אגד הרומנים שלפנינו נרקם משלושה סיפורים, שאין ביניהם לכאורה מכנה משותף בדמויות וברקע. למרות זאת נשזר באגד כבחוט שני הרעיון שאין אמת אחת. האמת תלויה בנקודת התצפית של המסתכל.

בהורדובל מסופר על איכר החוזר מאמריקה שבה עבד במכרה פחם. בשובו הוא מוצא שאשתו שכרה בהיעדרותו שירותי מנהל משק. בתמימות הוא מנסה לפרש את שרואות עיניו כחזיון תמים ובונה מגדלי השערות האמורות לחזק את פירושו. הוא מבקש עצה מידיד השוהה בהרים. במסעו להרים הוא נתקף בדלקת ריאות, חוזר קודח למשקו, ולמחרת נמצא הרוג בדקירה במיטתו.

בחקירת המשטרה מנסה אחד החוקרים להגיע לנבכי הנפשות הפועלות ואילו חברו בונה את החקירה על מציאת כלי הרצח, אופן חדירת הרוצח לזירה, ושיטת הרצח. תוך כדי כך מתעוררת השאלה האם האיש לא מת ממחלתו, ומי שדקר אותו, דקר בעצם את גוויתו? לפיכך מוצא לבו מגופו ונשלח למעבדה לקביעת סיבת המוות. בזירת חקר הנפשות הפועלות מועלות אפשרויות: קנאת מאהב או רצח לשם שוד? החקירה מסתיימת בהגשת כתב-אישום נגד מנהל המשק בעוון רצח, ונגד אשת הנרצח בעוון סיוע לרצח.

בדיון בבית-המשפט מתייצבת מול חזית משפטנית המתרכזת בממצאי החקירה, מסכת עדויות בני הכפר: בעיניהם האשם איננו כל כך במעשהו של מנהל המשק, (הלא רצח בנסיבות כאלה איננו דבר שלא שמעו עליו…): ההתקוממות העממית, הבאה לידי ביטוי בעדויות מכוונת נגד הפרת הסדר החברתי בידי האשה. מנהל המשק נידון על ידי המושבעים למאסר עולם, בשמונה קולות נגד ארבעה, ואילו האשה ל-12 שנות מאסר – פה אחד.

הסיפור מסתיים במשפט רב-משמעות: “לבו של הנרצח אבד במעבדה ולא הובא לקבורה לעולם.”

כוכב נופל, הרומן השני מספר על מטוס זעיר שנפל בסערה והתרסק ליד בית חולים. במטוס נמצאו רק הטייס הרוג ונוסע מחוסר הכרה, שמוכנס לטיפול בבית החולים.

הסובבים מנסים לנחש דברים על זהות הנוסע העלום. הרומן מעלה ארבעה ניסיונות שחזור, כל משחזר על פי שיטתו: הרופאים על פי הממצאים הרפואיים; האחות על פי חלום שבו הופיע הפצוע שסיפר לה את סיפור חייו; מבין החולים מנדבים שניים את סיפוריהם הדמיוניים: אחד מהם הוא רואה-בנסתר והאחר הוא משורר. ארבעת הסיפורים שונים זה מזה בנימתם ובאמצעים שלהם נזקקים המספרים; המדהים הוא שבסופו של הסיפור נמצאות נקודות מפגש מעניינות ההופכות את הסיפורים לגירסאות שונות של אמת אחת, ואם נרצה, לארבע אמיתות שאין להכריע ביניהן.

חיים רגילים, הרומן השלישי, מספר על פקיד ממשלתי מכובד, שיצא לגמלאות, ומגולל את קורות חייו. שום דבר יוצא דופן לא קרה לו, והוא תוהה על הטעם לספר את סיפורו, אלא שהוא עושה זאת מתוך הרגל “לעשות סדר בענייניו” ורצונו לעשות כמנהגו גם לגבי כל פרשת חייו לפני לכתו לעולמו.

משסיים את כתיבת סיפורו, מתעוררים בו ספקות לגבי שורשי התנהגותו בצמתים שונים של חייו והוא מגיע למסקנה שגם המעשה הרגיל איננו אלא הצבר של מדני נפש עזים המטלטלים כל איש בדרכו. הוא מעלה על הכתב את ריבוי האפשרויות העומדות לפני כל אדם, ויהיו חייו פשוטים ורגילים ככל שיהיו. האדם איננו אלא סך-כל האישויות המתחרות בקרבו, של מורשת אבותיו ותורשתם, ושל רבבות אחיו שלא נולדו.

סמוך לסיום סיפורו הוא שואל את השאלה הרטורית: “הראית כבר אחא, אדם שלא היה יכול להיות אחיך?”

* * *

הטרילוגיה נכתבה והופיעה בתחילת שנות השלושים. בטרם יבשה הדיו על היצירה והמחבר נשאל שאלה אכזרית: הלא גם שלילת הנאציזם איננה יכולה להיות מוחלטות? צ’אפק השיב בתיזה משלימה: אם אין אמת מוחלטת, הנה נגלה לפנינו השקר המוחלט. ובשורת יצירות ספרותיות ביטא את סלידתו מתפיסת העולם הנאצית, עד כדי הימנעותה של ועדת פרס נובל להעניק לו את הפרס לשנת 1937, בשל סירובו למחוק מספרו המלחמה בסלמנדרות כמה משפטים שיש בהם כדי “לפגוע בכבודו של ראש מדינה מכובד בלב אירופה”. מוראות ליקוי המאורות הנאצי לא פסחו על צ’אפק: בספטמבר 1938 הוכנעה ארצו ושלושה חודשים מאוחר יותר הוא מת משברון לב על החורבן.

האמנם היתה הטרילוגיה טעות פילוסופית? המתרגם עינה את נפשו בשאלה שמא אכן יש במארת המאה הוכחה לתיזת יחסיות האמת? אולם, sub specie aeternitatis, דווקא לנוכח הניסיונות להציב את הנאציזם כעוד אחת מהתנועות או התופעות ולא כמשהו העומד מחוץ לרצף ההיסטוריה האנושית, נראה שהגיעה השעה למנוע מתפיסת העולם הנאצית את מקומה הנכבד כשותפה בעיצוב המחשבה האנושית.

אם אכן הוכרה יחסיות האמת, הרי אין מציאתו של השקר המוחלט יכולה לסתור אותה. ומפני שאין סתירה בין השניים, הגיעה שעתו של סיפור יחסות האמת לחזור ולהיקרא

אפרים פרויד

על אף שהאירוע המתואר נשען באי אלה פרטים על מעשה שהיה, אין סיפורו מתיימר להיות אלא פרי הדמיון; כן אין הוא טוען למהימנות פולקלוריסטית כלשהי

שער ראשון

פרק א'

ההוא, השני מהחלון, עם הבגדים המעוכים האלה, מי היה מאמין שהוא אמריקני? אל תספר לי! אמריקנים הרי אינם נוסעים ברכבת איטית שכזאת. אלה נוסעים באקספרס, ואפילו זה לא די מהיר להם; הרכבות באמריקה מהירות יותר, כך אומרים, עם קרונות הרבה יותר ארוכים, ו-waiter כזה בחלוק לבן מגיש לך מים צוננים ו-ice cream, אתה מבין? “Hello, boy”, צועק אמריקני כזה, “תביא קצת בירה, תגיש לכל אחד בקרון כוס, שיעלה אפילו חמישה דולר, damn it!” אל אלוהים! אלה החיים באמריקה, אתה מבין; אבל מה אספר לך.

השני מהחלון מנמנם בפה פעור, כולו מיוזע ועייף, וראשו שמוט כאילו אין בו רוח חיים. אלוהים אדירים, כבר עברו אחד עשר, שלושה עשר, ארבעה עשר, חמישה עשר יום; חמישה עשר יום ולילה של נסיעה, בישיבה על המזוודה, של שינה על הרצפה או על ספסל, דביק מזעה, קשוח שרירים וחרש מרעש המכונות; זהו היום החמישה עשר; אילו רק יכולתי לפחות למתוח את רגליי, להציע חבילת קש מתחת לראשי, ולישון, לישון, לישון…

היהודיה השמנה ליד החלון נדחפת בארשת גועל לפינה. ככה זה, בסוף הזהו עוד יירדם לגמרי וייפול עלי כמו שק; מי יודע מה לא בסדר אתו, נראה כאילו התגלגל בבגדים על הרצפה, או מי יודע איפה; אתה נראה לי קצת מוזר, עלי לומר; הייתי רוצה לעבור למקום אחר; או, אלוהים, אילו רק הרכבת הגיעה כבר לסוף הדרך! וההוא, השני מהחלון מטה את ראשו קדימה, ומתעורר לפתע.

“איזה חום,” מנסה קשיש בעל פני חנווני לקשור שיחה זהירה. “לאן אתה נוסע?”

“לקריבה,” פלט האיש במאמץ.

“אהה, לקריבה,” חוזר החנווני על דבריו כמי שמבין עניין ומבקש להקל עליו. “ומרחוק, מרחוק?”

השני מהחלון איננו עונה, מנגב בטלפיו המלוכלכים את מצחו הלח, והוא קרוב לעלפון מחולשה וסחרחורת. החנווני נושף כנעלב ופונה אל החלון. השני איננו מעז להביט בעד החלון, הוא מסתיר את עיניו על פני הרצפה המלאה רקיקות וממתין עד שישאלו אותו עוד פעם. או אז הוא יאמר להם. מרחוק. מאמריקה, אבקש לומר. מה אתה שח, ממש מאמריקה? ואתה בא ממרחקים כאלה לביקור? לא, אני חוזר הביתה. לקריבה. יש לי שם אשה וילדה. הַפִיָה קוראים לה. הפיה. היתה בת שלוש כאשר נסעתי. תראו-תראו, ממש מאמריקה! והרבה זמן היית שם? שמונה שנים. כבר שמונה שנים. ובמשך כל הזמן הזה היה לי ג’וב במקום אחד. בתור מיינר. בג’ונסטאון. היה לי שם חבר, בן הכפר שלי, מיכאל בובוק קראו לו. מיכאל בובוק מטאלאמאש. אותו זה הרג, לפני חמש שנים זה היה. מאז לא היה לי עם מי לדבר, איך יכולתי לדבר אתם, בבקשה? מילא בובוק, הוא למד את שפתם, אבל אם יש לבנאדם אשה, אתה מבין, הוא חושב על זה איך יספר לה את הכל אחד לאחד, וזה אי-אפשר בשפה זרה שכזאת. קוראים לה פּוֹלָנָה.

ואיך יכולת לעבוד שם, אם לא יכולת לדבר אתם? נו, איך. אמרו לי אֶלוֹאוּ, הורְדוּבָּל, והראו לי את הג’וב שלי. עד שבעה דולר ליום לקחתי, בבקשה. Seven. אבל איזה יוקר שיש באמריקה, רבותי. אפילו שני דולר לא יספיקו לך ליום למחיה. חמישה דולר לשבוע בעד לינה. והאדון הזה ממול יגיד: אבל אז, אדון הורדובל, בטח חסכת סכום יפה! אה כן, אפשר היה לחסוך. אבל, אני שלחתי כסף לאשה הביתה – אמרתי כבר שקוראים לה פולנה? כל חודש, אדוני, חמישים, ששים, ועד תשעים דולר. אבל זה הלך כל זמן שבובוק היה בחיים, כי בובוק ידע לכתוב. אדם פיקח, בובוק הזה, אבל זה הרג אותו לפני חמש שנים, קרשים נפלו עליו. אחר-כך כבר לא יכולתי לשלוח כסף, אז הכנסתי אותו ל-benk. למעלה משלושת אלפים דולר, בבקשה, ואת אלה גנבו לי. אבל זה הלא בלתי אפשרי, אדון הורדובל! מה שאתה מספר!! Yessr, למעלה משלושת אלפים דולר. ואתה לא תבעת אותם לדין? איך לתבוע, בבקשה? ה-forman שלנו הביא אותי לאיזה לואייר; הוא ככה טפח לי על השכם, או קיי, או קיי, אבל אתה צריך לתת אדוואנס; והפורמן אמר לו you’re a swine, ודחף אותי למטה במדרגות. ובכן, ככה זה באמריקה, בבקשה, מה יש לדבר. Jesus, Jesus, אדון הורדובל, שלושת אלפים דולר? זה הלא כסף גדול, זה הלא הון! אלוהים שבשמיים, איזה אסון! שלושת אלפים דולר, כמה זה בכסף שלנו?

יוריי הורדובל חש סיפוק עמוק: אתם הייתם מגלגלים עלי עיניים, אילו התחלתי לספר לכם, אתם כולכם פה; מכל הטריין היו מתאספים אנשים לראות את הבנאדם שגנבו לו באמריקה שלושת אלפים דולר; יֶס סֶר זה אני! יוריי הורדובל מרים את מבטו וסוקר את האנשים; היהודיה השמנה נצמדת לפינה, החנווני מסתכל מהחלון ומעמיד פני נעלב ולועס משהו בפה חסר שיניים, כאילו הוא מעלה גירה. הדודה עם הסל על הברכיים מביטה בהורדובל, כאילו כופרת בסיפורו מעומק ליבה.

יוריי הורדובל שב ומתכנס בתוך עצמו. טוב, אני לא מבקש מכם שום דבר; חמש שנים לא דיברתי עם אף אחד, וזה הלך. ואז, אדון הורדובל, אתה חוזר מאמריקה בלי גרוש לנשמה? איפה, היה לי ג’וב טוב שם, אבל את הכסף כבר לא הכנסתי ל-you bet!, benk למזוודה, אדוני, המפתח לקשור לצוואר, וזהו! שבע מאות דולר אני מביא אתי הביתה. Well; sir – הייתי נשאר שם, אבל איבדתי את ה-employment שלי. אחרי שמונה שנים, אדוני, Lock out, sir. יותר מדי פחם, אמרו. מה-pit שלנו קיבלו שש מאות איש leave, אדוני. ובכל מקום, ממש בכל מקום, רק פיטרו אנשים. אין עבודה לאף אחד. לכן אני חוזר הביתה. הביתה, אתה מבין? לקריבה. יש לי שם אשה ואיזה שדות. והפיה, שהיתה בת שלוש. שבע מאות דולר אני מביא מתחת לחולצה ושוב אתחיל לנהל משק… או שאלך לאיזה factory. או לכרות עצים.

ואתה לא התגעגעת לאשה ולילדה, אדון הורדובל? אוהו, אלוהים עדי, התגעגעתי; אבל אני, בבקשה, שלחתי להן כסף וככה חשבתי – זה בשביל פרה, וזה בשביל חתיכת אדמה, וזה בשביל פולנה שיהיה לה, היא כבר תדע בעצמה. כל דולר היה בשביל משהו. וכאשר הכנסתי את הכסף לבנק, זה כבר היה כמו עדר בקר. Yessr, ואת זה גנבו לי. ואשתך – לא כתבה לך אף פעם? לא כתבה. לא יודעת לכתוב. אבל אתה כתבת לה? No, sir. Can’t write, sir. מאז שמת מיכאל בובוק, לא שלחתי לה כלום. רק כסף שמתי הצדה. אבל לפחות שלחת מברק, שאתה חוזר? אבל מה פתאום, זה חבל על הכסף. היא היתה נבהלת לו בא פתאום הדוור, אבל ממני לא תיבהל. האהא, איפה! אולי היא חושבת שאתה כבר מת, אדון הורדובל; אתה מבין, אחרי שכל כך הרבה זמן לא קיבלה ממך אפילו פירור של ידיעה – מת? גבר כמוני, ומת?? יוריי הורדובל מסתכל באגרופיו המגויידים. גבר כזה, מה חשבתם! פולנה היא חכמה, פולנה יודעת שאחזור. נכון, אבל כולנו בני תמותה; מה אם היא לא זכתה? Shut up, sir; היא היתה בת עשרים ושלוש כאשר נסעתי, והיא חזקה, אדוני, חזקה כמו חגורה שכזאת, אתה לא מכיר את פולנה; בעד כל הכסף, בעד כל הדולרים שאני שלחתי – שלא תהיה בחיים? No, thank you.

החנווני המנופח שליד החלון מנגב בממחטה כחולה את הזעה. אולי הוא שוב יגיד: “איזה חום!” חום, אדוני? היית צריך, אדוני להיות ב-lowerdeck; או למטה ב-shaft עם הפחם… לשם שולחים את ה-niggers, אבל עמדתי בזה, yessr. בעד שבעה דולר. Hallo, Hordubal! Hallo, you niggash!. אה, אדוני, הבנאדם עומד בהרבה. סוס לא. שם למטה כבר לא יכלו להביא סוסים שימשכו את העגלות, יותר מדי חם, אדוני. או כזה lower deck באוניה… הבנאדם יכול לעמוד בהרבה, לוא רק יכול היה לדבר עם אנשים. רוצים ממך משהו, אתה לא יודע מה; והם צועקים, כועסים, מושכים בכתפיים – בבקשה ממך, איך אני יכול לקבל בהמבורג תשובה לשאלה איך מגיעים לקריבה? הם יכולים לצעוק, אבל אני לא. לאמריקה אתה יכול לנסוע כמו כלום; אחד מעלה אותך לאוניה, אחד מחכה לך שם – אבל חזרה, אדוני, חזרה לא יעזור לך אף אחד..No, sir קשה היא, אדוני, הדרך הביתה.

ויוריי הורדובל מניד את ראשו; עכשיו הוא כבר מתנודד מעצמו, מתנדנד בכבדות ובלי חיים, ויוריי נרדם. היהודיה השמנה ליד החלון נעלה שפתיה בבוז; הדודה עם הסל על ברכיה והחנווני הנעלב החליפו מבטים רבי-משמעות: כן, אמת, כאלה אנשים יש היום. כמו בהמות…

פרק ב'

מי זה הולך שם, מי זה שם בגב השני של הגיא? הנה הוא, אדון בנעליים, אולי מכונאי או משהו כזה, נושא מזוודונת שחורה, ומטפס במעלה הגיא. אלמלא הוא רחוק כל כך, הייתי מעלה את ידי אל הפה ותוקע לעברו תקיעה. ברוך אלוהים יום יום, אדוני, מה השעה? שתי דקות לשתים-עשרה, נערי; אלמלא הייתי רחוק כל כך; הייתי קורא אליך ושואל למי שייכות הפרות שאתה רועה; ואתה היית, אולי, מצביע: הקרחה הזאת, או הנקודה, או המסומנת, או זו עם הכתמים, או זו המבכירה, שייכת לפולנה הורדובל. כן, כן, בחור, פרות יפות, תענוג לעיניים; רק אל תתן להן לרדת לנחל השחור! שם העשב חמוץ והמים מרים. תראה, תראה, של פולנה הורדובל; שמע-נא, אומרים שלפני כמה זמן היו לה רק שתיים; ומה, בחור, אין לה גם איזה שוורים? אה, אדוני, הנכבד, ועוד איזה שוורים, מפודוליה, קרניים כמו זרועות מושטות; שני שוורים, אדוני. ומה, כבשים יש? גם כבשים וגם כבשות, אדוני, אבל אלה רועים שם למעלה בדורנה פולונינה. חכמה היא פולנה, ועשירה. ובעל אין לה? מה אתה מנפנף בידיים? אין לה גבר לפולנה? אה, איזה טיפש, לא מכיר בן-אדם; הוא מטיל צל על עיניו בכפיו ומתבונן, מתבונן, כמו בול עץ.

יוריי הורדובל מרגיש את ליבו הולם בגרונו; עליו לעצור לרגע ולשאוף אויר, אאאה, אאאה! זה יותר מדי, זה כל כך פתאומי. הוא נשנק כמו אדם שנפל למים: לפתע, לפתע הוא בבית, רק צעד אחד מעל לגומה המכוסה אבנים, וכבר הוא שטוף זכרונות מכל עבר: כן הגומה הזאת היתה פה תמיד, וגם שיחי הקוצים, וגם אז אכלה בהם אש הרועים; ושוב פורחות בין אבני הגוויל הרקפות, והדרך נעלמת בין העשב היבש וקורניות מתייבשות, וכאן הסלע המכוסה ערער וערבזים, והנה קצה היער, גללי פָרות שהתייבשו, והנה הבקתה הנטושה. ואין עוד אמריקה, ואין עוד שמונה השנים; הכל הנו כשהיה, החיפושית המבריקה בתפרחת הדרדר, העשב החלקלק, ומרחוק פעמוני הפָרות, האוכף שמעל לקריבה, ציצות עשבי האגמון החומים והדרך הביתה ­– –

– הדרך שרגלי איש ההרים צועדות בה, נעולות בנעלי בד, שלא היה באמריקה, הדרך הנודפת ריח פָרות ויער, ספוגת חום כתנור אפיה ביתי, הדרך היורדת בואכה העמק, זרועת אבנים ורמוסת עדרים, שטופת מעיינות שמימיהם מקפצים על אבניה, אה, אלוהים, כמה המשעול הזה נכון, זורם כמו נחל, רפוד עשב רך, משופע חצץ, סופק בלחותו ומשתחווה לצמרות היער: no, sir, שום מדרכה מרוצפת החורקת מתחת לנעליים כמו בג’ונסטאון, שום ריילינגס, שום שדרות של גברים צועדים אל המיין, פה אין נפש חיה, אפילו אחת, רק השביל היורד למטה, הנחל ופעימות העדרים, הדרך הביתה, פעמוני העגלים וליד הנחל פרחי התכלת –

יוריי הורדובל יורד בצעדים ארוכים. איפה מזוודה, איפה שמונה שנים; פה היא הדרך הביתה ובה רצות הרגליים מעצמן, כמו עדר השב מהמרעה עם רדת החשכה, בעטינים מלאים, בימבאם של הפרות וצלצול פעמוניהם של העגלים; מה תאמר – לשבת כאן ולחכות לדמדומים, להגיע לכפר עם צלצולי העדרים, בשעה שהזקנות יוצאות אל מפתני בתיהן והגברים נשענים על הגדרות: תראו, תראו, מי זה בא? אבל אני – כמו העדר – הישר אל השער הפתוח. ערב טוב, פולנה. גם אני לא חוזר בידיים ריקות.

או לא; להמתין עד לחשכה, עד שיכונסו העדרים ברוכי האל, והכל יירדמו; ואז לדפוק בחלון, פולנה! פולנה! אל אלוהים, מי שם? אני, פולנה, שתהיי הראשונה לראות אותי; השבח לאל. ואיפה הפיה? הפיה ישנה; להעיר אותה? לא, הניחי לה לישון. השבח והתודה לאלוהים.

והורדובל החיש עוד את צעדיו. אל-אלוהים, כמה קל ללכת כאשר המחשבות רצות לפניך! אפילו לא תשיג אותן, לשווא תמתח את רגליך; הראש רץ לפניך, והוא כבר ליד השיחים בקצה הכפר, הצדה, אווזים, הצידה, וכבר אתה בבית. כדאי היה לתקוע תקיעה גדולה בפה: כל המי ומי – ראו מי זה בא, איזה אמריקני, טראמטארה, מה אתם מסתכלים, hello, boys!

ועכשיו שקט, פה אנחנו בבית, ולנה מנפצת כותנה בחצר, להתגנב האל, שֶאֶת ידיך לא אכיר?!

הורדובל רץ לאורך הגיא, את המזוודה שבידו איננו מרגיש, שם מקופלת כל אמריקה, חולצות כחולות, חליפת מנצ’סטר ודובון בשביל הפיה; וזה, פולנה, זה בשבילך, בד לשמלה כמו שלובשים באמריקה, סבון ריחני, handbag עם שרשרת, וזה, הפיה, זה flashlight, רק ללחוץ על הכפתור הזה וזה מאיר, וכאן אני מביא לך תמונות גזורות מעיתונים – אה, ילדה, היה לי מהן המון, שמונה שנים אספתי בשבילך איפה שרק יכולתי למצוא משהו; קצת הייתי צריך להשאיר שם, כי לא היה לי מקום בסיוטקייס, אבל חכי, גם במזוודה יש דברים!

וכאן, השבח לאל, חוצה כבר השביל את הנחל; אין שום גשרון מברזל, רק אבנים במים, צריך לקפץ מאבן לאבן ולנפנף בידיים, הא, חברה', שם ליד הערבות היינו הולכים לצוד סרטנים, מכנסיים מקופלים, ורטובים עד האוזניים; וכאן בעיקול הדרך, האם הצלב עודנו שם? יהא אדוננו ברוך, ישנו, רוכן על נתיב העגלות הרך מהאבק החם והנודף ריח עדרים, וקש ושיפון; והנה, זה מוכרח להיות כבר קצה הגדר של המטע של מיכאלצ’וק, הנה היא, מכוסה שיחי לילך וצמחי לוז כפי שהיתה, והיא עקורה כמו פעם; ישתבח האל, כבר אנחנו בכפר, הגענו בשלום, יוריי הורדובל! ויוריי הורדובל עוצר את הילוכו, השד יודע מדוע המזוודה פתאום כל כך כבדה, רק לנגב את הזעה, ולמען הבתולה הקדושה – מדוע זה לא התרחצתי ליד הנחל, מדוע לא הוצאתי מהמזוודה את המראה והתער להתגלח ליד הנחל! אני בטח נראה כמו צועני, כמו הֵלֶך, כמו פרטיזן, מה לוא חזרתי להתרחץ לפני שאראה את פרצופי לפולנה? אבל זה כבר לא ילך, הורדובל, כבר מתבוננים בך; מאחורי הגדר של מיכאלצ’וק, מאחורי תעלת הדקורית מציץ ילד, משתאה כמו קפוא על מקומו. האם תקרא אליו, הורדובל? האם תאמר, היי, אתה, האם אתה הילד של מיכאלצ’וק? והילד, כמוחא בכפות רגליו היחפות, פותח במנוסה.

מה בדבר עקיפת הכפר, מהרהר הורדובל, וכניסה הביתה בשער האחורי? מה פתאום, שירוצו אלי – בנאדם, לאן אתה נדחף? תסתלק מפה או שתקבל שוט! מה לעשות, צריך ללכת דרך מרכז הכפר; אה, אלהים שבשמיים, מדוע זה המזוודה כל כך כבדה? פניה של איזו דודה המציצה מחלון מאחורי עציץ פרחים, פניהן המשתאות של חמניות, איזו סבתא השופכת משהו בחצר כאילו מציצה באחוריה, ילדים נעצרים בדרכם ותוקעים מבטים, תראו, תראו בא מישהו זר, סבא קיריל מניע את לסתו על ריק ואפילו לא מרים מבט, עוד דקירה אחת בלב, אלוהים אתנו, והיכנס בראש מורכן לפתח ביתך.

היי, מטומטם, איך יכולת לטעות? זה הלא איננו צריף העץ של ההורדובלים, עם הרפת הבנויה מקרשים והגורן; זאת חצר מושלמת, קירות בנויים וגג רעפים, בחצר משאבה מברזל, מחרשה מברזל ושערי ברזל, נו, איזו חצר; מהר, הורדובל, תתנדף מהר יחד עם המזוודה השחורה שלך, לפני שיופיע בעל הבית ויאמר: מה זה, מה אתה עושה כאן? יום טוב, בעל הבית, האם לא היתה גרה פה פולנה הורדובל? אני מבקש סליחה, אדוני, אינני יודע איפה היו העינים שלי.

בדלת ניצבת פולנה כמו גוש אבן, עיניה פעורות, ידיה לופתות בחוזקה את חזה, ונשימתה מעוותת ונשנקת.

פרק ג'

ועכשיו אין יוריי הורדובל יודע מה לומר: כל כך הרבה התחלות הוא הגה בלבו. מה קורה, שאף אחת לא מתאימה הנה? לא יכסה את עיניה של פולנה בכפות ידיו, לא ידפוק בחלון בלילה, לא יחזור עם צלצולי פעמוני העדרים וברכות האלוהים בפיו; הוא יחזור לא רחוץ, מגודל זקן ולא רחוץ, נו, מה הפלא שהאשה תיבהל? גם הקול היה יוצא מפי מוזר וחנוק – עוצה נא עצה, אלי שבשמיים, מה אפשר לומר בקול כזה שאיננו דומה לשום דבר בעולם?

פולנה נסוגה מפתח הבית, נסוגה יתר על המידה, אה, פולנה, הייתי חומק פנימה גם כך; והיא אומרת בקול שכמעט איננו קול, וכמעט שאיננו שלה: “תיכנס, אני אקרא להַפִיָה.” כן, הפיה, אבל תחילה רציתי להניח את ידי על כתפייך ולומר, נו, פולנה, לא רציתי להבהיל אותך; השבח לאל, אני בבית. ואני רואה, איך הסתדרת פה יפה: מיטה חדשה ומוצעת בשפע, שולחן חדש וכבד, בקירות תמונות קדושים, מה יש לומר, אפילו באמריקה זה לא יותר טוב; רצפת קרשים ובחלונות פרחים, היטבת לנהל את המשק, פולנה! יוריי הורדובל מתיישב בשקט-בשקט על מזוודתו. חכמה היא פולנה ויודעת להסתדר, כפי שהעניינים נראים כאן, היית אומר שיש לה שנים עשר ראש בקר, שנים עשר ואולי יותר – תודה לאל, לא לשווא עמלתי; אבל חם שם ב-shaft, נשמה שלי, אילו ידעת איזה גיהינום!

פולנה לא חוזרת; יוריי הורדובל מרגיש לחוץ, כמו אדם שנשאר לגמרי לבדו בחדר זר. אחכה בחצר, הוא אומר בלבו, אולי אפשר בינתיים להתרחץ. אווו, לפשוט את החולצה ולשאוב מים קרים ולשפוך אותם מלוא החזה, על הראש ועל השערות, להתיז את המים מסביב ולשאוג בהנאה, היי! אלא שאיכשהו זה לא מתאים לכאן, עוד לא, עוד לא! רק קצת מים ממשאבת הברזל (היתה פה מסגרת עץ ודלי קשור לציר שאיבה, והחושך העמוק שם למטה, והנשיפה הפתאומית של לחות וצינה אם התכופפת מעל למעקה) (הזהו כאן זה כמו באמריקה, שם יש ל-farmers משאבות שכאלה) (להביא דלי מלא לרפת ולהשקות את הפרות, עד שנחיריהן נוצצים והן נושפות בקולי קולות מתוך הנאה), ולהרטיב את הממחטה המעוכה וקמוטה ולנגב את המצח, הידיים, העורף אכאכאך, כמה שזה מצנן; והוא סוחט את הממחטה ומחפש היכן לתלות אותה, עוד לא, אנחנו עוד לא בבית פה, והוא תוחב אותה לכיסו רטובה.

“הנה אבא, הפיה,” שומע הורדובל, ופולנה דוחפת אליו נערה בת אחת עשרה בעלת עיני תכלת מבוהלות. “אז את הפיה,” נוהם הורדובל במבוכה (אל אלוהים, teddy-bear לנערה כזאת גדולה!) ורוצה ללטף את שערה, רק באצבע, הפיה; אבל הנערה חומקת, נצמדת לאמה ואינה מרפה את מבטה מהגבר הזר הזה. “אז תגידי שלום הפיה,” אומרת פולנה בקשיחות ודוחפת את הנערה בגבה. אה, פולנה, הניחי לה, מה זה חשוב שהילדה נבהלה! ערב טוב," לוחשת הפיה ומסבה את פניה יוריי מרגיש לפתע משהו מוזר, עיניו נשטפו, פני הנערה לפניו רועדים ונמוגים; אבל מה, – זה כלום, רק כל כך הרבה שנים כבר לא שמעתי “ערב טוב”. בואי לראות, הפיה," הוא אומר מהר, “מה הבאתי לך.”

“לכי, טיפשה,” דוחפת אותה פולנה.

הורדובל כורע ליד המזוודה, או, הבתולה הקדושה, איך הכל התקמט בדרך, והוא מחפש פנס כיס חשמלי, הפיה תעשה עיניים! “תסתכלי, הפיה כאן את לוחצת על הכפתור הזה, וזה מאיר.” נו, מה זה, זה לא רוצה להאיר; הורדובל לוחץ ולוחץ על הכפתור, הופך את הפנס מכל צדדיו ונעצב. “מה זה קרה? אהה, זה בטח התייבש בפנים, איפה שהחשמל – את יודעת, היה נורא חם שם ב-lowerdeck – ובכן זה האיר באור גדול, הפיה, כמו השמש. אבל חכי, הבאתי לך גם תמונות, את תראי משהו!” הורדובל שולף מהמזוודה דפי מגזינים ועיתונים, שעטפו את קצת הבגדים. “בואי הנה, הפיה, שתראי איך נראית אמריקה.”

הנערה מסתובבת במבוכה ומחפשת את אמה. פולנה מטה את ראשה בסבר פנים חמור כאומרת: לכי! הילדה נשרכת לאיטה ובאי רצון אל האדון הזר הגבוה – אה, לפרוץ החוצה בעד הדלת ולרוץ, לרוץ אל מריקה, אל ז’ופקה, אל הבחורות החובקות שם בירכתי ביתן גור כלבים קטן המשווע לנחמה –

"תראי, הפיה, את הגבירות האלה – והנה, תראי, איך שאלה הולכים מכות, האהאה, מה? זהו football, את מבינה? משחק שכזה שמשחקים באמריקה. והנה – הבתים הגבוהים האלה – "

הפיה כבר נוגעת בו בכתפה ושואלת בביישנות: “ומה זה?”

יוריי הורדובל נשטף בתחושת שמחה והתרגשות: הנה, הנה, הילדה מתחילה להתרגל! “זה… את מבינה, זהו Felix the cat”

“אבל זאת הרי סתם חתולה,” מוחה הפיה.

“האהא, מובן שזאת חתולה! את חכמה, הפיה! זה הוא… חתול אמריקני כזה, all right.”

“ומה הוא עושה פה?”

“הוא מלקק כזה tin, את מבינה? כזאת קופסה מפח לקונזרבים. זהו advertisement”

לקונזרבים, את מבינה?"

“ומה כתוב כאן?”

“זה… כנראה משהו באמריקאית, הפיה, את זה את לא מבינה; אבל תסתכלי פה, על האוניות האלה,” מיהר הורדובל להסיט את נושא השיחה. “בכזאת אני נסעתי.”

“ומה זה?”

“אלה ארובות, את מבינה? האוניות האלה יש להן בפנים מכונות קיטור ומאחור כזה… כזה propeller”

“ומה כתוב פה?”

“את זה תקראי פעם אחרת, את הלא יודעת לקרוא, לא?” מתמרן הורדובל. "ואת זה, את רואה: התנגשו שני קארס - - "

פולנה ניצבת בפתח הבית, ידיה שלובות על חזה, ובעיניים יבשות שולחת מבט מרוכז לתוך החצר. שם מאחוריה בחדר מתקרבים שני ראשים, קול גברי אטי מתאמץ להסביר מה הא ומה דא, “כך עושים את זה באמריקה, הפיה, ואת זאת, תסתכלי, את זאת ראיתי פעם במו עיני,” ואחר-כך הקול נתקע, מהסס ונוהם: “לכי, הפיה, לכי לראות איפה אמא.” הפיה פורצת החוצה כמו משוחררת.

“חכי,” מעכבת אותה פולנה, “תשאלי אותו אם הוא רוצה לאכול משהו או לשתות.”

“לא צריך, נשמה שלי, לא צריך,” צוהל הורדובל ורץ אל פתח הבית. "את טובה אלי שנזכרת, אני מודה לך מאד, אבל זה לא ממהר. אולי יש לך עבודה אחרת לעשות – "

“עבודה יש תמיד,” מעירה פולנה באופן סתמי.

"את רואה, פולנה, את רואה, אני לא אפריע לך; תדאגי לעניינייך, ואני בינתיים – כלומר אני – " פולנה מרימה את עיניה אליו, כאילו רצתה לומר משהו, כאילו רצתה לומר לפתע איכשהו הרבה, עד כי שפתיה נעות כנתקפות עווית; אך היא בולעת את שרצתה לומר והולכת לה לדרכה, כי עבודה יש תמיד.

הורדובל ניצב בדלת ומסתכל בעקבות פולנה: מה היה קורה אילו הלכתי אחריה לצריף – עוד לא, עוד לא; הצריף איכשהו חשוך, נו, זה איכשהו לא הולם. שמונה שנים, אחא, הן שמונה שנים. אשה נבונה היא פולנה, לא קפצה לך על הצוואר כמו צעירונת; רצית לשאול אותה כמה דברים על דא ועל הא, על השדה, על העדר, אבל יהא אלוהים אתה יש לה תמיד עבודה. תמיד היתה פולנה כזאת, בעבודה זריזה, חכמה. הורדובל, מהורהר, מתבונן בחצר. חצר נקיה עטורת צמחי נוי; אין זכר לדליפת שופכין. מה בדבר סיור במשק? עוד לא, עוד לא; פולנה תגיד לבד, בוא תציץ, יוריי, איך ניהלתי את המשק: הכל משופץ, הכל מברזל, הכל חדש, עלה כך וכך – ואני אוֹמַר: טוב כך, פולנה. גם אני מביא לך משהו למשק.

היא עושה טוב, פולנה; והיא יִשְׁרַת גו, ישרה כמו צעירה, אלוהים, איזה גב ישר! תמיד נשאה את ראשה אל על, כבר כנערה – הורדובל נאנח וגרד את עורפו: ובכן, פולנה, יהי הכל כרצונך; שמונה שנים היית אדוני המשק, את זה אי אפשר לשנות בן-רגע; אבל את בעצמך תודי: טוב שיהיה גבר בבית.

הורדובל, מהורהר, מתבונן בחצר. הכל שונה וחדש, מעשי ידי פולנה צלחים; אבל הזבל, שמעני, הזבל לא מוצא חן בעיני. זה לא זבל בקר, זה זבל סוסים. על הקיר תלויות שתי רתמות, בחצר יש זבל סוסים – פולנה אפילו במלה לא הזכירה שהיא מגדלת סוסים; אבל תשמע, סוסים זה הלא לא בשביל נשים. לאורווה צריך גבר, ככה זה. הורדובל מקמט את מצחו בדאגה: כן, זאת מכת פרסה בקיר עץ; הסוס חופר בפרסתו, אולי הוא רוצה לשתות; הייתי מביא לו מים בדלי הבד, אבל לא: עד שפולנה תאמר, בוא, יוריי, בוא תראה את המשק. בג’ונסטאון היו להם סוסים למטה, בתוך המחילות; הייתי הולך לפעמים לטפוח להם על צווארם, את מבינה, פולנה, פרות לא היו שם; פרה שכזאת אפשר לתפוס בקרניים ולטלטל קצת את ראשה –נא – נא – נא – זקנה שלי – אבל סוס? – השבח לאל, עכשיו יהיה לך פה גבר.

אבל עכשיו נגע משהו מוכר ונושן בנחיריו, משהו שריחו מחזיר אותו אל ילדותו. הורדובל מרחרח באריכות ומתוך הכרת תודה: עץ, ריחו של עץ נוטף שרף, ריחם של קרשי אשוח בשמש. יוריי נמשך אל ערימת הקרשים; העץ המחוספס טוב ליד המחוספסת; הנה יש גם סדן-עץ וגרזן תקוע בו, ומִתְמָך מעץ, ומשור, משורו שלו הישן, שידיתו הוחלקה בכפות ידיו המיובלות. יוריי הורדובל נשף מעומק לבו, ברוכים הבאים בבריאות, פושט את מקטורנו וממקם בול עץ על כתף המתמך המוצק.

שטוף זעה ומאושר חוטב יוריי עצים לחודשי החורף.

פרק ד'

יוריי מזדקף ומנגב זעה. אמת-נכון, זאת עבודה אחרת וריח אחר מזה שבפיט שם למטה; עצים יפים, נוטפי שרף יש לפולנה, לא גזמי נפל, לא עץ מיובש. ברווזים מקרקרים, אווזים אצים ברעש, איזו עגלה עוברת בשעטה ונכנסת לסמטה הצרה. פולנה יוצאת בריצה מתוך הסככה ואצה-רצה (אה, פולנה, הלא ריצתך כריצת נערה), ופותחת את שער החצר לרווחה. מי זה יכול להיות, מי זה בא אלינו? מצליף בשוט, היי אבק חם וזהוב מִתַּמֵּר, ועגלת סולם, משוכה בצמד סוסים, נהוגה בידי בחור כארז בעמידה, כדרך שהמדיארים נוהגים, פורצת לתוך החצר; הבחור מחזיק את המושכות ברמה, ובקול רם שר הויסה, קופץ מעל העגלה וטופח בכף יד שטוחה על עורפם הלח של הסוסים.

מעם השער מתקרבת פולנה, חיוורת וכאילו נחושה. “זהו שטפן, יוריי, שפטן מאניה.”

האיש הרכון על הרתמות מזדקף בזריזות ומפנה את פניו אל יוריי. אתה שחור, אתה, מתפלא הורדובל, אל-אלוהים, איזה עורב!

“הוא עבד פה כפועל,” מוסיפה פולנה בקול קשוח וברור.

האיש מלמל משהו ושב ורכן על הרתמות, מתיר את הסוסים ומוביל אותם תוך שהוא מחזיק במתגי שניהם ביד אחת, ומושיט מִנֵיהּ וּבֵיהּ את היד האחרת להורדובל: “ברוך הבא, בעל הבית!” הורדובל מנגב מהר את ידו במכנסיו ומושיט אותה לשטפן; הוא חש מבוכה ואיכשהו מוחמא מאד, ומתוך מבוכתו ממלמל משהו ושב ומנענע את ידו של שטפן כדרך האמריקנים. שטפן איננו גבה קומה, אבל מוצק; קומתו מגיעה רק עד כתפיו של יוריי, אבל הוא מישיר את מבטיו אליו בחוצפה צורבת.

“סוסים נאים,” נוהם הורדובל וניגש ללטף את נחיריהם; אלא שהסוסים מזדקפים ומתחילים לרקוד.

“תיזהר, בעל-בית,” מזהיר מאניה כשברק של לגלוג ניצת בעיניו, “אלה סוסים הונגריים.”

אה, אתה השחור, אתה חושב שאינני מתמצא בסוסים? ובכן האמת היא שאינני מתמצא, אבל הסוסים יתרגלו לבעל הבית.

הסוסים מושכים בראשיהם על סף השתוללות; ידיים לכיסים, הורדובל, ואל תיסוג, שהשחור לא יחשוב שאתה מפחד.

“זה כאן בן שלוש,” מספר מאניה, “מסוס רביעה צבאי, הויס-הויס,” הוא מושך בחוזקה את פי הסוס, “צאצאצא! אֶאֶאֶ, בן שטן! היידה!” הסוס סוחב אותו, אבל שטפן רק צוחק; ופולנה ניגשת אל הסוס ומושיטה לו פרוסת לחם. שטפן שולח אליה מבט חטוף והבזק שיניים, ומחזיק בסוס בשרשרת רסנו. “היי, אתה! ס-ס-ס!” המראה דומה למאמץ לקבע את הסוס באדמה; שיניו של שטפן מסננות שריקת התאמצות עילאית; הסוס עומד כשערפו הנהדר מתוח, והוא מלחך¹ את ידה של פולנה. “היי,” קורא מאניה ומוביל את הסוסים בשעטה, כשהוא נתלה ראשיהם, אל האורווה. פולנה עוקבת אחריהם בעיניה. “ארבעת אלפים מציעים לי בעדו,” היא אומרת בעליצות, "אבל אני לא נותנת אותו; שטפן אומר שהוא שווה שמונה. את הסוסה הזאת נרביע בסתיו – " נו, השד יודע מדוע עצרה את דיבורה כאילו נשכה את לשונה. “אני צריכה ללכת להכין את המספוא,” היא אומרת ומהססת; אין היא יודעת איך להינתק וללכת.

“ככה, ככה, מספוא,” מסכים יוריי. “סוס נאה, פולנה, ואיך הוא סוחב?”

“זה חבל לרתום אותו לעגלה,” אומרת פולנה, נרגזת. “זה לא סוס סחיבה.”

“נכון,” מאלץ עצמו הורדובל לומר, “נכון, היה חבל עליו, על צעיר שכזה. סוסים יפים יש לך, שמה שלי, תענוג להסתכל.” וכבר יוצא מאניה מהאורווה נושא צמד דליי בד למים. “שמונת אלפים אפשר יהיה לקבל בעדו, בעל-בית,” הוא אומר בבטחון. “ואת הסוסה הזאת כדאי להרביע בסתיו. הבטיחו לי בשבילה סוס רביעה, איי, ממש בן-שטן!” “ברוטוס או הגיס?” מסתובבת פולנה בחצי דרכה. “הגיס. ברוטוס כבד מדי.” מאניה מראה את שיניו מתחת לשפמו השחור. “אני לא יודע איך אתה, בעל-הבית, אבל אני לא מעריך סוסים כבדים. כוח יש להם, אבל דם אין, אדוני. אין להם דם.”

“נו, כן,” אומר הורדובל בהיסוס. “ככה זה עם דם. ומה ביחס לפרות, שטפן?”

“פרות?” מתפלא שטפן. “אה, אתה מתכוון לפרות. אה, כן, לבעלת הבית יש שתי פרות, בשביל חלב, היא אומרת. אדוני עוד לא היה באורווה?”

“לא – אתה מבין, אני חזרתי רק עכשיו,” אומר הורדובל ומבוכה תוקפת אותו; אמנם, את ערימת העצים החטובים אין להכחיש; אבל עם זאת הוא שמח שתפס מייד את סגנון הדיבור היאה לבעל בית כלפי משרתו. “כן, בדיוק התכוננתי ללכת לשם.”

שטפן מוביל אותו בארשת של סתגלנות כשדליי המים בידיו. "יש לנו - - לבעלת הבית יש שם סייח חדש, בן שלושה שבועות, וסוסה אחת מעוברת; לפני חודשיים היתה בהרבעה. הנה, אדוני. המסורס הזה כבר כמעט מכור, אדוני, באלפיים וחמש מאות. סוס טוב, אבל אני חייב לרתום את בן השלוש, שיוציא את המרץ. הוא לא מסוגל לעמוד. "מאניה חוזר ושולף את שיניו, “המסורס ילך לצבא. כל הסוסים משלנו הלכו לצבא.”

“ובכן, ככה,” אומר יוריי. “אתה מחזיק את המקום נקי. ואתה, שטפן, היית בצבא?”

“בחיל הפרשים, אדוני,” מגחך שטפן ומשקה את בן השלוש. “תסתכל, אדוני, איזה ראש יבש, איזה אחוריים – היידה! נו – צ-צ-צ תיזהר, אדוני! אוף, איזה בריון,” הוא אומר ומנחית על עורפו של הסוס את אגרופו. “אה, אדוני, איזה סוס!”

הורדובל איננו חש בביתו בריח החריף של האורווה; הרפת, אחא, זה מַרְגָש אחר לגמרי, ריח זבל הפרות וריח החלב, ריח המרעה והבית -

• ­ ­ “איפה הסייח הזה?” הוא שואל.

הסייח עוד מקורזל פרווה והוא יונק אותה שעה, כולו רגליים; הסוסה מסבה את ראשה וזוג עיניים חכמות אל הורדובל: נו, ומי אתה? יוריי נמס ומלטף את שוקה של הסוסה; היא חמה וחלקה כמו קטיפה.

“סוסה טובה,” אומר שטפן, “אבל כבדה. בעלת הבית רוצה למכור אותה – אתה מבין, בעל-הבית, איכר לא ישלם תמורתה, והצבא רוצה רק דם חם. סוסים קרירים לא עומדים במבחן. הכי טוב זה אורווה שכולה מסוג אחד,” סבור שטפן. "אני לא יודע מה דעתך על זה, אדוני – "

“נו, פולנה מבינה בדברים האלה,” נוהם הורדובל בהיסוס.

“ומה בעניין שוורים, שוורים אין לה פולנה?”

“בשביל מה שוורים, אדוני?” מעוות מאניה את פניו. "בשביל השדה מספיק סוסה וסוס מסורס – בשר לא משתלם, בעל-הבית. עוד אולי גידול חזירים – ראית איזה חזיר מגדלת בעלת הבית? שש חזירות, אדוני, וארבעים חזרזירים. החזרזירים נמכרים טוב, סוחרי בשר חזיר מגיעים אלינו מרחוק. החזירות שמנות כמו פיל, פה שחור, טלפיים שחורים – הורדובל מניד את ראשו בארשת רצינות: "ומה עם חלב – מאיפה אתם לוקחים חלב בשבילן?

“מהאיכרים, בבקשה,” צוחק מאניה “אֶה, אתה, אתה רוצה את החזיר שלנו בשביל החזירה המלוכלכת שלך? חזיר כזה שככה אפשר לסמוך עליו אין בכל המחוז. כמה כדי חלב, כמה שקי תפוחי אדמה אתה נותן בעד זה? – ובכן, אדוני, פה לא כדאי לעבוד בפרך. הדרך לעיר רחוקה, המכירה קשה. עם מטומטם, אדוני. מגדלים הכל רק מהיד אל הפה. אז שישלמו אם לא יודעים למכור.”

הורדובל מהנהן סתמית. אמת נכון, מעט מאד היו מוכרים פה, לכל היותר אווזים ועופות. זה, אם כן, הוא עולם אחר. פולנה יודעת מה לעשות, לומר את האמת.

“למכור רחוק, ורק מה שכדאי,” מַרְצֶה שטפן. “מי יילך לשוק עם חבילת חמאה? רואים על האף שלך שאין לך מה למכור, אז תוריד מחיר, או לך לעזאזל.”

“ומאין אתה?” מתפלא יוריי.

“פה מלמטה, מריבארי, אתה מכיר, אדוני?”

אין הורדובל מכיר, אבל הוא מהנהן: כך, כך, מריבאר; מה לא יידע בעל-בית?

“סביבה אחרת, אדוני, ואיזה מישור! למשל הביצה של ריבאר, כל המחוז כאן היה נכנס לתוכה כמו אולר לכיס; ועשב, אדוני, עשב עד גובה החזה.” מאניה הניד את ידו. “אֶה, מחוז מכונם יש כאן, אתה חורש, ורק חצץ יוצא לך מהאדמה. אצלנו אתה חופר באר, והכל אדמה שחורה.”

הורדובל נזעם. מה אתה יודע, טאטאר שכמוך, אני, אני חרשתי וסיקלתי אבנים; אבל מצד שני – היערות, אלוהים, ושטחי המרעה! מרוגז עוזב יוריי את האורווה. מחוז מכונם, אתה אומר – אז מה אתה נדחף לכאן? האם פה רע כל כך לעדרים? נו, תודה לאל, זו שעתם של העדרים; פעמוניהם כבר נשמעים מהעמק והם מצלצלים בקצה הכפר; פעימות צרודות, עמוקות ואיטיות, איטיות כמו צעדי פרה; רק הפעמונים בעלי הצליל הגבוה של העֶגלות אצים-רצים – נו, נו, גם את תהיי פרה ביום מן הימים ותצעדי בכבדות כמונו, העדר. צלצולי העדרים מתקרבים, ויוריי קרוב לגילוי ראשו כבשעת הקריאה לתפילת הערבית, אבינו שבשמיים… כמו נהר מתקרבים צלילי הפעמונים ומתפצלים לטיפות כבדות ונשפכים לרוחב כל הכפר; פרה אחר פרה נפרדת מהעדר בדרכה – בימבם, בימבם – אל הרפת שלה, אל ריח האבק והחלב, בימבם בשערים, ובראשים מתנודדים נכנסות שתי פרות לחצרו של הורדובל, בהמות נבונות ועדינות, וצעדיהן מועדים אל שערי רִפְתָן. הורדובל נשף מעומק נשמתו: נו, גם אני חזרתי הביתה, ישתבח אלוהים; זאת השיבה הביתה. הקריאה לתפילה של העדרים מתפשטת ברחבי הכפר ונרגעת, עטלף יוצא בדרכיו העקלקלות לצוד זבובים בנתיבם של העדרים, ערב טוב, בעל הבית; מתוך הרפת נשמעת געייה מתמשכת של פרה. נו, נו, אני כבר בא: בחשכה נכנס יוריי אל הרפת, מגשש וממשש קרניים, הנה מצח נוקשה ומגודל שיער, הנה פה ונחיריים לחים, עור צוואר רך ושעיר; מגשש ומוצא דלי חליבה ותלת-רגל, מתיישב ליד העטין המלא וחולב, פיטמה אחר פיטמה, עד שהחלב מתאסף בשצף זרימתו בדלי; ובקול דק ודומם פוצח יוריי בשירה.

בדלת הרפת מצטיירת דמות שחורה. הורדובל לא סיים את שירו.

“זה אני, פולנה,” הוא נוהם מצטדק, “שהבהמות יתרגלו אלי!”

“אתה בא לאכול?” שואלת פולנה.

“עד שאגמור לחלוב,” אומר הורדובל מתוך החשכה: “שטפן יאכל אתנו.”

פרק ה'

יורי הורדובל מתיישב בראש השולחן, נושא כפיו ואומר תפילה. כך זה צריך להיות, אם אתה עכשיו בעל-בית. פולנה נועלת את שפתיה, ידיה צמודות בתפילה, הפיה פוערת את עיניה ואינה יודעת מה לעשות, שטפן נועץ את מבטיו בזעם עצור אל הרצפה – אֶה, אתם, האם לא נהגתם להתפלל, פולנה? טוב, שטפן הוא כנראה בן דת אחרת, אבל ליד השולחן יאה התפילה. תראו אותם – מרוגזים, אוכלים מהר ושותקים, הפיה בקושי מחטטת בצלחת. – “תאכלי, הפיה,” פוקדת פולנה ביובש, אבל בעצמה מתקשה להכניס דבר לפיה; רק שטפן לוגם בקולי קולות, רכון על צלחתו.

בגמר הארוחה בודק מאניה איך ובאיזו דרך לחמוק. “חכה קצת, שטפן,” דוחק בו הורדובל. “מה רציתי לומר – כן, איך היו היבולים השנה?”

“הספיח היה טוב,” מתחמק מאניה.

“ומה השיפון?”

פולנה שולחת מבט מהיר אל שטפן. “השיפון,” מסנן מאניה בין שיניו, “כן, עליך לדעת, בעלת הבית מכרה את השדה שם למעלה. לא היה כדאי לעיבוד, אדוני, הכל אבנים.”

הורדובל נדרך. “הכל אבנים,” הוא נהם, "אכן הכל אבנים; אבל השדה, פולנה, זה היסוד - - "

שטפן חושף את שיניו מתוך תחושת בטחון. “זה לא הכניס שום דבר, בעל-הבית. שטחי האחו למטה ליד הנהר יותר טובים. התירס הגיע שם לגובה בן-אדם.”

“ליד הנהר,” מתפלא הורדובל. “את קנית אדמה במישור, פולנה?”

פולנה רוצה לומר משהו, אבל בולעת את מלותיה. “אדמת אצילים, אדוני,” מסביר מאניה. "הקרקע שם שמנה, עמוקה, טובה לסלק סוכר. אבל הסלק לא משתלם. שום דבר לא משתלם, אדון. מוטב להמר על סוסים: סוס שיצלח תקבל בעדו יותר כסף מאשר בעד שנת עמל ויזע של איכר. עוד קצת אדמה במישור, ולהקים שם אורוות – " עיני שטפן בוהקות. “סוס שייך למישור, אדוני. סוס איננו עז.”

“בעל האחוזה היה מוכן למכור את השטח,” מעירה פולנה מתוך הרהוריה ועורכת בקול רם חישוב כמה זה היה עולה; אבל הורדובל איננו מקשיב, הורדובל חושב על שדות השיפון ותפוחי האדמה שפולנה מכרה. אמת-נכון, מלאי אבנים; אבל האם לא היו שם אבנים מקדמת דנא? זה, אחא, שייך כבר לעבודה הזאת. שנתיים לפני כן, לפני שיצאתי לדרך, הפכתי שם חלקת אדמת בור לשדה – אֶה, מה אתה יודע על הפרך של חקלאי!

הפיה מתגנבת אל שטפן ונשענת במרפקה על כתפו. “דוד שטפן,” היא לוחשת.

“מה העניין?” צוחק מאניה.

הקטנה מתפתלת במבוכה. “סתם ככה.”

שטפן לוקח אותה בין ברכיו ומניע אותה מצד לצד. “נו, הפיה, מה רצית לומר?”

הפיה לוחשת על אוזנו: “דוד שטפן, איזה כלבון נחמד אני ראיתי היום!”

“מה את אומרת.” מתפלא מאניה בארשת רצינות. “ואני ראיתי ארנבת עם שלושה ארנבונים קטנים.”

“על אמת?” משתוממת הפיה, “ואיפה?”

“באספסת.”

ובסתיו אתה תלך לירות בהם?"

שטפן, במבט מלוכסן לעברו של הורדובל: “נו, אני לא יודע.”

בן-אדם הגון, חושב הורדובל בלבו מתוך הקלה, הילדה מחבבת אותו. אלי לא היתה ניגשת כך. אבל מה – הילדה תתרגל; רק זה שאפילו לא הזכירה את התמונות שהבאתי לה מאמריקה. הייתי צריך לתת משהו לשטפן, עולה על דעתו של הורדובל, ועיניו מחפשות את מזוודתו.

“הדברים שלך מסודרים על הספסל,” אומרת פולנה – תמיד היתה כל כך דואגת לכל, מהרהר יוריי, וצועד בצעדים מדודים אל אותה ערימונת אמריקה. “אז זהו פה בשבילך, הפיה, התמונות ופה ה-teddy-bear” הזה – "

“מה זה, דוד שטפן?” נושפת הפיה.

“זה דֹב,” מסביר מאניה. “ראית כבר פעם דֹב חי? שם בהרים יש.”

“ואתה ראית?” מתעקשת הפיה.

“נו, כן, ראיתי. הם עושים ברום-ברום.”

“וזה פולנה, בשבילך,” ממלמל הורדובל בביישנות. “זה הכל שטויות, פשוט לא ידעתי מה…” יוריי פונה ומחטט בחפציו למצוא משהו עבור מאניה. "וזה שטפן, הוא אומר במבוכה, "אולי יתאים בשבילך: אולר אמריקני ומקטרת אמריקנית – "

“אוי, אתה,” פולטת פולנה בקול חנוק, עיניה שטופות דמעות, ופורצת החוצה – “נו, פולנה, מה יש?”

“אני מודה לך בהכנעה, בעל-בית,” קד מאניה קידה, חושף את כל שיניו ומושיט את ידו ליוריי. היי, אתה, איזה כוח שיש לך ביד! אתך היה כדאי להתמודד. נו, תודה לאל, נאנח הורדובל בהקלה, ובכן זה מאחורינו.

“תראה לי את האולר, דוד,” מתחננת הפיה.

“תסתכלי,” מתפאר שטפן, “הסכין הזאת הגיעה מאמריקה ממש; אני אגלף לך בה בובה אמריקנית, את רוצה?”

“עוד איך, דוד שטפן,” מצייצת הפיה, “אבל שיהיה על בטוח!”

יוריי מחייך באושר לכל רוחב פניו.

פרק ו'

אבל עוד לא הכל מסודר; יוריי יודע מה יאה. אדם החוזר מאמריקה, חייב להראות עצמו בבית המרזח, להיפגש עם שכניו ולכבד אותם במשקה. שכולם יראו שלא בידיים ריקות ולא בבושת פנים הוא חוזר. היי, בעל הפונדק! לכל אחד כוסית, ומזוג מהר, אתה לא מכיר את הורדובל, האם אני לא מיינר מאמריקה? שיידעו כולם בכפר מי הוא זה שחזר, היי, נלך לראות את הורדובל, אשה, תביאי חולצה ואת הכובע הרחב –

“אני חוזר עוד מעט, פולנה, אבל לכי לישון ואל תחכי לי,” מיעץ יוריי, וצועד בצעדים כבדים ומדודים בדרכי הכפר השחור בואכה בית המרזח. כמה ריחות ממלאים את הכפר: ריח של עץ וריח של פרות, ריח של קש וריח חציר, והנה ריח של אווזים, וזה נודף ריח פרחי הבַּבּוֹנָג וכאן צמחי סִרְפָּד. ובפונדק אין זכר לסאלו ברקוביץ; יהודי אדמוני אחר קם לו מהשולחן ושואל בנימה של חוסר אימון: “אדוני מבקש?”

בפינה יושב אחד, מי זה יכול להיות, אולי זה פּיוֹסָה, נכון-נכון, אנדריי פיוסה המכונה הוסאר, תוקע את מבטו ביוריי, כאילו אומר לצעוק: זה אתה, יוריי? ובכן זה אני, אנדריי הוסאר, כמו שאתה רואה אותי. – ובכן, הוא לא צעק ורק מביט; והורדובל – להראות שהוא מקומי: “האם ברקוביץ הזקן עוד חי, פונדקאי?”

היהודי המנומש מציב על השולחן כוסית יי“ש. “שש שנים שהוא קבור.” שש שנים? אה, פיוסה, כמה זמן עבר; ומה נותר מן האדם כעבור שש שנים, ומה כעבור שמונה? שמונה שנים, פונדקאי, שמונה שנים לא שתיתי יי”ש; אל-אלוהים, רציתי לפעמים לשתות, להטביע את הצער ולירוק אל פני הנהר, אתה מבין? אבל אסרו על שתיית יי"ש באמריקה. לפחות שלחתי יותר דולרים לפולנה; והנה לך – סוסים קנתה ומכרה שדות. בגלל שזה הכל אבנים. ואתה, הוסאר, לא מכרת שדות? נו, רואים שלא היית באמריקה.

היהודי ניצב ליד הדלפק ומביט ביוריי. האם לפתוח בשיחה אתו? חושב היהודי. בר-שיח הוא כנראה איננו, נראה ככה-ככה, מוטב לעזוב; מי מאנשי המקום זה יכול להיות? למתיי פאגורקו יש בן איפה שהוא, אולי זה בנו של מתיי; או שמא זה הורדובל, בעלה של פולנה הורדובל, זה שבאמריקה.

יוריי מצמץ בעיניו. היהודי מפנה לו גב, עליו ליישר את הכוסיות על הדלפק; ומה איתך פיוסה, מדוע אתה מסתיר את עיניך תחת גבותיך? האם עלי לקרוא לך בשם? ככה זה, אנדריי פיוסה: הבנאדם נגמל מהדיבור, הפה מתקשח כמו בול עץ, אבל – נו, אפילו סוס, אפילו פרה רוצה לשמוע קול של בן-אדם. אמת-נכון, פולנה תמיד היתה שקטה, ושמונה שנים אינן מוסיפות כוח דיבור, הבדידות איננה מורה טוב לדיבורים; אני עצמי אפילו לא יודע איך להתחיל: היא לא שואלת – אני לא מספר; היא לא מספרת – אני לא רוצה לשאול. אבל מה – שטפן הוא עובד משק טוב, אפילו בדיבור הוא ממלא את מקומה של בעלת המשק. את השדות מכרה בעלת המשק, וקנתה אדמת בור במישור, וזהו זה.

הורדובל לוגם ומנענע בראשו. חריף היי"ש, נְבֵלָה, אבל הבנאדם מתרגל. שטפן הוא בחור טוב, כך נראה; הוא מבין בסוסים ומחבב את הפיה; ומה שנוגע לפולנה – גם אשה מתרגלת, ומה שצריך לבוא – יבוא. אֶה, פיוסה, ומה עם אשתך? האם היא מוזרה לפעמים? נכון, אתה מרביץ לה, אבל פולנה היא כמו אצילה, אנדריי. ככה זה. חכמה היא, חרוצה וטהורה, תודה לאל. אם כי מוזרה. והיא יודעת להתנשא כמו שום אשה אחרת בכפר. אני לא יודע לנהוג בה, הוסאר. כמו רוח-סערה הייתי צריך לפרוץ לבית ולסובב אותה עד שנשימתה תיעצר. כך עושים את זה, אנדריי. אבל אני – אתה רואה, לא הלך לי; היא נבהלה כמו הייתי מפלצת. גם הפיה איכשהו נבהלה. וגם אתה, פיוסה. נו, הנה אני, מה לעשות? אם הקרח לא נשבר, הוא נמוג לאט. לחיים, אנדריי.

אנדריי פיוסה, המכונה הוסאר, קם וניגש לדלת, כאילו איננו רואה; בעוברו בדלת הוא פונה לאחור, יורה מבט על עקבותיו ופולט: “ברוך הבא, יוריי!” משונה אתה, הוסאר; כאילו לא יכולת לשבת לידי! אל תחשוב שחזרתי קבצן; יש לי כמה מאות טובות של דולרים, אפילו פולנה עוד לא יודעת. הנה, פיוסה הכיר אותי; וראה זה פלא: זה בא מעצמו, וגם היתר יבוא מעצמו, חדרה השמחה ללבו של הורדובל. יהודי, מזוג לי עוד כוסית!

הדלת נפתחת לפתע ולתוכה פורץ גבר, כמו נחשול מים אדירים – הרי זה ואסיל גריץ' ואסילו, החבר הטוב; רק זורק מבט, וכבר ניגש לשולחן, ואסיל! יוריי! נשיקות של גברים שכאלה שורטות ומסריחות מטבק, אבל זה טוב, אה ואסיל! “ברוך הבא, יוריי,” הוא אומר בנימת דאגה כלשהי, “ומה, חזרת?” “ומה, חמור שכמוך, הייתי צריך למות שם?” צוחק הורדובל. “עליך לדעת,” אומר גריץ' כמהסס, “לאיכרים עכשיו לא טוב. בריא, נכון? תודה לאל, לפחות על זה.” “אתה מוזר, ואסיל, יושב על חצי ישבן והופך מהר את כוסית היי”ש. מה חדש? ובכן קרצ’וק הזקן מת, שבוע אחרי החג, תהא מנוחתו עדן; וביום ראשון התחתן הורולנקו הצעיר עם בתו של מיכאלצ’וק; אשתקד הביא לנו השטן מחלת פה וטלפיים – כן, יוריי, עשו אותי פה לראש הכפר, משרד – אתה הרי יודע – זה רק בשביל להכעיס – השיחה נקרעת, ואסיל ואסילו לא יודע, מעשה שטן, מה לספר; הוא קם, מושיט יד מגושמת ליוריי: “שאלוהים יעניק לך שמחות, יוריי; אני צריך כבר ללכת.”

יוריי מחייך ומסובב את הכוסית בין אצבעותיו הגסות. ואסיל איננו עוד מה שהיה, אה, אלוהים שבשמיים, איך זה ידע לשתות, עד שהחלונות רעדו; אבל העיקר – הוא בא ונישק אותי – זה חבר! אלוהים ינחם אותך, יוריי; מה אתך, אולי כתוב לי במצח שחזרתי לא צלחה לי? לא צלחה, נכון, אבל זה עוד יבוא; לאט, לאט אני אחזור, כל יום כברת דרך, והנה, לפתע אהיה בבית. יש לי כסף, ואסיל; אני יכול לקנות גם שדות, גם פרות, שנים עשר ראש אם יבוא לי; אני בעצמי אוציא אותן למרעה, אפילו עד ווֹלוֹב-חְרְבַּט, שנים עשר פעמונים יצלצלו עם ערב, ופולנה תרוץ מהר לפתוח את השער, כמו נערה - -

בפונדק דממה. היהודי מנמנם מאחורי הדלפק, מה יש לומר, בדידות כזאת טובה לו לאדם; מסתחרר הראש, מסתחרר, אבל זה, אחא, זה מיישר את המחשבות. לשוב לאט, צעד אחר צעד, כמו ששבים העדרים. ומה לא – להיכנס בסערה כמו צמד פרא עד כדי התזת ניצוצות – לעמוד זקוף, להחזיק מושכות ברמה ולקפוץ. – הנה אני, פולנה, ולא ארפה ממך; אשא אותך גבוה בזרועותיי לתוך הבית ואחבק אותך עד שנשימתך תיעצר. עדינה את, פולנה. שמונה שנים, שמונה שנים חשבתי עלייך; ורק עכשיו אבוא אלייך. הורדובל תקע את שיניו עד בקיעת קצות שריריו בפניו. היי, סוסי פרא, היי! שתראה פולנה – ברכיה ירעדו תחתיה בחיל ובששון, שתראה: הגבר שלה חזר!

פרק ז'

שיכור מהלך הורדובל בליל הירח; שיכור, כי הוא נגמל מהיי"ש, כי נגמל ממחשבות כאלה, כי הוא הולך אל אשה. מה אתה קופא, ירח – האם אני לא הולך די בשקט, בצעד קליל, כה קליל, שלא היה מנגב אפילו טל מעל העשב? היי, כלבי כל הכפר, הנה הולך הורדובל, לאחר שמונה שנים חוזר לו גבר וידיו לפניו כקשת שתחבוק את אשתו: כך, עכשיו זרועותיו מלאו אותך, וגם בזה לא די, לו יהי ולקחתיך אל פי וסוגרך בברכי, להרגיש אותך בין האצבעות, פולנה, פולנה! ומה לך לקפוא, אתה? נכון שאני שיכור, כי שתיתי לאגור אומץ, כי אני רוצה לפרוץ הביתה, ראש קדימה; לעצום עיניים, להניף ידיים ולקפוץ קפיצת ראש – הנה אני, פולנה, פה ופה ופה, בכל מקום שם נמצאות ידייך, רגלייך, פיך; הו, כמה שאת גדולה, מכף רגל עד ראש, מתי אקח אותך בשלמות.

הורדובל הולך בחשכת הלילה כשהוא רועד בכל גופו. לא תקרא, לא תִפְצֶה פה בליל הירח, לא תָפֵר בעיגולים את שלוות פני האגם; שקט, דומיה, הצל הבהיר ההוא זה אַתְּ, אל תקראי אֶת שמי, זה אני; אני מחזיק בך בדממה כזאת, כמו דממתו של עץ צומח, ולא אשלח עיגולים על פני המים האלה, לא אדבר, לא אנשום; אה, פולנה, אפשר היה לשמוע כוכב נופל.

אבל לא; אלינו לא יגיע אור הירח, והוא איננו קופא מִקּוֹר, הוא שופך את אורו על פני היער השחור, ואצלנו חושך, חושך נושם בכבדות; עלֶיךָ לפשפש בידיים ותמצא את האשה, ישנה ולא ישנה, אינך רואה אותה והכל מלא בה, היא צוחקת צחוק חרישי ומפנה לך מקום; איזה מקום בשביל ארך רגליים שכמוך, אין די מקום בשבילך, עליך להידחף אל בין זרועותיה; והיא לוחשת באוזניך, אינך יודע מה – הדיבור הוא קר, אך לחישתה חמה וקודרת, ומייד אופפת אותך חשכה עוד יותר סמיכה, כה סמיכה וכבדה, שתחוש אותה בין אצבעותיך, והנה היא אשה, הנה שערותיה, כתפיה, והיא נושמת, מסננת נשימתה בין שיניה, ונושמת נשימה חשוכה הישר לתוך פניך – אה, פולנה, נפלט מפי הורדובל, אה, את!

בשקט פותח יוריי את השער לחצר ורועד כולו. פתח הבית יושבת פולנה באור הירח ומחכה. “את, פולנה,” נוהם הורדובל וליבו חרד. “מדוע את לא ישנה?”

פולנה נרעדת מהקור. "אני מחכה לך. רציתי לשאול אותך – לפני שנה מכרנו זוג סוסים בעד שבעת אלפים; אז מה אתה – מה דעתך – "

“כ-כן,” עונה הורדובל בהיסוס. "זה טוב כך, מחר נדבר על זה – "

“אני רוצה עכשיו,” אומרת פולנה בקשיחות. “לכן אני מחכה. אני כבר לא רוצה לשרת את הפרות… לעבוד בפרך בשדה… פשוט – לא רוצה!”

“אין צורך,” אומר הורדובל ומביט בידיה, הלבנות באור הירח. “עכשיו אני פה, כדי לעבוד.”

“ומה על שטפן?”

יוריי שותק, נאנח, מדוע בדיוק עכשיו היא מדברת על זה? “נו,” הוא נוהם, “לא תהיה פה עבודה שביל שניים.”

ומה עם הסוסים?" מקשה פולנה במהירות. "מישהו מוכרח להיות עם הסוסים, ואתה הרי בסוסים לא מבין – "

“נכון,” מתחמק הורדובל. “אבל מה, איכשהו זה יהיה.”

“אני רוצה לדעת,” מתעקשת פולנה וקופצת את אגרופיה. אה, את, כמה שאת חריפה.

“איך שאת רוצה, פולנה, איך שאת רוצה,” שומע יוריי את קולו הוא. “אז שטפן יישאר, נשמה שלי…” “שתדעי, אני מביא כסף… הכל אעשה בשבילך.”

“שטפן מבין בסוסים,” שומע הורדובל, “כזה לא תמצא עוד. חמש שנים הוא עובד פה.” פולנה קמה, מוזרה וחיוורת באור הירח. “לילה טוב. תהיה בשקט, הפיה ישנה.”

“מה – מה אתך – לאן את הולכת?” משתומם הורדובל.

“לישון בעליית הגג. אתה ישן בחדר, אתה – בעל הבית.” משהו קשוח, משהו רע ניכר בפניה של ולנה. “שטפן – ישן באורווה.” ללא ניע יושב הורדובל בפתח הבית ומביט בליל הירח. כך, כך. הראש ממאן לחשוב, כמו בול עץ; מה הדבר הזה היושב בגרוני ואי אפשר לבלוע אותו? אתה ישן בחדר, אתה בעל הבית. ככה זה.

אי שם במרחק נובח כלב, ברפת נשמעת נקישת שרשרת של פרה. אתה ישן בחדר. אֶה, ראש מטומטם! סובב אותו, והוא נותר קשוח. בעל הבית, אומרת. כל זה שלך, בעל הבית, הקירות הלבנים האלה, החצר, הכל: אתה האדון, כל החדר שלך, אתה יכול להשתרע לרוחב המיטה – הנה, בעל הבית! מה זה שאינני מסוגל לקום, מה זה שהראש כל כך סתום – זה אולי היי"ש, אולי מזג לי היהודי האדמוני כוהל עץ, אבל האם לא יצאתי מהפונדק כמו רוקד? ובכן כך, בחדר. פולנה ודאי רוצה לכבד את בעל הבית, שיישן כמו אורח – עייפות אין קץ נופלת על הורדובל. נו כן, זה רצונה, שאנוח, שתהיה לי כל הנוחיות אחרי הדרך הארוכה; אבל אני, הלא אינני מסוגל אפילו לקום, זה טפשי, רגליים כמו רכיכה. והירח כבר נחבא מאחורי הגג.

“עוֹד שָעָה חָצוֹת הַ-לֵ-י-ל, דַבְּרוּ הַכֹּל ְּשִׁבְחוֹ שֶׁל הָ-אֵ- ל”,

כך מזמר לו שומר הלילה של הכפר – באמריקה אין דבר כזה, מוזרה היא אמריקה. שלא יראה אותי פה, נבהל הורדובל, ובהשקט הוא מתגנב, כמו גנב של ממש, לתוך החדר. הוא פושט את מעילו ושומע נשימה חלשלשה – השבח לך, אלוהים, פולנה רק התלוצצה וישנה פה; ואני, טיפש כמוני, יושב כמו בול עץ בחצר! יוריי מתגנב לאטו ובשקט אל המיטה ומגשש: אלה השערות, וזרועות דקות ועדינות – הפיה. הילדה מייבבת קצת ומתחפרת בפניה בתוך המצעים. נכון, הפיה. יוריי מתיישב בדומיה בקצה המיטה, הנה אֲכַסֶה את רגלי הילדה. אה, אלוהים, איך אשכב? שמא הילדה תתעורר. כנראה שפולנה רצתה שהילדה תתרגל לאבא. ובכן כך: אבא והילדה בחדר והיא בעליית הגג.

משהו ניצת בדעתו של יוריי – ולא נותן מנוח. היא אמרה: אני הולכת לישון בעליית הגג. אולי אמרה כך בכוונה: טיפשון, אתה יכול לבוא בעקבותיי, אתה יודע איפה אני: אני הולכת לישון בעליית הגג. שם אין הפיה. הורדובל עומד בחושך כמו נציב מלח וליבו הולם בחוזקה. פולנה היא אשה גאה: היא לא תאמר, הנה אני בידיך; אתה מוכרח לבוא אליה כמו אל נערה, לגשש בחושך והיא תצחק בשקט, אך, יורה, טיפשון שלי, שמונה שנים אני חושבת עליך.

בשקט-בשקט מטפס יוריי אל עליית הגג. אה, איזה חושך, פולנה, איפה את, אני שומע את לבך ההולם. “פולנה, פולנה,” לוחש הורדובל ומגשש בחושך השחור. “לך, לך מפה,” נשמעה אנחה ונקישת שיניים מתוך החשכה, "אני לא רוצה אותך! אני מבקשת ממך, יוריי, אני מבקשת - - "

“כלום, כלום, פולנה,” נוהם הורדובל מבולבל נורא. "אני רק… רציתי לשאול האם את ישנה פה וב – " “אני מבקשת, לך מפה, לך,” נוקשות שיניים באימה מתוך החשכה.

“רציתי רק לומר לך,” מגמגם הורדובל, "… הכל יישאר, נשמה שלי, איך שתרצי… גם שטחים במישור תוכלי לקנות – "

“לך, לך מפה,” צועקת פולנה כמי שדעתה נטרפה עליה –

ויוריי איננו יודע איך הגיע למטה, איכשהו כאילו נפל ראשו מטה לתוך תהום. אך איפה, הוא לא נופל, הוא יושב על המדרגה התחתנה ונופל לתוך התהום. כל כך עמוק, אלוהים אדירים, כל כך עמוק לפול! ומי זה נאנק פה ככה? זה אתה, זה אתה. אני לא נאנח, אני רק מנסה לנשום, ואינני אשם שזה נשמע כמו אנקה, ושוב, ושוב! נו, היאנח לך, היאנח, אבל הגעת הביתה, אתה בעל הבית –

הורדובל נעצר בנפילתו, יושב על המדרגה התחתונה ונועץ את מבטיו לתוך החשכה. אתה ישן בחדר, היא אמרה, אתה בעל הבית. ובכן ככה את, פולנה: שמונה שנים היית בעלת הבית, ועכשיו את כועסת שבעל הבית שולט בך. אה, נשמה שלי, תסתכלי איזה בעל בית הוא זה: יושב על המדרגה ומייבב, רק חסר שתנגבי את אפו בסינרך, כזה בעל בית. הורדובל מרגיש משהו שנח על פיו, והוא ממשש, והנה, אל-אלוהים, זה חיוך. הורדובל מחייך לתוך החשכה: איזה בעל בית, סתם פועל במשק. הגיע פועל לרפת, גברתי, ואת, פולנה, תהיי כמו בעל הבית. את רואה – הכל אפשר לסדר: גם סוסים וגם פרות, גם שטפן וגם יוריי. אני אגדל לך פרות, פולנה, תענוג להסתכל – וגם כבשים; הכל יהיה לך, בכל תשלטי.

הנה-הנה, כבר אפשר לנשום בלא אנחות; אתה יכול לשאוף אוויר כמו מפוח של נפח. איפה, בעלת הבית, הפועל לא שייך לחדר; שיילך לישון ברפת, זה מקומו. הבנאדם לפחות לא לבד, שומע את מישהו נושם; ויקרה שלפתע יאמר משהו בקול רם, וייבהל מזה בעצמו, אבל עם פרה אפשר לדבר: תסובב את ראשה ותקשיב. טוב לישון ברפת.

בשקט-בשקט הולך יוריי לרפת; ריחן החם של הפרות עוטף אותו; פה זעה שרשרת הקשירה, הייטה, פרות, הייטה, זה אני; תודה לאל, יש מספיק קש בשביל הבנאדם.

“עָבְרָה שַעַת חֲצוֹת הַ-לֵ-י-ל, דַּבְּרוּ הַכֹּל בְּשִׁבְחוֹ שֶל הָ-אֵ-ל, אֶל אָדוֹנֵנוּ הַכֹּל יִ-תְ-פַּ-לֵ-ל”, לא; זה באמריקה לא היה. “שִׁמְרוּ עַל הָאוֹר וְעַל הָאֵשׁ גַּם, שֶׁחָלִילָה לֹא נֵדַע נִזְקָם –”

טוּוּוּוּ טוּוּוּוּ טוּוּוּוּ – נשמעה תקיעת קרנו של שומר הלילה, ממש כגעיית פרה.

פרק ח'

שטפן רותם את הסוסים לעגלה. “בוקר טוב, בעל-הבית,” הוא קורא, “האם לא תרצה להסתכל על מרעה למטה?”

פני יוריי התקדרו קצת; מה אני, משגיח של בעל אחוזה, שאסע בעגלה לפקח על שדות? בעצם – אין מה לעשות, אין מה ללכת לשדה השיפון וחרמש ביד; מדוע לא לפקוד את משקה של פולנה?

שטפן לובש מכנסי בד רחבים וסינר כחול – רואים שהוא איש המישור; והוא עצמו שחור כמו צועני. “צ - - צ -,” הוא סופק את שפתיו והסוסים מזנקים ברעש ובשקשוק הרתמות, יוריי נאחז בחוזקה בסולם העגלה; אבל שטפן ניצב, כובעו שמוט על עורפו, המושכות נישאות ברמה, והוא משחק בשוט מעל לעורפי הסוסים. נו, האט קצת, שום דבר לא בוער.

“שמע, אתה,” אומר יוריי בהבעת אי שביעות רצון, “למה אתה מושך כל כך חזק את המתג בפי הסוסים? אינך רואה את תנועות השפתיים? – זה כואב להם.”

שטפן נפנה לאחור ומגחך: “מוכרחים, אדוני,” הוא אומר. “שיישאו את ראשיהם אל-על.”

“ובשביל מה,” מקשה הורדובל, “שיישאו את הראשים כמו שצמחו להם.”

“משלמים בעד זה טוב, בעל-הבית,” מסביר שטפן. “כל סוחר מסתכל, האם הסוס נושא את ראשו אל-על. תסתכל, אדוני, תסתכל, עכשיו הם רצים כמו שצריך: ברגליהם האחוריות, והקדמיות רק מגרדות את האדמה. צ- - צ -.”

“אל תריץ אותם כל כך,” קורא הורדובל.

“הם לומדים לדהור,” אומר מאניה באדישות. “שילמדו. מה אפשר לעשות בסוס איטי?”

האם מסיע שטפן ככה גם את פולנה? מהרהר הורדובל. כל הכפר מסב את עיניו: הנה נוסעת אשת הורדובל, ממש כמו בעלת משק; ידיה שלובות והיא נוסעת לה. ואז שלא תחטא ביהירות? מהרהר יוריי. השבח לאל, היא שונה מנשים אחרות, קשוחה וישרה כמו עמוד; היא סידרה את החצר כמו טירה, גבתה שבעת אלפים בעד זוג סוסים, אז יש לה סיבה לשאת את ראשה ברמה. זה, אחא, משתלם.

“אז זהו המישור,” מראה שטפן בשוטו. “עד לשיטים האלה זה שייך לגברת.”

הורדובל יורד מהעגלה כמו שבור. זעזעת אותי כולי, בן-השטן. אז זהו המישור; אמת-נכון, העשב מגיע עד למותניים, אבל הוא יבש וקשה – אל תספר לי, זאת לא אדמה לגידול סלק, זאת ערבה.

מאניה מתגרד בעורפו. “לקנות עוד חלקה עד לשם, בעל-הבית, אפשר היה פה לרעות שלושים סוסים.”

“נו-ו,” מקשה הורדובל, “מרעה מזין זה איננו בדיוק, בחור.”

“מה פירוש מזין?” מעווה מאניה את פניו. סוס צריך להיות יבש, אדוני. אלא אם אתה רוצה לפטם אותו בשביל קצב."

הורדובל איננו עונה, וניגש אל הסוסים, וטופח על צוואריהם.

“נו-נו-נו, קטנצ’יק, אל תפחד, אתה בחור כארז. מה אתה זוקף אוזניים? ואת, אה, את חכמה! מה את חופרת, מה את רוצה?”

שטפן מתיר את הרתמות, מזדקף ואומר בנימה קצת חריפה: “לא לדבר אל סוסים, אדון. יתרככו.”

הורדובל פונה לכיוונו בתנועה חדה: מה אתה – כך לדבר עם בעל הבית! מילא – הוא אולי רק רצה שהסוסים לא יתרגלו אלי. אני לא אתערב לך בסוסים שלך, חמור שכמוך; נו-נו- אתה לא צריך כל כך להזעיף פנים.

שטפן מניח לסוסים לרעות בחופשיות ותופס חרמש; יקצור קצת חציר. איזה טיפש, אפילו לא לקח אתו חרמש נוסף. יוריי נאנח ומביט אל ההרים שמעבר למישור, מעל לקריבה. שם יש לפחות שדות כמו שצריך – נכון, אדמה מלאת אבנים, אבל אלה שדות: תפוחי אדמה, שיבולת שועל, שיפון – יש שדות שבהם השיפון עוד עומד, ויש שכבר קשרו אלומות – “ומי הוא זה שאמרת שקנה את השדות שלנו שם למעלה?”

“איזה פיוסה,” אומר מאניה.

אה, פיוסה, אנדריי פיוסה הוסאר; ולכן הוא היה כל כך מסוייג שם בפונדק, התבייש שנישל אשה משדה שלה. יוריי נושא את עיניו אל הגבעות, מוזר, כאילו ירדו שדות בית הורדובל מההרים והתיישבו להם במישור –

“וריבארי זה כאן למטה?” שואל יוריי.

“כאן למטה,” אומר שטפן. “בצד הזה, שלוש שעות הליכה מפה.”

שלוש שעות הליכה, תראה, עוד רחוק לריבארי. הורדובל תולש, מרוב שעמום, גבעול עשב ולועס אותו; הוא איכשהו חמצמץ וחורקני – העשב שם למעלה, בשדות, טעמו שונה לגמרי, שורשי, טעם של קורנית. יוריי מהלך בשטח המרעה ומתרחק; איזה מישור זה, אינך רואה דבר מלבד השמיים, אבל אלה לא שמיים כמו שם למעלה, הם איכשהו מאובקים. ופה חלקת תירס, אמת, גבוה כמו בן-אדם, ובשרני כל כך; אה, אלוהים אדירים, למה זה התירס נראה כל כך לא מסודר – ככה להכניס לשם עדר חזירים, איזו נחרחורת! לעומת זאת שדה שיפון – זה כמו פרווה. עצי שיטים – יוריי איננו אוהב שיטים; שם למעלה יש אטדים ופלכונים, ערערים וחוזררים, ולא שיטים שאינן טובות לשום דבר. אפילו כבר לא רואים את מאניה בסינר הזה שלו ובמגפיים. איפה, לא לדבר עם סוסים! גם הסוס הוא בהמה חכמה, כמו הפרה; הדיבור רק ילמד אותו מתינות.

לפני יוריי משתרע המישור, והוא נתקף געגועים, זה כמו הים, שם! שם! הוא פונה אל הגבעות, אה, גם אתכן בולע המישור, הופך אתכן לקטנות המטופשות; אבל הדרך לשם, במעלה, לפחות תבין, חבר, מה זה אדמה! ויוריי איננו מסוגל עוד לשאת זאת, והוא רץ לכיוון הכפר, ומותיר אחריו את שטפן עם כל הכבודה שלו. אציץ קצת בשדות השיפון, הוא חושב, אבל הוא רץ כבר שעה והגבעות עדיין במקומן, וחם פה, אפילו רוח קלילה איננה מנשבת פה – הא לך המישור שלך. מי היה אומר ששטפן הרחיק אותו כל כך רחוק? רק צ - - צ -, וכבר הגענו לקצה העולם. סוסים מהירים יש לה לפולנה; וכי מה אפשר, אדון, לעשות בסוסים איטיים?

הורדובל רץ כבר שעתיים ויותר, והוא מגיע, סוף-סוף לקצה הכפר: צוענים, חלאה שכמוהם, רובצים בין צמחי השיכרון; ופה כבר הגענו לנפחייה שליד הכביש - - הורדובל עוצר את צעדיו, משהו עולה על דעתו, איי, פולנה, אני אראה לך! וכבר הוא מסתער לתוך הנפחייה. Hullo, mister – תעשה לי וו כזה, נו, איזה וו: וו לדלת, כמו בריח, אני אחכה פה. הנפח איננו מזהה את הורדובל, חושך כאן והוא איננו רואה בגלל האש בכבשן. וו, הוא אומר, שיהיה וו; והוא מעצב וו משהו-משהו. ומה, נפח, סוסים טובים יש להורדובלית? מה אגיד לך, סוסים שדים משחת, אבל אצילים; לא שווים לעבודה, סבא. אבל לפרזל אותם, אוהו! שני אנשים צריכים להחזיק נבלה כזאת!

הורדובל מתבונן בברזל המלובן. אביא לך משהו, פולנה, משהו למשק הבית. ומה יכול סוס שכזה, יא-נפח, לעלות? שלא אחטא לאלוהים, יורק הנפח בזעמו, שמונת אלפים הם רוצים בשבילו, כך אומרים! כל כך הרבה כסף בעד סוס? אם פרא כזה נשבר לו משהו – מה נשאר לך? יותר טוב סוסון מזן “הוצול” או סוס כבד כזה מזן וואלאך, ישבן כמו מזבח וחזה כמו עוגב – שמע, פעם היו סוסים בחצר! אבל עכשיו – טרקטור! אומרים שבעל האחוזה מוכר שטחים במישור: בשביל מה – הוא אומר – בשביל מה חציר, בשביל מה סוסים, עכשיו יש מכונות - -

הורדובל מניד את ראשו. אמת, מכונות – כמו באמריקה. צריך לשים עין שפולנה לא תעשה איזו שטות. יבואו המכונות – ומה יהיה על הסוסים שלך? אה, את רואה; לא-לא, פולנה, אני לא נותן דולרים בשביל אדמות במישור. שדות ופרות – זה משהו אחר – מכונות אי אפשר לאכול. ואז אומרים שזה לא משתלם. מה אומר – גם אם לא משתלם, יש לך חלב ומספוא. ככה זה.

הורדובל חוזר לביתו ובידיו כלי ברזל, עודו חם. פולנה ככל הנראה מבשלת ארוחת צהריים; ויוריי מתגנב במעלה המדרגות אל עליית הגג, וקובע את הבריח בצד הפנימי של הדלת. כך, עכשיו רק עוד בורג אחד – פולנה עולה במדרגות, מכנסת את גבותיה ומתבוננת, מה זה, מה דופק שם יוריי, נו, מה – האם תשאל? לא שואלת, רק מתבוננת בריכוז. “גמרנו, פולנה,” נוהם הורדובל. “רק התקנתי לך בריח, שתוכלי להסתגר.”

פרק ט'

זה כבר נראה טפשי, יוּרוֹ, יוריי; אתה מסתובב בחצר. מסתכל ולא יודע מה לעשות. לגדל כרוב? זה לא עבודה בשביל גבר. להאכיל תרנגולות? לפטם חזירים? אה, עבודה לזקנות. כל העצים כבר חטובים ומנוסרים, תיקנת את הגדר, ופה ושם עשית משהו מהקרשים; אתה מתבטל כמו קיריל הזקן, הלועס על ריק שם בחצרו של מיכאל הרפאק. והשכנות מציצות איזה מין בעל-בית זה, ידיו בכיסים, ומפהק, כאילו הלסת עומדת ליפול ממקומה!

שם למטה, באדמות המישור – שם נמצא מאניה; מה יש לעשות שם? לא לדבר עם הסוסים וככה. תישאר לך שם לבד, מה לי ולמישור הזה? תראו אותו, פועל מאיזשהו מקום, והוא אומר לך, את זה וזה לוּא עשית, בעל הבית. ואתה רואה? אעשה; אין לך מה לתת לי הוראות, אבל אם² זה עבודה בעץ – אעשה אותה. פעם – היו כורתים עצים ביער; אבל היום כבר לא מוכרים עץ, הכל נרקב ביער, המנסרות עומדות –

אל-אלוהים, שוב להוציא פרות למרעה! לא שתי פרות עלובות, זה טוב רק ללעגם של הבריות, אבל שנים-עשר ראש, ולהריץ אותן אפילו עד ווֹלוֹב חְרְבַּאט, ובידך אלה נגד דובים – ואיש לא יאמר: לא לדבר עם הפרות. צריך לצעוק עליהן על הנבלות.

אבל פולנה לא רוצה לשמוע – שמונה מאות, היא אומרת, יציע הקצב בעד פרה, ועוד יעשה לך טובה. ובכן, מה שנוגע לקצב – בשבילי הייתי מגדל בקר: אבל אם את לא רוצה, גם כן טוב. אבל בשביל אדמות במישור אני כסף לא אתן.

או לרתום פרות לעגלה ולנסוע לשדות להביא את היבול. הבנאדם הולך, הולך, ידו האחת על העוֹל, קדימה! אבל, אוך, אין להיחפז, רק כמה שהפרות מספיקות, אפילו באמריקה לא התרגלתי לקצב אחר: רק כמו שפרות הולכות. ובירידה, כשמטען היבול מועמס, לעצור את העגלה בחישורי הגלגלים, להחזיק את כל העגלה הזאת ביד – השבח לאל, הבנאדם לפחות יודע שיש לו זוג ידיים. זאת היא, פולנה, זאת היא עבודה של גבר. ואלוהים ירחם, איזה הבל הבלים, כשהידיים מתרככות; ואיזה ידיים זריזות אלה, קשות, אמריקניות.

מה אגיד לך פולנה, לך קל להתרוצץ, כל הזמן יש לך מה לעשות. כאן תרנגולות, כאן חזירים, כאן משהו בתוך הבית, אבל לגבר זאת בושה לעמוד ליד הגדר. אילו לפחות אמרת, אתה יוריי, זה וזה תוכל לעשות; אבל את כמו חץ, אפילו לדבר אתך אי אפשר. יכולתי לספר לך – נגיד זאת: באמריקה, פולנה, מותר לגבר לטאטא, מותר לו לשטוף את כלי האוכל ולכבד את הרצפה, ולא יתבייש; טוב להן לנשים באמריקה. אבל את – את מזעיפה פנים, כשרק אקח משהו ביד, כאומרת שזה לא הולם, הבריות יצחקו ממך. שיצחקו להם, טיפשים. אם אני עושה משהו באורווה, משקה ומאכיל את הסוסים – אז שטפן הוא הזועף; לא לדבר עם הסוסים ובכלל. בטח, אתה גם מישהו? וכל הזמן הוא זועף – נו, שלא תאכל אותי בעיניים האלה שלך. גם עם בעלת הבית הוא לא מדבר, את הפה לא פותח ורק בעיניים האלה שלו – הוא זועם, והוא מצהיב מזעם, אוכל את עצמו. – וגם פולנה מפחדת ממנו, נוהגת לומר: לכי, הפיה, תגידי לשטפן שיעשה כך וכך, תשאלי את שטפן על זה וזה – הפיה איננה מפחדת ממנו. דוד שטפן, היא אומרת לו, והוא מנדנד אותה על ברכיו, ככה, הפיה, מקפץ סייח, ככה מתנדנדת סוסה – והוא שר; אבל רק יראה בן-אדם, הוא מפסיק כאילו חוט נקרע, ומייד זוחל לתוך האורווה.

הורדובל מתגרד בעורפו. השד יודע למה, אבל ממני הפיה פוחדת. משחקת, משחקת לה, אבל כשאני מתקרב – הכל נגמר, לא מרפה מבטה ממני, ורק להסתלק – נו, רוצי לך. היי, הפיה, הייתי מגלף לך צעצועים, לוא רק נשענת על כתפי והסתכלת – יַבַּיֶה, מה זה יהיה? ומה אני יכולתי לספר לך על אמריקה, ילדה: יש שם כושים ומכונות שכאלה – יהא אלוהים עמך, הפיה, ולכי אל שטפן הזה שלך. אל תדחפי אותה, פולנה, במכות עוד לא אולף איש; אבל אילו את התישבת פעם יחד אתי, פעם לוּא שוחחנו יחד, היתה הפיה ניגשת ומקשיבה, והיתה נשענת במרפקה על ברכי – אני הייתי יכול לספר הרבה דברים, בפה פעור היתה הילדה מקשיבה. מה אומר, בחורף אולי, בחורף ליד האח – –

למטה בכפר נשמע קול צעקות האווזים ושקשוק של עגלה – זה מאניה החוזר. יוריי הניד את ידו ונסוג אל מאחורי הגורן. מה אעמוד פה – אף מול אף! אתה מביא ערימונת חציר ואתה עושה רעש כאילו אתה מוביל מי יודע מה. – וכאן יש שקט, כאן הבנאדם מרגיש בירכתי העולם. את המטע הזניחו, היו פה שזיפים ואגסים, ועכשיו כלום. צריך היה לדלל את העצים שהזקינו ובסתיו לנטוע חדשים, צעירים, אבל לא; לא נותר פה עוד שום דבר כפי שהיה מקודם, אלא העצים העקרים: שיישארו פה כפי שהם, בעזרת השם. לפנים היה פה מטע עתיר צל, עכשיו רועים פה חזירים; והסרפדים – שאלוהים ירחם!

שלא תחשבי – אני ראיתי אי אלה דברים באמריקה; הסתכלתי סביבי, וראה זה פלא, זה וגם זה אפשר לעשות גם בבית. יש להם שם דברים של טעם – רק הכלים השונים והמשונים האלה! או עוד דבר – גידול ירקות או ארנבות בית. במיוחד ארנבות בית, הלא יש פסולת עלי ירקות די והותר. מה אגיד, דברים שונים אפשר היה לעשות, הייתי דואג לכל, לו רק את, פולנה, היית מציצה בעין אחת, מה זה שיוריי עושה. ומה הדבר הזה, יוריי? כלובים בשביל הארנבות, הפיה תשמח, ואפילו פרווה תתפרי בשבילה. או נגיד שובך יונים. ומה בדבר דבורים? הייתי יכול לגלף כוורות, לא סתם כוורות גסות, אלא כוורות עם חלון זכוכית מאחור, שאפשר לראות את הדבורים מבחוץ. בג’ונסטאון היה אחד מיינר, פולני, כוורן מובהק, תחשבי על זה, היתה לו אפילו מסיכת רשת על הפרצוף. הבנאדם יכול ללמוד המון. לוּ רצית, פולנה, לו רק מבט זרקת, היו קורים דברים. או לשאול: איך עושים זה וזה באמריקה? ובכן, את לא שואלת, קשה לדבר אתך. הבנאדם מתבייש לעשות משהו רק בשביל התענוג שלו; רק בשביל עצמו – זה כמו לשחק סתם; אבל בשביל מישהו אחר – אז אתה, חביבי, נותן יריקה לכף היד, ועוד שורק להנאתך. ככה זה, פולנה.

השבח לאל כבר נשמע צלצול הפרות, כבר הערב בא; עכשיו גם הפרות שלנו יגיעו, צריך לקשור אותן, להשקות אותן, ללטף אותן. הפיה תקרא, אבא, שטפן, בואו לאכול; שטפן לוגם בקולי קולות, פולנה שותקת, הפיה מתלחשת עם דוד שטפן, מה אומר, לילה טוב לכולכם הפיה בחדר, פולנה בעליית הגג, שטפן באורווה – רק עוד סיבוב במשק ולהתכרבל לשינה ברפת. ושם, ידיך תחת ראשך, תוכל לומר אפילו בקול רם מה אפשר היה לעשות ואיך הכל היה יכול להיות.

והפרות – כאילו הבינו: תסובבנה את ראשיהן ותבטנה.

פרק י'

“תמסרי, הפיה, שאגיע רק בערב.”

כך, פרוסת לחם ונתח קותל-חזיר, וכבר עולים למעלה, אל ההרים. הורדובל חש את החירות ואת העצב של ילד שברח מאמא. הוא עומד עכשיו מעל לכפר, כאילו משהו נשתנה כאן. מה זה? שזה כאן היה פעם שדהו של הורדובל? אמת-נכון, היה – מלא אבנים, כמה שנאמר, ובכל זאת קצר כאן פיוסה שיפון, ויש לו כאן תפוחי אדמה, ופינה של פשתן; צא וראה, איך השדה של פיוסה התחבר עם זה של הורדובל! אבל כאן, קצת יותר גבוה, ליד החוזררים – מכאן אפשר לראות את הכפר כולו. כאן יש לך סיבה טובה להתפעל מחוכמת האלוהים: שם הכפר קריבה, וכשמו כן הוא: מעוקם, יוצר קשת, כמו דמות של פרה רובצת. גג ליד גג, כולם דומים, כמו עדר כבשים; אבל החצר הלבנה שם היא חצרה של פולנה. כאילו אינה שייכת לכאן, מהרהר יוריי; הגג אדום, חדש, כאילו אומר מי זה שעבר לגור כאן? אה, מישהו מהמישור למטה, יש שם אנשים כאלה שאין להם עצים והם נזקקים ללבנים

* * *

מישור. מכאן רואים גם את המישור. כחול, ישר, כמו ים, מה נאמר, כאילו מדבר. לכן הם נוסעים כל כך מהר; דרכם עצובה: אתה הולך – הולך, וכאילו אתה דורך במקום. לא היית הולך למישור סתם כך להסתכל; לעומת זאת כאן, כמו חג, הבנאדם הולך ישר לפי אפו, וכל הזמן יש לו סיבה להמשיך בדרך: פה עד אחרי עקומת הדרך, או עד לנחל הסוחף, שם עד לעץ האשוח, או מעבר למרעה הזה למעלה; ואם הגיע עד הנה – אל תוך היער; בשעות הצהריים נראה היער, שכולו אלונים, גזעיהם אפורים ובהירים, כאילו פרוס עליו ערפל, ופה ושם פורחות להן רקפות, כמו להבות זעירות מסמיקות. וכאן, שים לב, מרימה פטרייה בהירה את העלווה המונחת, איי, כמה הרגל הלבנה הזאת חזקה; ואת יודעת מה? אני משאיר אותך פה, פטרייה, לא אקטוף לא את הסחלב ולא את הפעמונית, רק זר תותים בשביל הפיה, שם למטה בקצה היער, שם הם הכי מתוקים. הורדובל עוצר מלכת, ועוצר את נשימתו: שם מעבר לקפל הקרקע עומדת איילה, בהירת פרווה, צבעה כצבע העלווה דאשתקד, ניצבת בתוך השרך ותוהה: מה אתה, בן-אדם או גזע-עץ? גֶדֶם אני, גזע-עץ, איזה ענף שחור, אל תברחי; מה – גם את מפחדת ממני, חיית היער? לא, היא לא מפחדת, רק תולשת עלה, מסתכלת, ולועסת כמו עז. בֶּה, בֶּה, היא אומרת, רוקעת בפרסותיה וממשיכה בריצתה. ויוריי חש לפתע אושר עילאי, קל לו לטפס במעלה ההר ואין הוא חושב על כלום. הוא הולך לו, הולך וטוב לו. ראיתי איילה, יספר בערב להפיה – אה, ואיפה? נו, שם למעלה – במישור, הפיה, אין איילות.

והנה זה – איש איננו יודע בעצם מה; איזה צריף שהתפרק, קרשים מתגלגלים, ממש קורות שאפשר היה לנגר מהן מגדל פעמונים, והם מכוסים אזוב ומיני עשבים, חבצלת פרא, יחנון, גרניון ושרך; אכן, מקום מוזר, וכמו קסום – כאן פונה היער לעבר חצות: יער שחור, יער עטוף באזוב, שקרקעיתו שחורה ולחה, כן, אומרים שמהלכות כאן רוחות רפאים; ומיני פטריות לבנבנות, שקופות כמו מקפא, תלתן-פרא וחושך, תמיד חושך מצרים; אפילו סנאי לא תשמע, ולא זבוב; יער שחור שכזה שהילדים מפחדים לעבור בו, ואפילו ברנש יצטלב. אבל הִנֵּה כבר פאת היער, אתה כמו שוחה בסבך צמחי אוכמניות ומסלק מדרכך ענפים, ואזוב התלוי מהם, וחוחים התופסים את רגליך – אה, בן-אדם, לא בנקל יניח לך היער לצאת אל האחו: עליך להיאבק בסבכיו כמו חזיר-בר; ולפתע, כאילו ירו אותך אל מחוצה לו, כאילו היער עצמו ירק אותך לברו, אתה ניצב באחו, ברוך אלוהינו שבשמיים, הנני.

האחו הוא רחב ידיים; פה ושם עצי אשוח, גדולים וכבודים כמו כנסייה, רק להסיר את הכובע ולברך בקול; והעשב כאילו קצור, נמוך וחלק, ההליכה עליו רכה כמו על מרבד; אחו ארוך וקרח בינות היערות, משתרע למרחקים, השמיים למראשותיו והיערות פרוסים לצדדיו: כמו בן-אדם החושף את חזהו ושוכב, שוכב להנאתו ומציץ בחלונו של בורא עולם – אה, אה-אה, עצם הנשימה היא הנאה! ויוריי הורדובל הוא פתאום זערור כמו הקטנה בנמלים, ורץ לאורך האחו, לאן, לאן זה, נמלה? נו, לשם, למעלה, אל פסגת הרמה, האינך רואה את הנמלים הקטנות, האדומות, הרועות שם? לשם מובילה דרכי. האחו הוא רחב ידיים.

אכן, ריבון העולמים, רחב ידיים; היית אומר עדר שוורים? הנקודות האדומות האלה? טוב לו לאלוהים: הוא מסתכל למטה ואומר בלבו, הנקודה השחורה הזאת פה – זה איזה הורדובל; הנקודה הבהירה שם היא פולנה; עלי לשים לב – הייפגשו שתי הנקודות האלה? או שעלי לדחוף אותן באצבע אל מפגש? וכאן רץ לו במדרון משהו שחור ומסתער בדיוק לכאן; רץ ומתגלגל במורד, מי אתה? אה, אתה כלב שחור, נובח עד שהפה אומר להתפרק לו, מה אתך, האם אני נראה כמו שודד? בוא הנה, אתה כלבלב אמיץ; אני הולך אל הרועה שם למעלה. שומעים כבר את צלצול פעמוני העדר “הייזה,” קורא הרועה; והשוורים תוקעים ביוריי את מבטי עיניהם הגדולות והשוקטות, מצליפים בזנבותיהם וממשיכים במרעה; הרועה עומד ללא ניע, זקוף כמו ברוש, ומביט באיש שבא זה מקרוב.

“היי,” קורא יוריי, “האם זה אתה, מישה? נו, השבח לאל.”

מישה שותק, ורק מביט.

“אתה לא מכיר אותי? אני הורדובל.”

“אה, הורדובל,” אומר מישה ואינו משתומם. מי ישתומם אי פעם ממשהו?

“חזרתי מאמריקה.”

“מה?”

“מאמריקה.”

“אה, מאמריקה.”

“של מי השוורים שאתה רועה, מישה?”

“מה?”

“של מי השוורים?”

“אה, של מי השוורים. מקריבה.”

“ככה, ככה, מקריבה. בהמות יפות. ומה אתך, מישה, איך הבריאות? באתי לבקר אצלך.”

“מה?”

“נו, לבוא לראות אותך.”

מישה כלום, רק ממצמץ; הבנאדם נגמל מדיבור כאן למעלה. הורדובל נשכב בתוך העשב, נשען על מרפקו ולוקח גבעול אחד לפיו; פה העולם שונה ואינך צריך לדבר אפילו, אין צורך. מאפריל עד ספטמבר עושה פה מישה במרעה, אינו רואה איש לאורך כל השבוע –

“ומה, מישה, היית לפעמים שם למטה, איפה שהמישור?”

“מה?”

“היית במישור, מישה?”

“אה, במישור. לא הייתי.”

“ושם למעלה, על הר הדוּרְנוֹ, שם היית?”

“הייתי.”

“ושם, מעבר להר לא היית?”

“לא הייתי.”

"אתה רואה; ואני – עד אמריקה; ומה יוצא לי מזה? אפילו את אשתי אינני מבין – – "

“שם, זה כבר שדות מרעה אחרים,” אומר מישה.

“ותגיד,” שואל יוריי, כפי שהיה שואל בהיותו נער. “מה היה פה, הצריף הזה ביער?”

“מה?”

“הצריף הזה פה ביער.”

“אה, הצריף.” מישה, מהורהר, מוצץ את מקטרתו. “מי יודע. סיפרו ששודדים רצו לבנות להם שם מבצר. אבל מה האנשים יודעים?”

“ונכון שיש שם רוחות רפאים?”

“אה, זה,” אמר מישה באורח סתמי.

הורדובל התהפך על גבו. טוב כאן, הוא מהרהר; ומה קורה שם למטה – אפילו אינך יודע עוד. אנשים מסתובבים שם בחצרות, איש לרעהו מפריע, עוד רגע יתקוטטו כמו תרנגולים; הפה כואב לך מהמאמץ שלא לצעוק –

“אישה יש לך, מישה?”

“מה?”

“האם יש לך אישה?”

“אין לי.”

במישור אין עננים כאלה; שם השמיים ריקים; אבל פה – כמו הבקר במרעה; הבנאדם שוכב על גבו ורועה; כאילו העננים שטים, והבנאדם שט אתם, כאילו התרחק מפה, מוזר שהוא כל כך קל, שהוא יכול להתרומם אתם. לאן זה הולכים העננים, לאן הם נעלמים עם ערב? כאילו נמוגו, אבל האם יכול משהו ככה סתם להעלם?

הורדובל נשען על מרפקו. “רציתי לשאול אותך, מישה – האם אתה יודע על איזה צמח לאהבה?”

“מה?”

“צמח דודים, מה שמעורר אהבה. שנגיד בחורה תתאהב בך.”

“אה,” נוהם מישה. “את זה אני לא רוצה.”

“אתה לא; אבל מישהו אחר, נניח, היה רוצה.”

“ובשביל מה,” כועס מישה. “לא צריך.”

“אבל אתה מכיר צמחים כאלה?”

“לא מכיר.” מישה ירק. “אני לא צועניה.”

“אבל לרפא, מישה, אתה יודע, נכון?”

מישה כלום, רק ממצמץ. “ומה אתה יודע ממה תמות,” הוא אומר לפתע.

הורדובל התיישב, וליבו פועם בחוזקה. “האם אתה חושב, דוד מישה, ש-בקרוב?”

מישה ממצמץ, שקוע בהרהוריו. “אה, אלוהים יודע. כמה זמן חי הבנאדם?”

“ובן כמה אתה, מישה?”

“מה?”

“בן כמה אתה?”

“אה, אני לא יודע. בשביל מה לדעת?”

אכן, בשביל מה לדעת, נאנח יוריי; בשביל מה לדעת, נגיד, מה חושבת פולנה? שם למטה, הבנאדם מתייסר. אבל פה – נו, תחשבי לך מה שאת רוצה, נשמה שלי; אילו היית מאושרת, לא היית חושבת. מוזר כמה הכל רחוק מכאן, רחוק עד כדי עצבות. הבנאדם לבדו, כאילו מסתכל בעצמו מגובה עצום שכזה, רואה את עצמו מתרוצץ בחצר, זועם וחושב, בעוד שהוא איננו אלא נמלה קטנטנה נרגזת שאינה יודעת איך ולמה.

תחושת שלווה עמוקה באה על יוריי, עמוקה עד כאב. ראו-ראו, גבר כזה מהמכרות, והוא נאנח, נאנח תחת עול של תחושה שרווח לו. אה, עכשיו עוד לא הייתי רוצה לקום ולשאת אותה למטה אל העמק – מה אגיד לא רוצה: לא יכול. לשכב בשקט, בשקט, שהכל יסתדר בתוכי וישקוט; לשכב אולי במשך ימים ושבועות ולחכות עד שהכל ישקע בתוך עצמו; שייסובו להם השמיים על צירם; שיגהר שור על פני האדם ויפלוט קול נחרה; שתבוא מרמיטה לראות האם זאת אבן, והנה אבן היא, ותקפוץ עליה ותרחרח. הורדובל שוכב פרקדן כשידיו פרוסות לצדדים; אין הורדובל, ואין גם פולנה – רק שמיים וארץ, הרוח וצלצול פעמוני העדרים. העננים מתפזרים ולא יישאר מהם כלום, אפילו לא כסימן שמשאירה נשיפה על זכוכית. גם השור חושב, מה בוער לו, זה רק צלצול הפעמונים מרחוק. בשביל מה לדעת? הבט. גם האלוהים מביט. איזו עין ענקית, שוקטת כמו מבט של בהמה. הרוח הזאת, זה כמו הזמן עצמו, הזורם והנוהם; מאין כל זה בא? ובשביל מה לדעת?

ויהי ערב, ויוריי שב אל העמק, עובר באחו והוא שוקע ביער, הולך בצעד קליל וארוך; נטל השלווה כבר בא אל מקומו ואין הוא עוד צריך להיזהר. טוב, פולנה, טוב, אני כבר לא אסתובב סביבך, החצר קטנה לשניים. תימצא עבודה אצל מישהו, ואם לא, אשב לי שם למעלה ואחכה, אחכה עד לעת ערב. למה לא – כמה זמן כבר הבנאדם חי? בשביל מה, תגידי בעצמך, ששתי נמלים קטנות יפריעו זו לזו, הלא מקום יש למכביר, אין לך מושג מאין הוא בא; ואני – אני יכול להסתכל גם ממרחקים. השבח לאל, יש מספיק הרים שמהם יכול הבנאדם להסתכל על ביתו. אפשר אפילו לטפס על צווארונו של בורא העולם ולהסתכל למטה על עצמך. כמו שהעננים עולה ברקיע ומתפזרים כמו נשימה.

כבר נשמע צלצול פעמוני העדרים והורדובל עודנו יושב בשביל הקורניות וזר התותים בידו, והוא מביט מטה אל הגג האדום החדש. גם החצר נראית לעין, כמו כף יד; לקחת הנה את הפיה ולהראות לה – תראי, הפיה, האין זה כמו צעצוע? אל החצר נכנסת דמות קטנטונת, ועומדת על מקומה. והנה כאן, גם מהאורווה יוצאת דמות שחורה זעירה וגם היא נעמדת. והן אינן זזות – כמו צעצועים. נמלים היו מנענעות את משושותיהן ומתרוצצות, ואילו בני האדם הם מוזרים יותר: ניצבים זה מול זה – וכלום. בשביל מה לדעת, חושב הורדובל בלבו; אבל מוזר שהם עומדים זה מול זה שעה ארוכה כל כך; מפחיד, בנאדם – נורא, שהם עומדים כך ללא ניע. ואתה, יוריי, האם זאת השלווה שהבאת אתך משם מלמעלה? המשא הזה המפיל אותך? לקחת משם אתך מידה גדושה של משהו, וזה עצוב; פרסת את כפות ידיך – ועכשיו אתה נושא על כתפיך צלב. ואלה השניים שם למטה, עומדים ועומדים – אה, אלוהים אדירים, שכבר יזוזו! והנה הדמות הבהירה נקרעת ממקומה ונכנסת פנימה; הכהה עומדת, אינה זזה, ו – השבח לאל, נעלמת.

הורדובל חוזר ובידיו זר התותים – אין לו דבר מלבד הזר הזעיר הזה, ועוד הוא שוכח אותו בחצר. ארבעה אנשים ישובים לשולחן הערבית; כמעט פתח – ראיתי איילה, הפיה – אבל אין הוא אומר זאת, המלים גדלות בפיו כמו מנות אוכל, פולנה איננה אוכלת, חיוורת כאילו גלופה בעצם, שטפן מזעיף פנים מעל לצלחתו, מעוות את פיו, מועך את הלחם בין אצבעותיו, ולפתע זורק את הסכין, ורץ החוצה, כאילו הוא נחנק.

“מה קרה לדוד שטפן?” לוחשת הפיה.

פולנה כלום, אוספת את הצלחות מהשולחן, חיוורת עד מוות ושיניה נוקשות.

והורדובל נסוג אל הפרות; הברודה מפנה אליו את ראשה ורועשת בשרשרת הקשירה, מה זה, בעל-הבית, מה אתה נושם כל כך בכבדות? אה, ברודה שלי, בשביל מה לדעת, בשביל מה לדעת – אבל זה קשה, כבד יותר מהשרשרת. שם למעלה היינו מצלצלים בפעמון, את ואני גם, כמה שיש שם מקום, אפילו בשביל אלוהים; אבל בין בני האדם צר המקום, שניים שלושה אנשים, ברודה, כמה צפוף ביניהם! האין את שומעת את רשרוש שלשלותיהם?

פרק י"א

אותו לילה השתכר מאניה, השתכר כמו חיה; לא כאן, בקריבה, אלא הרחק מכאן, בטוֹלְצֶ’מֶש, אצל היהודי, והתקוטט עם חבורת צעירים. והדברים הגיעו, כך סופר, לידי שימוש בסכינים, מי יודע; הוא שב רק עם בוקר, נפוח ומוכה, ועכשיו הוא ישן באורווה להפיג את אירועי הלילה. צריך היה להשקות את הסוסים, חושב יוריי בלבו, אבל אני לא אתערב בעניינים שלך. אם אסור לדבר אל הסוסים, יהי כך; תדאג לעניינים שלך בעצמך. ופולנה – כמו צל, מוטב לא לראות אותה. נו, ככה העניינים, זועם הורדובל; מה לעשות.

וחם, חם כמו על סף סערת ברקים; הזבובים מרגיזים, אוי, איזה יום מגעיל! יוריי משרך את דרכו אל המטע מאחורי הגורן; אבל גם כאן איכשהו – נו, מה? רק סרפדים מסריחים, ובשביל מה כל השברים האלה, משק של צוענים – – כמו צל היא פולנה: יושבת לה בשפיפה איפה שהוא בחדר וכלום – יהי אלוהים אתך; אבל את הלא יודעת, קשה פה לבנאדם. הורדובל משפשף בדאגה את עורפו הלח. מה לומר, סערת ברקים תהיה, שטפן היה צריך להכניס את החציר לגורן – –

הורדובל קופץ מעל לגדר ועוקף את הכפר מאחור, להסתכל לשמיים מה יהיה. הכפר מאחור – זה כמו להתבונן בשולחן מלמטה, הכל עץ גולמי ובלתי מהוקצע; וכאילו איש איננו רואה אותך, כאילו שיחקת בכל העולם במחבואים; רק גדרות ויבלית, כרוב אכול תולעים, וכאן איזו ערימת אשפה, וצמחי שיכרון ודטורה וצוענים, ביקתות הצוענים בירכתי הכפר – יוריי עצר מלכת ומתלבט: אוי, אלוהים, לאן אני נכנסתי! פולנה לבדה, שטפן מעולף באורווה… לבו של הורדובל פועם בחוזקה. שהשד ייקח את הצועניה! הנה היא יושבת על הארץ, זקנה בלה, נוראה, ועוסקת בפילוי כיניו של צועני קטן.

“ומה רוצה האדון?” מקרקרת הצועניה.

“צועניה, צועניה,” נחרד יוריי, “האם את יודעת לרקוח שיקוי אהבה?”

“בטח יכולה,” מעוותת הצועניה את פניה, “ומה תיתן לי?”

“דולר, דולר אמריקני,” פולט הורדובל, "שני דולרים – "

“אוי, נבלה שכמוך,” צועקת הצועניה, "בעד שני דולרים כלבה לא תרביע, בעד שני דולרים לא תכשף פרה – “עשרה דולר,” לוחש הורדובל בהתרגשות, “עשרה, צועניה!”

הצועניה נרגעה מיד. “תן,” היא אומרת ומושיטה יד מלוכלכת.

אצבעותיו של יוריי רועדות שעה שהוא מחטט במלאי מעותיו. “אבל שתעשי כישוף טוב, צועניה, לא ללילה אחד, לא לחודש ולא לשנה – שלבה יתרכך, שלשונה תותר, שהיא תשמח לרואת אותי – יי”

“היי,” ממלמלת הצועניה, "אילקה, תדליקי אש! היא מחטטת בשק, ידיה מצומקות כמו טלפי ציפור. אה, איזו בושה! השמים מתקדרים, תהיה סערת ברקים תזדרזי, צועניה תזדרזי – אה, ראי, פולנה, לאן הבאת אותי!

הצועניה מפטפטת וזורקת חתיכות מהשק לתוך הדוד; הסרחון נורא, ומה זה שהצועניה ממלמלת, מנענעת את ראשה ומכשפת בטלפיים האלה שלה – יוריי מרגיש נורא, שרק תבלע אותו האדמה! זה בשבילך, פולנה, רק בשבילך, רק את – איזה חטא!

יוריי רץ הביתה, הקסם בידיו והוא רץ, תהיה סערה. הפרות אצות ומטען היבול בעטיניהן, תינוקות רצים הביתה, האבק מיתמר. באפיסת כוחות פותח הורדובל את שערי ביתו והוא נאלץ להישען, ליבו הולם, זה בשבילך, פולנה. לפתע פורץ מתוך האורווה הסייח בן השלוש, נעמד ופותח בדהרה לכיוון השער.

“או – או –או!” צועק יוריי ומנופף לפניו את זרועותיו. מהבית יוצאת בריצה פולנה.

הסוס מתרומם על רגליו האחוריות, מסתובב, דוהר בחצר, נושא את חזהו ושוב את אחוריו ברמה. ורוקע בפרסותיו בקרקע.

כאילו יש מאין מופיעה הפיה, רצה לרוחב החצר אל אמא, צורחת באימה ונופלת. פולנה פולטת זעקה, והורדובל צווח: או, רגליי, כאילו עשויות מעץ! הלא תוכלנה לשאת אותי בקפיצה – ואז, לפתע, מזנק מאניה מתוך האורווה, שרווליו הלבנים מתנופפים; הסוס מזדקף, כשברעמתו תלוי גבר, נאבק בו, אֶה, אותי לא תפיל, כמו חתול בר הוא נאחז בעורפו הסוס קופץ הצידה, זורק את ראשו, מרים את אחוריו; בום, מאניה נופל ארצה, אבל הוא נאחז ברעמה, כורע ברך וגורר את הסוס חזרה. רק עכשיו הותרו רגליו של הורדובל מקיפאונן והוא רץ אל הפיה. הסוס גורר את מאניה בשטח החצר, אך שטפן נעמד על עקביו ומושך, מושך ברעמה. הורדובל מאמץ את הילדה אל חזהו, רוצה היה לשאתה מכאן, אך שוכח – זה חזיון שכזה: גבר ובהמה. פולנה, ידיה על לבה – פתאום פרץ מאניה בצחוק גדול, נהר כמו סוס ובריצה קלה מחזיר את הסייח המתנשף לאורווה.

“קחי, קחי את הילדה,” אומר הורדובל, אבל פולנה איננה שומעת. “פולנה, את שומעת, פולנה!”

לראשונה מניח יוריי את ידו על כתפה. “פולנה, הפיה!” היא מרימה את עיניה – אה, האם אי פעם היו לך עיניים כאלה, האם אי פעם נשמת כך, בפה פעור למחצה? כמה שיפית – ועכשיו זה כבה.

“לא קרה לה כלום,” היא ממלמלת ומכניסה את הילדה הבוכיה לתוך הבית.

מפתח האורווה יוצא מאניה, מנגב בשרוולי את הדם הניגר מאפו, יורק דם מפיו. “עכשיו כבר בסדר,” הוא אומר.

“בוא,” נוהם הורדובל, “בוא, שטפן, אשפוך לך מים על הראש.”

שטפן מתנשף בהנאה תחת זרם המים ומתיז מים בשפע סביבו. “אבל זה היה משהו, אה?” הוא ממלמל בחיוניות. “התייחם הסוסון, בעל-הבית, ולכן הוא כל כך התפרע.” פני מאניה צוהלים, הוא רטוב ופרוע שיער. “אי זה יהיה איזה סוס הרבעה!”

יוריי היה רוצה לומר לשטפן: נו, אתה בחור כארז, היטבת לאלף אותו; אלא שבין גברים אין צורך לדבר. “תהיה סערה,” הוא נוהם ומשרך את דרכו אל מאחורי הגורן. בדרום משחירים השמיים; סערות המגיעות מלמטה אין בהן ברכה. הסייח התייחם, ומה זה – הבנאדם אפילו לא יכול לקום על רגליו להרים את הילדה. אולי אני כבר זקן, פולנה, מי יודע – מוזר, הרגליים התקשחו כמו עץ, כאילו נפלה בהן קללה.

אל-אלוהים, כמה שחור! וכבר נשמעים הרעמים – הצועניה הכינה כשפים, וראה זה פלא: הסייח התייחם; ואני לא קופץ לרעמת הסוס, כלום, אני רק קופא על מקומי והולך בטל. אני לא, אבל שטפן קופץ. מדוע שלא יקפוץ, הוא הלא צעיר! אה, פולנה, פולנה, מדוע הבטת כך, מדוע יפית כל כך!

וכבר זה הגיע, זה הגיע: סערת הברקים – כמו סוס מבוהל משתולל, ניצוצות יוצאים מתחת לפרסותיו, והוא נוהר. אתה לא תקפוץ אל רעמת הסוס, רגליך אינן שואלות והן מהססות. אתה לא תקפוץ, לא תחסום; רק שטפן. ופויה! הכישוף של הצוענים מגעיל: הסוס יתייחם ובכלל. ואתה חושב: זאת פולנה. אז מדוע לא קפצת אל מול הסוס? פולנה היתה מסתכלת, ידיה שלובות על חזה ועיניה – כמו אף פעם לא.

יוריי ממצמץ, אפילו איננו מרגיש את הטיפות החמות בעורפו. השמיים נקרעים, רעם והמולה, הורדובל מצטלב כלאחר יד והחיפזון חודר לרגליו. עוד לא, רק עוד לשפוך את השיקוי של הצועניה לתוך שיחי הסרפדים ואחר-כך לקפוץ מהר אל מתחת לסככה ולהתבונן בסערה המשתוללת בחוץ.

פרק י"ב

וכי היכן יימצא? הוא נחבא אל מאחורי הגורן ומהרהר. למשל הוא הוגה בשאלה: נניח שאני זקן; אבל איך זה קורה, במטותא ממך? אתה חי, לא יודע כלום, ממש כמו אתמול, ולפתע פתאום – זקן. כאילו קללה רובצת עליך. כבר לא תקפוץ אל רעמתו של סוס משתולל, לא תתקוטט בבית המרזח; אתה מרים ילדה במקום לתפוס סוס. יכול להיות שפעם הייתי תופס את הסוס. ושתדעי, היו ימים שגם בבית המרזח התקוטטתי, וזכיתי לתהילה, זה היה עם גֶרִיץ', תשאלי את ואסיל, פולנה. ופתאום – זקן. פולנה איננה זקנה.

ואפילו – נניח זקן. גם להרים ילדה זה טוב. אֶה, פולנה, יכולתי להראות לך, למשל, איזה בעל-בית אני. יכולת לעשות חיים כמו אשת אצילים, נערות לעבודה ורק לתת פקודות: היי, מאריקה, תאכילי את העופות, קדימה, אַקְסֶנִיָה, תשקי את הפרות. אמת-נכון, שלושת אלפים דולר גנבו ממני, אבל יש לי עוד שבע מאות, עם זה אפשר להתחיל כל מיני דברים. אה, נשמה שלי, לא לשווא הייתי באמריקה; צעיר או לא צעיר, לפחות למדתי מה הולך בעולם. אז אומרים שלא כדאי לגדל בקר, ודברים שכאלה, הנה, צריך לדעת למכור. באמריקה, נגיד – שם האיכר לא מחכה עד שיבוא קצב; אלא הוא נוסע העירה בעצמו ועושה חוזה: כך וכך ראשים לשנה, כך וכך vessels חלב ליום, all right, כך עושים את זה. מדוע, בבקשה, אי אפשר לעשות את זה גם פה? לקנות עגלה וסוס – תמכרי את הסוסים שלך, פולנה; אני רוצה סוס שאפשר לדבר אתו – ולנסוע העירה. נו, אמריקני, מתמצא בעולם, לא לשווא היה בעולם הגדול; מביא הביתה חגורת כסף מלאה. וגם השכנים יבואו – יוריי, אולי תוכל למכור בעיר כמה אווזים? למה לא, אבל לא ככה: להחזיק אווז תחת בית השחי ולהציע; אלא חמישים, מאה אווזים לשבוע, לעשות כלובים וקדימה העירה עם מטען האווזים. כך, שכניי, כך עושים ביזנס. או עצים להסקה – חמישים עגלות עם עצים. תפוחי אדמה – בקרונות. תראו את הורדובל, איזה שכל הביא לו מאמריקה! ואפילו את, פולנה, אפילו את תאמרי, יוריי הוא חכם, שום צעיר איננו זריז ממנו; היי, מאריקה, אקסניה, תחלצו את הנעליים של בעל-הבית, הוא חזר מהשוק. ומה את, נשמה שלי, עשית כל היום? ניהלתי את המשק, רבתי עם העובדים, נו, ואחר-כך, יוריי, אחר-כך חכיתי לך.

הורדובל יושב על איזה גדם עץ וממצמץ. לנסות, ולמה לא? הבנאדם צעיר כל עוד הוא מתחיל משהו. ואם לא זה, אז משהו אחר. נגיד לקנות את הסלע במורד הר ה- Menčul. יש שם אבן כמו שיש, ולהוביל את הגושים העירה; האם בכלל יש להם אבנים במישור למטה? רק בוץ ואבק, וגם השמיים מאובקים שם. ואולי לחצוב את האבן – האם לא חצבתי די באמריקה? גם בדינמיט, אחא, אני יודע לטפל. אתה קודח חור ומכניס קַרְטְרִיז' ועכשיו כולם לרוץ, להסתלק – בָּרוּוּוּד! ואחר-כך – בּוּם! מה תגידי, פולנה, זאת עבודה של גבר, מה? מה לעומתה לתפוס סייח? דגלון אדום ביד, זהירות, יורים – אני מפוצץ דברים בגדול, ואתה תלך לך לתפוס סייחים בשדה.

אה, פה עוד אפשר למצוא דברים! מה יש לכם במישור? שום דבר, מישור. אבל פה, ב- Kysla Voda ברזל, המים חומים מרוב חלודה. במורד ה-Tataruka איזו אבן נוצצת כמו שרף. הזקנות אומרות שיש אוצר בלום בהרים. לתור את ההרים עד מעבר ל-Durny, ל-Čornyvrch, ל-Tatinska, ל-Tupa – מי יודע מה אפשר למצוא שם. אה, אחא, היום מחפשים גם מתחת לאדמה. בבית כלום, אף מלה. מחר, פולנה, אני נוסע לפראג, לדבר עם האדונים על משהו – ודי. ואחר-כך יבואו האדונים – וישר לביתם של ההורדובלים: יום טוב, האם מר הורדובל בבית? ומר הורדובל פה, מר הורדובל שם, אתה מצאת אוצר, כזה מינרל, שאנחנו כבר מחפשים חמישים שנה. – נו, למה לא? ואמרו: הכל אבנים – אה, האם אתה יודע מה יש באבן כזאת? אתה לא יודע, אז אל תדבר.

הורדובל בוש איכשהו. אולי אלה שטויות, אבל האבן במורד ה-Menčul – זאת לא שטות. צריך רק שיהיו לי שוורים, זוג, שני זוגות שוורים, נגיד מגזע פּוֹדוֹל, אפורים, קרניים בעובי זרוע, או, איזה בהמות! ועם מטען האבן לרדת למישור – ללכת בראש השוורים, דִיוֹ, הוֹיס, זוזו! ואתה עם הסוסים שלך, פַּנֵה דרך לשוורים עד לתעלה ומעבר לה! ושל מי השוורים האלה? של הורדובל, אף אחד במחוז אין לו בהמות כאלה.

הורדובל שולף שקית מתחת לחולצתו ומונה את הכסף. שבע מאות דולר, כלומר יותר מעשרים אלף; סכום נאה, פולנה! עם זה אפשר להתחיל חיים חדשים. את תראי עוד, איזה מין גבר הוא יוריי. גם שכל הוא כוח. משלמים הרבה כסף בעד סוס הנושא את ראשו ברמה, אבל תסתכלי, כזה שור: מנענע בראש נושא בעול על עורפו, אבל יעשה יותר עבודה.

יורי מנענע בראשו ומשרך את דרכו לחצר. בחצר יושבת פולנה, בוררת אפונה; רק מרימה את גבותיה, מסלקת את הקליפות הריקות ונכנסת לבית.

פרק י"ג

הורדובל יושב בפונדק ושמח. השבח לאל, היום יש פה המולה. מיכאלצ’וּק ישנו, וגם וַרְוַרִין, פּוֹדֶרֶייצ’וּק, מִיכַיילוֹ, הֶרְפַּק המכונה “סוסה”, פֶדֶלֶש מיכאל ופֶדֶלֶש גֶייזָה, פֶדיוּק, הְרִיץ, אַלֶכְּסָה, הְרִיהוֹרִי ודוֹדְיָה שומר היערות, הכל שכנים, ומדברים על ציד חזירי בר הגורמים נזקים בשדות. הְרִיהוֹרִי הוא בעל הסלע במורד המֶנצ’וּל, יועיל להחליף אתו מלה, להתחיל מרחוק ובזהירות: למשל, שהיה צריך לרצף את הדרך לשדות באבן. אה, התכעס הורדובל, הלא לי אין כבר שדות. הם של פיוסה, זה היושב שם ומזעיף פנים. אין לי שדות, אז מה איכפת לי חזירי הבר שלהם? שיגרשו אותם בעצמם; מה אני – אפילו אני לא שייך לכאן, מתרעם הורדובל; תדאגו לעניינים שלכם, לי יש דאגות משלי.

החבריא בינתיים מדברים על מה ואיך, מתי לצאת לדרך ומאין. יוריי בינתיים לוגם לאטו וחושב על הדאגות משלו. רק את גבותיה הרימה – והביתה, פנימה. יהא כך, פולנה; אולי יבוא יום ואת תרצי להתחיל, מה יוריי, וזה וזה; ואני רק ארים את הגבות ואלך לפונדק. שגם את תדעי את הטעם. האם הפה שלי מכוסה שחין, או שאני זב עין או פרצוף מעוות כמו לסלו הקבצן? כן, אני זקן וגופי ספוג פחם; אני כולי עצם, לא נותר ממני יותר; כולי גב, מהזחילה השפופה במיין; כולי ידיים וברכיים – יש לך מושג מאיזה חורים אני גירדתי פחם! עד היום אני פולט ליחה שחורה בשיעול, פולנה. ובכן, לא נותר בי הרבה שיכול למצוא חן בעינייך; אבל אני יודע לעבוד, נשמה שלי, את עוד תראי

* * *

“היי, אמריקני,” מעוות פדלש גייזה את פרצופו, “עוד לא הראית את עצמך. אז מה העניין, באת לכבד את השכנים?”

הורדובל מהנהן. “כן, באתי, אבל לארח בסגנון אמריקני. יהודי, תביא כוסית מים בשביל גייזה! ואם זה לא מספיק, גייזה, אז דלי מלא, לפחות תרחץ את פיך.”

“ומה זה עניינך, הפה שלי?” צוחק גייזה. “העיקר שהוא מוצא חן בעיני אשתי.”

יוריי הזעיף את פניו: מה איכפת לי אשתך? תראו אותו: לכבד! ובעצם – הייתי מכבד; אלוהים אדירים, שכנים שלי, הייתי שמח לשתות אתכם, ידיי על כתפיכם, ולשיר, לשיר עד שהעיניים תיעצמנה. אלא שהדולרים שלי נועדו לדברים אחרים; יש לי רעיון שכזה, שכנים, רעיון טוב, אמריקני. רק חכו קצת, עד שאתחיל לפוצץ סלעים. תראו את הורדובל, השתגע? האם חסרות לנו פה אבנים? אלא שכעבור זמן – תראו, תראו, אמריקני, גם מסלעים יודע לחלוב שמנת.

פדלש מיכאל מתחיל לשיר, האחרים מצטרפים, אה, טוב לו לאדם בין גברים. כמה זמן כבר לא שמעתי – כמה זמן – – – יוריי עוצם קמעה את עיניו ומצטרף לשירה בלחש, טיידה – טיידה – טיידה; ולפתע השד יודע איך קרה שהוא מגביר את קולו, שר, שר עם כל המעגל, ובעצם גוו נותן את הקצב.

“היי, אתה,” צעק פתאום פדלש גייזה: “מי שלא שותה אתנו שלא ישיר אתנו. תשיר לך בבית, הורדובל.”

“או שתשלח הנה את שטפן,” התערב יורה פדיוק. “אומרים שהוא שר יותר טוב ממך.”

הורדובל קם, גופו הגבור כאילו ממאן להיגמר, מגיע עד לתקרה. “תשיר לך, גייזה,” הוא אומר במתינות. “אני מוכרח כבר ממילא ללכת הביתה.”

“ומה יש לך לעשות בבית,” מעווה פדלש מיכאל את פניו. “יש לך שם מנהל משק.”

“אדון גדול,” זורק גייזה מלה, “לקח מנהל משק בשביל האשה.”

הורדובל פנה מהר לאחור. “גייזה,” כך מבין שיניו, “על מי אתה מדבר?”

גייזה מתנדנד על רגליו לאות לעג. “על מי? יש פה רק בעל משק אחד שכזה.”

החבורה קמה על רגליה. “עזוב אותו, גייזה,” מנסה וארווארין להרגיע; מישהו תופס את יוריי בכתפיו ומושך אותו בתנועה ידידותית החוצה.

הורדובל משתחרר וניגש אל פדלש, קרוב-קרוב, עד שהוא כמעט נוגע בו באפו.

“על מי זה?” הוא מחרחר.

“כזה טמבל יש רק אחר,” חוזר פדלש על דבריו בבהירות, ולפתע, כאילו הצליף בשוט: " – אבל זונות כמו פולנה יש הרבה."

“בוא החוצה,” נוהם הורדובל ומפלס את דרכו בין כתפי החבורה אל מחוץ לפונדק. גייזה בעקבותיו, פותח בכיסו אולר. היזהר, הורדובל, היזהר! בגבך! אבל הורדובל כמו כלום, רק נדחף החוצה וגיזה בעקבותיו, סוגר על האולר בידו עד שכפותיו מזיעות.

כולם נדחפים אל מחוץ לפונדק, יוריי פונה אל גייזה. “אתה,” הוא פולט נהמה, “אז בוא!”

גייזה, ידו החמושה באולר מוסתרת מאחורי גבו, נושף בכבדות ומתכונן לזנק; אבל הורדובל, בעל הזרועות הארוכות דמויות כַּנֶנֶת שבפי באר, תופס אותו במותניו, ידיים או לא ידיים, מרים אותו, מסתובב ומפיל את גייזה ארצה. גייזה נופל על רגליו ונושף בזעם. ושוב מרים אותו הורדובל גבוה-גבוה ושוב חובט בו ארצה, כאילו הוא מסתת בו את החצץ. לפתע קורסות ברכיו של גייזה, והברנש נופל על הארץ, זרועותיו פשוקות – וטראח! ראשו נוחת במין גיגית; והנה מונח, אדם, כאילו הוא רק ערימת בגדים.

הורדובל נושף ומחרחר בכבדות ובעיניים נפוחות מחפש את האנשים. “לא ידעתי,” הוא אומר כמתנצל, “שיש שם גיגית.”

ברגע זה נוחת על ראשו קרש, ועוד ועוד. שניים, שלושה ארבעה אנשים חובלים בראשו במהלומות מהדהדות. “'סתלקו,” זועק הורדובל ומנופף בידיו בחושך, פוגע באפו של מישהו; צונח ארצה ומנסה לקום. “הולכים מכות,” צורח מישהו; הורדובל קם אך אינו יכול, קם מתחת למכות ונאנח, אוי – אוי, ושוב מנסה לקום –

“מה אתם פה,” נשמע קול מהיר וקצר נשימה, וטראח! נוחתת מכת שוט בתוך ההמון המתנשף. ועל הראשים! מישהו צורח בזעם, זהירות מסכינים! ואסיל גריץ' ואסילו נושף בכוח רב ומצליף בשוט מעל גופו של הורדובל. יוריי מנסה לקום. “ותסתלקו מייד,” אתם," רועם ראש הכפר ומניף את שוטו. אה, לוא אתה לא ראש הכפר, מה סתם ראש הכפר, לוא אתה לא ואסיל גריץ' ואסילו, הפרא-אדם המפורסם. וכבר גם זקנות מעיזות לצאת לרחוב, ידיהן שלובות, והן מביטות אל הפונדק.

יוריי הורדובל מנסה לקום, ראשו מצוי עתה בחיקו של ואסיל, ומישהו רוחץ את פניו, הנה, זהו פיוסה. “זה לא היה פייט הוגן, ואסיל,” נוהם האמריקני," הם באו מאחור, ושניים נגד אחד –"

אה, יוריי, הם היו ששה, הבריונים, וכולם בעמודי גדר; יש לך ראש כמו סלע, אם לא התפקע. “ומה גייזה?” דואג המוכה.

“גייזה קיבל מספיק בינתיים, לקחו אותו מפה,” עונה ראש הכפר.

יוריי נאנח, מרוצה. “עכשיו הוא ייזהר בפה שלו, פרחח שכמוהו,” הוא נוהם ומנסה לקום; תודה לאל, הוא מצליח, הוא עומד כבר ומחזיק את ראשו. "מה הם רצו ממני?, הוא מתפלא. “בוא נשתה עוד משהו ואסיל. לא רצו לתת לי לשיר, הנבלות!”

“לך הביתה, יורו,” ממליץ ראש הכפר. “אני אלווה אותך, אולי הם עוד מחכים לך באיזה מקום.”

“ומה אני מפחד מהם?” מתפאר הורדובל ומתנודד בדרכו הביתה. לא, אני לא שיכור, פולנה, רק הרביצו לי בפונדק. ומדוע שירביצו לי? סתם כך, נשמה שלי, מתוך עליצות, בצחוק התמודדנו עם פדלש גייזה.

“אתה יודע, ואסיל,” מסביר יוריי כאילו במצב רוח מרומם, “גם באמריקה היה לי פייט, הלך נגדי בפטיש איזה מיינר, גרמני או משהו כזה; אבל האחרים – לקחו לו את הפטיש, נעמדו במעגל סביב ועכשיו תעשה פייט, אבל רק בידיים שלך. אה, ואסיל, אני קיבלתי שם על הפה, אבל הגרמני הלך לשכב על הרצפה, ואף אחד לא התערב לנו בעניין.”

“שמע, יוריי,” אומר גריץ' בארשת רצינית, “אתה אל תלך עכשיו לפונדק, שלא יהיו שוב מכות.”

“ומדוע?” מתפלא הורדובל. “אני הלא לא עשיתי להם כלום.”

“ובכן,” מתחמק ראש הכפר, “:עם מישהו צריך ללכת מכות – לך לישון יוריי; ומחר – תיפטר מהפועל שלך.”

הורדובל הזעיף את פניו. “מה אתה אומר לי, גריץ? האם גם אתה רוצה להתערב בעניינים שלי?”

“מדוע שיהיה לך זר בבית,” מקשה ואסיל מתוך התחמקות. “לך, לך לישון. אה, יוריי, פולנה לא שווה שתתקוטט בגללה.”

הורדובל עומד כמו בול עץ וממצמץ. “אז גם אתה – כל כך שפל כמוהם,” פלט בקושי. “אתה לא מכיר את פולנה, אתה – רק אני מכיר אותה, ואתה, אתה שלא תעיז –”

ואסיל מניח את ידו על כתפו בארשת רצינות. "יוריי, שמונה שנים אנחנו רואים אותה בעיניים האלה שלנו – "

הורדובל נרתע ממנו פתאום: “לך, לך, או ש - גריץ', כל עוד אני חי, כמו שאלוהים בשמיים, אני לא מכיר אותך, והיית החבר הכי טוב שלי.”

והורדובל מתנודד הביתה מבלי להסב עוד את פניו לאחור. גריץ' רק פלט נהמה, ומקלל בהשקט ובאריכות לתוך הלילה.

פרק י"ד

בבוקר רותם שטפן את הסוסים לעגלה, לנסוע למישור למטה. הורדובל יוצא מפתח הרפת; הוא מוזר, נפוח ובעיניו סימני דימום. “אני נוסע אתך, שטפן,” הוא אומר קצרות.

צ-, צ-, העגלה טסה ברחובות הכפר, אבל יוריי איננו מביט לא באנשים ולא בסוסים. אחרי כברת דרך מחוץ לכפר הוא פוקד: “עצור, ורד מהעגלה, אגיד לך משהו.”

שטפן סוקר במבט חצוף וצורב את פניו החבוטים של בעל הבית. נו, מה העניין?

“שמע, מאניה,” פותח הורדובל בהיסוס, “הולכים דיבורים שפלים כאלה – על פולנה – ועליך. אני יודע, זאת רכילות – אבל צריך לעצור אותה. אתה מבין?”

שטפן מושך בכתפיו. “לא מבין.”

“אתה צריך לעזוב, שטפן. זה – למען פולנה. לסתום לאנשים את הפה. זה מוכרח להיות, אתה מבין?”

שטפן תוקע עיניים חצופות בעיניו המתחמקות של בעל הבית. “אני מבין.”

יוריי מניד את ידו. “כך, ועכשיו סע.”

מאניה עומד, קומץ את ידיו, כאילו מתכונן למכות.

“יש לך עבודה לעשות, שטפן,” נוהם הורדובל.

“גם כן טוב,” מסנן שטפן, קופץ על העגלה ומצליף בשוט מעל ראשי הסוסים.

הסוסים נסוגו, נמתחו וזינקו בדהרה מטורפת; העגלה טסה ברעש גדול כאילו עומדת להתפרק לאלף רסיסים.

הורדובל ניצב בכביש ובולע אבק. אחר-כך הוא נפנה לאטו אל הכפר והולך הביתה בראש מורכן. איי, יוריי, ככה הולכים זקנים.

פרק ט"ו

במהלך שבוע רָזָה הורדובל, עד שדומה היה שצלעותיו מרשרשות. הכיצד זה, אני שואל: האם זה דבר של מה בכך לעשות סדר במשק עם בוקר, להאכיל את החזירים, לקרצף את הסוסים, לשלח את הפרות למרעה, לנקות את הרפת ולשלוח את הילדה לבית הספר; אחר-כך לנסוע בעגלת הסוסים למישור, הלא עונת קציר התירס היא; ובצהריים הביתה, לבשל משהו לילדה לארוחת הצהריים, להשקות את הסוסים, להאכיל את התרנגולות; ושוב למישור לחתיכת עבודה שם, ולחזור עם ערב מהר הביתה, להכין ארוחת ערב, לדאוג לעדר, ואפילו לתפור באצבעות גסות טלאי בחצאיתה של הפיה; מה לעשות, הילדה משחקת, ולפעמים נקרעים בגדיה. קשה להיות בכל כך הרבה מקומות בעת ובעונה אחת, קשה שלא לשכוח פרט זה או אחר; עם רדת הלילה הוא נופל כמו בול עץ על ערימת הקש, ועוד איננו נרדם מרוב דאגה שמא שכח משהו. אה, בוודאי, שכח להשקות את הפרחים בחלון; ותוך אנחות קם הורדובל להשקות את הורדים³.

ופולנה – כאילו איננה קיימת; ננעלה בחדרה וזועפת, מה לעשות, מהרהר הורדובל במבוכה; כועסת בעלת הבית שלא נועצתי בה, מה דעתך פולנה, אני רוצה לשלח את מנהל המשק. אי, אשה, תהיי הגיונית: האם יכולתי לספר לך, פולנה, שכך וכך מדברים עלייך? מה אספר לך, פשוט שילחתי את מנהל המשק, ואת יכולה לכעוס; אני לא אריץ אותך לעבודה במקל. ומה, חסרות פה הידיים של פולנה; רק שבוע, וכאילו הכל התנוון פה; מי היה חושב כמה עבודת פרך עושה אשה שכזאת – אפילו את החצי לא יעשה הגבר במקומה. בטח היא תראה בעצמה עוד מעט, הזעם יעבור לה והיא תצחק: איזה חמור הוא יוריי, אפילו לא יודע לסדר את הבית ולבשל כמו שצריך – נו, למה אפשר לצפות מגבר!

פעם אחת – הוא ראה אותה; הוא חזר לקחת משהו ששכח והיא עמדה בדלת. כמו צל. עיגולים תחת העיניים ותלם אנכי חרוש במצחה. הורדובל הפנה את פניו ממנה, כלום, נשמה שלי, לא ראיתי אותך. והיא נעלמה – כמו צל. בלילה, כאשר הורדובל מתכרבל בקש, הוא שומע דלת נפתחת אי שם. זאת פולנה. היא יוצאת לחצר ועומדת, עומדת – ויוריי, ידיו תחת ראשו, ממצמץ לתוך החושך וחושיו נמתחים.

הפרות, הסוסים הפיה, התרנגולות, החזירים, השדות, הפרחים – אל-אלוהים זה די והותר; אבל הקשה מכל היא העמדת הפנים. שלא יוכלו הפיות של הבריות לספר שאצל ההורדובלים משהו… יש לו להורדובל אחות נשואה, היא היתה ברצון עוזרת, מבשלת משהו, אבל לא, תודה רבה, אין צורך. השכנה קוראת מעבר לגדר – תשלח לי את הפיה, הורדובל, ככה למשך היום, אני אדאג לה. תודה, שכנה, אני מודה לך, אבל אל תטרחי; פולנה רק קצת חלתה ושוכבת, אני ברצון עושה גם את מלאכתה. מה את חושבת, שאתן לך לרגל? אני פוגש את גריץ', הוא מסתכל בי, על פיו כתובה ברכת יום. לך לך, אני לא מכיר אותך. והפיה מפחדת; מסתכלת בלי להניד עפעף – מה לעשות, חסר לה שטפן. מה יש לדבר, ילדה בסך הכל, אבל היו סיפורים כאלה, ורק בבריות האשם.

הפרות, הסוסים, התירס, החזירים – אמת, נכון, לסדר את דיר החזירים ולהשקות את החזירות, ואכן, הנה, לנקות את התעלה, שהמים המלוכלכים יתנקזו. הורדובל מסתער על העבודה, נושף מרוב להט, עכשיו אין כלום בעולם מלבד הדיר; חכי, פולנה, תתפלאי כשתבואי – הדיר הוא כמו חדר נקי. עכשיו עוד מים טריים – והורדובל הולך עם דלי אל באר המים.

בחצר יושב מאניה על יצול העגלה, מנדנד את הפיה על ברכיו ומספר לה משהו.

יורי מציב את הדלי על הארץ, וניגש הישר אל מאניה, ידיו בכיסיו.

מאניה מרחיק בידו האחת את הפיה, ושולח את ידו השניה לכיסו; הוא יושב, עיניו צרות כמו גרגיר כרווי ומשהו מציץ מכף ידו מול בטנו של הורדובל.

הורדובל העווה את פניו – חביבי, אני יודע, עוד מאמריקה, איך יורים באקדח. הא לך, שולף מכיסו אולר מקופל וזורק אותו ארצה. מאניה מכניס את ידו לכיס ומבטיו אינם מרפים מבעל הבית.

הורדובל נשען בידו על דופן העגלה ומביט, מלמעלה למטה, אל מאניה. מה אני אעשה בך, הוא חושב, אלוהים מה לעשות בו?

גם הפיה איננה יודעת איך כל זה ייגמר, ונועצת מבטיה חליפות באביה ובשטפן.

“נו, הפיה,” מפטיר הורדובל, “את שמחה ששטפן בא לבקר אותך?”

הילדה שותקת, רק מפנה את מבטה אל שטפן.

הורדובל מחליק בידו, מתוך אי בטחון, על עורפו. “מה אתה יושב ככה,” הוא אומר לאט. “לך להשקות את הסוסים.”

פרק ט”ז

והישר אל החדר והוא הולם בדלת: “פתחי, פולנה!”

הדלת נפתחת והנה פולנה – כמו צל.

הורדובל התיישב על ארון שידה, ידיו נשענות על ברכיו ועיניו נעוצות בקרקע. “מאניה חזר,” הוא אומר.

פולנה – כלום; רק נושמת מהר יותר.

“היו – איזה רכילויות,” ממלמל יוריי. “עלייך ועל מנהל המשק. לכן שילחתי אותו.” הורדובל פלט קול נחרה מרוגז. “והוא חזר, המוקיון. זה לא יכול כך להישאר, פולנה.”

“מדוע?” התפרצה פולנה בעוצמה רבה. “בגלל הרכילויות המטופשות?”

הורדובל מהנהן בארשת רצינית. “בגלל הרכילויות המטופשות, פולנה אנחנו לא במדבר. שטפן – הוא גבר, שיתגונן מפני הפיות בכוחות עצמו; אבל את, אה, פולנה, אני הלא בכל זאת בעלך – לפחות לפני האנשים. ככה זה.”

פולנה נשענת על משקוף הדלת, רגליה כושלות, והיא שותקת.

“נדמה לי,” נוהם הורדובל, נדמה לי שהפיה מורגלת לשטפן – והוא נחמד אל הילדה. והסוסים – מאניה חסר להם. הוא היה נוקשה אליהם, אבל גם זה מצא חן בעיניהם, הנבלות." יוריי הרים את מבטו. “מה היית אומרת, פולנה, – אילו אירשנו את הפיה ושטפן?”

פולנה התחלחלה. “הלא זה – בלתי אפשרי,” היא נשפה, מבוהלת.

“נכון, הפיה היא קטנה,” מהרהר הורדובל. “אבל אירושין עדיין אינם נישואין. בימים עברו, פולנה, היו עורכים אירושין אפילו לתינוקות בעריסה.”

“אבל שטפן הוא – הפיה צעירה ממנו בחמש עשרה שנים,” מתגוננת פולנה.

יוריי מהנהן. "כמו את, נשמה שלי. זה קורה. אבל מאניה לא יכול להישאר פה בתור זר. בתור חתנה של הפיה – אה, זה כבר עניין אחר: שייך למשפחה, עובד בעבור אשה – "

פולנה רואה קצה אור. “אז הוא יכול היה להישאר פה,” היא אומרת, מתוחה כמו קשת.

“יכול. מדוע שלא יישאר? כמו אצל הורים. איזה בן-אדם זר? זה החתן שלנו. והפיות ייסתמו. לפחות יראו שהדיבורים שלהם היו רכילויות נבזיות. זה בגללך, פולנה. וחוץ מזה – נדמה לי שהוא אוהב את הפיה, ומבין בסוסים. הוא לא דווקא חרוץ, נכון – אבל האם החריצות היא סגולה לעושר?”

פולנה חושבת, והמאמץ מעלה קמטים במצחה. “ואתה חושב ששטפן יסכים?”

“יסכים נשמה שלי. יש לי כסף, וזה יכול להגיע לידיו. תחשבי, מה אני יכול לעשות בכסף? ושטפן – הוא חמדן; היה רוצה לרכוש שדות וסוסים, את המישור עד קצה האופק – עיניו נדלקות מזה. הוא יתיישב במקום חמים – האם יחשוב פעמיים?”

פניה של פולנה שוב בלתי חדירים. “נו, איך שאתה חושב, יוריי. אבל אני לא אגיד לו את זה.”

יוריי קם על רגליו. "אני אגיד לו בעצמי. אל תדאגי, אפילו אתייעץ עם עורך דין, מה ואיך. צריך לעשות איזה חוזה, אני חושב. אז גם לזה אני אדאג – הורדובל מהסס, אולי הוא חושב שפולנה תאמר עוד משהו. אבל פולנה מראה לפתע סימני חיפזון: “אני צריכה להכין ארוחת ערב.”

ויוריי משרך את דרכו אל הגורן, כמאז.

פרק י"ז

מאניה מסיע את בעל הבית לריבארי, לדבר עם ההורים. צ-, צ-, הסוסים נושאים ראשיהם אל-על, תענוג לראות.

“אז אתה, שטפן,” אומר הורדובל מתוך הרהוריו, “יש לך אח אחד גדול ממך, אחד קטן ממך ואחות נשואה. הממ, מספר נכבד, ונכון שאצלכם מישור?”

“מישור,” עונה שטפן במאור פנים, ושיניו נוצצות. “אצלנו מגדלים בעיקר תאואים – וסוסים. התאואים אוהבים ביצות, בעל הבית.”

“ביצה” מהרהר יוריי, “ואי אפשר לייבש אותה? ראיתי עבודות כאלה באמריקה.”

“בשביל מה לייבש?” צוחק שטפן. קרקע יש די והותר, אדון, ועל הביצה חבל, צומחות שם ערבות; אצלנו קולעים מהן סלים בחורף. במקום קרשים משתמשים בקלועים. דפנות של עגלות; גדרות, רפתות – הכל קלועים. תסתכל, שם על המכלאה."

המישור איננו מוצא חן בעיני יוריי; אין לזה סוף, אבל מה לעשות. “ואביך חי, אתה אומר.”

“חי. הוא יתפלא לראות את מי שאני מביא אליו,” אומר מאניה בגאווה מסויימת של גבר בעמיו. “הנה הגענו, זה הכפר ריבארי.” וכובעו בעורפו, הוא מצליף בשוט ומכניס את יוריי במסע של רוזן לתוך הכפר ואל חצרם של בני מאניה.

עלם קטן קומה ורזה יוצא מפתח הבית. “תשמע דיולה,” קורא שטפן, “תקשור את הסוסים בצל ותן להם חציר ומים. בבקשה, אדון.” הורדובל זורק מבט אקראי על החצר: הגורן לא מסודרת, בחצר מסתובבת לה חזירה, כאן להקת תרנגולות הודו; בציפוי הדלת תקוע מין מרצע גדול –

“זהו מחט, אדון, מחט לקליעת סלים,” מסביר שטפן. “וגם נבנה גורן חדשה באביב.”

על מפתן הבית ניצב מאניה הזקן, שפם ארוך-ארוך תחת אפו.

“אני מביא אליך את בעל הבית שלי מקריבה, אבא,” מודיע שטפן, מתפאר כלשהו. “הוא רוצה לדבר אתך.”

מאניה הזקן מוביל את האורח לחדר וממתין מתוך קמצוץ של אי אמון, מה יקרה. הורדובל מתיישב בהדרת כבוד, רק על חצי ישבן, שיהיה ברור שהיד איננה נתונה עדיין בתוך השרוול, ופותח “נו תגיד, שטפן, מה ואיך.”

שטפן חושף את שיניו ושופך את כל החדשה הגדולה: שפה בעל הבית שלו מוכן לתת לו את בתו היחידה לאשה כשתתבגר; ולכן הוא רוצה לדבר עם אבא, שיגיעו לידי הסכם - -

הורדובל מהנהן: אכן כך.

מאניה הזקן נעור לחיים. “היי, דיולה, תביא קצת יי”ש! ברוך בואך, הורדובל; ומה – האם הדרך היתה טובה?"

“טובה.”

“השבח לאל. והיבול אצלך יפה?”

“אכן יפה.”

“וכולם בריאים?”

“תודה רבה. בריאים.”

לאחר שנאמר כך מה שהנימוס מחייב – פונה מאניה הזקן ואומר: “אז יש לך רק בת קטנה אחת, הורדובל?”

“אכן, רק אחת נולדה.”

הזקן מצחקק, אבל עיניו בולשות. “אל תגיד כך, הורדובל, עוד יכול לבוא בן. שדה שנח פריו רב.”

יוריי הסתפק בתנועת יד קטנה, כאילו רוצה להנידה.

“נגיד שייולד עוד בן, יורש,” מעווה הזקן את פניו ובוחן בעיניו הקטנות. “אתה נראה טוב, הורדובל. עוד חמישים שנה תנהל את המשק שלך.”

הורדובל מלטף בלאט את עורפו. "נו, מה שיתן אלוהים. העניין הוא שהפיה לא תצטרך לחכות לירושה. השבח לאל – נדוניה יש לי בשבילה.

עיני מאניה הזקן אורו. “איך לא, כך מספרים. אומרים שבאמריקה אפשר לאסוף את הכסף ברחובות, נכון?”

“כל כך קל זה לא הולך,” מעיר הורדובל מתוך דאגה. “ואתה מבין, מאניה, בכסף זה כך: יש לך בבית – יגנבו לך; תכניס אותו ל-benk – גם יגנבו. משק זה יותר טוב.”

“אמת לאמיתה,” מסכים מאניה הזקן.

“:אני מביט פה מסביב,” ממשיך הורדובל בכבדות. “הרבה אנשים לא תפרנס הקרקע פה אצלכם. הכל ביצות ושלוחות. אני מעריך שכל משק פה צריך שיהיה לו שטח גדול מאד⁴ שיוכל להתפרנס ממנו במדבר הזה.”

“אכן, אמת,” מזמזם הזקן בזהירות. “קשה לעשות פה משק. הבכור שלי, מיכאל, צריך לקבל את המשק בירושה, והיתר רק פיצוי.”

“כמה?” יורה הורדובל ישר לעניין.

מאניה הזקן מצמץ מופתע. אה, אתה, אינך מניח לבן-אדם? “שלושת אלפים,” הוא נוהם, ושולח, נרגן, מבט באלכסון אל שטפן.

הורדובל מהר לערוך את החשבון. "שלוש פעמים שלוש, כלומר, תשעה, עשרת אלפים, אתה אומר, שווה המשק שלך?

“איך זה שלוש פעמים שלוש, בבקשה?” כועס הישיש. “גם הבת צריכה לקבל את חלקה.”

“נכון,” מודה הורדובל. “אז נגיד - שלושה עשר.”

“אה, לא, זה לא,” מניד הזקן את ראשו. “אתה מתכוון רק בצחוק, הורדובל?”

“שום צחוק,” עומד הורדובל על שלו. “אני רציתי לדעת מה שווה משק כזה במישור.”

מאניה הזקן נבוך, שטפן פוער את עיניו: שמא רוצה העשיר הורדובל לקנות את משקם של בני מאניה?

“משק שכזה לא תקבל אפילו בעשרים אלף”, אמר הזקן בהיסוס.

“כולל הכל?”

הזקן הגוץ צחקק. “אתה מוצלח, הורדובל. יש לנו ארבעה-חמישה סוסים בחצר.”

“אני מתכוון בלי סוסים.”

מאניה הזקן הרצין: מה אתה רוצה בעצם, הורדובל – לקנות את המשק או לארשׂ את הבת?"

הורדובל הסמיק. “לקנות את המשק – אני שאקנה משק במישור? אולי אקנה גם רפש? זרדים לעשיית משרוקיות? אני מודה לך מקרב לב, מאניה, אבל אני ניגש ישר לעניין: אם אנחנו שנינו נגיע לידי הסכם, ואם יתארש שטפן שלך עם הפיה שלי, אז אתה תוריש את המשק שלך לשטפן. אחרי החתונה – יקבל מיכאל שלך ממני את חלקו בתשלום וגם דיולה.”

“ומה מריה?” נשם שטפן.

“ומריה – יותר אין לך? ששטפן ינהל את המשק כאן בריבארי.”

“ומה עם מיכאל?” שואל הזקן הגו. כאיננו מבין.

“נו, הוא יקבל את חלקו, ושילך בברכת אלוהים. אדם צעיר – יעדיף כסף על קרקע.”

מאניה הזקן מנענע את ראשו. “לא, לא,” הוא נוהם. “זה לא ילך.”

“ומדוע שזה לא ילך?” הקשה שטפן בהתלהבות.

“אתה תסתלק מפה, זוז!” פתח הזקן בצעקה. “מה אתה מתערב בעניינים שלי?”

בנהמת עלבון משרך שטפן את דרכו אל החצר. דיולה – כמובן – אצל הסוסים.

“אז מה, דיולה?” טופח שטפן על כתפו.

“סוס נאה,” מעריך הבחור במומחיות. “האם אני יכול לקחת אותו לסיור?”

“יותר מדי טוב בשביל התחת שלך,” מסנן שטפן ומראה בראשו אל עבר החדר. "הזקן שלנו – "

“מה?”

“אה, כלום. הוא עושה מה שהוא יכול לקלקל את אושרי.”

“איזה אושר?”

“אה, כלום. מה אתה יודע!”

בחצר שקט, רק חזירה אחת מחרחרת לעצמה; מהביצה נשמעות תרנגולות הבר, וגם הצפרדעים כבר מתחילות –

“ואתה נשאר בקריבה, שטפן?”

“אולי – עוד לא החלטתי,” מתהדר שטפן.

“ובעלת הבית?”

“מה זה עניינך?” מתעטף שטפן בסודו. אה, היתושים! והדרורים כמעט מגלחים את הבטן על פני הקרקע. שטפן מפהק, פלא שלא נוקע את לסתו. מה שניים אלה שם בפנים – הלוואי שתנגסו את אפיכם זה לזה!

שטפן חולץ, מרוב זעם ושעמום, את המרצע מציפוי הדלת ושב ותוקע אותו בכל כוחו. “כך, ועכשיו תוציא אותו,” הוא קורא תגר לדיולה.

דיולה מחלץ אותו. “בוא נראה מי תוקע יותר עמוק!” שעה קלה הם משתעשעים בתקיעת המרצע בדלת, עד שעפים ממנה שבבים.

“מה אגיד לך,” אומר דיולה, “אני הולך אל הבנות. אותך כבר שום דבר לא מעניין.”

הערב יורד לאט, האופק שמעל למישור מסמיק בערפל סגלגל. להיכנס? מהרהר שטפן. ודווקא לא. – צא החוצה, יגיד לי הזקן, אל תתערב לי בעניינים. האם הורדובל האמריקני מציע את בתו באירוסין לו או לי? אני הייתי יכל לדאוג לעצמי – ואילו הוא: צא החוצה. מה יש לך לתת לי פקודות, קוצף שטפן, אני כבר שייך למשפחה אחרת!

לבסוף יוצא הורדובל בחיפזון בעד הדלת, בגילופין מהיי"ש, כנראה שהזקנים הגיעו לידי הסכם; מאניה הזקן מלווה אותו וטופח על גבו. שטפן ניצב ליד ראשי הסוסים ומחזיק אותם במתגים, כיאה לסייס; גם הורדובל שם לב לכך והניד ראשו כלפי שטפן לאות שבח.

“אז ביום הראשון בעיר,” קורא מאניה הזקן, וצ-, צ-, והעגלה זזה. “דרך צלחה!”

שטפן מחדד את מבטיו אל עבר בעל הבית, אינו רוצה לשאול; אולי הוא יתחיל מעצמו –

“שם – הנהר שלנו,” הוא מראה בשוט.

“מ.”

“ושם, העגלה עם קני הסוף, זה כנראה מיכאל שלנו. אצלנו ישנים על קני סוף במקום קש.”

“כך.”

וכלום. שטפן מחזיק את הסוסים כמיטב יכולתו, אבל בעל הבית, רק ראשו מתנדנד. לבסוף פוקעת סבלנותו של מאניה. “אז מה, בעל הבית, כמה נתת להם?”

הורדובל הרים גבה. “מה?”

“בכמה התחייבת להם, אדון?”

הורדובל – כלום. רק כעבור שעה קלה. “חמשת אלפים לכל אחד.”

שטפן שוקע במחשבה, ורק מסנן בין שיניו. “הם רימו אותך, בעל הבית. שלושת אלפים לכל אחד היה מספיק.”

“מ,” נוהם הורדובל. “אבא שלך – כמו בול עץ.”

אה זה, חושב שטפן בלבו; לאחרים הוא נותן, וממני כאילו הוא לוקח.

“ולך, גם כן חמשת אלפים,” מוסיף הורדובל. “שיהיה לך כאילו בשביל המשק.”

טוב, מהרהר שטפן, אבל עכשיו, כאשר אני כמעט בנו – איך זה יהיה עם שכר העבודה? הוא כבר לא יוכל לשלם לי כמו למנהל משק שכיר. אולי היה יכול לתת לי את הסייח ההוא? תמכור אותו, שטפן, האין אתה כבר כמו משלנו?

“וסע כמו שצריך!” פוקד הורדובל.

“כן, אדון.”

פרק י"ח

וכבר הם בדרכם חזרה מהעיר, עכשיו הכל סגור וחתום. חוזה יסודי נערך אצל עורך דין יהודי, ועלה מאתיים כתר; ותכניס שם את הכל, אדוני הנערץ, גם זה תכתוב – אכן, איכר נזהר ברכושו, אחא, אי אפשר לרמות אותו; וגם את זה צריך להזכיר, שיש לרשום על שמה של הפיה את מחצית המשק בריבארי – טוב, אומר עורך-הדין, נכניס לשם תת-ס-עיף כזה. אה, בחור, גם דבר כזה יש שם. ואחר-כך חתמו כולם: יוריי הורדובל, בשם האב, הבן ורוח הקודש – שלושה צלבים. מאניה הזקן – שלושה צלבים. ומיכאל מאניה, עם פרח תקוע בכובעו, מתנפח וחותם בארשת חשיבות בשמו המלא. מריה, יאנוש אחרי נשואיה, שביס משי עטוי לראשה, ושטפן, כולו עוטה חג – האם יש עוד מישהו לחתימה? לא, דיולה צריך להישאר אצל הסוסים, והוא גם לא בגיר אפילו. ובכן גמרנו, רבותי, ושיהיה לכם למזל. מאתיים זה עלה; אכן עבודה יסודית עשה, אפילו תת-ס-עיף יש שם.

ואחר-כך כולם לפונדק, להרים כוסית. אם ירצה ואם לאו, על יוריי הורדובל עכשיו לדבר עם מאניה הזקן בלשון חברים; ואפילו רבו, כמו בין קרובי משפחה. “וסע, שטפן!” שטפן היה רוצה לנהוג בהורדובל כמו באב, אבל האם בכלל אפשר עכשיו לדבר אתו? הוא יושב על העגלה, מחזיק עצמו בשתי ידיו, עיניו סמוך לגבותיו, ובקושי יענה לך. אה, אלה אירוסין משונים, חושב שטפן בלבו, אין הרגשת חופש כלפי הבעלבית. צ-, צ-.

וכבר הם נכנסים לקריבה, יפה בדהרה, הפרסות מקישות בדרך. יוריי הורדובל מרים את עיניו מבין גבותיו, נושא את ידיו מעל לראשו, סופק אצבעותיו ושר, צוהל ועולז כמו בקרנבל. הוא כנראה שיכור, מסיקים האנשים המסובבים ראשם אחריו, מה פתאום הורדובל האמריקני כל כך עליז? כיכר הכפר מלאה בחורות ובחורים, צריך לנסוע צעד אחר צעד; יוריי מתרומם, חובק בזרועו את כתפו של שטפן וקורא לאנשים למטה: “איזה חתן אני מביא לי כאן, מה? אי, הידד!”

שטפן מבקש להסיר את הזרוע החובקת ומסנן: “בשקט בעלבית⁵!”

הורדובל סוגר את חביקת זרועו, פלא ששטפן לא צרח מכאב. “תסתכלו,” צוהל יוריי, "יש לי חתן בשביל הפיה, נחוג פה אירוסין – "

הצלפה בסוסים! שטפן מזעיף פנים ונושך את שפתיו, כמעטו עד זוב דם. “תשלוט בעצמך, בעל הבית, אתה שיכור!”

ברעש גדול לוקחת העגלה את הסיבוב אל תוך חצר ההורדובלים. יוריי מרפה משטפן, לפתע שקט ורציני.

“קח את הסוסים לטייל,” הוא פוקד ביובש. “הם מיוזעים.”

פרק י"ט

ופולנה איננה יודעת מה לחשוב על יוריי. הוא רוצה למשוך את שטפן ליציאה לפונדק, אתה כבר לא עובד שכיר, הוא אומר, אתה כמו הבן שלנו. ובמקום להסתתר בגורן, הוא מסתובב בכפר, נעצר בדרך ונכנס לשיחה עם כל דודה שהוא פוגש: מספר שהוא אירס את הפיה, – נכון שהיא עוד ילדה, אבל היא התקשרה אל שטפן שעה שאביה לא היה אתה; ושטפן, שכנה יקרה, שטפן מתייחס אל הפיה כאל תמונה קדושה – אה, זאת שמחת החיים שיש לך ילדים שכאלה. והוא מפליג בשבחו של שטפן, כמה הוא מסור לעבודה, הוא יהיה בלי ספק בעל משק מוכשר; את המשק בריבארי הוא יירש מאביו. בחוצות הכפר הוא דברן גדול, אבל בבית, כאילו חתכת לו את כושר הדיבור, עשה זה וזה, שטפן, ודי.

יוריי מסתובב בחוצות הכפר ומחפש את מי שלא עצר עוד לספר לו, אפילו אל גייזה פדלש נופף בידו, רק מגריץ' סלד. גריץ' כבר הושיט את ידו אבל יוריי סובב אליו את גבו. ככל אשר אחיה, לא מכיר אותך; מה יש לך לומר לי? אני לא רוצה לדעת מה אתה חושב.

הזקנות בכפר צוחקות: אלה אירוסין אלה? החתן מזעיף פנים כמו יום סגריר וחתך דיבורו קצוב, זעמו אוכל אותו. הכלה משחקת ליד הנחל עם הילדות, חצאית מופשלת עד מותניה, עוד לא למדה להתבייש. והורדובל מתפאר בנפנוף ידיים בכל חוצות הכפר ומשתבח בחתנו לעתיד. רק פולנה, אף שהיא אשה מוזרה, זועפת, רואה שמשהו פה מצחיק את הבריות, איננה מוציאה אפילו את אפה אל מחוץ לביתה. ככה זה חבריא, ואל תאמרו שפה הכל בסדר.

איך זה שהורדובל אפילו איננו רואה ששטפן מזעיף פנים? אולי הוא רואה, אבל הוא חומק מדרכו. רק ברמז ומעבר לכתפו הוא מורה לו מה לעשות, וכבר שם את פעמיו לאן שהוא. ושטפן מלווה את צעדיו כאילו רצה לנגוס את ראשו.

אבל כעת מאניה גמר אומר שלא לוותר עוד; הוא ממתין לבעל הבית, שיניו תקועות בשפתיו, וטיק מתרוצץ בפניו. בעל הבית עובר בחצר. “צריך לנסוע למטה, שטפן.” וכבר רוצה להסתלק, אבל מאניה חוסם את דרכו. “אני מוכרח לשוחח אתך על משהו, בעל הבית.”

“מה שוב?” חומק הורדובל. “תדאג לעניינים שלך.”

פני שטפן האפירו מזעם – מוזר, תמיד היה צהוב. “מה זה שאתה מספר עלי ועל הפיה?” פלט לפתע.

הורדובל מרים את גבותיו. “מה אני מספר? שאירסתי את בתי למנהל המשק שלי.”

מאניה נושף בכבדות מזעם. “ומדוע – מדוע אתה – עכשיו כולם לועגים לי, איפה שאני מופיע. מתי יהיה טקס הטבילה, שטפן, ורוץ, שטפן, רוץ, את כלתך רודף אווז –”

הורדובל מחליק בכף ידו על עורפו. “עזוב אותם, שיצחקו, יימאס להם.”

“לי נמאס, בעל הבית,” גורס מאניה בין שיניו. “אני – לא רוצה להיות לצחוק בעיני הבריות.”

הורדובל מתקשה לנשום. “גם אני לא רוצה להיות לצחוק. לכן אירסתי אותך. אז מה?”

“אנ לא רוצה,” חורק שטפן. “אני לא אהיה לצחוק בתור חתן של ילדה זבת חוטם!”

הורדובל, ידו עדיין על עורפו, מודד אותו בעיניו מלמעלה. “חכה, מה אמרת? שמה לא תהיה?”

מאניה זועם עד סף הבכי. "לא אהיה! לא רוצה! תעשה מה שאתה רוצה, אבל אני – "

“אתה לא תהיה –?”

“לא אהיה!”

הורדובל משמיע קול נחרה. “חכה פה!”

מאניה בולע רוק, מתבייש להיות לצחוק לכל בני הכפר; מוטב לברוח מפה או –

הורדובל יוצא מהרפת וקורע בידיו איזה גליון נייר; קורע אותו לפיסות קטנות והולכות, נושא את מבטו אל מאניה וזורק את החתיכות בפניו. “כך; אתה כבר לא חתן. אתה יכול להגיד לזקן שקרעתי את החוזה.” הזרועות העוטות חולצה לבנה מתרוממות והוא מראה באצבע: “ושם הדלת, זוז!”

מאניה נושם במהירות, עיניו הולכות וצרות לכדי דמות גרגירי כרווה. “אני לא הולך מפה, בעל הבית!”

“אתה תלך. ואם תחזור – יש לי רובה!”

שטפן מסמיק. “ומה אם – לא אלך?”

הורדובל מתקרב אליו חזה אל חזה, מאניה נסוג. “תיזהר לך!” הוא מסנן בקול שרקני.

“לא תלך?”

“עד שלא תגיד בעלת הבית – לא!”

הורדובל פלט קול נהמה ולפתע – ברכו בבטנו של מאניה; מאניה מתקפל מעוצמת הכאב; אז תופסת אותו יד אחת בצווארונו, יד שניה במכנסיו, והן מרימות אותו וזורקות אותו מעבר לגדר לתוך שיח סרפדים.

"כך, נושף הורדובל. “אם לא מצאת את השער, אז דרך הגדר.” והוא פונה לחצר, מחליק על עורפו; איכשהו חם לו בעורף –

אי שם מעבר לגדר מצד השכן נשמע קול צחקוק.

פרק כ'

פולנה, מובן מאליו, מסתגרת בחדר ושקטה, כאילו מתה היתה.

מייד עם בוקר רותם הורדובל את סוס ההרבעה בן השלוש ואת המסורס הכבד לעגלה: זיווג לא שווה: המסורס, מרכין ראש, הצעיר נושא ראשו אל-על – זוג מוזר.

“תמסרי לאמא, הפיה, שאני נוסע העירה; אחזור רק בערב, ברצון האלוהים.”

יגעו להן הפרות מרעב, ירקעו להם הסוסים, ינחרו להם החזירים והחזרזירים יצרחו; פולנה חזקה עליה שתחדל במרייה, היא לא תוכל, הלא היא בת משק חקלאי; היא תלך ותאכיל את בעלי החיים; האם אפשר לכעוס שעה שאת דואגת ליצורי אלוהים?

המסורס מרכין את ראשו, וסוס ההרבעה בן השלוש נושא אותו אל-על. גם שטפן נושא כך את ראשו – היה רותם את בן השלוש יחד עם סוסה, הם הלא מתאימים כל כך יחד! נא, נא, מה אתה נושך את הסוס הזקן, פרחח שכמוך! פולנה בטח תצא כשלא אהיה בבית, תאכיל את בעלי החיים ותשמח. ואתה רואה, גם לאט אפשר להגיע העירה.

תחילה לעורך הדין, ואדוני הנערץ, הייתי רוצה לעשות צוואה; הבנאדם אף פעם לא יודע. ובכן כזאת צוואה: יש לי אשה, שמה פולנה; ראוי שאשה תירש את בעלה.

ומה הוא שאתה מצווה לה, אדון הורדובל: חצר, כסף, ניירות ערך –

הורדובל מביט מתוך אי אמון: בשביל מה אתה צריך לדעת? רק תכתוב: כל מה שיש לי.

“נו, אז נכתוב: כל הרכוש דניידי ושלא דניידי –”

הורדובל מהנהן: כך, אדון נערץ, כך, זה נאמר כמו שצריך, כל הרכוש דניידי ושלא דניידי, בעבור כל האמונים והאהבה של אשת איש.

ולחתום, בשם האב, הבן ורוח הקודש. הורדובל עוד מתמהמה. “ובכן, אדוני הנערץ, האם אפשר שוב לצאת לחיות באמריקה?”

אה, איפה, אדון הורדובל, באמריקה יש עודף של פועלים, לאף אחד לא נותנים עכשיו להיכנס לשם – –

הממ; כך. ואולי יש איזה factory פה בעיר?

"אה, בית חרושת. יש פה בתי חרושת, אבל הכל עומד, לא עובד. אלה ימים רעים, אדון הורדובל, נאנח עורך הדין, כאילו הוא לבדו עומס את מעמסת הימים הרעים.

הורדובל מהנהן. מה לעשות, כבר לא צריך בני אדם. איש לא צריך כזה הורדובל, חבל על הידיים הזריזות האלה. אבל אולי צריך סוסים, סוסים הנושאים את ראשם אל-על.

יוריי הורדובל מחפש את האדון המפקד מהצבא.

שם, אומרים לו, בקסרקטין. ומה, סבא, אתה מחפש פה את הבן? לא, לא בן, רק הייתי רוצה למכור סוס בן שלוש, אדוני הפרש.

פה לא קונים סוסים, אומר החייל, אבל ידיו מחליקות על גב הסוס ועורפו – – סוס כמו איילה, סבא.

וכבר ניגש איזה קצין ומניד ראשו לשלילה. למכור סוס, שכן? עניין קשה, אין עכשיו גיוס של סוסים. כבר באביב הוא נרשם לגיוס, אתה אומר? בהמה יפה, האם כבר אומן? לא, אתה אומר, עוד לא טעם טעם של אוכף, רק הפועל שלך רכב עליו יחף, וכבר נאספו כחמישה קצינים, מה תגיד, סבא, אולי אפשר לנסות את הסוס? למה לא, אומר הורדובל, אבל זהו סוס פראי, אדון. מה אתה אומר, פראי, תנו לו, חבריא, שמיכה ומושכות, ונראה אותו להשליך את טוני.

כהרף עין עולה הקצין ומתיישב על גבו של הסוס. הסוס קופץ, מתרומם, והאדון הקצין שרוע על הארץ. הוא נפל במיומנות, על הישבן, ורק צוחק: עכשיו, בחורים, לכו לתפוס את הסוס במרחבי חצר הקסרקטין. המפקד השמן צוחק, עד שכרסו מקפצת. “ובכן, שכן, הסוס הזה מצויין; אבל תשאיר אותו עוד קצת אצלך בבית, אנחנו חייבים להגיש איזו בקשה, בכדי שיאשרו לנו לקנות סוס –” הורדובל מזעיף פנים ורותם את הסוס לעגלה. “מה לעשות, אדון. אז אני אמכור אותו לצועני – או לקצב.”

הקצין משפשף את עורפו. “שמע, חבל על הסוס הזה. מה כל כך בוער לך להיפטר ממנו בכל מחיר?”

“כן, להיפטר,” נוהם הורדובל. “הוא לא מתאים לי.”

“אז תשאיר אותו פה,” החליט האדון המפקד, “אנחנו ניתן לך… תעודה שכזאת, שיש לך אצלנו סוס. ואחר-כך נודיע לך, מה המחיר. מתאים לך כך?”

“מתאים, למה שלא יתאים,” אומר יוריי. "זה סוס יפה, אדון, נושא ראשו אל-על. אומרים ששמונת אלפים – "

“אז תיקח לך אותו,” אומר המפקד מהר.

“נו, אולי גם חמשה,” מהסס הורדובל. עומד שם גם אדון שמן אחר מהצבא, מהנהן בתנועה זעירה. “זה אולי ילך,” אומר המפקד. אנחנו עוד נכתוב לך. אם אתה אולי לא רוצה – אתה יכול לקחת אותו מפה. סגרנו? ועכשיו נוציא לך את התעודה הזאת."

הורדובל נוסע הביתה, על חזהו תלויה לה התעודה עם הרבה חותמות והשקית עם הדולרים שלו. המסורס הכבד צועד ומניד את ראשו – אין עוד הסוס הצעיר. כאילו שטפן הלך בפעם השניה, באין הסוס הצעיר. גם את הסוסה המבכירה מוטב למכור וגם את הסוסה עם הסייח – דיו, סוס זקן, רק לדגדג אותך בישבן ואתה רץ. מה פירוש לא לדבר עם סוסים? כשהבנאדם אומר משהו, הסוס מסובב את הראש ויניף את זנבו; אפשר לראות שהוא מבין. גם מניד את ראשו, כי הוא חושב. הדרך עוד ארוכה, חביבי, אבל במעלה ההר טוב לרוץ. נא, ואל תפחד, זה רק פלג מים שנשפך על אם הדרך. עזוב את הזבוב, אני כבר אגרש אותו. דיו! ויוריי פותח בהשקט בשירה מתמשכת.

הסוס הזקן מפנה עין גדולה אל עבר בעל המשק: מה הנהמה הזאת? הורדובל מנענע את ראשו ושר.

אה, פולנה, פולנה,

אה, פולנה מסכנה,

אלוהים אותך יְשַׂמֵחַ,

אה, פולנה, פולנה.

פרק כ"א

הורדובל כאילו אינו מסוגל לשוקט על שמריו: מייד עם בוקר הוא חומק החוצה, שאלוהים ידאג למשק, והוא עצמו משוטט, השד יודע איפה. לא מכבר – הגיע עד טיבּאווה, שמע גלטיי, האם אתה לא צריך מנהל משק לרפת או לשדות? איזה מנהל משק, הורדובל, יש לי שני בנים; בשביל מי, אחא, אתה צריך עבודה? או במתחם טאטין, שם נמצא שומר היערות סטוי, תגיד, אולי צריך פה באיזה מקום לכרות עצים? איפה עצים, בחור, אלפי מטרים של עץ נרקבים ביערות. ככה זה, ויברך אותך אלוהים. ובשום מקום לא סוללים כביש או מסילת ברזל, לא מפוצצים סלעים? מה פתאום, סבא, כולם שכחו אותנו, בשביל מי לבנות?

טוב, מה לעשות, להתיישב באיזה מקום ולהמתין לרדת הערב. ממרחקים נשמע צלצול פעמוני העדרים, בוקר מצליף בשוט כאילו הוא יורה, מאי שם נשמעת נביחתו של כלב רועים. בשדות – מישהו שר. מה לעשות, הבנאדם יושב ומקשיב לזמזום הזבובים; עוצם את עיניו ומסוגל להקשיב שעות; לעולם אין דממה, החיים נמשכים תדיר; נניח חיפושית מזמזמת, או מנוחתו של סנאי הופרה בשל משהו, ובכל מקום עולה השמיימה צלצולם המתון של העדרים.

ועם ערב בלאט הביתה. הפיה תגיש אוכל – אה, איזה אוכל, גם כלב לא היה אוכל את זה; אבל ממילא אין תיאבון. אמת נכון, לפולנה אין זמן להכין ארוחת ערב. הלילה כבר ירד, הכפר פרש לישון, והורדובל מסתובב עם פנס בידו ועושה מה שניתן: לכבד את הרפת, לסדר את הקומפוסט, להביא מים – בהשקט, לבל יתעורר מישהו, מוצא יוריי עיסוקים לעצמו, היכן שרק ימצא לעושת משהו המתאים לגבר. השעה כבר אחת עשרה, "עוד שעה חָצוֹת הַ-לֵ-י-ל, דַבְּרוּ הַכֹּל בְּשִׁבְחוֹ שֶׁל הָ-אֵ-ל, - ויוריי מתגנב בשקט אל הרפת. נו פרות שלי, נו, פולנה תמצא עם בוקר קצת עבודה עשויה.

ושוב לוולובה פוליה לחפש עבודה. היי, הארצ’אר, האם אתה לא מחפש פועל? מה אתה, משוגע, או ששחררו אותך היום מהכלא? איזה עבודה עכשיו אחרי הקציר? – ומה אתה פותח את הפה, חושב הורדובל בלבו, יש לי כסף בשקית שיכולתי לקנות את חצי המשק שלך; אין צורך ככה להתנפח. הורדובל משרך את דרכו חזרה הביתה, ומה בבית? סתם ככה, לעבור את ההרים, מה זה פה, חוץ לארץ?

יוריי יושב בקצה היער, מעל לשדהו של ואוארין. גם כאן נשמע צלצול פעמוני העדרים, כנראה מאזור לֶהוטה. מה עושה מישה שם למעלה ברמה? למטה נחל – וליד הנחל ניצבת אשה קטנה. יוריי מנמיך את גבותיו, בכדי להיטיב לראות. האין היא נראית כמו פולנה? אה, לא, זה לא, מה פתאום פולנה. ממרחק כזה – כל זקנה תיראה כמו פולנה. ומתוך היער מזנק ברנש שחור – זה לא מאניה, שוקל יוריי, איך זה יופיע פתאום מאניה מהצד ההוא? השחור נעצר ליד האשה הקטנה, הם עומדים ומדברים – מה יש להם כל כך הרבה לדבר, מתפלא הורדובל. כנראה איזו בחורה עם האהוב שלה – אנשים מבחוץ, מלהוטה או מווֹלוֹבוֹ פּוֹליה; הם נפגשים בחשאי שהחברה' מהכפר לא ירביצו לו. והשניים שם למטה עומדים ומדברים; נו, דברו לכם, אני לא מסתכל. השמש כבר מעל למנצ’ול, מתי כבר ירד הערב? ושניים אלה למטה עומדים ומדברים. ומה – לנסות אולי עוד פעם – אולי שם במכרות המלח צריכים איזה מיינר. אמת, המכרות רחוקים; אבל למי איכפת, כמה רחוקים? שנים אלה עומדים למטה ומדברים. אין סיכוי לשאול במכרות

* * *

לא, לא מדברים. הלא זה רק בנאדם אחד, והוא איכשהו מתנודד. אבל לא, יש שם שניים, והם מתנודדים, כאילו נאבקים. והם מחזיקים זה בזה כל כך חזק, כל כך דחוס, שהם נראים כאילו עומד שם אדם אחד המתנודד. ליבו של הורדובל כאילו פסק מהלום. אני מוכרח לרוץ לשם, למטה. לא, אני ארוץ הביתה לראות אם פולנה בבית. בטח שהיא בבית, איפה תהיה אחרת? אל-אלוהים, מה עם הרגליים האלה, כמו הן מעופרת. הורדובל קם ורץ לאורך שפת היער, אץ בדרך העפר, ממהר אל הכפר. איאיאי, איך שזה דוקר במותן, כאילו דקרה שם מחט – מחט של קולעי סלים. הורדובל כבר איננו מספיק לנשום ורץ, רץ בכל כוחו. תודה לאל, הנה הכפר; יוריי צועד בצעד נחרץ (מה זה דוקר כל כך, אלוהים, רק שאגיע בשלום!) רק עוד כברת דרך, הנה השער; בכל הכוח ללפות את המותן, שזה לא ידקור כל כך, ולרוץ אל השער –

הורדובל נשען, סחוט, אל ציר השער, ראשו סחרחר עליו, הוא מתנשף, כאילו מתייפח. החצר – ריקה. פולנה בטח בחדר או איפה שהוא – ליוריי לפתע לא איכפת, עד מוות לא איכפת איפה היא, הוא לא מסוגל להגיע לחדר, לא היה מסוגל להוציא מלה; רק נושף ומתנשף בקול שורק, ועליו להתאמץ ולהיאחז במשהו, שרגליו לא תכשלנה תחתיו.

השער נפתח קמעה ולתוך החצר חומקת פולנה, מתנשפת, סמוקה; נבהלה כשראתה את הורדובל, נעצרה על עומדה ואומרת בשטף מוגזם: "רק הייתי אצל השכנים, אצל – אצל ההרפאקים, לראות את התינוק – "

יוריי מתיישר לכל אורכו, מרים את גבותיו: “לא שאלתי, פולנה.”

פרק כ"ב

והוא היה רוצה ללכת אל מאחורי הגורן כרגיל, אבל לא יכול; דוקר לו ליד הלב. לפיכך הוא מעמיד פנים כאילו מתחשק לו לשבת דווקא פה, דווקא על האבן ליד השער, ולהתבונן בחצר. פולנה – לפתע ידיה מלאות עבודה: מאכילה את העופות, מטאטאת את מבוא הבית ובכלל – “להרפאקית נולדה ילדה,” היא מספקת כלאחר יד – אה, פולנה, מניין לך פתאום הרצון הזה לשוחח?

“מממ,” נוהם הורדובל במבוכה.

הערב רד, פולנה פותחת את השער, הפרות עומדות לחזור מהמרעה. “שמע יוריי,” היא מתחילה בהיסוס, "אמרת שהיית קונה כמה פרות – "

“לא צריך,” ממלמל הורדובל.

בראשים מתנודדים חוזרות הפרות לרפת, בימבם, בימבם. יוריי קם על רגליו, תודה לאל, הכל חוזר למסלולו. “לילה טוב, פולנה.” הוא אומר.

“מה – אתה לא תאכל ארוחת ערב?”

“לא.”

פולנה חוסמת את דרכו. “יוריי, אני אציע לך את המיטה בחדר. מה יגידו האנשים, שאתה, בעל המשק, ישן עם הפרות?”

“עזבי את האנשים,” אומר יורי באורח סתמי. “יגידו עוד הרבה.”

פולנה מלווה אותו במבטיה, קודרת, כשהוא נכנס לרפת. כמה הזדקן גבו של יוריי!

הורדובל נשכב על ערימת הקש. הדקירות במותן פסקו, אבל לבו כבד עליו, לוחץ. החצר שוקטת כאילו נבוכה, גם הפיה מפטפטת בחצי קול, כאילו מישהו היסה אותה, תהיי בשקט, אל תדברי בקול רם! כאילו שוכב פה מישהו חולה אנוש.

ושקט סביב, החצר ישנה, הכפר ישן. הורדובל נחלץ באנחות מהקש, מדליק את פנס הרפת וניגש לראות האם לא נותרה איזו מלאכה לעשות. והדקירות חזרו, לכל הרוחות. צריך היה לנקות את האורווה, לחדש את ריפוד הקש לסוסים, אבל יוריי רק מהרהר, הייתי עושה את זה, הייתי עושה, אבל מה פתאום, מה לעשות שלא בא לי היום? הוא מסייר, פוקד את הלול, את דיר החזירים, את הגורן, מטפס בסולם למדף החציר, מה אם החציר יתחמם: אה, דוקר לו במותן. הוא פוקד את החצר, וגם למטע מגיע. מה שם? אה, רק סתם ככה, אולי יש שם מישהו. מי שיהיה שם? כמובן, אף אחד, אבל לך תדע. ומה עם עליית הגג – פולנה כבר לא ישנה שם, יש שם עכשיו תירס; פולנה עברה לחדרון הקטן. הורדובל עוצר את נשימתו לבל ייאנח, ועולה גם אל עליית הגג; הוא מנסה לפתוח את הדלת, אבל היא לא זזה, שומעים איזה רשרוש כשדוחפים אותה. אה, כן, ערימת התירס כנראה גלשה וחסמה את הדלת. אז גם שם אין אף אחד. ומי זה בכלל יסתתר שם? איזו שטות!

הורדובל ניצב בחצר כמו עמוד שחור ומעביר במבוכה את ידו על עורפו. בעצם, מה פתאום אני מתרוצץ פה, הוא מתפלא. כמה שנים היה מאניה חי פה, נו, ואני לא שמרתי, לא התרוצצתי בחצר עם פנס; ולמה זה עכשיו – הורדובל מרגיש איזו אדישות וקהות חושים. אילו שכבתי עכשיו ברפת ושומע איזה צעדים – הייתי קם? לא הייתי. הייתי קורא ‘מי שם?’ לא הייתי, רק את נשימתי הייתי עוצר. אה, אל-אלוהים, מה לי לשמור על אנשים בוגרים? ובכן, אני שמרתי, נכון, והעמדתי פנים שאני עושה משהו בחושך. האם אפשר לשמור על לבו של מישהו? טיפש אתה, טיפש!

אז מה – שמאניה יחזור לו – מה איכפת? הלא זה כבר לא חשוב, שום דבר לא חשוב. הכל חדל להכאיב. הבית נשרף, אין עוד חור בגג.

בבית הרפאק נשמע קול בכי של תינוק. אתה רואה – אולי זאת היתה אמת, שפולנה הלכה לראות את התינוקת של השכנים. למה לא? הנשים – כמו משוגעות לילדים. עכשיו ההרפאקית בטח חולצת שד לילדה – את זוכרת, פולנה, איך הינקת את הפיה? רק הזיזה את הכתף, והשד חמק לתוך הכותונת – זה כבר אחת-עשרה שנים. ואתה – לאמריקה. טיפש אתה, טיפש –

הורדובל ממצמץ אל עבר הכוכבים. אלוהים אדירים – כמה כאלה יש – כמה נוספו במשך השנים! לפנים לא היו כל כך הרבה, אפילו אפשר להיבהל מהם. שום דבר לא חשוב. כאילו הכל נופל מעליך, דבר אחרי דבר. היתה אמריקה, היתה השיבה הביתה. היו גריץ', פדלש, מאניה – היו הרבה. ועכשיו כבר אין כלום. לא חשוב. השבח לאל, יש בזה הקלה.

טוּוּוּ – טוּוּוּ – טוּוּוּ, תוקע שומר הלילה ממרחקים; והכוכבים כל כך רבים, שאתה מזדעזע.

לילה טוב, לילה טוב, פולנה, לילה טובה!

פרק כ"ג

השכם בבוקר, לפני שאיש בכפר התעורר, משאיר יוריי את הכפר מאחוריו ופניו אל ההרים. אל מישה. ומה שם? סתם ככה, לדבר עם בן-אדם. יש עוד ערפל, את ההרים לא רואים. ליוריי קר במקצת, אבל הדקירות בחזה פסקו; רק קשה לנשום, זה כנראה הערפל. הוא מטפס כלפי מעלה עבור בשדה שהיה פעם של בני הורדובל, ועליו להיעצר לאושש את נשימתו; הנה, פיוסה כבר חרש – טען שהכל מלא אבנים, והנה, גם בעיני פיוסה כדאי השטח לעיבוד. הורדובל מתקשה לנשום ומעפיל בהר. הערפל התרומם והוא נשפך על פני היערות שבפסגות ההרים; עוד מעט-קט ויגיע הסתיו. הורדובל עולה במעלה ההר, וידו נצמדת למותנו; נכון, דוקר, אבל עכשיו כבר לא איכפת, לעלות או לרדת וזה לא ערפל, אלה עננים, עכשיו כבר אפשר להריח כמה הם רוויים במים. תיזהר בראש, שלא תיתקל בהם. ועכשיו הם נשפכו מעל לפסגה, ואתה בתוכם; מרחק שלושה צעדים לפניך לא תראה כלום, ואתה צועד, נדחס לתוך הערפל הסמיך, אינך יודע היכן אתה. ונשימתו של הורדובל שורקת, והוא עולה בלאט, בכבדות, לתוך העננים.

התחיל לרדת גשם דקיק. למעלה, בראש ההר, פרס מישה שק על ראשו, ומצליף בשוט, הויס הוי, מכנס את השוורים לתוך המכלאה. אתה אפילו לא מבחין האם לפניך חיה, או שיח, או סלע; אבל הכלב החכם צ’ובאי, רץ סביב העדר ומוליך את השוורים; ולא תשמע אלא את צלצול הפעמונים בעד הערפל.

מישה יושב למרגלות סוכת הרועים ומתבונן בערפל; לרגע מִדּלדלים האדים ואפשר לראות את השוורים המתרפקים זה על זה; אחר-כך שוב הכל מתכסה באדים ונשמע רק רשרוש הגשם. מה השעה? כנראה קרוב לצהריים. לפתע מגיח צ’ובאי, מרחרח בעד הערפל ונוהם חרש.

מתוך הערפל מבצבצת דמות אדם. “אתה פה, מישה?” קורא קול צרוד.

“הנה אני.”

“השבח לאל.”

זהו הורדובל, רטוב עד לשד עצמותו ונוקש בשיניו; מכובעו נשפכים מים כמו ממרזב.

“מה לך פה בגשם?” כועס מישה.

“בבוקר לא ירד,” שורק קולו של יוריי. “היה לילה כל כך בהיר… וזה טוב שיורד גשם, צריכים את הרטיבות.”

מישה ממצמץ, מהורהר. “חכה, אדליק את האש.”

הורדובל ישוב על ערימת קש ומתבונן בלהבה; בולי העץ מתבקעים ומפיצים עשן, יוריי נשטף חום, ומישה עוד פרס על שכמו שק; אוף, חם לבנאדם, חם כמו שם למטה במיין. יוריי מקיש בשיניו ומלטף את צ’ובאי הרטוב, המסריח לצדו; מה זה חשוב, אני בעצמי מסריח כמו כלב רטוב מגשם. “מישה,” נוקש יוריי בשיניו, “ומה זה שם, הצריף ביער?”

מישה מרתיח מים בקומקום וזורק לתוכם איזה צמחים. “אני יודע, אתה מרגיש לא טוב,” הוא נוהם, “ומה אתה מתרוצץ בגשם, טיפש שכמוך?”

“שם במיין למטה היה פיר,” עונה יוריי מהר, “שם כל הזמן טפטפו מים, כל הזמן. תק – תק – תק, כמו ששעון מתקתק. ו-האם אתה יודע שלאשת הרפאק נולדה תינוקת, פולנה הלכה לראות. – ואין עבודה בשום מקום, מישה, אומרים שכבר לא צריך בני אדם.”

“ובכל זאל נולדים חדשים,” נוהם מישה.

“מוכרחים להיוולד!” מסנן יוריי. “זה בגלל שיש נשים. אתה לא נשוי, אתה לא יודע, אתה לא יודע כלום – מה יש לך לומר כשאין לך אשה? אה, אחא, על הכל צריך לחשוב. נגיד, לכתוב ‘בעבור אהבתה ונאמנותה כרעיה.’ אחרת, מי יודע, איזה לזות שפתיים היו אנשים מוציאים. וחבל, גנבו לי שלושת אלפים דולר; היא יכלה לחיות כמו בעלת אחוזה, נכון? מה תגיד, מישה?”

“נו, אמת ויציב,” ממלמל מישה ומלבה את האש.

“אתה רואה; ואחר-כך אומרים טיפש. מקנאים בי על שיש לי אשה כזאת, הנושאת את ראשה אל-על כמו סוס של מרכבה. כאלה אנשים: רוצים לפגוע בבנאדם. וכל זה מפני שהלכה לשכנה לראות את התינוקת. דיבורים שפלים שכאלה, מישה. תגיד להם שבעצמי ראיתי אותה יוצאת מהשכנים.”

מישה מהנהן בראשו בארשת רצינות. “אגיד, הכל אגיד.”

יוריי נשם לרווחה. “לכן באתי אליך, אתה מבין? לך אין אשה, אין לך על מה לנקום. והם – אפילו לא יאמינו; אבל אתה תעיד על זה, מישה. זה מובן מאליו שהיא היתה צריכה לקחת מנהל משק, כאשר בעל המשק איננו; אבל היא היתה נועלת את הדלת בעליית הגג; בריח כמו רעם, ראיתי אותו. וגריץ' שכזה – הוא יספר לי סיפורים! שמונה שנים הוא אומר, וכך. תגיד, מי מכיר אותה יותר טוב – גריץ' או אני? רק תנועה קלה של הכתף, והשד חמק לתוך הכותונת. וזה שם למטה, זה ליד הנחל, זה היה נער מלהוטה, ראיתי אותו בא מכיוון להוטה. ואנשים – מייד מרכלים.”

מישה מניד את ראשו. “הנה, תשתה את זה, זה בריא.”

יוריי לוגם מהמרקחת החמה ומתבונן באש. "המקום הזה שלך יפה, מישה. ותגיד להם את זה, לך יאמינו, אומרים שאתה ידעון. שהיא היתה אשה טובה ונאמנה – " העשן צורב בעיניים, יוריי מזיל דמעות; אפו איכשהו בולט מתוך פניו. "רק אני, רק אני יודע איזה אשה היא! אה, מישה, מייד הייתי שוב יוצא לאמריקה, להביא כסף, בשבילה – "

“תשתה את זה במכה אחת,” מעודד אותו מישה, “זה יחמם אותך.”

במצחו של הורדובל ניבעו אגלי⁶ זעה לרוב, והוא חלש ומאושר. “אני יכולתי לספר כל כך הרבה על אמריקה, מישה,” הוא שח, "הרבה כבר שכחתי, אבל חכה, אני אזָכר – "

מישה מזין דומם את האש; הורדובל נושם בקצב מהיר ומפטפט מתוך שנתו. הגשם בחוץ חדל, רק מעצי האשוח שבירכתי הסוכה נושרות טיפות כבדות; אולם הערפלים מתגלגלים הלאה.

מפעם לפעם נשמעת געיית שור, וצ’ובאי הולך לראות האם העדר בסדר.

מישה מרגיש משהו בגבו: אלה הן עיניו של הורדובל; יוריי התעורר משנתו ומסתכל בעיניים נפולות.

“מישה, מה תגיד, האם מותר לאדם לקחת את חייו בידיו?”

“מה?”

“האם מותר לאדם לקחת את חייו?”

“בשביל מה?”

“בשביל לברוח מהמחשבות. יש מחשבות כאלה, מישה, שפשוט – לא שייכות אליך. אתה חושב… נגיד… שהיא שיקרה, שלא היתה אצל השכנה…” פיו של יוריי התעקם איכשהו. “מישה,” הוא גירגר, “איך אני יכול להיפטר מזה?”

מישה ממצמץ ממעמקי הרהוריו. “אה, זה ענין קשה. תחשוב עד הסוף.”

“ומה אם בסוף יש… רק סוף? האם הבנאדם אז יכול לעשות סוף בעצמו?”

“אין צורך”, אומר מישה בלאט. “בשביל מה? ממילא תמות.”

“ו-בקרוב?”

“אם אתה רוצה לדעת – בקרוב.”

מישה קם על רגליו ויוצא מהסוכה. “ועכשיו תישן,” הוא מסתובב בדלת ונעלם – כמו לתוך ענן.

הורדובל מנסה לקום. השבח לאל, הוא מרגיש יותר טוב, רק הראש איכשהו מסתובב והגוף כזה מוזר, רפוי, כאילו הוא עשוי סמרטוטים.

יוריי מתנודד החוצה, לתוך הערפל; לא רואים כלום, אפשר רק לשמוע את צלצולי פעמוני העדרים, אלפי שוורים רועים בעננים ומצלצלים בפעמוניהם. יוריי הולך, הולך, ואיננו יודע בעצם לאן; הלא עלי לחזור הביתה, הוא חושב, ולכן עליו ללכת. אלא שאיננו יודע האם הוא עולה או יורד; אולי יורד, כי – הוא כאילו נופל; ואולי עולה, כי ההליכה כבדה עליו והוא מתקשה לנשום. אה, מה איכפת, העיקר הביתה. ויוריי הורדובל שוקע בתוך ענן.

פרק כ"ד

מצאה אותו הפיה, ברפת. הפרות רגשו, ופולנה שלחה אותה, לכי תראי מה קורה שם. הוא שכב על הקש וחרחר.

וכבר לא התנגד כאשר פולנה הובילה אותו לחדר, רק ניסה להרים את גבותיו. היא הפשיטה אותו והשכיבה אותו במיטה.

“אתה צריך משהו?”

“לא,” גמגם, ושוב רק לישון; הוא חלם משהו והן הפריעו לו – מה זה רק היה? גריץ' הלא לא היה באמריקה, הן בלבלו את הכל ועכשיו צריך להתחיל הכל מההתחלה. אילו רק לא היה כל כך כבד בחזה, וזה בטח הכלב צ’ובאי, נשכב לי בדיוק על החזה וישן. יוריי מלטף ביד עצבנית את חזהו השעיר; רק תישן לך, כלב חמוד, איך שהלב שלך דופק! אה, נבלה, כמה שאתה כבד!

הוא ישן קצת, וכאשר פקח את עיניו עמדה פולנה בדלת ושלחה אליו מבט חוקר. “איך אתה מרגיש?”

“יותר טוב, נשמה שלי.” הוא פחד לדבר, לבל יאבד שוב את הכל, לבל יומר הכל שוב לחדרונו העלוב שב-Johnstown. הרי פה הכל – כמו בבית: הארון המצוייר, השולחן והכסאות מעץ אלון כבד – לבו של הורדובל הלם בחוזקה: הלא אני סוף-סוף חזרתי הביתה! אל אלוהים, כמה ארוכה הדרך הזאת, שבועיים ב-lowerdeck וברכבת – הבנאדם כמו נשבר. אבל אסור לזוז, כי זה עלול להיעלם; מוטב לעצום את העיניים, ורק לדעת שזה פה –

ואחר-כך שוב הכל מבולבל: המיינרים ב-Johnstown – והם מרביצים להורדובל; יוריי בורח דרך הניקבה, מתפתל, תופס את מעקה הפיר ומטפס למעלה; מלמעלה צונח הכלוב, ישבור את ראשו, בטח שישבור, והורדובל מתעורר מזעקת עצמו. מוטב לא לישון, כאן יותר טוב; בעיניים בוהות נאחז יוריי ברהיטי החדר. כאן יותר טוב. הורדובל מצייר משהו באצבוע באוויר ומספר למישה על אמריקה. אחא, אני תמיד לעבודות הכי קשות, רק hallo Hordubal, וכבר הלכתי. פעם התמוטט פיר, אפילו הטפסנים לא רצו ללכת לשם. עשרים דולר קיבלתי אז, ואפילו המהנדס לחץ את ידי, כך, מישה, כך הוא לחץ. ועכשיו יורד הורדובל בכלוב המעלית, למטה, למטה; יושבת שם יהודייה שמנה ואיזה זקן צנום ומסתכלים בהורדובל במבטים חודרים. מאה שמונים ואחד, שמונים ושניים, שמונים ושלושה, סופר הורדובל וצועק: די, די כבר, אין עוד לאן לרדת, זה סוף הפיר! אבל הכלוב ממשיך לרדת, וממשיך, החום עולה, אי אפשר עוד לנשום, המנוולים האלה יורדים עד לגיהינום. ליוריי נדמה שהוא נחנק, והוא מתעורר.

הבוקר עולה, פולנה עומדת בדלת ושולחת מבטים מתוחים.

“כבר יותר טוב,” ממלמל הורדובל, ועיניו בוהקות. “אל תכעסי, פולנה, אני מייד קם.”

“רק שכב,” אומרת פולנה ומתקרבת. “כואב לך משהו?”

“לא כואב. גם באמריקה היה לי משהו כזה. Flue, אמר הדוקטור. Flue. וכעבור יומיים – אני כמו דג. מחר אני קם, נשמה שלי. אני עושה לך פה אי סדר, נכון?”

“אתה צריך משהו?”

הורדובל מנענע את ראשו. “כמעט טוב לי. רק – רק קצת מים; אבל אולי אני יכול לבד –”

“מייד אביא לך.” והולכת.

הורדובל הציע לעצמו כרית אל תחת גבו וסידר את כותנתו על חזהו. שפולנה לא תראה אותי ככה זרוק, הוא חושב בלבו. לו רק יכולתי להתרחץ ולהתגלח! פולנה מייד תבוא, כבר היא מגיעה. אולי תתיישב בקצה המיטה בשעה שאשתה. יוריי יפנה מקום בקצה מיטתו שתוכל לשבת, והוא מחכה. אולי שכחה, הוא חושב בלבו; היא מסכנה, ידיה מלאות עבודה – אילו לפחות שטפן היה חוזר! אגיד לה כשהיא תבוא: מה דעתך, פולנה, שמאניה יחזור?

בדלת מופיעה הפיה ומביאה כוס מים, בזהירות שבעטיה היא חורצת את לשונה החמודה.

“את ילדה טובה, הפיה,” נושף הורדובל. “ומה, הדוד שטפן איננו?”

“איננו.”

“ומה עושה אמא?”

“עומדת בחצר.”

הורדובל לא יודע עוד מה לומר, אפילו לשתות שכח. “נו, את יכולה ללכת,” הוא נוהם והפיה מקפצת אל עבר היציאה.

יוריי שוכב בשקט ומקשיב. הסוסים באורווה רוקעים ברגליהם – האם פולנה משקה אותם? לא; היא מאכילה את החזירים, אפשר לשמוע את חרחורם המרוצה. כמה צעדים אשה כזאת צריכה לצעוד, מתפלא הורדובל. צריך להחזיר את שטפן; אסע לריבארי ואגיד לו, מה אתך, עצלן שכמוך, קדימה אל הסוסים, פולנה איננה יכולה להספיק הכל. נגיד שאסע אחרי הצהריים מהרהר יוריי, ואחר-כך מתכסה מראה עיניו במסך שכזה, והכל נעלם.

בדלת מציצה הפיה, מפרכסת מרגל אל רגל, ושוב יוצאת. “הוא ישן,” היא לוחשת באוזני אמא בחצר. פולנה כלום, שקועה במחשבות על משהו.

לקראת הצהריים חוזרת הפיה על בהונות רגליה אל החדר. הורדובל שוכב, ידיו מאחורי ראשו, וממצמץ אל עבר התקרה.

“אמא שואלת האם אתה צריך משהו,” מדקלמת הפיה.

“אני חושב, פולנה,” אומר יוריי, “ששטפן יכול לחזור.”

הנערה פוערת את פיה בלא הבנה. “ואיך אתה מרגיש?” היא פולטת בנשיפה דקה.

“טוב. תודה על השאלה.”

הפיה רצה החוצה. “הוא אומר שהוא מרגיש טוב,” היא מספרת לפולנה.

“לגמרי טוב?”

“נו,” מחווה הנערה את דעתה.

ואחר-כך נפלה דומיית אחרי הצהריים. הפיה כבר איננה יודעת מה לעשות. היא נצטוותה להישאר בבית, למקרה שבעל הבית יבקש משהו – הפיה משחקת במרפסת הבית בבובתה, זו ששטפן גילף לה. אסור לך לצאת, היא אומרת לבובה, בעל הבית שוכב, ואת צריכה לשמור על הבית. ואל תבכי, אחרת ארביץ לך.

הפיה הולכת על בהונות רגליה להסתכל בחדר. בעל הבית יושב במיטה ומנענע בראשו. “מה עושה אמא, הפיה?”

“הלכה לאיזה מקום.”

הורדובל מהנהן. “תגידי לה, ששטפן יחזור. ואת הסייח הזה הוא יכול לקבל בחזרה. היית רוצה שפנים?”

“הייתי.”

“אני אעשה לך כלוב בשביל שפנים, כזה כמו שהיה למיינר ינסן. אה, פולנה, באמריקה יש דברים – אעשה הכל.” הורדובל מהנהן, “חכי, אני אקח אותם אל ההרים, יש שם צריף כזה מוזר - אפילו מישה לא יודע מה יש שם. לכי, לכי, תגידי לאמא ששטפן יחזור.”

הורדובל חש איזו שביעות רצון, נשכב ועוצם את עיניו. חושך פה, כמו במכרה. תַּךְ, תַּךְ, תַּךְ, מַכֶּה הפטיש בסלע. ושטפן מגחך, הכל אבן, הוא אומר כ-ן, אבל לעומת זאת אתה, טיפש שכמוך, אינך יודע מה זה עבודה קשה. לפי העבודה תכיר גבר. ואיזה מין עצים יש לָך בחצר, נשמה שלי? רק גזרי עץ ישרים. ואני – הייתי כורת גדמי עץ עבים. או מסקל אבנים. הורדובל מרוצה. עבדתי הרבה בימיי, פולנה, אלוהים עדי, הרבה. כך טוב, כך בסדר. ויוריי, ידיו שלובות, נרדם בהשקט.

הוא התעורר בשעת בין הערביים, כי החשכה היורדת לוחצת. “הפיה,” הוא קורא, “הפיה, איפה פולנה?” שקט, רק ממרחק נשמע צלצול הפעמונים. הורדובל זינק ממיטתו ולובש את מכנסיו: צריך לפתוח את השער לפרות החוזרות. הראש מסתובב, זה מהשכיבה הזאת. יוריי מגשש את דרכו החוצה, אל החצר, ופותח את השער לרווחה; הוא מרגיש מוזר, מתנשף, אבל השבח לאל, אנחנו בחוץ, הצלצול מתקרב, כמו נהר מתגלגל. כאילו עולם ומלואו נתמלא צלצול הפעמונים של הפרות והעגלים. יוריי נתקף חשק לכרוע ברך, מימיו עוד לא שמע צלצול כזה, גדול וחגיגי. בראשים מתנודדים נכנסות שתי פרות, איכשהו ענקיות, לחצר, עטיניהן מלאים ובהירים. יוריי נשען על השער, והוא מרגיש כה טוב, כה שלוו, כאילו הוא שרוי בתפילה.

בשער מופיעה פולנה, מהירה, מתנשפת. “אתה כבר קמת?” הוא אומרת לפתע. “ואיפה הפיה?”

“נו, קמתי,” ממלמל יוריי כמצטדק. “אני כבר מרגיש טוב.”

“לך, לך לשכב עוד קצת,” פוקדת פולנה. “בבוקר תהיה בריא לגמרי.”

“כרצונך, נשמה שלי, כרצונך,” אומר יוריי בהכנעה ובמאור פנים. “שלא אפריע פה.” עוד לסגור את השער, להגיף את הבריח, והוא עולה בלאט אל החדר.

כאשר הביאו לו את ארוחת הערב, הוא ישן.

שער שני

פרק א'

“הרגו את יוריי הורדובל!”

ראש הכפר גריץ' לובש מהר את מעילו. “לך, ילד, לך תביא את הז’נדרמים,” הוא מורה בחיפזון. “שיבואו אל ההורדובלים.”

בחצר בית הורדובל מתרוצצת פולנה וסופקת את ידיה. “אוי ואבוי, אלוהים אדירים,” היא מתייפחת, “מי עשה לו את זה? הרגו את בעל הבית, הרגו!”

הפיה מבוהלת כולה בפינת החדר, מבעד הגדרות מציצות השכנות, חבורת גברים מצטופפת בשער. ראש הכפר ניגש הישר אל פולנה, והניח את ידו על כתפה. “תפסיקי, בעלת הבית. ומה קרה לו? איפה הפצע?”

פולנה נרעדה: “לא – לא – אני לא יודעת, לא הייתי שם, לא יכולתי –”

ראש הכפר התבונן בה בקפידה. היא היתה חיוורת ומתוחה, היא רק כפתה על עצמה להתרוצץ ולקונן. “ומי ראה אותו?”

פולנה חתמה את שפתיה; וכבר מגיעים השוטרים וסוגרים את השער בפני האנשים למול אפם. הנה גלנאי הזקן והשמן, מדיו פתוחים ולא חמוש, וביגל, השוטר החדש; נוצץ כולו בחַדְשוּתוֹ והתלהבותו.

“איפה הוא?” שואל גלנאי בקול עמום. פולנה מצביע אל עבר החדר ומתייפחת.

הורדובל, האמריקני, שוכב במיטה, כאילו ישן. גלנאי הסיר את קובעו; למניעת מראית עין, הוא מנגב את זיעתו. גריץ' תקוע בדלת, פניו זועפות. רק ביגל ניגש אל האדם השוכב וגוחן מעל למיטה. “תראה, כאן בחזה,” הוא אומר, “קצת דם. זה נראה כדקירה.”

“עבודה מבפנים,” נוהם ראש הכפר.

גלנאי פונה אליו בלאט: “למה אתה מתכוון, גריץ'?”

ראש הכפר מנענע בראשו. “כלום,” מסכן יוריי, הוא חושב בלבו.

גלנאי מגרד את ערפו. “תסתכל, קַרְלִיצֶ’ק, חלון שבור.” אבל קַרְאֵל ביגל מנתק את החולצה הדבוקה לחזהו של המת ומציץ מתחתיה. “אני מתפלא,” הוא מסנן בין שיניו. "סכין זאת לא היתה. וכל כך מעט דם – "

“החלון, ביגל,” חוזר גלנאי על דבריו, “זה משהו בשבילך.”

ביגל פונה אל החלון. הוא סגור, רק בשמשה אחת פעור חור. “תראו-תראו,” הוא אומר בנימת שמחה, “אז דרך החור הזה כאן – אלא שדרכו אף אחד לא יכול לעבור, גלנאי. והנה סימני שריטת יהלום בזכוכית, אבל מבפנים! איזה בידור!”

גריץ' ניגש על בהונותיו אל המיטה. אה, מסכן כמה שהאף שלך בולט! והעיניים עצומות, כאילו הוא ישן – –

ביגל פותח בזהירות את החלון ומסתכל החוצה. “תיכף חשבתי,” הוא מודיע בנימת שביעות רצון. “רסיסי הזכוכית בחוץ, גלנאי.”

גלנאי נשף בחדות, “אז אתה סבור, אדוני ראש הכפר,” אמר בקול מיושב, “שזאת עבודה מבפנים, מה? ואת שטפן מאניה לא ראיתי פה.”

“אולי הוא בבית שלו, בריבארי,” סבור ראש הכפר, בהפגנה שבשתיקה של אי-רצון לשתף פעולה.

אפו של ביגל סוקר את כל פינות הבית. “שום דבר לא זרוק, שום דבר לא שבור –”

“זה לא מוצא חן בעיני, קרליצ’ק,” אמר גלנאי.

ביגל גיחך וחשף את שיניו. “יותר מדי מטופש, מה? אבל חכה, את זה אפשר יופי לעבד. אני אוהב מקרים ברורים, גלנאי.”

גלנאי מתגלגל החוצה, אל החצר, שמן וכולו אומר כבוד. “בואי הנה, הורדובלית. מי היה הלילה בבית?”

“רק אני – והפיה, כלומר הבת.”

“איפה ישנת?”

“בחדר, עם הפיה.”

“הדלת הזאת המובילה לחצר היתה נעולה, נכון?”

“נעולה, כבודו.”

“ובבוקר – עדיין נעולה? מי פתח אותה?”

“אני – כשעלה הבוקר.”

“ומי מצא ראשון את הגופה?”

כלום. פולנה חתמה את שפתיה.

“איפה מנהל המשק שלך?” שאל לפתע ביגל.

“בבית, כבודו, בריבארי.”

“איך את יודעת?”

"נו – אני רק חושבת – "

“לא שאלתי מה את חושבת. מאין את יודעת שהוא בריבארי?”

" - - - לא יודעת."

“מתי הוא היה פה לאחרונה?”

“לפני… עשרה ימים. הוא קיבל פיטורין –”

“מתי ראית אותו בפעם האחרונה?”

“לפני עשרה ימים.”

“את משקרת,” יורה ביגל בלי לכוון. “אתמול היית אתו. אנחנו יודעים.”

“לא נכון!” נשפה פולנה, מבוהלת.

“תודי, הורדובלית,” משדל אותה גלנאי.

"לא – כן. אתמול פגש בי – "

“איפה?” מכה ביגל.

“בחוץ.”

“איפה בחוץ?”

פולנה זורקת מבטים לכל העברים. “מאחורי הכפר.”

“מה עשית שם? מה? מהר!”

פולנה – כלום.

“את נדברת להיפגש איתו, נכון?” פותח שוב גלנאי.

"לא, אלוהים עדי! במקרה פגש אותי – "

“איפה?” חוזר ביגל ושואל.

פולנה מפנה את מבטה הרדוף אל גלנאי. “במקרה פגש אותי - - הוא רק שאל מתי יוכל לבוא לאסוף את חפציו. הבגדים שלו עוד פה, שם באורווה.”

“אה, אז בעל הבית זרק אותו על המקום, מה? ומדוע, מה פתאום?”

“הם רבו.”

“ומתי היה צריך לבוא לאסוף את החפצים שלו?”

“היום – הבוקר.”

“והוא בא?”

“לא בא.”

“כי הוא בא בלילה,” ירה ביגל.

“לא, הוא לא היה פה! בבית היה!”

“איך את יודעת?”

פולנה נושכת את שפתיה. “לא יודעת.”

“בואי, הורדובלית,” אמר ביגל בקול חד, “שם ליד ההרוג תספרי לנו יותר.”

פולנה מטה לפול.

“תעזבו אותה,” נוהם ואסיל גריץ' ואסילו. “היא בהריון.”

פרק ב'

גלנאי יושב בחצר ומניח לביגל לחטט בכל מתקני המשק. הלה מרחרח, מרחרח ועיניו בוהקות מרוב התלהבות. הוא חיטט כבר בכל האורוות והרפתות, הכל ראה ובכל עבר, ועכשיו הוא מחפש משהו בעליית הגג; הוא ממש ניעור מרוב הנאה מהמלאכה הזאת. איזה דברים קורים, חושב גלנאי בלבו, לי היו מספיקים קצת צוענים ושמירת סדר – נו, מגיע גם לקרליצ’ק קצת להנות.

מהחדר יוצא הדוקטור וניגש לשטוף את ידיו במי המשאבה שבחצר. וכבר מגיע ביגל ושואל בקוצר רוח: “מה העניינים? מה העניינים?”

“את זה נראה אחרי הנתיחה,” אומר הדוקטור. “אבל הייתי אומר שזה יכול היה להיות מסמר או משהו כזה. רק שתים-שלוש טיפות דם. – מוזר.”

פולנה מביאה לו מגבת.

“תודה, גברת. ותגידי, הבעל שלך לא היה חולה במשהו?”

“אתמול הוא שכב. היה לו חום.”

“אה. ואת ממתינה לילד, נכון?”

פולנה הסמיקה. “רק באביב, אדון.”

“זה לא יהיה באביב, אמא. קצת אחרי חג המולד, לא כן?”

ביגל ממצמץ בהנאה בעקבות פולנה הפורשת מהם. “אז הנה לך מניע, גלנאי. הורדובל חזר מאמריקה רק ביולי.”

גלנאי נשף במעין נחירה. “ההורדובלית חושבת שזה היה מישהו מבחוץ. היא סיפרה שלפני כשבוע הלך בעלה מכות בפונדק והוא יישר לפדלש את הפנים, לגייזה. שבר לו את הראש. גייזה הוא בריון. נגיד שזאת נקמה, כמו שאומרים. אז הא לך מניע יפה, קארליצ’ק.”

גם הדוקטור מלווה את פולנה במבטיו ואומר כמתוך פיזור דעת: “חבל. אתם תכניסו לי אותה לכלא, ואני אוהב ליילד. כאן אני לא מגיע אף פעם ליולדת, הנשים יולדות פה כמו חתולים – אצל הזאת תהיה כנראה הלידה יותר קשה.”

“מדוע?” “זקנה ורזה. בערך בת ארבעים, נכון?”

“איפה!” אומר גלנאי. “בקושי שלושים. ואתה אומר שהורדובל היה חולה? איך מבחינים בזה אצל מת?”

“סוד רפואי, גלנאי, אבל לך אגלה: מתחת למיטה היה סיר לילה מלא.”

“לזה לא שמתי לב אפילו,” העיר ביגל בנימת קנאה.

“אז היו שלום, רבותי,” אמר הדוקטור והלך לו בצעדים מתנדנדים, ותודיעו לי על הנתיחה, נכון?"

“אני הולך עוד לראות את הבית מסביב,” נהם ביגל, “ואחר-כך קדימה לריבארי.”

“ותגיד לי, קארליצ’ק, מה עוד אתה מחפש? עוד איזה מניע?”

“הוכחות,” אמר ביגל ביובש. “והכלי.”

“אהה. בהצלחה.”

גלנאי משרך את דרכו אל הגדר ונכנס לשיחה עם השכנה, והוא מתגרה בה בהתמדה, עד שהוא סופג סמרטוט על הראש ופרח ריחני כתוספת. בפינה ליד הסככה מתכרבלת הפיה המבוהלת. גלנאי מעוות את פניו לשעשעה ופרצופו נראה כה נורא, שהפיה תחילה פוחדת ואחר-כך מחקה אותו. כאשר ביגל חזר לאחר שעה ארוכה מאי שם בגורן, יושבת הפיה על ברכיו של הז’נדרם גלנאי ומספרת לו שהיא אמורה לקבל כלוב עם שפנים.

“לא מצאתי כלום,” אמר ביגל בקול מדוכדך. “אבל אני עוד אחזור הנה. מה פתאום שאני - - האם אמרת לגריץ' שימצא בשבילנו עגלה לריבארי?”

“היא כבר מחכה לנו,” אמר גלנאי, ושחרר את הפיה בטפיחה קלה בישבנה.

“אז מה, גלנאי, מה אתה חושב על זה?”

“אגיד לך דבר אחד, ביגל,” מלמל גלנאי בארשת רצינות. “אני לא אחשוב על זה כלום. אחרי עשרים וחמש שנים זה כבר נמאס לי. זה פשוט לא מוצא חן בעיני.”

“אבל רצח, זה לא עניין של מה בכך,” אומר ביגל כיודע דבר.

“וודאי שלא, קארליצ’ק,” אמר גלנאי ונענע בראשו. “אלא שעליך לדעת, רצח בכפר – את זה לא צריך למדוד כך. אתה אדם עירוני, אתה לא יכול לחדור לתוך העניין. אילו זה היה רצח לשם שוד, אז אני ארחרח, כמוך, לכל הרוחות. אבל רצח בתוך המשפחה – ואני אגיד לך, אני אפילו לא מתפלא שהרגו את הורדובל.”

“מדוע?”

" - - זה היה לו כזה טבע ביש-מזל. חביבי, זה היה כתוב לו על האף."

ביגל העווה את פניו. “מה פתאום כתוב על האף? במיטה שלו היה מנהל משק צעיר, זה הכל. בן-אדם, גלנאי, זה מקרה כל כך ברור –”

“איפה, המקרים בתוך המשפחה אף פעם לא ברורים,” נהם גלנאי “אתה עוד תראה, קארליצ’ק. לרצוח בשביל כסף, זה עניין ברור, את זה עושים חת-שתיים; אבל חשוב רגע, לשאת את העניין בתוכך שבועות על שבועות לחשוב על זה יומם ולילה – זה, ביגל, זה כמו להריח את הגיהינום. לך זה ברור, כי אתה פה חדש; אבל אני הכרתי את כולם, קארליצ’יק, את שלושתם – מה אגיד ומה אספר לך; ניסע לריבארי.”

פרק ג'

“שטפן בבית?”

“איננו, הלך העירה.”

ביגל הזיז את מיכאל מאניה מדרכו ונכנס מהר לתוך בית. גלנאי בינתיים נכנס עם מיכאל ועם מאניה הזקן לשיחה על מזג האוויר, על ארנבות, ועל זרם הביוב החוצה את הדרך.

ביגל חוזר, ובעקבותיו שטפן, חוור, מַמְרֶה, בגדיו מלאי חציר.

“אז מה סיפרת שהוא לא בבית?” הלם ביגל במיכאל.

“בבוקר הוא אמר שילך העירה,” ממלמל מיכאל. “השומר אחי אנכי?”

“והוא הסתתר בחציר! למה הסתתרת שם, אתה?”

“לא הסתתרתי,” מזעיף שטפן את פניו. “מדוע שאסתתר? ישנתי.”

“אז בטח לא ישנת בלילה, מה?”

“ישנתי. מה פתאום שלא אישן, כבודו.”

“אז מדוע ישנת עכשיו?”

“כי – אין לי פה מה לעשות. די עבדתי כאשר הייתי בשירות.”

“אתמול הוא עבד, כבודו הנערץ, כל היום חרש את השדה,” חש מאניה הזקן לעזרה.

“אותך לא שאלתי,” קטע אותו ביגל. “תיכנס לחדר, ומהר, ומיכאל גם.”

“אה, כן, כן,” נאנח גלנאי. “ומה אתה אומר, שטפן, בנוגע למה שקרה להורדובל?”

“אני לא עשיתי לו את זה,” ירק שטפן.

“אז אתה כבר יודע שהרגו אותו?” התערב ביגל כמוצא שלל רב. “ומי סיפר לך את זה?”

" - - אף אחד. אבל כשהבנאדם רואה ז’נדרמים, – אז הוא מנחש, זה בטח משהו עם הורדובל."

“ולמה דווקא עם הורדובל?”

“כי – כי אנחנו רבנו.” שטפן קומץ את אגרופיו וחורק בשיניו. “הוא זרק אותי החוצה, כלב שכמותו.”

ביגל חש אכזבה כלשהי. “שים לב, מאניה: אתה מודה, אם כן, שנפרדת מהורדובל ברוגז.”

שטפן חושף מתוך כעס את שיניו. “את זה הרי כולם יודעים.”

“ואתה רצית להתנקם בו.”

שטפן נשף בחדות. “אילו פגשתי אותו – אני לא יודע מה הייתי עושה.”

ביגל חושב רגע. את שטפן אי אפשר להכריע בקלות.

“איפה היית בלילה האחרון?” תקף חזיתית.

“הייתי בבית, כאן. ישנתי.”

“את זה עוד נראה. יש לך עדים לזה?”

“יש. מיכאל – דיולה – הזקן שלנו – תשאל אותם.”

“אל תתן לנו עצות,” התפרץ ביגל. “אתמול אחרי הצהרים דיברת עם ההורדובלית. על מה?”

“לא דיברתי אתה,” הצהיר שטפן בקשיחות ומתוך ריכוז. “בכלל לא ראיתי אותה.”

"אתה משקר! היא בעצמה אמרה שהיתה לה פגישה אתך – ששאלת אותה מתי אתה יכול לבוא לקחת את חפציך – "

“לא ראיתי אותה כבר עשרה ימים,” עומד שטפן על שלו. “מאז פיטוריי לא הייתי בקריבה ואת בעלת הבית לא ראיתי.”

ביגל זועם. “תיזהר לך, אני אלמד אותך לדבר אחרת! קדימה – עכשיו אתה הולך להראות לי איפה ישנת בלילה.”

שטפן מושך בכתפיו ומוביל את ביגל פנימה. גלנאי דופק קלות בשמשת החלון: “היי, זקן, בוא הנה!”

מאניה הזקן משרך את דרכו בלאט החוצה וממצמץ בהבעת חוסר אמון. “כן, כבודו, מה קרה?”

גלנאי הניד בידו. “שמע, הלילה הרביצו להורדובל, במקל על פרצופו. תגיד, קשישא, אולי עשה את זה שטפן?”

הישיש מניע את ראשו לשלילה. ובכן זה לא, כבודו הנערץ, זה לא היה יכול להיות שטפן. שטפן היה בבית, ישן. היי, מיכאל, בוא הנה! תגיד, איפה היה שטפן הלילה?"

מיכאל מהרהר ואומר בלאט: “נו, איפה שיהיה? הוא ישן למעלה, אתי ועם דיולה.”

“כן, כן,” מהנהן גלנאי, תיכף חשבתי כך. ואת הורדובל לא כל כך אוהבים בכפר, ברור, אמריקני עשיר, ואפילו את שכניו לא כיבד במשקה."

מאניה הזקן הרים את ידיו אוהו, עשיר! על צווארו תלויה לו שקית מלאה דולרים - -

“אתה ראית?”

“כמובן ראיתי, הרי לא מזמן הוא בא לקנות את החצר והראה את הכסף. יותר משבע מאות דולר, כבודו. לא אוהבים אותו בכפר, ככה זה כנראה; אגיד לך, כבודו הנערץ, אדם מתנשא אין לו חברים.”

גלנאי מהנהן בארשת רצינות. “וממה יש לך פה דלת כל כך מנוקבת?”

“זה מהמרצע לקליעת סלים שתוקעים שם. זה ככה כל השנה.”

“תראה לי איך מרצע כזה נראה,” מתעניין גלנאי, “אני בכלל לא ידעתי שקולעים סלים במרצע.”

“זה, כבודו, בשביל להעביר את הזרדים – ככה,” מראה מאניה באוויר. “עוד אתמול המרצע הזה היה פה,” הוא כועס, "אולי אתה, מיכאל, יודע לאן נעלם?,

“עזוב,” נוהם גלנאי באדישות, “פעם כשאהיה פה בסביבה, אבוא לראות. אבל את הביוב, מאניה, אסור להזרים על אם הדרך. זאת לא הדרך שלך.”

“כבודו הנערץ, כאשר נתחיל לזבל את השדות, נרוקן את המיכל –”היה צריך להתקין פה בור סופג ממלט. חסר לכם כסף למשק, מה?"

“כן, כבודו, חסר,” מצחקק הישיש. “לבנות גורן חדשה - אבל זהו מיכאל הוא טיפש. לשטפן יש יותר שכל למשק. שטפן יכול להיות בעל משק למופת!”

מהשדה חוזר דיולה, מביא מטען של חציר, אבל הוא נוסע כמו רוח סערה.

“בוא הנה, בחור,” קורא לו גלנאי בקול אבהי. “רק למען הסדר. איפה היה שטפן הלילה?”

דיולה פער את פיו ושלח מבטים שואלים אל הזקן ואל מיכאל; איש לא קרץ בעינו. “פה הוא היה,” ממלמל דיולה. “אתי ועם מיכאל ישן בעליית הגג.”

“נכון אמרת,” שיבח אותו גלנאי. “ומה, האם תתגייס לחיל הפרשים?”

הנער חשף שיניים בוהקות. “בטח שאתגייס.”

מהבית יוצא ביגל, והוא רותח מזעם עצור. “בוא הנה, גלנאי. שטפן קיבל ממני זה עתה כמה סטירות לחי. עכשיו נעלתי אותו בחדר.”

“את זה לא צריך לעשות,” הביע גלנאי את דעתו. “הגבלת חירות הפרט וכן הלאה.”

ביגל מעווה את פניו בחוסר נימוס. “על זה אני מצפצף. גרוע יותר הוא שלא מצאתי כלום. ומה אצלך?”

“אליבי כמו בטון, קארליצ’ק. ישן כל הלילה בערימת החציר כמו ילד טוב.”

“הם משקרים,” נבח ביגל.

“זה בטוח. זה אצלם בדם, חבר.”

“בבית המשפט הם יחליפו את המנגינה.”

“אתה לא מכיר אותם. הם ישתחררו מהעדות, או שישבעו לשקר בלי להניד עפעף. קארליצ’יק, זה מעין מנהג לאומי פה בכפרים.”

“אז מה אני צריך לעשות?” הזעיף ביגל את פניו. “מה דעתך, גלנאי, צריך לעצור את שטפן כבר עכשיו? על זה שהוא עשה את זה, אתה יכול לקחת רעל.”

גלנאי הנהן. “אני יודע, אבל שמע – ביגל, תיזהר,” פתח ולא סיים; כי אותו רגע ממש נשמע קול שבירה עמום וביגל צרח: “עמוד!” וכבר רץ אל מעבר לפינת הבית. גלנאי הלך לאט בעקבותיו. על הקרקע מתגלגלים שני אנשים, אבל ביגל על העליונה. “אני אחזיק לך אותו,” מתנדב גלנאי.

ביגל קם ומרים את שטפן בכוח על ידי עיקום זרועו. “קום, ומהר,” הוא מתנשף, אני אראה לך מה זה לברוח!"

שטפן פולט בין שיניו שריקת כאב המעקם את פניו. “הנח לי,” הוא מסנן. "אני – אני רק רציתי לגשת לקריבה – לקחת את החפצים שלי – "

דיולה מפלס את דרכו בין השוטרים. “עזבו אותו,” הוא צועק, “עזבו אותו, או ש –”

גלנאי תופס אותו בכתפו. “לאט לך, בחור. ואתה, מיכאל, אתה אל תתערב. שטפן מאניה, אני עוצר אותך בשם החוק. ועכשיו בוא בשקט, חמור שכמוך.”

את שטפן מאניה מובילים העירה; לא על גבו של סוס רכיבה שראשו אל-על; אבל האנשים עוצרים בדרכם ומסתכלים. שני שוטרים, רוביהם בין ברכיהם, ושטפן בתווך; הוא אינו חובש כובע שמוט לאחור ואינו מתבונן במישור. שם הנהר; והנה סוסים במרעה, בין השיחים משתקפת הביצה; אבל עיני שטפן תקועות בגבו האדמדם של סוס מרכבה –

גלנאי מתיר את כפתורי מקטורן המדים שלו ופותח בשיחה; הוא מדבר עם שטפן בלשון חברים, אבל אף מלה על הורדובל; רק על ניהול משק, על החצר בריבארי, על סוסים – שטפן עונה תחילה בחצי פה, אבל אחר-כך מתיר את לשונו. כן הסייח ההוא; בעל הבית מכר אותו רע, מי יודע למי ובכמה; שמונת אלפים אפשר היה לקבל בעדו; מקומו היה בחוות רביעה, אבל תחילה היה צריך להרביע בו את הסוסה השחורה ההיא – אה, אדוני הייתי רוצה לראות את זה! עיני מאניה אורו. וסוס כזה בעל הבית מכר! זה חטא, אדוני – היה צריך למכור את המסורס, או את הסוסה עם הסייח, אבל סוס רביעה שכזה – שטפן מתרגש עד שקצף עולה בשפתותיו; וביגל מהרהר בכעס, שאסור לדבר עם עצור אלא באורח רשמי.

“אה, אדוני,” מפטיר שטפן כמעט לעצמו, “אילו הסייח ההוא היה רתום לעגלה הזאת - - - הייתי לוקח את המושכות לידי – איזו נסיעה היתה זאת!”

פרק ד'

“תסתכל, גלנאי,” הסביר בערב ביגל. "עשה את זה מישהו מתוך הבית; שמשת החלון נלחצה מבפנים, שזה ייראה כמו פריצה. הוא לא יכול היה להיכנס לבית בעד הדלת, כי היא היתה סגורה על בריח. לפיכך או שהיה בבית כבר בערב – "

“לא היה,” אמר גלנאי, “הפיה סיפרה לי שהדוד שטפן לא היה אצלם בערב.”

"נניח. או שהכניס אותו מישהו מבני הבית; אבל אז זה לא היה יכול להיות אדם זר. שטפן היה שם מנהל המשק במשך חמש שנים. כל הכפר יודע שבמשך חמש השנים האלה היו לו יחסים עם ההורדובלית - - "

“חכה; רק ארבע שנים. בפעם הראשונה היה להם משהו בגורן. אחר-כך בעלת המשק היתה יוצאת אליו כל לילה לאורווה. כל זה יש לי, קארליצ’ק, מפי הפיה.”

“הפיה זו שלך כנראה יודעת הרבה,” העווה ביגל את פניו.

“אתה מבין,” העיר גלנאי, "ילדי כפר - - "

"אז בוא נמשיך: ההורדובלית בהריון – משטפן – זה מובן מאליו, כי הורדובל האמריקני חזר רק ביולי. ההורדובלית יודעת שהעניין יתפוצץ. הורדובל רוצה אותה לעצמו – "

גלנאי נענע ראשו לשלילה. “כנראה שלא כך, ביגל. הוא היה ישן ברפת, והיא בעליית הגג או בחדר. את זה אני יודע מהשכנה.”

“אבל היא המשיכה ביחסים עם מנהל המשק.”

“זה מה שאינני יודע,” אמר גלנאי, שקוע בהרהורים. “הפיה חושבת שלא. אלא שפולנה היתה בימים האחרונים מחוץ למקום, אי שם בירכתי הכפר. השכנה ראתה אותה מתרוצצת שם.”

“בן-אדם, לך יש ידיעות כמו לגברת זקנה. אני מצדי משתדל ליצור לעצמי תמונה הגיונית.”

“אהה. ואת זה, קארליצ’ק, אתה לא יכול לשמור לעצמך?”

“לא. אני רוצה להכניס סדר בדברים, ובקול רם. הטמבל הזה הורדובל נתן אמון כזה בשטפן, שהוא ארס לו את הפיה הקטנטונת. תשמע, זה כמו בימי הביניים – לארס ילדה!”

גלנאי משך בכתפיו.

“אבל בסופו של דבר הוא גילה איכשהו שבעלת המשק מרמה אותו אתו, והוא זרק את שטפן מהבית.”

גלנאי נשף בהבעת גועל. “מה אתה אומר, ביגל. תחילה שטפן עזב את ביתם של ההורדובלים, ורק אחר-כך ארס אותו בעל הבית עם הפיה. תשאל את הדודות בכפר.”

“משהו כאן לא מתאים לי, בן אדם, אז איך זה בעצם התרחש?”

“אני לא יודע, קארליצ’ק, לי אין שום – איך קראת לזה? – תמונה הגיונית. זה עניין משפחתי, ולא שום מקרה ברור. איפה, זה אפילו לא יכול להיות ברור. לך אין משפחה, ביגל, בזה העניין.”

"אבל, גלנאי, זה הרי ברור כמו שתיים ושתיים: פולנה רוצה להיפטר מבעל הבית; שטפן היה רוצה להסתפח למשפחה באמצעות נישואין. השניים מסכמים ביניהם את העניין – וזהו. אתמול רצה פולנה להביא את שטפן – "

גלנאי הניד את ראשו לשלילה. “שוב פִסְפַסְתָ. לי סיפרה הפיה, שאתמול שלח אותה אביה, לכי, תביאי את שטפן, שיחזור. אבל מה איכפת לי! ביגל, תגיד, האם המנוח לא נשא על צווארו שקית עם כסף?”

ביגל נרתע. “איזה שקית? כלום לא היה עליו.”

“אתה רואה,” אמר גלנאי. “ומספרים שהיו בה יותר משבע מאות דולר. חפש את הדולרים האלה, קארליצ’ק.”

“אתה חושב – רצח במהלך שוד?”

"אני לא חושב כלום, אבל הכסף איננו. מאניה הזקן ראה אותו בידיו של הורדובל. בני מאניה צריכים כסף בשביל גורן חדשה – "

ביגל שרק חרישית. “ככה! אז המניע האמיתי היה כסף!”

“יכול להיות,” מהנהן גלנאי. “זה כך בדרך כלל. או נגיד נקמה, ביגל, גם זה מניע כמו-שצריך. הורדובל זרק את שטפן אל מעבר לגדר לתוך סבך של סרפדים. על זה, קארליצ’ק, יש במסורת הכפר סכין. אתה יכול לבחור איזה מניע שמוצא חן בעיניך.”

“למה אתה מספר לי את זה?” הזעיף ביגל את פניו.

“פשוט, שתוכל ליצור לך תמונה הגיונית,” אומר גלנאי בתמימות, “ואולי הרג אותו מאניה בגלל הסייח.”

“שטויות.”

“בדיוק כך. במשפחה נוהגים לרצוח בגלל שטויות, ביגל חביבי”.

ביגל השתתק ברוגז.

“אל תכעס, קארליצ’ק,” זמזם גלנאי. “בעד זה אגלה לך במה נרצח הורדובל. במרצע לקליעת סלים.”

“מאין לך?”

“בבית מאניה הלך אתמול אחד כזה לאיבוד. חפש אותו, ביגל.”

“איך זה נראה?”

“אני לא יודע. אני חושב כמו מרצע של סנדלרים. יותר אינני יודע,” סיים גלנאי וניקה בריכוז את מקטרתו. “אלא אם תרצה לשמוע שבמשק מאניה מתכוננים לפנות את המזבלה.”

פרק ה'

גלנאי וביגל ממתינים, על כוס יין, לשובו של הדוקטור מהנתיחה.

“ואיפה מצאת את יהלום הזגגים?”

“בבית הורדובל בחדר. מה אתה אומר?”

“כאלה האיכרים,” אמר גלנאי בבוז. "חורה להם לרוק כל דבר, אפילו זה corpus delicti. חושבים שזה אולי יכול להיות טוב למשהו – ´גלנאי ירק יריקת אלוף. “קמצנים!”

“ההורדובלית טענה שהיהלום היה שם מימים ימימה, עוד לפני שבעל הבית נסע לאמריקה. והנה פרקש הזגג נזכר ששטפן קנה אצלו יהלום זגגים, בערך לפני חודש לדבריו.”

גלנאי שרק. “כבר לפני חודש? אתה רואה, ביגל, זה הדבר המוזר: שכבר לפני חודש הם חשבו על זה. להרוג מישהו מהר, זה גם אני הייתי מסוגל; אבל ככה לטווח ארוך - - ואת הדולרים לא מצאת?”

"לא. חיטטתי שם בחדר ומצאתי רק פנס חשמלי. אני מנסה לוודא עכשיו היכן ומתי שטפן קנה אותו. גם כן הוכחה, מה? יש לנו כבר מספיק בשביל שהאדונים יורו לאסור גם את האשה הזאת. אבל הם אומרים שעלינו עוד להביא הוכחות כמו שצריך – "

גלנאי הסתובב על כסאו. “קארליצ’ק, כיוון שזה אתה - - גם אני יודע משהו. נודע לי שגיסו של שטפן, איזה יאנוש, התבטא כאילו בערך לפני שבוע בא אליו שטפן אל השדה ואומר, שמע, יאנוש, אתה היית יכול להרוויח מה שאתה רוצה, אפילו זוג שוורים, אתה יכול לבחור לך בשוק – כל זה עבור עבודה קטנה: לחסל את יוריי הורדובל.”

“זה טוב,” אמר ביגל כמבין דבר. “ומה יאנוש?”

“תסתלק מפה, הוא אמר לו לדבריו, ומאין יש לך שטפן, הכסף? – לי אין, אומר שטפן, אבל לבעלת הבית יש; ואנחנו הבטחנו זה לזו שנתחתן ברגע שהורדובל לא יהיה עוד.”

“אז הנה הם בידינו,” נשם ביגל לרווחה. “ושניהם בפנים.”

גלנאי הנהן. והנה כאן הדוקטור החוזר מהנתיחה, רץ על רגליו הקצרות ומסתכל סביבו, קצר רואי.

“דוקטור, דוקטור,” קורא גלנאי, “אולי תואיל להתעכב לרגע?”

“אה,” הגיב הדוקטור בקצרה. “נניח. תנו לי כוסית יי”ש. המסכן כבר הדיף ריח. עבודה לא יפה. אההה," נשף והציב את הכוסית על השולחן. “האם ידעתם, רבותי, שהם הרגו מת?”

"ביגל לטש את עיניו. “איך זה?”

“כמעט מת. במצב של תרדמת סופנית, כנראה נשם את נשימותיו האחרונות. דלקת ריאות במצב מתקדם ביותר, הריאה השמאלית כבר נתמלאה מוגלה, צהובה כמו כבד – הוא לא היה מחזיק מעמד עד הבוקר.”

“אז זה היה מיותר,” אמר גלנאי בלאט.

“אמת. ובאבי העורקים היתה נפיחות – כמו אגרוף. גם אלמלא דלקת הריאות, די היה בהתרגשות כלשהי – וסוף. מסכן.”

שני השוטרים שתקו, מדוכדכים. לבסוף פינה ביגל את גרונו ושאל: “וסיבת המות, דוקטור?”

“נו – רצח. דקירה בחדר הלב השמאלי. אבל כיוון שכבר גסס, ניגר רק דם מועט.”

"במה אתה חושב – "

“אני לא יודע. מסמר, מחט, מרצע לתפירת שקים – או בקיצור: כלי מתכתי דק מחודד, באורך כעשרה סנטימטר, בעל חתך שטוח – מספיק לכם?”

גלנאי סובב במבוכה את הכוסית באצבעותיו העבות. "ודוקטור -

• האם אי אפשר לומר שהוא – שהוא מת מדלקת ריאות? תראה, אם ממילא נגזר עליו למות - - אז למה צריך לעשות מזה עניין כזה – "

“לא בא בחשבון, גלנאי,” התפרץ ביגל. “הלא זה רצח!”

משקפי הדוקטור הבריקו. “זה היה חבל, אדוני מקרה מעניין. לעתים רחוקות מוצאים רצח באמצעות מחט או משהו כזה. אני אכניס את הלב לספירט ואשלח אותו,” הדוקטור העווה את פניו, “למומחה מלומד אחד. שזה יהיה לכם כמו בטון, רבותי. אין מה להגיד, זה רצח, כפי שכתוב בספר החוקים. אה, אלוהים אדירים, אבל כמה מיותר!”

“מה לעשות,” נהם גלנאי, “וחמור שכזה קורא לזה מקרה ברור!”

פרק ו'

אלא שהבקבוק ובו לבו של הורדובל נשבר בדרך והכוהל נשפך; לבו של הורדובל הגיע אל חדר עבודתו של האדון המלומד במצב גרוע מאד.

“מה הם שולחים לי כאן,” כעס האדון המלומד עטור השיבה. “ומה הם כותבים? שהם ווידאו שמדובר בפצע דקירה הדוקטורים הכפריים האלה,” נאנחה הסמכות המקצועית והתבוננה ממרחק בלבו של יוריי הורדובל. תכתוב: פצע דקירה בלתי אפשרי – הפתח קטן מדי - - זהו פצע ירי בשריר הלב בכלי נשק בעל קוטר זעיר – ככל הנראה מדגם פלוברט. ותוציא את זה מפה!"

“אז הנה זה הגיע מפי רשות מוסמכת,” הקביל גלנאי את פני ביגל בחוזרו מריבארי. “אז שתדע לך, קארליצ’ק, הורדובל לא נדקר, אלא נורה מרובה פלוברט. כך.”

ידי ביגל רפו. “ומה אומר על זה הדוקטור שלנו?”

“וכי מה יאמר? הוא קוצף. אתה הלא מכיר אותו, לא? הוא אומר שהוא איתן בדעתו ובכן, רובה זעיר. הקליע אמנם לא נמצא, אבל מה לעשות. תצטרך למצוא מישהו שיש לו רובה מסוג פלוברט.”

ביגל זרק את כובעו לפינה. “אני לא אניח לזה, גלנאי,” הוא איים. “אני לא אתן לכל ארחי פרחי לקלקל לי את התבשיל! אל-אלוהים, אני כמעט השלמתי את הכל, הכל מתאים, ועכשיו זה! האם נוכל ללכת לבית המשפט – עם דבר שכזה? בן-אדם, איפה ניקח עכשיו איזה רובה פלוברט?”

גלנאי מושך בכתפיו. “אתה רואה, זה בא כי לא הנחתם להורדובל להיאסף אל עמיו בשל דלקת ריאות. מגיע לך, לך ולדוקטור.”

ביגל התיישב בכיסא בזעם. “זה קלקל לי את כל השמחה שהיתה לי, השמחה הגדולה בימי חיי.”

“נו, מה העניין?”

“מצאתי את הדולרים. קצת מעל לשבע מאות, עם השקית. מוסתרים מאחורי קורה בעליית גג, בריבארי.”

גלנאי הוציא את מקטרתו מפיו מרוב הפתעה “ובכן, זה משהו, קארליצ’ק,” אמר בנימת הוקרה.

“חתיכת חיפוש,” נאנח ביגל. “הנה החשבון: אתה יודע כמה זמן הקדשתי לחיפושים בריבארי? ארבעים ושש שעות נטו. לא הנחתי אפילו לקנה קש מבלי להפכו. עכשיו יכול שטפן לאכול את האליבי שלו. מה אתה חושב, גלנאי; האם זה יספיק לחבר המושבעים? הכסף נמצא, היהלום ששטפן קנה, גם זה לא רע, ויש גם סתירות בעדויות ומניע כמו פיל.”

“אפילו ארבעה מניעים.” העיר גלנאי.

ביגל הניד את ידו. “איפה! זה היה רצח פשוט לגמרי, גס ומכוער, רצח לשם שוד. אני אגיד לך איך זה הלך. הורדובל ידע שמאניה הוא מאהב אשתו, והוא פחד ממנו. לכן הוא נשא את כספו על גופו, לכן הוא ארס את מאניה להפיה, ולכן גרש אותו לבסוף, לכן הוא היה מסתגר ברפת – מקרה פשוט לגמרי, גלנאי.”

גלנאי מצמץ מתוך הרהוריו. “ואני חושב כל הזמן על הסוסים. שטפן אהב סוסים. הוא לא דיבר על שום דבר אחר, כך סיפרו לי. לקנות שטח במישור בירכתי אדמותיו של הורדובל. אולי רצה מאניה להניע את הורדובל לקנות את השטח, וזה סרב, והיה נושא את הכסף על לוח לבו – אני מצדי, קארליצ’ק, לא הייתי מתפלא אם יתברר שזה היה העניין.”

“זה היינו הך: בגלל כסף. בטח לא מאַהֲבַת פולנה.”

“מי יודע.”

“לא. אתה, גלנאי, אתה שוטר ותיק, ואתה מבין בענייני הכפר. אבל אני שוטר צעיר, ויש לי, לכל הרוחות, חוש לנשים. הסתכלתי בפולנה: היא דודה מכוערת וגרומה, וזקנה, גלנאי; נכון היו לה יחסים עם מנהל המשק – אני חושב שזה עלה לה הון תועפות. בגללה לא היה הורדובל הולך להיהרג, בגללה לא היה שטפן רוצח. אבל בגלל כסף – זה ברור. הורדובל היה קמצן הכפר, פולנה רצתה לרשת בכדי שתוכל להחזיק מאהב, שטפן היה חמדן לכסף – וזהו. גלנאי, פה לא היה עניין של אהבה, לא כזית,” ביגל ספק אצבעות. “מקרה מלוכלך, בן-אדם, אבל ברור.”

“אתה הרכבת את זה יפה,” אמר גלנאי בהערכה. “כמו פרקליט המדינה. אצלך זה כל כך פשוט –”

ביגל חשף את שיניו בהנאה.

" – אלא שלדידי, קארליצ’ק, היה עוד יותר פשוט, אילו יוריי הורדובל נאסף אל אלוהיו. דלקת ריאות, אמן. והאלמנה תינשא כעבור זמן למנהל המשק - - ייולד תינוק – אלא שתרחיש פשוט שכזה לא מוצא חן בעיניך, ביגל."

“לא. אני אוהב רק למצוא את האמת. זאת, גלנאי, עבודה בשביל גבר.”

גלנאי ממצמץ, שקוע בהרהורים. “ואתה חש, קארליצ’ק, שמצאת אותה? את האמת לאמיתה?”

" - - רק את המרצע הזה עוד הייתי רוצה למצוא."

שער שלישי

גליון אישום נגד שטפן מאניה, מנהל משק, בן עשרים ושש, רווק, בן העדה הרפורמית;

ונגד פולנה הורדובל לבית דורקוטה, אלמנה, בת שלושים ואחת, בת העדה היוונית-קתולית –

בגין רצח בכוונה תחילה של יוריי הורדובל, בעל משק בקריבה, וסיוע לרצח הנ"ל, בהתאמה.

הנאשם, קום. זה עתה שמעת את גליון האישום. האם אתה מודה באשמה על פי הנאמר בכתב האישום?

הנאשם כופר באשמה. לא הרג את יוריי הורדובל, אותו לילה ישן בריבארי. הכסף מאחורי הקורה נתקבל מבעל המשק בתור נדוניה כשישא את הפיה לאשה. את יהלום הזגגים לא קנה. לא היו לו יחסים עם בעלת המשק בעצמו. מלבד זאת אין לו מה להוסיף.

הנאשמת כופרת באשמה. על הרצח לא יודעת כלום. רק בבוקר – לשאלה כיצד נודע לה על מותו של יוריי הורדובל: היא ראתה חלון שבור. עם מנהל המשק לא היו לה יחסים. את יהלום הזגגים קנה לפני שנים בעל המשק. הרוצח היה צריך להגיע דרך החלון, כי הדלת היתה נעולה כל הלילה בבריח.

היא מתיישבת במקומה, חיוורת, לא-יפה, בהריון מתקדם; בשל הריונה היה צורך להחיש את ההליכים.

המשפט מתגלגל ללא רחם על פי שגרתה של מכונת הצדק. מקריאים פרוטוקולים וחוות דעת, הניירות מרשרשים, המושבעים מעמידים פנים כאילו הם עוקבים ביראת כבוד ובהבנה אחרי כל מלה הכתובה במסמכים הרשמיים. הנאשמת יושבת ללא ניע כמו מריונטה, רק עיניה תרות בלא מרגוע. שטפן מנגב מפעם בפעם את מצחו ומשתדל להבין את המלים המוקראות: מי יודע מה המלכודת המצפה לו, מי יודע מה רוקמים האדונים הנכבדים; בראש מורכן בהכנעה מקשיב מאניה ומניע את שפתיו, כאילו הוא חוזר על כל מלה.

בית המשפט ניגש לשמיעת העדים.

קוראים לואסיל גריץ' ואסילו, ראש הכפר של קריבה; איכר גבה קומה, בעל כתפיים רחבות, חוזר בלאט ובארשת רצינית על מלות השבועה. הוא היה מהראשונים שראו את הגופה. נכון שהוא אמר מייד שזאת עבודה מבפנים הבית. על סמך מה? על סמך השכל, אדון. והאם ידוע לך, גריץ‘, שלפולנה הורדובל היו יחסים עם שטפן מאניה? ידוע. הוא עצמו העיר לה על כך לפני שהורדובל חזר. – ומה, האם התנהג הורדובל רע כלפי אשתו? – הוא היה צריך להרביץ לה, אדון נערץ, הודיע ואסיל גריץ’ ואסילו, לגרש את הדיבוק מתוכה. אפילו לאכול היא לא נתנה ליוריי. – האם הורדובל התלונן על אשתו? – לא התלונן, רק התרחק מבני האדם; הוא הלך ונמוג כמו נר.

פולנה יושבת ישרת גו ובוהה במבט ריק.

מפקד המשמר גלנאי מעיד ברוח התביעה. הוא מצביע על המוצגים הרלוונטיים: כן זהו החלון מחדרם של ההורדובלים, כאן, בצד הפנימי, יש חריטה ביהלום. אותו יום היה בוץ, מתחת לחלונות מהצד החיצון היתה שלולית מים; אבל בחדר לא היתה שום עקבת בוץ, ועל אדן החלון נשאר אבק שלא נוגב. האם אפשר שאדם מבוגר יעבור בעד הפתח הזה? בלתי אפשרי; לפחות היה צריך להכניס את ראשו, ואפילו זה לא ייתכן.

מעיד הצוער המשטרתי ביגל; הוא ניצב כמו במסדר, ונוצץ ממש בלהיטותו. הוא מעיד בדיוק ברוח כתב התביעה. את היהלום מצא בארון נעול; הנאשמת לא רצתה למסור לו את מפתח הארון, בטענה שאיבדה אותו. הוא פרץ את הארון, וגם מצא את המפתח בתחתית דלי מלא גרעינים. הוא גם מצא בריבארי את הדולרים של הורדובל. ויש עוד דבר, כבוד אב בית הדין, שאני מרשה לעצמי להביא לכאן, מודיע ביגל בקול מורם, ומגולל משהו שהיה עטוף בממחטה. רק אתמול מצאתי אותו בשעה שרוקנו את המזבלה של משק מאניה. היה זרוק בתוך בור השפכים.

ביגל מניח על שולחנו של אב בית הדין חפץ דק, באורך של כחמשה עשר סנטימטר, בעל חוד וחתך שטוח. – מה זה? – זהו מרצע קליעה שנעלם בבית מאניה ביום הרצח. ביגל איננו מניד עפעף, נהנה מזוהר נצחונו והעניין שהוא עורר בעיני הכל. חמשה שבועות חיפש את המרצע הארור, והנהו.

הנאשם, האם אתה מזהה את המרצע?

לא מזהה. ומאניה מתיישב, קודר וסורר.

שומעים את עדותו של הדוקטור. דעתו איתנה שהרצח בוצע בחפץ דק וחד בעל חתך שטוח. אילו נורה הורדובל, היה הקליע נשאר בתוך הגוף וכזה לא נמצא; והדוקטור מפרט בהרחבה את ההבדל בין פצע דקירה ופצע ירי; מלבד זאת, יריה מכלי זעיר צריכה היתה לבוא מטווח קצר ביותר, כך שהיתה נחרכת החולצה ואולי גם עור החזה.

האם יכולה היתה הפגיעה להיגרם בחפץ הזה?

אפשר שכן. אי אפשר לקבוע בוודאות שאכן זה היה החפץ, אבל החפץ הזה הוא חד ודק די צרכו לגרום לפצע שכזה. הוא מתאים לכך לגמרי, מעריך הדוקטור. כן; המות היה מיידי. והדוקטור מסתלק בצעדים מהירים, כאילו נמלט.

מעיד רופא הכלא. פולנה הורדובל נמצאת, לפי כל הסימנים, בחודש השמיני להריונה. – הנאשמת, אומר אב בית הדין, את לא חייבת לקום. מי הוא אבי הילד שאת נושאת בבטנך?

יוריי, לוחשת פולנה ועיניה תקועות ברצפה.

הורדובל חזר אך לפני חמישה חודשים. מי הוא אבי הילד.

פולנה שותקת.

מאניה הזקן מוותר על עדותו; שטפן מכסה את פניו בכפיו, הזקן מזיל דמעותיו לתוך ממחטה אדומה. אגב, מאניה, האם אתה מזהה את החפץ הזה?

מאניה הזקן מהנהן, אה, זהו המרצע שלנו, מרצע הקליעה. ומייד הוא ניגש לתחוב אותו לכיסו. לא, לא, סבא, זה מוכרח להישאר פה.

גם מיכאל ודיולה מוותרים על עדותם. קוראים למריה יאנוש. האם את מעוניינת להעיד. כן. האם נכון שאחיך שטפן ביקש מבעלך לגרום למותו של הורדובל? אמת, אדון נערץ; אבל האיש שלי – אפילו בעד מאה זוגות שוורים לא, הוא אמר. האם היו לשטפן יחסים עם בעלת המשק. ודאי שהיו, הוא אפילו התפאר בזה בבית. שטפן הוא איש רע, כבוד השופט. לא טוב היה לארס לו ילדה; השבח לאל שזה התבטל. – "ומה, העדה, האם אחיך כעס מאד כאשר הורדובל זרק אותו החוצה? מריה מצטלבת: אה, אדון, כמו שד: לא אכל, לא שתה, אפילו לא עישן – העדה פורשת מהדוכן וליד הדלת פורצת בבכי: צר לי, אדון נערץ, אני מבקשת בהכנעה – האם אוכל להשאיר פה כמה גרושים בשביל הטבת תנאים לשטפן? לא, אמא, אין צורך בכסף, יהי האלוהים עמך.

קוראים ליאנוש. אתה מוכן להעיד? כפי שהאדונים יצוו עלי, בבקשה. האם אמת ששטפן ביקש ממך לגרום למותו של הורדובל? העד ממצמץ מתוך מבוכה. האמת, הוא אמר משהו: יאנוש, אתה קבצן אתה, היית יכול להרוויח כסף – ובעד מה הכסף – מה אני יודע, אלה סתם דיבורים, כבודו. האם הוא אמר לך להרוג את הורדובל? – זה אולי לא, אדון נערץ. זה כבר זמן רב. היה איזה דיבור על כסף – שטפן תמיד היה מדבר על כסף. למה שאני אשמור דברי הבל שכאלה בראש? והוא אומר שאני טיפש. טיפש, נגיד שאני טיפש; זה לא יביא אותי אל עמוד התלייה, אחא. – האם אינך שיכור, העד? כן, כבודו, שתיתי כוסית בשביל אומץ, קשה לדבר עם אדונים נכבדים.

המשך הדיון נדחה למחרת. עיני שטפן מחפשות את פולנה, אבל אלמנת הורדובל מסתכלת, כאילו גולפה מעצם, כאילו איננה יודעת על קיומו; גרומה, מכוערת, נוקשה. איש איננו מביט בשטפן, רק בה; למי איכפת ממנו, בחור שחור שכמוהו; קורה שגבר הורג גבר. אבל זה – אשת האיש, במטותא; מה שווים החיים, אלוהים, אם אינך יכול לתת אמון באשתך שלך! שלא תהיה בטוח אפילו בבית, במיטתך, הלא ישחטו אותך כמו בהמה דקה. אלמנת הורדובל עוברת בין שורות השנאה הנסגרות עליה כמו מים. אה, המנוח היה צריך להכות אותה עד מוות באלה, כמו זאב הנתפס במלכודת. לתלות אותה, אומרות הנשים. אין צדק בעולם אם לא יתלו אותה. אה, זקנות בלות, הלא ידוע שנשים לא תולים; להכניס אותה לכלא עד יום מותה – אילו הנשים היו שופטות, היו תולות אותה, את הנבלה. תראו, אני במו ידיי הייתי שמה לה את החבל על הצוואר. אל תדברי, מריקה, זה לא עבודה בשביל נשים זקנות. אבל את שטפן, אותו וודאי יובילו לגרדום.

כן, כן. את שטפן; אבל הוא רק הרג אדם זר. אם לא תתלו את פולנה, האם לא יתחילו נשים להרוג בבעליהן? לא אחת הדבר יעלה לראשה של אשה – במשפחה, חברים יקרים, בנישואין באות סיבות לא פעם. לא, לא, רק לתלות אותה. ואיך לתלות אותה כשהיא נושאת ילד בבטנה? איזה ילד, את השטן עצמו תלד.

קוראים לעדות את שמעון פזקאש, המכונה לצה. הוא ראה אותו יום כאשר קרה הרצח את פולנה עומדת יחד עם שטפן, זה היה ליד הנחל. שטפן מאניה, האם אתה מכחיש גם כעת שהיית באותו יום בקריבה ודיברת עם פולנה הורדובל? לא הייתי שם, כבודו. הנאשמת, האם דיבר אתך מאניה ליד הנחל? לא דיבר. אבל לשוטרים אמרת שכן. השוטרים הכריחו אותי.

עדותה של יוליאנה וארווארין, שכנתם של ההורדובלים. כן היא היתה רואה את הורדובל מהלך כמו גוף בלי נשמה. פולנה לא נתנה לו לאכול לאחר שפיטר את שטפן, אבל למנהל המשק היתה מטגנת עופות וגם בשר חזיר. יום-יום היתה הולכת לשכב עם מאניה; בל יענישו אותה משמיים, יורקת השכנה, אבל אחרי שהורדובל חזר, מי יודע איפה היא היתה נפגשת עם מנהל המשק; לאורווה כבר לא נכנסה. בזמן האחרון היה הורדובל מסתובב בלילות עם פנס, כאילו שומר.

ותגידי, העדה, את ראית הורדובל זורק את שטפן אל מעבר לגדר. האם בעת מעשה לבש שטפן מקטורן? לא, הוא היה לבוש רק בתחתונים וחולצה. והוא הלך לו בלי מקטורן? כן, כבודו. אז המקטורן שלו, שהוא לובש עכשיו, היה מוכרח להישאר עם יתר החפצים שלו בבית הורדובל? שטפן מאניה, מתי חזרת לקריבה לקחת את המקטורן?

שטפן קם וממצמץ באי בטחון.

לקחת אותו באותו לילה שבו נרצח יוריי הורדובל. אתה יכול לשבת. והתובע רושם לעצמו משהו בארשת נצחון.

“תוציאו את הנאשמים,” מורה אב בין הדין. קוראים להפיה הורדובל להעיד.

מכניסים ילדה יפהפיה, תכולת עיניים. באולם הושלך הס.

“אל תפחדי, ילדה, גשי הנה,” אומר השופט בנימה אבהית. “אם את לא רוצה, את לא חייבת להעיד. אז מה, האם את רוצה?”

הנערה מביטה במבוכה ובמבט של שאלה אל האדונים הנכבדים לבושי הגלימות.

את רוצה להעיד? הפיה מהנהנת בצייתנות, כן.

האם אמא שלך היתה הולכת לאורווה כאשר שטפן היה שם? כן, כל לילה. ראית אותם לפעמים ביחד? ראיתי. הדוד שטפן חיבק אותה פעם והפיל אותה לתוך ערימת קש. ומה אבא, היה לפעמים עם אמא? לא, אבא לא; רק הדוד שטפן. ולאחר שאבא חזר מאמריקה, גם אז היתה אמא נפגשת עם הדוד שטפן? הפיה מנידה ראשה לשלילה. איך את יודעת? כי בעל הבית היה בבית, אמרה הילדה המנוסה, כאומרת דבר המובן מאליו. הלא הדוד שטפן אמר, שהוא לא יישאר כאן, שעכשיו הכל אחרת –

האם בעל הבית היה טוב אליך? הפיה מושכת במבוכה את כתפיה. ושטפן? אוהו, שטפן היה טוב. האם אמא היתה טובה אל בעל הבית? לא. ואליך? האם אהבה אותך? היא אהבה רק את הדוד שטפן. היא בישלה לו דברים טובים? בישלה, והוא היה נותן לי קצת מזה. ואת מי את אהבת ביותר? הנערה מסתובבת בביישנות. את דוד שְׁטֶף.

ואיך זה היה, הפיה, באותו לילה אחרון, כאשר אבא שלך מת: איפה ישנת? עם אמא, בחדר. האם העיר אותך משהו? העיר. מישהו דפק בחלון ואמא ישבה במיטה. והלאה? הלאה כלום, אמא אמרה שאני צריכה לישון, אחרת אקבל מכות. ואת חזרת לישון? כן, ישנתי. ולא שמעת עוד כלום? כלום. רק מישהו עבר בחצר, ואמא יצאה החוצה. ומי זה היה שעבר בחצר – את לא יודעת? הילדה פוערת את פיה בפליאה. נו, שטפן, וכי עם מי תצא אמא החוצה?

באולם דומיה נוראה, קשה אפילו לנשום. אני מכריז על הפסקה, מודיע אב בין הדין ובעצמו תופס את ידה של הפיה ומוביל אותה החוצה. את ילדה טובה, הוא נוהם, טובה ונבונה; אבל היי מאושרת שאת לא מבינה במה העניין. המושבעים מחפשים בכיסיהם לדחוף לה משהו טוב; הם מצטופפים מסביב, לפחות ללטף את שערה.

ואיפה שטפן? שואלת הפיה בקול כסוף. הנה גלנאי השמן, נושף ונדחף אל עבר הפיה: בואי, ילדה, אקח אותך הביתה. אבל המסדרונות מלאי אנשים, תוחבים אליה מי תפוח ומי ביצה או חתיכת עוגה. כולם מקנחים את אפיהם בהתרגשות, הנשים מנשקות אותה ומזילות דמעות לרוב; הפיה מחזיקה ביד קמוצה את אצבעו העבה של גלנאי, קרובה בעצמה לבכי; אבל גלנאי אומר אל תבכי, אקנה לך סוכריות, והילדה קופצת משמחה.

ההליך נמשך, לפעמים כאילו נתקע בפקעת, ונדרשות כמה ידיים להתיר את הסבך. מעידים פיוסה המכונה הוסאר, אלכסה ווֹרוֹביץ' מֶטְרוּ ואשתו אנה, ואשת הרפאק, והם מעידים על האשה הזאת היושבת כאן, פולנה הורדובל. אה, אלוהים שבשמיים, מה הכל יודעים בני אדם על זולתם – עד בוש; אין האלוהים צריך לשפוט, בני האדם שופטים זה את זה. כעת מבקש להעיד אחד מישה, רועה צאן. גש נא הנה, אדוני העד; אין צורך בשבועה.

מה?

אין צורך להישבע. בן כמה אתה?

מה?

בן כמה אתה, מישה?

אה, אני לא יודע. מה איכפת? בשם האב, הבן ורוח הקודש. יוריי הורדובל מסר לכם, שאשתו היתה אשה טובה ונאמנה.

חכה רגע, מישה, מה פירוש מוסר? מי אמר לך?

מה?

מתי הוא אמר לך, מישה?

אה, מתי. נו, אני לא יודע. ירד גשם. אמר לי, תגיד להם אתה, מישה, לך יאמינו.

יהי אלוהים עמך, סבא; עם זה באת הנה מקריבה?

מה?

אתה יכול ללכת, מישה, אנחנו כבר לא צריכים אותך.

אני מודה בהכנעה. יהא שם אדוננו מבורך.

מעיד פארקש הזגג. את יהלום הזגגים הזה קנה אצלי מאניה שטפן. האם אתה מכיר אותו? איך לא אכיר אותו, זה האיש כאן, הצהוב. קום, מאניה; האם אתה מודה שקנית את היהלום הזה מהזגג פארקש? אני לא מודה. אתה יכול לשבת מאניה, אבל כך לא תעזור לעצמך.

מעידות אשתו של באראן, אשתו של הריץ, אשתו של פדור בובאל. אה, פולנה, איזו בושה; הן מצביעות עלייך באצבע, מאשימות אותך בניאוף, הנשים סוקלות את הנואפת. איש כבר לא רואה את שטפן מאניה, לשווא את מנסה לכסות את בטנך ההרה בזרועותייך השלובות, את חטאך לא תכסי; שטפן הרג, אבל את חָטַאתְּ. ראו את חסרת הבושה, אפילו לא מרכינה ראש, לא בוכה, לא מטילה את ראשה בכותל: היא מביטה כאילו רוצה לומר: דברו, דברו לכן, מה איכפת לי?

הנאשמת, האם יש לך מה להעיר על עדותה של מרתה בובאל?

אין לי מה להעיר. ואיננה מרכינה ראש, איננה מסמיקה מבושה, איננה נבלעת באדמה מרוב קלון; כמו פסל.

אין יותר עדים? טוב, המשך הדיון נדחה למחר. אבל הקטנה הזאת, הפיה, העידה יפה, מה? ילדה שכזאת, אדוני הקולגה, ומה הכל כבר ראתה. נורא, נורא. ובכל זאת – עדותה נשמעה כאילו זורם פלג מים זכים. הכל כמו מובן מאליו – כאילו בכל מה שסיפרה אין כל רע. אבל כל הכפר הוא עכשיו נגד פולנה. מצבה של פולנה גרוע; כמובן גם של שטפן, אבל מה – שטפן הוא פיגורה צדדית. כן, כן, הכפר הבין שהנושא הוא הנורמה המוסרית, אדוני הקולגה. הייתי אומר שהכפר קריבה נוקם את נקמת הסדר החברתי שהופר. זה מוזר: העם בדרך כלל איננו מחמיר עם מה שקורה במשפחה, נכון? נראה שפולנה לא רק שנאפה, אלא פשעה הוא חמור יותר. מה פשעה, אתה שואל? ובכן, היא התגרתה ברגשי הציבור; ובכך היא הביאה על עצמה את קללת הכפר.

ארורה את, פולנה! הראיתם כולכם, כיצד היא נושאת את ראשה? שאיננה מתביישת! היא עוד חייכה, כאשר אשתו של פדור בובאל סיפרה שהנשים רצו לנפץ את חלונות ביתה בעבור ניאופיה. כן, כן, היא עוד הגביהה את ראשה וחייכה, כאילו יש לה במה להתפאר. אם ככה, סבא, הייתי רוצה לראות אותה בעצמי; האם היא לפחות יפה? שאלוהים לא יעניש אותי, אבל היא יפה! היא בטח הקסימה אותו, את שטפן, אני אומר, ועיוורה את עיניו; רזה, אני אומר לך, ועיניה – כמו מחטים; היא אשה רעה, אני אומר. אבל הילדה, שמעו, כמו תמונה; כולנו בכינו – תחשבו, יתומה! ואתה רואה, אפילו לפני הילדה האשה הזאת לא התביישה, נאפה לעיני בתה שלה. פשוט, שטן, אני אומר. אז, כמו שאמרתי, גם אני צריך לבוא לראות!

תנו להיכנס, תנו להיכנס פנימה, רוצים לראות אותה, את חסרת הבושה! לא חשוב, נצטופף, נעמוד כמו בכנסייה, רק תנו להיכנס! חברים, אל תלחצו כל כך, פרוות הצאן שלכם יסריחו את כבוד בית המשפט! זוזו, תתרחקו מהדלת!

תראו, תראו, זו הרזה, זו היושבת בגוף ישר כמו סרגל, זאת היא. באמת, מי היה אומר זאת עליה? היא נראית כמו סתם דודה. ואיפה שטפן? אה, ממנו רואים רק את הכתפיים. וזה, הקם עכשיו על רגליו, זה הגבוה בגלימה זהו התובע בכבודו ובעצמו. שקט, שקט, עכשיו תשמעו משהו.

רבותי המושבעים, תיארתי לפניכם את הנסיבות שנתגלו בעקבות עבודתם המופתית של שלטונות הבטחון הציבורי (בשורות הקהל תוחב ביגל את אצבעו אל בין צלעותיו של גלנאי) ונתבררו בעדויותיהם של העדים. הייתי רוצה לשגר מכאן תודה לאלה ולאלה. רבותי, במהלך עבודתי רבת השנים בבתי המשפט עוד לא ראיתי משפט שבו חדורות העדויות תחושת שיתוף כה נלהבת ועמוקה בתהליך עשיית הצדק כמו במקרה הזה. כל הכפר, כל עמה של קריבה, גברים, נשים וטף, התייצבו בפניכם לא רק על מנת למסור עדות, אלא על מנת לשאת לפני אלוהים ואדם את משאם נגד אשה נואפת. לא אני בשם החוק, אלא העם בכבודו ובעצמו הוא הקטיגור. לפי החוק החרות אתם עומדים לפסוק בדבר פשע. על פי מצפונו של עם האלוהים הזה אתם עומדים לשפוט חַטָּאת.

התובע בטוח בעצמו, אך ברגע זה הוא מהסס. (מה אני מדבר על חַטָּאת? האם אנו שופטים את נשמת האדם, או רק את מעשיו? אמת נכון, רק את מעשיו – אך האין המעשה נובע מהנפש? אה, היזהר, היזהר ממבוי סתום! המקרה הלא כל כך ברור – ) חבר המושבעים הנכבד, העניין שאתם עתידים לפסוק בו, הוא ברור, איום בבהירותו ובפשטותו. לפניכם רק שלוש נפשות פועלות. הראשון הוא יוריי הורדובל, בעל משק, אדם פשוט, טוב לב, אולי בעל יכולת שכלתי מוגבלת. הוא עובד עבודת פרך באמריקה, מרוויח חמישה או ששה דולרים ליום, שמהם הוא שולח ארבעה למשפחתו, לאשתו, להקל על חייה. קולו של התובע רוכש חדות גורלית מוזרה. ובעד הכסף הזה שנרכש בדם ובזעה שוכרת האשה הזאת – מנהל משק צעיר, שאין נפשו נוקעת מלהיות מאהבה המתפרנס מחסדה של בעלת המשק המזדקנת. מה לא יעשה שטפן מאניה בעד כסף? הוא מערער את יסודות ביתו של המהגר בניכר, הוא שולל אהבת אם מהילדה, וכאשר המאהבת מסיתה אותו, ירצח את בעל המשק בשנתו בעבור שקית של דולרים. איזה פשע, איזו חַטָּאת של חמדנות! (התובע נרתע. פשע, לא חַטָּאת! זה לא בית דין של מעלה!)

וישנה – האשה הזאת. כפי שאתם רואים אותה, קרה, מחושבת, נוקשה. בינה ובין מנהל המשק לא יכולה לשרור אהבה, אפילו לא אהבה חוֹטאת; רק ניאוף, רק חַטָּאת, רק חַטָּאת – היא מפרנסת את כלי רצונותיה, מפנקת אותו, אפילו לבתה איננה דואגת. האלוהים סימן אותה באצבעו: היא הרה בחטאה. והנה חוזר בעל המשק מאמריקה, ההשגחה העליונה עצמה שלחה אותו לעקור את הניאוף מביתו ולהעניש בעבורו. אבל יוריי הוא חלשלוש; איש מבינינו, שום גבר לא היה משלים עם מה שהבעל הסבלני וחלש האופי הזה נשא, שלא היה איכפת לו אלא שיהיה שקט בביתו. אלא שעם שובו נפסק זרם הדולרים; לבעלת המשק לא נותר עוד במה לספק את גחמותיו של אוכל-החינם הצעיר. שטפן מאניה נוטש את משרת החַטָּאּת שלו; ואז האיש, בחולשה שקשה להבינה – ללא ספק בלחץ אשתו – מציע לו את ידה של בתו הקטנה, ומציע לו כסף ושליטה במשק, ובלבד שישוב.

התובע נחנק מתחושת הכיעור. ולא רק זאת. נראה ששטפן סוחט אותו ומאיים עליו. אז, רק אז, מגיע אפילו המסכן הסבלן לידי מעשה, וזורק את הטפיל המחוצף; ומרגע זה הוא חרד לחייו, הוא מחפש עבודה הרחק בהרים, בלילות הוא מסתובב עם פנס דולק ושומר. אולם תכנית הרצח כבר מוכנה, האיכר הזקן מפריע לאשה שטופת הזימה ולמנהל המשק החמדן. הניאוף והחמדנות קשרו קשר נגדו. הזקן נופל למשכב ואיננו יכול עוד לשמור, איננו יכול להתגונן; בבוקר למחרת מוצאים אותו כשלבו פולח; הוא נרצח בשנתו.

האם זה הסוף? התובע בעצמו התפלא; הוא הכין סיום נהדר ונוגע ללב, אבל זה נשאר איכשהו תקוע בגרונו, ולפתע בא הסוף; הוא יושב ואיננו יודע בעצמו איך זה קרה. הוא שולח מבט שואל אל אב בית הדין, ונדמה לו שהלה הניד אליו ראש כאות הסכמה; המושבעים בולעים משהו, מושכים באפם ושניים מהם בוכים בעליל. לתובע רווח.

סניגורו של מאניה, אדם גדל מידות ומשפטן בעל מוניטין, קם על רגליו: “חברי המלומד הקטיגור הזכיר בסוף נאומו המרשים את לבו של יוריי הורדובל. הרשו לי, רבותי המושבעים, לפתוח בלב זה את דברי הגנת מרשי.” וכן הלאה, כמו הצלפות שוט: התביעה בעצמה מודה בסתירה בממצאי הנתיחה. האם לבו של הורדובל פולח על ידי דקירה או על ידי ירייה? האם כלי הרצח היה המרצע הקטן מביתם של בני מאניה, או כלי ירייה של פושע בלתי מזוהה? אני מצדי הייתי נוטה לחוות דעתו של בר-סמכא ידוע ששמו הולך לפניו, המדבר בהחלטיות גמורה על כלי ירייה בעל קוטר זעיר. ובכן, רבותי, אם יוריי הורדובל נורה למוות, לא יכול שטפן מאניה להיות הרוצח. וכן הלאה: צעד אחר צעד פורט הפרקליט המפורסם את כתב התביעה וקורע אותו לחתיכות, תוך כדי שידו השמנה מקנה לדבריו את קצבם. אין שום הוכחה נגד מרשי, רק ראיות נסיבתיות. אין אני פונה אל רגשותיו של חבר המושבעים הנכבד; אני משוכנע שעל יסוד חומר הראיות ועל פי החוק אין חבר המושבעים יכול להרשיע את שטפן מאניה. והפרקליט המהולל מתיישב בכבדות על מקומו בארשת ניצחון.

כאילו לחץ מישהו על כפתור, מתרוממת דמות זעירה שחורה, הוא פרקליטה של פולנה הורדובל, אדם צעיר ונאה. אין שום הוכחה ישירה נגד מרשתו, כאילו היא השתתפה ברצח יוריי הורדובל; יש רק היסקים הנובעים מראיות נסיבתיות, המצביעות על קשר היפותטי עם המקרה המתואר בכתב האישום. רבותי המושבעים, קשר זה בנוי כולו על ההנחה שפולנה הורדובל היתה מעוניינת במותו של בעלה, כלומר שהיא בגדה בו. רבותי, יכולתי לומר: אילו בגידה בין בני זוג היתה מניע מספיק לרצח, – כמה גברים כמה נשים כאן, בעיר, בכפר, בקריבה עצמה היו עוד בחיים? את הנושא הזה, אני מבקשכם, מוטב שנניח בצד; מה שאני שואל את עצמי הוא – מאין אנחנו יודעים על ניאופיה של פולנה הורדובל? אמת נכון, כל הכפר עבר פה בסך להעיד נגד האשה המואשמת. רבותי, תנו דעתכם לכך, מי מאתנו בטוח בפני רעיו ושכניו? האם אתה, או אתה, יודע מה סביבתך מרכלת עליך? שמא גם דברים גרועים מאלה המושמעים על האשה האומללה הזאת; שום חפות לא תגונן עליך מפני רכילות מרושעת ופוגעת בכבודך. התביעה לא ויתרה על שום עד, שהיה לו העוז והחשק להבאיש את האשה הזאת חסרת המגן –

אני מסתייג מהעלבת עדים. קורא התובע.

זה היה בלתי הולם, אומר אב בית הדין. אני מבקש שלא לחזור על כך.

הבחור הנאה קד קידה זריזה שופעת אדיבות. בבקשה, כבודו. פה נשמעה עדותם של כל העדים שהיה להם מה לומר נגד פולנה הורדובל. אבל בית המשפט הנכבד נמנע מלזמן עד אחד, הייתי אומר העד המרכזי, להעיד על האשה הזאת. העד הזה הוא קרבן הרצח, יוריי הורדובל המת.

הבחור הנאה מנופף באוויר גליון נייר. רבותי המושבעים, עשרה ימים לפני מותו הכתיב וחתם יוריי הורדובל, בעל משק מקריבה, על הצוואה הזאת. ובה, כאילו הרגיש שקולו יהיה נחוץ, הורה לכתוב (עורך הדין הצעיר מקריא בקול רם ונרגש) כך: כל רכושי, דניידי ושלא דניידי, אני מצווה לאשתי פולנה, לבית דורקוטה, בעבור כל האמונים והאהבה של אשת איש. בבקשה, רבותי, הנה. – בעבור כל האמונים והאהבה של אשת איש! זאת היא צוואתו של יוריי הורדובל, זאת היא עדותו. שמעתם פה את עדותו של הרועה מישה, שהורדובל מוסר לכם, שאשתו היתה אשה טובה ונאמנה. אני – אודה – הייתי מופתע מעדותו של מישה; היא נשמעה באוזניי כמו קול מן הקבר. כאן יש לכם עדות כתובה, עדותו של האדם האחד שהכיר את פולנה באמת. מנהל המשק מאניה התפאר בפני אחותו שיש לו יחסים עם בעלת המשק. אלה דיבוריו של המנהל השכיר, ואלה דבריו של בעל לפני אלוהים. רבותי, עליכם מוטל להחליט למי משניהם אתם מאמינים.

הפרקליט הצעיר מרכין את ראשו ומהרהר. אם בכך נופלת גירסת הניאוף של מרשתי, נופל גם כל מניע אפשרי להיפטר מהבעל. אולי תקשו כיצד היא בחודש השמיני להריונה; אלא שביכולתי להראות לכם, רבותי, חוות דעת ללא ספור של רופאים בני-סמכא, עד כמה בלתי מהימנה קביעת דרגת ההריון. והבחור החריף מצטט שורה ארוכה של בני סמכא וחוות דעתם המדעיות. הפרקליט המנוסה של מאניה מניד את ראשו: בזה הוא מעד, מושבעים אינם אוהבים חוות דעת מדעיות; אבל עניין הצוואה היה זריז. תארו לכם, רבותי המושבעים, שתרשיעו את פולנה הורדובל, וילדו של יוריי הורדובל, העדות החיה של אהבת איש ואשה, ייוולד בכלא, כשאות קין של ניאופי אמו, כביכול, טבוע במצחו. בכל אשר קדוש בעינינו, אני משביעכם, רבותי המושבעים: אל תחטאו בטעות משפטית בילד שטרם נולד!

הבחור הנאה מתיישב ומנגב את זיעתו בממחטה מבושמת. ברכותיי, אדוני הקולגה, נוהם באוזניו הלוחם הוותיק בבתי המשפט, זה לא היה רע. אבל כבר קם על רגליו התובע להשיב. הוא סמוק וידיו רועדות. אם ילדים, אז ילדים, הוא לוחש בקול צרוד. חברי המלומד, הסניגור, כאן העידה ילדה, בתו של יוריי הורדובל, הפיה. את עדותה אולי לא תכנה – מכת אגרוף בשולחן – רכילות. לפחות אני מקווה. (הבחור הנאה קד קידה ומושך בכתפיו.) אגב, אני מודה לך על שהבאת לנו את הצוואה של יוריי הורדובל. זה הדבר היחידי שהיה חסר לנו כאן (התובע מיישר את גוו, משל כאילו גדלו ממדי גופו) להשלמת דמותה השטנית ממש של האשה הזאת, ש - - אשר תוכניתה לחיסול בעלה התם, החלשלוש, טוב הלב כבר מוכנה – והיא עוד הוגה את הנקודה האחרונה, הערמומית של מזימתה: לאלץ את המסכן לצוות לה – רק לה – את הכל, ועוד לנפק לה מעין אליבי מוסרי – בעבור כל האמונים והאהבה של אשת איש! והאיש התם מציית והולך – שלא תיפול אפילו פרוטה אחת לטובתה של הפיה הקטנה, אלא הכל לה, לאיזבל זו, על מנת שתפרנס ותחזיק לה את מאהבה, על מנת שתרבץ בחטאיה – התובע נחנק מלהט זעמו; (זה כבר לא משפט פלילי, זה אכן בית דין של מעלה, היושב לשפוט את חטאי העולם; אפשר לשמוע את נשימתו הכבדה והמתוחה של העם המאמין שם למטה.) כעת נזרקה אלומת אור על מקרהו של יוריי הורדובל. אותו רצון מחושב, ציני, חסר הרגש שידע לגרום לידו של יוריי החף מידיעת קרוא וכתוב לצייר שלושה צלבים בתחתית הצוואה המזוויעה והמרשיעה הזאת – אותו רצון איום ונורא, רבותי, הוא שהנחה את ידו של שטפן מאניה – הרוצח. ג’יגולו קטן זה בן הכפר היה לא רק כלי שרת בניאוף, אלא הוא נהפך גם לכלי שרת למעשה הרצח. האשה הזאת אשמה, צועק התובע ומצביע בתנועת יד רחבה לעברה. הצוואה הזאת היא שהרשיעה אותה – רק השטן עצמו יכול היה להגות לעג מתועב שכזה – בעבור כל האמונים והאהבה של אשת איש! איזבל הורדובל, האם את מודה סוף-סוף שרצחת את יוריי הורדובל נפש?

פולנה קמה על רגליה, חיוורת, מעוותת בהריונה, ומניעה חרש את שפתיה.

אל תגידי להם כלום, בעלת הבית, נשמע לפתע קול נפעם ומחוספס. אני אגיד להם בעצמי. שטפן מאניה עומד ופניו מעוותים מרוב מאמץ נפשי. כ- כבו- כבוד בית המשפט, הוא מגמגם, ולפתע פורץ מקרבו בכי בלתי נשלט.

התובע רוכן, בהפתעה כלשהי, לעברו. אנא הירגע, שטפן. בית המשפט ישמע אותך ברצון.

"זה אני – זה אני, מתייפח שטפן. אני – אני רציתי להתנקם בו – בגלל ש- בגלל שהוא זרק אותי מעל לגדר – והאנשים צחקו ממני! אני אפילו לא יכולתי לישון – הייתי מוכרח לעשות לו משהו – הייתי מוכרח – להתנקם – לכן הלכתי –

ובעלת הבית פתחה לך את הדלת? שאל אב בית הדין.

לא – בעלת הבית כלום – כלום לא ידעה. בערב אני – לא נראה שם אף אחד – בעל הבית שכב בחדר – ואני עליתי לעליית הגג – והסתתרתי שם

* * *

באולם דוקר ביגל בצלעותיו של גלנאי. זה הלא שקר, הוא קוצף כולו, הוא לא היה יכול לעלות לעליית הגג, הדלת היתה סתומה בערימת תירס! אני הייתי שם מייד בבוקר, גלנאי! אני הולך לומר להם –

שב, קוצף גלנאי ואוחז בביגל. חמור גרם, שלא תעיז!

ובלילה, מגמגם שטפן בנגבו את עיניו ואת אפו, בלילה ירדתי אל החדר – הבעלבית היה ישן – ואני במרצע הזה – לא – לא – לא רצה להיכנס פנימה – עד שלא זז יותר – לא זז – שטפן מתנודד, השמש מגיש לו כוס מים משולחנו של אב בית הדין. שטפן בהבעת פנים של תודה, אך בתאווה ובלגימות מגושמות, ומנגב את זיעתו מעל מצחו. ואחר-כך – חתכתי את הזכוכית – ולקחתי את הכסף של הבעלבית – שזה ייראה – כמו שגנבים – וחזרה לעליית הגג, ומשם דרך האשנב למטה. שטפן נשם לרווחה ואחר-כך דפקתי בחלון של בעלת הבית – שאני בא לקחת את הבגדים שלי.

פולנה הורדובל, האם זאת האמת?

פולנה קמה, שפתיה חתומות. לא. לא דפק בחלון.

בעלת הבית לא ידעה מכלום, מסנן שטפן בין שיניו. ולא נכון שהיה לה משהו אתי. פעם אחת – כן, פעם אחת רציתי להפיל אותה על ערימת קש, אבל היא התנגדה – והפיה באה. ואחר-כך כבר כלום, כלום –

זה יפה, שטפן, אומר התובע, וגוחן קדימה. אבל יש שאלה אחת שעד כה שמרתי אותה לעצמי. לא הייתי זקוק לה. פולנה הורדובל, האם נכון הוא, שלפני האיש הזה פה, שטפן, היה לך מאהב אחר, עובד המשק פאוול דְרֶווֹטָה?

פולנה נושמת כאילו אומרת להחנק, מרימה את ידה אל מצחה, והשמש חצי מוביל, חצי נושא אותה החוצה.

אני מכריז על הפסקה, מודיע אב בין הדין; בשים לב לנתונים החדשים הכלולים בהודאתו של שטפן מאניה, יבקר מחר בית המשפט במקום המעשה.

ביגל ממתין בחצר בית הורדובל להגעת בית המשפט. הנה הם באים, הנכבדים: ביגל ניצב כמו נר ומצדיע, העם נאסף סביב לגדר ועל הכביש ומציץ בחצרו של הורדובל, כאילו מי יודע מה יתגלה שם; זה יומו הגדול של השוטר.

ביגל מוביל את כבוד בית המשפט אל עליית הגג. עליית הגג שמורה, אדוני, כפי שהיתה, איש לא נכנס לכאן מאז יום הרצח. כבר אז היתה הדלת חסומה על ידי ערימת תירס; אילו מישהו ניסה לדחוף את הדלת פנימה, היה התירס נשפך אל גרם המדרגות. ביגל נשען על הדלת, הערימה נסוגה קמעה וזרם של תירס מצהיב משתפך למטה. אם יאבו כבודכם לעלות למעלה, מציע ביגל בנימוס. בעליית הגג מתגלה מלוא ברכת אלוהים, התירס הצהבהב שגדל במישור, הקורא ממש לשוטט ולקפץ בו. והנה האשנב, הפתח היחידי; דרכו אמור היה מאניה לצאת –

הלא האשנב הזה נעול על בריח מפנים, קובע אחד המושבעים, ומסתכל סביבו בארשת חשיבות. אם לא היה פה איש מאז יום הרצח, הרי לא היה מאניה יכול לצאת דרכו.

אמת נכון, לא היה יכול; וכאן על אדן החלון יש כמה בקבוקים וצלחות פח מאובקים – מה שהאיכרים האלה טורחים לשמור! אילו זחל מאניה פה החוצה, היה צריך לסלק את החפצים האלה תחילה, נכון? אמת נכון, היה צריך. ומה שם למטה, מתחת לחלון?

מתחתנו מצוי החדר שבו נרצח הורדובל, והגינה בפֶתַח הבית. אני מבקש מכבודכם לבוא ולראות גם את אלה. כבוד בית המשפט אכן ניגש לגינה. אחד החלונות בקומת הקרקע הוצא ממקומו; כאן, אבקש לראות, היה הפתח שנפתח בחריטת השמשה. בדיוק מעלינו נמצא האשנב שבעדו אמור היה מאניה לצאת בקפיצה. אני חקרתי את המקום מייד לאחר הרצח, אומר ביגל בצנעה, וכאן מתחת לחלון לא היתה אפילו עקבה אחת; הערוגה היתה חרושה, והיה זה לאחר רדת גשם –

אב בית הדין הנהן את שבחו. ברור ששטפן משקר. אבל אולי היית צריך בכל זאת ללכת לראות את עליית-הגג מייד לאחר הרצח?

ביגל עבר לדום. כבוד השופט, לא רציתי להשחית את ערימת התירס. אבל ליתר בטחון נעלתי את הכניסה לעליית הגג במסמרים, שאיש לא יוכל להיכנס. רק הבוקר הוצאתי אותם. על הדלת מתחתי חוט תפירה דק –

טוב, טוב, נהם אב בית הדין בשביעות רצון. חשבת על הכל. מר – מר –

ביגל מתח את חזהו. צוער משטרתי ביגל.

עוד קידת הכרה. בינינו, רבותי, אין ספק ששטפן מאניה שיקר. אבל אם אנחנו כבר כאן, אולי יעניין אתכם להיכנס לחדר המגורים?

מעל כסאו ליד השולחן מתרומם איכר גדול ממדים, רחב כתפיים וכבד תנועה; ברגע זה הם סועדים את ארוחת הצהריים. זהו, כבודכם, מיכאל הורדובל, אחיו של המנוח; בינתיים הוא מנהל את המשק.

מיכאל הורדובל מחווה קידה עמוקה לאדונים. אוקסניה, הפיה, מהר, הגישו כסאות לאדונים.

אין צורך דוד מיכאל, אין צורך. ולמה זה לא התקנתם חלון חדש? נכנס לכם קור דרך הפתח.

בשביל מה, אדון, חלון חדש? החלון הוא בידי בית המשפט, חבל לקנות חדש.

כך, המממ. ואני רואה, שאתה דואג להפיה. היא ילדה חכמה, טפל בה היטב, ביתומה. והנה – זו אשתך, נכון?

אמת, אדון נערץ. בתו של דמטרי וריוודיוק איבן, ממגוריצה.

ואתה מצפה לתוספת במשפחה, אני רואה.

אכן, אם ירצה אלוהים, יהא שמו מבורך.

האם קריבה מוצאת חן בעיניך?

אכן, כן, עונה מיכאל ומניד את ידו. בבקשה מכם, רבותי הכבודים, אילו יכולתי אולי לאמריקה לעבודה, כבודכם הנערץ.

כמו יוריי?

כך, כמו יוריי, יתן לו אלוהים מנוחת עולמים. ובעל המשק לווה את הכבודה הנערצת אל השער.

בית המשפט חוזר העירה. דִיוֹ, סוסים, דִיו, אתם מסיעים אירוע חשוב. מראה הכפר כמו בית-לחם יהודה, באמת כמו בית-לחם.

אב בית הדין גוחן אל עבר התובע. עוד לא מאוחר, אדוני הקולגה; אפשר לגמור את זה עד הערב, היום לא יהיו דיבורים כה רבים כמו אתמול

* * *

התובע הסמיק קמעה. אינני יודע מה נכנס בי אתמול. אני דיברתי כמו בטראנס, כאילו אני לא פקיד ממשלתי, אלא נוקם – ממש בא לי לשאת משא של נביא ולהטיל רעמים בעולם.

זה היה כמו בבית תפילה, סבור אב בית הדין ביישוב הדעת. אתה מבין, האנשים האלה באולם ממש עצרו את נשימתם. עם מוזר. גם אני הרגשתי כך: שאנחנו שופטים משהו שהוא קשה מפשע, שאנחנו יושבים בדין על חַטָּאת – ברוך שם האלוהים, היום יהיה שם ריק; אין סנסציות, זה ילך חלק.

זה הלך חלק. חבר המושבים ענה על השאלה האם שטפן מאניה אשם בפשע של רצח בכוונה תחילה שבוצע ביוריי הורדובל בשמונה קולות הן, ובארבעה קולות לאו;

ועל השאלה האם פולנה הורדובל אשמה בפשע השתתפות ברצח האמור, ענה בשנים עשר קולות הן.

על יסוד פסק הדין האמור של חבר המושבעים דן בית המשפט את שטפן מאניה לעונש מאסר בתנאים מכבידים לכל ימי חייו;

ואת פולנה הורדובל לבית דורקוטה, לעונש מאסר בתנאים מכבידים לתקופה של שתים-עשרה שנים.

פולנה עומדת כחסרת רוח חיים, אך ראשה אל על; שטפן מאניה מתייפח חרש.

תוציאו אותם!

לבו של הורדובל אבד אי שם ולא הובא לקבר לעולם.

פרק א'

רוח עזה מכופפת במהלומותיה את העצים בגן בית החולים. בכל מהלומה מגיעים העצים לידי התרגשות נוראה, עד כדי ייאוש, והם מתנועעים כמו המון הנתון בפאניקה; עכשיו הם מתייצבים ורועדים, זה היה מבהיל, שֶקֶט, אינכם שומעים דבר? רוצו, רוצו, זה חוזר.

צעיר בחלוק לבן מסתובב באפס מעשה בגן ומעשן סיגריה. ככל הנראה רופא צעיר; הרוח פורעת בבלוריתו הצעירה, והחלוק הלבן מכה ברוח כמו דגל. הַכִּי ופרעי לך, הרוח; האין הבנות אוהבות להעביר את אצבעותיהן בעד רעמה פרועה שכזאת המשדרת בטחון עצמי? איזה ראש הנישא אל על ומתנודד ברוח! איזה נעורים! איזו שביעות רצון עצמית חסרת בושה! בשביל רצה אחות צעירה, הרוח מצמידה את חלוקה לגופה ומציירת את צורת חיקה הנאה; היא מיישרת שיערה בשתי ידיה, זורקת מבט מלמטה אל הצעיר ארוך הגוו המתנופף ברוח ואומרת לו מהר משהו. נו, נו, אחות, לשם מה מבט שכזה, ולמה השערות האלה –

הדוקטור הצעיר זרק בקשת מרשימה את הסיגריה וצועד בצעדים מהירים הישר לרוחב הדשא אל הביתן. אהה, מישהו גוסס שם; לפיכך מן הדין לצעוד בצעד רפואי זה, המציין חיפזון, אך לא בהלה. להתערבות הרפואית צריך לגשת מהר, אך באורח רגוע וביישוב הדעת; לפיכך היזהר לך, צעיר, לבל תיראה נחפז בגשתך למיטתו של הגוסס. אך את, אחות חמודה, הזדרזי לגשת בריצה קלה של חיפזון, הבא לבטא להיטות להגיש לחולה את שירות החסד, שלא לדבר על כך שזה מיפה אותך, על יסוד נתונים אלה ואלה המקשטים את גופך. בחורה כמו פרח, יאמרו הבריות; חבל עליה שתתבזבז בבית חולים.

ראו, ראו: אז מישהו גוסס; תוך כדי יללת הרוח, בין אנחות העצים המבוהלים גוסס בן־אדם; כאן רגילים בכגון אלה, אבל בכל זאת – על פני השמיכה הלבנה מגששת יד קודחת. כף יד מסכנה, נחרדת, במה היית רוצה להיאחז? מה לפרוק מעלייך? האם אין איש שיבוא לאחוז בך, נו, הנה אני, אל תפחדי, אל תחפשי, הבדידות הנוראה המפחידה כל כך איננה עוד. הרופא הצעיר רוכן, בלוריתו נשמטת מעל מצחו, הוא תופס את היד המחפשת בפרקה וממלמל: “הדופק חוטי, גסיסה; תביאי את המסך, אחות.”

אך לא, את הצעיר קל הדעת, בעל הבלורית השובבית לא נושיב ליד מיטתו של אדם הגוסס לקול מנגינת העוגב של הרוח העזה, כקול מן השמיים, קולם של מלאכי שרת, ויללת קול אנוש. איפה, אחות קטנה, זה לא exitus, זה רק התקף – נאמר שזה משהו הקשור בלב. הזיעה הזאת, זיעת גסיסה לכאורה, אותו אי שקט, זאת רק מצוקה בת חלוף, האדם הזה חש שהוא נחנק; ניתן לו זריקת מורפיום והוא יישן.

המשורר הפנה את פניו מן החלון פנימה. “דוקטור,” הוא שאל, “איזה ביתן זה, זה שם ממול?”

“פנימית,” נהם הכירורג, שהיה עסוק בצפייה בלהבת הכוהל, “מדוע?”

“סתם כך,” אמר המשורר ושב להתבונן בצמרות העצים המתנודדות ברוח. ובכן, זאת בכל זאת אחות מהפנימית, ואין צורך לדמיין איך שפתיה רועדות לנוכח הַקַּצָבוּת המגואלת מדם של שולחן הניתוחים. קחי את זה, אחות, וצמר גפן! צמר גפן! – לא, שום דבר שכזה; היא ניצבת כמו בול עץ, כי איננה יודעת עוד הרבה, ורואה רק את הבלורית הפרועה של הצעיר הזה בחלוק הלבן. ככה זה, ככה זה: היא מאוהבת בו עד כלות הנשמה ונוהגת לבקר אצלו בחדרו. איזה פרחח! איזה גנדרן מתיפייף בוטח בעצמו! אל תפחדי, נערה, לא לך יקרה כלום; אני הלא רופא, ויודע מה ואיך.

המשורר נזעם. את זה אנחנו מכירים; כל גבר חש זאת, את הייסורים, א הכעס הפוקד אותו כאשר הוא מזהה בכל אשה נחשקת את אהובתו של גבר אחר. נאמר, קנאות מינית; נאמר קנאה. יישקל נא האם המוסר המיני איננו נובע מאותה מורת רוח מכך שאנשים אחרים יהיו שותפים להנאה ממשהו. צורת חיקה היפה הצטיירה ברוח: זה הכל. ואני – מייד רכילות. אני אישי מדי.

זועף ונרגז התבונן המשורר בגן שהרוח פרעה בו. איזה כושר נענוע המוצא לריק, אלוהים אדירים, כמה תוגה יש ברוח!

“מה אמרת?” הפטיר הכירורג.

“כמה תוגה יש ברוח.”

“היא מעצבנת,” אמר הכירורג. “בוא, נשתה קפה שחור.”

פרק ב'

באוויר התפשט ריח של קרבול, קפה, טבק וגבריות. ריח טוב וחזק, משהו דומה לבית חולים. או לא, נמתין קצת: תחנת קַרַנְטֶן. הטבק מקובה, הקפה מפורטו־ריקו ורוח סערה של ג’מייקה; מחניק, הרוח מכה בדקלים הנשברים תחת מהלומותיה. שבעה עשר מקרים חדשים, דוקטור; מתים כמו זבובים. שיפכו קְרֶזוֹל סביב, הבו סיד עם כלור; זוזו כבר, אנשים, ושימרו על כל הדרכים; אסור שמישהו ייצא מכאן, אנחנו אזור נגוע. כן, איש לא יצא מכאן, עד אשר נצא כולנו. – המשורר התחיל לעוות את פניו אל תוכו פנימה. אלא שבמקרה כזה, דוקטור, עלי לתפוס עמדת אחריות, אני, הסופר. אני מנהל את הקרב הזה, אני רופא קרבות ותיק משופשף מהמושבות, יודע להסתדר במגפות דבר; ואתה הוא האסיסטנט המדעי שלי. אבל לא, לא אתה, אלא הצעיר השעיר ההוא מהפנימית. ובכן, בחור, יש לנו שבעה עשר מקרים חדשים, חומר מדעי אלף־אלף; מה שלום החיידקים שלך? – הצעיר מגלגל עיניים מתוך אימה, שערות בלוריתו נופלות על מצחו. דוקטור, דוקטור, נדמה לי שנדבקתי. אם כן, זה כנראה המקרה השמונה עשר; תשכיבו אותו. הלילה, אחות, אני עצמי אשאר אצלו. ראה, איך הנערה מסתכלת בו, בשערותיו הדבוקות מחום! אני יודע, היא אוהבת אותו; נערה טיפשה, היתה מנשקת אותו אילו התרחקתי – היא עוד תידבק. כמה שהאילנות השבורים האלה נאנקים! יד קודחת, במה היית רוצה להיאחז? אל תבקשי אותנו, אנחנו לא יודעים, לא יכולים; הושט לי רק יד שאוכל להוליך אותך, שלא תפחד. הדופק חוטי, גסיסה; תביאי את המסך, אחות.

“סוכר?” אמר הכירורג.

המשורר כאילו נקרע מהרהוריו. “מה?”

הכירורג הציב לפניו דומם את קערת הסוכר. “היתה לי היום עבודה רבה,” אמר באופן סתמי. “אני כבר שמח לקראת החופשה.”

“לאן תיסע?”

“לצייד.”

המשורר מתבונן בקפידה באיש השתקן. “אתה היית צריך לצאת פעם לארץ רחוקה – לצוד נמרים או יגוארים, כל עוד יש כאלה.”

“הייתי רוצה.”

“שמע, יש לך מושג מהדברים האלה? אתה יכול לתאר לעצמך… נגיד, עליית השחר ביער עד? איזה קול הלמות בלתי מוכר של ציפור, משהו כמו כסילופון רווי רום ושמנים.”

הכירורג הניד את ראשו לשלילה. “אני לא מתאר לעצמי כלום. אני… אני צריך רק להתבונן, לכל הרוחות. לראות, אתה מבין? וכאשר אתה יורה,” הוסיף בעיניים עצומות למחצה, עד שנותרו בהן רק חריצים, “צריך להביט היטב, בכדי לראות.”

המשורר נאנח. “טוב לך, בן־אדם. אני מתבונן כל הזמן, ויחד עם זה אני מדמה לי דברים. או יותר נכון כך: משהו בי מתחיל לדמות דברים, ככה מעצמו; זה מתרחש, מתחיל לחיות את חייו בכוחות עצמו – מובן, אני מתערב; מייעץ, מתקן וכך, אתה מבין?”

"ואחר־כך אתה כותב את זה, " נהם הכירורג.

“איפה! בדרך כלל לא. שטויות שכאלה… במשך הרגעים שבהם בישלת את הקפה, התרחשו באורח האמור שתי עלילות מטופשות לגמרי על הקולגה השעיר שלך מהפנימית. תגיד לי,” שאל לפתע, “איזה מין בן־אדם הוא?”

הכירורג היסס. “נו, קצת רברבן. מנה גדושה של ביטחון עצמי – כפי שזה בדרך כלל אצל רופאים צעירים. מלבד זאת,” במשיכת כתף, “אינני יודע מה יכול לעניין אותך בו.”

המשורר לא התאפק. “האם אין לו משהו עם האחות הקטנה הזאת?”

“אני לא יודע,” נשף הכירורג. “מה זה עסקך?”

“כלום,” אמר המשורר, מדוכדך. “מה זה עסקי בכלל איך הדברים קיימים במציאות? המלאכה שלי היא להגות דברים מתוכי, לשחק, להעמיד פנים”. המשורר שילח לפניו את כתפיו הכבדות. "זאת בדיוק הצרה, אדוני: שכל כך נורא איכפת לי מהמציאות. לכן אני בודה אותה, לכן אני חייב כל הזמן לבדות משהו, בכדי לגלות אותה. לי לא מספיק מה אני רואה; אני רוצה לדעת יותר – ולכן אני בודה סיפורים. תגיד לי, האם יש בדברים האלה טעם? האם יש קשר ביניהם ובין החיים? נניח שבדיוק עכשיו התחלתי לכתוב משהו – "

“נניח שאני כותב משהו,” חזר המשורר על דבריו אחרי רגע של מבוכה. “אני יודע, זאת רק פיקציה. ואני יודע, בן־אדם, מה זאת פיקציה, אני יודע איך עושים את זה: נגיד, חלק אחד ניסיון, שלושה חלקים דמיון, שני חלקים קומבינציה הגיונית, והיתר הוא חישוב מחוכם: שזה יהיה משהו חדש, מתאים לשעתו, שיהיה בזה פתרון או הוכחה למשהו, ובעיקר, בעיקר שזה יהיה בר השפעה. זה הדבר המוזר,” התפרץ המשורר בקול עמום, “שכל הטריקים האלה, כל הספרות המקוללת הזאת מותירה באדם העוסק בזה אשליה לוהטת וארורה, שיש לזה קשר למציאות. תאר לך קוסם היודע איך מוצאים שפנים מהכובע, ותוך כדי כך הוא מאמין, שהוא מוציא אותם בקסמים ישרי דרך מכובע הקיים ביושר. איזה שיגעון!”

“אתה נכשלת במשהו, נכון?” אמר הכירורג ביובש.

“נכשלתי. ערב אחד הלכתי ברחוב ושמעתי מאחוריי קול של אשה האומר: את זה הלא לא תעשה לי. לא יותר מזה – אולי אפילו אף אחד לא אמר את זה, ולי רק היה נדמה. את זה הלא לא תעשה לי.”

“נו, והלאה?” שאל הכירורג כעבור שעה קלה.

“מה הלאה,” הזעיף המשורר את פניו. "מזה צמח סיפור שכזה. האשה הזאת צדקה, אתה מבין: אשה קשת יום, רעה, אומללה – והעוני, בן־אדם, שבו חיים האנשים האלה! אבל היא היתה צודקת; היא המשפחה, היא משק הבית, היא – בקיצור הסדר; בעוד שהוא – " המשורר הניד את ידו. "מנוול, מין התקוממות כזאת עיוורת וחומרנית, ברנש מרושל וגס רוח – "

“ואיך זה נגמר?”

“מה?”

“איך זה נגמר?” חזר הכירורג בסבלנות על שאלתו.

“… אני לא יודע. היא היתה חייבת להיות הצודקת. בשם כל היקר בעולם, בשם כל החוקים כולם, היא היתה חייבת להיות הצודקת. אתה מבין, הכל בנוי על זה שהיא הצודקת.” המשורר התחיל לטחון בין אצבעותיו קוביית סוכר. “אבל הברנש הזה לקח לו לראש שגם הוא צודק. וככל שהיה נורא יותר ומאוס יותר, כן גברה תחושת הצדק שלו. עליך לדעת שהתברר,” מלמל המשורר, "שגם הוא סובל, אתה מבין? לא היה מה לעשות; ברגע שהוא פתח בחיים עצמאיים, הוא כבר לא הניח לאיש לתת לו הוראות, והוא חי את חייו הוא, חיים קשים ללא רחם – " המשורר משך בכתפיו. “שתדע לך, בסוף זה היה – אני עצמי, המנוול הזה, הגבר הבזוי והנואש הזה; ככל שהוא סבל יותר, הוא היה יותר אני – – ואז אומרים לך פיקציה.”

המשורר פנה אל החלון, כי יש דברים הנאמרים ביתר קלות אל תוך הריק. “זה לא ילך, אני חייב להיפטר מזה. הייתי רוצה… הייתי צריך רק לשחק עם משהו סתם ככה… עם משהו שאיננו מציאות. שלא יהיה לזה שום, שום, שום קשר למציאות… ולא אלי, אל עצמי. רק לזכות בפטור מההשתתפות האישית הנוראה. תגיד לי, האם נגזר עלי לחוות את כאביהם של כל בני אנוש? פעם הייתי רוצה לבדות משהו מאד רחוק ומאד חסר הגיון – כמו הפרחת בועות סבון.”

הטלפון בקו הפנימי מצלצל. “אז למה שלא תעשה את זה?” אמר הכירורג תוך הרמת השפופרת, אלא שלא הספיק כבר להמתין לתשובה. “האלו,” הוא אמר לתוך הטלפון, “כן, מדבר. מה אתה אומר? אז שיביאו אותו מייד לחדר הניתוח ­– – כמובן, אני בא מייד.”

“הביאו את מישהו,” אמר הכירורג והניח את השפופרת. “נפל מהשמיים – כלומר מטוס התרסק ונשרף. ומה, לעזאזל, ברוח סערה שכזאת – הטייס, אמרו, שרוף כמו פחם; והאחר – נו, מסכן.” הדוקטור היסס לרגע. “אני חייב לעזוב אותך, חכה – אני אשלח לך הנה חולה אחד. מקרה מעניין. מהבחינה הרפואית מקרה בנאלי, רק חתכתי לו מורסה בצוואר; אבל האדם הזה הוא רואה־בנסתר. ניאוּרוֹפַּת קשה וכן הלאה. ושלא תאמין לו יותר מדי.” והכירורג פרץ החוצה בעד הדלת כמו קליע שנורה, מבלי לחכות למחאת המשורר.

פרק ג'

זה, אם כן, אמור להיות הרואה־בנסתר, דמות עלובה בפיז’מת פסים, צוואר חבוש וראשו שמוט לצד, איזה מסכן! הבגדים תלויים עליו כמו על קולב, נגרר בסחיבת רגליים אל השולחן ומדליק לעצמו באצבעות רועדות וקרות סיגריה. אילו לפחות עיניו לא היו כה קרובות זו לזו ונפולות בתוך ארובותיהן, אילו לא אמרו עיניו מבוכה כזאת, אילו לפחות הסתכל! יהא שם האלוהים מבורך, אבל איזה מין בן שיח השאיר הדוקטור אחריו! על מה אפשר לדבר עם דחליל שכזה? ודאי לא על ענייני העולם הזה; כידוע, נחשב איכשהו כחסר טקט לפתוח בשיחה עם אישים מעולם האמת על ענייני דיומא.

“איזו רוח נושבת בחוץ,” אמר הרואה־בנסתר, והמשורר נם לרווחה. יברך האלוהים את מזג האוויר, מספק חומר שיחה לאנשים שאין להם על מה לדבר. איזו רוח שנושבת בחוץ, אמר, ועם זאת לא ראה לנכון אפילו להציץ מהחלון לראות את מנוסתם הטרגית של העצים. אל נכון, הרואה־בנסתר! ולמה לו להתבונן? ירכז את מבטו על קצה אפו, והנה הוא יודע שבחוץ משתוללת סופה. מה הרבותא? תאמרו מה שתאמרו, אבל אותה ראייה חלופית, הלא כן –

זה מחזה להתכבד בו, אלה השניים: המשורר השולח קדימה את כתפיו הכבדות, וגם את סנטרו, למדוד בסקרנות ללא רחם, ואף באיבה נראית לעין, את ראשו הרכון, את חזהו הרזה ואת אפו הדק, המזדקר כמו מקור, של הברנש הזה ממולו. – האם ינשוך אותו? לא, לא ינשוך, כי הוא בעצם נגעל ממנו, מצד אחד בשל נתונים פיזיים אלה או אחרים ומצד שני כיון שהוא הרואה־בנסתר: כאילו זה לבדו משהו לא־טהור ומגעיל. אבל האחר – אולי אפילו איננו רואה; הוא ממקד את מבטו מבלי להסתכל, ראשו שמוט לצד, כמו ציפור. וביניהם מונח משהו זר, מתוח, מעורר גועל.

“אישיות חזקה,” מלמל הרואה־בנסתר כאילו לעצמו.

“מי”?

“זה שהביאו אותו.” הרואה־בנסתר נשף עשן מעומק ריאותיו. “יש בו… אינטנסיביות נוראה, איך לומר: להבה, שריפה, כבשן… עכשיו, כמובן, לא נותר אלא אתר שריפה כבה והולך.”

המשורר העווה את פניו; הוא לא סבל מלים פתטיות ובלתי מדויקות שכאלה. “אז גם אתה כבר שמעת?” העיר. “מטוס בוער וכן הלאה…”

“מטוס?” השיב הרואה־בנסתר במבוכה. “כלומר הוא טס – חשוב על זה – בסופה שכזאת! כמו כוכב נופל לוהט האומר להיקרע. ולמה זה מיהר כל כך?” הרואה־בנסתר הניד ראשו. “אני לא יודע, לא יודע כלום; הוא מחוסר הכרה ואיננו יודע מה קרה לו. אבל גם מאתר שריפה שחור אפשר לאמוד את גובה הלהבה שבערה שם. לאיזה עומק הכל חרוך! כמה זה עוד לוהט!”

המשורר שחרר נשיפה נזעמת. לא, הוא בהחלט לא יראה עין בעין עם הפוחלץ המורבידי הזה. אכן, זה היה נורא לוהט, אם הטייס ניצלה בזה; והמוקיון־בפסים כאן אפילו לא יאמר מסכן. כמובן – נשאלת שאלת האמת: מדוע היה ההוא שנפל מהשמיים מוכרח לטוס בסערה שכזאת?

“מוזר,” נהם הרואה־בנסתר בחצי־קול. “וממרחקים כאלה! בנתיב שלו היה האוקיאנוס. מוזר, איך נדבק באדם המקום שבו שהה לאחרונה. בו דבק הים.”

“לפי איזה סימנים?”

הרואה־בנסתר משך בכתפיו. “פשוט הים והמרחקים – היו וודאי נסיעות רבות בחייו. אתה לא יודע מאין בא?”

“את זה אתה צריך לדעת בעצמך,” אמר המשורר, בהטילו בהערתו חוד נוקב ככל האפשר.

“איך לדעת? – הלא הוא מחוסר הכרה ואיננו יודע כלום. היית מסוגל לקרוא בספר סגור? זה אפשרי, אבל זה קשה, קשה ביותר.”

“לקרוא בספרים סגורים,” נהם המשורר. “הייתי אומר שזה לכל הפחות מיותר.”

“אולי מבחינתך,” סבר הרואה־בנסתר, תוך שהוא פוזל לתוך אחת הפינות. “כן, מבחינתך זה מיותר. אתה משורר, נכון? תשמח שאינך חייב לחשוב בדייקנות; תשמח שאינך מנסה לקרוא בספרים סגורים. דרכך פשוטה יותר.”

“וכוונתך – לְמַה?” הטה המשורר את גוו קדימה.

“לזה ולשום דבר נוסף,” אמר הרואה־בנסתר, “לבדות דברים ולתפוס אותם – אלה שני דברים שונים.”

“וּמִבֵּין שנינו אתה הוא התופס, הלא כן?”

“הפעם ניחשת,” אמר הרואה־בנסתר ונד בראשו כאילו הוא מטיל באפו נקודת סוף פסוק.

המשורר החל לעוות את פניו. "הייתי אומר שאנחנו שנינו לא מתכוונים להבין זה את זה, אמת? אכן נכון, אני רק בודה דברים מלבי, אני מתאר לעצמי מה שנוח לי, נכון? רק כך, מתוך גחמה ובאקראי –”

“אני יודע,” שיסע אותו הרואה־בנסתר. “גם אתה חשבת על הגבר הזה שנפל מהשמיים. גם אתה תיארת לעצמך שמאחוריו יש ים. אני יודע. אבל אתה הגעת למסקנה הזאת דרך קומבינציה כזאת, שרוב חברות התעופה קשורות לנמלים. הסיבה הזאת שטחית לחלוטין, אדוני. מהעובדה שיכול היה להגיע מכיוון הים לא נובע שהוא אכן הגיע משם בפועל. זה היסק טיפוסי מסוג non sequitur, אדוני. לא קביל להסיק מסקנות מאפשרויות. אז שתדע,” הוא התפרץ בזעף, “מאחורי האדם הזה באמת יש ים. אני יודע את זה.”

“איך?”

“בדיוק נמרץ. ניתוח התרשמות.”

“אתה ראית אותו?”

“לא. אני הרי לא צריך לראות את הכנר בכדי לזהות מה הוא מנגן.”

המשורר החליק על ערפו, שקוע בהרהורים. “רושם של ים – זה אולי כיון שאני אוהב ים. לא חשבתי על שום ים שראיתי מימי. אני מתאר לעצמי ים חם וסמיך כמו שמן, הנראה שמנוני על פי זוהרו. הוא מלא אצות, כמו אחו. מפעם לפעם פורץ מתוכו משהו שזוהרו כבד כמו כספית.”

“אלה דגים מעופפים,” העיר הרואה־בנסתר בדבר משהו שהוא עצמו הרהר בו.

“בן־אדם ארור,” מלמל המשורר, “אתה צודק, אלה דגים מעופפים.”

פרק ד'

חלף זמן רב עד שהכירורג חזר. לבסוף, כשהגיע, היה מפוזר ונהם: “אה, אתם עוד פה.”

הרואה־בנסתר התבונן בריק שלפניו, בכיוון אפו המלנכולי. “זעזוע מוח קשה,” אמר. “כנראה פגיעה פנימית. שבר בלסת התחתונה ורצפת הגולגולת. בפניו ובידיו כוויות מדרגה שניה ושלישית. Fractura claviculae.”

“נכון,” אמר הכירורג, מהורהר. “מצבו לא טוב, ואיך אתה, בבקשה ממך, יודע?”

“אתה חשבת על זה בזה הרגע,” אמר הרואה־בנסתר, במעין התנצלות.

המשורר הזעיף פניו. לך לעזאזל, מכשף, שלא תחשוב שתהמם אותי! אפילו־תקרא מלה במלה מה מישהו חושב אל תצפה שאאמין לך.

“ומי הוא בעצם?” שאל, בכדי להסיט את נושא השיחה.

“מי יודע,” נהם הדוקטור. “הניירות שלו נשרפו. בכיסיו מצאו מטבעות צרפתיות, אנגליות ואמריקאיות. והולנדיות. אולי הוא טס בואכה רוטרדם, אבל המטוס לא היה בקו טיסה סדיר.”

“הוא לא אמר לכם כלום?”

הכירורג נד בראשו לשלילה. “איפה! חוסר הכרה עמוק. הייתי מתפלא אם בכלל עוד יאמר דבר.”

היה שקט כבד. הרואה־בנסתר קם ומשך את רגליו אל הדלת. “ספר נעול, מה?”

המשורר ליווה אותו במבטים זועפים עד שנעלם במסדרון. “דוקטור, האם באמת חשבת כפי שהוא סיפר?”

“מה? כמובן. זה היה ממצא שהכתבתי אותו רק רגע לפני כן. אני לא אוהב את זה, את קריאת המחשבות. מהבחינה הרפואית,” הוא אמר באורח ענייני, “זאת אינדיסקרציה.” בכך, נדמה היה, הוא סיים את העניין.

“אבל הלא זאת אחיזת עיניים,” התפרץ המשורר, מרוגז. “איש לא יכול לדעת מה זולתו חושב! עד מידה מסויימת אפשר להסיק על כך בהפעלת השכל – כאשר נכנסת, אני ידעתי מייד שאתה חושב… על האדם הזה שנפל מהשמיים. ראיתי שאתה מודאג, שאתה לא בטוח במשהו, שזה רציני ביותר. ואמרתי בלבי, רגע, זאת יכולה להיות פציעה פנימית.”

“מדוע?”

“מתוך ההגיון. מתוך קומבינציה. אני מכיר אותך, דוקטור, אתה לא אדם מפוזר; אבל כאשר באת, עשית תנועה כזאת, כאילו אתה רוצה להסיר את חלוק המנתחים שכבר לא לבשת. מזה אפשר להסיק שבמחשבותיך היית עדיין ליד החולה שלך. אהה, אמרתי בלבי, משהו מטריד את מנוחתו. כנראה משהו שלא יכול היה לראות או למשש – כנראה פגיעה פנימית.”

הכירורג הנהן בארשת רצינות.

“אבל אני התבוננתי בך,” המשיך המשורר. “זהו כל הטריק: להתבונן ולהסיק מסקנות – זאת לפחות עבודה ביושר. אבל הקוסם הזה שלך,” הוא נהם בבוז, “מסתכל בקצה אפו ומספר לך מה אתה חושב. אני שמתי לב, אפילו מבט לא שלח אליך. זה היה… מגעיל.”

ושוב דממה, עטופה ביללת הרוח. “גם עכשיו, דוקטור, אתה חושב על הפצוע הזה. יש בו משהו מוזר, נכון?”

“הלא אין לו פנים,” אמר הכירורג בקול עמום. “הוא כל כך חרוך… לא פנים, לא שם, לא הכרה – לפחות אילו ידעתי עליו משהו!”

“או זאת: מדוע טס בסערה כזאת? לאן היו פניו כל כך בדחיפות? מה הוא פחד להפסיד? מה הוא ששילח אותו בקדחתנות חסרת שחר כזאת? בטוח רק שהוא לא פחד ממוות. אני אשלם לך, הטייס, פי עשרה אם תיקח אותי למחוז חפצי. הוריקן מערבי, מה טוב, לפחות נטוס יותר מהר. – האם לא מצאו אצלו כלום, ממש כלום…?”

הכירורג הניד את ראשו. “אז בוא, תראה אותו, אם זה כל כך מעסיק אותך,” הוסיף לפתע וקם.

האחות הרחמנייה שישבה ליד המיטה קמה במאמץ ניכר; רגליה השמנות היו נפוחות, ופניה שטוחים ללא צבע, סוסת הרחמנות, זקנה ושחוקה. הזקן שבמיטה השכנה הטה את ראשו בחוסר עניין; הוא היה מרוכז מדי בסבלו הוא מלנסות לחצות את המרחק המשתרע בין חולה וזולתו.

“עוד לא התעורר,” דווחה האחות הרחמנייה וכיסתה את בטנה בידיה; כך יאה כנראה לנזירה לעמוד דום, כחיילת זקנה במסדר; רק עיניה ממצמצות בדאגה אנושית. המשורר נזכר בעיניים האנושיות של קופים, ומייד התבייש בכך; כן, אבל העיניים האלה כל כך מוזרות ואנושיות במפתיע!

ובכן, זה הוא, זה כל המקרה הזה! בלב דרוך היה מוכן למחזה שיברח ממנו בבהלה, ידיו על פיו ומתייפח מרוב אימה; בעוד אשר זה כאן נקי למשעי וכמעט יפה, לא כלום מלבד פקעת עצומה של תחבושת לבנה מונחת בקפידה, חי נפשי, עבודה נקיה ומיומנת; וידיים מעוצבות בקפידה מצמר גפן, גאזה וחומרי חבישה, טלפיים גדולות ומבהיקות המונחות על השמיכה. איזו בובה הם השכילו לעצב רק מצמר־גפן וחומרי חבישה; אפילו לא היית אומר –

המשורר כינס את גבותיו ושחרר לפתע נשיפתו. הלא זה נושם; מעט, מעט עולות ויורדות הזרועות הלבנות האלה, כאילו נושמות. וכאן, החריץ השחור הזה בין התחבושות, זה אולי הפה; וכאן הארובות האפלות הנתונות בזרים עדינים של צמר גפן – אה, ריבונו של עולם, לא, אלה אינן עיניים שֶכָּבוּ, אלה אינן עיני אנוש, לא, אלה רק עפעפיים סגורים; היה איום ונורא אילו הסתכל! המשורר רכן אל מלאכת החבישה הנקיה הזאת; ולפתע משהו זז בפינת העפעפיים הנעולים.

המשורר נסוג כאומר להתעלף מרוב אימה. “דוקטור,” הוא נשף קלות, “דוקטור, האם הוא לא יתעורר?”

“לא יתעורר,” אמר הכירורג בקפידה; האחות הרחמנייה מצמצה באופן כה אנושי, ובקצב קבוע, כמו טפטוף של מים. בהלת החמלה פגה במקצת; שניים אלה כל כך שקטים, הירגע, הירגע, הכל בסדר; בקצב קבוע, כמו טפטוף של מים, עולה ויורדת השמיכה הלבנה על חזהו של המעולף. הכל בסדר, אין מהומה ואין בהלה; אין כבר שום אסון, איש איננו מתרוצץ ואיננו סופק ידיים; גם הכאב דרכו להירגע כשהוא נהפך לחלק מסדר קבוע. בקצב קבוע ובאדישות נאנח החולה במיטה השכנה.

“מסכן,” נהם הכירורג. “הוא פגוע כמו ישו על הצלב.” האחות הרחמנייה מהרה להצטלב. המשורר היה רוצה לעשות את סימן הצלב מעל לראש הנתון בתחבושותיו, אלא שגם בגין רצונו זה איכשהו התבייש; הוא שם את מבטו הנבוך בדוקטור. הכירורג נתן אות: “בוא, נלך.” והם יוצאים על בהונות רגליהם. עכשיו אין על מה לדבר; ייסגרו להם פני הסדר והדומיה, ובל תופר השתיקה המדודה; חרש חרש, כאילו נוטשים משהו מוזר ורב הוד.

רק בשער בית־החולים, שם מתחילים כבר מהומת החיים ושאונם, אמר הכירורג, כשהוא שקוע במחשבות: “מוזר שהוא כזה אלמוני. צריך לרשום אותו בתור “מקרה X”.” הוא הניד את ידו. “מוטב לך לחדול לחשוב עליו.”

פרק ה'

חוסר ההכרה כבר נמשך זה היום השני, החום עולה והלב נחלש והולך. אין ספק: החיים בורחים אי שם; אלוהים אדירים, איזה ייסורים! כיצד אפשר לסתום קרע שאיננו יודעים את מקומו? לא נותר אלא להתבונן בגוף האילם שאין לו פנים ואין לו שם, ואפילו לא כפות ידיים לקרוא בהן את עקבות החיים שחלפו. אילו היה לו שם, אילו היה לו לפחות שם כלשהו, הוא לא היה כל כך – בעצם מה? אולי מדריך את המנוחה או משהו כזה. כן, קוראים לזה תעלומה.

האחות הרחמנייה, כך נראה, בחרה את המקרה חשוך התקווה הזה כמושא לטיפולה האישי היוצא דופן; היא יושבת, עייפה, על הכסא הקשה למרגלות המיטה, שלמראשותיה לא רשום שם של איש, אלא רק הכינויים הלטיניים של פגעיו, והיא איננה מנתקת את מבט עיניה מהברדס הלבן הזה, הנושם נשימה קצרה וחלושה; נראה שהיא מתפללת.

“נו, אחות,” ממלמל הכירורג בלא חיוך, “חולה שקט, מה? נראה שנקשרת אליו.”

האחות הרחמנייה מצמצה מהר, כאילו יוצאת להתגונן. "הלא הוא כל כך לבד! אפילו שם אין לו – " כאילו שם היה בו משום משענת. “אני אפילו בלילה חלמתי עליו,” אמרה וכיסתה לרגע את עיניה בכף ידה. “אילו נניח התעורר ורצה לספר משהו – אני יודעת שהוא היה רוצה לומר דבר מה.”

לכירורג בא לומר: “אחות, הוא כבר לא יאמר אפילו לילה טוב,” אבל העדיף לשמור זאת לעצמו. במקום כל דבר אחר הוא רק קצת ליטף אותה בכתפה. כאן בבית החולים לא מפזרים מלות הכרה יתרות. הנזירה הזקנה חילצה ממחטה גדולה ונוקשה ובהתרגשות קינחה את אפה. “שיהיה לו לפחות מישהו,” הסבירה במבוכה כלשהי; נראה היה שמרוב מסירות תפחה דמותה, שהיא יושבת ברוחב גוף ובסבלנות נוספים. כן, שלפחות לא יהיה כל כך לבדו.

שלא יהיה כה גלמוד, כן; אבל האם אי פעם נעשה למען חולה כלשהו כה הרבה כמו למענו? עשרים פעמים ביום מסתובב הכירורג ללא מטרה כביכול במסדרון בכדי להציץ כבדרך אגב – אין חדש, אחות? לא, כלום. כולם תוחבים את ראשיהם למספר שש: הרופאים, האחיות – אולי נמצא פה זה וזה? אלא שזאת רק אמתלה, בכדי להיעצר לרגע ליד המיטה ללא שם, ליד האדם ללא פנים. מסכן, אומרים הבריות בעיניהם ומתרחקים על בהונות רגליהם; והאחות הרחמנייה מתנענעת כחוט השערה על משמרתה הגדולה והאילמת.

וכבר מגיע היום השלישי; כל העת העלפון העמוק, והחום עולה מעל לארבעים; המקרה לא שקט, ידיו נעות על פני השמיכה והוא ממלמל ללא הבן. איך שהגוף הזה מתגונן – הלא אין פה כבר עניין של רצון או הכרה שיתגוננו גם הם; רק הלב פועם כמו פלך הנע באריג קרוע; הוא כבר רץ ללא תכלית ואין הוא מוסיף עוד חוטים לרקמת החיים. הוא כבר לא רוקם כלום, אך המכונה מוסיפה לנוע.

האחות הרחמנייה אינה מסירה עין ממיטת העלפון; הכירורג היה רוצה לומר לה: “נו, אחות, שום דבר לא יעזור, ואלוהים היודע שאת יושבת פה לשווא; מוטב שתלכי לנוח”. היא ממצמצת מתוך דאגה, משהו מציק לה על לשונה, אלא שהמשמעת והעייפות חותמות את שפתיה; ומלבד זאת מדברים ליד המיטה הזאת במשורה ובהשקט. “תבואי אחר־כך אלי, אחות,” מורה הכירורג וממשיך בדרך נתיבו השגרתי.

בכבדות מתיישבת האחות בחדרו של הכירורג ואיננה יודעת כיצד להתחיל, עיניה נמנעות מלהביט בעיניו ומרוב התרגשות פורחים כתמים אדומים בלחייה. “מה העניינים, אחות, מה העניינים,” בא הכירורג לעזרת האשה הזקנה, כאילו היתה ילדה קטנה, ואז זה פרץ מתוכה: “הלילה חלמתי עליו בשנית.”

כך. עכשיו זה בחוץ, והרופא לא פרץ בצחוק וגם לא אמר דבר שהיה בו כדי לבלבל את האחות הכבודה; נהפוך הוא, הוא הרים את עיניו מלאות העניין והמתין.

“לא שאני מאמינה בחלומות,” אמרה במבוכה, “אבל כאשר האדם חולם שני לילות רצופים חלום שיש בו המשך, זה לא בא סתם ככה. אמת נכון, אני נוהגת לפעמים לפרש חלומות, אבל זה רק בשל בדידותי; הלא אין אני מצפה לשום סימן הנוגע לי אישית. מימי לא נתגשם לי מה שחלמתי; לא משום אמונה תפלה אני עוסקת בחלומותיי. אני יודעת שדרכם של חלומות לחזור על עצמם ולשוב; אבל המשך, כדרך שנמשכת המציאות – זה לא עניינם של חלומות. אם יש בחלומי משהו שראוי היה לי שלא להעלותו על דל שפתי, שאלוהים ימחל לי; אני מורגלת יותר ברופאים מאשר בכמרים ואספר לך הכל, כאילו זה וידוי בכנסייה.”

הכירורג הנהן בארשת רצינות.

“אספר לך הכל,” המשיכה האחות, “כי זה נוגע לפציינט שלך; אבל זה יהיה רק תוכן העניינים, כפי שסידרתי לי אותו לאחר מעשה בראשי. כאשר חלמתי היו אלה יותר תמונות שהתחלפו כל הזמן; חלקן היו ברורות, אחרות מבולבלות ומקוטעות; לפעמים התחלפו, לפעמים כאילו חלמתי אחדות בעת ובעונה אחת. היו רגעים כאילו האיש הזה באמת סיפר משהו; וברגעים אחרים כאילו אני רוצה להסתכל איך הדברים מתרחשים; זה היה כל כך מבולבל ומטורף, שאפילו בחלומי ביקשתי להתעורר, אלא שלא יכולתי. החלום הזה היה כל כך חי, עד שהוא נמשך אפילו ביום; ואז כבר זכרתי אותו באופן מסודר יותר, בלי התמונות האלה ובהמשכיות. זה כבר לא היה חלום. הכל בחיים היה מתפורר אלמלא היה בהם סדר כלשהו; הסדר הוא משהו שקיים רק בדברים שבמציאות. לכן הבהיל אותי כל כך החלום הזה, כי מצאתי בו יותר דברים הקשורים זה בזה מאשר בחלום סתם; ואינני יכולה לספר עליו אלא בדרך שאני מבינה אותו כעת.”

סיפורה של האחות הרחמנייה: פרק ו'

"אמש הוא הופיע לעיני לראשונה. היה לבוש בגד לבן עם כפתורי פליז, נעול במגפי עור שחורים וחובש קסדה לבנה; אבל הקסדה לא היתה כאילו צבאית, ומימי לא ראיתי תלבושת כזאת. פניו היו צהובים כפני צועני ועיניו לוהטות, בדומה לעיניו של אדם החולה בטיפוס וחומו גבוה; כנראה שהיה לו חום, כי דיבורו היה מבולבל.

"כשאתה חולם על מישהו, אינך שומע את דיבורו ואינך רואה שפתיו נעות; אתה רק יודע מה הוא אומר לך, ולעולם לא גליתי כיצד אתה חולם את זה. אני רק יודעת שהוא פנה אלי, שהוא דיבר מהר בשפה זרה כלשהי שלא הבנתי; אני זוכרת שהוא פנה אלי כמה פעמים במלה “סוֹר”, אבל אינני יודעת מה משמעה. הוא היה חסר סבלנות וכמעט נואש מזה שאינני מבינה אותו, ודיבר הרבה זמן. אבל אחר־כך, כאילו נזכר היכן הוא, התחיל לדבר – הייתי אומרת שבשפתנו; אלא שזאת היתה העובדה גרידא שפתאום הבנתי אותו.

"‘אחות,’ הוא אמר, ‘אני מבקש ממך, על ברכי אני מתחנן שתעשי משהו למעני, אם את יכולה; את הלא יודעת באיזה מצב אני. איזה אסון, אל־אלוהים, איזה אסון, איזה אסון! אני אפילו לא יודע איך זה קרה; זה היה כאילו לפתע פתאום האדמה עפה לקראתנו. אילו לפחות יכולתי לכתוב באצבע על פני השמיכה: הייתי רושם את כל הדרוש; אבל את הלא רואה איך אני נראה.’ הוא הראה לי את ידיו, אך הן לא היו חבושות; עכשיו אני כבר לא יודעת מה היה כל כך נורא בהן. ‘אינני יכול, אינני יכול,’ הוא נאנח. 'תסתכלי בידיים האלה! אספר לך הכל, אבל, למען שם שמיים, תעזרי לי למסור רק את הדבר האחד. טסתי כמו משוגע כדי לסדר את הכל; אבל לפתע האדמה נטתה בזוית חדה ונפלה עלינו. אני יודע שמשהו קרה; לקראתנו פרצה שלהבת שלא ראיתי כמוה מימי, ואני ראיתי הרבה; ראיתי אוניה בוערת, בני אדם בוערים, ראיתי הר שלם בוער, אבל על זה לא אספר לך; שום דבר כבר לא חשוב, מלבד הדבר האחד שיש לעשותו.

“‘רק הדבר האחד,’ הוא חזר; ‘אבל עכשיו אני רואה שהדבר הזה הוא החיים כולם. אה, אחות, לא סיפרו לך מה קרה לי? האם לא נפגעתי בראש? כי אני שכחתי הכל וזוכר רק את חיי שלי. שכחתי הכל אשר עשיתי אי פעם; אינני יודע עוד היכן הכל הייתי, איבדתי את שמות האנשים ואינני יודע אפילו מה שמי; כל זה תפל ומקרי. ברור שנפגעתי בזעזוע מוח, כיון שאינני נזכר בכלום, מלבד מה שקרה באמת. אם יאמרו לך את שמי, דעי שהוא לא נכון; ואם אתחיל להזות משהו על איים ועל הרפתקאות, זקפי זאת לבלבול החושים שלי; יש שברי דברים שאינני יודע לאן הם שייכים, ושמהם אי אפשר עוד להרכיב סיפורו של אדם. כי האדם איננו אלא מה שנותר לו לעשות; כל היתר הם שברים ושבבים שאין להקיפם במבט אחד. כן, כן, כן, לפעמים האדם חושף משהו מן העבר וחושב: זה אני. אלא שהמקרה שלי קשה יותר, אחות; קרה משהו שבמהלכו התרסק זכרוני; לא נותר מכולי אלא מה שעוד רציתי לעשות.’”

פרק ז'

האחות הרחמנייה סיפרה את סיפורה, תוך שגופה מתנענע קמעה ועיניה תקועות בקרקע, כאילו היא מדקלמת משהו שלמדה בעל פה. “המוזר הוא שחלום כזה הוא ברור ומעורפל בעת ובעונה אחת. אני לא יודעת איפה זה היה; הוא ישב על גרם מדרגות עץ שהוביל אל איזו בקתת קש –” היא היססה רגע. "כן, הבקתה הזאת עמדה על קורות, כמו רגלי שולחן; והוא ישב פסוק רגליים על המדרגה הנמוכה ביותר וניקה את מקטרתו בכף ידו האחרת. פניו היו מורכנים, ואפשר היה לראות רק את הקסדה הלבנה; זה נראה כאילו ראשו נתון בתחבושת.

"‘עלייך לדעת, אחות,’ הוא אמר, ‘שאני לא זוכר את אמי. מוזר, על אף שלא הכרתי אותה, נותר לי בזיכרון משהו כמו אתר סרק ריק, שבו היה צריך להיות משהו. את מבינה, הזיכרון שלי מעולם לא היה מושלם, כי חסרה בו אמא.’ הוא הנהן בראשו כאשר אמר זאת. 'זה היה תמיד כמו שטח ריקן במפת חיי; כל ימי לא יכולתי להכיר את עצמי, כי לא הכרתי את אמי.

"‘אשר לאבי,’ הוא המשיך, 'עלי לומר שיחסינו מעולם לא היו טובים ולא אינטימיים. נהפוך הוא, לומר את האמת, שררה בינינו איבה שקטה ובלתי ניתנת לגישור. עלייך לדעת שאבי היה גבר מסודר עד מאד; היתה לו משרה אחראית בתחום פעילותו והוא החשיב כתוכן חייו את העובדה שהוא מילא, מכל בחינה, את חובתו. חובתו של גבר היא להקדיש את כולו לעבודה, להתעשר, ולהיות, להשלמת התמונה, מוערך ומכובד על ידי בני קהילתו; כל אלה הן מטלות כה גדולות, שרק המוות יכול להביאן לידי השלמה. ואכן הוא נפטר בסופו של דבר בהוד ובהדר, כאילו שבע רצון שגם את חובתו זו מילא כהלכה. אתי הוא לא דיבר אלא באזהרות והתראות ובהצבעה על עצמו כדוגמה ומופת; כנראה שחשב את החיים למשהו מוגמר מראש, כמו בית שעבר בירושה או כמו פירמה שתעבור לידיו של הבא בתור. הוא העריך עד מאד את עצמו, את עקרונותיו ואת זכויותיו; חייו נראו לו ראויים לכך שהבא אחריו ימשיך בהם כמו בנכס שעבר בירושה. אולי הוא אהב אותי על פי דרכו וחשב על עתידי; אלא שלא היה מסוגל לתאר לעצמו את העתיד אחרת מאשר כחזרה על נסיון חייו הוא. אני שנאתי אותו במידה כזאת שחתרתי בכל כוחותיי, בזדון ובחשאי, להכשיל כל מה שיכול היה לצפות מבן בר תבונה ומוצלח; הייתי עצלן, מרדן וחוטא; כבר כנער הייתי שוכב עם המשרתות – אני זוכר עד היום את חספוס ידיהן; מילאתי את הבית שלו בפראות נסתרת, ואני חושב שלעתים זעזעתי את בטחונו העצמי של הזקן; כי באספקלריה שלי מוכרחים היו החיים עצמם להראוֹת בעיניו כמשהו חשוך־סדר ובלתי מרוסן, שלו עצמו אין שליטה עליו.

"'לא אתאר לפניך, אחות, את חייו של בחור צעיר. או כן, היה שם כל מה ששייך לעניין; ומלבד עניין זה או זה אין לי במה להתבייש. אמת נכון, הייתי ילד רע ומושחת; אך לא נבדלתי בכך יתר על המידה מאחרים; כמוהם הייתי בעיקר מלא הערכה לעצמי; היו לי פרשיות אהבה, היו לי נסיונות משלי, השקפות, והכל נראה לי שלי. רק מאוחר יותר מגיע האדם לידי הכרה שכל זה לא היה כל כך שלו ורק שלו, שאלה הם דברים רגילים שעליו היה להתנסות בהם, בעוד הוא סבור שהוא מגלה אותם. כי נותרת בו תקועה מנה גדושה יותר מילדותו מאשר משנות בחרותו; הילדות, כן, זאת מציאות חדשה לחלוטין, בעוד אשר הבחרות – רק אלוהים היודע מאין מצטברת בו כמות כזאת של הזיות וחוסר־מציאות; אשר על כן היא נשכחת ואובדת. לא, תודה לאל, לא כל אחד נופל בחלקו להיות כה מרומה ולהילכד בטיפשות כזאת במלכודת החיים. לי אין במה להיזכר; ואם מזדמן לי זיכרון כלשהו, אני מרגיש שזה לא אני ושזה לא נוגע לי.

"'אותה עת כבר לא חייתי בבית אבי; הוא היה זר לי ורחוק ממני יותר מכל אדם אחר, וכאשר עמדתי ליד ארונו, הרגשתי נורא ולא יכולתי להעלות על דעתי שראשיתי בגוף הזה, הזר לי ועתה הוא כבר בר־מינן; לא היה דבר שסביבו יכולתי לקשור קשר עם הנפטר, והדמעות שעלו בעיני לא היו אלא בכי על הכרתי שאני כה לבדד.

"‘אולי כבר אמרתי לך, שירשתי מאבי רכוש די גדול; אבל גם הכסף הזה היה זר לי, כאילו דבק בו משהו מהדרו ומחבויותיו של אבי. הוא הניח את יסודותיו של הרכוש הזה כמשהו שינציח את חייו; כספו היה אמור להיות הארכת חייו ומעמדו. לא אהבתי אותו והתנקמתי בו בכך שהשתמשתי בו רק למימון עצלנותי והוללותי. לא עשיתי כלום, כי לא היה צורך שיכוון אותי למעשה; אבל תגידי בעצמך, מה היא מציאות שלא תהא קשה ועיקשת כמו אבן? יכולתי לספק את כל גחמותיי; זה משעמם נורא, אחות, והמאמץ למצוא במה להרוג יום הוא פרך גדול יותר מסיתות אבנים. זה לא היה שווה כלום, ותאמיני לי שאדם גחמני נהנה מחייו פחות מקבצן.’

“הוא נשתתק לרגע ואחר־כך אמר: ‘כפי שאת רואה, אין לי סיבה להתגעגע לבחרותי. אם אני חוזר כעת, אין זה למען שתות מבאר נעוריי. אני מתבייש על שהייתי צעיר, כי אז השחתתי את חיי. היה זה הפרק המטופש וחסר הטעם ביותר של חיי; ובכל זאת דווקא במהלכו התרחש אירוע שמשמעותו חמקה ממני אז. אני אומר אירוע, על אף שלא היה כל דמיון בינו ובין הרפתקה; אני הכרתי בחורה והחלטתי לכבוש אותה; האמת היא שאהבתי אותה, אבל זה לא יוצא דופן בימי הנעורים. אלוהים היודע, לא היתה זאת אהבתי הראשונה, ואפילו לא העזה בתשוקותיי, שאת שמותיהן כבר שכחתי.’”

פרק ח'

האחות הרחמנייה נענעה ראשה כמתוך דאגה. "את כל זאת הוא סיפר כאילו הוא מתוודה, ואפשר היה להיווכח שאין לו שום כוונה להסתיר ממני דבר. מן הסתם הוא מתכונן למותו; אך לי לא נותר אלא להתפלל, שאלוהים יקבל ברחמיו או בדרך נס את הידוי הזה, שנעשה בחלום ובפני אדם לא ראוי, כוידוי תקף; ושמא יתחשב גם בעובדה שאדם חסר הכרה איננו יכול להגיע לכלל חרטה של ממש, שהיא ביסוד הוידוי המושלם.

"‘אני חייב לתאר לך,’ הוא אמר אחר־כך, 'איך היא נראתה. מוזר, את פניה אינני מסוגל עוד לדמיין; עיניה היו אפורות וקולה מחוספס כמו של נער. גם היא איבדה את אמה בילדותה; היא חיה עם אביה שהעריצה אותו מאד, כי הוא היה איש זקן יפה תואר ומהנדס דגול לפני אלוהים. למען סיפוקה היא ולשמחת אביה היא למדה הנדסה והלכה לעבודה בבית חרושת; אחות, אחות יקרה, הייתי רוצה שתוכלי להעלות את מַרְאֶהָּ לפני עיני דמיונך באולם הייצור הזה בין מכונות ופטישי קיטור, מחרטות וגברים ערומים למחצה המחשלים את הברזל המלובן. היא היתה בעת ובעונה אחת נערה, פֵיָה ובחורה כארז, והנפחים האלה העריצו אותה; היא פיתחה מין עדינות משלה באשר היא חיה בקרב גברתנים. פעם אחת, כן, פעם אחת היא הביאה אותי אל בית המלאכה הזה ובאותו מעמד התאהבתי בה; היא היתה כל כך שברירית, כל כך ענוגה בקרב הגברתנים שבגביהם נצצו אגלי זעה, בדברה בקולה הקטן, המחוספס קמעה, הניחן בסמכותיות של מהנדס הפוקד על האש, על הברזל ועל העבודה. היית אומר שזה לא מקומה של נערה; יסלח לי אלוהים את חטאותי, אבל דווקא שם חשתי תשוקה אליה, בייסורים ובלא הגיון, בדיוק שעה שהיא בדקה את העבודה וקימטה את גבותיה הארוכות בארשת רצינות. או אותה שעה שהיא עמדה עם אבא הגדול והוא הניח את ידו על כתפה כאילו היא בן שהוא גאה בו ושהוא מצווה לו את עבודתו. הפועלים קראו לה אדוני המהנדס, ואני תקעתי את מבטיי בעורפה, עורף של נערה, מעונה בתשוקתי העזה שהדריכה את מנוחתי כאילו היה בה דבר המנוגד לטבע.

"'היא היתה מאושרת מעל ומעבר: מאושרת מגאווה באביה הזקן ובעצמה, מאושרת שהבריות אוהבים אותה ושהיא מתפרנסת בכבוד, מאושרת בשביעות רצונה השקטה והמאוזנת. עיניה הבהיקו בהשקט, קולה הנערי דיבר מעט וברוגע; בכפות ידיה ובאצבעותיה היו כתמים בלתי מחיקים מדיו השרטוט, ואני אהבתי אותם. אשר לי – הייתי צעיר ומסיבה זו שחצן, הייתי גנדרן, וכנראה לכן העמדתי פני בוטח בעצמו; אבל הבחורה הזאת בלבלה אותי. חשבתי שהיא רוצה להיות אשת חיל חסרת סממני מין, ובשל זעם כלשהו גמלה החלטתי להשפילה כאשה; תיארתי לעצמי שאילו פיתיתי אותה, הייתי במובן מסויים מנצח אותה. אולי התביישתי בפניה בשל ריקנותי ושעמומי ובשל כך, רק בשל כך רציתי להבריק בפני עצמי בניצחון וכיבוש גברי. תביני, זהו פירוש שאני מפרש היום; אז זאת היתה אהבה גרידא, רק תשוקה, רק ערגה נוראה לרכון מעליה ולחלץ מפיה אנקה, שהיא אוהבת אותי.

"הוא שקע לרגע בהרהורים. 'ועכשיו, אחות, אני מגיע לדברים שדי קשה לי לדבר עליהם; אבל גזירה היא שייאמר הכל. לא היתה זאת אהבה ראשונה שבה מתרחש הכל – ולא חשוב מה עמדתך שלך – כאילו מעצמו ובאופן בלתי נמנע; רציתי לכבוש אותה וחיפשתי אמצעים שיסגירו אותה בידי. אני מתבייש להיזכר כמה כל הטריקים של בן־העולם־הגדול שהכרתי היו מגושמים וגסים ועם זאת חסרי אונים למול היושר המחוספס קמעה והטוהר הבתולי של הנערה הזאת. ראיתי שהיא מעל הדברים האלה וגם מעלי, שהיא קרוצה מחומר אצילי ממני, אבל כבר לא יכולתי לחזור על עקבותיי. האדם הוא יצור מוזר, אחות. הייתי כל כך אכול דמיונות מייסרים ומכוערים, כיצד אני מפתה אותה ומשפיל אותה בזדון, בשקר או בהיפנוזה, בסמים או במשהו אחר, כְּחַלֵּל מקדש – את שומעת, אחות, אינני מסתיר מפנייך דבר; בעיני שלי כבר נראיתי כמו השטן. ובשעה שכך חיללתי אותה בנפשי, היא אהבה אותי. אחות, היא אהבה אותי, ויום אחד גילתה לי את אהבתה בפשטות כזאת כמו פרח הנושר מאילן. זה בא אחרת, הו, אלוהים אדירים, זה בא אחרת ממה שתאוותי ידעה לתאר. ראשית כיון שהייתי מגושם כמו נער האוהב לראשונה בחייו –

"הוא כיסה את פניו בכפות ידיו באומרו זאת, ונשתתק. ‘כן, אני חזיר,’ אמר אחר־כך, 'ומגיע לי כל מה שקרה לי. רכנתי מעליה, השוכבת ועיניה עצומות, וניסיתי לטעום את טעמו של נצחוני המדומה. הייתי רוצה שמתחת לעפעפיה יפרוץ פרץ של דמעות, שהיא תכסה את פניה מרוב בושה וייאוש; אבל לחייה היו שלוות וחלקות והיא נשמה כמו אדם ישן. נתקפתי תחושת חנק, כיסיתי אותה וניגשתי לחלון, כדי לגרש את דיבוק חטאת גאוותי. כאשר הפניתי את מבטי, נחו עיניה עלי במלוא הבהירות. היא חייכה ואמרה: ‘כך, ועכשיו אני שלך’.

"'נחרדתי – כן, נחרדתי מרוב תדהמה והשפלה. היה בה אור רב כל כך, טוהר המובן מאליו, אינני יודע איך לומר זאת. בתכלית הפשטות: עכשיו אני שלך, והכל בסדר; הנה זה כאן, כאן אנחנו ניצבים ואין מה לעשות. איזו הקלה, איזה בהירות במצב העניינים, איזה פתרון פשוט ועצום. כן, זה נפתר בשיא הבטחון ובשיא הבשלות: הנערה הנבונה הזאת אמרה זאת בבטחה ובלא היסוסים. כך, עכשיו אני שלך. ראה כמה היא מרוצה מעצמה על שהיא מצאה בתוכה את האמת הקדושה, הבהירה והבוטחת, את האמת החיה; עיניה עוד מורחבות מתגליתה העצומה והמפתיעה, וכבר היא מתמלאת שלוות ההחלטה שנפלה והיא תְּקֵפָה לעולמי עולמים. קווי פניה שעוד לפני שניות אחדות היו שבורים מרוב כאב ובהלה, לבשו עתה מבע חדש של סופיות מוגמרת – הייתי אומר, של אדם שמצא את עצמו. כך, עכשיו אני יודעת מה אני. אני שלך, ומה שקרה קרה בדין והושלם סדר הדברים. כמו אדוה ששקטה, והמים נסגרים ובעד פני המים נראית קרקע.

“'אחות, אינני מסתיר ממך דבר. אילו היא היתה שורטת בידיה את עיניה, אילו נזדעזעה בבכי, אילו נשמעה מפיה הטחת אשמה, מה עשית לי, רשע!, – אני הייתי חש את עונג הניצחון. עונג מרושע וגם מיטיב, גאווה וגם גודל רוח, גם צער, מה אני יודע; ככל הנראה הייתי כורע ברך, נשבע ומנשק את ידיה המוכתמות בדיו וטוש. אך לא לי היה הניצחון הזה; בחלקי נפלו רק המבוכה והבושה, שלתהומן חשתי את עצמי נופל. ניסיתי לגמגם משהו על אהבה; היא הרימה גבה כמו משתוממת: לשם מה צריך לדבר על זה, האם זה עוד נחוץ? אני שלך, ובזה כלול הכל; זה כולל אהבה, הסכמה, מציאות וכל ה”הן"ים שבעולם. הפטפוט על רגשות ותודה הוא גס ומגושם. למה לדבר? ככה זה, זה קרה ואני שלך; תאמר עוד דבר, וזה יישמע כמו יש עוד במה להרהר. אה, אחות, האם את יורדת לסוף הדברים – כמה בגרות נבונה, כמה הוד והדר, כמה טוהר! האין זה כך שאני חפצתי בחטא והיא הפכה אותו לקדוּשה? איזו בושה – אני לא ידעתי מה לומר; היא התבוננה בדירתי בעניין, כאילו רואה אותה לראשונה, ופיזמה שיר קטן, היא שלעולם לא שרה. היא לא אמרה זאת, אבל היא הייתה פשוט בבית והשתייכה אליו.

"'היא חייכה, התיישבה לידי ודיברה בקול הקטן והמחוספס קמעה שלה – לא על מה שהיה או יהיה, אלא על עצמה, על ילדותה, על התאהבויותיה של בחורה צעירה; היא הסגירה בידי את עברה, כאילו מן הדין שכל זה שייך לי. כל אותה עת היתה לי הרגשה מוזרה של השפלה ונחיתות; רציתי לחבק אותה שוב, אבל היא רק הרימה יד – היה די בכך כמחוות התגוננות. לא עכשיו, היא אמרה בלא ביישנות, בפעם אחרת. הכל היה כל כך פשוט ומובן מאליו. אם אני שלך, אין בכך שום שיגעון, אלא עניין מושכל, קבוע ותקף. היא נישקה אותי על פי כאומרת אל תזעיף פנים, קטן שלי. כאילו היא אמי, כאילו היא חזקה ומבוגרת ממני, בשלה ממני – וזה היה מתוק מנשוא ויחד עם זה – יסלח לי אלוהים – משפיל כמו סטירה.

"'אחר־כך הלכה – את מכירה את זה, אחות: הצעד הקשה ביותר של האדם הוא צעד הפרידה. באופן שבו אדם הולך לדרכו משתקפת כל מבוכה או חוסר וודאות, או חיפזון, הבטחון העצמי, קלות הדעת או אהבת עצמו. היזהרו בגבכם, שם איננו מוגנים בלכתנו. אינני יודע איך היא הלכה. היא ניצבה בדלת בראש מורכן קמעה, ואחר כך נעלמה. כך בקלות גמורה ובשקט. זה חשוב, כי כך ראיתי אותה בפעם האחרונה.

“‘כי אותו לילה ברחתי כמו פרחח’.”

פרק ט'

האחות הכבודה קינחה את אפה בקול רם ובמרירות לתוך ממחטה קשיחה והמשיכה: "כך הוא סיפר לי. מעשהו היה מכוער ונראה שהוא מצר עליו; אבל עלי לומר שהוא לא היה צריך כל כך להצדיק את הבחורה ההיא, אשר – כך הוא מספר – העניקה לו את חסדיה מרצונה החופשי. גם אם על פי תיאורו היא היתה אשה עדינה וחביבה, הרי שהיא היתה ראויה לעונש שהשיג אותה, ואין ביכולתנו לומר האם האיש הזה לא היה במידה מסויימת כלי בידי שמיים; אם כי זה איננו מפחית מאשמתו.

"‘כאשר אני מהרהר עכשיו,’ הוא אמר אחר־כך, 'במניעים המוזרים שהביאו לבריחתי, אני רואה אותם אחרת מאשר אז. אז הייתי צעיר, והיו לי תוכניות שונות, פחות או יותר הרפתקניות ומעורפלות; מלבד זאת נשאתי עמי עוד מילדותי מרי נגד כל דבר הקרוי חובה. היו בי התנגדות חריפה וחשש מפני כל דבר שיחייב אותי, ואת מורך הלב הזה החשבתי כביטוי של חירותי. הבהילה אותי חומרת אהבתה וההתחייבות שבה; על אף שהיא עמדה מעלי, נחרדתי מהמחשבה להיות קשור אליה לעד. חשתי שעלי להכריע בינה וביני והחלטתי לטובת עצמי.

"‘כיום אני יודע יותר ורואה את הדברים אחרת. כיום אני יודע שהיא הרחיקה לכת ממני, שלדידה הכל היה מוכרע ולדידי לא כלום, שהיא היתה בשלה ואני נשארתי נער מבולבל, ובוסר חסר אחריות. מה שפירשתי כמרי נגד כבלים, היתה אימה מעליונותה, אימה מפני הבטחון הגדול הזה. הוצע לי החסד להשתייך, ולא הייתי מסוגל לומר: גם אני שלָך, כפי שאת רואה אותי לפנייך, בלתי משתנה, שלם וסופי. לא היתה בי מלאות של אדם להעניקה לה. אני מספר לך את זה ביובש, כאילו זה דין וחשבון; אבל אני יכול לדבר כך, כי זה הוא חשבון חיי הראשי. חובה וזכות. היא נתנה לי את עצמה; אמרה: כך, עכשיו אני שלך. ואני – כל אשר היה לי היתה אהבה, היתה תאווה, היתה הבטחה מפוקפקת. משהו כמו צ’ק ללא כיסוי.’ הוא הצטחק. ‘הלא אני סוחר, אחות, והייתי רוצה לסדר את חשבונותיי. דעי לך, שבריחתי היתה בריחתו של חייב פשוט רגל. נשארתי חייב לה את עצמי.’

"נדמה היה לי (אמרה האחות הרחמנייה) שהוא מעוות את פניו אלי, משל כאילו לועג לי; השתדלתי לומר דבר, אבל הוא הוסיף לעוות את פניו עוד יותר והתחיל להעלם. במאמץ רב השתחררתי מכבלי שנתי, נרעשת מחלום חי כל כך. התפללתי למענו וגם למען הבחורה הזאת, ואגיד לך, זה העסיק אותי כל היום. בלילה שלאחר מכן התקשיתי להירדם; אבל משגברה עלי שנתי, הוא היה לפני כאילו מצפה לי. שוב ישב על המדרגות ההן, וראשו מורכן; נראה היה שהוא עצוב וחסר מנוחה. מאחורי הצריף ההוא שחקה הרוח בקמת השדה שדמתה לתירס או לסוף הגדל בביצה.

"‘זה לא תירס,’ אמר לפתע, 'זה סלק סוכר. נדמה לי שבמשך שנים רבות קניתי סלק באיים ושרפתי ממנו רום, aguardiente, כפי שאומרים שם, אבל זה לא העניין המרכזי. במציאות לא הייתי אלא נער לא בוגר שברח אל רחבי העולם. מרגיז אותי שתיארתי לך את הדבר באורח לא לגמרי הולם, וחשוב לי לתקן את הרושם השלילי שנוצר אצלך. למשל, אני יודע שאת מאשימה במידת מה את הבחורה; את נוטה לראות במה שסיפרתי לך על התנהגותה חולשה למול ניסיון וסיפוק חוטא של יצרי הגוף. אילו הדבר היה כך, לא היה בראייתי בה מידה גדושה של יושר וסבלנות של אהבה מושלמת אלא תעתועי לבו של צעיר מאוהב; אלא שאז, אחות, היתה אותה אהבה מושלמת קיימת בתוכי, בלא שהייתי מודע לכך, ובריחתי היתה טירוף גמור. בריחתי היתה בלתי נתפסת, ובלתי נתפסת היתה נשארת כל חיי. אני יודע, זאת הוכחה המכונה הוכחה עקיפה. את יכולה לטעון שחיי אדם הם בלתי נתפסים ואי אפשר להסבירם; אבל אני רואה שאת לא סבורה כך.

"'בידי עוד הוכחה עקיפה שמה שתיארתי לפנייך הוא נכון. ההוכחה הזאת היא אורח חיי שניהלתי מאז אותה בריחה תמוהה. בה עשיתי מעשה של מורך לב שאין לו שיעור; מן הסתם הפרתי בה איזה סדר טבוע ועמוק, כי מאותו רגע רבצה עלי קללה. אני לא מתכוון לתלאות שפקדו אותי, אלא לכך שמאותה עת נשללה ממני יציבות והתמדה. אומר לך, אחות, שמאז חייתי חיים רעים; חיים שלא נח עליהם שום חסד; חיי אדם שלא מצא סליחה. אני אומר זאת במלים שלך; אשר לי, אני אדם בעל גישת חולין והייתי אומר זאת כך: חייתי חיי הרפתקן וחזיר, כלב שאבד, סוכן רמאי, ואלוהים היודע איזו זוהמה ותעתועים עוד תוכלי לשוות לנגד עינייך; וכל זאת כיון שברגע נתון כשלתי ברוב בושה. הייתי ריקא, בלתי בשל בפנימיותי מכדי להתייצב מול – כאשר נתקלתי בשלמות החיים – חכי, איך אומר: אני חושב על משהו שהוא סדר ויציבות, פתרון, תקפות, רוגע של דברים המוכרעים לצמיתות. אם מציאות פירושה מה שיש, ולפיכך מתמשך, אזי ברחתי מפני המציאות. היתה זאת בריחה ארורה, כי כבר לא מצאתי אותה. את לא יודעת, אחות, עד כמה נבוב וקיקיוני הוא הרוע; עליו להתחדש תדיר, אך עמלו לשווא: במה שרעוע אין אדם יכול למלא את עצמו; והכופר בעיקר, הרוצח, החמדן או הנואף חי חיים קרועים ובלתי יציבים באורח מוזר. אה, אין אני מסוגל עוד להרכיב את חיי; הם קיימים שברים־שברים, חתיכות־חתיכות, אבני חצץ שאינם טובים להרכיב מהם שום תמונה. לשווא, לשווא אנחנו מתעסקים במעשי ידינו הקטנים והרעים; הם חסרי הקשר וחשוכי סדר, שבבים גרידא ותוהו ובוהו שאין להם ראש ואין להם רגל. ככה זה, ככה זה, אמן; אבל את מן הסתם תקראי לזה מוסר כליות.

‘אני יכול להראות לך את כיסיי; הם היו לפנים גדושי זהב. אני יכול לערטל לפנייך את כתפיי; רואים בהם שרידי הצלפות שוט ושיני בנות תערובת. געי כאן; הכבד שלי נפוח ונוקשה מרוב שתייה. פעם חליתי בקדחת אדומה ופעמים רדפו אחריי ברובים שלופים בתור עריק. יכולתי לספר לך חמישים קורות חיים, וכולם שקר; נותרו אחריהם רק צלקות. כאן הבקתה שבה שכבתי חולה על סף המוות, ולבדי כמו חתול ירוי; ספרתי את מהלכי חיי ולא יכולתי להגיע לסוף החשבון; נדמה לי שבדיתי את כולם בהתקפי החום; היו אלה חלומות זימה נוראים. עשרים שנה או משהו כזה, והכל חלומות מבולבלים, בלא שחר, הבורחים ממני והלאה. אז הביאו אותי לבית חולים ו־nurses בחלוקים לבנים הניחו עלי תחבושות קרח. אלוהים, כמה טוב זה עשה לי, כמה זה קרר אותי; תחבושות וחלוקים לבנים והכל – את מבינה, כאילו למישהו איכפת ממני; אבל אז כבר נכנס בי המוות.’"

פרק י'

“הייתי אומרת: אצבע אלוהים,” העירה האחות הרחמנייה. “מחלה היא אזהרה, והכנסייה צודקת בזה שהיא משגרת את משרתיה אל מיטות החולים, שישמשו להם מורי דרך בפרשת הדרכים הזאת. אלא שבימינו מפחדים הבריות יתר על המידה מהחולי והמוות, ולכן אינם מבינים את האזהרה שבדבר ואינם יודעים לקרוא את דבר ה”מנה, מנה, תקל ופרסין" הנכתב ביד האש של הכאב.

"ובכן, הוא אמר, 'אז כבר נכנס בי המוות. הוציאו אותי מהגרוע ביותר, אבל שכבתי כמי שקרביו בחוץ, חלש כמו זבוב. אני לא יכול לומר שיראתי את המוות; רק התפלאתי שאני מסוגל, שאני בכלל יודע למות, כלומר, לעמוד במשימה כה חשובה ומרחיקת לכת; ניצבתי מול המוות כמול משימה שאינני יכול לה. היה נדמה לי שדורשים ממני משהו גדול, כבד ומכריע מדי, וכאילו אין תוחלת בניסיון להתגונן מפני זה בטענה שזה גדול עלי; על כן חשתי אי בטחון קיצוני וחרדה. מוזר, לפני כן פגשתי את המוות פעמים כה רבות, ואלוהים עדי שחיי היו סוערים ולעתים די מסוכנים; אלא שעד אז היה מלאך המוות בעיני רק דמות הכרוכה בסיכון או במקריות, יכולתי ללעוג לו או לעמוד בפניו; אבל כעת הוא הופיע ככורח וכפתרון בלתי נתפס, אך תקף לעילא וצמית. לרגעים תקפה אותי חולשה ואדישות, ואמרתי לו: טוב, אני אעצום את עיני ואתה תעשה את זה בלעדי, אבל מהר; אני לא רוצה לדעת כלום. פעמים אחרות כעסתי על מורך לבי הילדותי. הרי זה כלום לא, אמרתי בלבי; זה לא כל כך קשה; זה רק סוף. לכל הרפתקה יש סוף, וזה רק עוד אחד. אבל המוזר הוא, ככל שהתעמקתי בזה, לא יכולתי לתאר לעצמי את המוות כסוף, קאט, כמו שאתה גוזר חוט. התבוננתי אז במוות די מקרוב, וראיתי אותו כמשהו רחב וצמית; אינני יכול לומר מה, אבל זה מרחב עצום בזמן, כי המוות הוא צמית. אומר לך, דווקא את הצמיתות הזאת יראתי נורא; חשתי מתוך מפח נפש, שלזה אני לא מסוגל; מימי הלא לא עשיתי דבר שהאריך ימים ולא חתמתי על חוזה שחייב אותי לזמן ארוך. היתה לי מפעם בפעם הזדמנות להתיישב ולחיות בהגינות ובלא מאמץ יתר, אבל בכל פעם הרגשתי בי אי רצון חריף ובלתי ניתן לכיבוש; סברתי שזה סימן היכר של אופיי הדורש שינוי מתמיד, קרטוע ואיים רחוקים. ועכשיו, עכשיו עלי לחתום על חוזה לצמיתות? הייתי רטוב מזעה קרה ונאנחתי מאימה. זה הלא בלתי אפשרי, זה לא בשבילי, זה לא בשבילי; אלוהים שבשמיים, עזור לי, כי אני עוד לא בשל להחליט החלטה תקפה לצמיתות. אה, כן, אילו אפשר היה למות לניסיון, נגיד לשלושה חודשים, אולי חצי שנה – בסדר, הנה ידי; אבל אל תדרוש ממני לומר לך: כך, עכשיו אני שלך.

"'וזה, אחות, זה היה כמו הבזק ברק או התגלות. שוב ראיתי אותה, את הנערה של אז, נחה מלאת שמחה ובטחון ואומרת חרש: כך, עכשיו אני שלך. ושוב ניצבתי קטן ומוכנע למול אותה החלטה לחיות, כפי שרעדתי באורח מגוחך למול ההחלטה למות. והתחלתי להבין, שממש כמו המוות – גם החיים קרוצים מחומר הקבע, שהם ניחנים, בדרכם ובאמצעיהם הדלים, בכוח רצון ובאומץ לשרוד לצמיתות. אלה שני חצאים, המשלימים ונועלים זה את זה. כן, ככה זה: רק חיים מקריים ושסועים נבלעים על ידי המוות; בעוד שחיים מלאים ומשמעותיים מגיעים במותם לידי השלמה. שני חצאים הנסגרים לכדי נצח. כיון שהייתי בדליריום, ראיתי לפני כאילו שני חצאי כדור חלולים שיש להצמידם זה אל זה בכדי שייסגרו; אלא שהאחד היה מרוט ולחוץ, וסתם שבר כלי, וככל שניסיתי להתאימו, הוא לא התאים לחצי האחר, החלק והמושלם, הלא הוא המוות. צריך לתקן את זה, אמרתי בלבי, שהשניים יתאימו יחד; כך, ועכשיו אני שלך.

"'ואז, אחות, בדיתי את חיי; אני אומר בדיתי, כי פרטים הרבה לא התאימו לכלום ואחת דתם להיפסל, ומאידך חסרו דברים מהותיים ומשלימים. גם במסכת נעורי היה הרבה מה לתקן, אבל בזה לא התעכבתי יתר על המידה; החשוב ביותר היה, והווה, שבמציאות האמיתית, כלומר זו שלא היתה ובכל זאת איכשהו היתה, לא כהתרחשות אלא כמשמעות – נאמר כמו דף שנקרע מספר – אלוהים אדירים, מה רציתי לומר? זה בגלל הקדחת. כן, החשוב הוא שבמציאות האמיתית התרחשו הדברים אחרת, אחרת לגמרי, את מבינה? כלומר אמורים היו להיות אחרת, זה הדבר החשוב; וההיסטוריה האמיתית כפי שהיתה צריכה להיות, היא – היא – ' שיניו נקשו, אך הוא התגבר בכוח. ‘את זוכרת שסיפרתי לך,’ הוא גמגם, 'שסיפרתי לך כיצד היא שכבה והיא אמרה: כך, עכשיו אני שלך. זאת אמת לאמיתה, אחות, אחר־כך זה היה צריך להתרחש אחרת. עכשיו אני יודע, כי נכנסו לתוכי גם המוות וגם החיים. אני צריך הייתי לומר, את, כן, כך הייתי צריך לומר, ככה זה, השבח לאל; את שלי ואת תחכי, ואת תמתיני עד שאחזור כשהחיים והמוות בתוכי. את הלא רואה שאני עוד לא בשל דיי לחיות. עדיין אני לא שלם עד כדי קיומי לצמיתות, לא אמיץ דיי להחליט; עוד אינני מיקשה אחת כמוך, כמוך. תגידי בעצמך, מה תעשי עם ערימה שכזאת? הלא אני עצמי אינני יודע מה יצמח ממני, לא יודע היכן ראשי והיכן רגליי. מה יש לדבר, את, את נצחית, את יודעת הכל מה שנחוץ לדעת, את יודעת שאת שייכת; אבל אני – '

"הוא רעד בכל גופו, כאשר דיבר. ‘חכי, גם אני אבוא ואומר: אני שלָך. אה, אחות, את מבינה, היא ידעה זאת, היא הבינה גם משלא אמרתי זאת. ולכן היא אמרה: לא, לא עכשיו, רק בפעם אחרת. פירושו של דבר, שעלי לחזור, אמת? תגידי, תגידי בעצמך, פירושו של דבר שהיא תמתין לי, הלא נכון? לכן היא לא נפרדה, לכן לא ראיתי אותה הולכת. אני אחזור ושני החצאים יפלו זה על זה כמו החיים והמוות; כך, עכשיו אני שלך. אין שום מציאות אמיתית זולת מה שצריך להיות.’ הוא נשף לרווחה כמו אדם שהוקל לו ללא גבול. 'יתאחו האהבה, המוות, החיים, הכל שבתוכי הכרחי ללא תנאי. הנה אני לפנייך, רק עכשיו אני במקומי שלי; הדבר היחיד הבטוח הוא להשתייך. את עצמי כל־כולי מצאתי בכך שאני שייך למישהו. השבח לאל, השבח לאל, לבסוף אני כאן.

‘לא, הניחו לי, אני לא יכול לחכות, אני חוזר. והיא רק תחייך, כך, עכשיו אני שלך; כבר לא אפחד, לא אכסה אותה, אני כבר בא, אני כבר בא; אני יודע שהיא כבר קורעת את שרוכי בגדיה ומתירה את כפתוריהם. מהר, מהר, אתם יודעים שעלי לחזור! לזה אתם קוראים סערה? מה אתכם, אני יודע מה זה ציקלון, אני ראיתי את עמודי רוחות המערבולת; הרוח הקלילה הזאת איננה מהירה דיה לשאת אותי ליעדי. אתם לא רואים אותה, כיצד היא ממש עפה לתוך זרועותיי, מרכינה ראש ועפה, זהירות, שלא נתנגש במצחינו ובשינינו, זהירות, את נופלת עלי ואני נופל עלייך, כמה שאת כמהה, כמה את סוחפת אותי אל בין כתפייך!’ לפתע הוא התחיל להזות מתוך קדחתו. 'מה, למה הטייס הזה טס לתוך החלל הריק? אחות, תגידי לו שזה לא שם, תגידי לו שעליו לחזור! או לא, לכי אליה ותאמרי לה, תמסרי לה שאני חוזר! את הלא יודעת שהיא מחכה! למען שם שמיים אני מבקש, תגידי לה שאני בדרך, רק שהטייס הזה ימצא מקום לנחות בו; לא יכולתי לכתוב לה, אני לא יודע איפה היא – ' הוא הרים אלי עיניים מיואשות, מלאות אימה. 'מה – מה את ככה – למה שלא תגידי לה? עלי נגזר לטוס סביב סביב, כל הזמן במעגלים; ואת ממצמצת אלי בעינייך ולא רוצה למסור לה כלום, כי – – ' פתאום התחיל להשתנות לנגד עיני, ראשו היה עטוף בקסדה עשוית תחבושות והוא רעד נורא; הבנתי שהוא מתפוצץ מצחוק. 'אני יודע, את נזירה רעה, קנאית ומגעילה; את זועמת עליה כי היא אהבה. את לא צריכה לקנא; שתדעי אני אותו יום כשלתי גם בצד זה של העניין. אולי דווקא בשל כך התנהגתי במורך לב כזה. שתדעי לך, פעמים אחרות – '"

האחות הרחמנייה עצרה כשמבט עיניה השקטות נעצב. “אחר־כך הוא חילל שם שמיים וקילל, כאילו השטן דיבר מגרונו. הוא פלט זרם של גידופים ודברי נאצה – שאלוהים ירחם עלי.” היא הצטלבה. “הדבר הנורא מכל היה שהמלים האלה יצאו מתוך קסדה שלא היו בה לא פה ולא עיניים. אני כל כך פחדתי שהתעוררתי. אני יודעת, היה עלי לקחת מחרוזת תפילה ולהתפלל לעילוי נשמתו; אבל במקום זאת הלכתי למספר שש למדוד לו את החום. הוא שכב בחוסר הכרה והחום הגיע לארבעים ושלוש עשיריות; והוא רעד וקדח.”

פרק י"א

עכשיו זה רק שלושים ושמונה שבע; הוא ממלמל מתוך קדחתו והידיים החבושות מתנועעות באי שקט על פני השמיכה. “האם את יודעת, אחות, מה הוא אומר?” שואל הכירורג. האחות הרחמנייה מנידה ראשה לשלילה, שפתיה חתומות.

“הוא אומר יֶסֶר,” אמר לפתע הזקן שבמיטה השכנה. יֶסֶר, הוא אומר. יֶסֶר.

Yes, sir תפס הכירורג. ובכן, דובר אנגלית.

“וגם אמר מניאנה,” נזכר הזקן. “מניאנה או מניאניה.” הזקן צחקק בקול צרוד. “מניאניה, מניאניה. כמו תינוק בעריסה.” זה היה בעיניו איכשהו מצחיק נורא, והוא כמעט נחנק מרוב צחוק, עד שהשמיע קול רשרוש מחזהו; והיה צורך לרסן אותו.

ועוד אין שום ידיעה, מי הוא בעצם. המשורר מתקשר שלוש פעמים ביום בטלפון, ‘האלו, האם יש לכם פרטים נוספים?’ ‘לא. לא יודעים כלום.’ ותגיד בבקשה, מה מצבו? ־ נו, האם אפשר למשוך כתפיים בטלפון? בינתיים עוד חי.

אחרי הצהריים החום ממשיך לרדת, אלא שהחולה (או לפחות כל מה שניתן לראות ממנו) נראה צהוב משהיה קודם, והוא משהק. אולי יש לו איזו פציעה בכבד – או שמא זה icterus, שוקל הכירורג, ולשם בטחון הוא קורא לעזרה את הרופא הפנימי המפורסם. הלה היה זקן ששמו הלך לפניו, עליז ורוד פנים, רב דיבורים, וברוב שמחה הוא כמעט מחבק את האחות הכבודה. כן, כן, אנחנו שנינו עברנו יחד אי אלה מקרים קשים לפני שהעבירו אותך לכירורגית, אה? הכירורג מתאר לו, פחות או יותר לטינית, את ה־Casus בקול עמום, המומחה לרפואה פנימית מתבונן מבעד משקפיו המוזהבים בגוף העשוי מצמר־גפן ותחבושות. “ראוי להתכבד,” הוא אומר בנימת הערכה ומתיישב בקצה המיטה. האחות הרחמנייה מסירה דומם את השמיכה. הפנימאי רחרח והרים את מבטו. “סוכר?”

“מאין אתה יודע?” נהם הכירורג. “אני כמובן הוריתי לעשות לו בדיקת מימיו… האם אין שם דם. הם מצאו גם סוכר. אתה מאבחן את זה לפי הריח?”

“בדרך כלל אינני טועה,” אמר הפנימאי. “אצטון אפשר לזהות. תשמע, ה־ars medica שלנו היא בחמישים אחוז אינטואיציה.”

“אני לא סומך על זה,” אמר הכירורג. “אני רק… כאשר אני רואה חולה בפעם הראשונה, אני מרגיש מייד: את זה לא הייתי רוצה לחתוך, אפילו לא יבלת בבוהן. לזה כאן קרה משהו, אמבוליה או משהו כזה. אבל למה – את זה אני לא יודע.”

הפנימאי החליק בעדינות בכף־ידו ובאצבעותיו על גוו של האיש המעולף. “הייתי רוצה לבדוק אותו,” הוא אמר בצער, “אבל צריך לתת לו מנוחה, מה?” בזהירות, כמעט בעדינות הוא הניח את אוזנו הורודה על החזה, כשמשקפיו הקטנים מורמים אל מצחו. דומיה, אפשר לשמוע את הזבוב על שמשת החלון. לבסוף התיישר. “אבל הלב הזה רצוץ למכביר,” הוא נהם, "הוא יכול היה לספר סיפור ראוי להתכבד. ואונת הריאה הימנית לא בסדר. הכבד מוגדל – "

“מדוע הוא כל כך צהוב?” שאל לפתע הכירורג, כמו נחפז.

“את זה גם אני הייתי רוצה לדעת,” אמר הפנימאי, שקוע בהרהורים. “והחום שככה ירד – תראי לי את מימיו, אחות.” האחות הגישה לו דומם כלי שבו היו כמה טיפות של שתן חום וסמיך. “תגיד לי,” אמר הפנימאי כשגבותיו מורמות, “מאין קיבלתם את האיש הזה? אה, כן, אתם לא יודעים מאין הוא נפל מהשמיים. היתה לו צמרמורת כאשר הביאו אותו?”

“היתה,” אמרה האחות.

נדמה היה שהפנימאי סופר עד חמש. “חמישה ימים, לכל היותר ששה,” נהם. זה כמעט לא ייתכן. האם היה יכול להגיע לכאן… נאמר, מהודו המערבית… תוך חמישה או ששה ימים?"

“בקושי,” סבר הכירורג. “כמעט בלתי אפשרי. אלא אם טס דרך האיים הקנריים או משהו כזה.”

“אז זה לא בלתי אפשרי,” אמר הפנימאי בנימת נזיפה. “תגיד לי, באיזה מקום אחר הוא היה חוטף fiebre amarilla?” (הוא ביטא את זה אמריליה, כאילו טועם על לשונו את המבטא.)

“איפה היה חוטף מה?” שאל הכירורג כלא מבין.

Typhus icteroides“. קדחת צהובה. אני ראיתי בכל ימי חיי רק מקרה אחד; זה היה לפני שלושים שנה באמריקה. עכשיו הוא עובר את ה־phase trompeuse בדרך לשלב הצהוב.”

נראה שהכירורג לא שוכנע. “תגיד,” הוא אמר בהיסוס, “אולי זאת יכולה להיות מחלת וייל?”

“בראוו, קולגה,” אמר הפנימאי. “יכולה. האם אתה מציע שננסה את זה על שפן־ניסיון? זה היה משהו בשביל האסיסטנט שלי בעל הבלורית, הוא משוגע לענות את שפני הניסיון. אם שפן הניסיון יישאר חי ושמח בחלקו, אז אני צודק. ואני הייתי אומר,” הוא הוסיף בצנעה, “שאני צודק.”

“על פי מה?”

הפנימאי הניף את ידיו. “אינטואיציה, חבר. מחר החום שוב יעלה ויגיע שלב ה־vomito negro. אני בהחלט אשלח אליך את הבחור ההוא, שיכין לנו תמונת דם.”

הכירורג גרד במבוכה את עורפו. “ו־ ותגיד, מה זה הקדחת האדומה?”

“קדחת אדומה? אה, fiévre rouge. זאת קדחת האנטילים.”

“רק בהרי האנטילים?”

“אנטילים. הודו המערבית, אמזונס. מדוע?”

“סתם כך,” נהם הכירורג, וזרק מבט של פקפוק לעבר האחות הרחמנייה. “אבל הקדחת הצהובה מופיעה גם באפריקה, הלא כן?”

“בניגריה וכך, אבל זה לא מקום מוצאה. אם אומרים לי קדחת צהובה, אני מתאר לעצמי את האיטי או פנמה – ממש כתיאור נוף, דקלים והכל.”

“אבל איך הוא יכול היה להגיע עם זה עד הנה,” הרהר הכירורג בדאגה. “זמן ההבשלה הוא חמישה ימים, נכון? ובמהלך חמישה ימים – אלא אם הוא טס כל הזמן.”

“אז טס,” אמר הפנימאי, כאילו כיום כבר אין בכך רבותא.

“בלי ספק הוא מיהר נורא, נכון? השד יודע מה הריץ אותו כל כך.” הוא תופף באצבעותיו על לוח המיטה בקצב מטורף. “אני חושב שהוא כבר לא יספיק לומר לכם מה הריץ אותו. הלב הזה במצב גרוע, ועל האיש עבר כבר הרבה.”

הכירורג הניד קלות את ראשו ושלח במבטו את האחות הרחמנייה אל מחוץ לחדר. “אני אראה לך משהו,” אמר אחר־כך וחשף את ירכיו של המעולף; קרוב למפשעה נראו ארבע צלקות מסודרות בחצי עיגול, קשות ולבנות, אחת מהן מוארכת כמו צלקת של חתך. “אתה יכול להרגיש במגע אצבעות כמה הפצעים האלה היו עמוקים,” הוא הצביע, “כל הזמן הוגעתי את מוחי ממה זה יכול היה להיות –”

“נו, ו־?”

“אם הוא היה באזור הטרופי, זה יכול היה להיות ממגע של טלף – טלף של איזה חתול. תסתכל באיזו עווית נתקעו הטלפיים האלה בבשר. אבל טלף של נמר היה צריך להשאיר סימנים יותר גדולים; אולי זה יגואר – זה היה מצביע על אמריקה.”

“ובכן, אתה רואה.” הפנימאי תקע תקיעה גדולה של ניצחון לתוך ממחטתו. "יש לנו כבר נתח הגון של קורות חיים: מקום העלילה: הודו המערבית. מהלך חיים: צייד והרפתקן – "

"וגם ימאי. בפרק ידו השמאלית יש מתחת לתחבושת קעקוע של עוגן. מוצאו מהשכבות הקרויות מבוססות: כפות רגליים צרות יחסית – "

“כלל הגוף, הייתי אומר, של אדם אינטליגנטי. אַנַמְנֶזָה: שתיין, בעליל מכור לאלכוהול. מחלת ריאה נושנה שהתעוררה לאחרונה מחדש, נאמר בעקבות אינפֶקציה מלווה בחום. שתדע, לי נראית הקדחת האדומה כסבירה בהחלט.”

עיני הפנימאי אורו משמחה. “וה־framboesia הטְרוֹפִּית המצולקת. אה, חבר, זה כמעט מחזיר אותי לנעורי שלי. ארצות רחוקות, יגוארים, חצים מורעלים ודברים כאלה! איזה סיפור! בחור המשוטט בעולם כולו, הולך להודו המערבית – למה? איזה שד מביא אותו לשם? ככל הנראה בלא מטרה, אם לשפוט לפי תוואי הנסיעה של החיים. קיומו מוזר וחסר מנוח, לבו משומש נורא יחסית לגילו; שותה בשל ייאוש וצימאונם של חולי סכרת – בן־אדם, אני רואה את מהלך החיים הזה לנגד עיני.” האיש הזקן שפשף את קצה אפו מרוב מאמץ לחשוב. “ואחר־כך השיבה המבוהלת המוזרה, המרדף המטורף הזה אחרי משהו – ואי שם על סף המטרה הוא ימות מקדחת צהובה שהוזרקה לו על ידי איזו stegomyia fasciata עלובה וקטנה, כנראה ביום האחרון לנדודיו שם למטה.”

הכירורג הניד את ראשו לשלילה. “הוא ימות מזעזוע מוח ופגיעות פנימיות. תשאיר אותו לי.”

“הקדחת הצהובה נדירה במקומותינו,” התגונן הפנימאי. “הנח לו, חבר, שיהיה לו סוף מפורסם, שיעזוב את העולם הזה כמקרה X יחיד במינו וראוי לתשומת לב. האם הוא לא נראה, עם הראש הגדול הנתון כולו בתחבושת, בלא פנים ושם, כמו מסכה האמורה לייצג סוד כמוס?” הפנימאי כיסה בעדינות את הגוף חסר ההכרה. “מסכן, אתה עוד תספר לנו לא מעט כאשר נסתכל פנימה; אלא שאז יהיו כבר תולדות חייך חתומות.”

פרק י"ב

בבוקר שוב עולה החום. שלושים ושמונה ומשהו, והתחבושות סביב לפה השחירו כאילו מדם מוקא. החולה הצהיב כחוק, והוא בעליל בדרכו מטה, כפי שאומרים. “אז מה,” שואל הכירורג את האחות הכבודה, “הלילה כלום – הלילה לא חלמת עליו?”

האחות הרחמנייה נענעה ראשה לשלילה נמרצת. “לא. אני התפללתי, וזה עזר.” אמרה והוסיפה בארשת רצינות: “מלבד זאת לקחתי ליתר בטחון שלוש גלולות ברומיד.”

אותו רגע נכנסה אחות אחרת והודיעה שהחולה במחלקה, זה עם המורסה בצוואר, קיבל חום ומשהק, לא מדבר והולך ונחלש. בהמהום של עצבנות רץ הכירורג לחדרו של הרואה־בנסתר, מלווה בכנפי חלוקו הלבן המתנופפים. הרואה־בנסתר שכב, עיניו עצומות ואפו הזדקר בדקות פתטית אל התקרה.

“מה עניינך לקבל עכשיו חום,” צעק הכירורג. “תַרְאֶה!” זה הגיע לשלושים ושמונה ומשהו; הכירורג הסיר, בכעס עצור, את התחבושת, אבל הפצע היה נקי, יפה להפליא, שום דלקת מסביב. ובכלל, שום כלום, רק עינים קצת צהובות ושהקת. הכירורג משרך לאט את דרכו לאורך המסדרון, ונכנס שוב למספר שש; שם ניצב הפנימאי המפורסם מעל למיטתו של מקרהX, מוקף ארבעה רופאים מתמחים בחלוקים לבנים, ומרצה על “fiebre amarilla” כאילו הוא מלטף את השם הזה. “קולגה,” הוא פנה אל הכירורג, “לא יועיל שום דבר, אתה חייב להשאיר את הפאציינט הזה קצת בידינו, הפנימיים. מקרה כזה נדיר ויפהפה! חכה־חכה, יבואו לך הנה כל אנשי הפקולטה, עם כל מאורות המדע; היית צריך לתלות מעל לראשו לפחות הינומה וכתובת מעוטרת בענפי אשוח: ברוך הבא אל ביתנו, או משהו כזה.” תקע בממחטתו כמו בחצוצרה. “ברשותך האדיבה ניקח ממנו טיפת דם. אדוני הסגן, תגיד לעוזר הראשי שייקח דוגמת דם מהחולה.” לאחר שהפקודה הגיעה בצינורות הפיקוד לידי העוזר הראשי, שעמד ליד מרפקו השמאלי של המומחה הגדול, גחן הצעיר בעל הבלורית מעל לאמת זרועו של המעולף וניקה אותה בחתיכת צמר גפן.

“כשתגמור,” נהם הכירורג קלות באוזני הפנימאי, “הייתי צריך אותך לרגע.” אלא שהדוקטור הזקן לא מיצה כל כך מהר את התלהבותו מהקדחת הצהובה והשיח בה עוד כאשר הכירורג סחב אותו לחדרו של הרואה־בנסתר. “כך,” הצהיר הכירורג, “ועכשיו תגיד לי מה יש לבנאדם הזה.” האדון הזקן פלט נשיפה חדה והסתער על החולה בכל הפקודות הקצרות ומישושי ידיו השקטים של אומנותו. לנשוף, לא לנשום, נשימה עמוקה, לשכב, לומר אם כואב ודברים ידועים שכאלה. לבסוף חדל מזה, שפשף ברגעי ספק את קצה אפו והביט בחשדנות בפניו של הרואה־בנסתר. “מה צריך להיות לו?” אמר. “כלום אין לו, הכל נקי. ניאורופת רציני,” אמר בלא התחשבות. “אבל מה מסתתר מאחורי החום – את זה אני לא יודע.”

“אתה רואה,” רעם הכירורג על הרואה־בנסתר. “עכשיו, בנאדם, תגיד לנו, מה כבודך בעצם מואיל לעשות.”

“כלום,” ניסה הרואה־בנסתר להכחיש. “בעצם, אולי זה קשור למקרה ההוא, אתם לא חושבים?”

“איזה מקרה?”

“האדם הזה מהמטוס. עליכם לדעת שאני עוסק בו כל הזמן… יש לו שוב חום?”

“אתה ראית אותו?”

“לא ראיתי,” מלמל הרואה־בנסתר. “אבל אני חושב עליו… כלומר אני מתרכז בו. תבינו, נוצר קשר שכזה. זה מתיש נורא.”

“עליך לדעת שהוא רואה־בנסתר,” העיר הכירורג מהר. “ואתמול לא היה לך חום?”

“היה. אבל אני הפסקתי את זה מפעם בפעם, ואז החום ירד. את זה אפשר לכוון בכוח הרצון.”

הכירורג התבונן במבע של שאלה בפניו של עילוי הרפואה הפנימית, אך הלה שפשף את זקנו והרהר. “ומה בדבר כאבים?” אמר לפתע, “כאבים לא הרגשת בכלל? אני מתכוון לכאבים שהיו לאדם האחר.”

“הרגשתי,” אמר הרואה־בנסתר קצת בביישנות ובאי־רצון. “כלומר, אלה היו כאבים נפשיים בטהרתם, אפילו שהיו ממוקמים בחלקי גוף ספציפיים. זה כל כך קשה לתאר בדייקנות,” התנצל בביישנות. “אני הייתי קורא לזה כאבים נפשיים.”

“איפה?” היכה הפנימאי.

“כאן,” הצביע הרואה־בנסתר. “אהה, באזור העליון של הבטן. נכון.” הפנימאי פלט נהמה קלה של שביעות רצון. “ומה כאן בדופן הבטן?”

“כזה לחץ, והרגשת הקאה קרבה.”

“די מתאים,” נהנה הפנימאי, “ומה עוד?”

“כאב ראש נורא. כאן מאחור – ובגב. כאילו שברו אותי לשניים.”

“Coup de barre”, התפרץ הדוקטור הזקן בהנאה רבה. “בן־אדם, זהו Coup de barre! אמרת את זה ממש בול! זאת היא הקדחת הצהובה, כמו שהיא כתובה בספר.”

הרואה־בנסתר נבהל. “זה הלא… האם אתה חושב שאני יכול לחטוף את זה?”

“איפה!” העווה הפנימאי את פניו, “אתה יכול להיות שקט; לנו אין פה היתוש השייך לעניין. סוּגֶסְטִיָה,” העיר למבט־של־שאלה מצד הכירורג, וככל הנראה היתה לו הרגשה שמלה זו פותרת את הסוגיה באורח משביע רצון. “סוגסטיה. לא הייתי מתפלא לוא נמצאה אצלו בשתן טיפת חלבונים ודם. אצל אנשים היסטריים,” אמר, “אסור להתפלא מכלום; הם מסוגלים להרבה – תפנה אל האור!”

“העיניים שלי דומעות כל כך,” התגונן הרואה־בנסתר. “אני לא יכול לסבול את האור.”

“בסדר, בחור,” שיבח אותו הפנימאי. “תמונה קלינית נכונה, חבר. אתה אוצר בלום של כושר אבחנה, וניחן בכושר הסתכלות. אני מתכוון להסתכלות בעצמך. אתה היית יכול להיות פאציינט טוב. אתה לא היית מאמין עד כמה אי אלה בני אדם לא יודעים לומר איפה ומה כואב להם.”

הרואה בנסתר חש בעליל מוחמא בהתבטאות הזאת. “וכאן, דוקטור,” הראה בביישנות מה, “כאן אני מרגיש תחושת חנק משונה שכזאת.”

“לחץ אפיגאסטרי,” הסכים הפנימאי, כאילו הוא בוחן תלמיד לרפואה. “מצויין.”

“ובפה,” נזכר הרואה־בנסתר, “הרגשה כאילו הכל נפוח.”

הדוקטור הזקן תקע שוב תקיעה גדולה של ניצחון. “אתה רואה,” הוא העיר כלפי הכירורג, “יש לנו אם כן כל הסימנים של Febris flava. האבחנה שלי מתאמתת. ואם נביא בחשבון,” הוא אמר בנימה סנטימנטלית, “שכבר שלושים שנה לא ראיתי קדחת צהובה… שלושים שנה הן פרק זמן ארוך.”

הכירורג היה פחות מרוצה ושלח מבט זועם אל הרואה־בנסתר, שנח, מרוגש וסחוט. “אבל בשבילך זה לא בריא, האקספרימנטים האלה,” הוא גער בו בארשת מחמירה. "אני לא אשאיר אותך פה, לך לך הביתה. אתה היית רוכש בדרך הסוגסטיה את כל המחלות של כל בית החולים. בקיצור, ארוז את מברשת השיניים שלך ו־ " הצביע באגודלו אל עבר הדלת.

הרואה־בנסתר הנהן מלנכולית לאות הסכמה. “אני לא הייתי עומד בזה,” הוא הודה חרש. "אתם לא יכולים לתאר לעצמכם את מידת השחיקה הנפשית. אילו הוא… המישהו הזה, אותו X, היה בהכרה, אפשר היה לראות את הכל בבירור… כאילו זה כתוב שחור על גבי לבן. אבל בחוסר הכרה עמוק שכזה – " הרואה־בנסתר הניד את ראשו לשלילה. “עבודה נוראה, כמעט חשוכת תקווה. שום דבר מוחשי, שום תרשים” – הוא הצביע באצבעותיו הדקות באוויר. “ונוסף לכך התקפי החום הגבוה, בלבול כזה אפילו בתת־ההכרה – הכל מבולבל וחסר הקשרים. יחד עם זה הוא היה נוכח כאן, ונוכח לעילא, כל אחד חושב עליו, אתם, האחיות, כולם.” בפניו של הרואה־בנסתר הופיעו סימני ייסורים עמוקים ומרוכזים. “אני חייב ללכת מפה, אחרת הייתי משתגע.”

הפנימאי הקשיב בעניין רב, ראשו שמוט קצת לצדו. “ומה,” אמר בלשון סתמית, “האם למדת עליו משהו?”

הרואה־בנסתר התיישב והדליק לעצמו, באצבעות רועדות, סיגריה. “משהו,” הוא נשף בהקלה את העשן. “אילו למדתי משהו, תמיד יישארו חללים ריקים ונקודות אי־בטחון.” הניד את ידו. “ללמוד ולהכיר, זה לגעת באיזה סוד. אם אתה רוצה לדעת, האם נתקלתי בשאלות פתוחות ונקודות אי־בטחון, ובכן זה כן, את זאת למדתי. אני יודע, היית רוצה שאספר לך, אבל אתה לא רוצה לשאול.” שעה קלה הרהר בעיניים עצומות למחצה. “ואני רוצה להיפטר מזה. אם אספר, אוכל לפרוש מזה – להניח לזה, כפי שהואלת להתבטא. האדם לעולם איננו מתפטר מדברים שעליהם הוא שותק.”

סיפורו של הרואה־בנסתר: פרק י"ג

הרואה־בנסתר ישב על מיטתו, ברכיו הרזות משוכות עד סנטרו, כולו רזון גרוטסקי בפיג’מת הפסים שלו, והוא התבונן לריק כאילו הוא פוזל. “קודם הייתי צריך לעמוד על המתודה ועל אי אלה מושגים,” התחיל בהיסוס. “נניח – תארו לכם עיגול – עיגול עשוי חוט פליז.” תוך כדי דבריו צייר עיגול באוויר. “עיגול הוא דבר נראה לעין. אנחנו יכולים לחשוב עליו במופשט, אנחנו יכולים להגדיר אותו מתימטית, אבל מהבחינה הפסיכולוגית העיגול הוא משהו שאנחנו רואים. אילו קשרתי את עיניכם, יכולתם למשש את העיגול ולומר שזהו עיגול. היתה לכם תחושת עיגול. ויש אנשים המסוגלים להבחין בחוש השמיעה איזה צורה יש לגוף המשמיע קול. במקרה שלנו הם היו שומעים עיגול, אילו הכינו במקבת בחוט הזה. ואילו זבוב אינטליגנטי היה מטייל לאורך החוט, הרי גם הוא היה יכול להגיע לתחושת עיגול מובהקת. עליכם להבין, כמה זעיר הצעד המחבר תחושות פיזיות אלה למצבו הנפשי של אדם שהיה חש בחשכה גמורה שכאן מוכרח להיות עיגול. בלי סיוע של חוש הראיה, או השמיעה, או המישוש. תחושת עיגול מדויקת לחלוטין. אומר לכם שבתהליך אלימינציה שכזאת של החושים היתה לכם תחושה חזקה בהרבה של עיגול מאשר של החומר שממנו הוא עשוי; שכן הצורה, ולא החומר, היא עניין נפשי. ובאומרי תחושה, אינני מתכוון לאיזה רמז ערטילאי או ניחוש, אלא לתודעה מדויקת עד דק, חודרת, הייתי אומר מייסרת במובהקותה; אבל לכנות את התודעה הזאת כגילוי אמת כלשהי הוא עניין קשה, קשה ביותר” –

הרואה־בנסתר עצר בדיבורו. “מדוע?” מלמל, “מדוע בעצם בחרתי להדגמה דווקא עיגול? אתם רואים: אני מקדים את המאוחר עוד לפני שהתחלתי ממש. תחושת העיגול הנסגר על עצמו. צורת קו ההיפוך ויחד עם זאת צורת החיים.” הוא הניד את ראשו לשלילה. “לא, זה לא יוביל אותנו לשום דבר. אני יודע, אתם שניכם יש לכם ספקות לגבי הטלפתיה. ובדין. טלפתיה היא שטות, אי אפשר לתפוס דברים ממרחקים; עלינו להתקרב אל הדברים, לקרב את הכוכבים על ידי מספרים, את החומר על ידי אנליזה ומיקרוסקופ; ואם נשמוט את החושים והקרבה הגופנית, אפשר להתקרב לכל דבר על ידי ריכוז. אני מודה, שקיימים אולי תחושת הבאות, חלומות, התגלויות וחזיונות; אני מכיר בהם, אבל אני שולל אותם מהבחינה המתודית, מכחיש אותם ופוסל אותם. אינני הוזה, אני אנליטיקאן; המציאות האמיתית איננה מגיעה אלינו בהתגלות; עלינו לרכשה בעמל קשה, באנליזה ובריכוז. אתם מכירים במוח כמכשיר אנליטי; אך אתם מסתייגים מהאפשרות שהוא יכול לשמש עדשה המקרבת דברים אלינו, מבלי לחייב אותנו לזוז ממקומנו או לפקוח את העיניים. עדשה מוזרה, שקעירותה משתנה על פי רמת הקֶשֶב ועל פי הרצון. התקרבות מוזרה, המתרחשת לא בחלל ולא בזמן, והיא מתגלה רק על ידי האינטנסיביות של התחושות וההיסקים הנמצאים בתוכך. רצון מוזר, המכניס לתוך תודעתך דברים שאינם תלויים ברצונך. אתה הוגה במושגים שאינם שלך ושאין לך השפעה על תוכנם. שלך היא רק מידת הריכוז. כאשר אתה מתבונן, מקשיב, אתה קולט בחושיך ובמרכזי העצבים שבתוכך דברים והתרחשויות שהם מחוצה לך. כך אתה יכול גם לחשוב מחשבות ולחוש תחושות שהן מחוצה לך, להעלות זכרונות שאינם שלך ואינם נוגעים לאני שלך. זה טבעי כל כך כמו לראות או לשמוע, אלא שלכם חסר כושר הקשב, והתרגול.”

הכירורג פירכס על מקומו בחוסר סבלנות, אך הרואה־בנסתר מן הסתם לא שם לב לכך; הוא הרצה בהנאה, הניף את ידיו ואת אפו וקרקר בשכנוע עצמי עמוק ושבע רצון, שהוא מזמר. “שימו לב,” הוא אמר, והניח את אצבעו על אפו. “זה עתה אמרתי מחשבות, זכרונות, מושגים, תחושות. זאת פסיכולוגיה מגושמת ובלתי נכונה, והשתמשתי במונחים האלה רק מפני שהם שגורים על לשונכם. במציאות, באשר אני מתפיס כך, אני מתפיס עיגול, ולא את החומר שממנו הוא עשוי; יש לי תחושה, יש לי תודעה מסויימת של אדם, ולא של התנסויותיו, מושגיו וזכרונותיו. עליכם להבין,” אמר והתלמים שבמצחו עמקו מרוב מאמץ להתבטא בדייקנות, "זהו אדם בזמן דחוס, אדם שבהווהו כלול גם כל מה שהוא היה אי פעם בעבר, מה שעשה, אבל לא כרצף אירועים, אלא כמו – כמו – " ידיו ציירו באוויר משהו כולל. “זה כאילו הסרטתם את חייו מלידתו עד לרגע ההווה, ואחר־כך שמתם את כל הצילומים זה על גבי זה ושיקפתם את כולם בעת ובעונה אחת. תאמרו, איזו מבולקה! אכן, כי מתמזגים העבר וההווה, הכל מתכסה זה בזה, ומה שנותר הוא רק צורת החיים, משהו בלתי ניתן לתיאור ואישי ביותר: משהו כמו הילה אישית שבה טמון הכל –” אפו כאילו קפא באורח טראגי. “הכל, אפילו העתיד,” הוא נשף. “האדם הזה לא יחיה.”

אפו של הכירורג פלט נחרור קל. את זה גם הוא ידע. ובבטחון.

“הייתי רוצה לתאר לכם את הדבר בצורה מוחשית ככל האפשר,” התאמץ הרואה־בנסתר. “נניח שיגיע הנה אדם הניחן ברמה גבוהה ביותר של חוש הריח – יש אנשים כאלה. תחילה היה חש ריח סימולטני, לא נעים ביותר, ומורכב במידה ניכרת; בהיותו מסוגל לתשומת לב בתחום הריח, הוא היה מתחיל לנתח את הריח המצרפי הזה; הוא היה מבחין בריח של בית חולים, כירורגיה, טבק, שתן, ארוחת בוקר, של שלושתנו ובתינו; ואולי היה אפילו מזהה שבמיטה הזאת מת לפניי אדם זקן כנראה אחרי ניתוח הכבד.”

הכירורג הזעיף את פניו. “מי אמר לך את זה?”

“אף אחד; אבל אתה לא מכיר את האינטליגנציה של חוש הריח. במידה מספקת של תשומת לב וריכוז אפשר לפרק את הרושם הסימולטני הנתון ולבנות על פיו שרשרת התפתחות עניינית או עתית. אם יש בידך תחושה כוללנית וחודרת די הצורך של אישיות מסויימת, אתה יכול, בהנחה של כושר אנליטי ולוגי מספיק לפרק את התחושה הזאת לתמונה מפותחת של תולדות חייה. מהתצורה הכוללת של החיים אתה יכול להסיק על אירועים ספציפיים. לוא אמרתי לכם שזאת עבודה מהסוג כאילו קיבלת רישום של הסיכום הכולל של שורה ארוכה של מספרים, שום דבר זולת הסיכום הכולל ומוטל עליך לפרק אותו לשורת המספרים הבודדים שסוכמו בו, היית מסיק שזאת מטלה חסרת תקווה. כן, היא קשה אבל לאוו דווקא חשוכת תקווה; שכן דעו לכם שאופיו של מספר ארבע, שמקורו בסיכום של שני מספרי שתיים, איננו זהה למספר ארבע שנוצר מסיכום ארבע יחידות או מסיכום של שלישיה ויחידה.”

הוא ישב רכון וחודי צלעותיו הצטיירו כמו מסרק פרוע. “נורא,” הוא נאנח, "זה היה נורא – העלפון והחום. תארו לכם, ככל שהתרכזתי בו, צללתי ביוון עלפון ודליריום. כלומר לא אני, אני הייתי ער, אבל חשתי את העלפון והחום – בתוך תוכי. תבינו, עלי למצוא את זה בתוך עצמי, שאם לא כן – אחרת זה לא היה קיים ולא הייתי יכול לתפוס את זה – ". הוא רעד ופניו המצומקים היו מיוסרים, רחמנות להסתכל. "להיאבק בעלפון הנורא, לחדור בעד הדליריום הפיזי שבו צפים ייסורי הגוף כמו גושי קרח שבורים – ויחד עם זה התחושה המובהקת לעילא, התובענית, המועכת, הנוכחת תמיד, תמיד, תמיד, של תצורת חייו הכוללת – " הוא הצמיד את אגרופיו לצדעיו, עיניו פעורות, ויילל: “או, אלוהים אדירים, מזה אפשר להשתגע!”

הפנימאי השמיע קול חרחור ושלה מתוך כיסו קופסה של סוכריות דבש. “הא לך, בן־אדם, קח לך,” הוא נהם. זה היה אות הצטיינות גדול, שרק לעתים נדירות נפל בחלקו של מישהו. בעצם רק של פאציינטים קשים בעלי תסמונות קליניות מובהקות.

פרק י"ד

הרואה־בנסתר התעודד, מצץ את הסוכרייה והתיישב כשרגליו מוצלבות כרגלי תורכי או חייט. “אני אתאר לכם זאת אחרת,” אמר, “אבל עלי להזהיר אתכם שגם זה רק משל. אם תכו במצלל, הוא ירעיד את המיתר “לה” בכינור או בפסנתר סמוך, ולוא באופן שאוזננו לא תקלוט, וכן כל דבר אחר המסוגל להרעיד בתדר “לה”. בעיקרון גם אנחנו מגיבים בהרעדה, מצטרפים כאילו לשירה בהקשיבנו למוזיקה, והמחוננים בחוש מוזיקלי הם אלה היודעים להקשיב לעצמם. תנסו לחשוב שהחיים הם מין צליל, שגוף האדם, תודעתו, זכרונו ותת־תודעתו מהדהדים; וכך גם עברו – ברגע מסויים ובכל רגע; זה צליל רב קולות ללא גבול ומורכב ללא שיעור, שבו שזורים ההווה והעבר על ידי דעיכה נצחית של הטונים העיליים והצדדיים; כל העבר צובע את צליל ההווה. חִשְבוּ שגם בנו מהדהדים הקולות המועברים אלינו מבחוץ באותו תדר ממש, לפחות אם נוצרו בידי אדם שיש לנו יחס כלשהו אליו, והוא משדר את התדר שלו לחלל – כמו כל אחד מאתנו, כל אחד מאתנו. התהודה הזאת היא חלשה יותר או חזקה יותר; זה תלוי בכוונון שלנו, ברגישות שלנו, תשומת לבנו ועוצמת היחס שבין האנשים. התהודה הזאת יכולה להיות כה חלשלשה ובלתי ברורה, שאין אנו מפנימים אותה; או שהיא יכולה להיות כה חזקה ועמוקה שאנו שומעים רק אותה, רק את התהודה המשודרת אלינו. אבל גם אם אנחנו לא מודעים לתהודה הזאת, אנחנו מעלים על דעתנו את ההד הרגשי על ידי נטיות אישיות או אנטיפתיות, בתגובות בלתי ברורות וחשוכות הסבר, שבהן אנו מגיבים באופן אינסטינקטיבי על אנשים שמלבד זאת לא נכירם.”

הרואה־בנסתר היה בעליל מרוצה ומצץ בתאוותנות את הסוכרייה, בספיקת שפתיים ובקולות מעין חנק־שבהנאה כמו תינוק על שד אמו. “כן, זה כך,” הוא אישר לעצמו מתוך שכנוע פנימי. "עלינו להקשיב לעצמנו; עלינו לחקור את פנים נפשנו, בכדי לזהות את הבשורה השקטה רבת הקולות שמשדר מישהו אחר. אין ראיית הנסתר אלא הסתכלות בעצמך; מה שקוראים הבריות טלפתיה איננו תחושה למרחקים, אל לקרוב־שבקרוב הקשה מכל לגישה. תארו לעצמכם שאתם מפעילים בעת ובעונה אחת את כל הרגיסטרים והצפצפות והדוושות של עוגב; זה היה רעש מחריש אוזניים, אך בתוך ההמולה הזאת הייתה יכולים לזהות את נשימתו והיקפו, את עוצמתו ואצילותו של הכלי הזה. לא, בשום אנליזה לא הייתם יכולים לקבוע מה ומתי נוגן על העוגב הזה, שכן (לפחות לאוזנינו שלנו) לעוגב אין זיכרון שיצבע את צליליו. התהודה הראשונה, הבלתי מאורגנת, שבה אנחנו מגיבים על תדירות חייו של זולתנו, היא מעיקרה תחושת הטפח, מרחב החיים, העוצמה והאצילות… תחושה של תצורת מרחב מובהקת וייחודית שבתוכו התפתח מהלך החיים ההוא, על האווירה והפרספקטיבה המיוחדת שלו – " הרואה־בנסתר התבלבל קמעה. “אתם רואים מה הכל אני מבלבל ביחד, עוגב ופרספקטיבה, ראיה ושמיעה. קשה מאד להביע את הדברים האלה. מלותינו הן רק תחליף לתחושה, הן נגזרות ממושגי הראיה, השמיעה והמישוש; אי אפשר לבטא בהן דברים שאין בהם דריסת רגל לחושים האלה. אנא היו סבלנים אתי, רבותיי.”

“לא חשוב,” אמר הפנימאי, בנימת עידוד, “החלפה כזאת של מושגים והחלפת החושים היא תסמין טיפוסי של הפרעות נפשיות מסוימות, קרובה להזיות. אנא המשך, זה נותן תמונה קלינית נכונה.”

“האופייני הוא,” המשיך הרואה־בנסתר, “שניתוח התחושה הכוללת תפיק תמונת חיים שונה לחלוטין, מזו הנובעת מהניסיון. הניסיון מרכיב את החיים מנתונים בודדים; דקות ושעות מצטרפות לימים, ימים מצטרפים לשנה, השעות והימים הם אבני הבניה של החיים. האדם מורכב מניסיונו, רגשותיו, תכונותיו, מעשיו והבעותיו. הכל מורכב מחתיכות קטנות, המפיקות יחד משהו כאילו שלם; אבל אם נרצה לתאר לעצמנו את השלם הזה, נמצא שאנו מסוגלים להפיק רק שורה גדולה יותר או קטנה יותר של החתיכות האלה, רק סדרה של אירועים, רק ערמה של פרטים. נגיד אתה,” הוא פנה פתאום אל הפנימאי, “אתה אלמן, נכון? תיזכר נא באשתך המנוחה שאהבת מאד, שאתה חיית רבע מאה בברית נישואין נאמנה והרמונית; ואני אומר לך, מה נותר לך ממנה בזיכרון. מותה; מלחמתה במוות שבה היית תקוע חסר אונים, מקלל את אומנותך המדעית; את הרגלה לפתוח ספרים במסרגה, הרגל שנלחמת בו לשווא; את היום שבו הכרתם; את יום האושר שבו אספתם צדפים אי שם ליד הים.”

“זה היה ברימיני,” אמר האיש ברכות והניד את ידו. “היא היתה אשה טובה.”

“אכן היתה. אבל אפילו תבלה שעות בהעלאת זכרונות, לא תעלה יותר מאשר שורה קרועה של עוד ועוד חוויות, כמה משפטים, כמה תמונות – וזה הכל. כך נראית בעיניך דמותו של האדם הקרוב לך ביותר.”

הפנימאי הזקן הסיר את משקפיו והתחיל לצחצח אותם; הכירורג התאמץ לאותת איכשהו לרואה־בנסתר: “האלו, לא לשם, לא לשם; חזור על עקבותיך וסע בכיוון אחר.”

“כן,” חזר הרואה־בנסתר על עקבותיו ונסע במלוא המהירות בכיוון אחר. “הניסיון איננו יכול להעניק לנו דימוי אחר; לעולם אין אנו תופסים את האדם בשלמותו או את החיים בשלמותם, אלא רק את הקרעים והרגעים בלי קשר ביניהם, וגם את רובם של אלה אנו נוטים לאבד, השבח לאל. לא יעזור כלום, מזה אי אפשר להרכיב, וגם לא לבדות, את שלמות החיים. אך נהפוך נא, אני אומר, נהפוך נא את סדר הדברים. ננסה לצאת על דרך הלוגיקה מדימוי של חיים שלמים וכוללניים, שאין בהם הבחנה בין עבר והווה. זה עצום,” הוא התחיל לצעוק וכמעט טרף את שערותיו מרוב התלהבות. “אם תדמה לנגד עיניך נהר, נהר בשלמותו, לא כקו מפותל על המפה, אלא נהר כוללני ושלם, עם כל המים שזרמו אי פעם בין גדותיו, יכלול דימויך את מעיינו וכן את הנהר הזורם, וגם את הים, כל הימים שבעולם, עננים, שלג ואדי המים, את נשימת המתים ואת הקשת בענן, הכל הכל, כל מחזור המים של כל מי העולם יתמצו בנהר הזה. כמה עצום זה,” התייפח מרוב התרגשות, איזו פריסה של המציאות! כמה זה מלא יופי ומדכא, לתפוס את דימוי החיים, תחושת החיים, תחושת האדם בכוללנותו ובגודלו הטבעי! לא, לא, לא," הניד את אצבעו המורמת, “את הפריסה הזאת לא תפורר לימים ושעות, לא תנפץ לרסיסים של זכרונות; אלא תנתח אותה לפלחי כורח, לתקופות מקוּרוֹת כיפות, לפרקי הקשר שמהם בנוי סדרו של מהלך חיים אחד; אין פה שום מקריות, הכל הכרחי ונורא ויפה, כל הסיבתיות מתגלה כמסכת בו־זמנית של סיבה ומסובב. אין תכונות, אין אירועים; יש רק אבני בניין,” הוא נשף, “שהמאבק ביניהן הוא שקבע את חללו של אדם.”

בקצות פיו נראה קצף, מראהו היה איום ונורא, כאילו רזה עוד יותר מעוצם ההתרגשות. “נו, נו,” נהם הפנימאי, “ועכשיו, ידידי הנערץ, תשכב לחמש דקות ותבלום את פיך. לעצום את העיניים, ולנשום לאט ולעומק.”

פרק ט"ו

הרואה־בנסתר פקח את עיניו ונשף מעומק ריאותיו. “מותר לי כבר להמשיך? האמת היא, שהדברים האלה מעצבנים.” הוא שפשף את פניו. “ובכן, מה שנוגע לאדם הזה שנפל מהשמיים איך עלי לכנות אותו?”

“אנחנו קוראים לו ‘מקרה X’,” העיר הכירורג.

הרואה־בנסתר התיישב. “מקרה X, כן. אם אתם מצפים שאומר לכם את שמו, מה הוא בדיוק ומאיזו עיר הוא בא, אומר לכם מייד שאינני יודע. אלה פרטים חשובים מעט מאד. רוב חייו הוא לא דבק במה שהיה אותה שעה מקצועו. יש לי תחושה של מרחב חיים עצום; באדם הזה היה חלל רחב ידיים, הרבה ים, אבל הוא לא היה נוסע רגיל. הבינו נא, מרחב החיים של נוסע הוא מדיד; אבל פה – פה חסר יעד כלשהו; אין פה נקודת מוצא יציבה שממנה אפשר היה למדוד מרחקים וכיוונים.”

הרואה־בנסתר השתתק במורת רוח. “לא, לא, עלי להתחיל אחרת. בעצם הייתי צריך להתחיל ממותו, שעודו לפנינו, ולהתקדם לאחור, כמעשה קולע בחבלים. חייו של יוליוס קיסר התחילו בכך שנולד קיסר, ולא תינוק מצומק וצורח. שומה היה לצאת מנשימתו האחרונה של אדם, בכדי להבין את דמות חייו ומה המשמעות של כל חוויה שחווה. רק במותו מגיעים נעוריו ואף לידתו לידי השלמה.” הוא נד בראשו. “אבל אינני יכול, אינני יכול. כמה עלובה היא תפיסתנו במימד הזמן!”

“למשל,” הוא התחיל כעבור שעה קלה, "אם אומר לכם שהוא לא הכיר את אמו, הרי שהדבר נשמע כמו כרוניקה. אבל לדידי זאת לא היתה ההתחלה, אלא הסוף של דרך ארוכה ומפרכת בחזרה. הוא שוכב מחוסר הכרה ואינו יודע עוד מאומה; אבל מתחת לאותו חוסר הכרה, בקרקעית החשכה הזאת – עמוק, עמוק בתוכו ישנה בדידות, ומעל לעלפונו לא רכון צלו של אדם. מאין אותה בדידות פנימית, ממה היא נובעת לאורך כל הימים? מוכרחים ללכת אחורנית, אל ראשית הדברים, אחורה דרך מהלך כל החיים, עד שנגיע אל מקור הבדידות שלו. הוא היה בן־יחיד, ולא הכיר את אמו. לעולם לא היתה יד להיתפס בה, לעולם לא אמר לו איש: אין דבר, נשיקה על הפצע, וכבר זה נגמר. מוזר עד כמה הדבר הזה חסר בחייו. קול שיעניק לו את הבטחון – זה כלום, זה יעבור; אל תצעק, אל תשתולל ותמשיך לשחק. הנה היד שלי, תחזיק חזק. יד כזאת לא היתה; ולכן מיָמיו, תבינו, מימיו לא יכול היה ללפות – " הרואה־בנסתר עשה תנועת יד של אובדן עצה. “חזק הוא היה, אבל לא סבלני. לא היה לו במה להאחז.”

“בדידות,” אמר אחר־כך. "הוא מחפש בדידות, בכדי שלא תהיה סתירה בינו ובין סביבתו. הוא מנסה למוסס את הבדידות הפנימית שלו כגוש קרח בתוך הבדידות הכוללת של לב ים או ארצות רחוקות. כל העת עליו לעזוב משהו, בכדי שלעזובתו שלו תהיה סיבה חיצונית. בכל מקום ובכל שעה זה הולך אתו – " הזעיף פניו. “ואיפה נשארה המשפחה? מדוע האב לא פיצה אותו על ידה של האם? על זאת עלינו לבקש תשובה מפיו. עלינו להסתכל מה הדבר הזה שבתוכו, הדבר הנרגן והנרגז. האיש הזה איננו חי בשלום עם בני אדם, וממש מחפש איך להתנגש בהם; כל העת הוא חי בהרגשה שעליו להתגונן, כל הזמן הוא נתון במדון – חזרה. חזרה עד לילד שאין לו אם והוא נתון במלחמת חרמה שקטה עם האב. שני אלה לא יכולים להגיע לידי הבנה ביניהם. האלמן רוצה לתת פקודות ולחנך בשם שניים, מכפיל את המרות שלו ומביאה לידי הגזמה קטנונית, נרגנת ומשגעת בקפדנותה; הילד מורד באורח בלתי נמנע, והמרד נשאר תקוע באופיו כמאפיין מוסרי קבוע. כל מהלך חייו הוא לא ייפטר מהקונפליקט הזה עם החברה, עם הסדר, עם המשמעת וקבלת המרות; עד יום מותו הוא נאבק באביו.” הרואה־בנסתר דיבר בכעס, כשאגרופיו קפוצים, כאילו המאבק העיקש הזה מתנהל בתוך תוכו. "המשונה הוא שהכוחות המנוגדים האלה, הבדידות והקונפליקט, מתנגשים לאורך כל חייו של האדם הזה. הבדידות משבשת את הקונפליקט; הקונפליקט משבש את הבדידות; לא זה ולא זה באים לידי הבשלה, עם כל הבדידות הוא איננו הופך להיות מתבודד, הוא לא ינחל שום ניצחון בהתרגשויותיו והתכתשויותיו; כי תמיד תיפול עליו תחושת הבדידות. הוא נוטה למרה שחורה אך גם למדון, הוא אלים אך אובד עצות; אם תרצו לומר בלתי־יציב, אך אי־יציבות זו היא בחזקת איזון עדין בין שני כוחות, הנאבקים זה בזה.

"נסכם נא את מה שמצוי בצד זה שכיניתי בדידות. חולמנות וערגה למנוח. השלמה, אדישות, חוסר כוח רצון. עצלות ומרה שחורה. חוסר יעדים, פסיביות וקהות חושים. רפיון, כן. ועכשיו בצד הקונפליקט: אי שביעות רצון, יזמות, רוח קודחת וכושר המצאה, רהב, עקשנות עד כדי עיקשות, שרירות, קנטרנות ומה לא. עכשיו בבואכם להרכיב את האדם מתכונותיו, נו, תנסו לצרף את שני הצדדים האלה! האדם – או שהוא עצלן, או שהוא יוזם, או אולי מפוספס, לפעמים כך ולפעמים להפך, הלא כן? לעולם לא תבינו בן־אדם על ידי תיאור תכונותיו. אין שום תכונות, יש רק כוחות, כוחות הגוברים זה על זה, מטים זה את זה ממסלולו או עוצרים בעדו; והאדם עצמו, החי רק את הווהו, איננו יודע שהתנועה הקטנה שהוא מבצע כרגע איננה אלא תוצא של מקבילית הכוחות העוברים דרך כל חייו כמו ברקים המאזנים את המתח בין הלידה והמוות.

“תארו לעצמכם גבר התועה ממקום למקום, מאי לאי, כרצון האלוהים או כצו המקרה; הוא עושה זאת מתוך עצלות ואדישות, בלא מטרה, בבקשו בדידות ופינה לחלומותיו הקהים. אלא שהוא יכול לעשות את כל הדברים האלה גם מתוך חוסר סבלנות, בעמדו על גשר הספינה ורוקע ברגליו כמו סוס פרא הנתון במכלאה; רק להיות כבר במקום אחר, לנסות משהו אחר ושוב לעזבו ולרוץ בדרך אל משהו חדש. גם מפה אחת וגם האחרת יכולה להתאים להפליא ובדייקנות; אלא שאלה שני עולמות, שני יקומים שונים זה מזה; שונה הוא עולמו של גבר הכורת עצים, בונה צריפים ונוטע מטעים, מעולמו של בטלן התוקע את מבטו בין צמרות הדקלים, ונהנה מעצבות בדידותו. ואני, ששבתי על עקבותיו של מקרה X, מצאת שני עולמות שלא דמו זה לזה במאומה; הם רק השתלבו, כמו שהדברים משתלבים בחלום. בעיצומו של העולם האחד העושה במלאכתו הקדחתנית, מביטים בי פני העולם האחר, פנים עצובים וחלשים, שידעו את הֶבֶל הכל; ושוב דרכו נדחף החלל הראשון, שבו צועקים, ממהרים ובונים, שבו רבים ויוזמים, אלוהים היודע למה, והשד היודע מה ולשם מה. זאת – זאת – זאת לא היתה המציאות,” פלט הרואה־בנסתר, “זה היה סיוט, חזיון תעתועים; מציאות אחת יכול אדם לחוות, אבל שתיים יכול רק לחלום; והתועה בעת ובעונה אחת בדרכי שני עולמות, אין לו קרקע תחת רגליו והוא נופל לתוך הריק, שאין בו במה למדוד את נפילתו; כי גם כוכבים נופלים עם האדם הנופל. תשמעו,” הוא התפרץ, “הבן־אדם הזה לא היה לגמרי מציאותי ממש, והוא בילה את רוב ימיו כמו בחלום.”

פרק ט"ז

הרואה־בנסתר נשתתק, ושלח, בפיזור הדעת, מבט פוזל אל קצות אצבעותיו.

“איפה הוא חי?” שאל הכירורג.

“בטרופים,” מלמל הרואה־בנסתר. “איים. תחושה של חום־כהה, משהו כמו קפה קלוי, אספלט, וניל, או עורם של כושים.”

“איפה הוא נולד?”

“כאן, באיזה מקום כאן,” הצביע הרואה־בנסתר באופן סתמי. “אצלנו, באירופה.”

“ובמה עסק?”

“משגיח, לא? אדם שדרכו לצעוק על אנשים.” הוא קימט את מצחו כמנסה להיזכר. “אבל בראשית דרכו הוא היה כימאי.”

“איפה?”

“נו, הלא במבשלת סוכר,” אמר הרואה־בנסתר, כאילו הוא נרגז על שמהינים לשאול שאלה בעניין כל כך מובן מאליו. “זה מתאים, נכון? שני העולמות השונים. בחורף עונה, המולה, צעקות – ובקיץ שקט, המִבְשָלָה עומדת בטלה, ורק במעבדה עובד בן־אדם. או חולם.” הוא צייר משושה באצבעו באוויר. "אתם הלא יודעים איך רושמים בכימיה את הנוסחאות? בדמות משושה שמקדקודיו יוצאות אותיות. או כמו קרניים היוצרות צלב ומסתעפות – "

“אלה הנוסחאות הסטרוקטורליות,” הסביר הפנימאי. “קוראים לזה סטריאוכימיה. אתה מבין, התצורות האלה ממחישות את שרשור האטומים במולקולות.”

הרואה־בנסתר הנהן, כמעט רק באפו. “כן. תארו לכם שהתצורות האלה מתלכדות אצלו למין רשת. הוא מתבונן באוויר, לראות כיצד הנוסחאות האלה מתחברות וחודרות זו לתוך זו, מתקשרות או מצטלבות. הוא משרבט את זה על פיסת נייר וקוצף כשמישהו מפריע לו. בחורף – לא; בחורף יש עבודה, מהומה וחוסר סבלנות; אבל בקיץ – במעבדה תעשייתית שכזאת, צלויה בשמש; צחנה מתקתקה כאילו של פירות בסוכר ־ ־ שם הוא יושב בפה פעור ובוהה בריק, בוהה בנוסחאות האלה; זה נראה כמו חלת דבש, שבה מסתדרים להם המשושים לכדי תמונה אחת. אבל זה לא משטח, זה חלל בן שלושה או ארבעה ממדים; זה נמלט מפניו כאשר הוא מנסה לצייר את זה במשטח הנייר. והחום הזה – אפשר לשמוע אפילו את זמזומו של זבוב הנוחת על השמשה.”

הרואה־בנסתר מִצְמֵץ כשראשו נטוי לצדו. “זה לא עניין של רגע אחד, אלה שבועות וחודשים – אני לא יודע, כמה שנים. כל הזמן הוא בונה את החלל הכימי הזה הבנוי מנוסחאות המשתלבות ומשלימות אלה את אלה. אלה כבר לא תרכובות ידועות ומוכרות, אלא תרכובות אפשריות ופיקטיביות; קומפוזיציות חדשות שאינן קיימות, למלא חללים ריקים ביקום הכימי; אִיזוֹ – – איזומרים ופולימרים,” הוא פלט באי־בטחון, “פּוֹלִיוַלֶנְסים חדשים ובלתי ידועים, המובילים אותו אל חיבורים כימיים שאיש לא חשב עליהם. הוא חולם על התרכובות ההיפותטיות האלה ועל תכונותיהן האפשריות. יש תרופות בצבעי הקשת, ריחות בלתי מוכרים, חומרי נפץ, חומרים המסוגלים לשנות את פני העולם. הוא ממלא מחברת אחרי מחברת בנוסחאות של בנזולים, חומצות, סוכרים ומלחים שאינם קיימים עדיין, אבל עתידים למלא את מקומותיהם במרקם המתגבש של תצורות כימיות. יותר ויותר הוא מתחיל להאמין שאפשר להניח ולחשב נוסחאות של תרכובות בלתי ידועות, ממש כמו שמנדלייב העלה בחישוביו את תכונותיהם של יסודות בלתי מוכרים. תוך כדי כך מטלטלת אותו השמחה על כך שהוא שולל והורס את בסיס המדע בן זמנו – שוב מוטיב המרד והקונפליקט. הוא פותח בניסויי מעבדה בתרכובת היפותטית זו או אחרת; אלא שניסיונותיו אינם עולים יפה; המעבדה התעשייתית איננה מספקת לכך. הוא אוסף נוסחה אחת או שתיים שביצועה מונח, כך נראה לו, על כף היד ממש; רק לבצע אותן מהבחינה הטכנית, והוא יוצא לדרך אל מאור בינלאומי של מדע הכימיה להגיש לו את נוסחאותיו ולשכנע או הכהן הגדול שהניסוי המורחב כדאי.”

הרואה־בנסתר משך את כתפיו המחודדות. “מובן מאליו – זה היה כשלון חרוץ. הכהן הגדול של המדע שבר את הנחותיו של הכימאי הצעיר לרסיסים. ככל הנראה אינך מכיר את עבודתו של זה וזה, קרא את הספר הזה וזה. ולבסוף חסד נדיר: אתה יכול להישאר אצלי; אתן לך איזו עבודה, כמו לנגב את פתילי המבערים או להחליף את המסננים. אם תהיה לך סבלנות, ועד שתלמד עבודה מדעית… אלא שמקרה X לא היה סבלן ולא רצה ללמוד עבודה מדעית מהי; הוא הלך משם תוך כדי גמגום וברח מתוך מפולת חללו הכימאי בבהלה כזאת, עד אשר – עד אשר – עד אשר נעצר על ספו של הצל שבו נגלו לפניו שיניהם הרחבות של כושים, השלופות בתום לב בלתי מדעי.”

הרואה־בנסתר הרים אצבע. “שלא תהיה טעות: הכהן הגדול של המדע נהג באורח נכון וישר דרך, באשר הגן על המדע מפני פולש. הוא היה מוכן לקבל עובדה מוכחת, אבל דחה, באורח עקרוני דחה, הנחה שהיתה עלולה לחולל יותר אי־סדר ואי־בטחון מאשר כל דבר אחר. היה חייב למעוך את מקרה X; להוי ידוע שבמהלך החיים אין הדברים מתרחשים במקרה ובאורח אקראי, אלא שהם מתנהלים על פי כורח.”

הכירורג נבהל בעליל מזה שהרואה־בנסתר שוב פונה לדברים מופשטים, אשר על כן שאל מהר: “אחר־כך הוא כבר לא היה כימאי?”

“לא, אחר־כך כבר לא היה כימאי. לא היה נוכח בו הקול שיאמר לו: זה כלום, זה יעבור, תמשיך לשחק. כל פורענות שפגעה בו היתה סופית ובלתי הפיכה. כאשר בכמה מלים קרס קמרון הבניין הכימאי, ניעורה בו בעוצמה נוראה תחושת הבדידות והעזובה, – הבינו, כמעט שביעות רצון על שלפניו שברים שכאלה, ישימון שכזה. הוא החביא את מחברותיו מבלי להעיף בהן עוד מבט, ופרש גם ממבשלת הסוכר, בכדי שהחלל הריק יהיה גדול עוד יותר; הוא עצמו נחרד מתחושת השווא והריק, ועוד יותר מכך שבעצם טוב לו במהפיכת סדום זו, והוא פתח במנוסה.”

“הוא היה אדם צעיר,” הקשה הכירורג, "האם לא היה לו מישהו – "

“היה.”

“בחורה, לא כן?”

“כן.”

“…הוא אהב אותה?”

“כן.”

נפלה דממה. הרואה־בנסתר, ברכיו מחובקות, השפיל את עיניו וסינן, מרוגז, בין שיניו: “אני הלא לא אספר הכל,” פלט לבסוף. “אני לא כרוניקאי, אין ספק שגם באהבתו היתה בדידות ומרדנות, ושהוא השמיד אותה, כפי שהשמיד את הכל: מתוך מרדנות, ומשום שהוא פרש לתוך בדידותו. איזה חורבן! עכשיו הוא יכול להתיישב ולהתבונן כיצד הכל נהפך לרסיסים. כילד הוא היה מתחבא בחצר הגרוטאות; שם לא מצא אותו איש, שם הוא היה לבד, ומרדנותו נמסה בבדידות. כל העת אותו כתב יד של חייו.” הוא שרטט משהו באוויר. “המרדנות מניעה אותו והבדידות משחררת. הוא היה ברצון שוכב על מקומו, אלא שהמרד דוקר בו. הוא היה נשאר בחפץ לב, מתוך עיקשות, על מקומו; אלא שהבדידות שבתוכו מנידה יד, בשביל מה, בשביל מה! לא נותר לו אלא לשוטט ולנוד.”

הרואה־בנסתר הרים את ראשו. “ייתכן שהוא היה כימאי גאון. ייתכן שרעיונותיו היה בהם כדי להפוך עולמות. אך הסבורים אתם שאדם בעל מזגו היה ניחן בסבלנות להבשיל את סדר האמיתות הכימיות שלו, צעד אחר צעד, ניסוי אחר ניסוי, במחיר שגיאות מטופשות וכישלונות צורבים בדרך? הוא ניצב על ספו של משהו גדול, אבל החריד אותו הצורך בפרך המתמשך, המתודי, המדעי שהיה מקדם אותו טפח אצבעות הלאה. נגזר עליו לשבור את עצמו. זה היה גורלו הפנימי, בעצם מנוסָה ממטלה שהיתה מעל לכוחותיו. אילו נשאר כימאי, הוא היה נע ונד בין ניסויים ודמיונות, מנושא לנושא, בלא מטרה, ואובד בחלל גדול על מידותיו. לכן הוא נאלץ לשוטט בגופו בימים ובין איי רחוקים, כתחליף לתעתועי רוחו הגדולים. אתה,” דקר את האוויר בכיוון אל הפנימאי, “דיברת על חילופי המושגים. דע לך, שקיימת גם העברת גורלות, ושלפעמים האירועים החיצוניים מייצגים התרחשות פנימית עמוקה הרבה יותר הרשומה בנפשנו.”

פרק י"ז

הרואה־בנסתר שלח את ידו אל חפיסת הסיגריות; הכירורג הקיש במצת והגיש לו אש. “muchissimas gracias”, מלמל הרואה־בנסתר, בקודו קידה עמוקה; אפילו לא שם לב שהכירורג מתבונן תוך כדי כך בתגובות אישוניו. “מוזר,” אמר תוך שהוא יורק פירורי טבק, “מוזר כיצד דבקות באדם עקבות סביבתו, כלומר מה שמכונה העולם החיצון. הסביבה מתייחסת אל האני הפנימי שלו בעוצמה הרבה יותר גדולה מסך כל הגורמים המתנים את מעשיו. זה יותר,” אמר בהיסוס, "כאילו הסביבה נובעת מתוך תוכו או מותנית בחייו; כאילו היא פשוט… תוצא גורלו הטבוע בתוכו. כן, נכון, זה כך, אם נתפוס את חייו של אדם כשלם, ולא כרצף אירועים מקרי.

“נניח… מקרה X. רושֶם מרחבי במידה חריגה; יש שם הרבה ים ומקומות הרבה – הבינו, מבחינה מרחבית טהורה ומבחינה מספרית אתרי בדידות למכביר, פרישוֹת, ואותו אי־שקט המתגלה בהתפרפרותו ממקום למקום. אדם בעל נשמה מורכבת חי בסביבה מורכבת ומוזרה. המעבדה התעשייתית הלוהטת, הצלויה בקרני השמש, שבה תעה בין נוסחאות והזיות, מגלמת בתוכה את חזות הארצות הרחוקות שבהן ישוטט, מוקף ריחו של סוכר קלוי. היכן הוא שהה? יש לי תחושת מרחב וריח מובהקת וברורה. להט רועד מעל לשדות חומים. זמזום עמוק ונצחי, המיה וענפים נשברים, קולות גרגור, צווחות דומות לצחוק והקאה. ארץ קרוצה מחוסר מעש והתרגשות קדחתנית. וים, כל העת ים רוגש ומנצנץ. אוניות החובקות צחנת עץ שרוף, זפת ושוקולד. גואדלופ, האיטי וטרינידד.”

“מה זה?” התפרץ הכירורג.

“מה?” שאל הרואה־בנסתר במבוכה.

“אמרת גואדלופ, האיטי וטרינידד.”

“אני?” השתומם הרואה־בנסתר. “אני לא יודע אפילו, בכלל לא חשבתי על שום שמות.” קימט את מצחו. “מוזר שכך אמרתי. האם לא קרה לכם שדבר מה עלה על דעתכם רק על ידי שביטאתם אותו? כנראה שזה כך. קובה, ג’מייקה, האיטי, פורטוריקו,” הוא מנה כמו תלמיד בית ספר. “מרטיניק, ברבדוס, אנטילים ואיי ב ־ ־ באהאמה,” שפך ברגש הקלה. “אל־אלוהים, כמה שנים כבר לא נזכרתי בשמות האלה,” הוא שמח. “אהבתי תמיד את המלים האקזוטיות האלה: אנטילים, אנטילופות, mantillas – " לפתע עצר בדיבורו. mantillas, mantillas, חכו: גבירות ספרדיות, קובה ־ הוא היה מוכרח להיות לפנים בקובה,” נשף. “יש לי הרגשה כזאת… ספרדית, אינני יודע איך לומר זאת: זה משהו כמו רומנסה.”

“לפני רגע אמרת: muchissimas gracias,” הזכיר לו הכירורג.

“האמנם? אני אפילו לא מודע לזה.” פזל לצדדים מתוך הרהוריו. “אתם רואים, זה מוליד… מרחב כזה מיוחד. מצד אחד המשפחות הספרדיות הנושנות, האריסטוקרטיה, אדוני, עולם בפני עצמו, מסורת והדר, מנטילות וקרינולינות; או קציני ים אמריקאיים – כמה שעולמות כאלה מתנגשים. כמה גזעים ועממים שיש בעולם… עד הכושים שבמערה היער, הנוהגים לטרוף בשיניהם אפרוח חי, ווּדוּוּ, ווּדוּוּ – קרקור הצפרדעים והמייתם בהזדווגותם; נקישות טחנה הטוחנת קני סוכר; זעקותיהן וצחקוקן של כושיות הבועטות ורוקעות ברגליהן בשיאי עווית עינוגן; שיניים וגופות נוצצים – איזה חום, איזה חום,” הוא מלמל שטוף זיעה עד שהפיג’מה הדהויה שלו נדבקה לגבו. "זמזום העש המתפוצץ בהיכנסו לתוך אש המדורה. ומעל לראש צלב הדרום, הדומה לנוסחה כימית, ואלפי המזלות הפזורים על פני הרקיע ומציירים בו את מתווה נוסחאותיהן של תרכובות בלתי ידועות כבדות ריח.

“ושוב,” נפנף באצבעו הזקופה, “זה מחוצה לו ובתוכו בעת ובעונה אחת. עצלות והתרוצצות – כוח יוצר עיוור וגם הקהות הרדומה, שתי קדחות, אש ממיתה ומפרה. בו, בתוכו, הכל בתוכו. שוב הצפרדעים המזדווגות מתוך שעמום אינסופי; טחנת עץ הטוחנת שגרה, שאגת החיות, רגליים יחפות המבוססות בחושך במרדף אחרי סיפוקי שווא מיוזעים – וכוכבים בוהקים בזוהר נורא, ואדם ביקום מושחל במחט ומוחזק קרוב לאדמה כמו חיפושית שנלכדה; ושוב אוניה הנטרפת ומוחזקת בשרשראות עוגניה ומתנדנדת במים המטונפים שבנמל: כמיהה חסרת סבלנות לברוח מהצפרדעים ומהטחנה; התחושה שהכל היה צריך להיות אחרת, אבל אולי לא כדאי. קרעי עולם אן קרעי נשמה: הכל היינו הך. הכל היינו הך.”

“הוא היה אלכוהוליסט, נכון?” שאל הפנימאי. “שתיין כבד, הלא כן?”

“מאין לנו לדעת,” אמר הרואה־בנסתר באופן סתמי, “האם פלוני שותה מתוך בדידות או מתוך מרי? האם הוא עצמו מפריד: קרח הבדידות מכאן, או אש יוקדת ומקפצת מזעם מכאן? אתם צודקים: הוא ירד פלאים, מאד; יכול היה להיות אדון בעל עוצמה ושפתיים עבות, במקום להתגולל נפוח מֵרוּם או מיובש מקדחת כמו ענף ערבה. מדוע הוא לא רכש כדור זהב שיקשור אותו למקום אחד? רכוש גורם לו לאדם להיות מיושב ומחושב. הוא יכול היה להיות עשיר ולפחד מהמוות.”

“לא יותר מזה?” שאל הכירורג לאחר רגע של דומיה.

הרואה־בנסתר העווה את פניו. “אתם רוצים שאֶבְדֶה משהו מלבי, נכון? יפהפייה קריאולית שהוא אהב כביכול. איזו מהפיכה אקזוטית, שבה סיכן את חייו. חיות טרף וציקלונים. אירועים מעניינים מחיים סוערים. אני מצטער,” אמר בלעג. “אבל אירועים אינם התחום שלי; אני מתבונן בחיים כמכלול שלם ולא אוכל לשרת אתכם באירועים ססגוניים.” נראה שהוא נרגז כאדם שאיבד חוט. “אני יודע,” נהם, “אתכם מעניינת הצלקת על הרגל. זה לא היה כלום, רק מקרה; לא היתה לו תאוות צייד, ולא ביקש התרגשויות שבסכנות.” הוא קימט את מצחו, וגוו התנודד מרוב מאמץ להיזכר. “אז התנפלה עליו חיית טרף שצדו אותה אנשים אחרים,” הוא אמר מהר, כשמח שזה מאחוריו. “אמת נכון, עבר עליו הרבה; אבל זה היה כיון שבהתחלה היה פזיז וחסר סבלנות; זאת הנטייה להיתקל באירועים שבני אדם בעלי מזג שקט אינם נתקלים בהם. מאוחר יותר נתעצל והיה לאדיש והתחיל לטבוע בכסף, מבלי לעסוק בו; שוטטותו החיצונית שקטה קמעה, ובמקומה באה גחמנות נפשית רדומה ומוכת הזיות. רוב ימיו הוא שכב בחדרו, פיו פתוח למחצה בשל החום, והוא הקשיב לנקישות הזבובים ברשת החלון; שעות על שעות, ימים על ימים הוא הביט בנקודה אחת בתקרה או בקירות מכוסי הטפטים, שבהם היו מצויירים דגמי משושים הדומים לחלת דבש, והוא היה מסוגל לתור בעיניו לאורכם בלא מחשבה ובלא ניע.”

פרק י"ח

“מוזר,” הרהר הרואה־בנסתר, “כיצד חייו נסגרו וכמעט שהגיעו לידי שיווי משקל בתוך אותה תחושת בדידות. ככל הנראה הוא היה בילדותו מוקף בקירות שבהם היו מודבקים ציורי תצורות דומות, וכבר אז שכנה בו אותה בדידות. אילו פרץ בבכי, היתה מופיעה מטפלת לשאול מה העניין; אלא שעכשיו זאת כושית זקנה ששדיה הארוכים מתנפנפים כמו דגים שנפלטו ליבשה. כל החיים האלה יכלו להיות רק חלום אפוף בתצורות הגיאומטריות האלה; שכן מי יודע כמה זמן נמשך חלום: שמא שניה, שמא שעה. כל היתר בא בעצם רק להפריע את הבדידות המאובנת של הילד החי לבדד: אבא עם הגערות שלו, בית הספר, נעורים, מבשלת הסוכר, וההתרוצצות הזאת, אל־אלוהים, ההתרוצצות המיותרת הזאת! כאילו איזה פשפש ענק, נקוד בּכתוֹם וירוק, מתרוצץ על פני הטפט המתובנת, אבל לא בקו ישר כדרך שאצים אל מטרה, אלא אנה ואנה, אנה ואנה, עוצר לרגע קט ומשנה כיוון; הוא מתבונן בו שעות על גבי שעות, עצל מלקום ולזרוק אותו. ואחר־כך, כן, אחר־כך אותו זמזום נרגז ומגורה של הזבוב המתנגש בראשו ברשת שבחלון. זה הכל; אבל מה שמגיע מבחוץ, פטפוטי הכושים, נקישות הטחנה, הרשרוש היבש של הדקלים, שקשוק קני הסוכר באגדיהם, פקיעת העצים הנשרפים בקרני השמש, קולות ובנות קול לאלפיהם, זה אין ואפס, זאת רק הזיה; אפשר לעצום את העיניים למחצה ולהקשיב לרחש היעלמותו בתוך הלא־כלום.”

“במצב העלפון הזה נפלה לידיו פיסת נייר או מחברת, חוברת של איזה פרסום מקצועי או משהו כזה; הוא מעלעל בו בחוסר עניין ועוצר למראה תבנית של משושה שמזוויותיו יוצאים קווים מסומנים באותיות של סמלי אטום. מה זה, מה לעשות בזה, הלא כבר עברו ימים רבים מאז שדברים כאלו עניינו אותו. אלא שהתבניות שבקיר מומרות בנוסחאות כימיות, נראה הדבר כאילו הן מעוותות פנים; הוא שב ולוקח את פיסת הנייר בידיו, ומתעמק, כשבמצחו נחרשים קמטים, בתצורה שלפניו, מאיית את הסמלים וחודר לתוך התמליל המלומד. לפתע הוא מתיישב, קופץ ממקומו, מתרוצץ בחדר אנה ואנה ומכה בראשו. כן, כן, זאת בדיוק התצורה הזאת, הנוסחה הכימית הארוּרה שאתה – זה כבר עשרים שנה ויותר, כן, כמה זמן, אלוהים אדירים, כמה זמן! – שאתה הוא נסע לחלות את פני הכהן הגדול של הכימיה, ואדוני הפרופסור, אילו כבודו הרשה לי לבצע ניסויי מעבדה בקנה מידה מורחב עם התרכובת ההיפותטית הזאת. הוא הרים את גבותיו השופעות (כמה ארוכות השערות שבהן!): זאת שטות גמורה, זה בלתי אפשרי. ככל הנראה אינך מכיר את הסמכות הזאת־וזאת, לא קראת את העבודה ההיא; אני הוכחתי כבר מזמן שקבוצת הבנזול – וכן הלאה. מקרה X מתרוצץ בחדר ומצחקק בהתרגשות. כאן זה שחור על גבי לבן, חתום על ידי איזה אמריקאי, כמובן; ונאמר שם שנפתחות אפשרויות תעשייתיות בלתי משוערות – מקרה X עוצר את ריצתו כאילו מוסמר לרצפה. וזאת היתה רק חוליה אחת בשרשרת של אפשרויות, רק מצולע אחד במרקם הכולל; תצורה נקשרת לרעותה כמו התאים בחלת דבש על פי חוקיות גיאומטרית. ואת זה הם לא יודעים, צחק מקרה X צחוק פראי, זה לא עלה בדעתם; אבל זה כתוב, הכל מצוייר וכתוב באותן המחברות המונחות אי שם באיזה ארגז, באיזה חדר של גרוטאות. היו שם גם צעצועים שבורים ושמלות שנשארו מאמא. אולי כבר אכלו את כל זה טרמיטים. לא, שם למעלה אין נמלים לבנות; שם הכל נשאר כפי היה…”

גופו של הרואה־בנסתר הישוב בקצה המיטה, החל להתנודד. “הוא יושב על מיטתו ומתנודד, מנסה בכל כוחו להיזכר בנוסחאות האחרות ואיך זה נמשך הלאה. אבל הוא מטומטם מרוב שתייה ואדישות, שנים ובדידות; הוא מכה באגרופו על פני הנייר המלומד, כאילו לאלץ אותו להיכנע לו, אבל מה לעשות, מה לעשות בראש המוקהה והסתום הזה. במקום תצורות כימיות פולשים לתוכו הצלב הדרומי, ארידנוּס, קנטאוּר והידרה. עוד הוא מנסה להניד את ידו על כל זה, אלא שזה התנחל בו כמו מתח נורא ומחריד; ולפתע זה בא – כמו ברק: אסע הביתה ואמצא את המחברות ההן. כאילו הכל נשר ממנו, שחרור שכזה עצום, מוזר ומיוחד. אותה שעה הוא קם, פתח את החלון בפני הזבוב שהתנגש בזעם שוב ושוב ברשת, וגם שחרר את הפשפש שהתרוצץ אובד עצות על הקיר.”

הרואה־בנסתר, ראשו נטוי לצד, כאילו רצה לטעום את טעם התמונה שצייר. “המוזר הוא,” העיר, “שאותו אירוע ניתן להסבר בשני אופנים שונים לגמרי ובכל זאת נכונים. אם מקרה X החליט בפתאומיות כזאת לחזור, הייתם אומרים, והיה אומר גם הוא: זה היה בכדי למנוע שיגנבו ממנו את רכושו הרוחני. הוא התחיל לחשוש נורא לגורל מחברותיו משעה שראה שעשוי להיות להן ערך כלשהו. בלי ספק אפשר להפיק מזה סכום כסף ניכר – גם לצד הזה של העניין לא היה מקרה X עוד אדיש, שכן הוא כבר לא היה צעיר כל כך. אבל העיקר היה שזה עניין שלו, הדגש החזק על האני שאיש מאתנו איננו נמלט ממנו. אנחנו מגינים על עניינים שלנו, זכויות שלנו, יצירה שלנו באותה עוצמת יצרים ובאותה חמת זעם כאילו אנו מגינים על חיינו.”

“אבל מצד שני,” אמר הרואה־בנסתר והסיט את ראשו לצד השני, כאילו רכש בכך זווית ראיה מתאימה יותר, “אלה הם מניעים של הרגע, מניעים אקטואליים, הייתי אומר רק אמתלות גרידא הבאות לאפשר את קבלת ההחלטה. אם נסתכל בחייו של מקרה X בכללותם, נראה העניין אחרת. זה לא רק עניין של רכוש רוחני, אלא של משהו גדול יותר וכבד יותר; כלומר של חובתו שממנה חמק בשעתו בכך שנכנע. הוא מעל בתפקידו ושמט אותו מידו מאותו רגע חי חיים מזויפים שלא היו שלו; חיי תעייה; אפשר לומר – ירד מהפסים. כן, לזה קוראים אשמה טראגית, והיא אשמה של ממש, גם אם לא היה יכול לנהוג אחרת. ועכשיו הוא חוזר – או מוחזר על ידי פנימיותו – אל הדרך שהוא איבד, כי הוא לא ניחן בסבלנות ובנחישות, בכדי שימשיך ללכת בה. הוא חוזר, אדם מחוסל מבחינה אורגנית, מורעל בשכרון העייפות, אבל בשל. עכשיו הוא כבר יודע את חיוב החיים הנורא שאין לעמוד בפניו, כי הוא חש את חובתו למות. המעגל נסגר וכל הכורח מתמלא.”

“כלומר רצה לחזור,” הזכיר הכירורג לאחר שעה קלה.

“כן, אבל תחילה היה עליו לעשות זאת וזאת: למכור את הרכוש וכדומה. ככל שמסתבכים המכשולים החיצוניים האלה, כן הולכת ומצטופפת ביתר שאת אי סבלנותו; במהלך הימים החולפים הופך חפזונו כמעט לעווית. כמעט יוצא מדעתו בבולמוס החזרה, כל דקה היא עינוי צורב; לבסוף הוא קורע את הפקעת ומגיח לדרכו חזרה, חזרה אל המקום ממנו בא.”

“באוניה?” שאל הכירורג.

“…אינני יודע. אבל אילו נישא על גבי קרן אור, היה גם זה לדידו אטי מדי, והוא היה תוקע את ציפורניו בכפות ידיו באי־סבלנות מטורפת. מה שבטוח הוא ששיבתו היתה פראית ואינסופית כמו נפילה לתהום.”

“הסתכלתי במפה,” העיר הכירורג. “הוא יכול היה לטוס דרך פלורידה, קנדה ואירופה, או דרך פורט נאטאל, דקר, אירופה. אבל איזה מקרה שהוא מצא מטוס מוכן לטיסה!”

“מקרה,” מלמל הרואה־בנסתר. “אין שום דבר מקרי. היא צורך שהוא יטוס בפראות שכזאת. הוא משאיר מאחוריו קו אש כמו כוכב נופל.”

“ו־…מדוע התרסק?”

“הוא היה כבר בבית.” הרואה־בנסתר הרים את עיניו. “אתה מבין, נגזר עליו להתרסק. לא נותר לו מה לעשות. די שהוא חזר.”

פרק י"ט

מה לעשות, מה לעשות, הלב הזה הולך ונחלש; הדופק מהיר, ומהירותו עולה, אבל לחץ הדם יורד; אכן קרבה השעה שהלב העייף הזה ייעצר בגיהוק חלוש, וסוף. סופו של מקרה X. מיהו שהניח ליד מיטתו פרח קט?

“מספרים שיש עכשיו נסיוב חדש נגד הקדחת הצהובה,” נשמע קולו של הפנימאי המפורסם. “אבל איפה ניקח את זה, אה? מלבד זאת הוא ימות מחולשת לב, ובכך אפילו אלוהים לא יוכל לעזור לו.”

האחות הרחמנייה הצטלבה.

“הרואה־בנסתר הזה שלך,” המשיך המפורסם הזקן בשבתו בקצה המיטה, “זה מופרע ראוי להתכבד. אבל התיאור שלו את חילופי המצבים של התבודדות וכעס, זה היה די מעניין. זאת עדות על חילופים מעגליים של דכאונות ומצבי גירוי של אדם שאיזונו פגום. יש בזה הסבר מספק לתולדותיו של מקרה X.”

“ככל שאנחנו יודעים עליהן,” משך הכירורג בכתפיו.

“בכל זאת משהו, חבר,” אמר הפנימאי. “הגוף הזה מספר הרבה. למשם שהוא היה שם למטה זמן ממושך, אבל לא נולד שם; הוא חטף כל מחלה טרופית שנזדמנה על דרכו, משמע שלא היה בן המקום. תגיד לי, מדוע הוא ברח לסוף העולם שכזה?”

“אני לא יודע,” נהם הכירורג. “אני לא רואה־בנסתר.”

“גם אני לא, אבל אני רופא,” אמר הזקן ובקולו היה מעין קוץ. "תראה, הוא היה נוירוטי מחזורי, אדם חצוי שבקלות נפל קורבן לדכאונות – "

“את זה הסביר לך רואה העתידות,” צחקק הכירורג.

“וודאי, אבל הרפלקסים הפטלריים גם הם אומרים משהו. הממ, מה רציתי – כן. סיקלוטימיק כזה מסתבך בקלות בקונפליקט עם סביבתו או עבודתו; גוברת עליו ליאות, הוא זורק הכל ובורח. אילו היה חלש יותר מבחינה גופנית, היה נכנע באורח פסיבי; אבל הגבר הזה היה מפותח כל כך מבחינה גופנית – וודאי שמת לב, נכון?”

“כמובן.”

“תגובותיו היו מוכרחות להיות חריפות באופן חריג, ממש מוציאות משיווי משקל. כרופא לא הייתי צריך לומר זאת, אבל חולשה גופנית היא אצל אנשים רבים משהו כמו כבלים עדינים של תבונה; הם בולמים באופן אינסטינקטיבי את תגובותיהם מפחד שיישברו. הזהו לא היה צריך כל כך להיזהר; לכן הוא העז לקפוץ את הקפיצה הזאת, עד להודו המערבית, מה?”

“דרך שירות בצי הסוחר,” הזכיר הכירורג.

“גם זה מבטא את האובססיה הזאת של נדודים, לא? כפי שהואלת לשים לב, זהו גופו של אדם משכיל; המקרה הזה לא נולד כתפרן, ואם הוא היה לימאי או להרפתקן, הרי זו עדות למהפכה של ממש בחייו. מה היה טיב הקונפליקט? זה לא חשוב; בין שהיה כזה ובין שאחר, זה היה פשוט מותנה במבנה אישיותו.”

הפנימאי רכן אל מד לחץ הדם שהיה צמוד לזרועו של המעולף. “המצב רע,” נאנח, הוא יורד; זה כבר לא ייקח הרבה זמן." הוא גרד את אפו והתבונן בצער בגוף הדומם, הנושם נשימה חלשה ושסועה. “אני מתפלא,” אמר, “שם למטה יש הלא רופאים די טובים, הקולוניאליים האלה; שהניחו לו להאכל על ידי framboesia. כנראה שהוא חי במקום שהמרחק לרופא הקרוב היה גדול מדי; ייתכן שאיזה קוסם כושי בהאיטי או איפה־שהוא משח אותו במשחותיו. אלה לא היו חיים בציוויליזציה כן־כן." הוא תקע תקיעה לתוך ממחטתו וקיפל אותה בקפידה. “סיפור חיים. אפשר לקרוא אי אלה דברים מוזרים.” האיש הזקן נענע בראשו כמהרהר. “והוא שתה, היה שותה עד אלם גמור. תאר לך, באקלים ההוא, בחנק הקודח הזה – אלה לא היו אפילו חיים, זאת היתה הכרה־למחצה, הזיה, תעייה מחוץ למציאות ־ ־”

“מה שאותי הכי מעניין,” אמר הכירורג בשטף דיבור פתאומי בלתי רגיל אצלו, “זה מדוע הוא חזר בעצם – מדוע הוא חזר בחיפזון נורא כזה. כבר עצם העובדה שהוא טס בסערה כזאת, כאילו כבר לא יכול לחכות – ואחר־כך גם שהוא הביא אתו את הקדחת הצהובה. ארבעה או חמישה ימים לפני ההתרסקות היה מוכרח להיות איפה־שהוא באזור הטרופי, נכון? פירושו של דבר, שהוא היה מוכרח… אני לא יודע: כנראה ממטוס למטוס – מכל מקום, זה מוזר. אני כל הזמן מוגיע את מוחי, איזו סיבה חזקה נורא כל כך היתה לו לחזור בחיפזון שכזה. ואחר־כך בום, בדהירה הזאת הוא נהרג.”

הפנימאי הרים את ראשו. “שמע… הוא היה מוכרח למות בלאו הכי. גם אלמלא התרסק. הוא כבר היה ממילא קרוב לסופו.”

“מדוע?”

“סוכר, כבד – ובעיקר הלב. לא היה עוד מה לעשות. אה, חבר, זה לא כל כך פשוט לחזור. הדרך ארוכה מדי.” האיש הזקן קם על רגליו. “תורידי לו את הספיגמומטר, אחות. ובכן, חזר והוא כבר כמעט בבית. עכשיו הוא כבר לא תועה בדרכו, עכשיו הוא הולך על בטוח, – הלא כן, בן־האדם?”

הכירורג סָפַר בחוסר אמון את דפי כתב היד של המשורר, כאשר נפתחה הדלת; עמדה בה האחות הרחמנייה, והצביעה דומם בראשה בכיוון שפירושו היה כנראה חדר שש. הכירורג השליך את כתב היד ורץ בעקבותיה. הנה הגיעה השעה.

פניו גילו כעס עצור כאשר ראה שבשולי מיטתו של מקרה X יושב האסיסטנט הצעיר בעל הבלורית (הפנימאים האלה מתפשטים פה יתר על המידה!), רוכן על המעולף וסוגר באצבעותיו על פרק ידו. אחות צעירה, יפהפייה (גם היא לא שייכת למחלקה) – כנראה חדשה – עיניה דבוקות בראשו הפרוע של האסיסטנט –

הכירורג התכונן לומר משהו לא מנומס, אבל האסיסטנט, שלא ראה אותו, הרים את ראשו. “הדופק נעלם. תביאי מסך, אחות.”

סיפורו של המשורר: פרק כ'

"ניזכר נא תחילה במאורע שהיה מקור התפתחותה של סדרת אירועים שבאו בעקבותיו; בין אם נרצה ובין אם לאו עלינו להתחיל מהסוף הזה, אם רצוננו לשחזר את הסיפור כולו.

"ביום חם שבו התחוללה סערה התרסק מטוס; הטייס נשרף, הנוסע פצוע אנוש ומחוסר הכרה. אי אתה יכול להיפטר מחזיון האנשים שהתקהלו סביב אותה ערימת שברים; הם נרגשים על שהם עדים לאסון כבד, נבעתים ומרעיפים זה על זה עצות, מה צריך לעשות; אבל בהיותם רתוקים מפחד ומועקה גופנית, אין איש מהם ניגש להרים את הפצוע המעולף. רק כאשר מגיעים השוטרים, לובש התוהו ובוהו שנשתרר צורה; השוטרים נובחים על האנשים ושולחים את זה להכא ואת האחר להתם; מוזר כיצד נוהגים בני אדם לציית לפקודות – באי־רצון כלפי חוץ, אך בתחושת הקלה ובארשת חשיבות בלבם. הם רצים לקרוא לכבאים, לדוקטור, לטלפן לשירות האמבולנסים, בעוד שהשוטרים רושמים את העדים וההמון מפרכס בשתיקה מנומסת, שכן הוא נוכח בביצוע פעולה רשמית. אני לא הייתי נוכח בשום אסון שכזה, אבל הדבר ממלא אותי, אני הוא אחד הצופים, אני רץ לאורך שבילי השדה ונמנע מלדרוך על השטחים הזרועים (כי אני איש כפר), אני מרוגש ומייעץ, מביע דעה שהטייס ככל הנראה לא כיבה את המנוע ושצריך לכבות את זה בחול; את כל הפרטים האלה אני בודה מלבי בבזבזנות ובלא כוונת ריווח, כי זה לא מתאים לסיפור הזה ולא לשום סיפור אחר; ואפילו אי אפשר להתפאר בחוג המכרים שראיתי אסון גדול. אתה אין לך טיפת דמיון; לכן אמת ‘מסכן’, ובכך נגמר לדידך העניין (להוציא את תפקידך הרפואי). איזו תגובה נכונה ופשוטה, בעוד שאני עט על פרטים אכזריים ומייסרים שאני מצייר. לעתים תוקפת אותי תחושת בושה בראותי את זולתי מגיבים בפשטות כזאת ובאנושיות כזאת על מצבים שונים בחיים, שהם לדידי גירוי גרידא להתחיל לטוות אותם בכוח דמיוני העקשני. אינני יודע אל נכון האם יש בכך משום יצר משחק או נהפוך הוא: יסודיות מיוחדת ועיקשת; אולם (אם נשוב למקרה שלפנינו) אני קישטתי את נפילתו של אדם אל מותו בתמונות מבעיתות וגרוטסקיות כה רבות, שמרוב בושה וחרטה, בבטלי בבושת פנים את כל הסרק של פרטים חיצוניים, רוצה הייתי לתארו בסיפורי כנפילתו של מלאך שכנפיו נשברו. מבחינתך זה פשוט יותר: אתה אומר ‘מסכן’, ובכך יצאת ידי חובתך לסמן את מקום הפורענות כאתר של קדושה.

"אולי ייראה לך הסבר זה קצת מבולבל. הפנטזיה כשלעצמה נראית בלתי מוסרית ואכזרית כמו ילד: היא מתענגת על אימים ומגוחכות. כמה פעמים אני הולכתי את דמויותיי הדמיוניות בדרכי צער והשפלה, רק בכדי שאוכל להעמיק את רחמיי עליהן! כאלה אנחנו, יצרני הדמיונות: בכדי להעריך ולרומם חיי אדם, אנו מקצים לו גורל קשה, מעמיסים עליו מנה גדושה של מאבקים וייסורים. אולם, האם לא טמונה בכך באמת תפארת מיוחדת של החיים? אדם המבקש להוכיח שחייו לא היו עקרים והוא לא חי לשווא, ינענע בראשו ויאמר: הרבה דברים קשים עברו עלי. אומר לך, דוקטור: הבה נחלק את תפקידינו: אתה, בתוקף עיסוקך ומאהבת האדם, תפחית את מכאוביו ותתקן את ליקוייו; בעוד אשר אני, בתוקף אהבת האדם ועיסוקי אחבוש אותו בעוולות ומדון ואנבור בפצעיו, מבלי שיש בידי צרי גלעד בעבורו. אתה תחליק בידך על פצע שהגליד לתפארת, בעוד אני מודד בתימהון את עומק הפצע. בסוף אולי יתברר, שגם אני מפחית מהייסורים בכך שאני מבטא כמה זה כואב.

"אני מנסה לסנגר על הספרות בגין נטייתה לעסוק בטראגי ובמגוחך. דע ששניהם הם דרכים עוקפות שהדמיון המציאן בכדי ליצור, באמצעיו הוא ובדרכיו הבלתי מציאותיות, אשליה של מציאות. המציאות כשלעצמה איננה לא טראגית ולא מגוחכת; היא רצינית ואינסופית מלהיות זה או זה. החמלה והצחוק הם רק זעזועים שבהם אנו מלווים ומפרשים אירועים שהם מחוצה לנו. עורר בכל דרך שהיא את הזעזועים האלה – ואחת דתך לעורר את הרושם שמחוצה לך התרחש משהו מציאותי, מציאותי יותר ככל שהמהלומה הרגשית חזקה יותר. אלוהים אדירים, איזה טריקים ותחבולות אנחנו ממציאים, אנו מומחי הדמיון, בכדי לזעזע כהוגן וללא רחם את נשמתו המוקשחת של הקורא! דוקטור יקר, בחייך מלאי המצפון והיושר אין מקום רב לחמלה ולצחוק. אתה לעולם לא תתפלש מזועזע באימת מראה האדם שדמו נשפך, אלא תנגב את הדם ותעשה מה שנחוץ. לא תתענג מגיחוכו של אדם שנשפך עליו רוטב, אלא תזהיר אותו שינקה את עצמו, ובכך ידוכא הצחוק הרועם של האנושות ויתבטל האירוע שהוליד אותו. ובכן, אנחנו ממציאים אירועים שאינך יכול לבטלם, שאינך יכול להתערב בהם מעשית; הם חשוכי תיקון ושינוי כמו ההיסטוריה. זרוק את הספר, או התמסר לזעזועים המוכמנים בו וחפש מאחוריהם את המציאות שהיא בבואתם.

“הנה לפניך המסקנות הטכניות הנובעות מההסבר דלעיל: באשר אלך בדרך הדמיון, אבחר באירוע בלתי רגיל ומזעזע; כשם שקצב יעריך את הבהמה שלפניו, אעריך אותו, האם הוא מהווה סנסציה שמנה ומשתלמת דיה. הנה לפנינו נפילתו של אדם, מערבולת נוראה ומסעירה, שאין אתה יכול לחלוף על פניה מבלי להיעצר. יעזור האלוהים – איזו חתיכת תוהו ובוהו חסר תקווה! מה אפשר לעשות מהכנפיים והתמוכות השבורות, מה אפשר עוד להרכיב בכדי שזה יחזור ויטוס לפחות כעפיפון מנייר שקצה חוטו בידי: במחזה כזה אפשר רק להסתכל בחיל ורעדה, או לומר כאדם מהוגן בארשת רצינות ובנימוס ‘מסכן.’”

פרק כ"א

"אומרים עליו על הדמיון, שהוא תזזי; אולי נכון הדבר באי אלה מקרים (שאינם שייכים לספרות היפה), אבל לעתים הרבה יותר קרובות הוא רץ, חריף וזהיר, כמו כלב העוקב בחוטמו אחרי עקבה טרייה; הוא מתנשף ממש מרוב התלהבות, מושך בכוח ברתמתו וסוחב אותנו אנה ואנה. אתה צייד, ואתה יודע שכלב צייד בריצתו העקלקלה איננו אחוז תזזית, אלא להפך, הוא נצמד אל העקבה בעניין שקדני ובתאווה. עלי לומר לך, שדמיון מפותח כדבעי איננו חולמנות בעלמא, אלא פעילות עיקשת, ממוקדת בקנאות אל מטרה; הוא אמנם עוצר בדרכו ומתעתע ברגליו, אבל רק בכדי לוודא שזה לא מה שהוא מבקש. לאן, כלבונת נלהבת, מה את מבקשת לצוד, איפה המטרה שלך? מטרה, איזו מטרה; אני רצה בעקבות משהו חי ואינני יודעת עוד, היכן אשיגו.

"האמן לי שכתיבת רומן היא פעילות הדומה יותר לצייד מאשר, נאמר, בניינו של מקדש על פי תוכניות מוכנות מראש. עד הרגע האחרון אנחנו מופתעים שוב ושוב מהיתקלויות: אנחנו מגיעים למחוזות בלתי צפויים, אבל רק כיון שאנו רצים בדבקות מטורפת בעקבות משהו חי. אנו צדים אייל לבן ותוך כדי כך אנחנו מגלים עולמות חדשים. לכתוב הרי זאת הרפתקה, ולא אומר לך עוד דבר בשבחו של אותו מקצוע. לא נתעה בדרך כל עוד אנו דבקים בעקבה שלפנינו; גם אם תוביל דרכנו אל הר הזכוכית או בעקבות מסלולו הלוהט של כוכב נופל, הרי הכיוון שלנו טוב ונכון, השבח לאל, ולא איבדנו את דרכנו הנכונה. (אינני מדבר כאן בחרדות הכרוכות באובדן העקבה הנכונה; על הניסיונות המטונפים להמשיך בדרך במצבים של אובדן עצה; על שיבות בלא תהילה, עם כלבה עייפה ומבוישת הנשרכת מאחורינו במקום לרוץ לפנינו לכוון את צעדינו.)

"אשר על כן ייאמר ביסודו של דבר: לעזאזל הדמיון; הוא איננו מסייע בידינו להגיע אפילו עד קצה אפנו אלא אם מותניו רועדים מקדחת הלהיטות. אני אומר לו לשכב בשקט, אם לא רשום לפניו הנתיב הבלתי נראה ולשונו חרוצה מפיו מרוב להיטות ללכת בו עד הסוף. הדבר המכונה כשרון הוא ברובו הגדול להיטות ושיגעון, להיטות ללכת בעקבות משהו חי, בעקבות חיה האבודה בעולם הרחב. בן־אדם יקר, העולם הוא גדול ורחב, גדול ורחב מניסיוננו; הוא עשוי מחופן עובדות ויקום מלא של אפשרויות. כל מה שאיננו יודעים, קיים כאפשרות, וכל עובדה היא חוליה אחת בשרשרת אפשרויות בעבר ובעתיד. לא יועיל דבר, אם אנו הולכים בעקבות האדם, עלינו להסתער אל תוך עולם הניחושים, לרחרח את צעדיו האפשריים שעברו ועוד יבואו; עלינו לדלוק אחריו בדמיוננו, אם רצוננו שיתגלה לנו בחיותו הבלתי נראית. לא חשוב לחלוטין האם הוא כולו פרי הבדיה או לקוח מהמציאות; יהא הוא אריאל או רוכל סדקית ברחוב; שניהם רקומים בחומר הטהור והאינסופי של האפשרויות, שבו טמון הכל, לרבות מה שקיים במציאות. מה שמכוּנֶה אירועים ממשיים ובני אדם ממשיים איננו לדידנו יותר מאשר אחת האפשרויות בין אלפים, ושמא לא העקיבה והחשובה שבהן. כל מציאות היא רק עמוד אחד שנפתח באקראי או מלה שנקראה במקרה מתוך ספר החוכמה העילאית; ואנו מבקשים לדעת יותר.

"אני מנסה להמחיש לך שבהיותנו מונְחים על ידי הדמיון, אנו עוברים את סִפָּה של אינסופיות מסויימת; ספו של עולם רחב ידיים יותר שאיננו מוגבל בהתנסותנו, רחב יותר מהבנתנו ומכיל לאין ערוך יותר ממה שאנו מודעים אליו. אומר לך שלא היינו מעיזים לפלוש לתוך אזורים אינסופיים כאלה אלמלא נפלנו לתוכם בפזיזות עיוורת, תוך ריצה מטורפת בעקבות משהו הנעלם מעיניו. אילו לחש מלאך מדיח באוזננו: עכשיו בְּדֵה משהו מלבך, לא חשוב מה – היינו מבולבלים ואולי נרתעים באימה משום היות המשימה הזאת הבל ורעות רוח; היינו יראים מפני יציאה לדרך תעתועים בלא כיוון אל תוך “ים האפלה”. נציג לעצמנו את השאלה: מה זכותו של גבר שאיננו רוצה להיחשב למשוגע או רמאי, לבדות מלבו משהו שאיננו? יש רק תשובה אחת, למרבה המזל ברורה וחד־משמעית: הניחו לו, הוא מוכרח; הוא איננו הולך מרצונו, הוא נגרר, הוא אץ בעקבות משהו, ודרכו העקלקלה היא עניין של כורח. לא מפיו, אלא מפי הגבורה, בקשו תשובה לשאלה מה הוא כורח.

"אני מהרהר בשאלה, מדוע זה נתפסתי לאדם שנפל מהשמיים; מדוע לא לאריאל או ל־Hecuba? מה איכפת לי מ־Hecuba? אלא שיכול שיפגשני גורל, שבו – לאחר זמן – היא היתה עבורי כל מה שחשוב, שהייתי שׂוֹרֶה אתה כשם שיעקב שָׂרָה עם המלאך שיברכנו; אזי היתה נחה עלי הברכה למצוא בתוכי את חייה של זקנה בלה נפוחה מבכי. יהא האלוהים עם הֶקוּבָּה; זאת קלות דעת מצדי שאינני מקדיש לה יותר תשומת לב, אולם, כאמור, עלי לדאוג עכשיו לאדם שלא השלים את טיסתו. אני חושב שהאשם הוא בך: שכן אתה אמרת בענייניות המאפיינת אותך: מדוע, לכל הרוחות; מדוע, לכל השדים והרוחות; מדוע, לכל האופל המקולל, הוא טס בסערת כזאת? איזה סיבה היתה צריכה להיות לו, חזקה עד שאין לעמוד בפניה, להמראה כל כך חסרת שחר! האין כאן עילה להתעמק בדבר ולתהות בו? כן, מקרה הוא אם אדם נהרג; אבל אין זה מקרה אם הוא טס למרות הכל. ברור הוא, שמאיזו סיבה שהיא הוא היה מוכרח לטוס; וכאן מעל לשברים שאינם דומים לשום דבר הגיוני אלא לצעצוע שבור, קמור אירוע גדול המורכב ממקרה וכורח. כורח ומקרה, שתי רגליים של התלת־רגל שעליו רכונה פִּיתִּיָה; השלישית היא הסוד.

“אתה הראית לי אותו, את האיש ללא פרצוף ושם, האיש ללא הכרה; זהו הדרכון האחרון בחיים, ומי שאיננו יכול להזדהות באמצעותו, הרי הוא אלמוני במובן המחמיר והקודר של המלה. האם לא היתה לך, ברוכנך עליו, תחושת חובה מייסרת לזהות אותו? ראיתי כזאת בעיניך: לפחות לדעת מי הוא ולאן הוא מיהר כל כך; אולי יכולנו להודיע למישהו שהגיע עד הלום, ולמלא בכך חובה אנושית. אני לא כל כך אנושי כמוך, ולא חשבתי על ענייניו בעולם הזה, אלא שהשתלטה עלי תאוות החשיפה. ועכשיו כבר שום דבר ושום איש לא יעצור אותי; היו שלום באשר אתם – אני מוכרח לצאת בעקבותיו. אם הוא כל כך אלמוני כפי שאני בודה אותו, אחפש אותו באפשרויות. אתה שואל מה איכפת לי ממנו? לוא רק ידעתי! אני יודע רק שהעניין הזה השתלט עלי.”

פרק כ"ב

"השתמשתי בביטוי ‘תאוות החשיפה’, ואני סבור שהוא נכון; אלא שהתאווה הזאת נתעוררה באקראי ממש, ובעטיה של נסיבה כה קטנונית, שהייתי צריך להתבייש בה. כאשר הביאו לך את הפצוע הזה, אמרת שניירותיו ככל הנראה נשרפו ושבכיסיו לא נמצא דבר מלבד חופן מעות צרפתיות, אנגליות, אמריקניות ואיזה מטבעות dubbeltje הולנדיות. אוסף כזה של מעות קטנות הפתיע אותי; אפשר היה אמנם להסיק מכך שהאדם הזה היו לו עסקים בכל הארצות המתאימות, ונותרו לו בכיס כמה גרושים שלא הספיק להיפטר מהם; אבל בכל מסעותי השתדלתי להיפטר ממעותיה של הארץ שעזבתי בתחנות הגבול, ראשית מכיוון שאחר־כך כבר לא אוכל להמירן, ושנית בכדי שלא אתבלבל בהן. עלה בדעתי שאולי האדם הזה רגיל במטבעות השונות והוא חי בחבלי ארץ שבהם הן הילך מקובל. ובד בבד אמרתי בלבי: איי האנטילים, פורטוריקו, מרטיניק, ברבדוס וקיראסו. מושבות אמריקאיות, בריטיות, הולנדיות וצרפתיות שבהן נהוגות המטבעות של ארצות האם.

"אם עלי להסביר פסיכולוגית את הקפיצה המחשבתית מחופן המטבעות להודו המערבית, אני מוצא בזכרוני את הדברים הבאים:

1. השתוללה סופה שהזכירה לי הוריקן. אסוציאציה על איי Leeward ועל אזור הציקלונים הקריבי המפורסם.

2. הייתי נרגז, בלתי מרוצה וכועס על עצמי ועל עבודתי. מכאן דמיונות נודדים וכמיהה לבריחה. געגועים לארצות רחוקות ואקזוטיות; אצלי, בדרך כלל, לקובה, אי הנוסטלגיה שלי.

3. הזיה ניצחת ורווית מידה של קנאה שהאדם הזה טס ממקום רחוק כלשהו; קישור שלא מדעת של אירוע עכשווי ומצב רוחי הקודם.

4. לבסוף, האירוע עצמו, אסון התעופה הזה, סנסציה מרגשת עד כדי מידה של נועם, בד בבד עם הנטייה לקשט אותו בניחושים רומנטיים. טיפוסית היא מידת השפעתן של קטסטרופות אנושיות על דמיוננו הפורה.

"בכל אלה נכון בקרבי אותו ניחוש (כפי שאני רואה כעת – שטחי מאד), שחופן המטבעות מצביע על איי הודו המערבית; בשעת מעשה הייתי ממש נלהב מחדות הראייה הבלשית שלי, וחשבתי שברור כשמש שהאדם הזה הגיע במישרין מאיי האנטילים; הדבר ריגש אותי עד עומק נפשי והשביע את רצוני. כאשר הבאת אותי למיטת חוליו של מקרה X, הייתי בטוח לגמרי שאני עומד להתבונן באדם שבא מאיי האנטילים הרגשיים שלי. לא אמרתי לך דבר וחצי דבר על תגליתי מפני שחששתי שתפלוט נשיפת אויר חדשה של בוז, כהרגלך הבלתי נעים; לא רציתי שתפקפק בתוקפו של דימויי שהייתי שרוי בהתאהבות בו. האדם הזה היה מחריד בעלפונו; הוא היה בלתי אנושי ועוטה סוד בתחבושות האלה שהעטו על פניו מסכה של שתיקה ואלמוניות; אבל ראשית לכל הוא היה עבורי אדם מהאנטילים, אדם שהיה שם. זה מה שהכריע. מרגע זה הוא היה לדידי מקרה X שלי, שאת סודו עלי לפענח; יצאתי בעקבותיו, והיתה זאת, בן־אדם, דרך ארוכה ועקלקלה.

"כן, עכשיו כבר יצאתי מזה. עכשיו ברור לי שמה שהיה בעיני היסק מבריק וקרוב לאמת, לא היה, לאמתו של דבר, אלא גחמה שלי גרידא שהעניקה לי סיפוק משלי, ולא אוכל עוד לכתוב את סיפורי. אפשר שיתברר, אם לא התברר כבר, שהאיש היה סוכן מכירות מ־Halle שבגרמניה או אמריקאי ממוצע שניסה לשכנע את עצמו שלסוחר בעל יוזמה כמותו אין זמן להמתין עשרים וארבע שעות למזג אויר טוב יותר. כמה מצער! אני יכול לבדות כרצוני, אך רק בתנאי שאני מאמין בזה בעצמי. ברגע שנתערער אמוני שכך אמנם יכלו הדברים להתרחש, מתגלה לי דמיוני כמלאכת רמייה עלובה וילדותית. כך, עכשיו כבר נשמעה תרועת האשכבה, כלבונת טיפשה ולהוטה; לשווא הובלת את קצה אפך מעל לעלי השלכת, כאילו יש עקבה ללכת אחריה, עקבה שלא היתה ולא נבראה, או שאיבדת אותה בצמתי האפשרויות. את מעמידה פנים כאילו את עוקבת אחריה, כי לכלבים יש חוש יוקרה מפותח; עדיין את מרחרחת ליד כל חור עכבר ומשתדלת לשכנע אותי שזה פה, הדבר שאנחנו בעקבותיו. נו, נניח לזה, זה לא פה; את מסתכל בי בעיני כלב כאומרת: האם זאת אשמתי? אתה הוא האדון, תן לי פקודה לאן ללכת, הראה לי מה אתה רוצה! ועכשיו מוטל עלי לחפש דרך, לחפש סיבות מדוע ללכת לכאן ולא לשם! אלוהים שבשמיים, סיבות! מוטיבציה! הסתברויות! איזה בלבול! אפילו הכלבה הזאת כבר לא מאמינה לא לי ולא לעצמה ואיננה מבינה מה אני רוצה ממנה; פה? את זה? או משהו אחר? ריקם חוזרים האדון והכלבה. מוזר, איזו תחושת בדידות יש בכישלון.

"אומר לך זאת: דרוש שסיפורך יתפרק לך בידיים בכדי שתכיר ממה הוא מורכב. כל עוד הוא שלם וחי, תהיה מוכן להישבע מתוך שכרון עבודה: כל זה טבעי לחלוטין ולא שום מעשה רמייה; אדוני, אני כותב את זה על פי אינסטינקט גרידא, בעצמי אינני יודע מדוע; זה הכל נובע מאינטואיציה ודמיון. רק לאחר שזה מתפורר לשברים אתה מגלה, במה עזרת להם, באיזו ערמומיות, ובחשאי, דחפת קדימה את כוח הבדיה שלך! אלוהים אדירים, איזה מצבור! הלא מכל הפינות מציצות סיבות שבתבונה וקונסטרוקציה מגמתית; איזו מכונה מוצלחת! הכל, כמעט הכל, מכוון ומחושב, הכל חשבון והרכבה. לתומי חשבתי, שכל זה בא אלי מאליו כמו בחלום של אמת, בעוד שבמציאות זה פרי של חשיבה הנדסית מפרכת, הבוחנת ופוסלת, שוקלת ומנסה לחזות מראש. עכשיו כשזה מת ומפורק, רואים את החוטים, את השנינות, את השיגרה ואת הערנות של עבודה שכלית. ואומר לך גם שמכונה שבורה נוראה לא פחות מחיים מתפרקים, ואותה תהום של ריק.

“אבל גם הצער על עבודה שעלתה בתוהו אין בו כדי לבטא את העצב על סיפור שנשבר לרסיסים. האינך יודע שבהריסות האלה קבורים חיי אדם? מה זה חשוב, תאמר, הלא החיים האלה היו רק פיקציה; הם היו בדותה שהומצאה רק לגרש שעמום. אה, בן־אדם, זה מוזר: שכן לא לגמרי בטוח שהחיים האלה הם פרי בדותה; כשאני מתבונן היטב, הייתי אומר שאלה היו חיי שלי. זה אני. אני הוא הים ואני הוא האיש, הנשיקה הזאת שנבעה מצלו העמוק של הפה היא שלי; האיש הזה ישב למרגלות המגדלור ב־Hoe, כי אני ישבתי למרגלות המגדלור ב־Hoe, ובאשר הוא חי בברבדוס או בברבודה, הרי אני הגעתי לשם, השבח והתהילה לאל. כל זה הוא אני; אינני בודה כלום, אני רק מבטא את אשר מצוי בתוכי. ואילו כתבתי על הֶקוּבָּה או על קְדֵשָה בבָבֶל, היה זה אני; אני הייתי הזקנה המייבבת ושורטת את שקי שדיה המצומקים, הייתי האשה הנדרסת תחת ידיו השעירות של אשורי נואף, גבר בעל שפם מרוח בשמן. כן, גבר וגם אשה, וגם ילד. שתדע, זה אני: אני הוא האדם שלא השלים את טיסתו.”

פרק כ"ג

"ובכן זהו, סוף ההקדמה, ועכשיו נוכל לטייל בדרכים שבהן נרקם הסיפור שלנו. אנחנו יודעים שנתון אדם שלא השלים את טיסתו, ונפילתו היתה, כאמור, אירוע פתטי עשוי ממקריות וכורח; המקריות והכורח נתונים; וכיון שאין אנו יודעים פרטים נוספים, הבה ניצור מהם נקודת מוצא או עקבה שנלך אחריה; ננסה לבנות את הגורל המסוים מתוך שני גורמי יסוד אלה, המקריות והכורח, בכדי שנפילת האדם בסוף ינבע מהם כסיבה ועל פי חוקיות.

"תודה שההתחלה הזאת טומנת בחובה הבטחה לא מבוטלת. מקריות משמע חירות והרפתקה; מקריות עתירת משחק ובלתי ניתנת לחיזוי; המון אפשרויות ומרבד הקסם; כמה החומר הזה משתנה וגמיש, בלא משקל ובלא חזרה, נאסף אל תוך קמטים מסתוריים, חומר שאפשר לעשות בו הכל; כנפיים שייקחו אותנו רחוק, לכל יעד שהוא; מה יותר שירי ממקריות? ולעומת זאת הכורח, גורל נסתר, כוח קבוע ובלתי משתנה; כורח שמשמעו סדר, יפה כמו שדרת עמודים וחף מכל ספק, כמו חוק.

"ואכן זה כך; כן, זהו מה שאני רוצה ומתגעגע אליו. אל המקריות שתביא אותי לאי שם, אותי יושב הקרנות המהסס, שֶיַשְבָנוֹ מעוגן ליד שולחנו; אל המקריות, אל ההרפתקה הקדחתנית, אל דמות פוחזת כבדת נשימה שתעשה אתי סיבוב במחול. אנחנו מזדקנים, חבר, ומסגלים לעצמנו חיים שהם בחזקת הרגל משעמם. כן, אבל מה בדבר היסוד האחר, הבלתי מותנה והוודאי? הלוואי שחיי היו רוויים כורח, הלוואי שאחוש פעם בביטחון ובלא פקפוק שכל דבר שאני עושה מקיים סדר כלשהו; השבח לאל, לא עשיתי מימי אלא מה שהוטל עלי. הנה: האדם המובל על ידי המקריות והכורח – זה אהיה אני עצמי; זה אני אהלך בדרכי תעתועים ודרכי גזירה ואשלם בתמורה בכל הייסורים שאני מסוגל לבדות; שכן דרך שכזאת איננה טיול שעשועים.

"ובכן, בשם האלוהים, נצא לדרך; ובאשר לא נדע כיצד להמשיך, יעזור נא לנו הכורח או המקריות. במה להתחיל? מה תהיה המלה הפותחת את הסיפור על האיש מאיי האנטילים? נתחיל מבראשית: הָיֹה הָיָה נער שלא היתה לו אם.

"לא טוב, כך אי אפשר להמשיך. מקרה X הלא אין לו פנים ואין לו שם, אין לו זהות; הוא רק אלמוני. אם נִיתֵן לו בית, נכיר אותו, אם כך לומר, מינקותו; הוא יחדל להיות אלמוני ויאבד את מה שכרגע הוא סימן ההיכר המובהק והחזק ביותר שלו. אם רצוננו שיישאר דומה לעצמו, מן הדין לשמור על אלמוניותו; יהא איש בלא מוצא וחסר מסמכים. עלינו להיצמד לעניין, לצאת מהנתון; הוא נפל מהשמיים, דבר שהוא ללא ספק אורח אופייני לו. מה שנחוץ הוא שגם בסיפורנו איכשהו ייפול מהשמיים, יצוף לפתע, השד יודע מאין, ייברא באקראי, גמור לחלוטין ואלמוני לגמרי.

"מה שבידי הוא אפוא אדם ואורח בואו; המקום שבו הוא צף מוכרע מלכתחילה: המדובר בקובה. זה יכול היה להיות כל אי שהוא מאיי האנטילים, ואפילו כל מקום שהוא בעולם, ובלבד שיהא רחוק די צרכו. המרחק נובע מכך שהוא טס ואין אנחנו יודעים מאין; המקום רחוק ופחות או יותר אקזוטי דווקא בתוקף העובדה שהוא לא מוכר לנו. המטבעות שמצאתם בכליו מצביעות על איי האנטילים; אמת נכון, יש עוד סביבה אחת שבו יושבות בשכנות מושבות אמריקאיות, בריטיות, צרפתיות והולנדיות; אלה החופים בתחום הפיליפינים, אנאם, סינגפור וסומטרה, ואני לא מצאתי דבר שיסתור את האפשרות הזאת. הייתי חייב לבחור, ולפיכך החלטתי לטובת האנטילים ממניעים שהם כנראה אישיים; כבר אמתי לך שהם לדידי בעלי קסם מיוחד. בפשטות, אי שם באותה סביבה נמצא אתר המילוט שלי, שלא אגיע אליו, ככל הנראה, לעולם, אם כי זאת סביבה הקיימת לדידי בעוצמה גדולה מארצות שבהן ביקרתי.

"אלה, אם כן, בקווים כללים, נקודות המוצא של הסיפור שלנו, ומה שנותר הוא לקבוע את יעד הסיום. זאת, כמובן נפילתו של אדם שלא הגיע ליעדו; אבל כאן מתייצבת שאלה חשובה: האם הוא טס אל משימה חדשה, או ששב? אנחנו יודעים רק שהוא מיהר מאד, שכן הוא טס בסערה חזקה. כללית נוכל להסיק שאדם הנמצא בדרכו לתנאים חדשים וליעד שאינו מוכר לו, איננו חף ממידה של היסוס ואפילו פחד הבולם אותו; לעומת זאת אדם חוזר נוטה יותר לחוסר סבלנות; כיון שהוא חוזה את יעדו, ימעיט בערך הדרך המובילה אליו. הייתי אומר שהאיש הזה נחפז כל כך כיון ששב, ואני מקבל זאת כמציאות מן הסתם. זאת מלבד השיקול שאדם הטס למקום אחר יכול לטוס בכל אחד מכיווני רוחות השמיים, כיון שמספר היעדים האפשריים והבאים בחשבון שבינם צריך לבחור הוא בלתי מוגבל; בעוד שהאדם החוזר יכול לטוס רק למקום אחד ויחיד שניתן להעלותו על הדעת מבין כולם, ליעד מובהק, הכרחי ובלתי ניתן לשינוי שנקבע מלכתחילה. הדרך חזרה היא הדרך ששורטטה בדייקנות. בכך נקבע סופו של סיפורנו ועתה אנחנו יכולים להתחיל מההתחלה.

“ההתחלה מבולבלת ומעורפל כמו אירוע מקרי. אי שם בקובה בין הגדרות החיות של בוגונוויליה. מישהו נרדף, נשמעות נביחות של אקדח ועל אם הדרך הדומה לשביל החלב שוכב אדם אלמוני שדם ניגר מעורפו. זהו פצע שנגרם מסכין רחבה, כמו אלה המשמשות לחיתוך קני סוכר.”

הכירורג, בהגיעו למקום זה, נשף כאות שלילה וזרק את כתב היד על השולחן. שטויות. אין שום צלקת בעורף; יש רק אחת מעל לפטמת החזה הימנית, אבל פצע כזה לא יכול היה להיגרם על ידי סכין רחבה, אלא על ידי פגיון קצר. פצע רדוד שנעצר על עצם צלע.

פרק כ"ד

"זה אי שם בקובה בין הגדרות החיות של בוגונוויליה. מישהו נרדף, נשמעות נביחות של אקדח ועל אם הדרך הדומה לשביל החלב שוכב אדם אלמוני שדם ניגר מעורפו. זהו פצע שנגרם מסכין רחבה, כמו אלה המשמשות לחיתוך קני סוכר. כעשרה מטר משם שוכב אדם אחר, זרוק פרקדן כמו בובת סמרטוט, והוא מת.

"שלושה ברנשים מקללים חרש רוכנים על הפצוע; אבל הלה כבר מתרומם בעצמו וממלמל: ‘מה – מה בעצם אתם רוצים? Cavaliere, אל תדחוף אותי!’ הוא שולח את ידו אל ערפו ומעקם את פיו, מסתכל בתמיהה בכפו שטופת הדם ובשלושת הגברים. אל־אלוהים, ההוא שיכור!

"‘מה החמור הזה מתערב בעניין?’ כועס אחד מהשלושה ומתגרד בראשו. Que mierda!' – בחורים, תכניסו אותו לתוך הבית!' הם תופסים אותו בידיו וברגליו, משרכים את נעליהם; לא איכפת להם בכלל שישבנו נסחב על דרך עפר וחורש באבק עקבה כמו שק תירס. הם מתנשפים וגוררים את הארחי־פרחי לאורך שביל החלב; שתשבור לך 'ת התחת, נבלה!

"הם מניחים אותו מאחורי הדלת, איזו זקנה בלה מטילה אלומת אור בעיניו וקוראת בשם כל הקדושים, ואדון הבית, איזה אדון גדול, אם לשפוט על פי פרצופו הכחול והנרגז וגבותיו המרושעות, גוחן מעל לכל זה ואומר: ‘מה אתם מביאים לי חזיר שכזה?’

"זה שגירד את ראשו ממצמץ בכל כוחו אל פני האדון בעל הגבות הפרועות. ‘הוד רוממותך, בכדי שלא יברח. כאשר ה־cavaliere יצא מפה, שמענו יריות בחוץ; רצנו לראות מה העניין, ושכב שם ה־dago הזה ובידו האקדח הזה. כמה צעדים הלאה שוכב האדון המסכן. הוא מת, שאלוהים ירחם עליו.’

"שני האחרים הקשיבו בפה פעור, כאילו רצו לטעון משהו; והאדון הרים עיניים חוקרות. ‘אתם בטוחים שהוא מת?’

ה־peon ארך הגֵו הצטלב. כמו עגל, הוד רוממותך. בטח קיבל לפחות שלושה כדורים בעורף שלו. בידו היתה סכין… כנראה שהתגונן בסכין כאשר ה־bandido הזה התנפל עליו. הרוצח הזה רצה לברוח, אבל עצרנו אותו. אתם עדים, בחורים, נכון? אז תנו נהימה, בהמות!"

"רק עכשיו הבינו שני האחרים והתחילו לעוות את פניהם, כאומרים כמו שיש אלוהים בשמיים, הוד רוממותך, כך זה היה ולא אחרת, אמת לאמתה; הוא רצה לעשות ויברח אחרי שהרג את ה־cavaliere. וביד היה לו אקדח.

"‘צריך לקרוא למשטרה, שתיקח אותו,’ סבר ארך הגו וצד בעיניו גילויי הסכמה.

"האדון ליטף את סנטרו הכחול והרהר בארשת של רצינות. ‘לא, Pedro (או Salvadore – השמות לא הוכרעו) זה לא. אילו המשטרה חיפשה אחריו – "הוא משך בכתפיו. "אבל אם זה לא מוכרח להיות – לא אעשה את זה. זה לא היה הוגן. תכניסו אותו לאיזה חדר ותנו לו לשתות.’

"ארך הגו הרים את ידיו. ‘הוד רוממותך, זה אפילו לא יודע שהוא קיים.’

"‘תנו לו לשתות,’ חזר האדון בחוסר סבלנות. ‘ובינתיים אל תפטפטו עליו ללא צורך, הֵבָנּוּ?’

"‘הבננו, הוד רוממותך, ואנו מאחלים לך לילה טוב. תכניסו לו רום בין השיניים, שלא יידע את האמא שלו; מה יש להלך כזה לעשות קרוב לביתו של האדון ולדחוף את אפו לעניינים פרטיים? הוא לא נראה אמנם כמו בן כלאיים, אבל כמו שאומרים שד כמו שטן, מי יודע איזה מין הולנדי או יֶנְקִי ארור אם לשפוט לפי הצורה שלו. גלוג, גלוג, יש עוד קצת מקום בתוכו, תנו לו מנה הגונה, שנוכל להוציא ממנו את הפירור האחרון של זכרונו.’

"זה היה איזה דליריום, שדפק באיש הזה יותר גרוע מסתם קדחת; והזקנה ששפכה עליו מקודם את אלומת האור מביאה עכשיו מים בכד בלתי מצופה ושמה תחבושות רטובות על צדעיו ופניו של המעולף. (מוטיב העלפון בהתחלת הסיפור ובסופו. המעגל נסגר.) היא אינדיאנית למחצה מאיזה מקום במכסיקו; פניה יבשים ומוארכים כמו פני סוסה ועיניה הנוגות ממצמצות בדאגה אנושית. ‘מסכן,’ היא אומרת ועוטפת את הראש הכבד בסמרטוטים צוננים. היא יושבת בשפיפה וממצמצת, טיפ, טיפ, טיפ, כמו טיפות מים הנוטפות על רצפת לבנים.

"שלושים ושש שעות נמשך העלפון או שמא השינה; הגבר שוכב כשראשו עטוף סמרטוטים רטובים והוא מחוסר הכרה. מפעם בפעם מופיע ארך הגו ובועט בו, היי, קום, נבלת כלב ארורה! ‘אולי צריך לקחת אותו, אדוני, בלילה לאיזה מקום ולהניח אותו שם, שיבואו, יסלח לי אלוהים, שדי השחת וייקחו אותו משם.’

"האדון מנענע את ראשו. מה פתאום. תבוא המשטרה ותיקח אותו, ותחכה עד שידבר. לא, לא. כשיתעורר, אדבר אתו לבדי, ואחר־כך אראה. אחר־כך אראה.

"לבסוף זזה היד ורוצה לנגב את המצח שעליו עוד פרוסים הסמרטוטים; כאשר הם מוסָרים, נותר שם משהו זר ומשונה שאי אפשר לנגב. האיש מתיישב ומשפשף את מצחו. תקראו לאדון, האדון רוצה לדבר אתו.

"האדון בעל הגבות העבות (איזה בעל שררה, כנראה) מודד את התפרן בקפידה; לא, הוא כנראה לא ספרדי; שאם כן הוא היה יותר מקפיד במראה נעליו; אפילו היה לו, נגיד, רק שרוול אחד בחולצתו – הנעליים היו נוצצות כמו תפוז.

"‘Come va?’ אומר האדון.

'Muchas gracias, señor"

Yankee?‘"’

‘yes, sir. No, sir.’"

"‘מה שמך?’

"האיש משפשף את מצחו. ‘לא יודע, אדוני.’

"הקובני גנח ברוגזה. ‘ואיך הגעת הנה?’

“'לא יודע, אדוני. היית שיכור, לא?”

"מצאו אצלך אקדח,' הלם בו האדון.

"האיש מניד את ראשו.' לא יודע, לא יודע כלום. לא יכול להיזכר בכלום – 'פניו נתעוותו משום אי השקט והמאמץ; הוא קם וצעד כמה צעדים. ‘לא, אני לא שיכור; יש לי רק… כמו חישוק סביב הראש.’ הוא חיפש משהו בכיסיו; הקובני הציע לו סיגריה. הוא הניד קלות את ראשו, gracias, כאילו הדבר מובן מאליו – לא, זה לא עכברוש מהנמל; תאמר מה שתאמר, רואים שהוא אדון. למשל צורת ידיו; הן מלוכלכות להחריד, אבל האופן שבו הוא מחזיק את הסיגריה – בקיצור caballero. הקובני ניפח את גבותיו; עם איזה הלך היה קל יותר, ואם יגיעו הדברים לידי משפט, איזה שופט יאמין לקבצן?

"האיש עישן בתאוותנות והתאמץ לחשוב ‘אני לא מסוגל להיזכר בכלום,’ אמר והעווה את פניו. ‘זאת הרגשה מוזרה, הראש בהיר ויחד עם זאת ריק לחלוטין. כמו חדר שסויד זה עתה שמישהו אמור להיכנס אליו.’

"אולי לפחות אתה יודע במה עסקת?' עזר לו הקובני.

האיש הביט בידיו ובגדיו. 'אני לא יודע, אדוני, אבל לפי המראה שלי – 'צייר בעשן ובסיגריה מעין אפס באוויר. ‘לא יודע כלום,’ אמר קלות. ‘שום דבר, כלום לא עולה על דעתי. אולי אזכר מאוחר יותר –’

הקובני התבונן בו בקפידה ובחשדנות. פניו היו אדישים ונפוחים קמעה והביעו שעשוע ומשהו כמו הקלה."

פרק כ"ה

"כן, נכון: עוד מקרה של אובדן זיכרון, שוב אחד ממקרי אמנזיה ספרותיים שבעטיים זכינו לנובלות רומנטיות כה רבות וכה נוגעות ללב. אני אתך במשיכת הכתף לנוכח התכסיס שאיננו כבר נדיר, אבל אינני יכול לעזור; אם על גיבורנו להישאר באלמוניותו, הכרח לבטל את זהותו וליטול ממנו את ניירותיו, לפרום ולמחוק את סימני הזיהוי מחפציו, ובייחוד, אדוני, בייחוד לסלק את זכרונו; שכן הזיכרון הוא החומר שממנו רקומה זהותנו. מחק את זכרונך, ואתה אדם שנפל מהשמיים, המגיע משום־מקום ואיננו יודע לאן פניו; אתה מקרה X. אדם שאיבד את זכרונו דומה לאדם שאיבד את הכרתו; גם אם מוחו יהיה מכאן והלאה בהיר ונורמלי, דומה הדבר כאילו הוא נטש את קרקע המציאות וחי מחוצה לה; דע לך שבלי הזיכרון לא תהיה קיימת גם המציאות.

"מן הסתם הערכת, בתוקף היותך רופא, שהמקרה שלנו של אובדן הזיכרון בא בעקבות הרעלת אלכוהול חריפה ולאחר ההלם הפיזי שבעקבות האירוע הלילי ההוא. הוא חבט את ראשו בקרקע בנפילתו, והנה התוצאות. מהבחינה הרפואית אין מניעה שהוא ייפגע פגיעה נפשית. לפנינו גורם המקריות שאנו לוקחים אותו בחשבון; אבל העניין חשוב משהוא יושאר למקרה, ואם הוא אמור לספק אותנו, עליו להתרחק מן הכורח ובתוקף סיבתיות. מקרה X נפגע בזעזוע נפשי ואיבד, חייב היה לאבד, את זכרונו מסיבות שהיו חבויות בתוכו; זאת היתה לדידו הדרך היחידה האפשרית, המוצא היחיד, על מנת לצאת מתוך עצמו; היה בכך משהו כמו מילוט לתוך חיים אחרים. איך זה בעצם התרחש – על זה תקרא בהמשך; במקום הזה רצוני היה רק להסב את תשומת לבך לכך שיש כאן סיבות עמוקות יותר ותואמוֹת־חוקיוּת יותר מאשר המקרה.

"אולם אפשר שגם הבריחה הזאת מפני הזהות מעוגנת בכמיהה אנושית מוטבעת. לאבד את הזיכרון, משמעו בעצם להתחיל את הכל מבראשית; לחדול להיות מה שהיינו – זה, חבר, משהו כמו שחרור. אולי קרה לך פעם שמצאת את עצמך בעולם זר שבו לא יכולת לתַקְשֵר היטב, לא מבחינת הלשון ולא מבחינת הכסף. אמנם לא איבדת את זהותך, אלא שהיא לא יכלה להושיע; השכלתך, מעמדך החברתי, שמך וכל מה שבכלל מרכיב את האני האזרחי שלך, לא יכול לשרתך בכלום; היית רק אלמוני ברחוב של עיר זרה. אולי תיזכר שברגעים שכאלה קלטת את הכל באינטנסיביות מיוחדת וכמעט חלומית; משנפטרת מכל הנספחות, היית רק בן־אדם, רק סובייקט ופנימיותו, רק עיניים ולב, רק פליאה, אובדן עצה והשלמה. אין לך דבר לירי יותר מאובדן עצמך. מקרהX שהאני שלו אבד לו ביסודיות כזו שאיננו יודע אפילו מי הוא, יהיה אדם משתאה שכזה; החיים יעברו על פניו כבהזיה, כל האנשים בלתי מוכרים לו, כל הדברים חדשים; יחד עם זאת הכל ייראה כאילו דרך צעיף של היזכרות מתמדת, לאמור שכל זה כבר מוכר לו מאי שם ושהדברים עברו אי פעם את גבול חייו, אבל היכן זה היה, אלוהים אדירים, מתי זה היה? הוא יהלך כמו בחלום בכל אשר יעשה ולשווא ינסה לצוד קטעי המציאות בזרם האינסופי של האירועים; מוזר כמה העולם מאבד אל גשמיותו משנמחק הזיכרון.

"דבר אחד מחייב, לדעתי, הסבר, והוא התעניינותו במיוחדת של הקובני במקרה X. אינני סבור שהוא החזיק אותו בביתו כתופעה פסיכולוגית מעניינת; אני נוטה יותר להסביר לי זאת בכך, שהוא לא נתן בו אמון כעד מקרי גרידא של הרצח ההוא באישון לילה. ככל הנראה הוא חשד תחילה שאובדן הזיכרון הוא צורה אלגנטית של סחיטה; אם ידאגו לי, יהיה זכרוני שרוי באפלה, מה שהיה היה, ואינני יודע דבר; אבל היזהר, אדוני, לבל זכרוני ישתפר. בסופו של דבר הוא יכול היה לחשוב גם על האפשרות שמקרה X עבר אי שם על החוק והוא מעוניין בהסתרת זהותו, או, על כל צרה, בהוכחה שהוא משהו כמו משוגע. לפיכך הוא נהג בו בזהירות ובחקרנות; אבל אפילו נוכח מאה פעמים שאין ספק שהאיש הזה איבד את זכרונו עד תום, נותר בו החשש שיום יבוא והאיש יתעורר מחלומו וידבר; אשר על כן עדיף לנהוג בו בחסד מחייב, בייחוד לנוכח היותו, כפי שמתברר יותר ויותר מדי יום, אדם אדיב ונוח. יהא אשר יהא, ידיעת שפות יכולה להביא תועלת למי שקשריו המסחריים משתרעים מקראקאס ועד טמפיקו; והכרח לבוא בדברים עם אנגלים, צרפתים, והולנדים ואלה הפרחחים מארצות הברית, הממאנים, יעניש אותם האלוהים, ללמוד ספרדית; והאנשים האלה מהמבורג, פלא שלא מצפים ממש שהתכתובת אתם תיערך באיזושהי שפה שהיא שלהם. הקובני אימץ את מוחו בנושא זה עד מאד ותוך שהוא לועס את הסיגר השחור, העבה כמו בננה; היו לו סיגרים משלו והוא היה נוהג לפקח בעצמו על המולטיות שהיו מסובבות אותן בכפות ידיהן על ירכיהן העגולות והצעירות; הוא היה בוחר את הסיגרים שלו על פי הבחורות, ליתר דיוק על פי אורך ירכיהן: ככל שהירך יותר ארוכה, כן מושלם יותר גופן וכן מושלם יותר גם סיבוב הסיגר. כאשר מצא, שהאיש שהכניס אותו לביתו יודע לא רק לדבר ולכתוב אלא גם לקלל בכל השפות הזרות האלה (את הבית פקדו מפעם בפעם כל מיני סוכנים מפוקפקים, והקובני כבר שבע מלומר להם מי הם ומה הם בלא שהבינו אותו), התלהב מזה עד כדי שהציע לו משרה; לדידו היו היחסים האלה משהו כמו חוזה בין שני נוכלים, כלומר יחסים לבביים וכמעט אנושיים. מלבד זאת – בכדי למנוע אי הבנה כלשהי – הוא היה מתיישב ותיק, מילידי קובה מ־Camaguey (המכונים Camagueyno), לפנים מגדל פרים בערבה; אבל כאשר התברר שבימים טרופים אלה לא די להיות בעלי עדרים ולמלוך בבית מלא משרתים, הוא משך בכתפיו ופתח בעסקים, במידה מסויימת בסגנון הפירטים הישנים והמפורסמים שהיו נעים ונדים בין האיים. בקיצור este hombre, כפי הוא נהג לכנות את גיבורנו היה טוב למשא־ומתן עם האויבים בשפתם ולשמירה על נימוסים חיצוניים גם אם הנושא היה ביזת ספינותיהם והטבעתן. חובה לברור את אנשיך היטב, כמו שבוררים פָּרֵי הרבעה, בקפידה ובקצת רוח נבואה; הפר הצעיר הזה אמנם צולע, אבל הבה נתערב, אדוני, שצאצאיו יהיו טובים. Este hombre הוא אמנם מוזר ומפוזר, אבל נראה שהוא יודע אי אלה דברים. ותוך שהוא נאנח הלך הפירט הזקן להתייעץ עם אשתו שהיתה ישובה על רגליה הנפוחות אי שם בירכתי הבית, משחקת בקלפים, בעוד שזעה ניגרת מעל לקמטי פניה הנפוחים כמו דמעות עד. איש לא ראה אותה מעולם; רק מפעם בפעם אפשר היה לשמוע את קול הבס העמוק שלה, כאשר היתה גוערת בכושית שלה.

"ייאמר מייד שהקובני לא סחר רק בסוכר, פלפל הודי, מולסה וברכות אחרות של האיים, אלא בעיקר וקודם לכל באינטרסים שונים מכל המינים. את ביתו פקדו לפעמים, אמת נכון, גם אנשים די חשודים, השד יודע איזה עממים משונים יש בעולם; הזה – לדבריו – להקים חברה ליצוא זנגוויל, קליפת אנגוסטורה, אגוזי מוסקט ופלפל מארצות המזרח באיזה מקום בטובאגו; ההוא – המבשר שבהאיטי יש מרבצי זפת; השלישי – הטוען לייצוא עצי קובאבי, המתיימרים להיות עמידים כמו שריון, פיפירי שאיננו נרקב לעולם, סנטה מריה או עץ שחם שהוא קל מהשחם מאלוני אלג’יריה. או לנטוע מטעי וניל, קקאו, וסוכר פה או שם, איפה שיש עוד כוח עבודה זול. או לייצר בגדול עמילן ממַנִיהוֹטָה, ריבות ממוֹמְבּין, או תמצית מקליפות קינמון. היו ביניהם כאלה שבילו באיים כבר שלושה חודשים תמימים, אשר על כן ידעו כבר מה ואיפה ובמה אפשר לסחור או מה צריך להקים. המנוסים יותר שבהם נשאו ונתנו על יבוא כוח עבודה, על ספקולציה במקרקעין, על חברות מניות הנתמכות בהסתר על ידי ממשלות. ה־Camagueyno הזקן הקשיב בעיניים עצומות־למחצה, בעודו לועס סיגר שחור; הוא סבל מכבד טרופי, דבר שהפכו לאדם חשדן ורגזן. הוא הספיק לרכוש צעד אחר צעד אינטרסים בכל האיים שאלוהי השמיים מצא לזרותם שם, והיה בעלים של מטעי קני סוכר וקקאו, בתי ייבוש, טחנות, משרפות יין וכמות ניכרת של שטחי יערות־עד שנרכשו בידי שותפיו בטרם ברחו או מתו משתייה או קדחת. הוא עצמו כמעט לא עזב את הבית, באשר הציק לו הכבד או שגרון פרקים; אבל פירטים קטנים רבים, גנבים רבים, ובני כלאיים רבים חסרי בושה היו מסתובבים בתחומי נכסיו, מזיעים, שותים לשוכרה ונואפים עם כל השדים והרוחות שבעולמנו הקודח. לכאן, לבית הלבן והקריר, שבאכסדרתו היו מרשרשים מים ירוקים על פני מרצפות חרסינה עדינות, לא הגיע הרבה מהרחש שם בחוץ; אמת נכון, פה ושם מגיע מישהו בעל עיניים קודחות, רזה כמו קליפת קינמון, וצועק שהוא רושש עד העצם; אלא שבשביל זה קיימים כאן שלושת ה־mozos, קאובויים לשעבר מהערבה, להראות להם את הדרך החוצה. אכן, נשתנו הזמנים מאז רכבת על גבי סוס דרך עשב שהגיע לגובה אדם; שם בראש הגבעה עמדה ceiba רחבת ידיים שמתוך צלה יכולת לראות הרבה מילין מסביב; בשיפולי הגבעה היו פרוסים עדרים שחורים. וכאן האנשים צועקים בשל כמה דולרים מיוזעים, כאילו מדובר בהון תועפות. ממש כמו הנבלים שהפכו את הערבה למפעל סוכר. ובמקום תאואים שחורים הם הביאו zebu, בהמות גיבנות ועצלניות; אבל ב־zebu זול יותר. האדון הזקן הרים את גבותיו השופעות כאילו הוא מתפלא. ואנשים כאלה חושבים שצריך לטפל בהם בכפפות משי. כולם זרים, אזה מה – – "

פרק כ"ו

"הגברת הזקנה קיבלה בקלפיה תוצאות מוזרות: המון כסף ואיזו פורענות; este hombre הוא בן משפחה עשירה ומבני אצולה, אבל יש פה גם איזו נקבה, הרבה קשיים ואיזה מכתב. מה שנוגע לאותה נקבה, הדבר מוזר, שכן בביתו של הקובני קיימת רק היא עצמה ועוד כמה בנות כלאיים שכמובן אין מביאים אותן בחשבון. אין זה נאה ל־señora לנבא ובכך לבוא במגע עם כוחות הרשע; אשר על כן נקראה כושייה זקנה שהתמצאה בעניינים בעזרת חפיסת קלפים מלוכלכת נורא, רום ולחשים. כאשר נפרסו הקלפים, התחילה מורינה למלמל במהירות מדהימה, עד כי הגברת הבינה בקושי כל מלה עשירית; לפיכך לא ברור מה היה כתוב בכוכבים, מלבד שוב הרבה כסף, נסיעה למרחקים, נקבה כלשהי ואסון נורא שהכושייה המחישה אותו בהצביעה, בתנועות פראיות, לכיוון הרצפה. לא היה שם דבר מלבד חיפושית קטנה עוטה קרום מעין מתכתי שזחלה לְאִטָה; כאשר הידעונית השחורה הצביעה לעברה, היא עצרה בתנועתה, אספה את רגליה והעמידה פני מתה.

"יהא אשר יהא, היתה כאן בכל אופן אזהרה; אם הקובני לא שעה לה, הרי ברור שגם הוא פעל מתוך כורח עמוק יותר. ראשית לכל הוא קנה ניירות אישיים של איזה אדם שמת בבית החולים; este hombre חייב שיהיה לו שם ואיזושהי זהות ולא התנגד לכך שמעתה הוא יהיה Mr. George Kettlering. קטלרינג הוא שם נאה, זה יכול להיות יינקי, גרמני או כל מיני אחרים, ונראה שזה יאה לסוחר מעורר אמון. אם ג’ורג' קטלרינג, יהא ג’ורג' קטלרינג; איש לא ישאל מאין הוא בא, כי הוא לא עשה רושם כאילו הוא נמצא באי רק מאתמול. קוראים לו el secretario, כינוי שאיננו אומר דבר מובהק; תפקידו העיקרי הוא לתרגם ולכתוב מכתבים. כאשר כתב את הטיוטה הראשונה, הוא נרתע, הייתי אומר, ונעץ את עיניו בכתב היד של עצמו; הוא הזכיר לו כנראה משהו אישי עמוק, שלא היה מסוגל להעלותו אל סף הזיכרון; ככל הנראה זה היה האני האבוד שלו שנשתמר בקווי כתבו. מאותה שעה החל לכתוב רק במכונת כתיבה, משועשע קמעה בהיקף האינטרסים המסחריים של הקובני ותסבוכותיהם. ‘משועשע קמעה’ – זאת המלה הנכונה; בין שמדובר היה ברבית, במלסה, ברווחיות שדות הטבק, בחוזים קולקטיביים עם הפועלים יוצאי ציילון שבטרינידד, במקרקעין בסן־דומינגו או במרטיניק, במבשלת סוכר בברבודה או בסוכנות ב־ Port-au-Prince – נראה היה שאלה לדידו אינם בני אדם של ממש, אחוזות של ממש, סחורה של ממש, כסף של ממש, אלא דברים מצחיקים קמעה בכך שהם רחוקים כל כך ובלתי מציאותיים; כאילו דיברתם אתו על משכנתא עלAlfa Centauri, על תפוקת השדות על ה־Algol או על רכבת צרת מסילה בין כוכבי Bootes או הדובה הקטנה. מהבחינה המסחרית והאנושית כאחד אין זה דבר נעים אם מישהו מתבונן באינטרסים שלך, בהשקעותיך או במשכנתאותיך ממרחקים אַסְטְרַלִיֵים שכאלה, וה־Camagueyno הזקן הרים לפתע גבות זועפות בראותו ש־este hombre Kettelring חושף את שיניו באופן מוזר ומשועשע בשמעו איזה שם חדש. הבן־אדם מאבד את שלוותו אם מישהו מטפל ברכושו באורח כל כך לא רציני, כאילו הן הזיות סתם או ככה. אלא שהפיראט הזקן גילה חיש מהר שיש בזה גם טובה. Mr Kettelring לא הניד עפעף בכותבו מה שלא יהיה; נאמר לבטל את האשראי של החוואי הנאבק בייאוש אי שם ב־Maria Galante, לפטר אנשים מעבודתם או להניח למישהו סכין על צווארו; לפעמים אפילו הקובני התקשה להוציא את הדברים מגרונו, הוא נשף והיסס וציפה לאיזו קושיה, אבל כבר הגיע לאוזניו התקתוק העליז של מכונת הכתיבה ו־este hombre רק הרים את עיניו המשועשעות בהמתנה מה יבוא עכשיו. ה־Camagueyno החזיק לפנים כתבן זקן ספרדי; הישיש הזה היה תמיד רב נורא כשנדרש לכתוב מכתב כזה, פורץ בבכי ובורח; הוא היה חוזר שיכור וכותב את הנדרש בארשת של מי שרבצה בו קללה, תוך שהוא מגדף את אמו כזונה בת זונה. עכשיו זה הלך בקלות, בקלות של שד משחת, כגלגל המסתובב. הקובני הזקן חש, אני חושב, מעין מועקה: כמה שזה זורם כמו מכונה משומנת; כבר לא צריך אפילו להכתיב, די שימשוך בכתפיו על מכתבו של מסכן שמטעיו נאכלו על ידי עובש לימה; מר קטלרינג יכתוב מה שיכתוב והחוואי יכול ללכת ולתלות את עצמו. נראה שמר קטלרינג אין לו מצפון; מן הסתם מאבדים את המצפון יחד עם הזיכרון.

"ואולם, היתה כאן, כפי שאפשר להבין, עוד נסיבה אחת, שנגעה דווקא בזיכרון. Este hombre Kettelring איבד, כזכור, את זכרונו על כל קרביו, אבל תמורתו נולד בו כושר זכירה חדש שהיה בו כדי להתהדר בו. הוא זכר מלה במלה נוסחי מכתבים, חשבונות וחוזים שעברו תחת ידיו. לזה כתבנו לפני חודש כך וכך, וההוא כלל ב־memorandum of agreement פרטים אלה ואלה. מערכת תיוק חיה ממש. ה־Camagueyno התבונן במר קטלרינג הבלתי נתפס, תוך הרהורים מלווים לעיסת הסיגר הנצחי שלו. מפעם בפעם הוא היה שולף מהכספת בעומק הבית תיקי חליפת מכתבים וחוזים ישנים. תקרא את זה, היה אומר, ומר קטלרינג קרא וידע. הקובני הזקן לא התרשם יתר על המידה מהמצאות מודרניות כמו סדר; מלבד זאת היו רבים מעסקיו מהסוג שהיה מוטב שלא להעלותם על הכתב. היו אי אלה פיראטים מכובדים כמותו, שדי היה לעשן אתם סיגר וללחוץ ידיים. אבל הבן־אדם מזדקן ולא יודע מתי תבוא שעת פקודתו; אשר על כן החל בהיסוס להכניס את מר קטלרינג לסוד עסקיו ולהפקיד בזכרונו פרטים על איך היה מה ומתי. מותר לנו להניח שלא היה מדובר רק בעסקים. מחוז Camaguey הנושן, הערבות והעדרים בהן, חוואים קובניים בני האצולה מהימים ההם; המרוצים שהיו מתקיימים בהוואנה, חברת החצר המהוגנת, גברות בקרינולינות – האם אתה יודע שהחברה הקובנית היתה האצילה ביותר והסגורה ביותר בעולם? היו רק אדונים ועבדים, ולא מין אספסוף שכזה. קובה הישנה, מר קטלרינג, והאדון הזקן, תוך שהוא מתגבר על השגרון שסבל ממנו, הראה כיצד היה caballero משתחווה לפני גבירה, והגבירה קדה כלפיו, עד שכמעט נוגעת בברכיה ברצפה באספה את קצות שמלתה בידיה. והריקודים של אז, שאקון או דאנצון – לא שום רומבה או סמבה; כי אז לא היו רוקדים כושים, אלה מחולות חשק של מורנים ופארדים; אבל קובני, אדוני, לא היה מבזה את עצמו כך. זה רק ה־Yankees הפכו אותנו לכושים. עיני ה־Camagueyno נדלקו. אפילו בנות הכלאיים כבר אינן מה שהיו. איזה ישבנים קטנים ועגולים שהיו להן; עכשיו הן כבר מקולקלות על ידי הדם האמריקאי; עצמות יותר מדי גסות, señor mio, ופיות רחבים, רק לצעוק. ואכן הן צועקות, אבל אז היו הומות, כן, משמיעות קולות המיה, כשזה תקף אותן. האדון הזקן הפטיר בידו. בכלל עכשיו צועקים יותר מדי; את זה הביאו האמריקנים. לפנים היו יותר שותקים, היה יותר הוד והדר –

“מר קטלרינג הקשיב, עיניו עצומות למחצה, ועל פניו שרועה בת צחוק של מבוכה. כאילו זָרַם לתוכו הריקן זֶרֶם העבר האבירי.”

פרק כ"ז

"אבל מלבד זאת אפשר להניח שמר קטלרינג לא היה נוח לשוחח; נראה שהוא נמנע ממגע עם אנשים, כאילו פחד שמישהו עלול לזהות אותו ולטפוח על כתפו: ‘מה שלומך מר זה וזה?’ באשר הוא שתה, הוא שתה לבדו ובכבדות; הוא היה פוקד מסבאות שבהן רקדו ה־colorados, סוקר את הרצפה המלוכלכת ברוק, חרצנים וזנבות סיגריות ומדבר אל עצמו בשפה שזה עתה עלתה על דעתו. אני חושב שהוא נהג מפעם בפעם בפטפוטים האלה לומר משפט, שעוד זמן רב אחר־כך ביקש לפענח את פשרו, כבודק שברים שנפלטו ממימיו העמוקים של נהר השכחה; אבל כיון שהיה מן הסתם שיכור מלהיות מסוגל לשחרר זכרונות מילוליים כאלה ממעמקי תת־הכרתו, הוא לא הגיע לעולם לפתרון כלשהו, ורק הניד את ראשו בתרדמה־למחצה, תוך שהוא ממלמל משהו שהוא עצמו לא הבין. ויחד עם נהמת תופי הטנבורין והטמטם הכושיים, מצלתיים וגיטרות, מוזיקה פראית ומטורפת, כמפל מים משתולל שממנו צפה ועולה בחורה עירומה וצורחת, הטופחת על מותניה הנוצצים, צריחת חצוצרה וצלילו העדין של כינור, אה, משל כאילו ליטפת גב חלק וכתפיים, גב כפוף וחלקלק, רק לתקוע בו ציפורניים. מר קטלרינג תוקע את ציפורניו לתוך כף יד מיוזעת ומנענע את ראשו, אם כי איננו מצליח להשתלב בקצבם של הנגנים השחורים, איפה, ראשו היה ניתק מגופו ומתגלגל על הרצפה. ולמה זה הנגנים מקפצים כל כך, חכה, חכה, עוד לא שתיתי כל כך הרבה שעיניי ירמו אותי; חכה, אני אעצום את עיניי ומשאפקח אותן, שתשבו בשקט, אני אומר לכם, אבל שלא תפסיקו לנגן. מר קטלרינג פוקח את עיניו, הנגנים השחורים מקפצים ומגלים את לובן עיניהם, ההוא התוקע בחצוצרה קם על רגליו כאילו עולה מתוך חשכה, ועל פיסת רצפה מתפלשת בחורה חומה בשמלה פרחונית, קובני שצבעו כצבע הזית עוטף את מותניה במטפחת אדומה ומקרב אותה אליו, בטן על בטן, הם משתפשפים בקצב סוער עד כדי עווית, הקובני בפה פעור ובת הכלאיים שעיניה הפוכות, מפרכסים ונושפים בכבדות, חושפים שיניים כאילו אומרים לנשוך זה את זו; וזוג שני, שלישי, מלוא המקום, מסתובבים בין השולחנות, מתנודדים וצורחים בצחוקם, מתנגשים, נוצצים בזיעתם ובדוֹהַן; ומעל לכל אלה צוהלת החצוצרה וצורחת את תהילת הכיבוש המיני.

"ראו נא את מר קטלרינג, כיצד הוא מתופף בשולחן ומנענע את ראשו. אל־אלוהים, מה זה מזכיר לי, מה זה מזכיר לי? וודאי הייתי פעם כל כך שיכור גם אני, כן בדיוק כך, כן, אבל איך זה נגמר? לשווא הוא מנסה לתפוס תמונה כלשהי החומקת ממנו. בת הכלאיים מנצנצת בשיניה ובעיניה, בין שיניה פרח היביסקוס והיא מנענעת את מותניה; כן, אני יודע, יכולתי ללכת אתך, אבל תארי לך, נערה, שאינני מסוגל להיזכר – אחד הצעירים גוחן על מר קטלרינג ואומר דבר מה על אוזנו. עיני מר קטלרינג יוצאות מחוריהן. Qué Vuole? הצעיר בעל הצוואר הדק מגחך ולוחש כממתיק סוד: אני יכול, אדוני, להביא אותך אל נערה יפהפייה. יפה, צבעונית, חרחר וספק בלשונו. למר קטלרינג קרה לפתע משהו; הוא קם בקפיצה וסטר על פני הצעיר עד שהלה עף ממקומו ונפל פרקדן בין הרוקדים. מר קטלרינג צעק והיכה באגרופו במצחו: עכשיו, עכשיו אֶזָכֵר – ולא נזכר; קמה מהומה נוראה, ואחר־כך עוד קטטה עם איזה אמריקאים שרוקנו את כל המקום יחד עם הנשים והנגנים ותפסו את השטח הכבוש; הצהירו שהקובנים הם כנופיה של בני כלאיים וניגרס, ועיטרו את עצמם בוורדים עשויי נייר, ששימשו בארץ הפרחים הזאת להאדרת המסבאה הקובנית.

"אז נבעו מכל זה, נאמר, הפגנות של לאומנים קובניים נגד האמריקאים. סטודנטים בני המקום הצטרפו, ונאמו נאומים משולהבים נגד ארצות הברית תוך הנפת דגלונים בצבעי כחול־לבן. לא עזר כלום; שומה היה לחקור את כל העניין בחקירה רשמית. ה־Camagueyno הזקן הרעים בזעם מתוך ענני העשן; מצד אחד הוא הכיר בכך שבני אדם באקלים הזה זקוקים להתפרקות משלהם, והתכוון בכך למר קטלרינג וכן לראשים החמומים של הנוער הקובני; מצד שני הוא שנא את האמריקאים והיה מסור בלב ונפש לאמונה שקובה שייכת לקובנים; בתור סוחר הוא צידד בעקרון הסדר ובתור Camagueyno בסגירת חשבונות עם הזרים. הוא לא רצה לאבד את este hombre Kettelring, ובעיקר חשש מהאפשרות שבחקירה רשמית תיחקר גם זהותו; מי יודע האם המשטרה לא תתחיל שוב להתעניין באותו מנוח עם שלושה כדורים בראש, אשר נזקף בשעתו לחשבון פרחחים אלמונים מן הצפון (שכן בני המקום, כידוע, מסדרים ענייניהם בסכין; להוציא את הפיאונים בעלי הניסיון מניו־מקסיקו). Ay, hijos de vacas, cobardes, cojones! האם בעבר קרו דברים שכאלה בקובה? כל אחד דאג לכבודו בעצמו ובלי רשויות, לא היו מריבות וקטטות, כי אף אחד לא רוצה להידקר למוות. ואיזה צדק שרר אז בקובה! דאגתו היתה נתונה, כיאות, לרכוש, לזכויות, לחוזי חכירה וירושה, ולא לקטטות של שיכורים. האדון הזקן הזעיף את גבותיו השעירות כעוס עד עומק נפשו, וירק רוק חום, בעוד שמר קטלרינג, נפוח ופרוע, תקתק במכונת הכתיבה. ההולנדי ההוא בהאיטי שוב מבקש את העלאת גובה האשראי לבניית מבשלת סוכר –

"מר קטלרינג הרים את עיניו שנראו בהן פנסים. ‘לאחרונה הוא כתב שהקבלן מסיים את הרכבת המכונות; עכשיו הוא כותב שאין עוד גג על אולם המכונות.’

הקובני נגס בסיגר; האם אין לו עכשיו דאגות אחרות?

"‘מישהו היה צריך להעיף מבט על הבניין,’ נהם מר קטלרינג, וחזר לתקתק במכונה.

"הקובני הזקן התחיל לצחוק צחוק חרישי. ‘זה רעיון, קטלרינג! אולי אתה רוצה לגשת לשם?’

"Este hombre משך בכתפיו; מן הסתם לא היה איכפת לו; אבל הקובני התעטף בעשן והרהר, מזדעזע מצחוק. ‘נהדר, אדוני, אתה נוסע להאיטי. בינתיים העניינים פה יתקררו, והאינטרסים שלנו שם דורשים שמישהו יעיף עליהם מבט. יש לנו שם סוכנות ב־־ Port-au-Prince וגם העניינים ב־Gonaiva וב־Samana – אתה הלא יודע.’ ה־Camagueyno הזקן השתעשע עד אין קץ. הייתי רוצה לדעת מה יעשה este hombre בהאיטי; זה לא קובה sabe?, – מן הסתם יטבע שם ברוּם, אלא אם הכושיות ינפנפו אותו מתוך מכנסיו; שם האנשים מִּטַּמְטְמִים עד כדי כך שאינם גונבים כבר אפילו. אמת נכון, שם היה דרוש בן אדם מוכשר; אפשר לעשות שם כסף – – הקובני הרצין. האיטי, זה לא קובה; שם עוד לא גנבו האמריקנוס את הכל, שם אף אחד לא מחזיק מעמד, לא, בחיים האלה אף אחד לא יחזיק מעמד, אלא אם הוא כושי. אף על פי כן – אפשר היה לקנות ולמכור שם – והבן־אדם הזה אין לו מצפון יותר מדי. אולי יחזיק שם מעמד; הבן־אדם יעבור הרבה אם אין לו מצפון.

"‘אני מוכן ללכת לשם,’ סינן מר קטלרינג באדישות.

“ה־Camagueyno ניעור; בעוד הוא טובל משהו כמו אגס במלח, התחיל להסביר מתוך פיו המלא מה טיב המידע שהוא זקוק לו. 'שתה, קטלרינג, לבריאותך; והיזהר לך, בן־אדם, מהנקבות, הן משתגעות שם אחרי בעלי שיער בהיר. אני מחפש קרקעות מתאימות לגידול קנה סוכר. אני מהמר על סוכר, קטלרינג, עוד עשר שנים אני מהמר על סוכר מקנה a la salud de usted! ותיזהר מקוסמים, הבהמות האלה אפילו אינם נוצרים. כן, נהיה זקוקים למחסנים ב־Gonaiva. אני שולח אותך, קטלרינג, כשלוח אב את בנו, עצם מעצמו, ואני משביע אותך, תיזהר מה־obeahos, מאלה הקוסמים. זה ושיחוד השלטונות אלה שני הדברים הכי חשובים. הקובני הזקן ינק מהסיגר שלו משהו כמו תבונה אפלה. יותר טוב כושיות מאשר בנות כלאיים, בן־אדם; הכושית היא לפחות חית־פרא, אבל בת הכלאיים היא שטן ממש. שטן, אני אומר. שים לב לסוכנות ההיא ב־ Port-au-Prince. אל תשכח לקחת אתך משחה נגד טפילים, קטלרינג, וכתוב לי מה ואיך שם, ומה ביחס לנקבות.”

פרק כ"ח

"מובן מאליו, ביקרתי במכון הבוטני לראות בחממה שלהם את הצמחייה הטרופית, שיהיה לי מושג ממנה. יכולתי לתת כאן תיאור מפורט למדי של הקרוטונים שעליהם נושאי צבעים צהוב ואדום בפסים, כה מרהיבים ביופיים, עד כי עולה החשש שהם רעילים; של אַקַלִיפִים שעליהם אדומים כמו מיניום, עלוות הקטיפה של אַנְתוּריוֹת התלויה מעל למקווי מים אפלים, שריחה כריח ריקבון מתקתק, שיחי פלפל שחור וגביעיהן הנוקשים של הבּרוֹמֶליוֹת, שמהם מגיחים באורח מסתורי פרחים וורודים או תכולים כצבע הרקיע; צמחי הפַנְדַנוּס שעליהם החדים כמשורים יוצאים הישר מהשורשים, שלא לדבר על דקלים; בכל אלה אין אדם נורמלי יכול להתמצא, אלא אם הוא מהלך בראש המכופף לאחור, כמו גוליבר בשובו מארץ הענקים. אולם אם לומר בדייקנות איך אני מתאר לעצמי את הנוף הטרופי, שומה היה להתעלם מכל אלה ולפרוץ, כדרך שעשה זאת Rimbaud, לתחום של נתונים גיאוגרפיים בלתי מוגדרים קמעה. ‘נתקלתי, דעו לכם, בצמחיה שלא תיאמן, שבה מעורבים פריחה ועיני פנתרים, פיסות עור של בני אדם וקשתות בענן מתוחות כמו מושכות; ראיתי ביצות רותחות שבהן מחליקים נחשי ענק אכולי פשפשים מענפי עצים עקומים מדיפי ריחות שחורים; הייתי רוצה להראות לילדיי את נופי הזהב האלה…’ כן, משהו כזה; אלא שאת הג’ונגל התוסס הזה צריך היה להבקיע בגרזן של קרני השמש, להעלות באש את העשבים הפראיים ולכבות את הגחלים ברגל יחפה; לשתול בטאטות או לנטוע עצי קפה ולהקים סככות קש, ורק אחר־כך להראות לילדים את נופי הזהב שבהם מתערבבים פרחים, ריחות ועורות של בני אדם וסוכנים מסחריים, נחשי ענק, יצוא וכוח אדם, ברקם התכול של פרפרים והסכמים בינלאומיים בדבר יצור חקלאי. איזה עולם ממזרים שופע, איזה ג’ונגל פראי! דעו לכם, אין דרכי מובילה לשום גן עדן לנוח בו בצל דקלים, ואתה, הטבע, חבק אותי, כסה אותי בפרחים אדומים וריחות יסמין. לדאבון הלב וצערי אין הדברים פשוטים כל כך לדידי. הייתי רוצה להציץ ולראות איזה רוטב חריף ושטני מתבשל שם משֶמֶש, קוניונקטורה, גזעי האדם וסחר, מטבע פרא ואשראי, מיצרי האדם הקדמוניים וציוויליזציה; בן־אדם, אפילו השטן לא ירצה לתחוב את כף הבישול שלו לתוך הדוד הזה. הייתי רוצה לדעת מה פראי יותר: האם הנחש הירוק שסוגדים לו הכושים, או חוקי הכלכלה שלהם סוגדים אנחנו; אני רק יודע ששני אלה יחד הם יער עבות פנטסטי יותר מחורשת צמחי השְבַטְבָּט שבהם דגרו הדינוסאורים על ביציהם. השאלה היא האם אפרוח שחור המתגרד בצל תפוחי האדמה המתוקים יימכר בשוק או האם יקופד ראשו לריצוי זעמו של הנחש העליון. הייתי רוצה לראות את הנחש הירוק, מפותל על גבי כסא מנהלים, מחייך לתוך שפופרת הטלפון ומסדיר את עניניו המסחריים. מה, הבורסה באמסטרדם חלשה? Well, נבטל את המטעים באיי Leeward. הנחש הירוק כועס ומכשכש בזנבו במעמקי האוקיאנוסים.

"כמו כן עיינתי בסטטיסטיקות בכדי לרחרח ממה מתבשל זה הרוטב הטרופי. יש לנו, ככל שהמדובר באנטילים, כל הואריאציות האפשריות: החל מקובה, שבה יש רק שליש colorados ושני שליש לבנים (ובכך מופרת המסורת הקלאסית של ארצות העבדות: היחס הנכון הוא שני צבעוניים על כל לבן), וכלה ברפובליקה של האיטי, שבה נאבק על חייו, בייאוש טרופי, קומץ לבנים מול המון כושים צורחים וצוהלים. הוסף לכך, להגברת התיאבון, נושכי נשך סוריים, פועלים מיובאים מהודו, סין, יאווה ואיי האוקיאנוס השקט. איזה רעיון נפלא! בפועל מיובא יותר קל לשלוט מאשר בכוח האדם המקומי; חכו עד שהנחש הירוק יישב את אירופה: או אז יובלו פועלים מארץ לארץ; הם יצייתו יותר ולא ידאגו אלא לעבודה ולהזדווגות.

"והרוטב הלוהט הזה ממולח במלח הארץ. כל מעצמה קולוניאלית שולחת הנה מבחר של בניה לייצג כאן בהוד והדר את שליחותו של הגזע הלבן. בלכתם לעולם הרחב למדו את גויי הארץ מה זה מדינה וסחר. בכל אשר תדרוך רגלכם הקימו משרדים וסוכנויות מסחריות. הראו לפראים המסכנים את ברכות הציוויליזציה בדמות אנשים זועמים ומזעיפי פנים חולניים המרגישים פה בגלות וסופרים ימים וכסף לדעת מתי יוכלו לחזור אל דודותיהם ודודניהם. צריך לשכנע אותם שעל כתפיהם מונח ההוד וההדר של המדינה או השפע, בכדי שלא ישתכרו עד מוות מרוב געגועים ועצלות ויחזיקו מעמד לעוד זמן מה בעוד הם הורגים את ימיהם בשאלות יוקרה, רכילות, והחלפת חולצות רוויות זיעה. Camagueyno שכזה לפחות לא רימה את עצמו לחשוב שהוא מייצג אינטרסים נעלים; הוא היה פיראט ישר דרך, ולכן שהינו במחיצתו בעונג מסוים.

"ובכן, בדוד הלוהט שלנו מונחת תערובת כדבעי: מושלים בריטיים, אמריקאיים, צרפתיים, הולנדיים, סגנים, סוכנים מסחריים ואפסנאים; נשים קריאוליות יפהפיות ומתיישבים ותיקים, משהו כמו אריסטוקרטיה קולוניאלית; מכאן אפשר לרדת להנאתנו במדרגות המין האנושי מצבע עור דמוי קנה הסוכר, תה, קפה בהיר עד ללובן הצרעת. במלתחתנו יימצאו הסומבררו של קובנים, נעליים כתומות של בני הכלאיים, מערומיהם הנוצצים של ה־Yorubas ומטפחות הראש הססגוניות של הבחורות מגואדלופ. כל זה מיובא מכל קצווי ארץ, מטואטא ומועתק מרחבי העולם; גרוטאות יוצאות מן הכלל שאפשר לנבור בהן; מסורות ספרדיות, אפריקניות, בריטיות, צרפתיות הלוקות בהסתגרות אנאכרוניסטית או עירוב כלאיים גרוטסקי. רק יונקי הדבש, הקרפדות, יער העד והטבק, אם לא לכלול את היבלית ומחלות למיניהן, הם כאן מהמקור. היתר עלה־פרח בערמות הזבל של הסחר האנושי.

“אלה אם כן הם איי געגועיי, כפי שאני מדמה אותם; כפי שאתה רואה אינני צייד של פרפרים נושאי צבעי הקשת, ואינני מדמה להיות חולמן הבורח לטבע הבתולי לסגוד שם עירום ועטור זרים לשמש. שום דבר שכזה. אם אכנה זאת בריחה, הרי זו בריחה לתוך מרכזם של העניינים שבו הכל נרקם, שבו מזדווגות התקופות תוך עירוב מגונה של תרבויות. כאן הדברים עדיין בשלב של אורגיה ואונס, כאן חומדים רווח כבעווית ובפראות כמו ניאוף. עזוב, זו תמונת האנושות הנפרשת לעינינו בטפח המוזר של האפשרויות האנושיות… והבלתי אנושיות כאחד.”

פרק כ"ט

"את מבשלת הסוכר בהאיטי אני מתאר לעצמי כמצויה בקרבת כפר כושי, הקרוי במפות, נאמר, Les deux Maries. היא מורכבת מכמה קירות לא גמורים, אפס מכונות ושלוש מאות אקרים (כאלף ומאתיים דונם) של אדמה צהובה מבוקעת, מכוסה בצמחיית עד וקני סוכר מהייחור הרביעי, כלומר בני חמש שנים, בלי מיצים וסוכר. ההולנדי נעלם בתבונה מזה זמן, ומר קטלרינג התמקם בחושה שלו, לאחר שהורה לנכש בה את מרבי הרגליים. באופן כללי הוא היה מרוצה; מאחורי גבו יער עד, סבך של עצי ערמון, עצי קקלין ועצי השטן, הוא נהנה משירת ציפור קטנה ובערב, בערב שטפו מתוך הסבך להקות של חיפושיות מאירות ועטלפים התעופפו במסלול עקלקל מעל לקני הסוכר המרשרשים ביובשם. מהכפר נשמע תיפוף הכושים ושירתם שבהם חגגו את בואו של אדון חדש. מר קטלרינג נשם לרווחה: כאן אכן אין צורך בשם, ומה שנוגע לזיכרון, מה לעשות בו, מה לעשות בו? אתה ממצמץ מתוך החום או העייפות ואין בך רצון לנוע ולנוד בציר הזמן בדרכי הזכרונות. אתה פה, ודי; זהו הווה שכזה מתמשך ומזמזם.

"הוא היה צריך לכתוב ל־Camagueyno איך הדברים נראים כאן, אבל הוא עצל מדי. סביב הבקתה צומחים חבלבל והיביסקוס, צמח ה־kasava ושיח בננות מסוג mafafo; זחל שעיר זוחל לאורך הגבעול, ונמלה מתרוצצת מעלה־מטה לאורך עלה ענק, כאילו מוטלת עליה שליחות כלשהי. זמן מה משעשע את האיש להסתכל בריצת הלטאות לאורך הקיר המותחל של בניין המפעל; אבל לבסוף הלטאה ננעצת במקומה ויושבת כאילו מוסמרה; אילו היתה בידך אבן – היא היתה נעלמת כהרף עין! אבל חכי, אני אקלקל לך. מר קטלרינג קורא באצבעו לכושי המסתתר מפניו מאחורי הקיר. זהו ראש הכפר, המספק את כוח האדם, מפקח ובכלל איש שררה. איזה סדר זה פה, אומר מר קטלרינג; אתם כנופיית גנבים אתם, קרפדות, קדימה לבנות את בית המפעל; תביא שלושים איש, אתה מבין, compris?. אני אריץ לכם את הביצים, עצלנים שכמוכם! כך, ועכשיו מתרוצצים שני תריסרי כושים באתר הבניה ומעמידים פנים כאילו הם בונים; מנוחת הלטאה הושבתה, ומר קטלרינג עצם את עיניו למחצה מול רעדת האוויר הלוהט. לפחות קורה משהו; לפחות נדמה לו שהוא עושה משהו; לפחות איננו חייב להסתכל בקיר הבלתי גמור והמכוער שעליו ננעצה הלטאה כאילו מוסמרה למקום. משהו מתרחש, ויעבור היום, השבוע, החודש, הלילה; בלילה, כן, בלילה יש יין דקלים ושינה, בלילה יש כוכבים, הלילה עובר איכשהו.

כבר מניחים את הטפחות; הגיע הזמן לשאול לשם מה בעצם מקימים בניין כזה ענק. מסתובבים סביב הבניין כמעט כל בני הכפר, זקנות, חזירים, ילדים עירומים, תרנגולות, הכל; לפחות קורה משהו. אבל מבשלת סוכר לא תצמח מזה. אין מכונות. מהר, עצלנים, מהר, אתם לא רואים שבפינה שוב נעצרה לה לטאה, כאילו היא נמלכת בדעתה מה בעצם היא רוצה? אפשר היה להפוך את זה לבית ייבוש; בית ייבוש תמיד טוב למשהו.

"מפעם בפעם היה מבקר אצלו שכן רכוב על פרד; חוואי צעיר בשם Pierre. בן כפר מנורמנדי שרצה לעשות כאן כסף בכדי שיוכל להתחתן בבית. הוא היה כחוש וכבד תנועה, מיוסר על ידי חבורות וקדחת, המוות הביט מעיניו. אתם האנגלים, הוא היה אומר (שכן הוא הניח שמר קטלרינג הוא בריטי), אתם יודעים לתת פקודות; אבן בן־אדם שרגיל לחסוך, לא ילמד את זה לעולם, לא, אדם שחוסך לא יידע להיות אדון. תחשוב על זה, כאשר הכושים האלה ראו שאני עובד בעצמי באלה הידיים – אי אפשר היה עוד לעשות אתם כלום. אתה חושב שאפשר לתת להם פקודה? הם צוחקים לי בעיניים ועושים לי דווקא. – ועצלנים, אלוהים אדירים! – הוא רעד מעוצמת שנאתו וסלידתו. השנה הם גרמו לי לנבילת שבעה אקרים של עצי קפה צעירים, אני הלא לא יכול לנכש את הכל לבדי, אמת? הוא היה ממורמר עד סף בכי. – וכאשר אני נוסע ל־ Port-au-Prince, אל האדונים האלה נועלי הנעלים הלבנות, מה שקוראים סוכנים מסחריים, ואני אומר להם: יש לי קפה, יש לי זנגוויל, אני יכול לספק אגוזי מוסקט – אנחנו – כך הם אומרים – לא צריכים כלום. תגיד, קטלרינג, בשביל מה הם יושבים שם אם הם לא צריכים כלום? הרי לא בשביל לתפוס זבובים! הם עושים כאילו לא הייתי אצלם. ואחר־כך יאמרו, מה בעצם אתה רוצה? אנחנו יכולים לתת לך כך וכך – מחיר מצחיק. והם צרפתים גם, קטלרינג. אילו הם ידעו מה זה להיות פה למעלה ־ ־

"פיאר בלע זאת בקושי עד שפיקת גרוגרתו ירדה ועלתה חליפות; הוא התגרד בכל חלקי גופו, שכן ייסרו אותו הקרציות האדומות. זה גיהינום, נאנק. בני הכלאיים האלה חושבים שהם כמונו. אבי היה סוכן אמריקאי, אני אינני שום כושי, מתנפח לך הולך בטל שכזה. ואתה עובד בפרך – יש לי כלה ב־le Havre, בחורה טובה מזכירה בבית מסחר; אילו יכולתי, אדוני, לפחות למכור את הכל פה, שיישארו לי כמה אלפי פראנקים ־ ־ כשהוא מחזיק את ראשו בין אגרופיו העלה פיאר זכרונות איך היה בבית; אפילו לא הרגיש שמר קטלרינג איננו גומל לו בסיפור מזכרונותיו; העלאת זכרונות היא אנוכית ביסודה. הוא התאונן על הזעה ועייפות; יעצו לו לאכול פרעושי פילים, אגוזים מעץ kashu, אמרו לו שאלה מרפאים עייפות ומחדדים את השכל. פיאר המסכן מילא בהם את כיסיו ולעס אותם כל הזמן; הוא לא ידע שבין היתר הם מגרים את יצר המין, וכחש מגעגועים לכלתו. מלבד זאת הוא פחד מהכושיות ומחלותיהן ונגעל מהן, כיוון ששנא כושים; האם לא הם שהשחיתו שבעה אקרים במטעי הקפה שלו? תגיד, קטלרינג, מלמל כקודח, תגיד, אתה שוכב אתן? אני לא הייתי יכול –

"כאשר חלפו עשרה ימים והוא לא הופיע, נשא מר קטלרינג לבקר אותו. פיאר שכב חולה בדלקת ריאות ולא הכיר אותו. Mon amant, התפארה הכושית שהיתה בבקתתו, נקבה נוראה זרועת פצעי גרדת, moi sa femme, he? מליל אמש. והיא צהלה עד ששדיה המצומקים התנדנדו, תוך שהיא טופחת על ירכיה.

כמה ימים אחר־כך פיאר נפטר.

"מוזר עד כמה מתחילים הבריות להתעניין באדם לאחר שמת. כעבור יומיים הגיעו שני אדונים מלמטה, מ־Port-au-Prince. מתעניינים מה יהיה בסופם של מטעיו של מר פיאר. באו לבקר גם את מר קטלרינג. ישבו אצלו, מרחו את יבלותיהם בשמן דקלים ובשמת simaruba וקיללו את כל האזור המחורבן כולו; כאן אפשר היה לעשות כסף אלמלא האספסוף של הכושים היו עצלנים כמו פשפשים; ואיך פה תנאי העבודה? ומה אתה, מר קטלרינג, בונה כאן – מבשלת סוכר או מה? מר קטלרינג הניד את ידו בבוז. מבשלת סוכר – פה? האזור יבש מדי, אדוני. ככה, לגדל פה כותנה, זה כן. שתדעו, זה יהיה בית ייבוש לכותנה.

"שני האדונים חדלו לרגע למרוח את גופם ולהרוג יתושים מעל גבי ירכיהם המיוזעים. ראה גם ראה, בית ייבוש לכותנה; ולנו יש לקוח המעוניין בכותנה. חוואי מניו־אורלינס, אלא ששם כוח העבודה כבר יקר מדי. הכושים המכונמים האלה שם למעלה יש להם כבר איגודים מקצועיים, היית מאמין? וכמה קרקע ראויה לעיבוד יש פה?

"מר קטלרינג תיאר בפניהם שלוש מאות אקר של קרקע מעובדת; אמנם היא רובה יער עד, אבל מה איכפת, ממילא אף אחד לא יבוא לראות את זה. מלבד זאת הוא לא האמין בשום חוואי אמריקאי; מי זה יתעניין בכותנה, ולמה בכלל כותנה? תוקם חברת Haitian Cotton Plantation Society ויימכרו מניות; לעזאזל כותנה, הסחר לא צריך שום כותנה; די בבית ייבוש ומקרקעין בכדי לזרוק לשוק מניות מודפסות למשעי ובכך יושלם מעשה ראוי לשבח של חדירה מסחרית ומדינית. בראש המניות יודפסו דיוקניהם של כושים מאושרים, ברקע תמונת בית הייבוש. מר פיאר המסכן – מטעי הקפה שלו יכוסו עכשיו כולם בעשבים שוטים.

"אלוהים עדי, הייתי רוצה לתאר משהו, את פריחת הפרנגיפנים או נפלאות כנפיהם של פרפרים; מדוע זה אני מקיף את עצמי בקיר האיום הזה מלבנים צהובות מלוכלכות בבוץ? לאן הגעתי – איזה נוף טרופי מרהיב מצאתי לי! יכולתי לרדת לגינה וליהנות מפריחת הפעמונית ומצינת הבוקר בצל שיחים; במקום זאת אני מסתכל בצהרי היום הצורבים בעיניים עצומות למחצה בקיר הצהוב של בית הייבוש שלאורכו פזורות קליפות בננות, צואה וגבעולי צמחים מרקיבים, ואינני יכול להכחיש את שביעות רצוני העמוקה: כך, לבסוף אנחנו כאן, רחוקים די הצורך בכדי להשעין מרפקינו על ברכינו ולהתבטל. ובכן, כך זה נראה, וזאת היא המציאות: הקיר הארוך הצהוב והמלוכלך, החרוך בשמש. הנה כי כן, נמלטנו, השבח לאל, עד קצה העולם האחר.

"שם אפוא הותרנו את מר קטלרינג; הוא ישוב בפתח בקתתו, לועס שזיפי חזיר ומתבונן בסבר פנים זעוף בלטאות שנשארו תקועות כממוסמרות על קיר בית הייבוש. הגיע כושי ענק מ־ Port-au-Prince.. נושא על ראשו מכתב. כותב ה־Camagueyno הזקן, muy amigo mio, וכן הלאה. בקיצור, הוא סופק את כפיו בהנאה, כי מכר זה עתה שלוש מאות וששים אקרים של מטעי כותנה ליד Deux Maries, כולל בית ניקוי ובית ייבוש מצוידים למשעי. העניין המסוים, כתב הקובני, עוד לא סודר; חוגים פוליטיים מתקיפים את השלטונות מדוע העניין ההוא טרם נחקר. אולי היה se$ñ$or Kettlering רוצה לגשת לכמה זמן ל־Gonaiva ולהסתכל שם?

“לקטלרינג לא היה איכפת; הוא השאיר מאחוריו את הטפחות הבלתי גמורות והלך להסתכל לכמה זמן ב־Gonaiva ומ־Gonaiva מצדי ל־San Domingo, ואחר כך נגיד ל־Puerto Rico, ואחר־כך זה כבר הלך יותר מהר, מאי לאי, למקומות רבים כל כך, שזה לא דמה למציאות.”

פרק ל'

"אני מגיש לך כאן רק קווי מתאר של קורותיו של מקרה X, ואפילו מתאר אין בכך; לא הייתי מסוגל לספר בשטף מה קרה לו שנה אחר שנה. לבד מזה, חייו לא היו מורכבים מאירועים; לאירועים דרוש רצון או לפחות משהו שאיננו אדישות; אולם באבדו את זכרונו, איבד מקרה X בלי ספק גם את רוב המניעים המפעילים בני אדם. אין לך מושג איזה כוח מניע טמון בזכרוננו; אנו מתבוננים בעולם בעיני ניסיוננו מן העבר, מקדמים בברכת שלום דברים בתורת מכרים ותיקים ותשומת לבנו מונהגת על ידי מה שהסב אותה לפנים; רוב יחסינו עם כל הסובב אותנו כרוכים בכבלי זכרונות עדינים ובלתי נראים. אדם בלי זיכרון הוא אדם בלי התייחסות; מקיפה אותו זרות והרעשים המגיעים אליו אין בהם שום תשובה.

"ואף על פי כן אנו מדמים את מר קטלרינג כאדם הנע ונד ממקום למקום כאילו הוא מחפש משהו. שלא נטעה: אין בו די עניין ללכת אחרי דבר מה, ואילו הושאר רק לעצמו, היה מן הסתם נשאר יושב קבע ליד הקיר המתפקע שוב ב־Deux Maries ועיניו תקועות בלטאות המתרוצצות ונתקעות חליפות. אלא שבקבלו על עצמו לטפח את ענייניו של הדון הקובני, הוא מוּנָע על ידיהם. בכל מקום יש איזה מדרגה או אוד עץ שיוכל להתיישב עליהם; הוא עוקב אחרי פלג זיעתו הניגרת על גבו, הוא מקשיב לרחש היבש של עלי הדקלים או של צמחי הקטניות והוא משתעשע קמעה בהתבוננותו בתנועותיהם של העצלנים האלה. זה כמו קליידוסקופ, והוא מסובב אותו בכדי שהם ינועו מהר יותר. נו, קדימה, קדימה, כושים שכמוכם, תזוזו שיקרה משהו, שמשהו ינוע מול העיניים שלי; תטענו את אגוזי הקוקוס על הספינה, שאו סלים על ראשיכם, גלגלו את חביות הרום העשוי מצמחי הפימנטו; קצת יותר מהר שלא אצטרך להכניס לכם פלפל בתחת. על פני המים בנמל מציירים השמן והלכלוך פסים ומעגלים בצבעי הקשת; איזו התפרקות יפה, איזה ריקבון מנצנץ! וזוזו, חזירים שחורים, קדימה לתוך שדות הקנה, שיכה גלים עד שיקציף השדה המרשרש, שיבריקו החלציים העירומים בתוך הסוּף האדמוני.

"ויחד עם זאת, מוזר; מבלי שידאג לכך, ומתוך שהוא עושה את כל שהוא עושה רק על מנת למלא במשהו את עצלנותו ואת חוסר המעש, מתלווה אליו ככל הנראה מה שמכנים במסחר הצלחה; הבריות מפחדים מעיניו האדישות, פקודותיו מובהקות ואינן מותירות מקום לסירוב, דיווחיו ל־Camagueyno הם מופת של אמינות מסחרית. הוא פוקד כאילו היה מורגל לכך משחר נעוריו, והוא מזרז את האנשים באורח שהם נכנעים לו מתוך זעם אפל וחסר ישע. אילו נראה היה לעין שהוא נהנה משליטתו ומתענג בכוחו ובאדנותו, זה היה, אלוהים היודע, יותר נסבל; אבל מה שמונח על שכמו הרחב והאדיש הזה, המוכן ומזומן כאילו בכל עת למשיכת כתף, איננו אלא פחד ומשטמה גרידא. שתקרעו את התחת, או תסתלקו מפה, מה איכפת לי. אבל לגמרי למטה, לגמרי מתחת לכל אלה, רוטטת פליאה קטנטונת וכואבת, מעין חלחלה מתמדת: אולי גם אני נשאתי משאות או חתרתי בסירה, גירדתי את גבי או אכלתי פיתה מלוכלכת בצל; אולי הייתי מחסנאי מיוזע המתרוצץ עם רשימות בידו, או שלבשתי מכנסיים לבנים וכובע פנמה כמו עכשיו ופיקחתי על אנשים שעבדו בפרך בשביל קובני אחר. כל אלה רחוקים באותה מידה, ובאותה מידה בלתי מציאותיים; אתה יכול להתבונן בזה כמו דרך משקפת הפוכה – כל כך רחוק זה וכל כך מצחיק; כמה כולם עמלים, סבלים, פקידים, מחסנאים ואדונים בנעליים לבנות המשחקים טניס מאחורי הרשת –

“או שבאים אדונים מסוגים שונים: סוכניו ונציגיו של ה־ Camagueyno, בעלי מטעים נפגעי משכנתאות, מנהלי מבשלות סוכר, חוואים קטנים ורועשים:Hello, Mr Kettlering, אשתי היתה נהנית לו נתכבדה לפגוש אותך ואת Mr Kettlering, מה בדבר כוסית קוקטיל – כעבור רגע קט הם מתבלבלים ומגמגמים לנוכח עיניו האדישות של מר קטלרינג: הם מתאוננים על יבול דל, שוק גרוע, הגנבים האלה בני הכלאיים וכדומה. מר קטלרינג לא מניח להם אפילו לסיים, זה משעמם אותו; תעשה את זה כך וכך, אדוני, תביא לי דו”ח, אני אציץ בו לבד. האנשים האלה מפרכסים לפניו, מזיעים מתוך הכנעה ושונאים שנאת מוות עד כאב גופני את האדון המתנשא המניח, בשם הקובני, ללא ייפויים יתרים, מאכלת על גרונם; ובינתיים מר קטלרינג שוקל־וטורה בלבו אפשרות שכזו, מוזרה ומדריכה את מנוחתו. שמא זה כאן הוא האני שלי לשעבר, האני האמיתי שלי? אולי הייתי נוגש עם שוט בידו, חוואי כזה או מי יודע מה, אדם החולש על רכוש, ובכך גם על בני אדם; כיצד זה הייתי יכול לפקוד עליהם כך, אילו זה לא היה בתוכי? אולי זה יצעק מתוכי בקול רם יותר, אם אנסה זאת על אחרים; אולי זה יכאב לפתע בתוכי אם אכה את מישהו, ואראה פתאום שזה בעצם אני.

“אם נתעלם מאירועים חיצוניים, מתנהלים חייו בשני מסלולים: שעמום ושיכרון, ואין בלתם; רק שעמום הנמוג בשיכרון ושיכרון הנמוג בשעמום. שעמום, שהוא הפרוזאיות הנוראה ביותר, המכוערת ביותר; שעמום המוֹצֵא, מתוך שביעות רצון כמעט, את מִרְעֵהוּ בכל שהוא מגעיל וחדגוני, מאוס וחשוך תקווה, שאיננו מחמיץ שום צחנה ושום זוהמה, המהלך בדרכי פשפשים ובעקבות תהליכי ריקבון, המתפתל בסדקי ההתפרקות שבתקרה ומחפש שבילי שווא של כיעור החיים. ושיכרון. בין שזה שיכרון מרם, משעמום, מתאווה או מחום, ובלבד שכל זה מעורב יחד, שהחושים יעברו מזה אל זה, שנניח להתלהטות המטורפת להשתלט עלינו; ניקח נא את כל אלה יחד, כולם יחד לפינו ולידינו, בכדי לגמוא את הכל בתאוותנות ולרדות את כל המיץ עד ששאריותיו ישתפכו על סנטרינו, שדיים ופרי, עלווה מצננת ואש לוהטת; כאשר אין דבר שגבולות לו, הרי גם אנו פטורים מהם, וכל אשר נע, נע בתוכנו; בתוכנו נדנוד הדקלים והמותניים, בנו זוהר השמש המהמם ובכיים הנצחי של המים; פנו דרך, פנו מקום לאדם שהוא כה גדול ושיכור, שהוא מכיל את הכל. גם את הכוכבים ואת המיית צמרות העצים ואת שערי הלילה הפתוחים. איזה נופים הם אלה שצייר השיכרון או השעמום; נופים התקועים ביובש מת או בתסיסת ריקבון, זבובים, צחנה, לכלוך דביק והתפרקות, או שמא נופים של רתיחה, עתירי שמשות, מלאי ריחות ייחום וטעמי אש, פרחים לוהטים, מים וסחרחורת. שמע נא, בשעמום ושיכרון אפשר לתאר גיהינום ראוי לשמו עם כל נספחותיו, כל כך נרחב שיש בו אפילו גן עדן; גן עדן על כל נפלאותיו המסנוורות, על כל תענוגותיו, אלא שזה הוא מדור הגיהינום התחתון, כי שם קם ויהי כל הגועל וכל השעמום.”

פרק ל"א

"נאמר באקראי: האיטי, פורטו־ריקו, ברבודה, גואדלופ, ברבדוס, טובגו, קיראסו, טרינידד. סוכנים הולנדיים, אליטה קולוניאלית בריטית, קציני הימייה האמריקאית, בירוקרטיה צרפתית ספקנית ובלתי מסודרת; ובכל מקום קריאולים המפטפטים בניבם המיוחד להם, כושים, filles de couleur, הרבה אנשים גסי רוח, ויותר מאלה – אנשים אומללים, והרבים ביותר כאלה המנסים לשמור איכשהו על כבודם שהשתייה, הגירויים וזיווגים מיניים גרועים מאיימים עליו. מקרה X, כל עוד היה הדבר אפשרי, העדיף דרכים סלולות; אף על פי כן עברו עליו שבועות וחודשים שבהם נגזר עליו לחיות תחת גג עשוי קש, בחושה בנויה על כלונסאות כמו שובך יונים, בכדי לשחררו מעונשם של סרטנים ומרבי רגליים, בשולי יער עד חדור רוחות פרא או גשמי זעף מהבילים; כאן הוא מלך על מדרגות עץ, לכאן באו לנקר את פרעושי החול מכפות רגליו, ומכאן הוא היה מפקח על הפיכת עוד כמה מאות אקרים של הטבע־לשעבר לשדות שיניבו את לֵחוֹ ופירותיו של הצמח הקרוי שגשוג. ויהי ותבוא הברכה על הארץ, שתמציתה היא, שעל הכושים יהיה לעבוד יותר קשה מאשר עד כה, אך יישארו בעניים כמקודם; לעומת זאת בחלק אחר של העולם יחדלו לֵח שדותיהם ופירותיהם של חקלאים להשתלם להם. זה מהלכם של הדברים, ולמר קטלרינג לא איכפת; אם קני סוכר, אז שיהיו קני סוכר; שיקישו הגרזנים, שיזמזמו היתושים וייאנקו הכושים – בסוף הכל יסונן ויוחלק בתקתוקן של מכונות הכתיבה. לא, אלה לא מכונות כתיבה, אלה צפרדעים, אלה צרצרים, אלה ציפורים המנקרות בגזעי עצים. לא, אלה לא ציפורים או רשרוש גבעולי הקנים, זה תקתוק מכונת הכתיבה, ומר קטלרינג יושב על הרצפה ומקיש באצבעו על קלידי המכונה החלודה. רק מכתב מסחרי לקובני, לא יותר; אבל המכונה הזאת כל כך אכולת רטיבות וחלודה ־ ־ לקטלרינג הוקל איכשהו. מה לעשות, המכתב הזה כבר לא ייכתב; אז טוב, אני חוזר.

"ובכן, הוא חוזר לקובה, כשיבול קני הסוכר באיים נזקף לזכותו. הוא חוזר על סיפונה של ספינה מגושמת טעונה בווניל, פימנטו וקקאו, פרחי מושקט ומנדרינות, אנגוסטורה וזנגוויל, ספינה גדושת ריחות, מהוגנת כמו חנות לממכר סחורות קולוניאליות; זאת ספינה הולנדית הנודדת מנמל לנמל כמו דודה פטפטנית, הנעצרת בפתח כל חנות ומרבה לדבר. שום דבר לא בוער, אדוני, רק לתחוב את הידיים בכיסים ולהתבונן. במה? ובכן, במים, בים, בנתיב השמש הנכתב על פניו; באיים בעלי הצלליות המכחילות, בעננים המקושטים בזוהר זהוב, בדגים המעופפים המתיזים מים נוצצים. או בערב בכוכבים; יבוא לו הקפטן הכרסתן, יציע סיגר עבה, וגם הוא לא ירבה בדיבור. בסופו של דבר לא היה רע להישאר סתם מר קטלרינג. כל הזמן יש באופק איזו סערה, בלילה מבהיקים ברקים אדומים רחבים מאחורי מסך הגשם; או שהים ינצנץ בפסים חוורים וכחולים, המתרחקים זה מזה ולפתע יתפזרו בלא כלום, ולמטה, במים השחורים התוססים מנצנץ משהו באורו שלו. מר קטלרינג נשען במעקה והוא מלא משהו שאיננו לא שעמום ולא שיכרון. כן, הדבר האחד שהוא בטוח: לפנים הוא כבר שט והרגיש בדיוק כך, מאושר וללא משא. עכשיו הוא מאחסן את זה, שלא ישכח שוב. שלא ישכח את הכמיהה לפרוס ידיים למרחבים. את התחושה האינסופית של אהבה, חירות או משהו כזה.

"ה־Camagueyno קיבל אותו בזרועות פתוחות; הפיראט הזקן ידע להכיר טובה כשמביאים לו ספינה טעונה מלקוח טוב. הוא כבר לא יושב עם מר קטלרינג בחדר העבודה, אלא בחדר מגורים אפוף צל, ליד שולחן מכוסה מפה בסגנון דמשק, ועמוס כלי זכוכית אנגליים וכדים מקושטים בראשים כבדים עשויי כסף; הוא מוזג לו יין שחור ומשתדל – כנראה מתוך רחשי כבוד מיוחד – לדבר אתו אנגלית. החדר מוביל דרך מערכת קשתות ועמודים אל אכסדרה המרוצפת במרצפות חרס צבעוניות; במרכז לוחשת מזרקת מים בין דקלים זעירים וצמחי הדס באגרטלים מחרסינת פאיאנס, ממש כמו בסביליה. Señor Kettelring הוא עכשיו אורח מכובד, ביתי ביתך, אומר הקובני בהדר ספרדי נושן, ושואל על קורותיו ודרך שיבתו, כאילו אלה סיורי תענוגות של איש מכובד, סתם לשם שעשוע. למר קטלרינג כמובן אין הרקע המסורתי הדרוש לגינונים אלה והוא מדבר ביזנס; שם זה נראה כך, החייב ההוא הוא חייב רע, המפעל שם ושם יכול היה להבטיח עתיד וכדאי להשקיע בו. ה־Camagueyno מנענע בראשו, very well, sir, על זה עוד נדבר, ומניד את ידו; מה אתך, לזה יש זמן די והותר. הוא הזדקן מאד, הוא יותר מהודר ויותר אווילי מבעבר. גבותיו השעירות עולות ויורדות על מצחו, ולְחַיֶיךָ, קטלרינג היקר, לְחַיֶיךָ. הוא מצחקק בהתרגשות. ‘ומה בקשר לנשים, מה עם הנשים שם?’

"קטלרינג התפלא. 'תודה על השאלה, זה איכשהו נסבל. מה שנוגע לקרקעות בטרינידד, זאת ביצה ארורה; אבל עם קצת ניקוז ־ ־ '

"האם זה נכון,' גנח הקובני, ‘האם זה נכון שהכושיות בהאיטי מטורפות בריקודי האלילים שלהן? הֶא?’

" ‘נכון,’ אמר מר קטלרינג. ‘מטורפות לגמרי, אדוני. אבל הטובות ביותר הן אלה בגואדלופ.’

"ה־Camagueyno רכן אליו. ‘ומה הודיות, איך ההודיות? האם הן muy lascivas? אומרים שיש להן – תורות סודיות שכאלה, האם זה נכון? אתה חייב לספר לי הכל, קטלרינג היקר.’

"לחדר נכנסת נערה בשמלה לבנה. הקובני קם על רגליו, גבותיו מורמות בתמיהה, פלא שלא נוגעות בשיערו. ‘זאת בתי, Mary, Maria Dolores; היא למדה באוניברסיטה בארצות הברית.’ זה נשמע כאילו הוא מתנצל בשמה; נערה ספרדית הרי לא תיכנס לחדר שמצוי בו caballero זר. אלא ש־Mary כבר מושיטה יד כאחת האמריקאיות. ‘How do you do, Mr. Kettelring’?' היא מעמידה פנים של מי שעצמותיה בולטות יותר וחדות יותר משהן באמת, רוצה להראות אנגליה; אך היא בעלת צבע זית בהיר ויחד עם זאת שחורה כזפת, גבותיה מחוברות ופלומה דקה מתחת לאפה, נערה קובנית טובה ואמיתית.

" ‘Well, Mary’, אומר ה־Camagueyno לאות שהיא יכולה ללכת; אבל Mary היא נערה אמריקאית ועצמאית, מתיישבת כשרגליה צלובות ויורה שאלה אחרי שאלה לכיוונו של מר קטלרינג. איך נראים הדברים באיים. מה בדבר התנאים הסוציאליים של הכושים. איך הם חיים, מה עם הילדים, מה עם תנאי הבריאות. מר קטלרינג משתעשע בחשאי על להיטותה הלמדנית, בעוד ה־Camagueyno מרים לאות כעסו את גבותיו כמו שני זחלים שעירים ענקיים. ומר קטלרינג שיקר כמו ספרי למוד של בתי ספר: איים מבורכים, Miss Mary, גן עדן עלי אדמות; הכל מלא יערות בתוליים, יונקי דבש, צמחי הווניל צומחים שם מעצמם, רק לקטוף; ומה שנוגע לכושים, אין מה להתלונן, הם יודעים לשמוח כמו ילדים…'

“הנערה האמריקאית מקשיבה, חובקת את ברכיה, ואינה מסירה את עיניה מהגבר הזה, החוזר הישר מגן העדן.”

פרק ל"ב

"בערב התנצל ה־Camagueyno בשעה מוקדמת, בשל כאבים בכיס המרה; הוא נראה באמת רע ועיניו שקעו עמוק מעוצמת הכאב. מר קטלרינג פרש לעישון סיגר בגן, הרווי ריחות של מושקט ועצי שיטה, ופרפרי עש התעופפו כמו שיכורים. נערה לבנה יושבת על שרפרף מחרס מַיוֹלִיקָה ובפה פעור למחצה שואפת לריאותיה את האוויר המתוק עד גועל. מר קטלרינג התרחק בקשת מנומסת, הוא יודע מה הולם. ולפתע עף הסיגר לתוך סבך ההרדופים. ‘Señorita’, אמר קטלרינג מהר ובקול כמעט מחוספס, ‘אני מתבייש; אני שיקרתי לך. שם למטה יש גיהינום של ממש, ואל תרשי להונות אותך, כאילו יכול שם בן־אדם להישאר בן־אדם.’

" ‘ואתה תחזור לשם,’ היא אמרה בלחש; זה הלילה המעמעם כך קולות.

" ‘כן. וכי לאיזה מקום אחר אלך?’ היא פינתה לו מקום לידה. ‘אולי את יודעת שאני… אין לי בית. אין לי לאן לחזור, אלא לשם.’ הוא הניד את ידו. ‘אני מצטער שקלקלתי לך דימוי של גן־עדן. אך לא, זה לא כל כך נורא.’ הוא חיפש משהו יפה. ‘פעם ראיתי פרפר מסוג Morpho; מרחק צעד אחד ממני הוא נופף אתך כנפיו הכחולות; איזה יופי! – הוא ישב על פגר עכברוש מלא תולעים.’

"הנערה האוניברסיטאית יישרה את גווה. ‘מר קטלרינג –’

"‘אני לא שום מר קטלרינג. בשביל מה ולמה כל הזמן לשקר. אני אינני אף אחד. אני חושב שבן־אדם שאין לו שם, אין לו גם נשמה. לכן החזקתי שם מעמד, sabe?’

ולפתע אין זו עוד נערה אוניברסיטאית, אלא קובנית קטנה הממצמצת בריסיה הארוכים מתוך חמלה. Ay de mi, מה לומר לו, מה מלה יפה לומר לו? הכי טוב לברוח הביתה, שהרי הוא כל כך מוזר; להצטלב ולקום – לא, את זאת אין הנערה האמריקאית יכולה לעשות, הנערה האמריקאית תהיה לו ידידה; הלא למדנו פסיכולוגיה, אפשר לעזור לו, שיחפש את זכרונו האבוד, לדלות את חוויותיו המודחקות; תחילה שומה לרכוש את אמונו – הנערה האמריקאית תופסת את ידו מתוך רגש חברי. ‘מר קטלרינג – או לא, איך לקרוא לך בעצם?’

" ‘אינני יודע. אני הבן־אדם הזה.’

"היא לוחצת את ידו להובילו. ‘נסה, נסה לחשוב על ילדותך. במשהו, חזקה שתיזכר – לפחות באמא שלך, כן? נכון שאתה זוכר?’

“'פעם… הייתי קודח. זה היה בברבודה. כושית זקנה כזאת הניחה עלי תחבושות פלפל שחור שבישלה עם פימנטו. היא לקחה את ראשי בחיקה וחיפשה עלי פרעושים. כף ידה היתה מצומקת כמו טלף של קוף. אז היתה לי הרגשה שזה כמו אמא.”

“הקובנית הקטנה רוצה להשתחרר מאצבעותיו – ידו כל כך לוהטת; אבל אולי זה לא הוגן, נורא כמה בן־אדם בדברים כאלה לא בטוח. 'ובכן, אתה בכל זאת נזכר באמא שלך?”

" 'לא, אני לא יודע. אני חושב שלא היתה לי אמא!"

"הנערה האמריקאית גמרה אומר לעזור לו. 'אתה מוכרח להתאמץ. תיזכר במשהו כשהיית נער. באיזה משחק, בחברים, באירוע כלשהו, זעום ככל שיהיה – '

"הוא הניד את ראשו מתוך אי־בטחון. ‘לא יודע.’

" ‘לפחות משהו,’ היא הקשתה, ‘רשמי ילדים הם כה עזים!’

“הוא ניסה לרצותה. 'תמיד כשהסתכלתי באופק, דמיתי שמאחוריו מוכרח להיות משהו נורא יפה. זאת הרגשה כזאת של ילד, נכון?”

"‘כך חשבת בבית?’

"‘לא, כאן באיים. אבל עם זא ראיתי את עצמי… כילד.’ הוא מחזיק את ידה ומעיז להתקדם קצת הלאה. ‘תשמעי – אני… גנבתי כדור.’

"‘איזה כדור?’

"‘כדור… של ילד,’ הוא מלמל מבולבל. ‘זה היה ב־Port-of-Spain, ליד הנמל. הוא התגלגל אל רגלי… כדור קטן, ירוק ואדום. וודאי היה לי דבר כזה כשהייתי ילד. מאז אני נושא אותו אתי –’

“בעיניה עלו דמעות; אלוהים אדירים, כמה אני טיפשה! ‘אז אתה רואה, מר… מר קטלרינג,’ נשפה נרגשת, 'זה יבוא, עוד תראה – עצום את העיניים וחשוב, כן? נורא חזק תנסה להיזכר – אבל עליך לעצום את העיניים בכדי להתרכז!”

"הוא עצם את עיניו בצייתנות וישב ללא ניע, כאילו גם לכך נצטווה. ושקט מסביב, אפשר לשמוע רק רחש עשים שיכורים ומרחוק צריחתה של בת כלאיים.

"‘האם אתה מנסה להיזכר?’

"‘כן.’

"הקובנית הקטנה גוחנת, בנשימה עצורה, על פניו. כמה הוא מוזר, כמה חמורֵי סבר פניו כשעיניו עצומות מיוסר ונורא – לפתע נשתחררו תווי פניו.

" ‘נזכרת במשהו?’

"הוא נאנח בהקלה עמוקה. ‘כאן כל כך יפה!’

"היא נאלצה להיאבק בהתרגשות תפלה; ובכל זאת נפלט מפיה דווקא הדבר שלא רצתה לומר: ‘כאן… זה לא גיהינום?’

"‘זה לא גיהינום,’ הוא לחש. הוא פחד להזיז את ידו או לפקוח את עיניו. ‘לי זה חדש איכשהו. תביני, אני לא אהבתי אותם.’

"אלוהים היודע, מי הקדים לתפוס את העניין, הנערה האמריקאית או הקובנית הקטנה השחורה.

"‘האם… לפני כן אהבת את מישהו?’ אלוהים, איזה חושך!

"הוא מושך בכבדות את כתפיו.

“'את זה אתה אולי חייב לזכור…!” את זאת אומרת הנערה האמריקאית, כי הקובנית יודעת שבלתי הולם לדבר כך עם גבר זר. אבל גם הסטודנטים האמריקאית התמירה נבוכה; שם, למעלה, בקולג' של בנות, התווכחו על הכל; גם עם צעירים אפשר היה לדבר בגלוי על כל דבר – אלוהים היודע מדוע זה פה לפתע קשה כל כך. היא מצננת את לחייה בגב ידה ונושכת את שפתיה.

"‘Mr. Kettelring?’

"‘כן?’

"‘וודאי אהבת פעם איזו אשה. תנסה להיזכר.’

"הוא שתק, נשען על ברכיו. עכשיו זה שוב הקובנית הקטנה הממצמצת באי שקט בריסיה הארוכים. ‘מימיי,’ אמר לאטו, ‘לא חוויתי את שאני חווה עכשיו. את זאת אני יודע, יודע בבטחון.’

"הקובנית הקטנה עצרה את נשימתה, ולבה הלם בחוזקה וברכיה רעדו; ובכן ככה זה, אלוהים הרחמן, וזה כל כך יפה, שבא לך לבכות. אלא שהמוח האמריקאי תפס את המשפט הקצר הזה והפך אותו על פיו. כן, ככה זה, ואני ראיתי את זה מייד, מייד משאמר: Señorita, אני שיקרתי לך.

"‘אני כל כך שמחה,’ היא אומרת ושיניה נוקשות קצת, ‘ש־ (מה בעצם?) – שהמקום כאן מוצא חן בעיניך.’ (לא, זה לא זה, אבל עכשיו כבר לא חשוב.) ‘אני כל כך אוהבת את הגן הזה, אני מבלה פה מדי ערב – ' (אלוהים אדירים, איזו שטות אמרתי!) הנערה האמריקאית משתדלת שידה תהא על העליונה. ‘תביט מר קטלרינג, אני אעזור לך להיזכר, אתה רוצה? זה מוכרח להיות נורא כשאדם לא מסוגל להיזכר מי הוא.’ מר קטלרינג נרתע, כאילו הונחתה עליו מהלומה. ‘אני מתכוונת,’ מנסה הנערה האמריקאית לתקן מהר, שהייתי מאושרת כל כך, לוא יכולתי לעזור לך! אני מבקשת –’ נגעה באצבעה בשרוולו. (רק טיפ־טיפה פלירט, לפני שאני הולכת! רק שיהיה נעים בדרך הביתה!)

"הוא קם. ‘אני מבקש סליחה. אלווה אותך.’

"היא ניצבה לפניו בקרבה כזאת כאילו החזיקה את שתי ידיו. ‘תבטיח לי שתתאמץ להיזכר!’ הוא חייך. ברגע זה הוא נראה לה כל כך יפה שבא לה לצעוק מאושר.

"היא רוכנת מהחלון לתוך הלילה הריחני; בקומה שמעל נראית על המרפסת גחלת סיגר.

"‘Hallo, Mr. Kettelring!’

"‘כן?’

"‘אינך ישן?’

" ‘לא.’

"‘גם אני לא,’ היא מודיעה בנימת אושר ורוכנת לתוך הלילה כשכתפיה מעורטלות. קח, לטף, חבק את כתפיי, הנני; משש, משש כאן איך הולם לבי.

"לא, אני לא מסתכל, אינני מעיז; הנה גם את הסיגר אני זורק לתוך החשכה שמא יתגלה כמה שיני נוֹקְשוֹת. Damn, Mary, אל תלטפי את כתפייך, זה הרי כאילו אני מלטף אותן.

"…אני יודעת, אני מרגישה. ידיך לוהטות כאילו הן מונחות בשמש. מה זה, אצבעותיי כה רועדות? ובכל זא אני שקטה, שקטה לגמרי. אני ידעתי שזה יבוא. ממתי יידעתי? אתה לא חייב לדעת הכל. תיכף משנכנסתי לחדר ואתה קמת – כזה גדול, ואיננו יודע אפילו למי הוא שייך.

"הגבר למעלה במרפסת נאנח.

"Oh, Mr. Kettelring, please, אל תהיה טיפש; זה הלא הכי יפה בך. בא לָך לקחת את ידך ולומר: Dear lil' boy, של מי אתה? הייתי מנשקת אותך בו במקום. האינסטינקט האימהי, אני חושבת.

"תודה רבה.

"לא. אל תאמין. אני פחדתי ממך. זה הכל כל כך מסתורי ונורא – כאילו אתה לובש מסיכה. מרגש בתכלית. כמעט שהייתי בורחת כאשר פנית אלי בגן; איזה פחד זה היה!

"Beg your pardon,, אני בעצם לא רציתי –

"אבל אני רציתי שתבוא; לא ידעת? זה כל כך טיפשי, המנהגים הספרדיים האלה, שאסור לי לשבת אתך בארוחת צהרים. את הפגישה צריך כמעט לקחת בגניבה… ומייד זה כל כך מוזר; לבך הולם כאילו זה חטא או עוון. האלו, אתה עוד שם?

"כן, כאן אני, כאן. אל תביטי, אחרת אני קופץ למטה, Maria Dolores.

"מייד היא מכסה את כתפיה בצעיף המשי המעטר גדילים; כעת היא שוב קובנית שחורה, הממצמצת במתק בריסיה הארוכים לתוך החשכה ולא חושבת דבר, רק ממתינה.

"עליך להבין, שם פוגשים כל כך מעט נשים לבנות, שם למטה; את לא יודעת איזה נס זה להרגיש לפתע את ההרגשה הנוראה והיפה של יראת כבוד. את הכמיהה הזאת לכרוע ברך ולא להעיז אפילו להרים מבט. Ay, señorita,, מה לא הייתי עושה בכדי שתעניקי לי את מטפחתך. הייתי כורע ברך ומרגיש מאושר עד יומי האחרון.

"עיני הנערה הקובנית בוהקות ולאט, לאט נשמט הצעיף מכתפה האחת; רק פס צר של עור זרועה החשופה, אבל זה יותר ממה שאי פעם – ככל הנראה זה היה משק כנפיו של עטלף שחלף לידה במעופו העקלקל; היא נרעדה, הניחה את זרועותיה על חזה, והיתה כלא היתה.

ואחר־כך, כן, השחר עולה, בגן נשמע ציוצה של ציפור עוד מתוך שנתה; הסטודנטית האמריקאית ניגשת חרש אל החלון ומתבוננת במרפסת – כן, גם עכשיו לוחשת שם גחלת הסיגר; ניצב שם ללא ניע האדם ההוא ולופת בחוזקה את המעקה; והנערה נאנחת, כי אושר כואב. אחר־כך ישבה עוד שעה ארוכה בקצה מיטתה וחייכה בהתרוממות רוח מעל לרגליה הלבנות והעגלגלות."

פרק ל"ג

"אינני מסוגל לבדות זאת אחרת: היא לא ראתה אותו כל היום הבא, כאילו בכוונה תחילה; ה־Camagueyno סחב אותו למשרד, ומשם למקום כלשהו לארוחת צהרים. הוא דיווח בפיזור הדעת איך ומה; הפעם צריך היה הקובני להציג שאלות בכדי שהוא ידבר ביזנס, וגם אז הוא בלבל את היוצרות והחליף את טרינידד בברבודה. הקובני שלח אליו מבטים מעיניו השקועות והחוקרות וצחקק, על אף שכאביו ייסרו אותו. את ארוחת הערב שוב אכלו שניהם לבדם; הקובני היה צהוב כולו מייסוריו, אבל לא היה לו חשק לקום, ורק השלים כל הזמן את מנת הרום, שתה, קטלרינג, לעזאזל, שתה! ובכן מה בעניין הסוכר בהאיטי? זכרונו של קטלרינג מכשיל אותו הפעם, מדי פעם הוא עוצר את דיבורו ומגמגם: ‘אז תשתה, בן־אדם!’ לבסוף קטלרינג קם על רגליו, תוך שהוא מתאמץ שלא להתנודד. ‘אני הולך לגן, אדוני. כואב לי הראש.’

"ה־Camagueyno הרים את גבותיו. ‘לגן? כרצונך.’ שוב המחווה הגרנדיוזית, לאמור שהכל פה שייך לאורח הנכבד. ‘אגב, קטלרינג, מה שלום הזיכרון שלך?’

" ‘הזיכרון שלי, אדוני?’

"הקובני הצר את עיניו. ‘האם אתה יודע כבר לפחות, מי אתה?’

"קטלרינג הסתובב בתנועת פתע. ‘אני חושב, אדוני, שמכירים אותי די הצורך… בתור מר קטלרינג.’

"‘אמת נכון,’ מלמל הקובני והתבונן בסיגר שלו. ‘זה טיפשי, שאינך יודע אפילו, האם אתה… נאמר… כבר מזמן נשוי אי שם, הלא כן?’ הוא קם בקושי ולחץ בידו על כבדו. ‘לילה טוב, מר קטלרינג, הרשה לי לאחל לך לילה טוב.’

"קטלרינג אכן התנודד במקצת ברדתו אל הגן. המתינה לו שם נערה חיוורת ורועדת, עטופה בצעיף; מאחוריה ניצבה האינדיאנית המקסיקנית הזקנה שעיניה מצמצו מתוך דאגה אנושית, אה, dueña, הבין מר קטלרינג, אבל מלבד זאת הכל כמו הסתובב לנגד עיניו: צללים ענקיים, שיטפון ורוד של פרחי corallitas בעלי הריח המשכר והנערה בצעיף המצויץ. היא לקחה אוו בזרועו וגררה אותו לעומק הגן. ‘תאר לך, הם רצו לאסור עלי לבוא הנה!’ היא נעלבה מזה ללא שיעור בתור נערה אמריקאית, אבל האגרופים הקמוצים, זא הקובנית. ‘אני אעשה מה שאני רוצה,’ היא איימה בהתלהבות, אבל זה לא היה אמיתי. את זאת לפחות לא חשבה לעשות, לא התכוונה לעשות: שבעומק הצללים, בצל שיח ההיביסקוס יישמט הצעיף ארצה והיא תלויה בצווארו של האיש המתנודד ביאוש; היא מרימה אליו את פניה, פיה פעור בכאב של בקשת נשיקה. Señorita, India‘,’ מלמל האיש כאזהרה, חובק אותה בידיו, אבל היא רק נענה בראשה; היא מגישה לו את פיה, את צל פיה הלח שישתה ממנו; היא קפאה על מקומה, בסערת רגשותיה, עיניה כזגוגיות. לפתע היא קרסה בזרועותיו, סחוטה וזרועותיה רפויות. הוא הרפה ממנה; היא נטלטלה, פניה בכפות ידיה, חסרת הגנה וכנועה. הוא הרים את הצעיף והניח אותו על כתפיה. Mary,‘,’ אמר, ‘את תלכי עכשיו הביתה; ואני – אני אחזור. כבר לא בתור קטלרינג, אלא בתור אחד שתהיה לו הזכות לחזור לקחתך. האם הבנת?’

“היא עמדה בראש מורכן. 'קח אותי אתך, עכשיו מייד!”

"הוא לפת את כתפה. ‘לכי הביתה. אלוהים עדי, כמה קשה זה עבורי יותר מאשר עבורך.’ היא הניחה לו להוביל אותה, רק להרגיש את ידו החמה, הכבדה על כתפה.

"מתוך סבך הצמחייה יצא peon גבה קומה. ‘Va adentro, señorita’, הוא הורה בקול צרוד. ‘Pronto!’

"היא הפנתה את מבטה אל קטלרינג; עיניה הבהיקו – אלוהים יודע ממה. ‘Adios,’, אמרה בקשט והושיטה לו את ידה.

"‘אני אחזור, Mary,’ נהם בייאוש este hombre תוך שהוא לש את אצבעותיה. היא התכופפה מהר ונישקה בשפתיים לחות את גב ידו; בא לו לזעוק ברוב אימה ואהבה.

Va, va señorita', חרחר ה־peon ונסוג. היא הצמידה את ידו אל לבה והגישה לו את פניה. ‘Adios’, נשפה ונשקה לו בפה ובלחי מלאת דמעות.

"האינדיאנית הזקנה לפתה את מותניה. ‘Ay, ay, señorita, va a la casa, va a la casa’.

"היא הניחה לה להובילה כעיוורת, בסוחבה את ציציות צעיפה על הארץ אחריה.

"קטלרינג ניצב ללא ניע, כמו מקל שחור ולפת בכף ידו מטפחת תחרה זעירה שהדיפה ריח בושם חריף. ‘,Va, Señor’ נהם ה־vaquero בקול של כמעט חמלה.

"‘איפה ה־Camagueyno?’

"‘הוא ממתין לך, אדוני.’ ה־peon הצית גפרור בשפשוף מכנסיו להדליק סיגר לקטלרינג. ‘מכאן אדוני.’

"הקובני הזקן ישב ליד שולחנו וספר כסף. מר קטלרינג הביט בו רגע קט ואחר־כך העווה את פניו. ‘זה בזבילי, נכון?’

"ה־Camagueyno הרים את עיניו. ‘זה בשבילך, קטלרינג.’

"‘שכר עבודה או חלק ברווחים?’

"‘שניהם. אתה יכול לבדוק את החשבון.’

"קטלרינג שלשל את הכסף לכיסו. 'אבל שתדע, Camagueyno, הוא אמר בקפידה יתרה, ‘אני אבוא לקחת אותה.’

"הקובני תופף באצבעותיו בלוח השולחן. "לצערי, בניירותיו של קטלרינג כתוב שהוא נשוי. מה לעשות.'

"‘קטלרינג לא יחזור עוד,’ אמר este hombre לאיטו.

"ה־Camagueyno מצמץ כלפיו בעיניו, כמשועשע. ‘אמת נכון, ניירות אישיים אפשר לקנות לא ביוקר, נכון? בעד כמה דולרים –’

"Este hombre התיישב ללא הזמנה ומזג לעצמו משקה; הוא היה כעת פיכח כפי שלא היה עוד מימיו. ‘נניח, Camagueyno. נניח, שזה לא ילך אחרת. אבל רכוש טוב כמוהו כשם טוב, התסכים אתי?’

"הקובני נענע את ראשו. ‘אצלנו בקובה חשוב השם הטוב יותר מכל.’

"‘כמה בערך?’

"הקובני צחק. ‘אה, קטלרינג – אם מותר לי עוד לכנות אותך כך – אתה הלא יודע היטב בעצמך מה בערך שווי הרכוש שלי.’

"קטלרינג פלט שריקה. ‘דבר לעניין, Camagueyno. כסכום הזה אני לא ארוויח בכל ימי חיי.’

"‘אל נכון שלא,’ הסכים הקובני וצחק. ‘עכשיו כבר חלפו הימים ההם ולא ישובו עוד.’

“'קטלרינג שב ומזג לעצמו והרהר. 'זה נכון, אדוני. אבל לוא קרה שרכושך יכחש כהוגן במשך כמה שנים, – אז היה יותר קל להשיג אותו, נכון?”

"שניהם תקעו מבטים זה בזה. כך, עכשיו הקלפים על השולחן.

"‘נניח, Camagueyno, שמישהו מכיר את עסקיך ואת החוזים שלך מפני ומפנים – עם זה אפשר לסדר משהו.’

"הקובני שלח את ידו אל בקבוק ה־aguardiente, בלא להתחשב בכבד. ‘בלי כסף,’ אמר, ‘אי אפשר לעשות כלום.’

"קטלרינג הצביע על כיסו. ‘זה יספיק לי להתחלה, אדוני.’

"ה־Camagueyno צחק וחשף את שיניו הארורות והצהובות; אבל עיניו היו מוצרות לכדי חרכי ירייה עמוקים ומבשרי רע. ‘אני מאחל לך הרבה הצלחה, קטלרינג. נתתי לך המון כסף, מה? נו, מה לעשות. A la salud!’.

"קטלרינג קם. ‘אני אחזור, Camagueyno.’

"Adios, muy señor mio'', ה־Camagueyno קד קידה כמנהג קובה מימים ימיה, בלוותו את אורחו המכובד עד דלת היציאה. ‘לילה טוב, אדוני, לילה טוב.’

“ה־peon ארוך הגו טרק את הסורג מאחורי קטלרינג, ‘לילה טוב, אדוני.’ ומקרה X הולך לו בינות פרחי הבוגנוויליות בַּשְבִיל המבהיק בלילה עתיר כוכבים, הדומה לשביל החלב.”

פרק ל"ד

"עכשיו זה כבר לא האדם שווה הנפש שעיניו האדישות צפו בקליידוסקופ שהיה מסובב בנמלים ובמטעים; אלא גבר ההולך לכבוש, מתאבק בעל ראש מורם, ברנש חם מזג, ששריריו מתוחים עד סף הפקיעה. כאילו נולד מחדש. אך האין דווקא בזה משום ביטוי למיניות העילאית של האהבה? האין אנו נולדים משדיה וחיקה של האשה אשר אהבנו, והאין רחמה זועק אלינו את רצונה ללדת אותנו? עכשיו אתה שלי, כי ילדתיך בצער, צעיר ויפה והאין בהשגת האהבה משהו מחידוש התחלת חיים שלמים? שמא תאמר – אשליה; אך האם מניעי האשליות עמוקים פחות מהאכזבות?

"נלך אפוא בעקבותיו תחילה להאיטי; יש שם ביצה שמספרים עליה שיש בה מרבצים של ביטומן שחור; אלא שהביצה הזאת מדיפה צחנה כה חזקה, שבקרבתה לא יכולים להתקיים לא ציפור ולא קרפדה, ואפילו לא כושי. הוא רכב לשם על גבי סוס – נגיד מגונייבה, אלא שנאלץ להותיר את הסוס מאחוריו ולפלס את דרכו, יחד עם הכושים שלו, בגרזנים, שרוט על ידי קוצים ונחתך בגבעולי העשב החדים כתער. הכושים ברחו ממנו, הוא נאלץ לחזור לקחתם ולשלם להם פי שלושה; על אף התשלום הנדיב שניים מתו בדרך, אחד בהכשת נחש, והשני – השד יודע למה – נתקף בעוויתות ונפח את נשמתו כשקצף צהוב נפלט מפיו; כנראה איזו הרעלה; הכושים האמינו שעשו את זה djambios ולא רצו להמשיך. לבסוף הוא הגיע אל הביצה וראה שלא כל כך נורא; היו שם המון יתושים, אשר על כן יכול יצור חי לנשום שם. המקום היה איום, שחור ומחניק, נצלה בשמש היוקדת; המקום שרץ מוגלה צהובה מבעבעת והצחנה היתה בלתי נסבלת. הוא שב לגונייבה, רכש שם מקרקעין וכרת חוזה עם איזה גנב בן כלאיים, שאמור היה לסלול עבורו דרך אל “אגם האספלט”, כפי שהוא כינה את המקום בגוזמה כלשהי; והוא נסע, נאמר, לפורטו־ריקו.

כך; עכשיו הוא השליך עצמו על המשימה הזאת; הוא החליט לשחק נגד ה־Camagueyno, כלומר נגד הסוכר. כבר קודם לכן הוא כתב שוב ושוב לקובני שהסוכר עתיד לרדת, אבל ה־ Camagueyno לא אבה להאמין. הקוניונקטורה של קנה הסוכר עבר זמנה; האמן לי שזה יזעזע את השועל הזקן. הוא ידע על אנשים שהיו ברצון קונים את קרקעותיו של ה־Camagueyno, או את חלקו בהן או פה ושם איזה מפעל; הוא הלך אליהם ושאל כמה אתם מוכנים לתת לו תמורתם. טוב, אני ערב לכם שתקבלו את זה בעד החצי, אם תתנו לי עמלה כזו וכזו. הקובני תקוע בקנה הסוכר עד לאוזניו ויצטרך למכור בבהילות בכדי לצאת מעסקי הסוכר; אבל צריך עוד קצת לעבד אותו. ואחר־כך הוא נחפז, נגיד, לברבודה, Terre Basse, ברבדוס, טרינידד; הוא גילה שהקובני כבר התחיל להריח משהו ופתח במכירות בכדי להציל את כספו. קטלרינג הטיל עצמו למאבק בכל מאודו, בראש מורם ושרוולים מופשלים. חכו, חכו עוד קצת; הציעו לו רבע, התירו חוזים, הציעו לו שישקכם מנשיקות פיהו; מה שניצב לפנינו איננו אלא התמוטטות הסוכר שלא היתה כמוה, לא פחות ולא יותר. תוכלו לקנות מבשלת סוכר במחיר גרוטאות ומטע בעבור חופן גללי חזיר. ומחיר הסוכר יורד, הקנה מיבולי אשתקד מונח במחסנים; מה לעשות בזה, אפילו להסקה זה לא טוב; אולי להמתיק את האוקיאנוס האטלנטי; תהיה זאת דייסה מתוקה, רבותי.

"זה היה כמו מפולת שלגים, הכל התחילו לברוח מהסוכר (מה שקרה באמת) ומכרו מה ששלהם ומה שלא שלהם; כך, עכשיו יכול ה־Camagueyno הזקן לחפש קונים למטעיו ומבשלותיו. האמת ניתנה להיאמר, הקשיש מתגונן היטב, אבל גם בהצעותיו אפשר כבר לחוש את הבהלה שאחזה בו; הייתי רוצה לראות את גבותיו השעירות מקפצות מעלה־מטה. אכן־אכן, זה יגרור את נפילתם של שורה ארוכה של אנשים, אבל לא ייתכן אחרת; האם מישהו חס על פיאר המסכן? חוואים ותיקים מסתובבים עם האף באדמה ואינם מבינים מה קורה: איש לא יתן להם דבר בעד קני הסוכר שלהם, או בעד הקפה, וניל הוא חצי חינם, הבננות נתקפו בריקבון פנמה; וגם אי אפשר לפנות עורף לאיים, שכן מי ירצה באדמה המעובדת לקנותה או לחוכרה. ולכל זה קראו עוד לפני כמה שנים “איי האנטילים שכולם זהב”.

"לבסוף חדל ה־Camagueyno להתגונן; אפו הטוב עמד במבחן; הוא לא המתין לגרוע ביותר ומכר, כפי שאומרים, בכל מחיר. הנבלה – הציל בכל זאת כשליש מרכושו. מר קטלרינג היה מרוצה ונשם לרווחה; לא נותר לו הרבה מהעמלות שקיבל, כי חייו היו יקרים ומכובדים, והיה צורך לסייע מפעם בפעם ברוחה לב להשתלשלות העניינים. ובכן, עכשיו תורו של האספלט. אספלט לא יכול לגדל כל בר בי רב כמו קנה סוכר או קקאו. על אספלט אפשר להמר. אני מהמר על השחור כנגד הלבן.

"אשר על כן הוא הזמין דוודים וחביות, קנה את רכבת השדה הישנה בשלמותה, וחזר והעתיק את מקום מגוריו להאיטי.

“דוקטור יקירי, יקל עלי כשאהיה שוב בבית, – ריח הקורנית, ריח הערער, ובידי פרחי ציפורן; מוזר, כמה אי שקט משרות עלינו ארצות ניכר. הייתי בלא ספק מהפכן אלמלא חייתי בארצי שלי; כאן (כוונתי לאיים ההם) אני חש את העוול ואת אימת הדברים בעוצמה יתרה… או לפחות ביתר יכולת שנאה מאשר בבית. אילו באמת כתבתי את סיפורי, לא היה חסר בו האיש בחולצה הפתוחה והרובה המוכתף התלוי על חבל; אותו פרטיזן¹, אותו נוקם, אותו לוחם קנאי הקורא תגר על הקטלרינגים למיניהם, והאיש הזה הייתי גם אני. לא יעזור דבר, עלי לוותר; ובשבתי בבית במשעול המלא פריחה ואלוש בין אצבעותיי את ריח קבלת הדין, תמוש גם האיבה והשנאה, ואני אפיל את פרח השדה הצפוני על קברו של בן הכלאים בחולצה פתוחה שנפל אי שם באיים במלחמתו נגד האינטרסים הכלכליים.”

פרק ל"ה

"כאן נתקעו קורותיו של מקרה X. נניח שהקבלן בן הכלאיים נטש את הכביש הבלתי גמור וברח, משנתפתה בזוהרה של רקדנית בקרקס. מר קטלרינג התחיל לסלול את הכביש בעצמו וביוקר, כיוון שמיהר. הוא לא יכול היה לכפות על הכושים להוביל את האבן במריצות; בחור כזה כושי ארך רגליים ישים לו סלע על הראש ונושא אותו כאילו זאת סלסלה של אננס; מריצות טובות רק להסעת בחורות צורחות המנופפות רגליהן באוויר. אה, להרביץ אגרוף בפרצופם, שיידעו שתכלית החיים איננה הצרחות שלהן! בעקבות טורי הפועלים נסחבו המוני בחורות; בלילה הן היו מסובבות את כרסותיהן לצלילי גיטרות ותופי טמטם, בעוד קטלרינג כוסס את ציפורניו באי־סבלנות מיואשת. הוא לא העז אפילו להאיץ במטומטמים האלה כפי שהיה רוצה; המשבר הכלכלי הגיע עד פאתי האיטי בתוצאה המוזרה שהכושים התמסרו במידה שעלתה על כל תקדים לטקסי הווּדוּ, ואחת לשבוע נשמעו ממעבה היער יללותיהם והשתוללויותיהם; הם היו חוזרים כמו צללים, סחוטים ופרועים, וקטלרינג לא הניח את ידו מאקדחו אפילו בלילה, תוך שהוא מקשיב לנקישות רגליהם היחפות. לא רחוק משם אבדו שני ילדים או שלושה, וקטלרינג נזהר שלא לרדת לשורשי העניין; גם המשטרה השחורה מגונייבה, יחפה ונושאת כתפיות מוזהבות, שבאה לחקור בדבר נזהרה שלא למצוא את מזבח האבן המסוים ביער, על אף שהובילו אליו שבילים דרוכים היטב.

"חלפו חודש אחר חודש וכספו ובריאותו של קטלרינג נתדלדלו והלכו; הוא סבל ממורסות ומקדחת, אבל לא הלך לרופא לבל תתפזר כנופיית הכושים. הוא שמר עליהם במבטים רעים מעיניו ששקעו בחוריהן מרוב שנאה, ורק סינן בין שיניו פקודות. הכביש טרם הושלם, והוא מיהר להתיישב ליד ביצת האספלט, בבקתה שהקים על כלונסאות, בכדי לפקח על סלילת מסילת הברזל המאולתרת; אלא שבינתיים גנבו את הפסים שהיו מאוחסנים בנמל בגונייבה. אלוהים יודע למה יכלו לשמש. המקום כולו הסריח ממימן־גופרי והכל תסס והפריש נוזל צהבהב, כמו מורסה אחת עצומה ומתפוררת; נשימת הביצה היתה לוהטת כמו דוד רותח שמתבשלת בו זפת, וכל צעד ושעל נתקע באספלט חצי נוקשה, קרוש ומשמיע קול ספיקה.

"בסופו של דבר הגיעה הדרך עד לביצה וקטלרינג נסע ל־Port-au-Prince. להשיג אשראי, משאיות וחביות ולשכור את שירותיהם של נהגים ומפקחים. כאשר חזר, לא מצא במקום נפש חיה; הופץ בין הכושים שבאמצע הביצה הופיע השטן בכבודו ובעצמו והכה גלים עד שהביצה התחילה לרתוח כמו ריבה מתבשלת. בקושי עלה בידו להשיג כמה כושים רקובים ממחלה שעיניהם המלאות זבובים להטו מקדחת, והתחיל להפיק אספלט. היה זה אספלט מסוג glance pitch באיכות מעולה. רע יותר היה מצב המכוניות: אחת נשברה בידי בן־כלאיים שהוביל בה דוודים וחביות מגונייבה; אחרת נכנסה לתוך הביצה וכעבור ימים נעלמה מתחת לפניה; נותרה רק אחת להובלת אספלט לנמל. קטלרינג מפקח ליד הדוודים שהזפת תתבשל היטב; הוא שחור ומלוכלך כמו מסיק, מוכה צמרמורת וקדחת ליד האש האיומה; כולם חולים פה, אז מה. הוא כבר נמנע מלגעת במטפחת התחרה ההיא, לבל ילכלך אותה; הוא אינו חושב כבר מאומה לבד מדוודים מלאי אספלט. נו, עכשיו העניינים מתחילים לזוז, וקטלרינג, תוך שהוא עוצם למחצה את עיניו הדלוקות מלהט התנורים, מצייר באצבע קודחת בנייני מפעלים באוויר, כפי שיוקמו פה: Haiti Lake Asphalt Works או משהו כזה.

"אמת נכון, יש אי אלה אי־נעימויות – נגיד בן־הכלאיים ההוא המוביל חביות לגונייבה. כל הזמן קלקולים, והוא עוד צוחק לך בעיניים. מכונית גרועה, אדון, ודרך גרועה. קטלרינג זרק אותו ועכשיו הוא נוהג בעצמו, מביא חביות מלאות לנמל ושמח לראות את כמויותיהן המצטברות. מאות חביות, מאות ומאות נוספות, איזה יופי! אלא שבן־הכלאיים שפוטר לא היה סתם מישהו והוא ראה עולם; הוא הסתובב ליד Haiti Lake Asphalt Works בחולצה פתוחה ודיבר עם אנשים על תנאי עבודה ועל זרים חסרי בושה, עד שיום אחד באו אל קטלרינג ארבעה כושים, תוחבי מרפקים זה בזה וגוררי רגליים – בקיצור, או שבן־הכלאיים יתקבל בחזרה לעבודה בתור מפקח, או ש־

"קטלרינג הסמיק. ‘או שמה?’ את השאלה הזאת הציג תוך פתיחת נצרת אקדחו.

"זה התפתח לשביתה. שביתה מאורגנת, ליד טקסים קניבליים, אבל כך זה הולך כיום. נשארו אתו רק כמה חולים, חולים עד כדי אי יכולת להגיע ברגל הביתה. נראה שדעתו של קטלרינג נטרפה עליו. הוא תפס טוריה ובהיותו שקוע בבוץ עד לברכיים התחיל לעקור את סלעי האספלט בעצמו; ונושף ומתנשף מרוב מאמץ גרר אותם אל הדוודים, בעוד שהחולים מסתכלים בו בפיות פעורים ולא העזו לקחת טוּריה ביד. כאשר הוא גמר לסחוב מלוא דוד אחד, הוא פרץ בבכי. ‘פיאר, פיאר!’ הוא התייפח והיכה בראשו; אז החולים ברחו גם הם.

"יומיים עוד ישב קטלרינג ליד אגם האספלט הנטוש והסתכל בבורות החפורים שהתמלאו באספלט חדש. אלפים, מאות אלפי טונות של אספלט. מאות ואלפים של חביות המחכות לקונה. אחר־כך עטף שבר אספלט גולמי ופיסת אספלט מנוקה נוצץ כמו אנתרציט במטפחת התחרה ההיא ונסע ברעש גדול במשאית ריקה למטה ב־ Port-au-Prince. שם הוא נרדם וישן ארבעים ושמונה שעות כמו הרוג.

"ושוב הוא ניצב בשערו המסורג והמגולף של בית הקובני, ומקיש במקוש השער: תפתחו, תפתחו! ה־peon ארך הגו עומד מאחור הסורג, אך איננו פותח: Que desea, señor?''.

"‘אני רוצה לדבר עם ה־Camagueyno, אבל מייד,’ מחרחר קטלרינג. ‘פתח, בן־אדם!’

"No, señor.', נוהם ה־peon הזקן. ‘יש לי הוראות לא לתת לך להיכנס.’

"‘תגיד לו,’ מסנן קטלרינג, ‘תגיד לו, שיש לי בשבילו עסק, עסק עצום,’ ומקשקש בשתי חתיכות האספלט המוחזקות בכיסו. 'תגיד לו – '

No, señor.'" '

"קטלרינג משפשף את מצחו. 'אולי תוכל – למסור מכתב – '

No, señor.'" '

"דממה; הערב מדיף ריח של coralitta בפריחתה.

"Buenas noches, señor ''

"ושוב למטה, למטה אל האיים; פורטו־ריקו, ברבודה, גואדלופ ברבדוס, טרינידד וקיראסו; ינקים בריטים, צרפתים והולנדים, קריאולים ובני־כלאיים; בכל מקום יש לו קשרים מסחריים, גברים שלפנים הניח סכין על צווארם או שארגן יחד אתם את התמוטטות ענף הסוכר; הם לפחות יודעים עם מי יש להם הכבוד. הוא שולף לעיניהם שתי חתיכות אספלט מתוך מטפחת התחרה, תסתכל איזה אספלט, שחור ונוצץ כמו אישון עינך. אלפי טונות, מאות אלפים, אגם שלם. מזה אפשר לעשות מיליונים. אז מה, תלך על זה?

"הם מגרדים את פדחתם ונאנחים. זמנים קשים, מר קטלרינג; איפה, אפילו אספלט כבר לא הולך; אומרים שבטרינידד כבר התחילו לפטר – נדמה היה, כאילו לאחר אובדן האמון בסוכר אבד האמון בכל דבר שהוא. לא, לא, אדוני, אין מה לעשות; אני לא אשקיע עוד אפילו סנט אחד, אפילו פּני אחד באיים הארורים האלה. (איזו המצאה אדירה הן המושבות! לגלות ארצות שאינן ביתך, אלא רק מרחב ניצול! כמה כשרונות כלכליים זה היה מוכרח לפתח!)

"קטלרינג נסחב בספינה מנמל לנמל. בימים הוא ישן, בלילות ניצב על חרטום הספינה כמו עמוד – אפשר היה לקשור בו חבל. הלילה העצום, הכחול־שחור, המואר בהבזקי ברקים וזרוע כוכבים; המיית הים המנצנץ, השחור כמו אנתרציט; הכל אספלט, אדוני, מיליארדים על מיליארדים של טונות, מזה אפשר לעשות מיליונים. הספינה נגררת, מטלטלת, רועדת, כאילו אינו יכולה לזוז מהמקום; אפשר שהמדחף מסתובב במשהו שמנוני ודחוס שנדבק ללהביו; משהו שחור כמו נפט שחור וכבד; והספינה השחורה מפלסת לאט את נתיבה באגם האספלט האינסופי הנסגר מאחוריה כמו דייסה. לילה טוב, señor. שם למעלה… זה שביל החלב הדומה לשביל בנתיב הלילי, נתיב מואר בינות לבוגנוויליות הסגולות והאשכולות הכחולים של צמחי ה־petrea. איזה ריח, איזה ריח של וורדים כבדים ויסמין; קטלרינג מקרב אל שפתיו מטפחות תחרה מעוכה; היא מדיפה ריח של אספלט ומשהו רחוק עד אין קץ. אני אחזור, Mary, חזור אחזור!

"וכולם מנענעים את ראשיהם. אין מה לעשות, Mr. Kettlering, בשום מקום אי אפשר להשיג אשראי, אין חשק לשום דבר; בסן־דומינגו כבר סגרו את הפקת עוגות האספלט; אבל אילו רצית לחכות עשר־עשרים שנה, זה עניין אחר; התנאים הארורים האלה הלא לא יכולים להימשך לנצח.

"עכשיו נותרה רק דרך ארחת יחידה, אל האדונים האלה ב־Trinidad Lake Asphalt Company; בטרינידד עוד חורק הרכבל המוביל אספלט הישר מהאגם לאוניות, אבל גם חריקתו חלודה. האדונים האלה הניחו לו לעמוד כמבקש נדבה כשפתח, בעודו מזיע, את חבילת שתי חתיכות האספלט העטופות במטפחת התחרה; הם אפילו לא זרקו בזה מבט. מה לעשות בזה, אדון… אדון – אמרת – Cattlering, נכון? לנו יש פה מלאי אספלט לחמישים שנה לפחות, ואנחנו מספקים בשפע את כל תצרוכת העולם. כאן מושקע כל כך הרבה כסף – בשביל מה לפתוח אתר הפקה חדש?

"אבל האספלט שלי יותר טוב; אין בו כל כך הרבה מים וחרסית – ובמקום יש גם נפט כבד.

"הם לעגו לו. עוד יותר גרוע, מר… Cattle. אולי אפשר להטביע את כל האתר הזה במים בכדי שהוא ייעלם לגמרי? במקרה הזה היינו שוקלים לקנות אותו – כמובן במחיר הנוכחי של מקרקעין בהאיטי. Goodbye, Mr. Kling.

"(Goodbye, goodbye!. השבח לאל. אני בחוץ. והוקל לי למדי; לא הרגשתי בבית ממש בעולם הזה של עסקים ועסקאות, זה היה זר לי יותר מביצה מלאת תנינים, אבל מה לעשות – נפלתי לתוכו כמו לתוך יער עד. אפילו את קטלרינג איבדתי שם; נו, עכשיו נפגשנו שוב. דעו לכם, גם הוא ימצא שוב את עצמו; אין לך פגישת אדם עם עצמו חזקה מזו של אדם אומלל. השבח לאל, אנחנו בבית, והנה שיבתי שלי: האיש שידיו ריקות, שאיננו מייצג אלא אדם שחי.)

"אותו ערב ישב מקרהX בחדר של מלון של בני־כלאיים ב־Port-of-Spain, ששרץ כנים וזבובים דביקים; בעד הקירות הדקים יכולת לשמוע אדם מדבר וגונח משנתו, או ימאי המתעלס עם בת־כלאיים; כל המלון המה מנקישת צלחות, קטטת שיכורים, צחוק פרוע, נשיפות חמות וחרחורים, כאילו מישהו הולך לעולמו.

"מקרהX השחיל במכונת הכתיבה שלו דף נייר שכותרתו Haiti Lake Asphalt Works והתחיל לתקתק לאטו: ‘Dear Miss Mary’.

"לא. את המכתב הזה אי אפשר לכתוב במכונת כתיבה. קטלרינג יושב שפוף מעל לדף הנייר ומרטיב ברוק את העפרון. קשה עד ייאוש להתחיל, לאחר שמזה זמן רב, מזה זמן עד קצה הזיכרון, לא כתבנו כך, תוך ציור האותיות וקישורן על פי חוקים ומנהגים כלשהם, עדינים עד אין קץ. במכונה אפשר היה לכתוב יותר בנקל, זה לא היה כואב כל כך, זה לא היה נמוג כל כך לפני העיניים. קטלרינג מתכופף כמו תלמיד קטן הכותב את שיעורו הראשון. או – או – אווווו – זועקת בת הכלאיים מאחורי הקיר, ומישהו נחנק בחלום בלהות, כאילו שעתו הגיעה.

"יקירה, יקירתי היחידה, זהו מכתבי הראשון והאחרון, הבטחתי שאחזור, שאבוא כאדם שיש לו שם ורכוש; עכשיו אין לי כלום, נגזרתי לי ואני פורש. לאן? עוד אינני יודע. חיי אלה הגיעו לקצם, ושבעתי מלהתחיל חיים חדשים. מה שבטוח הוא רק שקטלרינג איננו עוד ושהיה מיותר לנסות להיזכר מי הוא בעצם היה. אילו ידעתי שיש בעולם מקום שבו אפשר לחיות בלי שם, הייתי הולך שמה; אבל גם להיתר לקבץ נדבות דרוש שם.

"אהבתי היחידה, איזה שיגעון שאני עדיין מכנה אותך ‘אהובה’ ועוד מכתיר אותך ‘שלי’. עכשיו את יודעת שלא אחזור; ובכן דעי לך גם שאני אוהב אותך כמו ביום הראשון, ואפילו אין קץ יותר, כי ככל שמר היה סבלי, כן אהבתיך יותר.

"קטלרינג שקע בהרהורים. מי יודע האם עודנה ממתינה. חלפו שלוש שנים מאז עזבתי. אולי היא נשואה לינקי כלשהו הנועל נעליים לבנות… נו, שתהיה מאושרת.

"אינני יודע האם אני מאמין באלוהים, אבל אני סופק את ידי ומתפלל שתהיי מאושרת. מוכרח להיות איזה אלוהים רב תבונה שלא קשר את גורלך בגורלי. יהא שלום עלייך, שלום לך, אנחנו כבר לא נתראה.

“קטלרינג נאלץ להתכופף עד סמוך לנייר, כי התקשה לראות, והוא שירבט בחיפזון את חתימתו. באותו רגע קפא על מקומו כאילו נחתה מהלומה על ראשו. הוא לא חתם George Kettelring. כיון שלא ראה בשל מסך הדמעות, הוא חתם באופן עיוור ובלי דעת את שמו האמיתי שאבד לשנים כה רבות מזכרונו.”

פרק ל"ו

"הוא לא היה מסוגל להישאר במלון; היה חייב לצאת לתוך הלילה; הוא יושב בנמל על ערימת אדנים, תחת עינו הפקוחה של שוטר כושי; ונשען במרפקיו על ברכיו הוא מתבונן באדוות המים השחורים, עכשיו הוא יודע הכל ואין צורך לנסות להיזכר; הוא מיישר את הקצוות בתוכו כמו חפיסת קלפים, שאחת לא תבלוט, והופך רק דף זה או אחר, כן, הכל כאן ולא חסר דבר. תחושה מוזרה שכזאת – האם הקלה היא או גודש כואב?

נאמר, הבית. בית בלי אם, חדרים גדולים ווילונות כבדים, רהיטים שחורים עוטי הוד אבא שלא היה לו לעולם זמן לילדו, גדול, זר וחמור סבר. דודה מבוהלת ומפוחדת – תיזהר, ילד, אל תשב פה, אל תכניס את זה לפה, אסור לך לשחק עם הילדים המלוכלכים. כדור אדום־ירוק, הצעצוע האהוב ביותר, שכן הוא נגנב מהילד הצורח ברחוב. אחד המאושרים שמותר היה להם להתרוצץ זבי חוטם ויחפים, לשחק בבוץ או לשבת בשפיפה בחול. מר קטלרינג לשעבר מחייך ועיניו נוצצות. את רואה, דודה, בסוף בכל זאת התרוצצתי יחף ומלוכלך כמו כורה פחם; אכלתי מלפפוני צ’וּצ’וּ, שהכושית נגבה אותם בכותנתה המלוכלכת וגויבות בוסר שאספתי בשולי דרכים מאובקות. – קטלרינג־לשעבר חש כמעט תחושת נקם ושילם שבא על סיפוקו. על אף הכל עשיתי על פי רצוני.

"ואחר־כך הנער חסר המנוחה, שפראותו המולדת מדוכאת על ידי מה שמכונה חינוך. הוא מתחיל להבין את מלאכת אביו. מלאכה זו היא עשיית עושר. המלאכה היא החזקת בתי חרושת. המלאכה היא הבאת מספר מירבי של בני־אדם לידי כורח לעבוד מה שיותר, ומה שיותר בזול. הנער רואה את המוני הפועלים הנשפכים משערי בית החרושת ומריח את הריח החמצמץ המיוחד, ויש לו תחושה שכולם שונאים אותו. האב רגיל לצעוק ולפקד; רק אלוהים יודע את כמות הרוגזה המושקעת ברכישת עושר שכזה. היית אומר שזה לא שווה את הכעס; אך מה לעשות, רכוש איננו חומר דומם גרידא; הוא רוצה לאכול בכדי לא לגווע, ויש להאכיל אותו כראוי. הרכוש הזה יימסר ביום מן הימים לידיך, ילד, לא בכדי שהוא יהיה שלך, אלא בכדי שתדאג לריבויו; אשר על כן עליך ללמוד לחסוך ולעשות מאמצים, באשר ייפול ביום מן הימים בחלקך לאלץ אחרים לעבוד עבורך, שיתאמצו גם הם ויסתפקו במועט. אני מחנך אותך לחיי מעשה; אני מחנך אותך למען רכושי. – קטלרינג־לשעבר העווה את פניו. הנה, זאת תורשתי מצד אבי, שידעתי לפקד ולרדות באנשים; הנה, בכל זאת איזו ירושה. אז, כן, אז זה לא מצא חן בעיני הבחור הצעיר; הוא נטה יותר לקלות דעת ולעצלנות, – ושמא זה היה רק מתוך מרדנות נגד מה שנקבע לו כעתידו. אין אנו חיים למען עצמנו, אלא בכדי לשרת את רכושנו; מי שלא סוגד לשלו, אחת דתו להשתעבד לשל אחרים – כך או בדומה לכך אומר חוק החיים. ואתה, בחור, תלך בעקבותיי.

"קטלרינג־לשעבר נטּלטל מצחוק חרישי. לא, הוא בהחלט לא הלך בהן. הוא לא היה אלא יורש עצר הממתין לרגע שבו הוא יסובב את העניינים. וכאילו דווקא – חברת אנשים רעים ודברים שכאלה. כמובן, חובות, מצחיקים אומנם, אבל בכל זאת לא מכובדים במיוחד. האב רועד מכעס וחוקר, מה פירוש, על מה הוצאת את זה וכדומה; פרחח שכמוך, אתה חושב שבשביל זה אני עמל בפרך, שבשביל ההבלים שלך אני מרוויח וחוסך מכספי? ואז התפרץ בן החמודות – מובן מאליו, מרדנות גרידא, רק דווקאות, רק תוקפנות לוהטת לשמה: באגרופים קמוצים הוא זועק לתוך פרצופו של האב: תשאיר לך את כספך, תאכל אותו, אני לא רוצה אותו; אני מצפצף עליו, אני נגעל ממנו; אל תחשוב שאהיה עבד כזה לכסף כמוך! פני האב האדימו מזעם, מוזר שלא לקה בשבץ; הוא הצביע על הדלת וסינן בין שיניו: החוצה! עוד טריקת דלת רועמת אך כבודה, וגמרנו: הבן המורד בחוץ.

"מר קטלרינג־לשעבר הניד את ראשו. אל־אלוהים, איזו שטות! כאילו לא היו סערות ברקים דומות במשפחות, לכל הרוחות. אלא שבמקרה זה התנגשו חזיתית שני קשי עורף עקשנים במיוחד. הבן כבר לא חזר וגם לא הופיע כאשר פרקליטו של האב הזמין אותו אליו; ידידו המשפטי של האב מצא לבסוף את הבן הפזרן במיטה עם אנרכיסטית אחת, תיאורטית ומעשית; ומכיון שהאדון הצעיר לא הותיר לו ברירה אחרת, נאלץ הפרקליט המכובד להסביר לו את שליחותו במצב מביך זה. הוא עמד במשימתו באורח מכובד למדי: מצד אחד הזעיף פנים בגערה, מצד שני הוא הקרין טקט, רצון טוב וסלחנות על שהנעורים דורשים מהאדם שיתפרע, במיוחד נעוריו של יורש כל כך מבטיח. אבי כבודו, הוא הודיע, איננו חפץ לראותו עד אם תחזור אליו תבונתו; ידידי הצעיר, הוא אמר בנימה לבבית, אין לי ספק שתנסה ואף תצליח, הא־הא, הלא כן? בינינו לבין עצמנו, הוא אמר בקורטוב של התחסדות, בראש מורכן לצד אחד, רכושו (פלא שלא אמר ‘מר רכוש’) של אביך נאמד עכשיו לשלושים – שלושים וחמשה מיליון; איש צעיר, ברכוש כזה לא מזלזלים. – האמת ניתנת להיאמר, הוא נראה רציני להחריד באמרו כך, אבל בסוף חזרה אליו עליצותו. אבי כבודו ביקשני להודיעו שהוא מוכן לשלם לו עד להיותו בגיר באמצעותי קצבה בסכום מסוים; והוא נקב בסכום כמעט מלוכלך – הקמצן הזקן נשאר נאמן לעצמו גם בזעמו הצודק. כמובן, אם לא תבוא עד אז עם השקפות יותר נבונות – הפרקליט משך בכתפיו במחווה שאמורה היתה לשכנע. אבל אני מקווה שזאת תהיה עבורך התנסות קשה אך בריאה.

"אז תן את הכסף, השמיע יורשם של שלושים המיליון את קולו, ותגיד לזקן, שאני מאחל לו חיים ארוכים אם רצונו לחכות לי.

"האנרכיסטית מחאה כף בהתלהבות.

"הפרקליט המכובד גער בה באצבעו העבה בשובבות. את, את, תשמעי, שלא תבלבלי את ראשו של ידידנו הצעיר. שישתולל קצת, זה כן, אבל לא יותר, מבינה?

"הבחורה חרצה כלפיו את לשונה; אולם הפרקליט הקורן, גדוש הרצון הטוב, לחץ בחום את ידו של הבן הפזרן. ידידי הטוב והיקר, הוא אמר בהתרגשות, אנחנו כולנו נצפה לשובך המוקדם.

"הבן הפזרן היה אז בן שמונה עשרה; עד גיל עשרים ואחת הוא היה משוטט כטוב בעיני בני הנעורים, משמע, הוא בעצמו לא היה מסוגל כבר לזכור כיצד צבר חובות, ובעיקר למי וכמה הוא נשאר חייב. מובן מאליו: פריז, מרסיי, אלג’יר, פריז, בריסל, אמשטרדם, סביליה, מדריד ושוב פריז – עד כמה שנודע לו התבצר אביו, כאילו נפלו החומות הפנימיות האחרונות בעקבות התפוררות המשפחה, בעשיית כסף בצורה חולנית ממש ובקמצנות סנילית עלובה. יהא אלוהים אתו, זה יהיה המון כסף שיתאסף שם! בדיוק עם יום הולדתו העשרים ואחד פסקו תשלומי הקצבה הרזה. הבן הפזרן נתקף זעם: אתה חושב שעכשיו אבוא על ברכי? דווקא לא! – הוא ניסה לעבוד, אבל מוזר: דווקא בכניסתו לעבודה נחתו עליו המחסור והעוני, וכאשר ניסה לחזור אל סגנון החיים הקליל, כבר לא הצליח; כבר היה רשום על פניו משהו שהחשיד אותו בעוני. היתה לו אז חברה שהיתה חולה ואיבדה את משרתה. הוא ריחם עליה ורצה לעזור לה; כתב לידיד המשפטי של אביו שהוא זקוק במקרה לתקופה קצרה לכמה אלפי פראנקים – הוא קיבל בדיוק עד לסנטים אחד את הסכום שהיה דרוש לנסיעה מפריז הביתה במחלקה השלישית ברכבת, בצירוף מכתב לאמור ש’אבי כבודו מוכן לסלוח לו אם הוא יוכיח שהוא חפץ לחזור ולעבוד כמו שצריך', וכן הלאה. בעצם רק עכשיו הוא הידק את שיניו, עכשיו כבר בלי יהירות עולזת ואמר בלבו: ‘מוטב לי למות ברעב.’

“מר קטלרינג־לשעבר בשבתו על ערימת האדנים ב־ Port-of-Spain, אשר בטרינידד, ממש נבהל. הוא אמר את זה בקול רם, כפי שעשה זאת אז, אלא שעכשיו הניד את ראשו בפליאה.”

פרק ל"ז

"מר קטלרינג־לשעבר משקיף עתה על העניין בבהירות מפתיעה: אילו היה עני באמת וביושר, מן הסתם היה מתיישב באיזה מקום; לא פעם היתה לו הזדמנות לכך. נגיד בתור מנהל חשבונות בקזבלנקה, או אז במרסיי בתור סוכן נוסע בכפתורי צדפים. אבל שערו נא בנפשכם שאנחנו בעצם יורשם של שלושים, ארבעים, חמישים מיליון או כמה שהזקן יערום בינתיים בבית; מניין ניקח את הסבלנות או המסירות לריב עם חנווני גס רוח ומתנשף על דבר מכירתם של עשרים תריסרי כפתורים? לרגעים ניצב לנגד עיניו כל הגיחוך שבמעמדו; הוא לא יכול היה להתייחס אליו ברצינות, לא היה מסוגל להתמקח בארשת מיוזעת של להיטות על כמה פראנקים או פּזטוֹת; לפתע אפשר היה לראות בעיניו שלדידו זה רק משחק, – אנשים היו נעלבים מזה, והוא עצמו היה מפעם בפעם מקל על עצמו בתעלול כה פרובוקטיבי שלא נותר לו אלא להחליף מקום במהירות האפשרית. מר קטלרינג־לשעבר מעלה את הדבר בזכרונו בהנאה מסויימת. לא נתתי לכם את הדבר בזול, מטומטמים שכמוכם, ואפשר שגם היום יבש ומר לכם בפה מרוב זעם על החצוף ההוא שנהג בכם כך וכך בחוסר נימוס, ושלום עליכם, ושקוני נא מנשיקות פיכם.

"אבל עכשיו כשהוא מהרהר בדברים – היתה זאת בעצם מעין מציאות למחצה, ובמה שלא עסק, הוא לא נפטר מההרגשה שכל זה רק זמני ואיננו מתרחש באמת, אלא רק ככה באקראי ולניסיון. מה שהיה מציאותי היה המרד והמעשה־להכעיס שהוביל אותו בדרכיו, בדרך־לא־דרך; גם במצוקה הקיצונית היו מצויים בהישג ידו המיליונים, שיכול היה לשלוח אליהם את ידו, רק לבקש וזהו, ובכן, אתה יכול לצלצל במצלצליך בכיס בלכתך בדרך, יחיד שאין לו מקום שיוך ומקצוע, אתה יכול למצמץ ברשעות אל כל האנשים הסרים מדרכו של נווד חשוד – אילו ידעתם, מי אני! מיליונים בכיס, ואפילו כוס בירה לא תקנה בעבורם. חמישה מטבעות נחושת בכיס, ותקנה בעבורם ורד נאה. היה זה בעצם מקור לא אכזב של מין שעשוע מלגלג; אין לשכוח את ההנאה הפראית שבה קיבץ בפעם הראשונה נדבות; זה היה ב־Rambla שבברצלונה בתוך המוני אנקורים מסביב –– כיצד הגברת הזקנה, עונדת צמיד של אלמוגי תפילה הסתכלה מבוהלת על הבחור המגחך, por Dios misericordia Señora –

"מר קטלרינג־לשעבר שפשף את מצחו. לא, לא הייתי עומד בזה אילו זה היה… אמיתי; אבל הלא זה היה משחק שכזה באפסות. כאילו אני בוחן, כמה זמן אחזיק מעמד בזה, בטרם ארים את ידי ואתחיל לקרוא לעזרה. הייסורים המגרים האלה, לעמוד בקצה המדרכה ולהתבונן ברעבתנות בנשים היפות והזוהרות ביותר – אילו רק רציתי, אתן הייתן שלי, אבל כעת, כמובן, אינכן רואות אותי אפילו, נבלות. הזעם היפה, הבוז המשחרר הזה לכל. כן, מובן מאליו, גם למה שמכונה מוסר; כי יש מצוות לעניים ומצוות לבעלי רכוש, אבל אין שום מוסר בשביל שורצי כינים שאין ברצונם להתעשר.

"והם, המנוולים, לא מניחים לקבע אותם במקום אחד. אם לא לדבר על קשרי משפחה ומנהגים, הרי הרכוש או התלות הכלכלית גורמים לאדם להתיישב למקום מסויים; ומי שמזלזל בעוני ובכסף דומה לכדור פורח שאין לו עוגנים ומייצבים והוא נישא ברוח להיכן שאלוהים יניח לו והשטן ינשוף. כן, הנדודים הם בלי ספק שיגעון; זהו קלקול של מרכזי הרכוש, משהו כמו אובדן חוש היציבות. אז תסתובב לך, משוגע, אם אינך יכול אחרת –

"חכה רגע, כאן יש משהו שצריך להתבונן בו. לא, זה לא היה טמטום בהמי סתם. בעצם לא – נו, נגיד, טיפשות. היית אז משהו על סיפון אוניה, זה היה בפלימות; בערבים היינו יושבים ב־Hoe מתחת למגדלור מנומר עם בחורה מ־Barbican; בחורה אנגליה כזאת, קטנה ורזה – בת שבע עשרה היתה אז. היא החזיקה את ידי והשתדלה להחזיר את הימאי הגדול, המושחת, לדרך הישר. מר קטלרינג־לשעבר נקש בשיניו. הלא זה היה כמעט כמו אז, כמו… כמו… כאשר Maria Dolores, Mary החזיקה את ידי ורצתה לקרב אותי אל האני שלי! או, אלוהים, האם יש בחיים אותות שאין אנו מבינים אותם? הימאי־לשעבר מתבונן, נבעת כולו, במים השחורים, אבל הוא רואה ערב כחול ושקוף בפלימות, אורות אדומים וירוקים של מצופים ואת המרחבים, אלוהים אדירים, את המרחבים היפים והישרים – היא החזיקה בידי ונשמה מהר, תבטיח לי, תבטיח לי שתהיה בחור טוב – ופעם נתיישב פה יחד. היא עבדה באיזה בית חרושת – לומר לה דבר על המיליונים שבהישג היד, האם זה לא היה נשמע כמו אלף לילה ולילה? הוא כבר העלה זאת על דל לשונו, אבל איכשהו בלע זאת במהירות וכמעט בכוח. היא נישקה אותו נשיקת פרידה מבוהלת ומגושמת, והוא אמר, אני אחזור.

"האונייה שלו הפליגה להודו המערבית, והוא לא חזר.

"כך, ועכשיו אנחנו פה, ברוכים הבאים, וזה הכל. – לא, זה לא הכל, עונה בת קול חמורת הבעה שאין לעמוד בפניה. רק תיזכר איך זה נמשך. – נו, אכן, נמשך: ברחתי מהאונייה, זה היה פה בטרינידד, בדיוק כאן, ב־ Port-of-Spain, אמת? – כן, ומה הלאה, מה אחר־כך? אחר־כך התחילה הירידה; ברגע שמתחילה ירידה, אין מה לעשות, אי אפשר לעצור אותה. – עד לאן, תגיד, תגיד. – נו, הייתי סבל בנמל, ומחסנאי, כזה שמתרוצץ עם ניירות להתאמה – ויותר לא כלום? – הייתי מפקח על הכושים באגם האספלט, שלא יספיקו אפילו לנגב את הזעה בגב היד. – ועוד משהו היה, הלא כן? – כן, הייתי מלצר בגואדלופ ובמטנזס והייתי מביא לבני־הכלאיים קוקטילים וקרח –

"ושום דבר גרוע מזה?

"מר קטלרינג־לשעבר מכסה את פניו בכפות ידיו הלוהטות ונאנח. הנח לזה, היו לזה יתרונות. זאת היתה נקמה על שהניחו לו לפול כל כך עמוק. שתדע, אני נהניתי מהשפלתי. נבלות, נבלות, הא לכם, תאכלו את המיליונים שלכם; תסתכלו כולכם, איך נראה בנו יחידו ויורשו הבלעדי של מיליונר!

"כן, נסתכל בזה.

"כן, תסתכלו נא, הוא בן טיפוחיה של בת־כלאיים – כך, עכשיו אתם יודעים. הוא מאוהב בה עד שיגעון ומביא אליה ברנשים שיכורים, אל הזונה השפלה מכולן, וממתין בחוץ לחלקו באתנן.

"אז כך זה היה.

"כך זה היה. – ראשו של מר קטלרינג־לשעבר נשמט אל חזהו – ישב שם בבית הקפה איזה ינקי, ואני מעוות פניי כשוטה: אני יכול, אדוני, להביא אותך אל בחורה יפה – יפה להפליא, בחורה צבעונית – – פני האמריקאי האדימו והוא זינק כנגדי, אולי לא היה יכול לשאת את השפלת האדם הלבן; אחר־כך הכה אותי בפניי, כאן בפנים האלה. – בלחיו של מר קטלרינג־לשעבר הופיע כתם אדום. – הוא זרק לארץ שטר מעוך של חמישה דולר, ואותי גררו החוצה, לרחוב. אני עוד חזרתי לקחת את שטר חמשת הדולרים וזחלתי על הרצפה כמו כלב –

"קטלרינג־לשעבר הרים מבט מלא אימה. האם אפשר לשכוח דבר שכזה אי פעם?

"אולי בכל זאת; נסה, נסה לשכוח.

"כן, השתכרתי כמו חיה, ועדיין לא יכולתי לשכוח; התגוללתי, אינני יודע היכן ולאן –

” – בדרך הדומה לשביל החלב, בינות לפריחת הבוגנווילות –

“כן, כן, בדיוק שם; שמעתי נביחת אקדח, ומישהו רץ אלי והתנגש בי. ואז – אז שכחתי לבסוף את כל מה שהיה.”

פרק ל"ח

"קטלרינג־לשעבר נאנח אנחת הקלה. כך, עכשיו זה בחוץ, ומה שלא תעשה, גרוע מזה לא יכול להיות. וראה גם ראה, גם אז כאשר זחלתי על ארבע כמו כלב, לא נכנעתי; לא נזעקה בתוכי זעקה: די, אני נכנע, הנה אני חוזר ומתחנן למחילה, חוזר הביתה. רק שתיתי ויללתי בשל ביזוי האדם שבי. היה זה… למעשה…מין ניצחון.

"ועכשיו תיכנע.

"כן, עכשיו אכנע, וברצון, אלוהים, עד כמה ברצון! אילו ביקשו שאירק לפרצופי שלי או שאזחל שוב על ארבע, אעשה זאת. ואני יודע למה. זה למענה, למען בתו של הקובני.

"או בכדי לזכות בניצחון על ה־Camagueyno הזקן.

"שתוק, זה לא נכון זה למענה. האם לא אמרתי לה שאחזור, האם לא נתתי לה דברת כבוד?

"דברת כבוד שלך, רועה־זונות, רועה זונות!

"כן, אפילו רועה זונות; העיקר שאני יודע מי אני. מה אתה רוצה, האדם איננו שלם אלא אם הובס. או אז יבין, זאת מציאות שאין לטעות בה, זאת מציאות שאין חזרה ממנה.

"התבוסה.

"כן. התבוסה. יש בכך הקלה רבה כשאתה יכול להיכנע; לשלב את הידיים על החזה ולהיכנע –

"לְמַה?

"לאהבה. לאהוב בתוך התבוסה וההשפלה – אז האדם יודע מה היא אהבה. אינך עוד גיבור, אלא רועה זונות מושפל ומוכה; זחלת על הארץ כמו חיה, ובכל זאת תולבש בלבוש היפה ביותר ועל אצבעך תיענד טבעת. זה הוא הנס. אני יודע, אני יודע שהיא מחכה לי; ועכשיו אני יכול לבוא לקחתה. אל־אלוהים, אני מאושר!

"מאושר, באמת?

"מאושר עד אין קץ, עד כדי דיכאון, גע בי, גע ותרגיש כמה לחיי לוהטות.

"זאת רק הלחי השמאלית. מה שלוהט בה זה הסטירה.

"לא. זאת לא הסטירה. האינך יודע שבלחי הזאת היא נשקה לי. כן, נשקה ושטפה אותה בדמעותיה, אתה לא יודע? הכל נגאל – כמה כאב הושקע בזה! רק הערגה שהיתה, והגיהינום, והפרך הנורא, הכל היה למענה.

"גם הסטירה?

" – – כן, גם הסטירה היתה למענה. בכדי שיוכל לקרות נס. ואני אבוא לקחת אותה; היא תחכה בגן כמו אז –

" – ותניח את ידה על ידך.

"למען השם, אל תדבר על ידה! תאמר ‘ידה’, ואצבעותיי רועדות, וגם סנטרי. כאשר היא אז לקחה את ידי בידה – אני הוגה באצבעותיה החלקות, תפסיק! תפסיק!

"ואתה מאושר עד אין קץ?

"כן, לא, חכה, זה יעבור. הבכי הארור הזה! איך זה אפשרי שאדם יאהב את מישהו כל כך בניגוד לכל הגיון! אילו היא חיכתה לי שם – שם ליד העגורן הזה, הייתי נבהל, אלוהים, כמה זה רחוק, מתי כבר אגיע אליה? ואילו החזקתי אותה בידיה, במרפקיה – אלוהים, כמה זה רחוק!

"אז אתה מאושר?

"שטויות, אתה הלא רואה שאני יכול להשתגע! מתי אראה אותה? קודם לכן עלי לחזור הביתה, נכון שכך, להרכין ראש ולבקש מחילה, עלי לאמץ לעצמי שם ואדם; ואחר־כך שוב לחצות את הים. – לא, זה הלא בלתי אפשרי, אני לא אעמוד בזה, זה בלתי אפשרי, כל כך הרבה זמן!

"אולי לנסוע תחילה אליה ולספר לה –?

"לא, אני לא יכול, אסור לי, זה לא ייתכן. אמרתי שאבוא לקחת אותה כאשר אהיה זכאי לכך. אסור לי לאכזב אותה. אני מוכרח להגיע הביתה, תחילה הביתה, ורק אחר־כך – אדפוק בסורג ההוא כאדם הזכאי לכך. פיתחו, אני בא לקחת אותה.

השוטר השחור שהתבונן כבר שעה ארוכה באדם המדבר אל עצמו ומנופך את ידיו, התקרב אליו. 'היי, אדוני!"

קטלרינג־לשעבר הרים את עיניו. 'עליך להבין. אני צריך תחילה להגיע הביתה. אינני יודע האם אבא עדיין בחיים, אבל אם כן הדבר, אשק לידו ואומר: “ברכני, אבי, שרועה חזירים אני, וַאֶתְאָו למלא בטני מהחרובים אשר יאכלו החזירים; חטאתי גם לשמים וגם לפניך, ונְקַלוֹתִי מהיקרא בנך”. והוא, הקמצן הזקן, לבו ישמח ויאמר: “זה בני היה מת וַיֶחִי, ואוֹבֵד ויימצא”. כך זה כתוב, אחא, בכתבי הקודש ².

" ‘אמן,’ אמר השוטר השחור ורצה ללכת.

"חכה עוד קצת, הלא פירושו שלבן ההולל ייסלח, הלא כן? שתימחל לו הוללותו ורעבתנותו החזירית; גם הסטירה תימחק "הביאו את השמלה היפה והלבישוהו ותנו טבעת על ידו³. קטלרינג־לשעבר קם על רגליו ודמעות זולגות על לחייו. ‘אני בכל זאת חושב שאבי עודנו בחיים ומחכה לי בזקנתו, בכדי להפכני לעשיר וקמצן, כפי שהיה הוא עצמו. אתה לא יודע, אתה לא יודע על מה ויתר הבן ההולל; אינך יודע מה הוא מקריב – אבל לא, היא מחכה; אני בא, Mary, אני חוזר, אבל תחילה עלי להגיע הביתה.’

"'אני אלווה אותך, אדוני, אמר השוטר. ‘לאן אתה הולך?’

"‘שמה,’ והצביע בידו אל פני השמיים במלואם, אל האופק שבו הבזיקו ברקים דוממים.

"אני נעול על הרעיון שהוא לא חזר באונייה; הפלגה באונייה מתמשכת מדי ומרגיעה ואין לה הקצב הנמרץ. שאלתי בחברות התעופה האם יש קו תעופה ישיר לטרינידד. נראה שיש קו ישיר מאירופה לפורט נאטאל ומשם ל־Parà; אבל הם לא יכלו לומר לי האם קיים קשר אווירי מ־Parà לטרינידד או למקום אחר באיי האנטילים. יש אפשרות כזאת, ולפיכך אני מקבל, במידת מה באקראי, את ההנחה שמקרהX בחר בקו המהיר ביותר הזה. הוא חייב היה לבחור בו, כי אנחנו מוצאים אותו לבסוף מזנק בבהילות, אפוף בלהבות, בכדי לסיים את דרכו כמו כוכב נופל, בחיפזון הנורא מכל. הוא היה חייב לטוס, נועץ את עיניו באופק בקוצר רוח; הטייס יושב בלא ניע, כאילו ישן – או, להנחית לו מכה בעורף שיתעורר ויטוס יותר מהר! וממטוס למטוס, חרש ומטומטם מרעש המנוע, מודע רק לדבר אחד ויחידי: החיפזון. בשדה התעופה האחרון, כמעט בשערי הבית, פקע לפתע המיתר המתוח של הדהרה. לא טסים, יש סערה. הוא זועף ומעלה קצף על שפתיו – לזה אתם קוראים סערה? כלבים, כלבים מצורעים, אילו הכרתם את ההוריקנים שם למטה! שיהיה – שיהיה מטוס פרטי, לא חשוב המחיר; ושוב חבלי עוויתות אי הסבלנות המטורפת, אגרופים קמוצים ושיניים תקועות במטפחת התחרה – וסוף: מערבולת, אש, צחנת הנפט ואגם שחור של חוסר הכרה, הנסגר עליו בדחיסות.

“דוקטור יקר, הייתי רוצה לתת לך את הכבוד ולצייר אותך כשגבך הנכבד והרחב רוכן על מותו של מקרה X. ראיתי אותך ליד המיטה הזאת ובכל זאת קשה לי לתאר את המעמד. הרשה לי לסטות עוד פעם אחת מהמציאות הישרה. אני מושיב ליד המיטה את הצעיר השעיר הבלתי סימפטי למדי; הוא מחזיק את פרק ידו של החולה ומרכין בקפידה בוטחת את ראשו הפרוע. האחות היפה איננה מסירה את מבטיה מהבלורית האדמונית, כי היא מאוהבת ברופא הצעיר עד תנוכי אוזניה. אה, להעביר את האצבעות לתוך הבלורית ולסרוק אותה בעדינות כמו נשימה זכה – הצעיר מרים את ראשו. ‘אין לחוש את הדופק. אחות, תפרסי את המסך!’”

פרק ל"ט

הכירורג סיים את קריאת כתב היד, ויישר אותו מכנית, שלא יבלוט אף דף.

הפנימאי הזקן בא לבקר אותו. “חבל,” אמר, “שלא באת לראות את הנתיחה. מקרה מעניין. האיש הזה ראה הרבה בחייו – את הלב הזה היית צריך לראות.”

“גדול?”

“גדול. אתה יודע שכבר הגיע ידיעה? מברק מפריז. זה היה מטוס פרטי.”

הכירורג הרים את עיניו. “נו, ו־?”

“אני לא יודע את השם, הוא הגיע משובש. אבל הוא היה רשום כאזרח קובה.”

מה אתה שח?" השתומם מר פּוֹפֶּל הזקן. “אז הוא מת? ומה היה לו בעצם?”

“טַרֶשֶת,” אמר הדוקטור בקיצור; הוא התכוון להוסיף משהו על גיל, אבל לאחר שזרק מבט מלוכסן אל האדון הזקן, לא אמר דבר.

מר פופל הרהר רגע קט, לאמור שאצלו בינתים הכל בסדר, ברוך השם; לא, הוא לא מרגיש כלום שהיה בו כדי סימן לזה או זה. “אז הוא כבר מת,” הוא חזר מתוך פיזור־נפש. “הלא הוא היה יכול להיות בקושי בן שבעים, נכון? הוא היה רק קצת יותר צעיר ממני. הכרתי אותו… הכרנו מאז שהיינו נערים בבית הספר. אחר־כך שנים על שנים לא ראיתי אותו, עד שהוא הגיע לפראג למיניסטריון. פה ושם הייתי פוגש אותו… פעם או פעמיים בשנה. אדם הגון כזה הוא היה.”

“אדם טוב,” אמר הדוקטור והמשיך לקשור את הוורדים לתמוכה. “הכרתי אותו כאן בגן. יום אחד קורא אלי מישהו מעבר לגדר: ‘סלח לי, איזה זן של Malus זה שפורח לך שם?’ ‘זה Mallus Halliana,’ אני אומר והזמנתי אותו להיכנס. אתה יודע, כששני גננים ‘מסתחבקים’ – לפעמים הוא היה עוצר פה בדרכו כשראה שאין לי עיסוק אחר – ותמיד על פרחים. אפילו לא ידעתי מי ומה הוא בעצם, עד שיום אחד קרא לי אליו – אז כבר מצבו היה רע למדי. אבל גינה יפה היתה לו.”

“זה דומה לו,” העיר מר פופל. מאז שאני זוכר אותו הוא היה אדם כזה מסודר ומהימן. פקיד טוב, וככה. הבן־אדם בעצם יודע רק מעט מאד על אנשים הגונים כאלה, הלא כן?"

“הוא רשם את זה,” אמר הדוקטור לפתע.

“מה רשם?”

“את מהלך חייו. בשנה שעברה הוא מצא אצלי איזו ביוגרפיה מפורסמת ואמר שצריך היה פעם לכתוב ביוגרפיה של אדם רגיל. וכאשר תקפה אותו מחלתו, התחיל לרשום את קורות חייו. כאשר… כאשר מצבו הורע, הוא נתן לי את זה. אפילו לא היה לו למי להוריש את זה.” הדוקטור היסס קצת “אני יכול לתת לך לקרוא את זה, באשר אתה חבר ותיק שלו.”

מר פופל הזקן היה נרגש קמעה. “זה יהיה נחמד מאד מצדך. ברור, הייתי רוצה לעשות משהו למענו…” הדבר נראה בעיניו כמו שירות לנפטר. “אז הוא, מסכן, כתב את קורות החיים של עצמו?”

“אביא לך אותו מייד,” אמר הדוקטור והסיר טפיל מאחד הוורדים. “תראו, תראו, איך הענף הפראי הזה רצה להיות פרח. צריך לדכא בהם את העקרים.” הדוקטור הזדקף. “אה, אני הבטחתי לך את כתב היד,” אמר בפיזור הדעת והשקיף סביב על גינתו בטרם יעזוב, כאילו בניגוד לרצונו.

אז הוא הלך לעולמו, הרהר האדון הזקן בעצב. זה מן הסתם דבר רגיל לגמרי למות, אם אדם רגיל כמוהו יודע לעשות את זה. אבל בטח הוא הלך באי־רצון, לכן אולי כתב את קורות חייו, כי הוא דבק בחיים. מי היה אומר: אדם מסודר כזה, וצ’יק־צ’ק מת לו.

“אז הא לך,” אמר הדוקטור. היה זה תיק כרוך למשעי של גיליונות נייר, קשור בסרט כמו אוסף של מסמכים סגורים. מר פופל לקח לידיו את התיק בארשת התרגשות ועלעל בדפים הראשונים. “איזה כתב יד נקי,” פלט בנשימה רכה, כמעט כמחזיק כתב מקודש. “רואים את הביורוקרט הותיק: בימיו, אדוני, לא היו עוד מכונות כתיבה, הכל נכתב ביד; אז הקפידו על כתיבה תמה ונקיה.”

“בהמשך זה כבר לא כתוב בכתב כל כך נקי,” נהם הדוקטור. “שם הוא כבר מחק הרבה וכאילו נחפז – וגם הכתב עצמו כבר איננו כל כך שוטף וסדיר.”

זה מוזר, חשב מר פופל בלבו. לקרוא כתב ידו של נפטר, זה כמו לגעת ביד מתה. וגם בכתב היד הזה יש משהו של בר־מינן. לא הייתי צריך לקחת את זה הביתה. לא הייתי צריך לומר שאקרא את זה.

“האם כל זה שווה קריאה?” הוא שאל בנימת אי־בטחון.

הדוקטור משך בכתפיו.

פרק א'

לפני שלושה ימים כרעתי בגינה ליד שיח של פרחי גרניום שהיה בפריחה, בכדי לנקות אותו מעשבים שוטים; נתקפתי סחרחורת קלה, אבל זה קרה לי לעתים קרובות. אולי הסחרחורת היא שגרמה לי לראות את המקום במלוא יופיו, יותר מאשר אי פעם עד אז; הפרחים הנוצצים באדום ומאחוריהם המַכְבֵּדִים של פריחה לבנה – זה היה כל כך יפה וכמעט מסתורי, שראשי הסתחרר ממש. שני צעדים ממני ישב לו פרוש על אבן גדולה, ראשו שמוט לצד, והסתכל בי בעין אחת: מה אתה, בעצם? לא נשמתי אפילו לבל אגרש אותו; הרגשתי את הולם לבי. ולפתע זה בא. אינני יודע איך לתאר זאת, אבל היתה לי מין תחושה חזקה נוראה ובטוחה: תחושת מות.

אני ממש לא יודע לבטא זאת אחרת; אני חושב שנאבקתי על נשימתי, אבל הדבר האחד שהייתי מודע לו היתה מועקה נוראה. כאשר זה הרפה, אני עדיין כורע, אבל ידי היו מלאות עלים טרופים. זה ירד ממני כמו גל, אבל הותיר אחריו עצבות שלא היתה בלתי נעימה. הרגשתי שרגליי רועדות מתחתיי עד גיחוך; הלכתי לאט ובזהירות לשבת ואמרתי בלבי כשעיניי עצומות: הנה זה בא, הנה זה הגיע. אבל לא היה בה במחשבה הזאת משום אימה, רק הפתעה, והכרה שעלי איכשהו לסדר את העניין. אחר־כך כבר העזתי לפקוח את העיניים ולהזיז את הראש; אל־אלוהים כמה יפה הגינה בעיניי, כפי שלא היתה מעולם, מימיי; הלא אינני רוצה דבר לבד מבקשתי לשבת ולהתבונן באור ובצל, בפריחת הגרניום ובקיכלי זה הנאבק בתולעת. אי פעם בעבר הרחוק, זה היה אמש, החלטתי לעקור שני שיחי דורבנית שנפגעו מקימחון ואשתול אחרים במקומם. ככל הנראה כבר לא אספיק לעשות זאת, ובשנה הבאה יצמחו פה שיחים מעוותים כמו מצרעת. הצטערתי על זה, הצטערתי על דברים רבים; התרגשתי, וריגושי היה איכשהו רך, על שעלי לפרוש.

התייסרתי שאולי עלי לומר את הדבר למנהלת משק הבית שלי. היא גברת טובה, אלא שהיא מתרגשת כמו דוגרת; היא תתרוצץ מן הסתם בפנים נפוחים מבכי והכל ייפול לה מהידיים. רק שלא יהיו אי־נעימויות ובהלה; ככל שהדבר יוסדר באורח חלק, כן ייטב. אני חייב לסדר את ענייניי, אמרתי בלבי בהקלה; השבח לאל, יש לי כמה ימים מה לעשות. כמה עבודה דרושה לו לאדם, שהוא אלמן וגמלאי כמוני, לעשות סדר בחפציו? ככל הנראה כבר לא אחליף את הדורבניות ולא אזמור את העץ שענפיו הזדקנו בטרם עת החורף; אבל במגירותיי ישרור ניקיון מוחלט ולא ייוותר בהן דבר שיזכיר תיק לא סגור.

אני רושם את הפרטים של אותו רגע בכדי שיהיה ברור, כיצד ולשם מה ניעור בי הצורך להסדיר את ענייניי. היתה לי הרגשה שכבר עברתי משהו דומה, ואפילו לא פעם אחת בלבד. כל אימת שהועברתי במסלול חיי הרשמיים למקום אחר, סידרתי את שולחן עבודתי במקום שעמדתי לעזוב, לבל אשאיר עליו שום דבר בלתי גמור או מבולבל; בפעם האחרונה זה היה כאשר פרשתי לגמלאות; עשר פעמים עברתי על כל דף ודף ויישרתי אותו, ועוד התמהמהתי לשוב ולבדוק שמא נפל שם פתק כלשהו שלא שייך לשם או ששומה היה לטפל בו. עמדתי לפרוש בכדי לנוח אחרי שנים כה רבות של שירות; אבל לבי היה כבד עלי, ועוד זמן רב היתה חוזרת הדאגה שמא השארתי אחרי משהו שתויק מבלי לשאת את סימן הטיפול הראוי.

כגון אלה עברו עלי, אם כן, כבר כמה פעמים, ולכן הוקל לי עתה על שאני יכול לעשות משהו מוכר לי; חדלתי לפחד, וההפתעה, שבאה לי בשל תחושת המוות, התפוגגה בהקלה של מעין מוּכָּרוּת וקרבה רגשית. אני חושב שהבריות מדברים על המוות כעל שינה או מנוחה בכדי לצור לו צורה של משהו המוכר להם; לכן הם מקווים לפגוש את יקיריהם שהלכו לעולמם, בכדי שלא לחוש את אימת ההליכה אל הבלתי ידוע; אולי גם בשל כך נוהגים לכתוב צוואות, שיש בהן כדי לעצב את המוות כאירוע בעל משמעות כלכלית. הנה, אין ממה לפחד; הדבר שלפנינו דומה לדברים שאנו מכירים היטב ובאורח אישי. אני הולך לסדר את ענייניי, לא פחות ולא יותר; השבח לאל, זה לא יהיה כל כך קשה.

במשך יומיים נברתי בניירותיי; עכשיו הם מסודרים ומתויקים והתיקים קשורים בסרטים. נמצאות שם כל תעודותיי, החל מכיתה אלף; אל־אלוהים, כמה ציוני ‘טוב מאד ' יש בהן, שהבאתי הביתה בתרועת ניצחון ובתמורתן זכיתי לליטופי ידו השמנה של אבי, ואמירותיו הנרגשות: תמשיך כך, ילד! תעודת הלידה ותעודת האזרחות, תעודת נישואין, כתבי מינוי, הכל מסודר ודבר לא חסר; רק לְמַסְפֵּר ולתייק לפי הסדר. כל מכתביה של אשתי המנוחה; מספרם מועט, כי רק לעתים רחוקות ולפרקי זמן קצרים לא היינו יחד. כמה מכתבים מחברים – וזה הכל. סך הכל כמה תיקים קשורים המונחים במגירת השולחן. לא חסר דבר, פרט אולי לכתב בקשה כתוב בכתיבה תמה: XY, עובד המדינה בדימוס מבקש העברה לעולם האמת. מצורפים לוטים א’ עד ת'.

היו אלה יומיים שקטים וכמעט חביבים שבהם עסקתי במסמכים שלי; לבד מהכאב בלבי הוקל לי – אולי בשל השקט הזה, בחדר מוצל וקריר, בחוץ ציוץ הציפורים ולפני על השולחן פרוסות התעודות הנושנות הנוגעות ללב קמעה: תעודות בית הספר הכתובות בכתיבה תמה, כתב היד של נערה הלא היא אשתי, הנייר הנוקשה של מסמכים רשמיים – הייתי שמח לוא ניתן לי לקרוא ולסדר יותר מזה, אלא שחיי היו חיים פשוטים; תמיד אהבתי את הסדר ולעולם לא שמרתי על ניירות מיותרים. אל־אלוהים, אין לי אפילו מה לסדר; כאלו היו חיי – חיים פשוטים ורגילים.

אין כבר מה לסדר, אבל יש בי עוד – איך לומר? – אותו שיגעון לסדר. מיותר למתוח את קפיץ השעון, שהרי מתחתי אותו לפני כמה רגעים; מיותר לפתוח את המגירה, אם לא נותר בה דבר שלא שמתי לב אליו. אני נזכר במשרות שמילאתי לפנים: האם לא נותר שם משהו שלא סיימתי את טיפולי בו או לא ארזתי בתיק עטוף בסרט בד? אני כבר לא חושב על הפרוש שהסתכל בי בעין אחת כשואל: מה אתה בעצם? כן, הכל מוכן כאילו אני יוצא למסע וממתין לרכב שיגיע; לפתע אתה חש ריקנות, לא יודע מה עוד לקחת ביד ומסתכל לצדדים בתחושת אי בטחון שמא שכחת משהו. כן, זה הוא: אי שקט. חיפשתי משהו שאפשר עוד לסדר, אבל לא היה כלום: רק אי השקט שמא פסחתי על משהו חשוב; שטות שכזאת, אבל זה מתנפח לכדי מצוקה, מועקה פיזית ליד הלב. יהא אפוא, פה כבר אין מה לסדר; אבל מה עכשיו? ואז עולה על דעתי: אני אכניס סדר לחיים שלי וזהו. בקיצור ובפשטות, אני אכתוב את זה ואכרוך בסרט בד.

תחילה זה הצחיק אותי כמעט: מה פתאום, לשם מה ומה לעשות בזה? בשביל מי תכתוב? חיים רגילים שכאלה: מה יש פה בכלל לכתוב? אבל אז כבר ידעתי שאכתוב, רק עוד קצת התגוננתי, כאילו מענווה או משהו דומה. כילד ראיתי שכנה זקנה אחת בגסיסתה; אמא היתה שולחת אותי להביא לה דברים או להגיש לה אם היא צריכה משהו. היא היתה זקנה ערירית, לעולם לא ראינו אותה ברחוב או בשיחה עם מישהו; הילדים קצת פחדו ממנה, כיון שהיתה לבדה. יום אחד אמרה אמא: עכשיו אסור לך לגשת לשם, נמצא אצלה הכומר המוודה. לא יכולתי לתפוס ממה יש לסבתא כזאת להתוודות; היה לי חשק להצמיד את אפי לשמשת החלון בכדי לראות איך היא מתוודה. הכומר היה שם זמן רב עד כדי מסתורין. כאשר נכנסתי אחר־כך אליה, היא שכבה בעיניים עצומות ופניה קרנו שקט וחגיגיות עד להציק. את צריכה משהו? שאלתי מהר; היא נענעה בראשה לשלילה. עכשיו אני יודע, שגם היא עשתה סדר בחייה, וזאת הקדושה המיוחדת האופפת את ההולכים לעולמם.

פרק ב'

זה נכון; למה שלא ייכתבו קורות חיים רגילים לגמרי שכאלה? ראשית כל, זה ענייני הפרטי: אולי לא הייתי צריך לכתוב את זה אילו היה לי למי לספר. פה ושם מתגנב לו לאדם באמצע דבריו זיכרון כלשהו מן העבר, אפילו זה משהו כמו מה אמא היתה מבשלת. עם כל העלאת זיכרון מעין זה היתה מנהלת משק הבית שלי מהנהנת בראשה בחמלה כאומרת: כן, כן, עבר עליך הרבה; אני מכירה את זה; גם לי היו חיים קשים. איתה אי אפשר לדבר על עניינים רגילים שכאלה; היא מטבעה רחמנית ומחפשת בכל דבר את המרגש. אחרים מקשיבים לזכרונות בחצי אוזן ומתוך חוסר סבלנות, בכדי לנתק את דיבורך ולהעיר: אצלנו ובשנות נעוריי זה היה כך וכך. מפעם בפעם פוקד אותי הרושם שהבריות מתפארים איכשהו בזכרונותיהם; תפארתם באה להם ממגפת האסכרה שהשתוללה בילדותם או מהסופה הגדולה שהם חוו, כאילו זה שייך לרשימת הישגיהם האישיים. אולי יש לכל אדם הצורך לראות בחייו הוא משהו הראוי לתשומת לב, חשוב וממש דרמטי; לכן הוא אוהב להצביע על אירועים מיוחדים שפקדו אותו, ומצפה שבעטיים הוא יזכה להתעניינות והתפעלות מוגברת.

בחיי לא קרה דבר בלתי רגיל או דרמטי; אם יש לי במה להיזכר, הרי זה שטף הימים השקט, המובן מאליו, כמעט מכני, עד לנקודת הסיום הניצבת לפני, שתהיה, אני מקווה, בלתי דרמטית באותה מידה כמו קודמותיה. עלי להודות שבמבט לאחור אני מייחס ממש חן מיוחד לדרך הישירה והברורה הנמצאת מאחורי; יש בזה יופי סגולי כמו בכביש טוב וישר שאין לתעות בו. אני כמעט גאה שזאת דרך כזאת – נוחה ונכונה; אני יכול להקיפה במבט אחד עד לימי הילדות ולשוב ולשמוח בבהירותה. איזה חיים יפים, רגילים ובלתי מעניינים! שום הרפתקה, שום מאבק, בשום מקום אין משהו יוצא דופן או טראגי. זהו מראה יפה, ואפילו חזק, כמו מראה של מכונה הפועלת ללא דופי היא תיעצר בלי זעזוע; שום דבר לא יחרוק, היא תגיע לקיצה בדממה ובהכנעה. כך זה צריך להיות.

כל ימי הייתי קורא ספרים. כמה הרפתקאות יוצאות דופן קראתי, כמה אנשים טראגיים ובעלי אופי מיוחדים פגשתי – כאילו אין על מה לכתוב זולת מקרים ואירועים יוצאי דופן, מיוחדים ויחידים במינם! הלא החיים אינם הרפתקה יוצאת דופן, אלא חוק חובק כל; מה שחבוי בהם והוא בלתי רגיל ויוצא דופן איננו אלא חריקה בתוך מנגנון גלגליהם. האם לא היה ראוי בעצם להעלות על נס את החיים בכל הנורמליות והרְגִילוּת שלהם? האם הם פחות חיים מכיון שדבר לא חרק ולא שרק בהם ולא איים להתפוצץ. במקום זאת עשינו עבודת פרך ומלאנו את כל הצפיות למן הלידה ועת למות. היו אלה חיים מאושרים בסך הכל, ואין אני מתבייש באושר הקטן והסדיר שמצאתי באידיליה הפדנטית של חיי.

אני נזכר בהלוויות בעיירה שבה נולדתי. בראש התהלוכה פרח כמורה עוטה גלימה ונושא צלב; אחריו תזמורת, חצוצרה נוצצת, קרן היער, קלרנית, והיפה בכולם – הֶלִיקוֹן; בעקבותיהם הכומר בגלימה לבנה וכיפה מרובעת, הארון הנישא על ידי ששה גברים, וההמון השחור, כולם מרצינים פנים, חגיגיים ואיכשהו דומים למריונטות. ומכל לכל אלה נישא במרומים ובעוצמה מרש האבל, צליל החצוצרה, שריקת הקלרנית והנהי העמוק של הטרומבונים השמימיים; זה מילא את כל הרחוב, ואף את כל העיירה, ועד שערי השמיים דימה להגיע. הכל הניחו את מלאכתם ויצאו פתח הבית על מנת לתת כבוד לאדם הפורש מן העולם הזה. מי זה שמת? האם זה היה מלך או רוזן, אולי איזה גיבור, שנושאים אותו כה ברמה ובהדר? לא, זה היה בעל מכולת, ייתן לו אלוהים מנוחת עולמים; אדם טוב והגון, נו, מלאו לו כבר שנותיו. או עגלון, או פרוון; הנה הם סיימו את מלאכתם וזו דרכם האחרונה. אני, הנער הקטן, רציתי יותר מכל להיות משרת בקודש, העוזר לכומר שבראש התהלוכה, או לא, מוטב להיות זה הנישא בתוך הארון. הלא זאת תהלוכת כבוד שכזאת, כאילו נושאים מלך; כל העולם מרכין את ראשו לתת כבוד לדרכו המפוארת של אדם הגון ושכן, הפעמונים מריעים כבודו והחצוצרה בוכה כמנצחת – רק לכרוע ברך ולסגוד לדבר הקדוש והגדול ששמו בן־אדם.

פרק ג'

אבא היה נגר. זכרוני הראשון: אני יושב על ערימת נסורת חמה בחצר בית המלאכה ומשחק בשבבים המתולתלים; פראנק, השוליה של אבא, מגחך כלפי וניגש אלי עם מקצועה בידו: בוא הנה, אני אחתוך את ראשך. אני כנראה התחלתי לפתוח את סכר הדמעות, כי אמא יצאה החוצה ולקחה אותי לזרועותיה. הרחש הזה, היפה, של נגריה עוטף את כל ילדותי: רעש הקרשים, זמזום המַקְצוּעוֹת הנעצרות בסיקוסים, הרשרוש היבש של השבבים והחרחור החלוד של המַסּוֹרִים; ריח העץ, הדבק והפוליטורה; פועלים מופשלי שרוולים, אבא מצייר משהו על גבי לוחות העץ באצבעותיו העבות ובעפרון נגרים עבה. החולצה המיוזעת נדבקת לו לגבו הרחב, והוא מתנשף ורוכן על מעשה ידיו. מה זה יהיה? מן הסתם ארון; לוח יתחבר ללוח, שיני ההתאמה ישתלבו, והנה ארון; אבא מחליק באצבע של מומחה על המוצר המוגמר, בדופן הפנימית והחיצונית, והנה טוב, חלק כמו מראה. או אולי זה יהיה ארון מתים; זה כבר לא דורש עבודה כל כך יסודית; רק להרכיב, להדביק כמה קישוטים, ועכשיו, בחורים, מרחו על זה לקה שזה יהיה נוצץ כמו שצריך. את ארונות המתים אבא לא מלטף, אלא אם הוא מהסוג המשובח יותר, מעץ אלון, כבד כמו פסנתר כנף.

למעלה ברום ערימת הקרשים יושב ילדון. איפה, ילדים אחרים לא יכולים לשבת כל כך גבוה, ואין להם שברי עץ לשחק בהם, וגם לא שבבים מבריקים כמשי. נגיד הילד של הזגג אין לו כלום, כי בזכוכית אין לשחק. עזוב את השברים, תיפצע, היתה אומרת לו אמא. או אצל צַבָּע אצלו גם כן אין כלום; אלא אם לקחתָ מכחול ומרחתָ צֶבַע בקיר, אבל צבע הפוליטורה יותר טוב, מחזיק יותר. צחוק־צחוק, לנו יש צֶבַע כחול, מתפאר בנו של הצַבָּע, וגם כל היתר הצבעים שבעולם; אבל בנו של הנגר לא ייכנע. איזה צבעים, הלא זה רק אבקה בשקיות נייר. אמת נכון, הצַבָּעים נוהגים לשיר בשעת עבודתם, אבל הנגרות נקיה יותר. בחצר השכנה עובד קדר, אבל אין לו ילדים; הקדרות גם היא עבודה יפה. אפשר להסתכל בגלגל המסתובב, ובקדר המחליק באצבעו על החימר הרך, עד שהוא נהפך לקדרה; בחצרו מסודרת שורה ארוכה של קדרות, רכות עדיין, וכשהקדר איננו מסתכל, יוכל הנער להטביע בקדרה כזאת את טביעת אצבעותיו. לעומת זאת הסתתות איננה כל כך מעניינת: אתה מסתכל שעה ארוכה, והסתת מקיש במקבת עץ על ידית המפסלת, ואין מה לראות, אינך יכול לדעת איך זה תיהפך האבן לדמות מלאך כורע ברך המחזיק בידו עלה דקל שבור.

למעלה ברום ערימת הקרשים יושב ילדון; הקרשים מסודרים עד גובה צמרות עצי השזיף העתיקים, אתה יכול לאחוז בהן ולהתיישב בצמרת העץ. זה עוד יותר גבוה, איכשהו אוחזת בך סחרחורת; הילדון כבר איננו חלק מחצר הנגרייה, יש לו עולם משלו, הקשור בעולם האחר רק בגזע עץ יחיד. זה קצת משכר, הנה לא יגיעו אבא או אמא, ואפילו הפועל פראנק; והאדם הקטנטן שותה לראשונה את שיקוי הבדידות. יש עוד עולמות אחרים שהם מנת חלקו של הילד, למשל במקומות שבהם מסודרים קרשים קצרים יותר בין ארוכים יותר, ונוצרת מעין מערה קטנה בעלת תקרה וקירות, חדורת ריח שרף ועץ מחומם; לאדם מבוגר לא היה כאן מקום לזוז, אבל לנער ולעולמו החבוי יש ויש מקום. או תוקעים יתדות באדמה בצורת גדר, ממלאים את השטח המגודר בנסורת ומפזרים בו פולים צבעוניים; אלה הן תרנגולות, והפול הגדול ביותר והמנוקד, זה תרנגול. בירכתי החצר יש אמנם גדר אמיתית, ובתוכה מקרקרות תרנגולות אמיתיות יחד עם תרנגול אמיתי המקושט בצבעי זהב, העומד על רגל אחת ומביט סביב בעיניים לוהטות, אבל זה לא זה; הילדון יושב בשפיפה מעל לשטח האשליות הקטן שלו, שופך נסורת וקורא בקול עמום: קח, קח, קח! זה המשק שלו, ואתם המבוגרים – עליכם להעמיד פני לא רואים; הייתם מפוגגים את הקסם, אילו הסתכלתם.

אבל לאחר ככלות הכל יש דברים שהגדולים בכל זאת מביאים בהם תועלת: למשל, כשהשעון שבראש מגדל הכנסייה מצלצל צהרים, חדלים הפועלים לנסר, שולפים את המַסּוֹר מלוח העץ שהתחילו לנסר ומתיישבים בנינוחות על ערימת הקרשים על מנת לאכול. או אז יטפס הילדון על כתפי הפועל החזק פראנק ויתיישב בפיסוק רגליים על עורפו הלח; זאת היא זכותו המוקנית, וזה מה שמעניק הדר לכל היום. פראנק הוא איש מדון מסוכן והוא נשך פעם בקטטה את אוזן יריבו, אבל את זה הילדון איננו יודע; הוא מעריץ אותו בשל כוחו ובשל זכותו למלוך ממרומי עורפו במסע ניצחון מדי צהרים. ויש שם עוד פועל, קוראים לו מר מַרְטִינֶק; הוא שקט ורזה, יש לו שפם אנכי ועיניים יפות וגדולות; אתו אסור לילדון לשחק, כי אומרים שיש לו שחפת; הילדון אמנם איננו יודע מה זה, ורק מרגיש איזו מבוכה או פחד, כאשר מר מרטינק שולח אליו את מבטו היפה והידידותי.

ויש גם גיחות אל תוך העולם שלהם. אמא תאמר: “לך, ילד, תביא לי לחם מהאופה.” האופה הוא גבר שמן מלא קמח; לפעמים אפשר לראות אותו בעד דלת הזכוכית של חנותו מתרוצץ סביב הגיגית לש את עיסתו. מי היה מאמין שאדם שמן וגדול יוכל להתרוצץ ככה סביב־סביב, עד שסוליו נשמעים סופקים על עקביו. הילדון מביא הביתה כיכר שעודו חם, כלחם הקודש ממש, מְבוֹסֵס ברגליו היחפות באבק הדרך החם, ומרחרח בהתלהבות את ריחו הזהוב של הכיכר. או ללכת אל הקצב להביא בשר; על גבי הווים תלויות חתיכות בשר נוראות, רוויות דם, הקצב ואשתו בעלי לחיים נוצצות, מבתרים בגרזן קצבים עצמות ורודות וטראח, הבשר מושלך על המאזניים; פלא שאינם גודעים את אצבעותיהם! במכולת זה עניין שונה לגמרי: ריח של זנגביל, עוגות למיניהן ודברים שכאלה; בעלת החנות מדברת בשקט ובעדינות ושוקלת במאזניים קטנטנות את התבלינים; והבן־אדם יכול לקבל כתשר שני אגוזי מלך, שאחד מהם היה בדרך כלל אכול תולעים ומיובש, אבל לא חשוב; די שהם מורכבים משתי קליפות זעירות – ולו בכדי לרקוע עליהן ולהפיק מהן קול נפץ.

אני נזכר באנשים האלה שכבר הלכו לעולמם, והייתי רוצה לשוב ולראותם כפי שראיתי אותם אז. לכל אחד מהם היה עולם משלו ובו הם עסקו במלאכותיהם המסתוריות. כל משלוח יד היה עולם בפני עצמו, כל אחד מחומר אחר ובפולחנים שונים, יום הראשון בשבת היה יום מוזר, כי הבריות לא עטו סינרים ולא הפשילו שרווליהם, אלא לבשו בגדי חג, ונראו כמעט זה כגון זה; הם נראו לי איכשהו זרים ולא הייתי מורגל אליהם. לפעמים היה אבא שולח אותי עם כד להביא בירה; בשעה שהפונדקאי היה מוזג את הנוזל המקציף לתוך הכד שבדפנותיו נתגבשו אגלי הנוזל, הייתי מציץ בביישנות אל הפינה: ישב שם ליד השולחן הקצב, האופה, הספר, ולפעמים גם השוטר, שמן, שכפתורי מדיו מותרים ורובהו נשען אל הקיר, והם שוחחו בקול רם וברעש. היה מוזר בעיני לראותם מחוץ לבתי מלאכתם או חנותם; וזה נראה לי קצת בלתי הולם ובלתי מסודר. היום הייתי אומר שזה בלבל והביך אותי לראות את עולמותיהם הסגורים מתכלאים זה בזה. אולי הם היו כל כך רועשים, כיון שהפרו מעין סדר קבוע.

לכל אחד היה עולם משלו – עולם משלח ידו. היו שהיו בחזקת טאבו, כגון מר מרטינק, כמו משוגע העיירה שהיה סובב וגועה ברחובות, או הסתת, שבוּדד בלא אומר, כי היה שתקן וספיריטואליסט. ובין העולמות האלה של המבוגרים היו גם לילדון עולמות משלו, עולמות תחומים וזעירים; היה לו האילן שלו, החצר הקטנה הגדורה בשברי עץ, והפינה בין הקרשים; אלה היו האתרים המסתוריים של אושרו העילאי שלא חלק אותו עם איש. ישוב בשפיפה ועוצר את נשימתו – הנה הכל נשפך ומתאחד לזרם רחב ונעים: הלמות הקרשים ורחש המלאכות העמום, הקשות חדות בחצר הסתת, צלצול הפחים בסדנת הפחח, פעימות בסדן מהנפחייה, פה מישהו משחיז חרמש, ואי־שם מתייפח תינוק, במרחקים צעקות הילדים, קרקורן העצבני של התרנגולות, ואמא הקוראת “איפה אתה?” קל לך לומר עיירה, ובכל זאת יש בה כל כך הרבה גוני חיים כמו בנהר גדול; קפוץ מהר לתוך סירתך ואל תזוז, שהיא תנענע אותך, שהיא תישא אותך עד שראשך יסתחרר וכמעט תחוש מועקה. להתחבא מכולם – גם זה הוא מסע אל העולם.

פרק ד'

עולמם המשותף של הילדים – זה עניין אחר לגמרי. ילד גלמוד במשחקו ישכח את עצמו וכל אשר סביבו, ושכחתו היא מחוץ לזמן. משחקם המשותף של ילדים מושך לתוכו סביבה רחבה יותר ועולמם הקיבוצי נשלט על ידי חוק עונות השנה. שום שעמום לא יאלץ את הילדים לשחק בגולות בקיץ. גולות משחקים באביב, לאחר שהאדמה הקפואה הפשירה; זהו חוק רציני שאין לעמוד בפניו, כמו החוק המצווה על השקדייה לפרוח או לאמהות לאפות עוגות פסחא. רק מאוחר יותר משחקים בתופסת או במחבואים, בעוד שתקופת החופש הגדול של בתי הספר היא תקופת ההרפתקאות הגדולות: לפשוט בשדות ולתפוס חגבים, או לשחות בנהר בסודי סודות. שום נער המכבד את עצמו לא ירגיש בקיץ צורך להדליק מדורה; את זאת עושים בסתיו, בעונה שבה מעיפים עפיפונים. חג הפסחא, החופש הגדול וחג המולד, היריד השנתי, גן השעשועים הנודד, חגיגות הקדושים – אלה הם תאריכים חשובים, מעין פרשות מים במרחב הזמן. לשנתם של הילדים סדר משלו, היא מתחלקת באורח טקסי על פי עונות השנה; ילד גלמוד משחק בנצח; ואילו חבורת ילדים – בזמן.

באותה חבורה לא היה בן הנגר בחזקת אישיות שתתייצב בקידמת האירועים; התעלמו ממנו קצת, טענו כנגדו שהוא “מותק של אמא” ושהוא פחדן. האם לא היה לו באביב רעשן מעשה ידיו של מר מרטינק, האם לא יכול היה לספק לכל שבבי עץ לשמש כחרבות, ושברים כמה שעלה על דעתו? העץ הוא חומר יקר ערך. מה הוא לעומתו בן הזגג עם גושי המֶרֶק המלוכלכים שלו? בן הצַבָּע – זה משהו אחר: פעם הוא מרח את כל פניו בצבע תכלת, ומאותו זמן נהנה מכבוד מיוחד. אבל בחצר הנגרייה היו מונחים קרשים שיכלו לשמש נדנדות שבהן ניתן להתנדנד דומם ובארשת רצינית; האין גם בכך מין הינתקות מהאדמה, ובכך מעשה שיש בו כדי למלא כל מה שהלב יבקש? שבן הצַבָּע ימרח על פניו את כל הכחול שבעולם; הוא לא הוזמן לעולם לבוא ולהתנדנד.

משחק הוא משחק, עניין רציני, עניין של כבוד; אין שום שוויון במשחק, רק הצטיינות או הכנעה. ייאמר מייד שלא הצטיינתי; לא הייתי לא החזק ביותר ולא האמיץ ביותר בקרב בני החבורה, ואני חושב שזה גרם לי לסבל. לא עזר שהשוטר המקומי היה מצדיע לאבא ולצַבָּע לא. כאשר אבא לבש את חליפתו השחורה והלך למועצת העיירה, הייתי תופס את אצבעו העבה ורציתי לצעוד בצעדים ארוכים כמוהו; ראו גם ראו, בחורים, איזה אדם חשוב הוא אבא שלי – אפילו נושא אחד התרנים של אפיריון הכומר בחג התחייה; ובערב יום הולדתו מופיעים הנגנים המקומיים ומנגנים לכבודו. אבא ניצב פתח הדלת, עכשיו בלי סינר, ומקבל את פני הבאים לכבדו ביום חגו. ואני, בשכרון גאוותי המתוקה והמייסרת תר אחרי חבריי המקשיבים ביראה, חווה את שיא תהילת העולם הזה המצמררת ונוגע באבא, שהכל יראו שאני שייך אליו. למחרת החברים כבר לא רצו לדעת על דבר תהילתי; ושוב הייתי מי שלא מתבלט בכלום, שאיש לא רוצה לציית לו, אלא אם אזמין אותם לבוא להתנדנד בחצר שלנו. ודווקא לא; מוטב לי שלא להתנדנד בעצמי; ומתוך צער ומרי גמרתי אומר להתבלט לפחות בבית הספר.

בית הספר הוא שוב עולם אחר לגמרי. שם כבר לא מבדילים בין ילד לילד על פי אבותיהם, אלא על פי שמותיהם. הם כבר לא מוגדרים האחד כבן הזגג והאחר כבן הסנדלר, אלא בכך ששמו של האחד הוא אַדַמֶץ ושמו של האחר בָּרַן. לילדון של הנגר נגרם בכך זעזוע שלא התרגל אליו ימים רבים. עד כה הוא השתייך למשפחה, לבית המלאכה, לבית ולחבורת הנערים שלו; עתה הוא ישב גלמוד נורא בקרב ארבעים ילדונים כמוהו שאת רובם לא הכיר ושלא חלק עמהם שום עולם. אילו ישב לידו אבא או אמא, או לפחות הפועל פראנק, או אפילו מר מרטינק העצוב וארוך הגֵו – הרי היה זה משהו אחר; הוא היה מחזיק בכנף בגדיהם ולא היה מאבד את הקשר אל העולם שלו; הוא היה חש אותו מאחוריו כמגן. בא לו לבכות, אבל הוא פחד שהאחרים ילעגו לו. לעולם לא התמזג בכיתתו. האחרים התיידדו לאחר זמן קצר ודחפו זה את זה מתחת לספסל, אבל להם היה קל: להם לא היתה בבית נגרייה ולא גדר משבבים ובו מילוי נסורת, וגם לא פראנק החזק, ואפילו לא מר מרטינק; לא היה להם דבר להתגעגע אליו כל כך נורא. בנו של הנגר ישב בתוך המולת הכיתה נבוך ובתחושת חנק בגרון. המורה עצר לידו. “אתה ילד שקט וטוב,” אמר בנימת שבח. הילדון הסמיק ועיניו נשטפו פרץ של דמעות אושר שלא ידע עד אז. מאותו רגע הוא נהפך לילד שקט וטוב בבית הספר, דבר שהרחיק אותו כמובן עוד יותר מהאחרים.

אולם בחייו של ילד מביא בית הספר עוד חוויה גדולה וחדשה: כאן פוגש הילד לראשונה את הסדר ההיררכי של החיים. עד אז הוא חייב היה, אמת נכון, לציית לזה או אחר; אמא פוקדת עליו, אבל אמא היא שלנו, ואמא נמצאת פה בכדי לבשל, ואמא גם מנשקת ומלטפת; אבא כועס לפעמים, אבל פעמים אחרות אתה יכול לטפס לו על הברכיים או להחזיק באצבעו העבה. גדולים אחרים צועקים לפעמים או מגדפים, אבל לדברים האלה אפשר לא לשים לב ולברוח. המורה, זה משהו אחר; המורה נמצא פה רק בכדי לגעור ולתת פקודות. ואינך יכול לברוח ולהתחבא, עליך רק להסמיק ולחוש את אימת בושתך. ולעולם לא תטפס על ברכיו, לעולם לא תתפוס את אצבעו המרוחצת; לעולם הוא מעליך, בלתי נגיש ואין לגעת בו. והכומר – עוד יותר. אם הוא מלטף את ראשך, אתה לא רק מלוטף, אלא מסומן ומורם מכל היתר, ועליך לעמול קשה לבל יבגדו בך דמעות עיניך הזולגות מרוב תחושת התודה. עד אז היה לילדון עולם משלו, וסביבו היו עולמות סגורים וקסומים לרוב: עולם האופה, עולם הסתת, וכל היתר. כעת העולם כולו מתפצל לשני רבדים: העולם הגבוה יותר שבו מצויים המורה והכומר וגם עוד אלה שמותר להם לדבר אתם: הרוקח והדוקטור והנוטריון והשופט; ומאידך העולם הרגיל, שבו דרים האבאים וילדיהם; האבאים מצויים בבתי מלאכה ובחנויות ויוצאים רק פתח הבית, כאילו הם חייבים להחזיק בבתיהם; בני העולם העליון נפגשים בכיכר העיירה, מברכים איש את רעהו בתנועת ברכה רחבה ועוצרים מלכת לשיחת חולין או מלווים איש את רעהו כברת דרך. למענם פרוסה מפה לבנה על שולחן במסעדת הכיכר, בעוד אשר המפות האחרות עשויות מבד משובץ אדום או כחול; זה נראה כמעט כמו מזבח. היום אני יודע שהמפה הלבנה לא היתה כל כך בוהקת בנקיונה, שהכומר היה אדם טוב לב ושמן שאהב את מנת טבק ההרחה שלו והמורה היה רווק זקן בן כפר, בעל חוטם אדום; אבל אז הם היו בעיני התגלמות של משהו נשגב וכמעט על־אנושי; היתה זאת לדידי מערכת ריבוד ראשונה של העולם על פי הדר ועוצמה.

הייתי תלמידון שקט וחרוץ, שהצביעו עליו כמופת לאחרים; אבל בחשאי נטרתי בחיל ורעדה רגשי התפעלות כלפי בן הצַבָּע, נבל שטני שמעשה הנבלה שלו הוציאו את המורה מדעתו ושנשך פעם את אצבעו של הכומר. הכל פחדו ממנו ולא ידעו איך לנהוג בו. יכו אותו ככל שירצו, הוא צחק להם בפנים; היה זה מתחת לכבודו הפראי לפרוץ בבכי, יהא אשר יהא. מי יודע: אולי היה זה המאורע המכריע בחיי, שבן הצבע לא אבה לקבלני כחבר. הייתי מוכן לתת עולם ומלואו בעד הסכמתו להתחבר אתי. יום אחד, השד יודע מה הוא זמם, נפל קרש על ידו ומחץ אותה; יתר הילדים פתחו בצווחות, אבל הוא –כלום, רק החוויר והידק את שיניו. ראיתי אותו חוזר לביתו ונושא את יד שמאלו המדממת בידו השניה, כאילו זה שלל מלחמה. הילדים נאספו סביבו והלכו אחריו, צווחים: “נפל עליו קרש!” יצאתי מדעתי מרוב אימה וחמלה, רגלי רעדו, חשתי בחילה. “כואב לך?” נשפתי מבוהל. הוא שלח אלי מבט יהיר מעיניו הלוהטות והלועגות. “מה זה עסקך?” הוא סינן בין שיניו. נשארתי עומד דחוי ומבוייש. חכה, אני אראה לך, מה אני יכול לסבול! נכנסתי לנגרייה והכנסתי את ידי השמאלית למלחצת להידוק קרשים; הידקתי את הבורג, אתם עוד תראו כולכם! דמעות נקוו בעיניי, עכשיו זה כואב לי כמו לו; אני אראה לו! הידקתי את הבורג עוד יותר, עוד יותר, עכשיו כבר לא הרגשתי את הכאב, רק התעלות. מצאו אותי שם מעולף, כשאצבעותיי לכודות במלחצת; עד היום יש לי מום בקצות אצבעות שמאלי. כיום היד הזאת מיובשת ומצומקת כמו טלף של תרנגול־הודו, אבל עדיין רשומה בו המזכרת הזאת – על מה בעצם? על שנאה ילדותית נקמנית, או חברות עד כדי תשוקה?

פרק ה'

באותם ימים קרה שאל שערי עיירתנו הגיעה מסילת הברזל. כבר זמן רב עבדו בסלילתה, אבל עכשיו היא התקרבה מאד; אפילו בחצר הנגרייה אפשר היה לשמוע את פיצוצי הסלעים במורדות ההר. היו איסורים מחמירים, שלנו הילדים אסור להתקרב לשם, מצד אחד כיון שמפוצצים שם דינמיט, ומצד שני כיון שמסתובבים שם אנשים מוזרים; שהשד יאמין לאספסוף הזה, היו אומרים. בפעם הראשונה הביא אותי לשם אבא, שאראה, כדבריו, איך בונים רכבת. לפתתי את אצבעו בחוזקה, פחדתי מ“האנשים האלה”; הם גרו בצריפי עץ, שבינם נמתחו חבלים, ומהם היתה תלויה כביסה קרועה; הצריף הגדול ביותר היה הקנטינה, ובה אשה שמנה ורעה שקיללה בלי הפסקה. בשטח הסלעים עבדו גברים עירומים־למחצה במכושים; הם קראו משהו לעברו של אבא, אבל הוא לא ענה להם. אחר־כך עמד שם אחד מהם עם דגל אדום בידו. “אתה רואה, עכשיו יתחילו לפוצץ,” אמר אבא, ואני תפסתי את אצבעו ביתר חוזקה “אל תפחד, הלא אני פה אתך,” אומר אבא בנימת מהימנות, ואני חש באנחת רווחה כמה הוא חזק ובעל עוצמה; שום דבר לא יכול לקרות במקום שהוא נמצא.

יום אחד נעמדה ליד גדר הנגרייה שלנו ילדה לבושת בלויים, תחבה את אפה בעד חריצי הגדר ופטפטה משהו. “מה את מספרת?” שאל פראנק. הילדה חרצה את לשונה בכעס והמשיכה לפטפט. לפיכך קרא פראנק לאבא. אבא נשען על הגדר ואומר: “מה את רוצה, קטנטונת?” הקטנטונת חזרה על דבריה ביתר מהירות. “אני לא מבין אותך,” אמר אבא בארשת רצינות, “מי יודע מאיזה עם את. חכי פה!” וקרא לאמא. “תסתכלי איזה עיניים יש לילדה הזאת.” עיניה היו גדולות ושחורות, ריסיה ארוכים ביותר. “איזו ילדה יפהפייה,” נשפה אמא בהתפעלות. “את רוצה לאכול?” הילדה כלום – רק הסתכלה בה בעיניים האלה שלה. אמא הביאה לה פרוסת לחם בחמאה, אבל הקטנה נענעה בראשה. “אולי היא איטלקייה, או הונגרייה,” סבר אבא בחוסר בטחון. “או רומנייה. מי יודע מה היא רוצה.” והלך אל ענייניו. לאחר שעזב הוציא מר מרטינק מכיסו מטבע ונתן אותה לילדה בלא לומר דבר.

למחרת היום, כאשר חזרתי מבית הספר, היא ישבה על הגדר שלנו. “היא באה לבקר אותך,” צחק פראנק, ואני כעסתי נורא; לא שמתי לב אליה יותר, על אף שהיא שלפה ממשהו, שאולי יכול היה להיות כיס, מטבע נוצצת והסתכלה בה בכדי להסב את תשומת לבי. סובבתי קרש ממרומי ערימת הקרשים בכיוון ניצב, כאילו נדנדה, והתיישבתי בקצה אחד; שהקצה השני יגיע עד לב השמיים, מה איכפת לי; סובבתי את גבי כלפי כל העולם. קודר ואיכשהו כועס. ולפתע התחיל הקרש שהייתי ישוב עליו להתרומם, בהיסוס מה; לא סובבתי את ראשי, אבל נשטפתי בתחושת אושר עילאי, כמעט כואב. גלשתי עד מלוא הגובה, מאושר עד כדי סחרחורת; הטיתי את גופי בכדי שהצד שלי יירד ארצה, הקצה השני ענה בקלות ובאורח חלק, ובו יושבת בפישוק רגליים הילדה ולא אומרת דבר, מתנדנדת דומם ובאורח חגיגי, ובקצה האחר יושב דומם ובאורח חגיגי ילד; הם אינם מביטים זה בזה, ומתמסרים בלב ובנפש לנדנודים, שכן הם אוהבים; לפחות הילד אוהב, גם אם איננו יודע לכנות זאת כך; זה ממלא אותו עד תום, זה יפה ומייסר בעת ובעונה אחת; וכך הם מתנדנדים בלא לומר מלה, כמעט כפולחן, לאט ככל האפשר בכדי שזה יהיה יותר חגיגי.

היא היתה גדולה ממני בקומתה ובשנותיה, שחורת שיער ושחומה כמו חתול שחור; אינני יודע את שמה ולא את לשונה. הראיתי לה את הלול שלי העשוי שבבים, אבל היא לא שמה לב אליו; שמא לא הבחינה שהפולים הם התרנגולות שלי; הדבר כאב לי, ומאותה עת חדלתי להשתעשע בלולי. לעומת זאת היא תפסה את החתלתול של השכנים וחיבקה אותו, בעיניים בהולות ובוהות; היא ידעה לרקום באצבעותיה מחתיכת חוט קשירה כוכב מדהים, כאילו זה מעשה קסם. נער איננו מסוגל לאהוב כל הזמן, האהבה היא רגש כבד מדי ומייסר מדי. מפעם בפעם צריך להקל ולהמירה בחברות סתם. החברים לעגו לי שאני מתחבר עם ילדה, זה לא היה לפי כבודם; אני נשאתי זאת בגבורה, אבל התהום ביני ובינם העמיקה. יום אחד היא שרטה את בן הרצען; הדבר גרר קטטה, אבל בן הצבע התערב וסינן בין שיניו בבוז: “תעזבו אותה, היא בחורה!” וירק בקשת, כמו שוליה. אילו רמז לי אז, הייתי הולך אחריו, במקום אחרי השחרחורת הקטנה; אלא שהוא הפנה אלי את גבו, ופנה להנהיג את כנופייתו להצלחות אחרות. הייתי פגוע מרוב עלבון וקנאה. “אל תדאגי,” איימתי, “אילו היו ניגשים אלינו, הייתי נותן להם!” אבל היא ממילא לא הבינה; חרצה את לשונה בעקבותיהם וכללית התנהגה, כאילו אני תחת חסותה.

הגיעו ימי החופש הגדול, והיו ימים שהיינו יחד יום שלם; רק לפנות ערב היה מר מרטינק מוביל אותה אל הצריפים מעבר לנהר. לפעמים לא הגיעה ואני לא ידעתי מרוב ייאוש מה לעשות; התכרבלתי עם ספר ביד לתוך מחבואי בין הקרשים והעמדתי פני קורא. מרחוק אפשר היה לשמוע את שאון הילדים, שכבר לא השתייכתי אליהם, ואת קולות הנפץ מכיוון הסלעים. מר מרטינק גחן על הקרשים, כאילו הוא סופר אותם, ונהם בנימת חמלה: “מה, היום היא לא הגיעה?” העמדתי פנים שאני לא שומע וקורא בלהט בספר; אבל הרגשתי כמעט בהנאה את דם לבי הנשפך, וידעתי שמר מרטינק יודע. פעם כבר לא יכולתי לעמוד בזה ויצאתי לתור בעקבותיה; היתה זאת הרפתקה נוראה: הייתי צריך לחצות את הגשרון הצר אל מעבר לנהר שנראה לי אותו יום נורא ופראי כפי שלא היה מעולם. לבי הלם בחוזקה והלכתי כחולם חלום לכיוון הצריפים שנראו כנטושים; רק הפונדקאית מהקנטינה צרחה באיזה מקום ואשה אחרת לבושת כותונת וחצאית עסקה בתליית כבסים, תוך שהיא מפהקת בקול, כמו כלבו הגדול של הקצב. הילדה השחרחורת ישבה פתח אחד הצריפים על ארגז ותפרה איזה סמרטוטים, מצמצה בריסיה הארוכים ושלפה את קצה לשונה מרוב ריכוז. היא פינתה לי מקום לידה בלי אומר והתחילה לספר לי משהו בשטף מהיר בשפתה. מימי לא חשתי כה רחוק מהבית; כאילו כאן הוא עולם אחר; כאילו נגזר עלי שלא אחזור עוד לעולם הביתה; היתה זאת תחושה נואשת והרואית כאחד. היא שילבה את זרועה הרזה והחשופה סביב צווארי ולחשה לאוזני לחישה ארוכה, לחה ומדגדגת; אולי היא אמרה בשפתה הזרה לי שהיא אוהבת אותי, ואני הייתי מאושר עד מוות. היא הראתה לי את פנים הצריף שבו היא כנראה גרה; הוא היה לוהט מקרני השמש עד כדי חנק ושררה בו צחנה כמו במלונת כלבים; מעל מסמר היה תלוי מקטורן של גבר, על הרצפה פזורים כמה סמרטוטים ואיזה ארגזים במקום רהיטים. היתה שם אפלולית, ועיניה היו תקועות בי, כל כך קרובות וכל כך יפות, שהייתי פורץ בבכי – אינני יודע בשל מה: בשל אהבה, חוסר ישע או אימה. היא התיישבה על ארגז, ברכיה מתחת לסנטרה, לחשה משהו כמו שיר והסתכלה בי בעיניה המקובעות והרחבות האלה; זה היה כאילו שהיא מפעילה מעשה קסם. הרוח טרקה את הדלת, ולפתע השתררה חשכה גמורה; זה היה נורא, הלמות לבי הגיעה עד גרוני, אינני יודע מה יקרה עכשיו; נשמע רשרוש חרישי בחושך והדלת נפתחה; היא עמדה בה כצללית מול האור והביטה החוצה ללא ניע. אחר־כך נשמע קול פיצוץ עמום מכיוון המורד והיא חזרה על הנשמע: “בום”. לפתע היא היתה שוב עליזה והראתה לי, מה היא יודעת לעשות מחתיכות חוט; אלוהים היודע מדוע היא התחילה להתנהג אלי כמו אמא או מטפלת קטנה; היא אפילו הושיטה לי יד ורצתה להוליך אותי הביתה, כאילו אני ילד קטן. משכתי את ידי מידה והתחלתי לשרוק בקולי קולות בכדי שהיא תדע מי אני ומה אני; באמצע הגשרון אפילו עצרתי מלכת וירקתי לתוך המים, להראות לה שאני כבר גדול ולא מפחד מכלום. בבית שאלו אותי איפה הסתובבתי; שיקרתי, אבל הרגשתי, על אף שהרביתי לשקר כמו כל ילד, שהפעם השקר שלי הוא איכשהו יותר כבד ויותר חמור; לפיכך שיקרתי ביתר פזיזות ולהט – אני מתפלא שלא גילו את השקר.

למחרת היא הגיעה כאילו כלום וניסתה לשרוק בשפתיים מכווצות; אני לימדתי אותה לשרוק כך תוך שאני מקריב חלק מיתרוני; ידידות היא דבר גדול. תמורת זאת נקל היה לי יותר לתור אחריה אל הצריפים; שרקנו זה כלפי זה כבר ממרחק, דבר שחיזק את ידידותנו. טיפסנו במורדות ההר למקומות שמהם אפשר היה לראות את החופרים; היא התחממה בשפע כמו צפע, בעוד אני מתבונן בגגות העיירה ובקימור דמוי הבצל של מגדל הכנסייה. כמה שזה רחוק! שם, במקום שנראה הגג המזופת יש נגרייה; אבא מתנשף ומודד איזה קרשים, מר מרטינק משתעל ואמא עומדת על המפתן ומנענעת את ראשה: איפה נעלם הילד הפרוע שלי? כאן, בשום מקום, אני מוסתר; כאן, במורד שטוף השמש, היכן שפורחים הבוצין ולשון הפר ולוע הארי; כאן בגדה השניה, במקום שהמכושים מצלצלים והדינמיט מפוצץ והכל אחרת לגמרי. כאן יש מקום כזה סודי בהחלט; מכאן רואים הכל ואיש אינו רואה הנה. ולמטה כבר הניחו את הפסים ומסלקים את הסלעים ועפר בקרוניות. אחד קופץ על קרונית והיא נוסעת מעצמה על המסילה; גם אני הייתי רוצה לעשות את זה ולחבוש כיסוי ראש כזה עשוי ממטפחת אדומה., ולגור בצריף שאדון מרטינק היה בונה בשבילי. הילדה השחרחורת מביטה בי בריכוז, טיפשי שאינני יכול לומר לה דבר. ניסיתי לדבר אליה בשפת סתרים: “אֲבּ־נִיבִּי רוֹבּוֹצֶהבֶּה לְבּהַבַּגִיבִּיד לָבָּך מַבַּשֶׁבֶּהוּבּוּ,” אבל היא לא הבינה גם את זה. לא נותר אלא לחרוץ את הלשונות זה כלפי זו ולעשות העוויות איומות ביותר זה כלפי זו, בכדי להפגין את אחדות הלבבות. או להשליך יחוד אבנים. ברגע זה התור הוא של חריצת הלשונות; לשונה זריזה ודקה כמו נחש צח ואדום; בכלל הלשון היא איבר מוזר, מקרוב היא נראית כאילו היא עשויה גרגירי סולת ורודות. למטה נשמעות צעקות, אבל שם יש צעקות כל הזמן. ובהסתכלות הדדית בעיניים, מי ימצמץ ראשון? זה מוזר, עיניה נראות שחורות, אבל מקרוב יש בהן דברים זהובים וירוקים; והראש הקטן הזה באמצע – זה אני. ולפתע התרחבו אישוני עיניה, והיא קפצה על רגליה, צעקה משהו ורצה במדרון למטה.

למטה משרך טור אנשים מבולבל את דרכו אל הקנטינה. נשארו מאחוריהם רק מכושים זרוקים.

עם ערב סיפרו הבריות בהתרגשות, שאחד “האנשים האלה” דקר בקטטה את מנהל העבודה שלו; לקחו אותו משם, כך סופר, שוטרים, ועל ידיו ראו אזיקים; מאחוריהם רצה ילדה שלו.

מר מרטינק הסב אלי את עיניו הגדולות והיפות והניד את ידו. “ומי ידע, מי מהם זה היה,” הוא נהם. “האנשים האלה נמצאים כל יום במקום אחר.”

לא ראיתי אותה עוד. קראתי מרוב עצבות כל מה שנפל לידי, מוחבא בין הקרשים. “יש לך בן טוב,” היו אומרים השכנים, בעוד אבא מעיר בצניעות אבהית: “רק שיצא ממנו משהו!”

פרק ו'

את אבא אהבתי, מכיון שהיה חזק ופשוט. לגעת בו – זאת היתה תחושה כמו להישען על קיר או על עמוד איתן. אני חשבתי שהוא האדם החזק בין כל האנשים; אפשר היה להרגיש בקרבתו ריח של טבק זול, בירה וזיעה, ונוכחותו הגופנית רבת העוצמה מילאה אותי מעין הנאה של בטחון, ותחושת מהימנות וכוח. לפעמים הוא היה מתכעס, ואז הוא היה איום, מרעים כמו סופה; ככל שכך, כן נעמה מקצת האימה שבה טיפסתי אחר־כך על ברכיו. הוא לא הרבה לדבר, ואם דיבר, לא על עצמו דיבר: לעולם לא נפטרתי מהתחושה שאילו רצה, היה יכול לדבר על מעשי גבורה שעשה בחייו ואני הייתי אז שם את ידי על חזהו האדיר והשעיר להרגיש את ההולם בפנים. הוא חי ברחבות וביסודיות בנגרות שלו; והיה חסכן מאד, כי הוא מדד את הכסף במונחי עבודתו שהשקיע בו. אני זוכר שבימי ראשון בשבת היה שולף מהמגירה את פנקסי החסכון ומתבונן בהם; זה היה כאילו הוא סוקר בשביעות רצון ערמה של קרשים טובים וישרים; בזה גלום המון עבודה וזיעה, ילד. לבזבז כסף, זה משהו כמו לבטל מלאכה גמורה; זה חטא. ובשביל מה, אבא, נועד הכסף שחסכת? לימי הזקנה, היה אבא אומר מן הסתם; אבל זה לא זה, כך רק אומרים; הכסף נועד להראות את העבודה שהושקעה, את כל חיי היושר, המאמץ וההסתפקות במועט. הנה אתה יכול לקרוא כאן – זאת התוצאה של מפעל חיי; כאן כתוב שחייתי בשקידה ובחסכנות כראוי. הגיע הזמן שאבא היה כבר זקן; אמא מזמן נחה תחת לוח השיש שבבית העלמין (הוא עלה כסף רב, היה אבא מעיר ביראת כבוד) ולי היתה משרה טובה; ואבא עודנו משרך את רגליו הנפוחות והכבדות בדרכי חצר הנגרייה, שכבר כמעט לא היה מה לעשות בה, חוסך, עורך חשבון, ובבוקרו של יום ראשון בשבת, לבדו וגלמוד בקן המשפחתי לשעבר, שולף את פנקסי החסכונות להתבונן בסיכום המספרי של חיים ביושר.

אמא לא היתה כל כך פשוטה; היא היתה רגשנית יותר, אימפולסיבית ושופעת אהבה אלי; היו רגעים שבהם היתה מחבקת אותי בחוזקה ונאנקת, יחידי שלי, הייתי מתה בעבורך! מאוחר יותר, כשהייתי נער, היו התפרצויות האהבה האלה איכשהו מכבידות עלי; התביישתי שמא יראו חבריי את אמא מנשקת אותי בלהיטות שכזאת; אך בימי ילדותי הרכה הרעיפה עלי אהבתה העזה מעין עבדות או שעבוד; ואני אהבתי אותה נורא. כאשר בכיתי והיא הרימה אותי לזרועותיה חשתי כאילו אני נמס; התייפחתי נורא על צווארה הרך, המורטב בדמעותיו של דרדק ובריר הנוטף מפיו; חילצתי מפי אנקות שבר ככל שיכולתי עד שהכל נתמוסס במלמול של אושר מנומנם: אמא! אמא! באופן כללי היתה אמא קשורה לדידי בצורך לבכות ולהיות מנוחם, ובצורך רגיש יתר על המידה להתענג על ייסוריי. רק משהייתי לגבר קטן בן חמש, צמחה בי התנגדות לגילויי רגשנות נשיים שכאלה; הפניתי את ראשי לצד כשהיא אימצה אותי אל שדיה, וחשבתי בלבי מה היא נהנית מזה כל כך; אבא יותר טוב, נודף ממנו טבק וכוח.

כיון שהיתה רגשנית כל כך, היא חוותה את הכל באורח איכשהו דרמטי; מריבות משפחתיות זעירות היו מסתיימות בעיניים נפוחות ושתיקה טרגית; ואבא, תוך שהוא טורק דלתות, ניגש לעבודתו בעקשנות זועפת, בעוד שהמטבח שידר דומיה נוראה ומאשימה. היא טיפחה את המחשבה שאני ילד חלוש, שיכול לפקוד אותי איזה אסון או שאני עלול למות. (על צד האמת מת ילדה הראשון, אחי שלא ידעתיו.) לכן היא נהגה לצאת במרוצה לראות היכן אני, מה אני עושה; מאוחר יותר הייתי כועס כדרכו של גבר על שהיא מטילה עלי כך את שמירתה, והייתי עונה לשאלותיה באי־רצון ובזעף. והיא התמידה לשאול: אתה מרגיש לא טוב? כואבת לך הבטן? בהתחלה זה החמיא לי: האדם מרגיש חשוב כשהוא חולה ועושים לו תחבושות; ואמא לופתת אותו ומאמצת אותו אל שדיה, אתה יקירי, אל נא תמות לי! או שהיתה לוקחת אותי בידי לאתרי נסים להתפלל לבריאותי; שם היתה מקריבה פסלוני חזה לבתולה מריה בטענה שאני חלש בחזה. התביישתי נורא שהיא מקריבה פסלוני נקבה בעבורי, זה השפיל את גאוותי הגברית. בכלל העליות־לרגל האלה היו מוזרות בעיני; אמא היתה מתפללת בהשקט או נאנחת כשעיניה תקועות אי שם ומלאות דמעות; הרגשתי באופן עמום ומכאיב שלא מדובר רק בי. אחר־כך היתה קונה לי לחמנייה, שהיתה כמובן משהו מיוחד ואחר לגמרי מהלחמניות שבבית; אך אף על פי כן הייתי משתתף בעליות הרגל שלה באי־רצון. התמונה הכוללת הזאת נותרה אתי לכל החיים: אמא כרוכה במחלות וכאב. אני חושב שגם כיום הייתי מעדיף להישען על אבא עם ריח הטבק והגבריות. אבא היה כמו עמוד.

אין לי כלפי מי ליפות את בית ילדותי. הוא היה רגיל וטוב כמו אלפי בתים אחרים; כיבדתי את אבי ואהבתי את אמי, והנה טוב היה חלקי עלי אדמות. הם עיצבו אותי כאדם הגון בדמותם ובצלמם. לא הייתי חזק כמו אבא ולא גדול באהבה כמו אמא, אבל לפחות חרוץ וישר, ובמידה מסויימת שאפתן – שאפתנות זו היא בלי ספק תורשת חיוניותה של אמי; באופן כללי, מה שהיה בי פצוע, בא לי כנראה מצד אמי. והנה, גם זו היתה לטובה: לצד האדם החרוץ היה בי גם אדם חולם. זה למשל איננו תורשת אבי, שאני נוטה להתבונן בעברי כמו במראה; אבא היה האובייקטיבי בהחלט, מימיו לא היה לו זמן למשהו זולת ההווה, כי הוא חי בעבודתו. הזכרונות והעתיד שייכים לבעלי הנטייה לחלום ולעסוק בהם בעצמם. זה חלקה של אמא בחיי. ובהביטי עכשיו במה שהיה בי של אבא ושל אמא, אני מוצא ששניהם צעדו אתי לאורך כל חיי ושבית ילדותי איננו נגמר: שגם כיום אני ילד בעל עולמו הטמיר, בעוד אבא עובד ומחשב ואמא עוקבת אחרי במבטי פחד ואהבה.

פרק ז'

כיון שהצלחתי בלימודי היסוד והייתי, רק בשל היותי גלמוד ונזיר מחברויות, בחזקת “תולעת ספרים”, שלח אותי אבא ללימודי המשך; מלבד זאת זה היה איכשהו מובן מאליו, שכן הוא העריץ אדונים, והתקדמות חומרית וחברתית היתה לדידו משימתו המובנת מאליה והקדושה של כל אדם הגון וצאצאיו. שמתי לב לכך שהילדים המצליחים ביותר (במונחי הקריירה האישית) באים בדרך כלל משכבות הביניים השקדניות, שהיו רק בראשית כינונו, בצנעה ובהקרבה, של משהו כמו שאיפות לחיים טובים יותר; התקדמותנו מוּנעת בלחץ מאמציהם של אבותינו. לפיכך לא היה לי מושג כלשהו על מה אני רוצה להיות; לכל היותר משהו מרשים, כמו הלוליין שהופיע ערב אחד מתנדנד על החבל מעל לכיכר העיירה, או פרש רכוב על סוס שעצר פעם את סוסו ליד הגדר שלנו ושאל משהו בגרמנית; אמא הגישה לו כוס מים, הפרש הצדיע, הסוס רקד ואמא הסמיקה כמו פרח. הייתי רוצה להיות פרש, או שמא קונדוקטור ברכבת, הטורק את דלתות הקרונות וקופץ באלגנטיות עילאית על מדרגת הקרון לאחר שהרכבת יצאה לדרכה. אבל אין לדעת מה לעשות על מנת להיות קונדוקטור או פרש. יום אחד הודיע לי אבא בהתרגשות, שלאחר החופש הגדול הוא ישלח אותי ללימודים, אמא בכתה, המורה בבית הספר אמר שעלי להעריך את הסיכוי שניתן לי להיות אדם משכיל והכומר התחיל לברך אותי בברכת servus¹ ולכנות אותי “סטודנט”. הסמקתי מרוב גאווה, היה זה חזיון חגיגי כל כך; התביישתי מכאן ואילך לשחק סתם, והבשלתי, תוך שספר תדיר בידי, בכאב של בדידות, להיות לצעיר רציני.

מוזר ששמונה השנים הבאות בגימנסיה² הן בעיני לא־רלוונטיות – לפחות בהשוואה לשנות ילדותי בבית. ילד חי חיים מלאים, בעיניו אין ילדותו, מצבו הנוכחי, משהו זמני או חולף; והוא מצוי בביתו, כלומר הוא אישיות חשובה הממלאת את מקומה המוקנה לה בזכות. ויום אחד באים ומעבירים את הנער הכפרי אל העיר ללמוד שם. שמונה שנים בקהל אנשים זרים, כך אפשר לתאר זאת; שכן כאן הוא לא יהיה כבר בבית, הוא יהיה בן־אדם קטן וזר, ולעולם לא יחוש עוד את תחושת הבטחון שהוא שייך לכאן. הוא ירגיש בלתי חשוב להחריד בתוך האנשים הזרים האלה, כל העת יזכירו לו, שהוא עודנו כלום. בית הספר וכל הסביבה הזרה יטפחו בו תחושה של קטנות מושפלת, שחוחות ונחיתות, תחושה שהוא ישתדל להתגבר עליה על ידי שקידה יתרה ושינון חומר הלימודים – או, באי אלה מקרים ובמועד מאוחר יותר – מרי מטורף נגד המורים ומשמעת המוסד החינוכי. ובבית הספר משננים לו כל העת שכל זה איננו אלא הכנה לבאות; שנתו של תלמיד כיתה ה' איננה אלא הכנה לכיתה ו' וטעם קיומה של כיתה ח' איננו אלא עלייה לכיתה ט', כמובן אם יהיה תלמיד טוב וחרוץ. וכל שמונה השנים הארוכות אינן אלא הכנה לבחינות הבגרות, ורק אחר־כך, סטודנטים, מתחילים הלימודים של אמת. אנחנו מכינים אתכם לחיים, מטיפים אנשי סגל ההוראה, כאילו מה שנע לנגד עיניהם בספסלי הכיתה איננו בחזקת חיים הראויים לציון זה. החיים הם מה שיבוא אחרי בחינות הבגרות; זאת בקווים כללים הרעיון המרכזי והעז שבית הספר התיכון מטפח בנו; לפיכך אנחנו יוצאים ממנו כאילו השתחררנו ושולחנו לחופשי, במקום לחוש בהתרגשות קמעה, שבפרישתנו מכאן אנו נפרדים מנעורינו.

אולי זה בשל כך שזכרונותינו מבתי הספר כל כך מקוטעים ומפוזרים; ובכל זאת, כמה חד כושר התפיסה בשנות החיים האלה! כמה חד ומדויק הוא זכרוני על מוריי, על הקפדנים המצחיקים והמבולבלים קמעה, האנשים הטובים ביסודם שניסו לשווא להשתלט על להקת נערים משתוללת, ועל כמה גברים מלומדים ונאצלים שלמרגלותיהם אפילו נער יחוש תחושה עמומה וכמעט מצמררת שהמדובר איננו בהכנה אלא בקניית דעת, ושכבר ברגע זה הוא היה למשהו ולמישהו. אני רואה גם את חברי לספסל הלימודים, את הספסלים השרוטים, את מסדרונות הבניין הנושן של בית הספר המקודש מזה דורות, אלף קטעי זיכרון חיים כמו חלום חי; אבל כל תקופת בית הספר, כל שמונה השנים כמכלול בלא פנים ובלא טעם כמעט; היו אלה שנות נעורים שעברו עלינו מתוך אי־סבלנות והמתנה שזה כבר ייגמר.

ושוב: באיזה להט ובאיזו עוצמה חווה נער בגילים האלה כל דבר שאיננו בחזקת בית הספר; כל דבר שאיננו “הכנה לחיים” אלא החיים עצמם: תהא זו ידידות, או מה שמכנים האהבה הראשונה, קונפליקטים, קריאה, משבר דתי או מעשה שובב. כאן יש משהו שהוא יכול להיכנס לעובי קורתו בכל מאודו ושהוא שלו כבר כאן ועכשיו, ולא לאחר בחינות הבגרות, או עד אשר יהיה, כמאמר בית הספר, “מוכן”. רוב הזעזועים הפנימיים ומשובות הנעורים הנחווים ברצינות טרגית הם, אני חושב, תוצאה של החיים הדחויים שבהם מתרחשים נעורינו. זאת כמעט נקמה על כך שלא לוקחים אותנו ברצינות. מתוך מרי נגד הזמניות הכרונית הזאת אנו עורגים לחוות לפחות משהו במלוא החוויה ובאמת. לפיכך קורים הדברים כפי שקורים; לכן חדוּרוֹת זו בזו, בשנות הנעורים, באורח מבולבל ומכאיב לפעמים, משובות מטופשות ורצינות טרגית מפתיעה. אין החיים זורמים כך, שהילד יהיה בהדרגה וכמעט בלי משים לאיש; לפתע מתגלים בילד קרעים בשלים עד דם ומוגמרים להחריד של אדם; זה לא מתאחה מייד, זה לא מאורגן; זה נאבק בתוכו באורח כה מקוטע ובניגוד להגיון, עד שנראה הדבר כמעט כשיגעון. למרבה המזל אנחנו הזקנים מורגלים להשקיף על התופעה בהקלת הדין, ואנו מרגיעים את הנערים המתחילים להתייחס לחיים ברצינות קטלנית ונותנים להם להבין שזה יעבור להם.

(איזו גסות רוח היא לדבר על אושר הנעורים! אנו מתכוונים, ככל הנראה, לשינינו הבריאות ולקיבותינו הבריאות דאז; מה איכפת שסבלנו בכאבי נפש בגין עניינים של מה בכך! להשקיף קדימה על כמות כזאת של חיים שלפנינו: מייד היינו מתחלפים, יהא אשר יהא. אני יודע: היתה זאת בעצם תקופת חיי חשוכת האושר, תקופת הצער והבדידות; אבל אני יודע: גם אני הייתי מתחלף, בשתי ידיים הייתי לוקח את נעורי הדיכאון האלה – ומה איכפת שהיתה כואבת לי כל כך עד ייאוש הנשמה!)

פרק ח'

כל אלה קרוני כשם שקרו לכל נער, אך אולי בפחות סער ובפחות מובהקות מאשר ליתר. ראש לכל, הרבה מתסיסת הנעורים התפוגג אצלי בשל געגועיי התמידיים הביתה, בבדידותו של נער כפרי באווירה זרה ואיכשהו בכירה משלו. אבא חסך, שכר לי מקום מגורים אצל משפחת חייט, משפחה קטנה אכולת דאגות יום־יום; היתה לי לראשונה ההרגשה שאני בעצם תלמיד חסר־כל וכמעט אביון שנידון להסתפקות במועט ולהתבדלות והייתי נער כפרי ביישן שחש שהליצנים העירוניים החצופים מתעלמים ממנו; כמה שהם הרגישו פה בבית, מה לא הכירו וכמה עניינים היו משותפים להם! כיון שלא הייתי מסוגל להתקרב אליהם, גמרתי אומר להתבלט מעליהם; הייתי לנער השקדן של הכיתה שמצא את ייעודו בחיים, מעין נקמה, מעין ניצחון בכך שעלה מכיתה לכיתה כתלמיד המצטיין של המחזור שנתלווה לו חוסר אהדה מצד חבריו לכיתה, שראו בשקידתו הערירית והקשה ניסיון מגעיל “לטפס”. התחפרתי יותר ויותר בשינון החומר, אגרופיי על אוזניי, ביובש החונק שנגרם על ידי מגהצי החייט, בצחנה מצד המטבח, שבו היתה אשת החייט המתמידה להיאנח מבשלת אוכל חוור ותמיד קצת חמצמץ. שיננתי עד טמטום; בכל אשר הלכתי נעו שפתי בחזרה מתמדת על השיעורים; אבל איזה ניצחון זה היה כאשר בכיתה ידעתי והתיישבתי על מקומי אפוף בשתיקה מרושעת ובלתי ידידותית של בני הכיתה! לא הסבתי את ראשי, אבל הרגשתי את מבטיהם העוינים. ותאוות הכבוד הקטנה הזאת סייעה לי לעבור בשלום את משברי הנעורים ותהפוכותיהם; הייתי נמלט מפני עצמי בלומדי בעל פה את שמות האיים הסונדיים או את הפעלים החריגים ביוונית. זה היה לדידי מופת אבי הרכון על עבודתו, עד כדי השמעת קול נשיפה חזק מרוב ריכוז ולהט; אבא הבודק באגודלו את המוצר המוגמר, זה בסדר, אין בו פגם. וכבר לא רואים את חומר הלימודים, כי החשיך היום, בעד החלון הפתוח בוקעת תרועת האשכבה מהקסרקטין הסמוך; בחלון ניצב נער צרוב עיניים הנחנק מרוב עצב יפה להפליא ומיואש. מדוע בעצם? אין לזה שם, זה כל כך רחב ועמוק עד שנמסות בזה המחטים הזעירות הדוקרות של העלבונות הקטנים וההשפלות, הכישלונות והאכזבות הנתקעות בבשרו של הנער מכל עבר. כן, זאת שוב אמא, גלישת המכאובים הזאת ושפעת האהבה. הריכוז והפרך זה אבא, והרגישות ללא מצרים ולהט העדנה היא אמא; כיצד לדחוס ולסדר את שניהם בחזהו הצר של נער?

היתה תקופה שבה היה לי חבר שנקשרה בינינו חברות רבת הזיות; היה זה בן כפר, מבוגר ממני, בעל פלומה בהירה בסנטרו, בלתי מוכשר להחריד ועדין נפש; אמו הקדישה אותו לאלוהים כמנחת תודה על הבראת אביו; הוא היה אמור ללמוד לימודי כְּמוּרָה. כאשר קראו לו ללוח, התרחשה טרגדיה שלמה של רצון ופאניקה; הוא רעד כעלה ולא היה מסוגל לגמגם אפילו מלה. לימדתי אותו במאמץ מסור לעזור לו; הוא הקשיב לי בפה פעור ותקע בי את עיניו היפות מלאות ההערצה. כאשר בחנו אותו, סבלתי בעבורו סבל נורא שאין לתארו; כל הכיתה ניסתה לעזור לו וללחוש לו, אפילו בי השתמשו מרוב חמלה עליו ודחפו אותי, תגיד מה התשובה? אחר־כך הוא היה מתיישב סמוק והרוס; אני הלכתי אליו בעיניים מלאות דמעות וניחמתי אותו, אתה רואה הפעם היה קצת יותר טוב, כמעט כבר ענית, חכה, זה עוד ילך! בבחנים הייתי שולח לו פתקים מגולגלים עם התשובה הכתובה; הוא ישב בפינה הנגדית של הכיתה; הלפיד שלי עבר מיד ליד, ואיש לא פתח אותו: זה היה בשבילו; הנעורים נוטים להיות גסי רוח, אבל יש בהם מקום לאבירות. הבאנו אותו בכוחות משותפים עד כיתה ז', ושם הוא נכשל ללא תקנה, וחזר הביתה; נודע לי שבבית הוא תלה את עצמו. הבחור הזה היה אולי האהבה הגדולה והלוהטת של חיי. נזכרתי בה מאוחר יותר משקראתי סיפורים על מניעים מיניים של ידידות נעורים. אל־אלוהים, איזה שטויות! בקושי ובמגושמות, הושטנו יד זה לזה, חווינו כמעט בדכדוך את העובדה המדהימה שאנחנו נפשות; היינו מאושרים שאנחנו יכולים להסתכל באותם הדברים. היתה לי ההרגשה שאני לומד בשבילו, שאוכל לעזור לו; זה היה פרק הזמן היחידי שבו באמת אהבתי ללמוד והיתה לכל זה תכלית טובה ויפה. עד היום אני שומע את קולי הרך, הנלהב וההחלטי: “תראה, חזור על זה אחריי: צמחי זרע מתחלקים לחד־פסיגיים, דו־פסיגיים וחסרי־פסיגים.” “צמחים מתחלקים לחד־זרע,” נהם חברי הגדול בקול שהיה כבר גברי, ותקע בי מבט עיניו הטהורות, הנאמנות והמסורות מסירות של כלב. @@@

קצת יותר מאוחר היתה לי פרשת אהבה אחרת; היא היתה בת ארבע־עשרה ואני בן חמש־עשרה; היא היתה אחותו של אחד מבני כיתתי שנכשל בלטינית ויוונית, פרחח גדול ולא־יוצלח. באחד הימים חיכה לי במסדרון בית הספר אדון בעל מראה מוזנח, עצוב ושיכור קמעה, הסיר את כובעו, הציג את עצמו כזה וזה, פקיד זוטר; בתוך כך נקש סנטרו; סיפרו לו שאני תלמיד מצויין, ושמא אוכל להואיל בטובי לעזור קצת לבנו בלטינית ויוונית. “אינני יכול להרשות לעצמי מורה פרטי,” הוא גמגם, "אבל אילו השפעת עליו מטובך הרב, אדוני – " הוא אמר “אדוני”, וזה הספיק; היכולתי לבקש יותר? עמסתי בהתלהבות את מטלתי החדשה וניסיתי ללמד את הפרחח הפרוע. היתה זאת משפחה משונה: האב בילה את רוב הזמן במשרד או בשתייה, והאם הלכה לעבוד בתפירה בבתי הלקוחות או משהו כזה; הם גרו בסמטה צרה שיצאו לה מוניטין לרעה, שבו היו עם ערב יוצאות בחורות שמנות ומזקינות, מתנועעות כמו ברווזים. בבית היה שוהה או לא שוהה הבחור ואחותו הצעירה ממנו, נקיה וטהורה, ביישנית, בעלת פנים צרים ועיניים בולטות מקוצר ראייה, שהיתה רכונה כל העת על עבודות רקמה או תפירה. תוצאות הוראתי היו עלובות, הבחור לא רצה ללמוד, ודי; לעומת זאת התאהבתי ראשי ורובי ובייסורי נפש בנערה הביישנית הזאת שישבה בדומיה על שרפרף כשתפירתה סמוכה עד עיניה. היא היתה מרימה תמיד לפתע את מבטה כאילו נבהלה, ואחר־כך מסתירה את מבוכתה בחיוך רוטט. הבחור אפילו לא הואיל לקבל את שיעורי, הסכים ברוחב לבו שאכין את שיעוריו והלך לדרכו. ישבתי רכון על מחברותיו, כאילו זה מעסיק אותי מי יודע מה; כאשר הרמתי את ראשי, היא השפילה מהר את עיניה, מסמיקה עד שורשי שערותיה; כאשר פתחתי את פי לומר דבר מה, קפצו עיניה בבהלה ובשפתיה רטט חיוך ביישני מעורר רחמים. לא היה לנו מה לומר זה לזו, כל זה היה כל כך מביך; בקיר החדר תקתק שעון וחרחר במקום צלצול; היו מקרים שבהם חשתי בחוש בלתי מוכר לי, שהיא נושמת לפתע בקצב מוחש וגם מושכת את החוט דרך רקמתה במהירות יתר, או אז גם לבי הלם ביתר שאת ולא העזתי להרים את ראשי, רק התחלתי לעלעל, ללא צורך, במחברותיו של הבחור, בכדי שלפחות משהו יקרה. התביישתי עד לשד עצמותיי על מבוכתי וגמרתי אומר בנפשי: מחר אגיד לה משהו, משהו שתתחיל לשוחח אתי. הגיתי מאות פתיחות שיחה, כולל במה שתאמר היא; למשל: תראי לי את הרקמה הזאת, מה זה יהיה, או כדומה. אבל כשהייתי במקום ורציתי לומר זאת, התחיל לבי להלום, גרוני נשנק ולא יכולתי להוציא מלה; והיא הרימה את עיניה המבוהלות, ואני רכנתי על המחברת, תוך נהמה גברית שיש שם המון שגיאות, ובדרך הביתה, בבית, בבית־הספר נתמלא ראשי במחשבות: מה אומר לה, מה אעשה; אלטף את שערותיה, אתן שיעורים פרטיים בתשלום ואקנה לה טבעת, אציל אותה איכשהו מהבית שבו היא שרויה; אתיישב לידה, אחבק אותה בצווארה ומי יודע מה עוד. ככל שהרביתי להגות בזה, גברה הלמות הלב ואני נפלתי יותר ויותר לתהום המבוכה. והבחור הותיר אותנו לבדנו בכוונה תחילה הפגנתית; אתה תלחש לי בשעת השיעור, הוא אמר בנימת סחיטה ויצא מהבית. עד שיום אחד, כן: עכשיו אנשק אותה, עכשיו אנשק אותה; אגש אליה ואעשה את זה; עכשיו אקום ואגש אליה. ולפתע אני מודע לכך מתוך אימה, שאני באמת קם והולך אליה. והיא קמה, ידיה רועדות מעל לרקמתה, פיה פעור בתדהמה; נתקלנו זה בזו במצח, לא יותר; היא הפנתה את ראשה ופרצה בבכי: “אני אוהבת אותך כל כך, אני אוהבת אותך כל כך!” גם לי בא לבכות. לא ידעתי מה לעשות; אלוהים אדירים, מה לעשות עכשיו? “מישהו בא,” אמרתי בטיפשות; היא חדלה לבכות, אבל זה היה גם הסיום של הרגע הגדול; חזרתי לשולחן סמוק ונבוך והתחלתי לקפל את המחברות. היא ישבה ורקמתה סמוכה לעיניה, ברכיה רועדות. “אז אני אלך,” גמגמתי ובשפתיה הופיע חיוך רוטט כנוע ומפוחד.

למחרת אמר לי הבחור, כְּדַבֵּר מומחה ובחצי פה: “אני יודע מה אתה עושה עם אחותי!” ומצמץ בעין אחת מצמוץ של יודע דבר. הנעורים הם עקיבים ואינם נוטים להתפשר. לא שבתי לשם לעולם.

פרק ט'

בסופו של דבר מוּנָע מהלך החיים בעיקר בשני כוחות: ההרגל והמקרה. כאשר עמדתי בבחינת הבגרות (כמעט מאוכזב כמה זה היה קל), לא היה לי מושג ברור מה בעצם ברצוני להיות; אבל כיון שכבר פעמיים קודם לכן לימדתי את מישהו (ובשני המקרים היו אלה תקופות שבהן הרגשתי חשוב וגדול), היה זה הדבר היחידי שהיה לו דימוי כלשהו למורגל: ללמד אחרים; אשר על כן החלטתי להירשם ללימודי פילוסופיה. אבא היה שבע רצון: להיות פרופסור זאת בכל זאת משרה כבודה וכרוכה בפנסיה. אז כבר הייתי צעיר מגודל ורציני, הותר לי לשבת ליד השולחן המכוסה במפה לבנה יחד עם הכומר, הנוטריון ובני הכבודה האחרים, והתנפחתי בהתאם; החיים פרוסים לפני. פתאום ראיתי כמה הכבודה המקומית היא זעיר־בורגנית ופרובינציאלית; הרגשתי שאני נועד להגיע למדרגה גבוהה משלהם, והעמדתי באורח מסתורי פני אדם שתכניות גדולות באמתחתו; אבל גם בזה היתה מידה של אי בטחון ופחד מפני הצעד אל הבלתי ידוע.

אני חושב שהיה זה הרגע הקשה ביותר בחיי, כאשר ירדתי מהרכבת בפראג ובידי מזוודה קטנה; לפתע איבדתי את ראשי: מה עכשיו ולאן ללכת? היה נדמה לי שכל האנשים מביטים בי וצוחקים לי, העומד אובד עצות ומזוודתו הקטנה ליד רגליו; עמדתי בדרכם של הסבלים, עוברי אורח דחפו אותי, נהגי מוניות קראו אלי, לאן, איש צעיר? בפאניקה שתקפה אותי הרמתי את המזוודה והתחלתי לתור את הרחובות. היי, תוריד את המזוודה מהמדרכה, קרא לעברי שוטר. ברחתי לרחוב צדדי, אבוד ובלא מטרה, מעביר את המזוודה מיד ליד. לאן אני רץ בעצם? אינני יודע, ולכן אני חייב לרוץ; אם אעצור, זה יהיה גרוע עוד יותר. לבסוף נפלה המזוודה מידי שאצבעותיה נתקשחו בעווית כואבת. היה זה ברחוב שקט, בין אבני הריצוף בצבצו עשבים כמו בכיכר העיירה בבית; וממש מול עיניי אני רואה פתק מוצמד לשער כניסה: חדר להשכיר לרווק. נאנחתי בהקלה עצומה: הנה־הנה, בכל זאת מצאתי.

שכרתי את החדר מידי הזקנה השתקנית; היתה שם מיטה וכורסה, המקום הדיף ריח קודר, אבל מה זה חשוב? לפחות הייתי מוגן. חומי עלה מרוב התרגשות, לא יכולתי לאכול; אך למען הרושם העמדתי פנים שאני יוצא לאכול, ושוטטתי ברחובות בפחד שמא אאבד את דרכי לנמל הבית. אותו לילה בלבלה קדחת העצבים שלי את חלומותיי ועיוותה אותם; לפנות בוקר התעוררתי ועל קצה מיטתי ישב צעיר שמן, הדיף ריח של בירה ודיקלם איזה חרוזים. “אתה תוהה, מה?” אמר והמשיך לדקלם. חשבתי שה עוד שייך לחלום, ועצמתי את עיניי. “אל־אלוהים,” איזו בהמה," שח הצעיר והתחיל להתפשט. התיישבתי במיטה; הצעיר ישב בקצה וחלץ את נעליו. “שוב להתרגל לחמור אחר,” הוא התאונן. “כמה עמל שהשקעתי להשתיק את זה שהיה פה לפניך, ואתה ישן כמו בול עץ,” קבל מרה. שמחתי עד מאד שמישהו מדבר אלי: “איזה שירים אלה היו?” שאלתי. הצעיר נתכעס. “שירים! אתה תדבר לי על שירים, ראש כרוב שכמוך! שמע,” גמגם, “אם אתה רוצה להסתדר אתי, אז ישמרך אלוהים שלא תבוא אלי בפרנסיזם המטופש הזה. מה אתה יודע על שירה!” הוא ישב ונעלו בידו והתבונן במעמקיה; התחיל לדקלם בלחש ובלהט איזה שיר. הייתי מוקסם ואחזה בי צמרמורת, כיון שכל זה היה כה חדש ומוזר בעיני עד אין קץ. המשורר זרק את נעלו על הדלת לאות שזה נגמר, וקם על רגליו. “איזה צרות,” נאנח, “איזה צרות.” כיבה את עששית הנפט ונשכב בכובד בכורסה; אפשר היה עוד לשמוע אותו לוחש משהו. “שמע,” הגיח קולו מהחשכה: “איך זה נמשך הלאה: מלאך אלוהים, שומרי הטוב – מה, גם אתה לא יודע? כשתהיה חזיר כמוני, אז גם לך זה יחסר, חכה, כמה זה יחסר לך –”

בבוקר הוא עוד ישן, נפוח ופרוע. כאשר התעורר, מדד אותי בעיניו הזועפות. “מה, להירשם לפילוסופיה? בשביל מה? בן־אדם, מה פתאום?” אף על פי כן לקח אותי כבן חסותו לאוניברסיטה. הא לך זה, והא לך זה, וייקח אותך האופל. הייתי מבולבל ומוקסם. – זאת, אם כן, פראג, ואלה האנשים החיים פה; זה כנראה חלק מהעניין ועלי להתנהג בהתאם. כעבור כמה ימים למדתי את רזי השגרה של לימודים אוניברסיטאיים; שרבטתי במחברת דברי מלומדים שלא יכולתי להבינם עד כה, ובלילות הייתי מתווכח עם המשורר השיכור על שירה, בחורות, והחיים בכלל; גם זה וגם זה גרם לראשי הכפרי להסתחרר קמעה, והסחרחורת לא היתה בלתי נעימה. מלבד זאת היו דברים רבים להסתכל בהם. היה זה בכלל יותר מדי בבת אחת, זה שטף אותי כמבול כאוטי; אולי הייתי שב ושוקע בערירות שקדנותי הבוטחת, אלמלא המשורר השמן והשיכור שהרבה להטיף לי ולעודד אותי. הכל חרא, היה אומר בבטחה, ובזה נגמר העניין; רק השירה היתה, חלקית, יוצאת דופן במכלול הבוז הפראי שבו התייחס לכל. הזדהיתי בשקיקה עם עליונותו הצינית על מערכות החיים; הוא עזר לי להתגבר בהצלחה על המון הרשמים החדשים ודברים שאין להשיגם; יכולתי להשקיף בגאווה ובשביעות רצון על כל מה שאני מצפצף עליו. האם זה לא העניק לי תחושת עליונות על כל דבר שאני דוחה? האם זה לא שחרר אותי מחלומות רומנטיים וכואבים על החיים שעדיין חמקו מהישג ידי על אף חירותי המהוללת ובגרותי המאושרת־בכתובים? אדם צעיר רוצה כל דבר שהוא רואה, וכועס אם אינו יכול להשיגו; אשר על כן הוא מתנקם בזולתו ובעולם כולו ומחפש מה לשלול מהם. ואחר־כך הוא מבקש להוכיח לעצמו את סערת רוחו; מכאן לילות הוללות, סיורים אל שולי החיים, ויכוחי פטפוטים ומסעות צייד אחרי התנסויות באהבה, כאילו אלה הם שלל גברותו המפוארת.

אולי זה היה גם אחרת; אולי נערמה בתוכי מידת הפראות והאיוולת של שמונה שנות יושבי שחוח בבית־הספר, ועכשיו זה היה מוכרח לצאת. אולי זה פשוט חלק מהנעורים, כמו צמיחת זקן או היעלמותה של בלוטת התימוס. היה זה כנראה טבעי והכרחי לעבור את השלב הזה; אבל בממדי החיים בכללותם, היה זה פרק זמן מוזר ויוצא דופן, אותו בזבוז בזמן פזרני ומשהו כמו שמחה על שהצלחנו להפר את טעם החיים. כבר לא הייתי רשום באוניברסיטה; כתבתי שירים, אני חושב שהיו גרועים; אף על פי כן הם התפרסמו בכתבי עת שאיש כבר אינו יודע עליהם דבר. אני שמח שלא שמרתי עליהם ולא נותר מהם זכר אפילו בזכרוני שלי.

כמובן שהעניין התפוצץ. אבא בא אלי ועשה רעש גדול; אם כך, הוא לא יהיה המשוגע שישלח לילד החמודות שלו כסף להתהולל. התנפחתי כנעלב, כנראה בשל מוסר כליות, שאני אראה לו שאתפרנס בכוחות עצמי. הגשתי בקשה להנהלת הרכבות להתקבל כצוער פקידות, ולהפתעתי קיבלתי תשובה חיובית.

פרק י'

הוצבתי בתחנה על שם פראנץ־יוזף בפראג, ללמוד שם את ענייני התחבורה וסדרי מינהל: משרד שחלונו השקיף על רציף חשוך והיה צורך להאיר בו תאורה במשך כל שעות היום; חור נורא וחסר תקווה שבו חישבתי תעריפי הובלה ודברים כאלה. לפני החלון מתרוצצים אנשים הממתינים למישהו או נוסעים למקום כלשהו; כרוכה בכך אווירה עצבנית, כמעט פתטית של הגעות ויציאות, בעוד שהיושב מאחורי החלון משרבט מספרים מטופשים וחסרי טעם. עזוב, יש בזה משהו. מפעם בפעם לחלץ עצמות ברציף, בארשת אדישות, לאמור פה אני בבית, שתדעו לכם. מלבד זאת שעמום אין קץ, עגום ושומם; הסיפוק היחידי, העמוק: שהנה אני כבר גבר המפרנס את עצמו. כן, אני רכון מתחת לעששית, ממש כמו אז כשהייתי מכין שיעורים בחשבון; אלא שאז זאת היתה רק הכנה לחיים, בעוד שעכשיו זה החיים עצמם. זה הבדל עצום, אדני. התחלתי לבוז לברנשים שאתם הייתי מבלה בשנה הקודמת; אלה נערים בלתי בשלים שאינם עומדים ברשות עצמם, בעוד שאני הייתי לאיש הניצב על רגליו הוא. בכלל הייתי נמנע מלפגוש בהם; העדפתי לשבת בפונדק של גברים מיושבים, שבה היו היושבים מספרים על צרותיהם ומחליפים דעות. רבותי, גם אני אינני יושב פה סתם; אני אדם מבוגר ומוגמר המתפרנס מעבודה מפרכת חשוכת שמחות. זה הלא נורא מה שמוטל עלי לעשות בכדי להתפרנס; המקום מואר כל היום בעששית גאז רועשת, בזה הלא אי אפשר לעמוד; צוער או לא צוער, אני כבר יודע, רבותי, מה זה חיים. מדוע נכנסתי לזה? זה ככה, נסיבות משפחתיות וכדומה. בימי נעוריי סללו אצלנו מסילת ברזל, ואני רציתי להיות קונדוקטור או הבחור המסיע בקרוניות שברי סלעים שפוצצו. אתם מבינים, אידיאל של נערים; לכן אני משרבט ויזות ודברים שכאלה. – איש לא שם לב אלי, לכל אדם מבוגר יש דאגות משלו; אני פשוט פחדתי ללכת הביתה, כי הייתי נאלץ לשכב במיטה בשל העייפות, ואחר־כך הייתי מקבל בלילה חום והיתה ניגרת ממני הזיעה הטיפשית הזאת, זה מהחשכה במשרד, מובן? אסור שמישהו ידע על זה, כי צוער אסור לו להיות חולה, אחרת יפטרו אותו; עליו לשמור בסוד מה קורה אתו בלילה. זה טוב שצברתי כמה וכמה חוויות בחיי, לפחות יש לי על מה לחלום. ואיזה חלומות כבדים: הכל מעורבב ומטעה; זה ממש מפלצתי. חיי הם חיים כל כך אמיתיים ורציניים, שאני הולך למות מהם. עליך לזרוק מעליך את חייך בכדי להבין את ערכם.

הפרק הזה בחיי היה איכשהו מונולוג מתמיד; מונולוג הוא דבר נורא, קצת כמו השמדה עצמית, משהו כמו ניתוק הקשרים הקושרים אותך לחיים; אדם העוסק במונולוג איננו סתם ערירי, אלא נטוש ואבוד. אלוהים היודע איזה מרי זה היה בתוכי או מה; אני מצאתי במשרתי מעין תענוג נרגז על שהיא היתה הורסת אותי; הוסף לכך את החיפזון העצבני הכרוך בהגעות ויציאות, ההתרוצצות המתמדת, אי הסדר הנמשך; תחנת רכבת, בעיקר בעיר גדולה, סובלת מגודש כמו מפרק המעלה מוגלה – השד יודע לשם מה נאסף פה אספסוף גדול שכזה, גנבים, רועי זונות ופרוצות ובכלל בני אדם מוזרים; אולי זה כיון שאנשים הנמצאים בנסיעה מוּצָאִים כבר בכך ממסלול הרגליהם, והם – אם כך לומר – קרקע פורייה שבה יכולים להיאחז חטאים למיניהם. אני הרחתי בסיפוק את ריח ההתפרקות החלש; זה הלם את מצב רוחי הקודח, את התחושה הנקמנית של גוויעה וחידלון. ועוד, אנחנו זוכרים, היה עוד מקור סיפוק־של־ניצחון: כאן ברציף הזה ירדתי – זה כבר למעלה משנה – מהרכבת, נער כפרי גמלוני, ומזוודת עץ קטנה בידו, שלא ידע לאן ללכת. ועכשיו אני חוצה את המסילות ברגל מנופף בויזות, אדיש ומשועמם; איזה מרחק עברתי בתקופה הזאת; היכן השארתי את שנות ביישנותי המטופשות! איזה מרחק, כמעט עד הסוף!

יום אחד, כשהשתעלתי מעל ניירותי, פלטתי לממחטתי גוש דם, ובעוד אני מתבונן בו בהפתעה, נוסף עליו עוד גוש, גדול יותר, גדול מאד. אנשים התגודדו סביבי, מבוהלים ואובדי עצות, בתוכם פקיד ותיק אחד שניגב את מצחי המזיע במגבת; בזכרוני עלה מר מרטינק אצלנו בבית; זה תפס אותו אז באמצע העבודה, והוא התיישב על ערמת קרשים, חיוור נורא ומזיע, פניו בכפת ידיו; התבוננתי בו ממרחק, מופתע ומבוהל – כעת היתה לי אותה תחושה של מרחק ואימה כמו אז. הפקיד הותיק הממושקף שדמה לחיפושית שחורה ואיטית, הביא אותי הביתה והשכיב אותי במיטה; הוא אפילו בא לבקר אותי, כיון שידע שאני פוחד. כעבור כמה ימים קמתי, לאלוהים פתרונים מה קרה אתי: היה בי רצון עז לחיות, גם אם בהשקט ובלאט כמו תנועות הפקיד ההוא; ערגה לשבת ליד שולחן ולהפוך במסמכים, בעוד נשמע קול השריקה החרישי של הגאז היוצא וזורם לתוך העששית.

אז נמצא במשרד “למעלה” מישהו נבון מאד; בלי סיבוכים יתרים וחקירות ודרישות במצבי הבריאותי הם העבירו אותי לתפקיד בתחנת רכבת קטנה בהרים.

פרק י"א

במובן מסויים זה היה סוף העולם; המסילה נגמרה כאן; כמה צעדים מעבר לתחנונת היה אוטם, שמעבר לו כיסו עשבים את הקטע האחרון של המסילה המחלידה. אין המשך; מעבר לזה כבר הומה נהר הרים זעיר בסיבובו של הגיא הצר. די; הגענו לתחתית הכיס, סוף, אין שום הלאה. אני חושב שהמסילה הונחה עד הנה רק להובלת קרשים מהמנסרה וגזעי אורן ארוכים וישרים הקשורים בשרשראות. נוסף על התחנה והמנסרה היה שם פונדק, כמה צריפי עץ, כמה גרמנים נוקשים ויער שהרוח ניגנה בו כבעוגב.

מנהל התחנה היה אדם נרגן, דומה לסוס־ים; הוא מדד אותי בחשדנות – מי יודע בעבור מה העבירו הנה צעיר מפראג, כנראה כעונש. צריך להסתכל טוב על אצבעותיו. פעמיים ביום הגיעה רכבת־מאסף בת שני קרונות, שמהם בקעה חבורת בעלי שפמים, אוחזי מסורים וגרזנים, חובשי כובעים ירוקים על ראשיהם האדמוני; בהישמע הפעמון המבשר את הגעתם – בים־בים־בים, בים־בים־בים, יצאו הכל לרציף בכדי להשתתף באירוע היומי הגדול. מנהל התחנה מדבר עם נהג הקטר כשידיו שלובות לו על גבו, המכונאי הולך לקנות בירה, המסיק מעמיד פנים שהוא מנקה את הקטר בסמרטוטו מלוכלך, ושוב משתרר שקט; רק במרחק מה נשמעים קולות הנקישה של העמסת קרשים.

במשרדון המוצל מתקתק הטלגרף, משמע שאיזה אדון מהמנסרה מודיע על הגעתו; בערב יתייצב ליד התחנה עגלון בעל שפם עם מרכבתו, ויגרש בקצה שוטו בחרון אף את הזבובים מגופם האדמוני של הסוסים. “הויסה, הויס,” יאמר בקולו הדק, הסוסים יחליפו רגליים ושוב שקט. אחר־כך תגיע רכבת הצעצועים על שני קרונותיה, המנהל יצדיע קצת בהכנעה וקצת בהפגנת הכרות לאדון הנכבד מהמנסרה, הממהר לעלות על מרכבתו, בעוד הוא מדבר בקול רם מופגן; יתר בני התמותה מדברים בתוך התחנה רק בקולות עמומים ושנוקים. כך, וזה סוף היום; עכשיו לא נותר אלא ללכת לפונדק, שבו באחד השולחנות פרוסה מפה לבנה בשביל האדונים מתחנת הרכבת, מהמנסרה ויחידת היערנים; או לטייל עוד קצת לאורך המסילה עד למקום שבו מתחילים העשבים לכסות את הפסים, להתיישב על ערמת הקרשים ולנשום את האוויר הצח. ברום הערימה יושב ילדון – לא, זה כבר לא כל כך גבוה, והילדון היה לאדון במקטורן שירות מכופתר, כובע שרד על ראשו ושפם זעיר ומעניין בפניו החיוורים והמעניינים; השד יודע לשם מה שלחו אותו הנה, מהרהר בלבו מנהל התחנה האחרונה בעולם. אני מודיע, אדוני המנהל, ששלחו אותו הנה לשם כך: על מנת שישב על הקרשים, כפי שהיה יושב בבית. על הבן־אדם צריך לעבור הרבה עד שיזכה לחזור הביתה. עליו ללמוד הרבה, ולחוות הרבה שטויות, עליו לפלוט בשיעולו חתיכת חיים בכדי למצוא את עצמו שוב על הקרשים המדיפים ריח של עץ ושרף. אומרים שזה בריא לריאות. וכבר מחשיך היום, בשמיים מתחילים להציץ כוכבים; גם בבית היו כוכבים, אבל בעיר לא. כמה שהם רבים פה, לא, כמה שהם רבים, קשה להאמין. והבן־אדם חושב – מי יודע מה העניינים, מי יודע מה הכל עבר עליו; ובינתיים המון כזה של כוכבים! וזה כאן, זאת באמת התחנה האחרונה בעולם; והמסילה נמוגה בעשב, ואחר־כך מייד היקום תיכף מאחורי האוטם. הבן־אדם היה אומר – הנה המיית הנהר והיער, אבל מה שהומה הוא היקום; הכוכבים מרשרשים כמו עלוות האלמון ואוויר ההרים נושב בין העולמות; אלוהים, איזו נשימה!

או ללכת עם חכה לדוג דגי שֶׁמֶך, להתיישב בשפת הפלג הזורם בחטף ולהעמיד פנים שאנו דגים באמת; ולאמיתו של דבר רק להתבונן במים, כמה הם חולפים מהר; זה כל הזמן אותו פלג, אותה אדוה, וכל הזמן הוא מתחדש, כל הזמן נשאר על מקומו ומתחדש, ואין לזה סוף; בן־אדם, כמה חולף עם המים! כאילו בתוכך משהו מתפלג, משהו צף מתוכך, והמים חוטפים את זה ולוקחים את זה אתם. מאין בא כל זה בתוך האדם? כל הזמן זורם ממנו והלאה איזה עצב ואיזה צער, וכל הזמן נותר די לפעם הבאה. כמה בדידות כבר זרמה, ואין לה סוף. אדם צעיר יושב ליד הפלג ונאנח מרוב בדידות. ככה טוב, אומר משהו בתוכו, רק תמשיך להיאנח ומעומק הלב; זה בריא לריאות. ודייג הטרוטות נאנח הרבה ומעומק הלב.

ברם, ייאמר מייד: הוא לא נכנע בנקל ולא השלים סתם כך עם התחנה האחרונה בעולם. ראש לכל צריך להראות שהוא בא מפראג ושהוא לא סתם מישהו; עושה לו טוב להיות קצת מסתורי, וכלפי שומרי היער והמזוקנים אדומי החוטם מהיערות הוא מעמיד פנים של אדם שעבר עליו הרבה; רק ראו את הקמטים העמוקים והאירוניים שהחיים חרטו סביב פיו. הם לא הבינו זאת היטב, הם היו בריאים מדי; הם התפארו בהרפתקאותיהם עם בחורות קוטפות הפטל או הרוקדות בחגיגות המחול הכפריות; הם היו מסוגלים לבלות במשחקי כדורת לאורך כל שעות אחרי הצהריים של ימי ראשון בשבת. הגבר החיוור והמעניין הבין לבסוף, שגם הוא נמשך להתבונן בשקט ובשלווה בגלגול הכדור ובנפילת היתדות, כל הזמן אותן יתדות וכל הזמן נופלות מחדש, כמו הגלים על פני הפלג. מסילה הנעלמת תחת צמחיית העשבים. המון קרשים מובלים מכאן, ושוב מופיעים קרשים חדשים. כל הזמן אותו הדבר וכל הזמן מתחדש. רבותי, הצלחתי לתפוס חמש טרוטות; איפה? מייד מאחורי התחנה, כאלה. לפעמים נבהלתי: האם אלה החיים? כן, אלה חיים, שתי רכבות זעירות ליום, שלוחת מסילה עיוורת שעלו בה עשבים ומייד מאחוריה יְקוּם כמו קיר.

והאיש הצעיר המעניין, היושב על ערמת קרשים, התכופף בנחת להרים אבן ולזרוק אותה על התרנגולת של פקח המסילה. כך, עכשיו תתרגזי, טיפשה; אני כבר אדם מאוזן.

פרק י"ב

עכשיו אני מבין: כל החריקות וכל הנקישות – זה היה רק מעבר על פני הסתעפות פסים; מרוב רעשים בתוכי חשבתי להמריא, והנה אני עולה על הפס הנכון והארוך של החיים. משהו מתגונן בתוכך כאשר חייך עולים על נתיבם הסופי: עד אז פתוחה היתה לפניך האפשרות העמומה להיות כזה או כזה, ללכת ליעד זה או אחר, אבל עכשיו עומדת לפניך הכרעה שתיפול בתוקף עדיף על רצונך. לכן ההתמרדות מבפנים והזעזוע, בלא דעת שזעזועים אלה הם דווקא נקישות גלגלי הגורל העולים על הפס הנכון.

עכשיו אני מבין עד כמה הכל מתפתח מאז ימי הילדות, נאה ועקיב; כלום, כמעט כלום לא היה מקרה גרידא, אלא חוליה בשרשרת הכורח. הייתי אומר שגורלי הוכרע עם התחלת הנחתה של מסילת הברזל בסביבת ילדותי; העולם הקטן של העיירה העתיקה חובר לפתע לחלל הגדול, הלכה ונפתחה הדרך לעולם הגדול, העיירה נעלה נעלי שבעת המילין; היא נשתנתה נורא מאז אותם ימים, קמו בה בתי חרושת, כסף ועוני, היתה זאת, בקיצור, תחייתה ההיסטורית. אף שלא הבנתי זאת כך אז, הקסימו אותי הדברים החדשים, הרועשים, הגבריים שפרצו לתוך עולמו של הילד, הכנופיות הצורחות של בריונים שנאספו כאן מקצווי עולם, פיצוצי הדינמיט והמדרונות המצולקים. אני חושב שאהבת היַלְדוּת ההיא לילדה הזרה היתה ברובה ביטוי לקסם הזה. זה נשאר בתוכי ברמת תת־ההכרה ובדרך שאין חזרה ממנה: כיצד להסביר אחרת את העובדה שבהזדמנות הראשונה עלה על דעתי להגיש את מועמדותי למשרה ברכבת?

שנות הלימודים, אני יודע, היו מסילה אחרת; אבל האם לא התגעגעתי, האם לא הרגשתי כמו אבוד? אבל מצאתי את סיפוקי ותחושת בטחון במילוי חובותיי; היתה זאת הקלה להיצמד לדרך הסלולה של השעות והמטלות; היה בזה מין סדר, כן, היתה מסילה קבועה שעליה יכולתי לנוע. אני כנראה ביורוקרט מטבעי; אני זקוק לכך שחיי יכוונו על ידי תחושת חובה, שתהיה לי ההרגשה שאני מתפקד היטב ובמלוא יכולתי. לכן אותה קטסטרופה לאחר בואי, כשאיבדתי את המסילה הבטוחה שתוביל אותי. לפתע לא הייתי מובל על ידי שום לוח זמנים ושום מטלה שהיתה חייבת להסתיים עד מחר בבוקר. כיון שלא שלטה בי עוד שום סמכות אחרת, התמסרתי לסמכותו של משורר שמן ושיכור. אלוהים, כמה שזה פשוט, ואני חשבתי אז שאני חווה מי יודע מה. גם שירים כתבתי, כמו כל סטודנט שני באותם הימים, וחשבתי שסוף־סוף מצאתי את עצמי. כאשר הגשתי את מועמדותי למשרה ברכבת, עשיתי זאת מתוך מרי, להראות לאבא; לאמתו של דבר חיפשתי כבר, בלא מודעות ובדרך עיוורת, דרך יציבה ומשלי מתחת לרגלי.

ויש עוד דבר, זעום לכאורה, ואינני יודע האם אני לא מגדיל את חשיבותו: ירידתי מהפסים התחילה ברגע שבו נתקעתי עם מזוודה קטנה בידי ברציף, אובד עצות ומסכן, קרוב לבכי מרוב מבוכה ובושה. עוד זמן רב התייבשתי באותה תבוסה. מי יודע: אולי הייתי לאיש חשוב ברכבת ולבסוף גלגל די בכיר בתחבורה גם כיון שרציתי לבטל בעיניי שלי ולתקן את הרגע המביך והמשפיל על הרציף.

אמת נכון, אלה הסברים לאחר מעשה; אבל מפעם בפעם פקדה אותי התנסות מוזרה ואינטנסיבית, שהרגע שאני חווה עכשיו, הוא תשובה והד למשהו השקוע עמוק בעברי; שעכשיו מתמלא משהו שנחווה כבר קודם לכן. נגיד רכינתי על הויזות לאור עששית הגאז השורקת; אלוהים אדירים, הלא זה ממש זהה לרכינתי על שיעוריי בבית הספר, עת כססתי את קצה העפרון רדוף על ידי תחושת האימה שאני חייב לגמור את זה. או תחושת התלמיד החרוץ שלא נפטרתי ממנו במשך כל חיי: שכל שיעוריי מוכנים. המוזר הוא שהרגעים, שבהם התוודעתי אל הקשר הרחוק אך הבהיר באורח מפליא אל משהו שחלף מזמן, הרטיטו אותי כמו התגלות של משהו מסתורי וגדול; ברגעים האלה נתגלו לי החיים כאחדות עמוקה והכרחית שבה רקומים קשרים בלתי נראים, שאנו תופסים אותם רק בהזדמנויות יוצאות דופן. כאשר הייתי יושב בתחנה האחרונה בעולם על הקרשים שהזכירו לי את חצר הנגריה של אבא, התחלתי לחוות לראשונה בפליאה ובהכנעה את הסדר היפה והפשוט של החיים.

פרק י"ג

לאחר פרק זמן הולם הועברתי לתחנה בדרגה גבוהה יותר. היתה זאת, אמת, תחנה לא גדולה ותחנת מעבר, אבל היא היתה על קו ראשי; שש פעמים ביום היו עובדות בה רכבות אקספרס, כמובן מבלי להיעצר בה. מנהל התחנה היה גרמני ובעל מזג טוב; בכל שעות היום הוא היה מעשן מקטרת עשויה מגבס, אבל כאשר הגיע האיתות אל התקרבות האקספרס, הוא הניח אותה בפינה, הבריש את מדיו ויצא אל הרציף לתת את הכבוד הראוי לקשר הבינלאומי. התחנה היתה מסודרת כמו קופסת ממתקים, בכל החלונות פרחי פטוניה ובכל מקום פזורות אדניות עם לוֹבֶּליוֹת ופרחי כובע הנזיר; הגינה מלאה לילכים, יסמין וורדים ועוד לאורך המחסן ובין האיתות מלא ערוגות, מלוא ציפורני חתול, זכריות ולוע הארי. והכל היה חייב להיות נוצץ, חלונות, פנסים, משאבות מים צבועות ירוק, שאם לא כן היה האדון הזקן כועס נורא: “מה זה פה,” היה מתריס, “כאן עוברות רכבות אקספרס בינלאומיות, ואתם משאירים פה לכלוך כמו בדיר חזירים!” דיר החזירים היה נניח פיסת נייר זרוקה; אבל אסור שזה יקרה, כי קרב הרגע הגדול, שם מאחורי עיקול המסילה יופיע מתוך הערפל, תוך השמעת שריקה צרודה, חזהו הרחב והגבוה של קטר הרכבת המהירה, האדון הזקן יצעד שלושה צעדים קדימה, וכבר זה מסתער, קדימה, נהג הקטר מניף את ידו לברכה, על מדרגות הרכבת המהירה מצדיעים הקונדוקטורים, האדון הזקן עומד דום בעקבים סגורים, נעליו מצוחצחות כמו ראי, והוא מרים בחגיגיות את יד ימינו אל כובעו האדום. (חמישה צעדים מאחוריו, הפקיד החיוור (מעניין על שום מה הוא חיוור), חובש הכובע הגבוה, במכנסיים הנוצצים מרוב ישיבה, המצדיע ברישול־מה, זה אני.) אחר־כך יביט האדון הזקן במבט של בעל בית אל שמי התכלת, החלונות הנקיים, הפטוניות הפורחות, החול הגרוף, נעליו הזוהרות והפסים הנוצצים כאילו צוחצחו במיוחד למטרה זו, וחוזר להדליק לעצמו את המקטרת. הטקס הזה התקיים שש פעמים ביום, תמיד באותו הוד והדר ובאותה חגיגיות. עַם הרכבת מכל המונרכיה הכיר היטב את האדון הזקן ותחנתו המופתית; המעבר החגיגי היה משחק רציני וחביב שהכל שמחו לקראתו. כל ראשון בשבת התקיים ברציף המקורה מעין פולחן של בילוי בטיול חגיגי; האוכלוסייה המקומית היתה מטיילת, לבושת חג ומעומלנת, מתנהגת בנימוס רב ובשקט, למרגלות אדניות הלוֹבֶּלְיוֹת, בעוד האדון הזקן היה חוצה את הרצף הלוך ושוב, ידיו שלובות על גבו לאורך המסילה כמו מנהל מפעל המשגיח האם הכל בסדר. זאת היתה התחנה שלו, המשק שלו; אבל אילו נתאפשר נס, למען יותן גמול ותהילה לנפשות הצדיקים, היה באחד הימים נעצר האקספרס הבינלאומי (זה של שעה 12.17) על יד הרציף והיה יורד ממנו הקיסר ירום הודו בכבודו ובעצמו; היה מרים שתי אצבעות אל כובעו ואומר: “יש לך פה תחנה יפה, אדוני המנהל. כבר הרבה פעמים שמתי עליה עין.”

הוא אהב את תחנתו, אהב כל מה שהיה שייך לרכבת, ומה שאהב במיוחד היו קטרים. הוא הכיר את כולם על פי מספרי סדרותיהם ולפי סגולותיהם. זה וזה מתקשה קצת בעליות, אבל מצד שני, אדוני, ראה איזו קומה! וזה שם, תסתכל איזה אורך, אלוהים אדירים, איזה דוּד! הוא היה מדבר בהם כמו בבחורות, בהערכה ובאבירות. אמת נכון, כאן השלושים־ושש הקצר והעגלגל, עם הארובה כמו קצוצה, אתה צוחק ממנו, אדוני; אבל תחשוב כמה הוא נושן, איש צעיר! לקטרי הרכבות המהירות הוא שמר יראת כבוד של קרוב לתאווה: הארובה האתלטית הקצרצרה, החזה הגבוה, והגלגלים, ראה איזה יופי! חייו היו ממש פתטיים בכך שכל היופי הזה היה חולף על פניו ביעף, כמו רעם; ואף על פי כן הוא צחצח למענו את נעליו, למענו קישט את החלונות בפטוניות והסתובב לפקוח עין שלא יהיה בשום מקום ולוא כתם זעיר. אל־אלוהים, כמה פשוט הוא מרשם האושר: לעשות את מה שאנו עושים מתוך אהבת העניין.

ואלוהים היודע באיזה נס התקבץ בתחנה הזאת אוסף כזה של אנשים טובי לב. איש המברקה, צעיר ביישן, נחבא אל הכלים שהיה אספן בולי דואר והתבייש בכך נורא; תמיד היה מחביא אותם במגירה, מסמיק עד שורשי שערותיו; כולנו היינו מעמידים פנים שאנו כאילו לא יודעים מזה, ויחד עם זאת מפזרים בחשאי על שולחנו, בין ניירותיו, בין דפי הספר שהוא קרא בולים ככל שיכולנו לשים יד עליהם. את הבולים סיפקו לנו עובדי הדואר ברכבת. כנראה שהם קלפו אותם מכל דברי הדואר שהגיעו מחוץ־לארץ ועברו בידיהם; כיון שזה לא צריך לקרות העמיד גם האדון הזקן פנים שהוא לא יודע כלום, ועלי היה מוטל לעסוק בחלק האסור של מפעלנו החשאי; אשר על כן הוא עזר בהתלהבות במעשי הקונדס שעשינו במברקן הביישן. הצעיר המסכן היה מוצא בולים מפרס בכיס מקטורנו הישן, או בול של קונגו בנייר מקומט שבו היתה ארוזה ארוחת העשר שלו; מתחת למנורת שולחנו הוא מצא בול סיני עם דרקון ומשניער את ממחטתו נפלה מתוכה בוליביה הכחולה. הוא היה תמיד מסמיק, ובעיניו נקוו דמעות של התרגשות והשתאות; הוא היה פוזל לעברנו, אבל אנחנו – כלום, אין לנו שום מושג שמישהו פה אוסף בולים. מאושרים הם המבוגרים העוסקים במשחק.

השוער הרוטן שהיה מרסס עשר פעמים ביום את הרציף בזרם דקיק של מים ורב עם אנשים המייצגים לדידו את הגורם חשוך התקנה של אי סדר ובלבול בתחנה. אילו רק אפשר היה לא לתת לאיש להיכנס לכאן; אבל לך עשה משהו עם הזקנות וסליהן וחבילותיהן. הוא מנסה כל הזמן להפחיד, ואיש איננו מפחד ממנו; חייו מרגיזים וקשים מנשוא; רק בעבור בשאון הרכבת המהירה הבינלאומית, הוא חדל לרטון ומותח את חזהו שתדעו, כאן אני הוא הדואג שיהיה פה סדר!

הזקן הממונה על התאורה, אדם מלנכולי וקורא בשקיקה; עיניים יפות ונוגעות ללב כמו אלה של מר מרטינק בבית, או חברי המנוח מהלימודים; הוא בכלל היה מזכיר לי אותם, ולכן הייתי מפעם בפעם פוקד את מחסן התאורה עשוי העץ, מתיישב על הספסל הצר ועוסק בחברת השתקן הזקן במדיטציה אטית ונבוכה; נניח על הנושא מדוע הנשים הן כאלה ומה יכול להיות לאחר המוות. זה היה מסתיים באנחה של קבלת הדין; ובכלל מי יודע; אבל גם זה היה איכשהו רגוע ומרגיע; אומר לך, בן־אדם עני חייב להשלים עם דברים שבעולם הזה ובעולם הבא, יהיו כאשר יהיו.

האיש אשר על המחסנים, אב לתשעה או כך ילדים; ילדיו היו רוב הזמן גם הם במחסן, ומשניגש מישהו, היו נעלמים חיש מהר מאחורי הארגזים כמו עכברים. זה לא היה צריך להיות, אבל מה לעשות באבהות כל כך מבורכת. בצהרים הם היו יושבים על הרַמְפָּה בשורה על פי הגודל, בהירי שיער איש מאחיו, ואוכלים עוגות בריבת שזיפים, כנראה בכדי לצייר על פניהם שפמים עשויי ריבה מאוזן עד אוזן. אינני מסוגל להיזכר איך היה נראה אבא שלהם ואיזה אדם הוא היה; אני רק רואה בעיני רוחי את מכנסיו הרחבים עם קמטים עמוקים, כנראה עקבות דאגנותו האבהית. וכן הלאה; כולם אנשים הגונים, מסורים, רגישים – גם זה שייך ככל הנראה לרְגילוּת חיי, שהכרתי במהלכם אנשים הגונים כה רבים.

פעם עמדתי מאחורי מערכת קרונות; בצדה השני הלכו איש התאורה ופקח המסילה; הם לא ראו אותי ודיברו עלי.

“… אדם הגון,” אמר פקח המסילה.

“כזה בחור טוב,” נהם איש התאורה האטי.

ובכן כך. הנה זה לפנינו, ואנחנו כבר בבית. ומהר להתחבא מהאנשים, בכדי להסתגל לעובדה שאני בעצם אדם מאושר ופשוט.

פרק י"ד

תחנת רכבת שכזאת היא עולם בפני עצמו; היא כרוכה יותר עם יתר התחנות שקושרת ביניהם מסילה מאשר עם מה שמצוי מעבר לגדר. אולי עוד הרחבה שבחזית התחנה, שבה ממתינה מרכבת הדואר הצהובה, שייכת איכשהו אלינו; אבל העירה הולכים כמו לארץ זרה, שם כבר איננו על קרקע שלנו ושום דבר איננו קושר אותה אתנו. כאן יש שלט “לזרים הכניסה אסורה”, ומה שמאחורי זה הוא רק שלנו; אתם האחרים תשמחו שאנחנו מרשים לכם לגשת לרציפים ולהיכנס לרכבות. אתם לא יכולים לקבוע שלט בכניסה לעיר “לזרים הכניסה אסורה”, לכם לא ניתנה ממלכה כזאת, בלבדית ומסוגרת. אנחנו כמו אי התלוי על מסילת ברזל, שבה מושחלים עוד ועוד איים ואיונים; כל זה הוא שלנו ומובדל מהעולם החיצון בגדרות ומחסומים, שלטים ואיסורים.

אשר על כן שימו לב לכך שאנו צועדים על פני האדמה הסגורה הזאת שלנו אחרת משאר האנשים, חשובים מהם ובמין רישול השונה כל כך מהחיפזון המבולבל שלכם. אם תשאלו אותנו על משהו, נרכין קמעה את ראשנו כאילו אנחנו מתפלאים שמדבר אלינו יצור מעולם אחר. כן, נאמר, רכבת מס' 62 מאחרת שבע דקות. אתם רוצים לדעת על מה מדבר פקיד תחנה עם ממונה על רכבת הגוחן מחלון קרון השירות? רציתם לדעת מדוע פקיד התחנה הניצב על הרציף וידיו שלובות על גבו, פנה לפתע לאחור וניגש בצעדים ארוכים, מהירים ונמרצים אל משרדו? כל עולם מסוגר נהפך לעולם מסתורי קמעה; ובמידה מסויימת הוא גם מודע לכך והוא נהנה מזה בסיפוק עמוק.

בהיזכרי באותם ימים אני רואה את התחנה כאילו מלמעלה, כצעצוע קטן ונקי; הקוביות האחרות זה המחסן, חדר התאורה, חדר האיתות וביתני שומרי המסילה; כאן באמצע עוברת המסילה־הצעצוע, והקופסאות הזעירות הן כאילו קרונות ורכבות. ש־ש־ש, ש־ש־ש, לאורך מסילות הצעצוע נעים קטרים זעירים. הבובה הזעירה השמנה היא מנהל התחנה, זה הרגע יצא מהתחנה וניצב ליד המסילה המיניאטורית. והשני, זה החובש את הכובע הגבוה ורגליו מתוחות עד כלות, זה אני, הכחול הוא השוער, וזה הלובש חולצה פתוחה הוא התאורן; כולם אנשים טובים וסימפתיים ומצטיירים בבהירות חביבה. ש־ש־ש, ש־ש־ש, זהירות, עכשיו מגיעה הרכבת המהירה. היכן כבר חוויתי את זה? הלא זה כמו בימים שהייתי ילדון בחצרו של אבא: תוקעים שבבי עץ בקרקע בתור גדר, מכסים את השטח המוקף בנסורת נקיה ומוסיפים כמה פולים צבעוניים; אלה תרנגולות, והגדול בהם, המנוקד, הוא תרנגול. הילדון רוכן על חצרו, על עולמו הקטנטן, מרוב ריכוז עוצר נשימתו והוא לוחש קריאה: פּוּט־פּוּט־פּוּט! אלא שהילדון לא היה יכול להכניס לתוך מכלאתו אנשים אחרים, את המבוגרים; אלה שחקו משחקים אחרים, כל אחד את שלו, משחק המלאכה, משחק משק הבית, משחק העיירה; אבל עכשיו, משגדלנו והיינו לאנשים רציניים, אנחנו משחקים משחק משותף, משחק התחנה. ולכן כל כך יִפְיַיפְנוּ אותה, בכדי שזה יהיה יותר שלנו ויותר צעצוע; לכן, כן; הכל קשור, גם זה שזה היה עולם מסוגר שכזה הגדור בגדר ובאיסורים. כל עולם מסוגר הופך להיות מעין משחק; אשר על כן אנחנו יוצרים אזורים בלעדיים של בילויינו ותחביבינו, רק שלנו, גדורים בקנאות, בכדי שנוכל להתמסר למשחקנו האהוב מכולם.

משחק – זה עניין רציני; יש לו כללים משלו וסדר מחייב משלו. משחק הוא התרכזות מעמיקה, מעודנת או לוהטת על משהו, על משהו בלבד; לכן על הדבר שאנו מתרכזים בו להיות מבודד מכל יתר הדברים, מובדל מכוח כלליו וּמוּצָא מכלל המציאות שמסביב. לכן, אני חושב, מעדיף המשחק להתרחש בקנה מידה מוקטן; אם משהו נעשה קטנטן וממוזער, הוא ממילא מוּצָא מהמציאות האחרת, הוא במובהק וביתר עומק עולם בפני עצמו, עולמנו אנו, שבו נקל לשכוח שיש עוד עולם מלבדו. כך, עכשיו הצלחנו להיקרע מהעולם האחר, אנחנו מצויים בתוך תוכו של החוג הקסום המבודד אותנו; קיים עולמו של הילד, של בית הספר, של חבורת המשורר הבוהמית, של התחנה האחרונה בעולם; של תחנת הרכבת המבהיקה בניקיונה ובה חול מגורף ומלוא קישוטי פרחים, וכן הלאה, עד הגיענו לבסוף לגינתו של הגמלאי, העולם המסוגר האחרון, המִשְׂחָק השקט והמרוכז האחרון; השיבולים האדמדמות של פרחי הגרניום, המַכְבֵּדִים הקרירים של הפריחה הלבנה ושני צעדים מכאן הפרוש היושב כשראשו נטוי לצדו ומסתכל בעין אחת: מה אתה בעצם?

השטח הגדור בשבבים תקועים באדמה, פסי הצעצוע הנפרדים ושוב מתאחדים, צעצוע התחנה, קוביות המחסנים, הסעפים והרמזורים; בתי איתות צבעוניים ומשאבות; קופסאות הקרונות והקטרים המתנשפים; הדמות הכחולה הרוטנת ומרססת את הרציף, האדון השמן בכובע האדום; בעל כובע הליצנים שרגליו מתוחות עד כלות, הלא הוא אני. למעלה בחלון מאחורי הפטוניות הפורחות – בובה של נערה, זאת בתו של האדון הזקן. הליצן מצדיע, הבובה מהנהנת מהר, וזהו. עם ערב תצא הבובה ותתיישב על הספסל הירוק מתחת לתפרחת הלילך והיסמין. בעל הכובע הגבוה עומד לידה, רגליו מתוחות עד כלות. החשכה יורדת, לאורך הפסים מנצנצים אורות ירוקים ואדומים, לאורך הרציפים נעים אנשי רכבת ובידיהם פנסים דולקים. בסיבוב המסילה נשמעת צפירה צרודה, זאת רכבת הערב המהירה, עוברת ביעף כשכל חלונותיה מוארים בעל הכובע הגבוה לא שולח אפילו מבט, יש לו פה עניין יותר חשוב; אלא שזה עובר על פני שני הצעירים ומרעיד בהם התרגשות מוזרה של מרחקים והרפתקאות, ועיני הבובה נוצצות אף בחושך. כן היא כבר חייבת ללכת הביתה, והיא מושיטה לבעל הכובע הגבוה אצבעות רועדות ולחות קמעה. ממחסן התאורה יוצא סבא־האתת הממלמל משהו, ככל הנראה; ובכלל, מי יודע. ברציף ניצב בעל הכובע הגבוה ושולח מבטים אל חלון אחד למעלה. מה הפלא, הלא זאת הנערה היחידה כאן באי הזה, אשה צעירה יחידה בממלכה המסוגרת הזאת; זה לבד מעניק לה מעמד יוצא מן הכלל ורב חשיבות של מְשׂוֹרָה, היא יפה מכוח נעוריה וטוהרתה; אבא של הוא אדם כל כך טוב לב ואמא שלה כבודה וכמעט אצילה, כאילו נודפת ריח סוכר ווניל. הבובה היא גרמניה, אבל זה מעניק לה נופך של ארץ רחוקה. ריבונו של עולם, גם דברים כאלה כבר היו, אז כאשר הנערונת הקטנה הדוברת שפה בלתי מוכרת – ובכן הנכון הוא שחיים כולם קרוצים כאילו ממקשה אחת?

ואחר־כך שני הצעירים כבר נוהגים לשבת על הספסל זה לצד זה ומשוחחים לרוב על עצמם; כבר לא פורח היסמין אלא הדליה הסתווית. הכל מעמידם פנים כאילו אינם רואים את השניים בירכתי התחנה; האדון הזקן מעדיף שלא ללכת לאותו כיוון, והאתת, משמוכרח לעבור שם, משתעל כבר מרחוק, היזהרו, זה אני. אה, אנשים טובים, בשביל מה כל הטרחה; כאילו שזה משהו נדיר ובלתי רגיל שאדם יתאהב עד שורשי שערותיו בבתו של הממונה עליו! זה קורה, זה כבר שייך לחיי המוסכמות הרגילים; הלא זה כמו באגדות ילדים: לבקש את יד הנסיכה. הכל כאילו מונח על כף היד; אלא שזה שייך לצד הפואטי של העניין, להתמהמה ולא להעיז, כאילו מדובר על דבר בלתי ניתן להשגה. וגם הבובה תקועה בזה עד שורשי שערותיה, אלא שעמוק בתוכה רשומים כללי המשחק; תחילה להושיט רק קצות אצבעות עצבניות; להציץ בחסות הפטוניות ולנהוג כאילו כלום. אחר־כך מתברר שהאחר חלה במחלה קשה, נוראה ומסוכנת; בהיות הדברים כך, אפשר להחזיק את ידו ביד אמהית ולהטיף לו בלהט ובהתרגשות: עליך לשמור על עצמך, עליך לדאוג לבריאותך; אני הייתי רוצה כל כך לעזור לך! והנה הגשר שעליו חוצים מחוף אל חוף המוני רגשות נלבבים, שופעים ואינטימיים; וכבר אפילו הגשר איננו מספיק, יש צורך בלחיצות ידיים, להעביר את המסר גם ללא מלים. רגע, מתי זה היה כבר בעבר, מתי חוויתי את העונג להתפנק ולהיות נחמל בכאבי? כן, זה היה כאשר אמא הרימה את התינוק הצורח, מחמדי אוצרי היחיד עלי אדמות! אילו חליתי עכשיו לא היה בא אלי הפקיד הזקן נטול הצוואר שנראה כמו חיפושית שחורה; אילו שכבתי חיוור וקודח היתה מתגנבת לחדר בובה בוכייה, ואני הייתי מעמיד פני ישן; והיא רוכנת עלי, פורצת לפתע בבכי: יחידי שלי אסור שתמות! כן, כמו אמא. גם עם הבובה זה מיטיב, להיות איכשהו אמא ולעטוף את בן חסותה בדאגתה הרגשנית; היא מהרהרת, בעיניים דומעות, אילו חלה, איך אני הייתי מטפלת בו! היא אינה מודעת, שבכך היא נוטלת אותו לרשותה, ועד כמה היא חפצה לשעבדו לה; היא רוצה שהוא יהיה שלה, שלא יוכל להתגונן וייכנע להקרבתה הנוראה על מזבח אהבתה.

אנחנו אומרים אהבה, אבל זה המון רב של רגשות, עד כי אפילו לא נצליח לזהות כל אחד בלב ההמון הזה. למשל, לא רק הצורך להיות נחמל, אלא גם להרשים. שתדעי, בובה שלי, אני חזק ואפוף מסתורין; חזק ונורא כמו החיים. את תמימה כל כך, את לא יודעת מה זה. וערב שחור אחד שהסתיר הכל, יתחיל הגבר על הספסל להתוודות. האם הוא מתפאר, או שמא הוא כנוע ונדכא ליד טוהרה השמימי של הבובה שאת ידה הוא מחזיק. אינני יודע, אבל צריך לספר הכל. אהבות שהיו. החיים הפרועים והמבישים שם בפראג, בחורות, מלצריות, והתנסויות שכאלה. הבובה לא זעה ולא נעה, רק שומטת את ידה מידו ויושבת דומם; מי יודע איזה רגשות בהמוניהם עוברים עליה. וזה הכל, נשמתי טהורה עתה וגאולה; מה תאמרי, בובה שלי טהורה, מה תאמרי לי על זה? לא אמרה דבר, רק לחצה את ידי בחוזקה כבעווית או בכאב חד, וברחה. למחרת אין בובה בחלון מאחורי הפטוניות. הכל אבוד, אני חזיר מלוכלך וגס. ושוב בא לילה שחור, על הספסל מתחת לפרחי היסמין בובה לבנה; בעל הכובע הגבוה אפילו איננו מעיז להתיישב לידה וממלמל כמבקש משהו; היא מפנה את ראשה, כנראה שעיניה שטופות דמע, ומפנה מקום לידה. ידה כאילו מתה, אי אפשר לחלץ ממנה מלה, הו, אלוהים, מה לעשות? אני מבקש, מתחנן, אולי תוכלי לשכוח מה שסיפרתי לך אתמול? לפתע היא הפנתה את מבטה אלי, התנגשנו במצחינו (כמו אז עם הנערה ההיא בעלת העיניים המבוהלות), אבל איכשהו מצאתי את שפתיה הפעורות והמעוותות. מישהו עובר ברציף; אבל עכשיו לא איכפת; בובתי לוקחת את ידי בידה, מניחה אותה על שדיה הקטנים הרכים ולוחצת אותה אליהם כמעט בייאוש – הנה אני שלך, כאן, ואם גם זה שייך לעניין, יהא גם זה! אין נשים אחרות, הנני; אני לא רוצה שתוכל לחשוב על אחרת. דעתי כמעט נטרפה מרוב צער ואהבה. ישמרני אלוהים, בובה שלי, לקבל מידך קורבן כזה; שום דבר כזה לא חייב להיות, די לי לנשק את עינייך הבוכיות, לנגב את הדמעות, להיות נרגש נורא ובקדושה. הבובה נסערת עד אין קץ מהאבירות הזאת, היא אסירת תודה על כך, כל כך שמרוב תודה והכרה ואמון היא מסוגלת להתמסר עוד יותר. אלוהים שבשמיים, כך אי אפשר להמשיך; גם היא יודעת זאת, אבל בנפשה רשום עמוק יותר סדר הדברים: היא לוקחת את ידי בתבונה ואומרת: מתי מתחתנים?

אותו ערב אפילו לא אמרה שהיא צריכה לחזור הביתה; לשם מה, עכשיו אנחנו שקטים ונבונים; מרגע זה יש ברגשותינו סדר נהדר ומושלם. מובן מאליו שאני מלווה אותה על לדלת, אנחנו ממשיכים לעמוד שם ולא ממהרים להיפרד. השוער הרוטן נעלם מאחורי איזו דלת אחרת, ועכשיו קיימים רק אנחנו שנינו, כל זה שלנו: התחנה, הפסים, האורות האדומים והירוקים ושורות הקרונות הישֵנים. הבובה כבר לא תסתתר מאחורי הפטוניות; תמיד היא תיראה שם כאשר בעל הכובע הגבוה ייצא מבניין התחנה אל הרציף, יקרוץ לתוך החלון ובחזה מתוח, מאושר ומהימן יעשה את מה שמכונה שירות.

אולם נסובב את התמונה, נסובב אותה; זה לא היה משחק גרידא, זה לא היה משחק בכלל; דבר גדול וכבד היא האהבה, אבל גם המאושרת שבהן היא נוראת הוד ומוחצת בשפעה. אין אנו יכולים לאהוב בלא מכאובים, הלוואי ומתנו מרוב אהבה, הלוואי ומדדנו בייסורינו את אינסופיותה, כי שום שמחה איננה מגיעה עד תחתיתה. אנו מאושרים למעלה מכל שיעור ומידה, ואנו לוחצים את ידי אהובינו כמעט בייאוש: את, הצילי אותי, אני גדוש אהבה. טוב שיש כוכבים מעל ראשינו, טוב שיש מקום מספיק לדבר גדול ועצום כמו האהבה. אנחנו מדברים רק לבל תמחץ אותנו השתיקה למול גודל הדברים. לילה טוב, לילה טוב, כמה קשה הוא לנתק את הנצח ולפרסו לנתחיי זמן! אנחנו לא נישן, יהיה לנו כבד מדי וגרוננו יישנק מבכי האהבה. הלוואי ויהיה כבר יום, אלוהים, הבא את היום שאוכל לברכה בחלון!

פרק ט"ו

זמן קצר לאחר החתונה הועברתי לתחנה גדולה; אולי המליץ על כך האדון הזקן, שאימץ אותי לתחום דאגתו האבהית ברצון וכמעט בתיאבון. עכשיו אתה אחד מאתנו, הוא אמר, וזהו זה. הגברת היתה יותר עצורה; היא היתה בת לשושלת פקידותית נכבדה, והיתה מעדיפה לחתן את בתה לדרגה גבוהה יותר בשירות; היא בכתה קצת בכי של אכזבה, אבל כיון שהיתה רומנטית וסנטימנטלית, הרי עובדת האהבה הלוהטת כל כך סייעה לה להשלים.

התחנה שאליה הגעתי היתה קודרת ורועשת כמו בית חרושת; צומת חשוב, קילומטרים של פסים, מחסנים ומוסכי קטרים, תנועת משאות כבדה; בכל מקום היתה פרוסה שכבת אבק פחם ופיח בעובי של אצבע, עדרים של קטרים מעשנים, תחנת רכבת ישנה וצרה; כמה פעמים ביום נוצרו פקקים ששומה היה להתיר בחיפזון, כפי שמתירים בידיים משופשפות כבר ומדממות חבל שנסתבכו בו קשרים. פקידים עצבניים ומרוגזים, צוות עובדים רוטן ובכלל קצת גיהינום. הכניסה לשם דמתה לכניסת כורים תוך מכרה שבקירותיו נִבְעוּ סדקים: כל רגע זה יכול להתמוטט, אבל זאת עבודת גברים; כאן לפחות אתה מרגיש גבר, צועק, מחליט ונושא באחריות.

ואחר־כך הביתה, לקרצף את גופך ולשאוג בהנאה מהמים הזכים; האשה כבר מחכה ומגבת בידה ומחייכת. זה כבר לא הצעיר החיוור והמעניין; זה פועל רחב גו, יגע ושעיר, ובית חזה, אדוני, כמו ארון; בכל פעם היא טופחת על גבו הרטוב כאילו הוא חיה גדולה וטובה. כך, עכשיו אנחנו רחוצים, עכשיו כבר לא נלכלך את גברתנו הנקיה; רק עוד לנגב את הפה, שלא ייוותר בו משהו שנאמר בין הפסים, ואחר־כך לנשק נשיקה מהוגנת וחגיגית לרעיה. כך, עכשיו סַפֵּר. ובכן היו דברים מרגיזים, זה וזה, את כל התחנה הזאת צריך להרוס, או לפחות את המחסנים מאחור. מייד היה מתפנה מקום לשש מסילות חדשות, והעבודה היתה יותר חלקה; אמרתי את זה היום לזה וזה, אבל הוא שלח אלי מבט כמו ירייה: אתה תספר לנו, אתה נמצא פה בקושי כמה חודשים! – היא הנהנה בהבנה; זה האדם היחידי שאתו אפשר לדבר על הכל – ומה את עשית, מותק? – היא מחייכת, שאלה כזאת טיפשית של גבר! מה עושות הנשים? זה או זה, ואחר־כך מחכות לבעל. – אני יודע, מותק; לא רואים את זה, הכל זה זוטות, פה כמה תפרים ושם הכנת ארוחת ערב, אבל הכל יחד הוא המהווה בית; אילו נישקתי את אצבעותייך, הייתי מרגיש בשפתיי שתפרת. – וכמה היא יפה כשהיא מגישה את ארוחת הערב; הארוחה צנועה, גרמנית, והיא עצמה, ראשה בפלג־צל, ורק ידיה היפות והענוגות מתנועעות בחוג הזהב של אור המשפחה. אילו נישקתי לה בבית המרפק, היא היתה נרתעת ואולי מסמיקה; זה כביכול לא עושים; וכך לא נותר לי אלא לפזול אל ידיה הטובות והנשיות ואני ממלמל את תהילת הארוחה.

לא רצינו עדיין שיהיו לנו ילדים. כאן, היא היתה אומרת, יש יותר מדי עשן; זה לא בשביל ריאות של ילדים. כמה זמן חלף מאז שהיא היתה בובה חסרת ניסיון ואובדת עצות באופן פתטי? ועכשיו היא אשה כל כך נבונה היודעת מה נחוץ; גם באהבת אשת איש היא שקטה ומיטיבה, שעה שהיא מגישה ארוחת ערב וזרועותיה חשופות עד מרפקיה. היא שמעה או קראה באיזה מקום ששחפנים נוטים להיות לוהטים במעשי האהבה; לפיכך היא עוקבת בקפידה אחרי אותות כל דבר שנראה לה כמעיד על תאוות יתר. לפעמים היא מקדירה פנים: אסור לעתים קרובות כל כך. – מה את שחה, מותק, מדוע? – היא צוחקת בידידות לתוך אוזני. שלא תהיה מחר מפוזר בעבודה, וזה גם לא בריא. תישן, תישן. –אני מעמיד פני ישן והיא מביטה לתוך החושך ברצינות ומתוך דאגה לבריאותי ולקידומי בעבודה. לפעמים, אינני יודע איך לומר זאת; לפעמים הייתי רוצה נורא שהיא לא תחשוב רק עלי; זה לא רק בשבילי, יקירתי, זה גם בשבילך; אילו רק לחשת לי באוזן, אתה, יחידי, כמה שהתגעגעתי אליך! ועכשיו היא ישנה, ותורי לא לישון; אני חושב כמה טוב לי אתה וכמה בטוח, מימיי לא היה לי ידיד נאמן כזה.

היה זה פרק זמן טוב וחזק; היתה לי עבודה קשה ואחראית שבה יכולתי להוכיח את יכולתי; היה לי בית, שוב עולם מסוגר כזה, עולם רק של שנינו. אנחנו, זה כבר לא תחנת הרכבת, זה לא הגברים המשרתים אתי; זה רק שנינו, אשתי ואני. השולחן שלנו, הפנס שלנו, ארוחת הערב שלנו, המיטה שלנו; ה“שלנו” הזה הוא כמו תאורה נעימה הנופלת על דברי הבית ומשנה אותם, מיפה אותם ומוקירה אותם מאחרים. תסתכלי, מותק, הוילון הזה היה נראה יפה אצלנו, את לא חושבת? וזו, כנראה, דרכה של אהבה: תחילה הספיק לנו לרכוש זה את זו, זה היה הדבר היחיד שעניין אותנו; כאשר רכשנו זה את זו בגוף ובנפש, אנחנו מספחים דברים אל תוך העולם המשותף שלנו; אנחנו שמחים שמחת אין קץ כאשר אנו הופכים משהו חדש לשלנו, ועורכים תכניות איזה דברים חדשים נהפוך לשלנו באחד הימים בכדי שה“שלנו” יתרחב. לפתע אנו מוצאים עניין, שלא היה, ברכושנות; ניהול משק הבית משמח אותי, ואני חוסך ושם הצידה איזה גרושים – הלא זה שלנו וזו חובתי. גם במשרד אני מצמיח מרפקים ואני נאבק על קידומי בכל כוחי; האחרים מסתכלים בי בחשדנות וכמעט בעוינות, הם רָעים ובלתי חברותיים, אבל זה לא חשוב; לזה יש לאדם בית ואשה נבונה, לזה יש לו עולם משלו, עולם פרטי של אמון, סימפתיה ונינוחות, ואת היתר שייקח האופל. כאן יושב האדם בפאר הזהוב של עששית הבית, מסתכל בידיה הלבנות הנאות של אשתו ומתענג בסיפורים על האנשים הרשעים, אכולי הקנאה וחסרי הכשרון במשרד. את מבינה, הם רוצים לעמוד בדרכי. האשה מהנהנת בהסכמה ובהכרת צדקתי; אתה אפשר לדבר על הכל והיא מבינה; היא יודעת שכל זה בשבילנו. כאן האדם מרגיש חזק וטוב. לוא רק רצתה פעם בלילה ללחוש באוזן, מבולבלת ומבלבלת: אתה, יקירי, כמה אני התגעגעתי אליך!

פרק ט"ז

ואחר־כך קיבלתי כבר תחנה טובה ויפה; הייתי מנהל תחנה צעיר יחסית, אבל האם לא היה רשום שמי לטובה למעלה? אולי גם חותני עזר במקצת, אינני יודע אל נכון; אבל אני הייתי עכשיו בעבודה כבתוך שלי, היתה לי תחנה שלי, וכאשר עברנו עם האשה לגור שם, הרגשתי בסיפוק עמוק וחגיגי: הגענו בשלום, בתוך נחלתנו אנו, וזה, ברצון האלוהים, כבר לכל החיים.

היתה זאת תחנה טובה, צומת תחבורה של תובלת נוסעים בעיקר; סביבה יפה, עמקים זרועים כרי דשא לחים, טחנות ונקישותיהן ויערות עבותים השייכים לאצולה, זרועים אחוזות צייד. עם ערב התפשטו ריחות חציר משטחי הדשא, ובשדרות עצי הערמון טרטרו מרכבות האצילים. בבוא הסתיו הגיעו האדונים לצייד, הגבירות בשמלות טוויד, האדונים בבגדי צייד, עם כלבים מנומרים ורובי צייד בנרתיקים חסיני מים; הדוכס כך ככך; כמה רוזנים ופה ושם איזה אורח מיוחד מאחד מבתי המלוכה. או אז המתינו בחזית תחנת הרכבת מרכבות רתומות לסוסים לבנים, עם סייסים, משרתים ועגלונים קשוחים וזקופים. בחורף היו מגיעים שומרי יערות כחושים בעלי שפמים עצומים כמו זנבות שועלים, ומנהלי האחוזות הכל־יכולים שהיו ניגשים מפעם בפעם העירה להתהולל ברוב פאר לתפארת. בקיצור היתה זאת תחנה שבה הכל מוכרח לדפוק ללא דופי; כבר לא חגיגה עממית כזאת עם סרטים צבעוניים כמו בתחנתו של האדון הזקן, אלא תחנה שקטה מלאת הוד, שבה נעצרות בהשקט רכבות מהירות, על מנת שירד ממנה אדון או שניים, חובשי כובע ובו תקוע קצה זנבו של יעל, ושבה גם הקונדוקטורים סוגרים את דלתות הקרונות בנימוס ובשקט. לכאן לא היו מתאימות הערוגות הנאיביות והמתרברבות של האדון הזקן; לתחנה הזאת יש נשמה שונה, קצת כמו חצר אחוזה; אשר על כן ישרור כאן סדר קפדני, חול נקי פזור סביב־סביב, בלי שקשוק חיי מטבח.

זה הצריך עבודת פרך וליטוש רב, עד אשר הצלחתי להפוך את התחנה הזאת ליצירה משלי. עד אז היתה זאת תחנה מסודרת, אבל חסרת אופי. לא שרתה בה, אם כך לומר, רוח של המצאה; אבל סביב־סביב היו אילנות עתיקים ויפים והאוויר נשא את ריח האחו. אני אעשה מזה תחנה נקיה ושקטה כמו בית תפילה, קפדנית כמו חצר אחוזה. יש מאות בעיות קטנות, כגון: הסדרת השירות, שינוי סדר הדברים, חניית המרכבות הריקות ועוד ועוד; אני לא מעצב את התחנה שלי בפרחים כמו האדון הזקן, אלא ממערכות קרונות, מסדר יפה, מזרימה חלקה ושקטה של העניינים. כל חפץ הוא יפה אם הוא נמצא במקומו הנכון; אבל מקום כזה הוא בדרך כלל ייחודי, ולא כל אחד זוכה למצוא אותו. ופתאום יש פה כאילו חלל גדול יותר ופתוח יותר; לדברים יש קווי זהות מובהקים יותר והם רוכשים מידה של הוד והדר; כך, עכשיו הכל במקומו. בניתי את התחנה שלי בלי בנאים, רק ממה שהיה מצוי שם מקודם; והגיעה השעה שבה יכולתי לברך על המוגמר. האדון הזקן הגיע לראות אותה, הרים את גבותיו והחליק בידו על אפו בהפתעה. “נו, יש לך תחנה יפה,” הוא נהם ופזל לעברי באי שקט; היה נדמה לי שבאותו רגע אין הוא בטוח האם הערוגות שלו הם הדבר הנכון.

כן, עכשיו זה באמת התחנה שלי, ולראשונה בחיי יש לי הרגשה של משהו משלי עד עומק נשמתי, הרגשה חזקה וטובה של האני שלי. האשה מרגישה שאני מתרחק ממנה ושאני עושה את הדברים רק למען עצמי; אבל היא נבונה ומניחה לדברים בחיוך על שפתיה, נו, לך לך, זה עניין משלך, אתה תשמור על שלך ואני אשמור על שלנו. – את צודקת, מותק, אולי באמת התרחקתי ממה שהיה שלנו; אני מרגיש זאת בעצמי, ולכן אני מקפיד להתחשב בך, ככל שאני מתפנה; אבל את הלא רואה כמה עבודה שיש לי! – היא מסתכלת בי בחמלה ובנדיבות אמהית. לך, אני הלא יודעת שאצלכם הגברים אי אפשר אחרת; אתם שקועים עמוק בעבודתכם, כמו – – כמו ילדים השקועים במשחק, נכון? – כן, כמו ילד משחק. – כל זה מתרחש ללא מלים, אין צורך לדבר בו; אין מה להגיד, משהו משלנו הועלה קורבן עולה למה שהוא רק שלי. היצירה שלי, האמביציה שלי, התחנה שלי. והיא אפילו לא פולטת אנחה, רק לפעמים מקפלת את ידיה בחיקה ומביטה בי בדאה מיטיבה. “שמע,” היא אומרת בהיסוס, אולי לא היית צריך לעבוד כל כך הרבה; אולי זה לא נחוץ – " אני קצת מזעיף פנים; מה את יודעת מה נחוץ על מנת שהתחנה הזאת תהיה תחנה למופת! יכולת לומר לפעמים: אתה בחור כארז ואתה עושה עבודה טובה; ולא כל הזמן: תחוס על עצמך וכדומה. – ברגעים כאלה הייתי משרך את דרכי החוצה, כאילו להיווכח שהכל בסדר ושהעבודה שלי היתה כדאית; אבל חלף זמן עד שמצאתי שוב בדברים שמחת אמת.

אין מה להגיד: התחנה היתה מופתית, הבריות היו מהלכים בה כמעט על בהונותיהם, כמו בארמון; הכל היה נקי ושקוף. האצילים בכובעיהם הירוקים חשבו ככל הנראה שאני עושה זאת למענם; הם היו באים להושיט לי יד כמו לבעל מלון שהשביע עד מאד את רצונם, וגם הגברות בשמלות הטוויד היו מחייכות לעברי בידידות ובהכרת תודה; אפילו הכלבים המנומרים כשכשו בזנבותיהם בנימוס בעבור האדון בעל כובע השרד. אה, אתם אל תרמו את עצמכם: אני עושה זאת למען עצמי, ברור? מה איכפת לי מהאורחים המטופשים שלכם מבתי המלוכה? אם זה מוכרח להיות, אני מצדיע ומתמתח ודי. האם אתם יודעים בכלל מה זה רכבת, מה זה תחנה כזאת, מה זה סדר ומהלך עניינים חלק כזה? האדון הזקן – הוא מבין משהו. השבח מפיו הוא משמעותי; זה כמו אבא בלטפו את דפנותיו של רהיט לאמור זה טוב. איש מכם לא יידע להעריך מה היא התחנה שלי ומה השקעתי בה. אפילו אשתי איננה מבינה זאת; היא רוצה שאהיה כולי שלה, ולכן היא אומרת שמור על כוחותיך. היא נכונה להקריב עצמה, האמת חייבת להיאמר; היא יודעת להקריב קורבן למען הזולת, אבל למען ענין גדול, כמו שצריך – זה לא. כעת, היא חושבת, אילו היו לנו ילדים, אז הגבר שלי לא היה כל־כך זולל את השירות והיה יותר בבית. והנה, כמו קללה: אין ילדים. אני יודע כמה מחשבה את משקיעה בזה; ולכן את כל הזמן חוזרת: שלא אתאמץ כל כך, ואת מתרוצצת ומאכילה אותי כמו חוטב עצים. אני משמין, אני גדול ומגושם, וכלום. ואת יושבת בעיניים יבשות על תפירה הנופלת על ברכייך – כמו אצל אמא, שאלא שאמא היתה תמיד קרובה לדמעות. זה מונח בינינו כמו תהום פעורה; אין מה לעשות, עכשיו את נצמדת אלי כבעווית, אבל התהום נשארת. אחר־כך את שוכבת ערה, וגם אני לא ישן, אבל אנחנו שותקים לבל תיאמר מלה שמשהו חסר. אני יודע, טובה שלי, זה קצת עוול: לי יש עבודה משלי, תחנה משלי, לי זה מספיק, אבל לך לא.

והאדון בכובע השרד העובר על פני הרציף, מחווה קצת בידיו: טוב, מה לעשות; לפחות התחנה היא כולה שלי, היא מופתית ונקיה ומתפקדת כמו מכונה משומנת הסובבת על צירים מטופחים היטב. מה לעשות, בסופו של דבר ביתו של גבר הוא בעבודתו.

פרק י"ז

ובכן, הכל מסתדר עם הזמן; הזמן הוא על אף הכל הכוח הבכיר בחיים. האשה התרגלה והשלימה עם מה שיש; היא כבר איננה משתעשעת בתקוות לילדים, ובמקום זאת מצאה לה שליחות אחרת בחיים. כאילו אמרה בלבה: לבעלי יש עבודה משלו, ולי יש בעל משלי; הוא מקיים את הסדר בחלק של העולם, ואני מקיימת את הסדר בחייו. היא המציאה שורה שלמה של דברים שייחסה, לא ברור לי מדוע, לי כמנהגיי וצרכיי; את זה בעלי אוהב וזה לא עושה לו טוב; כך הוא רוצה שייערך שולחנו ולא אחרת, כאן הוא רוצה למצוא את המים והמגבת, כאן צריך שיימצאו נעליו; הכרית צריך שתונח כך וכותונת הלילה כך ולא אחרת. בעלי רוצה שהכל יהיה נגיש בנקל, בעלי רגיל לסדר משלו וכן הלאה. ואני מגיע הביתה וכבר אני מוקף בסדר הפדנטי של הרגליי שלי; היתה זאת היא שהגתה אותם, ועלי לקיים אותם בכדי לפייס את דעתה שכך אני רוצה. מבלי דעת כיצד, אני משתלב במערכת הנהגים שהוכנו בעבורי; מבלי שארצה בכך אני מרגיש נורא חשוב ונשוא פנים, שכן הכל מסתובב סביב אישיותי; הייתי מרים גבה בפליאה אילו המתינו לי נעליי מרחק אצבע ממקומם הרגיל. אני מודע לזה שאשתי משתלטת עלי באמצעות מנהגיי ושליטתה בי נעשית יותר ויותר מוחלטת; אני נכנע לזה ברצון מחד מתוך נוחיות, ומאידך כיון שזה בעצם מחמיא לי ומגביר את הכרת ערך עצמי. וכנראה אני גם מזדקן קמעה, כי אני מתחיל להרגיש בעוצמה ובנועם שאני בביתי בחוג מנהגיי.

ואשתי נהנית ממלכותה זו בקומה השניה של תחנת הרכבת מאחורי החלונות המלאים פטוניות לבנות. כל יום ומהלכו הקבוע וכמעט מקודש; אני מכיר בעל פה את הקולות הקטנים, היומיומיים הנעימים; עכשיו האשה קמה, לובשת חלוק והולכת על בהונותיה למטבח. משם נשמע קולה הצרוד של מטחנת הקפה, לחישת פקודות, ידיה מניחות חרש את חליפתי המוברשת על משענת הכורסה; אני מעמיד בצייתנות פני ישן עד לרגע שבו מגיעה האשה, מסודרת ויפה, ומקפלת את התריסים. אילו פקחתי את עיניי מוקדם יותר, היתה נעצבת ואומרת: “הערתי אותך?” וכך זה קורה מדי יום, שנה אחר שנה; קוראים לזה “הסדר שלי”, אלא שהיא היא שיצרה אותו ושומרת עליו בעין פקוחה; היא המולכת כאן, אבל הכל נעשה למעני – זאת החלוקה הזוגית הצודקת. אני נמצא למטה בכובע השרד שלי, פוקד את כל אתרי התחנה מקצה עד קצה, זה המשק שלי; ככל הנראה אני בעל עוצמה ומחמיר בדרכי, כי כולם מדייקים להפליא כל עוד אני בטווח הראייה; להסתכל, זה עיקר עיסוקי. אחר־כך אני הולך ללחוץ את ידי היערנים, הם אנשים מנוסים היודעים מה הוא סדר. האדונים בכובעים הירוקים חושבים כבר לחובתם לגשת ללחוץ את ידי מנהל תחנת הרכבת; עכשיו הוא כבר שייך למקום כמו הכומר או הרופא המקומי, אשר על כן ראוי להחליף אתו דעות על הבריאות ומזג האוויר. בערב ייאמר כבדרך אגב: היה פה הרוזן כך וכך, פניו רעים." האשה תהנהן ותאמר שזה בגלל הגיל. “איזה גיל,” אני מוחה בארשת של גבר שימלאו לו בקרוב חמישים, הלא הוא רק בן ששים!" היא מחייכת מביטה בי כאומרת: מה אתה, אתה בשיא יכולתך; זה מה שעושים החיים השקטים. ואחר־כך שקט; העששית מזמזמת, אני קורא עיתון והאשה רומן גרמני. אני יודע, זה משהו נוגע ללב על אהבה גדולה וטהורה; היא עדיין אוהבת לקרוא דברים שכאלה, ולא איכפת לה שבחיים זה נראה אחרת. אהבת איש את אשתו זה הרי עניין אחר לגמרי; זה חלק מסדר הדברים, וזה בריא.

אני כותב את הדברים האלה לאחר שהיא, מסכנה, כבר מזמן קבורה באדמה. אני נזכר בה פעמים רבות בכל יום; בחודשים שלפני מותה, כאשר חלתה כה קשה, אני נזכר פחות – מזה אני מעדיף להתרחק; למרבה הפלא מעט מאהבתנו ומחיינו המשותפים בשנים הראשונות; יותר מכל בתקופה השקטה חסרת הזעזועים בתחנת הרכבת שלנו. יש לי עוזרת בית טובה הדואגת לי ככל יכולתה; אבל כשאני מחפש מממחטה או מנסה לדלות נעל מתחת למיטה, אני רק רואה, אל־אלוהים, כמה אהבה ומסירות היתה באותו הסדר ובכל, ואני מרגיש מיותם נורא, עד שגרוני נשנק.

פרק י"ח

אחר־כך באה המלחמה. התחנה שלי היתה צומת חשוב למדי להעברת כוחות צבאיים ואספקה, ולפיכך הציבו בה מפקד צבאי, איזה סרן שיכור בדליריום־למחצה. משעות הבוקר הוא היה צורח, באשר בכלל היה בהכרה, תחב את אפו בענייני העבודה שלי ושלף את חרבו לאיים על פקח המסילה; ביקשתי מלמעלה שישלחו לי אחד קצת פחות מטורף ככל האפשר, אבל כאשר זה לא הועיל, לא נותר אלא להניד יד ולהמשיך. התחנה המופתית שלי הלכה ונתרפטה, הלב כאב לראות; היא נשטפה בגל של אי־סדר משווע של מלחמה, צחנה של בית חולים שדה, סתימות תעבורה והצבר מגעיל של זוהמה. ברציפים תרמילים ומשפחות מאזורי הקרבות שפונו, באולמות ההמתנה, על הספסלים ועל הרצפות המזוהמות ברוק ישנים חיילים כמו מתים. וכל הזמן מסיירים פה ז’נדרמים צרודים וקוצפים, המחפשים עריקים או מסכנים שלקחו אתם בתרמיליהם כמה תפוחי אדמה; כל הזמן צעקות ויללות, האנשים צורחים זה על זה או שהם נדחפים לאי־שם כמו עדר כבשים, ובתוך ההמולה הזאת תקועה רכבת ארוכה ושקטה להחריד עם פצועים ומהצד אפשר לשמוע את הסרן השיכור הנשען על אחד הקרונות, נחנק ומקיא.

אל אלהים, כמה אני התחלתי לשנוא את זה! את המלחמה, את הרכבת, את התחנה שלי ואת הכל. נגעלתי מהקרונות המסריחים מלכלוך וחומרי חיטוי, שחלונותיהם שבורים וקירותיהם מרוחים בשרבוטים; נגעלתי מההתרוצצות וההמתנה המיותרות, מהמסילות הסתומות תדיר, החובשות השמנות ובכלל מהכל שקשור למלחמה. שנאתי את כל אלה עד טירוף ובחוסר ישע; הייתי מתחבא בין הקרונות, קרוב לבכי של שנאה ואימה. אלוהים אדירים, אני לא אעמוד בזה, הלא בזה איש לא יוכל לעמוד! בבית לא יכולתי לדבר על זה, כי האשה האמינה בהתלהבות ובעיניים בוהקות בניצחון הוד מלכותו הקיסר. אצלנו, כמו בכל מקום בימי המלחמה, היו ילדי עניים פושטים על הרכבות העוברות, לסחוב קצת פחם; פעם נפל ילדון כזה, והרכבת דרסה את רגלו; שמעתי את שאגתו הנוראה וראיתי את העצם הזעירה המעוכה בתוך הבשר המדמם. כאשר סיפרתי זאת לאשתי היא החווירה קצת ואמרה בחריפות: “אלוהים העניש אותו!” מאותו רגע נמנעתי מלדבר אתה על כל דבר ששייך למלחמה; הו, את הלא רואה כמה אני עייף ועצביי גמורים.

יום אחד ניגש אלי ברציף אדם שלא זיהיתי אותו מייד; התברר שהיינו יחד בגימנסיה והוא משהו בפראג. זה פרץ מתוכי, היה מוכרח לפרוץ, כי כאן לא יכולתי לדבר על זה עם איש. “בן־אדם, המלחמה הזאת אבודה,” גנחתי לתוך אוזנו, “אני אומר לך, יש לנו כאן אצבע על הדופק.” הוא הקשיב לי קצת, אחר כך מלמל משהו כממתיק סוד, לאמור שהוא רוצה לדבר אתי על משהו. נדברנו להיפגש בלילה מאחורי התחנה, זה היה כמעט רומנטי. הוא סיפר שהוא ועוד כמה אנשים צ’כים יש להם קשרים עם הצד השני; הם זקוקים לידיעות סדירות על מעבר כוחות צבאיים, על מצב האספקה ודברים שכאלה. “אני אדאג לדברים האלה בשבילכם,” פלטתי בלי משים; מייד נבהלתי נורא ויחד עם זאת הרגשתי הקלה עצומה מתוך שנאתי הכפייתית הזאת שחנקה אותי. אני יודע, קוראים לזה בגידה במולדת, ודינה חבל; אז אני אספק לכם את הידיעות האלה, וזהו.

היתה זו תקופה מיוחדת; הייתי כמו מטורף ויחד עם זה כמעט כרואה־בנסתר; היתה לי תחושה שזה לא אני, אלא משהו זר וחזק בתוכי העורך תכניות, נותן הוראות וחושב על הכל. כמעט יכולתי לומר: אני – אני כלום, זה ההוא. בן רגע הכל הסתדר, תאווה לעיניים; כולם כאילו חיכו עד שיימצא מי שייקח את העניין בידיים; הלא אנחנו, הצ’כים, חייבים לעשות משהו. ידיים שלובות בגב, לעיני הז’נדרמים והקומנדיר המשהק, הייתי מקבל דיווחים של מנהלי הרכבות, אנשי הדואר והקונדוקטורים, לאן נשלחים התותחים והתחמושת, איך מועברות יחידות הצבא ודברים שכאלה. החזקתי בראש את כל רשת התחבורה, ובעיניים עצומות למחצה, תוך כדי הליכה ברציף, הייתי מצרף דבר לדבר. היה שם בלמן אחד, אב לחמישה ילדים, אדם עצוב ושקט; לו הייתי תמיד אומר מה עליו למסור הלאה; הוא היה מוסר את זה בפראג לאחיו שהיה כורך ספרים, ואיך זה עבר הלאה, אינני יודע. זה היה מותח לעשות את כל הדברים האלה לעיני הכל ויחד עם זאת הארגון היה מושלם; בכל רגע זה יכול להתפוצץ, ואנחנו כולנו, האבות ובעלי הזקנים, עשרות מאתנו תקועים בזה עד צוואר; חברים יקרים, איזה פיצוץ! אנחנו יודעים את זה, וככה קצת אנחנו חושבים על זה כשאנחנו נכנסים בין השמיכות לנשותינו; אבל מה הנשים מבינות מה זה גבר! השבח לאל, על האפים שלנו אי אפשר לראות על מה אנחנו חושבים. למשל, איך אפשר לסתום פה או שם תחנת רכבת, ופתאום הכל צועקים ומשתוללים וזה לוקח יומיים עד שמתירים את הפקעת. או חומרי הסיכה הגרועים המיוצרים בשנות המלחמה; מי אשם שצירי הקרונות מתחממים? התחנה מלאה בקרונות שנפסלו וקטרים נכים; תואילו להפסיק להשתגע עם המברקים, אין מה לעשות, אי־אפשר להוציא רכבות למסילה. בנשימה עצורה אנחנו מקשיבים ועוקבים אחרי הסדקים הנבעים במערכת.

בתחנת הרכבת של האדון הזקן קרה אסון; היא היתה סתומה ולתוך הפקעת נכנסה רכבת משא עם בהמות לחזית; לא משהו גדול, היו כמה פצועים ואת הפרות היה צריך לשחוט שחיטת חירום, אבל האדון הזקן, כזה איש רכבת בלב ובנפש, יצא מדעתו ולאחר ימים לא רבים הלך לעולמו. האשה בכתה על כתפי בלילה, ליטפתי אותה והיה עצוב לי נורא. את רואה, אני לא יכול לספר לך מה אני חושב ומה אני עושה; כל כך יפה חיינו יחד, ועכשיו אנחנו כל כך רחוקים. איך יכול להיות שאנשים יתרחקו עד כדי כך?

פרק י"ט

סוף המלחמה, סוף המונרכיה; בעוד שהאשה מתהלכת בוכייה ומושכת באפה (אצלה זה היה במשפחה, השירות לקיסר ירום הודו), קיבלתי הצעה מפראג להשתלב במשרד הרכבות החדש ולהקדיש את נסיוני העשיר לארגון הרכבות של המדינה הצעירה. בשים לב לנסיוני העשיר האמור נעניתי; מלבד זאת התחנה שלי נתדרדרה בשנות המלחמה במידה כזאת שלא היה לי קשה לעזוב.

זה אם כן הפרק האחרון של חיים רגילים. מאז היותי בן עשרים ושתיים הייתי ברכבת, ואהבתי להיות שם; מצאתי שם את עולמי, את ביתי, ובעיקר את הסיפוק שאני עושה משהו שאני יודע לעשות טוב ובאורח מהימן. וכעת קראו לי להשתמש שוב בנסיוני העשיר מכל מהלך חיי. ראה גם ראה, לא עמלתי לשווא. אני מכיר את הכל כל כך טוב, החל מפיצוץ סלעים וסלילת המסילה, מהתחנה האחרונה בעולם והצריף של האתת עד לקלחת התחנות הגדולות ומערבולותיהן; אני מכיר את קימורי הגג של התחנות המרכזיות הדומות לארמונות זכוכית ואת התחנות הזעירות באמצע השדה המדיפות ריח הבַּבּוֹנָג ועשבי אלף העלים; האורות האדומים והירוקים, גוּפֵי הקטרים הלוהטים, הרמזורים, התמרורים וצלילי הגלגלים המשקשקים במסעפים; שום דבר לא היה לשווא, כל זה התמזג והותך לניסיון העשיר שלי המהווה מהות אחת; אני מבין ברכבות, וההבנה הזאת, זה אני, אלה חיי. עכשיו קיים פה הכל אשר חוויתי, אסוף בניסיון שלי; ניתן לי להשתמש בו מחדש ובמלואו, וזה שקול לחוויית חיי מחדש בסיכומם. הרגשתי במשרתי החדשה – לא אוכל לומר מאושר, לזה היתה ההמולה גדולה מדי, אבל בכל זאת במקומי. חיי היו רגילים, אבל חיים מלאים שבדרכם הגיעו לכלל השלמה; כשאני מביט כעת לאחור, אני רואה שבכל אשר היה התממש איזה סדר, או אולי כו

פרק כ'

שלושה שבועות לא כתבתי; נפלו עלי שוב הבעיות עם הלב, כאשר ישבתי ליד שולחן הכתיבה, ממש באמצע מלה (האם זה היה צריך להיות “כוונה” או שמא “כורח”? אני כבר לא יודע). הפעם קראו לרופא; הוא לא אמר בסך הכל כלום, רק איזה שינויים בעורקים, את זה תיקח, ובעיקר מנוחה, אדוני, מנוחה. וכך אני שוכב כעת ומהרהר – אינני יודע האם זאת המנוחה הנכונה, אבל אין לי דבר אחר לעשות עכשיו זה כבר יותר טוב, ולכן אני רוצה לסיים את המלאכה שהתחלתי; כבר לא נותר הרבה, ואני מימי לא השארתי אחרי נתחי עבודה לא גמורה. העט נפל מידי ברגע שבו התכוננתי לכתוב שקר גדול, זה מגיע לי שקיבלת את ההתקף הלא אין לי למי ובשביל מה לשקר.

האמת היא שאהבתי את עולם הרכבות; אבל חדלתי לאהוב אותו כאשר המלחמה טינפה אותו, חדלתי לאהוב אותו שעה שהשתתפתי בארגון החבלות, והכי חדלתי לאהוב אותו כאשר הגעתי למיניסטריון. מכל הלב מאסתי בעבודת הניירת שהיתה גם לרוב עבודת שווא שכינו אותה ראורגניזציה של הרכבות שלנו; מצד אחד ראיתי כל מיני אי־סדרים מעלי ומתחתיי שמצפוני הביורוקרטי סלד מהם, ומצד שני התחלתי להרגיש משהו בלתי נמנע, את הטרגדיה של מערכת הרכבות שמצפה לה גורלם של העגלונים והמרכבות; אין מה לעשות, ימי הזוהר של הרכבות חלפו ועברו מן העולם. בקיצור – העבודה הזאת לא גרמה לי נחת כלל וכלל; מה שאכן גרם לי נחת היתה העובדה שהייתי אישיות די מרכזית, שיש לי תואר כלשהו ואני יכול להפגין את עוצמתו כלפי אנשים רבים. שכן בסופו של דבר זאת היא תכליתם הנכונה והאמיתית של החיים; להגיע ככל האפשר גבוה וליהנות מהכבוד והעמדה. כך; וזאת האמת כולה.

אני מביט במה שכתבתי ותוהה במקצת. האמנם, כל האמת?

ובכן כך: כל האמת על מה שכנינו השלמת החיים. זאת לא היתה שום שמחה, לשבת במשרד ההוא; זאת היתה רק נחת שעלינו למעלה וזעם קנאי על הזריזים יותר, אלה שנמרחו פוליטית, שעלו עוד יותר גבוה. וזאת כל ההיסטוריה של חיים רגילים.

חכה, חכה, זאת לא כל ההיסטוריה. (הריב הוא בין שני קולות שאני מבחין ביניהם בבהירות גמורה; הקול המדבר עכשיו כאילו מגונן על משהו.) אותי הלא לא עניין בחיים – משהו כמו קידום ודברים שכאלה!

האמנם לא עניין?

לא עניין. אני הייתי רגיל מדי בשביל לחוש איזו תאוות כבוד. מימיי לא רציתי להתבלט; חייתי את חיי ועשיתי את עבודתי –

מדוע?

כי רציתי לעשות אותה היטב. לעבור באגודל על הפָּנִים החיצוניים והפנימיים, והנה טוב. אלה הם החיים הרגילים של אמת.

אהה. ולכן ישבנו בסוף באותו משרד, על מנת לטפח אך ורק את מעמדנו.

זה – זה היה משהו אחר; זה בעצם כבר לא היה שייך למה שהיה קודם. האדם נוהג להשתנות לעת זקנה.

או שהוא מתגלה לעת זקנה, לא?

שטויות. זה היה חייב להתגלות מזמן שאני נדחף להתבלט, הלא כן?

טוב, ומי זה היה, אותו ילדון שהתייסר על שאיננו מתבלט בקרב חבריו? מי זה ששנא את בן הצַבָּע בחריפות כזאת ובכאב כזה, כיון שהוא היה חזק יותר ונועז יותר, אתה זוכר?

חכה, זה לא היה כך בדיוק; הלא הילדון הזה היה משחק לבדו רוב הזמן; הוא מצא את עולמו הזעיר, את החצרון העשוי שבבים ואת פינתו שבין הקרשים; זה הספיק לו, ושם הוא היה שוכח הכל. אני הלא יודע.

ומדוע הוא היה משחק לבד?

כי זה היה בתוכו. כל חייו הוא נהג ליצור לעצמו עולם קטן משלו. פינה אחת לבדידותו ולאושר הרגיל שלו. את המכלאה משבבים, את תחנונת הרכבות שלו, את ביתו; אתה הלא רואה שזה היה בתוכו כל ימיו.

אותו צורך לגדור את חייו, נכון?

כן, הצורך הזה שיהיה לו עולם משלו.

אז אתה יודע בשביל מה היתה לו המכלאה עשוית השבבים? כי הוא לא השכיל להתבלט בין הנערים האחרים. זה היה מעשה להכעיס, זאת היתה מנוסת הילדות שלא היה חזק ונועז דיו בכדי להתמודד עם האחרים. את עולמו שלו הוא יצר מתוך חולשה ועצב; הוא חש שבעולם הגדול, הפתוח, הוא לא יגיע להיות מישהו גדול ונועז, שרצה להיות פחדן עלוב ותאב כבוד, זה הכל. תקרא בתשומת לב מה כתבת עליו!

אין שם שום דבר כזה.

יש, והמון; אלא שהצנעת את זה בין השיטין, בכדי להסתיר את זה מפניך אתה. למשל התלמיד הטוב והשקדן בבית הספר היסודי: כיצד הוא לא מסוגל להשתלב בכיתתו, כמה הוא נחבא אל הכלים וביישן; הוא טוב, כי הוא מתגעגע ורוצה להצטיין. והתלמיד המופתי ממש מתפוצץ מגאווה כאשר הוא זוכה לשבחים מפי המורה או הכומר! או אז “נשטפו עיניו פרץ של דמעות אושר שלא ידע עד אז”; מאוחר יותר זה ילך כבר בלי דמעות, אבל כמה שיתנפח בית החזה שלו בפתחו את כתבי המינוי; האם אתה זוכר באיזה אושר בלתי מרוסן הוא היה מביא הביתה את התעודות המלאות ציוני “מצויין?”

זה היה רק כיון שזה שימח כל כך את אבא עליו השלום.

“נו טוב, אבא; אז נסתכל קצת על אבא. כזה גדול וחזק היה, הכי חזק מכל האנשים, נכון? אבל הוא “כיבד את האדונים”; ליתר דיוק הוא בירך אותם בהכנעה, כל כך בהכנעה עד שאפילו הילדון היה מסמיק בשל כך. וכל הזמן הטיף בהתרגשות, שפעם יצא ממך משהו, ילד; המשמעות הבלעדית של החיים היא “להיות למשהו”. האדם חייב לעבוד עבודת פרך, לאגור כסף ולהתעשר, בכדי שהבריות יכבדו אותו וש”יהיה משהו". האמת ניתנת להיאמר, היה לו לילדון מופת לכך בבית; זה מה שהוא ירש מאבא, כל זה.

עזוב את אבא! אבא, זה היה מופת אחר: להיות חזק ולחיות במלאכתו –

כן; ובימי ראשון בשבת למדוד בפנקסי החסכון מה השגנו בחיים. יבוא יום והילדון יישב במשרד וימדוד את עצמו באמת מידה של מעמדו, שלתוכו הזדקן. אבא היה נהנה ממני: עכשיו אני יותר מנוטריון ומכל האישים החשובים האחרים. סוף־סוף הגיע הילדון לכך שהוא מישהו; סוף־סוף הוא מצא את עצמו, ונתמלא “הניסיון הרב והחדש” שהוא צבר מילדותו: שיש שני עולמות, אחד גבוה יותר, שבו יש אדונים, והאחר, העולם המושפל של אנשים רגילים. סוף־סוף אני משהו כמו אדון, אבל מייד יתברר שמעלינו יש אדונים עוד יותר מורמים, ואנחנו שוב אדם קטן ורגיל, שלא נועד להתבלט. אין מה לומר: זאת תבוסה, ותבוסה ארורה וסופית.

פרק כ"א

וכל הזמן אני מבחין בין שני קולות הנתונים בריב; כאילו שני אנשים נאבקים על עברי וכל אחד מהם רוצה לזכות בנתח גדול ככל האפשר.

ומה השנים בגימנסיה, אתה זוכר?

כן; ושתדע, אני מוותר לך עליהן. בלאו הכי הן לא היו שוות הרבה; הבוסר הזה ותחושת הנחיתות הכואבת, כל השינון של תלמיד כפרי – בבקשה, תתכבד!

נו, נו, אל תדבר; כאילו לא היה בזה כלום, אותו קציר של עלי דפנה בבית הספר; ההנאה העילאית מלהיות המצטיין בכיתה, מהעובדה ששיעוריך מוכנים תמיד ומידיעת התשובה הנכונה תמיד; לפחות במשהו להיות מעל לאחרים, מעל לערניים והנועזים יותר, נכון? ובעבור ההצלחות האלה לשבת עד לתוך החשכה, אגרופיך על אוזניך ולשנן – הלא על זה הלכו שמונה שנים תמימות!

לא כולן, את זה אל תאמר; היו גם דברים אחרים עמוקים יותר.

למשל?

למשל החברות עם הבחור המסכן.

אה, כן; אני יודע, הבחור המגושם ההוא, חסר הכשרון הזדמנות יוצאת מן הכלל להרגיש את יתרונך העצום ולדעת שהיא מוכרת. זאת לא היתה ידידות, בן־אדם; זאת היתה הכרת תודה לוהטת ונלהבת בעבור שיש מי שמכיר בהכנעה בעליונותך.

לא, זה לא היה כך! ומה בדבר האהבה לנערה הזאת, הביישנית קצרת הראייה?

כלום; שטות; פשוט גיל ההתבגרות!

זאת לא היתה סתם תופעת גיל ההתבגרות!

ונוסף לזה חוסר תעוזה. האחרים, חבר, הם ידעו לנהוג בבחורות אחרת, הלא קִנֵאתָּ בהם לא מעט על אומץ לבם; ואתה, נו: מה נותר לך אלא להתכרבל בפינתך ולבנות את עולמך הקטן משבבים, עולם מסוגר משלך. כי בעולם הפתוח, ברור לנו, לא היית מנצח. לא בין הבנות, ולא בין הבנים כל הזמן אותו הסיפור: כל הזמן הילד המאוכזב, בעל העולם משלו הלוחש בהתלהבות: נא, פוט, פוט, פוט!

תפסיק!

אז אנא תסביר לי את השנה בפראג, את השנה המבוזבזת והמטופשת בפראג. את השנה שבה התהוללתי עם חבורתו של המשורר וכתבתי חרוזים וצפצפתי על כל העולם.

– – – אני לא יודע. השנה הזאת לא מתאימה לי לשום דבר.

גם לי לא.

חכה, יש דברים שבכל זאת אפשר להסביר. הנה צעיר שאפתן; גמר בית ספר וחושב שעכשיו העולם שלו. בבית הוא כבר היה יכול להיות אדון ולהרגיש חשוב וגדול; אבל משהוא מגיע העירה, אל־אלוהים, רק עכשיו הוא נפל לתהום הזאת של בהלת הנחיתות, אובדן העצה, ההשפלה ומי יודע מה עוד. אילו נזדמן לו ליצור סביבו גדר אידילית משבבים, היה נמלט לתוכה –

אלא שלדאבון הלב פרס עליו את חסותו המשורר.

כן. אבל נסה להיזכר איך זה היה. הלא זאת היתה גם כן פינה כזאת, מסוגרת. הפונדקים, החוג הזה של בערך חמישה אנשים – בן־אדם, זה היה זעום, קטן מחצר הנגרייה. ולצפצף על הכל – זה לפחות יוצר אשליה של עליונות.

ולכתוב חרוזים?

הם היו גרועים. הוא כתב חרוזים בכדי שיוכל לעמוד על בהונותיו. זאת היתה רק מסכה על פני תחושתו העצמית הפגועה והצמאה. הוא היה צריך ללמוד כמו שצריך; היה עומד בבחינות בהצלחה ומרגיש כמו אלוהים קטן.

חכה; כך לא הייתי מגיע אל הרכבת; הייתי חייב לחמוק איכשהו מהאוניברסיטה, בכדי לבקש תעסוקה ברכבת. הלא היה כורח להגיע אל הרכבות, הלא כן?

לא היה שום כורח.

אנא ממך, זה מצחיק; מה יכולתי לעשות אחרת?

כל דבר. אדם עם מרפקים יתמקם בכל מקום.

אז מדוע חיפשתי משרה דווקא ברכבת?

אני לא יודע. אולי במקרה.

אז אני אומר לך: מתוך נטייה. כי סלילת המסילה היתה האירוע הגדול בילדותי.

– – –

וכאשר הייתי בגימנסיה, היה זה הטיול החביב עלי עם ערב: ללכת לגשר המתוח מעל תחנת הרכבת, להתבונן כלפי מטה באורות המנצנצים באדום ובירוק, בפסים ובקטרים –

אני יודע. על פני הגשר היתה עוברת יצאנית זקנה, מכוערת להחריד; היא תמיד השתפשפה בך בעברה הלוך ושוב.

זה כמובן לא שייך לכאן.

לא, זה כמובן לא שייך לכאן.

על דברת כבודי: היתה זאת דרכי שנועדה לי; אהבתי את הרכבות, וזה הכל. לכן הצטרפתי אליהם.

או מכיון שפעם מישהו חווה השפלה כזאת בתחנת הרכבת בפראג, אתה זוכר? חבר, הרגשה עצמית פגועה היא כוח אדיר, בייחוד, נזכור, אצל אי אלה אנשים שאפתנים ותאבי כבוד.

לא, זה לא כך! אני יודע, אני יודע שזה היה מאהבת העניין. האם יכולתי אחרת להשיג אושר כזה בעבודתי?

– – אני לא יודע על שום אושר מיוחד.

אנא ממך, מי אתה בעצם?

אני הוא זה עם המרפקים.

יהא אשר יהא: תכיר לפחות בכך שבעבודתי מצאתי את עצמי ואת חיי האמיתיים.

יש בזה משהו.

אתה רואה.

אלא שזה לא כל כך פשוט, חבר. מה הוא שקדם לכל זה? חרוזים ובחורות, כזה שכרון חיים נפלא, נכון? מצבור של שתייה ושירה, חזירות ושיגעון גדלות, מרד אני לא יודע במה והרגשת שיכרון כאילו בתוכנו תוסס משהו עצום ובלתי מרוסן. רק תיזכר.

אני יודע.

וזאת הסיבה. בזה העניין, שתדע.

חכה, במה העניין?

זה הלא ברור, לא? אתה הלא הרגשת שהחרוזים שלך לא שווים כלום, ושבמשהו כזה לא תוכל להתבלט. שבשביל זה אין לך לא כשרון ולא אישיות דיים. שלא תוכל להשתוות לברנשים האלה בשתייה, בציניות, בבחורות ובכלל בכלום. הם היו החזקים ממך והנועזים ממך, ואתה, אתה רק השתדלת לחקות אותם; אני יודע במה זה עלה לך, פחדן שכמוך. השתדלת, אמת נכון, אבל זה לא היה אלא לסיפוק מין תאוות הכבוד שלך: תראו־תראו, גם אני משורר מוקצה עם כל מה ששייך לזה. ויחד עם זה היתה בקרבך בת־קול מפוכחת, נחבאת אל הכלים ומזהירה: תיזהר, זה לא לפי כוחך. אז כבר התפתל בקרבך גרעין ההערכה העצמית השחצנית, לאחר שנתאכזבה שאיפתך להיות מישהו. זאת היתה תבוסה, בן־אדם. אחר־כך כבר לא נותר לך אלא לראות כיצד לחלץ את עצמך מכל זה; נו, השבח לאל, נמצאה מִשְׂרוֹנֶת בהנהלת הרכבות, והמשורר שהתפכח שמח מאד שהוא יכול להפנות את גבו לעברו הבוהמי הקצר אמנם, אבל רווי התבוסה דיו.

זה לא נכון! להתקבל ברכבות זה היה כורח פנימי שלי.

אבל כן, גם התבוסה היתה כורח פנימי, וגם המנוסה היתה כורח פנימי. וכמה שהמשורר־לשעבר התענג בזה שהוא היה בסופו של דבר לגבר מושלם ובשל! מאיזה רום של רחמנות הוא מתבונן עכשיו בשותפיו מתמול שלשום, בברנשים האלה שהם בוסר, שאינם יודעים עדיין מה הם החיים הנכונים והרציניים; הוא כבר לא בא במגע אתם, ופוקד פונדקים של דודים כבודים, שבהם נוהגים ראשי בתי אב לספר על צרותיהם והגיגיהם. לפתע הוא מנסה להדמות אל האנשים הקטנים השקולים; כמובן, הוא הופך את מפלתו להצלחה; אין עוד שיגעון של גדלות, רק קצת להציג לראווה את כניעתו המרה והסרקסטית; הוא עדיין מנסה לצנן את צרבתו, אבל עם חלוף הזמן גם זה יעבור. מאותו רגע הוא לא יציץ בשום חרוז; הוא בז להם וכמעט שונא אותם, כי הוא מחשיב אותם כמשהו לא יאה לאנשים בשלים, מעשיים וישרי לב.

שונא, זאת מלה חזקה קמעה.

אז נגיד: נגעל מהם. שכן הם מזכירים לו את תבוסתו.

וכאן אתה מגיע לסוף הסיפור. אחר־כך באו החיים האמיתיים, הצנועים והיסודיים, החיים הטובים והרגילים.

מלבד התחנה ההיא, התחנה האחרונה בעולם.

זאת היתה הבראה, זה בקשר לריאות. עזוב, אין אדם מבשיל כה מהר. אבל שם, ואחר־כך בתחנה של האדון הזקן, כבר עליתי על מסילת החיים הנכונה.

שמע, מדוע בעצם חיזרת אחרי בתו של מנהל התחנה?

כי אהבתי אותה.

אני יודע; אבל אני (אני זה האחר, אתה מבין?) – אני חיזרתי אחריה, כיון שהיא היתה בתו של המנהל. קוראים לזה קריירה per vaginam, נכון? להתחתן עם עשירה, או עם בת הממונה עליך, אנחנו הלא יודעים; “לבקש קצת את יד הנסיכה”, מה? זה איכשהו מעלה את ערכו של האדם.

זה שקר! אפילו בחלום לא חשבתי על זה!

אבל אני חשבתי, ואפילו במצב של ערנות גמורה. האדון הזקן הוא אישיות מקובלת ויכול לעזור לחתנו; לא יהיה רע להסתפח בברית נישואין לחוג משפחתו.

לא נכון! אתה לא יודע, בן־אדם, כמה אהבתי אותה; היא היתה אשה מושלמת, טובה, נבונה ואוהבת; לא הייתי יכול להיות מאושר יותר עם שום אשה אחרת.

אה, כן. אשה נבונה שהיה לה עניין רב בקידומו של בעלה – באמת, עניין רב, היא הבינה עד מאד את האמביציה שלו ואת חריצותו, חובה להכיר בכך. והיא עזרה ככל יכולתה. אתה בעצמך כתבת על העלאתך הראשונה בדרגה: “אולי המליץ על כך האדון הזקן”. ובפעם השניה כך: “אולי גם חותני עזר במקצת, אינני יודע אל נכון”. אבל אני יודע היטב, אחא; האדון הזקן ידע מה מצפים ממנו.

יהא כך; הוא היה איש טוב ואהב אותי אהבת אב; אבל ביני ובין אשתי לא היה שום דבר כזה רק אהבה, רק אמון, רק תחושה טובה וחזקה של נאמנות. לא, את נישואיי עזוב!

מה אומר ומה אספר, היו אלה נישואין טובים; עכשיו היו שני שותפים למאמץ הזה להגיע קצת יותר גבוה. הבן־אדם רק מתחתן, וכבר “אני מוצא עניין, שלא היה, ברכושנות”; הוא שמח שיש לו אמתלה אמינה והגונה: “הלא זה שלנו”; ומייד הוא “מצמיח מרפקים”: הוא מטפס למעלה בכל כוחו להקדים בכל מחיר אי אלה שעמדו בדרכו ולהחניף בלהט לאחרים, שם למעלה, – מדוע לא? הלא הכל נעשה “בשבילנו” והעניינים בסדר גמור. לכן הוא מרגיש כל כך מאושר: שהוא יכול ללכת אחרי נטיותיו הטבעיות בלא שיצטרך להתבייש בכך. הנישואין הם מוסד טוב.

האם אשתי היתה – – גם כן כזאת?

– היא היתה אישה טובה.

בסוף תאמר שטיפחתי את התחנה שלי, את יצירתי האומנותית, טיפוח מופתי שכזה – בשביל מה בעצם? בשביל הקריירה? בכדי להירשם לשבח למעלה? אלמלא המלחמה, הייתי ככל הנראה נשאר שם עד יום מותי.

זה היה גם בשביל האצולה.

איזו אצולה?

בשביל הרוזנים האלה בכובעיהם הירוקים. להתהדר בפניהם ולהראות להם איזה מין אנשים אנחנו. הלא ציפה אדון מנהל התחנה ופזל רבות להיוכח מתי האדונים ישימו לב איזה תחנה מופתית היא זאת? והנה, הם שמו לב; אפילו דוכס זה או אחר, או רוזן כך וכך הואיל להושיט את ידו. אנחנו יודעים, הלא כן, כמה זה חימם, גם כאשר האדון המנהל העמיד פנים שלא איכפת לו בכלל. ראו־ראו, רוזנים ומי יודע מי עוד; הלא זה משהו מהעולם המורם מעם, אצלנו בבית לא היה דבר כזה. וזאת, עליכם לדעת, איננה שום פרוטקציה; בעבודת הפרך במו ידיו הגיע האדון המנהל לרום שכזה. עכשיו עבודתו עולה בחשיבותה על אשתו, היא כבר לא יכולה לעזור, היא כבר לא נחוצה; הוא גם נתן לה להרגיש בכך, ולכן העניינים בבית התחילו להתקרר.

זה לא נכון!

איפה; הלא זה כתוב שם – רק קרא. “יש לי הרגשה של משהו משלי עד עומק נשמתי, הרגשה חזקה וטובה של האני שלי… האשה מרגישה שאני מתרחק ממנה… משהו משלנו הועלה קורבן עולה למה שהוא רק שלי”. וכן הלאה. “זה מונח בינינו כמו תהום פעורה”. – עכשיו כבר הולך הבעל אחרי ענייניו, הוא כבר השתחרר מכבליה; לכל היותר לא נוח לו שהאשה מנסה עדיין לשמור על היותו שלה. למרבה המזל היא אשה נבונה; היא לא עושה סצנות והיא מסלקת את עקתה מעליה בבכי יבש עיניים; בסופו של דבר היא “התרגלה והשלימה עם מה שיש”; כלומר היא מסתגלת ומתחילה לשרת את בעלה.

את זאת היא רצתה בעצמה!

אני יודע; אבל איזו ברירה נותרה לה? או שהיו צריכים להיפרד, או לשנוא זה את זו, בן־אדם, כפי שיכולים לשנוא בני זוג, שנאה מודחקת עד טירוף; או שהיא תקבל את כללי המשחק שלו ותסכים שהוא יהיה האדון והכל יסתובב סביבו. משאזל כל המשותף להם, היא משתדלת להחזיק בו במה ששלו: הנוחיות שלו, ההרגלים שלו והצרכים שלו. עכשיו קיים רק הוא, שום דבר בלתו; הבית, סדר החיים ואהבת איש ואשתו משרתים רק את נוחיותה וגדלותו; הוא האדון בתחנה ובמשפחה – אמת נכון, זה עולם קטנטן ומסוגר, אבל הוא שלו והוא סוגד לו. אלה היו בעצם ימי חייו המאושרים ביותר; ולכן, בהיזכרו ברעייתו המנוחה, הוא יתכוון לתקופה הזאת, שסיפקה באורח כה “חזק וטוב” את הרגשתו העצמית.

ומה שהיה אחר־כך?

בימי המלחמה?

כן, גם את זה עשיתי מתוך תאוות כבוד?

קשה לומר. זה אפשרי; אפשר היה להניח שהקיסר ירום הודו יפסיד, אבל היה בכך גם סיכון. לי זה לא מתאים לסיפור שלי. גם לסיפור שלך זה כמובן לא מתאים.

מדוע לא?

תראה: מנהל התחנה האידילי איננו גיבור שכזה; זה לא בקו שלו. אבל אני אגיד לך לשם מה היה צריך סיפורך להיכתב. דווקא בשל האפיזודה המלחמתית הזאת. אולי מישהו יקרא את זה וימצא, הנה היה פה מנהל תחנה אחד והוא פעל כך וכך. אפילו סיכן את חייו למען עמו, כזה גיבור צנוע. רק מעט־קצת, רק בחצי פה ובלי רעש להזכיר את צד הזכות – בשביל זה הלא כותבים זכרונות, הלא כן?

אתה משקר! אתה משקר! אני כתבתי זכרונות על חיים רגילים!

ומה מעשי הגבורה –?

בדיוק זה – גם אלה חיים רגילים.

טוב. נגיד. חבל שזאת לא המלה האחרונה. זה כבר לא היה שום גיבור, חבר, מי שישב אחר־כך למעלה במשרד ההוא. שם אני ישבתי, חבר. שם ישב “אני” כזה, שקדן, מתגנדר וכנוע, שרצה עוד להגיע למשהו. אני כזה קטן, שניסה להיות גדול יותר.

עזוב, גם שם הוא היה עובד מסור ומהימן.

שטויות. עשה ככל יכולתו להאדיר את כבודו ולטפס עוד שלב יותר גבוה. כל חייו הוא חשב רק על עצמו, על שום דבר מלבד עצמו. כמה אני עמלתי ביושר, אלוהים אדירים! תלמיד למופת, פקיד למופת – מה הכל הייתי חייב לבלוע בשביל זה! זה הלא עלה לי בכל חיי, הכל הקרבתי כדי להתקדם; ובסוף אתה רואה חכמים בלילה שהגיעו עוד יותר גבוה – מדוע? רק מפני שהיו חזקים יותר ונועזים יותר! אפילו לא היו צריכים לבלות את תחתית מכנסיהם בשירות, לא לעבוד בפרך, ואתה רואה לאן הגיעו; צריך לקום לכבודם בהכנעה כשהם נכנסים למשרד! בשביל מה זה היה טוב להיות מוצג כדוגמה ומופת בעיני האחרים כבר בבית הספר היסודי, ואחר־כך שוב, היו מראים את תחנת הרכבת שלי כמופת – בשביל מה? העולם קיים למען החזקים יותר והנועזים יותר, ואני הפסדתי. שתדע: זה היה שיאם של החיים הרגילים: שיכולתי לצפות בתבוסתי שלי. בשביל זה אדם צריך להגיע לעמדה קצת בכירה, בכדי לראות את זה.

ועכשיו אתה מתנקם בעד זה.

כן, עכשיו אני מתנקם; עכשיו אני רואה שזה היה לשווא, ולפיכך גם קטן, עלוב ומשפיל. אבל מה שנוגע לך, אתה משהו אחר, לך שמח; אתה יודע לשחק בפרחים, לטפחו גינה, להתעסק במכלאה הקטנה בנויה משבבים; אתה יודע, מרוב ריכוז במשחק, לשכוח את עצמך, אבל אני לא, אני לא. אני הוא זה שהובס, ואלה החיים הרגילים שלי. כן, אני מתנקם; האין לי על מה? האם לא פרשתי כמעט בבושת פנים? אל־אלוהים, הלא חקרו אותי! אני כמובן ידעתי שיש שם אי־סדרים נוראים, בסדרי אספקה וכך; אבל את זה עשו האחרים, הנועזים יותר – אני ידעתי, אבל שתקתי; אני מחזיק אתכם בידיי, חברים, וכאשר יהיה נחוץ, ייצאו החוצה דברים! בינתיים העניין התפוצץ, וחקרו אותי; אותי – הפקיד המסור שלא דבק בו רבב! מובן מאליו, היו צריכים להכיר בזה – אבל לגמלאות הלכתי. תבוסה, בן־אדם; ושלא אתנקם! לכן אני כותב את הזכרונות האלה –

רק בגלל זה?

כן. שייאמר שאני נקי מאשמה. זה היה צריך לספק הוכחה ברורה לפרטיה, ולא כל הזמן חיים רגילים ושטויות שכאלה. זה היה הדבר היחידי שהיה חשוב: התבוסה הנוראה והבלתי צודקת. אלה לא היו חיים מאושרים, זה היה איום, אתה לא רואה כמה זה היה איום?

פרק כ"ב

כך לא הייתי יכול להמשיך. אני חייב להפסיק את זה; זה הלך לי על העצבים, כאשר שני הקולות האלה רבים ביניהם, מתחיל לבי לרטוט, ואחר־כך אני מרגיש כאב כזה חד ומעיק כאן בחזה. היה פה הדוקטור, מדד לי את לחץ הדם והקדיר פנים “מה אתה עושה?” כעס, “לחץ הדם עולה. אתה חייב לשמור על מנוחה, מנוחה מוחלטת.” ניסיתי לחדול מהכתיבה ולשכב סתם כך, אבל שוב קופצים לי בראש קטעי הדו־שיח, שוב הם רבים על איזו שטות, ואני נאלץ שוב לשכנע את עצמי: שקט, אתם שם, ותפסיקו לריב; גם זה וגם זה אמת לאמיתה, זה היה כך; אבל האם אין בבן־אדם פנימה, האם אין גם בחיים הרגילים ביותר מקום למניעים שונים? זה הלא פשוט גמרי: האדם יכול לחשוב חשיבה אנוכית ולדאוג בעקשנות לתועלתו הוא; כעבור שעה קלה הוא שוכח את זה, שוכח את עצמו ואין לדידו שום דבר בעולם אלא העבודה שהוא עוסק בה.

רגע, זה לא כל כך פשוט: אלה הלא שני מסלולי חיים שונים. זה העניין, זה העניין!

ומה העניין?

העניין הוא, איזה משני המסלולים הוא הנכון.

עכשיו די; זה לא עושה לי טוב. אני רגיל לשמור על עצמי; מאז אותה יריקת דם בתחנת הרכבת אני אומר בלבי: היזהר. כמעט כל חיי הייתי מתבונן בממחטתי, שמא יש ברוק שלי חוט אדום של דם; התחלתי בכך שם בתחנה האחרונה בעולם, וזה נתקע בי, הדאגה המתמדת לבריאותי, כאילו שזה חוק החיים החשב ביותר.

חוק החיים החשוב ביותר; ומה אם אכן כך הוא? כשאני משקיף חזרה על כל חיי, – זה היה בעצם הזעזוע העמוק ביותר, כאשר אז בתחנת הרכבת נפלט ממני פרץ הדם האדום, ואני ישבתי שם הרוס, הייתי חלש ואומלל עד כלות, ופקיד מבוהל ניגב ממצחי את הזעה במגבת רטובה. זה היה נורא. כן זאת היתה ההתנסות החזקה ביותר והמפתיעה ביותר של חיי; הפליאה האיומה והבהלה, ואחר־כך הערגה הנואשת לחיות, גם אם יהיו אלה החיים הזעירים ביותר והכנועים ביותר; בפעם הראשונה התוודעתי אל אהבת החיים החזקה מכל. אז בעצם נשתנו חיי מיסודם, והייתי כאילו לאדם אחר. עד אז פשוט בזבזתי את ימיי ובליתי אותם כמעט ללא משים; עתה לפתע למדתי להעריך את העובדה שאני חי והתחלתי להתבונן בעצמי ובסביבתי אחרת לגמרי. כך הספיק לי לשבת, נגיד, על ערימת קרשים ולהסתכל בפס הרכבת החלוד שעולה עליו העשב, או לעקב במשך שעות אחרי האדווה שבפלג, ולהפנים שהוא כל העת מתחדש ונשאר אותו הפלג. ויחד עם זאת לחזור מאה פעמים ביום: לנשום עמוק, זה בריא. אותם ימים התחלתי לאהוב את כל הדברים הקטנים, הסדירים, ומהלך חיים שקט; עוד קצת השתעשעתי בציניות הבוהמית וגיחכתי על אי אלה דברים, אלא שאז עוד לא הייתי בטוח שאחיה; זה היה עדיין שריד פראי ומקפיא של הייאוש. ניגשתי לדבוק בשקט ומתוך שביעות רצון בחיים, לשמוח בדברים החביבים והמוכרים ולנהוג זהירות בעצמי. בכך בעצם התחילה האידיליות של חיי: בתקופת הבראה זה היה מסעף חשוב ומכריע.

בעצם אפילו לא מסעף. עכשיו אני מיטיב לראות, עכשיו אני רואה זאת בבהירות גמורה. הייתי צריך להתחיל בילדותי; באמא שיצאה לרגעים אל סף הבית לראות שמא קרה לי משהו; במר מרטינק שאסור היה לי להתקרב אליו, כי אמרו שיש לו שחפת, ועל כן פחדתי ממנו. אמא היתה חדורת פחד שאני מאוים, שאני ילד חלש וחולני; היא היתה, מסכנה, כל כך פתטית וכל כך רגשנית;

כשחליתי, היא אימצה אותי אל לבה כאילו רוצה לגונן עלי, בלילות היתה רוכנת עלי מבוהלת, כורעת ברך ומתפללת בקול להבראתי. להיות חולה, זה היה עניין חשוב ורב תפארת; הכל הסתובב סביב הילדון אפילו המסורים והפטישים בחצר נשמעו עמומים קמעה, וגם לאבא היה מותר לרטון רק בחצי קול. מרוב אהבה היא טיפחה בי את הסברה שאני פריך ושביר יותר מכל ילד אחר, משהו שיש לגונן עליו במיוחד; לכן לא העזתי להשתתף בשום משובת נערים, חשבתי שאסור לי להתרוצץ בפראות כזאת, אסור לי לקפוץ לנהר, אסור לי להתקוטט, כי אני חלש ורגיש. הייתי אפילו מתפאר בזה, הייתי בעיניי משהו עדין מהם ויקר מציאות, אלא שנערים הם גבריים מלקבל זאת; בעיניהם מוצא חן להיות חזק ואמיץ. זאת, אם כן, היתה אמא; היא שטיפחה בי את מצב החששנות בחיים ואי אמון כלפי עצמי, את התחושה הפיזית של נחיתות שאתה גדלתי; היתה זאת אהבתה החולנית של אמא שהכינה בי את הנטייה לראות בעצמי מושא של טיפול מתמשך ופינוק, נטייה שעליה התרפקתי כמעט בהנאה, כאשר נקרתה לי ההזדמנות נקישתה הראשונה של מחלה אמיתית. או אז, כן, אז זה היה שמצאתי בתוכי את האני המודאג, ההיפוכונדרי, המביט בתשומת לב רצינית ברוק שבממחטה, מודד את הדופק, אוהב את סדר החיים הבטוח ונצמד למצב העניינים הטוב והסדיר של הדברים. אלה, אם כן, היו – לא אומר כל חיי, אבל חלקם הקבוע והחשוב. עכשיו אני רואה זאת.

אבא, זה סיפור אחר; אבא היה חזק ויציב כמו עמוד והרשים אותי נורא בכך. אילו רצה, היה מנצח במאבק נגד כל אחד בעולם. אז כמובן עוד לא תפסתי את משמעותה המלאה של חסכנותו החששנית, – היתה זו בעצם כמעט קמצנות; בפעם הראשונה זה עלה על דעתי כאשר מר מרטינק, שהיה רק פועל, נתן לילדה הזאת את המטבע שנתן, אבל אבא לא; אבא העמיד פנים שאיננו רואה; או אז הרעיד את נפשו של הילדון משהו מוזר ונורא, הדומה לבוז. כיום אני רואה שהוא, מסכן, לא היה כל כך חזק, שהוא בעצם פחד מהחיים; החסכנות היא סגולת המתגונן; היא ערגה לחיים בטוחים, פחד מהעתיד לבוא, מהסיכון ומהמקרה; הקמצנות דומה להחריד למין היפוכונדריה. רק תלמד, ילד, הוא היה אומר בהתרגשות ובנימה חגיגית, תקבל משרה ותלך על בטוח. זאת כנראה הפסגה של מה שאפשר לבקש מהחיים: בטחון וודאות, אמונה שלא יכול לקרות לנו שום דבר. אם כך הרגיש אבא, שהיה גדול ועצום כמו אילן, מאין יבוא האומץ ללבו של הבן החלוש והמפונק? אני רואה שהכל היה מוכן בי משחר ילדותי; די היה בזעזוע פיזי ראשון, והאדם המכונס בתוך עצמו בשל פחדיו מצא בלבו את העקה והחשש ההגנתי על חייו, ופיתח ממנו את סדר חייו.

אלוהים היודע, זה היה תקוע בי במעמקים, יותר משידעתי בעצמי; הלא זה הורה את דרך חיי כמעט כמו אינסטינקט, באורח עיוור ובטוח. אני חושב כעת על אשתי המנוחה: כמה מוזר שמצאתי דווקא אותה, האשה שכמעט נולדה לטיפול במישהו ודאגה לו. אולי זה נגרם בשל היותה כל כך סנטימנטלית, ויחד עם זה כל כך נבונה; לטפל במישהו, זאת צורה כזאת של שכלתניות, מפוכחת ומעשית של אהבה. הלא היא התאהבה בי בכל נימי נפשה ברגע שנודע לה שחזרתי ממפתן המוות ושלחוורוני המעניין יש סיבות עמוקות יותר; או אז זה בקע מתוכה כמעשה של חסד ורחמים, אהבה ואמהות, והתחילה הבשלת הרגשות המהירה; זה היה הכל יחד: ילדה מבוהלת, חמלה נשית ולהיטות של אמא, הזיית אהבים וגם דאגה מעשית עד מאד שאוֹכַל הרבה ואוסיף משקל. היה זה חשוב ויפה באותה מידה לדבר על אהבה ולהשמין; היא היתה לוחצת את ידי בחוזקה בחשכת הלילה ולוחשת בעיניים מלות דמעות: אני מבקשת. אני מבקשת ממך – אתה צריך לאכול נורא הרבה; תישבע לי שתשמור על עצמך! – אני לא יכול גם כיום לחייך על זה; היה בכך משום פיוט מתקתק ואפילו פתטי… עבור שנינו. היתה לי הרגשה שאני מבריא רק למענה, לגרום לה שמחה, ושזה יפה ונחמד מצדי; אני נאבק על בריאותי בכדי לגרום לה אושר. והיא מאמינה שהיא מצילה אותי ומחזירה לי חיים; האם בכך אני לא הייתי לשלה בדין ובגורל? אל־אלוהים, אני יודע: היה זה מן הסתם רק מקרה שהוצבתי דווקא באותה תחנה; אבל מוזר הוא ואיכשהו מדהים, שבכך נתמלא סדר חיי באורח כה גורלי ועמוק. עד אז היה עלי להחזיק בסוד את פחדיי ההיפוכונדריים ולהתבייש בהם כבחולשה; עכשיו כבר לא, עכשיו זה היה עניין משותף וחשוב להחריד לשני אנשים, עכשיו זה היה חלק של אהבתנו והאינטימיות שלנו; זה חדל להיות משהו כעין קלקול או חסר, אלא משהו חיובי ובר משקל, המעניק לחיים משמעות וסדר.

אני מהרהר בנישואינו שנבעו מכל זה בהשקט וכהתפתחות מובנת מאליה. אשתי קיבלה על עצמה מהרגע הראשון את הדאגה לבריאותי, כאילו אמרה: זה לא עניין שלך, של גברים, זאת דאגתי הנשית; אתה לא צריך לחשוב על זה, ותשאיר את זה לי… כן, זה היה כך; אני יכולתי לדמות בנפשי – זה לא אני, זאת היא; היא כזאת דאגנית והיגיינית, נו, עזוב אותה אם היא כל כך מתמסרת לזה; ועם זאת ליהנות בשקט ולהתרפק על תחושת הבטחון, לאמור הכל תחת השגחה והיא פועלת כל כך רבות למען בריאותנו. כאשר היא חיכתה לי ומגבת בידה עד שאגמור להתרחץ, לטפוח על שכמי הרטוב – זה היה, נבין, כל כך מלבב, כל כך מעשה בת זוג, אלא שהיתה בכך גם בדיקת בריאותי היומית; אף פעם לא דיברנו על זה, אבל ידענו זאת שנינו, ואני תמיד פזלתי אליה, איך העניינים? היא היתה מחייכת ומהנהנת, זה בסדר. ואהבתה הממותנת, המאופקת, גם זה היה חלק מהעניין: היא הציבה לי גבולות מסוימים, לבל אצטרך להציבם בעצמי מפחד לשלומי. לא להיות כל כך פראי, היא היתה אומרת בנימה אמהית כמעט, ולישון יפה; שלא יהיו עיגולים תחת העיניים ודברים שכאלה. לפעמים הייתי כועס, אבל בעומק נפשי הייתי אסיר תודה לה: הודיתי בכך שכך יותר טוב עבורי. לא הייתי צריך יותר לעקוב אחרי מצבי הגופני, זאת היתה דאגתה היא; במקום זאת היא פרנסה את תאוות הכבוד שלי, – גם זה כנראה בריא ומגביר את העניין בחיים; נראה שגבר לא יכול אפילו לנשום בלי זה. ספר לי מה עשית כל היום; אז עובדים יותר בחשק. או נעשה תכניות לעתיד; גם אופטימיות היא דבר בריא והיא חלק של משק חיים טוב. כל אלה היו למראית עין כל כך מובנים מאליהם, כל כך זוגיים ואינטימיים; עכשיו אני רואה זאת אחרת, עכשיו אין מי שיפטור אותי מהפחד הנורא וחסר הישע, אל תפחד, כאן אתה בבית, פה יש לך הכל שאתה צריך, כאן אתה מוגן ובטוח.

אחר־כך בתחנה שלי כנראה הרגשתי בריא כמו שור; אני חושב שבגלל זה לא הייתי עוד זקוק לה כל כך, וזה היה שורש ניכורנו. היא הרגישה בכך וניסתה להחזיק בי; ומכאן משנה הדאגה: אתה צריך לשמור על כוחותיך ודברים שכאלה. עכשיו היא רצתה ללדת לי ילדים, כי זה טוב להיות אבא; נו, לא באו ילדים. אם לא יכלה אחרת, דאגה דאגת רודן לנוחיותי ולסדר שלי, הפכה זאת לחוק הגדול: לאכול טוב, לישון די הצורך ושהכל יישמר במקומו. חיים הנהפכים להרגל הם בדרכם בטוחים יותר ומושרשים יותר; טיפוח הרגליך הוא צורה מסוימת של טיפוח עצמך. ושוב זאת היתה דאגה שלה: היא דואגת להרגליי, ואני רק מקבל את הדין בסלחנות ומטוב לב; זה רק למענך, יקירתי, על שהכנת את הכל בקפידה כזאת. השבח לאל, אין אדם חייב להיות אנוכי כאשר יש מי שמטפל בו במסירות כזאת; יש לו תודעה גברית וביושר, שהוא לא חושב על נוחיותו, אלא רק על עבודתו. ובערוב ימיו הוא יאמר: חייתי רק למען עבודתי והיתה לי אשה טובה; חיי היו חיים רגילים וטובים.

אז הנה יש כבר שלושה, אומר בתוכי הקול מעורר המדון.

איזה שלושה?

ובכן, אחד היה האדם הרגיל, המאושר; השני, זה בעל המרפקים שרצה לטפס גבוה; וההיפוכונדר – זה כבר השלישי. סלח לי, בן־אדם, אלה שלושה מסלולי חיים, וכל אחד שונה מזולתו. שונה בהחלט, בתכלית, כמזרח ממערב.

נו, ואתה רואה: בסך הכל זה היה מסלול חיים אחד, יומיומי ורגיל.

אני לא יודע, בעל המרפקים לא היה מאושר כל ימיו; ההיפוכונדר לא יכול היה להשקיע מאמץ כזה בטיפוס למעלה; והאיש המאושר לא היה יכול להיות היפוכונדר, זה ברור כשמש. אין מה לומר, אלה שלוש דמויות.

ורק מסלול חיים אחד.

זהו זה. אילו היו אלה שלושה מסלולים בפני עצמם, זה היה הכי פשוט. אז כל אחד מהם היה שלם ועשוי מקשה אחת, לכל אחד מהם חוק משלו וטעם משלו – אבל ככה זה, כאילו שלוש המערכות האלה חלחלו זו לתוך שתי האחרות, רגע אחד יד האחת על העליונה ורגע אחר שוב אחרת.

לא, חכה, זה לא! כאשר משהו מחלחל לתוך משהו אחר, זה כמו קדחת. אני מכיר את זה, קדחתי לא אחת בלילות – אל־אלוהים, כמה אז בחלומותיי נתבלבלו לי היוצרות וחלחלו זו לתוך זו! אבל זה הלא כבר עבר מזמן, אני כבר הבראתי; אין לי חום, נכון שאין לי חום?

אהה, זה שוב ההיפוכונדר. בן־אדם, ההוא הלא הפסיד!

מה הפסיד?

את הכל. אני אומר לך, כאשר היפוכונדר נוטה למות –

אז תפסיק כבר!

פרק כ"ג

שלושה ימים לא ישנתי; קרה משהו שמזה שלושה ימים אני תוהה עליו. לא היה זה שום אירוע גדול ואפוף הדר – דברים כאלה לא קורים בחיי; היה זה מקרה כמעט מביך, שבמסגרתו מילאתי, חושבני, תפקיד קצת מגוחך. לא מכבר הודיעה לי העוזרת שלי, שאיזה אדון צעיר רוצה לדבר אתי. כעסתי; מה אני אעשה אתו, יכולת לומר לו שאני לא בבית או משהו כזה; נו, תכניסי אותו.

הצעיר היה מסוג האנשים שתמיד עוררו בי חלחלה; גבה קומה יתר על המידה, בטוח בעצמו ובעל בלורית, בקיצור יצור מנופח; הוא הטיל את בלוריתו לאחור ותקע איזה שם, שכמובן מייד שכחתי. התביישתי על שאני לא מגולח ובלי צווארון ויושב בנעלי בית וחלוק מרופט, ונראה כמו בעל כרס מצומק; לפיכך שאלתי אותו, בסבר פנים לא יפות ככל יכולתי, שיואיל לומר מה מבוקשו.

הוא פתח קצת בחיפזון שהוא עוסק בכתיבת עבודת דוקטור. הנושא הוא התחלות של אסכולות שירה בשנות התשעים. זאת היתה תקופה מעניינת נורא, הוא טען בנימת מלמד. (ידיו היו גדולות ואדומות, וזרועותיו כמו קרשים: בפירוש מגעיל.) עכשיו הוא אוסף את החומר, ולכן הרשה לעצמו לבוא –

התבוננתי בו במעין חשד; חביבי, אתה טעית בכתובת או משהו כזה; מה לי ולחומר שלך?

הוא סיפר שהוא מצא בשני כתבי עת מאותה תקופה שירים חתומים בשמי. שם ששקע בתהום הנשייה בדברי ימי הספרות, הוא אמר בנימת ניצחון. זה הגילוי שלי, אדוני! – הוא חיפש בנרות את המחבר השכוח; אחד מבני התקופה, זה וזה, אמר לו שכמיטב זכרונו עבר המשורר ההא לשירות הרכבת. הוא המשיך ללכת אחרי העקבה הזאת, נו, עד שקיבל במיניסטריון את כתובתי. ולפתע ירה לעברי: “אנא אמור לי, האם זה אתה?”

ובכן, ככה זה! הרגשתי צורך חזק להרים את עיניי בפליאה ולומר שקרתה פה ככל הנראה טעות. איפה אני ואיפה שירים! אבל עכשיו כבר לא אשקר. הנדתי את ידי ונהמתי משהו שזה היה סתם שעשוע מטופש; אני, אדוני, עזבתי את זה מזמן.

הצעיר קרן מאושר ונופף את רעמתו כמנצח “זה נהדר,” הוא תקע. האם אוכל לומר לו האם פרסתי בעוד כתבי עת? והיכן פרסמתי את שירי המאוחרים יותר?

הנדתי את ראשי לשלילה. שום המשך, אדוני, אפילו שורה לא. לצערי לא אוכל לשרת את כבודו.

הוא נחנק מרוב התלהבות, הכניס את אצבעו לתוך צווארונו כאילו זה חונקו, ובמצחו נצנצה זיעה. “זה נפלא,” הוא צעק עלי. “זה הלא כמו Arthur Rimbaud! שירה המתלקחת כמו כוכב נופל! ואיש לא גילה את זה! אדוני, זאת תגלית, תגלית עצומה,” הוא זעק בקול וסרק את בלוריתו באצבעות ידו האדומה.

זעמתי; אני לא אוהב אנשים רועשים ובכלל צעירים; אין בהם איכשהו לא סדר ולא מידה. “אלה שטויות, אדוני,” אמרתי ביובש, “אלה היו חרוזים גרועים, לא שווים שום דבר, ועדיף שאיש לא יידע על קיומם.”

הוא חייך אלי בחמלה וכמעט מגבוה, כאילו מחזיר אותי לתחומי. “זה, אם כן, לא, אדוני,” הוא הסתייג “זה עניין לתולדות הספרות. אני הייתי מכנה זאת Rimbaud הצ’כי. לדידי זאת התופעה המעניינת ביותר של שירת שנות התשעים. לא שזה עשוי היה להקים אסכולה חדשה,” אמר ועצם עין למחצה כדרכו של מומחה. “מהבחינה ההתפתחותית היתה לזה משמעות מועטה, זה לא השאיר שום רושם עמוק. אבל בתור התבטאות אישית זה ממש מדהים, משהו כל כך אישי ואינטנסיבי – למשל השיר ההוא המתחיל: ‘דקלי הקוקוס – רעם תופים בם בא’ –” הוא גלגל אלי את עיניו הרתוקות. “אתה וודאי זוכר את ההמשך.”

זה נגע בי וייסר אותי כמעט, כמו איזה זיכרון לא נעים. “אתה רואה,” נהמתי. “מימיי לא ראיתי דקלי קוקוס. טמטום שכזה!”

הוא כמעט התרגז. “מה זה חשוב,” הוא גמגם, “שלא ראית דקלים! יש לך מושג מוטעה לגמרי על שירה!”

“וכיצד זה יכולים תופים לרעום באיזה עצי דקל?”

הוא כמעט נעלב מחוסר הבנתי. “הלא אלה אגוזי קוקוס,” הוא פלט ברוגזה, כאדם הנדרש להסביר את המובן מאליו. “זה מתאר את האגוזים המקישים ברוח. ‘דקלי הקוקוס – רעם תופים בם בא’ – אתה שומע תחילה שלושת ה’ק', אלה הנקישות הבודדות; אחר־כך זה מתמוסס במעין מנגינה – רררעם תופים – ושוב נקישות, הפעם יותר עמומות: ‘בם בא’. אבל יש שם במקרה חרוזים הרבה יותר יפים.” הוא השתתק, כעוס, והשליך את רעמתו לאחור; הוא נראה כאילו הוא מגן בחרוזים האלה על הנכס היקר לו ביותר; אבל כעבור שעה קלה נכמרו עלי רחמיו – הנעורים הם נדיבים. “לא, ברצינות,” אמר, “יש שם חרוזים כבירים. דברים מיוחדים, חזקים וחדשים לחלוטין – כמובן באמת מידה של הימים ההם,” הוסיף מתוך תודעת עליונותו. “אפילו לא כל כך חדשניים בצורתם, אבל הגרפיקה, אדוני! הלא אתה שיחקת את משחק הצורה הקלאסית,” פתח בהתלהבות, “אבל הפרת אותה מבפנים. מהבחינה הפורמלית חרוזים ללא רבב, ממושמעים, סדירים, אבל מבפנים טעונים בדמיון נורא.” הוא קמץ את אגרופיו האדומים, בכדי להמחיש בצורה כלשהי את דבריו. “זה נראה כאילו אתה רוצה ללגלג על הצורה המדויקת והממושמעת הזאת. חרוז תקין שכזה, אבל מבפנים זה מנצנץ – כמו פגר או נבלה. או שזה לוהט כל כך נורא שהקורא מצפה – עכשיו זה מוכרח להתפוצץ. זה משחק מסוכן, הצורה המרוסנת והגיהינום מבפנים – בעצם יש בזה קונפליקט, מתח פנימי עצום או איך לומר, אתה מבין? הדמיון הזה רוצה להמריא, אבל בינתיים הוא נדחס לתוך משהו כל כך סדיר ומסוגר – לכן החמורים האלה פספסו את זה, כי במבט ראשון זה חרוז כל כך קלאסי; אבל אילו שמו לב להזזת האתנחתאות בעקבות הלחץ הפנימי” – לפתע איבד את בטחונו העצמי, הזיע מרוב מאמץ והביט בי בעיני כלב. “אני לא יודע האם התבטאתי בדייקנות הדרושה,… מאסטרוֹ,” הוא גמגם והסמיק; אלא שאני הסמקתי יותר ממנו, התביישתי נורא ומצמצתי לעברו, אני חושב, במבט מבוהל.

“אבל הלא.” פטפטתי כולי מבולבל, "החרוזים האלה היו גרועים… ולכן עזבתי את זה, ובכלל – "

הוא הניד את ראשו לשלילה. “זה לא כך,” אמר, וכל אותה עת נעץ בי את עיניו. “אתה… אתה היית מוכרח לעזוב את זה. אילו המשכת… ליצור, הייתי מוכרח לשבור את הצורה, לנפץ אותה – אני מרגיש את זה בעוצמה כזאת,” פרץ מתוך הקלה, כי לצעירים תמיד יותר קל לדבר על עצמם. “עלי הם עשו רושם עצום, שמונת השירים האלה. אמרתי אז לנערה שלי… אבל זה לא לעניין,” מלמל במבוכה וסרק את בלוריתו באצבעותיו. “אני לא משורר, אבל… אני יודע לתאר לעצמי. שירים כאלה יכול לכתוב רק אדם צעיר… ורק פעם אחת בחיים. אילו המשיך לכתוב, היה הקונפליקט הזה מוכרח להיפתר איכשהו. בעצם זה הוא המדהים ביותר בגורלו של משורר: פעם אחת להתבטא בעוצמה כזאת, מתוך גודש כזה, ואחר־כך סוף. אני בעצם דמיתי אותך להיות אחר לגמרי,” פלט לפתע.

הייתי רוצה עד מאד לשמוע עוד משהו על השירים האלה; אילו הנדנדן הזה לפחות היה מצטט אחד מהם! אבל התביישתי לבקש ממנו, ומרוב מבוכתי התחלתי לשאול אותו שאלות מטופשות ומן המוסכמות, מאין הבחור בא ודברים שכאלה. הוא ישב כמו מבושל, כנראה הרגיש שאני מדבר אתו כמו עם תלמיד בית ספר. נו, נו, הזעף לך פנים; הרי לא אשאל אותך מה מצאת בשירים האלה וכדומה. כאילו לא יכולת לפתוח בכך מעצמך; הלא דאגתי להשאיר מרווחי שתיקה ארוכים ומביכים דיים בתוך השיחה?

לבסוף קם מתוך הקלה כלשהי, שוב גבה קומה מעל לצורך. “אז עלי לעוף,” נשם לרווחה וחיפש את כובעו. נו, עוף לך; אני יודע: הדור הצעיר איננו יודע לבוא ואיננו יודע ללכת. בחוץ המתינה לו נערה. הם התחבקו ופתחו בריצה לעבר העיר. מדוע הצעירים תמיד ממהרים? אפילו לא הספקתי לומר לו שיבוא שוב; כזה פזיז, אפילו אינני יודע מי הוא –

וזה היה הכל.

פרק כ"ד

זה היה הכל, ואתה רשאי להניד אתה ראשך ככל שתרצה. ראה גם ראה, משורר; מי היה מעלה כזאת על דעתו? שהצעיר אמר זאת, זה לא חשוב, שייקח את הצעיר האופל; הנעורים דרכם להגזים ומוכרחים להגזים, מרגע פתיחת פיהם. היית צריך לגשת לספריה האוניברסיטאית ולראות את זה במו עיניך; אלא שהדוקטור אמר מנוחה, מנוחה, שב בבית והנד את ראשך. אין מה לעשות, לא תוכל להעלות מזכרונך אפילו חרוז אחד, מה שהיה, היה; לאן זה יכול היה לשקוע? ‘דקלי הקוקוס – רעם תופים בם בא’ – אלוהים אדירים, מאין לך דקלים ומה איכפת לך הקוקוס? מי יודע, אולי דווקא בזה יש משום שירה, שלפתע פתאום איכפת לאדם מדקלי הקוקוס או נגיד ממלכת שבא. אולי החרוזים גרועים והבחור הוא טמבל; אבל העובדה היא שהיו שם דקלי קוקוס ומי מיודע מה עוד. “דמיון נורא,” אמר הבחור; לפיכך מוכרח היה להיות שם המון דברים, ודברים מוזרים: לדבריו – דברים לוהטים ומנצנצים. לא חשוב האם החרוזים היו טובים או גרועים; רק לדעת מה היה בהם, כי הדברים האלה היו אני עצמי. היה היו חיים, שבהם היו דקלי קוקוס ודברים מוזרים, לוהטים ומנצנצים. הנה זה לפניך, בן־אדם, ועכשיו תמצא בזה את ידיך ורגליך; רצית להכניס סדר במהלך חייך, אז אנא הכנס לתוכם איכשהו את דקלי הקוקוס, אי שם לתחתית של מגירה, ששם לא יפריעו ולא תראה אותם, אתה מבין?

ובכן, אתה רואה; עכשיו זה כבר לא ילך. כבר לא תוכל סתם כך להניד את ידך, אלה הי חרוזים גרועים, ואני שמח שאינני יודע עוד עליהם דבר. אין מה לעשות, היו דקלי קוקוס ורעם תופים, ומי יודע מה עוד. ואם תנפנף את שתי ידיך ותצעק שהחרוזים האלה לא היו שווים כלום, את הדקלים לא תעקור ולא תסלק מחייך את הדברים הלוהטים והמנצנצים. אתה יודע שהם היו שם והבחור לא שיקר; הבחור איננו טמבל, גם אם הוא לא מבין בשירה כקליפת השום. אני ידעתי זאת, ידעתי אז טוב מאד מה זה. גם המשורר השמן ידע את זה, אבל לא השכיל לבטא זאת; לכן הוא היה לועג כה נואשות. אבל אני ידעתי; ועכשיו, בן־אדם, הוגע נא את ראשך, מאין זה בא לך! איש לא הבין זאת, אפילו המשורר השמן לא; הוא קרא בשיריי בעיני החזרזיר שלו וצעק, חזיר ארור שכמוך, איפה לקחת את זה? ואחר־כך הלך להשתכר לכבוד השירה ובכה: תראו את המטומטם הזה, זה משורר! כזה פני־תם, ומה הוא יודע לכתוב! פעם בהתקף זעם, הוא בא כלפי בסכין מטבח שלופה: עכשיו תגיד לי איך עושים את זה! – מה פירוש איך עושים את זה? שירה לא עושים, שירה פשוט קיימת; בפשטות כזאת מובנת מאליה, כמו שקיים יום וקיים לילה. אין שום השראה, זה רק קיום שכזה, קיום רחב ידיים. הדברים פשוט קיימים. מה שאתה מעלה על דעתך – קיים, אפילו דקלי קוקוס או מלאך בעל כנפיים; ואתה – אתה רק מכנה בשמות את מה שקיים, כמו אדם ראשון בגן העדן. זה פשוט נורא, רק שהדברים הם רבים כל כך. קיימים דברים לאין ספור, ולהם צד חוץ וצד פנים; קיימים מהלכי חיים לאין ספור; בזה כל השירה שבעולם, שקיימים דברים כה רבים ומי שיודע זאת, הוא משורר. ראו אותו, הממזר: הוא חושב על דקלי קוקוס וכאילו הוא קוסם: הנה הם, עליהם מתנופפים ברוח ואגוזיהם החומים מתופפים; אבל זה כל כך מובן מאליו כמו להסתכל בלהבת עששית בוערת. מה פתאום קסמים? הוא לוקח מה שקיים ומשחק בדברים לוהטים ומנצנצים, מהסיבה האלוהית הפשוטה שהם קיימים; האם הם קיימים בתוכו או מחוצה לו – זה לא חשוב. זה, אם כן, פשוט ומובן מאליו, אבל בתנאי אחד: שאתה מצוי בתוך העולם המיוחד הקרוי שירה. אם אתה מחוצה לו, נעלם לפתע הכל והכל הלך לעזאזל: אין דקלי קוקוס, אין דברים לוהטים ומנצנצים. ‘דקלי הקוקוס – רעם תופים בם בא’ – אל־אלוהים, מה לעשות בזה? שטות שכזאת! מעולם לא היו שום דקלים ושום תופים, ולא היה שום דבר מנצנץ. להניד יד: אלוהים אדירים, איזה שטויות!

אתה רואה: עכשיו אתה מצר על שהכל הלך לעזאזל. אתה אפילו לא זוכר, מה היה שם מלבד דקלי הקוקוס; ולא תשכיל להיזכר מה יכול היה להיות שם ומה דברים יכולת לראות בתוכך, ולא תראם עוד. אז ראית אותם, כי היית משורר; ראית דברים מוזרים ונוראים, פגרים בהתפרקותם, ואש יוקדת, ואלוהים, אלוהים לבדו יודע מה עוד יכולת לראות, אולי מלאך מאמין או סנה בוער הדובר בקול. אז יכולת לראות, כי היית משורר וראית מה שקיים בתוכך ויכולת לקרוא לדברים שמות. אז ראית דברים הקיימים; עכשיו זה נגמר, אין עוד דקלים ואין אתה שומע את רשרוש האגוזים. מי יודע, בן־אדם, מי יודע מה אפשר היה למצוא בתוכך גם היום, לוא יכולת להיות משורר עוד רגע קט. דברים נוראים או שמימיים, בן־אדם, דברים מיד אלוהים, דברים אין ספור ואין ביטוי להם שאין לך מושג עליהם; כמה דברים, כמה מסלולי חיים, כמה יחסים היו צפים בך, אילו ירדה עליך עוד הפעם הזאת ברכתה הנוראה של שירה! אין מה לעשות, אתה כבר לא תכיר שום דבר מכל אלה; זה שקע בך, וזה הסוף. רק לדעת מדוע; לדעת מדוע אז ברחת בבהילות כזאת מכל מה שהיה בתוכך; ממה נבהלת כל כך? אולי הדברים היו רבים מדי, או לוהטים מדי ואצבעותיך התחילו להיכוות מזה; שהדברים נצנצו באורח מחשיד, או אולי החל הסנה הבוער להיאכל ואתה פחדת מהקול הדובר אליך. היה בך משהו שנחרדת ממנו; לפיכך פתחת במנוסה ולא עצרת בך עד – היכן בעצם? בתחנה האחרונה בעולם? לא, שם היה עוד נצנוץ כלשהו. רק בתחנה שלך שבה מצאת את עצמך בסדר דברים מוגן ובטוח. כאן זה כבר לא היה, השבח לאל, כאן הגעת אל המנוחה. פחדת מזה… נגיד, כמו מהמוות; ומי יודע, שמא זה היה מוות, שמא חשת, זהירות, עוד כמה צעדים להמשיך בדרך הזאת ואני משתגע, משמיד עצמי, מת. ברח, בן־אדם, ברח מהאש הזאת המאכלת אותך. הגיעה שעתך: כעבור כמה חודשים נפלט ממך האדום־האדום הזה, וידיך מלאו עבודה לתקן את השבור. ואחר־כך להחזיק בחוזקה בחיים הטובים, הסולידיים, הסדירים שאין בהם כדי לְאַכֵּל את האדם. ולבחור רק את הדברים הנחוצים לחיים, ולא לראות את כל הדברים הקיימים; כי באלה קיים גם המוות, שהיה בתוכך בין הדברים הנוראים והמסוכנים שקראת להם שמות. כך; עכשיו זה נסגר במכסה ולא יכול עוד לצאת, בין שחיים או מוות קוֹרָא לו. זה נעול, זה מסולק ואיננו קיים עוד. האמת ניתנת להיאמר, נפטרת מזה עד היסוד, ובצדק הנדת עליו יד: שטויות, איזה דקלים; זה בכלל לא לכבודו של גבר בשל ופעיל.

ובכן, עכשיו אתה מניד ראש, ראה גם ראה, מי היה אומר זאת: אולי החרוזים לא היו כל כך גרועים ולא היו שטות כזאת. אולי יכולת להפיק מזה הנאה ולהתפאר, ראה גם ראה, גם חרוזים כתבתי ולא היו גרועים כלל. אבל אתה, כמה עצוב. אפילו קול המריבה איננו נשמע, כנראה זה לא מתאים לו; הוא טיפח תיאוריה שזאת היתה תבוסה ושעזבת את זה כיון שלא היה לך – אתה מבין? – לא הכשרון ולא האישיות. אתה רואה, עכשיו זה נראה לגמרי אחרת, יותר כמנוסה מפני עצמך, כאימה לבל תיפול חזרה לציפורני מה שהיה בתוכך מראש. לסתום את זה כמו פיר לוהט שהנבלה תיחנק מעצמה. אולי התבערה כבר כבתה, מי יודע; עכשיו כבר לא תוכל אפילו לחמם לידה את ידיך. לבל תראה את עצמך התחלת לעסוק בדברים שהפכת אותם למשלח ידך וחייך; בזה הצלחת היטב, נמלטת מעצמך והיית לאדם מהוגן, שחי, מתוך שביעות רצון ושקידה, את חייו הרגילים. מה אתה רוצה, זה היה טוב; לשם מה, אנא ממך, הצער?

פרק כ"ה

לא, עד כדי כך זה בכל זאת לא הצליח. נעזוב את המשורר; הלך לעזאזל. אבל היה עוד משהו תמים לגמרי ובלתי מזיק שלא נפטרתי ממנו וככל הנראה לא רציתי להיפטר. היה זה הרבה זמן לפני המשורר, בעצם כבר מימי הילדות, בתוך המכלאה הבנויה משבבים; שום דבר מיוחד, רק חלמנות שכזאת, רומנטיקה, קסם של פיקציות או איך לתאר זאת. אומרים שאצל ילדים זה לגמרי טבעי; מוזר יותר הוא שזה טבעי אצל אדם מבוגר ומכובד. לילד יש הפסוליות שלו, והוא רואה בהן אוצר, תרנגולות ובכלל כל מה שלבו חפץ; הוא מאמין שאבא הוא גיבור ושבנהר מסתתר משהו פראי ונורא שכדאי לפחד ממנו. אבל תסתכל באדון מנהל התחנה; הוא צועד בצעדים נמרצים, קצת ברישול, לאורך הרציף ומסתכל ימינה ושמאלה, כאילו הוא משגיח על הכל; בד בבד הוא מהרהר, מה היה קורה אילו התאהבה בו בתשוקה עזה הנסיכה בשמלת הטוויד שהגיעה למסע צייד. האדון מנהל התחנה אמנם נשוי לאשה טובה, אבל ברגע זה זה לא מפריע לו; ברגע זה נעים לו יותר לשוחח עם הנסיכה, לשמור על מרחק מנומס ביותר, ויחד עם זאת לסבול קצת בעצמו מייסורי האהבה שלה. או אילו התנגשו שתי רכבות מהירות; מה היה עושה, איזה צעדים היה נוקט, כיצד היה משתלט על המהומה והאימה במתן פקודות חדות של מצביא. הֵנָה, מהר הנה, כאן בין השברים שוכבת אשה! ובמו ידיו, בראש כולם, לשבור את דפנות הקרון, ראה זה פלא, מאין לו הכוח הגופני העצום! הנוסעת, התיירת הזרה, מודה למצילהּ, מנסה לנשק את ידו, אבל הוא – איפה! זאת פשוט חובתי, מאדאם, והוא שב לנהל את עבודות ההצלה כמו רב חובל בגשר הספינה. או שהוא יוצא למסעות במרחקים, הוא חייל, מוצא ליד פסי רכבת פתק מקומט שבו נכתב בחטף: “הצילו” – הבן־אדם נושר לתוך תרחיש כזה, אפילו לא יידע כיצד; לפתע הוא בפנים, עושה מעשים גדולים וחווה הרפתקאות בלתי רגילות; רק לאחר שהוא בהכרח מקיץ מזה, הוא מרגיש כמעט שבר בלתי נעים בנפשו, כאילו נפל מאי שם; הוא מרגיש חלוש ורוחו רעה עליו והוא מתבייש קמעה.

וראה זה פלא, לנוכח מחשבות הבל שכאלה אין האדון מנהל התחנה מנופף את ידו ואין הוא מנסה להימנע מהן; הוא אמנם איננו לוקח אותן ברצינות, ולמשל לא היה, בעד שום הון בעולם, מודה בהן בפני אשתו, אבל מאידך הוא כמעט מתגעגע אליהן. אפשר לומר שמלבד התקופה שבה היה מאוהב, הוא נהג לבדות בלבו מדי יום ביומו איזה חזיון מדומה בחייו; יש שהוא חוזר אליהם בחשק, מפרט פרטי פרטים חדשים לבקרים וחווה אותם במעין המשכים. הוא מטפח שורה שלמה של מסלולי חיים צדדיים פיקטיביים, כולם בתחום האהבים, הגבורה וההרפתקאות, ובכולם ללא יוצא מן הכלל הוא צעיר, חזק ואבירי; לפעמים הוא מת, אך תמיד בגבורה ובהקרבה; לאחר שהצטיין בדרך כלשהי, הוא נסוג לירכתי התמונה, מרוגש בסופו של דבר מהתנהגותו האצילית והמקריבה. על אף צניעות זו הוא מתקשה להתעורר אל תוך החיים האחרים, האמיתיים, שבהם אין לו במה להצטיין, אך גם לא להתנזר באצילות ובאבירות.

נו כן, רומנטיקה; אבל הלא לכן אהבתי את הרכבות, כי היה בי הרומנטיקן; זה היה בשל אווירת האקזוטיות האופפת את הרכבות, אווירת מרחקים וההרפתקה היומיומית של הגעות ויציאות. כן, זה היה משהו בשבילי, זאת היתה המסגרת ההולמת את רקמת החלומות האינסופית. החיים האחרים, האמיתיים, זאת היתה פחות או יותר שגרה ומכניזם משומן היטב; ככל שהעניינים שם דפקו, כך פחתה הפרעתם לאירועים המדומיינים שלי. האם אתה שומע, אתה, קול המדונים? בשביל זה, רק בשביל זה התקנתי לעצמי תחנת רכבת מתפקדת למופת, שאוכל לרקום, בין צלצולי הפעמונים ותקתוק מכשיר המורס, בין הגעות ויציאות של אנשים, את הפיקציות של חיי. האדם מתבונן בפסים המתוחים המשרים עליו קסם כלשהו, ונפשו מסיעה אותו מאליה למרחקים; והוא יוצא לדרך האינסופית של הרפתקאות החוזרות על עצמן וגם משתנות תדיר. אני יודע, אני יודע; זאת הסיבה שבגינה הרגישה אשתי שאני מתרחק ממנה, ששם למטה בין הפסים אני חי איזה חיים משלי, שבהם אין מקום עבורה, ושאני שומר עליהם בסוד לפניה. האם יכולתי לספר לה על הנסיכות בשמלות טוויד, על יפהפיות מארצות נֵיכָר ודברים שכאלה? נו, לא יכולתי; מה לעשות, יקירתי, גופי הוא שלך לטפחו ולדאוג לצרכיו, אבל מחשבותיי הן במקום אחר. את התחתנת עם מנהל תחנה, אך לא עם רומנטיקן, הרומנטיקן לא יהיה שלך לעולם.

אני יודע, הרומנטיקן שבי זאת היתה אמא. אמא היתה שרה, אמא היתה לפעמים הוזה, לאמא היו מעין חיים טמירים ובלתי ידועים; וכמה שהיתה יפה אז כאשר הגישה מים לאותו פרש, כה יפה שלבו של הילדון נשנק. תמיד היו אומרים שאני כמותה. אז רציתי להיות כמו אבא, חזק כמותו, גדול ומהימן כמו אבא. כנראה שלא עליתי יפה. זה לא כמותו, המשורר, הרומנטיקן ומי יודע מה עוד.

פרק כ"ו

מי יודע מה עוד: הלא אתה יודע היטב מה עוד, הלא כן?

לא, אני לא יודע עוד כלום. קול המדון. אינני יודע כלום שהייתי מוסיף.

כי אינך רוצה לדעת, נכון?

לא, אינני רוצה לדעת; זה מספיק בשביל חיים רגילים ופשוטים. הלא הוספתי לך את הרומנטיקן, כמנה נוספת, לא? תסתכל, זה היה צריך להיות סיפור פשוט לגמרי, סיפורו של אדם רגיל ומאושר; ואילו עכשיו, תראה מי הכל נדחף לנו פנימה; האדם הרגיל, ההיפוכונדר, הרומנטיקן, משורר לשעבר ומי יודע מי עוד; זה כבר המון אנשים, וכל אחד מהם טוען שהוא אני. האם זה לא מספיק? לכמה שברים ריסקתי את חיי רק בכך שהתבוננתי בהם?

חכה, פה ושם השמטת משהו.

לא השמטתי!

השמטת. האם עלי להזכיר לך פרט זה או אחר?

לא. אין צורך. אלה מקרים מבודדים שאינם מעלים ואינם מורידים. הם פשוט אינם משתלבים בתוך השלם ואין ביניהם רצף. זאת המלה הנכונה: רצף. חייו של אדם הרי צריך שיהיה בהם רצף.

ולשם כך יש להשליך מהם זוטות פה ושם, נכון?

זה כמו להרחיק זבוב מכוס מים. האם יכולתי להזמין לעצמי שיגישו לי חיים חדשים על מגש? יש דברים שנופלים פנימה ואינם שייכים לעניין; נו, אז מוציאים את זה, וזהו זה.

או לא מדברים על זה לפחות.

כן, או לא מדברים על זה. אנא ממך, מה אתה רוצה בעצם, ומי אתה בעצם?

לא חשוב; אני תמיד האחר, זה שאתה כועס עליו. אתה לא יודע מתי זה התחיל?

מה התחיל?

הדבר שלא מדברים עליו.

אני לא יודע.

זה היה צריך להיות מזה זמן, נכון?

– – אני לא יודע.

מזמן־מזמן. מוזר באיזה חוויות לפעמים מתנסה ילד.

תפסיק!

אני כלום. אני רק נזכרתי בילדה השחרחורת. היא היתה גדולה ממך בשנים, נכון? האם אתה זוכר איך היא ישבה על הארגז והסתרקה? היא מחצה במסרקה כנים, לשונה שלופה למחצה, פאק, פאק, נשמעו קולות הניפוץ הזעירים. אתה, ילד, הרגשת קצת גועל וקצת – לא, זה לא היה גועל; יותר ערגה שגם לך יהיו כנים. ערגה לכנים, זה לא מוזר? עזוב בן־אדם, יש ערגות שכאלה.

אנא ממך, בשנות הילדות!

אני לא מדבר על ילדות. איך הסתכלתם פעם מה עושה מנהל העבודה מאחורי הקנטינה עם הנקבה ההיא? אתה חשבת שהוא חונק אותה שעה שהם התנודדו כל כך; אתה רצית לצעוק מתוך תחושת אימה, אבל הילדה תחבה את אצבעה בגבך ועיניה לוהטות, אתה זוכר? התחבאתם אז מאחורי הגדר בנשימה עצורה, ועיניך כמעט יצאו מחוריהן. זקנה בלה כזאת, נוראה, שדיה התגלגלו על בטנה והיא קללה בכל אשר הלכה; אבל אז היא שתקה, רק התנשפה בכבדות.

די!

אני כלום. אני רק נזכר שפעם בראשון בשבת הלכת לבקר אצל הילדה. המקום היה כו מת; הכל היו בקנטינה או ישנו בצריפים. צריפה היה ריק, רק היתה בו צחנה של מלונת כלב. אחר־כך עבר שם מישהו ואתה התחבאת מאחורי ארגז; אחר־כך נכנסה הילדה ואחריה גבר שסגר את הדלת בבריח.

זה היה אבא שלה!

אני יודע. איזה אבא נחמד, האמת ניתנת להיאמר. הוא סגר את הדלת והשתררה חשכה. אי אפשר היה לראות דבר, אבל לשמוע, בן־אדם לשמוע יכולת את הילדה נאנחת וקולו של הגבר גוער בה ומרגיע אותה; אתה לא הבנת מה זה וסתמת את פיך באגרופך לבל תזעק באימה נואשת. אחר־כך הגבר קם ויצא; אתה נשארת עוד שעה ארוכה כפוף ומתחבא מאחורי הארגז ולבך הלם בחוזקה; אחר־כך הלכת בשקט אל הילדה, היא שכבה על ערמת סמרטוטים והתייפחה. היה לך צר עליה, ורצית להיות גדול ושיהיו לך כִּנִים ולהבין מה פירושו של כל זה. כעבור כמה רגעים שיחקתם בפתח הצריף באטבי כביסה; אבל ההתנסות, בן־אדם, היתה זאת התנסות – אני לא יודע איך אתה יכול להוציא אותה מחייך.

כן. לא. לא יכול.

אני יודע שאתה לא יכול. המשחקים שלכם אחר־כך כבר לא היו כל כך תמימים. רק תיזכר. ואתה היית בן שמונה.

כן, בן שמונה.

והיא בת תשע, אבל מושחתת כמו שד. צועניה או משהו כזה. חבר יקר, התנסות כזאת בשנות הילדות, זה משאיר משהו בבן־אדם.

כן, משאיר.

איך הסתכלת אחר־כך באמא – כמעט בסקרנות, האם היא גם כן כזאת. כזאת כמו האשה מהקנטינה או כמו הילדה הצועניה. והאם אבא גם כן כזה מוזר ומגעיל. התחלת להתבונן בהם, איך ומה – שמע, ביניהם גם כן לא הכל היה בסדר.

אמא היתה – אינני יודע; איכשהו אומללה או משהו כזה.

ואבא היה חלשלוש, חלשלוש עלוב. לפעמים הוא נתקף זעם, אבל מלבד זאת – זה היה נורא, מה הכל הוא ספג מידי אמא. אלוהים היודע במה הוא היה אשם; מכל מקום הוא סבל מידיה השפלות ועינויים למכביר. אותך היא אהבה, אבל אותו – בן־אדם, כמה שהיא שנאה אותו! לפעמים התחילו לריב בגלל איזה שטות – ואז דחפו אותך החוצה, לך לשחק. ואז אמא דיברה, ואחר־כך אבא רץ החוצה, סמוק וזועף, טרק את הדלת והתחיל לעבוד כמו מקולל, ללא מלים, רק התנשף. ואמא בבית בכתה מתוך תחושת ניצחון וייאוש, כמו אדם ששבר את הכלים, כך, וזה הסוף. אבל לא היה סוף.

זה היה גיהינום!

זה היה גיהינום! אבא היה איש טוב, אבל רבצה עליו אשמה כלשהי. אמא היתה הצודקת, אבל היא היתה רעה. והילדון ידע, זה נורא לְמַה הכל ילד כזה מתוודע; הוא רק איננו יודע מדוע זה כך. וכך הוא רק מתבונן ונבוך בראותו שמתרחש משהו מוזר ורע שהגדולים מסתירים ממנו. הכי גרוע זה היה כנראה בתקופה שבה הילדון התרועע עם הילדה הצועניה; יושבים ליד השולחן, אבא שותק ואוכל; פתאום אמא מקבלת התקף כזה של תנועות חדות וקטועות, זורקת צלחות ואומרת בקול חנוק, לך, בן, לך לשחק. ואחר־כך השניים באים חשבון זה עם זו, מי יודע כמה פעמים כבר ומי יודע כמה כבדים הדברים וכמה הם טעוני שנאה והילדון, נטוש ואובד עצות, בעיניים דומעות נודד אל מעבר לנהר, אל הילדה הצועניה. הם ישחקו בצריף המלוכלך הלוהט מקרני השמש ומסריח כמו מלונת כלבים; מתוך משחקם הם סוגרים את הדלת על בריח; משתררת חשכה שחורה והילדים משחקים משחק מוזר ומתועב; אין כבר חושך, האור חודר בעד חריצים שבין הקרשים; לפחות אפשר לראות את עיני הילדים הלוהטות. באותו רגע ממש ניגש אבא לעבודתו כמי שרובצת עליו קללה ואמא מזילה דמעות של ניצחון וייאוש. והילדון מרגיש כמעט הקלה, אוף מגיע לכם, גם לי יש עכשיו סוד משלי, משהו מוזר ורע שיש לכסותו. הוא כבר לא מתייסר כל כך שלגדולים יש סודות, משהו שבעטיו דוחפים אותו החוצה בעד הדלת. עכשיו יש גם לו סוד, שלא ידוע שוב להם; עכשיו הוא יישר את החשבון ודרכו התנקם בהם. זאת היתה הפעם הראשונה –

מה?

זאת היתה הפעם הראשונה שהתנסית בהנאה מרוע. אחר־כך כבר היית הולך אל הצועניה כמו המום; לפעמים היא הכתה אותך ומשכה אותך בשערותיך, לפעמים נשכה אותך באוזן כמו כלבלב, עד שקור של הנאה עבר לך בגב; היא השחיתה אותך לפני ולפנים, ילד בן שמונה, ומאז זה היה בתוכך –

כן.

– לכמה זמן?

– לכל אורך החיים.

פרק כ"ז

ומה אחר־כך?

אחר־כך כלום. אחר־כך הייתי תלמיד מפוחד וביישן, אשר שינן ואגרופיו על אוזניו. זה לא היה כלום, לגמרי לא כלום.

היית הולך לאיזה מקום בערבים.

על הגשר, על גשר כזה מעל לתחנת הרכבת.

מדוע?

כי היתה עוברת שם נקבה שכזאת. יצאנית. זקנה ובעלת גולגולת דמוית מוות.

ואתה פחדת ממנה.

נורא. הסתכלתי למטה מעל המעקה, והיא נגעה בי בחצאיתה. כאשר הפניתי את ראשי, והיא ראתה שאני רק נער, המשיכה ללכת.

ולכן הייתָ הולך לשם.

כן, כי פחדתי ממנה. כי כל הזמן חיכיתי שהיא תיגע בי בחצאיתה.

הממ. זה לא הרבה.

אבל כן הלא אמרתי שהיא היתה נוראה!

ומה היה עם החבר הזה שלך?

כלום; זה לא היה משהו כזה. על דברת הכבוד שלי.

אני יודע. אבל מדוע נטלת ממנו את האמונה באלוהים, שעה שהוא נועד להיות כומר?

כי – כי רציתי להציל אותו מגורלו!

להציל! איך הוא היה צריך ללמוד לאחר שגזלת ממנו את אמונתו? אמו הקדישה אותו לשרות האלוהים ואתה אמרת להוכיח לו שאלוהים לא קיים. יפה, מה? המסכן איבד על זה את ראשו; אחר־כך לך ותתפלא שהוא לא היה מסוגל אפילו לגמגם מלה אחת בבית הספר! עזרת לחבר, האמת ניתנת להיאמר; והוא תלה את עצמו והוא בן שש־עשרה –

תפסיק!

כרצונך. ואיך זה היה עם הנערה קצרת הרואי?

הלא אתה יודע. זה היה רגש כזה אידיאלי, טהור עד כדי איוולת, עד כדי – הו, ממש על־חושי.

אבל הדרך אליהם הובילה דרך סמטה שבה היו עומדות יצאניות ולוחשות: בוא אלי, חביבי!

זה לא חשוב! זה לא היה קשור בזה!

איפה! הלא יכולת ללכת לשם מהצד השני, הלא כן זה היה אפילו יותר קרוב; אבל אתה – אתה שרכת את רגליך דרך סמטת היצאניות ולבך הלם בעוצמה נוראה –

נו, ומה? אף פעם לא הלכתי אליהן.

לא, כמובן שלא העזת. אבל היתה בכך חוויה כזאת, מוזרה ומקוללת: האהבה האידיאלית והחטא הזול והמזוהם – לשאת את לבך, לב מלאך, דרך שדרת הזונות, זה היה העניין. אלה היו הדברים הלוהטים והמנצנצים, אני יודע. עזוב, מראה נפשך פנימה היה מוזר ביותר.

– כן, כך זה היה.

אתה רואה. ואחר־כך היינו למשורר, נכון? גם בפרק הזה יש משהו שלא מדברים עליו.

– – כן.

אתה לא יודע מה זה היה?

מה היה? נקבות היו. המלצרית בעלת העיניים הירוקות והבחורה השחפנית, – איך היא תמיד נשברה באהבתה ונקשה בשיניה, וזה היה נורא!

הלאה, הלאה!

והבחורה, אל־אלוהים, מה היה שמה, זו שעברה מיד ליד –

הלאה!

אתה מתכוון לזו שדבק בה דיבוק?

לא. אתה יודע מה היה מוזר? המשורר השמן, הוא היה מסוגל לעמוד באי אלה דברים; הוא היה חזיר וציניקן שמעטים כמותו; האם אתה יודע מדוע הוא היה מביט בך לפעמים באימה?

זה לא היה בגלל מה שעשיתי!

לא. זה היה בגלל מה שהיה בתוכך. אתה זוכר שפעם הוא נרעד מגועל ואמר: אֲתָּה חַיָה, אֲתָּה, אלמלא היית משורר כזה, הייתי מטביע אותך בביוב!

וזה היה – אז הייתי שיכור ורק ברברתי משהו.

כן, משהו שהיה בתוכך. זהו זה! בן־אדם: הגרוע ביותר והבזוי ביותר נותר בתוכך. זה היה מוכרח להיות – – משהו מקולל, שאפילו לא יכול היה לצאת. מי יודע, מי יודע, אלמלא פנית אז לאחור – אבל אתה בעצמך נבהלת מזה ו“ברחת בבהילות מכל מה שהיה בתוכך”. “עכשיו זה נסגר במכסה ולא יכול עוד לצאת”; אלא שלא היו אלה דקלי קוקוס, חבר; אלה היו דברים גרועים יותר. ייתכן שגם מלאך מהשמיים, אבל גם גיהינום, בן־אדם. גם גיהינום.

אבל זה היה הסוף!

נו, כמובן, זה היה כביכול הסוף. אחר־כך כבר רק דאגת להציל את נפשך. עוד מזל שבאה עליך אותה יריקת דם; הזדמנות נפלאה להתחיל חיים חדשים, נכון? להיצמד לחיים, להתבונן בליחה הנפלטת ולדוג דמי שמך. להסתכל בעניין מתון ונבון בנערים מהנהלת היער המשחקים כדורת, ותוך כדי כך להדביק אותם טיפן־טיפין באותו משהו חשוד מאד שהיה בתוכך. היקום במיוחד השפיע לטובה: לנוכח היקום מתאדה גם כל הרע הנמצא בתוך האדם. היקום הוא מוסד טוב.

פרק כ"ח

ואחר־כך בתחנתו של האדון הזקן, כאשר התאהבתי – האם גם שם זה היה בתוכי, כוונתי – הרע?

אתה רואה, בכלל לא. זה מוזר. חייך היו חיים רגילים ומאושרים לגמרי.

אבל האהבה הזאת לנערה־הבובה – כמה היה חסר שאפתה אותה?

זה כלום, דברים כאלה קורים.

אני יודע שנהגתי כלפיה… בסך הכל בהגינות; אבל תשוקתי אליה לא היתה – לא היתה – נו, לא היתה בגֶדֶר –

עזוב, זה כבר שייך לעניין.

האם התחתנתי אתה בכדי לטפס למעלה?

זה סיפור אחר. כאן מדובר בדברים עמוקים יותר, אתה מבין? למשל, מדוע כל כך שנאת את אשתך?

אני? האם לא התחתנתי אתה מתוך אהבה?

התחתנת.

ולא אהבתי אותה כל חיי?

אהבת. ויחד עם זאת שנאת אותה. רק תיזכר כמה פעמים שכבת לידה, היא ישנה ואתה חשבת: אלוהים אדירים, ככה לחנוק אותה! ללפות בשתי הידיים את צווארה ולסגור, לסגור – רק מה אעשה אחר־כך בגופה, זאת השאלה.

שטויות! זה בכלל לא היה – ומה אילו? האם אשם האדם בכל מה שעולה על דעתו? נניח שלא יכול להירדם וכועס שהיא ישנה כל כך בשקט. אנא ממך, מדוע שאשנא אותה?

בדיוק זה העניין. נניח על שהיא לא היתה כמו הצועניה הקטנה – או כמו המלצרית ההיא, אתה זוכר? הנבלה המזוהמת בעלת העיניים הירוקות. על שהיא היתה כל כך שקטה ומאוזנת. אצלה היה הכל כל כך שכלתני ופשוט – כמו חובה. אהבת איש ואשתו היא עניין של סדר והיגיינה, כמו לאכול או לצחצח שיניים. אפילו משהו כמו קדושה רצינית ורגילה. עניין נקי כזה, מהוגן ושל הבית פנימה. ואתה, בן־אדם, אתה שנאת אותה ברגעים כאלה שנאת מוות מטורפת.

– – כן.

כן. בתוכך הלא היתה הערגה לכנים ולמשחק תהומי קצר נשימה במלונה מסריחה. בכדי שזה יהיה מזוהם ופראי ונורא. ערגה נוראה למשהו שיהרוס אותך. אילו לפחות נקשה בשיניה, אילו טרפה את שערותיך, אילו עיניה דלקו באור מסתורי ומטורף; אבל היא כלום, רק תוקעת את שיניה בשפתה התחתונה ופולטת אנחה, ואחר־כך נרדמת כמו בול עץ, כמו אדם שמילא, השבח לאל, את חובתו. ואתה עצמך – רק מפהק; אין בך החשק למשהו רע, משהו שלא צריך להיות. אלוהים אדירים, ככה למחוץ את הצוואר הזה בשתי הידיים, – האם היא היתה מגרגרת כמו חיה ופולטת זעקה אל־אנושית?

או, אלוהים, כמה אני שנאתי אותה לפעמים!

אתה רואה. וזה לא היה רק מפני זה, בן־אדם. זה היה מפני שהיא היתה בכלל כזאת שקולה ומסודרת. כאילו נישאה רק למה שהיה בך נבון וראוי לכבוד, מסוגל להתקדם בקריירה משרדית ונגיש למה שהיה ראוי לטיפוח ביתי מופתי. אולי היא אפילו לא העלתה על דעתה שיש בך גם משהו אחר – משהו שונה תכלית שינוי, לכל הרוחות, בן־אדם! היא אפילו לא ידעה שהיא מסייעת בדחיקת הדברים האלה לפינה – וכעת זה מה שמשתולל לקרוע את השרשרת הכובלת, ומילל חרש מתוך שנאה. ללפות את הצוואר בשתי הידיים, ודברים שכאלה. יום אחד לצאת לאורך המסילה, וללכת, ללכת עד למקום שבו מפוצצים סלעים; עירום עד לחגורה, מטפחת על הראש ולשבור אבנים במכוש; לישון בצריף מזוהם המסריח כמו מלונת כלבים; עובדת קנטינה שמנה ששדיה מתגלגלים על בטנה, נקבות בתחתונים, ילדה מכונמת ונושכת כמו כלבלב; לסגור שם על בריח, אל תצעקי, קטנה, תְסתמי ת' הפה או שאני הורג אותך, ובינתיים נשמעת כאן נשימתה הסדירה והשקטה של רעייתו המופתית של אדון מנהל התחנה, פקיד ישר דרך וקצת היפוכונדר; מה לוא ככה לפתתי את הצוואר –

תפסיק!

ולא בגדת בה, לא היית גס רוח אליה, כלום; רק שנאת אותה בחשאי ובהתמדה. חיי משפחה יפים, מה? רק פעם אחת התנקמת בה קצת: כאשר עסקת בחבלה נגד הקיסר ירום הודו. אני אראה לך, גרמנייה אחת! – אבל מלבד זאת – נישואין למופת והכל תואם את אורחותיך: להיות רע ומנוול בחשאי; לדעת להסוות את זה אפילו בפני עצמך – ורק ליהנות מהמחשבה שאולי זה היה יכול לקרות. חכה, איך זה היה, כאשר היית שם למעלה במיניסטריון?

– – כלום לא היה.

אני יודע, שום כלום. רק לומר בלב לעצמך באימה, אבל אימה נעימה למדי, אלוהים שבשמיים, פה אפשר היה לעשות שחיתויות! פה יכלו להיות מיליונים, בן־אדם, מיליונים! היה מספיק רק לרמוז שאפשר לדבר אתנו –

ועשיתי את זה?

ישמור אלוהים! פקיד ללא רבב. מצפון נקי לחלוטין מהבחינה הזאת. זאת היתה רק מחשבה כזאת, מהנה, מה היה יכול להיות ואיך אפשר היה לעשות את זה. תכנית מפורטת ומתוחכמת: צריך היה להסדיר את זה כך וכך, וכן הלאה. ואחר־כך לא לעשות את זה, רק לשאת את היושרה ללא רבב בינות הפיתויים מימין ומשמאל. זה היה כמו הטיולים שלך אל אהבתך הטהורה דרך סמטת היצאניות, בוא אלי, חביבי! לא היה פשע מינהלי אחד לרפואה שלא הגית בו, שלא פשעת בנפשך; מצית את כל האפשרויות, ולא בצעת כלום. אמת נכון, במציאות לא יכול אדם לבצע את הכל, וצריך להגביל את עצמו למקרים אלה ואלה; אבל בבואו רק לחשוב על הדברים, אין לו גבולות והוא יכול לבצע כביכול הכל. תיזכר בכתבניות!

זה שקר!

לאט. לאט. עזוב, היית אדון נכבד למדי במיניסטריון; רק להזעיף פנים, ולבנות האלה רועדות הברכיים. לקרוא לאחת מהן ולומר, גברת, יש לך פה המון שגיאות, אני לא שבע רצון מעבודתך; אני לא יודע, אבל בעצם היה עלי לבקש שיפטרו אותך. וכן הלאה; אפשר לנסות אצל כולן. והוסף לכך את המיליונים המשוגעים הנמצאים בהישג יד! מה בימים ההם לא תעשה בחורה כזאת תמורת משכורתה הזעומה וכמה סמרטוטים ממשי! הן צעירות ותלויות –

ועשיתי את זה?

איפה! מלבד להטיל עליהן אימה, גברת, אני לא שבע רצון מעבודתך, וכך. המעט רעדו ברכיהן לפניך, המעט הפנו אליך מבטי תחנונים? רק ללטף אותן בחביבות, וזהו. אבל זאת היתה רק אפשרות כזאת, משחק של זקן נהנתן. היו שם המון כתבניות כאלה, אפילו אי אפשר למנות את מספרן; ואם כבר, אז כבר: לעבור את כולן, אחת אחרי השניה. לשכור באחד הפרוורים חדר קטן, מגעיל ולא נקי מדי. או אילו אפשר היה להשיג צריף עץ לוהט מקרני השמש ומעלה צחנה כמו מלונת כלבים; לסגור על בריח, וחושך מסביב כמו חשכת הגיהינום; אפשר רק לשמוע קול גונח וקול מאיים ומרגיע.

ויותר אתה לא יודע?

יותר אינני יודע. זה לא קרה, שום דבר לא קרה; כאלה חיים רגילים. רק פעם אחת זה היה אמיתי בהחלט, זה היה אז כשהיית בן שמונה, עם הילדה הצועניה ההיא; או אז נפל דבר בחייך, שאולי באמת לא היה שייך אליהם. ומאז אותם ימים, נו: אתה כל הזמן ניסית להשליך את זה מעליך, וזה היה שם כל הזמן. כל הזמן רצית שזה יקרה עוד פעם אחת, וזה לא קרה עוד לעולם. בן־אדם גם זאת היא היסטוריה רציפה של חייך, אתה לא חושב?

פרק כ"ט

היסטוריה רציפה של החיים. אלוהים אדירים, מה לעשות בזה עכשיו? הלא אמת היא שהייתי אדם רגיל ובסך־הכל מאושר, אחד מאלה העושים את מלאכתם נאמנה; וזה העיקר. הלא החיים האלה עוצבו בתוכי מאז שחר נעורי; בהם הותיר את עקבותיו אבא בסרבל הכחול שלו, הרכון על קרשיו ומעביר אצבע על תוצר מלאכתו שהושלמה; וכל האחרים מסביב, הסתת והקדר, החנווני, הזגג והאופה, המרוכזים ברצינות ובתשומת לב מלאה במלאכתם, כאילו אין דבר בלתה. ואם מופיע דבר מה קשה ומכאיב, טורקים בדלת ועובדים ביתר להיטות. החיים אינם אירועים אלא עבודה, הם היצירה המתמדת שלנו. כן, ככה זה; גם חיי היו יצירה כזאת שהתחפרתי בה עד גובה אוזניי. הייתי כאובד עצות אם לא היה לי משהו לעסוק בו; כאשר נאלצתי בסופו של דבר לפרוש לגמלאות, קניתי פה בית קטן וגינה, שיהיה לי מה לעשות; זרעתי ועדרתי, ניכשתי והשקיתי, השבח לאל, זאת היתה עבודה שבה משקיע האדם את כולו, עד דלא ידע על עצמו ועל כלום מלבד על מה שהוא עושה; כן, היתה זאת מכלאה עשוית שבבים, שבה הייתי יושב בשפיפה כמו ילד; אבל חוויתי בה שמחות לרוב, ראיתי פרוש המביט בי בעין אחת כשואל: מי אתה בעצם? – אני אדם פשוט כזה, פרושי, כמו כל היתר החיים מעבר לגדר; עכשיו אני גנן, אבל זה למדתי מפי האדון הזקן – הלא אין דבר הניתן חינם, יש בדברים סדר מוזר וחכם, זאת דרך ישרה והכרחית. מינקותי ועם הלום. ככה; זאת ההיסטוריה הרציפה של האדם. האידיליה הפשוטה והפדנטית הזאת, כן.

אמן ואמן, זאת האמת. אלא שיש עוד קטע של היסטוריה, שגם היא רציפה וגם היא אמת לאמיתה. זאת ההיסטוריה של מישהו שרצה להתבלט על הסביבה הצרה החונקת שבה נולד, על הנגרים והסתתים, על חבריו, על כיתתו בבית הספר, תמיד ותמיד. גם זה בא משחר הינקות ונמשך עד עצם הסוף. וזה מהלך חיים הקרוץ מחומר אחר לגמרי, כזה בלתי מרוצה ומתנפח, המבקש יותר ויותר מקום לעצמו. האדם כבר לא חושב על עבודתו, אלא על עצמו ועל כך שיהא שווה יותר מזולתו. הוא איננו לומד למען התענוג שבדבר, אלא למען היותו ראשון. גם כשהוא מחזר אחרי הבובה של המנהל, הוא מתפאר בנפשו שיש לו משהו שאין למברקן או לקופאי. כל הזמן האני, רק האני. הלא אפילו בנישואיו הוא תופס יותר ויותר מקום, עד שרק הוא קיים והכל סובב סביבו. אז עכשיו יכול היה להסתפק במה שיש, הלא כן? זה בדיוק העניין, שלא יכול; לאחר שהשיג את כל מה שדרוש לו, עליו למצוא מקום חדש וגדול יותר, שבו יוכל שוב להתפשט לאט אבל בטוח. אבל פעם מגיע הסוף, זה המעציב בעניין, והסוף היה רע; לפתע פתאום האדם זקן ולא שווה כלום וערירי, והוא מתכווץ והולך עד אל לא־כלום. אז אלה החיים כולם, פרוש קטן שלי, ואני לא יודע האם הם קרוצים מחומר של אושר.

אמת נכון, יש עוד פרשה שלישית, גם היא רציפה וגם היא ראשיתה בשחר הינקות; זה סיפורו של ההיפוכונדר. הסיפור הזה שורשיו אצל אמא, אני יודע; היא היא שפינקה אותי והחדירה בי את הפחד לשלומי. האיש הזה היה כאילו אחיו החלשלוש והחולני של בעל המרפקים; שניהם אנוכיים, אמת נכון, אבל בעל המרפקים היה תוקפני וההיפוכונדר דפנסיבי; הלה פחד רק על עצמו ורצה שחייו יהיו אולי צנועים, העיקר שיהיו בטוחים. הוא לא נדחף לשום מקום, הוא ביקש רק נמל והגנה מפני הרוחות – כנראה משום כך הוא היה לפקיד והתחתן והקיף את עצמו בגבולות. הוא הסתדר היטב עם האיש הראשון ההוא, האיש הטוב בעל החיים הרגילים; העבודה במסגרתה הקבועה העניקה לו תחושת בטחון וכמעט מפלט. בעל המרפקים היה טוב לסיפוק הצרכים החומריים ואמידות כלשהי, אפילו שתאוות הכבוד שלו שלא ידעה שובע הפרה לפעמים את שלוותו הנוחה של ההיפוכונדר. בכלל, שלושת מסלולי החיים האלה הגיעו ביניהם איכשהו לעמק השווה, אם כי לא התמזגו; האיש הרגיל עשה את מלאכתו בלא לדאוג לשום דבר אחר; בעל המרפקים ידע למכור אל התוצרת, אבל היה גוער לפעמים, את זה תעשה ואת זה אל תעשה, מזה לא יצא לך שום דבר; נו, וההיפוכונדר – הוא לכל היותר החמיץ פנים מתוך דאגה: רק לא לקרוע את עצמך והכל במידה. שלושה טיפוסי טבע אנושי, אבל לא היו ביניהם מדנים; הם הגיעו להסכם שבשתיקה, ואולי אפילו התחשבו זה בזה במידה כלשהי.

שלושת האישים האלה היו, אם כך אומר, חיי הלגיטימיים והמשפחתיים; בהם התחלקה אשתי וכרתה אתם ברית של נאמנות וסולידריות. אחר־כך היתה אישיות נוספת, והיא הרומנטיקן. הייתי אומר: חברו של ההיפוכונדר. אישיות חיונית מאד כדי לפצות על מה שההיפוכונדר התנזר ממנו: הרפתקה ורוחב לב. עם האחרים אי אפשר היה אפילו לדבר על זה; בעל המרפקים היה ענייני ומפוכח מדי, בעוד שהאיש הרגיל היה – נו, כזה רגיל וחסר דמיון. בעוד אשר ההיפוכונדר אהב את זה עד מאד; אתה חווה משהו, משהו מותח ומסוכן בעוד אתה בבית ובבטחון מוחלט; טוב שיש לאדם עתודה שכזאת של הרפתקה ואבירות. זה ליווה אותי מימי ילדותי, זה היה חלק הכרחי ונטוע עמוק בחיי, אך לא בנישואיי; על האישיות הזאת אסור היה שאשתי תדע. אולי היה גם לה אני אחר משלה, שלא היה קשר בינו ובין חיי המשפחה שלה וגם לא לחיי אהבת אשת איש שלה; אלא שעל זה אינני יודע דבר.

אבל יש עוד חזיון חמישי, וגם הסיפור הזה הוא רָציף ואמיתי; הוא מתחיל בנערותי. אלה היו חיי הבזויים, שאיש מבין האחרים לא רצה להיות מוזהה אתם. אפילו לדעת עליו היה אסור, רק לפעמים… בבדידות גמורה וכמעט בחשכה, בחשאי ובהסתר מותר היה ליהנות מהם קמעה; אבל זה היה קיים כל העת, רע ובזוי ודחוי עד כלות, וזה התקיים ברשות עצמו. זה כבר לא הייתי אני, וגם לא איזה הוא (כגון הרומנטיקן) אלא איזה משהו, דבר כל כך שפל ונדחק, שלא היתה לזה אישיות משלו. כל מה שהיה במידה כלשהי אני, הסתייג מזה בשאט נפש; אולי אפילו פחד מזה – בתור משהו הקיים כנגד האני שלי, שיש בו חורבן ושמד, אינני יודע איך לומר זאת. יותר אינני יודע, יותר אינני יודע; אני הלא אינני מכיר זאת, מימיי לא ראיתי אותו בשלמותו, תמיד רק כמשהו המגשש בעיוורון ובחשכה – נו, כן, כמו במלונה מסוגרת על בריח, מזוהמת ומסריחה כמו חיה.

ואחר־כך היה – לא סיפור שלם, רק שבר־סיפור. מקרה המשורר. אינני יכול שלא לומר: אני חש שהמשורר היה קרוב יותר אל השפל והבזוי מאשר אל כל דבר אחר שהיה בתוכי. בו היה כמובן משהו נעלה יותר – אבל הוא ניצב מהצד ההוא ולא מהצד שלי. אלוהים, לו רק ידעתי כיצד לומר זאת! כאילו רצה איכשהו לשחרר את זה, לפדות את זה, כאילו מנסה להפוך את זה לבן־אדם או למשהו יותר מבן־אדם. אבל לכך היה נחוץ חסד אלוהי או נס – מדוע אני חושב תדיר על מלאך המנופף בכנפיו? אפשר שהבלתי פדוי שָׂרָה עם איזה מלאך מושיע; לפעמים המלאך הזה נתלכלך בזוהמה, ולפעמים אולי נראה שהרע והבזוי ייטהר. כאילו חדר לתוך החושך בעד החרכים אור נגוהות חד ומסנוור שהיה כה יפה שאפילו הזוהמה נראתה בנוגה שלו קורנת בזוהר מדהים. אולי אותו בלתי פדוי היה אמור להיות לנשמתי, אינני יודע. אני רק יודע שזה לא קרה; הבזוי נותר בביזיונו, והמשורר שלא היה לו קשר למה שהיה האני המוכר והלגיטימי שלי, הלך לעזאזל; לא היה לו מקום ביתר הסיפורים.

זה, אם כן, מְצַאי חיי.

פרק ל'

עוד לא לגמרי. נותר עוד סיפור אחד – או, ליתר דיוק, קטע של סיפור. אפיזודה, שאיננה משתלבת בשום היסטוריה רציפה אחרת ועומדת בפני עצמה. יהא מקורה אשר יהא. בל אואשם – אבל אינני יכול להתחשב עד הסוף בצניעותי. מה שעשיתי במהלך המלחמה היתה בו מידה ניכרת של אומץ לב – ונאמר אפילו, גבורה. על זה היה בית דין שדה וחבל, חד וחלק, ואני ידעתי את זה אל נכון. אפילו לא נזהרתי ביותר, מלבד שלא נתתי שום דבר בכתב; דיברתי על זה עם עשרות קונדוקטורים, מכונאים ודוורים – אילו אחד מהם נכשל בלשונו או הלשין, היה רע ומר בשבילי ובשביל כל היתר. עם זאת לא הרגשתי שום הרגשת גבורה או רגשות נעלים, שום חובה לאומית, שום הקרבת חיים או מחשבות נעלות שכאלה; רק אמרתי בלבי שדבר כזה צריך היה להיעשות, נו, אז זה נעשה, כאילו זה מובן מאליו. אפילו קצת התביישתי שלא התחלתי בזה עוד קודם; ראיתי שהאחרים, ראשי בתי אב, הקונדוקטורים והמסיקים רק חיכו לזה שיוכלו לעשות משהו. למשל הבלם ההוא, אב לחמישה, רק אמר: “כן, אדוני המנהל, אל תדאג, אני אמסור את זה.” גם הוא יכול היה ללכת לתליה, והוא ידע זאת. אפילו לא הייתי צריך לקרוא להם, לאנשים שלנו, והם באו מעצמם, בקושי הכרתי אותם. “התחמושת הולכת לאיטליה, אדוני המנהל, שם מתבשל משהו.” וזהו זה. עכשיו אני רואה, כמה נהגנו באי זהירות – מצדם ומצדי, אבל זה אז בכלל לא נחשב. אני קורא לזה גבורה, כי האנשים האלה היו גיבורים; אני לא הייתי טוב יותר מהם, רק הוספתי לזה קורטוב של ארגון.

חסמנו את כל התחנות, איפה שרק היה אפשר, כולל התחנה של האדון הזקן. קרה לו שם אסון, והאדון הזקן יצא מדעתו ומת. אני ידעתי שאני הוא שעשיתי לו את זה, אהבתי אותו בכל לבי, אבל ברגע הזה לא היה איכפת לי. מה שמכונה גבורה איננו איזה רגש נעלה או התלהבות או משהו כזה; זהו כורח כאילו מובן מאליו וכמעט עיוור, מצב כזה אובייקטיבי נורא; מניעים פה, מניעים שם, הולכים על זה ודי. זה אפילו לא רצון, הבן־אדם נגרר לזה ומעדיף שלא לחשוב על זה יתר על המידה. ולאשה אסור שייוודע, זה לא עניין לנשים. ובכן, זה הכל לגמרי פשוט, ולא הייתי צריך לחזור לזה; אבל עכשיו העניין הוא, כיצד זה מתקשר לפרשות החיים האחרות שלי.

מנהל התחנה האידילי הזה, לא, הוא לא היה גיבור; פחות מכל זה היה על פי טבעו לעסוק במשהו כמו חבלה במסילות הברזל האהובות שלו. כמובן, מנהל התחנה האידילי אבד באותם ימים כמעט לגמרי; תחנתו הנקיה למופת הפכה לבית משוגעים מזוהם בידיו של סרן שיכור; למנהל תחנה קפדן כבר לא היה מקום בעולם ההוא. בעל המרפקים, לא: הוא לא היה מסכן כל כך הרבה, והיה אומר בלבו מה ייצא לי מזה; זה היה עלול, אנחנו זוכרים, להיגמר רע, ורוב הזמן היה נדמה שהקיסר ירום הודו ינצח. זאת ועוד: בעניין הזה אסור, וגם אי אפשר, לחשוב על עצמך; ברגע שתתחיל לחשוב מה מצפה לך, ייפול לבך ויבוא הסוף המר. זה היה יותר כמו הרגשה לעזאזל אתי וחיי חשובים כקליפת השום; רק כך אפשר היה לעמוד בזה. לא, בעל המרפקים לא היה קשור לזה. וההיפוכונדר, שפחד כל ימיו על חייו, עוד פחות; מה שמוזר הוא שהוא לא התנגד למפעל הזה. הרומנטיקן – לא. זה לא היה רומנטי בכלל, אפילו לא קורט של חלום או הרפתקה; זה היה כל כך מפוכח וכל כך ענייני, ופראי רק כזית, רק במידה שזה גרם לי לשתות רום; אבל זה היה יותר תחושה של חֶבְרֶמַנִיוּת שקשרה בינינו. הייתי רוצה לחבק את הבַּלָמִים והקונדוקטורים, לשתות אתם ולהרעיש, בחורים, חברים יקרים, בואו נשיר! אני, שהייתי כל ימי מתבודד! זה היה הצד היפה של העניין, ההתמזגות עם האחרים, האהבה הגברית לחברים. שום גבורת סולו, אלא שמחה מהחבורה הנפלאה, לכל הרוחות אנחנו אנשי הרכבת, אנחנו נראה להם! לא שהיתה נאמרת על כך ולוא מלה אחת, אבל הרגשתי את זה, ואני חושב שהרגשנו את זה כולנו. ראה גם ראה, עכשיו נתמלא מה שהיה חסר בילדותי: אני כבר לא יושב ליד המכלאה שלי עשוית השבבים, אני הולך אתכם, בחורים, הולכים יחד ולא חשוב לאן! בדידותי התפוגגה, היה לנו עניין משותף; כבר אין רק אני, ואיזו הליכה, אדוני, זאת היתה כברת הדרך הקלה ביותר. כן, קל יותר וטוב יותר מאהבה.

אני חושב שהחיים האלה בכלל לא היו קשורים למסלולי החיים האחרים.

אלוהים שלי, עוד סיפור חיים אחר שהייתי כמעט שוכח. סיפור אחר, וכמעט הפוך לעומת כל האחרים – בעצם רק רגעים מוזרים כאלה שנראה שהם שייכים לחיים אחרים לגמרי. למשל, ערגה כזאת להיות כמו קבצן בפתח כנסייה; ערגה לא לרצות דבר ולוותר על הכל; להיות עני וערירי ולמצוא בזה איזו שמחה או קדושה – אינני יודע איך לומר זאת, למשל, בהיותי ילד, הפינה הזאת בין הקרשים; אהבתי את המקום הזה מאד, כי הוא היה קטן ונטוש, והיה לי שם טוב ויפה. אצלנו היו הקבצנים המקומיים עוברים בכל יום ששי מבית לבית לקבץ נדבות; הייתי הולך אתם, אינני יודע מדוע, התפללתי כמוהם וכמוהם מלמלתי “יברכך אלוהים ויגמול לך” ליד כל דלת. או הנערה ביישנית קצרת הרואי – גם בזה היה הצורך למשהו כנוע, עני ונטוש, כולל השמחה המיוחדת, כמעט ההתעלות הדתית. וזה ליווה אותי כל הזמן: נגיד המחסום שבסוף המסילה בתחנה האחרונה בעולם, הכל רק פסים חלודים, עשבים שוטים, מקום נטוש שאיננו טוב לשום דבר; שם הרגשתי הכי טוב. או המסיבות בבקתת האתת: היא היתה כל כך צרה ודחוסה, אל־אלוהים, כמה טוב היה לחיות כאן! גם בתחנה שלי היתה לי פינה כזאת, זה היה בין המחסנים והגדר; כלום מלבד חלודה, שברים וסרפדים – לכאן כבר לא יגיע אף אחד מלבד אלוהים, וזה עצוב ורגוע כמו הבלי העולם כולו. ואדון מנהל התחנה לפעמים היה נעצר שם אפילו לשעה, ידיו שלובות על גבו ומתבונן בהבלי עולם. הגיעו עובדי התחנה – אולי שנסלק את זה? לא, תשאירו את זה כמות שזה. אותו יום כבר לא הבטתי ימינה או שמאלה, לראות מה האנשים עושים. מדוע לעשות כל הזמן כזאת או כזאת? בפשטות, להיות, ולא יותר: זה מין מוות שקט וחכם. אני יודע, היתה זאת בדרכה שלילת החיים; לכן זה לא מתאחה עם שום קשר אחר; זה פשוט היה ולא התרחש, כי אין התרחשות מקום שהכל הבל.

פרק ל"א

אז כמה פרשיות חיים יש: ארבע, חמש, שמונה. שמונה פרשות חיים המרכיבות את חיי; ואני יודע, אילו היה לי יותר זמן וראשי היה בהיר יותר, יכולתי למצוא עוד שורה שלמה של פרשות, אולי בלתי קשורות אלה באלה, כולל כאלה שאולי קרו רק פעם אחת ונמשכו רק רגע קט. וייתכן שיש עוד יותר פרישות שבכלל לא היו ולא נבראו; אילו חיי היו מתפתחים אחרת, אילו הייתי משהו אחר או פגשתי התרחשויות אחרות, היו אולי נעורות בי – הייתי אומר – אישיויות אחרות, מסוגלות להתנהג אחרת משאני התנהגתי. אילו, נגיד, היתה לי אשה אחרת, יכולתי להתפתח לאיש מדון קל לכעוס; או בנסיבות אחרות אולי הייתי מתנהג כאדם קל דעת; אינני יכול לשלול את זה, אינני יכול לשלול כלום.

עם זאת, אני יודע היטב שאינני אישיות מעניינת או מורכבת או מי יודע מה; אני חושב שדבר כזה לא עלה על דעת איש לגביי. מה שהייתי במהלך חיי, הייתי במלואו, ומה שעשיתי עשיתי, כפי שאומרים, בכל נפשי ובכל מאדי. מימיי לא הגיתי בעצמי, לא היתה לי אפילו סיבה לכך; לפני כמה שבועות התחלתי לכתוב את הדברים האלה וציפיתי בשמחה, כמה יפה ופשוטה תהיה העלילה, העשויה מיקשה אחת. אחר־כך מצאתי שסייעתי לפשטות ולאחידות הזאת, אפילו ללא כוונה. לכל אדם יש תפיסה מסויימת על עצמו ועל חייו, ועל פי זה הוא בוחר, או אפילו עורך, את העובדות, בכדי לקבל אישור לתפיסתו. אני חושב שיצאתי לכתוב משהו כמו הגנה על חיים רגילים, כשם שאנשים מפורסמים ובלתי רגילים כותבים זכרונות להגנת גורלותיהם הבולטים והבלתי רגילים; הייתי אומר שגם הם מסייעים לתולדות חייהם בכדי ליצור מהם תמונה אחידה ומתקבלת על הדעת. הדברים נראים יותר סבירים כשמעניקים להם קו מאחד. עכשיו אני רואה: איזו סבירות! חייו של אדם הוא הצבר של כמה מסלולי חיים אפשריים, שמהם מתגשם רק אחד, או אולי אחדים, בעוד שהאחרים מתגלים רק בקרעים, לרגע, או בכלל לא. כך איכשהו אני רואה כיום את סיפור חייו של כל אדם.

ניקח את חיי שלי – ואני אינני שום דבר מיוחד. היו בהם כמה גורלות שנשתזרו תדיר זה בזה; פעם היתה ידו של זה על העליונה ופעם אחרת של אחר. היו אחדים שלא היו מתמשכים, והם נראים יותר כאיים או אפיזודות בפרשת החיים כולה – כמו למשל סיפור המשורר או סיפור הגיבור. ושוב אחרים שהיו רק אפשרות מבצבצת באופן סתמי, כמו הרומנטיקן ואותו – איך לומר – קבצן בפתח הכנסייה. יחד עם זה, ככל שחוויתי גורל כלשהו מאלה או מילאתי תפקיד של אחת הפיגורות בו, תמיד זה היה אני, והאני הזה היה כל הזמן אותו האדם שלא נשתנה מההתחלה עד הסוף. זה הדבר המוזר. האני הזה הוא משהו הנמצא מעל לפיגורות האלה וגורלותיהן, משהו גבוה יותר, יחיד ומאחד; האם זה לא מה שאנו מכנים נשמה? אבל האני הזה הלא לא היה לו שום תוכן משלו, פעם הוא היה ההיפוכונדר ופעם הגיבור ולא היה מה שירחף מעליהם! האני הלא היה כשלעצמו ריק, ובכדי להקנות לעצמו דמות כלשהי, היה עליו לקבל בהשאלה את אחת הדמויות ואת חייה! זה דומה קצת למצב שבו, בהיותי ילדון קטן, עליתי על כתפיו של פראנק השוליה והרגשתי חזק וגדול כמוהו; או כאשר החזקתי את ידו של אבא בשעת הליכה הרגשתי רציני ומכובד כמוהו. ככל הנראה היה האני מוסע על כתפי מסלולי החיים האלה; הוא רצה ונצרך מאד להיות מישהו, ולכן נאלץ ליטול לעצמו מסלול חיים זה או אחר –

לא, עוד אחרת. נאמר שהאדם הוא בעצם משהו כמו המון אנשים. בהמון הזה מהלך, נניח, אדם רגיל, היפוכונדר, גיבור, בעל המרפקים ומי יודע מי עוד; זה המון ססגוני, אבל יש לו דרך משותפת. תמיד אחד מהם ניצב בראש ומנהיג כברת דרך; ובכדי שייראה שהוא מנהיג, נדמה בנפשנו שהוא נושא דגל ועליו כתוב אני. כך, עכשיו הוא אני. זאת רק מלה, אבל היא בעלת עוצמת פיקוד; כל עוד הוא אני, הוא אדון ההמון. אחר־כך מישהו אחר מתוך ההמון נדחף קדימה, נו, ועכשיו הוא הנושא את הדגל והוא האני המוביל. נגיד שהאני הוא רק כלי עזר כזה, דגל העשוי רק לשם הצבת משהו, המייצג את אחדות ההמון, בראשו. אלמלא ההמון, לא היה צורך גם באות ההיכר המשותף. החיות אין להן שום אני, כי הן פשוטות וחיות רק את האפשרות היחידה שלהן; אבל ככל שאנו מורכבים יותר, אנו מוכרחים להביא לידי ביטוי את האני שבתוך עצמנו ולהרימו גבוה ככל האפשר; צאו וראו: זה אני.

ובכן, המון; המון שיש לו אחדות משלו וגם מתחים פנימיים וקונפליקטים משלו. נאמר שמישהו בתוכו הוא החזק ביותר, כה חזק שהוא בולט מעל ראשי כולם. הוא ישא את האני לאורך כל הדרך ולא יניח לזולתו להשתלט עליו. אדם כזה ייראה לאורך כל חייו כעשוי מיקשה אחת. או שיש בהמון הזה אחד המתאים יותר מזולתו למקצוע או לסביבה שבה האדם חי, והוא יהיה המוביל. אני. במקרה אחר ישא את דגל האני אותו אדם הנראה המכובד ביותר ושיש לו הופעה מייצגת; אז יאמר האדם בלבו: הנה כמה אני גברי ואצילי! או שיש בהמון אישיות מתגנדרת, עקשנית, ואנוכית; היא תשתדל שהיא תחזיק בדגל, והיא תתחכך ותשתפשף בתוך האדם רק על מנת להגיע לפסגה; ואז האדם חושב אני כזה וכזה, אני פקיד קורקטי ואני איש עקרונות. יש בתוך ההמון כאלה שאינן נוטרים חיבה זה לזה; אחרים מתגודדים יחד ויוצרים קליקה או רוב המתחלק אחר־כך באותו אני ומונע מאחרים להגיע לשלטון. אצלי זה היה האיש הרגיל, בעל המרפקים וההיפוכונדר, שהקימו יחד איזו שותפות או מפלגה והעבירו את האני שלי מיד ליד; הם היו מתואמים היטב והחזיקו בדגל רוב ימי. לפעמים היה בעל המרפקים מאוכזב, לפעמים האיש הרגיל וויתר מתוך טוב לב או מתוך מבוכה, לפעמים נכשל ההיפוכונדר בשל חולשת רצונו; אחר כך נפל הדגל שלי לזמן מה לידיים אחרות. האיש הרגיל היה החזק ביותר והעקשן ביותר, כזה חמור גרם; לכן הוא היה רוב הזמן נושא הדגל. השפל והרע לעולם לא הגיעו לידי היות אני; כאשר הגיעה שעתו, הושפל הדגל עד עפר, אם לומר כך; אז לא היה שום אני, רק תוהו ובוהו בלי הנהגה ושם.

אני יודע שזה רק דימוי; אבל זה הדימוי היחידי המאפשר לי לראות את כל חיי לא פרוסים על פני הזמן, אלא כל מהלכם בבת אחת, עם כל אשר היה, בצירוף אינסוף של אפשרויות שיכלו להתרחש.

אלוהים אדירים, המון כזה, בעצם זאת דרמה! כל הזמן מתרחש בתוכנו מאבק והמדון הנצחי חותר אל פתרונותיו. כל אחת מהאישויות המובילות היתה רוצה להשתלט על כל חיינו, רוצה להיות הצודקת ובכך להיות לאני המוכר. האיש הרגיל רצה לשלוט בכל חיי, וכן גם בעל המרפקים, וגם ההיפוכונדר; זה היה מאבק, מאבק שקט ועיקש על מה אני אהיה. דרמה מוזרה כזאת, שבה אין הנפשות הפועלות צועקות זו על זו ולא הולכות זו מול זו בסכינים; הן יושבות ליד שולחן אחד ומשוחחות על העניינים השוטפים שאינם מעלים ואינם מורידים; אבל כמה מתח יש ביניהם, אלוהים, איזה מטען של מתח ושנאה מונח ביניהם; הבחור־הטוב הרגיל סובל מזה דומם ובחוסר אונים; הוא לא יכול לצעוק, כי הוא מטבעו קצת כנוע; הוא שמח כשניתנת לו ההזדמנות לשקוע עד מעל לאוזניו בעבודתו בכדי לשכוח את האחרים. ההיפוכונדר מתערב בעניינים רק לעתים רחוקות; הוא חושב יותר מדי על עצמו והוא מר נפש על שיש גם עניינים אחרים זולתו; אלוהים שבשמיים, איזה שעמום, האחרים עם הדאגות המטופשות שלהם! ובעל המרפקים מעמיד פנים שאינו מרגיש את האווירה העוינת והמחניקה; הוא מתפאר, לועג לכל ומיטיב לדעת הכל, זה צריך להיות כך וזה אחרת, זה מיותר ורצוי היה לעשות כך שתצא מזה איזו תועלת. והרומנטיקן – הוא בכלל איננו מקשיב, חושב על איזו תיירת יפה מחו"ל ולא יודע מה קורה. אחר־כך ישנו קרוב המשפחה העני והנחבא אל הכלים, הנסבל מתוך חמלה, כזה קבצן מסכן לפני אלוהים; הוא לא רוצה כלום ולא אומר כלום, רק לוחש, מי יודע מה הוא לוחש לעצמו בחשאי ובשקט; אולי היה יכול לטפל בהיפוכונדר וללחוש זאת על אוזנו, אבל האדונים אינם לוקחים את קיומו בחשבון, איפה, כזה שוטה רפה־שכל וסביל! ויש עוד משהו שלא מדברים עליו; לפעמים זה משמיע רחש מזעזע כמו רוח רפאים, אבל האדונים האלה ליד השולחן רק קצת מזעיפים פניהם וממשיכים לדבר על ענייניהם, כאילו לא קרה דבר; רק יורים זה על זה במבטיהם עוד קצת יותר בזעם ובשנאה, כאילו מאשימים זה את זה שיש פה משהו הרוחש ומזעזע. בית מוזר. פעם פרץ לתוכו מישהו, משורר; הוא הפך הכל ראש על רגל והטיל אימים יותר מרוח הרפאים; אבל גם האחרים, הדואגים לעצמם, דחקו אותו איכשהו מתוך הבית המהוגן וכמעט מכובד – זה כבר היה מזמן. ופעם הגיע ברנש אחד שכזה, זה היה הגיבור; הוא לא עשה מהומות והתחיל להנחית פקודות כמו במבצר נצור, בחורים, צריך להיכנס לזה, וככה. וראה זה פלא, איזה צוות זה היה: בעל המרפקים קרע את עצמו מרוב להיטות, האיש הרגיל גילה כוחות כמו שניים, וההיפוכונדר הרגיש לפתע בהקלה שלא איכפת לו בכלל מחייו. אלה היו ימים, בחורים, ימים של גברים! ואחר־כך נגמרה המלחמה ולגיבור כבר לא היה מה לעשות; איזו הקלה באה על השלושה כשהפולש הלך לו! כך, עכשיו באנו אל הנחלה, השבח לאל, הכל שוב שלנו.

אני רואה זאת כמו איזה חזיון, חי ומובהק. אלה, אם כן, הם החיים כולם, הדרמה בלא עלילה, ועכשיו קרב הקץ; אפילו המדון הנצחי איכשהו יושב. אני רואה זאת כמו איזה חיזיון. בעל המרפקים כבר לא מתנשא, לא מטיף מה היה צריך לעשות, ראשו בין כפות ידיו והוא מביט בקרקע, אלוהים אדירים, אלוהים אדירים! טוב הלב הרגיל איננו יודע מה לומר; הוא מצר על הגבר האנוכי ותאב הכבוד שקלקל את חייו; נו, לא היתה זאת הצלחה וחֲדַל לחשוב על זה. לעומת זאת יושב הקבצן המסכן ליד השולחן, העני שאיננו רוצה דבר, מחזיק את ידו של ההיפוכונדר ולוחש משהו, כאילו תפילה.

פרק ל"ב

היו בי דברים שעליהם ידעתי, זהו אבא, ודברים אחרים שלגביהם הרגשתי, זאת אמא. אבל באבא ובאמא היו שוב אבות ואמהות שכמעט לא הכרתי; רק סבא אחד, שהיה, סיפרו, פרא־אדם, נשים וחבורות חברים; וסבתא אחת, אשה קדושה ואדוקה. אולי גם הם נוכחים בתוכי במשהו ומישהו בתוך ההמון הזה ירש את קווי אופיים. אולי ההמון המצוי בתוכנו הם אבותינו עד דור מי יודע כמה. הרומנטיקן, אני יודע, היה אמא, אבל הקבצן בשערי הכנסייה, זה יכול היה להיות צלמה של הסבתא האדוקה, והגיבור אולי איזה סב־ריבֵּעַ, שהיה שתיין בריא ובריון, מי יודע. אני מצטער עכשיו שאינני יודע פרטים על אבותיי; אילו לפחות ידעתי מה הם היו ועם מי התחתנו – גם מזה אפשר היה להסיק מסקנות. ייתכן שכל אחד מאתנו הוא סכום של בני אדם, הגדל והולך מדור לדור. ואולי אנו נבוכים מההשתנות האינסופית; לכן אנחנו רוצים להימלט ממנה ומקבלים את האני ההמוני על מנת שהוא יפשט אותנו.

לאלוהים פתרונים, מדוע עלי לחזור ולחשוב על אחי הקטן שמת מייד אחרי שנולד. מטרידה אותי המחשבה מה הוא יכול היה להיות. וודאי אחר לגמרי ממני; אחים לעולם אינם שווים. ובכל זאת הוא נולד מאותם ההורים ובאותם תנאי תורשה כמוני. הוא היה גדל באותה חצר נגרייה, עם אותו שוליה פראנק ואותו אדון מרטינק. אף על פי כן הוא היה עשוי להיות מוכשר ממני, או עקשן ממני, מגיע רחוק ממני או לשום מקום, מי יכול לדעת. ככל הנראה הוא היה בוחר מאותה שפעת האפשרויות העומדות לפנינו בשעת לידתנו – אי אלה אחרות ממני, והיה אדם אחר ממני לחלוטין. ייתכן שאנחנו נולדים כבר מהבחינה הביולוגית כריבוי, כהמון כזה, ורק במהלך התפתחותנו, בהשפעת הסביבה ובתוקף הנסיבות, אנחנו נהפכים לאדם אחד מסויים, פחות או יותר. אחי הקטן היה בלי ספק מגשים גורלות שכוחי לא עמד לי להגשימם, ושמא הייתי גם בהם יכול לזהות אי אלה דברים הנמצאים בתוכי.

נורא לחשוב על מקריות החיים הזאת. יכלו להיפגש שני אחרים מבין מיליוני תאי הרבייה, והיה יוצא מזה אדם אחר. זה לא הייתי אני, אלא איזה אח אלמוני, ואלוהים היודע איזה ברנש מוזר הוא היה. יכול היה להיוולד אחר מבין האלפים והמיליונים של אחיי האפשריים; נו, אני הוא שזכה בפיס הנכון והם הפסידו; מה לעשות, לא יכולנו להיוולד כולנו. ומה, בן־אדם, אם ריבוי הגורלות המצויים בתוכנו איננו אלא המוני האחים האפשריים שלא נולדו? נגיד שאחד מהם היה נגר ואחר גיבור; אחד היה מגיע רחוק ואחר היה חי כקבצן בשערי כנסייה; אלה לא היו רק האפשרויות שלי אלא גם שלהם! ייתכן שמה שהיה מקובל עלי בפשטות כחיי שלי לא היה אלא חיינו שלנו; שלנו שנולדנו וחיינו ומתנו מזמן, וכן שלנו שלא נולדנו אפילו ורק יכולנו להיות. אלוהים אדירים, זאת היא מחשבה נוראה, נוראה ויפה; מסלול החיים הרגיל הזה, שאני מכירו כה היטב ובעל פה, מביט בי לפתע אחרת לגמרי, והוא נראה ענקי מעבר לכל מידה ומסתורי. זה לא הייתי אני, זה היינו אנחנו. אינך יודע מה חיית, בן־אדם, אינך יודע, מה הכל חיית!

אז הנה אנחנו כולנו, ואנחנו המון רב. הנה, כל השבט שלנו; ואיך קרה שכולכם נזכרתם בי?

ובכן, באנו להיפרד; אתה הלא יודע –

מה?

נו, לפני שכולנו נתפזר. המקום הזה שלך מסודר יפה.

כן, כן, יקירי, יקירי! עליכם לסלוח לי, לא צפיתי לכם –

רהיטים יפים, בחורי, וודאי עלה כסף רב.

עלה, אבא.

רואים, בן, שהגעת רחוק. שִׂימַחְתָ אותי.

יחידי, ילד קטן שלי, פניך לא טובים! אין לך משהו?

אה, זאת אמא! אמא, אמא שלי, יש לי משהו עם הלב, את לא יודעת?

אל־אלוהים, עם הלב? אתה רואה, גם אני סבלתי מהלב. זה ירושה של אבא שלי.

והוא איננו פה?

ישנו. זה הלא הסבא הרע. זה הלא היה הוא שהילך פה אימים, זה אצלנו במשפחה.

תַּרְאֶה את עצמך, סבא שהכל קיללו אותו! זה אתה, החוטא? מי היה אומר זאת!

נו, עזוב. מי היה אומר זאת עליך! גם בך זה היה.

אבל באמא לא.

אנא ממך – נשים! זה הרי לא בשביל נשים. מה לעשות, גבר צריך להשתולל.

אצל זה פשוט כל כך, סבא!

כן, אני היית בחור כארז, נערי. נו, ומה, השתוללתי לפעמים.

ומשכת את סבתא בשערותיה על הרצפה.

משכתי.

אתה רואה; ואלי באים בטענות שרציתי לחנוק את אשתי המנוחה! זאת הירושה שלך, סבא.

אבל לא ירשת את הכוח שלי, ילד. אתה ירשת יותר מהטבע של נשים. לכן הכל בך היה כזה.. מוזר וחשאי.

כאן יכול להיות שאתה צודק. ראה גם ראה, ‘של נשים’! ואתה היית נשוי לסבתא האדוקה והקדושה?

איפה! לי היתה הסבתא העליזה. מה, לא שמעת עליה?

אני כבר נזכר! זאת היתה סבתא העליזה, שאהבה כל כך להשתעשע.

– – אני היא הסבתא העליזה. אתה זוכר איך מָתַחְתָּ את איש המברקה? זה היה מירושתי.

וממי ירשתי את מורשת האיש הכנוע והקדוש?

גם זה ממני, ילד. אני סבלתי הרבה מידי סבא המסכן, מה לעשות. האדם זקוק לסבלנות, נו, ומשלימים.

ומה הסבתא האחרת, האדוקה והקדושה?

היא היתה, מסכנה, אשה רעה. מלאת זעם, קנאה וקמצנות, ולכן היא שיחקה את הקדושה. את זה ירשת ממנה.

מה?

ובכן, זה שקנאת בכל אחד, ורצית להיות טוב מכולם, תינוק שלי מסכן.

ומה ירשתי מהסבא השני?

נגיד זה שֶשֵירַתְתָּ. הוא נולד, בחורי, עוד בתנאי עַבְדוּת ועבד עבודות פרך באחוזת האציל, כמו אבא שלו וסבא שלו –

וממי המשורר?

משורר? זה לא היה בשושלת שלנו.

והגיבור?

לא היה גיבור. אנחנו היינו, בן, כולנו אנשים רגילים. הלא היינו ועודנו דומים לכל האנשים שביריד הכפר.

הצדק אתך, סבתא, הצדק אתך, כמו ביריד הכפר. ואז שלא ייולד האדם כממוצע של אנשים כה רבים? מכל אחד ירש משהו, והכל יחד הוא כל כך ממוצע ורגיל – השבח לאל!

השבח לאל שהייתי אדם רגיל כזה. זה הלא הדבר העצום – שבכל זה הייתם אתם, אתם כולכם, כולכם השוכנים על כנפי השכינה!

אמן ואמן.

ואנחנו כולנו כמו ביריד הכפר. כל כך רבים יחד – זה הלא כמו חג גדול! לא להאמין, אל־אלוהים לא היית מעלה על דעתך שהחיים הם – חגיגה כבירה כזאת!

ומה אנחנו, אנחנו האחים האפשריים?

איפה אתם? אני לא רואה אתכם –

לא. לא רואים אותנו, אותנו אתה יכול רק לחשוב. למשל –

מה למשל?

למשל אני הייתי נגר והייתי מקבל לידי את הנגרייה של אבא. אל תשכח, היום זה כבר היה מפעל רציני, עשרים פועלים – וכמה מכונות! הייתי צריך לקנות ולצרף את חצרו של הקדר, ממילא אין שם כבר בית המלאכה לקדרות.

אבא חשב על זה.

נכון שחשב. אלא שלא היה לו בן נגר! חבל על הנגרייה. לאחר ככלות הכל, זה לא היה רע.

לא היה.

אשר לי, אני הייתי משהו שונה. בן־אדם, אני הייתי מראה לבנו של הצַבָּע! פראנק היה מלמד אותי להתקוטט וזהו. זה היה סופג משהו, הילד בן הצבעים!

ומה היית רוצה להיות אחר־כך?

לא חשוב. נגיד לשבור סלעים במכוש, עירום עד לחגורה, לירוק לתוך כף היד ולעבוד. השרירים האלה, חביבי, העיניים היו יוצאות לך!

עזוב אותי עם שבירת סלעים! אני הייתי הולך לאמריקה או לאיזה מקום אחר; לא רק לטפח פנטזיות על איזה הרפתקאות, זה לא כלום. לנסות את זה, לכל הרוחות, לנסות את מזלך ולצאת לעולם הגדול – לפחות לחוות משהו וללמוד מזה.

ליהנות ממשהו, זה רק עם נשים, חברים, אני הייתי הולך על זה. שתהיה זנזונת או נסיכה בשמלת טוויד –

גם זו מהקנטינה?

אפילו זו מהקנטינה עם השדיים על הבטן.

גם היצאנית על הגשר?

אפילו הזאת, בן־אדם. היא היתה צריכה להיות משהו, לכל הרוחות.

גם… הילדה בעלת העיניים המבוהלות?

היא במיוחד, היא במיוחד! ממנה לא הייתי מרפה סתם ככה! ובכלל – שהאופל ייקח, אני הייתי משתולל.

ומה אתה?

אני כלום.

מה היית?

נו, כלום, לא כלום. אני רק ככה. אתה מבין?

היית מקבץ נדבות?

אולי גם זה.

ואתה?

אני?… אני הייתי מת בן עשרים ושלוש. בטח.

ולא הייתָ מגיע לשום הנאה?

כלום. רק שהכל היו מרחמים עלי.

הם, אני מצדי הייתי נופל במלחמה. לעזאזל, זה טיפשי, אבל אתה לפחות בחברת חברים. וכאשר אתה מתפגר, אתה מרגיש לפחות זעם כזה, זעם כזה יפה ונורא, כאילו אתה יורק למישהו בפנים. נבלות, מה זה עשיתם?

ומשורר לא היה אף אחד מכם?

שתוק! אם כבר, אז להיות משהו מהוגן. מה שנוגע לך, אתה היית כמעט החלש בינינו, אתה לא היית יכול לעושת מה שאנחנו יכולנו – נו, יפה מצדך שנזכרת בנו, אחא. אנחנו הלא ככלות הכל דם אחד אנחנו. אתה, קבצן, הרפתקן, נגר, בריון, מזדנב אחרי נקבות, זה שנפל וגם זה שמת בטרם עת –

• כולנו דם אחד.

כולנו. האם ראית כבר, אחא, אדם שלא היה יכול להיות אחיך?

פרק ל"ג

עוד ככה להיות משורר, ששפר עליו גורלו; משורר הרואה מה יש בתוכו ומסוגל לתת לזה שם וצורה. אין שום פנטזיה, איש איננו יכול לבדות מה שאין בתוכו. לראות ולשמוע, זה כל הנס וכל הבשורה. ולהשלים במחשבה מה שבתוכנו רק נרמז. ואז הוא מוצא אדם שלם וחיים שלמים במה שבעיני אחרים איננו אלא רטט או רגע. הוא כל כך מלא ודחוס, שנגזר עליו לשדר את דברו לכל העולם. לך, רומאו, ואהוב במלוא שיגעון האהבה, רצח, אוֹתֶלו, גדוש הקנאה, ואתה, הַמְלֶט, הסס, כפי שהיססתי אני. אלה כולם מסלולי חיים אפשריים, התובעים כולם להיות נחווים. ומשורר יכול להעניק להם זאת ברוחב מידותיו הקסום והכל־יכול.

אילו יכולתי, כיכולתם של משוררים, להעניק לגורלות אלה, שהיו בתוכי, רצון משלהם, הם היו נראים לגמרי אחרת, ריבונו של עולם, אני הייתי הופך אותם למשהו אחר! האיש הרגיל הזה לא היה מתמנה למנהל תחנה; הא היה בעל משק, איכר העובד את אדמתו הוא; הוא היה מקרצף את סוסיו ומסרק את רעמותיהם, את המסורסים הכבדים, אדמוני הפרוות, בעלי זנבות ארוכים עד קרוב לקרקע; את שווריו היה תופס בקרניהם ומרים את עגלותיו בידיו, כזה ז’לובּ. והחצר מסוידת בלובן מבהיק, והגגות אדומים, ופתח הבית אשה, מנגבת את ידיה בסינרה, בוא לאכול, בעל המשק. היו לנו ילדים, אשה, כי שַׂדֵנוּ פורה. איזו עבודה היא זאת על שאינו שלך? – הוא היה איכר עקשן וקצר רוח, מעביד קשה על עובדיו, אבל ראה נא את החצר היפה, את הבהמה, את החיים התוססים סביב! זאת כבר איננה מכלאה עשוית שבבים, אדוני, זאת מלאכה של אמת בעולם של אמת. שיבוא מי שיבוא לראות איזו מלאכה עשיתי פה בנכסיי. – זאת, אם כן, היתה ההיסטוריה האמיתית, והאמת השלמה, המלאה שלא לחצאין על האיש הרגיל. האיכר הזה היה מושיט את צווארו למען משקו; לא כיון שזה טרגי, להפך, זה מובן מאליו; האם משק יפה שכזה לא שקול כנגד חיי אדם? נניח שהוא עובד בשדה ובכפר נשמעים צלצולי אזעקה, שריפה אצל מישהו. והאיכר הזקן רץ, לבו כושל, אבל הוא רץ; נורא מה שלב כזה יכול לעשות. כאילו הוא אומר להתפקע, כאילו הוא נסגר ואינו מסוגל להיפתח עוד, אבל האיכר רץ. עוד כמה צעדים, – אבל אולי זה כבר לא לב, זה רק כאב נורא ואיום. והנה אנחנו, הנה השער, הקירות הלבנים והגגות האדומים, איך זה שהכל מסתובב הפוך על הפוך על הפוך? זה הלא איננו קיר לבן, זה הרקיע. פה היתה תמיד חצר, מתפלא האיכר. אבל כבר רצים אנשים ויוצאים מהבניין ומנסים להרים גופו הכבד של בן־אדם.

או בעל המרפקים: גם זה היה סיפור אחר לגמרי. ראשית לכל, הוא היה מגיע יותר רחוק, לא היה מסתפק במכתבה במשרד; אפילו אינני יודע מה הוא היה צריך להיות בכדי להשביע את תאוות הכבוד שלו. והוא היה חסר מעצורים יותר, נורא בשאיפתו אל הכוח; היה צועד על גוויות להשיג את שלו; את הכל היה מקריב על מזבח גדלותו, את האושר ואת האהבה, את האנשים סביבו ואת עצמו. בראשיתו קטן ומושפל, היה מטפס למעלה, בכל מחיר; תלמיד למופת, היה משנן הכל ועוזר למורים ללבוש את מעיליהם; פקידון שתדלן, הניזון ממש מעבודתו, מתחנף אצל הממונים ומלשין על חבריו; אחר־כך הוא כבר יכול לתת פקודות לאחרים ומוצא בזה טעם. אדנותי וחסר רגש, מייסר אנשים, כמו נוגש עבדים המצליף בשוט; הוא כמובן נעשה אדם חשוב וככל שקצב צמיחתו מואץ, כן הוא נעשה מבודד יותר ובעל עוצמה יתרה ושנאת הבריות אליו גדלה והולכת. ועוד איננו שבע, לעולם לא יהיה אדון דיו, בכדי למגר את שפלות ראשיתו; עוד הוא חייב לקוד קידה בפני אי אלה אנשים והוא אומר להישבר מרוב להיטות בכיבודם של אלה; אלה שרידי קטנותו והיותו משרת, אשר בתוכו, שהוא טרם הדביר. ובכן, הלאה, עוד כברת דרך גבוה יותר, למתוח את כל הכוחות – ובאותו רגע נתקל בעל המרפקים במשהו, וכבר הוא למטה, בִּיוֵן הבושה וההשפלה, וזה הסוף. זה העונש בעבור רצונו להיות גדול, וזה עונש צודק. דמות טרגית; ראו, אדון כל כך קפדן היה ועכשיו הוא יושב וידו על לבו. האם היה לו אי פעם לב? ובכן, לא היה לו, ולפתע יש פה משהו שכואב חזק ועמוק. זה, אם כן, הלב, הכאב והעקה; מי היה מאמין, שיכול להיות כל כך הרבה לב באדם!

או ההיפוכונדר: רק לגמור את בניית דמותו, ולפנינו מפלצת ראויה להתכבד. המקרה שלו היה רודנות החולשה והפחד, כי אדם חלשלוש הוא הנורא ברודנים. הכל היו חייבים להסתובב סביבו, הלומי אימה ועל בהונות רגליהם. בל יצחק איש, בל ישמח בחייו, כי כאן שוכב אדם חולה. כיצד זה יכול אדם, כיצד מותר לו להיות בריא ועליז ושמח! אני אפסיק לכם את זה, נבלים שכמוכם, הלוואי שבפרצופכם יתגלה טיק הכאב, הלוואי וייבש מקור שמחתכם מרוב דיכאון ופחד! לפחות לכם, הקרובים לי ביותר, ארעיל את ימיכם ולילותיכם באלפי דרישות קטנוניות, לפחות אאלץ אתכם לשרת את מחלתי וסבלי – האם אני לא חולני וזכותי בכך? אז ראה אותם: הם ימותו לפני! מגיע להם, בעבור היותם בריאים! ובסוף נותר רק הוא, רק ההיפוכונדר; הוא שרד את כולם, ואין לו עוד את מי שייסר; עכשיו הוא באמת חולה, והוא לבדו; אין עוד איש לכעוס עליו, להטיל עליו אשמה על שהיום שוב רע לו יותר – כמה אנוכי מצדם שהם מתו! וההיפוכונדר שייסר את החיים, מתחיל חרש ובמרירות לשנוא את המתים, שעזבו אותו לנפשו.

ומה אפשר היה לעשות מהגיבור – הוא לא היה יוצא מזה בריא ושלם; פעם, בלילה, היו באים חיילים לעצור אותו – איך הוא היה סוקר אותם במבט יהיר, לוהט, ללועג, כמו בנו של הצַבָּע; הוא היה נורה בו במקום, כנראה בכדור בלב; רק עווית כזאת של כאב, והוא היה שוכב פרקדן בין הפסים. הסרן המטורף עם האקדח שלו – תיקחו את הכלב לחדר האיתות! ארבעה אנשי רכבת סוחבים את הגוף, אבוי, כמה אדם מת כזה כבד! – אותה עת כבר היה המשורר מת מזמן, היה משתכר אל מותו; היה גווע בבית חולים, נפוח ונורא; מה זה רוחש כל כך, האם אלה דקלי הקוקוס או כנפי מלאכים? על מיטתו מתפללת אחות רחמנייה, אוחזת את ידיו שלא יתורו כל כך בדליריום. אחות, אחות, איך זה נמשך: מלאך אלוהים, שומרני מרע –? והרומנטיקן, מה נאמר עליו? משהו היה מתבשל, איזה אסון איום ונורא; והוא היה גווע, וודאי למען התיירת היפה; ראשו היה בחיקה והוא היה לוחש: ne pleurez pas, madame ". כן; זה הסוף ההולם, אלה החיים הנכונים והשלמים כפי שהיו צריכים להיות.

האם אלה כולם, וכולם מתים? לא, נותר עוד הקבצן המסכן לפני אלוהים; האם הוא עוד לא מת? לא, לא מת, ייתכן שהוא חי לנצח. תמיד היה נוכח כאשר הכל נגמר; אשר על כן הוא יהיה נוכח בסוף הדברים כולם, ויסתכל.

פרק ל"ד

כל אחד מאתנו הוא אנחנו, כל אחד הוא המון הנמשך על אל מעבר לאופק. הבט בעצמך, בן־אדם, הלא אתה כמעט כל האנושות! זה הדבר הנורא: כשאתה חוטא, נופלת אשמת חטאיך על כתפי כולם, וכל כאב וכל קטנות שלך נישאת על כתפי ההמון. אסור לך, אסור להוביל כה הרבה אנשים בדרך ההשפלה וההבל. אתה הוא אני, אתה המוביל, אתה אחראי עליהם; את כל אלה הייתי חייב להביא ליעד כלשהו.

כן, אבל מה לעשות כשהגורלות רבים כל כך, כשהאפשרויות מגוונות כל כך! האם אני יכול להוביל את כולם ביד? האם עלי להתבונן עד נצח לתוך עצמי ולהפוך את חיי כמי שהופך בגד על פנימו ועל חוצו – שמא יש בהם עוד משהו? האם לא העלמתי עין מאיזו דמות זעירה נחבאת אל הכלים, המסתתרת מי יודע על שום מה מאחורי האחרים? האם אולי מוטל עלי לשלוף מתוכי כל עוּבָּרוֹן של חיים אפשריים? הלא מספרם עולה על חצי תריסר, אלה שניתן היה איכשהו להבדיל ביניהם ולכנות אותם בשם, וכבר זה יותר מדי; כל אחד היה יכול למלא מסלול חיים שלם – לשם מה להמשיך בחיפוש! אלה כבר לא היו חיים ובמקומם היה בא חיטוט מתמשך בנבכי הנפש –

אז עזוב את החיטוט, זה לא יוביל לשום מקום. האם אינך רואה שכל האחרים, יהיו אשר יהיו, הם כמוך, ושגם הם הם המונים? הלא אינך יודע אפילו מה משותף לך ולהם; אנא הבט, – הלא חייהם גם הם אינם אלא אחד מהמסלולים האפשריים לאין־ספור, שהם בתוכך! גם אתה יכולת להיות למה שהיה האחר, יכולת להיות אדון או קבצן או פועל פשוט עירום עד חגורתו; יכולת להיות הקדר או האופה או האבא הזה לתשעה ילדים, שריבת שזיפים מרוחה להם מאוזן עד אוזן. כל אלה הוא אתה, כיון שבך גלומות אפשרויות כה ססגוניות. אתה יכול להתבונן בכל האנשים ולזהות בהם מה הכל, בן־אדם, גלום בך. כל אחד מהם חי משהו משלך, כולל הברנש הלבוש בלויים ששוטרים מובילים אותו באזיקים, וגם האתת החכם והשקט, ואפילו הסרן השיכור המנסה להטביע את מכאוביו, כולם. התבונן, התבונן היטב, בכדי שתדע לבסוף מה הכל יכולת להיות; אם תשים לב, תבחין בכל אחד מקצת מעצמך; או אז תכיר בו בתדהמה ובתמים את רעך.

כן, ככה זה, השבח לאל, ככה זה; ואינני עוד כה ערירי בתוך האני שלי. בני־אדם, אני כבר לא אגיע אל בין שורותיכם, לא אראה אתכם עוד מקרוב; אני רק מתבונן בעד החלון, אולי יעבור מישהו: דוור או ילד בדרכו מבית הספר, או מְטאטא רחובות, או קבצן. או שיעבור פה עוד פעם הצעיר עם נערתו, יקרבו ראש אל ראש ולא ישימו לב לדלתי. וכבר אינני יכול לעמוד עוד ליד החלון, רגלי התנפחו ואין לי עוד שליטה בהן, כאילו הן הולכות וקרות; אבל עוד יש בכוחי לחשוב על בני אדם, בין שאני מכירם ובין אם לאו – הם רבים כמו ביריד הכפר, המון כזה גדול מאד! אלוהים, כמה אנשים. הֱיֵה מי שתהיה, אני מכיר אותך; הלא אנחנו שווים בכך שכל אחד מאתנו חי אפשרות אחרת. הֱיֵה מי שתהיה, אתה הוא האני האינסופי שלי; אתה הוא הטוב והרע הנמצא גם בתוכי; קם אילו שנאתי אותך, לא אשכח לעולם כמה אתה קרוב אלי. אני תמיד אוהָב את רעי כמוני; וגם אפחד ממנו כמוני, וגם אלחם בו כמוני; את העול שהוא נושא ארגיש, את מכאוביו אחוש ועל עוול הנעשה בו איאנק. ככל שאתקרב אליו, אמצא בו יותר ממני. אשים מחסום לאנוכיות, שכן אני אנוכיי, וחולה אשרת, כי חולה גם אָני. על פני קבצן בשערי כנסייה לא אעבור, כי עני כמותו אני, ואהיה חבר לכל עובד, כי אני אחד מהם. אני הוא מה שאוכל להבין. ככל שירבו האנשים שאפגוש בחיי, כן יתמלאו חיי שלי. ואהיה כל אשר יכולתי להיות, ואשר היה רק אפשרות יהא למציאות. אהיה רב יותר ככל שאמעיט להתגדר ב’אני' המגביל אותי. שכן ה’אני' היה כמו פנסו של גנב – לדידו לא היה קיים אלא מה שבמעגל אורו. אבל עכשיו קימים אתה ואתה ואתה, אתם רבים כל כך, אנחנו רבים כל כך, ממש כמו ביריד הכפרי; אלוהים, בכמה גדל העולם ביתר האנשים! לא היית אומר שזה מרחב כה רחב ידיים, איזו תפארת!

ואלה הם החיים הרגילים האמיתיים, החיים הכי רגילים, לא אלה שהם שלי, אלא אלה שהם שלנו, חיים של כולנו שאין גבול להם. כולנו אנשים רגילים, שכן כה רבים אנחנו; אולי גם אלוהים הוא חיים רגילים, רק לאתר אותו ולהכירו. אולי יכולתי להכיר אותו באחרים, אם לא יכולתי להכיר אותו בתוכי; אולי אפשר לפגוש אותו בקרב האנשים, אולי יש לו פנים רגילים כמו לכולנו. אולי הוא יתגלה… נגיד בחצר נגרייה; לא בהתגלות עילאית, אבל לפתע יידע האדם שהוא נוכח פה ובכל מקום, ולא חשוב שתוך כדי כך מקישים הפטישים בקרשים והמקצועה שרה; אבא אפילו לא ירים ראש, פראנק לא יחדל לשרוק, ומר מרטינק יביט בעיניו היפות, אבל לא יראה משהו מיוחד; היה זה מסלול חיים רגיל לגמרי, ויחד עם זה חגיגה עצומה בלא שיעור. או שזה יתרחש בצריף עץ מסוגר על בריח מעלה צחנה של חיה; חשכה כזאת, ורק דרך חריץ בין הקרשים נכנס אור, ולפתע יתחיל הכל להצטייר בזוהר מוזר ומסנוור, כל החזירות וכל העוני. או התחנה האחרונה בעולם, פס מסילה חלוד שעשבים שוטים עולים עליו, אין המשך והסוף לכל. ודווקא הסוף לכל, זה היה האלוהים. או מסילה הנמשכת עד אינסוף ופסיה נפגשים שם באינסוף, פסים מהפנטים; ואני הייתי כבר־כבר יוצא למסע אחרי הרפתקה מי יודע איזו, ישר, ישר לגמרי ישר עד אינסוף. יתכן שזה היה, שגם זה היה בחיי, אבל החמצתי את זה. נניח ששעת הלילה היא, לילה עם אורות אדומים וירוקים, ובתחנה עומדת הרכבת האחרונה; לא רכבת מהירה בינלאומית, אלא רכבת מקומית רגילה, כזאת רכבת צעצוע הנעצרת בכל תחנה. מדוע שרכבת כזו לא תוכל לנסוע לאינסוף? בִּים, בִּים, עובד הרכבת מקיש בפטיש בגלגלים, ברציף מהבהב פנסו של האתת והאדון המנהל מביט בשעונו; הגיע הזמן. דלתות הקרונות נסגרים ברעש, הכל מצדיעים, קדימה, והרכבת־זוטא יוצאת לדרך, עבור מסעפים, לתוך החשכה ועולה על המסילה אל האינסוף. חכו, הלא יש פה המון אנשים, יושב שם מר מרטינק, הסרן השיכור ישן כמו בול עץ, ילדה שחרחורת מצמידה את אפה אל השמשה וחורצת לשון, ומתוך תאו בקרון האחרון מנפנף הבלם את ברכתו. חכו, אני נוסע אתכם!

הדוקטור היה בגינה, כאשר הגיע מר פּוֹפֶּל להחזיר לו את כתב היד, שהוא שב וקשר אותו בסרט, כפי שנהוג היה לקשור אוגדן של מסמכים שהטיפול בהם נסתיים.

“קראת את זה?” שאל הדוקטור.

“קראתי,” נהם האדון הזקן, ולא ידע מה לומר עוד. “תשמע,” אמר לפתע, “זה הרי לא היה יכול להיות טוב לבריאותו, לכתוב דברים שכאלה! רואים את זה בכתב היד, לקראת הסוף הוא מאבד את יציבותו, כאילו ידו מקפצת.” הוא הביט בידו הוא; לא, השבח לאל, עוד לא כל כך רועדת. "אני חושב שזה היה מוכרח להסעיר את רוחו, הלא כן? במצב בריאותו – "

הדוקטור משך בכתפיו. “ברור שזה הזיק לו. זה היה מונח על השולחן כאשר קראו לי אליו. כנראה שזה עתה גמר את הכתיבה – אם זה בכלל גמור עד לנקודה האחרונה. – מובן מאליו שמבחינתו היה עדיף להניח קלפים או משהו כזה.”

“שמא היה יכול עוד לחיות, הלא כן?” סבר מר פופל בתקווה לִדְלוֹת מידע.

“אה, כן,” מלמל הדוקטור. “עוד כמה שבועות או איזה חודש –”

“מסכן,” אמר מר פופל בהתרגשות.

בגינה השתרר שקט, רק אי שם מאחורי הגדר נשמעה צהלת ילד. האדון הזקן יישר, שקוע בהרהורים, את פינות כתב היד שנתכופפו. “תגיד לי בבקשה,” אמר לפתע, “מה אני הייתי צריך לומר על חיי! שמע, זה לא היה כל כך פשוט ו… רגיל כמו אצלו. אתה עוד צעיר, אתה אינך יודע מה הבן־אדם מסוגל לעשות. לאן הייתי מגיע, לו ניסיתי להסביר איכשהו את הכל! נו, זה היה, ואין מה להוסיף. ואתה, אתה וודאי גם כן –”

“לי אין זמן לדברים שכאלה,” אמר הדוקטור. "לנבור בתוך עצמך וכך. “אני מודה מקרב לבי, לי יש מספיק לכלוך בגופם של אנשים אחרים.”

“אז אתה אומר,” המשיך מר פופל בהיסוס, “עדיף להניח קלפים –”

הדוקטור ירה מבט לעברו; חביבי, אתה רוצה לחלוב ממני ייעוץ רפואי? “תלוי,” אמר בחוסר נימוס, “מה מועיל למי.”

האדון הזקן מצמץ מעומק הרהוריו. “כזה אדם נחמד ומסודר –”

הדוקטור הסתובב והעמיד פנים כאילו הוא גוזם פרח שנבל. “שתדע,” נהם, “את פרחי הוַלֶריאן שבגינתו החלפתי לו. שיישאר אחריו הכל בסדר.”

סופה של טרילוגיה. כאילו המה הבית אורחים – והם הלכו להם, ולפתע הבית ריק ושקט; יש הרגשת מה של הקלה, מלווה תחושת עזובה. ברגעים שכאלה יש ואנו נזכרים בדבר זה או אחר שרצינו לומר לאלה שפרשו, ולא אמרנו, ולשאול את פיהם ולא שאלנו; או שעולה בזכרוננו השאלה איזה מין אדם היה כל אחד מהם, או מה הוא אמר, וכיצד הוא הביט בנו. שלב ידיך ותן עוד רגעי מחשבה אחדים לאלה שאינם עוד אתך.

קח, למשל, את הורדובל האיכר. מגדל בקר שהסתכסך עם מגדל סוסים, מדון בין אדם שבעקת בדידותו פנה אל נפשו פנימה, לבין העובדות הפשוטות והאכזריות הסובבות אותו. אולם זה לא זה – זאת לא הטרגדיה האמיתית של הורדובל. גורלו האמיתי והמר ממות הולם בו רק אחרי מותו. באורח שבו סיפורו הופך להיות סיפור מגושם בידי בני אדם; באורח שבו האירועים שהוא חווה אותם על פי דרכו ועלפי חוקיו הוא, נעכרים ומתעקמים בידיהם של שוטרים הבאים לשחזרם באמצעי החקירה האובייקטיבית; כיצד הכל הושחת והסתבך והתעוות להיווצרות תמונת חיים מכוערת ללא תקווה, וכיצד הורדובל עצמו נראה לפתע עקום וכמעט גרוטסקי, כאשר התובע, כשופרו של השיפוט המוסרי, קורא לצלו להעיד נגד פולנה הורדובל. מה נותר עתה מיוריי הורדובל? רק איש זקן, מפגר וחסר ישע ־־ אכן, בהליכי אנוש אלה אובד לבו של יוריי; זהו סיפורו הטרגי האמתי של הורדובל האיכר – ופחות או יותר של כולנו. מזלנו הוא שאין אנו יודעים בדרך כלל כיצד מצטיירים מניעינו ומעשינו בעיני זולתנו; ייתכן שהיינו נרתעים בתדהמה מהתמונה העמומה והמעוותת המצטיירת אפילו בעיניהם של הנוטים לנו חסד. מן הדין להיות מודע לרבדים הנסתרים של נפש האדם האמיתי וחייו הפנימיים על מנת לנסות ללמוד אותו לעומקו ולעשות אתו צדק – או לפחות לכבד במלואו גם את מה שאיננו יודעים עליו. סיפורו של הורדובל נכתב לשווא אם לא יהא ברור איזה עוול נורא ושפל נעשה כאן לבן אנוש.

הכרתנו אנשים מוגבלת בדרך כלל להקצאת מקום מדוקדקת בתוך מערכת החיים שלנו. כמה שונה ראיית אותם אנשים ואותן העובדות בגירסתו של הורדובל, בעיני השוטרים ובשיפוטו המוסרי של בית המשפט! האם פולנה היא נערה יפהפייה, כפי שהורדובל רואה אותה, או שהיא זקנה בלה כפי שטוענים האחרים? השאלה נראית פשוטה ובלתי רלוונטית קמעה; אף על פי כן היא היא הנקודה שעליה סובבת השאלה: האם שטפן מאניה (ששמו בסיפור האמיתי היה ואסיל מאנאק, ואילו שמו האמיתי של הורדובל היה יוריי הַרדּוּבֶּיי) רצח למען אהבתו או למען בצע כסף; כל הסיפור ייראה אחרת על פי התשובה שתינתן לשאלה הזאת, ואי־וודאויות כגון זו ממלאת את הסיפור כולו. מי בעצם היה הורדובל, מי היתה פולנה? האם שטפן היה פרא אלים או דוד מקסים שהילדה הפיה כה העריצה? ומה בדבר שאלת השדות והסייח? סיפור פשוט בראשיתו מתפרק לסדרה של אי־ודאויות חפות מפתרון ופתוחות למחלוקת למן הרגע שהוא מחובר אל מערכות שונות ומקבל הסברים שונים. שלוש פעמים מסופרת כאן אותה סדרת אירועים: פעם אחת – כפי שהורדובל חווה אותם, אחר־כך כפי ששוטרים העלו אותם בחקירתם, ולבסוף כפי שבית המשפט הכריע בהם. ככל שנתקדם כן רבות והולכות החריקות של סתירות ואי־עקיבויות – אף על פי – או דווקא בשל כך – שאמורה להימצא כאן האמת. הכוונה איננה לכך שאין האמת קיימת; אלא שהיא עמוקה יותר ובת משקל יותר, וכן שהמציאות נרחבת יותר ומסובכת יותר משמקובל לחשוב. סיפורו של הורדובל מסתיים בעוול שאיננו מכופר, ובשאלה שאין עליה תשובה; והוא שוקע לאי־וודאויות בדיוק שעה שהקורא מצפה שישולח לשלום. מה, אם כן, האמת לאמיתה על הורדובל ופולנה, מה האמת על מאניה? מה יהא אם אמנם האמת היא דבר רחב עוד יותר, החובק את כל הגירסאות ואף חורג מהן? מה אם הורדובל האמיתי היה גם חלוש וגם חכם, אם פולנה היתה יפה כגבירה ובלויה ככובסת זקנה, מה אם מאניה היה גם גבר ההורג למען אהבתו וגם מי שרוצח למען בצע כסף? במבט ראשון זאת אנדרלמוסיה שבפניה אנו חסרי אונים ושאיננה מתיישבת עם טעמנו הטוב; ועל המחבר מוטל להכניס איכשהו סדר, ככל האפשר, במה שהוא הניח לו להתרחש.

והנה הכוכב הנופל, השלב השני של הטרילוגיה. גם כאן מוצגים חיי אדם בשלושה או ארבעה הילוכים, אלא שכאן נתהפכו היוצרות: בכל דרך אפשרית מנסים אנשים למצוא את לבו האבוד של אדם; ברשותם רק גופו, והם מנסים להתאים לו חיים הולמים. אך הפעם העניין הוא לא עד כמה הם מרוחקים זה מזה בסברותיהם – שעליהם, אחרי ככלות הכל, להעלותן מן האוב רק ממאגר מחשבתם (שנוכל לכנות אותו אינטואיציה, חלום־בהקיץ, דמיון או כל כינוי אחר); מה שמדהים כל כך הוא שפה ושם, באי אלה פרטים, הם תואמים את המציאות המסתברת או רומזים עליה – אם כי גם זה איננו עיקרו של עניין. כל אחד ממקם את העובדה הנתונה – גופו מחוסר ההכרה של אדם – לתוך סיפור מעשה שונה; בכל פעם הסיפור שונה על פי זהות המְסַפֵּר; כל סיפור מכיל את המְסַפֵר עצמו, את התנסויותיו, מקצועו, שיטותיו ונטיותיו. הפותח הוא דבר אבחנתם האובייקטיבית של הרופאים; הבא אחריו – סיפור אהבה וחטא – סיפורה המלא רוך נשי של אחות רחמנייה; השלישי – התבנית המופשטת, האינטלקטואלית של הרואה־בנסתר; ולבסוף – עבודתו היוצרת של משורר; אפשר היה להרכיב סיפורים אחרים למכביר, אלא שהמחבר מצווה על מידה של טעם טוב, ועליו לדעת לחדול בזמן הנכון. לכל הסיפורים האלה משותף זאת: שהם משקפים, פחות או יותר, כיד הדמיון הטובה עליהם, את מספריהם. האיש שנפל מהשמיים הופך להיות בזה אחר זה סיפור רפואי, סיפור של נזירה, סיפור של רואה־בנסתר וסיפור של משורר; תמיד זה הוא, ובד בבד גם האחר, זה העוסק בו. כל דבר שנביט בו הוא הוא עצמו, ובעת ובעונה אחת גם משהו מאתנו, משלנו, משהו אישי; ידיעתנו את העולם ובני האדם שבו יש בה משהו כעין וידוי. אנו רואים את הדברים באורח שונה על פי מי ומה אנחנו; הדברים טובים או רעים, יפים או מכוערים – הכל על פי העין המביטה בהם. כמה נוראה ומורכבת המציאות, כמה עתירת ממדים היא, שיש בה מקום לפירושים כל כך רבים! ואולם אין היא עוד תוהו ובוהו, אלא ריבוי מובחן; לא עוד אי־וודאות, אלא פוליפוניה. מה שאיים עלינו תחילה כקונפליקט עיוור – ילמדנו שאנו שומעים לא רק עדויות שונות וסותרות, אלא מקשיבים לאנשים שונים.

אלא שאם כל אשר אנו תופסים עטוף לעולם בתוך האני שלנו, כיצד זה נוכל לתפוס את הריבוי הזה, כיצד נוכל לגשת אליו? אין זאת אלא שעלינו להתבונן בתוך האני שלנו שאנו כופים אותו על פרשנותנו את המציאות; משום כך מוכרח היה לבוא הסיפור של חיים רגילים על נסיונו לחדור לנבכי תוכו של אדם. והנה – שוב אנו מוצאים אותו הריבוי, ואפילו את סיבותיו; האדם הוא אכסניה של בני אדם ממשיים ואפשריים כאחד – דבר הנראה במבט ראשון כתסבוכת גרועה עוד יותר, כאילו התפרקותו של אדם שקרע את ישותו לגזרים ושילח את האני שלו לכל רוחות העולם. רק בנקודה זו התבהר לעיני המחבר: כך זה בסדר; הסיבה שאנו מסוגלים לתפוס ולהבין את הריבוי הזה נעוצה בכך שאנו עצמנו הננו ריבוי! אנו תופסים את העולם דרך מה שהננו אנו עצמנו, ובתופסנו את העולם אנו מגלים את עצמנו. תודה לאל, שָׁבְנוּ הביתה; אנו עשויים אותו חומר כמו הריבוי שבעולם החיצון; ברוחב ממדיו ובאין־סופיותו אנו מצויים בביתנו, וביכולתנו להגיב על הקולות המגוונים. לא עוד אני גרידא, אלא אנחנו, בני האדם; ביכולתנו להגיע לידי הבנה על ידי ריבוי הלשונות שבתוכנו. כעת אנו מסוגלים לכבד אדם כיון שהוא שונה מאתנו ולהבינו, כי אנו כמותו. אחווה ושונות! אפילו החיים הרגילים ביותר עדיין הם אינסופיים, וערכה של כל נפש הוא עצום ורב. פולנה יפה היא, ככל שהיתה זקנה בלה; חיי אדם גדולים הם משיהא בהם מקום רק לקלסתר אחד שאפשר יהיה לתפסו במבט חטוף אחד. לא עוד יאבד לבו של הורדובל, והאיש שנפל מהשמיים יחיה בעוד ועוד סיפורים. שום דבר איננו מסתיים, אפילו לא טרילוגיה; במקום להסתיים היא נפתחת במלוא רוחבה, ככל שיכולתו של אדם מגעת.

קארל צ’אפק, שמת ב־1938, היה הסופר הלאומי הדגול של עמו הצ’כי. בד בבד הוא נהנה גם מחיבתם של בני העולם דובר האנגלית. עד כי רוב רובן של יצירותיו, הגדולות והקטנות יותר, תורגמו לאנגלית ולשפות רבות אחרות.

בבואנו להתחקות אחרי סודה של פופולריות כזאת, לא קל לנו להשיב. מתברר שצ’אפק כתב סוגי ספרות מגוונים. נראה תחילה את יצירותיו האוטופיות – או בלשון ימינו דיסטופיות (דיסטופיה היא אוטופיה שיצאה מכלל שליטה): המחזה RUR" (Rossum’s Universal Robots)" (1920), הרומן “חרושת המוחלט” (1922) והרומן המאוחר יותר “המלחמה בסלמנדרות”

(1936). יצירות אלה, עם כל התובנה המעמיקה לעובדה שהקידמה האנושית עלולה להיות לאויבנו המסוכן ביותר, ראויות לציון ולהערכה גם בשל סגולותיהן האחרות: האקספרסיוניזם הדרמטי של RUR בהצעדת הרובוטים בסך להדגשת סכנת המכניזציה; הסטירה העוקצנית והפרודיה הכלולות בשני הרומנים, האחד המציג את הפן המגוחך של ייצור־יתר, האחר המתאר את הכנעת האדם בידי זן של לטאות ענק אינטליגנטיות שתחילתה שעבודן של הלטאות לשם ניצולן התעשייתי והצבאי. בדרכו של סוויפט שמים הרומנים האלה ללעג את ההישגים המדומים של עולמנו המודרני והטכנולוגי.

במקום קרוב לעיסוק בפורענויות שבפניהן עומדת הציויליזציה המודרנית ניצב נושא המלחמה. הופעתו הראשונה של הנושא היא ברביו הדרמטי “מחיי החרקים” שכתב קראל צ’אפק יחד עם אחיו יוסף. במערכה השלישית של המחזה כובש זן אחד של חרקים את רעהו ומשמיד את כל בניו. נושא המלחמה מבצבץ מכללא בפנטסיה המדעית Krakatit (1924) שבו חזה צ’אפק את הופעתו של הכוח הגרעיני כגורם בעל שימושים צבאיים. לבסוף מתייצבים שני המחזות האנטי־נאציים, “החולי הלבן” (1937) ו“האם” (1938) המקבלים את המלחמה (צ’אפק היה כל חייו פציפיסט), אולם אך ורק למטרות התגוננות לגיטימית, או ליתר דיוק, למטרות הגנה על אחרים החשופים יותר לאימיה. בדרך כלל אין רואים בצ’אפק סופר אנטי־מלחמתי; אולם ייתכן שדווקא נושא זה תרם לפרסומו, לפחות כמחבר מחזות, לא פחות מנושא הדיסטופיה המדעית.

על אף שיצירותיו הידועות ביותר סובבות על בעיות חברתיות, היה צ’אפק ביסודו הומניסט. מה שהעסיק אותו לא היו במפגיע בעיותיו הפוליטיות של האדם, אלא שורשי עיסוקו היתה אהבתו את הבריות והשפעת העולם המודרני עליהם וסוגיית תגובתם לאתגריו. צ’אפק ההומניסט הוא הוא המשתקף באורח הבולט ביותר ביצירה שהיא בעיני גולת הכותרת; וייתכן שהוא היטיב לקלוע למטרתו בבואו להתמודד עם הנושא הדחוף ביותר של ימינו – סוגיית חיפוש הזהות.

אותה גולת כותרת היא הטרילוגיה הכלולה בכרך הנוכחי. התאורטיקן והמבקר הספרותי Rene Wellekתיאר את הטרילוגיה הזאת כ“אחד הניסיונות המוצלחים ביותר לכתוב רומן פילוסופי שנכתב בכל לשון שהיא”.

מבקרי ספרות צ’כיים ציינו את הטרילוגיה של צ’אפק כיצירה נואטית (כלומר אפיסטמולוגית). האפיסטמולוגיה היא ענף הפילוסופיה העוסק במהות האמת שבידע, ובשימוש הנוכחי ביחס לנושא של חיפוש הזהות האינדיבידואלית בעולם המודרני המצוי בתוהו ובוהו. במבט הראשון נוכל להסכים להגדרה הזאת, אולם תוך כדי קריאה וקריאה חוזרת בטרילוגיה מתברר יותר ויותר שהמונח אינו הולם: שכן פה אין עסקינן בידע האדם את עצמו גרידא, אלא גם בטיבה של החברה ושל תחושות האדם. המשמעות העמוקה ביותר של הטרילוגיה היא הכללתה את רוח ההומניזם הדמוקרטי.

שלושת הרומנים המרכיבים את הטרילוגיה מציינים את מעברו של צ’אפק מגישתו הפילוסופית השטחית קמעה של הרלטיביזם – שמצאה את ביטויה הבוטה (אם כי קליל במקצת) ברומן “חרושת המוחלט” – אל עבר אבסולוטיזם פילוסופי חדש. מעבר זה עמד לו למחבר בדו־קרב שלו עם הנאציזם (אם הרלטיביזם הציג כביכול כל אחד במעמד של צודק־במקצת, מן הדין היה להכיר גם בצדקתו החלקית של היטלר). מעבר זה מתוזמר למען קורא הטרילוגיה בצורת השלשה הלוגית מבית מדרשו של הגל, לאמור תיזה, אנטי־תיזה וסינתזה.

השלשה של הגל היתה ניסיון להימלט מכללי הלוגיקה הסטטיים של אריסטו ולמצוא לוגיקה דינמית יותר שתוכל להסביר שינוי, קידמה וצמיחה אורגנית. אליבא דהגל כל תיזה מניחה תיזה המנוגדת, או אנטי־תיזה, והקונפליקט הזה מוליד תיזה אחרת, או סינתזה, המניחה שוב תיזה מנוגדת, וכן הלאה.

הרומן הראשון של הטרילוגיה “הורדובל” (1933) שומר עדיין על הגישה הרלטיביסטית לאמת: האמת על חייו של הורדובל ומחשבותיו איננה ניתנת לגילוי לעולם. אולם התפיסה האפיסטמולוגית הזאת משמשת נקודת מוצא לחיפושיו של צ’אפק את האמת שבאדם. כמו אבני דומינו נע הסיפור לאורך המרקם הישן ומתחיל מרקם חדש.

“הורדובל” גם מקושר לסיפורת הקודמת של צ’אפק באורח יותר ספציפי: בהיותו שאוב מאירוע אמת, הוא עוסק בבעיות של חקירה משטרתית והליך משפטי. במובן זה אפשר לראות בו המשך של סיפורי הבלשים שיש בהם עוקץ פילוסופי, המכונסים ב“סיפורים משני הכיסים” (1929).

ב“הורדובל” לובש הרלטיביזם של צ’אפק צורה של ניסיונותיהם של מתבוננים שונים לשחזר את הגיון מניעיו ופעולותיו של הורדובל, המוצגים לעינינו, בחלק הראשון של הרומן, מזווית ראייתו של הורדובל עצמו. כל הניסונות האלה דינם להיכשל, כיון שסודותיו של הורדובל ואישיותו הם ביסודם יחידים במינם ואינם ניתנים להעברה מאיש לאיש. מכאן שהתיזה של השלשה הלוגית שלנו היא: כל בני אנוש הם נבדלים זה מזה ואין אפשרות לרדת לטיבם.

מבחינת הטכניקה הספרותית – “הורדובל” מסורתי יותר – אולי פחות מקורי – משני החלקים האחרים של הטרילוגיה. הסגולות החזקות שלו הן השימוש בדימויים סמליים חיים; למשל, הסוס הזכרי, הפאלי המתקשר למנהל המשק מאניה, בניגוד לפרה השלווה הרבצנית הקרובה ללבו של הורדובל. צ’אפק מפעיל את הסמלים האלה ואחרים בפתוס רב עוצמה. על צד האמת – על אף התיזה של הרומן, כי אין לרדת לעומקם של סודות לבו של הזולת, השכיל צ’אפק במעשה נסים של מלאכת מחשבת ללמדנו את הסודות האלה.

הרומן השני, “כוכב נופל” (1934), מנסה לשחזר את סיפור חייו של אדם אלמוני הגוסס לאחר תאונת מטוס. מוצגות שלוש גרסאות: חולמה של אחות רחמנייה, הזיותיו של רואה־בנסתר, ולבסוף בשלמות גמורה, שחזורו האומנותי של משורר. שלושת הניסיונות מותנים הן באישיותם והן בכלי ראייתם של מספריהם.

המסקנה האחריתית של הרלטיביזם היא שלא יכולה להיות בכלל אמת צרופה: אם אין אמת אחת, הרי שאין אמת כלל, אלא רק יער של “אמתות שונות וסותרות” שבדרכיהן אנו תועים בלא מטרה. אף על פי כן הראו הפילוסופים Jose Ortega y Gasset ו־ Karl Mannheim, בשנות השלושים, דרך מילוט מהפרדוקס הזה, אשר מנהיים כינה אותה “פרספקטיביזם”: אמתות שונות הן תוצאה של פרספקטיבות שונות, אך התצפיות הנעשות בפרספקטיבות אלה מסתכמות באמת אחת לכידה ועקיבה החפה מסתירות. ולאמתו של דבר שלושת הסיפורים המסופרים ב“כוכב נופל” על אודות “מקרה X” אינם סותרים זה את זה לחלוטין, והם ניתנים לצירוף לכדי שלם עקיב והרמוני.

המבנה ה“פרספקטיביסטי” של ההתפסה מזכיר את העיוותים הנראים בציור הקוביסטי שתכליתו להַדְמות ראיה תלת־ממדית של המוצג. “קוביזם ספרותי” ידוע היטב בספרות הצרפתית. בספרות הצ’כית מתקשר המושג לקראל צ’אפק ואחיו יוסף, שהיה גם צייר קוביסטי. ברומן “כוכב נופל” של קראל נמצא את המושג הקוביסטי מוצג במלואו. “כוכב נופל” הוא לפיכך האנטי־תיזה של הטרילוגיה: יש אכן פרספקטיבות שונות ורבות המשקיפות על חיי האדם, אולם אין בכך הֶמְנֵעַ לדעתם; יתרה מזו, הפרספקטיבות עשויות להתלכד לכדי אמת עקיבה.

לאורך כל הטרילוגיה עסק צ’אפק בנושא הזהות האינדיבידואלית: ב“הורדובל” הנושא קיים, אך הוא עודו משיק; ב“כוכב נופל” הוא מגיע אל מרכז הבמה; וב“חיים רגילים” (1934), הרומן הנועל את הטרילוגיה, הוא הופך למוקד העניין, כיון שהשאלה איננה עוד מה טיבו של גיבור הסיפור, אלא שהוא עצמו הוא המנסה להתחקות אחרי זהותו. פקיד רכבת בכיר בדמוס מנסה לכתוב את סיפור חייו, אולם מה שמצטייר לעיניו תחילה כסיפור “רגיל”, פשוט וחף מסיבוכים, הופך לפתע סבך של סתירות וניגודים. אותם אפשר פתור רק על ידי הטענה לשונות, לריבוי אישויות בקרבו חלקן חבויות ואילמות, חלקן קיימות כאפשרויות פתוחות, ועוד אחרות חיות למעשה ומצויות במדון ומרד. הנה לפנינו הסינתזה של השלשה: ריבוי הפרספקטיבות מחוץ תואם את ריבוי האישויות בלב לבו של היחיד.

ואולם, אם כך הדבר, יש בידנו בסיס מֶטַפִיזִי לבנות עליו את אחדותה של החברה: היחיד חוזר בתוך תוכו על מגוון האנשים הסובבים אותו; לכן הוא יכול להרגיש אמפתיה כלפי זולתו והם כלפיו. חברה כזאת תהיה דמוקרטית באשר אין דבר המבדיל בין הריבוי הפנימי לבין הריבוי החיצוני. מכאן שצ’אפק תרם פתרון ספרותי ופילוסופי לבעיה המציקה של הדמוקרטיה והחברה הפלורליסטית.

נוסף לכך הוא תרם מעין פסיכואנליזה שאינה תלויה בקוויה הכלליים בזו של פרויד. מאמץ זה גלוי לעין במיוחד ב“חיים רגילים”; שם מובילה הסתכלות פנימה להתמוטטות הערכת הבוסר העצמית של האדם הרגיל אל גילויה של האמת העמוקה יותר והמורכבת יותר של שונות בני האדם בלבם פנימה. כמו פרויד, כך גם צ’אפק הדגיש את ההתפתחות בגיל הילדות והביטוי המיני בימי הילדות, אך נמנע מלהיזקק לתסביך אדיפוס או מקור ייחודי של אנרגיית החיים כדוגמת הליבידו של פרויד.

על אף היותם שלושת הרומנים המרכיבים את הטרילוגיה כה שונים בסגנונם ובגישתם, ושום דמות או עלילה איננה מופיעה ביותר מאחד הרומנים, רב הוא המחזיק את הטרילוגיה כחבילה אחת. השלשה ההגליאנית היא חוליה מקשרת כזאת. מלבדה מאחד הסמל של לב האדם: ב“הורדובל” נשלח הלב לבדיקה שלאחר המוות ו“אבד אי שם ולא הובא לקבורה לעולם” (משמע, שנעלם סבלו של הורדובל, ההיבט האצילי ביותר של סיפורו); ב“כוכב נופל” הלב הוא האורגן הגורם לבסוף למותו של “מקרה X” בעוד שב“חיים רגילים” פקיד הרכבות הבכיר מת משבץ לב.

הסמל המרכזי הזה של הלב הוא אולי עדות לכך שהטרילוגיה איננה בראש וראשונה “נואטית”. לא, בסיפור עסקינן באנושות, בפעולת האדם ותפיסתו. ולמרות ה“אופטימיזם” המוצהר של צ’אפק, הסיפור הוא טרגי ופסימי. אהבתו האומללה, המקריבה של הורדובל מביאה עליו רק את מותו. “מקרה X” שב“כוכב נופל” הטס הביתה על מנת ללכוד את זהותו, מתרסק בשיא חייו הפרועים והאכזריים, המזלזלים בכל. בעל ה“חיים הרגילים” עוסק בהכרת עצמו ובניתוח ממצאיו רק שעה שהוא נוטה למות.

“האם זה שווה קריאה?” שואל מר פופל הזקן את הרופא שמסר לידיו את זכרונותיו של “האדם הרגיל”. כאיש מדע אין לו לרופא, כמובן, דעה משלו. קריאת הטרילוגיה מביאה לקורא, שהיא נוגעת ללבו, רק עצב, ממש כשם שהביאה עצב על “האדם הרגיל”. מצוקה וטרגדיה הן שני עמודי התווך של אומנותו של צ’אפק ביצירה כבירה זו.

א על פי כן, ככל שהדמויות והעלילות של הטרילוגיה הן טרגיות, הרי החזון של חברה דמוקרטית המבוססת על תפיסת האדם את ריבוי אישויותיו איננו כזה. ניגוד זה יכול שייראה כפרדוקס; אלא שייתכן שצ’אפק מרמז – כשם שעשו הוא ואחיו יוסף שנים הרבה לפני כן ב“מחיי החרקים” – שבעוד אשר חיי היחיד הם טרגיים בהכרח, יכולים חיי החברה לגבור על הטרגדיה וללבוש אצטלה של גבורה ולהוות סיבה לאופטימיזם.