קארל צ’אפק, שמת ב־1938, היה הסופר הלאומי הדגול של עמו הצ’כי. בד בבד הוא נהנה גם מחיבתם של בני העולם דובר האנגלית. עד כי רוב רובן של יצירותיו, הגדולות והקטנות יותר, תורגמו לאנגלית ולשפות רבות אחרות.
בבואנו להתחקות אחרי סודה של פופולריות כזאת, לא קל לנו להשיב. מתברר שצ’אפק כתב סוגי ספרות מגוונים. נראה תחילה את יצירותיו האוטופיות – או בלשון ימינו דיסטופיות (דיסטופיה היא אוטופיה שיצאה מכלל שליטה): המחזה RUR" (Rossum’s Universal Robots)" (1920), הרומן “חרושת המוחלט” (1922) והרומן המאוחר יותר “המלחמה בסלמנדרות”
(1936). יצירות אלה, עם כל התובנה המעמיקה לעובדה שהקידמה האנושית עלולה להיות לאויבנו המסוכן ביותר, ראויות לציון ולהערכה גם בשל סגולותיהן האחרות: האקספרסיוניזם הדרמטי של RUR בהצעדת הרובוטים בסך להדגשת סכנת המכניזציה; הסטירה העוקצנית והפרודיה הכלולות בשני הרומנים, האחד המציג את הפן המגוחך של ייצור־יתר, האחר המתאר את הכנעת האדם בידי זן של לטאות ענק אינטליגנטיות שתחילתה שעבודן של הלטאות לשם ניצולן התעשייתי והצבאי. בדרכו של סוויפט שמים הרומנים האלה ללעג את ההישגים המדומים של עולמנו המודרני והטכנולוגי.
במקום קרוב לעיסוק בפורענויות שבפניהן עומדת הציויליזציה המודרנית ניצב נושא המלחמה. הופעתו הראשונה של הנושא היא ברביו הדרמטי “מחיי החרקים” שכתב קראל צ’אפק יחד עם אחיו יוסף. במערכה השלישית של המחזה כובש זן אחד של חרקים את רעהו ומשמיד את כל בניו. נושא המלחמה מבצבץ מכללא בפנטסיה המדעית Krakatit (1924) שבו חזה צ’אפק את הופעתו של הכוח הגרעיני כגורם בעל שימושים צבאיים. לבסוף מתייצבים שני המחזות האנטי־נאציים, “החולי הלבן” (1937) ו“האם” (1938) המקבלים את המלחמה (צ’אפק היה כל חייו פציפיסט), אולם אך ורק למטרות התגוננות לגיטימית, או ליתר דיוק, למטרות הגנה על אחרים החשופים יותר לאימיה. בדרך כלל אין רואים בצ’אפק סופר אנטי־מלחמתי; אולם ייתכן שדווקא נושא זה תרם לפרסומו, לפחות כמחבר מחזות, לא פחות מנושא הדיסטופיה המדעית.
על אף שיצירותיו הידועות ביותר סובבות על בעיות חברתיות, היה צ’אפק ביסודו הומניסט. מה שהעסיק אותו לא היו במפגיע בעיותיו הפוליטיות של האדם, אלא שורשי עיסוקו היתה אהבתו את הבריות והשפעת העולם המודרני עליהם וסוגיית תגובתם לאתגריו. צ’אפק ההומניסט הוא הוא המשתקף באורח הבולט ביותר ביצירה שהיא בעיני גולת הכותרת; וייתכן שהוא היטיב לקלוע למטרתו בבואו להתמודד עם הנושא הדחוף ביותר של ימינו – סוגיית חיפוש הזהות.
אותה גולת כותרת היא הטרילוגיה הכלולה בכרך הנוכחי. התאורטיקן והמבקר הספרותי Rene Wellekתיאר את הטרילוגיה הזאת כ“אחד הניסיונות המוצלחים ביותר לכתוב רומן פילוסופי שנכתב בכל לשון שהיא”.
מבקרי ספרות צ’כיים ציינו את הטרילוגיה של צ’אפק כיצירה נואטית (כלומר אפיסטמולוגית). האפיסטמולוגיה היא ענף הפילוסופיה העוסק במהות האמת שבידע, ובשימוש הנוכחי ביחס לנושא של חיפוש הזהות האינדיבידואלית בעולם המודרני המצוי בתוהו ובוהו. במבט הראשון נוכל להסכים להגדרה הזאת, אולם תוך כדי קריאה וקריאה חוזרת בטרילוגיה מתברר יותר ויותר שהמונח אינו הולם: שכן פה אין עסקינן בידע האדם את עצמו גרידא, אלא גם בטיבה של החברה ושל תחושות האדם. המשמעות העמוקה ביותר של הטרילוגיה היא הכללתה את רוח ההומניזם הדמוקרטי.
שלושת הרומנים המרכיבים את הטרילוגיה מציינים את מעברו של צ’אפק מגישתו הפילוסופית השטחית קמעה של הרלטיביזם – שמצאה את ביטויה הבוטה (אם כי קליל במקצת) ברומן “חרושת המוחלט” – אל עבר אבסולוטיזם פילוסופי חדש. מעבר זה עמד לו למחבר בדו־קרב שלו עם הנאציזם (אם הרלטיביזם הציג כביכול כל אחד במעמד של צודק־במקצת, מן הדין היה להכיר גם בצדקתו החלקית של היטלר). מעבר זה מתוזמר למען קורא הטרילוגיה בצורת השלשה הלוגית מבית מדרשו של הגל, לאמור תיזה, אנטי־תיזה וסינתזה.
השלשה של הגל היתה ניסיון להימלט מכללי הלוגיקה הסטטיים של אריסטו ולמצוא לוגיקה דינמית יותר שתוכל להסביר שינוי, קידמה וצמיחה אורגנית. אליבא דהגל כל תיזה מניחה תיזה המנוגדת, או אנטי־תיזה, והקונפליקט הזה מוליד תיזה אחרת, או סינתזה, המניחה שוב תיזה מנוגדת, וכן הלאה.
הרומן הראשון של הטרילוגיה “הורדובל” (1933) שומר עדיין על הגישה הרלטיביסטית לאמת: האמת על חייו של הורדובל ומחשבותיו איננה ניתנת לגילוי לעולם. אולם התפיסה האפיסטמולוגית הזאת משמשת נקודת מוצא לחיפושיו של צ’אפק את האמת שבאדם. כמו אבני דומינו נע הסיפור לאורך המרקם הישן ומתחיל מרקם חדש.
“הורדובל” גם מקושר לסיפורת הקודמת של צ’אפק באורח יותר ספציפי: בהיותו שאוב מאירוע אמת, הוא עוסק בבעיות של חקירה משטרתית והליך משפטי. במובן זה אפשר לראות בו המשך של סיפורי הבלשים שיש בהם עוקץ פילוסופי, המכונסים ב“סיפורים משני הכיסים” (1929).
ב“הורדובל” לובש הרלטיביזם של צ’אפק צורה של ניסיונותיהם של מתבוננים שונים לשחזר את הגיון מניעיו ופעולותיו של הורדובל, המוצגים לעינינו, בחלק הראשון של הרומן, מזווית ראייתו של הורדובל עצמו. כל הניסונות האלה דינם להיכשל, כיון שסודותיו של הורדובל ואישיותו הם ביסודם יחידים במינם ואינם ניתנים להעברה מאיש לאיש. מכאן שהתיזה של השלשה הלוגית שלנו היא: כל בני אנוש הם נבדלים זה מזה ואין אפשרות לרדת לטיבם.
מבחינת הטכניקה הספרותית – “הורדובל” מסורתי יותר – אולי פחות מקורי – משני החלקים האחרים של הטרילוגיה. הסגולות החזקות שלו הן השימוש בדימויים סמליים חיים; למשל, הסוס הזכרי, הפאלי המתקשר למנהל המשק מאניה, בניגוד לפרה השלווה הרבצנית הקרובה ללבו של הורדובל. צ’אפק מפעיל את הסמלים האלה ואחרים בפתוס רב עוצמה. על צד האמת – על אף התיזה של הרומן, כי אין לרדת לעומקם של סודות לבו של הזולת, השכיל צ’אפק במעשה נסים של מלאכת מחשבת ללמדנו את הסודות האלה.
הרומן השני, “כוכב נופל” (1934), מנסה לשחזר את סיפור חייו של אדם אלמוני הגוסס לאחר תאונת מטוס. מוצגות שלוש גרסאות: חולמה של אחות רחמנייה, הזיותיו של רואה־בנסתר, ולבסוף בשלמות גמורה, שחזורו האומנותי של משורר. שלושת הניסיונות מותנים הן באישיותם והן בכלי ראייתם של מספריהם.
המסקנה האחריתית של הרלטיביזם היא שלא יכולה להיות בכלל אמת צרופה: אם אין אמת אחת, הרי שאין אמת כלל, אלא רק יער של “אמתות שונות וסותרות” שבדרכיהן אנו תועים בלא מטרה. אף על פי כן הראו הפילוסופים Jose Ortega y Gasset ו־ Karl Mannheim, בשנות השלושים, דרך מילוט מהפרדוקס הזה, אשר מנהיים כינה אותה “פרספקטיביזם”: אמתות שונות הן תוצאה של פרספקטיבות שונות, אך התצפיות הנעשות בפרספקטיבות אלה מסתכמות באמת אחת לכידה ועקיבה החפה מסתירות. ולאמתו של דבר שלושת הסיפורים המסופרים ב“כוכב נופל” על אודות “מקרה X” אינם סותרים זה את זה לחלוטין, והם ניתנים לצירוף לכדי שלם עקיב והרמוני.
המבנה ה“פרספקטיביסטי” של ההתפסה מזכיר את העיוותים הנראים בציור הקוביסטי שתכליתו להַדְמות ראיה תלת־ממדית של המוצג. “קוביזם ספרותי” ידוע היטב בספרות הצרפתית. בספרות הצ’כית מתקשר המושג לקראל צ’אפק ואחיו יוסף, שהיה גם צייר קוביסטי. ברומן “כוכב נופל” של קראל נמצא את המושג הקוביסטי מוצג במלואו. “כוכב נופל” הוא לפיכך האנטי־תיזה של הטרילוגיה: יש אכן פרספקטיבות שונות ורבות המשקיפות על חיי האדם, אולם אין בכך הֶמְנֵעַ לדעתם; יתרה מזו, הפרספקטיבות עשויות להתלכד לכדי אמת עקיבה.
לאורך כל הטרילוגיה עסק צ’אפק בנושא הזהות האינדיבידואלית: ב“הורדובל” הנושא קיים, אך הוא עודו משיק; ב“כוכב נופל” הוא מגיע אל מרכז הבמה; וב“חיים רגילים” (1934), הרומן הנועל את הטרילוגיה, הוא הופך למוקד העניין, כיון שהשאלה איננה עוד מה טיבו של גיבור הסיפור, אלא שהוא עצמו הוא המנסה להתחקות אחרי זהותו. פקיד רכבת בכיר בדמוס מנסה לכתוב את סיפור חייו, אולם מה שמצטייר לעיניו תחילה כסיפור “רגיל”, פשוט וחף מסיבוכים, הופך לפתע סבך של סתירות וניגודים. אותם אפשר פתור רק על ידי הטענה לשונות, לריבוי אישויות בקרבו חלקן חבויות ואילמות, חלקן קיימות כאפשרויות פתוחות, ועוד אחרות חיות למעשה ומצויות במדון ומרד. הנה לפנינו הסינתזה של השלשה: ריבוי הפרספקטיבות מחוץ תואם את ריבוי האישויות בלב לבו של היחיד.
ואולם, אם כך הדבר, יש בידנו בסיס מֶטַפִיזִי לבנות עליו את אחדותה של החברה: היחיד חוזר בתוך תוכו על מגוון האנשים הסובבים אותו; לכן הוא יכול להרגיש אמפתיה כלפי זולתו והם כלפיו. חברה כזאת תהיה דמוקרטית באשר אין דבר המבדיל בין הריבוי הפנימי לבין הריבוי החיצוני. מכאן שצ’אפק תרם פתרון ספרותי ופילוסופי לבעיה המציקה של הדמוקרטיה והחברה הפלורליסטית.
נוסף לכך הוא תרם מעין פסיכואנליזה שאינה תלויה בקוויה הכלליים בזו של פרויד. מאמץ זה גלוי לעין במיוחד ב“חיים רגילים”; שם מובילה הסתכלות פנימה להתמוטטות הערכת הבוסר העצמית של האדם הרגיל אל גילויה של האמת העמוקה יותר והמורכבת יותר של שונות בני האדם בלבם פנימה. כמו פרויד, כך גם צ’אפק הדגיש את ההתפתחות בגיל הילדות והביטוי המיני בימי הילדות, אך נמנע מלהיזקק לתסביך אדיפוס או מקור ייחודי של אנרגיית החיים כדוגמת הליבידו של פרויד.
על אף היותם שלושת הרומנים המרכיבים את הטרילוגיה כה שונים בסגנונם ובגישתם, ושום דמות או עלילה איננה מופיעה ביותר מאחד הרומנים, רב הוא המחזיק את הטרילוגיה כחבילה אחת. השלשה ההגליאנית היא חוליה מקשרת כזאת. מלבדה מאחד הסמל של לב האדם: ב“הורדובל” נשלח הלב לבדיקה שלאחר המוות ו“אבד אי שם ולא הובא לקבורה לעולם” (משמע, שנעלם סבלו של הורדובל, ההיבט האצילי ביותר של סיפורו); ב“כוכב נופל” הלב הוא האורגן הגורם לבסוף למותו של “מקרה X” בעוד שב“חיים רגילים” פקיד הרכבות הבכיר מת משבץ לב.
הסמל המרכזי הזה של הלב הוא אולי עדות לכך שהטרילוגיה איננה בראש וראשונה “נואטית”. לא, בסיפור עסקינן באנושות, בפעולת האדם ותפיסתו. ולמרות ה“אופטימיזם” המוצהר של צ’אפק, הסיפור הוא טרגי ופסימי. אהבתו האומללה, המקריבה של הורדובל מביאה עליו רק את מותו. “מקרה X” שב“כוכב נופל” הטס הביתה על מנת ללכוד את זהותו, מתרסק בשיא חייו הפרועים והאכזריים, המזלזלים בכל. בעל ה“חיים הרגילים” עוסק בהכרת עצמו ובניתוח ממצאיו רק שעה שהוא נוטה למות.
“האם זה שווה קריאה?” שואל מר פופל הזקן את הרופא שמסר לידיו את זכרונותיו של “האדם הרגיל”. כאיש מדע אין לו לרופא, כמובן, דעה משלו. קריאת הטרילוגיה מביאה לקורא, שהיא נוגעת ללבו, רק עצב, ממש כשם שהביאה עצב על “האדם הרגיל”. מצוקה וטרגדיה הן שני עמודי התווך של אומנותו של צ’אפק ביצירה כבירה זו.
א על פי כן, ככל שהדמויות והעלילות של הטרילוגיה הן טרגיות, הרי החזון של חברה דמוקרטית המבוססת על תפיסת האדם את ריבוי אישויותיו איננו כזה. ניגוד זה יכול שייראה כפרדוקס; אלא שייתכן שצ’אפק מרמז – כשם שעשו הוא ואחיו יוסף שנים הרבה לפני כן ב“מחיי החרקים” – שבעוד אשר חיי היחיד הם טרגיים בהכרח, יכולים חיי החברה לגבור על הטרגדיה וללבוש אצטלה של גבורה ולהוות סיבה לאופטימיזם.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות