¹

ישראל כהן

א. פתיחה אישית

אני גאה ונרגשת לדבר במעמד זה על אבי, הסופר, המבקר, המסאי, העורך והמתרגם, ישראל כהן ז"ל. אמנם, כצפוי, אינני אובייקטיבית, וכי איך יכולה בת להיות אובייקטיבית כאשר היא מדברת על אביה?! אבל, אני חשה, שאני מסוגלת להשתמש בכלי המחקר שאותם אני מפעילה על יצירתם ועשייתם של יוצרים אחרים, גם במקרה זה, ולדון ביצירתו של ישראל כהן, באותם אמצעים ממש, שבהם אני דנה באחרים.

הייתי קרובה מאד לאבי. משחר ילדותי התעניינתי בעבודתו, בידידיו, בעולמו הרוחני, בדעותיו ובהשקפת עולמו, ככל שהרשה לי גילי. ככל שבגרתי ניסיתי לדעת יותר ולהכיר יותר. תמיד הייתי מאד מעורבת. כילדה, בכיתי כשהייתי עדה לוויכוחים עמו; וכנערה, סבלתי מההתקפות עליו, אולי יותר משסבל הוא, שידע כי זה גורלו של איש ציבור ושל מי שלוקח אחריות ועושה. כשבגרתי ועמדתי על דעתי המשכתי לכאוב את ההשמצות והסילופים שהיו מנת חלקו, גם אחרי מותו. היו אף מקרים, אמנם בודדים, שהגבתי ישירות, ויצאתי להגנת כבודו, לאחר ששוב לא היה יכול לעשות זאת בעצמו. הכרתי מקרוב את ידידיו ואת יריביו, את אוהביו ובעלי בריתו ואת מתנגדיו ואויביו, את מי ששמר לו אמונים ואת מי ש“בגד” בו. הכרתי את הבעיות שבהן התלבט ואת הדרכים שבהן ניסה לפתור אותן, ליזום יוזמות חדשות, לעזור במקום שהיה צורך, לטפח, לעודד, להשתמש בהשפעתו ולהשיג תקציבים למפעלים קיימים וחדשים. הכרתי מקרוב את כל הסופרים שהיו ידידיו ובאי ביתנו, ובשבילי אינם שמות, אלא בני־אדם, בשר ודם, שאני רואה אותם עד היום לנגד עיני, באורחם וברבעם. עוד בחייו ערכתי את ספר היובל במלאות לו שבעים וחמש שנה (תש"ם) ובו סיכום עשייתו עד גיל זה, ולאחר מכן, במלאות לו שמונים, ערכתי את ספר חילופי המכתבים בינו לבין השררה – דוד בן־גוריון – ובינו לבין היוצר – ש"י עגנון (תשמ"ה).

לכן, אני מרגישה, שאני מסוגלת לסכם את פעילותו בתחומים השונים, מתוך היכרות קרובה עם האדם, עם סביבתו ועם התקופה, מתוך ידיעת־הרקע והנפשות הפועלות, ובעיקר מתוך אהבה. אמי צביה כהן (לבית גורדון), היתה שותפה נאמנה ליצירת האווירה הספרותית והתרבותית שבבית. היא היתה הקוראת הראשונה של אבי, המבקרת הראשונה, ומי שהדפיסה במסירות במכונת־כתיבה את כתבי־היד שלו במשך כל שנות חייהם המשותפים. יחד עם אחותי, חוקרת הספרות חגית הלפרין, ספגנו את אהבת הספרות העברית לדורותיה, ושתינו המשכנו, כל אחת בדרכה, ללכת באותו מסלול.

ב. בתוך החבורה

ישראל כהן שייך לדור אנשי העלייה השלישית והרביעית, שעלו לארץ ישראל בשנות ה־20, במטרה להגשים את החזון הציוני הלכה למעשה, לבסס את הישוב העברי בארץ ישראל ולטפח את התרבות העברית, הלאומית, החילונית. הציונות בשבילם היתה דרך־חיים, בבחינת מובן מאליו, והם הרגישו את עצמם מחוייבים לה.

מרבית אנשי חוגו החלו את חייהם בארץ ישראל בעבודת כפיים, בהכשרות ובקיבוצים, ומיעוטם אף נשארו בהתיישבות העובדת כל חייהם. אבל רובם גילו עד מהרה, כל אחד מסיבותיו האישיות, כי תרומתם הגדולה להגשמת חזונם תהיה דווקא בעבודה רוחנית, בעט ולא באת. לרובם היה קשר הדוק וזיקה עמוקה למפלגות הפועלים, שנשמר לאורך כל חייהם, ובד בבד הקפידו על עצמאותם הרוחנית גם מן הבחינה הפוליטית. את חייהם הקדישו לפיתוח התרבות העברית וספרותה כל אחד במקומו.

קבוצה זו מנתה מאות מעטות (ואולי רק עשרות, אם המדובר בסוֹפרים בלבד) של סופרים, משוררים, מבקרים, מסאים, מתרגמים, עורכים, וכן אנשים מתחומי האמנויות האחרות: ציור, פיסול, תיאטרון, מוסיקה, ריקוד ולמעשה בכל תחומי התרבות, הספרות והאמנות. היתה זו קבוצה מגוונת מאד, שחילוקי הדעות בתוכה היו רבים מאד, כמעט בכל התחומים האפשריים. כל אחד משך לכיוון שלו, והם שיתפו פעולה, ורבו; הסתכסכו ועבדו יחד; התווכחו והיו תמימי דעים, ומתוך המתיחויות הללו נוצרה ספרות עברית פלורליסטית ומגוונת, כמו גם בתחומי התרבות והאמנות האחרים (אבל, כאן נתרכז בעיקר בתחום הספרות). היתה זו ספרות הרבה יותר פלורליסטית ומגוונת מאשר התדמית שמנסים להדביק לה, במיוחד בשנים האחרונות, כשתולים עליה תוויות מצמצמות, מגמדות ובעיקר מוּטעות.

הדבקות בחזון הציוני, תהיה הגדרתו אשר תהיה, והאמונה, כי בארץ ישראל צריך לחדש את הספרות העברית ולטפח אותה על בסיס המסורת היהודית הארוכה בד בבד עם קליטת ההשפעות של ספרות העולם הגדול, היתה המכנה המשותף הרחב שלהם, אם כי כל אחד מהם נתן פירוש אישי להשקפת עולם זו. כולם, לרבות מי שהיו חברי מפלגה אדוקים, היו משוכנעים בעצמאותו של איש הרוח, בחופש הביטוי המוחלט שלו, בחירות הדיבור, בהכרח לכתוב לפי מיטב הכרתו ומצפונו ולא לשעבדו לדרישותיו של מנהיג או מפלגה. אם העמידו את עצמם לשירות העם והיישוב ואחר־כך – העם והמדינה, עשו זאת מתוך הזדהות אמיתית, מתוך מחויבות אישית, ולא מתוך כפייה מבחוץ, ולא מתוך “חשבונות” של קבלת טובות הנאה. הוא הדין בהתגייסות לטובת מפלגה או רעיון מסויים. היוצר שהעמיד עצמו לרשותם, עשה זאת מתוך חובת־הלב ולא מחמת מחויבות כפויה שבאה מבחוץ. היוצר ראה את עצמו מגויס מטעם עצמו ולא מגויס מטעם, ופעל בשליחות לבו ולא בשליחותם של אחרים. הוא העמיד את עצמו ואת כשרונותיו ויכולתו לשירות החברה, בתוקף תפקידו כאיש־רוח, ובשעת הצורך אף יצא כנגד קברניטי הישוב והמדינה, כשחשב שהם מזלזלים בספרות העברית ואינם ממלאים את חובתם כלפי הסופר והספר העברי (ראה בפרק: ‘בין הסופר לשׂררה’ בספר זה).

כדי לתת מושג במי מדובר, אזכיר שמות אחדים בלבד מכל קבוצה של יוצרים, בני גילים שונים, שפעלו באותה תקופה, השונים מאד זה מזה בכל המאפיינים האפשריים.

מספרים: יוסף אריכא; אלישבע ביחובסקי; יעקב הורוביץ; חיים הזז; יוסף חנני; יהודה יערי; אריה ליפשיץ; אהרן עבר־הדני; אליעזר שטיינמן; יצחק שנהר.

משוררים: נתן אלתרמן; ח.נ. ביאליק; לוי בן־אמיתי; אברהם ברוידס; יוכבד בת־מרים; א"צ גרינברג; אביגדור המאירי; עזרא זוסמן; אברהם חלפי; יצחק למדן; יצחק עוגן; אנדה עמיר; יהודה קרני; יהושע רבינוב; ש. שלום; אברהם שלונסקי; דוד שמעוני.

מבקרים: נתן גורן; ישראל זמורה; גבריאל טלפיר; ישראל כהן; פ. לחובר; יוסף ליכטנבום; דב סדן; א.ד. פרידמן; יוסף קלוזנר; גדעון קצנלסון; שלום קרמר; אליעזר שטיינמן; חיים תורן.

ישראל כהן היה חלק מחבורה מפוארת זו, שמנתה, כאמור, כמה עשרות סופרים ואנשי־רוח, חוד־החנית של יצירת התרבות העברית בארץ ישראל ובמדינת ישראל. החוויה המעצבת של בני דורו, ילידי ראשית המאה ה־20, היתה מלחמת העולם הראשונה, שבצילה התבגרו. בני־דורו שנולדו במזרח אירופה, נהפכו לפליטים, נדדו עם משפחותיהם, וחלק מהם היה עד לפרעות שנערכו ביהודים בתקופת המהפכה הבולשוויקית והמאבקים של האוקראינים לעצמאות, בד בבד עם מלחמת האזרחים ברוסיה. רבים עלו לארץ כשהם נושאים עמהם את סיוטי הפרעות, אימי המלחמה ואבדן בני משפחה וידידים.

קבוצה זו של עולי שנות העשרים, הצטרפה אל קודמיהם, ילידי הארץ, ביניהם: יהודה בורלא; יעקב חורגין; אנשי העלייה הראשונה: משה סמילנסקי; והשנייה: דבורה בארון; אשר ברש; ש. בן־ציון; ש“י עגנון; א.א. קבק; אהרן ראובני; יעקב רבינוביץ; יעקב פיכמן; שלמה צמח; יעקב שטיינברג; ישורון קשת – אם למנות שמות אחדים בלבד. אליהם הצטרפו מי שעלו לארץ בשנות השלושים, כגון המשוררים: שאול טשרניחובסקי; לאה גולדברג; יעקב כהן; שמשון מלצר; המספרים: חיים הזז; שמעון הלקין; ג. שופמן; המבקרים: עזריאל אוכמני; דוד כנעני; ב.י. מיכלי; ש”י פנואלי; ברוך קורצווייל; אברהם קריב. כל קבוצה דורית, בתוך רשימה כוללת זו, היא חוליה חשובה בשלשלת ארוכה ומתמשכת.

עם כל יוצר שעלה, השתנתה מערכת היחסים בתוך הקבוצה, והמצב הקבוע היה של דינאמיות והשתנות מתמדת. השתנות קבועה זו נענתה גם למאורעות התקופה המסעירים, שחייבו בכל פעם את בדיקת העמדות הקודמות ונקיטת עמדות מחודשות. הדברים נכונים לתקופת היישוב, ועל אחת כמה וכמה לאחר ההתרחשויות הדראמטיות של מלחמת העולם השנייה ומוראותיה, מלחמת העצמאות והקמת מדינת ישראל.

ישראל כהן, כחבריו־שותפיו ליצירת התרבות העברית בארץ־ישראל ובמדינת ישראל, פעל בעת ובעונה אחת בתוך החבורה, ובאופן עצמאי. בתוך החבורה, הכוונה לא רק לבעלי בריתו אלא גם למתנגדיו האידיאולוגיים והאישיים. שכן, רק מתוך המתחים האידיאולוגיים, החברתיים והאישיים, צומחת הפעילות החברתית. במיוחד היצירה הרוחנית, שהיא פרי הכשרון האישי, איננה נוצרת בחלל ריק, אלא מגיבה על המתרחש מחוצה לה ומושפעת ממנו.

בכמה וכמה תחומים פעל ישראל כהן, ובכולם ניכרת טביעת אצבעותיו, בכולם השאיר את חותמו, לא רק בדורו, אלא גם לדורות הבאים, ואם שמו נשכח, ואינו ידוע גם למי שהיו צריכים לדעת, הרי הוא נמצא בחבורה מפוארת מאד, שבזיכרון הקולקטיבי הקצר מאד של בני הדור בהווה, לא שרדו. אמנם בהווה מתבססים על פועלם, ממשיכים אותו, מושפעים ממנו, אבל בדרך כלל מבלי לתת את הדעת על כך, ומתוך התעלמות והשכחה, ודומה, עם כל הצער והכאב, שזו דרך העולם. כל דור שקוע בעצמו ומעמיד את עצמו בתווך, ואינו זוכר את אלה שקדמו לו, ואף מזלזל בהם ומייחס להם תכונות ומאפיינים שאינם מתאימים להם, אלא משרתים את צרכיו בהווה. והדברים ארוכים.

לכן מצוּוִים אלה הממונים־מטעם־עצמם ומטעם המוסדות שבהם הם עובדים על הנחלת התרבות והספרות מדור לדור, לעשות כמיטב יכולתם [הדלה] לזכור ולהזכיר, ולא לתת את ידם להשכחה הכללית, לזלזול ולהתרחקות, למרות שהמדובר במלחמה שהיא כמעט אבודה מראש.

ישראל כהן החל לכתוב בשנת תרפ“ד (1924) והוא כבן תשע־עשרה, ב”עתוננו“, בטאון “החלוץ הצעיר” בגליציה, שהופיע בלבוב, ולא הניח את עטו עד שנתו האחרונה תשמ”ו (1986). ששים ושתיים שנות יצירה. בביבליוגרפיה שלו, שערכה חיה הופמן, רשומים כאלפיים ערכים פרי עטו, רובם מקור וחלקם תרגום. עד קום המדינה, במשך ארבעים ושתיים שנים, רשומים בביבליוגרפיה זו כשבע מאות פריטים, כשליש מכל פעלו הספרותי, ושני שלישים – לאחר קום המדינה במשך שלושים ושמונה שנים. בממוצע פרסם 32 פריטים בשנה, נתון המעיד על כוח התמדה אדיר ופרץ יצירה מתמשך. זאת בנוסף על עבודת העריכה הקבועה שבוע־שבוע במשך עשרים ושתיים שנה (1948–1970) של ‘הפועל הצעיר’ (ועוד קודם כעוזרו של העורך יצחק לופבן מ־1933, ואח"כ כעורך בפועל, בתקופת מחלתו) ובהתחשב עם כל עיסוקיו הציבוריים הרבים, שלהם הקדיש הרבה מאד מזמנו.

ג. אדם שהוא גם מוסד

כותרת הרצאתי “חשבון הדורות וחשבון הדור” היא מעין פרפראזה על כותרת מסתו: “סגנון הדורות וסגנון הדור” (תשכ"א 1961), שבה הציג את שתי פניה של הלשון העברית: השמרנות, רוח־הלשון, היסוד הכללי והמסורתי – חשבון הדורות – ויכולת ההתחדשות, היסוד האישי – חשבון הדור. מסקנתו: “סגנון מעולה הוא מזיגה שלמה של היסוד האישי והכללי, המחודש והמסורתי” (‘כתבים’ ה' עמ' 80). כותרת זו שלי מטרתה להפנות את תשומת הלב לפעילותו החשובה בדורו, ולהשפעתו לדורות, בתחומי העשייה השונים. כרבים מבני דורו וקבוצתו, כל פעילותו נעשתה מתוך שילוב בין הרגשת הכרח אישית, לבין תחושת אחריות והרגשת שליחות קולקטיבית. אין הוא יכול שלא לעשות את מה שהוא עושה ולכתוב את מה שהוא כותב, לעצמו, בד ובבד לעם, מתוך רצון לתרום לחברה ולתרבות העברית בדורו ולא פחות לדורות. ניסוחים אלה הנשמעים כמליצות באזני הדור של היום, היו אמת־חיים בשביל בני הדורות הקודמים, וישראל כהן בתוכם, שהאמינו בהם ופעלו לפיהם בכל מאודם.

הסקירה לאחור של התחומים הרבים שבהם פעל ישראל כהן מעוררת השתאות מרובה: אדם אחד שניהל מדיניות תרבותית מקיפה ומגוונת, אדם אחד שהוא גם מוסד; אדם שריכז פעילות ענפה, שכיום רגילים לחלקה בין אנשים ומוסדות שונים, שכל אחד מופקד על תחום אחד בלבד.

ישראל כהן היה מזוהה במשך שנים רבות עם “הממסד”, ובתור שכזה היה גם מוקד להתקפות על “הממסד” מצד מתנגדיו “הצעירים”. מבלי לדעת תמיד במי ובמה בדיוק מדובר, הרבו להתנפל עליו ולהתווכח עמו בלהט רב, כדי לקדם בראש ובראשונה את ענייניהם ואת עצמם. הכל לפי החוקיות הקבועה של התחלפות הדורות, המאבק בין “המשמרת הצעירה” לקודמתה; וההתנגדות הקבועה “לממסד” – לכל “ממסד” – יהיה טוב והגון ויעיל כאשר יהיה. רבים מהם חזרו בהם מקץ שנים, ונעשו ממוקיריו וממעריכיו הגדולים (משה דור, משה בן־שאול, גבריאל מוקד, אשר רייך). אחדים אף הודו באזנַי, שהם מתגעגעים אליו ואל תקופות “כהונתו”־“שלטונו”.

בכמה תחומים פעל ישראל כהן ובכולם ניכרת השפעתו וטביעת אצבעותיו, גם בתחום היצירה האישית, וגם בתחום העשייה הציבורית. נחלק פעילות זו לעשרה תחומי משנה, ונייחד את הדיבור בקצרה על כל אחד ואחד. יש להעיר, שהגבולות בין תחום לתחום אינם חדים ולא פעם אחד נוגע בחברו. באותה מידה של הצדקה אפשר להוסיף עליהם, לאחד או להפריד: 1. מסה; 2. ביקורת; 3. מונוגראפיה; 4. פובליציסטיקה; 5. עריכה; 6. יוזמות ציבוריות־תרבותיות וספרותיות; 7. עידוד צעירים; 8. תרגום; 9. פסיכולוגיה וספרות; 10. הלשון העברית.

ד. המסה – הליריקה של הפרוזה

ישראל כהן היה אחד מאמני המסה העברית. הוא ראה בז’אנר זה חלק אינטגראלי מן הספרות היפה ונלחם להכללתו בתוכה, מתוך אמונה שצורת ביטוי זו איננה נופלת בחשיבותה מן השירה, הסיפור הקצר והרומן, והיא ענף מענפי הפרוזה.

מסתו “כבשונה של מסה” (תשי"א 1950) היא חיבור אַרְס־פואטי, המשרת שני תפקידים בעת ובעונה אחת. היא מגדירה את חוקיה של המסה, נותנת בה סימנים ומנסחת את סימני־ההיכר של הז’אנר, ובה בשעה היא מאפיינת את כתיבתו של ישראל כהן עצמו. מתוך בחינת המסה בכלל בספרות העולם (על תרגומיו למסות האנגליות ראה בהמשך) ובספרות העברית, מגדיר ישראל כהן את כתיבתו שלו.

המסה היתה לו, בראש ובראשונה, כלי ביטוי אישי להרגשותיו, למחשבותיו ולהשקפת עולמו. באמצעותה הביע את עצמו, אמנם בעקיפין, וכביכול על דרך ההכללה, אבל למעשה היא שימשה לו ככלי הביטוי הלירי והבלתי־אמצעי המובהק. כשם שמשורר מבטא את עצמו בשיר, כך המסאי מבטא את עצמו במסה. ובלשונו: “המסה בתחום הפרוזה היא מעין הליריקה בתחום השירה. יש לה ריתמוס משלה ומיקצב משלה. היא בחינת ‘חרוז לבן’. [– – –] דווקא משום שהמסאי הוא חופשי מחוקים, עוּלוֹ כבד יותר” (‘כתבים’ ה' עמ' 117). וכן: “כשם שאדם נודל משורר, כך הוא נולד מסאי. ההשכלה, התרבות, הקריאה והמגע, מוסיפים לו כוח, כדרך שהם מוסיפים כוח למשורר; אך הכשרון להביע את עצמו, לתת את ציור־העולם באמצעות המסה, כשרון מלידה הוא” (שם, עמ' 118).

בד בבד עם החשבון האישי של המסה, ערך ישראל כהן גם את החשבון הלאומי. ראייה כפולה זו, של האישי והלאומי, היא שאפיינה אותו כל ימיו: “ספרותנו אינה מבורכת בתבנית ספרותית זו, הקרויה מסה. ולא בדורות הקודמים בלבד היתה נדירה, אלא אף בימינו היא יקרת־המציאות”. והסברו: המסה דורשת מתינות, “שיווי־משקל של הבלגה. היא מחייבת איזון הכוחות והיצרים, השלמה, צידוק הדין”; “סגנונה של המסה, ההומור שבה, בת־שחוקה” (שם, עמ' 118–119) כל אלה מנוגדים לאופיו של עם ישראל שתורתו ניתנה “בקולות וברקים על הר גועש” שכן “לא הלב השליו מסמל את תכונת היהודי, אלא הלבה היוקדת”. לכן, מעטים הם כותבי המסות גם כיום, ולכן יש לעשות הכל כדי לטפח ז’אנר זה. למסה “חשיבות גדולה” בימינו, ובין השאר: “לחנכנו חינוך אסתטי אמיתי; ללמדנו מידת המתינות; להשיב עלינו רוח של שקט; לקבוע בנו שיווי־משקל; להאיר את פנינו בבת שחוק; [– – –] בכוחה [של המסה] להורותנו ערך השיחה המפכה בנחת, להגביר בנו את אהבת הבריות וחכמת ההתנהגות החברתית והמדינית” (שם, עמ' 121).

בנושא זה של המסה עסק כל חייו. בספרו האחרון ‘עיונים ותגובות’ (1986) שהכינוֹ לדפוס, אבל לא זכה לברך על המוגמר, כלל את “המסה בספרות העברית” (תשכ"ד), שפורסמה באנגלית, והוצבה בראש האנתולוגיה של מסות עבריות בתרגום אנגלי, שנערכה בידי ב.י. מיכלי וישראל כהן, כאחת הפעולות הראשונות של המכון לתרגום ספרות עברית ללועזית, שהיה מיוזמי הקמתוֹ.

מסותיו של ישראל כהן חובקות עולם. הן עוסקות בנושאים ובתופעות אנושיות, רוחניות ורגשיות המשותפות לאדם באשר הוא אדם, לא פחות מאשר בנושאים לאומיים. ייחודן בכך, שאינן תלויות־הקשר של זמן ומקום, והן אקטואליות תמיד. עשרות רבות של מסות כתב ישראל כהן, המקיפות קשת נושאים מגוונת ורחבה מאד, מהן ניתן ללמוד על תחומי התעניינותו הרחבים, ולמעשה, הבלתי מוגבלים. הכל עורר את סקרנותו והביא אותו ללימוד מעמיק של הסוגיה שבה עסק באותה שעה.

מבחינה זו היה ישראל כהן דוגמת מופת להצלחת הלימוד המסורתי ב“חדר”, שחינך את תלמידיו ללימוד עצמי, להתעמקות בסוגיה, להגיע ליכולת של הסקת מסקנות בכוחות עצמו. המוכשרים שבין ה“אוטודידאקטים”, חניכי “החדר”, הגיעו להישגים רוחניים מופלאים, כמוהו כחברו מנוער דב סדן, אם להזכיר שם אחד בלבד מתוך חבורה גדולה ומפוארת.

כל הנושאים שמסותיו עסקו בהם יסודם בהתנסותו האישית, כיוצר, כעורך השבועון ‘הפועל הצעיר’ במשך עשרות שנים, וכאיש ציבור הבא במגע עם אנשים רבים. להתנסויות אישיות אלה, נתן ביטוי אנושי־כללי ועקרוני. נמנה כאן מנושאי כתיבתו: תופעת הסנוביזם, בשתי מסותיו: “קורי סנוביזם” (תש"ב) ו“הסנוב הישראלי” (תשל"ב); “אמנות הנאום” (תשי"ב) שבה העמיד את הנואם בניגוד לדמגוג; על תופאת הגראפומאנים, שהעמיד אותם בניגוד לסופרים; על “השעמום”; על “חכמת המחיקה” (תש"ח), נושא שחווה אותו מבשרו כיוצר ולא פחות כעורך; על אספנות, אוספים ואספנים; על “הקריאה בספרים” (תשי"ד); ו“תהלה לספריה” (תש"ד) החותמת את כרך ה' של ‘כתביו’.

קריאה מחודשת במסות אלה מגלה את מידת האקטואליות הרבה שבהן, ואת הרלוונטיות שלהן למה שמתרחש בחברה הכללית ובחברה הישראלית היום. הנה דוגמה אחת מני רבות. במסתו “הסנוב הישראלי” יש מעלבונו של תלמיד־חכם אמיתי, מול החברה המזלזלת בתלמידי־חכמים. זוהי “חכמת החלש” מול הרהב והשחצנות של מי שמציבים עצמם בראש הסולם, בשל תפקיד שנתמנו אליו, הנותן להם כוח והשפעה; עושר שהתעשרו או תואר אקדמי שזכו בו. אלה מקנים להם, כביכול, את הזכות לרומם את עצמם ולזלזל בזולתם, למרות שהם מומחים לדבר אחד בלבד, במקרה הטוב: “הסנוב אינו שואל לנתיבות היצירה ואין לו עניין בערכים כשלעצמם. דעת־הקהל היא שמדריכה את טעמו ויחסו. מה שנחשב בחברה, [– – –] זה הדבר שיהא מאמץ לו, וזאת ההערכה שיהא קונה לו קניין־עולם. [– – –] הוא מתפעל משירה מודרנית שאינה מובנת לו; מעריץ ציירים מופשטים, שלא עמד על כוונת מלאכתם” (443–444).

במלאות לישראל כהן שבעים שנה הכתיר ש. שלום את מסתו עליו בכותרת: “נעים מסות ישראל” (‘ידיעות אחרונות’, כ“ז בסיון תשל”ה 6.6.1975).

ה. הביקורת בחינת יצירה

כל ימיו נלחם ישראל כהן את מלחמתה של הביקורת. היתה זו מלחמה שמטרתה להעניק לביקורת מעמד של כבוד, כענף עצמאי ומכובד, אחד מענפיה של הספרות היפה, ולשחררה מן התדמית המגונה שדבקה בה שהיא רק נספחת לספרות, כלי־שרת וכלי עזר, בבחינת טפל לעיקר, עד כדי האשמתה בטפילות.

כדרכו תמיד עסק בנושא מכל צדדיו, העקרוניים והמעשיים. הבחינה העקרונית באה לידי ביטוי במסתו “הביקורת בחינת יצירה” (תשי"ג) שהוצבה בראש הכרך החמישי של כתביו: ‘בחינות ומידות’. מסה זו דנה בסוגיה מן הבחינה התיאורטית, והתמודדה במישרין עם השאלות הקשות, שימיהן כימי הביקורת, על זכותה הלגיטימית להיחשב כז’אנר ספרותי לכל דבר. במסה ניתנים סימני־ההיכר לחוקיות הקבועה של ז’אנר הביקורת ולמאפייניו. הבחינה המעשית באה לידי ביטוי בעשרות הרבות של מסות־הביקורת שכתב כל חייו על יוצרים ויצירות, ובהן קיים הלכה למעשה את הדרישות שדרש מסוג ספרותי זה.

השאלה שהציב לעצמו באותה מסה היתה: “כלום הביקורת סוג של יצירה, או זן של פרשנות. כלום קיימת היא בזכות אחרים ועושה ברשות אחרים, או עומדת ברשות עצמה?” (‘כתבים’, ה, עמ' 7).

תשובתו החד־משמעית של ישראל כהן היא, כצפוי מן הכותרת שהציב בראש המסה, ש“הביקורת היא בחינת יצירה מקורית, פרי הסתכלות לשמה. המבקר רואה את העולם ואת האדם ואת החיים באספקלריה מאירה, בלא מחיצות. וכשם שהמשורר מסתכל בים ואומר ‘ברכי נפשי’, מתבונן בהליכות החיים ושואל: ‘מדוע דרך רשעים צלחה, שָׁלוּ כל בוגדי בגד’, כך מתבונן המבקר בתנ”ך, ביצירתם של שקספיר, גיתה וביאליק, ואומר עליהם מה שאומר. ואמירתו אינה באה לבאר את הסתום והנעלם בלבד שביצירותיהם, אלא את השקפת־עולמו שלו ואת טביעת־עינו שלו ואת דעתו שלו על הבריאה, ועל ההשגחה, ועל טבע הארץ ועל טבע האדם, ועל העבר ועל העתיד וההווה. [– – –] אין בין היוצר ובין המבקר אלא שהראשון נראה כאילו יונק במישרין מן הטבע והאדם, ואילו האחרון נראה כאילו יש לו מיצוע ומחיצה בדמות יצירה של זולתו. אולם זוהי טעות שבראיה ומסקנת מדוחים." (שם, עמ' 12). “היצירה הפיוטית [– – –] משמשת לו למבקר חומר, זימון, שעת רצון, וכשם שכל יוצר רשאי ‘לגשת’ לטבע או לאדם ולשפוך עליהם את רוחו ולצור בהם את הצורה הנשאפת, כך רשאי המבקר לגשת לכל יצירה של זולתו ולעשותה נושא ליצירה שלו. [– – –] המבקר מסביר את עצמו תוך כדי הסברת היצירה של יוצר אחר. וכשם שכל יצירה היא מעין אבטוביוגרפיה של היוצר וגילום חיי נפשו, כך הביקורת היא אבטוביוגרפיה של המבקר.” (שם, עמ' 13).

הארכתי במובאה זו משום חשיבותה, משום שבה גלום ה“אני מאמין” של ישראל כהן המסאי והמבקר, וכל מלחמתו למען כבודה המזולזל של הביקורת, על מעמדו של המבקר, ועל מקומו שלו. במאבק משולש זה אין ישראל כהן משאיר טענה אחת כלפי הביקורת והמבקרים, שלא הפך והפך בה, הפריך אותה בשיטתיות והראה את מקורותיה הפסיכולוגיים – “עוול [זה] מקורו ביצרים זרים, בשנאה, בתחרות ובקנאה” – וההיסטוריים – המתח העתיק שבין היוצר למבקר.

למסה עקרונית זו הצטרפו מסות עקרוניות נוספות על חשיבותה ותכניה של הביקורת: “יסוד ההלכה בביקורת” (ת"ש); “ביקורת הביקורת” (תשכ"ב); “ביקורת־הספרות ומדע־הספרות” (תשל"א). העילה לזו האחרונה היתה הופעת ‘הספרות. כתב עת למדע הספרות’ שנוסד על ידי הרושובסקי ותלמידיו.

בספרו האחרון ‘עיונים ותגובות’ (1986) שכבר נזכר לעיל, כלל מסה נוספת בתחום זה, שכבר כותרתה מעידה עליה: “האקולוגיה בתחום הביקורת” (תשמ"ד). במסה זו, שנכתבה שנתיים לפני פטירתו, חזר וסיכם את “האני מאמין” שלו בביקורת, וקבע את כלליה: “כל ביקורת צריכה לעמוד על שלושה עקרונות: א) אמת־מידה ספרותית־אסתטית; ב) אמירת האמת אפילו היא קשה; ג) יחס של דרך ארץ לסופר המבוקר וליצירתו, בין שההערכה היא חיובית או שלילית.” (עמ' 17).

במסות הביקורת שלו ליווה ישראל כהן, מראשיתו ועד אחרית יומו, את הספרות העברית, ואת הסופרים העבריים, במישרין ובעקיפין. במישרין, במאות המסות שכתב על סופרים ויצירות ובעקיפין, באלפי רשימות הביקורת שפורמו ב’הפועל הצעיר', בעריכתו. אפשר לומר, ללא הגזמה, כי כמעט שלא היה ספר ולא היה סופר בתאריך “עגול” כל שהוא, שלא זכה לתשומת לבוֹ, של ישראל כהן המבקר או העורך. מדרך הטבע, היו סופרים קרובים ללבו יותר, ואליהם חזר כמה וכמה פעמים, מזוויות ראייה שונות. בכל המסות הללו, מפעמת “הכרת השליחות” והרגשת האחריות של הביקורת והמבקר כלפי היוצרים והיצירות ובמיוחד ביחס לתרבות העברית הלאומית. על המבקר “לגלות את המאור שביצירה” (‘כתבים’, ה‘, עמ’ 38), “להיזהר מקנה־המידה המוראליסטי” (עמ' 40) ו“האידיאולוגי” (עמ' 41) ולהישמר מ“משוא פנים” (עמ' 27). אסור לו להעלים “מומים אפילו מיצירה גדולה ויקרה לו” (עמ' 27). הכלל הוא: “אישיות יוצרת היא איפוא תנאי מוקדם לביקורת יוצרת, שיש בה נשימת מקוריות” (עמ' 26).

עיון ב“לוח השמות” של הביבליוגרפיה של כתביו, מעיד על המספר העצום של היוצרים שבהם עסק, בני כל הדורות, המשמרות, הזרמים והכתות. סופרים עבריים וסופרים שכתבו בלשונות אחרות, בעיקר באנגלית, בגרמנית וביידיש. מהרמב“ם ועד דוד אבידן; מקירקגור ועד גינתר גראס. בין הסופרים שאליהם חזר שוב ושוב ואת יצירתם ליווה לכל אורכה היו, אם למנות שמות אחדים בלבד: יהודה בורלא; ח.נ. ביאליק; יעקב הורוביץ; חיים הזז; ס. יזהר; ש”י עגנון; יעקב פיכמן; אברהם שלונסקי. ואין צורך לומר: אהרן מגד; מתתיהו שוהם ויעקב שטיינברג, שעליהם כתב מונוגראפיות והם יוזכרו בנפרד בהמשך.

מסתו על אברהם שלונסקי תוזכר כאן, כדוגמה אחת מני רבות מאד, לביקורת עניינית השופטת את היצירה לגופה, ללא כניעה ל“חשבונות” כיתתיים ודוריים. זוהי גם דוגמה, לוויכוח שאין מטשטשים בו את חילוקי הדעות, אבל מדברים בכבוד על בעל הדעות. בשנת תרצ“ו (1936), כשמלאו חמש־עשרה שנה ליצירתו של שלונסקי, לאחר שוך הוויכוח הגדול עם מתנגדיו הלא־מעטים, היה ישראל כהן הבולט בין המבקרים שראו את שלונסקי כמי ששינה את פני השירה העברית, בקבעו כי השירה שתיכתב אחריו “תהא אחרת מזו שלפניו”. (“לחשבון נפשה של הספרות העברית”, ‘מאזנים’, שנה 31, תרצ"ז, גל' 15–16, עמ' 31). עם זאת הביע את “חששו, שהוכח ברבות הימים כמוצדק במידה רבה, מהשתלטות של ‘נוסח שלונסקי’, כפי שקודם־לכן שלט ‘נוסח ביאליק’”. הדברים מובאים במבוא של אביעזר ויס, “קווים בהתפתחות הביקורת על שירתו של אברהם שלונסקי”, בתוך ‘אברהם שלונסקי. מבחר מאמרי ביקורת על יצירתו’ (הוצ' עם עובד וקרן תל־אביב לספרות ולאמנות, 1975, עמ' 25). ישראל כהן מנה את שלונסקי בין “ארבעה אריות”, יחד עם אליעזר שטיינמן, יעקב פיכמן ויעקב שטיינברג, ש”ספרותם היא אכסקלוסיבית, אריסטוקרטיה ספרותית אמיתית" ולכן, רק “עילית של קוראים עשויה לרדת לעמקה של יצירה זו” (שם, עמ' 25).

היחסים בין אברהם שלונסקי לישראל כהן היו, כלשונו של האחרון, “רבי־חליפות” (‘פנים אל פנים’, הוצ' יחדיו, 1971, עמ' 138). התקפותיו של שלונסקי על ביאליק לא היו לרוחו של ישראל כהן, ואם כי העריך את שירתו של שלונסקי, חשב, ובקול רם, שאין זה מן הראוי לתת לו את פרס ביאליק. עם זאת, כשם שלימים חזר בו שלונסקי מיחסו זה לביאליק ומנה אותו בין “חטאות נעוריו”, כך גם ישראל כהן חשב ממרחק־השנים, שטוב ששלונסקי אכן זכה בפרס ביאליק, “משום שזה ציין חתימת מחלוקת, והודאה, שהם [גם אליעזר שטיינמן] חוליה בשלשלת־זהב אחת של הספרות העברית החדשה” (‘פנים אל פנים’, עמ' 141).

מפאת קוצר היריעה תוזכרנה שתי דוגמאות נוספות, מעט מהרבה מאד: מסות הביקורת שלו על אשר ברש, שבהן חש בטראגיות האופפת את סיפוריו, במקום שאחרים ראו אידיליה; וכן סידרת מסותיו על ש"י עגנון, שבהן חשף את הריאליה שבתשתית ההוויה המיתית של בוצאץ', עירם המשותפת.

ו. אמנות המונוגרפיה

ארבע מונוגראפיות כתב ישראל כהן על: יצחק אדוארד זלקינסון (תש"ב 1942); מתתיהו שוהם (תשכ"ה 1965); יעקב שטיינברג (תשל"ב 1972) ואהרן מגד (תשל"ו 1976). בחירת היוצרים מעידה על מדיניות התרבות שלו: יצחק אדוארד זלקינסון – הכרת תודה למתרגם מן הראשונים, שהראה את כוחה של הלשון העברית. תרגם את ספרות המופת האנגלית לעברית, ובמיוחד את מילטון ואת שקספיר, וסלל את הדרך לא רק למתרגמים אחריו שהחדירו את השפעתה של ספרות העולם לספרות העברית, אלא גם למשוררים ולשאר היוצרים בעברית. אל סופר זה נתוודע בספריית קהילת וינה בדרכו לארץ ישראל (חורף 1925). היתה זו העזה גדולה לכתוב על “מומר”, במיוחד באותן שנים, שנות מלחמת העולם השנייה, ולא פחות על מי שתרגם לעברית את “הברית החדשה”, בשעה שחשבונה של היהדות עם הנצרות היה פצע כואב ומדמם, ודעת הקהל עוינת ובלתי־סובלנית מאד. היה בכך גם סיכון מחקרי, גם משום שהספריות בעולם הגדול היו סגורות בפני הכותב, והיה חשש, כי לכשתיפתחנה תתגלינה עובדות חדשות, שישַנו את פני המחקר. מה שקרה בפועל הוא, שאכן הופיעה מהדורה מורחבת בשנת תשכ"ב (1962) אך זו רק הוסיפה פרטים על התמונה השלמה שלא נשתנתה מעיקרה.

מתתיהו שוהם – יוצר שהתייחס בלשון־המקרא שלו, שהיתה שפת נפשו ושפת חוויותיו, אבל לא היתה מליצית אלא פרי יציקה חדשה שלו. מי שהאידיאולוגיה שלו קיבלה לבוש דראמטי, של הנפשות הפועלות המתמודדות ביניהן על השקפות העולם הבסיסיות המנוגדות: האלילות מול המונותיאיזם, מאז ראשית ההיסטוריה היהודית, ועד לאחר עלייתו של היטלר לשלטון. היה זה, לפי תפיסתו של ישראל כהן, יוצר ענק, חשוב ומשפיע. שוהם ניסה להיקלט בארץ־ישראל (1930) ולא עלה בידו, וחזר לפולין, ונפטר כשנתיים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. הוא היה איש־הרוח המוחלט, בעל העושר הלשוני והאמנותי האדיר, החי והיוצר בבדידות ובמתח נפשי עצום, בענווה, בהסתגרות פנימית, כמעט נזירית, מתוך מחסור וסבל מרובים.

יעקב שטיינברג – אחד משלושת הכשרונות שביאליק תלה בהם תקוות רבות במסתו: “שירתנו הצעירה” (יחד עם זלמן שניאור ויעקב כהן). בכתיבה עליו היה מעין מילוי של “צוואתו־משאלתו” של ביאליק. היתה זו דוגמה נוספת ליוצר טוטאלי, שאינו יודע פשרות, ואינו עושה הקלות לקהל קוראיו. ישראל כהן ראה זכות גדולה לעצמו להיות במחיצתו של מי שהעריך מאד עוד לפני שנפגש עמו פנים אל פנים, וכבר ב־1931 כתב עליו דברי הערכה נלהבים. לאחר מכן, עם תחילת עבודתו במערכת ‘הפועל הצעיר’, כתב רשימת ביקורת על ספרו: ‘דמויות וחזיונות’ (1934) ובאותם ימים החלה היכרותם האישית.

יעקב שטיינברג היה איש סגור ומסוגר, וישראל כהן היה מן המעטים שזכו בקירבתו ובאמונו. הידידות ביניהם נמשכה עד לפטירתו של שטיינברג (1947) וישראל כהן ראה חובה לעצמו להביא את דמותו ואת יצירתו של סופר גדול וקשה זה בפני הקוראים. שכן, מי כמוהו מסוגל לתאר את צפונות נפשו ויצירתו של שטיינברג, שחידת חייו נשארה חבויה בפני הרבים, ויצירתו, על מרבית אגפיה, סתומה וחתומה. וכעדותו: “עוד כשהתהלכתי עם שטיינברג נתעורר בלבי לא פעם הכוסף לכתוב עליו מונוגראפיה שתתאר את דמותו השלמה. אולם זמן רב יראתי לגשת אליו בתכנית רחבה כזאת והסתפקתי גם בחייו וגם לאחר פטירתו בכתיבת מאמרים קצרים עליו. אלא שדחף פנימי המריצני סוף סוף לפתוח בהכנות גדולות ומקיפות, באיסוף חומר לתולדותיו, בבירור הניצוצות שניתזו אלי מפיו במגעו ומשאו עמי [– – –] והעיקר הקדשתי ירחים רבים, ירחי־יגיעה־וחדווה, להתבוננות באישיותו של שטיינברג ולעיון ביצירתו [– – –]. כחמש עשרה שנה עסקתי בשטיינברג האדם והיוצר [– – –]. בזכות המונוגראפיה הוענק לי פרס־ביאליק” (‘פנים אל פנים’, עמ' 24).

אהרן מגד – הבחירה באהרן מגד מעידה על מדיניות התרבות של ישראל כהן, שלפיה הוותיקים צריכים להושיט יד לצעירים, הדור הוותיק צריך ללוות את דור ההמשך, לטפחו ולעודדו. כוחה של הספרות העברית מעיד על כוחו של העם על תרבותו המתחדשת ועל עתידו. עתיד זה תלוי בדורות ההמשך שיקומו לתרבות ולספרות העברית. על כן, חובה על כל דור לגדל את ממשיכיו, גם אם אלה מורדים בו, ואולי במיוחד אם אלה מורדים בו, ויש להם קולות חדשים להשמיע.

ישראל כהן ערך בספרו מעקב צמוד אחר התפתחות יצירתו של אהרן מגד, ופרסם אותו במלאות עשרים וחמש שנים להופעת ספרו הראשון ‘רוח ימים’ (תש"י 1950). מסקנתו היא, שאם בתחילה היה חלק מ“סופרי הפלמ”ח" וייחודו לא היה בולט, הרי מספר לספר ייחודו הלך וגדל והוא נעשה “ציירו של הדור” ואחד “מראשי מעצביה” של הסיפורת העברית החדשה. וכן: “מגד תחילתו כסופר־הבית, נעשה אחר־כך סופר־הבית־והעולם”. אחת מתרומותיו החשובות של מגד היא, שביצירתו “הצבר הישראלי, מגלה את יהודיותיו בנכר, בגולה”. את ספרו על אהרן מגד, הגדיר ישראל כהן כ“סיכום־עראי, שהוא כעין מרכבה להפלגה חדשה”, וחתם במסקנה הבאה: “מגד הוא אחד המעטים, שסיפוריו הראשונים עמדו במבחן הזמן, ושאר סיפוריו עומדים עד היום ברומו של הזמן”.

בביקורת על ספר זה ציין אלכס זהבי (‘משא’ ג' טבת תשל"ז 24.12.1976) את החידוש שהיה בו: “עד כה עסקו רק מבקרים מעטים ביצירות סופרים בני הדור הבא אחריהם. [– – –] עתה, בפעם הראשונה בדור האחרון, מקדיש מבקר ספר שלם למחבר בן משמרת צעירה יותר”. בין הדוגמאות המעטות לכך, שסופר וָתיק דן בסופר בן דוֹר צעיר ממנו, הזכיר אלכס זהבי את דב סדן שעסק ביצירת אהרן אפלפלד ועמוס עוז ואת שלמה צמח שעסק ביצירת א.ב. יהושע.

לתחום המונוגראפיה שייך מִפעל נוסף של ישראל כהן, שספק אם יש רבים היודעים עליו. המדובר בכרך מיוחד בן כ־450 עמודים של “ידיעות גנזים” שהופיע בניסן תשל“ג והוקדש ל‘סופרים עברים שנספו בשואה’. בכרך נכללו 65 סופרים, ועל כל אחד רוכזו פרטים ביו־ביבליוגרפיים, ככל שאפשר היה להגיע אליהם, תמונתו במידה שהיתה מצויה, צילום שערי ספריו, צילום דוגמה מכתב־ידו, ותמונות שונות מחייו. שמו של ישראל כהן חתום רק בשולי ההקדמה הקצרה, אבל הוא היה זה שיזם את הספר, ערך אותו, ועבד קשה מאד על השגת מירב הפרטים האפשריים: “לשם כך נבדקו ארכיונים ציבוריים ופרטיים ואותרו אנשים שונים בארץ ובגולה, שהיו קרובי הסופרים הנספים או ידידיהם ומכריהם. מאלה הצלנו כל ידיעה וכל שמועה שאפשר היה להציל על תולדותיהם ופעולותיהם או על ימיהם האחרונים”. במשפט הפותח את ה”הקדמה" כתב: “פינקס זה בא למלא חובה גדולה כלפי הסופרים העברים, שניספו בשואת אירופה במלחמת העולם השניה (1939–1945). מה מצער הדבר, שהיום, שלושים שנה למרד גיטו וארשה, עדיין לא היתה בידנו אפילו רשימה מלאה של שמות הסופרים העברים, קל וחומר פרטי ביוגראפיה עליהם”.

גם בתחום זה של המונוגראפיה, היה ישראל כהן לא רק נאה מקיים אלא גם נאה דורש. בסידרת מסות נתן ביטוי לחשיבותה של הביוגרפיה. במסה “חכמת הביוגראפיה” (תשכ"ה 1965) יצא כנגד המזלזלים בה, ובמסתו “סגולותיה של מונוגראפיה” (תשל"ג 1973) תיאר את חוקיו של ז’אנר זה. שתי מסות אלה הן פרי התנסותו האישית של הכותב, והד להתחבטויותיו בסוגה זו, אבל כדרכו שיווה ללבטים אישיים אלה צורה עקרונית, תיאורטית כוללת.

הוא רתם שני ז’אנרים אלה להשקפתו הכוללת, שהביוגרף הטוב הוא בבחינת יוצר, ו“הביוגראפיה היא אמנות” (‘כתבים’, ה‘, עמ’ 131). בכך הלך עוד צעד בעקבות ביאליק, שציטטה מדבריו הובאה כמוטו למסתו זו. הוא הדין במונוגראפיה. גם היא בעיניו בחינת יצירה ומחברה “איננו צלם, אלא צייר” (‘כתבים’, ה‘, עמ’ 124). במסה זו, שנכתבה עם השלמת ספרו על יעקב שטיינברג, כבר הירשה לעצמו כתיבה חושפנית יותר בגוף ראשון. הוא תיאר את הקשר המיוחד שחייב להיות בין כותב המונוגראפיה לנושא כתיבתו, תוך מודעות גדולה לסכנותיה של כתיבה זו: “ראשית, אהבתי את יצירתו של שטיינברג”. “דבר שני שהיה בעזרי הוא, היכרותי עמו במשך חמש־עשרה שנה. כימי דור הבדילו בין גילי לגילו, ואני ראיתי בו דמות אב, מורה ורב, נהגתי בו כבוד, אך כבשתי לי רשות לדבר עימו כדבר איש אל ריעהו, אף־על־פי שהיה קפדן ומטיל־מרוּת, והיה בררן גדול בבחירת ידידיו המעטים”. וכן: “תמיד חששתי שמא תעביר אותי אהבתי על דעתי ואגזים, או שמא איכשל באבק־זיוף, או יתקהה חוש־הביקורת שלי כלפיו. אני מקווה שיצאתי בשלום” (‘כתבים’ ה' עמ' 125–126).

ביובל השבעים של ישראל כהן, הכתיר ישראל זמורה את מסתו עליו בכותרת: “חכם המונוגראפיה” (‘מאזנים’, כרך מ“א, חוב' 1, סיון תשל”ה יוני 1975).

ז. לשאלות השעה – הכתיבה הפובליציסטית

הפובליציסטיקה היא כהגדרתה: כתיבה בעיתונים על נושאים ציבוריים־מדיניים, על ענייני החברה, הלאום והמדינה. ההפרדה בין הפובליציסטיקה לבין המסה הספרותית היא קשה ואולי אף בלתי אפשרית. אחד־העם, למשל, נחשב לאחד מגדולי הפובליציסטים בספרות העברית ובה בשעה לאמן המסה.

במשך 44 שנים השתתף ישראל כהן ב’הפועל הצעיר'; 36 שנים עבד בו בקביעות, ו־22 שנים ערך אותו. במשך עשרות שנים אלה, כתב כמעט מדי שבוע בשבוע את “דבר המערכת”, בחתימות שונות: ה.ה.; י.; כ.; אלשי“ך; מגיב; מעיין; קורא; בן יצחק; י. בן יצחק. שבועון ‘הפועל הצעיר’ היה בטאונה של מפלגת “הפועל הצעיר”, לאחר מכן של מפא”י ולבסוף של “מפלגת העבודה”.

ב“דבר המערכת” הגיב תגובות קצרות ואקטואליות על ענייני היום העומדים על הפרק, ובדרך כלל מטיבן של תגובות כאלה שהן טובות לשעתן בלבד. הן יכולות לעניין את ההיסטוריונים השונים, המבקשים להכיר טוב יותר ומקרוב יותר את התקופה שבה הם מעוניינים, את עמדת המפלגה בשאלות שהם עוסקים בהן, ואת הלך הרוחות הציבורי כפי שהוא משתקף בכתב־עת מפלגתי. עם זאת, תגובות רבות חשיבותן עומדת להן גם מעבר לזמנן, אם משום שהבעיות טרם נפתרו, ואם משום שמדובר בנושא עקרוני, שאינו תלוי בהקשרי זמן ומקום.

בכל תגובותיו הפובליציסטיות שמר ישראל כהן על טהרת הלשון העברית ועל נקיון הלשון, וכעדותו: “העורך התאמץ בכל יכלתו, שחילוקי דיעות יבוררו לגופם. הוא גרס חריפות, ולא חירופים” (“עם פרישה”, ניסן תש"ל, ‘כתבים’ ו‘, עמ’ 211).

ישראל כהן עצמו הפריד בין רשימות הפובליציסטיות לבין מסותיו; בין אלה מרשימותיו הפובליציסטיות, שראה בהן תגובה אקטואלית שכוחה יפה לזמנה בלבד לבין אלה שראה בהן חשיבות לדורות. את מסותיו כינס בכרך החמישי של כתביו ‘בחינות ומידות’; את תגובותיו הפובליציסטיות העקרוניות בכרך הששי של כתביו ‘שיח סוגיות’. ואילו המאות הרבות של הרשימות הפובליציסטיות נשארו בחוץ, בעיקר בשל קוצר המצע, ולא בשל תוכנן ואיכותן. רשימות אלה מפוזרות על דפי עשרות כרכי ‘הפועל הצעיר’, ומחכות ל“עת כנוֹס”. מיבחר מקיף שלהן, יהיה בו כדי לייצג לא רק את האיש, אלא בעיקר את התקופה, על רוחה וקשת בעיותיה.

אביא דוגמאות ספורות מתוך הכותרות של אותן תגובות פובליציסטיות, שלא כונסו, הכלולות ב“מפרקי הימים” על שפע העניינים הכלולים בהן. זהו מבחר מקרי מתוך השנה שקדמה להקמת המדינה, שנת תש“ז, בעיצומם של המאבק לעצמאות והמאבק בבריטים, כשלא ידעו מה יֵלד יום; ומשנת תש”ח, לאחר ההכרזה על הקמת המדינה. יש בהן כדי להציג את הקשת הרחבה של הבעיות שהגיב עליהן, ולא פחות, את חשיבות התגובות להבנת התקופה, רוחה ובעיותיה. באופן כזה יכול הקורא לחוש ממרחק הימים את נשימתה של התקופה על פניו.

תש"ז: כ' באדר תש“ז 12.3.1947: “תל־אביב בימים האלה”; ג' באייר תש”ז 23.4.1947: “ארבע שנים למרד הגיטו”; “בקפריסין”; “התגובה המטורפת”; ב' בסיון תש"ז 21.5.1947: “הופעת הערבים באו”ם; “גל הפשעים”; “‘קול העם’ נבוך”.

תש"ח: ב' באייר תש“ח 11.5.1948: “על מנוסת הערבים”; י' באייר תש”ח 19.5.1948: “כתרו של ישראל”; כ“ג באייר תש”ח 1.6.1948: “ירושלים העתיקה בידי זרים”; “צבא ההגנה”; “חבלי התרחבותה של הלשון העברית”.

ברשימות פובליציסטיות אלה, בין שכונסו ובין שנשארו בחוץ, ניכר כשרון הפולמוס של ישראל כהן, וניתן ביטוי לעמדותיו הנחרצות בשאלות השנויות במחלוקת. הוא העריך מאד את הפולמוס בשאלות השונות העומדות על הפרק, ואף קבע שער מיוחד לרשימות־הפולמוס שלו: “שער הוויכוח” (‘כתבים’ ו'). בכל התבטאויותיו בנושאים השנויים במחלוקת הקפיד לשמור על לשון נקייה, להיזהר בכבודם של מתנגדיו, להגיב לגופו של עניין, ללא מורא ומבלי לטשטשט את חילוקי הדעות הקשים ואת עמדותיו התקיפות. בין הנושאים שבהם הביע דעתו היו: התנגדותו למהטמה גאנדי, שצידד בעמדות הערביות המסורתיות ודיבר כנגד היהודים בתקופת השואה (“פנים אחרות”, תש"ח, ‘כתבים’ ו‘, עמ’ 281–288); נגד ההתקפות על הסופר שלום אש בשל כתיבתו על ישו הנוצרי (“פולמוס שלום אש”. חשון תשט"ז. שם, עמ' 226–230); “בעד הקמת גן הפסלים בירושלים” (תש"ך. שם, עמ' 254–259); יחסם של אנשי הרוח לגרמניה ולסופריה (“בשיחה עם גינטר גראס” (8.6.1973)). (‘כתבים’ ו‘, עמ’ 277–281). כל אלה הן דוגמאות ספורות מתוך מה שכונס. כאמור, מרבית הפולמוסים נשארו מפוזרים על דפי ‘הפועל הצעיר’ וכתבי עת רבים נוספים. כינוסם יעשיר את אפשרויות ההיכרות המלאה עם ההוויה הציבורית, החברתית והתרבותית באמצעות הוויכוחים שהתנהלו בשלושים השנים הראשונות של מדינת ישראל.

ח. עריכה כמפעל חיים

כאמור, במשך 44 שנים השתתף ישראל כהן ב’הפועל הצעיר': 36 שנים עבד בו בקביעות; ו־22 שנים ערך אותו. עם פרישתו בהגיעו לגיל 65 (1970), היה אחד העורכים הוותיקים בארץ.

הערכה, ואפילו קצרה, של ‘הפועל הצעיר’ בעריכתו של ישראל כהן, היא נושא למחקר גדול, ולספר רחב יריעה. בהקשר זה אפשר רק להעיר, כי העורך עשה מאמצים רבים לעשות את הבלתי אפשרי ולמעשה “לרבע את העיגול”: לתת ביטוי נאות לענייני המפלגה, ולא להיות משעמם; למשוך לעיתון סופרים מובהקים ולתת ביטוי גם לתגובותיהם של מנהיגי המפלגה, עסקניה וקוראיה מן השורה; להיות פופולארי ולשמור על רמה גבוהה של דיון ושל עברית; לגוון את המדורים ולתת ביטוי לכל הנעשה בארץ ולא רק לענייני המפלגה; לקיים מדור ספרותי קבוע, ולחנך את קהל הקוראים להיות צרכני ספרות ותרבות עברית. יש להעיר, שהוא לא פחד מתפקיד זה של חינוך, שהיום הוא שנוי במחלוקת, וראה בו את אחד מתפקידיה החשובים של העיתונות בכלל ושל עיתון פועלים מפלגתי בפרט. הוא עשה מאמצים רבים לשמור על חירות הביטוי של העורך ולא פחות על חופש הביטוי של המשתתפים בו, גם אם הם בניגוד לעמדות הרישמיות של המפלגה.

שער גיליון היובל של “הפועל הצעיר”

ביטוי מוּדע למאמצים אלה, שלא תמיד עלו יפה, נתן ישראל כהן עצמו בדבריו עם סיום עבודתו ב’הפועל הצעיר'. מתוכם נביא דוגמה אחת בלבד, לעדותו בנושא המכריע של “חופש הביטוי” בעיתון מפלגתי. עדות זו עומדת בניגוד גמור לתדמית השלילית של מפא"י, שגורמים רבים, מסיבות השמורות עימהם, בצדק ובדרך כלל שלא בצדק, תולים בה את הסיבות לכל “הקלקלות” במדינה, במרכאות ובלעדיהן.

בדברי הפרישה שלו (ניסן תש"ל 1970) סיכם ישראל כהן את יעדיו של שבועון ‘הפועל הצעיר’, כפי שראה אותם לנגד עיניו והשתדל לממש אותם, והקדיש דברים אישיים ומרגשים ל“דרך העריכה” ש“אם כי רובה מלאכה, אינה מלאכה בלבד”. במיוחד התעכב על “סוגיה אחרת, המעוררת ביחוד את סקרנותם של אנשים מן החוץ. כוונתי לחופש־ההכרעה של עורך עיתון מפלגתי. הללו בטוחים שעורך כזה מקבל כל בוקר הנחיות מאת המזכיר, ואת אשר ישים בפיו אותו יגיד. כוותיק בקרב עורכי העיתונים בארץ יכולני לומר שהכל תלוי בעורך עצמו, לפי מה שהוא. [– – –] העיקר הוא האימון ההדדי היסודי, והוא היה, לשמחתי. מפא"י על כל גלגוליה היתה מבחינה זו ממלכת־החירות”. [ההדגשה שלי. נ.ג.] ישראל כהן העיד, שמעולם לא העלים את מחשבותיו, גם כשדעתו לא היתה כדעת הרוב, “ואם קרה המקרה ולא הייתי שלם עם איזה עניין או החלטה, ביקשתי שמישהו אחר יכתוב על כך ולא אני” (“עם פרישה”, ‘כתבים’ ו‘, עמ’ 211–212).

במדור הספרותי של ‘הפועל הצעיר’, טרח ישראל כהן קודם כל על עצם קיומו – שיתקיים, ויהיה חלק בלתי נפרד מכל גיליון וגיליון של העיתון, כהשקפת עולם. הוא השתדל לקרב למדור זה סופרים מן המדרגה הראשונה, גם כשלא היו חברי מפלגה, ואפילו היו חברים מוצהרים של מפלגה אחרת. הוא השתדל לקרב יוצרים צעירים לכתב־העת, לספרות העברית, וגם, כמובן, לרוח המפלגה. לא פעם היה הוא שושבינם הראשון. מאמץ מיוחד נעשה כדי לצרף נשים למעגל היוצרים, בתחומי הספרות היפה, הביקורת, הפובליציסטיקה ולא פחות בתחומי הדיווח השוטף על מעגלי עשייה שונים במדינה. בין המשתתפות ב’הפועל הצעיר': רבקה אהרן; מינה בליך; בינה ברזל (מיורסקי); רות גפן דותן; ברוריה גרצברג; עדנה מיטווך־מלר; אורה עתריה; עדה הוז־פלס; אספירנס כהן; עליזה לבנברג; אורלי מלמד; איזה פרליס; יפה צינס; מרים רוהל; פועה שלו תורן; עפרה שונית; מרים שור; ועוד עשרות נשים. רבים זוכרים לו את חסד נעוריהם כשנתן להם את ההזדמנות הראשונה לפרסם את דבריהם. ביניהם: אורציון ברתנא; יוסף אורן; אברהם הגורני־גרין; גד יעקבי; אביב עקרוני. דלת חדר־המערכת היתה פתוחה תמיד, ורבים עלו אליו לרגל עם כתבי־יד כדי להתייעץ, לקבל עידוד או לשפוך את הלב. הוא השתדל לציין תאריכים עגולים בחיי הספרות ובעיקר בחיי הסופר: יובלות ולהבדיל פטירות; לא לעבור בשתיקה על אף ספר חדש שיש לו חשיבות ולזַכּוֹת אותו ברשימת ביקורת אחת לפחות, ולהזכיר גם את סופרי הדורות הקודמים וספריהם.

רשימת משתתפי ‘הפועל הצעיר’ כפי שהיא ניבטת מתוך ה’מפתח', שערך ג. קרסל לחמישים הכרכים הראשונים של ‘הפועל הצעיר’ (עד שנת תשי"ז 1957) ורשימת המשתתפים ב“תוכן־העניינים” בשנים תשי“ח–תש”ל (1958–1970), כוללוֹת אלפי אנשים. כמעט אפשר לומר, שאין מי שחי באותן שנים שלא השתתף בו או שלא כתבו עליו או שלא נזכר בו. ניכרת כאן מדיניות מכוונת של גיוון, שבין סעיפיה: שיתוף בני כל הדורות; כבוד לזכרם של דורות קודמים; מתן זכות ביטוי לכותבים מזרמים שונים. ניכרת מדיניות טיפוח של סופרים־עולים; סופרים נידחים; נשים; כותבי יידיש וכותבים בלשונות אחרות; סופרים מן השורה הראשונה וכותבים מן השורה.

דברים שכתב ישראל כהן על יעקב פיכמן, בסעיף שכותרתו “העריכה כיעוד”, כוחם יפה גם, ואולי בעיקר, לחשיבות הגדולה שייחס לעבודתו של עורך: “העורך אינו בעל־מלאכה סתם, אלא מזלו חזה לו תעודה זו, שבלעדיה יהא עולם הרוח פגום וחסר שלמות, בלא ספירת התיקון. העורך מזומן, איפוא, מטעם ההשגחה הספרותית העליונה, לתפקיד חיוני ונעלה זה. [– – –] העריכה היתה בעיניו [של פיכמן. נ.ג.] מלאכת־מחשבת, אמנות, והעורך הוא אוֹמן, מחנך, ממלא את שהחסיר הטבע מן הנערך. הנערך חב תודה לעורכו, שהצילוֹ מן הטעות והשיבוש” (“יעקב פיכמן”, תשמ"ב, ‘עיונים ותגובות’, עמ' 132).

בנוסף לעריכת ה’פועל הצעיר' שממנה פרנסתו, רשומים בביבליוגרפיה שלו 60 פרסומים מסוגים שונים, שאותם ערך: מבחר כתבים של סופרים שונים, בפרוזה, בשירה, במסה, בחייהם ולאחר מותם; כתבי־עת ומאספים שונים.

מתוכם נזכיר את:

‘אנשי סגולה’ (תש"ט) ספר מסותיו של יצחק לופבמן, עורך ‘הפועל הצעיר’ לפניו, ומי שבמחיצתו עבד שנים רבות, ולימים נעשה יורשו.

‘ספר בוטשאטש – מצבת זכרון לקהילה קדושה’, שהופיע בשנת תשט"ז, שטרח בו הרבה והצליח לשתף בו גם את עגנון. כל פרשת השתתפותו של עגנון בספר זה הרי היא מתועדת ב’חילופי מכתבים' שהוצאתי ליובל ה־80 שלו (תשמ"ה).

קשור למפעל זה הוא הספר: ‘פרקי גליציה. ספר זכרון לאברהם זילברשטיין’, שערך יחד עם דב סדן, והופיע בשנת תשי"ז.

‘פמליה. דברי סופרים צעירים’ (תשי"ג). (ראה בפרק מיוחד בספר זה).

הוא היה בין יוזמי השנתון של אגודת סופרים – ‘מאסף’ – ממנו הופיעו 7 כרכים במרוצת שנות ה־60 ומתוכם ערך, יחד עם שותף לעריכה, 4 כרכים. ויש לזכור שהמדובר במאספים של מאות עמודים בכל אחד.

‘מאזנים’, ירחון אגודת הסופרים, בעריכתו – 3 חוברות בשנת תשכ"ג (1963). למרות תקופת עריכתו הקצרה ראו בו אחראי ל’מאזנים' במשך שנים רבות, והיפנו אליו את כל הטענות כנגד כתב־עת זה.

‘ידיעות גנזים’ – למעלה מ־100 חוברות מתוך ארכיון “גנזים” הופיעו כסידרן בעריכתו, בלא ששמו נרשם עליהן.

ט. יוזמות ציבוריות־תרבותיות וספרותיות

טביעות אצבעותיו של ישראל כהן בחיי הספרות בארץ במסגרת אגודת הסופרים או במסגרת הממלכתית ניכרת עד היום, גם אם לא פעם אין מזכירים את שמו. חלק מיוזמות אלה היו קבוצתיות, של ועד אגודת הסופרים, או במסגרת ועדה שהיה בין חבריה, וחלקן היו פרי יוזמה אישית שלו. בתוך היוזמות הקבוצתיות היה בדרך כלל הרוח החיה והמוציא לפועל של התוכניות השונות, כנציג הגוף שבתוכו פעל, ולא פעם נשאר יחיד במערכה.

הצלחתו ליזום ולהוציא מן הכוח אל הפועל תוכניות ספרותיות שונות נובעת לא רק מאופיו, ומאמונתו שכך צריך להיות, מתבונתו, ממתינותו ומחכמת העשייה שלו, אלא גם מכוח קשריו עם ראשי העושים והמשפיעים במדינת ישראל, בתקופת ההגמוניה של מפא“י ואחר כך של מפלגת העבודה. הוא שימש לא רק כעורך ביטאון המפלגה, אלא גם כאיש הרוח של המפלגה, כמתווך בין הסופרים ואנשי הרוח לבין הפוליטיקאים ונבחרי הציבור. הוא בא לא רק לקבל אלא גם לתת. הוא היה גם איש סודם ואיש עצתם. פעמים אין סוף באו להתייעץ עמו בשאלות שונות, מענייני לשון, עריכת נאום חשוב, ניסוח רעיון מרכזי, קביעת עמדה מדינית, ועד שיחת־נפש שמטרתה לשפוך את הלב ולשחרר לחץ של איש הציבור במצוקה. דלתם של בעלי התפקידים הבכירים היתה תמיד פתוחה בפניו. ביניהם, יהושע רבינוביץ, בתפקידו כראש עיריית תל־אביב וכשר האוצר; זלמן ארן בתפקידו כשר החינוך, ישראל ישעיהו בתפקידו כשר ויו”ר הכנסת, לרבות דוד בן־גוריון. הוא היה קרוב ללוי אשכול ולפנחס ספיר ובשעה שניסה לגייס אותם ליוזמותיו מצא אצלם אוזן קשבת ואפילו כיס פתוח. ואין צורך לומר מי שמילאו בזמנו תפקידים חשובים בהסתדרות, בעיריות ובמדינה. הכוונה לאישים כגון: מדרכי נמיר, ישראל גורי, ישראל קרגמן, אם להזכיר שלושה בלבד מתוך רבים מאד. גם אל מי שלא נחשב כידיד אישי קרוב, יכול היה תמיד לטלפן אישית, להציג את הבעיה ולזכות להיענות – משה שרת, יגאל אלון, גולדה מאיר – אם להזכיר שלושה מתוך רבים מאד.

יוזכרו כאן בקצרה מבחר יוזמות ציבוריות־תרבותיות־ספרותיות, חלקן פרי יוזמתו האישית וחלקן שנטל בהן חלק כשותף פעיל יחד עם חבריו לדעה ולפעילות:

1945 – כחבר בוועדת השופטים לפרס ברנר, כתב את נימוקי השופטים למתן פרס זה לדוד מלץ על ספרו ‘מעגלות’. היה זה ספר שנוי במחלוקת, שכמעט הוחרם על ידי התנועה הקיבוצית, שראתה בו ספר המוציא את דיבתה רעה.

1947 – ניהל בזכרון יעקב, בשם אגודת הסופרים, מו"מ עם הנהלת בית דניאל על הקמת בית הבראה לסופרים שנפתח בשנת 1951.

עם קום המדינה, והתארגנות המוסדות השונים, היה חבר בארגונים ובמוסדות רבים מאד, שהטביעו את חותמם על כל העשייה הציבורית והתרבותית במדינת ישראל במשך שנים רבות. פעילותו באגודת הסופרים, בהסתדרות, במוסדות ציבוריים ובמוסדות המדינה, התרחבה והתגוונה בשנים הבאות, ונמשכה כל חייו.

1952 – היה בין היוזמים להקמת מועדון “מלוא” – מועדון לסופרים ולאמנים, ושימש בו יושב ראש כל חייו.

1954 – יזם מטעם אגודת הסופרים את הקמת קרן ממלכתית לעידוד היצירה על שם יצחק למדן, בסיועו של השר זלמן ארן, שהיה אז שר בלי תיק.

1956 – היה בין היוזמים והפעילים להקמת בית הסופר ע"ש שאול טשרניחובסקי.

1958 – יזם בשם אגודת הסופרים הקמת קרן הלוואות לשיכון סופרים ואמנים, על ידי שר השיכון מרדכי נמיר, ושימש בה כיו"ר; חיבר את מגילת היסוד לאבן הפינה למשכן הקבוע של הכנסת, לפי בקשתו של יוסף שפרינצק; היה מיוזמי המועצה הציבורית לתרבות ולאמנות, שהוקמה מטעם הממשלה על ידי שר החינוך זלמן ארן, וחבר המועצה הראשונה.

1961 – יזם, יחד עם זלמן ארן, את הקמת המכון לתרגום ספרות עברית ללועזית, ושימש בה יו"ר בשש השנים הראשונות לקיומו.

1968 – ביוזמתו החליטה ועידת אגודת הסופרים להקים “קרן פרסי יצירה, מטעם ראש הממשלה לוי אשכול”, המעניקה פרסים שנתיים לחמשה סופרים עבריים.

1973 – נבחר ליו"ר אגודת הסופרים.

1974 – הביא להקמתה של התאחדות הסופרים, שחברים בה סופרים החיים בישראל והכותבים בלשונות אחרות. נושא זה היה שנוי במחלוקת והביא לפולמוס ציבורי סוער ורווי התקפות אישיות, שלא פסק עד עצם היום הזה.

1976 – טרח הרבה בהעברת המצבה של המשורר שמעון פרוג מקברו ברומניה לבית הקברות הישן בתל־אביב.

1978 – ביוזמתו הוקם חוג ידידי אגודת הסופרים. עיקר מטרתו להשיג תרומות לאגודת הסופרים ול“מכון גנזים” כדי לאפשר הרחבת הפעילות הספרותית לטיפוח הספרות והסופרים.

י. עידוד צעירים

מדיניות זו, של טיפוח דור המשך, התבצעה בעיקר מעל דפי ‘הפועל הצעיר’ למדוריו השונים. מאמצים מיוחדים נעשו כדי למשוך צעירים מוכשרים, בעלי יכולת כתיבה ונצנוץ כשרון ספרותי, עוד בתקופת לימודיהם באוניברסיטה, להשתתף בכתב־העת, אם בתיאור “הווי הסטודנטים” ואם בנושאים שונים הקרובים ללבם. הוא הדין בכותבים מתוך העולים החדשים, תחילה במעברות ואחר כך בישובי העולים. ‘הפועל הצעיר’ קיים מדור קבוע בנושאים אלה, אם כי בדרך כלל כתבו בו “הקולטים” ולא הנקלטים, גם משום מחסום השפה העברית.

אבל, כצפוי, עיקר המאמץ לטיפוח דור ההמשך נעשה מעל דפי המדור הספרותי. כאמור, אין אפשרות, במסגרת זו, לתאר, לנתח ולפרט.

הזדמנות נוספת לעידוד צעירים לקחת חלק פעיל בחיים הספרותיים נעשתה בצורה שיטתית ומכוונת במועדון “מילוא”. בכל ליל שבת ניתנה הזדמנות לצעירים להשתתף בפעילות התרבותית שהתקיימה בו, אם בדבריהם על אחרים, ואם בערב שהוקדש ליצירתם וליצירת חבריהם. בערבי התרבות של “מילוא” השתתפו במשך שנים רבות, כמעט כל ה“מי ומי” של הדור הצעיר, כולל אלה, שהתנגדו לישראל כהן, התקיפו אותו, השתייכו למפלגות יריבות והיו בעלי דעות מנוגדת. ביניהם: דוד אבידן, נתן זך, דן מירון, גבריאל מוקד – אם להזכיר ארבעה שמות מן המפורסמים ביותר. הבמה הציבורית שניתנה להם כמעט שלא נדחתה על ידי אף לא אחד מהם, כמו שלא חייבה אותם במאומה והם יכלו, ואף המשיכו, בפולמוסים שלהם כנגד ישראל כהן ומה שחשבו שהוא מייצג ומה שייחסו לו בצדק או שלא בצדק.

כבר הוזכר לעיל המאסף ‘פמליה’, שבו ניתן ביוזמתו ובעריכתו ביטוי מרוכז לדור שלם, שנולד בסוף שנות העשרים, והתבגר לתוך מלחמת העולם השניה, מלחמת העצמאות והקמת מדינת ישראל, ובראשית שנות החמישים היו בראשית שנות העשרים שלהם.

בצד ביטויים גלויים אלה לעידוד צעירים וצעירות, דור המשך לספרות העברית, נעשתה במשך כל השנים פעילות סמויה לעידודם. היו אלה שיחות פנים־אל־פנים וחליפת מכתבים ענפה בינו לבינם. רבים מאוד עלו אליו לרגל לחדר המערכת ברחוב הירקון 110, או לביתו הפרטי, או קבעו עמו פגישות אישיות בבתי קפה או ב“מילוא”, כדי לשמוע חוות דעתו על שיריהם, סיפוריהם, מסותיהם. דומה שלא היה איש שביקש פגישה ולא נענה, או ששלח מכתב או כתב־יד ולא זכה לתגובה, על אף העומס הגדול שמטילות תשובות ותגובות מסוג זה. מאות רבות של מכתבים שלח לבעלי כתבי היד שביקשו את חוות דעתו, שבהן לא הסתיר את דעתו על כתב־היד ועל מידת כשרונו של הכותב, גם אם ידע שלא תהיה נעימה לאזני המקבל. תמיד היו אלה תשובות מנומקות, כתובות באהדה, מתוך לב טוב ועין נדיבה, ובה בשעה, אמרו את האמת ויעצו לכותב להמשיך או לחדול, וכן מה לתקן ומה לשפר ומה לערוך בכתיבתו.

ישראל כהן עמד גם מאחורי פירסום ראשון בעיתון, או הוצאת ספרים ראשון של כותבים לא מעטים, אם מתוך עידוד לכותב עצמו, ואם מתוך שבח שנאמר באזני המו"ל או העורך שהיה צריך להחליט לכאן או לכאן. מטיבן של פעולות אלה, שהן לא רק סמויות מן העין, אלא שאלה שנעזרו בהם, לא תמיד מעונינים לזכור את מפלס דרכם. לפעילות מסוג זה אין גם תיעוד בכתב, והיא נשארת, אם בכלל, באותו תחום חמקמק ובלתי מדוייק של הזיכרונות.

יוזכרו כאן 10 שמות בלבד, מתוך רבים מאד, של מבקרים ומשוררים. ויושם לב לחלקן הרב, והלא מקרי, של הנשים ברשימה זו. יוסף אורן; אלעזר בניועץ; אורציון ברתנא; אברהם הגורני־גרין; גד יעקובי; רנה לי (קאופמן); עדנה מיטווך־מלר; אורה עתריה; פועה שלו־תורן; מרים שנייד.

תוזכרנה כאן שתי דוגמאות להמחשת תפקיד השושבין, שמילא ישראל כהן. האחת, של אברהם הגורני־גרין (1932–1995), שהנציח בכמה מספריו את חוויית מגעיו עם ישראל כהן בשנים 1963–1970. את רשימת הביקורת שלו על ספרו של ישראל כהן ‘אספקלריות’ (1968) פתח אברהם הגורני־גרין בווידוי:

לימים, חזר והזכיר את העידוד יחד עם ההדרכה שזכה להם כמבקר צעיר ומתחיל, בשעה שכתב ביקורת על ספרו הראשון של עמוס עוז ‘ארצות התן’ (1965): “ואני מורה בגימנסיה. הרחק מן הזרקורים”. “העורך ישראל כהן, שידע לעודד בשעתו את המבקר המתחיל, ביקש שינהגו כך גם בסופרים המבוקרים. [– – –] אתה המבקר של סופר שהוציא ספר ראשון ולא ייתכן לדבר בטון של ירגזון” (‘בין בגרות לספרות’, הוצאת אור־עם 1987, עמ' 10). וכן: “איני יכול שלא להביע רחשי תודה לעורכי הבמות השונות בהן התפרסמו רובם של הדברים. אזכיר בראש ובראשונה את ישראל כהן ז”ל עורך ‘הפועל הצעיר’ ואת ד“ר יעקב הורוביץ עורך המוסף ‘תרבות וספרות’ של ‘הארץ’. הם, הוותיקים, נהגו עידוד בצעיר המתחיל” (עמ' 17).

דוגמה שנייה מצויה בדברי ההספד של אורציון ברתנא על ישראל כהן, שאוֹתם פתח בזיכרון הפגישה הראשונה: “ישראל כהן הימר ופירסם שיר של נער, או מוטב לומר ילד בן ארבע־עשרה. אדם איננו שוכח את חסד העורך הראשון שלו, וגם אחרי שנים, כשהייתי כבר ותיק יחסית בפרסומי שירים, כשנדפס שיר חדש, התגנבה המחשבה: אולי גם הוא ראה אותו, וחזר ושמח בהחלטתו מאז לפרסם את שירי הראשון. כי בהחלטה ההיא עשה עצמו שותף במשהו בכל השירה שלי” (‘מעריב’, כ“ו באדר א' תשמ”ו. חזר ונכלל בישראל כהן: ‘עיונים ותגובות’, הוצ' עקד, תשמ"ו, עמ' 199).

ישראל כהן ודב סדן עם גמר התרגום ‘פרדוכסים’ מאת מאכס נורדאו ברחובות. בשנת תרפ"ח (1928)

יא. תרגום כשליחות

בביבליוגרפיה של ישראל כהן נרשמו שבעה ספרים מתורגמים, וכמה עשרות מסות, מאמרים ומחקרים בתרגומו. הוא תרגם בעיקר מגרמנית ומאנגלית ופה ושם גם מיידיש (בעיקר מסיפורי יעקב שטיינברג שנכתבו במקורם בלשון זו). לכל תרגום היתה מטרה משולשת: אישית, לשונית וציבורית. כל עבודות התרגום שלו, בין כאלה שיזם בעצמו, ולא פחות אלה שקיבל עליו לצורך השלמת הכנסה, היו כאלה שלבו היה שלם עימהן, וחש קירבת לבבות עם הסופרים שאת כתביהם נתבקש לתרגם. ביניהם: חיים ארלוזוֹרוב; מכס נורדוי; פרדיננד לאסל; גוסטב לאנדאואר.

התרגום שימש לו גם אמצעי ל“צחצוח כלי הלשון העברית”, מעין מעבדה לשונית אישית. באמצעותו בחן את יכולתו שלו לבטא כל דבר בלשון עברית מופתית. בה בשעה שימש לו התרגום, בהתאם להמשך המסורת הארוכה של הספרות העברית, אמצעי לגלות את כוחה של הלשון העברית, שאין מקצוע ואין מחשבה, ותהיה מסובכת ועמוקה ככל שתהיה, שאי אפשר לתת להם לבוש עברי בהיר ונאה. באמצעות התרגום ביקש להביא לקהל הישראלי מדע ודעת, הגות והשקפת עולם של גדולי הרוח והחוקרים, שהשפיעו על עולמו של האדם האירופי במטרה לשלב בין התרבות הכללית וזו היהודית־עברית־ישראלית. מקום מיוחד ניתן להגות הסוציאליסטית ולתיאוריה הפסיכואנליטית של פרויד.

מאמרו של חיים ארלוזורוב, שעמו נפגש עוד בלבוב (1924), ושהיה מאוהדיו הגדולים, “לשאלת הארגון המשותף”, היה התרגום הראשון שלו, שהופיע כחוברת נפרדת בהוצאת הוועד המרכזי של ‘הפועל הצעיר’ בשנת תרפ“ז (1927). שלוש שנים לאחר מכן תרגם, יחד עם דב סדן, את ‘פרדוכסים’ של מכס נורדוי (תר"ץ 1930), אם כי שמו נשמט בטעות מן השער. במיוחד היה גאה בתרגום ה’פסיכואנליזה לעם‘, ספרם של פאול פדרן והיינריך מנג (תרצ"ב 1932). היה זה אחד מן התרגומים הראשונים של תורת פרויד לעברית. האתגר בתרגום זה, היה למצוא מונחים עבריים למושגי הפסיכואנליזה בגרמנית, נושא שעדיין מצפה למחקר לשוני מיוחד. יחסו לפרויד היה מרתק במיוחד, שכן חש קירבה מיוחדת אליו בשל מוצאם של הוריו מבוצ’אץ’, עובדה הנזכרת בלוויית צילומים ב’ספר בוטשאטש' שערך. למרות זאת, העדיף עליו, במיוחד בשנותיו האחרונות, את תורתו של יונג, במיוחד בכל הכרוך ליישומה בביקורת הספרות העברית. עוד בשנות השלושים התנגד לשימוש הבלעדי בפסיכואנליזה בביקורת הספרות, וכתב כנגדה, כולל כנגד דב סדן, ידידו מנוער, שהסתייע בה באדיקות בניתוחים הספרותיים שלו באותה תקופה. דוגמה להתנגדותו זו, למשל, היא המסה: “מלאכה לבטלה” (תש"ב) וכן “כנגד הקטרוג על הפסיכואנליזה” (1943). [מאמרי הביקורת הפסיכואנליטיים של דב סדן שפורסמו לראשונה בשנות השלושים, על י”ח ברנר, כונסו ב’מדרש פסיכואנליטי. פרקים בפסיכולוגיה של י.ח. ברנר‘, הוצ’ מגנס, תשנ"ו].

בחינת הרשימה של עשרות תרגומיו תגלה, שהשנים שבהן תירגם מתחלקות לשתי תקופות שהן כמעט שוות ביניהן. התקופה הראשונה: 1924–1946, שלאחריה חלה הפסקה ארוכה של כחמש עשרה שנה, והתקופה השניה: 1960–1978. קשה לדעת ללא מחקר מעמיק יותר מדוע נעשתה הפסקה זו בעבודת התרגום, אך יש לשער כי לאחר שנעשה עורך ‘הפועל הצעיר’ בפועל עם מחלתו של יצחק לופבן ולאחר מכן, כשנתמנה רשמית לעורך, לא נמצא לו הזמן הפנוי לכך. וגם הלחץ הכלכלי פחת, ועיסוקיו הציבוריים האחרים בלעו את כל זמנו. רק לאחר שנים, כששוב רווח לו (1960), יכול היה לחזור לתרגום, להמשיך באותם הוגים שכבר תרגם מדבריהם קודם, ולבחור בחדשים בהתאם לנטיות לבו, במיוחד בתחום המסה האנגלית.

בין הסופרים שאת מסותיהם ומאמריהם תירגם בתקופה הראשונה היו: סטיפן צוויג (1929); אדוארד שפרנגר (1931); פרויד (1934); הרמן הסה (1934); אנרי ברגסון (1934); ניטשה (1934); פראנץ קאפקא (1935); אלדוס הכסלי (1939); וירג’יניה וולף (1945). את תקופת התרגום השנייה פתחה מסתו הידועה של ת.ס. אליוט “מסורת וכישרון אישי” (1960). בין תרגומיו בתקופה השנייה נזכיר את: היינריך בל (1972) ודילן תומאס (1977).

תרגומן השיטתי של המסות, לאורך עשרות שנים, הוא דוגמה לתפקיד שמילא התרגום מסוג זה ביצירתו. הוא נועד כדי להכשיר את עצמו לכתיבת מסות, ובד בבד כדי לקרב את ציבור קוראי העברית לז’אנר זה, ולשכנע אותו בחשיבותו. גולת הכותרת של תרגומים אלה, היתה בכינוסן של ‘מבחר מסות אנגליות מפראנסיס בייקון עד אלדוס הכסלי’ (תשמ"ב). באנתולוגיה זו, שציפה בדריכות להופעתה שנים לא מעטות, נכללו 21 מסות שתורגמו על ידיו לאורך השנים, בתוספת פרטים ביוגרפיים שכתב על כל אחד מן המסאים. זוהי דוגמת־מופת לא רק ללבוש העברי שניתן להן, אלא גם לטעם האישי של הבחירה. ספר זה “הדליק” את המשורר רוני סומק, שנתן ביטוי להתלהבותו ממנו ברשימתו: “הדלקתי מדורה”, ב’תרבות מעריב' (27.7.2000). בשנת חייו האחרונה הופיע מחדש תרגומו לאוטופיה “אטלאנטיס החדשה” מאת פרנסיס בייקון (1986). נושא זה של האוטופיה העסיק אותו הרבה בתחום הכללי ובתחום האוטופיה הציונית. בנוסף על התרגום והמבואות לו, הקדיש לאוטופיה כמה ממסותיו כגון: “רזי אוטופיה” (1939) ו“אוטופיה הנשלמת בימינו” (1958) ובספרייתו היה מדור מיוחד ועשיר לספרים בנושא זה (בעברית, באנגלית ובגרמנית) שטיפח במשך שנים רבות וכלל גם ספרים נדירים ויקרי מציאות.

יב. פסיכולוגיה וספרות

תחום זה שהכירו כבר מראשית עבודתו הספרותית, בתרגום ‘פסיכואנליזה לעם’ (1932) המשיך לרתק אותו כל ימיו. על הקשר שבין פרויד ותנועות הנוער הציוני בגולה, ובמיוחד תנועת “השומר הצעיר”, נכתב לא מעט. אין ספק, שכחבר פעיל בתנועה זו, כבר מגיל 15 בעיירה קורולובקה (1920), מקום כהונתו של סבו כשו"ב, ואחר־כך בבוצ’אץ' ובלבוב, נחשף לתורתו והושפע ממנה, כמוהו כדב סדן רעו הקרוב, יחד עם שפע ההשפעות האחרות שאליהן נחשף בתקופה זו (“קורות חיי”, ‘מסלול’, עמ' 108–136).

בסדרת מסות שפורסמה בארבעה המשכים ב’מאזנים' (החל בחוברת ניסן־אייר תשל"ז) גיבש ישראל כהן את הנושא החדש שהעסיק אותו ובו התרכז בכל מאודו בשנים אלה: “עיון בספרותנו לאור משנתו של יונג”. היה זה פרץ ביטוי מרוכז למה שהעסיק אותו הרבה שנים, כבר מראשית דרכו בביקורת, ולאורך כל הדרך, כפי שכתב בצדק א.ב. יפה במסתו עליו: “לאור תורתו של יונג” (‘על המשמר’, כ“ב בתמוז תשל”ז 8.7.1977, נכלל ב’מסלול‘, עמ’ 450־446). לדעתו של ישראל כהן, דווקא מישנתו של קרל יונג, הפסיכולוג הנוצרי, “שהתנהגותו בשלב הראשון של המשטר הנאצי היתה בעלת גוון אנטישמי” (‘בחביון הספרות העברית’, עמ' 10), מגלה נקודות־קירבה עם מחשבת היהדות, והמגע שלה עם “גופי תורה של חכמי ישראל” הוא רב: “נטיותיו ונהיותיו הנפשיות היסודיות [של יונג. נ.ג.] הן שהביאו אותו לידי השקפות, הקרובות לאלו של היהדות, מדעת ושלא מדעת. כנוצרי אדוק הרגיש עצמו לפעמים שלא בנוח בקירבה זו, וחיפש אחרי הבדלים מדומים ומטעים, אלא שהאמת שבו התגברה על היצר הנוצרי השוכן בו. ראייתו ויסודות מחשבתו היו שארי־בשר ושארי־רוח לתפיסת מקובלים ופילוסופים יהודים ראשונים ואחרונים. [– – –] כמדומה לי, שלולא הקדיח יונג את תבשילו בתקופה הנאצית, היה נחשב בדין לאחד מחסידי אומות העולם מבחינת תורתו, על אף גונה הנוצרי. שכן דווקא השקפת־עולמו, דפוסי מחשבתו ודימוייו מניחים מקום לכל אומה תרבותית ולכל יחיד שבה להתמלא בבלתי־מוּדע קיבוצי ואבטיפוסים ומיתוסים בהתאם למורשתם ולתורשתם, לזכרי גזעם, לעברם המיוחד, בלי שידורגו במעלתם כעליונים או כתחתונים” (שם, עמ' 18).

באימוץ נלהב זה של תורת יונג, “האנטישמי” [במרכאות ובלעדיהן] חזר ישראל כהן והסתכן, כבעבר, כשעסק בזלקינסון המומר. בראש ובראשונה היה עליו להתמודד עם שאלת האנטישמיות של יונג “אף על פי כן יש לראות את מעידתו בפרופורציה נכונה” (שם, עמ' 12) ולאחר מכן, לבסס את התפיסה ש“לא יעלה על הדעת להעניש את יונג על־ידי הסחת הדעת ממשנתו” (שם, 14), משפט שכוחו יפה גם לפילוסופים אנטישמיים אחרים, כגון: היידֶגֶר. ובעיקר טרח לבסס את הדעה, שהמגע בין מישנת יונג והמחשבה היהודית יש בו אכן ברכה, הרבה יותר מאשר מישנתו של פרויד היהודי. מאמץ אינטלקטואלי אדיר גייס ישראל כהן לצורך הוכחת התיזה שלו. הוא החליף מכתבים עם אנשי־רוח רבים בישראל, המומחים לתחומים אלה של מחשבת ישראל, הפסיכולוגיה לענפיה, הקבלה והספרות העברית, כדי ללמוד מהם, לשמוע את השגותיהם ולענות עליהן, ואף לנסות ולשכנע אותם בצדקת עמדתו זו.

מסותיו אלה כונסו בספר מיוחד ‘בחביון הספרות העברית’ (1981), שב“הערות הפתיחה” שלו, התופסות כמחצית הספר, ניסה “לתקוף” את הבעיה מכל צדדיה האפשריים, ולנסות להקדים תשובות לטענות הצפויות של מתנגדיו. במרכזו של הספר עומדת “תורת הארכיטיפים”, שהמקבילה העברית שלה היא: “תמונת־בראשית”. תורה זו “קדמה אצלנו ליונג והיא מובלעת באברי המחשבה היהודית לדורותיה” (‘בחביון’ עמ' 24) ויונג הוא שניסח את חוקיה ועשאה למדע. עיקר כוחו של הספר בשלל הדוגמאות מתוך הספרות העברית לדורותיה, שממחישות את “תורת הארכיטיפוסים” בכלל ובנושא העקדה במיוחד. שני פרקים מוקדשים ל“ארכיטיפים ביצירת יעקב שטיינברג” ול“הוויה הארכיטיפית של ‘עיר ומלואה’ לש”י עגנון" ופרק אחד ל“יסוד הארכיטיפי בניבי הלשון העברית”.

הספר משך בעיקר את תשומת לבם של חוגי הפסיכולוגים העוסקים במישנתו של יונג, וישראל כהן הוזמן להרצות בהם. ביקורת הספרות העברית עברה עליו כמעט בשתיקה. לא נערכה התמודדות של ממש עם הדעות העקרוניות שהושמעו בו, וגם לא עם יישומן, ביצירתם של יעקב שטיינברג וש"י עגנון.

ספר זה, שבער כאש בעצמותיו של ישראל כהן, ושלא יכול היה שלא לכתבו, היה האחרון בספרי המונוגראפיות שלו. ספריו הבאים כללו את כינוס מסותיו הישנות והחדשות, חלקן מסות המשך ופיתוח על נושאים ואישים שכבר כתב עליהם בעבר והמשיך לעקוב אחריהם בהווה, וחלקן בנושאים חדשים.

יג. הלשון העברית

עשרים השנים הראשונות

מילדותו שמע ישראל כהן בבית אביו עברית בצד יידיש. באחד מזכרונות ילדותו המוקדמים סיפר כיצד נכח בפגישה בין אביו, שהיה ממונה על קופת ר' מאיר בעל הנס, לבין “המשולח” הספרדי, מטעם ועד הכוללים בירושלים, שבא ליטול את הכסף שהצטבר בקופסה. השניים דיברו עברית, כיוון ש“המשולח” לא היטיב לדבר יידיש.

מילדותו נחשף לאהבת הספרים, לטיפוחה של ספרייה וגם לספרות העברית החדשה. אורח הבית השנתי היה בעל הדפוס ובית מסחר הספרים בפשמישל, שהיה מביא עמו ליריד השנתי של לאשקביץ “תלי תלים של ספרים למכירה” ו“אבא היה בוחר לו בכול שנה את הספרים הקרובים ללבו, וכך הלך אוצר ספריו הלוך וגדול בקצב מהיר, ובענפים שונים”. אחיו הבכור בן־ציון, למרות שהיה דתי מאד, היה קונה לו ספרים עבריים מודרניים, ואלה היו בהישג ידו משבגר (“קורות חיים”, ‘מסלול’, עמ' 87).

כמנהג אותם ימים, החל ללמוד ב“חדר” מגיל שלוש, עד כדי יכולת קריאה בסידור התפילה, חומש ורש"י. בגיל חמש נמסר למלמד גמרא. מגיל זה החל ללמוד לכתוב גם ביידיש. וכך קדם לימוד הקריאה והכתיבה בעברית ללימוד היידיש. בגיל שש נאלצו ההורים לשלוח אותו גם לבית הספר הפולני, בהתאם לחוק החינוך (עמ' 94), ובתקופת מלחמת העולם הראשונה, כשהגיעה המשפחה כפליטים לבוהמיה, למד בבית הספר העממי הצ’כי, בד בבד עם המשך לימודי הקודש מפי אביו, יחד עם שלושת אחיו.

עם השיבה לקורולובקה, עיירת מולדתו, ועיר מגוריו של סבו, לאחר מלחמת העולם הראשונה, בהיותו כבן 15, נפתחה לפניו הספרות העברית החדשה יחד עם ספרות ההשכלה. היה זה באמצעות ספריות של אנשים פרטיים בקורולובקה, של פליטים מאוקראינה שהתגלגלו אליה וכן באמצעות ספרייתו של אחיו הבכור בן־ציון. בזו האחרונה היה רשאי להשתמש רק לאחר שקיבל ממנו היתר מיוחד (עמ' 112). באותם ימים נפגש לראשונה עם “הפועל הצעיר”, שהמילים העבריות היום־יומיות שבו עוררו בו סקרנות מרובה. בגיל זה (15) נספח ל“סלון הספרותי” של דוברי עברית שהתקיים בעיירה, ובד בבד שקד על לימוד עצמי של הלשון הגרמנית וספרותה בעזרת המילון הגרמני־עברי של משה שולבוים. שלוש שנים אלה של התבגרותו בקורולובקה הבשילו את הכרתו הציונית וחיזקו את ידיעותיו בעברית. “שפת הפיקוד [ב”השומר הצעיר“] היתה עברית. [– – –] דיברנו עברית וחלמנו על עתידנו כחלוצים בא”י" (עמ' 114).

זיקתו העמוקה לשפה העברית נבעה משני מקורות: מן האידיאולוגיה הציונית־חלוצית שאפפה אותו, ולפיה: “הוסבר לנו, שאחד הטעמים לעליה לארץ־ישראל דווקא נעוץ בכך, שזוהי ארץ חדשה, טהורה, שעדיין לא הכתימוה בקלקלות חברתיות ומעמדיות, ואנו נוכל לצור לחברתנו צורה חדשה, לפי האידיאל המרחף לנגד עינינו. הוא הדין לשפה העברית, שאנו נצמדנו אליה משום שהיא שפה צחה ונקיה מכל רבב, ויד ההמונים לא היתה עדיין בה לכערה ולגַסוֹתָהּ” (עמ' 114).

אבל, מתחת להנמקה האידיאולוגית, הסתתרה הנמקה פנימית ועמוקה יותר:

“לאמיתו של דבר, זיקתי שלי לא”י ולשפת־העבר, ינקה ממקורות אחרים, עמוקים יותר, מן המסורת והחינוך שלי“. ובכך מצא סימוכין בדבריו של הרמב”ם על לשון הקודש (עמ' 114–115). עם המעבר לבוצ’אץ' (1921) בהיותו כבן 16, נפתח לפניו העולם הגדול בכל התחומים. הספרות העברית נעשתה שגורה על פיו (אחד־העם, ביאליק, מנדלי, ברנר, גנסין וברדיצ’בסקי), יחד עם התחזקות ההכרה הציונית ובד בבד עם אבדן האמונה התמימה, שהביא לקרע עם בית אבא. בהשפעתו של דב סדן ויחד עמו, יסדו עיתון עברי של “החלוץ”, “עתוננו”, שהיה אותה שעה העיתון העברי היחיד בפולין, ממנו יצאו שלושה גיליונות (1924). ביוזמתו נוסד בבוצ’אץ' קיבוץ “המשולש”, שחרת על דגלו: שפה, עם, ארץ (עמ' 134).

סגנון אישי וסגנון כללי ומסורתי

על כמה עקרונות עמד טיפוח הלשון וייחוד הסגנון של ישראל כהן, ודומה שהחשוב שבהם נוסח על ידיו בכלל הבא: “סגנון מעולה הוא מזיגה שלמה של היסוד האישי והכללי, המחודש והמסורתי, שהם פרי ייחוד ויחד. שכן סגנון שכולו כללי ומסורתי, לא יהיה אלא ילקוט של מטבעות־לשון נאים או משומשים, שאין בו משל הסופר המשתמש בו ולא כלום. לכל היותר זה יהיה חיקוי מוצלח ומשוכלל, העשוי אולי להפליאנו כמלאכת חריצות וזריזות גדולה, אך אינו מסוגל להפרותנו כל־עיקר. וכנגד זה סגנון שכולו אישי עלול ליהפך לכתב־חידות ולאבד את קו־החיבור שלו עם הקורא, אשר ייגע לשווא להבינו ולעמוד על כוונת בעליו. מרוב חידוש יבוא הלה לידי יאוש, ויימנע מלעיין בדבריו המעומדים. נמצא, שהמקוריות היתרה מקפחת את הנאת הקורא מן הצורה ואת תועלתו מן התוכן” (“סגנון הדורות וסגנון הדור”, תשכ"א, ‘כתבים’, ה‘, עמ’ 80).

הלשון העברית היתה לישראל כהן, כמו לבני דורו, חוויה ושליחות. הוא ראה את עצמו מופקד על טיפוחה, המשכה והתחדשותה. היא הבסיס לחידושו של עם ישראל בארץ ישראל וליצירת תרבותו העברית והלאומית, והיא התנאי המרכזי לכך. השקפת עולם זו בדבר חשיבותה של הלשון בכלל, והלשון העברית בפרט, באה לידי ביטוי נרחב מאד בכל תחומי עשייתו. מעבר לדוגמה האישית שהראה בכל כתיבתו הקדיש מקום נרחב לסוגיות הלשון בשלושה מתחומי כתיבתו המסאית: במסות המיוחדות שהקדיש ללשון בכלל, ביניהן: “לשון שהכזיבה” (תרצ"ו) ו“אינטרגלוסה” (תש"ה) ו“הלשון בכור המהפכה” (תש"ו); במסות שהקדיש ללשון העברית, ביניהן: “סגנון הדורות וסגנון הדור” (תשכ"א); במסות הביקורת שהקדיש לסופרים וליצירתם ובמיוחד ל“ספרות הצעירה”. אחד מקני־המידה המרכזיים, אם לא המרכזי שבהם, שבעזרתו העריך את יצירתם של הצעירים, היה הסגנון העברי של הכותב. הוא יצא כנגד שתי תופעות פסולות: “שמרנות בטעם” ו“מהפכנות סרק” (“ספרות צעירה” תשי"ג. ‘כתבים’ ה‘, עמ’ 198). כנגד לשונם של כמה מסופרי הדור־הצעיר, “דור־הפלמ”ח", כתב: “השתלט סלאנג עברי מלאכותי, מעין חרוסת לשונית, שפרעוּ בדיקדוק ובטהרת־הניב ובאמנות־הביטוי, אף קמו מליצי־יושר, שהתנבאו ללשון עברית חדשה, וכבר היו מוכנים לנער חוצנם מן הלשון העברית המסורתית ולפסלה כמליצה” (שם, עמ' 199). במשה שמיר ראה דוגמה מעולה, שכן בו “השכל הישר והטעם הישר חזרו לקדמותם, וסופר צעיר כמשה שמיר התחיל לומד את הלשון מפי מנדלי ועגנון והזז, [– – –] ניכר בהם לא לבד כשרון טבעי, אלא גם יגיעה, שקידה, לימוד מקורות, חבלי־הבעה וקבלת־השפעה. קיצורו של דבר: ניצחה הבגרות את הילדוּת” (שם, עמ' 200). כך בספרו על אהרן מגד, שבחר בו גם, ואולי בעיקר בשל “לשונו ודרכי עיצובו, שהיו מתחילתן מתוקנות ומכוונות לחמרי החיים ולמסגרת המזומנים לו, נתגבשו ונתגמשו. נעלמה הגנדרנות המצויה במתחיל, ונסתמנה בו תרבות ההבעה העברית, המהודקת לתוכן, שאינה להוטה אחרי חידושים מרעישים” (‘פרקי אהרן מגד’, עמ' 3).

תחום עשייה נוסף שהוקדש ללשון העברית, בא לידי ביטוי, בשני מילוני הפתגמים המקבילים – אנגלית, גרמנית, עברית – שחיבר: ‘זה לעומת זה’ (1954); ו’ספר פתגמים מקבילים' (1961) ובמילון הניבים האנגלי־עברי שערך יחד עם אדם ריכטר (1959). המטרה המעשית היתה, לסייע למתרגמים בשלוש הלשונות לתרגם “פסוק כצורתו”, ובמיוחד כשהמדובר ב“פתגם” או בניב, אבל לא פחות מכך ביקש להראות את כוחה של הלשון העברית, גם כמקור, וגם כשהיא שואלת בתרגום מן הלשונות האחרות. בספרים אלה נתגלה כוח היצירה הלשוני של ישראל במלואו ובמיטבו. הוא נתן לבוש עברי למאות רבות של פתגמים שמקורם בגרמנית ובאנגלית, עד שנדמה כאילו נוצקו בעברית מימים ימימה.

המעיין בשלושה ספרים אלה, שהם כיום יקרי מציאות, יגלה שלצד הפתגם העברי הובא תמיד בסוגריים המקור. אולם במקרים רבים עד מאד לא נרשם המקור, כיוון שישראל כהן הוא שנתן את הלבוש העברי היחיד או הנוסף לפתגם הלועזי. על כך העיד בצניעות מרובה במסת המבוא: “על הפתגמים”: “התרגום המובא נעשה ע”י סופרים עבריים בדורות הקודמים או ע“י סופרי דורנו, אולם מקצת מן הפתגמים תורגמו לצורך הספר על ידי המחבר”. ובהמשך: “הפתגמים שאין בצדם ציון מקורם או שם יוצרם, מקצתם של המחבר, ומקצתם נעוץ במקורות שנתעלמו מידיעתו, שכן בראשיתה של עבודה זו לא הקפיד המחבר לרשום את המקור או את אבי הפתגם”.

גם נושא זה מזמין מחקר מיוחד, לשוני־תרבותי, על תרומתו של ישראל כהן בתחום הקליטה העברית של הפתגם הלועזי ובתחום המיפגש שערך בין הפתגם העברי המקורי למקבילותיו הזרות.

נעיר רק זאת, כי אחד מסימני ההיכר של תרגומי הפתגמים של ישראל כהן, בצד ההקפדה על הדיוק במשמעות, הוא גם מתן חשיבות לקצב ולצליל. כגון לפתגם: There is a skeleton in every house (‘זה לעומת זה’, עמ' 214) הביא את המקבילות הבאות: “אין לך דרך שאין בה עקמומית” (ילקוט שמעוני); “בכל משפחה יש איזה פסול”; וכן: “אין בית־אב בלא רבב”.

ודוגמה נוספת: (שם, 1446): Hasty marriage seldom proveth well שתרגומיו: “נישואים נמהרים אינם עולים יפה”; “ממהר לקחת לו אשה, אץ הוא למכור את מנוחתו” (משלי יהושע); “ממהר בקידושין, ממהר בגירושין”; “נשואי בהלה הם ברכה לבטלה”. שני האחרונים טבועים בחותם לשונו של ישראל כהן.

אני יכולה להעיד על כך מכלי ראשון, כיוון שבאותן שנים, שנות נערותי, גוייסתי גם אני לצורך ציד־פתגמים עבריים מתוך הספרים הרבים שבלעתי בתאוות הקריאה שלי, ומתוך שהתעניינתי שותפתי בחיפושים, בתגליות ובניסוחים, וכך גם בהנאה שבמציאת לבוש עברי הולם, או מקבילה עברית לאנגלית ולגרמנית.

תחום העריכה, ובמיוחד עריכת ‘הפועל הצעיר’, היה תחום נוסף שבו יכול היה ישראל כהן להשפיע ולממש את מאבקו הציבורי ללשון ולסגנון העברי, בכתביהם של אחרים. האידיאל הסגנוני היה בעיניו, כתיבה הממזגת היטב בין ישן לחדש, בבחינת חידוש מתוך המשך. בדבריו “עם פרישה” מעריכת ‘הפועל הצעיר’ העיד, בין השאר, על חשיבותה של הלשון במלאכת העריכה שלו: “הלשון. עניין זה שתי בחינות לו: א. טיב הלשון, יופיה ודיוקה; ב. תרבות הלשון וניקיונה. ‘הפועל הצעיר’ ככלי־מיבטאה של הגדולה במפלגות ישראל, נראה לי תמיד, כאחראי, לא רק לענייני מדיניות ובטחון, כלכלה וחברה, אלא גם ללשון העברית. [– – –] מפלגה האחראית לעם כולו, אחראית לתרבותו, ללשונו ולכל אורח־מחשבתו. לפיכך הקפיד ‘הפועל הצעיר’ שלשונו תהא מתוקנת, נאה, הממזגת בתוכה מסורתיות ומודרניות [– – –]” (ניסן תש"ל, ‘כתבים’ ו‘, עמ’ 210). גם כאן אני יכולה להוסיף עדות אישית. כמי שהתבוננה מן הצד שנים רבות במלאכה העריכה, ראיתי אותו מקדיש שעות רבות לליטוש כתבי יד של אחרים עד שנתן להם צורה הולמת ודעתו היתה נוחה מהם, בד בבד עם הקפדתו על מידת הזהירות הראויה, כדי שלא לקפח את היסוד האישי שבכתיבתם ולנהוג בו כבוד. רק במקרים מעטים מאד, משהתייאש מן האפשרות להביא כתב־יד לרמה סבירה, החזירו לבעליו. כך קרה שכותבים לא מעטים, לאחר שראו את פרי עטם בדפוס, כשהוא ערוך ומנופה, האמינו בכל לבם, כי כזה יצא מתחת ידם לראשונה, ואף קוראיהם כך. ומשהוזמנו להשתתף בכתבי־עת אחרים, לא הבינו העורכים מדוע ב’הפועל הצעיר' היתה לדבריהם צורה, ואילו בכתבי־היד שנשלחו אליהם לא כך קרה…

תחום אחרון שיוזכר כאן הוא: חידושי הלשון של ישראל כהן. אלה נבלעו בתוך מסותיו, מאמריו, תרגומיו ובתוך כתבי־היד שערך משל אחרים. אפשר לומר כי “לא נודע שבאו אל קרבם” כיוון שנעשו חלק טבעי ומובן מאליו מן הלשון והסגנון, כאילו היו קיימים בלשון מימים ימימה. לא נערך רישום של חידושיו, גם לא על ידי ישראל כהן עצמו, וספק גדול אם אפשר לאתרם ולשחזרם. במדיניות חידושי הלשון שלו נהג בהתאם לעקרונות חידושי הלשון העברית שניסח בכמה ממסותיו בנושא זה, ביניהן: “לא מהפכה העלולה להיות מעין סירוס, אלא התפתחות בהדרגה, בפסיעות קטנות ומדודות” (“סגנון הדורות וסגנון הדור”, ‘כתבים’ ה‘, עמ’ 80); “השינויים במבנה הלשון העברית באים מתוכה” (עמ' 81). לכן מרבית חידושיו הם בתחום חידוש הבניין והנטייה של שורש קיים; הפיכת פועל לשם ולהיפך; ובעיקר בתחום הניבים, הצירופים וצורת הסמיכוּת. זאת, קרוב לוודאי, גם בהשפעת מסותיו של יעקב שטיינברג (“עברית” ועוד). שדה נוסף של חידושים הוא בתחום ההחייאה: החזרתם של מילים וביטויים עבריים מקוריים, שהיו מונחים “בקרן זווית”, נשכחים ודחויים, למחזור החיים המודרני של הלשון, או מתן משמעות חדשה בנוסף על המשמעות המסורתית.

הבאת הדוגמאות, ובמיוחד ייחוס חידושן הבלעדי לישראל כהן, אינם קלים, ומצריכים מחקר יסודי של ממש. סיוע לאיתורן נמצא בצורת ההדפסה, שלפיה, צירופי הלשון המחודשים הללו נדפסו באותיות מפוזרות, כדי שעינו של הקורא תשהה עליהם, ותעריך את המקוריות הלשונית שלהם. אבל זה כמעט כל הסיוע.

רבים חשו בסגנונו הייחודי של ישראל כהן, וכתבו בהכללה על כך, אבל לא נערך מחקר מעמיק בצירופי הלשון המקוריים שלו. בין אלה שהקדישו את דבריהם לחידושיו הלשוניים, מן הראוי להזכיר את י.א. זיידמן “לסגנונו של ישראל כהן” (‘מאזנים’ אב תשכ"ה, אוגוסט 1965; כונס ב’מסלול' עמ' 328–331), שהביא דוגמאות רבות ל“סגנון המטופח” ולצירופי הלשון החדשים שלו. וכן את ב.י. מיכלי “זיקתו לספירת הלשון” (‘מאזנים’, סיון תשל"ה יוני 1975. כונס ב’מסלול‘, עמ’ 408–418).

אחד מביטוייה הפומביים של ההערכה לשימושיו הלשוניים המקוריים והייחודיים של ישראל כהן נמצא במילונו של יעקב כנעני ‘אוצר הלשון העברית’. החל מכרך ה' (תשכ"ד) הופיע שמו בקביעות ברשימת “שמות המחברים שדבריהם הובאו באוצר” וחידושיהם, יחד עם דרך השימוש המקורית שלהם בניב, נרשמו בערכים השונים. שחזורן השיטתי של דוגמאות אלה, הוא כמעט בלתי אפשרי וההיתקלות בהם היא מקרית בלבד. כגון, חידושי צירופים והדגמות שימושי הלשון ב“ערכים”: “פלחן”, “קר”, “קרבה”; וכגון, מובאות ממסותיו ב“ערכים”: “צמאון”; “צנן”; “צקון”; “צר־אופק”; “צרב” – אם להביא כמה דוגמאות מקריות מאות אחת בלבד.

תובאנה כאן דוגמאות אחדות, אקראיות, לחידושיו הלשוניים של ישראל כהן:

מתן משמעות חדשה לביטוי עתיק: “השאלותיו ודימוייו של ביאליק [– – –] הם, החותמת והפתילים שלו” (“לשון המראות של ביאליק”, תש"ג, ‘כתבים’, א‘, עמ’ 7). “החותמת והפתילים” במובן: סימני ההיכר המובהקים של היוצר, ביטוי הלקוח מפרשת יהודה ותמר, שהשאיר לה, כסימן־זיהוי אישי את “החותמת והפתילים והמטה” שלו (בראשית לח).

“חכמי יידיש רואים בו אחיעזר ואחיסמך” (“דב סדן”, ‘אספקלריות’, עמ' 111); הפיכת שם פרטי לשם עצם. משחק מילים על פי שמות ממשפחת שבט דן הנזכרים במקרא.

“כל ימי חייו פיצל פצלות מעצמו” (“שלמה שפאן”, תשכ"ה, ‘אספקלריות’, עמ' 161). שינוי המשמעות של מעשיו של יעקב במקלות, שפיצל בהם פצלות, כדי שהצאן תלדנה “עקודים, ניקודים, וברודים” (בראשית ל').

“ההשכלה נראתה לו לכל־היותר כרקחה וטבחה” (“בוצ’אץ' של עגנון”, ‘כתבים’, א‘, עמ’ 274) – על אביו של עגנון ויחסו השולי לספרות ההשכלה. על פי נאומו של שמואל הנביא כנגד מוסד המלוכה (שמואל א' ח' 13).

הטלת שינוי בפסוק כצורתו כדי לשוות לו צורה ומשמעות חדשים: “כל גדולי הסופרים ידעו חבלי־הבעה וצער גידול פסוק” (“חכמת המחיקה”, תש"ח, ‘כתבים’, ה‘, עמ’ 307); על המגיה כתב: “כזה ראה ותקן!” (“מסכת מגיהים”, תש"י, ‘כתבים’, ה‘, עמ’ 319).

חידושי בניינים: לְגַסוֹתָהּ – כפועל: להפוך אותה לגסה (“קורות חיי”, ‘מסלול’, עמ' 114). מנוקד במקור.

דומה, שאחד מסממני הסגנון האופיניים ביותר לכתיבתו של ישראל כהן הוא, יצירת צירופי ניבים שיש בהם שילוב של ניב ידוע ומוכר שמחובר אליו צירוף־מילים מקורי, ויחד הם יוצרים גם משחק מילים שיש בו: ישן וחדש, דמיון בצליל, עד כדי חריזה ובעיקר ביטוי־סיכומי של משמעויות הפוכות, של דבר וניגודו; קירוב וריחוק בעת ובעונה אחת:

“הצער והסער הם שני האלמנטים האוצלים מרוחם על כל החוויות של האנשים בסיפורי ברנר” (“יוסף חיים ברנר”, ת“ש–תש”י, ‘כתבים’, א‘, עמ’ 91).

“בני־תשחורת ובני תלבונת” (“האידיאולוגיה כמורה־נבוכים”, תשל"ה, ‘כתבים’, ו‘, עמ’ 10).

“קין היה [– – –] חביב עליונים ומחמל תחתונים” (“שירת ישראל אפרת”, תשכ"ז, ‘אספקלריות’, עמ' 96); “השירה וההגות של אפרת אופפות זו את זו, אף על פי שלא תמיד חופפות זו את זו” (שם, עמ' 102).

“אכן קליפתו של דב סדן שלוות־יום, אך תוכו סערת־לילה!” (“דב סדן”, ‘אספקלריות’, עמ' 117). בהתנגדותו לתיאוריה של סדן על מקומה של היידיש כשוות ערך ללשון העברית כתב: “ה’סימביוזה', בלשונו של סדן, [– – –] עלולה להביא חלילה על הלשון העברית טרומבוזה”. (“סדן המבקר”, תשכ"ז, ‘אספקלריות’, עמ' 127).

דבריו של ישראל זמורה, בסיום מסתו “חכם המונוגראפיה” על ישראל כהן (‘מאזנים’, סיון תשל"ה יוני 1975. כונס ב’מסלול‘, עמ’ 405–408) הולמים גם את סיומם של דברי כאן:

“במפת־הביקורת העברית בדור הזה, יש מחוז שלם, ססגוני, פורה מאד, ורב־רושם, ששמו – ישראל כהן”.

ישראל כהן ודב סדן. 1966

יד. מעין אפילוג

מיום שאני זוכרת את אבי היה תמיד מוקף ספרים. בדירתנו התל־אביבית הצפופה, ברחוב ריינס 54 בתל־אביב, טיפח את ספרייתו הפרטית העשירה כל ימי חייו. הספרייה כללה אלפים רבים של ספרים בכל ענפי היצירה העברית לדורותיה ובתרבות העולם, בעברית, באנגלית, בגרמנית וביידיש. הספרייה שיקפה את תחומי התעניינותו הרבים והמגוונים. בשנת 1994 הועברה הספריה לאוניברסיטת סטנפורד, שבמדינת קליפורניה בארה"ב.

דמותו כ“כהן גדול מוקף ספרים”, נשתמרה בזכרונם של מי שהוזמן לביתנו להיפגש עמו, כפי שהעיד אורציון ברתנא ברשימה לזכרו:

את אהבתו לספרים ביטא ישראל כהן במסתו “תהילה לספריה” (תש"ד) החותמת את הכרך החמישי של כתביו המכונסים (עמ' 481–486). זהו וידוי אישי מאד, בניסוח עקרוני כולל. פסוקים אחדים מדבריו שם ראויים לחתום את הפרק העוסק בו: “אדם שאין לו ספריה בביתו, דומה כמי שאין לו מגן. ספרים טובים משולים למלאכים טובים”. “לעולם אין בעל־ספריה בודד. יש לו חברותא. והוא מתרגל לעמוד במקום גדולים ולהבין לריעם”. “אדם הישן בחדר שיש בו ספרים, מובטח לו שלא ירבה לעסוק בדברים בטלים”. “המכוון כאן לספריה אישית, משפחתית, ולא לציבורית או ממלכתית. [– – –] ספריה כזו טעם גמור בה, אם היא ממעשי־ידי בעליה ולא נחלה שהורישו לו אבותיו. אין עושין ספריה ואין מקבלין אותה מן המוכן, אבל מטפחים ואומנים אותה. [– – –] הספריה המקובצת משקפת, במידה מסויימת את אישיות בעליה. שכן הצירוף מגלה את סוד ייחודו של האדם. [– – –] הספריה היא מעין ביוגראפיה רוחנית של בעליה”.

מרץ 2000

הערה ביבליוגרפית

• כנס לרגל חנוכת הספרייה של ישראל כהן, אוניברסיטת סטנפורד, קליפורניה, ארה“ב, ט”ו באדר ב' תש"ס (22.3.2000).

נורית כהן־גוברין (1949)

אם ההגדרה של “דוֹר” מבוססת על כלל החוויות הקולקטיביות שעברו עליו, בנו את הביוגרפיה המשותפת שלו ועיצבו את זהותו – הרי שהביוגרפיה המשותפת של בני־דורי מבוססת על כלל החוויות הקולקטיביות שלא עברו עליו. זה דור ש“החליק” בין המלחמות, ונאחז בשולי ההיסטוריה הדרמאטית של זמנו. דור “האמצע”, דור־ביניים.

תיאור בני־דורי ב“תנועה המאוחדת” בתל־אביב הוא סיפורו של דור שלם מילידי הארץ וחניכיה, גידוליה של תל־אביב, שמאפייניו דומים בעיקר לאלה של חניכי תנועות־נוער אחרות, וגם של אלה שלא היו בתנועת־נוער כלל. על אף כמה סִימָנֵי־הֶכֵּר המיוחדים לחברי תנועת־נוער זו, הרי ברבות השנים מִטשטשים הפרטים המיוחדים לכל מסגרת ומתבלטים הקווים המשותפים. ויש לזכור שהמדובר באלפים מעטים בלבד, אז רוב מניינו ובניינו של הנוער, וכיום – מיעוט בתוך האוכלוסייה הכללית, אם כי מיעוט נִכָּר ובעיקר משפיע.

היה זה דור צעיר מכדי להתגייס לצבא הבריטי ולהשתתף במלחמה נגד גרמניה, ואף היה צעיר מכדי להשתתף במאבק בבריטים ובמלחמת העצמאות. ילידי ראשית שנות ה־30 עוד הספיקו להדביק כרוזים “בלתי חוקיים”, עם כל המתח הכרוך בכך; והבאים אחריהם עוד התאמנו בקפא“פ מאחורי חומת גן הדסה, ובא”ש־לילה במגרשים ובשדות שהיו אז במזרחה של תל־אביב ובצפונה, והיו בח“גם ובגדנ”ע – אף שהיה כבר ברור שאלה הם גילויים אנכרוניסטיים הנשמרים בכוחה של מסורת שהתאבנה, ולא מכורח מציאות לוחצת.

מלחמת סיני (1956) שדורנו לקח בה חלק, וספג אבֵדות – היתה קצרה מכדי להביא לשינוי של ממש בתפיסת המציאות הישראלית. ומכיוון שהסתיימה כפי שהסתיימה, הרי לא הטילה שינוי של ממש בעיצוב הזהות הישראלית.

זהו דור שנולד בתקופת המנדט, בשנות ה־30, שחוויות מלחמת העולם השנייה על כל מוראותיה עברו עליו בארץ כילד, שלא נתן עליהן את הדעת במלוא התודעה, ורק לימים, בשחזור לאחור, הבין מה חָוָה ומה עבר עליו וכיצד התנהג. בכיתתו למדו “פליטים”, “שארית הפליטה”, “ילדי טהרן”, והוא נבוך, ניסה לקלוט אותם כמיטב יכולתו במסגרת האווירה הכללית; היה עֵד להפגנות נגד “הספר הלבן” ובעד “עלייה חפשית! מדינה עברית!”, אך היה צעיר מהשתתף בהן בעצמו; התרגש לשמע הידיעות על ספינות מעפילים שהצליחו לחמוק מבעד למשמרות האנגליים, והצטער על אלה שנתפסו ונשלחו לקפריסין; ישב בבית בתקופת “העוצר” שהטילו הבריטים על תל־אביב, ושיחק בספורט הלאומי של “לשגע את הבריטים”, לצאת לרחוב מתחת לאפם, לעִתים תוך העלמת עין מצִדם, כדי לקנות חלב ומצרכי־מזון אחרים; ישב במקלט כשהופצצה תל־אביב בימי מלחמת העולם השנייה ואחר כך בתקופת מלחמת העצמאות; אסף “רסיסים” ולמד להבחין בין מטוס אויב למטוס “שלנו” לפי הזמזום. חוויות אלה עברו עליו בהתאם לגילו, כמי שנולד למציאות נתונה ומקבל אותה כמובן מאליו, בין משחק למשחק, כשהוא גדל ומתבגר בתוכן.

אותו העירו בלילה לשמוע את ההודעה של ה־29 בנובמבר 1947, והוא ראה את הריקודים הספונטניים עד השעות המאוחרות של הלילה, אולי בפעם הראשונה בחייו, בתחושת חרות שלא ידע את פִּשְרָהּ. הוא נדחק לראות את “המצעד שלא צעד” (מצעד צה"ל ביום העצמאות הראשון), ולא ידע לתת שם לחוויה של אכזבה מרגשת זו.

זה דור שהמדינה קמה לנגד עיניו, והוא דקלם נפעם ונרגש במקהלה מדברת את מגילת העצמאות (שידע אותה בעל־פה) בעצרות־עם, בטקסים – מתוקף צַו המבוגרים – יחד עם “מגש־הכסף” של נתן אלתרמן ו“הנה מוטלות גופותינו” של חיים גורי, כחלק מן האינוונטר הנפשי והרגשי הקבוע, שנהפך לחלק מהווייתו.

אלה ילדים וילדות מתבגרים, שעמדו בתקופות הקיצוב והצנע בתור לקרח, לנפט, למצרכי־מזון – אבל לא ידעו מעולם מהו רעב. עם זאת חונכו להכיר בקדושתו של המזון, בידיעה שיש ילדים רעבים, ובתחושה הקבועה שצריך שיהיו תמיד מצרכי־יסוד קבועים אגורים בארון בבית, על כל צרה שלא תבוא, למקרה של מחסור זמני או ארוך. הסוכר הגיע בגושים דמויי־קונוס עטופים בנייר כחול, שהיה צריך להכות בהם בפטיש כדי לפוררם לשימוש; סוכריות־על־מקל בצורת תרנגול אדום היו מושא תענוג לא־קל להשגה.

הרחובות המו רוכלים ערבים המכריזים על סחורתם: מראנצס, טאמאטס וקומפוט־סברס. משחיז־הסכינים סובב ברחובות עם גלגל־ההשחזה ורצועת העור, והציע בניגון קבוע את שֵׁרותו; כמוהו סובב גם הזגג עם סחורתו וניגונו, ומוכר הנפט עם פעמונו, וה“אלטע זאכן” שקרא במלוא גרונו, בטרם הסתייע ברמקול, כשריד מעולם אחר.

ההורים חסכו מעצמם הרבה, אבל נתנו לילדיהם את הכל, לבל יֵדעו חס וחלילה מחסור. הלעיטו אותם בכל מה שנחשב אז לבריא ולמזין: חמאה ובננה ותרד, וכבד ושמן־דגים. אותו דור של הורים שנסע לבתי־הבראה של קופת חולים כדי להשמין ולעלות במשקל, ועם שובו נתן דו"ח לסביבתו הקרובה ולשכנים כמה קילו הוסיף בבית־ההבראה.

זהו דור שנולד לתוך מציאות של ארונות־קרח, ועגלת מוכר הקרח עם הדקר שלו היו חלק מנוף הרחוב. תוך התעלמות מאיסור ההורים חטפו נִתזי־קרח שנפלו בשעת החיתוך וליקקו אותם בתאווה, כתחליף ל“אסקימו” (שלגון) הלא־מושג והיקר. הם היו עדים כיצד בתהליך אִטי עד מאד ומתוך מאמץ כספי רב הוכנסו מקררים חשמליים לבתים שנים לא־מעטות אחר־כך. מצלמות פרטיות היו נחלתם של מאושרים מעטים בלבד, שמיהרו להעמיד את עצמם לרשות הכלל, ולהם תודה על אותן תמונות שנשתמרו ושימרו את מראה הדור לעצמו ולדורות הבאים. זהו דור שמציאותו של טלפון פרטי בדירה היתה נדירה עד מאד, ומכוניות פרטיות כמעט שלא נראו. אותם המעטים שהיה בביתם אחד מפריטים אלה בגלל עיסוקו של האב – הרגישו מאד שלא־בנוח בשל כך.

יום־הכביסה השבועי המפרך היה הופך את סדרי הבית על פיהם. ערב קודם הושרו כלי־המיטה, ולמחרת עלו על הגג, או ירדו לחצר, והרתיחו את הכביסה יחד עם הכובסת התימניה בתוך דוד שמימיו חוממו בעצים ואש. מקל־עץ שימש להוצאת הכביסה החמה מן הדוד והעברתה לדוד המים הקרים, ולאחר מכן תלייתה על החבלים. וכל זה בתוספת “כחול של כביסה” להלבנה, עמילן להקשחת הכביסה, פיילות, “קרש” גלי ממתכת ששפשפו עליו את הכביסה המלוכלכת־יותר בעזרת סבון־כביסה, שנקנה בקוביות גדולות ולא הוסיף בריאות לעור הידים – אבל מי חשב אז על כך? לאחר מכן קיפול הכביסה הצחה והריחנית, גיהוצה והכנסתה לארונות. אמנם היתה זו הנאה מיוחדת לישון בתוך כלי־מיטה צחים וקרירים ומגוהצים, אבל האם היתה הנאה זו שווה בעמל הרב שהושקע בה? שאלות מסוג זה לא נהגו אז לשאול.

פעמיים בשנה הוזמנה תופרת ביתית, שנמדדה במספר השמלות שהספיקה לתפור או לתקן או לשנות, שכן רק מעטים קנו שמלות מוכנות, כל בגד עבר גלגולים אחדים. קניית נעליים פעמיים בשנה היתה מבצע משפחתי, יחד עם יועצים ומבינים, בחנות “פיל” שמשכה את הקונים הצעירים במתנות שחילקה להם: בלון, סִכַּת־ראש מקושטת, משרוקית, יו־יו.

היה זה דור שחי את המעבר מן הרדיו לרדיו־טרנזיסטור, מן העץ והנייר והמתכת אל הפלסטיק, מן העט והדיו אל העט הכדורי. שולחנות־העץ בבתי־הספר שמרו עוד שנים רבות על החור במרכזם, שהיה מיועד במקורו לקסת־הדיו בשביל עט־הצפורן. הנייר היה בהקצבה, ובבתי־הספר חינכו לחסוך בו: למלא שורות, ולכתוב על הדף משני צדדיו. עשו תעמולה לתוצרת הארץ, ושילמו “כופר־הישוב”. בבית הספר תרמו בכל יום ששי מיל או שניים, ולעתים חצי גרוש, לקופסה הכחולה של הקרן הקיימת (“כל פרוטה שנכנסה – אדמה גואלת”), והלכו בזוגות להתרים אנשים בבית וברחוב למטרות ישוביות שונות.

את הדוד למים חמים לאמבטיה הסיקו בנפט או בעצים פעם בשבוע, לקראת שבת. שְׂחִיָה למדו בבריכת גן־הדסה, שהיתה במקורה בריכת־השקיה של פרדס. בשביליו של גן זה, שגבל בגן החיות שאך־זה עבר לכאן, הלכו בחשש לא־מבוטל, כי הוא נודע לשמצה בשל זוגות “האוהבים” שמצאו להם מקלט על ספסליו, וביניהם קרוב לוודאי גם לא־מעט סוטי מין. היה זה דור שסבל מאנגינות; שהוציאו לו את השקדים בניתוח; שפרונקלים פרחו דרך־קבע בעורו; שעבר את כל מחלות הילדות לחרדתם של ההורים. היה זה לפני המצאת הפניצילין והאנטיביוטיקה, או לפחות לפני שתרופות אלה הגיעו לארץ.

בני הדור הזה קלטו את המתרחש סביבם מהקשבה לשיחות המבוגרים, מהאזנה לרדיו, מרפרוף בעתון, באותן שנים פורמטיביות של ילדותם ושל ראשית התבגרותם, ויחד עם זה היו עסוקים בכל אותן חוויות ילדות ונעורים המאפיינות גיל זה. זהו דור שצעד ברחובות תל־אביב במצעדי האחד במאי בחולצה כחולה ודגל, אבל לא בלי יותר משמץ של מבוכה. זה היה הקהל הטבעי של “המסכת”, אותו ז’אנר תיאטרוני שהִרְבּוּ להציג ולדקלם בו, בשילוב של מלל ותנועה, פתוס חלוצי, סוציאליסטי וציוני.

ההורים היו נבוכים בכל הקשור לחינוך ילדיהם: כיצד לגדל ילדים נורמאליים, בריאים, חזקים וחסונים בנפשם ובגופם, ויחד עם זאת לתת להם את התחושה שהם חלק מהתגשמות הציונות בארץ־ישראל, עם כל מה שכרוך בכך. האם לגלות להם את המתרחש באירופה, הקשור בהשמדת בני־משפחתם שלא הכירו, ורק שמעו עליהם, ולהסתכן בנזק נפשי שקשה להעריך את תוצאותיו; או לגונן עליהם, להסתיר מפניהם, כדי לא לפגום בחינוכם התקין, באמונתם בצורך וביכולת לתקן את האדם והחברה – אבל אז להסתכן בניתוק הקשר הפנימי עִם העָבָר, עִם עַמָּם, עם המשפחה שנשארה שם. ספק עם מִלְכּוּד חינוכי זה היה מודע, אבל כל משפחה התמודדה אתו ביחידות, ובדרך כלל השאירה את פתרון הדילמה החינוכית הזאת ליד המקרה.

הוא היה עֵד־ראייה, לפעמים עֵד־שמיעה (כששכחו על נוכחותו), בשעה שניצוֹלי השואה החלו להגיע לארץ ולהתאחד עם בני־משפחותיהם. הם סיפרו את מה שעבר עליהם אל תוך הלילה ליד השולחן המשפחתי, לאזניהם הנדהמות והמסרבות להאמין של ההורים, ובמיוחד על גורלם המר של כל יתר בני המשפחה, שאיש מהם לא שרד. שוב ושוב נשמעו השאלות, ושוב ושוב נשמעו התשובות הנוראות, שאי־אפשר, פשוט אי־אפשר היה להאמין שהן נכונות. בדרך כלל התנהלו השיחות ביידיש, או בשפת המדינה שבאו ממנה, בעיקר כדי שהילדים לא יבינו, כדי להגן על נשמותיהם הרכות. הספרים הראשונים על השואה התחילו להתפרסם, והזוועות פקדו את עולם חלומותיהם של הקוראים המתבגרים, ונעשו חלק מהווייתם. זהו דור שהִרְבָּה לשמוע מפי המבוגרים שאחרי המלחמה הזאת שוב לא תהיינה מלחמות נוספות, אבל למד על בשרו שאחרי המלחמה באה המלחמה הבאה.

בני הדור הזה חיו את המאורעות הגדולים, ששינו את פני ההיסטוריה והעם והארץ, כצופים מן הצד, כעדים תמימים, כמי שמקבלים הכל כמובן מאליו. הם חוו את החוויות מכלי שני: באמצעות שירי התקופה, שידעו את כל המִלים שלהם בכל הבתים בעל־פה; הסִיסמאות שהיו לחם־חוקם; הספרות הרפורטז’ית, שקראו אותה בשקיקה; התלבושת, שהיתה חיקוי לזו האמתית, של הלוחמים – כובע־גרב מצמר גס בצבע חאקי וכָּפִיָה. הם העריצו את אלה שלקחו חלק פעיל במעשים הגדולים, ושילבו כל זאת בתוך חוויות־היחד של בני נעורים החברים בתנועת־נוער על כל מאפייניה.

בצילומים מאותן שנים הם נראים לבושים אותה “תלבושת אחידה” שקיבלו עליהם מרצון, בצַו החֶבְרָה ודעת־הקהל בתנועת־הנוער, שהיו לה כללים נוקשים מאד מה מותר ללבוש ומתי: ביום חול, בליל־ששי (כלומר ליל־שבת), ב“פעולה”, ובהזדמנות חגיגית מיוחדת. רק אז מותר היה ללבוש חצאית כחולה וחולצה לבנה, רצוי שתהיה רקומה ברקמה תימנית. לַבָּנִים – חולצה רוסית רקומה בידי “החבֵרה”. עוד לבשו חולצה כחולה ומכנסי חאקי – מכנסיים קצרים עם גומי לבָּנות ומכנסיים קצרים באורך “שִׁיבֶּר” לבָּנים, חגורה טבריינית אדומה ארוגה מצמר, המהדקת את הגִזרה ומבליטה אותה אצל הבנות, סרפן כחול כהה עם שרוכים ומתחתיו חולצה לבנה עם שרוולים ורקמה תימנית, כָּפִיָה או מטפחת עם חרוזים זרוקה ברישול מכוון סביב הצוואר, נעליים גבוהות וגרבי צמר גסים, או סנדלים תנכיים שהמהדרין קנו אותם בחנות “נמרוד”. שיא המאוויים היה בטלדרס כחול כהה, עם כיסים אלכסונים וריצ’רץ' בתקופת החורף – לבּנים ולבנות כאחד. למוֹתר להדגיש כי לא רבים השיגה ידם לרכוש פריט־לבוש מבוקש זה.

לכל חוג היתה “שריקה” שהתייחדה לו בלבד, ובעזרתה היו קוראים זה לזה מן הרחוב אל המרפסת בתוך ציבור הומה. ניגון השריקה מזוהה על ידי רבים עד היום ומלווה אותם.

אין צורך לומר שעישון היה אסור, ונחשב להפרת־כללים חמורה ביותר, שדינה עד הרחקה, או כפי שקראו לכך אז “סילוק מן התנועה”, אחרי דיון בוועדה מוסמכת. שתיית יין היתה בכלל מחוץ ללוח החטאים, ועל סמים ידעו רק שהם קיימים אי שם בסמטאות סין הרחוקה.

דעת־הקהל הנוקשה והקיצונית לא תסלח למפר, ובמיוחד למפֵרה, את הכללים: איסור מוחלט על גרבי ניילון, שהחלו להופיע אז בשוק לצריכה המונית; אודם על השפתיים הוא בבחינת בל יִרָאֶה; ואין צורך להזכיר ענידת עגילים, שנחשבה ל“מנהג גלותי”. מכנסי גברדין ארוכים לגבר מעידים על מוצאו ה“בורגני” (מלת־גנאי איומה) של הלובש אותם, ועל השתייכותו ל“חוגים הלא־נכונים”. על הבלורית של הבנים כבר דֻבַּר והוּשַׁר, והמתהדרים היו מתגנדרים בתנועת־ראש צִדית, שהניפה את בלוריתם לאחור. אפילו צורת הקיפול של הגרביים היתה מבוקרת, וקיפולם שלא “כהלכה” העיד על מוצאו של המקפל, שאינו “משלנו”. אבוי למי שנראה כשהוא חורג מן הכללים. החֶברֶה לא חסכו את שבט לשונם ממנו, וזכרו לו את “חריגותו” שנים הרבה.

כל זה בלוויית כללי התנהגות ברורים בחברה: איזה ריקודים לרקוד, לצלילי איזו מוזיקה, וכלי־הנגינה (רק אקורדיון או מפוחית־פה), איך ועם מי לרקוד ומתי, כללי החיזור והחֲבֵרוּת, ההיירארכיה החברתית של “מיוחסים” ומיוחסים־פחות, של נותני הטון והנגררים. מי מרכיב את מי על אופניו אחרי “הפעולה” בתנועה – אם על ה“רמה” מלפנים כסימן לקִרבה, ואם על ה“סַבָּל” מאחור כביטוי לריחוק, או על הצירים הבולטים של הגלגל בעמידה כהפגנה של חברמניות יתרה. היה ברור מי מוזמן להשתתף בטיול בשבת בבוקר בירקון בסירת משוטים, או בסירת מוטור עד ל“שבע טחנות” – ועוד כהנה וכהנה, מערכת שלמה של חוקי “שולחן ערוך” תנועתיים לכל אירוע ולכל הזדמנות. חוקים אלה השתנו אך במעט בין עדה לעדה, בן קן לקן, בין עיר לעיר, ואפילו בין תנועת נוער חלוצית אחת לאחרת.

היה זה דור שתל־אביב שלו כבר לא היתה תל־אביב של חולות, אלא תל־אביב של “מגרשים”, אותן חלקות פנויות בין בית לבית שהעלו עשבים, פרחי בר מצויים, ועולם שלם של חגבים ובעלי־חיים קטנים אחרים. בתחילה עוד רעו שם עדרי כבשים ועזים, ולפעמים גם גמלים בלוויית רועיהם הקטנים, וליחכו את העשב הגדל בר במגרשים רחבי־ידיים אלה, אבל עד מהרה נעלמו אלה מן הנוף. לנגד עינינו הלכו המגרשים והתמלאו בתים על עמודים. החול בין המגרשים נכבש ונסלל לכבישים, תנועת האוטובוסים גברה והיה צריך להתחיל להיזהר בחציית כביש. שוב אי־אפשר היה להחליק בסקטים על הכביש, והיה צריך לעשות זאת על המדרכות עם חריציהן המכשילים. אבני־ציון כגון בית־החולים “אסותא”, “גן הנביאים”, הירקון, הבית האדום, בית פעילי ההסתדרות – שוב לא היו רחוקים מעבר להרי חול, אלא הלכו ונתקרבו, והעיר בלעה אותם לתוכה.

בתי הספר היו שונים זה מזה באופי הלומדים בהם, ואפשר היה לתת בכל אחד מהם סימני־הֶכֵּר סוציולוגיים מובהקים לפי היירארכיה מעמדית ואידיאולוגית. הקיטוב היה בין בתי־ספר “בורגניים” לבין כאלה של מעמד העובדים. ידענו להבדיל בין “הכרמל” ל“תל־נורדוי” ול“נס־ציונה”, ובוודאי ביניהם לבין “בית־חינוך” לשלוחותיו השונות, ובתוכו ההפרדה בין “בלי כלכלה” לבין “עִם כלכלה”. האחרונים מיועדים ל“ילדי מפתח”, לפי ניסוח מאוחר יותר, כאלה שאמותיהם עובדות, או שמתקשים לספק להם בבית ארוחת צהריים חמה ומזינה. הוא הדין גם ב“גימנסיות”, שלכל אחת מהן היה אופי שונה בהתאם לבתי ההורים ששלחו אליהן את ילדיהם, והכל הבחינו ביניהן היטב: “תיכון חדש” החדשני בבניינו הישן; “גימנסיה הרצליה” הבורגנית בבניינה המקורי; תיכון עירוני א', האליטיסטי בעיניו; וגימנסיה “שלוה”, מפלטם אל האחרים. וגם אם אוכלוסיית התלמידים בכל אחד מאלה לא היתה הומוגנית כפי שנוח לתארה, הרי התדמית כתמיד חזקה מן המציאות.

תכנית “כבקשתך” בשבת בצהריים, ששודרו בה השירים הפופולריים בלוויית ברכות אישיות, היתה אחת החוויות המרגשות, שרבים חיכו לה כל השבוע והקשיבו לה בדבקות.

העולם הגדול הגיע באמצעות התרגומים לעברית של הספרות הקלאסית האירופית ללשונותיה השונות, על סוגיה המגוונים. הספרייה הציבורית, ובמיוחד הספרן, שהיה “מוסד” של ממש, השפיעו על הרגלי־הקריאה ועל עיצוב עולמם הרוחני של הילדים והילדות. לא־פעם היה הספרן בוחן את העומד לפניו אם אכן קרא ואם הבין את הספר ששאל, ולא־פעם היה פוסל ספר שהלה השתוקק אליו. סדרת ספרי טרזן נקראה בשקיקה, וחוברות “הרומן הזעיר” הוחבאו בתוך המחברות והועברו מתחת לשולחן מיד ליד, תוך הרגשת הנאה חריפה על הפרת איסור מפורש של המבוגרים.

רשימת הספרים המשפיעים ארוכה מאד ומגוונת לא־פחות: ‘אגדות העולם’, ‘הלב’, ‘מכרות המלך שלמה’, ‘זקני בית הספר בוילבי’, ‘תום סויאר’ ו’הקלברי פין‘, ‘ילדי רב החובל גרנט’, ‘אנשי פנפילוב’, ‘באש ובחרב’, ‘בישימון ובערבה’, ספרי ז’ול ורן, הרומנים של גדולי הספרות הרוסית שתורגמו לעברית בשנות העשרים והשלושים, סדרות ארוכות של רומנים צרפתיים ואנגליים ועוד ועוד, רשימה ארוכה עד מאד. עם גיבורו של כל ספר נעתקה הנשימה, רבתה ההזדהות וגבר הרצון לחיקוי. לשון התרגום המליצית לא רק שלא הכבידה ולא הפריעה, אלא נראתה טבעית ביותר. לכל היותר תמיד אפשר היה לדלג על מה שהפריע לשטף העלילה. מן הספרות ה“גלותית” משך במיוחד שלום עליכם בתרגומו־עיבודו של י.ד. ברקוביץ, רק מעט מאד ספרים עבריים מקוריים עוררו כך את הרגש והדמיון, ובהם ‘לובנגולו מלך זולו’ של נחום גוטמן ו’אנשי בראשית’ של אליעזר שׂמֹאלי. חוברות ‘דבר לילדים’ השבועיות, שהגיעו כסדרן, סיפקו את הגיוון המאוזן הדרוש, לפי דעת המחנכים, בין מִבית למִחוּץ, בין החינוכי למהנֶה.

לצד הספר השפיע הקולנוע – לא כמתחרה אלא כמשלים – על עיצוב עולם החוויות ועל קליטת המושגים על העולם הגדול. ההליכה לקולנוע נעשתה בדרך כלל בחברותא, כחלק מאותה חברת־נעורים המרגישה בעצמאותה ובכוחותיה. כל בית־קולנוע וסרטיו האפייניים, כל קולנוע וכללי־ההתנהגות המיוחדים לבאים בשעריו. אינו דומה קולנוע “אסתר” המהוגן ל“בית העם” הפרוע, ואינו דומה “גן־רינה” הקיצי, הפתוח לשמיים, לפלאי הטכניקה של פתיחת הגג בקולנוע “מוגרבי” בימי הקיץ הלוהטים. מצוָה היתה “להתפלח” לקולנוע, ומי שקנה כרטיס דאג להסתיר זאת ולספר לחברה מנפלאות “התפלחותו”. כל קולנוע והשיטות השונות של ה“התפלחות” אליו: שיטת ה“אחרי” בקולנוע “אסתר”, והטיפוס על הגדר או החדירה בין הפרצות שלה ב“בית־העם”.

היה זה דור ש“קִלקל” את הלשון העברית המהוקצעת “התִקנית” שרכש בבית הספר אצל מוריו חניכי גימנסיות “תרבות” ואצל הוריו, במידה שאלֶה הביאו אתם את העברית שלהם עמהם ממזרח אירופה – והפך אותה ללשון מלאה שיבושי דיבור, וגם בכך המשיך את מעשי קודמיו, חניכי הגימנסיה “הרצליה”. אבל בה בשעה שוּנוּ ממש לנגד עיניו מלים לועזיות רבות ששימשו עד אז בדיבור (טכסי, סרז’נט, פנצ’ר ועוד הרבה־הרבה כאלה) והוחלפו במלים עבריות מקבילות, עד כי נשכחה המקבילה הלועזית. העברית נתרחבה וקלטה לתוכה את כל המונחים הדרושים לצורך ניהול מדינה וצבא, עד כי נדמה שהם שכנוּ בתוכה מששת ימי בראשית. השפה העברית החיה והטבעית בפיו יכלה לקלוט ולפלוט גלי סלנג שונים, שמקורותיהם בערבית, בצבא הבריטי, בקליטת הפליטים, במפגש עם הקיבוץ, במלחמת העצמאות, בגלי העלייה הגדולה, ועם הגיוס לצבא.

מאוחר יותר נפתח אל התרבות באמצעות “המועדון לתרבות מתקדמת”, שהדים מפעילותו הגיעו אל המעוניינים; מוזיאון דיזנגוף שבשדרות רוטשילד, שתערוכותיו הראשונות פתחו בפניו הזדמנות ראשונה לראות ציורים־של־ממש בסגנונות שונים; פעילותה של גלריה כץ ברחוב דיזנגוף סמוך לכיכר; וכיוצא בזה בְּלִיל השפעות מקריות ומזדמנות, שפעלו יחד לעיצוב עולמם התרבותי של הנערים והנערות המתבגרים.

ההשתייכות לתנועת הנוער, החל בכיתה ה' אצל המקדימים ובכיתות גבוהות יותר של בית הספר העממי אצל המאחרים, היתה חלק מאותה חווית־נעורים־והתבגרות, שהִקנתה הרגשת אחריות, עצמאות, בגרות וביטחון. העובדה שלכל אחת מתנועות הנוער היה גוון פוליטי קצת שונה, והיא היתה מזוהה עם מפלגה פוליטית מוגדרת היטב – לא מילאה אצל מרבית המצטרפים תפקיד חשוב. רק מעטים היו ערים עם כניסתם לתנועה להֶבֵּט הפוליטי המסויים שלה. רק מעטים מן ההורים השפיעו על ילדיהם שיצטרפו לאותה תנועת־נוער התואמת בדיוק את השקפת־עולמם. הרוב לא ייחס לכך חשיבות רבה, או שלא רצה להתערב, או שקצרה ידו מלהשפיע. המתחים בין דור ההורים לדור הבנים והבנות לא היו רבים, והצטמצמו בדרך כלל לנושאים מעשיים שעמדו על הפרק: להרשות או לא להרשות לצאת לטיול שנראה להורים מסוכן (במידה רבה של צדק, במבט לאחור…), להרשות או לא להרשות לחזור מאוחר בלילה (דאגת הורים בכל מקום בעולם), לצאת או לא לצאת למחנה צופי. הורים רבים אף תמכו בחברוּת בתנועת הנוער ועודדו את ההצטרפות אליה, מכל הסיבות האפשריות: מסגרת, חברה טובה, להיות כמו כולם, חינוך לעצמאות, להתערות בחברה הארצישראלית. גם אלה שלא רצו שבניהם ובנותיהם יֵלכו לקיבוץ הסכימו שיֵלכו לתנועה, ואת הדאגה של קיבוץ או לא – השאירו לעתיד לבוא.

הנפת הדגלים (שבועות תש"ח)

החברוּת בתנועת הנוער היתה בראש ובראשונה אקט חברתי מובהק, מתוך רצון להשתייך לחברת צעירים המנוהלת על ידי צעירים, מחוץ למסגרות המנוהלות על ידי המבוגרים כמו בית הספר ובית ההורים. הבלטת ההשתייכות התנועתית באמצעות התלבושת היתה חלק מעיצוב הזהות וגיבושה: חולצה כחולה לתנועות הנוער החלוציות הסוציאליסטיות, וחולצת חאקי לאחרות. ובתוך התנועות נעשתה ההבחנה בעזרת השרוך או הכפתורים: שרוך לבן לשומר הצעיר, אדום – לתנועה המאוחדת, כפתורים לבנים למחנות העולים. היו גם הבדלים בין חולצה כחולה עם שרוך אדום עם כיסים (לתנועה המאוחדת) לבין שרוך אדום בלי כיסים (לנוער העובד) – אם לא בלבלתי ממרחק השנים בין “המדים”. וכמובן – העניבות למיניהן בתנועות הנוער האחרות, שלבשו חולצת חאקי כבסיס. הבחנות מסוג דומה, אשר “זר לא יבין אותן”, קיימות כיום ברחוב החרדי, כשהקבוצות השונות בתוכו נבדלות על פי הכובע וצורתו, הגרביים, המכנסיים ויתר האביזרים.

על החולצה התנוסס סֵמֶל התנועה, שהרקע שלו הבדיל לפי צבעו בין שכבות־הגיל השונות. הסמל והרקע הוענקו לחניך בטקסים רבי־רושם, עם כתובות־אש, קריאת סיסמאות פה־אחד ברוח התקופה, כשהמדריך קורא “עֲלֵה וְהַגְשֵׁם” וקהל החניכים צועק לעומתו: “עָלֹה נַעֲלֶה”. וכל זה מלוּוה בתרגילי סדר פרועים למדי, במצעדים מרושלים, ובחוסר־ארגון משווע, הראוי לרחמים. היתה זו יותר הפגנת־כוח, הרגשת יחד המקנה עוצמה, שאינך לבדך אלא הנך חלק מגוף גדול ומאורגן, הפועל יחד למען מטרה אחת נעלה.

והמטרה האחת הנעלה היתה בעייתית עד מאד. הכל התחנכו ל“הגשמה”, ל“הגשמה עצמית”, ל“הגשמה אישית”. הכל כוּוַן לקראת ההליכה לקיבוץ, הצטרפות למשק קיים, או – גולת־הכותרת ושיא־המאוויים – הקמת קיבוץ חדש! הגשמה זו תבעה את האדם כולו, ורבים כָּשְׁלוּ במעבר בין האידיאל להגשמתו. דור ילידי שנות השלושים כבר התגייס לצה“ל על מסגרותיו השונות, שזה עתה הוקמו, ונִתְנָה לו האפשרות לשמור על המסגרת החברתית המשותפת, ה”הכשרה" או ה“גרעין”, במסגרת הנח"ל. היה זה מעבר טראומטי עד מאד, וההתלבטויות והוויכוחים היו קשים ומרים, כל אחד בינו לבין עצמו, בינו לבין חבריו הקרובים, כשהחברה כולה מתערבת באמצעות ועדותיה, הנוטות מדרך הטבע לקיצוניות־יתר.

השֵׁרות בצבא, בבסיס הטירונים ובמסגרת הנח“ל, אִפְשֵׁר אמנם לשמור על המסגרת החברתית, אך היה בדרך כלל חוויה לא־קלה ולא־נעימה. המפגש של המורשת הפרועה של תנועת הנוער והרומנטיקה של האינדיבידואליזם החוגג של הפלמ”ח עם המסגרת הנוקשה של צבא מסודר – היה קשה. ביקורי הורים בבסיס הצבאי לא היו נהוגים אז. לא רק שלא היו להורים כלי רכב כדי להגיע למחנה האימונים, אלא שזה נחשב גם לחולשה, לפינוק, סימן לחוסר־בגרות אם ההורים באים לבקר. ומי שהוריו הגיעו בכל זאת הרגיש חובה להתנצל, וחילק את טובות־ההנאה שזכה בהן בין כולם כפיצוי.

היה זה צבא שהתגבשו בו המסגרות הראשונות של היחס לחייל, שהתבטאו ב“טרטורים” קשים, המיועדים לשבור את רוח הפרט ובמיוחד את אחוות החבורה כולה. העונשים היו קשים ומשפילים, ורק הרגשת ה“יחד” סייעה ליחיד להתמודד, ולא תמיד בהצלחה. ואף על פי כן הסכימו רק מעטים “ללכת לאחוזים”, כלומר להימנות עם המִכסה, שקבע הצבא בתיאום עם תנועות הנוער, של חברי־גרעין שיעזבו (זמנית?) את מסגרת הגרעין על מנת לשמש קצינים בצבא. רק שיחות־גרעין נוקבות אילצו את אלה שנבחרו לכך לעזוב וללכת לקורס מ“כים (הגרעין הוא שקבע, באורח דמוקרטי, מי יקודם בדרגה). לכן נשארו רוב מתגייסי גרעיני הנח”ל בדרגת טוראים. רבים כּשלוּ בשלב זה ופרשו כל אחד לעברו, ורבים עוד יותר עזבו עם תום המסגרת המחייבת של הצבא, ובדרך כלל הלכו ללמוד. אחרים המשיכו עוד זמן קצר או ארוך בקיבוץ שהגיעו אליו כ“השלמה”, ועזבו לאחר התנסות מסויימת בחיי קיבוץ. רק מעטים מאד עמדו במִבחן הקיבוצי ונשארו, והם מהווים עד היום את “הגרעין הקשה” של הקיבוצים שהם חברים בהם.

את הקיבוץ הכירו חברי תנועות נוער העירוניים לראשונה באמצעות “מחנות העבודה”, שנערכו בחופשות־הקיץ במשך כארבעה שבועות, החל מכיתה ט'. עם כל ההתרגשות לצאת מן הבית לתקופה ממושכת ולחיות עם “הַחֶבְרֶ’ה” בלבד, היה זה במרבית המקרים מפגש לא קל. ההסתגלות לעבודת הכפיים היתה קשה, תנאי המגורים הצפופים והדחוקים לוחצים ובלתי נעימים, השהות הממושכת בצוותא לא היתה קלה, והמשק הקולט לא תמיד ידע כיצד לקרב אליו את הבאים הנלהבים והתמימים בשעריו. מה שראו ושמעו בחדר האוכל ובמקומות העבודה השונים ניפץ לא־פעם את התמונה האידילית הנרגשת שהיתה לצעירים העירוניים על חיי הקיבוץ. ובעיקר – לא נוצר כל מגע עם הצעירים בני אותו הגיל, ילדי הקיבוץ וחניכיו, שהתנכרו לעירוניים והתנשאו עליהם, בעוד האחרונים, במידה שהצליחו להכיר אותם, לא בדיוק התפעלו ממה שראו, ובמיוחד ממה שנראה להם כעולמם המוגבל של בני הקיבוץ. לא נוצר כל דיאלוג, וכל חברה נסגרה בתוך עצמה וטיפחה את חייה בתוכה. עם זאת היתה זו חוויה אדירה ומהממת, שהשאירה את רישומה על כל מי שלקח בה חלק, ואפשר לומר ללא הגזמה: לכל ימי חייו.

הטיול היה מוסד קבוע במסגרת החֲבֵרוּת בתנועת הנוער, ושימש חלק מטקס ההתחנכות ה“שבטית” וה“אישית” לחישול הגוף והנפש. מי שהצליח לעמוד במאמץ הפיזי והחברתי הקשה “עלה כיתה” ונחשב בחברה, והאחרים נתפסו כחלשים, בלתי־ראויים ובלתי־נחשבים. לכל תנועה היתה סדרת מסלולי־הטיול שלה, כל מסלול בהתאם לשכבת הגיל. אבל דור שנות השלושים כמעט לא כבש גם כאן מסלולים חדשים ראשוניים, אלא המשיך במסורת של קודמיו, והילך במסלולים שכבשו הראשונים (אולי להוציא את ההעפלה ב“שביל הנחש” במצדה, שהתגלה רק עתה).

והמדריכים עצמם, שהלכנו אחריהם בעיניים עצומות, שכן הם כבר עשו זאת קודם, ובידיהם המפות הטופוגרפיות יקרות־המציאות, ורק הם, כך חשבנו, בני־בית במדבר – טעו בדרך לעִתים קרובות, טעויות שגרמו לכך שהיה צורך לחזור על עקבותינו מהלך שעות אחדות, ולא־פעם לישון באמצע הדרך ולא במקום שתוכנן.

אבל בסופו של דבר הכיר דור זה את ארץ־ישראל ברגליו, במסעות קשים ומפרכים עם משא כבד על הגב, עם משמעת־מים ותנאים קשים, שמקורם היה בחלקו במציאות של אותם ימים, אך חלקם לא היו נחוצים והם נבעו רק מאותה אידיאולוגיה שיש לחנך להכרת הארץ ואהבתה בדרך הקשה. יש לחשל את האופי ואת הגוף, לגבש את החברה, להיות בן־בית בשבילי המולדת, לגלות תושייה והתמצאות, לדעת לקרוא מפה טופוגרפית, לשלוף את הקטע המתאים בתנ"ך או אצל יוסף בן־מתתיהו, להכיר בעזרת מגדיר מתאים את הפרחים, הצמחים, בעלי החיים וסוגי הקרקע, להיות מסוגל ללכת שלושה ימים עם התרמיל על הגב, בנעליים גבוהות ולוחצות הגורמות ליבלות ברגליים, בחום הגדול והמעיק, בעליות, בתנאי מדבר – ולהמשיך לשיר. ללכת, לסבול – ולשיר. ובמקום להכיר את הדרכים, הרי בגלל תנאי ההליכה הקשים, שמטרתם להגדיל את כוח הסבל, נעץ כל אחד את פניו בקרקע, מתפלל לרגע ההפסקה – עשר דקות בכל שעה – ותוהה בינו לבין עצמו כיצד יגייס את כל כוחותיו להמשיך וללכת, ולא יישאֵר מאחור. נסענו אל אזור הטיול במשאיות ללא מושבים, או עם ספסלי־עץ קשים וארוכים, דחוסים בין עשרים ילדים מתבגרים עם כל הציוד, בכבישים משובשים, בנסיעה אִטית, בתנאים־לא תנאים.

חניכי תנועות הנוער יצאו למסעות המפרכים ברגל: להרי יהודה זמן קצר אחרי תום הקרבות, כשעדיין שרידיהם בשטח (מסוכן מאד!); מסע מִיָּם (תיכון) אל ים (כנרת); לנחל עמוּד; ועד לגוּלת הכותרת: העליה למצדה, בחנוכה, דרך הסוללה הרומית (וכעבור שנתיים שוב, הפעם דרך שביל הנחש, שזה עתה נתגלה); וכמובן – לאילת, שזה עתה נכבשה. החזרה מן הטיול היתה מלוּוה בהרגשת גאווה עצומה של הצלחה במשימה קשה, של סיפורים על הקושי של המסע, הרפתקאותיו האמתיות והמדומות, והשיזוף הרב שבלט למרחקים לעומת חיוורונם של אלה שלא לקחו חלק בחוויה ונשארו מאחור. כדאי היה לבדוק פעם ביסודיות את השאלה האם מסעות אלה אכן חישלו או הרתיעו, הזיקו לבריאות או חיסנו את המשתתפים בהם, וכן מה היתה השפעתם לטווח ארוך. בכל אופן טיולים אלה היו חלק מן הריטואל הקבוע של כל תנועות הנוער, ועובדה היא שמבין אלה שהשתתפו בהם יצאו אחר־כך מרבית הגיאוגרפים, הארכיאולוגים וההיסטוריונים ויתר העוסקים במחקר ארץ־ישראל לענפיו השונים.

הדרכת ילדי עולים חדשים בגבעת־עליה (ג’בליה), מרץ 1951.

חוויה מעצבת נוספת היה המפגש עם העלייה הגדולה של ראשית שנות החמישים, במפגשים יזומים שאורגנו על ידי המסגרות השונות: בית־הספר ותנועת־הנוער. יציאה למעברות באותו חורף גשום של שנת 1950 כדי לחפור תעלות ולהטות את מי הגשמים מן האוהלים ספוגי המים, וההתרשמות הקשה מתנאי חייהם של הדרים בהם; יציאה למחנה־עבודה בתקופת החופש הגדול למושב־עולים שזה עתה התיישב, בתנאים קשים עד מאד, במקום למחנה־העבודה המסורתי בקיבוץ, מה שהדגיש את סדר העדיפויות המשתנה במדינה שזה־עתה קמה; והדרכה בקרב ריכוזי־עולים ביפו, בגבעת־עליה (היא ג’בליה), בעג’מי – תוך תחושת שליחות אמִתית ורצון להביא את דבר התנועה לילדי עולים אלה ולשתף אותם מהר ככל האפשר בחוויה הקולקטיבית המקומית. מפגש קשה עם הוריהם המסתייגים, ללא שפה משותפת, כדי לשכנע אותם שירשו לילדיהם להצטרף לתנועה, לצאת לטיול, להשתתף באֵרוע תנועתי, לקנות להם חולצה כחולה.

לא קל היה להיות חבר בתנועת־נוער כמו “התנועה המאוחדת”, שדגלה ב“דרך־האמצע”, שלא היתה קיצונית, ושחינכה על האִמרה “בזכות המבוכה ובגנות הטיח”. בוויכוחים הנלהבים והקולניים בחצר בית־הספר ובמפגשים בין־תנועתיים היה קשה להגן על עמדות של פשרה ושל מתינות: סוציאליזם ללא אמונה עיוורת בקומוניזם ובברית המועצות, סוציאליזם בגוון הומניסטי המבקש להביא לאושר האדם ומתחשב באופי הטבע האנושי. ה“פעולות” נשאו אופי יותר של חינוך לתרבות ולערכים כלליים, תוך התנגדות ל“קולקטיביות רעיונית”. המדריכים עודדו ויכוחים, מחשבה עצמית ועצמאית, בדיקה מחודשת של ערכי־יסוד, הכֵּרוּת עם מושגי־יסוד ותורות־יסוד. היתה אמנם תכנית מחייבת שגובשה בהנהגת התנועה, אבל הפעלתה נעשתה ביוזמות מקומיות, הקשורות באופיו של המדריך ה“מעביר” את ה“פעולה”, נטיות לבו והשכלתו. המדריכים, שהיו בוגרים מחניכיהם כדי 3–4 שנים בלבד, ניסו להקנות להם ערכים שכללו בין השאר האזנה קולקטיבית למוזיקה, אם היה המדריך חובב מוזיקה, קריאת טקסטים פילוסופיים אם היתה למדריך נטייה כזאת, וכל זה בשילוב עם משחקי חֶבְרָה של פְּנים ושל חוץ, שירה בציבור ועוד.

בשעות “פעולה” בקרית־מאיר, תש"ח

לכל זה היה ריטואל כמעט קבוע: הפותחים בשירים, הרפרטואר, סדר השירים, שירים המתאימים למצבים שונים – עצובים או שמחים, ליד מדורה או במקומות אחרים, ומִשׂחקים שריגשו יותר או פחות, במיוחד בתחום שבינו לבינה. ניסו “להעביר פעולה” גם על “הבעיה המינית” לבנים ולבנות יחד, מה שגרם להתרגשות לא־מעטה, ולשיחות עקרוניות ותיאורטיות כביכול על מה שהעסיק מאד כל אחד באופן אישי. באותן שנים נוצרו גם “הזוגות” הראשונים, החֲבֵרוּיוֹת, עם כל הכרוך בכך, בתוך היחד הלוחץ והפולש לתחום היחיד באמצעות הנשק החד של הרכילות. לא מעט מחברויות אלה, יש להודות בשמחה, מחזיק מעמד עד היום בכוחה של אותה חוויית נעורים תנועתית משותפת, שצברה תנופה בחוויות־ההמשך בצבא ובקיבוץ.

בהשפעת האוירה הכללית קִיֵּם דור זה באדיקות ובמסירות חוויות שהגיעו אליו מכלי שני, כאפיגונים מובהקים: ה“קומזיץ” על כל אביזריו – תפוחי־האדמה הצלויים (הקארטושקעס), שהתפחמו בדרך כלל ולא צלחו למאכל, הקפה שבושל ב“פינג’אן” וגלש בדרך כלל עד שלא נותר ממנו הרבה, הצ’יזבאת שסופר בידי חסרי־כשרון כדי לשמר את הריטואל, ובמיוחד מחרוזת שירי המדורה שהיה להם סדר קבוע ונוקשה, והם הושרו בהתלהבות עם כל המִלים על ידי המזמרים הקבועים ובמיוחד המזמרות הקבועות, שהיסו כל הזמן את “המשתמטים הקבועים”, שהעדיפו מסיבות השמורות עמהם לא להצטרף לזִמרה הכללית.

חברי התנועה היו פחות הומוגניים ממה שרגילים לתאר. לא כולם היו משכבת האינטליגנציה העובדת האשכנזית, הקרובה למפא"י ולמפלגות הפועלים האחרות. אלה נתנו אולי את הטון והתבלטו יותר, ולכן יצרו רושם זה, אבל רבים מאד באו משכבות־אוכלוסייה אחרות. היו בהם בנים למשפחות ספרדיות ותיקות יותר ופחות, לבעלי־מלאכה ותעשיה זעירה, ליוצאי גלויות שונות, בתוכם כאלה ששפת־הבית לא היתה עברית, למשפחות מסורתיות וחילוניות, אמידות ועניות. באותן שנים דומה שלא היה הבדל, לא דובר עליו ולא הרגישו בו. כל אחד נתקבל כפי שהוא, ללא התחשבות במוצאו ובמעמדו. כל אחד נבחן בהתאם למקומו בחברה, אם כי מקומו זה נקבע כמובן במידה רבה על ידי תנאי חייו ואופן גידולו וחינוכו. רק בדיעבד, במבט לאחור ממרחק של שנים רבות, אפשר לחזור ולשחזר בקושי את המוצא, המעמד והאופי של בית ההורים של חברים לאותו חוג בתנועה. אבל בשעתו לא אלה היו קני־המדה להתקבלות בחברה, להגעה למעמד של השפעה ולסיכויי הִבָּחֲרוּת לוועדות הקובעות והמשפיעות. באותה שעה נראה שלכל אחד יש סיכוי שווה על פי המעמד שכבש לעצמו באותה חברה צפופה וסגורה ובהתאם לחבר התומכים שהצליח לגבש סביבו.

מה נשאר מכל זה? האם נשאר? מה נתנה תנועת הנוער לחבריה? האם נִכָּרִים חברי “התנועה המאוחדת” במשהו המייחד אותם ממי שהיה בתנועת נוער אחרת? וממי שלא היה כלל בתנועת נוער? אם יש תשובה – היא צריכה להתבסס על מחקר של ממש, הערוך לפי כל הכללים. אולם דומה שלא אשגה בהכללה אם אומר שבדרך כלל יצאו מתנועות הנוער אנשים הגונים, במלוא המובן של מושג זה, אם להתעלם מחריגים צורמים אחדים. התשובה האינטואיטיבית לשאלה מה נשאר היא, שאכן יש משהו משותף, משהו שנשאר, הניכר גם מקץ שנים רבות מאד, אבל קשה מאד להגדיר אותו “משהו” וקשה לדעת אם מקורו בהוויה הדורית המשותפת בכלל – ילדות ונעורים בתל־אביב של שנות השלושים – או בחוויה המשותפת של השתייכות לתנועת־נוער חלוצית בכלל ול“תנועה המאוחדת” בפרט. נשארו שירים, כמה דפוסי־התנהגות, מילון סלנג פרטי אשר “זר לא יבין אותו”, צחוק משותף מאותן בדיחות, זכרונות משותפים, ועוד כיוצא בזה קטלוג של פרטֵי הווי.

חברי התנועה מסוגלים לזהות זה את זה ברחוב, ואף בחו"ל, ללא הֶכֵּרוּת אישית מוקדמת, בעזרת אותם סִימני־הֶכֵּר נסתרים, שנחתמו בהם לתמיד.

ונשארו כמובן “זוגות” שהכירו זה את זה בתנועה והם היום משפחות ענפות, ועודם נושאים יחד את משא־הזכרונות התנועתי המשותף – הם וחבריהם לביוגרפיה הזהה. ההֶכֵּרוּת מתקופת התנועה, שבסיסה נעוץ בעבר בלבד, ספק אם יש לה משהו משותף מעבר לכך. אבל אותה ידידות שנמשכה והחזיקה מעמד במשך השנים, ואף טופחה במכוון ונוספו עליה חוויות בהמשך – עמדה במבחן הזמן ונעשתה חלק מאותו רכוש רב של חֲבֵרוּת־אמת שבני הדור זכו בו, ובכך חלק נִכָּר מכוחם, המסייע ליחיד לעמוד במבחני החיים השונים, הקשים והשמחים. אין ספק שכל אחד “עיבד” בצורה שונה את חוויות ילדותו והתבגרותו בבית ההורים ובתנועת הנוער, שבעזרתן עיצב את חייו, בחר את מקצועו וארגן את ביתו ומשפחתו. אלפי בוגרי “התנועה המאוחדת” ממלאים תפקידי־מפתח בחברה הישראלית, והם בדרך־כלל אנשי “הצווארון הלבן” שהגיעו אליו מן “החולצה הכחולה”, כביטויה של הסוציולוגית פרופ' רנה שפירא. ניתוח סטטיסטי מדוייק יגלה שיש ביניהם, כפי שכתב לי מיכה לבנה, “המון עורכי־דין, עובדי חינוך והוראה, מהנדסים. יש הרבה מאד מדענים במדעי הרוח והחברה, טכנולוגיה ומדעים מדוייקים. אמנים יש, אבל לא הרבה. אין גם הרבה קציני צבא, וגם לא הרבה בעלי־הון. אין כמעט סופרים מפורסמים, אבל רבים הם הכותבים בתחומים השונים: ספרי־מחקר, ספרי־ילדים, עיתונאים”. “התנועה המאוחדת” תרמה כמה שרים בממשלות ישראל, ורבים מבוגריה נושאים במשרות מרכזיות ובדרגות בכירות באוניברסיטאות, במשרדי הממשלה, בגופים ובמוסדות ציבוריים. ואין זה כמובן הניתוח השלם לעיסוקים ולמקצועות. יש לשער כי לחברוּת ב“תנועה המאוחדת” יש חלק בפורטרט הקיבוצי של בני־הדור, והיא משמשת כמרכיב אחד, מרכזי או שולי, בתוך המערכת הסבוכה של מרכיבים נוספים, הגורמים לפרט לבחור במקצוע שבחר, להתנהג כפי שהוא מתנהג, ולבנות את חייו ואת משפחתו כפי שבנה. בספר ‘כצמח השדה, ילקוט המחנות העולים’ – אותו מאסף רגשני, אם לא לומר פאתטי, שהתפרסם בתש“ז במלאת עשרים שנה ל”מחנות העולים" ושנה ראשונה ל“תנועה המאוחדת”, ומשתתפיו הם “הראשונים” ו“האבות המייסדים” האגדיים של התנועה – נכתב בין יתר ההגיגים ברוח התקופה, בחתימת “ויטה”:

דומה שיש בכוחו של קטע זה למסור את רוח התקופה ואווירתה, כפי שהשפיעו על הדור שבא כבר אל ההתחלות שהוכנו על ידי קודמיו, ושהמשיך אותן בדרכו.

אב תשנ"ג

הערה ביבליוגרפית

– ‘עלה והגשם. ספר התנועה המאוחדת’, ליקט וערך: מיכה ליבנה; עורך מדעי: משה ליסק, הוצ' הקיבוץ המאוחד [ניסן] תשנ"ח [אפריל] 1998, עמ' 269–280. עוד בספר רשימות שלי מראשית שנות החמישים כפי שפורסמו בזמנן בעיתון שערכתי “עדתון” וכן תמונות ומסמכים מארכיוני הפרטי, לרבות על שער הספר.