א    🔗

כאחד מ“זאבי המחשבה” העזים ביותר, הרס שניאור בטמפרמנט המתפרץ שלו את כל סוכות השלום ואהלי התום של ההולכים לתומם והנחבאים אל הצללים, – אלה בעלי מחשבות השיות, הרועדות וגועות לעת סערה וצרה. איש־מלחמה היה ולא איש־שלום, ודרכו ביצירה – “להתקומם להתקומם עד אין תכלה”!

בהבל פיו שרף את כל הגשרים, גשרי הזכרונות הרומנטיים, מאחריו; דילג על כל מה שקשר אותו עם “עירות האידיליה של טיט ימי הביניים וימות גשמים”, ודילוגו איבה ומשטמה, בוז ולעג שנון לשאננים בציון (צדי קמוצה), “במדבר עמל ללא אושר”.

עוד בראשית צעדיו בשלבי שירתו העולים מעלה מעלה, להררי עד, לבמתי עולם, הכריז מלחמה על תורה צוה לו אבא באהלי ילדותו; הפך פניו בקללה מול עירתו בתחום המושב, ובלשון תעצומות חדה כחרב צעק:

הַבְעִירוּ אַחֲרַי כָּל הַשָּׂדוֹת, מַאֲוַיִּים

לֹא אֹבֶה לָשׁוּב עוֹד

אֶל עֲיָרוֹת־הָאִידִילְיָה הַטּוֹבְעוֹת

בְּטִיט יְמֵי בֵּינַיִם וִימֵי גְשָׁמִים!

הַעֲלוּ בִּסְעָרָה גִשְׁרֵי הַזִּכְרוֹנוֹת!

לְבַל אוּכַל לָשׁוּב

גַּם כִּי אִירָא מְאֹד.

כיל"ג בשאטו, ראה שניאור המקטרג בעיירה היהודית בגולה מין יצור אומלל שיש לבערו מקרבנו כמו רעה חולה; כל מחנה יהודי זה אינו אלא מין פוניבז' אחד – "פה־נבז'', בלשון מדרש השמות של יהודה־ליב־גורדון האדיר והנורא.

תלמיד נאמן היה שניאור לרבותיו סופרי ההשכלה, שמחקו את צלם החן והנוי והקדושה מפניה הדוויים והקורנים בהוד הצער של העיירה, – המלונה במדבר העמים, שהושלכנו לתוכה שלא בטובתנו, מפני חטאיהם של הגויים, שהוא שניאור, ידע כה יפה וכה חזק לגלות את קלונם ועוונם ברבים.

…אמרה תורה: רבונו של עולם, תן חלקי בשבט של עוני!" אבל המשכילים לא שעו לדברי המדרש, ולא השכילו לראות את זוהר הרקיע בעיירה היהודית, בשבט של עוני של “שכולה” “כסלון” ו“קבציאל”. עינם לא העמיקה לאותו הטיט שם טבעה המרגלית הנאה המאירה ונוצצת ממעמקים.

בקול ענות גבורה נס שניאור מן המערכה, ובנוסו קרא: אל יהי חלקי עמכם!

וְאַתֶּם, פְּגָעִים רָעִים, שִׂטְנֵי הַכִּשָׁלוֹן, –

בִּמְחִי קֳבָלְכֶם וּבְפַרְסוֹת־בַּרְזֶל

נַפְּצוּ תַחְתַּי כָל שָׁלָב,

אַךְ דָּרְכוּ כַּפּוֹת רַגְלַי בּוֹ!

בַּעֲבוּר אִמָּלֵט מַעְלָה, תָּמִיד מַעְלָה.

לֹא אֶחְפֹּץ עוֹד בְּשׁוּב הַיַּלְדוּת,

זוֹ יַלְדוּת עַם־הַיְּהוּדִים,

עִם עָקַת אָב מִתְלַבֵּט

וּרְצוּעַת מְלַמֵּד זָעֵף,

יְסַלְסְלוּהָ חוֹלְמִים חַסְרֵי־אוֹן,

יְרוֹמְמוּהָ נִדְחֵי דוֹרִי וּבְנֵי גִילִי

הַמְּצַפְצְפִים וּמְשַׁקְּרִים.

שניאור לא היה טיפוס של חכם הזהיר בדבריו בעניני יצירה. מלתו לא היתה בסלע, אלא כפטיש יפוצץ סלע! האימפולס שלו דחפהו מעלה־מעלה ברעם וברעש, ורק לעתים רחוקות, “בשעת רפיון”, הרפה ממנו הסער והפרץ. נפשו לא דרכה עוז אלא דרסה עוז, והליכות עולמו – פריחות־צריחות של נשר מכה גלים גלים של און באויר עליון.

את ענוי העולם, “החולמים חסרי האון”, לא אהב. שכן ראה את עצמו תמיד כאחד מלוחמי העולם שמלחמה להם במצפצפים ומשקרים מדור לדור. הוא לא האמין בתורה אחת שאינה מוחלפת! סופה של תורה בלתי מוחלפת להתאבן וליהפך למוסר עבדים. הרואה בתורת האדם תורה מן השמים שאינה ניתנת לשינויים, להתפתחות, ללבוש צורות חדשות, – עינים לו ולא יראה את המאור שבמחשבת האדם, ב“רעיונו” הנצחי, העשוי כטבע להתחדש מתוך עצמו ולהתחיל תמיד מבראשית, נקודת המוצא של אלהים.

כָּל תּוֹרָה – תַּחֲנָה, תַּחֲנַת דּוֹרוֹת עוֹבְרִים,

כָּל אֱמֶת – אֹהֶל רוֹפֵף לְתוֹעֵי עוֹלָם,

מְלוּנָה אַחַר מְלוּנָה בְּמִדְבַּר־עָמָל לְלֹא אֹשֶׁר.

ו“תועי העולם” הם הם רואי העולם האמיתיים, הבונים הגדולים של האמת רבת הפנים והגוונים הזורעת את זרעה בזירת העולם לדורי דורות, והמציתה את אורי נצחונותיה באביבי האדם ותולדותיו.

תפקיד המשורר איש הרוח והנפש לעורר שחר של תקופות ולהסיע הלאה־מעלה את אהלי האמת החדשה, להתקומם ולהתרומם – “רק זהו סוג מאויי אנוש ושאר רוחו!”.

דרכו של שניאור ביצירה – בקוצר רוח, בדחיקת הקץ, בהפסקה שלפני הזמן של השיטתי והעקבי, ב“תקיעת יתד מדומה בענין מדומה”, כמאמרו השנון של פ. קאפקה.

חד־עין היה שניאור אבל לא טוב־עין, וגם בציירו ביד אמונה וביכולת אמנותית רבה את “אנשי שקלוב”, לא בלב טוב ואוהב העלה על הבד הרחב את ציוריו המושלמים, אלא בתבונת כפים ובשכל רב. שכן לא היה שניאור משורר העיירה, אף לא מספרה, אלא המצייר שלה. ולא את נשמת העיירה צייר ותיאר, אלא את גופה הערום, בשרה ודמה, על כל יצריה ומאוייה הגסים.

הוא לא למד מביאליק, ולא סר אל בית המדרש הישן והנושן, שהוא מקומו של “המתמיד” אבל לא מקומו של “פנדרי הגבור”! ביאליק, מורו ורבו בראשית דרכו, כל העלויין שלו לא היו אלא מכוח כוחה של העיירה ומעפר שרשה. ביאליק ביצירתו תקע תמיד יתד נאמנה בענין נאמן: באדמת הקודש של ילדותו פתח את שירתו, ובנופה חתמה, ונפרד מבית־אבא בנשיקת פרידה ממושכת… אז “בבוקר אביב כליל בדולח, בעמוד העולם כולו בטהרו ובזיוו הראשון”.

אף שאול טשרניחובסקי, מרדן ומהפכן ברוך שירה, שקדם לשניאור בהחלפת התורה האחת ובאהלה התמים, – ערש שירתו עמדה “באותה פינת ארץ אשר בה נולד”, ושם בנה את בית היוצר שלו; ואת לבו דובב “כל אשר פגע במשעולי־טללים ילד”. שניהם, ביאליק וטשרניחובסקי, סלסלו ורוממו את ילדות עם היהודים ולא ערו את עירות האידיליה שלהם, ולא עוד אלא שמיטב השיר של טשרניחובסקי היא האידיליה העיירתית, בכפר מולדתו, ולא בכרכי העולם.

והם גם אליבא דשניאור לא היו בין “המצפצפים ומשקרים”, ומי כמוהם ידע לעלות מעלה, תמיד מעלה!

לֹא אֹבֶה לָשׁוּב עוֹד,

־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־

הַעֲלוּ בִּסְעָרָה גִשְׁרֵי הַזִּכְרוֹנוֹת!

והוא, שניאור, שהדיח עצמו והדיר עצמו הנאה מן העירה, ולמד התעופף לבדו לבדו רחוק רחוק מן העיירה היהודית, חזר בכנפי נשר גדולות, אבל שמוטות, אל עריסת ילדותו, כי כבדו עליו מוטות כנפיו ותחת גדלן הלך שחוח ובלי כוח.

רַךְ־נוֹצָה עָזַבְתִּי אֶת בֵּיתְךָ, אָז נִפְסַק הַקֶּשֶׁר

בֵּין קֵן וְאֶפְרוֹחַ;

וְעַתָּה, רְאֵה, כְּנָפַי גָּדְלוּ כְּכַנְפֵי הַנֶּשֶׁר,

תַּחַת גָּדְלָן זֶה אֵלֵךְ שְׁחוֹחַ.

אכן, יש עושר השמור לבעליו לרעתו!

הלוך ובכה חזר אל האכסניה־עניא שלו הראשונה, ועבר על אותם הגשרים שאמר לשרפם, בעידנא דריתחא, מאחריו. לאשרו עוד הספיק לשוב בטרם נשרפו והיו לאפר יחד עם כל ביתו של עם העירות למוד הסופות והשרפות מאז ימי הביניים, שכה היטיב המשורר לראות את התקרבותם ולהריח את ריח האבק והגפרית שלהם ממרחקי הדורות.

בצפרניו רצה בן הגיטו להאחז באבני החומות של כרכי העולם הגדולים; פריז, ברלין, רומא, קסמו לו בכל חמודותיהן וכשפיהן המסנורים; הוא חמד וחשד ואהב בפחד את העולם הזר, עולם הרבים, “שם קדושה וטומאה ושירה ובכי מעורבים גם יחד”, אבל מראות “מות אלהים” שראה על נהר הסינה, עוררו את צמאון נפשו לאל חי של עמו הצמא לאלהים ולגאולה. נעורו הכיסופים לבית המדרש היחידי בעיר מולדתו, שם חיים להם יהודי שקלוב־שכולה את חייהם התמימים בין מים למים: “זרוע ימין – האגמה, זרוע שמאל – הדניפר”, אשר חופה – חוף מבטחים, ונוחים מימיה להשתקף בהם ולהכפיל עולם של מעלה מול עולם של מטה, ממש כמו ב“ברכה” היערית־עיירתית של ביאליק – – והוא, החוף השמאלי של הדניפר, רחוק מן החוף של הדניפר, הגויי, החורש מזימות ומאיים על עיירת האידיליה היהודית, בה מתהלכים בין “הנהריים” תלמידי חכמים יודעי חן, ו“עמי הארצות” גרומים ומוצקים יודעי הכות ועומדים בפרץ בהתלקח ריב בין יהודים וגויים ביום שוק ויום מהומה ומבוכה – פרעות. לשניהם יחד ישיר המשורר מזמור שיר, בנוח עליו הרוח, בברחו מפני עיניו החודרות בכרכי הים היפים והריקים אל בית אבא בעיירה, אל תחת טלית שבתו המצויצת.

 

ב    🔗

יש ופינת יקרת מסותרת, תחנה קטנה בודדת ושקטה אי שם על פרשת דרכים מופרשת מן העולם והמונו, משמשת מקלט בטוח לנרדף, לנמלט על נפשו, והיא טובה מכל בתי הנתיבות הגדולים, המובילים לכרכים וערים מלאים אדם, וכל ימיהם ולילותיהם הילולה אחת ארוכה!

אמת אחת, ישנה נושנה כימי האדם התוהה על אמת הויתו, נגלתה לו לשניאור בסאון הכרך של “תבל זאת בוגרת”, והיא דברה אל לבו הכבד וההומה: לא ברעש, ולא באש, לא בסערת החיים אמת ד', כי אם בקול דממה דקה – קול האהבה והיצירה הבא ממעמקים!

פתאום ידע שכל ימיו תעה וטעה. הוא ברח מן העיירה אל העולם היפה כדי להציל את נעוריו, למצוא מרפא וצרי לצרת נפשו… “אל הרים וכרכים ואל חוקים התחבט” – ומרפא בכל אלה לא מצא: ולא עוד אלא שארית הפליטה שהציל, כביכול, מטיט היון של העיירה הנידחת – עלומיו, נשרפו לאפר בלהבות עיף האורות והתאוות הבוערות!

והאמת האמיתית האחת שגחלתה עודנה לוחשת בנשמתו, מזרזת ומזהרת אותו: הביתה! ברח על נפשך בעוד מועד, בעוד יש לך מה להציל; עזוב מהר את בתי המידות בהם יושבים אנשים ללא־מידות וללא תורה וללא דרך־ארץ, ושוב אל בית אבא הקטן – הקן החמים והתמים! והוא עומד כעני בפתח ומתחנן:

אַבָּא

נְטֵה אֶת טַלִּיתְךָ וְהַחְבֵּא אֶת רֹאשִׁי הֶעָיֵף

וְרִחַמְתַּנִי בְּאַהֲבָתְךָ הָרַבָּה,

אֲשֶׁר לֹא אֵדַע אֲנִי – גֶּבֶר נוֹדֵד וְזָעֵף.

פעם “בעת רחמים בין השמשות”, בהתגבר עליו יגון היחיד הכבד, ביקש מורו וחברו הגדול, חיים נחמן ביאליק, מאת ההיא הנעלמה והטמירה, שכינת מאוייו, שדמותה התיצבה לפניו מתוך כל הרהוריו, והיא עלתה מנפשו כתבנית אשה ובת־אלהים, בקשה כעין זו של שניאור, שבודאי עלתה במחשבה לפני התלמיד בשעת רפיונו, “בבואו מאדום” – מן “נוטר־דם־די פריס”, זו השולחת את מחטי צלביה בחוצפה כלפי שמיא, שעה שהעיר הגדולה לשטן “שכורה ופרוצה תתהולל לרגליה”.

“הכניסיני”, בקש־התפלל משורר הזעם והצער, אין לי כלום בעולם! רק את הזכה והטהורה, נשארת לי:

וִיהִי חֵיקֵךְ מִקְלַט רֹאשִׁי,

קַן תְּפִלּוֹתַי הַנִּדָּחוֹת.

וכקול הזה, קול כחולה, אנו שומעים מתוך לבו של שניאור:

אָכֵן, בּוֹדֵד אָנֹכִי, יְשִׁישִׁי, וְנִסְעָר וְחוֹלֶה,

אֱסָף־נָא אֶל תַּחַת כְּנָפֶיךָ אֶת בִּנְךָ הַגּוֹלֶה

בָּרְכֵהוּ כַּאֲשֶׁר יָדָעְתָּ!

הרבה שליחים לשכינת ישראל: יש והיא מתגלה כאם וכאחות, ויש כאב מלא רחמים וסליחה. יש וקולה נשמע מן השמים, ויש והוא עולה ובוקע ממעמקים! אך תמיד תמיד רוח אלהים מרחפת בתוך נשמתו של האדם, והיא מדברת מלב נדכה ונשבר – – שכן הקב"ה משתמש דוקא בכלים שבורים.

“הֲתִזְכֹּר?!”

זה שביקש להעלות בסערה את כל גשרי הזכרונות, זה שניתק עצמו מכל זיקה וזכרון לעיירה, מזכיר פתאום נשכחות:

הֲתִזְכֹּר בֵּית־כְּנֶסֶת? אֲנִי עוֹדִי יֶלֶד… וְאַתָּה –

מַאֲפִיל עַל רֹאשִׁי בְּטַלִּית־הֶחָג הַמְצֻיֶּצֶת. – –

“וראיתם אותו – וזכרתם…” אין זכירה אלא מתוך ראייה שבלב! שניאור, הרקולס המזעזע את עמודי העולם, והטלית המצויצת של אבא! עם כל הנערים – – – האין כאן אתערותא דלעילא, בת־קול מ“על סף בית המדרש”, “אם יש את נפשך לדעת”, “ואם ישאל המלאך”, – זכרון השפעה מן השפע הגדול של המורה, משוררה הגדול של חמדת העיירה הקטנה?!

“שניאור הוא פרי נצחונו של טשרניחובסקי”, נאמר ב“דברים שבעל־פה” של ביאליק. אבל הוא קודם כל וראשית כל, נצר משרשיו העמוקים של האילן הגדול ביאליק; והוא הלא היה גם נטע שעשועיו וילד שעשועיו!

ומובא במדרש: “אתה מוצא רוב האילנות אעפ”י שהן נקצצין, אם נוטלין נצר מהן ושותלין במקום אחר מיד הן עולין".

ודאי, שניאור הענק, אשלא רברבא, שתל עצמו בנוף אחר, רחוק מן העץ ממנו נקצץ; אבל צמיחתו ועליתו וכל גידולו, הם מכוח העלויין של ביאליק, רבן של כל משוררי הדור ההוא, דורו של ביאליק. שירת שניאור היא עם כל כוחה וגבורתה המקוריים, פרי כוח כוחו של בית רבו, וטעם שירתו ש“נתברכה בכל חמשת החושים”, כדעת ביאליק, יש בה טעם לדגם כדוגמת השירה של “שר המסכים” שלו – ביאליק.

 

ג    🔗

בתשובתו הביתה משוט בעולם, “בתבל בוגרת זאת עם קמת גאונה המוזהבה, עם שמש בשל זה – תפוח אש ושכל” – – נגלתה עליו “ילדות עם היהודים” באור חדש, אור החסד והאהבה שאין לו הפסק לעולם. היסורים שנתיסר מידי “בוגרת זאת” מרקו את נפשו ונתנו לו ברק נאצל זה שרק המכאובים הנאמנים אוצלים לו לאדם.

באחד משיריו המוזקקים, “ממחזור אוקרינה”, אומר שניאור:

בַּחֲלוֹת הָאִישׁ וְנֶהְפַּךְ וְהָיָה יֶלֶד,

אַהֲבַת־אֵם נִזְכֶּרֶת לוֹ וּמוּסַר־אָב;

עַל מִשְׁעַנְתּוֹ נִסְמָךְ רוֹעֵד קָם הַסָּב

וּמַאֲזִין לְהַלְמוּת לִבְּךָ, שְׁם… בְּעֵבֶר חֶלֶד.

עם “התקרבות ימי הבינים” לאירופה הנאורה, והמשורר מבורך החושים הערים הריח את ריח הגפרית והמשרפות למעלה מדור אחד לפני בואם באמת, נחשפו לעיניו החודרות תהומות החברה האנושית־עכומית בכל מוראותיהן:

וָאֶרְאֶה אֶת נִכְלֵי הַשָּׂטָן בְּמַעֲשׁי צַדִּיקִים,

וּבְעֵינֵי הַתְּמִימִים נִיצוֹצוֹת הָעָרְמָה מַבְרִיקִים.

ופתאום, בהתיצבו פנים־אל־פנים מול העולם, ידע כי אחד משניהם חולה:

הֵן אֶחָד מִשְּׁנֵינוּ פֹּה חוֹלֶה… הָעוֹלָם הַגֵּא אוֹ אָנֹכִי?

ואמנם החולה הראשון היה ה“אנכי” הגא של המשורר גופו! הוא חלה מרוב ראיה ושמיעה וריחה… מרוב האזן אל נפש העולם והבט אל תוכו, ומתוך מעמקיו “נחשפו לו קרבי כל נפש ומעי כל הנעלה, ודראון – יסוד כל תפארת – לעיניו נתגלה”.

היתה עליו אימת הצבור האנושי ההולך לקראת אבדנו בעינים עצומות, ומורה דרכו – השטן!

ושניאור, הגבר בעוז בין משוררי ישראל בדורו, היה לילד חולה, רפה־אונים ורב יגונים. וכמי שחולה בגוף ובנפש, חולה משעבוד לתאוות לא נהיו, בקש לשמוע דברי אגדה, דברי נחומים מפי אבא החזק והטוב:

בּוֹרֵא דוֹר חָדָשׁ כָּל אָב… הֲיָדַעְתָּ גַּם נַחֵם

אֶת אֲשֶׁר יָצַרְתָּ?

כָּל הָאָדָם מַכְאוֹבִי, כָּרִפְאוּת רַק אַתָּה נוֹתַרְתָּ,

רַחֵם!

אכן נודע לו כי עירות האידיליה אינן טובעות רק בטיט… אדמת קודש הוא חש עתה תחת רגליו, ומן האדמה הזאת עולים רוחות ריפאות, נגונים טובים, קולות רינה ותפילה, הד מורשת קדומים, שהשבת, הגאולה בזעיר אנפין, היא מקורם הנאמן. בנורמנדיה הברוכה, ארץ כולה יין תפוחים תוסס, ארץ חקל תפוחין חילוניים מאוד, נגלה לו אלהי השבת והילדות, והוא מדבר אליו ב“חקל תפוחין קדישין”, והוא מזמינו לשולחן גבוה, – “דא היא סעודתא דחקל תפוחין קדישין”…

שֵׁם־הֲוָיָה… וְרוּחַ גַּנִּים נוֹשֵׁב

בֵּין צִלְלֵי מִסְתּוֹרִין מַהְבִּילִים –

בְּיַלְדוּתִי כִּי שְׁמַעְתִּיו נִפְלָט

מִפִּי אַבָּא, בְּיוֹם הַשַּׁבָּת,

עַל כּוֹס מְלֵאָה וְסִדּוּר פָּתוּחַ –

בְּנוּסַח הָאֲרִ"י הַקָּדוֹשׁ – – –

אכן, זכות אבות עמדה לו לנכד הצדיקים השניאורסונים מעיר ניעז’ין שבאוקריינה.