סופה של טרילוגיה. כאילו המה הבית אורחים – והם הלכו להם, ולפתע הבית ריק ושקט; יש הרגשת מה של הקלה, מלווה תחושת עזובה. ברגעים שכאלה יש ואנו נזכרים בדבר זה או אחר שרצינו לומר לאלה שפרשו, ולא אמרנו, ולשאול את פיהם ולא שאלנו; או שעולה בזכרוננו השאלה איזה מין אדם היה כל אחד מהם, או מה הוא אמר, וכיצד הוא הביט בנו. שלב ידיך ותן עוד רגעי מחשבה אחדים לאלה שאינם עוד אתך.
קח, למשל, את הורדובל האיכר. מגדל בקר שהסתכסך עם מגדל סוסים, מדון בין אדם שבעקת בדידותו פנה אל נפשו פנימה, לבין העובדות הפשוטות והאכזריות הסובבות אותו. אולם זה לא זה – זאת לא הטרגדיה האמיתית של הורדובל. גורלו האמיתי והמר ממות הולם בו רק אחרי מותו. באורח שבו סיפורו הופך להיות סיפור מגושם בידי בני אדם; באורח שבו האירועים שהוא חווה אותם על פי דרכו ועלפי חוקיו הוא, נעכרים ומתעקמים בידיהם של שוטרים הבאים לשחזרם באמצעי החקירה האובייקטיבית; כיצד הכל הושחת והסתבך והתעוות להיווצרות תמונת חיים מכוערת ללא תקווה, וכיצד הורדובל עצמו נראה לפתע עקום וכמעט גרוטסקי, כאשר התובע, כשופרו של השיפוט המוסרי, קורא לצלו להעיד נגד פולנה הורדובל. מה נותר עתה מיוריי הורדובל? רק איש זקן, מפגר וחסר ישע ־־ אכן, בהליכי אנוש אלה אובד לבו של יוריי; זהו סיפורו הטרגי האמתי של הורדובל האיכר – ופחות או יותר של כולנו. מזלנו הוא שאין אנו יודעים בדרך כלל כיצד מצטיירים מניעינו ומעשינו בעיני זולתנו; ייתכן שהיינו נרתעים בתדהמה מהתמונה העמומה והמעוותת המצטיירת אפילו בעיניהם של הנוטים לנו חסד. מן הדין להיות מודע לרבדים הנסתרים של נפש האדם האמיתי וחייו הפנימיים על מנת לנסות ללמוד אותו לעומקו ולעשות אתו צדק – או לפחות לכבד במלואו גם את מה שאיננו יודעים עליו. סיפורו של הורדובל נכתב לשווא אם לא יהא ברור איזה עוול נורא ושפל נעשה כאן לבן אנוש.
הכרתנו אנשים מוגבלת בדרך כלל להקצאת מקום מדוקדקת בתוך מערכת החיים שלנו. כמה שונה ראיית אותם אנשים ואותן העובדות בגירסתו של הורדובל, בעיני השוטרים ובשיפוטו המוסרי של בית המשפט! האם פולנה היא נערה יפהפייה, כפי שהורדובל רואה אותה, או שהיא זקנה בלה כפי שטוענים האחרים? השאלה נראית פשוטה ובלתי רלוונטית קמעה; אף על פי כן היא היא הנקודה שעליה סובבת השאלה: האם שטפן מאניה (ששמו בסיפור האמיתי היה ואסיל מאנאק, ואילו שמו האמיתי של הורדובל היה יוריי הַרדּוּבֶּיי) רצח למען אהבתו או למען בצע כסף; כל הסיפור ייראה אחרת על פי התשובה שתינתן לשאלה הזאת, ואי־וודאויות כגון זו ממלאת את הסיפור כולו. מי בעצם היה הורדובל, מי היתה פולנה? האם שטפן היה פרא אלים או דוד מקסים שהילדה הפיה כה העריצה? ומה בדבר שאלת השדות והסייח? סיפור פשוט בראשיתו מתפרק לסדרה של אי־ודאויות חפות מפתרון ופתוחות למחלוקת למן הרגע שהוא מחובר אל מערכות שונות ומקבל הסברים שונים. שלוש פעמים מסופרת כאן אותה סדרת אירועים: פעם אחת – כפי שהורדובל חווה אותם, אחר־כך כפי ששוטרים העלו אותם בחקירתם, ולבסוף כפי שבית המשפט הכריע בהם. ככל שנתקדם כן רבות והולכות החריקות של סתירות ואי־עקיבויות – אף על פי – או דווקא בשל כך – שאמורה להימצא כאן האמת. הכוונה איננה לכך שאין האמת קיימת; אלא שהיא עמוקה יותר ובת משקל יותר, וכן שהמציאות נרחבת יותר ומסובכת יותר משמקובל לחשוב. סיפורו של הורדובל מסתיים בעוול שאיננו מכופר, ובשאלה שאין עליה תשובה; והוא שוקע לאי־וודאויות בדיוק שעה שהקורא מצפה שישולח לשלום. מה, אם כן, האמת לאמיתה על הורדובל ופולנה, מה האמת על מאניה? מה יהא אם אמנם האמת היא דבר רחב עוד יותר, החובק את כל הגירסאות ואף חורג מהן? מה אם הורדובל האמיתי היה גם חלוש וגם חכם, אם פולנה היתה יפה כגבירה ובלויה ככובסת זקנה, מה אם מאניה היה גם גבר ההורג למען אהבתו וגם מי שרוצח למען בצע כסף? במבט ראשון זאת אנדרלמוסיה שבפניה אנו חסרי אונים ושאיננה מתיישבת עם טעמנו הטוב; ועל המחבר מוטל להכניס איכשהו סדר, ככל האפשר, במה שהוא הניח לו להתרחש.
והנה הכוכב הנופל, השלב השני של הטרילוגיה. גם כאן מוצגים חיי אדם בשלושה או ארבעה הילוכים, אלא שכאן נתהפכו היוצרות: בכל דרך אפשרית מנסים אנשים למצוא את לבו האבוד של אדם; ברשותם רק גופו, והם מנסים להתאים לו חיים הולמים. אך הפעם העניין הוא לא עד כמה הם מרוחקים זה מזה בסברותיהם – שעליהם, אחרי ככלות הכל, להעלותן מן האוב רק ממאגר מחשבתם (שנוכל לכנות אותו אינטואיציה, חלום־בהקיץ, דמיון או כל כינוי אחר); מה שמדהים כל כך הוא שפה ושם, באי אלה פרטים, הם תואמים את המציאות המסתברת או רומזים עליה – אם כי גם זה איננו עיקרו של עניין. כל אחד ממקם את העובדה הנתונה – גופו מחוסר ההכרה של אדם – לתוך סיפור מעשה שונה; בכל פעם הסיפור שונה על פי זהות המְסַפֵּר; כל סיפור מכיל את המְסַפֵר עצמו, את התנסויותיו, מקצועו, שיטותיו ונטיותיו. הפותח הוא דבר אבחנתם האובייקטיבית של הרופאים; הבא אחריו – סיפור אהבה וחטא – סיפורה המלא רוך נשי של אחות רחמנייה; השלישי – התבנית המופשטת, האינטלקטואלית של הרואה־בנסתר; ולבסוף – עבודתו היוצרת של משורר; אפשר היה להרכיב סיפורים אחרים למכביר, אלא שהמחבר מצווה על מידה של טעם טוב, ועליו לדעת לחדול בזמן הנכון. לכל הסיפורים האלה משותף זאת: שהם משקפים, פחות או יותר, כיד הדמיון הטובה עליהם, את מספריהם. האיש שנפל מהשמיים הופך להיות בזה אחר זה סיפור רפואי, סיפור של נזירה, סיפור של רואה־בנסתר וסיפור של משורר; תמיד זה הוא, ובד בבד גם האחר, זה העוסק בו. כל דבר שנביט בו הוא הוא עצמו, ובעת ובעונה אחת גם משהו מאתנו, משלנו, משהו אישי; ידיעתנו את העולם ובני האדם שבו יש בה משהו כעין וידוי. אנו רואים את הדברים באורח שונה על פי מי ומה אנחנו; הדברים טובים או רעים, יפים או מכוערים – הכל על פי העין המביטה בהם. כמה נוראה ומורכבת המציאות, כמה עתירת ממדים היא, שיש בה מקום לפירושים כל כך רבים! ואולם אין היא עוד תוהו ובוהו, אלא ריבוי מובחן; לא עוד אי־וודאות, אלא פוליפוניה. מה שאיים עלינו תחילה כקונפליקט עיוור – ילמדנו שאנו שומעים לא רק עדויות שונות וסותרות, אלא מקשיבים לאנשים שונים.
אלא שאם כל אשר אנו תופסים עטוף לעולם בתוך האני שלנו, כיצד זה נוכל לתפוס את הריבוי הזה, כיצד נוכל לגשת אליו? אין זאת אלא שעלינו להתבונן בתוך האני שלנו שאנו כופים אותו על פרשנותנו את המציאות; משום כך מוכרח היה לבוא הסיפור של חיים רגילים על נסיונו לחדור לנבכי תוכו של אדם. והנה – שוב אנו מוצאים אותו הריבוי, ואפילו את סיבותיו; האדם הוא אכסניה של בני אדם ממשיים ואפשריים כאחד – דבר הנראה במבט ראשון כתסבוכת גרועה עוד יותר, כאילו התפרקותו של אדם שקרע את ישותו לגזרים ושילח את האני שלו לכל רוחות העולם. רק בנקודה זו התבהר לעיני המחבר: כך זה בסדר; הסיבה שאנו מסוגלים לתפוס ולהבין את הריבוי הזה נעוצה בכך שאנו עצמנו הננו ריבוי! אנו תופסים את העולם דרך מה שהננו אנו עצמנו, ובתופסנו את העולם אנו מגלים את עצמנו. תודה לאל, שָׁבְנוּ הביתה; אנו עשויים אותו חומר כמו הריבוי שבעולם החיצון; ברוחב ממדיו ובאין־סופיותו אנו מצויים בביתנו, וביכולתנו להגיב על הקולות המגוונים. לא עוד אני גרידא, אלא אנחנו, בני האדם; ביכולתנו להגיע לידי הבנה על ידי ריבוי הלשונות שבתוכנו. כעת אנו מסוגלים לכבד אדם כיון שהוא שונה מאתנו ולהבינו, כי אנו כמותו. אחווה ושונות! אפילו החיים הרגילים ביותר עדיין הם אינסופיים, וערכה של כל נפש הוא עצום ורב. פולנה יפה היא, ככל שהיתה זקנה בלה; חיי אדם גדולים הם משיהא בהם מקום רק לקלסתר אחד שאפשר יהיה לתפסו במבט חטוף אחד. לא עוד יאבד לבו של הורדובל, והאיש שנפל מהשמיים יחיה בעוד ועוד סיפורים. שום דבר איננו מסתיים, אפילו לא טרילוגיה; במקום להסתיים היא נפתחת במלוא רוחבה, ככל שיכולתו של אדם מגעת.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות