א
בעמידתה האיתנה במבחן הזמן תיבחן כל שירה: בקראנו בשירי משורר לאחרונה לעת זקנה, זקנתו של המשורר והקורא גם יחד, והיא, השירה האהובה עלינו מאז, עומדת במבחן הימים מחדש: טעמה לא תם, צלילה החריף לא קהה, ונעימותה עתה כנעימותה אז – וידענו כי אכן שירת אמת לפנינו, כנה וטהורה, זו שאין הזמן מושל בה, אלא היא תמשול בו, ולא עוד אלא שהיא מבלה את הזמן ומחדשת אותו ואותנו בנגון נשמתה; שכן שירה אמתית היא תמצית יסורים מזוקקים, ההופכים יגון לבו של המשורר וצעקתו למוסיקה, לרעיון נצחי, העומד לעד.
ואמנם כך יקרה את הקורא הנאמן, האדם שיש לו יחס לנצחי, בהזקקו ליצירתו של שניאור היום, והוא קורא בה קריאה חדשה ומחודשת! זה יובל שנים שאנו נאותים לשירה אדירה זו, ועדים אנו למאבקו עם כוחות העולם הכבירים והגדולים; אין שיר שלא הפכנו בו עשרות פעמים, ואין צליל שלא צלל עמוק לתוך נפשנו, – והנה אך נפתח את ספר שיריו ונתחיל לקרא מחדש שתים־שלש דלתות באחד השירים החביבים עלינו ביותר, – וכמו יד אדירים תהיה עלינו; רוח גדולה באה, קול חזק, אורות וצבעים מופלאים ביותר יהיו, ואנו נסחפים בזרם שירה עז; ועם המשורר, החוצב האיתן, אנו כורים זהב סגור בכליות האדמה; יחד אתו, הצולל האמיץ, אנו דולים פנינים מנבכי האוקינוס, וגורל חייו הקשה של איש הרוח הוא גם גורל חיינו. ואמנם כל שיר ושיר של שניאור הוא מופת חי לעמידתה הבלתי מעורערת של יצירתו בפני רוח הזמן ותהפוכותיו, כמוה כמיטב היצירה הקלאסית שאין לה הפסק לעולם.
הפגישה עם שירת שניאור היא מענינת תמיד ומפתיעה כנתינתה הראשונה. ישנם קטעים אצלו שהם מרתקים אותך כמו מראה נוף מקסים וקשה לך להנתק מהם; וכמה שכבר נקלטו בנפשך ונקלטת בהם, הם נראים לך מדי פעם בפעם כחדשים, כאלו רק היום התפרצו תוססים וחיים מכנורו של המשורר:
רַק תֵּבֵל זֹאת בּוֹגֶרֶת לִי הַנִּיחוּ!
עִם קָמַת־גְּאוֹנֶיהָ הַמָּזְהָבָה,
עִם שֶׁמֶשׁ בָּשֵׁל זֶה – תַּפּוּחַ אֵשׁ וָשֵׂכֶל.
רָק תֵּבֵל זֹאת עִם זַעְפָּהּ הַנֶּהְדָּר,
עִם חָכְמָתָהּ הָעַלִּיזָה וְעִם גִּמְגּוּמָהּ
עַל סַף תַּגְלִיּוֹת גְּדוֹלוֹת, אוֹ עַל פִּי שְׁאוֹל…
“וְכֹה יָשְׁלַם הַיּוֹפִי הַנִסְעָר וָחַי!”
האם לא את עצמו, ואת שירתו הנסערת והנכאבת והחיה, שר המשורר?!
ג
שניאור, כידוע, קנה בראשונה את עולמו ביצירתו המונומנטלית “בהרים”. בה הופיע לפנינו במלוא כוחו הרענן והצעיר, כ“עוקר הרים”. ועד היום אנו משתוממים לעבודה כבירה זו! פלא הוא, ויהי לפלא, כיצד נצטברה כל כך הרבה יכולת במשורר צעיר, ואיך זה הצליח לתת לנו בממדים עצומים כאלה הויה מושלמת כזאת. היצירה הזאת נראית לנו גם עכשו כחסד עליון, כמעשה נס, שהתגבר המשורר הצעיר על החומר הרב הזה ולא נשברו כליו מרוב אור ושפע שירה! כל כך הרבה דינמיקה באפוס זה, והאמן הצליח לסגרה בדפוסים עזים, להכניסה למסגרת אחת, ולצוות לה: היי! עם התעמקות בשירות הגדולות האלה, יש ותשאל את עצמך מתוך תמהון: מהו בעצם סוד יצירתו של שניאור, ובמה כוחו גדול? גבורה, נוי, חן, קול ותמונה, מה עדיף בשירתו העשירה ומה עולה על מה? ובאמרך את המלה החביבה מאד, “חן”, שהוא בודאי אחת הסגולות היקרות ביותר של המשורר, והוא אבן־חן בנזר יצירתו, וזכרת את דברי המשורר שילר: “חן הוא יופי שלא ניתן על ידי הטבע, אלא בעליו עצמם הם שמהווים אותו”. פירוש הדבר: שגם החן לעצמו יצירה הוא, שכן מקורו בכוח היצירה של נושאו. ומה נאים דברי חז“ל: “כל אדם שיש עליו חן – בידוע שהוא ירא־שמיים”. ויראת שמים אינה בידי שמים, אלא בידי אדם! ואמנם ארג שניאור את חנו הרב עם המסכת, עם יצירתו המופלאה, כמשורר עברי שלם ואמן בן־חורין, ה”אורג את נשמת־היופי הגדולה בשירת נצחים כבירה".
א
כאחד מ“זאבי המחשבה” העזים ביותר, הרס שניאור בטמפרמנט המתפרץ שלו את כל סוכות השלום ואהלי התום של ההולכים לתומם והנחבאים אל הצללים, – אלה בעלי מחשבות השיות, הרועדות וגועות לעת סערה וצרה. איש־מלחמה היה ולא איש־שלום, ודרכו ביצירה – “להתקומם להתקומם עד אין תכלה”!
בהבל פיו שרף את כל הגשרים, גשרי הזכרונות הרומנטיים, מאחריו; דילג על כל מה שקשר אותו עם “עירות האידיליה של טיט ימי הביניים וימות גשמים”, ודילוגו איבה ומשטמה, בוז ולעג שנון לשאננים בציון (צדי קמוצה), “במדבר עמל ללא אושר”.
עוד בראשית צעדיו בשלבי שירתו העולים מעלה מעלה, להררי עד, לבמתי עולם, הכריז מלחמה על תורה צוה לו אבא באהלי ילדותו; הפך פניו בקללה מול עירתו בתחום המושב, ובלשון תעצומות חדה כחרב צעק:
הַבְעִירוּ אַחֲרַי כָּל הַשָּׂדוֹת, מַאֲוַיִּים
לֹא אֹבֶה לָשׁוּב עוֹד
אֶל עֲיָרוֹת־הָאִידִילְיָה הַטּוֹבְעוֹת
בְּטִיט יְמֵי בֵּינַיִם וִימֵי גְשָׁמִים!
הַעֲלוּ בִּסְעָרָה גִשְׁרֵי הַזִּכְרוֹנוֹת!
לְבַל אוּכַל לָשׁוּב
גַּם כִּי אִירָא מְאֹד.
כיל"ג בשאטו, ראה שניאור המקטרג בעיירה היהודית בגולה מין יצור אומלל שיש לבערו מקרבנו כמו רעה חולה; כל מחנה יהודי זה אינו אלא מין פוניבז' אחד – "פה־נבז'', בלשון מדרש השמות של יהודה־ליב־גורדון האדיר והנורא.
תלמיד נאמן היה שניאור לרבותיו סופרי ההשכלה, שמחקו את צלם החן והנוי והקדושה מפניה הדוויים והקורנים בהוד הצער של העיירה, – המלונה במדבר העמים, שהושלכנו לתוכה שלא בטובתנו, מפני חטאיהם של הגויים, שהוא שניאור, ידע כה יפה וכה חזק לגלות את קלונם ועוונם ברבים.
…אמרה תורה: רבונו של עולם, תן חלקי בשבט של עוני!" אבל המשכילים לא שעו לדברי המדרש, ולא השכילו לראות את זוהר הרקיע בעיירה היהודית, בשבט של עוני של “שכולה” “כסלון” ו“קבציאל”. עינם לא העמיקה לאותו הטיט שם טבעה המרגלית הנאה המאירה ונוצצת ממעמקים.
בקול ענות גבורה נס שניאור מן המערכה, ובנוסו קרא: אל יהי חלקי עמכם!
וְאַתֶּם, פְּגָעִים רָעִים, שִׂטְנֵי הַכִּשָׁלוֹן, –
בִּמְחִי קֳבָלְכֶם וּבְפַרְסוֹת־בַּרְזֶל
נַפְּצוּ תַחְתַּי כָל שָׁלָב,
אַךְ דָּרְכוּ כַּפּוֹת רַגְלַי בּוֹ!
בַּעֲבוּר אִמָּלֵט מַעְלָה, תָּמִיד מַעְלָה.
לֹא אֶחְפֹּץ עוֹד בְּשׁוּב הַיַּלְדוּת,
זוֹ יַלְדוּת עַם־הַיְּהוּדִים,
עִם עָקַת אָב מִתְלַבֵּט
וּרְצוּעַת מְלַמֵּד זָעֵף,
יְסַלְסְלוּהָ חוֹלְמִים חַסְרֵי־אוֹן,
יְרוֹמְמוּהָ נִדְחֵי דוֹרִי וּבְנֵי גִילִי
הַמְּצַפְצְפִים וּמְשַׁקְּרִים.
שניאור לא היה טיפוס של חכם הזהיר בדבריו בעניני יצירה. מלתו לא היתה בסלע, אלא כפטיש יפוצץ סלע! האימפולס שלו דחפהו מעלה־מעלה ברעם וברעש, ורק לעתים רחוקות, “בשעת רפיון”, הרפה ממנו הסער והפרץ. נפשו לא דרכה עוז אלא דרסה עוז, והליכות עולמו – פריחות־צריחות של נשר מכה גלים גלים של און באויר עליון.
את ענוי העולם, “החולמים חסרי האון”, לא אהב. שכן ראה את עצמו תמיד כאחד מלוחמי העולם שמלחמה להם במצפצפים ומשקרים מדור לדור. הוא לא האמין בתורה אחת שאינה מוחלפת! סופה של תורה בלתי מוחלפת להתאבן וליהפך למוסר עבדים. הרואה בתורת האדם תורה מן השמים שאינה ניתנת לשינויים, להתפתחות, ללבוש צורות חדשות, – עינים לו ולא יראה את המאור שבמחשבת האדם, ב“רעיונו” הנצחי, העשוי כטבע להתחדש מתוך עצמו ולהתחיל תמיד מבראשית, נקודת המוצא של אלהים.
כָּל תּוֹרָה – תַּחֲנָה, תַּחֲנַת דּוֹרוֹת עוֹבְרִים,
כָּל אֱמֶת – אֹהֶל רוֹפֵף לְתוֹעֵי עוֹלָם,
מְלוּנָה אַחַר מְלוּנָה בְּמִדְבַּר־עָמָל לְלֹא אֹשֶׁר.
ו“תועי העולם” הם הם רואי העולם האמיתיים, הבונים הגדולים של האמת רבת הפנים והגוונים הזורעת את זרעה בזירת העולם לדורי דורות, והמציתה את אורי נצחונותיה באביבי האדם ותולדותיו.
תפקיד המשורר איש הרוח והנפש לעורר שחר של תקופות ולהסיע הלאה־מעלה את אהלי האמת החדשה, להתקומם ולהתרומם – “רק זהו סוג מאויי אנוש ושאר רוחו!”.
דרכו של שניאור ביצירה – בקוצר רוח, בדחיקת הקץ, בהפסקה שלפני הזמן של השיטתי והעקבי, ב“תקיעת יתד מדומה בענין מדומה”, כמאמרו השנון של פ. קאפקה.
חד־עין היה שניאור אבל לא טוב־עין, וגם בציירו ביד אמונה וביכולת אמנותית רבה את “אנשי שקלוב”, לא בלב טוב ואוהב העלה על הבד הרחב את ציוריו המושלמים, אלא בתבונת כפים ובשכל רב. שכן לא היה שניאור משורר העיירה, אף לא מספרה, אלא המצייר שלה. ולא את נשמת העיירה צייר ותיאר, אלא את גופה הערום, בשרה ודמה, על כל יצריה ומאוייה הגסים.
הוא לא למד מביאליק, ולא סר אל בית המדרש הישן והנושן, שהוא מקומו של “המתמיד” אבל לא מקומו של “פנדרי הגבור”! ביאליק, מורו ורבו בראשית דרכו, כל העלויין שלו לא היו אלא מכוח כוחה של העיירה ומעפר שרשה. ביאליק ביצירתו תקע תמיד יתד נאמנה בענין נאמן: באדמת הקודש של ילדותו פתח את שירתו, ובנופה חתמה, ונפרד מבית־אבא בנשיקת פרידה ממושכת… אז “בבוקר אביב כליל בדולח, בעמוד העולם כולו בטהרו ובזיוו הראשון”.
אף שאול טשרניחובסקי, מרדן ומהפכן ברוך שירה, שקדם לשניאור בהחלפת התורה האחת ובאהלה התמים, – ערש שירתו עמדה “באותה פינת ארץ אשר בה נולד”, ושם בנה את בית היוצר שלו; ואת לבו דובב “כל אשר פגע במשעולי־טללים ילד”. שניהם, ביאליק וטשרניחובסקי, סלסלו ורוממו את ילדות עם היהודים ולא ערו את עירות האידיליה שלהם, ולא עוד אלא שמיטב השיר של טשרניחובסקי היא האידיליה העיירתית, בכפר מולדתו, ולא בכרכי העולם.
והם גם אליבא דשניאור לא היו בין “המצפצפים ומשקרים”, ומי כמוהם ידע לעלות מעלה, תמיד מעלה!
לֹא אֹבֶה לָשׁוּב עוֹד,
־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־
הַעֲלוּ בִּסְעָרָה גִשְׁרֵי הַזִּכְרוֹנוֹת!
והוא, שניאור, שהדיח עצמו והדיר עצמו הנאה מן העירה, ולמד התעופף לבדו לבדו רחוק רחוק מן העיירה היהודית, חזר בכנפי נשר גדולות, אבל שמוטות, אל עריסת ילדותו, כי כבדו עליו מוטות כנפיו ותחת גדלן הלך שחוח ובלי כוח.
רַךְ־נוֹצָה עָזַבְתִּי אֶת בֵּיתְךָ, אָז נִפְסַק הַקֶּשֶׁר
בֵּין קֵן וְאֶפְרוֹחַ;
וְעַתָּה, רְאֵה, כְּנָפַי גָּדְלוּ כְּכַנְפֵי הַנֶּשֶׁר,
תַּחַת גָּדְלָן זֶה אֵלֵךְ שְׁחוֹחַ.
אכן, יש עושר השמור לבעליו לרעתו!
הלוך ובכה חזר אל האכסניה־עניא שלו הראשונה, ועבר על אותם הגשרים שאמר לשרפם, בעידנא דריתחא, מאחריו. לאשרו עוד הספיק לשוב בטרם נשרפו והיו לאפר יחד עם כל ביתו של עם העירות למוד הסופות והשרפות מאז ימי הביניים, שכה היטיב המשורר לראות את התקרבותם ולהריח את ריח האבק והגפרית שלהם ממרחקי הדורות.
בצפרניו רצה בן הגיטו להאחז באבני החומות של כרכי העולם הגדולים; פריז, ברלין, רומא, קסמו לו בכל חמודותיהן וכשפיהן המסנורים; הוא חמד וחשד ואהב בפחד את העולם הזר, עולם הרבים, “שם קדושה וטומאה ושירה ובכי מעורבים גם יחד”, אבל מראות “מות אלהים” שראה על נהר הסינה, עוררו את צמאון נפשו לאל חי של עמו הצמא לאלהים ולגאולה. נעורו הכיסופים לבית המדרש היחידי בעיר מולדתו, שם חיים להם יהודי שקלוב־שכולה את חייהם התמימים בין מים למים: “זרוע ימין – האגמה, זרוע שמאל – הדניפר”, אשר חופה – חוף מבטחים, ונוחים מימיה להשתקף בהם ולהכפיל עולם של מעלה מול עולם של מטה, ממש כמו ב“ברכה” היערית־עיירתית של ביאליק – – והוא, החוף השמאלי של הדניפר, רחוק מן החוף של הדניפר, הגויי, החורש מזימות ומאיים על עיירת האידיליה היהודית, בה מתהלכים בין “הנהריים” תלמידי חכמים יודעי חן, ו“עמי הארצות” גרומים ומוצקים יודעי הכות ועומדים בפרץ בהתלקח ריב בין יהודים וגויים ביום שוק ויום מהומה ומבוכה – פרעות. לשניהם יחד ישיר המשורר מזמור שיר, בנוח עליו הרוח, בברחו מפני עיניו החודרות בכרכי הים היפים והריקים אל בית אבא בעיירה, אל תחת טלית שבתו המצויצת.
ב
יש ופינת יקרת מסותרת, תחנה קטנה בודדת ושקטה אי שם על פרשת דרכים מופרשת מן העולם והמונו, משמשת מקלט בטוח לנרדף, לנמלט על נפשו, והיא טובה מכל בתי הנתיבות הגדולים, המובילים לכרכים וערים מלאים אדם, וכל ימיהם ולילותיהם הילולה אחת ארוכה!
אמת אחת, ישנה נושנה כימי האדם התוהה על אמת הויתו, נגלתה לו לשניאור בסאון הכרך של “תבל זאת בוגרת”, והיא דברה אל לבו הכבד וההומה: לא ברעש, ולא באש, לא בסערת החיים אמת ד', כי אם בקול דממה דקה – קול האהבה והיצירה הבא ממעמקים!
פתאום ידע שכל ימיו תעה וטעה. הוא ברח מן העיירה אל העולם היפה כדי להציל את נעוריו, למצוא מרפא וצרי לצרת נפשו… “אל הרים וכרכים ואל חוקים התחבט” – ומרפא בכל אלה לא מצא: ולא עוד אלא שארית הפליטה שהציל, כביכול, מטיט היון של העיירה הנידחת – עלומיו, נשרפו לאפר בלהבות עיף האורות והתאוות הבוערות!
והאמת האמיתית האחת שגחלתה עודנה לוחשת בנשמתו, מזרזת ומזהרת אותו: הביתה! ברח על נפשך בעוד מועד, בעוד יש לך מה להציל; עזוב מהר את בתי המידות בהם יושבים אנשים ללא־מידות וללא תורה וללא דרך־ארץ, ושוב אל בית אבא הקטן – הקן החמים והתמים! והוא עומד כעני בפתח ומתחנן:
אַבָּא
נְטֵה אֶת טַלִּיתְךָ וְהַחְבֵּא אֶת רֹאשִׁי הֶעָיֵף
וְרִחַמְתַּנִי בְּאַהֲבָתְךָ הָרַבָּה,
אֲשֶׁר לֹא אֵדַע אֲנִי – גֶּבֶר נוֹדֵד וְזָעֵף.
פעם “בעת רחמים בין השמשות”, בהתגבר עליו יגון היחיד הכבד, ביקש מורו וחברו הגדול, חיים נחמן ביאליק, מאת ההיא הנעלמה והטמירה, שכינת מאוייו, שדמותה התיצבה לפניו מתוך כל הרהוריו, והיא עלתה מנפשו כתבנית אשה ובת־אלהים, בקשה כעין זו של שניאור, שבודאי עלתה במחשבה לפני התלמיד בשעת רפיונו, “בבואו מאדום” – מן “נוטר־דם־די פריס”, זו השולחת את מחטי צלביה בחוצפה כלפי שמיא, שעה שהעיר הגדולה לשטן “שכורה ופרוצה תתהולל לרגליה”.
“הכניסיני”, בקש־התפלל משורר הזעם והצער, אין לי כלום בעולם! רק את הזכה והטהורה, נשארת לי:
וִיהִי חֵיקֵךְ מִקְלַט רֹאשִׁי,
קַן תְּפִלּוֹתַי הַנִּדָּחוֹת.
וכקול הזה, קול כחולה, אנו שומעים מתוך לבו של שניאור:
אָכֵן, בּוֹדֵד אָנֹכִי, יְשִׁישִׁי, וְנִסְעָר וְחוֹלֶה,
אֱסָף־נָא אֶל תַּחַת כְּנָפֶיךָ אֶת בִּנְךָ הַגּוֹלֶה
בָּרְכֵהוּ כַּאֲשֶׁר יָדָעְתָּ!
הרבה שליחים לשכינת ישראל: יש והיא מתגלה כאם וכאחות, ויש כאב מלא רחמים וסליחה. יש וקולה נשמע מן השמים, ויש והוא עולה ובוקע ממעמקים! אך תמיד תמיד רוח אלהים מרחפת בתוך נשמתו של האדם, והיא מדברת מלב נדכה ונשבר – – שכן הקב"ה משתמש דוקא בכלים שבורים.
“הֲתִזְכֹּר?!”
זה שביקש להעלות בסערה את כל גשרי הזכרונות, זה שניתק עצמו מכל זיקה וזכרון לעיירה, מזכיר פתאום נשכחות:
הֲתִזְכֹּר בֵּית־כְּנֶסֶת? אֲנִי עוֹדִי יֶלֶד… וְאַתָּה –
מַאֲפִיל עַל רֹאשִׁי בְּטַלִּית־הֶחָג הַמְצֻיֶּצֶת. – –
“וראיתם אותו – וזכרתם…” אין זכירה אלא מתוך ראייה שבלב! שניאור, הרקולס המזעזע את עמודי העולם, והטלית המצויצת של אבא! עם כל הנערים – – – האין כאן אתערותא דלעילא, בת־קול מ“על סף בית המדרש”, “אם יש את נפשך לדעת”, “ואם ישאל המלאך”, – זכרון השפעה מן השפע הגדול של המורה, משוררה הגדול של חמדת העיירה הקטנה?!
“שניאור הוא פרי נצחונו של טשרניחובסקי”, נאמר ב“דברים שבעל־פה” של ביאליק. אבל הוא קודם כל וראשית כל, נצר משרשיו העמוקים של האילן הגדול ביאליק; והוא הלא היה גם נטע שעשועיו וילד שעשועיו!
ומובא במדרש: “אתה מוצא רוב האילנות אעפ”י שהן נקצצין, אם נוטלין נצר מהן ושותלין במקום אחר מיד הן עולין".
ודאי, שניאור הענק, אשלא רברבא, שתל עצמו בנוף אחר, רחוק מן העץ ממנו נקצץ; אבל צמיחתו ועליתו וכל גידולו, הם מכוח העלויין של ביאליק, רבן של כל משוררי הדור ההוא, דורו של ביאליק. שירת שניאור היא עם כל כוחה וגבורתה המקוריים, פרי כוח כוחו של בית רבו, וטעם שירתו ש“נתברכה בכל חמשת החושים”, כדעת ביאליק, יש בה טעם לדגם כדוגמת השירה של “שר המסכים” שלו – ביאליק.
ג
בתשובתו הביתה משוט בעולם, “בתבל בוגרת זאת עם קמת גאונה המוזהבה, עם שמש בשל זה – תפוח אש ושכל” – – נגלתה עליו “ילדות עם היהודים” באור חדש, אור החסד והאהבה שאין לו הפסק לעולם. היסורים שנתיסר מידי “בוגרת זאת” מרקו את נפשו ונתנו לו ברק נאצל זה שרק המכאובים הנאמנים אוצלים לו לאדם.
באחד משיריו המוזקקים, “ממחזור אוקרינה”, אומר שניאור:
בַּחֲלוֹת הָאִישׁ וְנֶהְפַּךְ וְהָיָה יֶלֶד,
אַהֲבַת־אֵם נִזְכֶּרֶת לוֹ וּמוּסַר־אָב;
עַל מִשְׁעַנְתּוֹ נִסְמָךְ רוֹעֵד קָם הַסָּב
וּמַאֲזִין לְהַלְמוּת לִבְּךָ, שְׁם… בְּעֵבֶר חֶלֶד.
עם “התקרבות ימי הבינים” לאירופה הנאורה, והמשורר מבורך החושים הערים הריח את ריח הגפרית והמשרפות למעלה מדור אחד לפני בואם באמת, נחשפו לעיניו החודרות תהומות החברה האנושית־עכומית בכל מוראותיהן:
וָאֶרְאֶה אֶת נִכְלֵי הַשָּׂטָן בְּמַעֲשׁי צַדִּיקִים,
וּבְעֵינֵי הַתְּמִימִים נִיצוֹצוֹת הָעָרְמָה מַבְרִיקִים.
ופתאום, בהתיצבו פנים־אל־פנים מול העולם, ידע כי אחד משניהם חולה:
הֵן אֶחָד מִשְּׁנֵינוּ פֹּה חוֹלֶה… הָעוֹלָם הַגֵּא אוֹ אָנֹכִי?
ואמנם החולה הראשון היה ה“אנכי” הגא של המשורר גופו! הוא חלה מרוב ראיה ושמיעה וריחה… מרוב האזן אל נפש העולם והבט אל תוכו, ומתוך מעמקיו “נחשפו לו קרבי כל נפש ומעי כל הנעלה, ודראון – יסוד כל תפארת – לעיניו נתגלה”.
היתה עליו אימת הצבור האנושי ההולך לקראת אבדנו בעינים עצומות, ומורה דרכו – השטן!
ושניאור, הגבר בעוז בין משוררי ישראל בדורו, היה לילד חולה, רפה־אונים ורב יגונים. וכמי שחולה בגוף ובנפש, חולה משעבוד לתאוות לא נהיו, בקש לשמוע דברי אגדה, דברי נחומים מפי אבא החזק והטוב:
בּוֹרֵא דוֹר חָדָשׁ כָּל אָב… הֲיָדַעְתָּ גַּם נַחֵם
אֶת אֲשֶׁר יָצַרְתָּ?
כָּל הָאָדָם מַכְאוֹבִי, כָּרִפְאוּת רַק אַתָּה נוֹתַרְתָּ,
רַחֵם!
אכן נודע לו כי עירות האידיליה אינן טובעות רק בטיט… אדמת קודש הוא חש עתה תחת רגליו, ומן האדמה הזאת עולים רוחות ריפאות, נגונים טובים, קולות רינה ותפילה, הד מורשת קדומים, שהשבת, הגאולה בזעיר אנפין, היא מקורם הנאמן. בנורמנדיה הברוכה, ארץ כולה יין תפוחים תוסס, ארץ חקל תפוחין חילוניים מאוד, נגלה לו אלהי השבת והילדות, והוא מדבר אליו ב“חקל תפוחין קדישין”, והוא מזמינו לשולחן גבוה, – “דא היא סעודתא דחקל תפוחין קדישין”…
שֵׁם־הֲוָיָה… וְרוּחַ גַּנִּים נוֹשֵׁב
בֵּין צִלְלֵי מִסְתּוֹרִין מַהְבִּילִים –
בְּיַלְדוּתִי כִּי שְׁמַעְתִּיו נִפְלָט
מִפִּי אַבָּא, בְּיוֹם הַשַּׁבָּת,
עַל כּוֹס מְלֵאָה וְסִדּוּר פָּתוּחַ –
בְּנוּסַח הָאֲרִ"י הַקָּדוֹשׁ – – –
אכן, זכות אבות עמדה לו לנכד הצדיקים השניאורסונים מעיר ניעז’ין שבאוקריינה.
א
הגבורה והנוי, שתי סגולות יסוד ביצירתו הגדולה, שורשם בגאון ישראל, באותה הערצה עמוקה לעמו העתיק, התוססת בלב המשורר בעוז בלתי פוסק מראשית הופעתו ועד היום.
במאבקו הקשה עם כוחות העולם הכבירים, הוא מבליט ומפגין את יתרון רוחו של גזעו הנבחר, שנתן לעמים את תורת האדם – חוקי אהבה וצדק, ואילו הם משיבים לו רעה תחת טובה, איבת עולם לעם עולם. ביצירת נעוריו המונומנטלית, “בהרים”, מציג המשורר הגאה את עצמו לפני ההרים בזו הלשון:
וַאֲנִי בַּעַל־תְּעוּדָה אָנֹכִי, הֲרֵי הִיא, הֲרֵי הִיא הַתְּעוּדָה:
קֶרַע מִגְּוִיל סֵפֶר תּוֹרָה חָרוּךְ וְצָרוּב מִצְּדָדִים
וְנֵטֶף שֶׁל דָּם עַל “לֹא תִרְצָח”.
עיף עד מות הוא בעל התעודה העתיקה הזאת. כל ימיו הוא נודד מארץ לארץ מבלי מצוא מנוחה לנפשו, ועתה מקוה הוא להרפא מן המכות שהוכה בערבות השלגים בצפון הקר, שם רשם בדמו, אדום על גבי לבן, את המשך עתיקי תולדותיו. הגלות, האם החורגת, קוראת באזניו בכל מקום: “אין מקום! אל תקח!” גש הלאה, מיוחס עני, עם התעודה הבלה שלך, שאין לה ערך בעולם מלא חמס זה! אבל האציל העתיק אינו נופל ברוחו ואינו אומר נואש לחייו רבי הסבל; על אף הרדיפות והדחיפות הוא תופס מקום בעולם, נהנה על פי דרכו מחייו ומזין את עיניו מיופיו של עולם־אלהים הנאה:
אַךְ שִׁמְעוּ נָא, שְׁחָקִים לִי נָכְרִים וְעֵדִים הֶהָרִים הַלָּלוּ,
נִשְׁבַּעְתִּי!
כִּי כָל אֲשֶׁר מָנְעָה חוֹרַגְתִּי וְגָזְלָה מִדָּמִי וּבְשָׂרִי
אֲמַלֵּא בְעֵינַי הַבְּהִירוֹת וְאֶרְכֹּשׁ בְּאָזְנַי הַסּוֹפְגוֹת – –
וְהֵידָד, בֶּן גָלוּת וָמֶלֶךְ!
הכרזה מופלאה זו, אשלית בן מלך בשבי, מקורה בחפץ הקיום הבלתי מעורער של ישראל בעמים, רצון חיים עז שהיה לאמונה שלמה “בגאולת מחר”, ב“טובה העתידה”, וב“ביאת המשיח” – תקוה שהיתה למציאות בימינו אלה. הקשר הקים לעולם עם העבר המפואר, החי בלב העם, לא נתן לנודד הנרדף לנתק את עצמו מן ההוה ולא נתן ליאוש להתגבר על נפשו, ומה שהחסירה המציאות המרה, השלימה המורשת העתיקה והכרת הערך העצמית. בעינים פקוחות לרווחה, עיני בינה עמוקה, מהלך האציל העתיק בדרך וקורא לעצמו: מה נאה עולם זה! לא אחת היה מתחייב בנפשו מקריאה זו שהשמיע באזני אדוני הארץ! האם החורגת דעתה לא היתה נוחה מאהבתו של הבן החורג; כל עוד נשם בגנבה את אוירה הצח של הגלות החרישה, אבל בנשמו לרווחה ובברכו על הטובה הזאת, ראתה בזה “חוצפה יהודית” והסגת גבולם של “בניה האמיתיים”… ברם בן המזרח הגא שנתעה לבין הגויים, לא וויתר על זכותו לחיים, שהרי בתעודה העתיקה שלו כתוב שאלהי ישראל אל עולם הוא, הוא ברא בראשית הימים את השמים ואת הארץ, ומאמרו הראשון היה “יהי אור!” טובה ורווחה לכל האדם!
ומכאן בטחונו וגאונו של המשורר העברי. לאור התעודה הנושנה הוא הולך ודורך בעוז על אדמת אלוהים. איתני העולם פתחו לו את שעריהם, והוא בא בסודם ובהודם, חדר לנבכי רזיהם וגילה את המסתורין שלהם בכוח ובתפארת אדם, ומעטים המשוררים שעשו ויכלו כמוהו.
מעיד המשורר על עצמו בשירת ההרים, כי שר ושייר, – כי רק קטעים זעירים הבין משירי ההרים של הלוציה הנאה, רק את הרמז יזכור, “והעיקר שכח”… אבל אותם, הקטעים הזעירים, פירורים משולחן גבוה הם, והם מעמידים אותנו על עוצמת ההרים כמו על עוצמת המשורר, שמוצאו הקדום מבמתי עולם, מהרי ישראל, שמהם חצב את להבות בטוי־שירתו־דברו כאש.
אכן, לא שירה לשם שירה שר המשורר העברי, אלא שליחות לאומית קדושה הוא ממלא בשלחו את דבריו הגאים על פני העולם, ובספרו “להרים” את אשר ראה “בהרים” הוא מבשר, תוך קריאת נצחון לוהטת, באזני העולם כולו:
נְשָׁמָה, נְשָׁמָה לֶהָרִים!
איש בשורה חדשה הוא המשורר העברי: לא החומר אלא הרוח הוא היופי הנצחי, והוא שמהווה את צורת הבריאה כולה; לא הגוף אלא הנשמה היא האמת המוחלטת של הטבע. הגשמי אינו אלא הלבוש החיצוני של הדברים, ואילו סוד אלוהים הוא פנימה, במעמקים. נשמה להרים! והמית נשמתם ממלאה את היקום כולו, הלא היא מנגינת אלוהים שמבראשית, אשר קולה האדיר עולה ובוקע מספר אלוהים, מן התנ"ך, שממנו הכריזו משוררי אלוהים הנצחיים, הנביאים ובניהם וכל חוזי מחזה שדי:
כָּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ!
ובעמוד המשורר בן גזע הנביאים מול ההרים הגבוהים שבארץ שווייץ הנפלאה, שמע את ההרמוניה הקוסמית היוצאת מנשמתו ומתמזגת עם נשמת העולם, שהיא שירת אלוהים חיים, קול מרעים ממעמקי־תחתיות והולם כקרנס ממעל:
“…נְשָׁמָה, נְשָׁמָה לֶהָרִים!” –
ב
בשירת “בהרים”, שהיא אוניברסלית בעיקרה, מזכיר המשורר את דבר “התעודה” רק דרך אגב, שכן נתפס בדרך הילוכו לקסמי ההרים, לכוח וליופי הקוסמי שלהם, והעיקר – כוחו ויופיו הוא, נשכח ממנו ונגנז לשעת שירה אחרת. הוא רק מראה ביעף את התעודה – “הרי היא, הרי היא התעודה!” ואילו את תכנה אינו מפרש. לא כן בשירתו “עם צלילי המנדולינה”, שנוצרה כארבע שנים אחרי “בהרים”, בה העיקר הוא “התעודה” – הבחינה הלאומית הטהורה; שניאור מופיע כאן כאיש מלחמה, ומלחמתו – “מלחמת ד'”. בפואימה גדולה זו נפגשים שני הרים גדולים – רומי וירושלים, והתודעות אציל ירושלים הקדושה אל בת רומי הרשעה היא גם הכרזת מלחמה עליה, כי מלחמה לאלהי ירושלים באלהי רומי מדור דור:
מַסֵּכַת הַתִּפְאֶרֶת נָפְלָה מֵעַל עִינַי,
עֲשַׁן־הַצְּבָעִים נָמוֹג וְעַרְפְּלֵי־הַבֹּשֶׂם
מִצְטַנְּנִים וְנוֹפְלִים כִּמְטַר־דְּמָעוֹת:
לְשׁוֹּנוֹּת אֵשׁ וּזְעָקוֹת עַל הֶהָרִים.
עם צלילי המנדולינה של בת רומי, למראה פניה הנאה – מתגלה מחזה החורבן בכל מוראיו לעיני המשורר העברי. בדמותה של הנערה המנגנת לפניו הוא רואה את הנשר, הזאב והארי, וכל סמליה של רומי הרעה, זו אשר אכלה את יעקב ואת נוהו השמה. זעקה גדולה ומרה פורצת מלב המשורר, משל כאילו זה היום נחרבה ירושלים לעיניו, והוא אינו אלא אחד הקנאים הצעירים, או אחד הכוהנים הגדולים שהלהבה אחזה בגופו ובנפשו. זכר שני החרבנות יחד עולים בנפשו ובשירו, שתי שלהבות־יה בוערות במעמקי נשמתו, – אש בבל ואש רומי, ונבוכדנצר וטיטוס היו לאחדים. בית המקדש בוער באש, אך “בין שביבי אש מתמלטים – שלוחה יד לבנה, יד הכהן הגדול, יד קדושה ואצילה, עם מפתח־זהב גדול כולו מקשה – מפתח בית המקדש”… והמפתח עולה השמימה, נמסר ליד אלוהים, בעל הבית האמיתי של ארץ־ישראל, וכך נשארת הבעלות על ציון וירושלים בידי אלוהי ישראל.
וארוך, ועז, ואכזרי מאד החשבון שעושה נין הקנאים הגבורים עם זרע טיטוס הרשע! כל גאותו היהודית, כל חמתו הקדומה, שופך המשורר בשירת גבורים עזת ניב ואדירת צליל, על ראשה של בת־אדום השודדה:
יְהוּדִי אָנִי… יְהוּדִי, נִין בִּרְיוֹנִים וְקַנָּאִים!
חַפְּשִׂי וּמָצָאת עוֹד בְּעַפְעַפַּי
דְּבַר־מָה מֵעֵינֵי שִׁמְעוֹן בֶּן גִּיּוֹרָא:
שׁוּרִי וּמָצָאת בִּי עוֹד שְׁבִיב־נָקָם, נְקַם יוֹחָנָן,
אֲשֶׁר נָתַץ קָדְקֹד מִבְחַר גִּבּוֹרַיִךְ,
הַמַעְפִּילִים אֶל מִגְדְּלֵי גוּשׁ־חָלָב –
וְשָׂרַף אֵילֵי־בַּרְזִלָּם בִּסְעָרָה…
לא פסה עוד גבורה ונקמה מישראל!
וכגודל האיבה למחריבת ארצו ורומסת כבודה, כן רבה אהבתו ורבים רחמיו לבת עמו:
נַגְּנִי אַתְּ… אַחְיוֹתַי שָׁכְחוּ נְגִינַת־שָׁמֶשׁ;
נְגִינוֹת עֵנָב בָּשֵׁל וּפִרְחֵי לוֹטוֹס רָוִים,
נְגִינוֹת דְּקָלִים גֵּאִים מְזַנְּקִים מִן הַחוֹלוֹת
כְּזַעֲקוֹת־חַיִּים לָאֲדָמָה;
נְגִינוֹת עַם מִשְׁתַּחְרֵר וּנְגינַת בִּרְיוֹן נוֹפֵל
עַל קֶשֶׁת שְׁבוּרָה, שְׁזוּרַת קְוֻצוֹת אֲהוּבָתוֹ…
צר לו למשורר על האי שופרא – היופי השמשי של השולמית, האובד בקור הצפון הנכרי; בוכה הוא על נגינתה המזרחית היוקדת של בת ישראל הנאה שנקרשה כפלגי אור בין קרחי הצפון על אדמת נכר הרוה מדם ישראל. מה מקנא הוא בנכריה הנטועה על אדמת מטעה, השרה את שיריה, המחוללת את מחולותיה והאוהבת את אהבתה היוקדת בארצה, שלא נעקרה משרשה ויפיה הקדום עודנו עומד בה במלא זהרה הראשון.
עם שירת שניאור שמענו שוב את שאגתו העזה של גור אריה יהודה הקדום; ואגב שירה גאה זו הוא מנחית מכת־טלף חזקה ב“אותו האיש”, מהרס־מחריב ראשון ברוח, שמקרבנו יצא למלוך ב“מלכות אלוהים” בין הגויים שונאינו, הביא להם את בשורת האהבה של אלהי ישראל, “אביו שבשמים”, ובכל מקום שדרכה בו רגלו הענוה, זרע שנאה ורצח בבני עמו, ועד היום עוד ידו נטויה על ישראל: “איש נערץ, קל וחדש, אשר צד בארשת חן על פיו החוור את לב כל העולם המתאכזר; ובצחוק הטוב, הקל, הנחבא אל רוך זקנו, כדומן רמס ארצה כל הכופר בממשלתו, ובחמלה רבה הרים תמרות עשן וזעקות שבר עד לשמי שמים; ובחסד עולם הניף חרב על החלש”.
אין כשניאור משורר ריב ומדון לשקרים המוסכמים של החברה הנוצרית, הזאבים באיצטלת נזירים קדושים; במלחמת תנופה נלחם הוא בחנופה, וקורע את המסכה מעל פני החנפנים מחללי האמת ההיסטורית של עמו הנבחר. בשירו זה ובשיר המאוחר יותר – “משא אלביון”, זה שפרץ מלבו כלבה רותחת, וקינה הוא על שבר עמו בשנות השואה וחורבן יהדות אירופה, חושף המשורר הלוחם ביד אדירים את פרצופו האמיתי של האימפריאליזם הנוצרני אשר בכיסו כתב השלום ובידו חרב; שופך הוא את בוזו וחמתו על בן אלביון הנוכל, השוחט בנעלי יד לבנות, והוא השופט והוא התלין, והוא השלישיה לבבל ולרומי, שודדות בת ירושלים הענוגה, וכמוה כבת־אשכנז הרוצחת, שרחמי אדם אין בלבבה.
ג
רעיון הנבחרות והאצילות של ישראל, חוזר ונשנה בואריאציות שונות בשירת שניאור הלאומית, שירה אנושית טהורה ככל שירה אמתית הנאמנת לצו נפשו של המשורר. ענין “האצילות” ביצירת שניאור אינו מונח־מושג פילוסופי, תורה, שלפיה העולם על כל חלקיו ופרטיו נתהווה ומוסיף להתהוות על ידי זרימה או הקרנה ממקורו הראשון של העולם, כדעת חכמי העמים; ולא האצילות של ה“קבלה” שלנו, הרואה התמשכות הדרגתית של המציאות הקוסמית מן השלמות האלוהית המוחלטת עד לדרגות הנמוכות של העולם השפל, שהיא המשכת השפע התמידי של הכוחות הנובעים מן ההויות העליונות אל העולם התחתון. “האצילות” אשר שניאור מתפאר בה הרבה היא אצילות יהודית ממשית הבאה מיחוס אבות נעלים; בני גזע אנושי נבחר, שהורתו ולידתו בקדושה אלוהית מיוחדת; גזע שנוצר להיות עם אלוהים במחשבה תחילה ולמלא שליחות היסטורית־משיחית, לשמש מופת ודוגמה לכל העמים שכונתם להגיע לאלוהים, אבל הם כעורים, שמגמת פניהם דרך המלך, ותעו מן הדרך, כמאמר שלמה אבן גבירול ב“כתר מלכות”. ישראל האציל הוא הרואה נכונה, עיניו פקוחות תמיד – “אך עבדיך הם כפקחים ההולכים דרך נכוחים: לא סרו ימין ושמאל מן הדרך, עד בואם לחצר בית המלך”. אציל קדמון הוא ישראל, חכם עתיק, ומתפקידו ב“דרכו למלך” להאציל מרוחו על כל המין האנושי, בבחינת “ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם”:
כִּתְבֵי־יִחוּס רַבִּים לִי בְּשַׂק־נְדוּדַי,
אֲשֶׁר לֹא כָּל נָשִׂיא נַעֲלֶה בָּם יִתְפָּאֵר:
וְשִׁטְרֵי־חוֹב עַל עַמִּים רַבִּים,
עַל נִצְחוֹנוֹת לְאֻמִּים, עָשְׁרָם וּגְדֻלָּתָם,
עַל גַּאֲוַת־גּוֹיִים וַהֲדַר־מַמְלָכוֹת.
הֵם כְּתוּבִים עַל הַקְּלָף בְּדָם וּבְדִמְעוֹת־אָבוֹת,
כְּבוֹד אֵל־צְבָאוֹת עַצְמוֹ חָתוּם בְּשׁוּלֵיהֶם,
וְשֵׁם מַזְכִּירוֹ – מֹשֶׁה,
וְעֵדִים – מְשִׁיחֵךְ וּנְבִיא־עֲרָב הוּא יָעִיד,
וָעֵדִים כֻּלָּם – חוֹזֵי אֱלֹהִים!
וְאוּלָם כָּל הַגּוֹיִים שָׁמְטוּ רֶגֶל לִי, לַיְּהוּדִי –
אָצִיל־אֶבְיוֹן לְלֹא־חָרֶב.
מלך אבין בלי ארץ הוא ישראל הגולה, “מי שהיה” מסכן, הקורא “אני שלמה”, והעולם רואהו כמשוגע. שכן אצילות גויית מחייבת חרב, כוח־ידים, שלטון, ולרש אין כל… ואפילו מה שיש לו אינו שלו, שכן “יהודי נצחי” הוא בעיני הנוצרים, ואין הנצח בן העולם הזה. לשוא יזעק הבן הנדח: בן מלך גולה אני, אני! לחנם הוא תובע את רכושו הנגזל בידי הגויים, אין שומע לו מאת העבד המולך, הדוחה אותו בטענה: “כבר אבד כלח על גויליך אציל, – הכתב הוא כתב משונה, אין קורא בו, אין מבין” – – שחוּק הוא, מחוּק הוא, אסימון. שחוק ולעג, “נדים” ראש, ולעתים אנחת חובה: “אציל אביון!”
התביעות, “התזכירים” של התובע, הצועק חמס על יקרותיו העתיקות השדודות, מעוררים את זעמם של האדונים החמסנים, עבדי רוחו של ישראל; שכן מזכיר קיומו של ישראל לעמים את “מוצאם השפל”, את עבדותם הקדומה, על כן “לעולמי עד לא יסלחו לי שפלותם”.
חוב גדול חב העולם הנוצרי ליהודי… ומתוך הכרת טובה נוצר אצלם תסביך נחיתות, ומכאן השנאה הנצחית לעם העתיק. וכבר עמד שילר במחזהו “ווילהלם טל” על ענין שנאתו של מקבל הטובה לנותנה, של העזור לעוזר; והוא נותן בפיה של הדויגה, אשת טל החכמה, את הדברים המחוכמים האלה:
כִּי חָל מִפָּנֶיךָ –
אוֹיָה לְךָ! נָשׂא לֹא יִשָּׂא לְפִשְׁעֲךָ,
עֵקֶב רְאִיתוֹ בְּכִשְׁלוֹנוֹ.
וכשלון זה לא היה אלא עדיפות כוחו ורוחו של טל הישר והאמיץ לגבי הנציב העריץ גסלר, כשנפגשו פנים אל פנים על פי תהום, ובידי טל היה להרגו והוא לא נגע בו לרעה, אלא האיר לו פנים ואמר בפשטות: “אני הוא, אדוני הנציב!” והלך וקרא לעבדי הנציב התועה להורותו הדרך בהרים.
אכן, צדקה אשת החן האצילה: הנציב הרשע השפל לא סלח לטל על שראה אותו בפחדו, והנקמה לא אחרה לבוא.
אף נקמת בני ונציה בסוחר היהודי שיילוק אינה רחוקה מנקמת נציב שוויץ השפל. שקספיר בן אלביון דרש לגנאי את תביעתו ואת צעקתו המרה של המלוה היהודי, והפך את התובע לנתבע ואת הקורא חמס – לחמסן, לאוהב בצע צמא־דם. ולא עוד אלא שדרישת האב היהודי האומלל להחזיר לו את בתו יחידתו שנגזלה ממנו בלי משפט, האיר הבריטי הגדול, “לבב נמר עוטה עור שחקן”, כלשונו של בן דורו, המבקר רוברט גרין, באור רמיה ישועית, והנמר יחד עם כל הטורפים, שופטי ונציה הנוצרים, מילאו את פיהם לעג ובוז לבכיו המזעזע של היהודי הזקן והמזוקן, בקראו ליסכה בתו האהובה; שאף היא, יחידתו, התאכזרה לו, התנכרה לו בעטים של הגויים החמסנים, ולעגה למומיו בשנאה עורת של משומדת נבזה.
שניאור דורש את דמי עמו מידי העולם הנוצרי שהוא נאה דורס – – – עולם שקר זה המסתיר תחת מסוה הצידקות את גרזן התלינים, כדברי היינה, משורר האמת והצדק בימיו. שניאור המשורר “ישר הקומה וחד העין כמגדל צופים”, מגלה בשירתו העזה, הלוחמת, את פרצופה השטני של אדום, היורשת הבלתי חוקית של ישראל, שלפי מדרש קוהלת “כל הממון אינו עולה אלא למלכות אדום, ומלכות אדום אינה מתמלאת לעולם”. ולא רק את הרכוש, אלא גם את הנפש, את נכסי הרוח, לקחה לעצמה “מלכות זו” וכפרה בכל. “ועיני האדם לא תשבענה” – “ועיני אדום לא תשבענה”, נאמר באותו מדרש נאה בשם ר' לוי. שניאור – רוח הנביאים וחכמת בעלי המדרש מדברת מתוך שירתו. מלכות אדום ומלכות אלביון שתיהן שלמו לנו רעה תחת טובה; כל המושיעים שנתנו להם, מישוע עד קרלוס מרקוס, הגדילו שנאתם לנו, וגם איינשטיין “אבי מושיע־עמים, מבקע האטומים, משחרר כוחות עולם”, הגדיל רק איבתם ליהודי. לבו של המשורר נשבר על אסון האניות “פטריה” ו“סטרומה”, שירדו מצולות ים בימי שלטונו של “אחד מחסידי אומות העולם”, “הציוני” ו“הידיד” הידוע, אשר הקשה לבבו כאבן, כי נפט ערב יקר לו מדם עברי. המשורר קובל ומאשים: “העולם כולו קשר קשר ואינו מכיר בגאולה אשר אשה על מקור החיים בעמדי דך וצמא ודליי ריק ומבוקע, – ואני לא אכיר בו ובצדקות כל עממיו!”
שירת שניאור עוצבה מאותו חומר יקר שממנו עושים שירה לדורות; קו אחד עז וחותך כאור הברק בלילה, נמשך מראשית יצירתו ועד עתה. מרדן הוא מטבעו והכניעה לחזק תועבת נפשו היא. על ישראל גאותו ואהבתו, והוא לא יקרא בחריקת שנים, בכלות לנקמה נפשו: “שלום קיסר!” הוא, “איש הרוח” ו“איש הגורל”, לא יכנע לעולם ואפילו יאמר לו אלוהים: “הכנע!” נשק עז וחריף יש לו למשורר ו“בוז” שמו, לא נשק סודי ונסתר, כי נשק גלוי לכל העמים אויביו, ואותו הוא זורק בכוח ובגאוה בפני אויבי עמו ומנצח. ואת ה“בוז” הזה “בוז בן מלך נרדף מעבדיו, אשר כלכל אותי ואני כלכלתיו”, רואה שניאור מאז כמתנת אלהים, כמין אש הקודש אשר רבצה כאריאל על ספרי ישראל מיום בו כבו גחלי המזבח… וסגולה זו הצילה את נפשו מקלון הגלות, מנוונה השפל. הוא שמר על גאון נפשו ולא נתן לו להתפלל לשלומה של מלכות הרשעה – ממשלת הזדון של רודפיו ומעניו שבכל הדורות, והוא שמנע ממנו את החרפה מלומר “הנותן תשועה” לתלינים. לאהוב יש רק מתוך גאוה, מעמדת כוח וכבוד, ולאהוב את השונא – רק החנופה הישועית מסוגלה לה. וכבר חז"ל הראו על חוסר הטעם והתועלת שבאהבת ישראל לשונאיהם: “תחת אהבתי ישטנוני, ואני תפלה' – אתה מוצא בחג: ישראל מקריבים שבעים פרים על שבעים אומות, לפיכך היו צריכים להיות אוהבין אותנו; לא דיין שאין אוהבין אותנו, אלא עוד שונאין אותנו” (תנחומא).
מתוך הבוז של שניאור לנבזים בעיניו, אנו שומעים את הד קריאתו של ישעיהו הנביא ל“מלך הגדול”, לסנחריב, אשר “עלה על כל ערי יהודה הבצורות”:
בָּזָה לְךָ, לָעֲגָה לְךָ, בְּתוּלַת בַּת־צִיּוֹן;
אַחֲרֶיךָ רֹאשׁ הֵנִיעָה בַּת יְרוּשָׁלָיִם!
כל בוז כוח הוא, בוס ותבוסה למבוזה, שהמבזה כמו דורך עליו ברגל גאוה; ושניאור הדורך עז על במתי שירת ישראל, הרים את קרן עמו בלמדו את דור התחיה גאוה לאומית ואהבת ישראל, זו הבאה מתוך הכרת ערך עמו וידיעת עצמו. לא שה פזורה היא ישראל כי אם אריה שואג; ואריה גבור גם כשהוא פצוע אינו נרתע ואינו ירא: “כל שפוני גבורת נפשי עם פרץ בוזי יזנקו במלא מרדם – מרד אחרון!” ואמנם המרד האחרון של הלביא בשבי הראה כי העם שנוצר לגדולות יודע גם להלך בגדולות, והאציל העתיק ידע לחדש נעוריו כקדם, ולגויליו הבלים, שנפסל ערכם בעיני הגויים, שוב היתה להם עדנה, משל ליין המשומר שכל שהוא עתיק יותר משובח הוא יותר: “וכבוד הבו לו לבוזי, אשר אשא כיין ארבעים יובלים בתוך נאדי! ומשומר זה הבוז ועז ומזוקק, כיין אלפים שנה ילך למישרים”. ומכאן האמונה השלמה של שניאור שלא אבד משפטו, ויבוא יום ומקורות חייו אשר נקפאו בקרה בצפון השלוג והקר, יתפרצו שוב בצהלת מעיני אביב, וחלום משיח חדש יעמק ויטהר שם כתכלת; ו“שם” – במזרח העתיק־החדש שלו, בארץ ירושתו הזוהרת, לרגלי דקלים גאים וחולות מדבר צורבים, תעור שנית באדיר גבורתו המלכותית של גאון יעקב־ישראל.
ואשרי המשורר שאמונתו בעמו ואהבתו לו כה רבה היא וכה איתנה! ואשריו שבעתים שזכה לראות בנחמה – פרי אמונתו השלמה בגאון ישראל ובנצחון רוחו הכבירה הקימת לעד.
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.