¹

א. תהליכי החילון בספרות העברית

הספרות העברית של הדורות האחרונים, מאמצע המאה השמונה־עשרה, התרכזה באירופה – תחילה במערבה ולאחר מכן במזרחה. הסיבה: תהליכי החילון של החברה היהודית החלו באירופה, ואילו קהילות ישראל במזרח נשארו קהילות דתיות־מסורתיות. הספרות העברית הושפעה השפעות־חוץ והשפעות־פנים: מן התנועות הלאומיות, מן הספרות האירופית, ומתהליכים פנימיים בתוך החברה היהודית. לכן נוצרה במרכזים השונים באירופה, תחילה במערב (ברלין) ולאחר מכן במזרח (גליציה, פולין, רוסיה) ספרות עברית חילונית, שסופריה חוו מבשרם את תהליכי החילון וההשכלה של החברה היהודית. בארצות המזרח המשיכה להיכתב בעברית ספרות קודש, ספרות דתית, פיוטים, שירי קודש, אם כי גם אליה חדרה, אמנם באטיות, ספרות ההשכלה העברית, כגון ספרו של אברהם מאפו אהבת ציון (תרי"ג/1853) בעברית ובתרגום ללשונות היהודים במזרח.²

ב. ארץ ישראל של מטה

לאחר הפרעות בדרום רוסיה “סופות בנגב”, בשנת תרמ“א/1881 ועם התחלת העלייה־הראשונה (תרמ"ב/1882), שנת “אעלה בתמ”ר”, נערכו המפגשים הראשונים בין העולים ממזרח אירופה (רומניה, גליציה, פולין) לבין הקהילות היהודיות הספרדיות,³ אבל גם האשכנזיות, הפרושות, בארץ־ישראל, ובמיוחד בירושלים.

קבוצות של משכילים יוצאי היישוב הישן, אשכנזים וספרדים כאחד, התעוררו כדי להביא את דבר ארץ־ישראל הראלית לתושביה וליהודי הגולה באשר הם. בהתעוררות זו היה לעיתונות העברית החילונית בירושלים תפקיד מכריע. העתונות הביאה שפע של אינפורמציה על הנעשה בארץ־ישראל, ביישובים השונים, בארבע הערים הקדושות ובמיוחד בירושלים, לקוראים בארץ־ישראל ובגולה. בתוך אינפורמציה זו, שולבו גם תיאורים ראליסטיים מן הנעשה בארץ, בַּמקומות השונים, שהיו על גבול הכַּתבה והסיפור. בראשיתם היו אלה תיאורי טבע, תיאורי עונות השנה, ובהמשך תיאורי בני אדם, מקומות, מאורעות ומעשים, חלקם אמתיים, חלקם בְּדויים למחצה או בְּדויים לגמרי. בעיתונות השתתפו עולים חדשים וילידי הארץ; חניכי הארץ שעלו אליה עם הוריהם כילדים, אשכנזים וספרדים כאחד. היו אלה בעיקר צעירים, שמאסו ב“חלוקה” ובאורח החיים הישן.

עיתונות זו החלה בשנים תרכ“ב (1863): הלבנון ומתחרהו חבצלת (תרכ"ג/1863). הלבנון נערך בידי יואל משה סַלומון, יחיאל ברי”ל ומיכל הכהן, היה העיתון החילוני הראשון בארץ־ישראל, ומאחוריו עמדה המנהיגות האשכנזית הפרושית. חבצלת, שנערך בידי ישראל ב“ק, היה העיתון החילוני השני בארץ־ישראל, ומאחוריו האופוזיציה האשכנזית־פרושית והחסידים. שני העיתונים הופיעו שנים רבות ועברו גלגולים רבים.⁴ לצדם הופיעו כתבי־עת לא מעטים נוספים בתדירויות שונות, בהם תורניים ומהם תורניים למחצה ואינפורמטיביים. בשנת תרמ”ה (1885) החל להופיע הצבי – ראשון בסדרת העיתונים של משפחת בן־יהודה (האור; השקפה) לאורך שנים.

במיוחד יש להזכיר את הקבצים הספרותיים שנערכו בידי זאב יעבץ, ובהם למעשה החלה הספרות היפה הארץ־ישראלית (הארץ; מירושלים; גאון הארץ; פרי הארץ; מציון) בשנים תרנ“א־תרנ”ה (1891–1895). לצדם הופיעו במשך כעשרים שנה לוח ארץ ישראל של אברהם משה לונץ (תרנ“ה – תרע”ו 1895–1916), שגם בו פורסמו סיפורים ארץ־ישראליים.

וכך יש לראות את העתונות כערשׂ הספרות הארץ־ישראלית וכמקום מפגש של אשכנזים וספרדים. זו הייתה הרחבה כפולה: של הכותבים ושל הנושאים. סופרים ספרדים משתתפים בספרות העברית, שעד כה נישאה על כתפי הסופרים האשכנזים; וסופרים ילידי מזרח־אירופה, כותבים על ההווי הספרדי ועל דמויות של גברים ונשים ספרדים שנחשפו אליהם בארץ־ישראל. עיתונות זו נערכה ברובה הגדול בידי עורכים אשכנזים, שהיו אלה שסייעו להרחיב את מעגל הסופרים והנושאים, כדי לעודד כותבים צעירים, להעשיר את כתבי־העת שבעריכתם, להגדיל את כוח המשיכה שלהם ולהרבות את קוראיהם.⁵

ג. סופרים ספרדים ראשונים

באנציקלופדיה החשובה של משה דוד גאון: יהודי המזרח בארץ ישראל (תרצ"ח/1938) מרוכזים מרבית שמותיהם של היוצרים הספרדים.⁶ באנתלוגיה שערכה גליה ירדני: סל הענבים (תשכ"ז/1967),⁷ המייצגת את הסיפורים הארץ־ישראליים שפורסמו בתקופת העלייה־הראשונה, מתוך אחד־עשר הסופרים שנולדו במזרח אירופה, נזכר שמו של סופר ספרדי אחד: סולימן מנחם מני.⁸

סולימן מנחם מני, נולד בבגדד בשנת תר“י (1850); הועלה עם הוריו בהיותו בן חמש (תרט"ו/1855) ונפטר בחברון בשנת תרפ”ד (1924), והוא כבן שבעים וארבע, שימש כרב הקהילה הספרדית בחברון בשנים 1904–1924. סיפורו “עֵֵמֵק הַשֵדִים”, מהווי החיים של הספרדים בארץ־ישראל, פורסם בהמשכים בהצבי של בן־יהודה, בשנת תרמ“ה (1885). ס”מ מני היה אז בן שלושים וחמש, ודומה שיש לו זכות ראשונים: סופר ספרדי בנושאים מהווי הספרדים. זו הייתה מדיניות מכוונת של בן־יהודה – להרחיב את מעגל הנושאים והמשתתפים של הספרות העברית, במיוחד בקרב הספרדים. בהקדמה לספרה כתבה גליה ירדני:

בשנים תר“ל־תרמ”ב (1870–1882) התפרסמו בחבצלת כתבות, תיאור־מסעות, פיליטונים וסיפורים מתורגמים (ירדני, עיתונות, עמ' 71). כתב־עת זה, יחד עם העיתונות הירושלמית כולה, שימש “בית ספר מצויין לאותם צעירים שהייתה להם נטייה למשוך בעט” (שם). בכותבים ילידי הארץ, צאצאי העולים ממזרח אירופה, כגון משפחות ספיר, ריבלין וילין “האשכנזיות”, וכן אברהם שלום ויחזקאל יהודה. חלקם נישא לנשים ספרדיות והם שימשו מגשרים ומתווכים בין העדות. באנתולוגיה אעברה נא בארץ (תשנ"ב/1992) שערכה יפה ברלוביץ, רוכזו סיפורי מסע מתקופת העלייה־הראשונה, ובהם: “התועים במדבר יהודה” (תרפ"ד/1925) מאת יהושע ילין, ו“מסע לעזה” (תרמ"ו/1886) מאת סאלימן מני.

התרגומים לעברית מספרות העולם שהתפרסמו בעיתונות הירושלמית, שימשו מעין שדה־ניסוי לצעירים להתנסות בכתיבה ספרותית. בעיקר תרגמו מגרמנית, מאנגלית, ומצרפתית, אבל גם מערבית (ירדני, עיתונות, עמ' 319–324) גם ההתעניינות בערבים ובספרותם החלה מעל דפי העיתונות הירושלמית. הצעירים ממשפחת ילין, ספיר, רפאלוביץ (רפאלי) – “האשכנזים”, מילאו תפקיד חשוב יחד עם “הספרדים”: סולימן מני, יוסף מיוחס, אברהם שלום יהודה ואחיו יצחק יחזקאל יהודה. דוד ילין, שהיה ראשון מתרגמי הסיפורים העממיים מערבית לעברית, היה ספרדי מצד אמו, ממשפחה “מעורבת” אשכנזית־ספרדית, שימש מתווך בין העדות. יוסף מיוחס גדל בין ערבים בכפר השילוח, והכיר מקרוב את שפתם ותרבותם (ירדני, עיתונות, עמ' 321). זו הייתה מדיניות מכוונת ומודעת לעושיה, כפי שמעידים דברי העושים במלאכת התרגום, ובהם למשל דבריו של יוסף מיוחס: “ידיעת המשלים הערביים תהיה לנו בנ”י [בני ישראל] לתועלת גדולה וכפולה. הן מצדם הם, והן מצד יחוסם ויחס עמם ושפתם לעמנו ולשפתנו הקדושה". וכן “שני העמים עם אחד המה, וגזע אחד לשני הענפים האלה, וככל אשר נוסיף להתחקות על שורשי העם הערבי ועל תכונתו, שפתו וספרותו, כן נוסיף לגלות את ישראל ואת סודות שפתו” (חבצלת, תרנ"ה/1895. מובא אצל ירדני, עיתונות, עמ' 323). “מיוחס וחבריו”, כתבה גליה ירדני, “האמינו, שחומר ספרותי־עממי דשן זה, עתיר חכמת־חיים ושמחת־חיים, עשוי לא רק לענג את הקוראים אלא אף להזרים דם בעורקי הספרות העברית של הימים ההן” (שם).

ד. סיפור מגמתי ברוח ספרות ההשכלה

בד בבד עם הצטרפותם של סופרים ספרדים למעגל הספרות העברית, הורחב גם מעגל הנושאים המסורתיים של הספרות העברית. יותר ויותר סופרים ילידי מזרח־אירופה, נחשפו להווי הספרדי בארץ־ישראל ולדמויות הספרדים, נשים וגברים כאחד, והקדישו את יצירתם להווי זה ולדמויות אלה. הדוגמאות רבות מאוד. וכאן תעמוד במרכז דוגמה אחת בלבד.

כאמור, סולימן מנחם מני הוא קרוב לוודאי המספר הספרדי הראשון בעברית בארץ־ישראל, בסיפורו “עֵֵמֵק הַשֵדִים”, (תרמ"ה/1885). בן־יהודה הוא שפרסם את הסיפור מעל דפי עיתונו הצבי, כחלק ממדיניותו המכוונת להרחיב את מעגל הסופרים “האשכנזים”, ולהוסיף עליהם גם סופרים “ספרדים”.

אבל, למדיניות זו של “הרחבה” נוספת גם מגמה חינוכית־דידקטית, שסיפורו של סולימן מנחם מני, התאים לה מאוד ושירת אותה היטב. לימים ניסחה אותה גליה ירדני: דווקא משום שאליעזר בן־יהודה האמין “שהם [הספרדים] נועדו למנהיגות במלכות ישראל העתידה. משום כך ביקש לטהרם מן האמונות הטפלות ומהבלי־השווא שדבקו בהם, ובעיקר מן האמונה ב’אינדולקה' (עליה ראו בהמשך), שעליה מסופר ברשימה הזו” (ירדני, סל הענבים, עמ' 45).

מגמה “חינוכית זו, הנראית כיום מתנשאת ופטרונית, הייתה בזמנה “טבעית” ו”חיובית". יש לראות אותה בהקשריה האקטואליים – שופעת רצון טוב ונדיבה – ולא לנתקה מהם ולשפטה בעיניים מאוחרות. תמיד, וגם כאן, יש לקרוא טקסט היסטורי בהקשריו, לרבות יצירות ספרות. אסור להיגרר אחר דעות אקטואליות ההולמות את זמנו של החוקר והמבקר ומשאלות לבם.

סיפורו של ס“מ מני הוא פרודיה סטירית בנוסח ספרות ההשכלה העברית, ומטרתו להילחם באמונות הטפלות ובמנהגי האבל העממיים, כדי להעלות את רמתה של החברה ולשפר את תדמיתה. בסיפור זה מדובר בחברה הספרדית. במרכז הסיפור הועמד המאבק ב”אינדולקה“. אינדולקו פירושו בלאדינו הסרת כישוף, כשהמדובר רק בכישוף כבד ולא ב”סתם" עין־הרע, ופחד מפני מחלה קשה או מוות. בכל אחד משבטי ישראל היו דרכים שונות לאינדולקו.

חוקר הפולקלור יצחק גנוז, בתשובה לשאלתי בדבר מקורו ופירושו של מושג זה, במכתבו אלי מא' באלול תשס"ד (17.8.2004) שיער שהמושג “אינדולקה” הוא שיבוש לשוני של המילה הלאטינית:

מלחמה זו של סולימן מנחם מני, נעשתה ברוח מלחמת ההשכלה באמונות העממיות ברוח ההיגיון והשכל. הסיפור מזכיר את ז’אנר הסטירה של יצחק ארטר בזמנו, ואחרים שהלכו בעקבותיו. מלחמה זו באה להראות ש“הספרדים” גם הם חלק מן העולם המודרני, ולא חלק מן העולם הישן של פעם, השטוף באמונות טפלות. היא באה “לטהר” את שמם ולהסתייג מן ההווי שהיה מקובל עליהם מדורי דורות, כביכול בשם הנאורות והקִדמה.

סולימן מנחם מני היה אז בן שלושים וחמש. נכבדי הספרדים ורבניהם לא רק שלא החזיקו לו טובה על שכביכול, הגן על “שמם הטוב”, אלא אדרבא, כעסו עליו או על שהוציא את דיבתם רעה, או על שזלזל באמונת אבותיו ובמסורת הדורות הקודמים, או בשם שני הדברים כאחד, ולכן, כפי שכתבה גליה ירדני, הטילו עליו חרם.

ה. סיפור מהווי הספרדים¹⁰ – ההתחלה

הסיפור “עֵֵמֵק הַשֵדִים”, הוא כאמור סיפור פרודי־סטירי בשירות המגמה החינוכית. אבל, כמו שקרה גם לפרודיות אחרות מסוגו, השתלט ההווי המתואר וגבר על המגמתיות שבו. יותר משהסיפור נלחם בהווי ושם אותו ללעג, הוא מנציח אותו. הסיפור מתאר, אולי לראשונה בספרות העברית, את ההווי של עולם האמונה העממית בקרב הספרדים בארץ ישראל. התיאור נעשה על דרך ההגזמה הקריקטורית, תוך שימוש במסורת התיאור של הספרות העברית לדורותיה. כגון תיאור האישה המכוערת, המצוי במקאמות של ספרות ימי־הביניים; תיאורי הטבע המליציים, המוכרים מספרות ההשכלה בראשיתה.

הסיפור מתאר את המאבק בין “שורש האמונה” לבין “דרך התבונה”. הוא מסופר בגוף ראשון מפיו של מספר “נער עוּל ימים” המטיל ספק במציאות השֵדִים, ונקלע בין "הדמיון הכוזב וסיפורי נשים " לבין “השֵכל”. זהו מאבק בין המסורת מדורי דורות, לבין השכל וההגיון “המודרנים”. זהו מעין סיפור פיקרסקי, שבו הנער עורך מסע במקומות שונים, כדי “לראות פתרון חידתי”: הוא מהלך יחידי בלילה, עושה סגולות, קוסם קסמים, מתחבר “לנשים זקנות מכשפות”, שוכן בין המתים, מסתובב בלילות במקומות מלאי אשפה, נכנס למערות – הכול כדי לנסות לגלות את מציאות השדים.

כותרת הסיפור “עֵֵמֵק הַשֵדִים” הוא משחק־מילים, בעיקר לעין ופחות לאוזן, על “עמק הַשִׂדים”, הוא ים המלח בבראשית, יד 3. יש בו אסוציאציה למהפכת סדום ועמורה ואולי גם לעולמן של סדום ועמורה. המספר מגלה בכל פעם בצורה אחרת את העולם שבו הוא חי. חברת דרווישים המבטיחה לו לגלות את “מציאות הַשֵׁדים” ובסופו של דבר שודדת אותו. לאחר מכן הוא לומד מספרי מכשפים ומקווה לשלוט בעולם.

בשלב הבא הוא עורך מסע אל המדבר, אבל גם בו אינו מוצא דבר. משם הוא פונה להרים; יושב בבית הקברות מול מצבות מתים. באותו רגע שנדמה לו שהתגלה לפניו אשמדאי, מלך השדים, בדמות כלב, מתברר לו שידו נלכדה במלכודת שנועדה לצוד את חיית־השדה. בשלב הבא הוא הולך לרופא, אבל פוגש ב“זקנות”. נגלית לפניו אישה זקנה המתוארת לפי כל “כללי הז’אנר” של האישה המכוערת והמפחידה, אבל עם יותר משמץ של הומור וקריצה לקורא:

      אשמדאי. צייר נחום גוטמן

זקנה מכשפה זו עושה לו “אנדולקו” ומטהרת את הבית מן המזיקים:

מראות אלה משפיעים עליו לרעה וגורמים לו לסיוטים בשנתו. רק אז מתברר לו כי חלום חלם, בשל הכאב בידו. הוא מגרש את הזקנה אשר הרג בחלומו ומשתחרר:

מעין המשך “אשכנזי”, על רקע הישוב הישן בירושלים, אפשר לראות בסיפורו של ש. בן־ציון “הגֵט” (תרע“ח–תרע”ט/1918–1919) שבו זוג צעיר מאוהב, שאינו מצליח להביא ילדיהם לעולם, משתמש בכל הלחשים, ההשבעות, הסגולות, השיקויים, הקמעות והברכות, כדי שהאישה תיכנס להיריון, לרבות הטיפול המודרני המתקדם ביותר שניתן באותן שנים בווינה. גם “הגט” הוא סיפור מגמתי, המלמד על עליונותו של היישוב החדש, הפורה, על היישוב הישן העקר. סיומו הוא על דרך הפשרה ההומוריסטית: הזוג הצעיר אינו גר בתל־אביב “הפרוצה” ואינו חוזר לירושלים “השמרנית” אלא מתיישב בפתח־תקווה, שהיא מסורתית וחופשית גם יחד. לבת שנולדה בתל־אביב קראו לא טולצי־בילא ולא בילא־טולצי אלא תמר.¹¹

סיפורו של סולימן מנחם מני “עֵֵמֵק הַשֵׁדִים” מגלה את הדרך הארוכה שעבר הקורא העברי במאה ועשרים השנים האחרונות. כעת הוא מתרפק על ההווי המתואר, רואה בו חלק מן ההוויה המגוונת של שבטי ישראל השונים, בלא גינוי, בלא התנשאות, בלא ניסיון “לחנך” אלא כבטוי עממי ומהימן של החיים.

ו. הרחבת מעגל הנושאים

באנתולוגיה סל ענבים בעריכת גליה ירדני, המייצגת את הסיפורים הארץ־ישראליים בתקופת העלייה־הראשונה, נכללו שלושה סיפורים של חמדה בן־יהודה: “בלילה ההוא נדדה שנת יכין” (הצבי, תרנ"ח/1898); “אותן הצפרים” (תר"ס/1900) ו“לוּלוּ” (השקפה, תרס"ב/1902). חמדה בן־יהודה “כתלמידה נאמנה של בעלה, ביקשה לעשות למען אחדות העדות והכיתות בירושלים, והייתה הראשונה לפרסם ציורים וסיפורים מחיי התימנים, הספרדים וכו'” (ירדני, סל הענבים, עמ' 158). במרכז הסיפור הראשון “בלילה ההוא”, המתרחש בירושלים בערב פורים, עומדת משפחתו הענייה של יכין הסבל, שהתחפשה לקראת פורים, משוטטת בסמטאות ירושלים בלילה, במעין תאטרון־רחוב, כדי לשמח את האנשים ולקבל מהם שכר, שיהיה בו כדי לקנות את צורכי חג הפסח. בדרך זו לא יביישו את עצמם בנדבת בשר ודם, והתחפושות יסייעו להעלמת זהותם כנצרכים. אבל רחובות ירושלים ריקים, האנשים אינם נענים. החבורה חוזרת כלעומת שבאה לביתה הצר. הסופה המתחוללת בחוץ, הרסה את “תקוות האביון לקבל איזה פרוטות בחג הפורים לנעליים ולשמלות לילדיו”, וגם איימה להרוס את הבית עצמו. הרמז היחיד לכך שהמדובר במשפחה ספרדית, הן ארבע מילות השיר של “המרקדת”, הנאמרות בלאדינו, ותרגומן ניתן על־ידי המחברת בשולי הסיפור, לטובת הקוראים האשכנזים.

הסיפור השני “אותן הצפרים”, הוא סיפור “אשכנזי” [מהחיים במושבות]" ובמרכזו דמותה של אישה־איכרה בשתי תקופות בחייה: הראשונה, המאושרת, מלאת־התקוות; והשנייה. מקץ שש שנים, העצובה והמיואשת.¹²

הסיפור השלישי “לולו”, “מחיי התימנים”, הוא אולי הסיפור המובהק ביותר, והמוקצן ביותר, על קיפוח האישה בכלל, והאישה התימנייה במיוחד. גם הוא סיפור מגמתי־חינוכי־מלחמתי, למען זכויות הנשים. זהו סיפור של “תיקון”, שמהלכו הוא מן הפגום אל השלם, מן הסבל אל האושר, מן השבי אל החופש. הסיפור מעמיד במרכזו את לולו, הילדה התימנייה, שהוריה משיאים אותה, בגיל תשע(!) לרחמים “החַמָּר הספרדי”. בגיל שלוש־עשרה היא נעשית לאֵם, משמשת כובסת, יחד עם אימהּ, משרתת את בעלה, נתונה למרותו, וכ“תמורה” הוא מכה אותה. התעללותו של הבעל באשתו מגיעה לשיא בכך, שהוא נושך את אצבעה ועושה אותה לבעלת מום, כ“עונש” על שהעזה לאכול לפניו יחד עם בנם, לאחר שחיכתה לו רעבה יותר משעתיים. לולו מעיזה לברוח אל הוריה, המסתייגים ממנה ומהתנהגותה ועוברת שבעה מדורי גיהנום. היא משמשת מינקת בבתי זרים, נאלצת להזניח את בנה, נחשפת להתעללות מינית מאחד ממעבידיה, בנה נדבק מילד חולה שהיא מניקה, ומת. היא קונה את גִטהּ בממון רב, יוצאת ריקם מבית בעלה, אבל חופשייה. הוריה לוחצים עליה להינשא שוב, וכשעומד לה כוחה לסרב להם, הם יוצאים כנגדה: “וכל אהבתם ודאגתם לה נהפכו לשנאה, לאיבה כמעט”. כשהיא נמצאת בשפל המדרגה, בלא עבודה, ובלא בית, וישנה “בלול של תרנגולות” היא מוצאת מחוסר בררה עבודה באחת המושבות – “קומפניה” – ששִמעה הרע מהלך עליה אימים: “תושבי הקומפוניה כולם אפיקורסים”. כאן מתחילים חייה החדשים והמשוקמים: היא מצליחה לחסוך כסף, לומדת עברית, ונישאת לפועל אשכנזי. אלה הם נישואים“מעורבים”, שאינם נותרים בלא ביקורת ורכילות עדתית: “צעירים אחדים לעגו בחשאי על הפועל התמוה אשר בחר ב’אדומדמת', אולם ביתם הקטן נודע מהרה במושבה למעון של עבודה ושלום”. “תיקון” חייה הפגומים הקודמים הושלם כשנולדו לבני הזוג בת ובן, ולולו גם למדה לקרוא: “כל עיתות הפנאי קראה סיפורים בעברית”. היציאה מירושלים ומן החיים בתוך המשפחה השקועה בדפוסי החיים של הדת והמסורת, והכניסה לחיים החדשים במושבה, יחד עם הנישואים המעורבים, הילדים שנולדו וההשכלה שרכשה, הם מרכיבי הדרך לתיקון פגמי החיים.

ז. סופרים ונושאים ספרדים בעלייה השנייה

סופרי העלייה־השנייה, עשו מאמץ מכוון ומודע, להרחיב עוד יותר את מעגל הסופרים והנושאים. בתחום הרחבת מעגל הסופרים: לטפח סופרים ילידי הארץ, ספרדים, וסופרות נשים; ובתחום הרחבת הנושאים: להעדיף נושאים מחיי ארץ־ישראל המתחדשת: מהווי הפועלים, מהווי האיכרים, מהווי השומרים, מהווי התלמידים, מהווי הספרדים ומהווי הערבים. הרחבה זו נעשתה בעיקר מעל דפי כתבי־עת המובהקים של העלייה־השנייה: העומר; הפועל הצעיר; האחדות, אבל גם בכתבי־העת הספרותיים בגולה: השילוח; העולם; המעורר; זכות ראשונים בטיפוח זה נפלה בחלקו של ש. בן־ציון, שערך את כתבי העת העומר ומולדת, היה מעורב בעריכת הגליונות הראשונים של הפועל הצעיר, היה מן הסופרים המשפיעים על התהוות המרכז הספרותי בארץ־ישראל, ועם סיום מלחמת העולם הראשונה ערך את שי של ספרות. יש לזכור, שטיפוח מסוג זה הוא מטבעו תהליך אטי, ארוך וממושך. אי־אפשר “להמציא” סופרת או סופר. כך, פרסם יצחק שמי, הספרדי, לראשונה את שני סיפוריו בהעומר, שערך ש. בן־ציון, בעידודו של יהודה בורלא, ובתיווכו של דוד ילין; וכך פרסמה יהודית הררי (אייזנברג) לראשונה סיפור בהעומר בעידודו של משה סמילנסקי.¹³

אחת ממטרותיו של ש. בן־ציון בהעומר הייתה להוציא כתב־עת שבמרכזו “יצירות נאות שרוח ארץ־ישראל שׁוֹרה עליהן”, כפי שנכתב במניפסט שלו. הוא חיפש כותבים ילידי הארץ וחניכיה, שיוכלו להביא את דברה של ארץ־ישראל המתחדשת בספרות היפה לקוראים בארץ אבל בעיקר לקוראים בגולה. הוא ראה לפניו ספרות עברית מופתית ב“נוסח אודסה” לפי המודל של השילוח, ולכן הקפיד מאוד על רמתו של כתב־העת שבעריכתו. אבל כשניצב מול המתח בין רמה ספרותית גבוהה ונושאים לא ארץ־ישראליים, לבין נושאים ארץ־ישראליים ברמה פחות גבוהה, התפשר לטובת הנושא הארץ־ישראלי. וכך ערך למעשה, כתב־עת שלבו לא היה שלם עמו מן הבחינה הספרותית, אבל מילא את התנאי הארץ־ישראלי. “העקרה”, סיפורו הראשון של יצחק שָמי (חברון, תרמ“ח/1888 – חיפה, תש”ט/1949) הנושא את כותרת המִשנה: “מהווי הספרדים”, פורסם בהיותו בן תשע־עשרה (תרס"ז/1907), בשעה שהיה עדיין תלמיד בית־המדרש למורים בירושלים. במרכזו אישה האהובה על בעלה, אבל עקרה (כמובן, שהעקרות נזקפה תמיד “לזכותה” של האישה), המתירה לבעלה לשאת עוד אישה. היא העורכת את משתה החתונה ל“צרתה” ומתייסרת בזיכרונותיה ובהרגשה שנכשלה כאישה וכאֵם. לא פחות ממה שמגלה הסיפור את “חיי הספרדים” ואת ההווי המיוחד להם, יש בו מתן ביטוי לדמות מקופחת ומוכת־גורל, שכמוה היו מוּכרות לקורא מן העיירה היהודית במזרח־אירופה. הסיפור מזכיר את סיפוריה של דבורה בארון, שגם בהם עומדת במרכז דמותה של אישה עקרה, אלא שבהם אין אפשרות לבעל לשאת אישה שנייה, ועליו לתת לה גט כדי שיוכל לשאת אישה אחרת. יש לומר בהערת שוליים, כי אי־אפשר למדוד צערה של מי גדול יותר, של זו החולקת את בעלה עם אישה שנייה, או של זו המגורשת.

סיפורו השני של יצחק שמי בסדרה “מחיי הספרדים”, “כופר נפש” (תרס"ז/1907) הוא למעשה סיפור של “מיזוג־גלויות”: המוהל הוא ספרדי, ואילו המשפחה שאת בנה מל, ופצע אותו בשעת מעשה, היא משפחה תימנית. גם בסיפור זה ההווי הוא אמנם “ספרדי” ומתאר את המלבושים, השמות, צורת הדיבור והמנהגים השונים, אבל בעיקרו הוא סיפור אנושי־כללי. הוא מעמיד במרכזו את הבעיה שהמשפחה התימנית הענייה נתקלת בה: האם לנקום במוהל שפצע את התינוק, או לקחת את הכסף שהציע למשפחה כפיצוי, ולקנות בו בגדים לילדים האחרים לקראת החורף? הסיפור מממש את הביטויים: “הדם הוא הנפש” (דברים, יב 23) ו“דמים תרתי משמע” (מגילה יד). תחת “הדם” שהוקז לתינוק, נתקבלו ה“דמים” שיאפשרו להם להמשיך להתקיים.

יש לשער ששני סיפוריו של יצחק שמי, מבוססים על מעשים שהיו ושהכיר מקרוב מסביבתו הקרובה בחברון ובירושלים.

סופרי העלייה־השנייה, שהתוודעו מקרוב להווי הספרדי בירושלים, תיארו אותו בסיפוריהם כחלק מן המגע הראשון שלהם עם ארץ־ישראל על כל אשר בה. הכלל הוא, שאין כמעט מספר שלא שילב דמות “לא אשכנזית” ביצירתו – ספרדים, תימנים, ובני עדות אחרות, בדרך־כלל כדמויות שוליות, כחלק מן הרקע וההווי הארץ־ישראלי, אבל גם כגיבורים ראשיים. במספרים: ל“א אריאלי, י”ח ברנר, מאיר וילקנסקי, שלמה צמח, דב קמחי אם להזכיר חמישה בלבד.¹⁴ כדוגמה אחת מתוך רבות, יוזכרו כאן סיפוריו הארץ־ישראליים של הסופר אריה יפה, שנודע לימים בשמו הספרותי, כצייר וכמבקר ספרות יידיש, ליאו קניג (תרמ“ט/1889- תש”ל/1970; עלה בתרס“ו/1906, בהיותו בן שבע־עשרה; ירד מהארץ בתר”ע/1910).¹⁵

אריה יפה עלה לארץ עם מכתב המלצה של ביאליק לש. בן ציון, שהִפנה אליו את תשומת לבו של ידידו בוריס שץ. הוא ראה את עצמו בן־חסותו של ביאליק. בשלוש שנות שהותו בארץ־ישראל, שבהן למד ב“בצלאל”, כתב עשרה סיפורים שפורסמו בהפועל הצעיר, חלקם לאחר שכבר עזב את הארץ (בשנים תרס“ח/1908 ועד תרע”ב/1912).¹⁶ אריה יפה לא ידע היטב עברית, ואת סיפוריו בהפועל הצעיר תרגמו מיידיש י“ח ברנר, יש”י אדלר וש. בן־ציון. אין לדעת כיום מי תרגם מה.

במכתבו של ברנר אליו, ביידיש, מיפו מיום ¹⁷14.11.1910 ציטט ברנר בהומור דברים שכתב אליו ליאו קניג, ששהה אז במינכן, בגלויה ששלח לו כמעין קטלוג של חוויותיו בארץ: “ושוב אתה. פלשתינה – ‘ערבים ראיתי, ספרדים, כותל מערבי, מין התגנדרות’”.

כותרת המִשנה של סיפורו “הספרדיה”: “(פרק מרומן שנכתב בירושלים)” (הפועל הצעיר, תרס"ט/1909), מעידה שהייתה לו תכנית לסיפור רחב־יריעה, “רומן”, ותוכנו מעיד, שהוא מבוסס על חוויותיו של הכותב בירושלים. בסיפור מתוארת רחל, נערה ספרדייה, הנמשכת לשכנה “בחור צעיר מרוסיה” בשם טרכטמן, הלומד ב“בצלאל”. כדי להתקרב אליו, היא שותה “טשי” [תה] “מתוך כוס גדולה כדרך בני רוסיה”, במקום ה“קהוָה” שנוהגים לשתות בביתה. “ככל בתי ישראל המזרחיים”. כדוגמה לקשר ביניהם מתואר כיצד “הוא הראה לה תרשים שעשה בדמותה עוד לפני שהתוודעו למדי זה לזו…”. כשהיא נזכרת במה ששמעה מפיו על עצמו, כי “הוא יהיה אמן גדול”, היא חושבת: “מהיכן להם לרוסים אלה אמונה כבירה כזו בעצמם?” ומאליה עולה “שאלה חדשה במוחה”: “מדוע אין פה אמנים בתוך הספרדים?”

יש לשער שהגיבור טרכטמן הוא בן־דמותו של הכותב ושהתכנית לכתיבת הרומן לא יצאה אל הפועל. בסיפור זה יש הד לפגישת העדות השונות בירושלים, מנקודת מבט “אשכנזית” טיפוסית, כפי שהיא באה לידי ביטוי בדמויות של צעירה ספרדייה וצעיר אשכנזי. ניסיון ההתקרבות, כדי לגשר על ההבדלים, נעשה באמצעות האוכל. נושא עתיק וצפוי, במציאות כמו בספרות.

ההוויה הספרדית מבצבצת גם בסיפור “במקומות הקדושים” (הפועל הצעיר, תר"ע/1910; בשני המשכים), שגם שֵם הגיבורה שלו, הפעם אשכנזייה, רחל. רחל נמצאת בארץ כשלוש שנים, תחילה במושבות, ובחודשים האחרונים – בירושלים. כל מחשבותיה מרוכזות סביב רצונה להינשא, להקים בית, ללדת ילדים ולהיות בעלת משפחה. כל מה שהיא עושה ורואה סביבה מושפע מרצונה זה. אולם אין היא מצליחה למצוא בן־זוג מתאים. הספרדי שמחזר אחריה אינו מוצא חן בעיניה והיא חושדת בו: “חשה ויודעת, כי הוא אינו אוהב אותה… אש זרה בו…” ואילו המחזר האחר שלה, ברמזון, האשכנזי, אינו מעוניין בנישואין: “הוא בעצמו אמר לה לא פעם, כי אין בדעתו לישא אשה…” המשפחות הספרדיות שבתוכן היא גרה, מגבירות את כמיהתה לחיי משפחה מסודרים משלה. האומללות והייאוש גוברים מתוך הרגשה של השנים העוברות לבטלה, וכי “המועד יאוחר, יאוחר המועד!”

הלך הנפש הקודר והמיואש הוא נחלתם של כל גיבורי סיפוריו של אריה יפה.

ח. עם סיום מלחמת העולם הראשונה

ש. בן־ציון, המשיך כאמור, במסורת ההרחבה של הספרות העברית: סופרים ונושאים, בכתב־העת שי של ספרות, שערך בשנים תרע“ח-תרע”ט/1918–1919, עוד לפני סיום הכיבוש הבריטי של ארץ־ישראל.¹⁸

מדיניות זו של הרחבה ניכרת בהשתתפותם של כותבים ספרדים ובהם: יהודה בורלא, יוסף מיוחס, אשר מנחם ספיר; סופרים ילידי הארץ וחניכיה, בהם שמואל רפאלי, נח חכם; ונושאים הקשורים בעֵדות, כגון רשימותיו של אברהם אידלסון, שחקר והקליט את השירים השונים של עדות ישראל, ובשי של ספרות, פרסם סקירה על מנגינות התימנים תוך כדי התייחסות למצבם הקשה הגורם לתמותה גדולה של תינוקות בקרבם. מגמת הרחבה זו ניכרת גם בהמשך פרסום סיפוריו של משה סמילנסקי מהווי הערבים, וסיפוריהם של אחרים ובהם ש. בן־ציון, מהווי היישוב הישן האשכנזי בירושלים, ודב קמחי המתאר בסיפורו את הווי ירושלים המעורבת.

שתי הדוגמאות שתוזכרנה כאן בהקשר הספרדי הן: הסופר יהודה בורלא וסיפורו של דב קמחי. שי של ספרות בעריכתו של ש. בן־ציון, היה הבמה השנייה שבה פרסם יהודה בורלא שלושה מסיפוריו. קדם לו הסיפור “בין שבטי ערב (מרשימות בורח)” שפורסם בקובץ על הסף. קובץ לענייני החיים והספרות, שהופיע מטעם מפלגת פועלי ציון בארץ־ישראל, בירושלים, בשנת תרע"ח, בעריכת רחל ינאית ויעקב שטיינברג. אבל זמן הכתיבה אינו זהה לזמן הפרסום. לפי עדותו של בורלא, הסיפור הראשון שכתב בעודו תלמיד, היה “לונה”, שאותו הביא לקריאה לברנר ומצא חן בעיניו. אבל הסיפור היה מונח “במגירה” במערכת הפועל הצעיר בכל שנות מלחמת העולם הראשונה, ובסופו של דבר לא פורסם בידי ברנר, אלא שוב בידי ש. בן־ציון בכתב העת האזרח שבעריכתו.¹⁹

על הכרת הטובה לש. בן־ציון, עורכו הראשון, חזר יהודה בורלא בהזדמנויות שונות, בהן יובל החמישים של ש. בן־ציון (כסלו תרפ"א/דצמבר 1920): “הן חייב אתה הרבה לכב' זה, [לש. בן־ציון] חייב ע”פ [על פי] הדין! הן הוא הראשון שהעלה אותך לדוכן וגם קישט אותך לפני הבריות" [שי של ספרות עמ' 70–71]. המילים האחרונות רומזות לתיקוני העריכה של ש. בן־ציון.

גם במלאות שנה לפטירתו של ש. בן־ציון, בזיכרונותיו עליו, לא שכח יהודה בורלא לש. בן־ציון את “חסד נעוריו” (מאזנים, כ“ט באייר תרצ”ג/25.5.1933) וכתב: “הפגישה פנים אל פנים עם הסופר הראשון [ש. בן־ציון] הייתה אחד המאורעות הנפשיים הגדולים בחיי. פגישה זו נערכה בערך בשנת תרס”ח/1908:

במלחמת העולם הראשונה היה יהודה בורלא חיל בצבא התורכי שנלחם בחזית המזרחית נגד האנגלים ושימש מתורגמן לקצין גרמני. שלושת סיפוריו של בורלא בשי של ספרות, מבוססים על חוויותיו מתקופה זו. אלה הם סיפורי־מלחמה, הלקוחים מהווי הצבא התורכי המתפורר על כל מוראותיו.²⁰ יהודה בורלא שלח כנראה סיפור נוסף, רביעי, לש. בן־ציון – “מיקח טעות” – והתכוון לפרסמו בשי של ספרות, אבל בינתיים נפסקה הופעתו. בִּמקום זה, פרסם, כאמור, בהאזרח, בעריכתו את “לוּנה”. בהזדמנות זו ניסה לגייס את יהודה בורלא ל“הסתדרות האזרח” שעתה זה נוסדה: “ואני באמת מקוֶה הרבה, שתוכל להשפיע לטובה וגם בין הספרדים וגם בין האשכנזים תעשה נפשות להסתדרותֵנו זו, שתקוָה גדולה נשקפה הימנה להבראת הישוב גם בגשמיות וגם ברוחניות”.

סיפורו של דב קמחי שפורסם בשי של ספרות: “אל ה’נחלה' (קטע)” הוא פרק מסופו של הרומן הראשון שלו: על בלימה, שבכתיבתו עסק באותן שנים. במרכז התיאור עומדת דמותו של ר' אבא, יהודי זקן שעלה מפולין לירושלים כדי להיקבר בה. הוא אינו מצליח להסתגל לחיים שבה, לערבוביה של היהודים מכל הארצות החיים בתוכה, לאקלימה, למלבושיה ולאווירתה. ר' אבא עושה כל מאמץ כדי להיבדל מתוך ההמון ולשמור על ייחודו, אולם בצורת הילוכו ובמלבושיו הוא למעשה כבר חלק מאותו בליל־ירושלמי. ההווי הירושלמי המעורב הוא הגיבור המרכזי של סיפור זה: “יהודים שונים, אם ספרדיים, אם תימנים מוכי־סנוֵרים – וה’סֶריה' המענינת גדלה”. [“סֶריה” = סִדרה; מערכת]. ר' אבא נועל בלית בררה “סנדלים ספרדים” המשקשקים על הרצפה, ויש סכנה שיישמטו מן הרגליים בכל רגע. סנדלים אלה מייצגים את “הירידה” ואת “הדלדול” שחלו במצבו. כשהוא מוצא מפלט בפינה ליד הכותל הוא צופה בבאים אליו: “יש שתבוא איזו אשה תימנית או ספרדית, תפרש כפיה בבדידותה ותשפך בבכי ובתחנונים המתנשאים מעל לחומת האבנים הקודרות ומבהיקות בשקיעה החמה הצורבת – –”.

ר' אבא המתמזג בעל־כורחו עם הסביבה האקזוטית, “בלבושיו המשונים ובסנדליו הספרדיים”, משמש, למרבה האירוניה הטרגית, “מודל” לתיירים הבאים לצלם גלויות למזכרת מטיפוסים ירושלמיים “מעניינים”.

תיאורים אלה של ירושלים המעורבת, על מגוון העדות, הדתות והתרבויות שבה, היו מן הראשונים בנושא, כהמשך לאלה של י“ח ברנר ב”כאן ומכאן" (תרע"א). הם סללו את הדרך לבאים אחריהם. מאז אין כמעט תיאור של ירושלים, שגיוון זה, בהרכביו השונים, ייעדר ממנו. בהם: ש"י עגנון; שולמית הראבן; עמוס עוז, אם להזכיר מעטים מתוך רבים.

עם התחלת המנדט הבריטי בארץ־ישראל, החלה תקופה חדשה. ההגמוניה של המרכז התרבותי־ספרותי־עברי בארץ־ישראל הסתמנה בבירור, ובד בבד החל תהליך מואץ של שקיעתם של המרכזים הספרותיים המסורתיים במזרח אירופה. בשנים שבין שתי מלחמות העולם, יותר ויותר סופרים ספרדים לקחו חלק בפעילותו של מרכז זה. עם זאת, התהליך היה אטי, מקוטע, מהוסס וממושך. לעומת מספרם הנמוך של סופרים “ספרדים”. בהם: מרדכי טביב ושושנה שבבו, גדל חלקם של גיבורים “ספרדים” (כולל תימנים) בספרות העברית, ביצירותיהם של סופרים אשכנזים, ובראשם חיים הזז. ולא זו בלבד אלא שכמעט אין סופר הכותב על רקע ארץ־ישראלי, שהווי זה ודמויות אלה נעדרות מיצירתו. ההווי של עדות ישראל השונות יחד עם גיבוריו, נטמע בספרות העברית הארץ־ישראלית ונעשה חלק בלתי־נפרד ממנה. חלקם של סופרים מזרחים בספרות העברית גדל מאוד רק לאחר קום מדינת־ישראל, עם העליות הגדולות מארצות המזרח. תוצאותיו המבורכות ניכרות בבירור בסוף המאה העשרים וראשית המאה העשרים ואחת, עם כניסתם המסיבית של בני העולים מארצות המזרח, ילידי הארץ וחניכיה, למעגל הספרות העברית והישראלית כנותני הטון וכראשי המדברים.

ניסן תשס"ד (אפריל 2004)

¹

א. “הזמנה סוציאלית”

המתח בין הספרות ובין החיים הוא מתח קבוע, המתבלט במיוחד בתקופות של שינויים עזים בחיים, שבהן מתחזקת התביעה מן הספרות – לא רק לתת ביטוי לשינויים אלא גם להיות דַבּריהם. “ההזמנה הסוציאלית” מן הספרות העברית (כפי שנהגו לקרוא לתביעות אלה בשנות החמישים) הייתה תמיד תקיפה מאוד והתבססה על המודל הקדום של הנביא, איש־הרוח, המוכיח־בשער ועל מסורת ספרות ההשכלה, שהלכה תמיד לפני החיים, העלתה תביעות, הציגה אידיאלים, שאותם מימשו האנשים במציאות לאחר מכן. רעיונות כגון פרודוקטיוויזציה של העם, חיבת ציון, שינוי דמות האדם היהודי – נוסחו תחילת בספרות, ורק לאחר מכן באו להגשימם בחיים.

תביעות כאלה ניכרות למשל בתקופת מלחמת השחרור והמאבק להקמתה של מדינת־ישראל, שבמהלכם תבע הציבור: הבו לנו את הרומן בה"א הידיעה, שיתאר את האפופיאה ההרואית של הקמת המדינה; או קודם לכן עם התבססותם של הקבוצה והקיבוץ כצורות חיים חדשות, נתבעה הספרות לתאר את צורת החיים החדשה והמיוחדת הזו ואת האדם החדש, החי וגדל בתוכה.

אין צריך לומר שאלה הן תביעות נאיביות, הרואות בספרות תעמולה ופרסומת למאוויי הלב ואינן מבינות את מהותה האמתית של הספרות. עם זאת, זוהי כמיהה חזקה מאוד, החוזרת ונשמעת בעקשנות לא רק מפי פשוטי עם אלא גם בדברי אנשים משכילים, ובמיוחד בדברי פוליטיקאים, ובהתבטאויותיהם של אלה המכריזים על עצמם כמי שיודעים מה טוב לחברה ולפרט שבתוכה.

תביעה זו הייתה חזקה במיוחד עם העליות הראשונות לארץ־ישראל, החל משנת תרמ"ב/1882, אבל בעיקר מראשית המאה, בתקופת העלייה השנייה (תרס"ד/1904). הפעם דומה שהיו להרגשה זו – של צורך בשינוי הספרות והתאמתה למציאות החדשה – שותפים גם בקרב הסופרים.

ב. מערכת תרבותית חדשה

העלייה החלוצית לארץ־ישראל, על כל גווניה, הייתה עלייה מודעת, אידיאולוגית, רצונית – בניגוד להגירה סטיכית, מחוסר בררה; ובתור שכזאת הייתה לה מטרה ברורה, שאותה רצתה להגשים בארץ־ישראל. למטרה זו היו כיוונים של שלילה וחיוב. השלילה התבטאה בהפניית עורף לעולם הישן, עולם העיירה, שממנו יצאו ואותו עזבו העולים מאחורי גֵוָם; החיוב התבטא בחתירה ליצירת עם יהודי חדש, אדם יהודי חדש, בארץ־ישראל. ביטויים כגון התחלה חדשה, לידה חדשה, נשמעים באותן שנים לרוב, לא פעם בלי לתת דין־וחשבון לאן זה מוביל, ולעתים מתוך ידיעה ברורה לאן זה מוביל. הייתה הכרה, שזהו הכרח היסטורי: כדי לבנות מקדש צריך להרוס מקדש, אם נצטט את לשונו הבוטה של ניטשה, שהשפיע רבות על מעצבי פניו של הדור כגון מיכה יוסף ברדיצ’בסקי, ברנר ואחרים.

ידוע לנו מתולדות התרבות, שאם דוחים מערכת תרבותית אחת, אין נשארים בחלל, ויש למלאו מיד במערכת חלופית, כלומר למצוא מרכיבים חדשים שיחליפו את אלה שנדחו מסיבות אידיאולוגיות ומסיבות של שינוי המקום. מערכת חלופית זו מקיפה את כל התחומים: לבוש, מאכלים, דיור, התנהגות, ועוד ועוד, אולם כאן נבודד מתוכה את תחום הספרות ונתבונן כמעט אך ורק בו, אם כי, כאמור, אין הוא פועל במנותק, אלא הוא חלק מהמערכת החלופית כולה.

דומה שמילת־המפתח לשינוי, לחידוש, להתחלה החדשה, האחרת היא: עברי, המחליפה את המילה הקודמת: יהודי. התואר עברי צורף כמעט לכל מוסד, לכל אגודה ולכל מפעל. ממונח זה משתמעת שלילת הגלות על כל מה שהיא מסמלת ומייצגת, ובעיקר: הרוחניות היתרה, שלעומתה העמידו את השאיפה לארציות, לאדם בריא, לחברה בריאה, כלומר חברה עובדת המתפרנסת מיגיע כפיה, ובעיקר מחקלאות, מעבודת האדמה.

העובדה שבפועל, במציאות, מעטים היו עובדי הכפיים ועובדי האדמה, לא הפריעה לראות בזאת את האידיאל, ולעניינו: לגייס לשם כך את הספרות. ודוגמה נוספת: אם בגולה החולשה והפחד הם המייצגים את היהודי, הרי בארץ־ישראל הכוח והגבורה הן התכונות שצריכות לאפיין אותו.

ג. מדמות התלוש לדמות החלוץ

אחת הדמויות המובהקות ששלטו בספרות העברית של סוף המאה התשע־עשרה וראשית המאה העשרים, תקופה שבה הגיעה הספרות העברית להישגים נכבדים ביותר, היא בלי ספק דמות התלוש. זוהי דמות העומדת תמיד בין התחומים: היא מנותקת מעולם המסורת, מן העיירה ומן המשפחה, בלי יכולת לחשוב, ולעומת זאת אל עולם החוץ האירופי, הכללי, אינה יכולה להגיע, אינה יכולה להשתלב בו, או שניסתה להיכלל בו והתאכזבה. דמות זו היא אחד החידושים של ספרות זו ואחד מהישגיה הבולטים בתחום העיצוב האמנותי ביחס לספרות הדור הקודם, ספרות ההשכלה. ההתרכזות היא בדמות היחיד, לעומת תיאור הכלל היהודי; המבט מופנה פנימה, אל האדם הבודד המצוי בעולם מנוכר ומנותק, כמעט בלי רקע של משפחה וחברה. במרכזו עומדים חיי הנפש שלו ולא תיאור פנורמי של החברה היהודית. סופרים כמי"ב, ברנר, שופמן, גנסין, ברקוביץ, נומברג הם המעצבים דמות זו, שלא כסופרי הדור הקודם: פרץ, מנדלי, שלום עליכם, שעיצבו בעיקר את הקולקטיב היהודי.

תכונותיה המקובצות של דמות זו, אף שהיא שונה מסופר לסופר, הן (בהכללה בלתי־מדויקת): החולשה, הפחד, חוסר־הביטחון, הרגשת נחיתות בצד חלומות גדלוּת, אין אוֹנוּת ביחסים עם נשים, חוסר אפשרות ליצור קשר עם החברה ועם הזולת, התלבטות רוחנית בשאלות אדם, עולם ועם, התלבטות בלתי־פוסקת בשאלת הזהות, חיטוט־עצמי בלתי־פוסק עד לעייפה ולהרס־עצמי; מעמד כלכלי רופף, לימודים גבוהים בלי תכלית, עמידה בלתי־בוטחת בכל מקום, היסוס קבוע, הרגשה של אדם מיותר, מיואש, בלי תקנה, מחשבות על התאבדות, עמידה על סף השיגעון. מובן מאליו שדמות זו הִצְרִיכָה שינוי מהותי בלשון, שכן הלשון, שביטאה את הכלל ואת החיצוני, שוב אינה מתאימה לביטוי ההתלבטות של אדם בינו לבין עצמו, לביטוי געגועים, חלומות, דיאלוגים פנימיים. היא היתה צריכה להיות גמישה יותר, אישית יותר ופחות כבולה לאוצר האסוציאציות הקולקטיווי ולתבניות הלשון מן המקורות.

והנה עם העלייה לארץ־ישראל התגבש רצון חזק לשנות את פני הספרות בכול: בתכנים, בדמויות, בסגנון, בצורה.

בתכנים: לא עוד ספרות של התלבטות בשאלות של אדם, עולם ועם, אלא ספרות של ודָאוּיוֹת, של ערכים מוחלטים, של “יֵש” במקום ייאוש, של תקווה במקום אכזבה ופסימיות; ספרות של עם בריא, היושב על אדמתו ככל העמים. לא עוד ספרות על פרנסות אוויר, קבצנים, בעלי־מלאכה ורוכלים אלא ספרות על איכרים, פועלים, שומרים; וכן ספרות של מיזוג גלויות, ספרות של המזרח, שאליו חזרו ובתוכו נמצאים.

דמויות: לא עוד דמויות תלושות, חלשות, פחדניות, מתלבטות, אכולות ספֵקות, אלא ספרות על אנשים בריאים, עובדים, בעלי שרירים, המכירים את טבע הארץ, מתמזגים בו; ספרות על הדור החדש הקם לנו בארץ, מיזוג של עבר והווה.

סגנון: לא עוד סגנון מעורפל, מחטט, מתלבט, חולני, אלא סגנון חדש, בריא, מוצק, עז, שטוף שמש ואור, המושפע מן המזרח, מלשון הדיבור, מן המציאות החדשה בארץ־ישראל.

צורה: לא עוד ביטוי להיסוס ולייאוש אלא ביטוי לחדש ההולך ומתהווה לנגד העיניים, להתחדשות העם בארצו.

מובן, שניתנו כאן ניסוחים בוטים וקיצוניים; בשטח, ההתבטאויות הן הרבה יותר זהירות, יותר מאופקות ומהוססות, במיוחד כשהן באות מפיהם של סופרים ואנשי־רוח, אבל הדברים היו ברוח ובמגמה שהוצגה כאן בקיצוניות.

בגלל קוצר הזמן אין לי אפשרות להביא את הצטטות המתאימות מפיהם של סופרים, מבקרים ואנשי־רוח בתקופה שלפני מלחמת העולם הראשונה וגם בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, ובמיוחד בשנות העשרים. דוגמאות אחדות מובאות בספרו של גרשון שקד הסיפורת העברית במבוא לכרך הראשון – בגולה, ובמיוחד בחלק השני – בארץ ובתפוצה. דומה ששוּרַת השיר: “פה נחיה ופה ניצור – חיי זוהר חיי דרור” מבטאת את תמצית השאיפה הזאת גם בתחום הספרות. שיר זה היה שגור בפיו של כל מי שלמד בבית־הספר העברי בארץ־ישראל, והוא מושר עד היום כשיר נוסטלגי טיפוסי.

הביטוי הפומבי המרוכז לשינוי הספרות עם העלייה לארץ־ישראל נמצא במניפסט בפתח כתבי־העת העבריים, שנוסדו בארץ־ישראל בראשית המאה ובשנים שבין שתי מלחמות העולם. ניקח לדוגמה את הכתוב בתכנית “העומר”, כתב־עת שהופיע ביפו בעריכתו של ש. בן־ציון (תרס“ז-תרס”ט), והוא מבטא את הניסיון להעביר את המרכז הספרותי ממזרח אירופה לארץ־ישראל. בכתב־עת זה נעשה ניסיון מודע ומכוון לבנות ספרות ארץ־ישראלית, לתת ביטוי לחדש המתרקם בארץ־ישראל, אם על דרך הסיפור הראליסטי, סיפור ההווי שיקיף את כל השטחים (מהווי הפועלים; מהווי האיכרים; מחיי הספרדים; מחיי הערבים), ואם על דרך היצירה הסמלית, הפאתטית, הגדולה, המשקיפה על ההיסטוריה היהודית מלמעלה, כורכת יחד ראשית ואחרית ורואה במציאות המתחדשת של ארץ־ישראל את הגשמת חזון הגאולה (השוו ש. בן־ציון בפואמות שלו “רחל” ו“הלווים”).

בפרוגרמה של כתב־העת של מפלגת “פועלי־ציון” האחדות (נוסד בתרע"א) נכתב בין השאר:

ומקץ שלושה חודשים נכתב בין השאר במאמר המערכת:

ודוגמה שלישית מתוך “התכנית הכללית” של הירחון לבני הנעורים מולדת, תחילה בעריכתו של ש. בן־ציון (ניסן תרע"א) ולאחר מכן בעריכת אחרים, ואחר כך בעריכתו של יעקב פיכמן. את העתיד כידוע קובע חינוך הדור הצעיר החדש, ומרב תשומת הלב והכוונות הטובות הוקדשו על כך לחינוכו:

ד. משימה בלתי־אפשרית

אבל כוונות לחוד ומציאות לחוד. קודם כל יש להדגיש, שתפיסות אלה לא היו נחלתם של כל הסופרים, והיו כאלה שמלכתחילה כפרו בעצם האפשרות לשנות את האדם, את היהודי־המשנה־מקום, לשנות את העם ולשנות את הספרות – בין שכפרו בעצם האפשרות לשינוי מסוג זה (כברנר) ובין שכפרו באפשרות של השינוי בטווח הקצר (כרבים אחרים). אולם בעיקר יש להדגיש, ששינויים מסוג זה – במנטליות ובספרות, מטבעם שאינם יכולים להתבצע בטווח קצר ואינם פרי החלטה מודעת. אם יש להם סיכוי להתגשם הרי זה רק בעקבות חינוך ארוך וממושך, וגם אז אינם מתקיימים לפי חלום אלא בדרך משלהם, שלעולם איננה הולמת את החזון, והיא תמיד שונה ממנו.

עם־זאת אין להכחיש שאכן התחולל שינוי, מכוון ומודע, על־ידי מי שהחליטו לבצע שינוי זה והיו מוכנים גם לשלם את מחירו הכבד. וכן חל שינוי, לא מודע ואולי גם לא רצוני, של מי ששינה את אורח חייו ואת מקומו, הושפע, אולי בעל־כרחו, מן המציאות החדשה בארץ־ישראל. ההשוואה בין סופרים שהחלו לכתוב בגולה והמשיכו לכתוב בארץ־ישראל, תגלה את השוני שחל ביצירתם, עם המעבר לארץ־ישראל כמעט בעל־כרחם כבמקרה של ברנר, ובעלייה האידיאולוגית כבמקרה של ש. בן־ציון. יש גם הבדל בין סופרים שהחלו לכתוב בארץ בהשפעת השינוי המהותי שחל בחייהם, וכתבו אחרת מאשר חבריהם שלא עלו לארץ באותה עת (שלמה צמח, מאיר וילקנסקי).

אבל, כאמור, לשינוי זה היה מחיר, ולא פעם מחיר כבד מאוד. אני קוראת לזה “מחיר הראשוֹנוּת”. הראשונים הם מי ששילמו ביצירתם, ולפעמים בחייהם, את מימוש התביעה לספרות אחרת, ועל גבם סללו את הדרך לאחרים. המשימה הייתה בלתי אפשרית מלכתחילה, מלכוד מושלם, המלכוד הארץ־ישראלי, שאפשר לנסחו כך: לכתוב בדרך שכתבו בגולה לא רצו, ולכתוב על החיים החדשים בארץ־ישראל לא יכלו. לא יכלו, שכן סופרים אינם יכולים לשנות את דרכי כתיבתם בבת־אחת ובארץ־ישראל לא התגבש עדיין החדש לכלל מציאות מסוימת וברורה, וכן: לתאר את האמת מארץ־ישראל פירושו של דבר היה לתאר את כל הקשיים הרבים שהיו מנת חלקם של העולים והגרים בארץ. וזאת לא רצו, מחשש להוציא את דיבת הארץ רעה – מעין “תסביך המרגלים”. ומצד אחר, לזייף את המציאות ולתאר את הרצוי כמצוי, להתעלם מן הקשיים ולהופכם להצלחות – גם כן לא רצו, מחשש לחוסר אמת; ואף לא יכלו, שהלא האמת היא היסוד לכל תיאור ספרותי ואמנותי. וכך נקלעו הסופרים כולם לאותו מלכוד ארץ־ישראלי צפוי של הפער הגדול בין הציפיות, שציפה מהם הציבור בארץ ובמיוחד בגולה (וציפו הם מעצמם) לבין המציאות האישית־ספרותית (וחוסר האפשרות לשנות מסורות כתיבה) והמציאות הקשה בארץ־ישראל שמצאו לפניהם.

במיוחד חזק היה הלחץ החברתי של קהל הקוראים והמבקרים בארץ, ועוד יותר מכך ברחבי העולם היהודי. “פרי הארץ” היה נהוג לקרוא לכל מה שבא מארץ־ישראל, על דרך ההשאלה, ובמיוחד לספרות וכתבי־עת. בשבע עיניים נבחן כל חומר כתוב שהגיע מהארץ, ונדרש ממנו הבלתי־אפשרי: הקוראים והמבקרים חיפשו ביצירה הספרותית הנכתבת בארץ את “סימני התחייה” ואת “ריח האדמה”. אבל בד בבד ידעו כי עדיין אין בכוחה של הארץ להראות סימנים אלה, ובעיקר – אין עדיין בכוחה להצמיח כישרונות מקומיים רציניים שיוכלו לתאר תיאור ספרותי את המציאות החדשה. ושוב אנו עדים לאותו מלכוד קבוע: יש כמיהה לסימני התחייה, אך הללו עדיין אינם קיימים; אם יתארו אותם – יאמרו שזהו זיוף המציאות, אם לא יתארו אותם, יאשימו את הסופרים בהוצאת דיבת הארץ רעה.

גם הלחץ האישי על כל סופר וסופר בנפרד היה גדול. מרחוק, ממקומם, עקבו הקהל, ובייחוד הסופרים, אחרי אותם מעטים שאכן עלו לארץ, והמעקב נעשה ברגשות מעורבים: אם יצליחו העולים להתפרנס מן הספרות בארץ, וגם יצירתם הספרותית תעלה יפה, אות הוא כי מסוגלת הארץ כבר לקלוט אנשי־רוח ולהשביח את יצירתם – ואז מתבקשת המסקנה כי על הנשארים בגולה לקום ולעלות, ואין עוד הצדקה לישיבתם בגולה. אבל אם יתברר שהסופרים שעלו לא הצליחו, מצבם קשה ויצירתם בירידה, אות הוא כי הארץ עדין אינה מסוגלת לשמש מקום קבע לסופרים, ויש הצדקה לישיבתם בגולה. וכך ידע כל סופר שעלה לארץ־ישראל, כי עיני הכול נשואות אליו ואל יצירתו, וממידת הצלחתו או כישלונו יסיקו האחרים את המסקנות. ואין לבטל כלל לחץ חברתי חזק זה. הוא בא לידי ביטוי בעיקר במכתבים פרטיים, אבל גם במאמרי ביקורת בכתבי־העת על “פרי הארץ”.

דומה, שלמותר לחזור ולציין שלספרות חוקיות משלה. אין היא צמודה למאורעות, ואין היא נותנת להם ביטוי מידי וישיר, אלא היא זקוקה למרווח, לפרספקטיבה, לשָהוּת, כדי לעכל את הדברים ולבטאם באמצעיה. וכן: אין הסופר יכול לכתוב אלא לפי נטיות לבו ורוחו והאמת הפנימית שלו, ואין הוא יכול לכתוב בלחץ התביעה החברתית, ובוודאי שאינו יכול לכתוב לפי מה שמצפים ממנו אלא לפי מה שבתוכו. גם התביעה שהספרות תהיה שופר של המציאות, תציג אותה בצורה מסוימת כדי לחנך ולהשפיע, אין בה ממש, והיא דורשת מן הספרות להיות לא־ספרות, לפעול שלא לפי טבעה. טיבה וטבעה של ספרות שהיא מבקרת, מעוררת, מתריעה, זועקת, ספקנית, שואלת שאלות, מרגיזה, מגרה, מטלטלת ואינה נותנת לאדם לחיות על מי־מנוחות. ברגישותה הרבה היא מחדדת את העוולות, מתבוננת ביוצא־דופן; והשלווה וההרמוניה, הנחת והטפיחה־העצמית על השכם – רחוקים ממנה. מי שאינו מבין את מהותה ותפקידה זו של הספרות אינו מבין את הספרות, ודורש ממנה להיות תעמולה, פרסומת, הצהרות, אבל לא ספרות.

הספרות יכולה לחנך, אבל בדיעבד; לא מתוך התכוונות ישירה, אלא מתוך שהיא אומרת את האמת הפנימית של היוצר, מבטאת את כאבו, את זעקתו, את רגישותו לאדם ולעולם, ודרכה אינה ישירה ואינה מידית ואינה פשטנית. אין קיצורי דרך. וכאן, בארץ־ישראל, נתבעה הספרות לקיצור דרך, להיענות מידית. התביעה באה מהקהל, אבל גם מתחושת המחויבות של הסופרים עצמם. ומכיוון שדבר זה בלתי־אפשרי, הייתה ההיענות לתביעה זו פטאלית לעתים לגבי הסופרים עצמם, ששילמו את המחיר.

ה. התמודדות אישית

כל סופר וסופר התמודד מחדש עם בעיות אלה ופתר אותן לפי אופיו ואופי יצירתו.

בקצרה נציג כאן דוגמאות לדרכים השונות שבהם הלכו הסופרים בראשית המאה, בהתמודדות שלהם עם כיבוש המציאות הארץ־ישראלית בסיפוריהם. מדובר כאן בשלושה סופרים מאנשי העלייה־הראשונה: זאב יעבץ, משה סמילנסקי ונחמה פוחצ’בסקי; ובשישה סופרים מאנשי העלייה־השנייה: ש. בן־ציון, י“ח ברנר, מאיר וילקנסקי, שלמה צמח, ש”י עגנון ודבורה בארון.

זאב יעבץ – את הסיפורת שלו אפשר לאפיין בנוסחה: הצגת הרצוי כמצוי. בסיפוריו תיאור אידיאלי של ארץ־ישראל והחיים בה, יצירת אשליה של איכרים החיים על אדמתם ואוכלים מפרי עמלם, דור צעיר חדש ובריא גדל בארץ, שילוב של מסורת ועבודת אדמה, כל הקשיים (בצורת, ערבים, פקידי הברון) ניתנים לפתרון; ארץ־ישראל היא יפה, פורחת, ירוקה, מלאה עצים ופרחים, בנוסח תיאורי ארץ־ישראל האידיליים של אברהם מאפו.

משה סמילנסקי – ספרות נאיווית, פשטנית, ישירה, בעלת כיוון אופטימי. יש מתחים מכל הסוגים: בין איכרים לפועלים; בין יהודים לערבים; ויש קשיים: מחלות, בצורת, קשיי שיווק, אבל על הכול ניתן להתגבר. יש קִרבה רבה בין סיפוריו לבין “המערבונים” האמריקניים של פֶנימור קוּפר, אוֹאֶן וִיסְטֶר וקרל מאי. גם אצלו נתפסת הארץ במונחים של תרבות לעומת סְפָר (כשהאינדיאנים הם מקביליהם של הערבים והדרוזים); התנ"ך וסיפוריו הם המסגרת הרוחנית שעל בסיסה מתפרשים המאורעות, והמושגים המרכזיים הם חברוּת, נאמנות, עבודת אדמה, משפחה – כל זה מזכיר את הסופרים האמריקנים שציינתי, עם כל ההבדלים הנובעים מהשוני בין התרבויות.

נחמה פוחצ’בסקי – ספרות מזעזעת של מצוקה קשה בכל הווריאציות האפשריות: מוות, מחלה, גירושין, עקרוּת, נישול, בדידות – בעיקר של נשים, אבל לא של נשים בלבד. בני האדם הסובלים הם קרבן הארץ שאותה הם עובדים ועליה הם מוסרים את נפשם. החיים בארץ קשים מנשוא וגורמים לאבדנם של החלשים והרגישים: נשים, תימנים, אלמנות וחולים. יש בסיפוריה תיאור ישיר של המציאות המזעזעת, בלי כחל וסרק, ואפילו מתוך איזה עודף של תחושת סבל, ייסורים, מוות. בלא חנינה.

אצל כל השלושה כמעט אין מורכבות – יש חלוקה ברורה לטובים ולרעים, יש החלטות גורליות לכאן ולכאן. האנשים פשוטים, תמימים, גם אלה וגם אלה. הדברים מוחלטים.

דומה שהשינוי העיקרי שהכניסו סופרי העלייה־השנייה, עם כל השוני האישי שביניהם וברמת כתיבתם, הוא הטלת הספק, היחסיות, המורכבות, ראיית שני הצדדים בעת ובעונה אחת; ריכוך הטרגדיה, אבל גם בלימת האופטימיות; יותר היסוס, פחות נחרצות. כל זה במינונים שונים, לפי השוני שבאופי האישי ובאופי הכתיבה, כשבקצה האחד ניצב ברנר, ובקצה האחר: שלמה צמח ומאיר וילקנסקי, וביניהם, במרחקים שונים, כל האחרים.

ש. בן־ציון – הסופר המובהק הראשון שהגיע לארץ מן המרכז באודסה, בן־חבורתם של ביאליק, אחד העם, מנדלי, רבניצקי. היה בעת עלייתו בשיא מעמדו ופרסומו בזכות יצירותיו הראליסטיות, שביטאו את המציאות של דור־עובר ושל דור־יורד ושל היחיד מישראל. עלייתו לארץ נעשתה מתוך מגמה מודעת ונחושה: להקים בה מרכז רוחני. מתוך מגמה זו ייסד את העומר, ובין השאר ניסח בפרוגרמה שלו את המגמה הארץ־ישראלית: “יצירות נאות שרוח ארץ־ישראל שורה עליהן”. ולכן משקיבל יצירה נאה לא־ארץ־ישראלית, ולעומתה יצירה פחות נאה אבל ארץ־ישראלית – בחר באחרונה, אפילו בניגוד לטעמו. וכך נוצר מה שקרא ברנר “הז’אנר הארצישראלי ואביזריהו”. אבל בעיקר השפיעה העלייה על יצירתו. כתב יעקב פיכמן: “היה ברור הרצון לכוון את מהלך הספרות לרוח הארץ, לקצב הישוב – לא לחזור על מה שצמח שם, תחת שמש אחרת” (אַמת הבנין, עמ' 430). ועוד אומר פיכמן:

ניסיונו לכתוב אחרת, לעזוב את דרך העיצוב הראליסטי, ולעבור לדרך העיצוב הסמלי־הפאתטי, נכשל, ולאחר מכן עבר לכתיבה בז’אנר ההיסטורי, ושוב לא חזר יותר אל ההתמודדות עם ההווה, להוציא את סיפורו “הגט” (תרע“ח־תרע”ט/1918–1919 )

י"ח ברנר – הוא היה הקיצוני ביותר בהכרזתו שארץ־ישראל אינה משנה את האדם, ו“מה לי הכא מה לי התם”, וכי אין ארץ־ישראל אלא החלפת גלות בגלות, והמושבה היהודית בפלשתינה אינה שונה מן העיירה היהודית בגולה על כל קלקלותיה. הוא ממש “זרק מרה” בכל מי שגילה דווקא ביצירתו את “סימני התחייה”, והכריז במאמרו המפורסם “הז’אנר הא”י ואביזריהו", כי לז’אנר מחיי ארץ־ישראל עדיין לא הגיע הזמן, ואלה המתארים את המציאות בהווה ומוצאים בה מעט נחת – מעמידים פנים, מזייפים, כותבים לא־אמת.

הייאוש והפסימיות שלו היו לשֵם דבר ועוררו עליו את כעסם וזעמם של רבים, אם כי רבים עוד יותר הושפעו ממנו וראו בו מורה דרך, וייאושו היה בעיניהם ייאוש פורה, שכן גילו בו את חיוב החיים הגדול על־אף־הכול, את האף־על־פי־כן. אף־על־פי־כן זה התחזק והתבלט דווקא ביצירתו הארץ־ישראלית. היעדר האשליה הגמור שלו היה בו חוסן רב, והוא עורר, חיזק והפעיל יותר מאשר הרומנטיקה המתוקה של האחרים.

ליצירתו בארץ חודר יותר ויותר הנוף בארץ־ישראל ולא נעדרות ממנה גם דמויות הרואיות (אריה לפידות) ודמיות פתטיות (עמרם), הנותנות את התקווה, שבכל־זאת, אולי, יצמח כאן משהו אחר. וכמובן כל זה ברמת כתיבה אמנותית גבוהה, מורכבת, עמוקה ומרֻבֶּדֶת.

מאיר וילקנסקי – הוא מצליח לתאר את המציאות הארץ־ישראלית על שתי פניה: המציאות הקשה והחזון המרהיב, בלי לזייף לכאן או לכאן, וזאת בזכות ההומור ובזכות צורת הסיפור המיוחדת שלו: סיפור־המסגרת קשה ומר ופסימי, אבל הסיפור הפנימי שבתוכו – יש בו אופטימיות, רווחה, נחת, גאווה, אם כי לזמן קצר, ולאחריו חוזרת המציאות המרה ומשתלטת. סיפוריו עשו בשעתם רושם רב ופעלו את פעולתם על לב הקוראים בגולה. היום הם נראים נאיווים, גם בתיאורים האופטימיים שלהם וגם בתיאורים הפסימיים שלהם.

שלמה צמח – קרוב יותר למאיר וילקנסקי בתפיסת המציאות בסיפוריו. הוא עצמו היה פועל מצליח, מן המארגנים והמייסדים, והרגיש ביטחון במעשיו הצולחים בידו. האופטימיות בסיפוריו אמתית והולמת את הרגשתו האישית (כשם שהפסימיות של ברנר אף היא אמתית והולמת את תחושת הכישלון שלו בתחום עבודת הכפיים). גם הוא, כווילקנסקי, אינו מעלים את הקשיים, וגם הוא מוסיף עליהם את ההומור הסלחני והמפשר. אולם בעיקר בולטת בכתיבתו הרגשת ההצלחה של “היחד”, לעומת הכישלון של היחיד.

משני סופרים אלה נודף “ריח אדמה” ששיכר את הקוראים בגולה והמריץ אותם לעלות ולהיות שותפים בבניית הארץ, על־אף הקשיים שהיו ידועים להם.

ש"י עגנון – המאפיין אותו בתקופה זו, שלפני מלחמת העולם הראשונה, הוא החיפוש אחר צורת ביטוי הולמת למציאות הארץ־ישראלית וההליכה בדרכים שונות. הבולטת שבהם היא דרך ההרחקה וההסוואה, הכתיבה הבלתי־ישירה על המציאות, אם האמצעות הרחקה בזמן, לעבר תקופות קדומות (“עגונות”), ואם באמצעות הרחקה במקום (“והיה העקוב למישור”) ואם באמצעי אפיון סמליים ורומנטיים, אגדיים, תוך התלבטות עם הכתיבה הראליסטית. כל ההתלבטויות הללו יחד ניכרות ב“בארה של מרים”, סיפור המכיל את כל הדרכים יחד, ועל־כן אינו שלם, אך כה מעניין להכרת ראשיתו ולהבנת המוצא שמצא מתוך סבך זה. וכל זה שונה בהחלט מן הסיפורים שכתב (ביידיש ובעברית) לפני עלייתו לארץ, שהכילו ביקורת חברתית ישירה ואירוניה פשטנית.

דבורה בארון – דבורה בארון לא פנתה אל הז’אנר האגדי ואף לא אל הז’אנר ההיסטורי, וגם לא התמודדה באיזו צורה שהיא עם המציאות הארץ־ישראלית. דרכה הייתה שונה – היא פשוט התעלמה ממנה. דומה, שמי שקורא את סיפוריה שנכתבו בארץ־ישראל לא יכול ללמוד מהם שהכותבת יושבת בארץ והייתה אפילו במרכז העניינים בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה. ארץ־ישראל כמעט לא חדרה לסיפוריה, והיא המשיכה לטוות את סיפוריה על רקע העיירה שבליטא, זו הקבועה ועומדת וזו שסימני ההתפוררות כבר ניכרים בה. רק זעיר פה וזעיר שם, במשך השנים, חדר רישומה של ארץ־ישראל גם לסיפוריה, כגון ב“תורכים”; “יום אחד של רמי”; “בלב בכרך” (שאינם מסיפוריה המובהקים ביותר), ובעיקר בספרה הגדול הגולים, שהורכב משני הסיפורים: “מאמש” ו“לעת עתה”. הסיבות להתעלמות זו הן אישיות וספרותיות, ועמדתי עליהן בהרחבה במקום אחר. אולם בעינה נשארת העובדה, שהקשיים לעצב את המציאות הארץ־ישראלית ביצירה הספרותית בת־הזמן הביאו גם לדרך זו, של התעלמות מן המציאות הסובבת, ולא הייתה זו דרכה של דבורה בארון בלבד.

הכמיהה לספרות אחרת, שתיכתב בארץ־ישראל בראשית המאה, הביאה לפתרונות שונים בדרך להגשמתה של כמיהה זו, וכמעט אפשר לנסח כלל: כל מי שהעז להתמודד התמודדות ישירה ולכבוש מציאות זו ביצירתו – לקה; ומי שהעדיף שלא להתמודד, להתעלם, לבטא את השינוי בדרך עקיפה או לא להכיר בשינוי כלל – זכה. כל זה בתחום ההערכה הספרותית הטהורה. לטווח קצר – השפעתם של הראשונים הייתה חזקה, כיוון שסיפקו צורך בולט שהיה קיים, והביקורת על האחרים – גדולה; לטווח הארוך – שמם של הראשונים כמעט נשכח, ואילו האחרונים הם מאבות הספרות העברית. ואנו נאמר: אלה ואלה חשובים, ולכל אחד תפקידו ומקומו – זה לַדור וזה לְדורות.

אלול תשמ"ד (ספטמבר 1984)

מקורות

איתמר אבן־זהר, “הצמיחה וההתגבשות של תרבות עברית מקומית וילידית בארץ־ישראל, 1882–1948”, קתדרה מס' 16, תמוז תש"ם, עמ' 165–189.

נורית גוברין, שי של ספרות, הוצאת עקד ואוניברסיטה תל־אביב, תשל"ג/1973.

נורית גוברין, “בין קסם לרסן. על השפעת מאמרו של ברנר: ‘הז’אנר הארצישראלי ואביזריהו’”, מפתחות, הוצאת הקיבוץ המאוחד ואוניברסיטה תל־אביב, תשל“ח/1978. חזר וכונס יחד עם הפרק המשלים: “בשבחי הז’אנר” בתוך ברנר “אובד עצות” ומורה־דרך, משרד הבטחון ההוצאה לאור ואוניברסיטה תל־אביב תשנ”א/1991.

נורית גוברין, העומר. תנופתו של כתב־העת ואחריתו, הוצאת יד יצחק בן־צבי, תש"ם/1980.

נורית גוברין, שרשים וצמרות. רישומה של העלייה הראשונה בספרות העברית, הוצאת פפירוס, תשמ"א/1981.

נורית גוברין, “נפ”ש מראשון לציון הומיה – נחמה פוחצ’בסקי“, דבש מסלע. מחקרים בספרות ארץ־ישראל, משרד הבטחון ההוצאה לאור, תשמ”ט/1989.

שמעון הלקין, מבוא לסִפוֹרת העברית, הוצאת מפעל השכפול, תשי"ח (סטנסיל).

שמעון הלקין, זרמים וצורות בספרות העברית החדשה, ספר ראשון: פרקים בספרות ההשכלה ובספרות חיבת־ציון, הוצאת מוסד ביאליק, תשמ"ד.

גליה ירדני (עורכת), סל הענבים. סיפורים ארצישראליים בתקופת העלייה הראשונה, הוצאת ספריית דורות, מוסד ביאליק, תשכ"ז.

י. שלום כהן, חלוציות וחיי הסְפָר בספרות ארה"ב, הוצאת יחדיו, 1962. תרגם מאנגלית: אברהם בירמן (במיוחד עמ' 247–259).

חיים נגיד, “המהפכה העברית”, סקירה חדשית. ירחון לקציני צה"ל, מס' 8, אוגוסט 1980, עמ' 29–47.

גרשון שקד, הסיפורת העברית 1880–1970, כרך א: בגולה, הוצאת כתר והקיבוץ המאוחד, תשל"ח.

גרשון שקד, הסיפורת העברית 1880–1980, כרך ב: בארץ ובתפוצה, הוצאת כתר והקיבוץ המאוחד, תשמ"ג.