקרני השמש שחדרו בעד החלון פגעו בה והציתו ברק מסנוור בּיפעתו.
עמדה בת הרוזן שמחה ומשתאה לפני ברק האבן הטובה מתנת אביה, כאילו רק עתה, ברגע זה עמדה על חין ערכה, והיא מחייכת לעצמה חיוכה היהיר. משפנתה לרדת לתוך הבּריכה הקטנה החצובה בשיש, והנה התלבּט משהו כצל פורח ושחור בחלל החדר, הלוך ושוב; כאשר הפנתה בת הרוזן את ראשה אחורנית חוורו פניה והפכו לבנים כסיד: האבן הטובה נעלמה… כאילו פערה האדמה את פיה ובלעה אותה~
לשוא הקימה בן הרוזן בהלה ומהומה. כל החיפושים לא הועילו והפועלים והאכרים אשר אמש הוזמנו לטירת הרוזן, הובהלו מיד וכונסו לאולם, ואנשי הטירה בּדקום, חיפשו בכליהם וחקרו אותם, כי לגנבים דימום…
והאבן היקרה לא נמצאה.
למחרת פיטר הרוזן רבים מפועליו אשר חשד בהם כי ידם במעל, וביניהם גם את המכונאי יעקב. חמתו בערה בו עד להשחית על אָבדן האבן היקרה, ומאין יכולת לפענח את פשר התעלומה, חשד באנשים כּנים וחפים מפשע, ושפך את זעמו על ראשי המסכּנים. יעקב המכונאי ואחדים מן החשודים נסחבו למרתפי הטירה ועונו שם מתוך תקווה, כי על-ידי כך אולי יתגלה משהו על הגנב האמתי, הפלאי.
אך לשוא!
האבן היקרה אָבדה ולא נמצאה. ויהי הדבר לחידה, לפלא. כי חדר המרחץ נעול היה על מסגר אותה שעה, וחלונותיו נשקפו על פני תהום. בת הרוזן האמינה, כי אין זאת כי אם שד חדר פנימה וביצע את מעשה הגנבה; רוח רעה החלה להבעית אותה, והיא חרדה מפני כל רשרוש, מפני קול עלה נידף בגן. פניה נפלו, בגופה שולח רזון, עיניה בלטו בחוריהן, ודומה היתה לצל בּלהות. תושבי הסביבה אמרו פה-אחד כי נענשה על רוע לבה.
ז
חורף קשה עבר על יעקב המכונאי שהיה מחוסר עבודה. הוא נאלץ להתפרנס מחסכונותיו הזעומים שהיה נוהג לחסוך, כדי שיוכל יום אחד לעלות לארץ-ישראל. צער רב נצטער כי על-ידי כך הלכה מטרתו הנעלה – שאליה שאף כל ימיו – הלוך והתרחק… לפעמים היה מקבל עבודה זמנית בסביבה, אך מאין לו עבודה קבועה נעכרה עליו רוחו. בתו מלכּה היתה נחמתו היחידה, ואמנם שקדה הנערה על שלומו, השכּילה להפיג את עצבו ולנבא לו ימים טובים מאלה.
גם מצבם של פועלי הכפר הורע, שכן ירד סחר העצים פלאים באותה שנה, והרוזן חדל להעסיקם ביערותיו. רעב ומחלות פשטו בכפר. דכאון רבץ על הבתים ויושביהם היו מרי-נפש, נרגזים ומתלוננים על אלוהים ועל אדם.
באביב לא חל כל שנוי לטובה במצבם של אנשי הכפר. רק העורבים אשר קננו בצמרות העצים ולא היו זקוקים לחסדי אדם, המשיכו את חייהם כרגיל! העורבים התעופפו בסביבה לתור אחרי טרף או מזון, והעורבות דגרו על ביציהן, כי עונת האביב היתה זו, והצריחה החיונית עלתה וגברה מיום ליום, כמאז ומתמיד. צריחתם של העורבים הרגיזה את האנשים הבטלים ממלאכה, השרויים בדחקות, ויום אחד התהלך פועל מר-נפש בין בתי הכפר, גרזן מונף בידו, והוא מצעק אל רעיו:
– הוי, אנשים! קומו ונהרוס את קני הצרחנים הללו, וסוף לדבר!
והבטלה – אם כל חטאת – נתנה פרי. נתקבצו ונצטרפו אליו עולי-ימים, מן הפוחזים שבכפר, הששים אלי הרס, טיפסו על העצים והחלו במלאכת ההשמדה. בלא רחם גדעו את הענפים אשר עליהם היו קלועים קני העורבים, שמטום ארצה, פזרום, והביצים כּחלחלות וקטנות, אשר הכילו בתוכן עוּברי אפרוחים, נפלו ארצה, נשברו ונשפכו אל האָין.
ותהי מהומה ומבוכה במחנה העורבים אשר השואה ירדה עליהם פתאום. במר נפשם התעופפו ופרחו מעל לראשי הפורעים מחריביהם, צרחו נואשות בלשון צריחה מבקשת רחמים, אך שומע לא היה להם, והקנים נהרסו בזה אחר זה.
אותה שעה לא היה יעקב המכונאי בכפר, כי יצא לרגל עניניו לעיירה הסמוכה, לראות את בני עדתו היהודים לקנות עתון וספר, למען ידע את הנעשה בעולם הגדול בכלל, ובעולם היהודי בפרט; כן מבקש היה לצאת את הכפר ולחזור לעיירה, ובודק היה כיצד ומתי. כאשר חזר וראה מה שעוללו פוחזי הכפר הנבערים לעורבים, נכמרו רחמיו על בני-כנף מסכנים אלה. לבו נרעש, ותפוס צער ראה אותם חגים ומתעופפים חסרי-ישע מעל לעצים כשהם מקוננים מר.
עצוב קרב המכונאי לביתו וחמתו בערה בו עד להשחית למראה אחדים מן הפוחזים אשר מצאם מטפסים על שלושת העצים שבחצרו. קנים אחדים הרוסים כבר התגוללו על הארץ, אך רוב הקנים שהיו במרומי הצמרות, אותם עוד טרם השיגה יד הפורעים. העורבים צרחו בכל כוחם נגד מעשה הרס זה, ואחדים גם העזו להתנפל על מחריבי קניהם. אך הללו לא חתו מפניהם וגם לא שעו לתחנוני מלכּה אשר עמדה למטה והפצירה בהם לרדת. הם סירבו ונענו לה בצחוק פרוע. אותה שעה קפץ יעקב לתוך חצרו, תפס כּלונס, ויקרא בקול, כשכולו רותח מחימה:
– נבלים!…
הפוחזים הביטו אליו למטה תמהים לקצפו.
– אם לא תרדו מיד, ארוצץ את גולגלתכם!
– הם מרגיזים אותנו!
– אין זה נוגע לכם! החצר – חצרי; העצים – עצי; והעורבים חוסים ברשותי! רדו מיד, ולא – אפרע מכם ואשיב לכם את גמולכם בראשכם!
אותו רגע, כאשר שמעו העורבים את קולו של יעקב, קול רועם ונוזף הגוער ברשעים, הפסיקו לרגע את צריחתם הנואשת, משל הבינו לרוחו של מגינם. ואכן, הפורעים נבהלו וירדו נבוכים, רוגזים על היהודי. העורבים עטו אל קניהם אשר נשארו לפליטה בנס, ויקשיבו רוטטים לצריחתם העגומה של אחיהם העורבים אשר קניהם נהרסו, כי לא היה מי שיגן עליהם. שעה ארוכה לאחר מעשה החורבן וההרס עדיין הרעידה את חלל האוויר קינת עדת העורבים, ותוגה כבדה היתה נסוכה על פני כל.
ואחד העורבים אשר קנן בין ענפי עציו של יעקב המכונאי, שבזכותו פסחה הרעה עליו, על עורבתו הדוגרת, הבין את דבר החסד הגדול אשר גמל לו האיש בצאתו לחרף את הפורעים ולהגן עליו בכוח; רגש חזק של אהבה תקף את העורב למראה מצילו ואיש חסדו, ובמוחו הקט החלה מתרקמת מחשבת-גמול. במשך כל היום התעופף העורב נרגש וחוגג, כּולא את צריחותיו בגרונו ורוקם את מחשבתו הגדולה.
ח
אותו ערב ישב יעקב אל שולחנו לאור המנורה ועיין בספר, כשמלכּה יושבת על-ידו ועוסקת בסריגה, והנה שמע לפתע דפיקות-מקור על גבי זגוגית חלון ביתו. תמה האיש לשמע הדפיקות שלא הסכּין להן, ניגש לחלון אשר חשכת הערב הציצה בעדו ופתחו כדי לעמוד על טיב הדפיקות. והנה התעופף לתוך החדר עורב, השמיט ממקורו על גבי מפת השולחן משהו מבריק ומתנוצץ בשלל צבעים, ומיד פרח בחזרה החוצה.
– אבא! – קראה מלכּה בהשתוממות.
– מה לך, בתי? – חרד אליה האב.
– הביטה וראה מה שהביא לנו העורב…
קרב יעקב והשתאה למראה אבן יקרה שהחזיקה בתו בכפּה… הוא הסתכל בה בלי להוציא הגה מפיו, ובתו הקדימה אותו ולחשה בזהירות שפּליאה ופחד מעורבים בה:
– אבא, הרי זו האבן היקרה שאבדה לבת הרוזן…
– אכן… – לחש גם האב – זוהי…
ומיד הבין את פשר הדבר ופניו נהרו וקרנו מהשתוממות:
– אכן, אמת נכון הדבר! אין זו אגדה…
– אל מה ירמזו דבריך, אבי? – תמהה הנערב.
והאב סח לה חרש:
– שמועה שמעתי בילדותי, שמועה שלא האמנתי בה עד הרגע הזה. כעת אני מבין יפה את הדבר, והריני להסבירו גם לך. בונה אדם בית לעצמו, הריהו שוקד וטורח לקשטו מבחוץ, ובעיקר מבפנים, בתמונות יפות, ברהיטים נאים, בכלי כסף ובדולח. והנה הוגד לי, כי ישנם עורבים האוהבים לקשט את קניהם ולרפדם בחלוקי אבנים מגוונים, בדברים נוצצים, כגון שברי זכוכית ומכיתּות כלי-חרס, ולפעמים גם באבנים טובות ויקרות המזדמנות להם. ויש אשר עורבים אלה נוהגים לגנוב מן החפצים המבריקים שהם חומדים אותם… ועורב זה התעופף, כנראה, באותו בוקר על-יד טירת הרוזן, והאבן הטובה שהבריקה לנוגה השמש העולה משכה את עיניו החדות, והוא חמד אותה בלבו, ואף גנבה משם כדי לרפד בה ולקשט את קנו הדל…
פלאי פלאים! קראה מלכּה.
אכן, פלא הוא, וגדול הפלא שבעתים בבוא העורב לגמול לנו באבן-טובה זו חלף החסד שעשיתי עמו היום, כאשר לא נתתי להרוס את קנו…
נעלים
מאתיוסף אריכא
כשאחזו חבלי־הלידה את אמו יולדתו של מנדל וגניחותיה פרצו למקוטעין והתלבטו בחשכת החדר הצר, נתעוררו הילדים וגעו בבכי. אימה סתומה ירדה עליהם והעכירה את רוחם. האב התעורר אף הוא, מבוהל ומבולבל במקצת כי שנתו ערבה עליו. במהרו להעלות אור ניגף בקצהו של השלחן, נתקל בכסא, הפכוֹ והגדיל על ידי כך את המהומה והמבוכה שהשתלטה לפתע בחצות במעונו. לאור עששית שזכוכיתה מפויחת, סדוקה וחבושה פיסת־נייר שהצהיבה מן האש, עמד זליג הנגר ונעץ עינים רגזניות בזוגתו המתהפכת בציריה; הוא התגרד בגבחתו מבלי לדעת מה לעשות. ברם, עד שהוא עומד אובד־עצות ומהרהר, ועל הסף הופיעה חותנתו שחרגה מן הקיטון הסמוך, כשהיא מתקנת את השביס שעל ראשה לכסות על שערות־השֵׂיבה הפרועות; היא התפרצפה לעומתו בעוית־זעם והמטירה עליו:
– גולם חדל־אישים שכמותך! מה אתה עומד ומסתכל בה כתרנגול בבני־אדם? אל המיַלדת זילברשטיין חושה!
ותוך כדי רגע הפכה את פניה לעבר שלושת נכדיה הקטנים שישבו צפופים במטה אחת, מבוהלים עדיין ומיבבים חרש, ומפתחי פיה חסר־השנים התמלטה נזיפתה: ואתם – אף הגה בל אשמע מפיכם!
גערותיה של חותנתו העמידו מיד את זליג על מצב הדברים. הוא הזדרז להתלבש, גחן תחת המטה, משש והוציא את נעליו הבלות, המשומשות, נעלן ופרץ לתוך הרחוב. בחוץ קדמוהו חשכה דחוסה שרבצה על הגגות ודֶלֶף בלתי־פוסק. רחובות־העיירה הפכו גֵבים־גבים, שלוליות ורפש. משראה זליג כי לשוא יתחכם לדלוג מגבשושית לאבן מדומה, כדי למצוא מעבָר נקי, הפקיר לבסוף את רגליו והחל בוסס באמצע הרחוב, בתוך הבוץ כלאחר יאוש. הוא התנהל בכבדות נגד הרוח שנשבה בחזקה, בידרה את כנפות מעילו והרטיטה את גוו מקור; מי־רפש צוננים חדרו בעד קרעי נעליו המרופטות שעם כל פסיעה השמיעו מעין פכפוך חרישי, ובמוחו חלפה הדאגה המעסיקה אותו מיום שנשא אשה: לעולם אין ידו משגת לקנות נעלים. גזירה נגזרה עליו, על אשתו ובניו, שיתהלכו יחפים בעולמו של הקדוש־ברוך־הוא, ודאי באשמת מזלו הקבצני. הגשם גבר והצליף אלכסונית בפניו, הוא עבר את ככר השוק, עלה על הגשר התוחם בין משכנות־היהודים לאלה של הנכרים, וקול נביחת כלבו של הכומר, נביחה צרודה וזעפנית, הטילה בו אימה ושילחה בו צמרמורת. הפחד מפני שדים ורוחות – פחד קדום שנחרת בלבו מימי הילדות – חרג מתוך חביון ההכרה והפעים את לבבו ברהיטות יתירה. הוא הפך את פניו לאחוריו לראות אם אין מישהו דולק אחריו. את עיניו תלה בפנס היחידי שקרץ מעבר התחנה, ורשף־אור זה שהוצת בידי אדם השיבה לו את רוחו. הוא החיש את צעדיו, עבר נטול־נשימה את הגשר ובטחונו חזר אליו לגמרי כאשר החל מתדפק על תריס חדרה של המילדת, להבהילה משנתה.
המילדת זילברשטיין נספחה אליו בלי רצון. היא פסעה על ידוו ורטנה בלי־הרף על הקבצנים המעמידים ולָדות שלא לצורך, ועל שהפלונית שלו הואילה לכרוע ללדת דוקא בליל־סגריר כזה. את הפנס שלקחה אתה מביתה מסרה לידו, שלחה אותו בראש להאיר לה את הדרך ונשתתקה לבסוף. כאשר נכנסו הביתה חרדה לקראתה החותנת:
– הזדרזי פן תאחרי חלילה!
המילדת הרוטנת לא נזדרזה. דלופה מגשם עמדה באמצע החדר, משכה והוציאה במתינות את ידיה הצחורות מתוך הכסיות, ותוך כדי מעשה לא שכחה להטיף מוסר לאשה המתהפכת בציריה על נפלה שוב בפח. אחר סקרה במבט זעום וחטוף את החדר ונגשה לטפל במתינות באשה הגונחת.
במשך שעה ארוכה היו כל בני־הבית עצורי־נשימה, עד שלבסוף בשרה אותם המילדת באדישות גמורה, כאילו דברה על ענין־של־מה־בכך:
– בן,
ונפלה ההברה בחדר כאבן לתוך באר ריקה. צריחותיו הפולחות של הרך הנולד צרמו את האזנים והרגיזו משום־מה בעיקר את החותנת ששילחה דברי־ריטון עוקצים בחתנה אשר ישב על כרעי המטה משמים ואובד־עצות, אין־אונים לגמרי תחת לחץ דלותו, חותנתו, אשתו וילדיו. שלושת הקטנים התכנסו תחת השמיכה הבלה שמשכו אותה מעל לראשיהם, ובתוך האפלולית, בחמימות, נלחצו זה לזה מתוך צביטות ולחישות־גיל:
– אח קטן…
מזלו של מנדל – שהיה הצעיר בחבורת אחיו שקדמוהו – איתרע לגמרי, באשר בן־זקונים היה והוטל עליו להשתמש בבגדי אחיו ששוב לא הלמו את מדתם. אבל משהגיעו בגדים אלה לידי מנדל, לא היו אלא בלואי סחבות. ונעלים – חדשות לא ראה מימיו וישנות לא זכה לקבל: אחיו השתמשו בהן עד גמירא, דרסון, רטשון, רפטון, תקנו אותן טלאי על גבי טלאי, וחזרו ותקנו אותן עד שלא היתה להן כל תקנה.
מנדל גדל יחף. נער כחוש, שחור־עינים וחיור. טוב היה לו בקיץ, כשהתרוצץ ברגליו היחפות והמרופשות בחוצות העיירה, משתכשך בשלוליות, ודוהר לו בככר־השוק אחרי חשוק של חבית הרץ ומתגלגל לפניו. רעב היה הנער לעתים קרובות, אך הוא למד להשיר אגסים ותפוחים מעצי גני־הנוצרים ולשבור בהם את רעבונו; לפעמים היה מצטרף לאחד מחבריו הנועזים ביותר ושניהם היו מתגנבים לתחום האכרים, פושטים על שדותיהם וגונבים תפוחי אדמה שהיו צולים אותם אחר־כך על המגרש שמאחורי בית־המדרש. אך רע ומר היה לו בחורף. הוא נאלץ לשבת כלוא בבית, להתקוטט עם אחיו ולספוג מהלומות מידי אביו הקפדן ומר־הנפש. לפעמים היה מנדל גולש מן התנור החם, מגיש את פניו החיורים נטולי־הדם לזגוגית המצויצת בציצי־כפור, משיב עליה בהבל־פיו החם עד שנתבהרה טבעת־זכוכית שקופה כגודל העין; אז היה מנדל מציץ לרחוב המושלג, ועיניו נצמדות בקנאה לילדי השכנים האמידים, ההולכים לבטח דרכם בנעלים שחורות וחדשות ומחליקים על פני הקרח. נפשו של מנדל התעטפה מצער וראש מאוייו היה אז: נעלים. כחולם היה עומד שעה ארוכה ליד החלון ועם דמדומים, בחלוף מזחלת ברחוב, וצלילי פעמוניה נרעפים לתוך הכחלת הקרושה, היו כיסופים עזים צובטים את לבו הרך, ובחזרו לתנור היה דמיונו מוליכו שבי אחרי אוצרות גנוזים ביערות, אוצרות ששמע עליהם פעם בשעת־רצון מפי סבתא, ואחרי הגמדים השומרים עליהם מתוך צפיה לאביונים מוכי־גורל ולו – למנדל!
ערב אחד התעורר מנדל משנתו ולאזניו הגיעו קולות מצחקים. הוא קרב בשקט לחלון ולנוגה הסהר ראה אחדים מחבריו כשהם משתובבים, מטילים זה בזה כדורי־שלג. מחליקים על הקרח וטוב להם בחיק הכפור. עיניו נהו אחרי בריל גוץ המתקדם גחון על פני גוש שלג המתקפל וגדל והולך, והוא מכריז מתוך ניקוש שנים:
– הב–ב–בה ונ–ק–קים ג–ולם!
תקפו את מנדל קנאה ורצון להתחבר אליהם. הוא נגש בחשאי למטת אביו, גחן והוציא בשקט את מגפיו הגדולים, הכניס לתוכם את רגליו הדקות והתחמק חרש בנשימה עצורה החוצה.
כאשר חזר הביתה – והוא קופא מקור ומשולהב כאחד – המתין לו האב, שהרגיש בהעדרו, וכבדו בסטירת־לחי מצלצלת.
בטבורה של ככר־השוק הסתובבה קרוּסֶלה שהעיפה את נערי העיירה ובנותיה על גבי סוסוני־עץ חומים וצהובים, אשר צבעם דהה ונתקלף. משולהבים, בעינים מבריקות, חלפו האכרים בסחרחורת לקול נגינות מפוחית שהפריח מתוכה גבר חסון ועליז, אשר קרץ בשעת מעשה בעיניו החומדות לריבת־כפר בריאה, לבושת צבעונין, שהצטחקה והסמיקה אגב פיצוח גרעינים.
עמד מנדל והסתכל מתוך קנאה במאושרים העולים בגאוה על הסוסונים כפרשים שׂשׂים אלי קרב. שעה ארוכה עמד מבלי לזוז ממקומו. הוא קיוה כי הנה יתרחש איזה נס, ובעל המפוחית יפנה אליו פתאום, יקרוץ עין ערמומית ויפליט: “עלֵה בחור ורכב!” אך מאומה לא קרה והוא נאלץ לסור משם וללכת לראות בקרקס הנודד אשר מעל ליריעות אהלו הופיע לפעמים מוקיון לבוש כתונת פסים ומעוטר פיפים כשהוא נישא לראוה על גבי מוט, ראשו למטה ורגליו למעלה.
במשך כל היום התרוצץ מנדל ממקום למקום לראות בפלאי היריד שהציפו את העיירה, ואם כי הפרוטה לא היתה מצויה כלל בכיסו, מצא לו ענין לענות בכמה וכמה דברים הנקנים בראִיה בלבד. מכנסיו שקצותיהם נתרפטו לגמרי השתלשלו על רגליו היחפות, כותנתו המסואבת והפרומה, עיניו הבוערות, שיוו לו דמות פוחז שידו בכל, העלול להזיק, והוא נטרד ממקום למקום. ככר־השוק המתה ושקקה כנחיל־דבורים. אהלים גדושי סחורות שונות, סוכות־רוכלים, עגלות וסוסים המטילים את גלליהם, אכרים כבדי־משקל ומגושמים שריח עטרן נודף מהם, אכרות משולהבות, יהודים זריזים לבושי־שחורים, תגרנים, אומנים, צוענים מובילי־דובים, ושאר מיני בריות וגונבי־כיס שהשריץ היריד לרוב ושלהב אותם – בין כל אלה נדחק מנדל, ועיניו השחורות הבריקו למראה השפע והעושר לא־מזה שירדו לעיירה בן־לילה. רבים היו הדברים שחמדו עיניו של הנער. היו שם מעילים משובחים, פרוות־כבשים מקושטות גדילים כחולים ואדומים, חליפות ונעלים… הוא נעכב ליד אוהל אחד אשר על כלונסאות מיוחדים לכך שננעצו באדמה נתלו לראוָה זוגות מגפים ונעלים שריח־עור טרי נדף מהם וגרה את נחיריו. עמד מנדל והסתכל בנעלים החדשות התפורות לפי מדות רגליהם של כמה וכמה בני־אדם. מבטי עיניו עברו ממגף לנעל וחזרו חלילה. הוא עמד וממקומו לא מש. הקנאה בערה בו למראה אכרים מגושמים הנגשים בבטחה אל המוכר, נוטלים, הופכים וממששים בידיהם את הסחורה, מודדים, נועלים, עומדים על המקח ומסתלקים לבסוף כשהנעלים משחירות תחת בית־השחי.
אז חמד מנדל והשתוקק לנעלים חדשות כאשר לא נכסף עוד לכך מימיו! הרעיון שנצנץ במוחו לא הפחידו כלל. “הן כה רבות ואני יחף”… ועם דמדומים, בשעה שאחד השכּוֹרים חולל מהומה בשוק, התחכך הנער בשולי יריעת הסוכה בעינים נפחדות ומזרות מבוכה; הוא פנה כה וכה, בצע בזריזות את זממו והסתלק מן המקום בלב פועם.
הביתה פרץ והכריז חגיגית:
– זוג נעלים!
הוא נופף אותן לאור העששית, לעיני אביו ובני־הבית. האב פסע לקראתו פסיעה אחת בפנים זעומים:
– כיצד נזדמנו לידיך, בחור־חמד שכמותך?
– מצאתין במעלה הרחוב. נתקלתי בהן בלכתי הביתה. יתכן שאבדו לאחד מבאי־היריד.
דחופים התמלטו הדברים מפיו.
האב נטל את ה“מציאה” בידיו, בעין בוחנת הסתכל חליפות פעם בנעלים ופעם במנדל. היה זה רגע מחריד. חושש היה הנער שמא יתנפל עליו האב ויחלק לו מהלומות מבלי לשאול ולחקור. אך לשוא חרד הפעם. מראה הנעלים החדשות, הרכות ומבריקות, האצילו ארשת נוחה גם לקמטי פניו הקודרים של האב שהפליט חרש:
– נעלים משובחות…
מעמסה כבדה נגולה מעל לבו הלחוץ ש מנדל. הוא שאף לרוָחה. ברם, אותה שעה נתן האב את עיניו באחיו של מנדל הקשיש ממנו, ואמר לו במתינות:
– הבה, בחור, ונראה אם הולמות הן את רגליך.
מנדל נדהם:
– אבל שלי הן!
האב ענה לו יבשות:
– לא שלך הן.
מפיו של מנדל התמלטה זעקת־יאוש:
– אבל הן אני מצאתין! – (אותו רגע האמין באמונה שלמה שהוא מצאן ובדמיונו גם ראה את המקום במעלה הרחוב וכיצד גחן להרימן…)
האב לא שעה אליו והחל מתיר את השרוכים. מנדל החויר והושיט את זרועו לתפוס בנעלים. בעיניו נצנץ החרון. אולם האב דחה באצבעותיו הגרומות־פשוקות את זרועו של בנו והסביר לו בפשטות:
– נעלים אלו נחוצות לאחיך. בשבילך אשיג ישנות.
–איני רוצה בכך! – צוח מנדל ותפס בחזקה בנעלים – לא אתן!
– לא תתן?…
בעיני אביו נתלקח שביב מבשר רע. הוא הרים את ידו וחבט בה על פני הנער. מאפו של מנדל פרץ קילוח־דם שזנק על כותנתו, אך הוא לא הרפה מן הנעלים וסנטרו רעד מתוך יבבה. למראה הדם נתכעס האב, כי הוא נתכון בעצם ל“מכה יבשה”. בתנועת יד תקיפה ונמרצה משך והוציא את הנעלים מידי הנער.
אז קם מנדל ובחמתו קלל את אביו…
כשחרד האב לקראתו, לשמע הקללה שנפלטה מפי בנו, מהר מנדל לברוח החוצה כשהוא מתיפח, לבו דאוב ומוחו לוהט מחרון אין־אונים, יאוש ומפח־נפש. אותו לילה לא חזר הביתה ללון. הוא נרדם באורותו של איצי בעל־עגלה על גבי חבית חציר, ובחלומו ראה זוגות־נעלים מתהלכים קוממיות בככר־השוק, דולגים מעל לשלוליות המבריקות לעין השמש, והוא מנדל רץ לפניהם, מפזז ומכרכר ומכריז בשמחה: הנה הנעלים! פנו דרך!
כאשר מלאו למנדל י“ג שנה הפתיע אותו אביו בפעם הראשונה בחייו, ויומים לפני חגיגת ה”בר־מצוה" שלו, הלך וקנה לו נעלים חדשות, רגילות אמנם, מעור פשוט, ללא ברק ורוך מיוחדים, אבל חדשות. לשמחתו של מנדל לא היה גבול. הוא נעל אותן ופסע כמי שכפאו שד; הסוליות נקשו על גבי הרצפה והוא התאמץ להעלים מעיני בני־הבית את החיוך שפרכס בו ועמד לפרוץ ולהנהיר את פניו.
אותו שבוע, ביום חם, כתום הקיץ, יצא לחבריו ורגליו מתנהלות בכבדות ובחשיבות יתירה בגלל הנעלים החדשות. הנערים סקרוהו קצרות, בלי לחלק לו ולנעליו הפשוטות תשומת־לב מיוחדת כי דרכם אצה להם. הם נחפזו לרחוץ בנהר. מנדל נספח אליהם וכעבור שעה קלה עמדו על שפת הנהר, מוכנים לקפוץ ולטבול במימיו הצוננים. אך בריל גוץ, הוא־הוא שהיה מעוכריו הפעם. בריל עמד והכריז:
חברה! הרי כאן שלולית! בואו ונתרחץ על־יד הטחנה!
נעתרו לו הנערים. בקולו של בריל גוף שמעו תמיד, כי פוחז היה הנער, חרוץ ותקיף בדעתו. לסרבנים היה תוקע את אגרופו הקפוץ בפניהם ותמיד היתה ידו על העליונה. הלכו הנערים למקום הרחוק במקצת מישוב של יהודים, התפשטו וקפצו המימה. והיה המקום טוב באמת ונעים לרחיצה ולשחיה. השתובבו הנערים, התבדחו והראו את כוחם בתעלולים שונים. האילנות שעל שפת הנהר, כרי הדשא, השדות המצהיבים, גלגל הטחנה המסתובב במורד הנהר ליד הסֶכֶר והמים המפנקים – כל אלה הרחיבו את דעתם של הנערים והביאום לידי התפעלות קולנית. עוד אלה מתעלסים ופורקים לרגע עול רבי, מרותו של אב קפדן,– וחלוקי־אבנים החלו עפים מעל לראשיהם, חולפים בשכשוך על פני אדות המים בלוית זמר־גדופים מבשֵׂר רע.
בריל גוץ היה הראשון שקריאת “אויה!” התמלטה מפיו; משפתו השסועה שתת הדם. כאשר הרימו הנערים את ראשיהם ראו לפניהם שלשה פרחי “שקצים” הרצים לאורך הנהר, מיַדים בהם אבנים בחימה ומתקלסים בשפת־לעג. לא נראה להם לנערים כל פתח־הצלה אלא לקום ולהשיב מלחמה. ודוקא בריל גוץ הפצוע הוא שהלהיבם לכך. הנערים לבשו עוז, יצא מן המים תחת מטר אבנים והשתערו על השקצים אשר הופתעו למראה אומץ לבם של היהודונים והחלו בורחים. בשעת מנוסתם חלפו על פני ערמת הבגדים שהשאירו המתרחצים על החוף, התכופפו תו כדי ריצה ושלחו את ידיהם בביזה. חטפו מכל הבא ביד.
כאשר הגיע מנדל לערמה חרד ונבהל, כי לבו נבא לו רע, חשכו עיניו: נעל אחת נשדדה והיתה לשלל. השניה התגוללה הפוכה על צדה, מעופרת ומיותמת. דמעות עמדו בעיניו של מנדל והוא חזר יחף, אָבל וחפוי־ראש ובידו הנעל האחת. בהגיעו הביתה קם האב, ולשמע האסון שקרה למנדל, עמד וסטר לו סטירות־לחי שהתיזו ניצוצות מעיניו. פרשת הנעלים היתה תמיד כרוכה בסטירות לחי.
אין כל ספק שלמנדל־גולם (תואר שנערי החדר כבדוהו בו) היו כמה וכמה דאגות שהטרידוהו והעסיקו לא מעט את הויתו העלובה תחת קורת בית אביו הקפדן והקבצן. הבגדים שלבש היו תמיד קרועים־בלואים: תמיד הציקהו הרעב ורק לעתים רחוקות אכל לשובע. ברם, כל הדאגות האלה היו טפלות לגבי הדאגה העיקרית: נעלים. כסבור היה מנדל שאיש נטול־נעלים משוּל למת, לחדל־אישים שאין מתחשבים בו ומבטלים אותו. לעתים היה אביו קונה לו נעלים משומשות, כי לא השיגה ידו לרכוש חדשות. גם לאחר שהגיע מנדל לבגרות ולמד אצל אביו את מלאכת הנגרות, התהלך על־פי־רוב בטל מעבודה בעיירה המתנונת בדלותה כשהוא מטלטל את גופו הגרמי והכחוש, ועיניו השחורות עדיין מזדהרות מקנאה בראותו נעלים מצוחצחות המקשטות רגלי אחרים. הוא הרגיש עצמו מושפל ומדוכא והעצב אכלוֹ במסתרים.
והנה התחולל משהו בעולם הגדול. השמועה הנוראה עשתה לה כנפים, הגיעה גם לעיירה והילכה אימים: מלחמה! ובעוד יהודי־העיירה מדיינים זה עם זה בבית־המדרש, מתפלפלים, מנחשים ומנבאים עתידות. – ופקודת הגיוס הגיעה.
בין המגויסים היה גם מנדל. הוא לא פחד ולא נסה להשתמט או להטיל מום בגופו כמעשה אחרים. אדרבא, בסתר נפשו קננה תקוה סתומה כי הנה דוקא עכשיו יתחילו חייו הוא. וביום צאת המגויסים בדרכם לרכבת אשר תסיע אותם למרחקי רוסיה, להתאמן בקסרקטין, הלך מנדל בראש ותמה על הנשים המלוות אותם בקולות תאניה ומספד. אותה שעה גדל ערכו בעיניו, ופרחחים שהיו מתקלסים בו ומקנטרים אותו, הקדימו אותו בפסיעה אחת, הציצו במראהו ביראת הכבוד ולחשו זה לזה: מנדל חיָל!
ומנדל חייך. המלים ערבו לאזניו. אף הוא ישלח הביתה להוריו צלום, בו יראוהו ניצב עמידה זקופה, לבוש סגין, חבוש כובע עגול, אלכסונית, מעשה בחור כהלכה! ראה פעם מנדל צלום בנו של בן החזן, חייל ותיק, ודמותו הצטיירה יפה בזכרונו.
הוריו נשרכו אחריו מורדי־ראש, שחוחים כאשמים, ומנדל ראה והכיר לפתע כי אכן קפצה הזקנה אליהם. אמו החזיקה בידה חבילת־צידה שהכינה לו לדרך ובה תרנגולת צלויה וחַלה. טעם הבשר הצלוי, הטעם המשוער, מלא את פיו ריר, ובלכתו החליט כי עוד הערב, בקרון, ימלא את כרסו במעדנים אלה שימים רבים לא באו אל פיו. השאר הפך טפל. כי רעב היה מנדל־גולם ללחם, לבגד, לנעל.
בקסרקטין הבנויים לבֵנים אדומות והנמשכים טורים־טורים מחוץ לעיר, קבלו את פני הטירונים בפקודות מנסרות, הוראות משונות, וטפחו בפניהם סיסמאות על משמעת וגבורה. מובן, שכל הפקודות חלו גם על מנדל; ברם, כשפנו אליו היו מזכירים לו שהוא “יהודי נוכל”. לא את הכל הבין מנדל, כי הלשון הרוסית לא היתה נהירה לו ביותר, אך את פירוש שתי המלים ידע יפה.
עוד באותו יום הכניסו אותם לאולם גדול ורחב־ידים, קראו אותם אחד־אחד בשמותיהם וחלקו להם מַדי־צבא שלמים וגם נעלים. נעלים פשוטות אבל שלמות וחזקות, מסומרות ומפורזלות. מנדל שמח עליהן מאד כי נעליו שהביא אתו היו מרופטות למדי. הוא לבש את מדי־הצבא הפשוטים, נעל את הנעלים אשר ניקושן בלבד יוצק עוז לתוך הדם, והוא התהלך קוממיות, כמרגיש בערכו, מוצק ועשוי לבלי־חת.
בערב, בשכבוֹ על גבי הדרגש ונוחר בהנאה, התגנב אחד מן החיילים הותיקים מאגף־הקסרקטין הסמוך לזה של הטירונים, והחליף את נעליו הישנות באלו של מנדל. היטב חרה הדבר למנדל כאשר גילה את דבר השערוריה בבוקר, אך אין־אונים היה לבוא בריב, וגם לא ידע במי עליו לחשוד. הוא נשך את שפתיו בשניו ושתק. שתק מתוך פחד. כעבור שעה, בשעת המִפקד ובדיקת החיילים על ידי שר־המאה, נגש אליו הלה, נעץ בו מבט שוטם ופתח בחיתוך־דיבור ארסי וקשה:
– ואתה, יהודוני, קבלת אתמול נעלים?
– אני… אני… – החל מגמגם ומתאמץ לחבר מלים בשפת המדינה כדי להוכיח את צִדקתו, אך הוא שוּסע על ידי שר־המאה בבוז:
– מובן שקבלת, יהודי נוכל שכמותך, וכבר הספקת למכרן, הא?!
מנדל עמד נדהם, נבוך, ועיניו התרוצצו בחוריהן כעיני חיה נפחדת שנפלה בפח; וכשהרים שר־המאה את ידו, עצם מנדל את עיניו והמתין לסטירה. מזל הנעלים לא הרפה ממנו, ותמיד היה בעוכריו, בכל אשר פנה.
משהובא מנדל יחד עם שאר חבריו החיילים לחזית, הטילו אותם לתוך חפירה טחובה ומעופשת, ובאזניהם הרעימו תותחי־האויב, ופצצות האוירונים זעזעו את חלל האויר בשריקות ובקולות־נפץ מחרידים. על מנדל הוטל לשכב על־יד מבוא החפירה, מוגן תחת מחסה של שקי־אדמה, ולירות מרוֹבה.
וכך היה מנדל שוכב לו בחפירה שבחזית גליציה ימים רצופים על גחונו, מציץ בעיניו לגדרות קוצי־הברזל ומשלח את כדוריו לקראת האויב הבלתי־נראה אך משמיע את קולו בנפוץ מחריש־אזנים, מהדהד איומות בתותחיו ומבשר מות. בלילות נשתלהבו שולי הרקיע מאש הבערות ואורות הזרקורים היו פולחים את העלטה ובולשים אחרי פלוגות חיילים כדי להראות למכונות־היריה להיכן עליהן לכוון את לועותיהן. הרוסים נאלצו לסגת אחור ולהתבצר בחפירות אחרות שהכינו להם בעורף.
באותם הימים ראה מנדל איך המות קוצר את קצירו. ברם, בלהות שדה־הקטל לא הפחידו אותו ביותר, כי האימות שבאו דחופות בזו אחר זו, אחת איומה מחברתה, הסיחו את דעתו מעצם המות, וטובים היו גם חיי־רגע כל עוד ניתנו במתנה. ימים ולילות היה בין הנסוגים, בדרכים לא־סלולות, בבצות ויערות; הוא שרך את רגליו הבצקות עשרות פרסאות בתוך נעלים שבלו ונתרפטו לגמרי. חדשות לא קבל. לילה אחד גברה התקפת האויב. מבול של אש ניתך בלי־הרף על־פני החפירות. שברי פצצות מעוקמים ומחוספסים חדרו לתוכן ומחצו, רטשו ופגעו פצעי־מות בחיילים רעבים, עצבניים ומוכי־כִּנים.
בחצות השתרר שקט לשעה קלה, ואחד החילים, בחור יהודי מפונק ועדין, יצא את החפירה לעשות את צרכיו. הוא התרחק מרחק של פסיעות מספר ולא שקד להתכופף מיד עם צאתו. מכונת־יריה שדרדרה מצד מחנה השונא תקעה בו אחד מכדוריה. החייל נאנק וצנח בגבו על קוצי־הברזל. מנדל ששכב על־יד מבוא החפירה ושמע את גניחותיו החליט מיד לחוש לעזרתו. בחור טוב היה אותו חייל מסכִּן ורחמיו של מנדל נכמרו עליו. הוא יצא בזחילה על ארבע לעבר הפצוע. כשהגיע אליו והחל ממשש בדפקו ובפניו ועמל להורידו מעל המשוכה, מצא שגופו היה חמים עדיין אך את נפשו כבר נפח. צער צבט את לבו של מנדל למראה מותו הפתאומי של אותו חייל מפונק, מות זה דכא את מנדל. הוא עמד לחזור לחפירה אך אותו רגע נצנץ רעיון מוזר במקצת במוחו. רגליו של חברו המת היו נעולות נעלים טובות, נעלים שקנה במיטב כספו באחת מעיירות גליציה. מנדל הזדרז ועמד לחלצן מרגליו של החלל. הוא התכופף בלב מתפעם, ובידים רועדות התחיל מתיר את השרוכים.
כשהיו כבר הנעלים בידיו פתח האויב שוב באש־תותחים חזקה. הכדורים התנפצו, שרקו, חבטו בעצים, בקרקע, ושילחו אימה בלב החיילים המעונים וזעזעו את עצביהם המתוחים. משול היה האויב לסוס הנוחר לו נחירות מספר ומוכן שוב לסבלו. ומעשה שטן: כאשר עמד מנדל להכנס לתוך החפירה, חבט כדור תותח על־ידו בקרקע ונתפוצץ.
כשוך הרעש אחזו בו ידי חיילים והכניסוהו פנימה לתוך החפירה. לאור הנר בדקו ומצאו שגופו דומה לבשר בהמה שפשטו ממנה אורה: שתי רגליו היו קטועות וכפות ידיו הקמוצות החזיקו בנעלים שלמות…
דובובקה
מאתיוסף אריכא
א
שם נאה בחרו להם: “גדוד הזאבים”…
יהודי אוקראינה היו להם לטרף.
פרשת גדולתם נכתבה ונחתמה בדם, באובטוש, בזיטומיר ובעיירות וואהלין. הם עשו את מעשיהם באמונה, בהתלהבות; קנו נסיון וטבחו במהירות מפליאה, בבדיחות הדעת, וריח הדם שעלה באפם, עוד הוסיף לגרות את תאבונם!
בחצות הלילה הגיעה הרכבת לתחנת דובובקה.
מנהל התחנה קידם את פניהם ולמד לדעת שלא יוכל להעבירם הלאה. לשוא ביקש לדחות את הפורענות.
מפקד הגדוד הודיע לו בפירוש:
– באתי עם נערי לשחק קצת.
“הנערים” שהציצו מן הקרונות אחוזי שינה ופרועי בלורית, היו לבושים יפה. אחדים מהם יצאו ופסעו על רחבת התחנה, פהקו לתוך שחור הלילה, ודרשו ממנהל התחנה שיכין להם “קיפיאטוק” .1 אחד מהם, גבה-קומה, מבוסם, נגש אליו כשהוא מתנועע, טפח לו אל גבו ופלט בקול צרוד:
– ישנם הרבה יהודונים בעיירה, אחא?
– די והותר! נענה לו מנהל התחנה כדי להניח את דעתו.
– מחר בבוקר נתראה אתם. אני מקוה שזאת תהא פגישה לבבית מאד…
חבריו צחקו בקול רם.
העיירה היתה שקועה בשנתה. כנראה שלא שמעו את שריקת הקטר.
ברם מנהל התחנה שמר אמונים לבני חסותו. הוא הבהיל אליו אחדים מבעלי הבתים והודיע להם קצרות:
– מלטו את נפשכם!
והידיעה על בוא הרוצחים עשתה לה מיד כנפים בעיירה. בזה אחר זה החלו מנצנצים אורות. מבעד לחרכי התריסים המוגפים פרצו קוי אור. העיירה קמה על רגליה. פחד מות נפל על היהודים אשר נתעוררו משנתם לקול הקריאה אשר פלחה את לבם, ושילחה בהם פיק-ברכים:
– יהודים המלטו!
במהירות הברק חלפה הידיעה מקצה העיירה לקצה. יהודים שחוחים ומדוכאים, חלפו כצללים ברחובות, נגשו אל תריסי הבתים אשר יושביהם ישנו עדיין את שנתם, ואגרופים גרומים התדפקו עליהם בתכיפות היסטרית, מטילה אימה:
– יהודים המלטו!…
הידיעה המרה הדהימה את הבוגרים. הילדים עמדו יחפים, בכותנתם לעורם, רעדו מקור ומפחד, ולמראה הנשים המפרכות את אצבעותיהן מתוך יאוש, פרצו בבכי והגדילו את המבוכה. ההורים העצבניים והנבוכים גערו בהם, התרוצצו כחיות כלואות בסוגרים, מבלי לדעת מה לעשות.
המאושרים שהשיגו להם מזחלות, העמיסו עליהן מיד את החפצים הנחוצים ביותר, קפצו עליהן עם נשיהם וטפם, ומהרו לברוח מן העיירה מנוסת-חרב. הימצאו מקלט-מפלט בכפרים? איש מהם לא שאל את השאלה הזאת. כאן ארב להם מות ודאי, והשתלטה ההכרה האחת והפוסקת שיש לברוח ויהי מה!
אך היו גם רבים שבהלת-המנוסה לא דבקה בהם, ולא השפיעה עליהם. הללו התעקשו מתוך יאוש והחליטו להשאר. ידיהם רפו, וגם הרצון לנוס לא התעורר בהם; תקף אותם אותו הפחד המפיל את הצפור מצמרת העץ למטה, ישר לתוך צפרני החתול המאיים על קרבנו בעיניו הלטושות באכזריות, עד לבלתי היות לה מפלט…
משפחות שלא השיגו להן מזחלות, יצאו את דובובקה ברגל, בקור ובשלג, שרכו את דרכם לכפרים, לחפש מפלט בבתי אכרים עוינים, אשר הכינו להם מזמן שקים בכדי לרדת לעיירה ולבוז בה בז.
הבהלה הלכה וגדלה.
הזעקה הקיפה את כל העיירה.
מהרבה בתים עלו בכיות והתיפחויות, מזעזעות ומבהילות. נשים חרדות, היסטריות, גערו בילדיהן כשהדמעות זולגות ושוטפות על פניהן; מעיניהן ניבט הפחד, והגברים התהלכו מוכי-יאוש וחסרי-אונים.
עשרות משפחות נמלטו על נפשן לכפרים אשר בסביבה. אחדות מהן מצאו מפלט ומחסה בבתי אכרים ממכריהם. אלה שהחביאו יהודים בבתיהם, עשו את המעשה אחרי שקול-דעת רב, היסוסים ופקפוקים; רק יחידים עשו את המעשה הזה מתוך רחמנות או רגש אנושי גרידא, שהתפעם בהם למראה הפליטים המסכנים, האומללים, אשר צררו את חפציהם המעטים, לקחו את ילדיהם הרכים ושרכו את דרכם בליל חורף קר. ואלה אשר לא מצאו מקלט כאשר קיוו – נפלו בידי בני-עוולה אשר ארבו להם בדרכים, שדדום ורצחום נפש. אותו לילה החרידו את דומית היער הקפוא זעקות האומללים המוצאים להורג.
בדובובקה השתררה לפנות בוקר הדממה שלפני הסערה. כלתה רגל מן הרחוב. דלתות הבתים נסגרו על מסגר; החלונות הוגפו, ותושביהם היהודים התחבאו במרתפים, בעליות, באורוות, בתוך ערמות שחת, ובמקומות סתר אחרים אשר המציאו להם והכינו עוד מקודם.
ונמצאו גם אחדים, זקנים ואברכים, כמנין יהודים, אשר לא אבו לחפש להם מקום סתר; הם התאספו בבתי-המדרש, התעטפו בטליתות, ועמדו להתפלל ולשפוך את מרי שיחם ונפשם לפני בורא העולם.
דממת מות התהלכה בין הבתים הדוממים אשר לא הסגירו כל סמן חיים. מבחוץ נדמה היה, כי על יושביהם נפלה תרדמה חזקה אשר לא יקיצו ממנה. רק מארובות בודדות בעיירה עלה העשן, והראה לדעת כי תושביהם ממשיכים לחיות את שיגרת יומם; אלה היו בתי נוצרים.
ב
כאשר עלתה השמש והציפה באלומות קרני אורה את העיירה המכוסה שלג, החלו לנהור לתוכה אכרים מכל הסביבה. הפליטים שנזדמנו אליהם בדרך מנוסתם בשרו להם על המאורע העומד להתרחש – מאורע שצפו אליו ימים רבים.
מפה לפה עברה הידיעה:
“יומה של דובובקה הגיע!”
והאכרים, מגושמים וכבדי-צעד, מכורבלים בפרוות כבשים, חבושי כובעי צמר שחורים, שגלשו על מצחם עד לעינים המבריקות בפראות לקראת המאורע, נהרו מי ברכב ומי ברגל ובידיהם שקים. הם הלכו בצעד מהיר ובזרועות רבים מהם התנוצצו בפעם הראשונה לעין השמש של אותו יום חורף, חרמשים ומגלים כיוצאים לקציר…
נחפזו ונצטרפו לבעליהן גם הנשים, מכורבלות אף הן, סמוקות פנים, והן מזיעות מהתרגשות ומהליכה מהירה, ובעיניהן הן רואות את השלל העתיד להיות להן לבז.
גם פרחחים בני-שש-עשרה חטפו מכל הבא ביד. גרזנים וקלשונים, ואף הם מהרו מאד בלכתם, רצו כמעט, כי חששו מאד פן יאחרו את מועד התחלת הטבח…
הם הצטרפו כולם יחד למחנה של מאות איש. השלג חרק מתחת לרגליהם, ויצר המשטמה תסס והכשירם לקראת הבאות. כאשר נכנסו לעיירה התקבצו בככר השוק, מול בית הכנסיה, והמתינו בקוצר רוח להופעת גדוד “הזאבים”. אחד מן האכרים שרוחו קצרה מרוב צפיה, עלה על מגדל הפעמונים, והחל צלצל בפעמון הגדול כביום חג או שרפה; והילכו הצלילים בלהות מסביב ובשרו לקהל הפרבוסלבים שהיום יהא האות. ונזעקו רבים אחרים.
וכומר העיירה, זקן אשר שערותיו הלבינו כצמר, ואשר קנה לו תבונת-חיים, זקן אשר לא נפתה אחרי תעתועי המסיתים ומדוחיהם – נחפז לצאת מביתו הסמוך לכנסיה. מבוהל ונבוך היה למראה קהל עדתו הפרוע, אשר נתאסף הפעם להוציא את זממו לפועל. הוא שרך את דרכו לקראתם, כשהוא מתאמץ ומרכס בשעת הליכה את כפתורי גלימתו השחורה.
הוא הופיע לפני האכרים המשולהבים, הסתכל בהם בעינים שופעות זעם, דחף בקצף שנים מהם שעמדו לו על דרכו ולא מהרו לסור הצדה ולתת לו לעבור. הוא לא שעה לברכת הבודדים אשר הורידו לכבודו את מצנפותיהם בהכנעה רבה, ופסע ביניהם בפנים זעופים מאד עד אשר הגיע למעלות הכנסיה. הוא עלה, הצטלב, (הפעם לא מתוך יראת שמים כי אם בכדי לעשות רושם על הקהל הפרוע) ופנה אליהם בדברים חוצבים:
– מה לכם בני-אדם שנטשתם את הכפרים שלכם ונזעקתם לכאן? האם חג או מועד הוא היום? ומה לכם ליהודים המסכנים אשר את נפשם אתם מבקשים? האומנם חושבים אתם שאין אלהים בשמים, ושעליכם לא יהיה להופיע לפני כס כבודו ולמסור דין וחשבון על מעשיכם?… היו נוצרים ישרים בני, ופנו לכם איש לביתו ואיש לעבודתו. הניחו להם לאומללים האלה אשר סבלו כבר די והותר, כי גם הם נבראו בצלם אלהים כמונו!
השתלטה דממה. ים הראשים, על מגליו וקלשוניו קפא. אחדים מן האכרים הקשישים באו במבוכה והתגרדו בגבחתם. הצעירים אשר תאות הרצח והשוד יקדה בקרבם כיקוד אש, רטנו חרש אך את פיהם לא פצו. וברגע מכריע אחד, שעה שהכומר הישר באדם עמד להרים שנית את קולו ולהטיף להם מוסר, לשדלם בדברים ולפזרם, הופיע וסקה גריבוב אשר עלה וטפס על גדר סמוכה, ונשא אף הוא את מדברותיו הארסיים:
– אל תקשיבו לו ולדבריו! זקן הוא, ואין הוא יודע מהו רוצה. היהודים מצצו כל הזמן את דמנו כעלוקות הללו, וחובה היא לנו להתנקם בהם הפעם, ולהשיב להם את גמולם בראשם. כל היהודים בולשביקים הם, קומיסרים, עוכרי המולדת! הם, הם החריבו את רוסיה. הגידו לי כולכם פה אחד: מי הוא טרוצקי? – ז’יד ארור.
– הוררה וסקה!
– בֹיי ז’ידוב ספּאַסאַי רוסיאוּ! 2
– בּיי ז’ידוב.
– ביי ז’ידוב!
– הוררררררה!!
– ברבו וסקה!
ההמון זע כגלים ונע אנה ואנה. הכומר הסתכל בהם בצער, הוריד את ראשו הסב על חזהו, וטפח בזרועותיו על יריכו מתוך יאוש. “נחרץ גורלם של יהודי דובובקה”… חלפה המחשבה במוחו ולבו נקף אותו. “הן רבים מהם יהודים ישרים, נבונים ויראי שמים… הה, אלי!”…
בינתים וּוסקה גריבוב, אשר מצא את עצמו לפתע ראש לבריונים ומנהיגם, הרגיש שעליו לפתוח במעשים עוד לפני בוא ה“זאבים” המתמהמהים משום מה, ואינם מזדרזים לבוא. הוא הלהיב אחדים מעולי הימים אשר נספחו אליו, לקחו מוטות עץ, הכניסו אותם מתחת לבריחי אחת החנויות שבאמצע השוק, והחלו לפי פקודה, כשוַסקה עומד מן הצד, כובעו שמוט אלכסונית, והוא מנצח עליהם:
ראֶביאַטאַ! ראַז דוָא, טרי! 3
הבחורים בחנו על המוטות והבריחים חרגו במקצת ממקומם.
– יאֶשצ’אַ ראַז! 4
הדלתות ניסחו ממקומותיהם והבריחים נחלצו על קרסיהם יחד. ההמון התפרץ בקול ענות לתוך החנות, ומיד הוטלו החוצה והתעופפו מעל לראשים סלילי ארג צבעוני, בד, צמר, וכל מיני חפצים אחרים העוברים לסוחר. האכרים התנפלו על השלל בקולות תרועה וצהלה. חטפו מכל הבא ביד, ורבו ביניהם על כל חתיכה. מלאכת השוד נעשתה מתוך חפזון והתלהבות.
וסקה עמד על גבי מדרגות החנות, הסתכל בקהל ההולך ומתלהב למראה הביזה, והוא החל מצעק בקול רם:
– אי טיפשים שכמותכם! למה לכם לריב על קטנות? הן כל השוק הוא לפניכם! מה עשיתי, ראיתם – מהו ועשו כמוני! פתחו את כל החנויות, הריקו אותן ואחר-כך נבקר בבתים ונעשה כלה בז’ידים הארורים!
– האכרים התחברו להקות להקות. כל כנופיה בחרה לה באיזו חנות הראויה להתכבד ובזזה אותה. במשך שעה קלה נפתחו כל החנויות, ידי הנשים היו עסוקות ומלאות עבודה. סרטים, סלילי חוטים, כפתורים ושאר מיני סדקית ערכם מך ברגעים אלה בעיני האכרים כי ידם השיגה להם הפעם שלל חשוב יותר, והחפצים הפעוטים התגוללו בשוק על כל מדרך כף רגל.
אחת הכנופיות פרצה למרתף היין של בית-מרזח. חביות אחדות הוצאו השוקה, נפתחו, וכל הקרוב החל לוגם בכל פה. אלה שלא השיגו להם כלים שאבו בכפות ידיהם או מלאו את מצנפותיהם, ועיניהם נשתלהבו בברק השכרות שהחל מתרונן באבריהם, ומתסיס עוד יותר את דמם הנסער. אכר אחד, שכור למחצה, פרץ מאחת החנויות כשזוג נעלי אשה מתנופף בידיו, והוא שר לו בקול רם ושמח, וקורץ בעיניו לריבת כפר משולהבת:
אופאנאס פאַטשאֶקאי פאטשאקאי
סוינאי פאס ניע אוֹטאָקאי ניע אוטאקאי
אסיבטשינא ביטשקי קופליו טשאראויטשקי…5
למראהו המגוחך של האכר העוגב פרצו האכרים בצחוק, והשמחה גברה כפליים. פניהם הצהיבו מנחת, ומאושרים היו אותו רגע כילדים שהעניקו להם מלוא חפנים סוכריות. תמימות מובהקת היתה חרותה בארשת פניהם.
ג
הכומר הרחיב את פסיעותיו, נשם בכבדות והחל ממהר לעבר התחנה, לקדם את פני הצבא, ולבקש רחמים על היהודים המסכנים. הוא נתקל בהם על הגשר. הם הלכו מסודרים בארבעות, שרים שיר לכת, כשאחד מהם תוחב את אצבעותיו לתוך פיו, ומלוה את השירה בשריקה חדה ופולחת, שהילכה אימים והפריחה בבהלה את העורבים מצמרות העצים. בראש הלך מפקד הגדוד, כולו מצוחצח, מגולח למשעי, מבושם, הדור מאד בלבושו ומגפיו מבריקים לעין השמש כשני גלילי מתכת.
הכומר האט את מהלכו, ובמרחק של פסיעות מספר לפניהם, כרע על ברכיו, הרים את צלבו, העבירו בחלל האויר שתי וערב, וחנן את קולו בפני המפקד אשר עצר בגדודו:
– ראדי בוגא! 6– אל תרעו לאומללים…
המפקד הסתכל בו בבת-צחוק, הפנה את ראשו לחבריו, וקרא בהצביעו על הזקן הכורע לפניו:
– וואט צ’ודאק! 7 – מרחם על הז’ידים!…
הישיש הוסיף לכרוע כשצלבו מורם בידו ושערותיו הלבנות מתנפנפות ברוח. הוא התאושש למראה בת-צחוקו של המפקד, התקוה התגנבה ללבו, והוא המשיך:
– רחם עליהם, בני, כי בצלם אלהים נבראו כמונו –
הא-האח-חא-חהא!… צחוק פרוע הרעים מסביב. השורות נפרעו והחיילים קרבו וסובבוהו. הסתכלו בו מתוך סקרנות וחייכו. הישיש כרע עדיין על פני השלג ואת עיניו המפללות נשא אליהם.
פתאם פנה אליו המפקד:
– הגידה נא זקן ואל תכחד: כמה שלמו לך הז’ידים?
הכומר נדהם. דבריו לעו, אך הוא התאושש וקרא:
– בשם אלהים! – אף פרוטה לא קבלתי מידיהם!
– שקר אתה דובר!
– בני, אל לכם –
– דום זקן!
אחד מן הקצינים נגש אליו לכומר, עזר לו לקום על רגליו והשיא לו עצה טובה ומחוכמת שהצחיקה את כולם:
– לך לישון זקן, ואל תשגה בהבלים!
הכומר סר ופנה הצדה שחוח ודואב. בעיניו התקשרו דמעות והוא לא ראה את דרכו לפניו… שוב נשמעה השירה הפרועה שנפסקה קודם; שוב פלחה את חלל האויר אותה שריקה, שריקת אנשי הפקר, וצבא הפורעים המשיך את דרכו, בוטח וצוהל.
כאשר התרחקו מרחק-מה מן הגשר, הבחינו אחדים מהם ביהודי אשר נסה לחמוק על יד אחת הגדרות למקלט "יותר בטוח. פקדו עליו מיד לעמוד, הדביקוהו בתרועות שמחה. היה זה המורה הוכמן. תחת בית-שחיו החזיק משום-מה ספר שירי פושקין.
הוא החויר וברכיו פקו.
המחנה התעכב לראות מה ייעשה בו, ביהודי הראשון שנפל לידיהם. שני החילים אשר תפשוהו ידעו שעליהם להפגין לפני חבריהם את יכולתם וכשרונם.
המחזה נערך מיד. אחד הבריונים סטר לו על לחיו ושאל:
– מה זה בידיך?
הוכמן ענה לו בקול רועד:
– שירי פושקין.
– מושקין? – צחק החייל – תן לי את הספר.
הוכמן הושיט לו את הספר בהכנעה רבה:
– בבקשה.
החייל הטיל את הספר מעבר לגדר. דפיו התרשרשו ככנפי יונה.
– הרי לך מושקין שלך!… ועכשיו כרע על ארבע!
המורה המסכן כרע מיד על ארבע, כי פחד להמרות את פיו. הוא רעד ושיניו נקשו זו בזו. השלג צרב את כפות ידיו השטוחות, ופניו להטו מאד, כמתוך התרגשות גדולה. החיל השני בעט בו באחורו ופקד:
– רוץ ונבח ככלב!
הוכמן העלוב לא הספיק לשקול במוחו איך לממש פקודה מוזרה זו, ואחד הפורעים הרים את רובהו בשתי ידיו, וקת הנשק המצופה פלדה, הורדה על קדקדו של הכורע. עיניו של הוכמן חשכו מעוצם המכה ומרוב כאב. ממקום הפצע שתת הדם על פניו, ועל פני השלג שצובע אדום.
ועוד פעם נסרה הפקודה בחלל האויר:
– רוץ ונבח ככלב!
האומלל חגר את כחותיו, החל זוחל מהר על ארבע, כשהוא מחקה בקולו כלב נובח: הב… הב… הב… – לקול צחוקם הפרוע של החיילים. אך לפתע נחנק קולו מן הדמעות, כי פקעת הצער נתקעה בגרונו, ו“נביחתו” נפסקה. לתמהונם של הפורעים התרומם על רגליו. הוא התנודד אנה ואנה כנוטה לפול. עיניו היו מסונוורות משטף הדם והדמעות אשר הציפו את פניו. הוא פרש את כפיו כמבקש למצוא סעד-מה, והתיפח בזעקה רסוקה ומרה:
– או אמא, אמי!
מסביב הרעים הצחוק ואחד חקה את קולו של המעונה:
– אוי מינע מאמע!
הצחוק הפרוע גבר וטפח על תופי אזניו של האומלל אשר לא היה מסוגל כלל לחשוב באותו רגע אף מחשבה אחת נמרצת, כי אחת הרגיש שאין לו מפלט. מבלי משים פסע קדימה ואז ראה כמו מבעד לחשרת ערפל, בגמול לו אחד הפורעים את החסד האחרון; הוא ראה איך הוריד הלה את רובו, וכונן אותן ישר אליו; הוא לא נבהל, ודוקא ברגע זה הזדקף והשלים עם המוצא היחידי – מות!
כאשר פלחה היריה את חלל האויר, התמוטט המסכן וצנח לאחוריו, ככלי אין חפץ בו. במקרה הציץ יהודי אחד מבין חרכי עליה וראה את כל פרשת הרצח. הוא כסה את פניו בכפות ידיו בכונן הפורע את רובהו, ולחש לעצמו: “אמו המסכנה תצא מדעתה”.
הפורעים המשיכו את דרכם כשאחד מכריז בקול רם:
– הראשון שוּלח לכל הרוחות!
– אך לא האחרון!
– הוא ימסור דרישת שלום ליהודי אוברוטש!…
– חא-חא-חהא –
– גריגורי! – פצח פיך ונגן לנו שיר לכת כאשר אהבנו!
לקול השיר הורמו הרגלים כמו מאליהם. הם פסעו כמנצחים ולבם התרונן משמחה. נוצרים יצאו וקדמו את פניהם בברכה. פרחחים נספחו אליהם כשהם מכרכרים, צוהלים ורצים לצדיהם לאורך כל הדרך. כולם שמחו לקראת המחנה אשר בא לעשות שפטים בז’ידים.
מזג האויר היה שקט. השמים התכילו והקיר לא היה גדול ביותר. השלג חרק מתחת לרגלים, ונגוהות זוהר וצחור מסמא שפעו על הגגות ועל פני כל העולם. החיילים נשמו לרווחה והתענגו על האויר, מבלי לדעת כי הוא מרעיף לתוך רוחם, ויוצק גם לתוך דמם משהו מן הטוב.
ד
וסקה גריבוב בראש קבוצת הבריונים שלו, נחפז לקדם את פני הצבא כאשר קלטו אזניו את שירתם. המפקד הצטחק לקראת עולי-הימים המשולהבים, שהיו מיוזעים מרוב עבודה, ושאל בקורח רוח:
- השארתם לנו משהו לפחות?
– הכל בטיושקא! – קרא וסקה בקול כשפניו קורנות מחדוה – ביהודים טרם נגענו ומחכים לפקודתך.
– בן-חיל אתה! מורה-דרך תהיה לנו.
– מכיר אני יפה את דובובקה ואת כל מבואותיה!
החיילים נתעכבו בככר השוק לנוח שעה קלה לפני גשתם ל“מלאכה”. האכרים, בניהם ובנותיהם היו עסוקים עדיין בביזה. הם העמיסו את הסחורות על גבי עגלות, והובילון בחפזון למקומות-פריקה ארעיים, למען חזור והעמס עוד הפעם מן המלקוח. לעתים פרצו גם תגרות בין הבוזזים, ואז היה מתערב וסקה ומשיב את הסדר על כנו. אחיו ואחותו היו גם כן בין הבוזזים, והוא דאג שחלקם לא יקופח חלילה.
לככר השוק הובא יהודי אשר נתפש באחד המחסנים בתוך חבית ריקה. הוא הובא לפני המפקד כשבריונים אחדים מגלגלים אותו בתוך החבית בקולות תרועה וצהלה; רגליו של הנתפש, הנתונות בנעלים מרופטות, שחוקות סוליות, התלבטו ויצאו החוצה. לבסוף העמידו את החבית ופקדו על היהודי לצאת מתוכה. אך לשוא עשה המסכן מאמץ לצאת כי עמד על ראשו ורגליו למעלה… ועורר הדבר את צחוקם של כל הניצבים עליו.
– הבה ונראה את פרצופו! – אמר אחד ובעט בחבית שנתהפכה.
היה זה יהודי חלוש ובעל זקן מגודל. עיניו התרוצצו בחוריהן כעיני חיה מבוהלת שנפלה לתוך מלכודת. הוא עמד חיור ומרטט מאימת הפורעים שצהלו למשבתו. המפקד בכבודו ובעצמו נגש לראות מה ייעשה בו. הוא הסתכל בו בלעג, וקרא בעקימת-שפתים.
– איפה זה מצאתם בר-נש משונה כזה?
– בתוך החבית, באחד המחסנים.
– משמע שנתפש במחתרת – גנב!
– גנב! גנב! – הריעו קולו הסכמה מסביב.
במוחו של המפקד נצנץ רעיון והוא שרבב את שפתיו:
– ובכן נדון את הגנב…
– נדון!
– אבל נתנהג אותו ביושר, ועליו בעצמו לבחור לו מבינינו את השופטים, לפי ראות עיניו; אז לא יוכל לטעון שהוצאנו דין מעוות… ובכן גנב שכמותך – בחר לך מתוכנו שלושה שופטים, אבל מהר כי שעתנו דחוקה לנו!
– היהודי החל מגמגם בלשונו ומבקש על נפשו, הוא פנה לאחד מן האכרים שעמד בקרבתו וחנן את קולו הרועד:
– הן מכיר אתה אותי, איבן… חוסה עלי ועל בני ביתי, וספר להם כי איש הגון אני ושמעולם לא העלבתי אחד מהם… חוסה עלי כי אנה אני בא? הה, רחם נא איבן יקירי, רחם נא…
האכר לא השיב לו אף מלה… הוריד את ראשו כחושש להתקל במבטיו של המתחנן, והסתלק הצדה.
– ועכשיו – אמר המפקד – הואיל והגנב אינו רוצה להעליב אף אחד מאתנו, ובחירת השופטים קשה עליו משום כך, הריני מחויב לבוא לעזרתו, למי מכם מטפחות, בחורים?
עשרות מטפחות לבנות וצבעוניות, אשר שודדו רק הבוקר הושטו אליו. המפקד בחר לו באחת מהן וקרא:
– קשרו לו את עיניו!
הפקודה הוצא מיד לפועל, והיהודי נשאר עומד באמצע הככר, בין הקהל, עיניו קשורות וזרועותיו שלוחות לו לפניו. אחד מן הבריונים שיוה לעצמו צורת איש המתגנב על בהונות רגליו, קרב ליהודי וסטר לו באצבע-צרדה על חטמו. היהודי הזדעזע והמראה הצחיק מאד את המסתכלים.
– תפוש לך את שופטיך! – פקד המפקד.
אך היהודי העלוב לא נע ולא זע.
– הבה ונשחק במחבואים, והיו השלושה מאתנו אשר יפלו לידיך – הם יהיו שופטיך… היה מוכן: אחת, שתים, שלוש!
הקרבן המבולבל והרועד מפחד נשאר על עמדו ולא זז ממקומו. רק זרועותיו היו שלוחות לפניו והיה מראהו מגוחך מאד. המפקד אשר סבלנותו פקעה, דחפו בחמה לתוך זרועותיו של וסקה אשר עמד על ידו, וצעק:
– ברבו! תפשת לך שופט כאשר עם לבבך!
וכך נבחרו גם שני השופטים הנותרים. שני פורעים אשר קנו להם שם והתחבבו על המפקד. הם הסירו את המטפחת מעינו של ה“נשפט”. הושיבו אותו על גבי חבית, חבשו סיר לראשו, ותחבו לתוך ידיו את ה“גנבה” – שני דגים מלוחים. וסקה גריבוב – אשר חבריו השופטים סמכו עליו – פתח ושאל את הנדון:
– באיזו משתי ידיך גנבת?
היהודי לא ידע מה להשיב, אך בכדי לשכך את קצפם של השופטים ולא לקנטרם, ענה:
– ביד הימנית…
– אכן גנב ישר אתה! – התלוצץ וסקה שמח, והכריז: – הואיל והגנב הנכבד הודה על פשעו נתנהג אתו לפנים משורת הדין, ונדון אותו במדת הרחמים; נקטע רק את ידו שפשעה וחסל!
היהודי נדהם. כאשר אחזו בו שנים מן הפורעים להגשים את פסק הדין החויר מאד מפחד וזיעה קרה שטפה את גופו. הוא ביקש להצטדק ולהוכיח שלא גנב הוא, אך כל עמלו היה לשוא.
הוא הושכב ארצה, על גבי השלג. אחד ישב על רגליו, ושנים אחרים משכו בזרועותיו מזה ומזה. הופיע פורע רביעי, שלף במתינות את החרב מנדנה, ובמכה אחת קטע את זרועו הימנית של ה“גנב”…
לבסוף הרפו ממנו. הדם קלח מן היד הקטועה, והטפות שנתזו על פני השלג הצח, האדימו מאד ביפיים. הקרבן שכב ללא ניע. יהודי חלש היה ונשמתו פרחה ממנו עם קטיעת היד. לחנם בעט בו אחד מן הנבלים. הוא נשתחרר מידיהם לגמרי.
הפורעים הריחו ריח דם והאות ניתן:
– הך ביהודים!
החל הטבח.
הטוחן הזקן
מאתיוסף אריכא
א
מחמת הדרכים המשובשות בכנופיות פורעים היתה העיירה שרויה במצוקה מדכדכת, נתונה באימים ובמחסור; התפרנסו יהודיה בדוחק והתלבטו בשבילי פרנסה נלוזים, רעבים ללחם, מוכי יאוש ואזלת יד. מי שטרח והשיג חטה, היה יורד בעצמו ומביא מקצתה לטחנת־המים שעל שפת הנהר, בתחומי העיירה. ימי מבוכה היו. אימה כבושה הרת־שואה רחפה בחלל האויר, ושלא לגרום חרדה יתירה לעצמם, העדיפו ההורים לעכב את הנערים בבית, והיו הללו פטורים מעולה של תורה ומכל שליחות מחוץ לבית. ואילו גולדמן, סוחר־העצים, הטריד הפעם בכל־זאת את בנו בן השתים מקריאתו ב“אהבת ציון” ושלחו לטחנה – שליחות, שהנער היה רגיל בה.
אותו בוקר טבלה העיירה בנגוהות יום־קיץ רך, ואף על פי שהנער רגז בחובו על אביו, שעקר אותו מעולם הכסופים, היסבה לו ההליכה לטחנה קורת־רוח מרובה ומתוך חשק טען על גבו את מחצית הפוד חטה והלך. זריז וקל רגל נטה מן הדרך המכוסה שכבת אבק שחוק, עכור עבר דרך חורשת־האלונים ונבלע באפלולית האוצרת את רחש רוח הבוקר, החומקת תוך רשרוש קל בין העלים. משם פנה וירד במשעול הדרוך יפה בעשב, המתפתל על שפת הנהר כשאַדוות המים מתנוצצת לעיניו מתוך סבך עצי הערבה, שענפיהם כפופים כלפי חלקת המים וטרפיהם נוגעים בהם ברפרוף. במעלה השביל שבצלע ההר התלול עמד לפוש מפעם לפעם בסקרו את מראות הסביבה. את העיירה הרובצת על בתיה השפופים, השחוחים, את גשר־העץ הירוק, המחבר אותה עם החוף השני, ואת היערות, שהשחירו באופק סביב כאדר. למטה השתרע הנהר לרחבו, שוקט ורוגע בערוצו. כמה רגעים הישהה הנער את עצמו סמוך לחצרו של בעל האחוזות זווצקי, כי מבעד לשבכת־הגדר נראו לו טווסים מקושטי נוצות הצבעונין, שהיו בעיניו כעופות פלאים מעולם הדמיון.
משהגיע למחצית הדרך של ההר המכוסה דשא, קוצים ושיחים סבוכים, נצמדו עיניו לנד הסלעים האפורים מנגד, נד תלול, המשתפע קמעה לתוך המים המלחכים את שוליהם מכוסי הטחבית, לסכר הנטוי לרוחב הנהר ולטחנה המשחירה, שגלגלה הגדול מסתובב לאטו, כמתוך רשלנות כבדה. והטחנה עתיקת־יומין, הפרוץ מרובה בה על העומד, שחיפי גגה עוטים אזוב ועובש, וצוקי ההר, שבצלו היא חוסה, נראים כמאיימים עליה למעכב בכבוד גופם, ובפרט בשעת־בוקר זו, כשהם שרויים בצל וקודרים ביותר.
התקרב הנער לסכר ולבו החל מתפעם בו קמעה ומתרגש לקול שכשוך המים, בניגרים מבינות לפרצים, ולסאון האשד, המשתער על שלבי הגלגל לסובבו על צירו האדיר. הוא צעד ועבר לאטו על פני הסכר הממולא אבנים כבדות, חול וטיט נגרש והוא ראה את מי הנהר המתדפקים אל צלעות הסכר מתוך מנוחה עצורה, עמוקה ואפלה כאחת. אולם שהתקרב אל תעלת המים המהווה את האשד, ראה מים רבים רצים בשטף והגלגל הגדול והשחור אינו מסתובב כלל וכלל באטיות רשלנית, כפי שנדמה לו מרחוק, אלא בכוח רב, ואשד המים ניתך ומזנק על שלביו מתוך זעף ונהם מחריש־אזנים, נהם כוח אדיר, החור מתוך אסוריו… ראשו נסתחרר עליו קמעה, עיניו הביטו נבעתות, והוא התאמץ להישיר צעד על פני הקורות הרטובות, שלא תמעדנה רגליו, בעוד הגלגל משיב ומתיז בפניו צנת רסיסי מים כעין עשן לבך ומתאבך…
– אוף!… – נשף הנער, לאחר שחלף את מקום הסכנה. ועוד הוא עומד ונושא את עיניו לבנין המט מזוקן, והנה גחנה בעד שחור פתח הטחנה דמות גדולה ומסורבלת של ישיש קרוב לשמונים, שליחו עוד לא נס וכוחו עוד במתניו, הוא פיאודור הטוחן. לבוש היה כתונת־בד רחבה, שהשתלשלה וירדה על מכנסיו המקומטים, ונעול הטנאות קלועות מקליפת עץ־לבנה. הוא הזדקף ופסע, כולו עוטה הדרת שיבה. זקנו הלבן והרחב מפוזר על חזהו ושערות ראשו הארוכות והמדובללות, המשוות לו מראה איש־כהונה, פזורות על ערפו; בזוית פיו נעוצה היתה מקטרתו העשויה עץ־אלון ופניו השזופים והקמוטים חייכו חיוך צנוע. בראותו את הנער העולה לקראתו משפת הנהר, השמיט את המקטרת מפיו והצהיל את קלסתרו:
– והנה אורח! שלמה’קה…
– לטחון באתי.
– רואה אני גם רואה!
– רק מחצית הפוד.
– אין דבר!
– אבא אמר, כי ישלם לך בעצמו.
– ישלם! מכיר אני את אביך זה עשרות בשנים, עוד טרם הופעת, אפרוח שכמותכך, בעולם. זוכר אני אותו בהיותו נער, בדיוק כמוך היום, כחוש כמוך, רק עצמות ועור… כאכילתכם כן מראיכם!… נו, נו, הב השק, תנהו!
ותוך כדי דבור תפש ביד אחת בשק והסירו מעל גב הנער כהסיר נוצה, ובידו השנית, השמאלית, פשוקת האצבעות הגרומות, דחף את הנער פנימה, לתוך הטחנה, והוא אחריו. עיני הנער, שלא הסכינו לאפלת הטחנה, כהו מראות דבר, והוא נשאר על עמדו, מהסס וקשוב, עד שיתחיל להבחין בסובב אותו. ריח קמח טחון וטרי עלה באפו, ריח הקמח ניגר כחלב דרך המשפך לתוך השק הקשור אליו, והטוחן הזקן הנהו טורח, עולה למשפך־העץ ומרים מתוך גניחה קלה שק מלא דגן, להוסיף טחן לריחים, בעוד הרכב מסתובב תוך המולה בלתי־פוסקת על גבי השכב.
קמעה קמעה הסכינו עיניו של הנער לעלטה האצורה בתוך הטחנה ומבטיו נתלו בקורות המקומחות התומכות את גג־השחיפים הרעוע, שמבעד לפרצים בוקעים פה ושם קרני השמש אלכסונית, מציפים בחרגי אור מוזהב את תימרות הקמח המתאבכות בחלל, כטורי־אור מתנוצצים וחוצצים ביניהם לבין האפלולית; מבטיו חלפו מתוך סקרנות על פלחי ריחים ישנים, המוטלים בפנה, שחוקים ופגומים, בסמוך לשקי־תבואה מגובבים; משם פנו ונצמדו לחכּות ולמכמרות, שהטוחן משתמש בהן בצאתו לדוג דגים, – עבודת־לואי, שבה הוא עוסק מיום בואו למקום הזה, לפני שנים רבות – ולפתע גילה הנער, כי ברווחים שבין מרישי הגג, המכוסים אבק וקורי־עכביש, נתונים קני צפרים קלועי תבן ונוצות, וצפרים מתעופפות שם ומצייצות, אלא שהמיית הטחנה טורפת ציוצן העליז.
הנער עבר וישב על ספסל רעוע, סמוך לפתח הנשקף לשטף. את עיניו תלה בגלגל, שהשחיר והרקיב זעיר פה זעיר שם מרוב ימים, והביט מתוך תשוקה עזה לאשד המזנק עליו לסובבו, דומה לפס כסף מותך, המתרסק על שלביו סילונות סילונות, נתזים נתזים, רסיסים רסיסים, שבזנקם מתוך הצל לתחומי האור הם קולטים מקרני השמש בשבריריהם ומזדהרים בצבעי הקשת… המולת הגלגל אפפה את הנער, ולפתע הרגיש כי הנה הוא ניסח למטה, מתחת לגלגל, לקצף המבעבע בליבנת השלג לטוהר… ראשו הסתחרר עליו במקצת והוא, דומה, שכח באותו רגע היכן הוא, וחושיו הערים ספגו רק אותה המייה חריפה ומסכסכת ומושכת של האשד והגלגל… פניו נהרו כמחייך לעצמו והוא עצם את עיניו, שלא להבליע את חושיו כליל, אלא שהמיית המים ונהמת הגלגל התדפקו־התרפקו על תופי אזניו ביתר שאת, ולפתע עברהו רטט טמיר ומבעית כאחד: הנה יתגנב לו חרש חרש פיאודור מאחריו, ובעוד הוא יושב לו כאן עצום־עינים והוזה, ידחפהו פעם אחת בעוז ולא ישנה, והריהו נופל, נסחף עם הזרם, וצולל תהומה.
פקח הנער את עיניו ומיהר להפנות את ראשו לעבר הטוחן הזקן לראות, שמא, חלילה, הוא מתגנב באמת מאחריו… והנה מצאהו פוסע ועוסק בשלו, וקלסתר פניו מעולף אותה ארשת שיבה טובה ומרגעת, הידועה לו משכבר הימים, והוא לעג לעצמו על פחדו המגוחך, שכן אותו הרהור משונה שנתקע במוחו זה עתה בא לו מפטפוטי הסבתות בעירה, שסחו לנכדיהן בלילות החורף, בהשתולל סופות שלג בחוץ. הסבתות לא הטילו ספק בדבר, כי פיאודור הטוחן עוסק בכשפים, ובלילות־ירח הוא מעדיף לעשות בקסמיו, וכי הטחנה משמשת לו בית־ועד לשדים, רוחות ובתולות־מים יפהפיות היוצאות מן המצולה לשרתו… ומעשה בפלוני בעל האחוזות, שהעליב בטוחן, ונקלע פעם בתחומי הטחנה בחצות לילה, ומשכוהו בתולות־המים ברשת קסמיהן, ולמחרת מצאוהו מוטל על שפת הנחל בלי רוח חיים וחבצלות קלועות בבלוריתו… ומעשה באלמונית, כפרית שהציקה לבנו, ומצאו אותה יום אחד צרורה בתוך שק קמח שנישא על־פני הזרם ונפלט על חוף הכפר, ממש מול פתח דירתה… ומעשה ביהודי אחד, שלא נזהר ופגע בכבודו, וקם הטוחן ושלח בו כל מיני רוחות רעות ומזיקים, עד שמרוב פחד עקר דירתו מהעיירה, ורוחו לא נרגעה, אימים בעתוהו, ולילה אחד שלח יד בנפשו… וכל אותו שפע הדגים, שהיה הטוחן מביא לשוק למכירה, אין ספק שהיה מעלה אותם ברשתו בעוצמת כשפיו…
האזין הנער בחשק רב לשיחות על כשפיו של הטוחן הזקן וכוחו, ומשונה הדבר, שאף כי הוא וחבריו הירהרו לא פעם במעשים אלה, לא נפלה עליהם כל אימה למראה הזקן, ומשנזדמנו במחיצתו היו נטפלים אליו ברצון, ללא כל פחד, מושכים בשרווליו הרחבים של מעילו הצמרי הצחור, המרוקם חוטים אדומים כחולים ובשוליו פיפים וגדילים, מתרפקים עליו, והוא אינו מוחה בהם, אלא אדרבא, מלטף אותם, מתחייך, ובשעת חסד פונה אליהם בלשון יהודית רהוטה, השגורה יפה בפיו. לעתים מזכה היה אחד מהם בחליל מעשה ידיו, שכרת מסוּף הנהר, או באיזה צעצוע אחר מגולף עץ, שהיה רגיל לחתוך בשעות הפנאי, ושהנערים ניסוּ לנחש על פיו ולמצוא בו רמז למעשי כשפים שלו… ופעם, כשנטפל הנער לאביו ושאל אות, אם אמת היא, מה שהבריות מסיחות בו בפיאודור ובכשפיו, ופטרוֹ אביו בקצור ובפסקנות, שאין להרהר אחריה: “הבל הבלים! גוי טוב הוא פיאודור, ולמכריו היהודים גמל חסדים לא מעטים, הלואי שירבו כמותו בין הגויים!”
מאז נזדמן הנער פעמים רבות במחיצת הטוחן הזקן, בבואו לעיירה ובסוּרו לבית הוריו, או ברדת הנער לטחנה לטחון מן החטה השמורה בביתם לימים קשים אלה, ולמד להכירו, לתת בו אמון גמור ולאהוב אותו; ואותה תבונת־חיים, פקחות וכנות, ששפעו מעצם הויתו של הטוחן הזקן, הן שהישרו עליו גם עתה רוח טובה ובטחון, ושוב נזף בעצמו בחשאי על שנתפש להרהור לא טהור… והיה את נפשו עתה לגשת לזקן ולפתוח בשיחה אתו, אלא שלא ידע במה לפתוח, והסתפק במבטים הטובים, ששלח אחריו ושהתרפקו עליו בכל אשר פנה ועסק; ובהסתכלו ככה בזקן מגודל־השערות ועטוף בגדי־בד, לבש בדמיונו דמות אחד מנביאי ישראל הקדמונים.
ב
כאשר שב הנער וטען את שק הקמח על גבו והחל עובר בזהירות על פני הסכר בדרכו חזרה הביתה, כבר העפילה השמש למרומי הרקיע הכחול ובחלל האויר עמד להט יום־קיץ. המים, שהשחירו קודם לצדו של הסכר, התנוצצו הפעם מובהרים־מוצהבים קמעה, ועיניו של הנער עקבו בחמדה אחרי עשרות דגיגים, שחלפו סיעות סיעות סמוך לקורות, גביהם שחרחרים אפורים, והם פזיזים ואצים יחד לכיוון אחד, ימינה או שמאלה כלְפִי צו נעלם. הצטער הנער על שידיו ריקות הן, כי לוּ רק פשט את ידו ואסף מהם מלא המכמורת…
משם פנה ועלה על פני החוף הזרוע חול וחלוקי־חלמיש, העפיל לצלע ההר המדוּשא, ובהגיעו סמוך לנד הסלעים השחורים, כשהוא עדיין שקוע שוב בהרהורים ונתון במראות מ“אהבת ציון”, נכסף לחזור הביתה בהקדם, למען יוכל להוסיף ולהסתופף בצל אותו היכל נאה, הספוג ריחות קדם, והנה הגיע אליו קול צלול וחותך של אדם, הפוקד עליו מתוך יהירות בלשון רוסית שחצנית, שגם לעג בה, גם שמחה לאיד:
– לכאן! יהודון ספקוּלנט!…
נחתה הקריאה בלב הנער והטילה צמרמורת בגופו. נשאר עיניו וראה שנים מאנשי פטלורה, מזוינים ברובים, צועדים לקראתו מצד החורשה וקרובים אליו עד לזועה, ללא כל מנוס, ללא כל מפלט.
התקרבו השנים ועל פרצופיהם בת־צחוק לועגת, מעין שמת ציידים, שטרפם נפל בהיסח־הדעת יש לידיהם… האחד גבוה, צהבהב, שפמו שחור ומסומר, וידו מחזיקה ברובה דרך רישול, כשלועו נטוי כלפי מטה; והשני נמוך־קומה, בשרי, מגולח למשעי, אלא שבפניו מחוירות אבעבועות כשל נגוע בסרפדת ועיניו החוּמות מתרוצצות מתחת לכובע־הכבשים האפור. כהתקרבם אליו יותר התעכב נמוך־הקומה, העמיד את קת־הרובה לרגליו וסינן ארסית מבעד לשיניו:
– אכן צדקת! יהודון ספקולנט!
– מרכולתו על גבו!
הנער עמד, פניו חיוורים, הוא מביט אל שני החיילים בלי לדעת מה לעשות ומה לאמור. הוא הרגיש, כי כלתה אליו הרעה, והרגשה זו מילאה אותו אימה, שילחה בו פיק־ברכים. הוא עמד כאילם ולא פתח את פיו. את עיניו כבש בקרקע, כי קשה היה עליו לעמוד בפני שפוּדי המשטמה, שנעצו בו הללו, ומתוך רתת חכה להמשך, שאת טיבו ניחש בחרדה. אותו רגע נצנצו לפניו קלסתרי פני הוריו, ולבו המה בו מהכרת חוסר־הישע, בו היה נתון, מופקר לשרירות לבם של רוצחים.
– מה על גבך?
– קמח. טחנתי קצת, שם בטחנה… שם…
נמוך־הקומה פסע לקראתו. סטירת־לחי חזקה הרעידה את הנער והרשיפה את האור בעיניו. כפות ידיו התרוממו כדי לסוך עליו מפני סטירה שניה, והשק שצנח לאחוריו נחבט בקרקע לרגליו, ותימרת קמח קלה התאבכה ונחה על נעליו המרופטות. יבבת־בכי עלובה פרצה מגרונו ולשוא נשא את עיניו מסביב לראות, מאין יבוא עזרו; עיניו נתקלו בקמה המצהיבה לאורך המישור, בעגלה טעונה שחת וגבוהה להפליא, כשהיא מתנדנדת קצת במעלה הדרך והסוסים הרתומים אליה נראים כה קטנים, ננסיים, ושוב אפפה אותו צפיה רוות אימה מפני שנים אלה הנצבים עליו לענותו… בעיקר הטיל עליו חרדה, זה נמוך־הקומה, שפרצופו משחת־האבעבועות הפיק אכזריות ועיניו הקטנות שלחו בו מבטים ארסיים, זוממי זדון לאין שיעור:
– יהודון ספ–קו–לנט!…
נראה, שעצם הצירוף של שתי המלים האלו היסב לו קורת־רוח. הוא עמד כמה רגעים מהרהר, מה לעשות בו ביהודון זה, כי להשמידו מיתת יריה אין כל טעם, לאחר כל אותם הנסיונות המשעשעים, שניסה לגבי יהודים במקומות שונים. ולהניח לו ליהודון זה להסתלק, לתת לו את נפשו לשלל – שטות! ותוך כדי חרשו מזמותיו נפלו מבטיו על קיר הסלעים המוצק, המשתפע לתוך מי הנהר ופניו אורו; בקריצת־עין רמז לרעו כשהוא מטה את ראשו לעבר המקום, ומיד פקד על הנער:
– עלה, ספקולנט!
הנער שהבין לכוונתו, לא הוציא הגה מפיו ועלה בצעדים כושלים, כשהוא מביט מפעם לפעם אחורנית, דואג לשק הקמח וירא מפני ציידיו, קרב לקיר־הסלעים ועמד על גבי אחד מהם, שלפי שקול־דעתו המהיר והנבון, הרי זהו המקום הרצוי ביותר לשם בצוע אותו מעשה.
נמוך הקומה כיבּד את הנער בקת רובהו בגבו:
– שכב!
היתה זאת מהלומה קשה מדי לגבי נער רך. הוא התנודד, נפל ומיהר להשתטח על גבו ללא אומר ודברים. רק פניו חוורו מאד ולבבו התפעם בו ברהיטות יתירה. ואף־על־פי שהנער חש כאב צורב בגבו והכיר בסכנה הוודאית, בה הוא נתון, ללא כל מוצא, ללא כל מפלט, הרגיש פתאום, כי מורך־הלב, שהשתלט עליו, פג ואת מקומו תפש עוז־רוח עצבי ודרוך; פתאום חישל את עצמו ומוכן היה לקראת כל פורענות: “ובלבד שלא ירצחוני…”
כאן גחנו עליו השנים, לאחר שהניחו במתינות את רוביהם על גבי סלע שטוח, סמור־השפם תפש בו בידיו, והשני, נמוך־הקומה, ברגליו, ולאחר שפקדו יחד לעצמם שלש פעמים, לתאוּם הפעולה והתנופה – “ראַז! דוואַ! טרי!” – עמדו ומתוך משובת־הנאה חריפה הטילוהו ממרומי הסלעים המימה. הנער, שהוטל בכח לתוך חלל האויר, מרחק־מה מן החוף, בפישוט ידים ורגלים כשהוא משתהה קצת במאוזן, התחיל צונח במהירות גוברת והולכת, כשראשו שלוח לפניו, עד שנגע בחלקת מי הנהר, התיז מים לשני עבריו וצלל. כאשר חזר ועלה פעור־פה ומתאמץ לשאוף אויר, בלי דעת לאן לפנות, החל שוחה לבסוף לתמהונם הרב של שני הפורעים, אשר עמדו והשקיפו ממרומי הנד. הנער ידע לשחות. הוא היטיב לשחות. החוף מנגד היה רחוק ממנו ושלא ברצונו נאלץ לחזור לחוף שממנו הוטל. בשחותו הגיע אליו לפתע קולו הצרוד במקצת והמרוסק של הטוחן הזקן, אשר עמד מנגד וחירף וגידף את החיילים. הנער התעודד בשמעו את קולו של הזקן והתקוה החלה מפעמת בקרבו, אלא ששני הזדים עמדו וצהלו, והמיית הטחנה והאשד רק טרפו את קולו של הזקן, ויותר משנשמע צועק נראה מנופך באגרופיו הקמוצים דרך איום.
מיוגע הגיע הנער לחוף והחל עולה לאטו נוטף מים, כשמכנסיו וחולצתו רטובים ודבוקים לעורו. כובעו אבד לו בשעת הנפילה, וקווצות ראשו המתולתל נראו שחורות ביותר ושיוו לפניו החיוורים חן נוהר ועצוב. נמוך־ הקומה, שהוסיף לראות בו קורבן־שעשועים ביום קיץ נאה זה, טפח בכף ידו על שוקו, זרזו מתוך שריקות, קרא ופקד עליו כעל כלבלב הסר למשמעתו, שימהר לעלות כי קצרה רוחו. ידע הנער, כי כאן יישנה אותו מעשה, והיפנה את עיניו המפללות לעבר הטחנה, צופה ומיחל לעזרת הטוחן, שאמנם קרא לו ורמז בידו לבוא אליו. הנער נשתהה קמעה והיסס מתוך פחד. נמוך־הקומה איים עליו ברובהו והנער ציית לו מתוך הכנעה גמורה והחל חוזר לסלעים כעולה לגרדום. קולו של הזקן, טרוף המיית הטחנה, נישא מרחוק ועודדו מעט במצבו הקשה:
– סווֹ–לוֹ–צ’י! (נבלים!)
אלא שכאן היה הנער שוב ברשותם, והפעם בלי לחכות לקת־הרובה מהיר הנער להשתטח על גבי הסלעים, מוכן ומצפה מתוך רטט לטלטלה. ושוב גחנו אליו השנים, ומתוך קורת־רוח של מישחק משעשע עמדו וחזרו על פקודת ה“ראַז–דוואַ–טרי!” והנער הוטל שנית כסחבה רטובה המימה. כאשר שב ועלה על פני שטח המים, מתנשם בכבדות, הגיעה אליו קריאתו של הזקן, אלא שהפעם היתה צלולה יותר, חזקה יותר, שכן עמד עכשיו הטוחן לא על־יד הגלגל, אלא באמצע הסכר, וכשהרים הנער את עיניו ראהו כשאגרופו מורם כלפי מעניו, כולו מסוער, שותף קללות וגדופים. והנה פנה אליו והחל קורא בתוקף ומזרזו:
– אלי, שלמה’קה! אלי, עלוב, אלי רחימאי…
קריאתו של הזקן עוררה בו פתאום בטחון ואומץ־לב. למרות היותו עייף ונרעש מאימת הפורעים, ועם כל הקושי והסכנה הכרוכים בשחיה במים שוטפים אלה בסמוך לסכר, שבכוחם לסחוף אותו למערבולת – החל הנער שוחה וחותר בכל עוז לעבר פני הטוחן. עדיין שמע את הקולות הרוגזים, הפוקדים עליו לחזור, אבל הוא לא שעה אליהם, ובכל מאמצי כוחו שחה וחתר לעבר הסכר, לקראת הטוחן, שעמד גחון ורמז לו בתנועות ידים ופיו ממלמל מתוך חיבה והתרגשות:
– אלי, רחימאי, אלי…
הכדורים, שנפלטו מתוך לועי רוביהם, העלו בסמוך לו שכשוכים מלוּ֜וי שריקות חדות, פולחות את האויר. השכשוכים האלה הלכו ותכפו, אלא שהוא כאילו לא חש בסכנה, שכן עצם היותו קרב והולך לטוחן הוסיף לו אומץ ובטחון. בשארית כוחותיו חתר, מיוגע ונרגש, נפשו הומה בו ולבו מתפעם בתכיפות הולכת ורפה… והסכר עוד ממנו והלאה… הטוחן גחן וכרע על ברכיו, פרש את כפיו לקראתו, פניו זעומים ונעוים מכעס אין־אונים והוא קורא לנער:
– אלי, עלוב, אלי רחימאי…
מתוך אפיסת כוחות גמורה התקרב הנער, ודוקא עם הגיעו סמוך לסכר אפפה אותו מעין עלטה, עיניו טבלו בתוך משבצות זרועות זהרורים כחלחלים־אדמדמים, והוא חש, שהנה הוא מתחיל צולל, פיו מתמלא מים, ידיו רפות, רפות, וכן רגליו, כל יצורי גוו…
הטוחן השתטח על פני הסכר, הושיט זרועו ותפש בחולצתו של הנער בשעה שזה החל שוקע. הוא הוציאו, השכיבו על גבי קורה, והחל מטפל בו להחזיר לו את רוחו. כאשר פקח הנער את עיניו והרגיש על פניו את כפו הרחבה והמיובלת של הטוחן הזקן, כשהוא גחון עליו, מלטפו ומפשיל את תלתליו נוטפי המים מעל למצחו אחורנית, בהרעיפו עליו דברי נחומים והרגעה מתוך מאור־פנים – לא יכול להתאפק, רחמיו נכמרו על עצמו והוא החל להתייפח בקול. בעיני הטוחן נצנצו דמעות־התרגשות למראה הנער הבוכה והוא החל שוב ללטף על ראש במלמלו: “אל־נא… אל־נא, חביבי… אל־נא, עלובי… כעת לא יגעו עוד בך לרעה!” אולם באותו רגע, כשהחזיר את ראשו לעבר החוף השני, קדרו פניו: הוא ראה אותם נחפזים וגולשים לעבר הסכר, אליו…
הזקן נטל את הנער בזרועותיו והזדקף. חמתו בערה בו. לזאת לא פלל… "לא!” – קרא לעצמו כשהוא מנענע את ראשו כלביא זועם – “לא אתן!”… הוא תפש בנער ולחצו אליו בעוז, ובהחלטה אמיצה החל נחפז לעבר הטחנה, חלף ופסע בכל כובד גופו על־פני הקרשים הסמוכים לאשד ועל־פני הגלגל הרועש, וזעום־פנים פרץ לתוך הטחנה. את הנער הושב על הספסל, פנה כה וכה, מצא והרים מטיל־ברזל, שהיה נוהג להבריח בו את הדלת. ובלבשו הבעת־פנים קודרת, מתוחה ונמרצת ביותר, הניף את המטיל ועמד, כשהוא חוסה בצל הקיר, נעלם מעיני הרודפים.
כעבור שהות קלה נשמע דיבורם המהיר והמהול גדופים עליזים עם נקישות נעליהם המסומרות על גבי חלוקי האבנים שבמעלה החוף. ובעוד הנער יושב חרד ונרעש, כולו דרוך למראה עמידתו הנוסכת בעתה של הזקן, והנה אירע הדבר: אך הופיעה דמותו של נמוך־הקומה על הסף, כשראשו נטוי קדימה, ומטיל־הברזל שבידי הזקן נחת בו בכל כבדו; נשמע מעין פצפוץ קל וגולגלתו של זה, דומה, נשמטה הצדה ושקעה למטה יחד עם הגוף, שקרס אין־אונים, מתוך חבטה על גבי הרצפה; הדם קלח והציף בסמקו את הפרצוף השחור; ידו האחת פירכסה באויר אחוזת־עוית וצנחה על־יד הרובה.
– הרי לך שכרך! – קרא הזקן מתוך נשיפה. ומיד חזר והרים את מטיל־הברזל.
– אשמאי זקן! מפלצת שכמותך! בגלל יהודון נאלח!…
סמור־השפם, שנפתע ונרתע בעוד מועד, נשאר בחוץ ופיו מלא גדופים, שקשוק נמרץ של בריח־הרובה נשמע ויריות מרעישות נתכו בעד הפתח והקיר. הטוחן השמיט את מטיל הברזל, שנפל לרגליו בהשמיעו צליל עמום, וכף ידו נצמדה מתוך גניחה קלה לזרועו השמאלית, סמוך לכתף. הזקן עיוה את פניו מעוצמת הכאב, פסע ועמד באמצע, בין הנער ובין הפורע, שפרץ פנימה, רובהו נטוי בידו והוא תוסס ומשתולל מחרון:
– מנוול! בגלל שרץ מאוס זה, בגלל יהודון מעופש זה רצחת את חברי, רצחת נוצרי… מנוול!… ובפנותו לעבר החלל: וי לך, וואַסיאַ!… – והוא גחן עליו, נגע בכתפו, הניע בידו דרך יאוש ולחש בזעם ובמרירות כמשלים עם הגורל: – סרחת, אחא…
הזקן הביט אליו בתוקף עריצות של אדם, המכיר בצדקת מעשהו. הוא הוסיף ללחוץ בכף ידו על הפצע, כשהוא מתאמץ לעצור בעד הדם הפורץ, ומרטיב את כותנתו הלבנה. הוא עקב במבטיו אחרי תנועותיו של סמור־השפם:
– ואתה אל תעֵז! את גולגלתך ארוצץ!…
– הנער קפץ ונרתע אחורנית. צווחה פרצה מגרונו, שכן עמד הפורע וכיוון מולו את רובהו. בלי להשגיח בכאב המענה, ששיתק את זרועו השמאלית, קפץ פתאום כלפי סמור־השפם קפיצת עול־ימים ובאגרופו המקומץ הטיח לו בפרצופו, ומיד תפשו יפה בדש מעילו והחזיק בו בחזקה:
– אל תעֵז!
– עזוב, זקן, פן אכלה בך חמתי!
– לא ארפה!
ובהרגישו כי כוחותיו לא יעמדו לו, פנה אל הנער החרד, ובקול עצור במקצת, שנימה אבהית ריטטה בו, האיץ בו:
– מהר וברח, ילדי, מהר!
הנער עמד כנטוע תחתיו. רגליו לא נשמעו לו. נתון היה בתוך סבך האימים ועיניו רפרפו נבעתות על פני הפגר הסרוח על הסף, על פני הזקן, שדם פצעו שותת וניגר למטה עד לכרסו והוא מחזיק בכל כוחו בדש מעילו של זה העומד לכלותו. הוא עמד פעור־פה ונבוך, נרעש, מחניק בחוּבו את יבבותיו. מתוך קוצר־רוח הרים הזקן עליו קולו, שנעימת הקצף והנזיפה נשמעה בו הפעם ועיניו האפורות נצנצו נצנוץ פראי:
– הסתלק מיד ובזה הרגע! ברח!…
ברגלים כושלות קרב הנער לקיר והחל חומק עובר, עד שהגיע לפתח, ודלג מעל לפגר החוצה, כל עוד נפשו בו. סמור־השפם התגעש והחל הולם בכל כוחו על ידו של הזקן: “הנח! הנח! הנח! אני אומר לך!” אלא שהזקן לא הירפה ממנו. מתוך מאמצים נואשים הבליג על כאבו והחזיק בו על אף המהלומות הכבדות, שירדו עליו. רגליו רעדו וכשלו מרוב התאמצות, גידי צוארו התנפחו ועיניו מלאו זוהר מבעית. זיעה קרה כיסתה את מצחו ונדמה לו, שהנה עוד מעט וגבר חסון זה יתגבר עליו, ישליך אותו כסחבה ארצה ויזנק אחרי הנער המסכן… הוא הוסיף להחזיק בו. מהלומותיו של זה גברו… עוד מעט ולא יעצור כוח… היד כואבת ודמו שותת… הוא הלך ונחלש… הוא גנח ונעץ בעיני יריבו מבטים נוקבים, מפיקי שנאה ובוז, ולפתע הירפה ממעילו, קרס ארצה וכרך זרועו הימנית בכל כוחו מסביב לרגליו של זה, כשהוא לוחש ומרטן: “כך קל יותר… עוד מעט אחזיק בך… רק עוד מעט… כוח אין לי, אך לא ארפה ממך… אוף… אל־נא באפך! לחנם תעניק לי מהלומות… אה!… אוף!… יכנס הרוח באבי אביך! עוד מעט… עד שימלט הנער… הה, רוצח שכמותך! אה! אוף!… הרף ממני! הה, אל אלהים!…”
על פני הטוחן התפוחים והמגואלים בדם השתפכה נהרה. כאשר נשאר יחידי בתוך הטחנה לאחר ההאבקות, שהתישה את כוחו, עלתה שוב באזניו המיית הטחנה עם נהמת האשד ועיניו נמשכו אחרי קרני האור, שפרצו פנימה בעד הבקיעים. מנוחה גופנית גדולה ירדה עליו, כמו לאחר תפילה מתוך רגש ואמונה; הוא ידע, כי מנוחה זו, שירדה עליו, שוב לא תרפה ממנו… הוא היסב לאט לאט את ראשו לעבר הפגר, שהיה מוטל סרוח על הסף בשלולית של דם, שאור השמש האציל לו גוון ורוד, ומתוך ארשת פנים יגיעה ומפיקה בוז ירק לצדו: “תוּ֠ף! מי יתן ויכופרו עוונותיכם שם למעלה"… ומיד שבו ומשכו עיניו אחרי זבוב כחלחל, שריפרף מעל לשלולית הדם, והוא היפנה את ראשו להתבונן סביבו, לשלבי הגלגל נוטפי המים, לריחים המסתובבים, למכמרות שעל גבי הקירות, לקורות המאובקות הטעונות קורי עכביש, לקני הצפרים ולכל פנה, כשמבטיו מתרפקים עליהם מתוך כמיהת־נפש וצער־הפרידה; לאט לאט הרים את ידו הרועדת והעביר על עצמו במתינות ומתוך כוונה רבה את אות־הצלב, כשדוק של ערפל נמתח בעיניו והמיית הטחנה האופפת אותו הולכת ונחלשת, הולכת ומתרחקת ממנו, הולכת ונמוגה לעולם…
אצבע קטועה
מאתיוסף אריכא
א
לאור החשמל המצהיב, השופע מגולות חרסינה מאובקות, מחה מאיר את אגלי זיעתו המתנוצצים על מצחו, וגחן שוב על גבי השולחן. בידו הימנית החזיק במכונת־הגיזור והתאַמץ להעביר את סכינה העגול והמנסר לאורך הקו המסומן בגיר על פני שכבת הארג העבה; כל החושים היו דרוכים, כדי שהמלאכה תהא נעשית במהירות ובדיוק, שכן על שניהם כאחד הקפיד בעל ה“שאפ”.
ה“שאפ”, על משרדיו ומחסניו, נמצא בקומה העשירית של אחד מבתי ברוֹדוויי העתיקים, סמוך לרחוב ספרינג. קומה זו היתה הגרועה ביותר; מבחוץ נראתה קומה זו, האחרונה, כעלית־גג נמוכה שחלונות קטנים ועכורים משובצים בה, עליה המשמשת לבנין כולו כעין כיפה לנוי, אך למעשה התרכז בה ה“שאפ” של מיסטר בראון, כוורת צרה זו, שבה זמזמו המכונות וטרטרו בלי הרף, עד שקשה היה לאדם להיאחז באיזו מחשבה שהיא.
מבעד לזגוגיות בית־המלאכה נראו פני השמים אשר הנמיכו לרדת, ניתלו על חודי מקרצפי השחקים כשהם טעונים עבי־אכזב קודרים, והאפילו על הכרך כולו. עוד בצהרי יום הוכרחו הבריות להעלות את אור החשמל בבתים, במשרדים ובבתי־החרושת. המחנק בפנים הלך וגדל, ופני האנשים העובדים הלכו והחוירו מהתאמצות, מעיפות.
מחה מאיר מפעם לפעם את הזיעה והמשיך ללחוץ על גבי מכונת־הגזור שפלסה לה את דרכה בתוך הארג מתוך זמזום בלתי פוסק. בינתים היה מוציא בזהירות את החלקים הגזורים, מסלקם הצדה, מיישר את שכבת הארג שלא תזוז ממקומה, מהדקה בברגים מיוחדים לכך ומניח על גבה ליתר בטחון גם מטילי ברזל בעלי משקל. הוא הקפיד מאד לגזור בדיוק לפי הקו המסומן, שלא לתת פתחון־פה למנהל העבודה לבוא בטענות, או למיסטר בראון, שהיה מגיח לפתע כמו מן המארב, חולף בין הפועלים ולשונו מצליפה הערות זעם וקנטור.
מעבור השני של השולחן עבד גַזָר נמוך ודל־גו אשר הלך קרב אל מאיר תוך כדי גיזור. כאשר נזדמנו שניהם בנקודת־הצטלבות, הפסיקו לרגע עבודתם, עמדו להנפש והזדקפו מוכנים לפתוח בשיחה חטופה. מאיר העיף את מבטיו לצדדים – לראות אם אין מיסטר בראון בקרבת מקום – ופתח:
– מה רב החום! והחגר דורש שעות נוספות.
רעו הגזר – יהודי כבן חמישים, רזה, בעל זקנקן קלוש שהכסיף כולו – העביר את ממחטתו ספוגת הזיעה על פניו המקומטים, הציץ בו בבת־צחוק רפה, סלחנית, ושפתיו הפטירו מלה אחת, ספוגה מרירות ובוז:
– “שאפ"…
– מילא. כבר הסכנתי לכך, אך היום אין לי כל סבלנות לעבוד.
– מה יום מימים?
נתן בו מאיר עינים זעומות והעמיד פני נעלב.
– אה, כן! – הזדרז זה לתקן את המעוות – ראשו של אדם מתבלבל מחמת חום. מתי תזכה לראותם כאן?
– בעוד כמה חדשים, כאשר אשיג את הכסף להוצאות הדרך בשבילם.
– נשתה יין, מה?
– כיד המלך! אבל הכסף מאין ימצא לי?… – הוא נאנח.
– ואחיך?
מאיר ברגמן הוריד את זרועו דרך יאוש:
– הה, דובנר ידידי, מאחי לא תצמח לי כל תועלת! זוהי משענת קנה רצוץ… כספו מופקד בבנק על שם אשתו והיא רודה בו קשות. הוא הבטיח להשיג לי מאתים דולר, כמובן בתנאי שאשתו לא תדע מזה שמץ דבר… בינתים איני יכול לעצום עין בלילות מרוב דאגה, ובשעות הפנאי הריני מתרוצץ ומתדפק על דלתות בני עיר וכדי בזיון וקצף!… מעט הכסף שחשכתי לי נתבזבז בימי חליי אשתקד… בקצור, ידידי, מזלי מאיר לי פנים! מחר בצהרים עלי להפסיק את העבודה לשעתים ולנסוע למשרדו של בלקין, בן־עירי שהיה לפנים עני ועלה כאן לגדוּלה. הציעו לי לפנות אליו ואם הוא יעמוד לי בשעת צרתי וילוה לי את הסכום הדרוש ונצלתי!
– אל תבטחו בנדיבים… – הזהיר אותו דובנר.
– ומה עלי לעשות? להטיח את ראשי בכותל?
– ההודעת לחגר שעליך להפסיק מחר בצהרים את העבודה לשעתים?
– אמרתי לו. הוא התפרץ ואמר שאין הדבר נוגע לו ושעלי לפנות למיסטר בראון לשם נטילת רשות. מסופקני אם ירשה לי. הרי מיטיב אתה להכירו…
– הלואי ולא הייתי מכיר אותו את ה–
– בט–ל–נים!…
שני הגברים נזדעזעו. הרעשת קולו הפתאומי של מיסטר בראון ירדה עליהם, כרגיל, כמכת־רעם מדהימה; בקולו החזק והתקיף, בחתוך דבורו הקשה, היה תמיד משהו מן המדהים, כי טובות לא השמיע פיו מעודו בתוך כתלי ה“שאפ”. הוא עמד לפניהם כשאגודל ידו הימנית נתון בתוך כי חזיתו המתעגלת על כרסו, ומתוך עיניו ניבט זעמו של אדם קפדן שנטרד לפתע מתוך שינה ערבה:
– סוף־סוף הרי זו חוצפה לשוחח ולבזבז את זמני היקר בשעה שהעבודה היא כל כך דחוקה, כל כך דחופה! כסבורים אתם שרוקפלר אני או פורד! עד מתי – שואל אני – עד מתי תכלו את ממוני?!
המיית המכונות נדמה במקצת בתוך ה“שאפ”. מששמעו הפועלים את קולו המתמרמר של מיסטר בראון, תקפה אותם הסקרנות לראות בנזוף. בראון – שאזניו קלטו מיד את החלשת רעש המכונות והבין בשל מה – הסב את ראשו והעיף מסביב את מבטיו היורים רשפי־זעם; הוא לא אמר אף מלה אחת, לא הוציא הגה מפיו, אך מבטיו החולפים ומצליפים בקצפם העצור, עשו את שלהם, וההמיה הרגילה כבשה שוב את חלל ה“שאפ”. העבודה שטפה במסלולה.
מאיר הזדרז, לחץ על הכפתור החשמלי והפעיל שוב את מכונת־הגזור. כסבור היה שבתוך רעש העבודה ימלט מנזיפתו של בראון, אז זה שעמד עדיין נרגז על מקומו, בלתי מפויס, קרא אליו לפתע:
– שמע־נא, עמוד, הפסק!
מאיר נבוך והפסיק את זרם החשמל:
– מה יש?
– איך אתה גוזר?!
– לפי הקו. – ענה לו מאיר בענוות־רוח.
– לפי הק–ו! – חזר אחריו בראון מתוך העויה לועגת – וקו זה מהו אומר?
– קו זה – התנצל מאיר והסביר לו – הותוה בטעות; הקו שאני עובר עליו עכשיו הוא הנכון.
– כך… – רטן בראון מאוכזב – מי התוה את הקוים?
– המנהל.
קולו של בראון הרעים מסביב:
– חיגר! גש הנה, חיגר!
מנהל העבודה החל מדדה בחפזון כשחבילת ארג תחת בית־שחיו, מתוך כונה להראות לו לבראון שעסוק וטרוד הוא. בלי לדעת מהו הענין שבראון מתכוון לו, פתח בחיוך, כמתנצל מראש על התקלה שגרם או שנגרמה בגלל מישהו מן העובדים.
בראון העיב את פניו והצביע על הארג:
– קו זה מי סימן אותו?
– אני, מיסטר בראון, כי –
– וקו זה?
– גם כן אני… אבל –
– אין אני רוצה לראות קוים כפולים להבא! השמעת?!
– יֶס סר!
שולחן העבודה שעליו היה מאיר עובר ומעביר את מכונת־הגזור היה רעוע וישן למדי. במקומות אחדים חרגו הקרשים, בלטו ויצאו דופן. כאשר נתקלה המכונה באחד מן הקרשים הבולטים, היתה מקפצת כרוצה לחרוג מגופו של הארג הנגזר, ובשעת קפיצה היתה מסכנת את ידו של הגזר.
כאשר חזר בראון ועבר על־יד השולחן, הציץ מאיר בפניו ולא ראה בהם את הזעם השפוף עליהם בדרך־כלל: שעת־רצון ירדה עליו אחרי סיור משביע רצון ב“שאפ” שעה כלל לא שכיחה לגבי אדם זועף ומר־נפש כבראון. מאיר הפסיק לרגע את זרם המכונה ופנה אליו באדיבות רבה:
– מיסטר בראון, בקשה לי אליו.
בראון התעכב מוכן להקשיב, אך פניו לבשו שוב את קדרותם. חלשה דעתו של מאיר ובמקום לבקש מאתו שחרור לשעתים לשם בקור אצל בין עירו העשיר, עמד ופנה אליו בענין אחר שחשיבותו אף היא לא היתה פחותה בעיניו.
– רוצה אני לבקשו שיתקנו את השולחן.
– וכי אין הוא די טוב בשבילך?
– לא, לגמרי לא טוב.
– למה? – התרעם בראון.
– הנה – החל מאיר מסביר לו – ישנם קרשים בולטים וכשהמכונה נתקלת בהם הריהי מקפצת, עלולה לקלקל את הארג וגם לגרום חס־וחלילה לאסון…
בראון השיב לו באדישות גמורה:
– אל תדבר שטויות ועשה את עבודתך בזהירות! אינך הראשון אצלי ואולי אף לא האחרון. אם השולחן טעון תקון או לא – זאת אראה אחר־כך.
מאיר הוריד את ראשו, העיב את פּניו והמשיך לעבוד.
– מה השיב לך? – לחש אליו דובר.
– אמר שאין הדבר נוגע לי.
– נבל… – רטן זה – גם אני בקשתי ממנו לתקן את השולחן ונזף בי.
– החס הוא על הפרוטות?
– חלילה! עקשנות של בוּר ותו לא.
בשעה שבע נדם קשקוש המכונות. הפּועלים החלו נחפּזים לשעון האוטומטי להחתים את כרטיסיהם ולהתלבש. הפועלים היו תמיד הראשונים כי הנערות העיפות נשארו על־יד המכונות, הוציאו מארנקיהן את המראות הקטנים, פוך ושפתונים, והחלו מתפּרכסות כשהן מתאמצות לטשטש את החיורון הנסוך על פּניהן ולהסתיר את הקמטים המדאיגים. החגר קפץ מיד וכבה את מחצית המאור, לקמץ לו לבראון בחשמל. על־יד הדלת החלו הפועלים להצטופף ולהמתין למעלית החשמלית המופיעה מפעם לפעם, כשאורה הלבן הנזלף ומסתנן מבד לזכוכית אטומה, רץ לפניה ועולה כמתוך שאול אפלה.
ריעו של מאיר – הגזר דובנר – עמד על ידו בתור:
– ובכן, מצפה אתה לאורחים, מה?
– כן, ידידי, – השיב בראון ורטן לעצמו חרש – אבל הכסף… הכסף…
– כאשר הבאתי את משפחתי – המשיך דובנר – לא הכירה אותי בתי הקטנה לגמרי! בת חמש היתה כאשר נסעתי וצער רב נצטערתי! כסבור הייתי, שהיא שומרת בזכרונה דמות דיוקני, אבל כשראתני, כמו זר הייתי לה… חפצתי לחבקה ולנשקה, לאמצה אל לבי, והסתלקה נבוכה הצדה; לא האמינה, שאביה עומד לפניה…
– כך? – תמה מאיר – מי יודע אם קטנתי תכירני.
– המעלית הופיעה. בתנועת־יד מהירה הסיט הכושי את הדלת הצדה והחל מונה בחפּזון את מספר הפועלים הנקלטים. ישנה היתה המעלית ואסור היה להעמיסה יתר על המשקל. הכושי הכניס עשרה פועלים, נעל את הדלת והמעלית החלה גולשת למטה, מתוך תנודות קלות. הכושי עמד על־יד הקיר כשגבו מופנה אל היורדים וזרק להם את המלים אשר אמר לאחרים במשך היום בפעם המאה:
– חם היום!
–חם, חם! – נענו לו מתוך אדיבות.
ברחוב שלט ערפל. בעצלתים התנהלו החשמליות כשהמכוניות חולפות על פניהן במהירות קדחתנית ומחוצפת. הבתים הרחוקים לא נראו לגמרי; הקומות הראשונות של מקרצפי השחקים נראו כגושים אפלים, ואילו שאר הקומות העליונות היו תקועות ולוטות בעננים. אורות החשמל הצהיבו ופלחו זעיר פה ושם את חשרת הערפל. כפקעות אפלות חלפו אנשים על המדרכות, חצו את הרחוב ונבלעו בתוך לועי התחנות של הסובווי. בתחנת ספרינג היתה הצפיפות גדולה ביותר. המוני העמלים שחזרו מעבודת יומם הצטופפו והמתינו לרכבות החולפות דחופות בזו אחר זו, כדולקת אחת את השניה. כל אחד רצה להקדים ודחק את עצמו בכוח לתוך הקרון, גם בשעה שהדלתות החלו נסגרות.
מאיר לא סבל את הדוחק ואת הצפיפות. כאשר ירד לתחנה הלך עד שהגיע לקצה הרחבה. מקום שם נתעכבו הקרונות האחרונים אשר בהם לא היתה לפעמים הצפיפות גדולה ביותר. הוא הצליח לכבוש לו מקום ברכבת הבאה, ישב והתמכר להרהוריו. כמו תמיד בימים האחרונים, היה גם הפעם נתון כולו למחשבות על אשתו וילדיו, המצפּים לכסף֚ כדי שיוכלו סוף־סוף לבוא אליו. החוק האמריקאי תבע ממנו קודם את התאזרחותו והיה עליו להמתין חמש שנים רצופות; חמש שנות סבל, כליון נפש וגעגועים. וכיום, משזכה להתאזרח ויש לו האפשרות החוקית להביאם אליו, אין ידו משגת לשלוח להם את הסכום הדרוש… המעט שחשך לתכלית זו אין בו כדי להתיר את הבעיה הקשה, והריהו אובד־עצות, נפשו יוצאת אל הנפשות היקרות לו, ואינו יודע איך להביאן אליו.
ב
לאחר ליל נדודים, ללא שינה ומנוחה, קדם את פני מאיר ב“שאפ” יום נוסף של חום ומחנק. בראון הקשיח את לבו וסרב לשחררו לשעתים מן העבודה, שעתים שהיו דרושות לו לשם בקור אצל בן עירו העשיר. בראון פסק לו את פסוקו קצרות, בחתוך דבור ובסיום שאין להרהר אחריו:
– את עניניך הפרטיים תדחה לימי בטלה. עלי להוציא את התוצרת בדיוק נמרץ אנ’דאטס אול!
– אבל מיסטר בראון –
הוא ראה את ערפו האדמומי של בראון המופנה אליו ואת דלת המשרד שנסגרה אחריו מתוך נקישה נמרצה. פניו של מאיר חורו והוא הרגיש שמתוך עצבנות וחרון אין־אונים תוקף אותו כאב־ראש; תשוש ונבוך, בראש מורד, קרב לשלוחן ותפש בידו מיכנית במכונת־הגזור. לפניו על גבי השולחן נחה שכבת ארג עבדה ודחוסה מאד. העבודה היתה מרובה ומיסטר בראון תבע כמות של תוצרת מוגדלת. לפיכך לא הקפיד וציוה להרבות בארג. עבודת הגזור קשתה משום כך פי כמה. עצבני ומכורסם בחובו על ידי צער העלבון הצובט, התאמץ מאיר לדחוף את המכונה לתוך שכבת הארג הדחוסה. התנהלה המכונה לאורך הקו המסומן באטיות, גזרה ותלשה אניצי בד ומשי מתוך טרטור צרחני ביותר, וכאשר הגיעה לסבוב – עבודה שדרשה מאמץ מיוחד – נתקלה באחד הקרשים הבולטים, נתעכב לרגע, ואחר־כך, כאשר דחפה מאיר כדי לחלצה מן המיצר, נרתעה המכונה במקצת אחורנית, דלגה קדימה, התרוממה מעל הארג ככלב־ים העולה מתוך המים על גבי הקרח, הסכין הבריק וזנק על כף ידו השמאלית של מאיר, כף היד הלוחצת על גבי הארג שלא ישתמט.
ברגע הראשון כמעט שלא הרגיש כל כאב אבל הדם ניתז מסביב, קלח, ואצבעו הקטועה השלכה על גבי הארג שותתת דם, כחיה עדיין בפי עצמה… נבהל מאיר, החל מנענע את ידו הפצועה בחלל האויר, מתיז דמו מסביב וצועק:
היד! האצבע! עזרו לי…
פועלת אחת שהבחינה בתאונה נחפזה אליו, הביאה צמר־גפן, צלוחית יוד, והחלה מטפּלת בו בידים רועדות מהתרגזות והיא מצעקת:
לטלפון! אמבולנס!
מישהו קפץ למשרד להבהיל את העזרה המהירה. מסביב למאיר אשר הושב על כסא התאספו הפועלים כשהם נרגשים, רוטנים ומתמרמרים, כל אחד לפי דרכו. דובנר עמד וצעק כשהוא מנצח עליהם:
– עשר פעמים התרינו בו שיתקן את השולחן!
– נכון! שמעתי כשמאיר דיבר איתו.
– ומה השיב?
– לך ותשאל אותו!
– ערפד שכמותו!…
– אוי… – צעקה חלושות פועלת אחת – איני יכולה לראות את הדם הקולח… – לא סיימה משפּטה, החוירה וצנחה מתעלפת. מהומה ומבוכה. מאיר ישב חיור ונבהל. הנה נתקפחה ידו השמאלית כי ניטלה ממנו אצבעה, זו האצבע החזקה הלוחצת על גבי הארג בשעת גזור ומיטיבה אותו. עצוב היה אך כל כעס טרם תקפו; ידע כי מתרחשים אסונות בעבודה ואין מפלט מהם בכרך זה התובע יום־יום את חוקת תאונותיו ואסונותיו. הקצף כלפי האשם האמיתי נתעורר בו אחר־כך. עוד הוא יושב כואב ומרטיט על גבי הכסא, והפולים מסביב נרתעו והחלו סרים הצדה, כל אחד לעברו. בראון הופיע. לא היה כל צורך לכנות בשמו ולהכריז כל בואו. הפועלים הבחינו במציאותו בהביטם איש בפני רעהו בלי לראותו; פועל שהרצין את הבעת פניו, שדבורו נתקע לו לפתע בגרונו, או שהחיש את תנועתו – חזקה עליו שראה את מיסטר בראון או שהרגיש בו… הופעתו של בראון היתה עוברת על פני ה“שאפ”, כחלוף רוח קלה על פני אגם שקט, מרעידה ומעיבה את אדוות המים… הופעתו היתה פורשת כעין קדרות שהכתה גלים מסביב.
בראשון התעכב באמצע האולם והרעים בקולו האדיר:
– מה קרה?!
איש לא השיב לו.
– חיגר! מה קרה?
כאשר שמע מאיר את קולו של בראון, קול תקיף ורודה, הציפו נחשול של חימה. לפתע פתאום מצא את כל האשם באסונו! כל המרירות שתססה בחובו, שנצטברה ונצטרפה מפרטים קטנים ומדאיבים, פרצה מתוכו. הוא הזדקף, כשהוא לוחץ על התחבושת הארעית לעצור בעד שטף הדם, פסע פסיעה אחת והשיב לו בקול רועד ועצבני, אבל בארשת־פנים מתוחה:
– רוצה אתה, מיסטר בראון, לדעת מה קרה?…
דממת מות השתלטה ב“שאפ” עד כי דומה היה שלא רק האנשים קולטים שאלה זו אלא גם הקירות, המכונות, הדומם, הכל! העיף בראון את עיניו שנתקלו בידו החבושה של הפּועל והבין. הוא שתק ולא היקשה לשאול אבל מאיר הניח לו הפּעם והמשיך בזעף:
– רואה אתה, הנה מונחת אצבעי הקטועה… וזה אירע בגלל השולחן שלך, מיסטר בראון! השולחן שלא פעם נתבקשת לתקנו!
– אתה בקשת? – מילמל בראון נבוך, כרוצה לטשטש את כובד אשמתו.
– כן! – צווח מאיר – ביקשתי כמה פעמים! וגם דובנר ביקש! ואתה אטמת את אזניך ולא נקפת אצבע קטנה לתקון השולחן הרעוע!…
– טוב, טוב… – רטן בראון – נשוחח על זאת אחר־כך.
– מה יש לשוחח!
אותו רגע קפץ אליו דובנר, הושיב אותו בחזקה על הכסא ולחש לו:
– שמע־נא, מאיר, אַל תריב אתו עכשיו, אבל דע מה שעליך לדרוש בתורת פצויים…
היפנה בראון את גבו, וכמתחמק, כאחד שסטרו לו על הלחי, יצא את ה“שאפ” וחזר למשרדו. תא מיוחד היה לו במשרד הכללי ובו עמד שולחן־כתיבה קטן וסמוך לו כורסת עור רחבה וגדולה שבה היה בראון נוהג לנמנם בשעות הצהרים. הוא נכנס, שקע בכורסה והחל מהרהר בענין התאונה. עצם המקרה לא ציער את רוחו ביותר אך הוא הבין שלמאי ישנם בודאי עדים אשר יעידו כי דרש לתקן את השולחן שהיה באמת רעוע. ידע בראון שאם ייטפל למאיר, כנהוג במקרים כאלה, עורך־דין זריז אשר יתבע אותו לדין, אין ספק שהדבר יעלו לו בדמים מרובים. הוא קימט את מצחו ושקע בהרהוריו כדי למצוא איזה מוצא מוצלח ומניח את הדעת, שלא יעלה לו עסק־ביש זה בכסף רב.
בראון הרים את זרועו לכפתור החשמלי שהיה קבוע בקיר על־יד הכורסה ולחץ עליו באצבע. מיד הופיעה על הסף המזכירה שלו, צעירה זקופה, דקת־גו, בעלת הבעת פנים רצינית וחביבה כאחת. בכף ידה הענוגה החזיקה עפרון ופנקס ההכתבות, אך משהציצה בבראון הבינה מיד שאין הוא רוצה להכתיב הפּעם ונשארה על הסף:
– יס, סיר?
– קראי לי לחיגר.
– שמע נע חיגר, פנה אליו בראון בהיכנסו – מה נשמע?
– עובדים. – השיב לו זה בקצור.
– משוחחים על התאונה?
– כמובן.
– מה אומר דובנר?
– מחרף ומגדף…
–המ… יש לו עוד עדים?
– סבורני שכן. זילברמן, וינברג ואחרים ששמעו כאשר דרש ממך מאיר לתקן את השולחן, ימצאו לו עדים די והותר…
– עסק־ביש! מה דעתך!
– דעתי היא שצריך לסדר את הענין עם מאיר גופו עוד לפני התחברו עם עורך־דין.
– נכון! הוא אשר חשבתי גם אנוכי. אם יפּול בידיו של איזה עורך־דין ידע זה איך לעשות מטעמים מכל הענין… סבורני שצדקת: עלי לסדר את הדבר עם ברגמן עצמו.
– לקרוא לו עכשיו?
– לא, לא. עליו להרגע קודם.
– הוא בודאי ינוח שבוע או שבועים ודבר זה אינו רצוי ביותר כי בינתים יוכל להתקשר עם עורך־דין ולפתוח מיד בפעולה; ימצאו ידידים אשר ישיאו לו עצה טובה ויעזרו לו בסדור הדבר. לדעתי אסור להחמיץ את ההזדמנות, כי דובנר בודאי שיורהו עוד הערב מה לעשות ואיך להתנהג…
– יוּ סיד איט!
החיגר קימט את מצחו ובראון האיץ בו:
– ובכן, מהי עצתך?
– עוד מעט ויסיים הרופא את טפּולו בו. תצא איפוא ותסיע אותו הביתה במכוניתך. תדבר אתו בדרך או בדירתו… יתכן שיעלה בידן לסדר את הענין עוד היום.
בראון הוריד זרועו וטפח בכפו על השולחן טפיחת־הסכמה:
– אולרייט!
ג
כעבור שעה קלה, לאחר שנבדק מאיר על ידי הרופא וידו חופשה לו יפה, קרב אליו מיסטר בראון ואמר לו רכות:
– קודם־כל עליך לנוח שלושה שבועות, ועכשיו בוא, רד אתי ואסיעך הביתה במכונית שלי.
– תודה רבה, מיסטר בראון, אך יכול אני לנסוע גם בסובוויי…
– שמע נא, ר' יהודי לדברי, ואַל תשתטה!
הוא שילב את זרועו בזו של מאיר והחל מובילו בזהירות לעבר הדלת.
בראון הושיב את מאיר על ידו בתוך מכוניתו המצוחצחה, הפליג לתוך הרחוב הסואן וביקש לנַחש:
– סבורני שאתה גר בברוקלין?
– לא. בברונכס.
רגעים אחדים נסעו השנים בלי לדבר איש לרעהו. בראון הוביל את המכונית ביד חרוצה וזריזה, כשבזוית פיו תחובה לו סיגרת האוואנה כבויה, ומגבעתו האפורה שמוטה לו על פדחתו. מאיר ישב על ידו שותק, מכונס ורציני.
באחד מקרני הרחובות, כאשר עצר בראון במכוניתו ותקע את מבטיו בפנסי התנועה האדומים כשהוא מצפה לראותם הופכים ירוק, למען יוכל להמשיך את דרכו – פנה למאיר היושב על ידו:
– מה היד, כואבת?
– כמובן…
– תנוח שבועים או שלושה ואחר כך –
– אחר־כך – התאזר מאיר ושסעו – אשאר בעל מום!…
– ידידי, אסונות מתרחשים…
– נכון, אבל ישנם אסונות שאפשר להמנע מהם בהחלט!
בראון רטן לו משהו מתחת לשפמו והריץ שוב את המכונית כשהוא מפלס לה דרך בזריזות רבה בין המכוניות הרצות ומשתקשקות כזרם מים אדירים, כנחשול המזנק קדימה. הוא שתק רגעים מספּר֚, כמבקש לשקול במוחו יפה את המלים אשר הוא אומר להגיד לפועלו שנפגע. קשה היה לו לפתוח בשיחה אך הוא החליט להביא את הענין לידי גמר עוד היום. הוא העיף מבט חטוף בפני פועלו וכאשר הבחין והכיר שהמתיחות הקודמת רפתה, הזעם ניטל מהם, והבעת פניו היא רצינית אך שקטה יותר, היאט את מהלכה של המכונית, והיפנה אליו את פניו:
– מיסטר ברגמן, רוצה אני להגיד לך כמה דברים בענין התאונה שאונתה לך, אולי באשמתי…
מאיר שתק.
– תסלח לי שאני פותח דוקא עכשיו בענין זה, אבל הרי מכיר אתה אותי בתור אדם מעשי, איש הביזנס שהנמוסים היתרים והמליצות הנאות הם למשא עליו. אוהב אני לגשת לענין ישר ולא בעקיפין. כפי שאני מבין הן לא תעבור בשתיקה ותתבע אותי לדין, לא כך?
מאיר השיב לו בקול מהסס במקצת:
– יתכן…
– ובכן, רוצה אני למנוע אותך מצעד זה לטובתך.
– לא תוכל! יש לי עדים…
בראון גחך בערמומיות:
– רק לא להתרגז, ידידי. טרם גמרתי את דברי. לא אכחיש שאשמתי אינה מוטלת בספק… הזנחתי את הדבר והיה עלי לתקן את השולחן. ברם, אדם טרוד אני ועשיתי משגה. את הנעשה אין להשיב. אך רוצה אני כעת להסביר לך כמה דברים. אתה בודאי שתתבע אותי לדין. תתקשר עם איזה עורך־דין אשר ינהל בשמך את התביעה. שופט יפסוק כמה שיפסוק, ועליך יהיה לשלשל לכיסו של עורך־הדין החצי מהפצויים שתקבל ממני… בודאי ידוע לך כי כך נוהגים אצלנו באמריקה?
– יודע אני.
– ובכן, ידידי, יש לי בקשה אליך ואתה תבין שהצדק אתי. שונא אני תכלית שנאה את עורכי הדין הנבלים, הפוחזים, אשר בלי לנקוף אצבע קטנה הם זוכים תמיד בסכומים עצומים; כסבור אני שאתה צריך לקבל את הפצויים המגיעים לך בהחלט, זכאי אתה לכך, אולם להפריש את החצי מהם לעורך־דין לא כדאי כלל וכלל!…
בראון הציץ בפני מאיר, לראות עד כמה משפּיעים עליו דבריו, והחל לשקול בדעתו את הסכום שעליו לנקוב. חושש היה שמא יפריז, או שמא יפחית ונמצאת תכניתו מקופחת. לבסוף המשיך:
– חושב אני כי עליך לשים לב להצעתי; עלינו להתפשר בדרך־שלום, בלי להפיל סנט אחד לכיסו של האורח הבלתי קרוא… אני מוכן – בלי לעמוד על המקח – לפצות אותך בסכום של אלף דולר, ולהבטיח לך גם להבא את עבודתך ב“שאפ” שלי… עליך לדעת כי אם תעמוד בריב איתי לא אוכל להעסיקך, ולהשיג עבודה במקום אחר יקשה עליך…
מאיר נפתע ונרעש. לא פלל לשמוע מפיו של בראון הצעה מפורשת כזו בסכום של אלף דולר! הסכום שהוצע לו היה בו כדי לפתור את השאלה החמורה שנתלבט בה בזמן האחרון… בלי להרהר הרבה ולשקול את הדבר יפה בדעתו, מוכן היה להביע לבראון את הסכמתו גמורה לסדור הענין בשלום ולקבל את ההצעה. אבל הוא לא ידע איך להגיד לו זאת ושתק. נבוך היה ודחה את תשובתו. בראון העיף בו מבט חודר וכסבור היה שתכניתו נתקפחה… שתיקתו של פועלו לא נראתו לו, והוא פתח שנית:
– אכן, יהודי עקשן אתה! הריני חוזר ואומר ומתרה בך כי תעשה שטות גדולה אם לא תשמע בקולי; תחמיץ הזדמנות נאה שאינה חוזרת… ברם, רוצה אני להיות נדיב־לב ביותר ולעשות עוד ויתור קטן, כי בעצם צר לי באמת על המקרה שאירע, ואני מוסיף לך עוד מאתים דולר וחסל!
מאיר היה מרוצה בהחלט. אך הוא התאמץ שלא להבליט לבראון את חדוותו הכמוסה והשיב לו בקול רפה, כמאונס, בלי להביט לעברו:
– טוב. איני רוצה לריב.
– אולרייט! ידעתי שלא נריב!
בראון מיהר להטות את המכונית לרחוב צדדי שהתנועה לא התגעשה בו ביותר והתעכב על־יד המדרכה. באדישות מעושה הוציא מכיס מעילו את פנקס השיקים שלו, פתחו, הניחו על ברכיו והחל שורט עליו בעט נובע, בכתב מגושם וגס, ספרות ומלים. כאשר גמר לרשום ולהדגיש יפה את הסכום – מלאכה שכבר היתה שגורה בידו – תלש את השיק והגישו למאיר באדיבות רבה:
– פּליז, מיסטר ברגמן!
מאיר הושיט את ידו ובקבלו את השיק השיב בלשונו, אף הוא מתוך נמוס:
– טהאנק יוּ סר!
– נוור־מיינד! עשיתי את חובתי ותו לא, – ופתאום, כנזכר בדבר, הושיט למאיר פנקס שני ומסר לו גם את עטו – תואיל לרשום מלים אחדות.
– לשם מה? – תמה מאיר והניע את ידו הפצועה כי הכאב החל להציק לו.
בראון לא השגיח בכך והוסיף:
– כך, לשם פורמליות, אוהב אני שכל הענינים שלי יעשו בסדר הדרוש. תרשום שורות אחדות בלשון זו: (הוא אחד בידו וזרזו) “אני החתום מטה מיסטר מאיר ברגמן, מאַשר בזה שקבלתי מאת מיסטר מוריס בראון את הסך 1.200 דולר בתורת פצויים חלף האצבע שנקטעה בשעת העבודה. אני מודיע בזה, כי אין לי למיסטר בראון כל טענות או תביעות אחרות איזו שהן, בקש עם התאונה הנ”ל".
כאשר גמר מאיר לכתוב את האישור המבוקש, קצת מתוך התאמצות, כי ידו הפצועה הכאיבה לו מאד, פנה אליו בראון:
– כך. בסדר. עכשיו תואיל לרשום את התאריך ולחתום את שמך.
מאיר חתם. פניו הביעו עייפות רבה. הענין היה לו לזרא.
בראון הצית אש בסיגרה הכבויה ותפש בהגה:
– ועכשיו הבה ונסע!
הזיז את מכוניתו ממקומה, הכניסה שוב לרחוב הסואן ונצטרף למסע המכוניות הבלתי פוסק. מאיר עצם את עיניו מתוך חולשה והחל מתנמנם. בראון אשר ישב על ידו הסיק לו מסקנה אחרונה: “סבורני שהרוחתי בעסק־ביש זה לא פחות מאַלפּים דולר”… גורלו של פועלו שוב לא העסיק אותו. שעת צהרים הגיעה. חש רעב. בדמיונו הצטיירה דמותה הנאה של המלצרית הצהבהבת ב“מסעדה הכחולה” שבזכותה היה סועד שם.
ד
בצעדים כושלים, מזיע, מחום ומחולשה, עלה מאיר במדרגות המובילות לחדרו. את מעילו הטיל על הכסא, הוציא מתוך כיסו את השיק שקבל מאת מיסטר בראון, ישב על דופן מטתו והתפרקד עליה בזהירות, שלא להכאיב לידו הפצועה. ניגב את פניו המזיעים בכנף הסדין, והרים את השיק נגד עיניו, הסתכל בו יפה, באותיות ובספרות המשחירות בטור אחד, ושפתיו הפטירו חרש, מתוך ליאות, בלי כל כוונה: אלף ומאתים דולר.
ראשו היה כבד עליו והתנומה החלה תוקפת אותו. הוא צם את עיניו וידו האוחזת בשיק צנחה ברפיון לצדו. כשחזר ופקח את עיניו שלטה בחדר אפלה גמורה. המיית הכרך שעלתה מן הרחוב החזירה אותו אל המציאות, הרוחשת שם למטה כרגיל, וזכרונו החל מאחה במוחו את פרטי היום שחלף. נפשו נעכרה עליו בהצטייר לפניו מעשה מכירת האצבע הקטועה.
הוא גם בהשענו על ידו הימנית, חלף אלכסונית את החדר ולחץ על כפתור החשמל שהיה קבוע על־יד הדלת. האור הציף את החדר, ועיני מאיר נתקלו בשיק הירקרק שהוטל על גבי הרצפה. הוא גחן להרימו מתוך גניחה קלה, הסתכל שנית בפירוט הסכום המקנה לו את האפשרות להעביר אליו לבסוף את בני ביתו, שאלה שכה התלבט בה ושנפתרה לפתע בהיסח־הדעת ובאורח כה מוזר. יחד עם רגש השמחה על אפשרות בלתי־צפויה זו, עיוה חיוך עגום את פניו, ובחשבו על מה שאירע, עמד והסיק לו מתוך מנוד־ראש מסקנה אחרונה: ערכה של אצבע במדינה זו – כך וכך; ערכה של יד – ודאי כך וכך; ערכה של רגל – ודאי כך וכך, ואילו ערכו של האדם אשר נשמה בקרבו, בעיני כותב השיק, בעיני זה החולש על גורלם של מאות כמוהו – אפס גמור!
הד קדומים
מאתיוסף אריכא
חרש־הברזל אשר בגבע
מאתיוסף אריכא
וְחָרָש לֺא יִמָּצֵא בְּכָל אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל֭. כִּי אָמְרוּ
הַפְּלִשְׁתִּים פֶן יַעֲשׂוּ הָעִבְרִים חֶרֶב אוֹ חֲנִית––
שמואל א י“ג, י”ט
ידיצור איש גבע נטרד מביתו לקול קריאת הנער, בעודנו לועס פתו בפיו. טרוד היה עם אשתו ובנותיו, בהכנת פת הבוקר למען אנשיו ואורחיו הנכבדים העושים בסתר, במערה חצובה בגבעה, סמוך לכרם. בטרחו בצידה, והוא רעב, תקפו התיאבון ויבצע מן הפת, ויתן אל פיו, והנה עוד הלחם בין שניו – הבהילתו קריאת הנער הניצב על המשמר.
ידיצור נחפז אליו ובהעפילו במעלה הצוק, הרים את שולי גלימתו ונתגלו רגליו האמיצות עד למעלה מברכיו, ובהיחפזו ניתזו חלוקי־האבנים, כמתחת לפרסות חיה צעירה המזנקת לקראת הטרף. ואכן דמיונו היה כן בפניו השזופים, בעיניו האפורות ובקוצר רוחו, אף כי לא היה צעיר לימים. בהגיעו אל הנער, לא שאלו לפשר קריאתו. בנשמו בכבדות מעט הזדקף על הצוק ובכף ידו האהיל על עיניו, למען ייטיב לראות את הנעשה לרגלי מצודת פלשתים אשר במכמש.
מיד נגלה המראה לעיניו: במורד רכב על פרדתו הלבנה עפרון, נציב פלשתים, וקובע־הנחושת בראשו מתנוצץ לעין השמש ומתיז זהרורים; בעקבותיו, בזה אחר זה, לאורך המשעול הנפתח, הלכו אנשיו המזוינים. בתוך דומית הבוקר שעמקה מסביב לקחו אזני ידיצור פעם בפעם את הדי הצועדים הניגפים באבנים, והברות קולו של עפרון, שנאמרו פלשתית דרך פיקוד ואדנות. הם פנו לעבר גבע. מעל להם הבהיקה בלובן אבניה המסותתות המצודה אשר במכמש, בה חונה חיל־המצב הפלשתי.
פני ידיצור לבשו קדרות ומצחו העלה קמטים. לשונו פלטה קללות זעם, ואגרופיו הקמוצים הונפו באיום ובמשטמה עזה, עד כי חרד הנער למראהו. לא נעם לו ביקורו של זה ואנשיו, ביקור מבשר רעה, הכרוך בפגעים מרובים מידי הנוגש האכזרי אשר לא ידע שבעה. אמנם חסד עשה אתו הנציב, אשר נשא את פניו ולא הגלה אותו יחד עם חרשי־הברזל לארץ פלשתים (ידיצור שקל על ידו חמשי ככר כסף, כופר־נפש), אך מאז יביט אליו כאל יצור הנתון לחסדו פי שבעה מאנשי המקום, כי על כן חרש־ברזל הוא…
רוטן ומקלל שלח ידיצור את הנער להזהיר את אנשי המערה, כי יצניעו את עצמם וימהרו לכבות את האש, למען לא יראה העשן המיתמר חוצה, עד יעבור זעם. אמנם ידוע ידע ידיצור, כי הפעם נמצא שם האיש הדגול, הבז לכל סכנה, השש אלי קרב עם פלשתים, הלא הוא יונתן בן המלך ועשרת שרי־המאה אשר לו, אשר באו ללטוש את החרבות והביאו גם מטילי־ברזל לחשל מהם כהנה וכהנה למען האנשים המתכוננים לקראת היום הגדול. הוא ידע יפה כי כל עוד יונתן איש בריתו נמצא פה, אין הוא, ידיצור, כי־אם רעו הנאמן משבט בנימין, הסר למשמעתו בלי חקור ודרוש. לא לחנם נתן לו ידו, כי בטח בתבונת בן שאול ובנחת זרועו. אמנם חשוב חשב ידיצור כי אין לדחוק את הקץ, ולא ידע האיש כי יש ומהלך הדברים מחיש את הקץ…
זעום־פנים ירד ופנה לעבר הדרך, לחכות לנציב עד בואו, וגם כדי לעכב בעדו ככל האפשר ולהשהותו. כאשר התקרב הנציב, השתחווה ידיצור לעומתו בהכנעה רבה עד כי חריצי צוארו הקצר והשזוף הלבינו, ובמתחו שנית קומתו, קלטו עיניו את מראה פניו השמנים של עפרון אשר הפיקו מורת־רוח. ידיצור פתח ואמר:
– השלום לאדוני הנציב!
עפרון עצר בהמתו, שתק רגע, בבחנו אותו יפה במבטיו הכחולים והנוקבים, כמשכיל לחשוף צפונותיו, והשיב מתוך רמז מאיים:
– השלום לחרש־הברזל?!…
עיניו הביעו הפעם זדון ורשע גם ידי. ידיצור פרש זרועותיו והורה מסביב, בכלכלו היטב את דבריו:
– אדוני הנציב! בזיעת אפי עובד אני את השדות והכרמים המשתרעים לפניך, וממיטב תנובתם אפריש לך ולסרני פלשתים; זך וישר פעלי, ומה לי כי אשעה לחרושת־הברזל, אחרי אשר אסרת עלי את הדבר? לא מתמול שלשום עובד אדמה אני לעיניך הצופיות ממרומי המצודה אשר במכמש.
נציב פלשתים מיצמץ בעיניו הלועגות:
– דובר צחות אתה כאחד הכוהנים! אך טוב תעשה אם תאכיל תחילה את האנשים אשר אתי, כי לא סעדנו הבוקר. היום קצר והמלאכה רבה לפנינו, כאשר תחזינה עיניך.
ובאמרו את דבריו – האחרונים – אשר ניחתו כחניתות בלבב ידיצור – קרץ לאנשיו, והם געו בצחוק לעומתו, וברוח צוהלה נחפזו חנפים בעקבות נציבם, בוטחים ומקשקשים בנשקם, נשק הברזל, להאדיר את הרושם.
דברי הנציב לא ישרו בעיני ידיצור, בשערו כי דבר מזימה יצוק בהם. אך התאושש למראית־עין, הצהיל פניו, וירץ בראש לפני הכבודה, ובהיותו על סף הבית, ספק כף אל כף, ויצרח במלוא גרונו לאשתו ובנותיו:
– שחרה! קרנה ורמית! מהרנה! אורח רם ונעלה יבוא ביתנו, הלא הוא אדוננו עפרון נציב פלשתים! מהרנה להגיש הצידה ולהעלות את כדי היין, כי יום שמחה וחג לנו היום!
האשה והבנות הבהילו את הנערים, ומתחלחלות מאימת הנציב (אשר לעתים קרובות משך חסד לנשי העברים, אם ישרו בעיניו) החלו חופזות לערוך את שולחן־האבן הסמוך לקיר המערבי, בו קרועים החלונות לפרוש מרבדים, ולהעמיס על השולחן ככרות הלחם (ובכלל זה פת הבוקר אשר נועדה לאנשים אשר במערה), המטעמים וכדי היין. ידיצור שקד על הסדר, ודרש להגיש בעין יפה ולהסב קורת־רוח לנציב אשר פניו אינם כתמול שלשום. ולא חדל מיגע את מוחו לפתור את חידת הביקור הפעם. מתיירא היה פן יעלה הנציב לכרם, ויגלה את המערה, בה עושים יונתן ואנשיו במלאכה… אכן מעשה נועז ומסוכן עשה יונתן באמרו להישגב ולעשות במלאכה האסורה, מרחק מעט ממכמש, לעיני הנציב…
ולא ידע ידיצור איך יסכל את מזימת הנציב. כי הנה ראהו מאיץ באנשיו לכלות מהר את ארוחתם, ואינו מניח לאיש לשתות לשכרה, כי־אם לגימה אחת לאיש. משמע, מבקש הוא לשמור על צלילות דעתם לפני צאתם לפעולה. לפתע התנער ממקומו, חבש לראשו את קובע־הנחושת, קובע תפארתו, רכז את מגינו, מגן גאותו, ובהיטיבו את חרבו המקושטת על ירכו, פקד על אנשיו לצאת. ואל ידיצור פנה ויאמר בבת־צחוק ערמומית:
– מתאווה אני לתור את נחלתך ולראות אם תפריש מתנובתך לסרני פלשתים כחוק. בואה, איפוא, אתי והיית לי לעינים בכל אשר אפנה, למען לא אתע בשבילי נחלתך ובמסתריהם…
ויקוד ידיצור ויאמר:
– מוכן אני למלא אחרי פקודת אדוני, כטוב בעיניך, אך למה כל הטירחה הזאת? הן שלוח תשלח אחד מאנשיך הנאמנים, ונקית מן ההליכה בשרב היום. ואם נא מצאתי חן בעיניך – הנני להוסיף על המס מאה כור חטים ושעורים, עשרים הין יין, ועוד כמה ככרות כסף, והשלום על אדוני ועל סרני פלשתים הנעלים!
ויצחק הנציב עד כי רעדו קשקשי השריון על כרסו, ולפתע הזעים פניו, ויקרא בקול רם ומוכיח:
– הפעם לא תפדה נפשך בכסף, ואף כי שולח אתה את מחרשתך ואת כליך לארץ פלשתים, ללטוש אותם אל חרשי־הברזל אשר לנו, ידוע אדע כי אך כסות עינים היא לך; צלצול חרבות־ברזל – אשר ידי העברים יאחזו בהן – עלה באזני… ויודע אני, כי אין כמוך מיטיב לעשות בברזל היקר הזה הגנוב עמכם! הנה קציר החטים עבר, תקופת הבציר חלפה, ואתה עושה במלאכתך המסותרת מעין רואים… הגלה אגלה אותך לארץ פלשתים וטוחן בסוהר ישימוך! שמועה גונבה אלי, כי נותן אתה ידך ליונתן הפוחז ולאביו שאול המתנשא למלוך על העברים המתמרדים… אכן ידוע תדע, כי לא עמונים אנו לכם, כי־אם – פלשתים!…
עיניו הכחולות ירו רשפי משטמה וזעם, פניו היו להבים, ובפתוח ידיצור את פיו לענות דברו ולהצטדק, שיסע אותו הנציב בקוצר־רוח ובחימה שפוכה:
– אַל תרבה להג, אתה חרש־הברזל! את עפרון לא תוסיף להוליך שולל! בשבתך מולי על הלחם ועל היין התבוננתי יפה בכפות ידיך ובצפרניך השחורות, לא מעבודת האדמה, כי־אם מפיח האש אשר אתה מלבה יום יום… הזהר פן תשרוף אותך האש הזאת!…
כשמוע ידיצור את הדברים הקשים, נתחלחלו מעיו, אך פניו לבשו שקט. בהכנעה השתחוה ויען קצרות:
– הנה נחלתי לפניך, אדוני הנציב, עבור בה וראה כטוב בעיניך.
נציב פלשתים פקד על אנשיו להתפזר ולתור בכל מקם אחרי חרושת הברזל והנשק. הוא עצמו, בראש חבורה מאנשיו, פנה לעבר הכרם. נכה־רוח הלך ידיצור בעקבותיו, באמרו בלבו: “הנה החל הדבר, אף כי עשיתי הכל להניאו ממעשהו זה… יונתן הגאה לא יסגיר את עצמו ואת נשקו… אך מי יתן ויפסח הנציב על המערה ועל הנעשה בה, והכל על מקומו יבוא בשלום.”
והפלשתים פשטו בגיא ובגבע, פרצו לאסמים ולבתי העבדים, נטפלו לשפחות, ואת ידיהם שלחו בביזה. נשמעו צווחות מוכים ויללות הנערות הקוראות לעזרה. פה ושם עלה גם עשן בערה, והזעקה הקיפה את כל גבע. ילדים חשופי שת רצו, אנה ואנה בוכים ובהולים. הפלשתים השתוללו באין מפריע. נרעש ודואג הפיל ידיצור תחנוניו לפני הנציב, אך הוא הקשיח את לבו: “ישחקו להם הנערים”… ברוב יאושו תפס ידיצור בכנף בגד עפרון כמבקש לעצור בעדו ובעד אנשיו, אך הנציב מלא חימה ויך על ידו בכוח: “הרף!”
ידיצור המדוכא והמושפל נשך שפתיו בשיניו, ומעיו המו בו מחרון אין־אונים ומחאות נקמה, אולם כל עוד לא נגלה מקום הנשק – נכנע בעל כרחו. בראותו כי עפרון רוכב בראש אנשיו במשעול בין הגפנים המוליך למערה, לבשה אותו חרדה… אין זאת כי בוגד גילה את אזנו, והוא הולך לבטח למצוא שלל ולעשות שפטים בו ובכל אשר לו…
והנה הגיעו לפאת הכרם, קרוב למערה. עפרון העיף מבט עוין לעבר ידיצור ההולך לצידו עכור־רוח ואחוז אימת הבאות, ולבעבור הרעימו החל לפזם שיר תהילה לדגון, המשליט את פלשתים על העברים… והשיר מרגיז ומעלה קלון… ופני השר לבשו לעג ורשע!
כאשר התקרבו למערה, אשר פיתחה פעול בצלע הגבעה, הורה הנציב בידו על משקוף הסלע השחור מפיח, וישאל בלשון רכה מלאת לעג:
– מה העשן הזה אשר השחיר את הסלע?
– עשן האש אשר יבעירו הרועים בימות החורף.
– עשן הרועים?… הנה ונראה, חרש־הברזל…
– תראה גם תראה! פלשתי ערל, בן־בליעל!… – נשמע קול מתוך המערה. ידיצור נבעת תחילה. אך הוא הכיר את קול יונתן, קול רם וצלול, ורוחו שבה אליו. התקוה החלה לפעמו. נציב פלשתים החויר והאדים חליפות. מתוך לוע המערה זינקו יונתן, עשרת שרי־המאה אשר עמו, והנערים אשר על המלאכה, מפויחים, מלוכלכים, ובידיהם מבריקות חרבות־ברזל שלופות…
בעוד מועד קפץ ידיצור ועבר אל חבורת יונתן. נערו צץ על ידו מפזז ומכרכר, הביא חרב ונתנה בידו. אגרופו של ידיצור נצמד בכוח אל הניצב, ובזכרו את המתחולל עתה בנחלתו הבין, כי אכן זה הדרך ואין לסטות… את עיניו לא גרע מיונתן העומד עטור הוד־עלומים, חרבו בידו, גא ובוטח ודרוך לקראת האויב.
ועפרון ידע כי כלתה אליו הרעה, ובפקדו על חייליו שולפי החרב, תקע אחד מהם בשופר, להזעיק את הנותרים אשר פשטו בשדות ובכרמים, שטופים בביזה ושוד.
יונתן לא חיכה להם, ובראש אנשיו, בחורים משבט בנימין, עזים ומרי־נפש, פתח במערכה. לזוהר קרני השמש החלו החרבות להתהפך, להתיז נצנוצים, ובחלל האויר עלה קול הנשק, משק ברזל בברזל, מעורב בקריאות גבורה וגניחות חלושה.
ותהי המערכה כבדה. פני הלומים נלהבו והזרועות התכסו קילוחי דם. יונתן המסוער, אשר חרבו ביתקה שנים מאויביו, הסתער על נציב פלשתים, אשר גם הוא חתר אליו בסערת הקרב. קובע־הנחושת, אשר מכת חרב פגעה בו, הופל מעל ראשו והתגולל מוכפש בעפר לרגלי הלוחמים, בעוד נושא־כליו מתאמץ להרימו ונופל ממכת חרב שפגעה בכתפו. שערותיו הארוכות של עפרון התפזרו על ערפו, ואדום מכעס, פיו שוצף קללות, פסע לקראת בן המלך, מוכן להכריעו בחרבו הגדולה והכבדה. הפעם מצא לו איש כערכו, יריב זריז אשר לא חת ולא חרד.
נציב פלשתים הכבד, לבוש־השריון והדביקים הרוטטים על כריסו, נלחם תוך רתיעה ובטחון, כמשחק עם עול־ימים, בצפותו לרגע בו יכהו אחת ולא ישנה. ואילו יונתן, שחונן בטביעת־עין של לוחם חרוץ, נשמר לנפשו. תוך גישושי קרב הלם יונתן בחרבו סמוך לכף יד יריבו, ובהצליחו למחוץ את אצבעותיו, מחץ שיש בו כדי לפגוע בחדוות הקרב, הרים לפתע את חרבו בתנופת־עוז נמרצה, וכהרף־עיף הורידו על קדקוד עפרון המגולה – וישסעהו…
נציב פלשתים התנודד כהלום־רעם, כרע על ברכיו הפקות וקרס ארצה. אז נחו עיני יונתן על ידיצור, אשר נלחץ אל הסלעים, נושף ועומד על נפשו, כושל מכובד שנים מן הפלשתים אשר קמו עליו, אחרי אשר חרבו רוותה מדם רעיהם. יונתן חש אליו לפלטו, אבל איחר את המועד: חנית פלשתי רטשה את בטנו, והוא צנח בכסותו בכפו הרועדת על פצעו האנוש…
שעה קלה עוד נשמע מסביב בין הגפנים ובפתח המערה סאון כלי הנשק וגעש הלוחמים, עד אשר היתה יד העברים על העליונה. אחד הנערים תקע בשופר, והקול נשמע כי הכה יונתן את נציב פלשתים, ואנשיו הרחוקים מן המערכה נמלטו כל עוד נפשם בם בדרך בואכה מכמש. מאנשי עפרון אשר ליוו אותו בדרכו למערה לא נותר איש בחיים; כולם בותקו וגויותיהם הושלכו מסביב. נפלו גם מאנשי העברים. ובעוד הפצועים גונחים ונופחים את נפשם, עטו עליהם המנצחים להסיר מהם כלי זינם, ולהפשיט מחלצותיהם העדויות עיטורי כסף וזהב.
יונתן, נפעם ונרגש מעוצמת הקרב, גחן על פני ידיצור ופניו לבשו ארשת נוגה; רחמיו נכמרו למראה איש בריתו המתענה ביסוריו. הוא תמך בו, וחרש־הברזל, הריע הנאמן, התאמץ לחייך אליו, כאומר לכפר על מפלתו… דוק ערפל כיסה את עיני יונתן למראה חיוך זה, שהפיק הערצה ומסירות לבלי חוק גם על סף המוות… האנשים הקיפו בדומיה את שניהם, ושמוע שמעו יפה את אשר אמר ידיצור הגוסס, תוך יגיעה רבה, ליונתן:
– אין עצה ואין תבונה נגד פלשתים, כי־אם החרב… זכרו דברי אליה… שמרו על החרבות, כי באין לכם נשק – אבוד תאבדון!…
בחלל הכרם עמד להט יום שמש בהיר בשחקים. מבית ידיצור עלו צווחות הנשים המקוננות, ונראו הנערים הנחפזים לעמוס מכל הבא ביד, להפליט על גבי הפרדות והחמורים, בעקבות יונתן ואנשיו אשר שמו פניהם הגלגלה. חיל מצב הפלשתים קרוב מדי היה. חללי העברים נטמנו בחפזון.
יונתן רכב על פרדתו הצחורה של נציב פלשתים עמוס שלל: על ראשו המתולתל חבוש נטוי קובע־הנחושת הפגום בשוליו מהולם מכה; על ברכו חרבו המפוארת של יריבו, ועל כתפו הימנית, תלוי דרך רישול, שלא לפי מידתו, שריון הקשקשים… בעיניו המעולפות עוד השתקפו מראות הקרב מסעירי־הדם, ובאוזניו צילצל דבר צואתו של חרש־הברזל אשר בגבע: “שמרו על החרבות, כי באין לכם נשק – אבוד תאבדון!”…
לפריט זה טרם הוצעו תגיות