¹

 

א. “הזמנה סוציאלית”    🔗

המתח בין הספרות ובין החיים הוא מתח קבוע, המתבלט במיוחד בתקופות של שינויים עזים בחיים, שבהן מתחזקת התביעה מן הספרות – לא רק לתת ביטוי לשינויים אלא גם להיות דַבּריהם. “ההזמנה הסוציאלית” מן הספרות העברית (כפי שנהגו לקרוא לתביעות אלה בשנות החמישים) הייתה תמיד תקיפה מאוד והתבססה על המודל הקדום של הנביא, איש־הרוח, המוכיח־בשער ועל מסורת ספרות ההשכלה, שהלכה תמיד לפני החיים, העלתה תביעות, הציגה אידיאלים, שאותם מימשו האנשים במציאות לאחר מכן. רעיונות כגון פרודוקטיוויזציה של העם, חיבת ציון, שינוי דמות האדם היהודי – נוסחו תחילת בספרות, ורק לאחר מכן באו להגשימם בחיים.

תביעות כאלה ניכרות למשל בתקופת מלחמת השחרור והמאבק להקמתה של מדינת־ישראל, שבמהלכם תבע הציבור: הבו לנו את הרומן בה"א הידיעה, שיתאר את האפופיאה ההרואית של הקמת המדינה; או קודם לכן עם התבססותם של הקבוצה והקיבוץ כצורות חיים חדשות, נתבעה הספרות לתאר את צורת החיים החדשה והמיוחדת הזו ואת האדם החדש, החי וגדל בתוכה.

אין צריך לומר שאלה הן תביעות נאיביות, הרואות בספרות תעמולה ופרסומת למאוויי הלב ואינן מבינות את מהותה האמתית של הספרות. עם זאת, זוהי כמיהה חזקה מאוד, החוזרת ונשמעת בעקשנות לא רק מפי פשוטי עם אלא גם בדברי אנשים משכילים, ובמיוחד בדברי פוליטיקאים, ובהתבטאויותיהם של אלה המכריזים על עצמם כמי שיודעים מה טוב לחברה ולפרט שבתוכה.

תביעה זו הייתה חזקה במיוחד עם העליות הראשונות לארץ־ישראל, החל משנת תרמ"ב/1882, אבל בעיקר מראשית המאה, בתקופת העלייה השנייה (תרס"ד/1904). הפעם דומה שהיו להרגשה זו – של צורך בשינוי הספרות והתאמתה למציאות החדשה – שותפים גם בקרב הסופרים.

 

ב. מערכת תרבותית חדשה    🔗

העלייה החלוצית לארץ־ישראל, על כל גווניה, הייתה עלייה מודעת, אידיאולוגית, רצונית – בניגוד להגירה סטיכית, מחוסר בררה; ובתור שכזאת הייתה לה מטרה ברורה, שאותה רצתה להגשים בארץ־ישראל. למטרה זו היו כיוונים של שלילה וחיוב. השלילה התבטאה בהפניית עורף לעולם הישן, עולם העיירה, שממנו יצאו ואותו עזבו העולים מאחורי גֵוָם; החיוב התבטא בחתירה ליצירת עם יהודי חדש, אדם יהודי חדש, בארץ־ישראל. ביטויים כגון התחלה חדשה, לידה חדשה, נשמעים באותן שנים לרוב, לא פעם בלי לתת דין־וחשבון לאן זה מוביל, ולעתים מתוך ידיעה ברורה לאן זה מוביל. הייתה הכרה, שזהו הכרח היסטורי: כדי לבנות מקדש צריך להרוס מקדש, אם נצטט את לשונו הבוטה של ניטשה, שהשפיע רבות על מעצבי פניו של הדור כגון מיכה יוסף ברדיצ’בסקי, ברנר ואחרים.

ידוע לנו מתולדות התרבות, שאם דוחים מערכת תרבותית אחת, אין נשארים בחלל, ויש למלאו מיד במערכת חלופית, כלומר למצוא מרכיבים חדשים שיחליפו את אלה שנדחו מסיבות אידיאולוגיות ומסיבות של שינוי המקום. מערכת חלופית זו מקיפה את כל התחומים: לבוש, מאכלים, דיור, התנהגות, ועוד ועוד, אולם כאן נבודד מתוכה את תחום הספרות ונתבונן כמעט אך ורק בו, אם כי, כאמור, אין הוא פועל במנותק, אלא הוא חלק מהמערכת החלופית כולה.

דומה שמילת־המפתח לשינוי, לחידוש, להתחלה החדשה, האחרת היא: עברי, המחליפה את המילה הקודמת: יהודי. התואר עברי צורף כמעט לכל מוסד, לכל אגודה ולכל מפעל. ממונח זה משתמעת שלילת הגלות על כל מה שהיא מסמלת ומייצגת, ובעיקר: הרוחניות היתרה, שלעומתה העמידו את השאיפה לארציות, לאדם בריא, לחברה בריאה, כלומר חברה עובדת המתפרנסת מיגיע כפיה, ובעיקר מחקלאות, מעבודת האדמה.

העובדה שבפועל, במציאות, מעטים היו עובדי הכפיים ועובדי האדמה, לא הפריעה לראות בזאת את האידיאל, ולעניינו: לגייס לשם כך את הספרות. ודוגמה נוספת: אם בגולה החולשה והפחד הם המייצגים את היהודי, הרי בארץ־ישראל הכוח והגבורה הן התכונות שצריכות לאפיין אותו.

 

ג. מדמות התלוש לדמות החלוץ    🔗

אחת הדמויות המובהקות ששלטו בספרות העברית של סוף המאה התשע־עשרה וראשית המאה העשרים, תקופה שבה הגיעה הספרות העברית להישגים נכבדים ביותר, היא בלי ספק דמות התלוש. זוהי דמות העומדת תמיד בין התחומים: היא מנותקת מעולם המסורת, מן העיירה ומן המשפחה, בלי יכולת לחשוב, ולעומת זאת אל עולם החוץ האירופי, הכללי, אינה יכולה להגיע, אינה יכולה להשתלב בו, או שניסתה להיכלל בו והתאכזבה. דמות זו היא אחד החידושים של ספרות זו ואחד מהישגיה הבולטים בתחום העיצוב האמנותי ביחס לספרות הדור הקודם, ספרות ההשכלה. ההתרכזות היא בדמות היחיד, לעומת תיאור הכלל היהודי; המבט מופנה פנימה, אל האדם הבודד המצוי בעולם מנוכר ומנותק, כמעט בלי רקע של משפחה וחברה. במרכזו עומדים חיי הנפש שלו ולא תיאור פנורמי של החברה היהודית. סופרים כמי"ב, ברנר, שופמן, גנסין, ברקוביץ, נומברג הם המעצבים דמות זו, שלא כסופרי הדור הקודם: פרץ, מנדלי, שלום עליכם, שעיצבו בעיקר את הקולקטיב היהודי.

תכונותיה המקובצות של דמות זו, אף שהיא שונה מסופר לסופר, הן (בהכללה בלתי־מדויקת): החולשה, הפחד, חוסר־הביטחון, הרגשת נחיתות בצד חלומות גדלוּת, אין אוֹנוּת ביחסים עם נשים, חוסר אפשרות ליצור קשר עם החברה ועם הזולת, התלבטות רוחנית בשאלות אדם, עולם ועם, התלבטות בלתי־פוסקת בשאלת הזהות, חיטוט־עצמי בלתי־פוסק עד לעייפה ולהרס־עצמי; מעמד כלכלי רופף, לימודים גבוהים בלי תכלית, עמידה בלתי־בוטחת בכל מקום, היסוס קבוע, הרגשה של אדם מיותר, מיואש, בלי תקנה, מחשבות על התאבדות, עמידה על סף השיגעון. מובן מאליו שדמות זו הִצְרִיכָה שינוי מהותי בלשון, שכן הלשון, שביטאה את הכלל ואת החיצוני, שוב אינה מתאימה לביטוי ההתלבטות של אדם בינו לבין עצמו, לביטוי געגועים, חלומות, דיאלוגים פנימיים. היא היתה צריכה להיות גמישה יותר, אישית יותר ופחות כבולה לאוצר האסוציאציות הקולקטיווי ולתבניות הלשון מן המקורות.

והנה עם העלייה לארץ־ישראל התגבש רצון חזק לשנות את פני הספרות בכול: בתכנים, בדמויות, בסגנון, בצורה.

בתכנים: לא עוד ספרות של התלבטות בשאלות של אדם, עולם ועם, אלא ספרות של ודָאוּיוֹת, של ערכים מוחלטים, של “יֵש” במקום ייאוש, של תקווה במקום אכזבה ופסימיות; ספרות של עם בריא, היושב על אדמתו ככל העמים. לא עוד ספרות על פרנסות אוויר, קבצנים, בעלי־מלאכה ורוכלים אלא ספרות על איכרים, פועלים, שומרים; וכן ספרות של מיזוג גלויות, ספרות של המזרח, שאליו חזרו ובתוכו נמצאים.

דמויות: לא עוד דמויות תלושות, חלשות, פחדניות, מתלבטות, אכולות ספֵקות, אלא ספרות על אנשים בריאים, עובדים, בעלי שרירים, המכירים את טבע הארץ, מתמזגים בו; ספרות על הדור החדש הקם לנו בארץ, מיזוג של עבר והווה.

סגנון: לא עוד סגנון מעורפל, מחטט, מתלבט, חולני, אלא סגנון חדש, בריא, מוצק, עז, שטוף שמש ואור, המושפע מן המזרח, מלשון הדיבור, מן המציאות החדשה בארץ־ישראל.

צורה: לא עוד ביטוי להיסוס ולייאוש אלא ביטוי לחדש ההולך ומתהווה לנגד העיניים, להתחדשות העם בארצו.

מובן, שניתנו כאן ניסוחים בוטים וקיצוניים; בשטח, ההתבטאויות הן הרבה יותר זהירות, יותר מאופקות ומהוססות, במיוחד כשהן באות מפיהם של סופרים ואנשי־רוח, אבל הדברים היו ברוח ובמגמה שהוצגה כאן בקיצוניות.

בגלל קוצר הזמן אין לי אפשרות להביא את הצטטות המתאימות מפיהם של סופרים, מבקרים ואנשי־רוח בתקופה שלפני מלחמת העולם הראשונה וגם בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, ובמיוחד בשנות העשרים. דוגמאות אחדות מובאות בספרו של גרשון שקד הסיפורת העברית במבוא לכרך הראשון – בגולה, ובמיוחד בחלק השני – בארץ ובתפוצה. דומה ששוּרַת השיר: “פה נחיה ופה ניצור – חיי זוהר חיי דרור” מבטאת את תמצית השאיפה הזאת גם בתחום הספרות. שיר זה היה שגור בפיו של כל מי שלמד בבית־הספר העברי בארץ־ישראל, והוא מושר עד היום כשיר נוסטלגי טיפוסי.

הביטוי הפומבי המרוכז לשינוי הספרות עם העלייה לארץ־ישראל נמצא במניפסט בפתח כתבי־העת העבריים, שנוסדו בארץ־ישראל בראשית המאה ובשנים שבין שתי מלחמות העולם. ניקח לדוגמה את הכתוב בתכנית “העומר”, כתב־עת שהופיע ביפו בעריכתו של ש. בן־ציון (תרס“ז-תרס”ט), והוא מבטא את הניסיון להעביר את המרכז הספרותי ממזרח אירופה לארץ־ישראל. בכתב־עת זה נעשה ניסיון מודע ומכוון לבנות ספרות ארץ־ישראלית, לתת ביטוי לחדש המתרקם בארץ־ישראל, אם על דרך הסיפור הראליסטי, סיפור ההווי שיקיף את כל השטחים (מהווי הפועלים; מהווי האיכרים; מחיי הספרדים; מחיי הערבים), ואם על דרך היצירה הסמלית, הפאתטית, הגדולה, המשקיפה על ההיסטוריה היהודית מלמעלה, כורכת יחד ראשית ואחרית ורואה במציאות המתחדשת של ארץ־ישראל את הגשמת חזון הגאולה (השוו ש. בן־ציון בפואמות שלו “רחל” ו“הלווים”).

בפרוגרמה של כתב־העת של מפלגת “פועלי־ציון” האחדות (נוסד בתרע"א) נכתב בין השאר:

ומקץ שלושה חודשים נכתב בין השאר במאמר המערכת:

ודוגמה שלישית מתוך “התכנית הכללית” של הירחון לבני הנעורים מולדת, תחילה בעריכתו של ש. בן־ציון (ניסן תרע"א) ולאחר מכן בעריכת אחרים, ואחר כך בעריכתו של יעקב פיכמן. את העתיד כידוע קובע חינוך הדור הצעיר החדש, ומרב תשומת הלב והכוונות הטובות הוקדשו על כך לחינוכו:

 

ד. משימה בלתי־אפשרית    🔗

אבל כוונות לחוד ומציאות לחוד. קודם כל יש להדגיש, שתפיסות אלה לא היו נחלתם של כל הסופרים, והיו כאלה שמלכתחילה כפרו בעצם האפשרות לשנות את האדם, את היהודי־המשנה־מקום, לשנות את העם ולשנות את הספרות – בין שכפרו בעצם האפשרות לשינוי מסוג זה (כברנר) ובין שכפרו באפשרות של השינוי בטווח הקצר (כרבים אחרים). אולם בעיקר יש להדגיש, ששינויים מסוג זה – במנטליות ובספרות, מטבעם שאינם יכולים להתבצע בטווח קצר ואינם פרי החלטה מודעת. אם יש להם סיכוי להתגשם הרי זה רק בעקבות חינוך ארוך וממושך, וגם אז אינם מתקיימים לפי חלום אלא בדרך משלהם, שלעולם איננה הולמת את החזון, והיא תמיד שונה ממנו.

עם־זאת אין להכחיש שאכן התחולל שינוי, מכוון ומודע, על־ידי מי שהחליטו לבצע שינוי זה והיו מוכנים גם לשלם את מחירו הכבד. וכן חל שינוי, לא מודע ואולי גם לא רצוני, של מי ששינה את אורח חייו ואת מקומו, הושפע, אולי בעל־כרחו, מן המציאות החדשה בארץ־ישראל. ההשוואה בין סופרים שהחלו לכתוב בגולה והמשיכו לכתוב בארץ־ישראל, תגלה את השוני שחל ביצירתם, עם המעבר לארץ־ישראל כמעט בעל־כרחם כבמקרה של ברנר, ובעלייה האידיאולוגית כבמקרה של ש. בן־ציון. יש גם הבדל בין סופרים שהחלו לכתוב בארץ בהשפעת השינוי המהותי שחל בחייהם, וכתבו אחרת מאשר חבריהם שלא עלו לארץ באותה עת (שלמה צמח, מאיר וילקנסקי).

אבל, כאמור, לשינוי זה היה מחיר, ולא פעם מחיר כבד מאוד. אני קוראת לזה “מחיר הראשוֹנוּת”. הראשונים הם מי ששילמו ביצירתם, ולפעמים בחייהם, את מימוש התביעה לספרות אחרת, ועל גבם סללו את הדרך לאחרים. המשימה הייתה בלתי אפשרית מלכתחילה, מלכוד מושלם, המלכוד הארץ־ישראלי, שאפשר לנסחו כך: לכתוב בדרך שכתבו בגולה לא רצו, ולכתוב על החיים החדשים בארץ־ישראל לא יכלו. לא יכלו, שכן סופרים אינם יכולים לשנות את דרכי כתיבתם בבת־אחת ובארץ־ישראל לא התגבש עדיין החדש לכלל מציאות מסוימת וברורה, וכן: לתאר את האמת מארץ־ישראל פירושו של דבר היה לתאר את כל הקשיים הרבים שהיו מנת חלקם של העולים והגרים בארץ. וזאת לא רצו, מחשש להוציא את דיבת הארץ רעה – מעין “תסביך המרגלים”. ומצד אחר, לזייף את המציאות ולתאר את הרצוי כמצוי, להתעלם מן הקשיים ולהופכם להצלחות – גם כן לא רצו, מחשש לחוסר אמת; ואף לא יכלו, שהלא האמת היא היסוד לכל תיאור ספרותי ואמנותי. וכך נקלעו הסופרים כולם לאותו מלכוד ארץ־ישראלי צפוי של הפער הגדול בין הציפיות, שציפה מהם הציבור בארץ ובמיוחד בגולה (וציפו הם מעצמם) לבין המציאות האישית־ספרותית (וחוסר האפשרות לשנות מסורות כתיבה) והמציאות הקשה בארץ־ישראל שמצאו לפניהם.

במיוחד חזק היה הלחץ החברתי של קהל הקוראים והמבקרים בארץ, ועוד יותר מכך ברחבי העולם היהודי. “פרי הארץ” היה נהוג לקרוא לכל מה שבא מארץ־ישראל, על דרך ההשאלה, ובמיוחד לספרות וכתבי־עת. בשבע עיניים נבחן כל חומר כתוב שהגיע מהארץ, ונדרש ממנו הבלתי־אפשרי: הקוראים והמבקרים חיפשו ביצירה הספרותית הנכתבת בארץ את “סימני התחייה” ואת “ריח האדמה”. אבל בד בבד ידעו כי עדיין אין בכוחה של הארץ להראות סימנים אלה, ובעיקר – אין עדיין בכוחה להצמיח כישרונות מקומיים רציניים שיוכלו לתאר תיאור ספרותי את המציאות החדשה. ושוב אנו עדים לאותו מלכוד קבוע: יש כמיהה לסימני התחייה, אך הללו עדיין אינם קיימים; אם יתארו אותם – יאמרו שזהו זיוף המציאות, אם לא יתארו אותם, יאשימו את הסופרים בהוצאת דיבת הארץ רעה.

גם הלחץ האישי על כל סופר וסופר בנפרד היה גדול. מרחוק, ממקומם, עקבו הקהל, ובייחוד הסופרים, אחרי אותם מעטים שאכן עלו לארץ, והמעקב נעשה ברגשות מעורבים: אם יצליחו העולים להתפרנס מן הספרות בארץ, וגם יצירתם הספרותית תעלה יפה, אות הוא כי מסוגלת הארץ כבר לקלוט אנשי־רוח ולהשביח את יצירתם – ואז מתבקשת המסקנה כי על הנשארים בגולה לקום ולעלות, ואין עוד הצדקה לישיבתם בגולה. אבל אם יתברר שהסופרים שעלו לא הצליחו, מצבם קשה ויצירתם בירידה, אות הוא כי הארץ עדין אינה מסוגלת לשמש מקום קבע לסופרים, ויש הצדקה לישיבתם בגולה. וכך ידע כל סופר שעלה לארץ־ישראל, כי עיני הכול נשואות אליו ואל יצירתו, וממידת הצלחתו או כישלונו יסיקו האחרים את המסקנות. ואין לבטל כלל לחץ חברתי חזק זה. הוא בא לידי ביטוי בעיקר במכתבים פרטיים, אבל גם במאמרי ביקורת בכתבי־העת על “פרי הארץ”.

דומה, שלמותר לחזור ולציין שלספרות חוקיות משלה. אין היא צמודה למאורעות, ואין היא נותנת להם ביטוי מידי וישיר, אלא היא זקוקה למרווח, לפרספקטיבה, לשָהוּת, כדי לעכל את הדברים ולבטאם באמצעיה. וכן: אין הסופר יכול לכתוב אלא לפי נטיות לבו ורוחו והאמת הפנימית שלו, ואין הוא יכול לכתוב בלחץ התביעה החברתית, ובוודאי שאינו יכול לכתוב לפי מה שמצפים ממנו אלא לפי מה שבתוכו. גם התביעה שהספרות תהיה שופר של המציאות, תציג אותה בצורה מסוימת כדי לחנך ולהשפיע, אין בה ממש, והיא דורשת מן הספרות להיות לא־ספרות, לפעול שלא לפי טבעה. טיבה וטבעה של ספרות שהיא מבקרת, מעוררת, מתריעה, זועקת, ספקנית, שואלת שאלות, מרגיזה, מגרה, מטלטלת ואינה נותנת לאדם לחיות על מי־מנוחות. ברגישותה הרבה היא מחדדת את העוולות, מתבוננת ביוצא־דופן; והשלווה וההרמוניה, הנחת והטפיחה־העצמית על השכם – רחוקים ממנה. מי שאינו מבין את מהותה ותפקידה זו של הספרות אינו מבין את הספרות, ודורש ממנה להיות תעמולה, פרסומת, הצהרות, אבל לא ספרות.

הספרות יכולה לחנך, אבל בדיעבד; לא מתוך התכוונות ישירה, אלא מתוך שהיא אומרת את האמת הפנימית של היוצר, מבטאת את כאבו, את זעקתו, את רגישותו לאדם ולעולם, ודרכה אינה ישירה ואינה מידית ואינה פשטנית. אין קיצורי דרך. וכאן, בארץ־ישראל, נתבעה הספרות לקיצור דרך, להיענות מידית. התביעה באה מהקהל, אבל גם מתחושת המחויבות של הסופרים עצמם. ומכיוון שדבר זה בלתי־אפשרי, הייתה ההיענות לתביעה זו פטאלית לעתים לגבי הסופרים עצמם, ששילמו את המחיר.

 

ה. התמודדות אישית    🔗

כל סופר וסופר התמודד מחדש עם בעיות אלה ופתר אותן לפי אופיו ואופי יצירתו.

בקצרה נציג כאן דוגמאות לדרכים השונות שבהם הלכו הסופרים בראשית המאה, בהתמודדות שלהם עם כיבוש המציאות הארץ־ישראלית בסיפוריהם. מדובר כאן בשלושה סופרים מאנשי העלייה־הראשונה: זאב יעבץ, משה סמילנסקי ונחמה פוחצ’בסקי; ובשישה סופרים מאנשי העלייה־השנייה: ש. בן־ציון, י“ח ברנר, מאיר וילקנסקי, שלמה צמח, ש”י עגנון ודבורה בארון.

זאב יעבץ – את הסיפורת שלו אפשר לאפיין בנוסחה: הצגת הרצוי כמצוי. בסיפוריו תיאור אידיאלי של ארץ־ישראל והחיים בה, יצירת אשליה של איכרים החיים על אדמתם ואוכלים מפרי עמלם, דור צעיר חדש ובריא גדל בארץ, שילוב של מסורת ועבודת אדמה, כל הקשיים (בצורת, ערבים, פקידי הברון) ניתנים לפתרון; ארץ־ישראל היא יפה, פורחת, ירוקה, מלאה עצים ופרחים, בנוסח תיאורי ארץ־ישראל האידיליים של אברהם מאפו.

משה סמילנסקי – ספרות נאיווית, פשטנית, ישירה, בעלת כיוון אופטימי. יש מתחים מכל הסוגים: בין איכרים לפועלים; בין יהודים לערבים; ויש קשיים: מחלות, בצורת, קשיי שיווק, אבל על הכול ניתן להתגבר. יש קִרבה רבה בין סיפוריו לבין “המערבונים” האמריקניים של פֶנימור קוּפר, אוֹאֶן וִיסְטֶר וקרל מאי. גם אצלו נתפסת הארץ במונחים של תרבות לעומת סְפָר (כשהאינדיאנים הם מקביליהם של הערבים והדרוזים); התנ"ך וסיפוריו הם המסגרת הרוחנית שעל בסיסה מתפרשים המאורעות, והמושגים המרכזיים הם חברוּת, נאמנות, עבודת אדמה, משפחה – כל זה מזכיר את הסופרים האמריקנים שציינתי, עם כל ההבדלים הנובעים מהשוני בין התרבויות.

נחמה פוחצ’בסקי – ספרות מזעזעת של מצוקה קשה בכל הווריאציות האפשריות: מוות, מחלה, גירושין, עקרוּת, נישול, בדידות – בעיקר של נשים, אבל לא של נשים בלבד. בני האדם הסובלים הם קרבן הארץ שאותה הם עובדים ועליה הם מוסרים את נפשם. החיים בארץ קשים מנשוא וגורמים לאבדנם של החלשים והרגישים: נשים, תימנים, אלמנות וחולים. יש בסיפוריה תיאור ישיר של המציאות המזעזעת, בלי כחל וסרק, ואפילו מתוך איזה עודף של תחושת סבל, ייסורים, מוות. בלא חנינה.

אצל כל השלושה כמעט אין מורכבות – יש חלוקה ברורה לטובים ולרעים, יש החלטות גורליות לכאן ולכאן. האנשים פשוטים, תמימים, גם אלה וגם אלה. הדברים מוחלטים.

דומה שהשינוי העיקרי שהכניסו סופרי העלייה־השנייה, עם כל השוני האישי שביניהם וברמת כתיבתם, הוא הטלת הספק, היחסיות, המורכבות, ראיית שני הצדדים בעת ובעונה אחת; ריכוך הטרגדיה, אבל גם בלימת האופטימיות; יותר היסוס, פחות נחרצות. כל זה במינונים שונים, לפי השוני שבאופי האישי ובאופי הכתיבה, כשבקצה האחד ניצב ברנר, ובקצה האחר: שלמה צמח ומאיר וילקנסקי, וביניהם, במרחקים שונים, כל האחרים.

ש. בן־ציון – הסופר המובהק הראשון שהגיע לארץ מן המרכז באודסה, בן־חבורתם של ביאליק, אחד העם, מנדלי, רבניצקי. היה בעת עלייתו בשיא מעמדו ופרסומו בזכות יצירותיו הראליסטיות, שביטאו את המציאות של דור־עובר ושל דור־יורד ושל היחיד מישראל. עלייתו לארץ נעשתה מתוך מגמה מודעת ונחושה: להקים בה מרכז רוחני. מתוך מגמה זו ייסד את העומר, ובין השאר ניסח בפרוגרמה שלו את המגמה הארץ־ישראלית: “יצירות נאות שרוח ארץ־ישראל שורה עליהן”. ולכן משקיבל יצירה נאה לא־ארץ־ישראלית, ולעומתה יצירה פחות נאה אבל ארץ־ישראלית – בחר באחרונה, אפילו בניגוד לטעמו. וכך נוצר מה שקרא ברנר “הז’אנר הארצישראלי ואביזריהו”. אבל בעיקר השפיעה העלייה על יצירתו. כתב יעקב פיכמן: “היה ברור הרצון לכוון את מהלך הספרות לרוח הארץ, לקצב הישוב – לא לחזור על מה שצמח שם, תחת שמש אחרת” (אַמת הבנין, עמ' 430). ועוד אומר פיכמן:

ניסיונו לכתוב אחרת, לעזוב את דרך העיצוב הראליסטי, ולעבור לדרך העיצוב הסמלי־הפאתטי, נכשל, ולאחר מכן עבר לכתיבה בז’אנר ההיסטורי, ושוב לא חזר יותר אל ההתמודדות עם ההווה, להוציא את סיפורו “הגט” (תרע“ח־תרע”ט/1918–1919 )

י"ח ברנר – הוא היה הקיצוני ביותר בהכרזתו שארץ־ישראל אינה משנה את האדם, ו“מה לי הכא מה לי התם”, וכי אין ארץ־ישראל אלא החלפת גלות בגלות, והמושבה היהודית בפלשתינה אינה שונה מן העיירה היהודית בגולה על כל קלקלותיה. הוא ממש “זרק מרה” בכל מי שגילה דווקא ביצירתו את “סימני התחייה”, והכריז במאמרו המפורסם “הז’אנר הא”י ואביזריהו", כי לז’אנר מחיי ארץ־ישראל עדיין לא הגיע הזמן, ואלה המתארים את המציאות בהווה ומוצאים בה מעט נחת – מעמידים פנים, מזייפים, כותבים לא־אמת.

הייאוש והפסימיות שלו היו לשֵם דבר ועוררו עליו את כעסם וזעמם של רבים, אם כי רבים עוד יותר הושפעו ממנו וראו בו מורה דרך, וייאושו היה בעיניהם ייאוש פורה, שכן גילו בו את חיוב החיים הגדול על־אף־הכול, את האף־על־פי־כן. אף־על־פי־כן זה התחזק והתבלט דווקא ביצירתו הארץ־ישראלית. היעדר האשליה הגמור שלו היה בו חוסן רב, והוא עורר, חיזק והפעיל יותר מאשר הרומנטיקה המתוקה של האחרים.

ליצירתו בארץ חודר יותר ויותר הנוף בארץ־ישראל ולא נעדרות ממנה גם דמויות הרואיות (אריה לפידות) ודמיות פתטיות (עמרם), הנותנות את התקווה, שבכל־זאת, אולי, יצמח כאן משהו אחר. וכמובן כל זה ברמת כתיבה אמנותית גבוהה, מורכבת, עמוקה ומרֻבֶּדֶת.

מאיר וילקנסקי – הוא מצליח לתאר את המציאות הארץ־ישראלית על שתי פניה: המציאות הקשה והחזון המרהיב, בלי לזייף לכאן או לכאן, וזאת בזכות ההומור ובזכות צורת הסיפור המיוחדת שלו: סיפור־המסגרת קשה ומר ופסימי, אבל הסיפור הפנימי שבתוכו – יש בו אופטימיות, רווחה, נחת, גאווה, אם כי לזמן קצר, ולאחריו חוזרת המציאות המרה ומשתלטת. סיפוריו עשו בשעתם רושם רב ופעלו את פעולתם על לב הקוראים בגולה. היום הם נראים נאיווים, גם בתיאורים האופטימיים שלהם וגם בתיאורים הפסימיים שלהם.

שלמה צמח – קרוב יותר למאיר וילקנסקי בתפיסת המציאות בסיפוריו. הוא עצמו היה פועל מצליח, מן המארגנים והמייסדים, והרגיש ביטחון במעשיו הצולחים בידו. האופטימיות בסיפוריו אמתית והולמת את הרגשתו האישית (כשם שהפסימיות של ברנר אף היא אמתית והולמת את תחושת הכישלון שלו בתחום עבודת הכפיים). גם הוא, כווילקנסקי, אינו מעלים את הקשיים, וגם הוא מוסיף עליהם את ההומור הסלחני והמפשר. אולם בעיקר בולטת בכתיבתו הרגשת ההצלחה של “היחד”, לעומת הכישלון של היחיד.

משני סופרים אלה נודף “ריח אדמה” ששיכר את הקוראים בגולה והמריץ אותם לעלות ולהיות שותפים בבניית הארץ, על־אף הקשיים שהיו ידועים להם.

ש"י עגנון – המאפיין אותו בתקופה זו, שלפני מלחמת העולם הראשונה, הוא החיפוש אחר צורת ביטוי הולמת למציאות הארץ־ישראלית וההליכה בדרכים שונות. הבולטת שבהם היא דרך ההרחקה וההסוואה, הכתיבה הבלתי־ישירה על המציאות, אם האמצעות הרחקה בזמן, לעבר תקופות קדומות (“עגונות”), ואם באמצעות הרחקה במקום (“והיה העקוב למישור”) ואם באמצעי אפיון סמליים ורומנטיים, אגדיים, תוך התלבטות עם הכתיבה הראליסטית. כל ההתלבטויות הללו יחד ניכרות ב“בארה של מרים”, סיפור המכיל את כל הדרכים יחד, ועל־כן אינו שלם, אך כה מעניין להכרת ראשיתו ולהבנת המוצא שמצא מתוך סבך זה. וכל זה שונה בהחלט מן הסיפורים שכתב (ביידיש ובעברית) לפני עלייתו לארץ, שהכילו ביקורת חברתית ישירה ואירוניה פשטנית.

דבורה בארון – דבורה בארון לא פנתה אל הז’אנר האגדי ואף לא אל הז’אנר ההיסטורי, וגם לא התמודדה באיזו צורה שהיא עם המציאות הארץ־ישראלית. דרכה הייתה שונה – היא פשוט התעלמה ממנה. דומה, שמי שקורא את סיפוריה שנכתבו בארץ־ישראל לא יכול ללמוד מהם שהכותבת יושבת בארץ והייתה אפילו במרכז העניינים בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה. ארץ־ישראל כמעט לא חדרה לסיפוריה, והיא המשיכה לטוות את סיפוריה על רקע העיירה שבליטא, זו הקבועה ועומדת וזו שסימני ההתפוררות כבר ניכרים בה. רק זעיר פה וזעיר שם, במשך השנים, חדר רישומה של ארץ־ישראל גם לסיפוריה, כגון ב“תורכים”; “יום אחד של רמי”; “בלב בכרך” (שאינם מסיפוריה המובהקים ביותר), ובעיקר בספרה הגדול הגולים, שהורכב משני הסיפורים: “מאמש” ו“לעת עתה”. הסיבות להתעלמות זו הן אישיות וספרותיות, ועמדתי עליהן בהרחבה במקום אחר. אולם בעינה נשארת העובדה, שהקשיים לעצב את המציאות הארץ־ישראלית ביצירה הספרותית בת־הזמן הביאו גם לדרך זו, של התעלמות מן המציאות הסובבת, ולא הייתה זו דרכה של דבורה בארון בלבד.

הכמיהה לספרות אחרת, שתיכתב בארץ־ישראל בראשית המאה, הביאה לפתרונות שונים בדרך להגשמתה של כמיהה זו, וכמעט אפשר לנסח כלל: כל מי שהעז להתמודד התמודדות ישירה ולכבוש מציאות זו ביצירתו – לקה; ומי שהעדיף שלא להתמודד, להתעלם, לבטא את השינוי בדרך עקיפה או לא להכיר בשינוי כלל – זכה. כל זה בתחום ההערכה הספרותית הטהורה. לטווח קצר – השפעתם של הראשונים הייתה חזקה, כיוון שסיפקו צורך בולט שהיה קיים, והביקורת על האחרים – גדולה; לטווח הארוך – שמם של הראשונים כמעט נשכח, ואילו האחרונים הם מאבות הספרות העברית. ואנו נאמר: אלה ואלה חשובים, ולכל אחד תפקידו ומקומו – זה לַדור וזה לְדורות.

אלול תשמ"ד (ספטמבר 1984)

 

מקורות    🔗

איתמר אבן־זהר, “הצמיחה וההתגבשות של תרבות עברית מקומית וילידית בארץ־ישראל, 1882–1948”, קתדרה מס' 16, תמוז תש"ם, עמ' 165–189.

נורית גוברין, שי של ספרות, הוצאת עקד ואוניברסיטה תל־אביב, תשל"ג/1973.

נורית גוברין, “בין קסם לרסן. על השפעת מאמרו של ברנר: ‘הז’אנר הארצישראלי ואביזריהו’”, מפתחות, הוצאת הקיבוץ המאוחד ואוניברסיטה תל־אביב, תשל“ח/1978. חזר וכונס יחד עם הפרק המשלים: “בשבחי הז’אנר” בתוך ברנר “אובד עצות” ומורה־דרך, משרד הבטחון ההוצאה לאור ואוניברסיטה תל־אביב תשנ”א/1991.

נורית גוברין, העומר. תנופתו של כתב־העת ואחריתו, הוצאת יד יצחק בן־צבי, תש"ם/1980.

נורית גוברין, שרשים וצמרות. רישומה של העלייה הראשונה בספרות העברית, הוצאת פפירוס, תשמ"א/1981.

נורית גוברין, “נפ”ש מראשון לציון הומיה – נחמה פוחצ’בסקי“, דבש מסלע. מחקרים בספרות ארץ־ישראל, משרד הבטחון ההוצאה לאור, תשמ”ט/1989.

שמעון הלקין, מבוא לסִפוֹרת העברית, הוצאת מפעל השכפול, תשי"ח (סטנסיל).

שמעון הלקין, זרמים וצורות בספרות העברית החדשה, ספר ראשון: פרקים בספרות ההשכלה ובספרות חיבת־ציון, הוצאת מוסד ביאליק, תשמ"ד.

גליה ירדני (עורכת), סל הענבים. סיפורים ארצישראליים בתקופת העלייה הראשונה, הוצאת ספריית דורות, מוסד ביאליק, תשכ"ז.

י. שלום כהן, חלוציות וחיי הסְפָר בספרות ארה"ב, הוצאת יחדיו, 1962. תרגם מאנגלית: אברהם בירמן (במיוחד עמ' 247–259).

חיים נגיד, “המהפכה העברית”, סקירה חדשית. ירחון לקציני צה"ל, מס' 8, אוגוסט 1980, עמ' 29–47.

גרשון שקד, הסיפורת העברית 1880–1970, כרך א: בגולה, הוצאת כתר והקיבוץ המאוחד, תשל"ח.

גרשון שקד, הסיפורת העברית 1880–1980, כרך ב: בארץ ובתפוצה, הוצאת כתר והקיבוץ המאוחד, תשמ"ג.