מכל ארצות הגולה מתקבלות כעת לא״י טלגרמות של שאלה: ״מה המצב?״ ״מה נשמע בבית?״ או נוסחא אחרת דומה לזו.

בחו״ל, כנראה, יודעים כי בבית נשמע איזה דבר, כי בביתו של עם ישראל נפל דבר מה מפחיד ומדריך את המנוחה. מה ידוע ואיך ידוע – אין אנו יודעים. בטלגרמות האופיציאליות הראשונות של סוכנות רויטר נמסרה ידיעה טנדנציוזית, המתכונת להאפיל על מאורעות ירושלים. אפשר היה ללמוד מידיעה זו כי בחג ה“פסחא” שלהם נפלה, כרגיל, קטטה בין “שתי כיתות” נוצריות על יד הקבר הקדוש; אפשר היה לחשוב ש“הממשלה השקיטה” וכלום לא אירע, דם לא נשפך והאינטריגה וההסתה אינן הולכות ונמשכות.

ועכשיו: ״מה נשמע? מה המצב?״ – אין לנו גם דרך לענות על השאלה החרדה הזאת של עמנו, אין אנו יודעים אם הידיעות הנשלחות על ידינו מגיעות לתעודתן. מכונת־השקר הגדולה של צנזורה גלויה וחשאית פרושה על כל העולם. סוכנים ומשרדי־עתונות מפיצים ידיעות מערפלת ומסורסות – ומי יודע אם כל כך מהר תוָדע האמת לאלה המבקשים לדעתה ולאלה הצריכים לדעתה?!

“מה המצב? מה נשמע?” – אינטריגה אחרי אינטריגה, פרובוקציה אחרי פרובוקציה, איומים אחרי איומים, חיפושים ואיסורים. זהו מה שנשמע אצלנו כיום!

גדולה הערבוביה – אולם עלינו להגבילה ולהקים את הסדר על מכונו. עלינו להוציא את הקהל ממצב של אקזלטציה, של מתיחת עצבים. עלינו לתת מוצא לכל התמרמרותנו, לכל מחאתנו, אולם יחד עם זה אסור לנו לאבד אף רגע את שיווי המשקל, ואסור לנו להפסיק אף לשעה קלה את עבודתנו החיונית.

במשך ימי המלחמה היו לנו תקופות קשות, קשות עד למאד: תקופת גירושים ואיסורים, תקופת פֶרַרִים וחשדות ריגול, אבל בכוח הסדר הפנימי והדיסציפלינה הלאומית המתגברת אצלנו בעת־צרה, עלה בידינו לעבור אותן בשלום. הימים הקשים הנוכחים גם הם יעברו. אנחנו בטוחים כי מפריעי חיינו ועבודתנו יקבלו את עונשם הראוי, כי לא יעלה להם לרחוץ בנקיון כפם המלוכלכה בדם. אנחנו בטוחים כי סוף סוף נבוא לידי הבנה הדדית עם שכנינו הערביים והם יבינו וידעו כי לא אנחנו הננו אויביהם, כי אין מקום ליחוסי איבה בינינו, בין שני העמים אשר בגזירת דברי הימים נתקשרו יחד בגורלם. הם יבינו כי כל מעשיהם כעת אינם יותר מאיזו פעולות אויטומטיות על במת המריוניטים של הפוליטיקה האימפריליסטית, ובכל מה שהם עושים הם גורמים אולי רעה יותר גדולה לעצמם מאשר לנו. אנחנו בטוחים כי הם יבינו זאת וכי יוָצרו סוף סוף יחוסים אנושיים ביננו. לא שלום של רמאות על כוס “אראק”, לא דפיקה על השכם ודברי חיבה מתוקים ותפלים, המקדימים רק קרום עליון על השנאה הפנימית, אלא שלום ממש, שלום בין שני עמים המתקיימים קיום ישר וצודק על העבודה, העוזרים זה לזה במלחמת קיומם ושחרורם.

ואל נא יבואו אלה שאומנותם בכך להוציא מסקנות מן המצב, מעין המסקנות שהוציאו בימי ג’מל פשה: להסיר את תמונת הרצל מן הקיר….

הפרעות האלה יכולות להיות יותר מסוכנות מאשר הפרעות של הערבים ועוזריהם. נאומו של עסקן אחד באחת הישיבות האחרונות ע״ד “שינוי הפוליטיקה” היה באופן יחוסי הרבה יותר מרגיז בשבילנו מאשר נאומי העורך של “סוריה איל ג’נביה”.

לא על נפשנו אנו מבקשים, כי אם על נפש העם. לא על שלוותנו שהופרעה אנו כואבים, כי אם על זכויותינו הלאומיות והאנושיות הכי אלמנטריות הנרמסות ברגל גאוה. שלום של “מה יפית” לא נעשה בא״י; בפוליטיקה של התרפסות לא נשחק. אנחנו לא נסתיר אף קוצו של יו"ד מתביעותינו. גלוי, פנים אל פנים, במלים ברורות, נציע את טענותינו בפני שכנינו: א״י שלנו היא ואנו רוצים ליישבה ולבנות בה את חיינו הלאומיים האויטונומיים – אבל אנחנו יכולים לחיות בשלום, להיות שכנים טובים. את זה אמרנו בלי הסתר בימי ג׳מל פשה, בימי בהא־אלדין, בימי פקודת מות־יומת בעד בול ציוני; ועל זה נחזור ונדגיש בימי המצוקות החדשות. כל פוליטיקה אחרת, גורעת, ממתיקה או מעלימה – חותרת חתירה תחת שאיפותינו הלאומיות, וכל מי מתוכנו המנהל פוליטיקה כזו על דעת עצמו, יד כל העם העברי תהיה בו ותשחקו עד עפר!

אל שתדלנות! הציבור הארץ־ישראלי מוכרח להקים תיכף את באות־כחו הנבחרת והחוקית, אשר היא, רק היא תהא רשאית לדבר בשמו. לא עסקנות ערטיאלית, לא פוליטיקת־סתר של “יודעי ערבית”, אלא אורגן מרכזי נבחר ע״י העם. לא היתה עדיין בא״י שעה יותר דוחקת לאסיפת הנבחרים מאשר בשעה הזאת. בכל הציבור העברי תוסס הצורך לפעול איזה פעולה ציבורית מאוחדת אשר תתן בטוי נאמן לסולידריות של היהדות הא״י ברגע הקשה הנוכחי. מרגישה זאת ומבטאה זאת גם היהדות הירושלמית, גם הרבנות הירושלמית.

רק רבנות אחת יש בא״י, אשר, כנראה, עדיין אינה מרגישה כלום – “המזרחי”. דוקא בשעה קשה זו מנהלת היא את התעמולה היותר גדולה נגד אסיפת הנבחרים ומשתדלת ע״י סתירות שונות לדחותה או לבטלה. צריך לחשוב כי יותר מאשר שרירות לב וחשבונות מפלגתיים, יש כאן בטלנות וחוסר הבנה, וצריך לקוות כי מפלגת “המזרחי” לא תחפוץ להיות מוקעת לעמוד הקלון בפני כל העולם ותשוב מדרכה. אולם יותר מזה תקותנו חזקה בההבנה המבוגרת של השדרות הרחבות אשר בעם, כי לא ילכו אחרי “המזרחי” בפוליטיקה אומללה זו.

תר״פ

אפשר היה לשער מראש כי ארץ־ישראל תעמוד הפעם על הגובה המתאים של תביעת השעה, אפשר היה לשער שקריאת ההסתדרות הציונית תקובל כעת כחובת־לבבות כללית בתוך הציבור ולא תשאר בלי תשובה מתאימה. אולם, להתנדבות עממית כה אדירה וכה יפה, איש לא קיוה ואיש לא שער למפרע.

כאגדה ישאר זכר הימים האלה בקרבנו, כאגדת־פלאים אשר יכולה לקום ולהיות רק בשעות בודדות של עלית־נשמה לאומית. מדן ועד באר־שבע עובר גל של התנדבות חגיגית, של התעוררות נאמנה, אשר דפיקת לבו של העם העברי כולו נשמעת בה, אשר פותחת את הצנור של כוחות העם ומרכזת את כל מאוייו ואת כל משאת נפשו בשעת־האושר הגדולה הזאת של נתינה.

ארץ־ישראל מתנדבת, מעשרת את רכושה, מתפרקת מכלי כספה וזהבה ומרימה אותם תרומה לקרן הגאולה. אין להעריך עדיין את גודל המאורע הזה. לא כסף וזהב נותנים הנותנים כי אם את נשמתם, את כליון נפשם לפדות ולגאולה. לא כמה נותנים ומה נותנים העיקר כאן, כי אם איך שנותנים, הגיל והרעדה שבהם איש ואשה, זקן וטף מושיטים את תרומותיהם, העינים הדומעות משמחה שבהן מפרקים את עדייהם ותכשיטיהם, ירושות־אבות יקרות ומזכרות אהבה, פליטת כלי כסף מהפוגרומים באוקריינא והחפץ היקר השמור לה לאשה שבעה־ימים בתחתית הארגז, ליומה האחרון, לתלבושתה האחרונה אשר תלוה אותה לבית עולמה.

כך לתת יכולה רק א״י, יכולים רק אלה החיים באופן בלתי אמצעי את השעה הדוחקת של בנין־לאומי, אלה אשר המלה “מולדת” היא אצלם הרגשה של מציאות, אשר סבלה וצערה אמת, ואשר שמחתה וחדותה אמת.

לא התרגשות סנטימנטלית יש כאן, כי אם ניצוץ של מסירות נפש, התפרצות של אמונה ורצון, המתגלה בצורות שונות ובדרכים שונים – בשדה העבודה בעמק הירדן ובעמדות ההגנה בגליל העליון. זוהי הדקלרציה של העם, אשר בטחונה גדול מכל דקלרציה אחרת, המכפרת והמשליטה רגע של סליחה והבנה הדדית בכל שדרות הציבור.

ארץ־ישראל נותנת! – יצויין הדבר כרגע היסטורי, כסימני ההבראה הראשונים של ישובנו. ההד של “התפרקו” מא״י יסלול לו דרך אל לב העם העברי אשר בכל העולם ויעורר אותו להתנדבות חלוצית בכל גילוייה ולעבודה של בנין על אדמת ארץ־ישראל.

ויצוין כאן עוד דבר אחד: הנותנים בעין־יפה וביד־רחבה, הם העם, ההמונים; אלה נותנים את כל מה שיש להם, יותר מאשר יש להם. בעלי־הרכוש ובעלי־היכולת האמתיים, מנדבים לע״ע נדבות “הגונות” או גם בלתי הגונות. אצל אלה אין עדיין סימן של “התפרקות”, של התעוררות והתרגשות נאמנה.

העם עמד בנסיון והוא יעמוד בו גם להבא. הוא היה הראשון אשר נענה לתביעה זו בא״י והוא בודאי יהיה הראשון אשר יענה לה גם בגולה. אולם בעלי היכולת הללו, שמספרם לא מעט ושיכולתם לא קטנה, אף הם מוכרחים לעמוד כעת בנסיון, אף אלה מוכרחים להתנדב ולהתפרק!

ושוב: לא נדבה דורשת כעת המולדת העברית, כי התנדבות – בנפש וברכוש!

תר"פ

הנהלת הדסה קיבלה את האישור הרשמי מאת הפדרציה הציונית באמריקה, שהיא, קבוצת “הדסה”, הנה בבחינת ״אִינדפנדנט״ – כלומר, עומדת ברשות עצמה ובלתי תלויה בועד הצירים ובהסתדרות הציונית העולמית. התשובה ההחלטית הזאת באה עפ״י דרישת הנהלת “הדסה” המקומית, היא באה כהלכה שאין להרהר אחריה.

הננו עומדים, איפוא, בפני עובדה. הפדרציה הציונית באמריקה החליטה, למרות רצונה של ההסתדרות הציונית העולמית, להעמיד את “הדסה” מחוץ לקונטרולה הציונית, ולפעול פעולה נבדלת בארץ ישראל. על הצד הפסיכולוגי שבדבר העירונו כבר פעם במקום הזה. עכשיו עומדת לפנינו השאלה למעשה – ועלינו לקבוע את יחסנו באופן ממשי לעובדה זו של פריצת גדר בדיסציפלינה הציונית.

אין הדבר מוטל בספק כי הפרצדנט הזה עלול להיות בשבילנו בבחינת “פוטר מים – ראשית מדון”; ואם לא ניתן תיכף תשובה מספיקה על המקרה הראשון, הרי מחר מחרתים נזכה לאנרכיה גמורה בעבודתנו הא״י. במקום פעולה מרוכזת ואחראית יהיה לנו המון פעולות פרלליות או סותרות ומתחרות. היום הפדרציה האמריקנית ומחר פדרציה אחרת; היום בעזרה המדיצינית ומחר בחקלאות ובפוליטיקה הישובית. ואם לגבי חלק מההסתדרות הציונית נהיה מחוסרי אונים להכריח אותו למשמעת לאומית, היכן תמצא לנו היכולת לנצח את ההשפעות הזרות והמזיקות מצד חברות מתבוללות, העובדות, או אשר תעבודנה בניגוד לשאיפתנו בארץ?

אין אנחנו רוצים לפקפק אף רגע בערכה של עבודת “הדסה”. אין ברצוננו לגרוע אף משהו מערך פעולתה של הפדרציה הציונית באמריקה, בעיקר מערך פעולתה החמרית בתקופת הדלדול האיקונומי הנורא של היהדות באירופה. אולם, דבר אחד צריך להיות ברור גם לנו וגם להם, שבשום אופן לא נסכים לדצנטרליזציה בעבודתנו הישובית, בין אם היא תבוא מן החוץ ובין אם היא תבוא, באיזה צורה שהיא, מבפנים, מתוך ההסתדרות הציונית גופא. כל פעולה נבדלת בארץ ברגע הנוכחי, יהיו כוונותיה הכי טובות, אם היא נעשית מתוך מרידה במשמעת הלאומית ובאה משרירות לב, מתוך בעיטה בשפה העברית ומתוך בעיטה בקונטרולה של המוסד העליון של תנועתנו, תיחשב בעינינו כפעולה מתנגדת לנו – ואנחנו נלחם בה.

אין אנו יכולים להתחשב עם קבוצת “הדסה” כעם איזה צלב־אדום אמריקני, העושה עבודה פילנטרופית על שדה הרפואה בארץ. קבוצת “הדסה” נושאת עליה את האמבלימה שלנו, היא מופיעה כשליחת הציונות וכאורגן ישובי עברי (אם גם ההנהלה היא לא ציונית והיא משתדלת להבליט את זה בכל פעם) – ולפיכך, או שהיא ציונית והיא קיימת, או שאינה ציונית ואינה קיימת. זכותה של הפדרציה האמריקנית תעמוד לה בודאי בדברי ימי הציונות של השנים האחרונות, אולם אם היא תבוא להפוך זכות זו ליתרון־של־כוח ושלטון ולהשתמש בה לשם דפרסיה של אוחז־ביד – לזה נתנגד כולנו בכל תוקף.

על ההסתדרות הציונית להלחם נגד האוזורפציה הזאת בכל האמצעים. היא צריכה לסדר תיכף את העזרה המדיצינית הלאומית בארץ באמצעיה היא. קבוצות מאורגנות של רופאים ציוניים זקנים וצעירים, באוסטריה הגרמנית, בגרמניה ובארצות אחרות, ביניהם כוחות רפואה מצוינים, עומדות הכן ומחכות להזדמנות הראשונה בשביל לעלות לא״י. הם מתכוננים שם במובן המקצועי למטרה זו. אלה וכוחות הרפואה שבמקום והחלק הציוני שבין רופאי הדסה, צריכים לקבוע את השיטה של המדיצינה הלאומית, את הכוחות הפועלים על שדה בריאות העם והבראת הארץ. הדבר הזה צריך להיות מוצא לפועל תיכף – וזו צריכה להיות התשובה הממשית על מעשיה של הנהלת הדסה והפדרציה האמריקנית. ואם נוכרח להסתפק בפחות אוטומובילים ובפחות ברק חיצוני – נסתפק, ובלבד שלא נצטרך לבריות המתעללות בנו יחד עם הנדבה הרחבה שהן מושיטות לנו.

"הדסה איננה קיימת יותר בשבילנו, אין לנו חלק ונחלה בה״ – תשובה זו צריכה למצוא את ביטויה הנאמן בדעת הקהל הארץ ישראלית, תשובה למעשה אשר תביע את יחסנו הנכון לכל התפרצות ממין זה, מכל צד שתבוא.

תר"פ

על שדות הגליל העליון לא ניצחנו בחרב. בעבודתם ובמסירות־נפשם של “מנוצחים” נתקדשה האדמה בקדושת ארץ ישראל. קברות החללים בתל־חי ובכפר גלעדי, שרידי החרבות של הנקודות השוממות, נהפכו לסוללות נאמנות ומוצקות על גבולות ארצנו מצפון, וכל נסיונות־השוד הפוליטיים נופצו אליהן.

“במקום שהעובד העברי חי או מת – שם אחוזת נצח לישראל”.

יום זכרון הוא היום הזה. לא הערצת גבורי־מלחמה מנצחים, לא רגעי שתיקה מתוך מוסר כליות של שופכי־דם ומבעירי תבערת עולם – כי אם זכרון לבחורים ובחורות ישראל המגינים בעבודתם ובזיעתם, בנפשם ובדמם על גבולי המולדת.

איננו רוצים להיות חתני־דמים. איננו עם של גבורים ואבירים. יותר “טוב למות” בעד המולדת מאשר למות בעד מולדת זרה – אבל יותר טוב מזה לחיות בעד המולדת. טוב לחננה, לבנותה ולהקים הריסותיה. כל טיפה של דם הניגרת, צועקת מתוך האדמה; כל נפש חיה האובדת מתוכנו שלא כמות־כל־אדם, מענה את מצפוננו, ואלה ההולכים מאתנו, הנופלים על במותינו, הם חוליות חוליות בשרשרת הצער הלאומי, המשכל את מיטב בניו מתוך חבלי־גאולה קשים ואכזריים.

אנחנו לעבודה ולשלום. איננו רוצים לזכות באדמתנו ע״י קנין־חטא, שבו נקנים נכסי־הגזל של עמי העולם, איננו נושאים את נפשנו לנחלת זרים ולכיבושי חרב – במחרשה בא העובד העברי אל תל־חי, בחרב גורש ממנה, ובמחרשה שב אליה.

וצר, צר מאד, אם מגמותינו השלוות, אם מיטב רגשותינו האנושיים פוגשים באי־הבנה, בשנאה ובמשטמה. צר, כי נטל עלינו לפעמים לכתת אתים לחרבות…

ימי תל־חי היו ימי מבוכה רבה וימי התעוררות־רוח כבירה. לא רק אלה שעמדו על משמרתם בקצה גבול הצפון, לא רק אלה שהגינו מתוך מסירות נפש גמורה ונפלו על המשמרת הלאומית, כי אם הישוב העברי כולו היה נתון בנפשו ובלבו לנקודת זו, שבה התגלם הסמל של גורלנו הלאומי – סמל המלחמה הניצחת של מעטים נגד רבים, של חלשים נגד “גבורים” מצד אחד, וסמל התעודה החלוצית הקשה המתווה את דרכו של העובד העברי – מצד שני.

לא ניצחנו בחרב, אבל ניצחנו ברוח ימי־החשמונאים אשר נשבה משם, ניצחנו בקוי הזוהר של החלוציות העברית, הסוללת בנפשה ובדמה את הדרך לעם.

תרפ״א

אל הלב קלעו המרצחים, אל הנקודה שממנה הנשמה יוצאת, שממנה מתחילים צעדי עבודתנו בארץ.

רוב הנופלים – חלוצים היו, רק תמול באו, רק תמול דרכה רגלם על אדמת ארץ־ישראל; בסכנת נפשות הגיעו לארץ, דרך הררי קווקז ודרך מימי הדניסטר הקפואים; בכל מקום ארב להם המות – בא״י מצא אותם.

עוד לא הספיקו לעבוד, עוד לא הספיקו להסיר את סבל הנדודים הקשה מעל שכמם, עוד נשיקת הפגישה הראשונה עם הארץ על שפתותיהם – והם נפלו חללים.

בהם נתכו הפעם חיצי־הזעם של אויבינו, הם היו המטרה לפגיעתם הרעה, להתעללות המופקרת של חית־אדם פראית.

דם נקי נשפך, דם צעירינו וצעירותינו היקרים, אשר באו לבנין ולא להרס, לאהבה ולא לשנאה. דמם לא יינקה. דמם גם לא ייאש ולא ימס לבבות. החלוץ העברי, הראשון לעליה, לעבודה וליצירת חיים חדשים בארץ־ישראל – הוא גם הראשון לסבל. הראשון למעלי קרבן־נפשם על מזבח המולדת. על קברם יקומו החיים אשר נשאו את נפשם אליהם. בין חללי תל־חי וכפר גלעדי, בין כל אלה שמסרו ומוסרים את נפשם בעבודה ובהגנה, ביחידות ובציבור – קדוש יישאר זכרם בתוכנו.

תרפ״א

מאתים וחמשים שליחי ישראל מכל שדרות העם ומכל חלקי הארץ, קמו, כאיש אחד, על רגליהם ובהתרגשות רבה ובאובציות סוערות קיבלו פה אחד החלטה הקובעת את הקונסטיטוציה של אסיפת הנבחרים ושל הועד הלאומי. בהחלטה זו הונח היסוד לאוטונומיה הלאומית של העם העברי בא״י.

השעה היתה שעת רצון רבת־עלילה. בבת אחת נקצץ הקשר הגורדי שהיה מעכב בעד איחוד הלבבות. הקטגוריה כלתה כעשן. הספקות והפקפוקים פסקו, והפוסחים על שתי הסעיפים הכריעו את גילוי־רצונם לכף זכות.

באותה שעה יצאה אסיפת הנבחרים הראשונה של יהודי א״י אל הפועל. זה היה רגע נשגב של התקדשות לאומית, אשר הכיל בקרבו את כל התוכן ואת כל הרעיון של אסיפת הנבחרים. השאר היו מומנטים צדדיים, אפיזודים של התרגשות או של התרגזות, חילופי דברים בכדי להקים את שיווי המשקל ברוחות, בכדי לנטוע אמון הדדי במקום אי־האמון ויחסי־החשד ששלטו עד עתה.

האסיפה עמדה על גובה תפקידה במידה יותר גדולה מאשר אפשר היה לקוות למפרע. מעשית לא היתה ולא יכלה להיות. מפעלים ריאליים לא יצרה לע״ע ולא יכלה ליצור. אבל היא איחדה את כל חלקי הציבור העברי לנקודת שיתוף אחת, שיתוף של רצון ושיתוף־אחריות, והיא הטילה על הישוב העברי המאורגן את הדאגה לגורלו הפנימי, המדיני והכלכלי, ומסרה בידו את הכוח המוסרי הדרוש לכך.

שבטים, שבטים נכנסו הצירים לאסיפה: לא רק שדרות ומעמדים, אלא גזעים כמעט. באי־כוחה של כל הגלות העברית. יוצאי אזורים אתנוגרפיים שונים; צאצאי תימן ובבל, מרוקו ובוכרה, אירופה המזרחית והמערבית. ריבוי גוונים ופיזיונומיות, שלל צבעי בגדים ושלל צבעי דעות והשקפות. בני תרבות שונה, נושאי משאלות ודאגות נפרדות בחיי הפרט והעדה. שבטים, שבטים נכנסו, ועם יצאו ממנה, חטיבה שלמה מאוחדת במשאלה אחת גדולה ומשותפת לכול – המשאלה הלאומית, המבטלת ומטשטשת את כל החותמות המיוחדים שהטביעה עלינו הגולה.

זרמים, זרמים נכנסו הצירים לאספה – וזרמים, זרמים יצאו ממנה. ההבדלים הפרינציפיאליים והאידיולוגיים בכיוון הדרך לבנין הישוב וצורתו – לא נפחתו. במקום שנגעו בהבדלים הללו באסיפה התגלתה תהום, התפרץ זרם של רוגזה רותחת – בעיקר באותו הצד ששם הכשלון גדול ביותר, במקום שהטרגיות של “ניצחוני בני” מעיקה על שערות השיבה של חלוצי־הישוב בעבר, של אכרי המושבות הקיימות. נפחתו רק ההבדלים המדומים בפריציפּ העיקרי של האחדות הלאומית, נוכחו רק שבעצם כל הדרכים מכוונות למטרה אחת, אם גם לא כולן מובילות אליה.

מפלגות הפועלים, שאמנם לא היו רוב באסיפה, כפי שהיה מקובל בקהל, אבל הצטרפו למיעוט מכריע, בכמות ובאיכות, תפסו עמדה מתונה באסיפת הנבחרים, מתונה לפעמים יותר מדי. לא משום שוויתרו על איזה דבר, לא משום שרצו להראות כ“בנים טובים”, כפי שחשדו בחוגים ידועים, אלא משום שהם הרגישו כי האחריות בעד אסיפת הנבחרים מוטלת על שכמם יותר מאשר על אחרים. משום שהם היו מעונינים בהצלחת האסיפה יותר מאשר אחרים – לא בשביל עצמם, אלא בשביל המטרה המדינית והלאומית המשותפת. לפיכך השתדלו למנוע בעד קונפליקטים, השתדלו לבלי לתת למי שהוא מקום להאחז בו בכדי להכשיל את אסיפת הנבחרים.

וצריך להודות כי הטכסיס הזה מצד מפלגות הפועלים הציל את אסיפת הנבחרים. הוצא הנשק מידי הצד שכנגד, אשר בא למלחמה ומצא ידים פרושות לשלום. בזה נסתיים הפרק הראשון של התפקיד החשוב אשר מילאו מפלגות הפועלים בארגון הישוב. הן נתנו את הדחיפה הראשונה. הן התחילו אותו, הן העבירו אותו בין המכשולים הרבים אשר הניחו ואשר זממו להניח על דרכו מכל צד, והן סיימו אותו באופן הכי מוצלח. עכשיו מתחיל הפרק השני – המפעל הציבורי של הישוב המאורגן.

אסיפת הנבחרים מילאה את תפקידה בשלמות. היא נתנה את כל מה שיכלה לתת. עצם התאספה הוא גילוי רצונה, עצם יציאתה לפועל זוהי הכרזה פומבית על האחדות הלאומית של הישוב העברי. כניסתם ויציאתם של צירי ה“קלפי החרדית”, זה היה אפיזוד בלתי חשוב ובלתי ניכר. הקומפטנציה של האסיפה והאבטוריטט שלה לא נפחתו ע״י כך במאומה. ברגע הסליחה וההבנה ההדדית אשר השתרר באולם האסיפה בשעת קבלת ההחלטה החגיגית, ניתנה שבועת אמונים לקונסטיטוציה של אסיפת הנבחרים, המחייבת לא רק את הנצבים באותו מעמד, בתור שליחי העם, כי גם את אלה שלא היו באותו מעמד. היא מחייבת את הארץ ואת הגולה, את תושבי א״י בפועל ואת תושבי א״י בכוח, את העיר ואת המושבה, את הפרט ואת חלקי הציבור המאורגנים. היא מחייבת, כמובן, חובה מוסרית, ומטילה על כולנו חובה של משמעת לאינסטנציה העליונה שנוצרה, לביאת הכוח החוקית היחידה של העם העברי בא״י, אשר צריכה להיות מעכשיו המוציאה והמביאה של כל ענינינו הציבוריים והלאומיים.

זהו התפקיד העיקרי שיכלה אסיפת הנבחרים למלאות והיא מילאה אותו בהצלחה. היא הקימה את האורגניזציה של היהדות הא״י, היא צירפה אותו לכוח בעל חובה וזכות לאומית. יתר השאלות וההצעות שדנו בהן באסיפה, יותר מאשר עלו על הפרק למעשה, באו לשם הדגשת האקטואליות שלהן, לשם ציון פומבי כי השאלות הללו תובעות את פתרונן מאת הציבור. אחת השאלות הללו היתה השאלה בדבר “העליה והעבודה”, השאלה הכי בוערת והכי מטרידה אשר בה מתבטא כרגע המפעל החי היחידי, הציוני והישובי. החלטות רשמיות לא נתקבלו בשאלה זו, אבל היא הוצגה בפני אחריות כל הישוב ונמסרה כהחלטה מוסרית שעל הועד הלאומי לעסוק בה.

הצעד הראשון נעשה. התפקיד האורגניזציוני היסודי של אסיפת הנבחרים נגמר כמעט. הושם קץ לאנרכיה הציבורית ולביאות הכוח השונות בישוב. נוצר ארגון מרכזי חוקי ואחראי כלפי פנים וכלפי חוץ. המשך העבודה הזאת מוטל כעת על הועד הלאומי. במידה שהוא ידע למלאות את תפקידו, ירכוש, בלי ספק, את אימון הציבור כולו ואת תמיכתו המוסרית והחמרית.

תרפ״א

ביום השני, י״ג אדר״א, היו אנשי ירושלים נבוכים – לא ידעו מה לעשות ואיך להתנהג: להתענות ולצום כגזרת הרב זוננפלד וסיעתו, או לאכול ולשתות ולהרבות בשמחה כגזרת הרב קוק וסיעתו. כל אבן מקירות ירושלים זעקה ממודעות גדולות ומכתבי פלסתר: מה ש“להקת משחקים” אחת אסרה, התירה השניה והפכה למצות־עשה, ובכל לשון של גדופים וחרמים, מתובלים במליצות של “יראת־שמים” ובהוכחות מפוסקים ראשונים ואחרונים, השליכו זה על זה שקוצים וחיללו שם ישראל ברבים.

זו היתה הפרלודיה לאותו “מחזה שעשועים” הנקרא “אסיפת הרבנות הראשית בא”י".

בחוגי הישוב המאורגן לא העריכו כראוי את התקלה הצפויה לנו מכל הקומדיה הזאת. כל הברכות הללו שנשלחו לאסיפת הרבנים, מצד הועד הלאומי, ועדי הערים ויו״ר ועד־הצירים, עלולים, בלי ספק, להיהפך עלינו לקללה. ואם בירושלים, במקום שמתפעלים מהכל ומלווים את הכל במחיאות־כפים סוערות, אפילו את נאומיו “העבריים” של הגנרל סטורס; במקום שרואים בכל פגע־רע “מומנט היסטורי” – אם שמה נבוכו והתחילו לרקוד גם סביב העגל הזה, הרי בודאי אויר המקום גורם. אולם חלקי הישוב האחרים, בעיר ובמושבה – מה ראו המה לשטות זו, מה ראו המה לאשר בשתיקה – כהודאה, או גם בהשתתפות אקטיבית, יצירת מוסד כזה העלול להיהפך לרועץ ולמפגע בחיינו הציבוריים והפרטיים?

במבוכה הכללית השוררת בחיינו – אנחנו עושים ואיננו יודעים מה אנו עושים. האנרציה המכוונת את כל מעשינו בימים הנוכחיים, מולידה לפעמים קוריוזים משונים כאלה, שועד העיר ליהודי יפו, המורכב ברובו משליחי ציבור הפועלים ומאלמנטים מתקדמים, שולח לגאטים לאסיפת הרבנים ומברך בברכת הכנעה את המוסד המתכונן לשעבדו; שחברי הנשיאות של הועד הלאומי מקדמים בברכה אסיפה “קדושה” זו, אשר בתוכנה ובעצם כוונתה היא חותרת תחת הועד הלאומי ואסיפת הנבחרים גם יחד.

אכן, מבוכה על כל צעד ועל כל שעל, פוליטיקה, בולמוס של פוליטיקה, המכה בתמהון ובעיוורון ומראה לנו צל הרים כהרים. – ומתוך פוליטיקה נבוכה זו, באים מעשי־שטות וכשלונות, הנותנים הזדמנות מצוינה לכל מיני פוליטיקנים לצוד דגים במים עכורים, ונותנים הזדמנות לאנשי “דואר היום” מצד אחד ולאנשי “המזרחי” מצד השני ללבוש מסכות של אצטלא דרבנן בכדי להחזיר את התורה ליושנה ולקומם את שלטון הדת בארץ.

שאלת הקומפטנציה של המוסד הרבני המאורגן, איננה מעניינת אותנו בעצם. אותה השאלה שהקהילו עליה קהילות בירושלים, שאלת שיווי זכויות האשה במשפט הדתי, היא רק אפיזודה צדדית ובלתי חשובה לגבי גופו של ענין. מה שמעניין אותנו, זהו עצם מסירת כוח חוקי בידי “סינוד” של רבנים, עצם יצירת הקליקה הזאת בצורה אויטוריטטית ובתוספת של שינים בפי הכנופיה של פוליטיקנים, שהיא אולי הסמל הכי בולט של דראון חיינו וירידתנו המוסרית. יהא זה ב״צ ידלר והרב זוננפלד, או רבנים אחרים – כולם מתכוונים להשליט את עצמם על הציבור ולפרוש את רשתם על מוסדות הישוב ועל חיי הפרט וחופשתו.

הגבלת הקומפּטנציה לא תועיל כאן כלום. “הרבנות” האוטוריטטית היא אימפּריאליסטית מטבעה, היא שואפת להרחבת הגבולין – וכשמושיטים לה אצבע היא בולעת את כל היד. בכל מקום שהיה או שישנו כוח־שלטון בידי הכנסיה הנוצרית, היא משתדלת תמיד להכניס תחת כנפי אדרתה את כל החיים. את הקודש ואת החול, את החינוך ואת הפוליטיקה גם יחד. “לכנסיה ישנה קיבה רחבה” – כך שגור בפי העם. אצל היהודים לא היתה מעולם “כנסיה” שלטת. הרבנות היהודית בעירות ישראל, בפולין ובליטא, היתה צנועה ועממית בתכונתה, היא פעלה רק בכוחה המוסרי ובכל מקום שהיתה ישרה, בלי כוונות פוליטיות, היתה השפעתה ניכרת והיתה מתחבבת על הציבור. בירושלים, במרכז הקדושה היהודית, היתה הרבנות תמיד קן של צביעות, שקר ומרמה. בתוך האנרכיה השוררת בעולם החלוקה, הולכת הדת ויראת־השמים תמיד אחרי המטבע. והמטבע מצויה פעם בקופה הציונית ופעם בקופה אחרת, המתנגדת לציונות.

אולם כל זמן שהרבנות הירושלמית היתה משוללת כוח אחר מלבד החרם וכתב־הפלסתר, לא היתה מסוכנת ביותר. השפעה מוסרית לא היתה לה מעולם. אנשי ירושלים, ודוקא החרדים ויראי שמים באמת, מתייחסים תמיד בלעג ובביטול לכל העויותיה, מודעותיה וחרמיה. אבל בשעה שניתן לרבנות זו כוח חוקי לפסוק את דיננו, בשעה שנוצרת “כנסיה” אוטוריטטית הנתמכת ע״י הממשלה, הרי עומדת לפנינו סכנה שלתוך הערבוביה, השלטת בלאו הכי בחיינו, ייכנס גורם שלילי חדש, אשר יהפוך את הקערה על פיה.

נלחמנו בעד אסיפת הנבחרים והוצאנו אותה לפועל; טיפלנו במשפט השלום וביססנו אותו במידה ידועה; יצרנו ועדי ערים וועדי מושבות – קבענו צורה אלמנטרית לחיינו האוטונומיים מבפנים. למרות הליקויים והמגרעות אשר במוסדות הללו, אנחנו רואים בהם את היסוד ואת הגרעין לצורת חיים מאורגנים. והנה פתאום מרכיבים על ראשנו, מבלי לשאול את פינו, מוסד־“קודש” חדש, אשר כל הטנדנציה שלו היא להיות באות כוחה הרשמית של היהדות בא״י והדיקטטור של חיינו הציבוריים והפרטיים.

אנחנו רוצים במשפט לאומי – אבל לא במשפט דתי ובאינקוויזיציה של רבנים. המשפט הלאומי שלנו הוא משפט השלום העברי, והאויטוריטט הציבורי הוא בשבילנו אסיפת הנבחרים, הנבחרת ע״י העם. בשביל אלה אנו תובעים כוח חוקי – ולהם ניכנע. ואם על תביעה זו עונה לנו הממשלה בחיזוק האוטוריטט של הרבנים, אנחנו לא ניכנע לאוטוריטט זה, לא ניכנע אפילו אם יהיה מוקף שוטרים. רבנות אנרכית או רבנות מאורגנת – זה איננו מעניננו.

מתוך מבוכה נוצר המוסד הזה. אין לציבור העברי צורך בו ואינו רוצה בו. שגינו כי לא ביטלנו אותו למפרע, כי לא נלחמנו בו בטרם יצא לפועל. בכל אופן אין אנו מקדמים אותו בברכה. אם הוא ירעה בשדות קודש אשר במעונות החלוקה, לא נשעה אליו – אבל אם יבוא לרעות בשדותינו אנו, בחיינו הציבוריים או הפרטיים, נילחם בו.

תרפ״א

לפני שבוע ימים הפליגו מחוף יפו כשלוש מאות איש, אשר יצאו את הארץ בדרכם למדינות־הים. רוב היוצאים מבני הישוב הישן היה, ילידי ״ארבע הארצות הקדושות״ ותושביהן; חלקם היה גם מאנשי הישוב החדש, מבני המושבות ומבין העולים החדשים, שלא מזמן נכנסו לארץ, ואשר נלאו מסבל חיפוש־העבודה וצער־הקיום, או אשר נושאים את נפשם להצלחת־חיים יותר גדולה בארצות רחוקות.

אלה שהיו באותו מעמד מספרים ע״ד מצב רוח מרומם ששרר בשעת פרידה. לא כנדחי־מולדת נכאי־הרגשה יצאו, אלא ביד־רמה, כמנצחים ששחקה להם השעה – ויצר הרע של קנאה פעם את הרבה מהמלווים, שאף המה צובאים על המודעות של חברות־האניות השונות, המבשרות נסיעה מהירה וזולה ל“מקלט בטוח” זה שבאמריקה.

אין ספק בדבר, כי רובם של שלוש מאות היוצאים הללו אינם מסוג “שלוש מאות המלקקים” הנועדים להיות הלוחמים־הכובשים ונושאי כיפת־הבנין של א״י החדשה. “יוצאים” בכלל אינם הופעה חדשה בתולדות הישוב, הם היו וישנם והם עתידים להיות, פעם במידה יותר קטנה ופעם במידה יותר גדולה, בכל המצבים ובכל התנאים. עם כל זרם של עליה נגררים גם “עולי־אריות” וכל מיני פליטים ודזרטרים אשר הארץ לא תעצור כוח לקלטם ולהנעים עליהם את סבל העבודה והבנין; וגם אצל אנשי הישוב הישן והישן למחצה נמצאים וימצאו תמיד כאלה אשר הארץ תקיאם, בהיותה משוללת יכולת למלאות גם את חצי תאותם ל“פרנסות קלות” ול“עשית חיים”, אשר כל קבצן בישראל רואה אותם מרמזים מתוך פרספקטיבות ה“גאולה” בארץ הדולרים.

ובכל זאת אין כאן אף שמץ של נחמה בשבילנו. בכל זאת הרי הופעה זו של יציאה המונית וצפיה להזדמנות של יציאה, המעסיקה כיום חוגים שונים בארץ, איננה יכולה לעבור עלינו מבלי שנקדיש לה שימת לב רצינית. מתוך חזיון שלילי ומכאיב זה עלינו להקשיב לקול האזהרה החמורה, שאם לא נקדם את פני הרעה, אם לא נשכיל למצוא דרכים בכדי להגדיל את סגולת הקליטה של הארץ ובכדי להסיר את הגורמים האובייקטיביים המפתים והמסייעים ליציאה – עלולה כל התאמצות העליה שלנו להיהפך לצרור נקוב, וכל אותה מלחמה שאנו מכריזים בעד “דלתים פתוחות” ובעד המשכת העליה והרחבתה, תתבדה ותיעשה פלסתר מבפנים.

אפשר שבעד בני ירושלים ובני המושבות אין בידינו לעכב. הללו סוף סוף עוזבים את הארץ גם בשנים כתיקונן וגם בימים שאין בהם משבר, לא מתוך חוסר עבודה דוקא, אלא, להיפך, מתוך בעיטה בעבודה – וההפסד הכרוך ביציאתם איננו גדול ביותר. לא נוכל לעכב גם בעד הגסטרולירים הזמניים אשר יד המקרה טילטלה אותם הנה, אגב רהיטה של נדידה, וא״י משמשת להם רק פרוזדור ל“טרקלין” אחר. אולם, על מחנות היוצאים נלוים גם בורחים מהמערכה, נלוים גם כאלה אשר עלייתם היתה בקדושה חלוצית, מתוך משאת־נפש נאמנה לצרף את כוחות־הנעורים שלהם להתחדשות העם והארץ, ולבסוף, אחרי נשאם בעול נדודי העבודה השונים, בסבל רב והתלבטות קשה, כשלו מתוך יגיעה בדי ריק.

הללו אינם יוצאים ביד רמה, אלא בושים ונכלמים כמתגנבים, ורק בעקבותיהם הולכת המרירות, הולכים היאוש, ההתמרמרות והמחאה, כלפי השטן שעמד להם בדרכם וכלפי המכשולים האכזריים הניצבים בפניהם כמו נד והמשברים את רצונם ואת נפשם.

הפסד הכוחות הצעירים האלה, הממירים את נדרם אשר נדרו לעם, מתוך חולשה זמנית ומבלי יכולת לעמוד בפני התנאים הממרים – הוא אשר עושה בעיקר את הפרוצס הזה של יציאה לטרגי בשבילנו. הן אלה לא ביקשו ואינם מבקשים לא עושר ולא “מותרות” ולא “הצלחות” מוגזמות, אלא יום עבודה משביע, אפשרות מינימלית לקיום אנושי וניצוץ של תקוה להגיע לעבודת יצירה על אדמת א״י! הן לא היתה אף פעם תקופה בארץ, שמידת הצמצום וההסתפקות במועט של העולים והעובדים תגיע למדרגה כזו של היום! – ואם למרות הכל יציאה, ולמרות הכל בריחה ועזיבת המערכה, הרי זו תקלת המצב המתעלל בנו באופן אכזרי, ואשר לא נוכל לעמוד נגדו, אם לא ימצא הפתרון לכל הפחות ליצירת האפשרות המינימלית הזאת.

היו ימים בארץ שפועלי א״י היו מפטירים אחרי חבריהם המתיאשים־ויוצאים בכינוי־חרם: “בגידה”. זה היה אז, בראשית העליה השניה, כשהעולים היו בודדים ומעטים והיוצאים היו בודדים ומעטים וגורמי היציאה היו בעיקר סובייקטיביים ובלתי מותנים בתנאי העבודה ומציאותה. אולם מסופקני אם מי שהוא יעלה כיום מלת־חרם זו במחשבה. שכן אם ל“בגידה” – הרי לכולנו חלק בה: לעם העברי בגולה ולישוב העברי בא״י, למוסדות הציבוריים ולעסקנות הציבורית, לעתונות ולדעת הקהל, לועדי המושבות ולעיריות, לאנשי המושבות ולאנשי העיר – ולכל אלה אשר הקריאה לעבודה ואנקת־סבל זו של מחוסריה פגשו אצלם הרגשה קהה ומטומטמת, והם עברו עליה לסדר היום של אינטרסים איגואיסטיים או של פוליטיקה עקרה ודברי־הבאי ציבוריים.

וכי מה עשה הציבור הא״י להקלת המצב? האם מי שהוא זע? האם מישהו הראה סימני התעניינות רציניים? וכי מה עשו מייסדי “הקלובים” של “ציונים כלליים” ודורשי הדרשות הבעל־ביתיות על “פוליטיקה” ו“התישבות”, על ויצמן ו“הסוכנות היהודית”, במה עזרו לעמוד בפרץ, בפני הקטסטרופה הפנימית הזאת? וכיצד ענו ועונים אנשי המושבות ואנשי החרושת והמסחר בעיר, אם לא במלחמה בפועל, אם לא בהתנקשות בשכרו, בתוספת קטרוג וניבול ובניצול ההזדמנות הזאת של חוסר־עבודה, כדי לדכא ולהתעלל!

וכיצד ענתה על שאלה זו העתונות העברית הכללית, זו הרואה בפיטוריו של איזה פקיד טרגדיה לאומית, הנתלית בכל מראה נגעים פוליטי ואינה רואה את הנגע הכי מסוכן, היוצאת חוצץ כ“חשמונאים קטנים” בחרבות של עץ ובפסוקי־דזמרא נגד “קריעת” עבר הירדן, ואיננה רואה את “הקריעה” הפנימית הזאת העמוקה כתהום, שבין רעבים ושבעים?

וכי מה חוללו באספות הקהילות ובועידות לעזרת העולים? האם היה בהן יותר מאשר משחק של עסקנים משתעממים ומו״מ פלטוני, אשר בהיגמרו שבה הדממה כשהיתה?

לא נגלה את המלה “בגידה” מלבא לפומא, באשר זאת היא מלת־פיפיות, היכולה להיות מכוונת להרבה צדדים – ומי שלא עמד במחיצתם של רעבים וסובלים, ייזהר מלהשתמש בה כלפי אחרים.

מובן, שלא נבוא ללמד סניגוריה על העוזבים את המערכה. יציאה מן הארץ כשהיא לעצמה, מאיזה טעמים שהם, איננה יכולה להיות מוצדקת בשום אופן מנקודת השקפתנו, הרואה את תנועת העבודה בארץ כתנועה חלוצית הנתבעת להתמדה בדרך הקשה של כיבוש וביצור עמדתנו הלאומית. ועידת הפועל הצעיר האחרונה אשר נגעה בשאלה זו, ציינה את תנועת היציאה מבין העובדים כסימני כשלון של ציבור הפועלים, ומצאה לנחוץ, בקשר עם סימני כשלון אלה ואחרים, להכריז ולהדגיש מחדש על כיוון דרכו של הפועל העברי שהוא “גם כיום – דרך החלוץ הכובש, השואף להתחדשות עצמו ולהתחדשות העם ע״י עבודה” וכו׳ וע״ד הצורך “להלחם בעד שמירת אפיו החלוצי של ציבור הפועלים”. בהכרזה זו של ועידת הפועל הצעיר ניתנה תשובת־משקל פנימית, המעמידה את ציבור הפועלים שוב בפני דרישת המקסימום מאת עצמו ובפני ריכוז הכוחות המוסריים בכדי לעמוד בפני תקלת הזמן.

מבחינת הערכה זו של תנועת העבודה, דרכה ותפקידיה, אין מקום ליאוש וליציאה, אלא להתאמצות מרוכזת ומלחמה נגד התנאים הממרים; מלחמה בעד הגברת כוחו ויכולתו של העובד ובעד פעולת התישבות מחודשת ומחדשת, שיש בה כדי להכניס ניצוצות של תקוה לתוך קשי־יומה של העבודה המקרית, אשר בצורתה הקיימת היא משוללת סיפוק כלכלי וסיפוק יצירה גם יחד.

במאורעות העבודה בארץ, בהשתלשלותה והרפתקאותיה, הרי גם הופעה זו של יציאה איננה יותר מאשר אפיזודה מכשילה, אשר צריך להתגבר עליה. גם לפני שלוש שנים, עם התחלת העליה, הורגשה תנועת יציאה מן הארץ. גם אז היתה הפרספקטיבה של העבודה צרה ומוגבלת, ופעולת־התישבות כמעט שלא היתה לגמרי. ובכל זאת לא נרתענו לאחור – באשר ידענו כי בכל מקום ששם הסכנה צפויה, שם צפויה גם ההצלה. אף הפעם לא נבוא לידי רפיון. לעומת תמונת היציאה, המעציבה והמדכאה, המעמידה אותנו במבוכה ישובית ומדינית – תהא נא לפנינו תמונה אחרת, תמונה זו של אלפים, אלפים נאמנים, מתמידים ומגשימים, העומדים בנסיון הקשה של פגעי התקופה הזאת.

נקשיב לאזהרת היציאה, נשרה עלינו את הדאגה למצוא את המענה הדרוש על תביעת השעה – אבל יחד עם זה יהיה ברור לפנינו: כי העליה תימשך, היא לא תתעכב גם על ידי הכשלון הזה, ותימשך ההתאמצות.

תרפ״ג

ב״פנטזיה" של פרשים מ״בני בנימין" וב״טכס נהדר“, כפי מבטאו של “דאר היום”, נתכנסה בפתח תקוה ועידת אנשי המושבות, המכונה “ועידת החקלאים”. עפ״י הצורה שהטביעו עליה האינציאטורים של ועידה זו, נועדה היא להיות מעין “ועידת תערוכה”, להראות למי שצריך לראות את “רוב עשרנו” ולהקים את ההתאחדות אשר תיצור את “הקשר הגדול עם העולם היהודי הגדול” ובכוחות משותפים תשיג את העזרה החמרית לתיקון המצב ול”הבראת" הישוב החקלאי, הנתון במצוקה.

כונתם של מחוללי הועידה היתה די ברורה וגלויה, למרות צעיפי מלים ורמזים שפרשו עליה. בכל הקומדיה הזאת של מועצות וועידות מבוהלות היתה צפונה מחשבת ערמה של מקח וממכר פוליטי. בכוח הרמזים ע״ד צלצול מטבעות מעבר לאוקינוס, באו ל״ארגן" את המושבות, או, כדבריהם, את “הישוב החקלאי” ולהעמידו תחת האבהות הברנדיסיסטית בתור כוח־משען ארץ־ישראלי המכוון למלחמת התחרות בציונות.

“הנה מדברים בשמנו בחו״ל, מבלי שאנחנו נהנים מזה, מאספים כסף בשמנו ובשבילנו ואת הכסף הזה מוציאים לדברים בטלים כמו קבוצות וחלוצים וכדומה, ולכיסנו אינה מגיעה אף פרוטה – הבה, נתן יד לאנשים אחרים, המתעניינים בנו ובענינינו וידברו הם בשמנו ותקום לנו תשועה”… בנוסחא דומה לזו, בכל אופן בכיוון זה ובתוכן זה, נקבעה הפּרוגרמה. הבה נבגוד בהסתדרות הציונית! – זאת היתה הסיסמא. נשתחרר מהאפוטרופסים המדברים בשם א״י, שאין להם הרשות לכך, באשר א״י זאת היא אנחנו, החלוצים מלפני ארבעים שנה, סלתה ושמנה וטובי הבנים ילידי הארץ – זאת היתה הכונה אשר הונחה ביסודה של ועידה זו.

הסרסורים למקח וממכר זה היו אהרנסון ופסקל. הופעת השמות האלה בתור בעלי איניציאטיבה של הועידה עוררה אי־אמון גם בחוגי האכרים הכי חשובים ביהודה ובגליל. ודוקא “זקני הישוב”, אלה היודעים את הלך־הרוח מבפנים יותר מאשר אחרים, דוקא הם הרגישו את הריח הרע הנודף מכל המעשה הזה והלכו לועידה זו בלי רצון מיוחד ומתוך חשדות גלויים.

לא רצו ללכת ובכל זאת הלכו. באסיפות מוקדמות התקוממו ומחו, ובכל זאת לא עלה בידם להוציא את הועידה מידי האיניציאטיבה החשודה. אחדים מהם, מ“צעירי האכרים” בגליל ומ“זקני הישוב” ביהודה, שרצו לקרב את המו״מ בועידה לנקודה הנכונה, שהתקוממו נגד האבנטורה של כת המרגלים ו“בני בנימין” והטיחו דברים כלפי התאחדות לשם שנוררוּת מאורגנת ומכירת הבכורה בעד נזיד עדשים – הללו נראו בעיני הרוב כ“שמאליים” שגרמו “להפחתת ערכה של הועידה”. ורק ל“אושרה של האסיפה הגיע השופט מק, נשיא ההסתדרות הברנדיסית, בשעה אחת־עשרה אל האולם ובמנאמיו הנלהבים החזיר לועידה חגיגיות ותקוה שעוד הכל יגמר בשלום ובפשרה”…

קשה לדעת אם אמנם נגמר הכל בשלום – ב“פשרה” בודאי נגמר. התפשרו, כפי הנראה, על נוסחא של תקנות סתמיות ומעורפלות שאפשר לגלות בהן פנים לכאן ולכאן. על העיקר בכל אופן לא דנו בועידה זו. הדיבור המתחיל שנשמע פה ושם, נפסק ונשטף במבול של נאומים ומליצות פטטיות. נסיון רציני למצוא פתרון לשאלת המושבות ומצבן המדולדל לא נעשה כאן.

וצריך להודות כי אמנם נתונות רוב המושבות העבריות ביהודה ובגליל במצוקה כלכלית קשה. השנים האחרונות הוכיחו כי מלבד מה שאין זכות קיום מוסרית ולאומית למושבות הבנויות על עבודה בלתי יהודית ועל עבודת חוץ בכלל, אין למושבות האלה גם זכות־קיום כלכלית בטוחה. הויכוח סביב השאלה הזאת הוא כבר בבחינת אנכרוניזם ישובי. השיטה היא אשר בגדה ובוגדת באופן עקשני. אלה הרוצים לטשטש את הרושם ולהאפיל על המצב האמתי של הדברים, מנסים לזקוף את המשבר על חשבון תקופת־מעבר, שאינה מן המנין, העלולה מחר להשתנות ולהאיר שוב את פניה בהצלחה. אולם, תקופת מעבר זו נמשכת כבר תשע שנים – והבקיאים בדבר מעיזים להוכיח שגם לפני כך לא היה המצב מזהיר ביותר, אלא בשעה שהפנקס היה עדיין פתוח והיה מי שמקיף ורושם ואפשר היה להטליא טלאים על גבי טלאים, לא היו הדברים בולטים ביותר. כעת המצב אחר לגמרי; החובות והרבית, שנצטברו ולא נשתלמו במשך זמן רב, מעיקים ומחניקים; השווקים שהיו קולטים את רוב התוצרת של מושבות הנטעים, היין והשקדים, כמעט שנסגרו לגמרי ובודאי לא מחר ולא מחרתים ייפתחו שוב לרווחה; הקמח הזול מאוסטרליה מתחרה עם התוצרת הארצית של הפלחה – ובאמת ישנם מושבות ואכרים כאלה שאצלם הגיעו המים עד נפש והם צפויים להרס ולכליה.

אולם ועידת פתח־תקוה לא נתכנסה לבקש פתרון לפרובלימה היסודית, היא לא באה לחפש את התיקון למצבן הירוד של המושבות אצל עצמן ולבדוק את התנאים האובייקטיביים של המשקים, אם יש להם תקנה במצבם הנוכחי או אין. המו״מ הכלכלי, כביכול, בועידה היה רק לבוש למגמת הארגון הפוליטי, ובמקום שנגעו בשאלה הכלכלית דיברו שוב ע״ד טלאים, ע״ד הלוואות חדשות לסלק בהן את הקודמות, ע״ד עזרה מן החוץ כדי להקל על המצב לרגע קט ולדחות את הסך־הכל המעציב לעוד איזה זמן.

על העיקר לא דנו בועידה. על שינויים רציניים מבפנים, שרק הם עלולים להבריא את המצב ולהציל מה שיש להציל, לא התעכבו. המלה “עבודה־עצמית”, שהשמיע מי שהוא מהמסובין, נחשבה בתוך האטמוספירה הזאת כאובסטרוקציה שמאלית. והמלה הזאת הרי היא סוף סוף היחידה הגואלת, שיש בה כדי להכניס דם חדש וכוחות חדשים לעבודת־ארבעים־שנה זו, הנמצאת במצב של התרופפות, ובמקומות ידועים גם במצב של גסיסה. המושבות הסתלקו אמנם מכל חובה לאומית־צבורית. הן העמידו את עצמן מחוץ לדאגה הקוליקטיבית לקליטת העליה ולפרובלימת העבודה, שנעשתה כמעט טרגית בזמן האחרון, ובכל זאת אין אנו רשאים להשתחרר מדאגתנו אנו לגורלן של המושבות. בשבילנו זוהי קודם כל אחת האפשרויות הריאליות להגדיל את הישוב העובד וליצור נקודות קליטה בשביל מתיישבים חדשים. כמובן, במקום שהללו דוגרות עדיין על השיטה הנפסדה, מבלי לזוז ממנה, שם לא יהיה קשב לדברים האלה; אולם מתקבל רושם, כי מחוץ לאוירה של “גדעונים” ו“בני־בנימין”, ישנם מקומות אשר בהם ניתנת האפשרות להתפתחות רעיון כזה. בכל אופן דבר אחד הוא ברור, כי בלי שינויים רציונליים במשק, בלי מתיישבים חדשים על יסוד עבודה עצמית והספקה עצמית, אי אפשר יהיה לעכב בעד הפרוצס של דלדול פנימי המורגש בהרבה מהמושבות. שום אמצעים מלאכותיים לא יועילו כאן.

תרפ״ג

מאמרי ההתנפלות על ד״ר רופין, שהחלו להדפס מחדש ב“דואר היום”, שונים הפעם במקצת בפרצופם ובסגנונם מאלה שקדמו להם. במקום הרכילות האנונימית והמסתתרת, המפיצה דיבות ו“סודות” ע״ד גנבות וגזלות, העלמות ורמאות – שאימת־הדין סתמה, כנראה, את לועה, הופיע בעל הדבר בכבודו בעצמו ובהעויות נלעגות של כהן־מטהר הוא מזה את מי־הנידה שלו על רופין בתור מנהל מחלקת ההתישבות באקזקוטיבה הציונית.

חיצי הלהג האלה, אם גם בפעם הזאת הם מכוונים להטיל זוהמא ברופין, שמציאותו בראש מחלקת ההתיישבות איננה לרצון בעיני קומץ של ספקולנטים שואפי הפקרות, הרי הם פוגעים בכל זאת בעיקר בנו, בצבור הפועלים, שהננו שותפים אקטיביים ב“חטא הגדול” של שיטת התיישבות זו שרופין היה מהמתווים את ראשית דרכה ושהננו רואים ברופין עד היום את האדם הקרוב לנו במחשבה ובמעשה והנאמן לרצון היצירה של העובד העברי על אדמת א״י.

אין זה מהתפקידים הנעימים ביותר להכנס בפולמוס עם עתונות נצורת־לב. רק באטמוספירה של הפקרות צבורית כזו השלטת כיום בעולמנו, הספוגה רוח של רשעות, שנאה וקנטור הדדי, אפשר שקברט־מזרחי כ“דואר־היום” ייחשב כאחד “הגורמים הצבוריים” אשר באים אתם בטרוניה ומפנים להם שימת לב. אולם זאת תהיה אונאה עצמית מצדנו, לבלי להרגיש שאישיותו של רופין חדלה בפעם הזאת להיות פרט, ושכל הדברים האלה אינם אלא פרילודיה לקטגוריה מאורגנת, המתכוננת להתקפה נגד המפעל הישובי של צבור הפועלים, שמוצאת לה את שופרה המצוין ב“דואר היום”.

דעת הקהל הבלתי משוחדת בארץ־ישראל ובחוץ־לארץ יודעת להעריך את ערכו של העובד הנאמן והצנוע הזה, הרחוק בעצם מכל פוליטיקה ואינטריגות צבוריות ואיננו נאחז בתשוקה מיוחדת גם בכסא־הכבוד של האקזקוטיבה הציונית. ההחלטה שנתקבלה במועצת ההסתדרות האחרונה, מוכיחה למדי שההערכה הזאת היא משותפת לכל צבור הפועלים בא״י, בלי הבדל זרם ומפלגה. לא זאת היא גם ההזדמנות להתוכח על דרכי ההתישבות של א״י ולהגן על מפעליו הישוביים של צבור הפועלים מפני תוקפיהם. להכנס בנדון זה בוכוח עם “דואר־היום”, הרי זו הורדת הניבוֹ של השאלה עד לדיוטה התחתונה של דיספּוּט ציני. על דברים העשויים למפרע לבדח את יצרם של רודפי סנסציות, אין בכלל לענות ממין הטענה ואין לגשת אליהם באמת־מידה של הערכה צבורית. אולם עלינו בכל זאת לקחת בחשבון שישנה גם דעת־קהל תמימה מאד, שלא למדה עדיין להפלות בין הפאטוס המזויף של צעקנות ליבנטינית ובין דברי בקורת נאמנים, ונתעית על נקלה לקבל כמטבע עוברת לסוחר כל מזימה המסתתרת תחת הצעקה המרמה: ״תפשו את הגנב!״…

אין צורך בהבחנה מיוחדת כדי לדעת עד כמה ישנה בצעקה מחרישת־אזנים זו מלחמה לשם שמים של “אנשי אמת ושונאי בצע”. אין יודעים לאיזה אדון או אדונים נתון כעת שרות זה של “דואר־היום”. “האדיבות” המתמוגגת לויצמן, המלוה את מעשי־הניוול האלה, נתנה כנפים לשמועה, שבל תאומן, כי יש איזה קשר שהוא בין ויצמן ובין הקובה הז׳ורנליסטית הזאת אשר בירושלים. וצר מאד שעלינו לחזור על לחישות חשדניות ביחס לאישיות יקרה זו של ויצמן, שיש לחשוב אותן למפרע לבדויות. אולם, עלינו להגיד גלוי, שאלמלי היה קושט דבר־אמת בשמועה זו, היה זה מעשה מביש ומחפיר, לא רק לגבי האישיות של ויצמן, אלא לגבי ההסתדרות הציונית שהוא נשיאה ובמידה שהננו מוקירים ומעריצים את מעשי ויצמן החיוביים, היינו רואים חובה קדושה להלחם נגד פּרוֹפנציה זו של משרת הנשיאות הציונית. קרוב הדבר לודאי שגם שמועה זו נפוצה בכוונה תחילה ע״י אותה כנופיה עצמה, המבקשת לה בזה כסות־עינים והכשר צבורי. אבל, שמועה כזאת איננה רשאית להיות מוטלת אפילו בספק־ספיקא הכי קטן – ועלינו לדרוש מויצמן הכחשה ברורה ומפורשת והבעת יחסו הגלוי למלחמה מכוערת זו. באשר אם צפויה סכנת ירידה לציונות, הרי מכאן, מקשרי סתרים כאלה עם חבר מופקרים, היא צפויה במידה יותר גדולה מאשר מקומבינציות כלכליות ופוליטיות סביב שאלת הסוכנות.

ברם, בעלי־הדברים שלנו אינם “דואר־היום” ועורכיו, כי אם אלה שעומדים מאחוריהם ומדברים מתוך גרונם; אלה המשתמשים בלצים ההומים הללו לסכסך ולזהם גם את הפינה האחרונה של חיינו אשר נשמרה עד עתה, במידה ידועה, בטהרתה, את פינת העבודה וההתישבות החקלאית. אין להתעלם מן העובדה שישנה כיום בציונות קבוצה בעל־בתית בעלת השפעה, המבקשת לה במת־צופים כדי לקלל ממנה את פעולת ההתישבות החלוצית של צבור הפועלים. הכרכורים סביב הפיקציה של מרכז בעלי־המלאכה והסיסמאות הכלכליות, כביכול, האומרות להטות את האנרגיה הציונית מהעבודה החקלאית אל העיר, אל חרושת עירונית מדומה – משמשים בעיקר אמתלאות פוליטיות כדי להכשיל את השפעתה של תנועת העבודה בציונות. ההופעה המוזרה והמתמיהה, שיש אנשים הממלאים תפקידים רשמיים בהנהלה הציונית, אשר בבואם לא״י הם נותנים את ידם לכנופית הספּקולנטים, החותרת באופן גלוי תחת הציונות ומוסדותיה, וחושבים עוד את זאת לעצמם כזכות – מוכיחה שמעשי התעתועים הללו היקפם יותר רחב ושורשם יותר עמוק מאשר איזו אינטריגה עתונאית בעלמא. “דואר־היום” משמש כנראה רק לתפקיד המהולל של ״לכה ארה לי״ – וקבוצה ציונית המבקשת לה כאן את האגנטורה הפוליטית שלה, נותנת כבר, דרך אגב, תעודה מספיקה על ערכה ועל תוכנה המוסריים.

הכונה איננה, איפוא, רופין, אלא צבור הפועלים. הכונה היא הגמוניה בעל־ביתית בדרכי הפעולה הציונית, האומרת: הפקרות, התחרות חפשית בקנית קרקעות, מסחר ותעשיה במקום חקלאות, עלית חנונים קטנים במקום פועלים וחלוצים וכו׳ וכו׳. בתוך “שינוי־ערכין” זה רוצים, כנראה, להיוושע גם איזה עסקנים ציוניים מקופחי שכר, אשר בתנאים הנוכחים אינם יכולים להגיע לשלטון.

תרפ״ד

בפרשת העבודה הציונית הננו נפתעים לעתים על ידי מאורעות רבי־עלילה וכבדי־תוצאות, שאיננו מוכנים אליהם אף פעם. מתוך הפרספקטיבה של צפרדע, שבה אנו מבקשים פתרונים לדאגות־היום הקטנות, איננו מסוגלים לנחש את הבאות ולצפות מראש את האפשרויות של השתלשלות הענינים. גם הצ׳רטר הפוליטי בא לציונות בהיסח הדעת ומצא אותה דלה וריקה, משוללת יכולת ומרותקה לצעדי־צב של “הלכתא למשיחא”. ואף עכשיו, כמעט בהיסח הדעת, הולכת ונוצרת על־ידי מצב ההגירה בעולם, ההנחה היסודית השניה בדרך הגשמת הציונות, הולך וקם “הפלא של קבוץ ההמונים”, אשר חזה אותו הרצל ואשר אנחנו לא יכולנו לחוללו עד עתה בכל הקריאות שלנו לחובה ולרגש הלאומיים – ואף הוא מצא אותנו שוקדים בלי הרף על המחאה נגד סגירת השערים, אבל בלתי מוכנים לגמרי, לא במובן הטכני, לא במובן החמרי ואף לא במובן הפסיכולוגי, לקבל את העליה הזאת הנעשית לעינינו לעובדה מציאותית.

עוד לפני זמן מה נראה היה לנו, שאלמלי גם נפתחו שערי ארץ־ישראל לרווחה לא היה נמצא מי שיבוא בשערים הללו. המימרא על־דבר העם העברי המתדפק על פתחה הנעול של הארץ היתה אז אגדה, אגדה בדויה שהשתמשנו בה בכל עת מצוא, כדי להשמיע את מחאתנו נגד הגבלת העליה; אבל צריך להודות, שבעומק לבנו היתה אצלנו לא פעם ההרגשה, כי סגירת־שערים זו איננה רק מבחוץ.

כל זמן שהיתה עוד איזו אחיזה שהיא בגולה, כל זמן שאפשר היה עוד לחיות חיי־שעה וכל זמן שהיתה עוד איזו ארץ אחרת, שאפשר היה לקוות ממנה להרוחה כלכלית, לא עמדה ארץ־ישראל על הפרק למעשה בתוך החוגים הרחבים של העם. מלבד המאות האחדות של חולמים והוזים, הרי גם כל אותם הציונים הפורטים כל היום על פי נבל “התחיה”, לא הזדרזו לשפוך את המים העכורים בטרם שיובטחו להם למפרע המים הנקיים. כיום נשתנה המצב לגמרי. ישנם אחרים השופכים את המים העכורים שלנו. היהודים הולכים עכשיו לארץ־ישראל לא רק בכוח ההכרה החיובית של המקום אשר הם באים לשם, אלא בכוח ההכרה השלילית של המקום אשר הם יוצאים משם. ובין אם נהיה שבעי־רצון מאופיה של עליה זו ומגורמיה האובייקטיביים או לאו – עלינו לקבלה כעובדה, כשם שאנו מקבלים כעובדה את שממות ארץ־ישראל, בצותיה וסלעיה, ועלינו להתאמץ במידה האפשרית להפוך גם את הקללה הזאת לברכה.

כיום שוב אין זאת אגדה. היהודים מתדפקים באמת על שערי ארץ־ישראל. מתדפק היהודי הנצחי, הנודד והמהגר, אשר מנת־הגורל מטלטלת אותו לכל מקום שיש בו דרך לעבור גולים. והיהודי הזה הוא בכל זאת מהטובים שבין היהודים. עם כל סמל הגלות אשר בו, עם הפרצוף המסוכסך הזה של חנות־מכולת נודדת ועם בגד־העדים אשר לנפשו ולבשרו, יש בו בכל זאת יותר גרעינים אידיאליסטיים מאשר אצל הציונים הותיקים הללו, המתמנים לחברי “לגיונות הכבוד” בצרפת ובארצות האחרות. הוא הנהו נושא סבל הממרק עוונות וחטאים של עיוות־החיים בעבר, ומתוך “שלא לשמה” זה אפשר בכל זאת לחשוף כוחות לאומיים מתחדשים, העתידים לההפך לכוחות־יצירה בארץ.

שאלת ה“עליה המבוהלת”, שממנה צפויה באמת סכנת טשטוש כלכלי ותרבותי למגמות עבודתנו בארץ, מתחילה כאן בארץ, בתחנות הכניסה, והיא מוכרחה כאן למצוא את פתרונה. ההופעות השליליות המתגלות כבר היום בעקבותיה של עליה זו, הן קודם כל פרי האנרכיה וההפקרות שהעליה נתונה בהן. מצבם של בעלי־המשפחות דלי־האמצעים או חסרי האמצעים הוא הגרוע בין העולים. בשביל אלה אין מוסד אחראי שיטפל בהם, שינהלם בעצה וידריכם בצעדיהם הראשונים בארץ. אותם בעלי־הבתים הציונים, המתיימרים להיות האפוטרופסים של החוגים האלה והמדברים בשמם, משוללים כל כשרון של פעולה צבורית. אלה המכריזים השכם והערב על הגאולה שב“יזמה הפרטית” – מלבד חנות לא השכיל אף אחד מהם להקים עד עתה שום דבר בארץ, ומחוץ לספסרות במגרשים איננה מגיעה האינציאטיבה שלהם. וכך נשארים המוני העולים הללו עזובים לנפשם, בלי מודע וגואל, מופקרים לכל מיני סרסורים וספקולנטים, ונאחזים, במקרים רבים רק מתוך מבוכה ויאוש, בפרנסות־קלוקל הללו של תגרנות וגזוז, או לכל היותר מוציאים מהם את פרוטותיהם האחרונות בעד מגרש־חול בתל־אביב וסביבותיה או בעד מגרש טרשים על הכרמל והדרו.

המצב מחייב שצבור הפועלים המאורגן, שהוא כיום היחידי הנושא בעול ובאחריות של פעולת ההגשמה הבלתי אמצעית של הציונות, ירחיב את־גבולות עבודתו גם על החוגים האלה ויעמיד את המנגנון שלו ואת מוסדותיו לשרות העליה הזאת, במידה שהיא נושאת בקרבה יכולת של כוחות עבודה עתידים. לנו אסור להשלים למפרע עם הרעיון, כי הננו מטילים שני גורלות על העליה היהודית לארץ־ישראל, האחד לד' והאחד לעזאזל. אותם החוגים שהם הם הכוחות הרזרביים העיקריים של העליה הגדולה והנכספת, אשר בשמם ובשבילם הננו נלחמים על כניסה חפשית – בבואם לארץ־ישראל אינם רשאים להיות מועמדים מחוץ לכל דאגה צבורית בכלל ומחוץ לדאגתו, השפעתו וכוונו הישובי של צבור הפועלים בפרט. רגש האחריות שלנו לגורל העליה ולעתידה הכלכלי והתרבותי איננו מרשה לנו להתעלם מן העובדה שאין כיום בציונות ובצבור הארצישראלי שום חוג אחר אשר אפשר לייחס לו אמון ויכולת לנהל את העבודה הקשה ורבת־האחריות הזאת. כל הנסיונות שנעשו בנדון זה, כל הועדים והחברות לדאגת העולים, המשרדים ולשכות המודיעין – לא היה להם ערך ממשי. גם לועד הלאומי בצורתו הנוכחית ובכשרון־המעשה שהוא מחונן בו אין לייחס יכולת של פעולה זו. אולם, אלמלי היו גם מתגלים “דואגים” אחרים, אסור היה לנו להפקיר בידיהם את המוני־העולים הללו; אשר מלבד חנונים יש בתוכם גם יסודות עמלים, שיכולים להיות לברכה גם בפעולתנו החקלאית וגם בענפי עבודתנו האחרים בארץ.

תרפ״ד

שאלת המשכורת איננה מיוחדת למורים ולחינוך. זוהי אחת השאלות היסודיות שבפתרונה תלויה אפשרות הגדלת יכולתנו הכלכלית מבפנים. השאלה הזאת היא בבחינת “צבת בצבת” בכל דרגות חיינו ומושגי ההערכה הכלכליים השולטים בארץ – והיא מתחילה במנהלי הבנקים והאקזקוטיבה הציונית ונגמרת בפקידי הסתדרות העובדים ובשכר העבודה היומי. אולם החינוך זהו המשק היחידי במשקי הציונות בארץ שתשעים אחוזים בערך מהוצאותיו מוצאים למשכורת – לפיכך בכל פעם שבאים לדבר בשאלה זו נוגעים ראשונה בחינוך. הרבה דובר כבר בשאלה זו אצלנו ואפשר גם שלפעמים מתוך הגזמה יתירה – אולם ישנה בלי ספק גם הגזמה מצד השני, אם רוצים לדחות את השאלה הזאת בקש ולהקטין את חשיבותה וערכה.

הנסיון הרציני היחידי לקבוע מעין “אינדקס” בשביל התאמת המשכורת לתנאי החיים המשתנים, נעשה ע״י הסתדרות העובדים הכללית. גם כאן לא הביאו אמנם עדיין התוצאות לידי השוואה מוחלטת; ישנם עוד מוסדות אוטונומיים העומדים מחוץ לדרגא, וגם בשאר המוסדות ישנם עוד פקידים בעלי פריבילגיות שאין הדרגא חלה עליהם, בכל זאת נעשתה כאן התחלה וצריך לקוות כי גם ההדורים הקיימים עדיין כיום יבואו בקרוב לידי התאמה.

לעומת זה מקיימים כל הזמן באופן מלאכותי שיטת משכורת בלתי צודקת ובלתי מתאימה לתנאי החיים אצל הפקידות הציונית ואצל הפונקציונירים של החינוך. על משכורת הפקידים בהנהלה הציונית ובשאר המוסדות הציוניים שיש עליהם קונטרולה צבורית, עוד נשוב לדבר. אולם החלק העיקרי של המשכורת המשתלמת מקופת הציוניות עולה בחלקם של המורים – וכאן נפגשת תמיד שאלת ההפחתה במקהלה של צעקות ואיומים, וכל הנוגע בה כאילו נוגע בבבת־עינו.

אם מורים רווקים מקבלים משכורת של 40, 35, 25, 20 לי״מ לחודש, ובשעה שבאים לקמץ סוגרים ב"ס, גנים ומפטרים גננות ומורי בתי־ספר עממיים, ובמשכורתם של בעלי הפריבילגיה אינם נוגעים, הרי זהו יותר מעוול סתם. והוא הדין גם ביחס ליתר הפקידות הציונית. הוצאות ההנהלה הציונית בא״י אינן עולות אמנם על 15 אלף לי״מ לשנה, אולם דרגת המשכורת המגיעה עד 80 לי״מ לחודש היא משכורת של גזל ומשפיעה באופן דימורליזציוני גם על החינוך וגם על יתר המוסדות הצבוריים. התקוממות הפקידים וחוגיהם, בשעה שבאים לדבר על הפחתה, איננה מבוססת לגמרי. ישנם בפקידות הציונית בודאי גם פקידים ופקידות מנוצלים שמקבלים משכורת מינימלית, כשם שישנם גם במוסדות החינוך מורים מנוצלים המקבלים משכורת פחותה ממידת צרכיהם. אולם המדובר ביחס להפחתה, הוא קודם כל כלפי אותו החלק המקבל משכורת למעלה מהדרגא הנורמלית לכל הדעות – וביחס לעצם הדרגא הזאת, אף היא טעונה עדיין הגדרה וקביעות.

שאלת הפחתת המשכורת וקביעת דרגא נורמלית, מתאימה לתנאי החיים וליכולת הציונות – זוהי, איפוא, כיום אחת השאלות הכי אקטואליות. זהו מקור לקימוצים של הרבה עשרות אלפים לי״מ לשנה. ההגנה מפני ההפחתה הזאת בכוח של ארגון פרופיסיונלי, הן מצד המורים והן מצד הפקידים, איננה יכולה למצוא לה הצדקה גם בפרינציפים של הגנת העובד אצל תנועת הפועלים. מכאן צריך להתחיל קודם כל החסכון הפנימי והגדלת היכולת העצמית. אם האנרגיה הכלכלית של הציונות תבוזבז בחלקה הגדול על הוצאות המחלחלות דרך היד וחוזרות שוב החוצה או עוברות לידים אחרות, לא שלנו – הרי לא נתקדם הרבה בבנינה של א״י… ודוקא השנה הזאת, שבה נצטמצמה פעולתנו בארץ עד לקצה המינימום האחרון, צריך היה להתחיל בשינוי הערכין הפנימי הזה. פתרון צודק של השאלה הזאת, מלבד מה שהיה מגביר את היכולת הציונית, היה גם משרה מצב־רוח אחר לגמרי בארץ. הוא היה מפחית את הקנאה ואת הקטרוג, והיה סותם במקצת את התהום האיומה הרובצת בין החלק האחד הנדון למחסור ולמלחמה בעד אפשרות של קיום מינימלי, ובין החלק השני הנהנה מפריבילגיות מוגזמות.

תרפ״ד

חלק גדול מצבור הפועלים בחיפה נמצא במצב של שביתה. הלוק־אוּט שהכריזו הקבלנים בתל־אביב, אף הוא נמשך בעקשנות מאורגנת. המוקיון הירושלמי צועק: ״חוּרבן!״ ועושה העויות כ“אוהב הראשי” על במת האופּירה של הספסרות הא״י, ואחריו יחרו יחזיקו קולות ובנות־קולות הדופקים על רגשות פטריוטיים ומכריזים בלי הרף כי ה“בית הלאומי” בסכנה.

מכל צד נשמעים דברי מוסר ושפת־חלקות אל צבור הפועלים, הבאים להזכיר להם את חובתם ואת אחריותם, שכן לא יעשה במקומנו ושבל ישעו למנהיגיהם־מסיתיהם המשיאים אותם לדבר עבירה. ודרך־אגב נשמעות גם התורות הסוציולוגיות החדשות־הישנות, המוכיחות באותות ובמופתים, שאצלנו אחרת מאשר בכל העולם, שאצלנו אין עדיין בעלים מנצלים ופועלים מנוצלים ואין מקום להתבדלות ולשביתות ולכל מיני מעשי־נערות כאלה, אלא אדרבא, אנחנו ואתם נחלק בינינו את השדה – לכם הקש ולנו הפרי…

צבור הפועלים בא״י מאזין ומקשיב לכל החכמות האלה זה עשרים שנים רצופות. מימי הבויקוט בפ"ת עד הלוק־אוּט האחרון בת״א, משתדלים האנשים הטובים האלה לסלף את אמת החיים ולעקל את המציאות הא״י, כדי להכריז על תעלוליהם האיגואיסטיים כעל מפעלים לאומיים מקודשים, ועל שאיפת צבור הפועלים לעבודה ולאפשרות של קיום בעבודה כעל הרס וסתירה. זאת תהיה, בלי־ספק, הורדת הניבוֹ המוסרי של הפועל העברי אם הוא יבוא כיום להכנס בויכוח עם פושקי־השפתיים הללו; אם כיום הזה, אחרי שתי עשרות שנים של מסירות נפש בחזית הראשונה של העבודה החלוצית בארץ, אחרי כל מפעליו הכלכליים והתרבותיים הקונסטרוקטיביים, שהם נשמת הציונות ויסודותיה – יבוא הפועל העברי בא״י להעמיד את עצמו למבחן בפני הכנופיה הזאת של הסרסורים ובעלי הרינטה, המתמוגגת בפרזות לאומיות.

אלה המקבלים כדבר המובן מאליו את תעתועי הספקולנטים ומפקיעי השערים ורואים בהם הופעה נורמלית ומעודדת של יצירה לאומית; אלה הנכנעים, מבלי לפצות פה, לכל חנוני המקטין איפה ומגדיל שקל ולכל בעל־בית הפושט עור ומעלה את שכר הדירה במאה או במאה וחמישים אחוזים – פושקים שפתים וצועקים חמס כשהפועל העברי, העובד בחומר ובלבנים, הבונה את הארמונות לאחרים והוא עצמו מצטמצם בד׳ אמות של אוהל־בד וצריף רעוע, דורש הוספה של שילינג אחד על שכר יומו ומבקש אפשרות של קיום מינימלי!

אלה המנהלים והפקידים העליונים, אשר משכורת אחד מהם עולה על שכרם של עשרה פועלים, מעיזים להכריז על דרישת הפועל ללחם ולבגד כעל התקוממות ומרד וכעל “הפרעת השקט” של “בנין הארץ”!

האין האנשים האלה כמתעתעים? האין הם אומרים להפוך שאלות כלכליות פשוטות לתיאולוגיה, וקונפליקטים כלכליים – שישנם ושיהיו בכל משק ובכל מקום שיש בעלים ופועלים, מעבידים ועובדים – לקטסטרופות לאומיות?

יוקר צרכי החיים, העלאת מחיר הלחם ב־70%, שכר הדירה ב־40־30% ובמתכונת זו גם יתר הצרכים ההכרחיים, הכניסו במצוקה חמרית את הפועל.

הספסרות מסביב הולכת וגדלה, אנשי בינים צצים לרוב, הפקעת השערים מתרבה ומצב הפועל הולך ורע ע״י כך. השכר המצומצם אינו מספיק לכלכלת הבית.

משפחות הפועלים הולכות וגדלות. הרווק הולך ונעשה בעל משפחה, הבודד מביא קרובים, לרוב הורים זקנים, ואין פרנסה. אגב, מתמחה הפועל במקצועו, תוצרתו הולכת וגדלה ומגדילה בזה את התבססות המשק; אולם המנהלים ונותני העבודה גזרו אומר, כי פריון העבודה שייך רק להם, להוסיף רווחים, להגדיל את משכורת הפקידים הגבוהים, לרבות תפנוקיהם; אך לפועל אסור למלאות פיו לחם בעולם הזה: ואם נתייקרו הלחם, הבשר, הדירה – הרי יש עצה, יאכל הפועל פחות, יגור במרתף, באהל, בחוץ, לא איכפת.

“לחם ודירה לעובד!” – בתביעה צנועה זו, שעליה הכריזו פועלי חיפה השובתים, ישנה הבלגה על כל מידה של מרירות ועל כל נוסחאות מעמדיות, שדוקא בעלי הרינטה של הרכוש והעבודה אשר בתוכנו מרבים להשתמש בהן בזמן האחרון יותר מכולם. יש כאן התאפקות, הכרה חלוצית והרגשת האחריות של צבור הפועלים בא"י גם בפני צורות כלכליות כאלה שהוא שולל אותן להלכה וחושבן לדרך עקש בבנין החיים שלנו בארץ. אם לא יהיו לפועל העברי “לחם ודירה”, אם לא תהיה לו אפשרות של קיום, אז אין ערך ואין שיור לכל הבנינים ולכל החרושת המוקמת.

אמת אלמנטרית זו, מן הראוי שתהיה ידועה גם ל״בוני הארץ" שלנו.

תרפ״ה

"קחי כנור סבי עיר,

זונה נשכחה,

היטיבי נגן, הרבי שיר,

למען תזכרי…

(ישעיה כ״ג)

על פני כל החזית נטושה השיטנה. כל אשר לשון לו – יחרצנה. “התהוללו התהוללו רוחות רעות”! יש עכשיו קוניונקטורה מצוינה. כל כתב פלסתר על הקיר יכול להשפיע, כל מאמר־ראשי ב“דואר־היום” וב“רזסביט” קולע אל המטרה. ישנן עכשיו בא“י ובגולה אזנים קשובות עשויות כאפרכסת, הקולטות כל זוהמת־דברים המושלכת על צבור הפועלים, כל בדיה על “אוירת האימה”, כל דבר שקר על טירור, על פרעות ועל בולשביות. הלשינו, הלשינו – יש תקוה לקבל פרס. הלשינו, אתם “דואר־יומיסטים” מכל המינים, “מזרחיסטים”, “רביזיוניסטים”, “קבלנים” ו”עובדי בנין". קראו לנחשים!…

וכי למה לא להלשין? יש “עליה רביעית” אשר אפשר לנעוץ בה את כל הקנים הרצוצים ולהעלות שרטונות בשביל הריאקציה הצבורית. אפשר להתכסות היטב בעלי־תאנה, להעמיד פנים כמצילי המולדת, כדואגים את דאגותיה, ככואבים את מכאוביה, כחרדים על גורלה. יש אידיאולוגיות מוכנות, קלות מסובין, אשר אפשר להשתמש בהן בפוליטיקה ובכלכלה וביחסי־שכנים. יש חופש הדיבור, חופש הכתב והדפוס; אחריות איננה נדרשת – ולכל פטפטן ריק ניתן להראות כלוחם, אפילו כגיבור ואפילו כמעונה על קידוש השם.

מה לא נאמר בימים האלה על פועלי א“י? מה לא יחסו להם? – כל אשמת שומרון וכל חטאות אפרים! יד־אל־יד, שכם־אל־שכם יצאה חוצץ כל הסטרא־אחרא שבציונות עם חניתות ממורטות במקהלה של שיסוי, של זעם, של זרוז הדדי לנקום ב”אויביהם" ולהכות ב“שונאיהם”. ה“התקפות הפוליטיות”׳ אשר הכריזו עליהן ואשר אפשר היה לחשוב שהן אומרות להוריד מן השמים מולדת של אש בנויה ומוגמרה, מכוונות לע“ע בשורה הראשונה נגד הפועל העברי. צבור הפועלים נהפך בפיהם לחבר בוגדים, בוגדים בציונות, בוגדים בפוליטיקה הלאומית, בוגדים בעבודה העברית, ובפי ז׳בוטינסקי – אפילו ל”מאה שחורה“. כל ה”אזרחות" הציונית בא״י ובגולה, על עסקניה וסופריה, מתפלשת להנאתה בתוך ביב־השופכים של “דואר־היום” כמו תואי־בצה. היא צועקת “לאומיות” – וחושבת “מגרש”; היא צועקת “פוליטיקה” – וחושבת איך להונות את הדעת, איך להשתחרר מהחובה העצמית, איך להשתמט מאחריות מוסרית; היא מכריזה על ה“מעמד הבינוני” – וחושבת איך להיפקד, כדי להגיע לשלטון, לכל הפחות לאפס קצהו…

אבל יש לחשוב, כי הדבר לא יצליח. את מזימותיהם לא יפיקו. אפשר לבזות את צבור הפועלים, אפשר לנבל את שמו, לבדות עליו את כל השקרים שבעולם, אבל אי־אפשר לשבור את רצונו. הוא, אמנם, איננו מוגן עדיין די צרכו. פרזות ישב לע“ע, בודד במועדו, בהתאמצותו ובסבלו – אבל הוא די חזק לנער מעל עצמו את כל קלגסי־השקר הקמים עליו מכל צד. אחרי עשרים שנות יצירה בארץ, יצירת כפים ויצירת הרוח, איננו זקוק אפילו להענות לכל הוכוח התפל הזה, איננו זקוק לסנגוריה ולהגנה עצמית מפני ההתנפחות ה”הירואית" של מוגי־לב. על מפת א“י חרותים ובולטים מפעליו החיים של הפועל העברי, אשר בלעדיהם אין שיור ואין תקומה לכל חלום המולדת. ה”מליצה הרשמית" הזאת, אשר שמה עבודה ועובדים, היתה לבשר, לדם־התמצית, ולרוח־החיה! בלעדיה אי־אפשר. עשרים אלף העובדים בחומר ובלבנים, במעדר ובמחרשה, “מניר אל ניר, ומחומה אל חומה” – אילו סילקו את ידיהם ואת שכמיהם רק לרגע אחד, כי אז, וי, כל ה“בית הלאומי”, הגדול והקטן גם יחד, היה מתנפץ לרסיסים, ואי אפשר היה להצילו לא בלגיונות של ז׳בוטינסקי ולא באימפּרוביזציה הכלכלית והפוליטית של הבורגנות הציונית הקטנה. לפיכך: הלשינו נא כאוות נפשכם. שירו שיר־השירים לספקולציה ולאינציאטיבה הפרטית המחוללת נפלאות, קדשו אותן, הכתירו אותן בכתר היצירה הלאומית: קשרו נא קשרים עם “בעלי המלאכה”, החניפו להם; בודאי, בשבילכם יותר טוב בעל־מלאכה מסוכסך, עני ואביון, כפוף־גו ונושא־סבל בהכנעה, שאין לו בעולמו אלא חלום של דלים אודות שכר יום־עבודה למחיה – מאשר הסתדרות פועלים מאורגנת, בעלת רצונות ומאויי־יצירה, היוצאים מעבר לתחום יום העבודה ושכרו. בודאי, לכם יותר נוחה התחרות חפשית, הפקרות של פועל־עבד־שכיר, בלתי מאורגן, המקבל בקידה מה שנותנים לו, הנותן את גוו לניצול ומשמש גשר בשביל “האדם העליון” מרחוב נלבקי אשר בורשה או מאיסט־סייד אשר בניו־יורק – מאשר עובד בעל הכרה, הנושא את נפשו ליצירה העברית החפשית ולבנין המשק הלאומי בעבודה עצמית.

הרבו שיר, הרבו שטנה. צבור הפועלים איננו רשאי ואיננו יכול, אמנם, להביט על כל המתרחש היום בציונות ובא״י בלי דאגה רצינית, בלי מיפקד הכוחות, בלי חיזוק המחנה, ליכודו וטהורו – אבל הוא אינו יכול לייחס לכל התעלולים האלה יותר ערך מאשר לקליפת השום. תהרו חשש – ותלדו קש. המולדת העברית תבּנה ע״י עבודה, ע״י ארגון חדש של העבודה, ע״י המשק העצמי של העובד בכפר ובעיר – או שלא תבנה כלל; או מה שיבנה לא יהיה מולדת ולא יהיה עברי, כי אם סימטת־ארץ יהודית־ליבנטינית מרופשה באסיה הקטנה. שום דבר לא יועיל. שום סוּרוֹגוֹט אינו אפשרי. שום מזימה לא תזעזע את יסודות־האמת הללו שהונחו, עפ״י גזרת התנאים האובייקטיביים וברצונו של העובד העברי, מתחת למציאות העברית החדשה הנוצרת בארץ. אפשר, כמובן, להפריע; אפשר להכביד את הדרך; אפשר גם לבזבז הרבה אנרגיה חומרית ורוחנית של העם לאבנטוּרוֹת פוליטיות וכלכליות; אפשר גם בשעת הצורך להשתמש בעזרת הפּוֹליציה כדי לרדוף באף את הפועל העברי בת״א או בחיפה; אבל אין טעם ואין תועלת לערוך מלחמה נגד ההכרח המוכרח, נגד גזרת הגורל המכוונת את דרכה של התחיה הלאומית העברית, שאין ממנה מפלט.

הדברים האלה לא יובנו על נקלה. בתוך מחנה הציונות ישנם רק יחידים בודדים, מחוץ לצבור הפועלים, אשר יודעים להעריך את המצב אל נכון ומבינים על מי נשענת כיפת־הבנין, שאנו בונים אותו, ועל מי היא יכולה להשען. יש רק מעטים מאד אשר לא נתפסו ל“הגיונות הברזל” של כל מיני דמגוגים ועושי־פּרוייקטים, האומרים לשדד את המערכות ולהעביר את נקודת הכובד של ההתישבות מהכפר אל העיר, מן העובד אל החנוני. אבל אלה היודעים והמבינים הם הטובים והנבונים בעם, הכוחות הפרודוקטיביים שבו והנושאים באחריות; בהם גם כאלה אשר מעבר השני של מחצית חייהם הם אוחזים במעדר ובמחרשה כדי לפתוח את התלם הראשון בימי חלדם וכדי להדבק באדמה ובעבודה.

תרפ״ה

היחס בין הכניסה והיציאה בזמן האחרון, יש בו כדי לעורר הרהורים קשים על התפתחות ענינינו בארץ. עצם היציאה של איזו מאות או אפילו איזו אלפים אנשים, אשר לא נקלטו באדמת המולדת והולכים לנוע על ה“אושר” הגדול המחכה להם במרחקים, איננו מפחיד ביותר. יציאה היתה תמיד ותהיה תמיד. כל זורע שדה יודע כמה גרעינים הוא משליך לשוא אל חיק האדמה, אשר לא ינבטו ולא יעשו פרי. ואם בממלכת הצומח כך, ששם כאילו מלאכים ממונים על כל גרעין וגרעין ואומרים לו “גדל” – הרי בפרוצס של בנין והתישבות, הנתון כל הזמן בתנאים יותר מעכבים מאשר מדרבנים, ואשר מ“חוץ־לדרך־הטבע” של מאמצים חלוציים נמצא בו בלי הרף במלחמה מרה עם “דרך־הטבע” היהודי – על אחת כמה וכמה. מצב של קליטת מאה אחוזים לא היה עדיין בארץ־ישראל, והוא לא היה גם בשום ארץ הגירה אחרת.

ברם, לא היציאה עושה, כי אם הפסיכוז שלה, היציאה ב“יד רמה”, היותה הגיגם כל היום של מאות ואלפי אנשים; הבעיטה הזריזה הזאת במולדת, וקלות־התנועה של כניסה ויציאה במידה שוה של פאתוס ובמידה שוה של דמיון. זה עומד מחוץ לחוקי־הגירה נורמליים, וזה מעמיד אותנו במבוכה קשה מאד כלפי עתידות עבודתנו: מאמצינו וכוחותינו על מה הם כלים?

אי־אפשר להעלים עין מהסיבות. המשבר קשה בארץ. חוסר עבודה, חוסר פרנסה וגם רעב במלוא מובנה של מלה זו. על פת־לחם יפשעו לפעמים גם אנשים נאמנים וישרים. גם אצל עמים בני־קבע הלחץ הכלכלי מעמיס את תרמיל הנדודים אפילו על שכמם של בנים המושרשים ודבקים ברגבי מולדתם מדורי דורות. בדברי מוסר בלבד אי־אפשר לפעול כאן הרבה. תנו עבודה לעובדים ותנו לחם לרעבים! – זהו האמצעי האחד והיחידי המכריע בשאלה זו. אבל, כמו תמיד כך גם עתה – הראשונים בין היוצאים הם לאו דוקא הראשונים בין הסובלים. יוצאים קודם כל אלה אשר ארץ־ישראל היתה להם קוניונקטורה מלבבת בלבד, כמו שהיתה להם מקודם וינה, אחר כך ברלין וכיום, במידה ידועה, פריז; אלה היוצאים חוצץ תמיד בראש מחנה הנודדים הגדול, אשר בימי האינפלציה באירופה התיכונה צייר אותם קריקטוריסטן אחד בדמות תהלוכת חגבים, העוזבת את העץ אשר כבר הובישו ענפיו והלבינו שריגיו והולכת לקראת רמזי־ירק של עץ אחר במרחקים. הרוב המכריע בין היוצאים הוא המעמד־הבינוני. יש ביניהם בודאי רבים עמוסים סבל רב, ואולי אין להם באמת ברירה אחרת. יציאתם של אלה גם אינה מפתיעה. אפשר היה להבין מראש, שזה יהיה סופה הטבעי של נחלה מבוהלת זו, אשר רק עיורים יכלו לראות בה תוספת קנין וערכין במפעלנו הישובי. לאן היהודים האומללים האלה הולכים עתה? – לא ידוע. בעולם ההגירה הן לא נשתנה מאומה כמקודם. אין עתה יותר ה“בלתי־ידוע” הזה, שהיה מושך תמיד את לבות המהגרים אשר שמו את פניהם לעבר הימים. איזה טעם יש לחזור בדרך האבלה הזאת לאוקראינה ולרוסיה אשר זה רק ברחו משם, כמו מתוך גיהנום, ומה כונת השיבה לפולין, לתוך מעגל העוני הזה שהולך מיום ליום ונעשה יותר צר מסביב לחיי־היהודים ואפשרות קיומם הכלכלי – אין להבין. אלה בכל אופן טעונים רחמים; לא נצדיק עליהם את הדין, אבל גם לא נבוז להם ולא נקללם. אולם יש הופעות ציניות ביציאה זו, שמקורן בדימורליזציה ובסגולות־נפש מבישות, שאין להן אף שמץ של הצדקה. אם מתיסדת כאן “אגודת חוזרים למולדת”, אגודה של “רפטריאנטים” רוסיים; אם חוזרים כאלה, שעוד טרם טעמו את סבל המצב; אם עוזבים את הארץ אנשים שבעים, שאינם יודעים כל מחסור, או אנשים שהזדקנו בתוך הציונות – משום שרואים את עצמם מקופחים בעמדתם הצבורית – הרי לא יאומן כי יש עוד גוי אחד בעולם, אשר אצלו אפשריות הופעות כאלה. זה לא משבר, לא רעב, לא הכרח־לא־יגונה – זאת היא הצועניות אשר בדמנו, זה השורש־פורה־ראש־ולענה אשר ממנו צומחות תיאוריות “לאומיות” נגד ההתאזרחות, וממנו נזונה כל ההכשלה הגדולה הזאת שהננו נתקלים בה על כל צעד ושעל בעבודתנו הישובית והצבורית.

ב

הננו מגוללים את האבן במעלה ההר – והיא נופלת שוב. חדוה קצרה מאד ומפח־נפש ממושך. לאן נגיע עם הקללה הזאת של עמל־סיזיפוס על שכמנו?

אין אלה הרהורים פסימיסטיים מתוך “השקפת עולם”. נסיון־חיים מר מכה לפנינו באצבע צרדה. שעת מצוקה כבדה מנשוא רובצת על פתח־העינים שלנו ומכריחה אותנו לראות את האתמול ואת היום באורם הנכון ולחשב את חשבון עולמנו כלפי המחר. הננו מקבלים אמנם תנחומים והננו מנחמים גם את עצמנו כי אין להתיאש, כי המצב הזה לא ימשך וכי יבואו שוב ימים יותר טובים. אבל אין אלה תנחומי אמת. את ההפסד של שנה אחת רעה כזאת קשה למלאות גם בשלוש שנים טובות. זהו מצב כרוני של תמורת־החמרים בפעולתנו הישובית, רעה־חולה ההופכת את המזון, שנועד להזין את הגוף ולהוסיף לו און, לחמרים מזיקים המתישים את כוחותיו. שנה אחת רעה כזאת מוצצת ומכלה למשך כמה שנים את המרץ הרוחני והחמרי, שנועד לבנין. אלה הן אבדות שאינן חוזרות. ובשעה זו שאנו עמוסים דאגות חמורות של חיי־רגע, דאגת עבודה למחוסריה ודאגת לחם לרעבים, אסור לנו בכל־זאת לשכוח שלא באלה קוטב השאלה המטרידה ולא באלה פתרונה.

מה יהיה גורל עבודתנו במצב זה, בחוסר פוליטיקה בריאה בעליה, בחוסר פוליטיקה תכליתית בהתישבות, בדמגוגיה כלכלית זו הרווחת והמבלבלת עלינו את עולמנו המבולבל למדי בלאו הכי? – זוהי השאלה!

בארץ עניה כמו ארץ־ישראל, שאין בה מכרות זהב ואין בה אוצרות כלכליים קדומים שנערמו על־ידי אחרים, אי־אפשר שההתישבות תלך בדרך האנרכיה של “העליה הרביעית” וכל איש הישר בעיניו יעשה. מוכרח להיות כוח מרכזי ומארגן אשר ישלוט בענינים ויכוון אותם; מוכרחה להעשות פעולה שיטתית המקדמת את פני הדברים; צריך לדעת מה מוקדם ומה מאוחר; צריך לדעת היכן הם המבצרים הכלכליים שעלינו לכבוש אותם תחלה ושמהם אפשר להגן על כל חזית היצירה שלנו; וצריך לבחור בדרך הארוכה־והקצרה המובילה אל המטרה, ולא בדרך הקצרה המובילה אל האפס ואל פשיטת־הרגל.

אנחנו מחכימים, כמובן, תמיד לאחר־המעשה. זהו סימן מובהק לאוילים. אבל מוטב שנהיה אוילים לבנין ולא נהיה חכמים להריסה. הפרק הזה של “העליה הרביעית” עם הסיום המעציב שלה, צריך ללמד אותנו דבר־מה. הוא צריך ללמד אותנו קודם כל שכיום אין עוד אפשרות של עליה בלתי מוכנה ובלתי מאורגנת לארץ־ישראל, של עליה סתם הנדחפת על־ידי גורמים חיצוניים ועל־ידי קוניונקטורות כלכליות רעות במקומות היציאה; שבארץ־ישראל יש כיום מקום רק לשני סוגים של עולים: לכוחות־עבודה ולכוחות יוצרי־עבודה; שיצירת עבודה אין פירושה חנוונות ובנין בתים לרנטה, כי אם יצירת מפעלים כלכליים קבועים ומתרבים מתוכם; שאֵם כל המפעלים הכלכליים היא האדמה ופריה.

תרפ״ו

חזית הקטרוג נגד צבור הפועלים בארץ־ישראל הולכת ומתארכת מיום ליום. מכל הצדדים התחילו ההתקפות ובכל מיני כלי־זין. הננו נמצאים עתה באמת בתוך “טרוֹמלפויער” משונה של דיבות, שקרים וסרוסי עובדות, שהולכות ונפוצות בדרכים שונות והמכוונות להטיל זוהמה ושימצה בצבור זה שהנהו נושא הסבל הכי קשה בשעת מבוכה זו לציונות ולישוב. כל החולדות והשונרות עשו שלום ביניהן למטרה זו. בעירית ת״א נתנו את ידם אלה לאלה האינטליגנציה הדמוקרטית, כביכול, עולי־פולין, דתיים, שכנים ורביזיוניסטים כדי למגר את “שלטונה” והשפעתה של סיעת הפועלים, בלי רחמים ובכל מחיר, אפילו במחיר חורבן האבטונומיה ועמדתה העצמית של העיר. לכל אורך החזית הציונית, ממי־השלוח עד מפרץ הודסון ועד הויסלה, הולכות ונרקמות האינטריגה והמלחמה בכל האמצעים נגד התישבות צבור הפועלים ונגד השפעתו על דרכי ההתישבות הלאומית. כל אשר לשון לו – יחרצנה. מתוך הכללה, מתוך אי־ידיעה, ומתוך עם־הארצות איומה של פטפטנים עלובים ושטחיים, המקיפים כל גרעין של אמת בבקורת־העצמית שלנו במפלי־חלב של פוליטיקניות ומזימות־הכשלה ונקם. זוהי קוניונקטורה. שעה של חולשה לצבור הפועלים הרעב למחצה, המטופל בדאגות קשות, המתענה במלחמת קיומו על יום עבודה בשבוע והמשלם בנפשו ובדמו בעד כשלונם של אחרים. את הקוניונקטורה הזאת מריחים כולם, מריחים אותה בחוש־ריחם המפותח גם “העסקנים הציוניים הותיקים” שזה מזמן ירדו מעל במת החיים הצבוריים ושולחים את חיצי רעלם מתוך חוריהם.

בזכרון־יעקב קרה מקרה מביש. פקידי פיק״א, שאף הם הריחו כנראה בקוניונקטורה, הרשו לעצמם להסב את המעלות לדור שלם אחורנית ולחדש את הימים הטובים כקדם שבהם הופיעו כעריצים קטנים הרודים בנתיניהם להנאתם. שלושים ושבע צעירות עבריות, בנות־טובים, בין אם הן יוצאות־מצוקה או יוצאות הרוחת־חיים בבתי הוריהן שעזבו כדי להחלץ לעבודה ולחיי עבודה בארץ־ישראל, עובדות בפרדס פיק״א בשכר של 15 ג״מ ליום (קרא וכתוב: חמשה עשר ג״מ ליום), בעבודת עונה אשר בעוד חודש־חדשים תגמר ותהיינה צפויות אח״כ לחוסר־עבודה גמור. לפקיד, שהוא בעצמו מקבל בודאי שתי לירות ליום, נראה השכר הזה ליותר מדי גבוה והוא רוצה להורידו ולהעמידו על 10 ג״מ, ושולח גייסות בצעירות הללו, המגינות באמצעים חוקיים וכשרים על שכר עבודתן המינימלי ועל זכות עבודתן. הגייסות סוחבים את הצעירות בשערותיהן, מקיעים את אצבעותיהן, מכים בקתות הרובים ואוסרים את חבריהן שבאו להגן עליהן. צעירה אחת בהתרגזותה מנפצת שמשה בחלון הפקידות. והנה אחרי כל זה – לא פקידי פיק״א הם הפורעים, כי אם הפועלים!

אינני רוצה להכנס בבחינת כל יתר העובדות. הפועלת בזכרון־יעקב שניפצה את השמשה במשרד פיק״א, עשתה מעשה פזיזות. צבור הפועלים בארץ־ישראל איננו רואה באמצעים כאלה את דרכי מלחמתו. גם במקרה חיפה נעשו מתוך התמרמרות ויאוש, דברים שאינם בהחלט לפי רוחו ומסורתו. אבל במצב זה של התעללות והתכחשות מצד חלק גדול מהישוב למצוקה הפרטית והלאומית שצבור העובדים הרעב נתון בה, יש להתפלא על השמשות השלמות במקומות ידועים, ויש להעריך את מידת־האחריות של הצבור הזה, הכובש את צערו וסבלו, ולא להביא בחשבון את ההתפרצות של יחיד או יחידים, כדי להוציא לעז ודיבות בזויות שהנה צבור הפועלים בא״י פורע פרעות, הורס ומבעיר את הבית־הלאומי…

צריך היה לנסות פעם אחת להעמיד את “מכבי האש” הללו בתוך האש הזאת של המצוקה הנוכחית שבה נתון צבור העובדים. צריך היה לנסות לספק את צרכיהם בארבעה ימי עבודה לחודש או “בסיוע” של עשרים וחמשה ג״מ לשבוע. צריך היה לנסות לראות מה יעשו אלה אז, איך יעצרו ברוחם “השקטה” וישקדו על שלותם “הקדושה” ואם עוד בכלל יכירם מקומם אז על אדמת א״י. העמדת פנים זו של יראת־שמים מעושה והכרזה פתטית: הצילו את המולדת מידי מהרסיה ומחריביה, מתוך שובע ומתוך השתמטות לשאת באיזו מידה בעול המצב ובאחריותו. זהו ציניזם גס! זוהי ממידתם של כל מיני “שיברים” בסיסמאות לאומיות, המבקשים להם אמתלאות לכלות את חמת כשלונם וחוסר כשרונם במישהו ולהראות כצדיקי עולם וכחרדים על המולדת שלא תעלה ח״ו בלהבה…

ואל נא ידאגו האנשים הטובים האלה לטהר את האטמוספירה של צבור הפועלים ולהסיר את הרע מקרבו. לזה הוא דואג וידאג בעצמו. אבל יסירו נא קודם כל את הקורות מבין עיניהם, ויטהרו את האטמוספירה שלהם עצמם, זו המורעלת עד אפס מקום וזו הספוגה כל הזמן רוח־רעה של מלחמת מעמדות אגרסיבית, קטרוג, דיבות וחרחור ריב. ואל נא יתחכמו, כמו אותו הגנב הערום להשתמש במבוכת השעה ולצעוק "תפסו את הגנב״ כלפי אחרים. – – –

תרפ״ז

את המחלקה החדשה הזאת שנפתחה, בהנהלת מר דיזנגוף, ע״י ההנהלה הציונית, יקדם בלי־ספק הישוב העברי לכל שדרותיו, בברכת הצלחה. גם צבור הפועלים בארץ־ישראל, החדור הכרה עמוקה ומוחלטת שנקודת־הכובד בפעולתנו הישובית־הלאומית תוכרח להיות עוד במשך שנים רבות החקלאות העובדת, ושאין תקוה להתפתחות בריאה ונורמלית של העיר העברית אם לא יתפתח הכפר העברי תחילה, איננו מעלים עין מחשיבות ארגונה וסדורה של ההתישבות העירונית, אשר היתה עד עתה פרועה ואנרכית, ללא כל כיוון וללא כל רגוּלטור כלכלי מרכזי, מה שגרם במידה רבה למשברה ולכשלונה. זאת היא דיבה הנפוצה מתוך שרירות־לב, כי תנועת העבודה העברית עומדת או עמדה פעם לשטן על דרך הפעולה הזאת. שטח הויכוח בנדון זה איננו כלל לעצם השאלה, אם יש צורך בהתישבות עירונית או לאו, כי אם: מה מוקדם ומה מאוחר, מה תובע מאתנו שימת־לב מרוכזת בשורה הראשונה, היכן הנקודה העיקרית שממנה יתד ופינה לבנין חיינו הכלכליים, והיכן הם המבצרים שמהם אנו יכולים לשלוט ולהגן על כל חזית־הכיבוש שלנו? מסקנות הויכוח הזה לגבי ארץ־ישראל, כמו לגבי כל ארץ אחרת שלא חוננה בעושר ובאוצרות־טבע מרובים, וגמדים לא הערימו במעבה אדמתה מטמונות של זהב וכסף, נפט ואבנים טובות – הן ברורות. אין כל תקוה ואין כל אפשרות ליצור כלכלה לאומית, אם לא תרוכז קודם־כל האנרגיה הישובית ביצירת הבסיס שלה – החקלאות. זהו מושכל־ראשון, שאיננו ניתן לזעזועים גם מבחינה כלכלית בלבד, מבלי לקחת בחשבון שום נימוקים אחרים הקובעים את הפוסטולטים המוסריים לדמותה ולהתפתחותה של החברה העברית החדשה. על האמת הבנלית הזאת יש חובה לחזור בכל פעם ובכל עת מצוא. אין כאן שלילה פּרינציפיונית של העיר, כי אם הנחה מבוססת על חוקי־ברזל כלכליים, אשר גם היהודים הנמצאים, כידוע, למעלה מכל חוק, לא יוכלו לשדד את מערכותיה: בעקבות התפתחות הכפר העברי תתפתח גם העיר העברית – וכל נסיון להפוך את הפּירמידה הזאת ולהעמידה על חודה, לא יצליח ויגמר בכשלון.

הכרה אלמנטרית ברורה זו היתה צריכה להיות מונחה גם ביסוד תכנית העבודה של המחלקה להתישבות עירונית, אם היא אומרת להיות מכשיר כלכלי רציני. נקודת־המוצא לתכנית כזאת איננה יכולה להיות קנאת־האחוזים של התקציב הציוני ביחס לחקלאות, כפי שעושה זאת מר דיזנגוף בתזכירו־תכניתו להנהלה הציונית, כי אם בחינה יסודית של האפשרויות הניתנות כיום ליצירת חרושת ותעשיה פרטית וקואופרטיבית, בריאות ובנות קיימא, ובקשת דרכים לחיזוקן ולביסוסן של החרושת והתעשיה הקיימות והנמצאות במצב של משבר. החשבון שעושה מר דיזנגוף בין מספר האוכלוסין בערים ובין אלה שבכפרים ביחס לחלוקת התקציב הציוני – מטיל פגם בכשרון האוריינטציה שלו. המצב הזה של מציאות 83% תושבים עברים בעיר ורק 17% בכפר – הוא מקור כל המשברים והוא הנותן ומחייב שהחלק המכריע של התקציב הציוני יהיה מופנה ליצירה החקלאית והכפרית ולא להיפך. כל אדם בעל הבנה כלכלית צריך להסיק ממצב זה את המסקנה הראשונה כי זהו מעניניה של ההתישבות העירונית כמו מענינה של ההתישבות בכלל, לשנות את הפּרופורציה הזאת בהקדם האפשרי, ולהפנות ככל האפשר את ריכוז האוכלוסין מן העיר אל הכפר. הדרישה מאת ההנהלה הציונית שתתאים את עצמה אל הפּרופּורציה הקיימת היא פשוט מגוחכת, והיא מוכיחה רק שתרעומת של יושבי־הקרנות בציונות ובא״י הכשילה את מר דיזנגוף כבר בצעדיו הראשונים לקביעת הדיאגנוזה של המצב הכלכלי בארץ.

גם ההנחה השניה בדיאגנוזה של מר דיזנגוף המבארת את סיבת המשבר ואת הפסקת זרם ההון הפרטי לארץ בזה ש“תנאי החיים שיצרנו (?) והאטמוספירה הכלכלית והחברתית שבראנו אינם נותנים שום אפשרות לרכוש הפרטי לעבוד ולהתפתח”, איננה יותר משיחה זולה של יושבי קרנות, אשר איננה עומדת אף רגע בפני הבקורת. לא מובנת לגמרי כוונתו של רישא דקרא: איזה “תנאי חיים יצרנו”, ומי יצרם ומה ענינם לרכוש הפרטי ועבודתו בארץ? אבל סופו של פסוק זה ואמצעיתו חוזרים שוב על שיגרא דלישנא שהננו שומעים זה כמה שנים, לפני העליה הרביעית ואחריה, מפי אלה המשתמטים מלהענות לחובה הציונית ומפי אלה שרוצים לחפות על כשלונותיהם ועל חוסר כשרונם באמתלאות שוא. לרכוש הפרטי, להתפתחותו ולהצלחתו, אינן דרושות בדרך כלל שום “אטמוספרות”; לא הן המושכות אותו ולא הן המכריחות אותו. לו דרושים בשורה הראשונה הצפיה והתקוה לרוחים, הון מספיק וכשרון ארגוני. בשום ארץ ובשום מדינה בעולם לא נרתע הרכוש הפרטי לאחור ולא ברח מפני שביתות ומפני “הסתדרות המעונינים”, שעליהן בודאי מרמז מר ד. בדבריו על “האטמוספירה החברתית”. אף בא“י לא ברח עדיין שום מפעל כלכלי מטעמים אלה. הטעם הזה בא, כרגיל, או במקום המעשה או לאחר המעשה. אחרי שאיזה בית חרושת פושט את הרגל מחוסר הנהלה טובה, לרגל בזבוז כסף למשכורות גדולות למנהלים ולפקידים גבוהים; או מחוסר הון וכשרון – באות תמיד אמתלאות והטחת דברים כלפי הפועלים, השביתות. ההנהלה הציונית וכדומה, כרגיל בצורה מופרזת ומסרסת את פני המציאות. אילו היינו באים לבדוק באופן רציני את הסיבות שגרמו לכשלון מפעלי תעשיה רבים בארץ־ישראל, החל מחרושת הזכוכית בטנטורה, חרושת המשי בראש פינה עד “רענן” וכל יתר המפעלים שקמו ונסגרו במשך העליה הרביעית, היינו נוכחים מיד שישנן המון סיבות אובייקטיביות בתנאי־השוק והתוצרת, והמון סיבות סובייקטיביות בכשרון־המעשה ובהון־ההשקעה של המייסדים והמנהלים אשר החריבו את הנסיעות האלה. כל הדברים על “אטמוספירה” מעכבת וע”ד צבור הפועלים החוסם את הדרך בפני הרכוש הפרטי בארץ הן האשמות בדויות, כשם שבדיות ושקר גלוי הן ההאשמות הפופולריות כל כך כיום, שהמשבר בת״א בא בגלל סיעת־הפועלים השלטת בעיריה, שהבריחה כביכול את “זרם הרכוש הפרטי” מתוכה. בעצם הדיאגנוזה הזאת, שאיננה מתבססת על היסודות הכלכליים של הארץ ותנאיה האובייקטיביים ועל עובדות מציאותיות, כי אם משתמשת במימרות של הדיוטות להערכת המצב באופן שטחי ומרפרף – יש לראות את אחת הסיבות המכשילות בהתישבות העירונית. ממנה בכל אופן אין דרך לתיקון המצב ולהבראתו.

לעומת זה ישנם בתזכירו של מר דיזנגוף גם אי־אלה קוים נכונים בהערכת הסיבות הפנימיות הגורמות למשבר בחרושת ובתעשיה בארץ. לדעתו, לא חוסר קרדיטים למפעלים אלה הוא הגורם המכריע לרעה ולא בהמצאת קרדיטים בלתי־מוגבלים אפשר להבריא את המצב. רבים מבתי־החרושת שנהנו מקרדיטים הכי רחבים אצל האפ״ק נסגרו בכ״ז ופשטו את הרגל. גם לדעתו של דיזנגוף הסיבות העיקריות הן, כפי שכבר צוין לעיל, חוסר ידיעת המקצוע מצד המייסדים והמנהלים, שגיאות טכניות, הנהלה רעה, תוצרת גרועה ומחיר גבוה, הוצאות מרובות וכדומה. אין כל ספק שהדברים האלה הם נכונים וכאן הוא באמת מקום התורפה העיקרי. ואם יש לייחס בכלל תפקידים חשובים למחלקה חדשה זו להתישבות עירונית, הרי יש לראות את עיקר תפקידה בפעולת סידור וארגון ובמלחמה נגד ההפקרות והאנרכיה הכלכלית השולטות באין מפריע על שטח זה.

השאון הגדול שמקימים סוגי אנשים ידועים, הצועקים בלי הרף: הבו לנו התישבות עירונית, מסחר ותעשיה, מתוך המולה־עסקנית של “ממציאים”, איננו בא בחשבון. לגבי תעשיה וחרושת אין א״י ארץ־סגולה ואין עם ישראל עם־סגולה, ואם לקחת בחשבון את התנאים הקיימים, אין לראות תקוות גדולות שהאינדוסטריה תעמוד בימים הקרובים במרכז החיים הכלכליים של הארץ. לכל היותר אפשר לדבר על תעשיה קטנה המכוונת לשוק הפנימי שהנהו קטן מאד לע״ע, ואולי גם על איזו קונצסיה יותר רחבה המרחפת בפרספקטיבה. אבל אי־אפשר ליצור אילוזיות והשליה עצמית בשטח זה, ולחשוב שכאן הוא מקור הקליטה הכלכלי בשביל המונים. הטענות הרווחות כיום בחוגי “המעמד הבינוני”, שאלמלי היתה ההנהלה הציונית תומכת במפעלי התעשיה בערים כשם שהיא תומכת בהתישבות החקלאית, היו אלה מחוללים נפלאות והמשבר לא היה בא לעולם ויהודים לא היו יוצאים וחוזרים לפולין – הן מגוחכות וחסרות כל יסוד. הדבר ידוע למדי, כי במפעלי התעשיה הגדולים כמו “נשר” סיליקט, “שמן” וכדומה, סכום ההשקעה על כל משפחת עובדים המוצאת את פרנסתה בתעשיות הללו איננו פחות גדול ובמקרים ידועים גם יותר גדול מאשר עולה ביסוסה של משפחה דומה בחקלאות. אין אנו עושים את פעולת ההתישבות העירונית לשם נרדף עם “המעמד הבינוני” דוקא. גם התעשיה הקואופרטיבית של צבור הפועלים, שיש בה כבר התחלות חשובות, נכנסת בתחומי הנדון ובתחומי הדאגה לחיזוק ולפיתוח. אולם ההסתדרות הציונית בפעולותיה הישוביות תצטרך תמיד לבכר את ההשקעה בהתישבות החקלאית על פני ההשקעה בהתישבות העירונית, אלמלי גם היה מתברר שזו האחרונה עולה יותר בזול, ועל־אחת־כמה־וכמה בשעה שהזול הזה מוטל עדיין בספק. את העיר אף פעם לא נאחר. להעביר את היהודים מעיר הגולה לעיר הא"ית – לזה לא דרושות מהפכת־חיים ולא שבירת רצון מיוחדת. אבל להעביר את יהודי העיר אל הכפר ואל עבודת האדמה – זאת היא מהפכה, הדורשת מאמצים כבירים וגם הזדרזות, באשר אדמת א״י לא תחכה לנו זמן רב.

תרפ״ז

הבחירות לעירית תל־אביב הן גזרת־השעה שאין להמנע ממנה. “מלחמת האזרחים” הנטושה מסביב לעיריה זה זמן רב נכנסה לסטדיה המסכנת את הכיבוש המופתי הזה בשטח האויטונומיה הטריטוריאלית שלנו. “שמונה עשר” בעלי־בתים המתימרים להיות ממיסדיה ובוניה הראשונים של עיר זו, מתנהגים בה עתה כברברים אמתיים ומטפחים על פני עצמם ועל פני אחרים את הכוס אשר מזגו. לא ניכנס עתה שוב בהערכת המעשים המבישים האלה והשפעתם על פני כל שטח החיים הצבוריים שלנו בא״י. אנחנו התפארנו תמיד שבא״י עלה בידינו להכחיש על ידי עובדות חותכות את האגדה הנפוצה בעולם שהיהודים הם עם שאיננו מסוגל להנהלה עצמית. כיום הזה הננו מעידים עלינו שוב באלפי עדים ועובדות כי לצערנו הגדול האגדה איננה אגדה בלבד ואיננה משוללת יסודות אמת. על פני כל חזית החיים הצבוריים בארץ הננו נתונים במצב של התמוטטות יסודות הארגון והמשמעת הפנימיים, ותל־אביב “העיר העברית הראשונה”, הראשונה להנהלה עצמית ולאויטונומיה טריטוריאלית חוקית, היא גם הראשונה המתנקשת בחייה הצעירים של אויטונומיה זו.

מעשיה ופעולותיה של העיריה הנוכחית, אשר את הכוח המכריע והאחראי בתוכה מהווים נבחרי צבור הפועלים – הם ענין להערכה לחוד. אין הדבר מוטל בספק, כי בתנאים אלו של שנאה שאיננה יודעת שבעה ושל חתירה בלתי פוסקת, ובתנאים האובייקטיביים של האסון הכלכלי אשר פגע בכל כובדו ועוקצו ביחוד בתל־אביב – לא היתה שום עיריה אחרת מסוגלת להחזיק מעמד במידה כזו ולהביא את המשבר הפנימי לידי ליקבידציה פרלמנטרית שקטה וחוקית. עברו כבר על תל־אביב תקופות קשות של משברים ושל איבקואציה בימי המלחמה, אבל תקופה קשה כזו, שהעיריה הנוכחית נושאת בעולה ובאחריותה, עדיין לא ראתה. ת״א איננה כעת יותר שכונה בעלת שלושת אלפים נפש, משוללת כמעט ערך משקי וכלכלי, כפי שהיתה בימים ההם. היא גדלה בין לילה וירדה בין לילה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, ועם החליפות והתמורות האלה נסתכסכו ונסתבכו פרובלימות משקיות וכלכליות קשות ומורכבות הנוגעות לארבעים אלף נפש עם יותר מעשרת אלפים פועלים בתוכם. ענינים כאלה אין לכלכל כעת מתוך רכיבת־בוקר על סוס אפור, ואין פותרים אותם בחכמת־המסכן של בעלי־נכסי־דלא־ניידי. ואם בכל־זאת נשארה עוד איזה דמות־חיים חצי־נורמלית לת״א, בלי פרץ ובלי צוחה ברחובותיה, הרי יש להודות על כך במידה רבה לעיריה זו ולמאמציה, שידעה לעבור על פני הגשר הרעוע הזה מתקופת ההרחבה הבלתי מוגבלת והשגעון הספּקולציוני, לתקופת הצמצום ועבודות ימי־מצוקה, מבלי להסתכן.

ואף־על־פי־כן סיסמת הבחירות שלנו לא תהיה סיסמא של כיבוש ונצחונות, כי אם סיסמא של הבנה הדדית ועבודה משותפת עם כל חלקי הצבור הדמוקרטיים. לא מתאות שלטון קיבלה עליה סיעת־הפועלים את האחריות בעד הנהלת העיריה בזמן האחרון. היא הוטלה עליה ע״י הסבוטז׳ והבריחה חסרת־האחריות של החוגים האחרים בעצם השעה הכי קשה והכי מסוכנת. המזימה הזאת להכשיל את סיעת הפועלים, בהציגם אותה לבדה מול פני המלחמה הכבדה – לא הצליחה. אבל היא גילתה את הפוסטולטים המוסריים בפוליטיקה של האנשים האלה הרואים את עצמם אחראים כאילו באופן פרטי בעד גורלה של ת״א ומוכנים בכ״ז להעלותה בלהבה מתוך תאות נצחון פוליטית.

צבור הפועלים לא בא להטיל את שלטונו, כי אם לתת את בריתו, את נסיונו, את כוחו הארגוני ואת עזרתו לעבודה הקונסטרוקטיבית בבנין חיינו הצבוריים והכלכליים. ההכרה ששעת הסכנה לת״א עוד לא עברה, וכי יש הכרח לשים קץ לשטנה. למעשי־ההרס הפנימיים, ולאחד את הכוחות כדי להתגבר על המצוקה העוברת על עיר זו, מחייבת אותנו לתבוע מעל במת מלחמת־הבחירות את כל חלקי הצבור לאחריות ולהבנה מבוגרת של המצב. בכנופית המוסרים והמלשינים – נלחם עד רדתה מעל במת החיים הצבוריים של ת״א. לה לא ניתן את בריתנו שלום. אבל יש צורך ביצירת קואליציה נאמנה של הצבור התל־אביבי, שתהא נושאת משאלותיו ודאגותיו. בכוון זה צריכות להתנהל אצלנו ההכנות לבחירות ומלחמת־הבחירות.

את החוק הקובע זכות בחירה לעיריות רק לנתיני א״י עלינו לקבל בלי כל שמץ של פקפוק. זהו חוק של כבוד לנו ולא הגבלה וגם לא פגיעה באיזו שהיא זכות מובנת מאליה. כל זמן שלא היתה אפשרות חוקית לקיים את דבר ההתאזרחות, היתה כמובן תביעה כזאת מגוחכת וההפליה בין “תושבים” ו״זרים" היתה רק שרירות־לב בלבד. כיום הזה אנו בעצמנו נכריז כזרים את אלה אשר רוצים ליהנות מהחופש הלאומי והכלכלי של הארץ הזאת, מבלי לקבל את החובות האזרחיות האלמנטריות שחופש זה מטיל עליהם. שום טענות אינן יכולות לבוא כאן בחשבון ושום נמוקים לא יצדיקו את החזיון המחפיר הזה. לאלה שאין ידם משגת צריכים לדאוג מוסדותינו הלאומיים, כשם שדואגים למחוסרי עבודה. אבל לאלה שמשתמטים בכונה, מתוך שניחא להם בהפקרות זו, יש צורך בלחץ דעת הקהל והמוסדות שהם תלויים בהם כדי להכריח אותם להתאזרח. אלה שלא יתאזרחו לא יבואו במנין ובמספר כוחנו בארץ, וידנו תהיה בהם בראשונה לשלול את זכויותיהם האזרחיות בתוכנו.

זאת היא מחשבת פיגול בתוכנו מצד אלה הרוצים לוותר על העיקר הזה לשם תועלת ארעית בשעת בחירות. את הכוח הכמותי שלנו בארץ לא נוכל לבנות מאנשים השומרים את תעודת האזרח של מדינה זרה בכיסם. הכוח שיווצר באופן כזה יהיה כוח מדומה ומשענת קנה רצוץ בשבילנו בכל רגע רציני של הכרעה. גם הערך הדימונסטרטיבי כלפי חוץ מוטל בספק גדול. את אחרים לא נרמה – לכל היותר נרמה את עצמנו.

בבירור הפנימי על הבחירות צריך לתפוס מקום בראש לא המו״מ מסביב לחוקה ודקדוקי־עניות שונים, כי אם בירור ההנחות המדיניות בפרוגרמה המוניציפּאלית של הישוב העברי; לא במת התחרות, כי אם במה של פגישה ושדה פעולה משותף עם שליחי הצבור הערבי. הדברים האלה אינם מימרות פציפיסטיות לשם נוי, כי אם נובעים מהשקפתנו היסודית על דרכנו הפוליטית בארץ. חוקת העיריות הוא הצעד הראשון בהתפתחות השלטון העצמי, הצעד הכי נוח לנו במצב הנוכחי, שהננו יכולים להתיחס אליו במאה אחוזים של חיוב. אבל, מכאן מתחילים גם הצעדים הראשונים של פגישה פוליטית על שטח של יחסים פרלמנטריים, אשר צריכים ללכת ולהתפתח בד בבד עם התפתחות השלטון העצמי הזה. כל הדיבורים הטובים שאנו מדברים במשך כל השנים ע״ד יצירת יחסי־שכנים, לא היתה להם בעצם אחיזה ריאלית עד עתה, משום שחסרה הבמה הפוליטית שעליה באים יחסים כאלה לידי גילוי וחסרה ריפרזנטציה לאומית חוקית של העם הערבי, אשר אפשר יהיה לבוא אתה במו״מ. בשטח העיריות הנבחרות נוצרים שני הדברים האלה. הפגישה כאן תהיה יותר קלה, משום שהיא מתחילה בענינים שיש להם ערך לוקלי מוגבל ושאין בהם מקום להתנגשות חריפה של אינטרסים לאומיים. בתוך העבודה המשותפת יוסרו אולי כמה וכמה חשדות הדדיים ויווצר המעבר מן הקל אל הכבד, אל המוסד הרפרזנטטיבי הארצי, אשר במוקדם או במאוחר, סו״ס יצא אף הוא אל הפועל.

תרפ״ז

– – – “הנה עם יצא ממצרים והנה כיסה את עין הארץ!” – תחת סיסמא דומה לזו, הולכת ונמשכת שטנה שלוחת־רסן נגד תנועת הפועלים העברית, על דפי העתונות הבעל־ביתית כולה. הענינים הממשיים שמסביבם נערכת השטנה הזאת, משמשים כמו תמיד רק אמתלא בלבד. הפעם אמתלא זו, שבגללה נפתחו כל ארובות הפתוס הלאומי, כביכול, כדי לחרף את מערכות הפועל העברי – חינוך שמה. מסביבו נטושה האופנסיבה הגדולה; פעמוני הסכנה מצלצלים בלי הרף; עשרות מאמרים, קצרים וארוכים, נכתבו כבר, ועוד העטים נטויים; מקהילים קהילות, מכנסים מועצות תכופות, מדברים על “צלם בהיכל”, על פילוג העם, על סכנות האינטרנציונלים, השני והשלישי, עורכים טיולים במשנתו של מרכס, עושים מיני גלמים של קש, מכריזים עליהם: ״אלה פועליך ישראל!״ ותוקעים בהם את הכידונים בעוז ובתנופה רבה כדי להשמידם לא עלינו השמדה רוחנית עולמית…

אבל רק תמימים עלולים, כמובן, להפתות ולהאמין שאכן שאלת החינוך של הדור העברי הבא לתורה ולתעודה, היא המדאיגה את האנשים האלה שהקימו את הצוחה הגדולה הזאת. כי הרי זרם החינוך של העובדים לא מהיום נוצר, אלא הוא קיים כבר למעלה מתריסר שנים. והיה קיים מוסד עליון מוסמך לעניני החינוך בארץ, מוסד ציוני־ישובי, שבאי־כוח הציונים הכלליים והמזרחי היוו בו תמיד את הרוב המכריע. בתפקידו וסמכותו של מוסד זה, אשר נקרא בשם ועד החינוך, היה לדון בשאלות החינוך בארץ מבחינה פדגוגית ומבחינה תרבותית־לאומית, ואמנם הוא נכנס לעתים בעבי הקורה של השאלות הללו; הוא הניח אפילו פעם את הויטו שלו נגד החלטת בתי־הספר התיכוניים להכין ולשלוח את תלמידיהם לבחינת בגרות אל מוסד חצי־מיסיונרי בירושלים, כדי לקשר ע״י כך את התכלית המעשית עם הלאומיות הטהורה והבלתי מפוקפקת של מוסדות אלה. אך מעולם לא נשמעו ערעורים רציניים במוסד זה על תוכנו ועל אופיו של זרם החינוך של הסתדרות העובדים. הערעורים היחידים שקמו, והם חזרו ונשנו מישיבה לישיבה בתוקף רב, היו נגד ההתבדלות האדמיניסטרטיבית, נגד אי־הכללת רשת החינוך של העובדים בתוך ההנהלה הכספית הכללית, בעמדה שוה לזרמי החינוך האחרים, אך לא נגד ההתבדלות הפדגוגית. ונשאלת השאלה, למה פתאום נהפכה הקערה הזאת, ודוקא בשעה שזרם החינוך של העובדים נכון להיענות לתביעה זו, קמה אופוזיציה כה גדולה ומרעישה? היכן היו “יראי־השמים” הלאומיים האלה במשך כל השנים? למה לא ערערו אז? האמנם מצפונם הלאומי של האדונים הללו זקוק היה לכך שיבוא מזכיר התאחדות הפרדסנים ויעורר אותו? למה לא הרגישו אז בסכנה הגדולה, ב״צלם בהיכל“, בשעה שישבו יחד עם באי־כח ה”צלם" הזה בישיבות ממושכות ודנו יחד, עפי“ר מתוך הבנה הדדית, בשאלות הכלליות של החינוך בארץ. והרי זה היה עוד לפני “שלטון השמאל” בציונות, בימים שהשמאל עדיין לא היה כוח כה מכריע בישוב ובקונגרסים הציוניים; בימים שעוד אפשר היה לו לבעל־הבית להרשות לעצמו לבעוט בשמאל ולהרחיקו מן ההשתתפות בההנהלה הציונית בכלל, בימי האכסקוטיבה של סאקר, כשהיתה היכולת, מבחינה פורמלית, לשים קץ ל”בגידה הלאומית" הנוראה הזאת?

וישנה כמובן, תשובה על התמיהה הזאת, ואת התשובה נותנים אלה שמרימים כיום את הצוחה הגדולה ביותר נגד “החינוך המעמדי”. אז – הם אומרים – היה זרם החינוך של ההסתדרות קטן, הוא השתרע על משקי עובדים אחדים, על הקבוצות והמושבים ועל בית־חינוך אחד בתל־אביב. מגמת ההתפשטות לא היתה בולטת עדיין במידה כזאת. עתה המצב אחר הוא, זרם חינוכי זה מרהיב בנפשו לפרוש כנפים, לרצות לעוף ולהתפשט. כלומר: פסולו של חינוך זה איננו מתחיל בכל אופן מן האיכות שלו – הוא מתחיל רק מן הכמות. מנה קטנה אפשר לסבול עוד – הרבה אין לסבול.

וכשם שהשאלה איננה שאלת החינוך בלבד, כך גם התשובה הזאת, לא נסבה על ענין החינוך בלבד, אלא על כל הבהלה הגדולה הזאת שאחזה את בעל־הבית הציוני מפני תנועת הפועלים העברית. תנועת פועלים קטנה, צייתנית ומושפלת, מעט “חלוצים” עצובים ומורעבים, שעוסקים קצת ביבוש ביצות, שמתים קצת מקדחת, שנהרגים קצת על משמר הגנת המולדת ורוקדים קצת “הורה” על בטן ריקה, כך כדי להצטעצע בהם, לכתוב עליהם “יזכור”ים לעת מצוא, להכניסם לבית־הנכאת הרומנטי, לזמר להם זמירות וכו׳ – זה רצוי היה גם לבעל־הבית הציוני. אדרבא ואדרבא! והוא לא היה שואל אז כלל לאני מאמין החברתי שלהם. אבל תנועה כזאת שהולכת וגדלה, צועדת קוממיות, כובשת, יוצרת ישובים, מבצעה מפעלים כלכליים וכספיים גדולים, מקימה מפעלים תרבותיים, תנועת המונים הפורצת ימין ושמאל – לא, זאת איננה כבר רומנטיקה, זה מתחיל להיות מסוכן! מכאן אותו התסביך המרכסיסטי שהולך וגובר כיום בתוך הציונות הבעל־ביתית, אשר במקום לגלות את המאור שבחזון הציוני שלה, במקום לנסות לתת תשובה מתקבלת על הדעת איך ובאיזה אופן יבנו בכל זאת היינו הכלכליים בארץ, איך תהיה א״י למקור קליטה ומחיה בשביל המונים יהודים גדולים, שאין כסף בכיסם לנטוע להם פרדסים ולבנות להם בתי מידות לשם רינטה, איך יוכשר הישוב בארץ לצפיפות מכסימלית של אוכלוסין יהודים, איך יבָּנו חיינו הציבוריים והלאומיים בדרך של משמעת פנימית וכבוד תרבותי – במקום זה היא מושיטה את ידיה לכל מיני חרסים של שקלא־וטריא אידיאולוגית, כדי לגרד בהם את תפרחת העקרות שלה.

כי הרי תנועת הפועלים העברית בא״י קיימת כבר שלושים שנה בערך. ובמשך הזמן הזה היא לא הסתירה את מחשבותיה ואת רעיונותיה ולא ניהלה את פעולתה התרבותית־ההסברתית ואת פעולתה המעשית הקונסטרוקטיבית במחתרת; היא יצרה ספרות גדולה, הוציאה עתונות רבה, הופיעה השכם והערב על הבמה הצבורית של הציונות והישוב – ואם יטריח מישהו את עצמו לבדוק את הדברים, ימצא ללא כל ספק שבמחצית השנה האחרונה בלבד הקדישה העתונות הבעל־ביתית הרבה יותר מקום והרבה יותר זמן לשאלת המרכסיזם מאשר תנועת הפועלים במשך שלושים שנות קיומה. ותנועת הפועלים העברית לא עשתה זאת משום שמרכס הוא “טריפה פסול” בעיני מי שהוא כפסול ב“יחוס” הלאומי, אלא משום שהמעשה החלוצי של תנועתנו קדם בכלל לכל תיאוריה, משום שמראשית היווצרה ראתה את עצמה תנועתנו מוצגת בפני תפקידים שדרשו תמיד בירור והכרעה מתוך מציאות חדשה, ששום תורה ושום תיאוריה לא צפו אותה מראש ולא יצרו בשבילה סמוכין. ואפשר היה לחשוד את תנועתנו בכול, אפשר היה לחשוד אותה באוטופיזם, אפשר היה להאשימה באכספרימנטליזם חברתי, אבל מעולם אי־אפשר היה להטיל בה חשד של דוקטרינריות, של קביעת דרכים ותכסיסים עפ״י איזה ציוויים חיצוניים. כל אשר עשינו בארץ במשך התקופה הזאת וכל אשר אנו עושים עתה הוא סוציאליסטי במהותו ובתוכנו, הוא מכוון ליצירת חברה עברית עובדת, או יותר נכון עם עברי עובד וחפשי בארצו; למפעל זה יש בלי ספק סמוכין במשאת נפשם ובחזון רוחם של טובי האנושות, של נביאי החרות והשחרור בכל הדורות, גם קרל מרכס בתוכם – אבל אין לו סמוכין בזה שנקרא בלשונו הוולגרי של בעל־הבית־הציוני “תורת מרכס”. באשר הוא נשען כולו על הגשמה עצמית, על מהפכה בחיי היחיד, על רצונו הדרוך להתחדשות, על שבירת רצונו בדרך הגשמתו החלוצית, ואיננו משתלב לתוך שום מיכניקה של חוק התפתחות צפוי מראש.

ואין הדברים האלה נאמרים כאן כדי להסיר מעלינו איזו “אשמה”, או כדי להצטדק בעיני בעל־הבית הציוני, שהוא בטוח בנפשו כי מותר היה לו לרמב"ם להסתמך במחשבת העולם שלו על אריסטו ומותר היה לו לאחד העם להסתמך בנסיונותיו הסוציולוגיים על ספנסר ועל יוּם, ומותר לו לכל אדם מישראל להיות קנטיאני, או הגליאני או אפילו ניטשיאני, משום שזה מתאים למנטליות שלו ואיננו מחייבו לשום דבר, אבל אסור לו להיות מרכסיסט. הכוונה איננה גם לטפל בהגנה על מרכס, אשר הטביע את חותמו על מחשבת הדור הזה כולו, לא רק הסוציאליסטי, ושאי־אפשר לתאר כל מחשבה כלכלית וחברתית כיום, בלי הבקורת של מרכס ובלי המתודיקה של החשיבה שלו. הכוונה היא רק להבליט את כל התיפלות שיש בהטחת דברים זו השכם והערב כלפי תנועת הפועלים העברית בא״י, כאילו היתה היא השריד האחרון של האורתודוכסיה המרכסיסטית בעולם.

כיצד ועל מה הם מדיינים אתנו בכלל? אנו טוענים בחטין – והם עונים לנו ב“מרכס”. בין אלה שיודעים את פירושה של מלה זו ובין אלה שאין להם כל מושג אודותה אינם חדלים להעלות אותה על דל שפתותיהם, בכל מקרה ובכל ויכוח צבורי. כל העטים כאילו נתגייסו להביא את מרכס המיסכן לידי דיסקרדיטציה, להכריזו כפסול למולדת ולהוכיח שאותה תנועה אשר הוא חולל, שדוגלת בשם שבירת כבלי השעבוד והעוני של האנושות, יסודה ב“איבה” וב“משטמה” ובכל מחשבות פיגול האחרות שבעולם. זוהי הדרך הנוחה ביותר בשביל בעלי־הבתים להשתמט מכל ויכוח עניני. במעגל המאגי הזה של “כשרוּת” ו״פסלוּת" למולדת אפשר, כמובן, להתאבק כהלכה ולרוצץ ראשי לויתנים. כאן אפשר לשנס מתנים ולהעלות תלי תלים של פילוסופיה לאומית, של דרשות על “מעמדיות”, על “שניות” וכדומה. אך לענינים השנויים במחלוקת אין הדברים נוגעים כלל וכלל.

שמא ננסה פעם לומר לאדונים הללו: במטותא מכם, אנו ואתם איננו מהווים סימנריון לויכוחים תיאוריטיים. אל תבדקו אחרי ה״טריפה־פסול" שנושרים מחיקנו, ואל נא תבואו לקבוע בשבילנו ולמעננו את האוריינטציה שלנו בהויות הכלכליות והסוציולוגיות של העולם. אל תענו לנו ב“מרכס”. כדי להתווכח על מרכס מן ההכרח קודם כל שהמתווכחים יעמדו על שטח אחד ומשותף של ההנחה היסודית כי יש בכלל צורך בסדר במקום תהו ובהו, כי המשטר החברתי, המדיני והכלכלי הקיים זקוק בכלל לבקורת ולשינויים. רק במקום שישנה נקודת מוצא כזאת אפשר להדיין ולבחון אם משנתו ומסקנותיו של מרכס נכונות הן או לא, אם יש צורך להגיה אותן או לדחותן לגמרי ולהציע פתרון אחר לאותה משאלה משותפת. אתם שכה טוב לכם “בעולם כמנהגו נוהג”, שהנכם מתמוגגים מרוב נחת באידיליה הבעל־ביתית, אינכם בעלי דברים שלנו בויכוח הזה. אבל עליכם לענות לנו לענין, על השאלות הממשיות:

יש שאלה של עבודה עברית או אין, ומה עשיתם ומה בידכם לעשות, בדרך מוצלחה יותר, תכליתית יותר, מותאמת יותר לפרינציפיון של אחדות האומה, ממה שעושים אנחנו כדי להשליט את העבודה העברית במשק העברי, וכדי שחגיגת “סיום הקטיף” בפ“ת, לא תהיה תפאורה לאומית מזויפת ומצחיקה, שלא יהיה זה “קטיף סמלי”, אשר ביום אחד בשנה, כתום עונת המשלוחים של תפוחי הזהב, מתחפשים יהודים אחדים כקוטפים לשם צילום בלבד, אלא קטיף ממשי בעונת העבודה ובידים עבריות? ענו בבקשה! אל תגידו “מלחמת מעמדות”, אלא ענו באופן ישר ופשוט: האם ישנה והאם צריכה להיות לכל יהודי תושב בא״י זכות־אזרח בארץ הזאת, זכות בחירה שוה למוסדותיו הצבוריים והמוניציפליים של הישוב העברי, או לא; או שצריכה לקום כאן הפליה בין יהודי בעל זכויות יתירות ובין יהודי משולל זכויות, ממש כמו שצוררי ישראל בארצות ידועות מפלים בין גויים בעלי זכויות ובין יהודים משוללי זכויות בכלל? וכיצד אפשר להשיג זכות זו אם לא ע״י ארגון ומלחמה צבורית לשם השלטת הדימוקרטיה בחיינו? והוסיפו נא לענות: האם יש לפועל העברי זכות להתארגן לשם הגנה על רמת שכרו ועל תנאי עבודה, או שמידות האהבה ואחדות־האומה דורשות ממנו כי יהיה מופקר לשרירות לבם של כל מעביד ומנצל? למה אתם רודפים תמיד אחרי צללים של תיאוריות מדומות כדי לדיין עמנו גם בשאלה זו האקטואלית כל כך, בשאלת החינוך? תנועת הפועלים מטפחת מפעל חינוכי גדול בארץ וגם בגולה. יש לה תנועות נוער המקיפות רבבות חברים והמטפלות בחינוך נערים ונערות החל מהגיל הרך, וישנה תנועת “חלוץ” שאף היא מטפלת בחינוך ובהכשרה גופנית ורוחנית של רבבות נערים ונערות, ויש כבר גם פרי־חינוך בשל למוסדות החינוך העממיים של העובדים בארץ גופה, אשר כמה מחזורים של נערים ונערות יצאו מהם אל החיים והעבודה בארץ – ומי יקום ויעיד שפרי־החינוך הזה העמיד לנו יהודים גרועים, פחות נאמנים למולדת, פחות מסורים למפעל ההיסטורי של הציונות, פחות דבקים בלשון ובספרות העברית, מאשר כל סוגי החינוך העברי האחרים בארץ ובגולה? האם לא ההיפך מזה היא האמת לאמתה? האם אפשר להשוות, למשל, מבחינת ציוניותו, מבחינת משקלו המוסרי, מבחינת עבריות ואהבתו למולדת, את דור העבודה הצעיר שגדל על ברכי מוסדות־החינוך של העובדים תחת “שני הדגלים” ותחת צלילי “שני ההמנונים” לאותו דור צעיר שנתחנך על ברכי ה”טהרה" הציונית, כידוע, בבתי הספר של מושבות הפרדסנים הישנות, תחת ה“דגל האחד” וה“המנון האחד”, לדור זה שממנו צומח בארץ הליבנטיניזם הטיפוסי, וממנו קם לנו אותו “נוער זהב”, אשר כל עוד היו שערי ערי־הנמל במצרים ובאוסטרליה פתוחים לפניו הוא נהר מתוך אהבת המולדת לשם, ועתה כששערים אלה ננעלו הוא מכניס, מתוך אהבת המולדת, את ערי־הנמל של מצרים ואוסטרליה לא״י?!

על מה אתם מתווכחים? היכן הסימנים של חינוך “כשר” או “טריפה”, אם לא בפריו של אותו חינוך? ואיך אתם מדברים על “חינוך לאומי”, מבלי לראות את כשלונו התרבותי הקורע שחקים של החינוך הנייטרלי הזה, העל־מעמדי, כביכול, שאינו לומד ואינו מלמד להבדיל בין טוב ורע במסיבות החיים, שרק דבש וחלב תחת לשונו, שרואה את העולם הסובב אותו כגן־עדן אחד לרעים ולצדיקים, שמטמטם במקום להשכיל, שכל מטרתו היא לעשות עלים מלמעלה במקום שרשים מתחת, ושנשאר לבסוף תלוש גם ממסורת עבר וגם משאיפות עתיד? ומי בכלל נתן לכם, דוקא לכם את הזכות ואת הרשות לראות את עצמכם מוסמכים לשפוט על מהותו, על טיבו ועל סימניו של החינוך הלאומי הרצוי והנכסף יותר מאתנו?

אל תענו לנו במרכס. ואל תבואו אלינו בפילוסופיה הלאומית שלכם, ואל תהיה כעורכי־הדיינים הפוסקים בשאלת “כשר” ו“טריפה” למולדת מתוך איזה שלחן ערוך דוגמתי, מבלי לדעת ומבלי לפרש את טעמי המצוות ואת נימוקי העבירות. ענו על הענינים מתוך המציאות הסובבת אותם ומתוך העדות ההיסטורית של המציאות הזאת. ענו נוכח פנינו, ענין ענין על אופניו, ונסו נא להוכיח לנו, שאתם יודעים דרך נאמנה יותר ותכליתית לפדות האומה ולקוממיותה הלאומית והאנושית. אולי ניווכח – ואז אולי נאחוז בשולי בגדיכם ונרוץ אחריכם. אך מאחורי מרכס אל תסתתרו – ואת מרכס עצמו השאירו נא לנו, אנחנו נדע כבר מה בתוכו יש להבר ולזרות.

תרצ״ו.

א

בקורות חיינו החדשים בארץ הזאת, בקורות עבודתנו והתאבקותנו בתוכה במשך שני דורות, לא היו עדיין כימים הנוכחים, שבהם יהא הישוב נתבע למידת אחריות כה גדולה ולישוב־דעת כה שקול ורציני. המצב שאנו נתונים בו כיום מעלה לא במעט על זכרוננו את הרגעים החמורים ביותר בהיסטוריה שלנו, כשהעם היהודי נאבק התאבקות אחרונה על חרותו המדינית עם אויב עז וגבור, והדבר היחידי שיכול היה לעמוד לו כדי להצילו מהתמוטטות וכליה, היתה אחדותו הפנימית, אחדות שיש עמה תבונה מדינית והתגוננות אחידה תוך קבלת מרות ומשמעת קפדנית. רק משום שבגדה בו יכולת זו בשעה המכרעת, משום שנסתרה בינת נבונים והאנרכיה הפנימית הפכה את העם לעדת מטורפים ואוילים, שאכלו איש את בשר רעהו ושמו מכשולים איש לרגליו של חברו – רק משום כך אנו נושאים על שכמנו עד היום את חטא האבות, את הגורל המר של עם חסר־מולדת, בזוי בגויים, מוכה ומורדף על צוארו. והשאלה המחרידה אותנו עתה, והמחויבת להכניס חרדה בלבות כל אלה המרגישים באחריות ההיסטורית למפעל התקומה היהודי, בלבות אלה המסוגלים לראות את הדברים לא מתוך פחזות־רוח של רגע נמהר אלא מתוך דעה צלולה, מתוך ידיעה ובחינת דברים לתוצאותיהם – היא: האם גם הפעם תבגוד בנו היכולת הזאת, האם שוב תעבור עלינו זו הכוס של לענה וקלון למען המיט עלינו שואה איומה?

זה שנתים וחצי כמעט אנו נתונים במצור. אנו נתונים במצור לא רק ע״י ערביי ארץ־ישראל אלא ע״י כל הארצות הערביות, הקרובות והרחוקות. ולא רק ע״י הארצות הערביות, אלא גם ע״י ארצות אירופה הפשיסטיות התומכות בכסף, בנשק ובעזרה מדינית במארגני המרד והטירור ובמבצעיו. ואנחנו הנצורים עם קטן הננו, מעטים נגד מרובים. העזרה המושטת לנו ע״י העם העברי המפוזר והמפורד איננה מספיקה מבחינה חומרית, ואיננה מלאה ואפקטיבית תמיד מבחינה מדינית. ואם עמדנו בכל זאת במצור הזה תקופה ממושכת כל כך, בקרבנות מרובים אמנם ובנזקים קשים, אך עמידה גאה ואיתנה, ללא רפיון וכניעה, אלא מתוך הגדלה מתמדת של כוח התגוננותנו, מתוך התבצרות והתקדמות, ומתוך תקוה לצאת בשלום מההתאבקות הזאת לקראת פתרון מדיני שיאפשר המשך והתעודדות במפעל הבנין והעליה היהודית – הרי זה בא משום שבשתי חזיתות המלחמה שאנו עומדים בהן, בחזית היהודית־הערבית ובחזית היהודית־האנגלית, קבענו מראשית המאורעות קו אחראי ומחושב לתכליתו בתכסיסי מלחמתנו ובדרכי התגוננותנו.

לקו הזה קראנו “הבלגה”. אוילים לעגו לו והם ניסו פעמים רבות ומנסים גם עתה להבזותו ולתתו לשמצה. אבל הוא אוצר בקרבו את אֶפּוֹס הגבורה של התקופה הזאת, את אלפי הבחורים מישראל שעומדים זה עשרים וששה חדשים, יום ולילה, לילה ויום בכל פינות הארץ במערכה כבדה, תוך חירוף־נפש ועוז­רות בלתי שכיחים. לולא המסיבות המונעות שפרטי הדברים במצבים כאלה יגיעו לצבור הרחב, היה הישוב העברי בארץ והעם היהודי בגולה משתאים ומשתוממים לגילויי העוז והאמונה המפעמים את שומרי משמרת המולדת. הם היו יודעים אז את תולדות הלילות והימים של שנתים וחצי אלה, כיצד עובדים וכיצד מגינים; כיצד חזרו עלינו בצורה נשגבה יותר ובהיקף הרבה יותר גדול ימי נחמיה בן חכליה; כיצד היו לנו שוב “הלילה משמר והיום מלאכה”, ושוב היד האחת עושה בבנין ובעבודה והשניה מחזיקה השלח; כיצד קומץ בחורים מניסים עשרות אנשי כנופיה מסתערים ומתקיפים, כיצד ובאיזו נסיבות חמורות מוכה לאחור כל נסיון של התנקשות בנקודת־ישוב יהודית; כיצד הפכה ההגנה היהודית בחלקה למשמר מדיני של הארץ בכלל. והם היו יודעים אז גם באיזה תנאים חיים המגינים האלה, באיזה אורך־רוח ומאמצי גוף ונפש.

זהו פירוש מסולף ומרשיע, כאשר גבורי־שפתים שונים מנסים לפרש את קו־ההתגוננות שקבענו כדרך פסיבית. היא כולה פעילות אמיצה, כולה העזה ותעצומות נפש. ואין זאת אלא שאלת תם או התממות בכוונה כשבאים ושואלים: מה נתן לנו קו זה שאתם נוקטים בו זה שנתים וחצי, האם נפסקו המאורעות, הנעצרו הרציחות? קו זה נתן לנו קודם כל את העובדה הנצחת שמזימת ההשמדה של הערבים כלפי הישוב העברי נכשלה עד עתה הכשלה מוחלטת. הישוב לא נסוג משום עמדה, לא נכפף ולא נשבר משום בחינה. הוא הפך את הנסיון של אויביו להצר את צעדינו בארץ ולצמצם את גבולותינו, למנוף של התקפה התישבותית, נועזה ומעפילה. הקו הזה נתן לנו למעלה מעשרים נקודות־ישוב חדשות בגבולות הקיצוניים של הארץ. הוא נתן לנו עמדות־מפתח להתישבות ולהגנה במקומות שאפילו בימי שקט ושלום יציבים קשה היה לתקוע בהם יתד. הוא נתן לנו את העובדה, שעל אף הכול לא נפסקה העליה היהודית, אם כי היא נצטמצמה מאד, ומבחינות ידועות היא נצטמצמה גם מבפנים. והרי על העליה הזאת מוסבה עיקר ההתקפה של הערביים, ואליה מכוונים בשורה הראשונה כל הקלגסים שלהם. הקו הזה נתן לנו מערכת הגנה יהודית חוקית, מערכת הגנה מאומנת ומוכשרת לתפקידיה, שהולכת וגדלה ושצפויות לה תקוות לגדול ולהתפתחות למשמרת בטחון נאמנה לישוב בהווה ובימים הבאים. הכיבושים שכבשנו בשטח זה הם כבר עתה בעלי חשיבות מכרעת בשיטת התגוננותנו – אבל לכבוש אותם יכולנו רק ע״י כך שידענו להוכיח לשלטונות הארץ את טהרות ההגנה שלנו, ואת אחריותנו המלאה לדרך השימוש בנשק שנמסר לידינו. ועוד דבר אחד נתן לנו הקו הזה, דבר שדוברי־העתק הנלהבים בתוכנו בודאי מזלזלים בו, ואעפי״כ יש לו משקל גדול ולעתים משקל מכריע בכל התאבקות מדינית – הוא נתן לנו דעת־קהל שנוטה אלינו מעט גם בבריטניה וגם בעולם הפוליטי הנאור הבין־לאומי; הוא החדיר לתוך הגורמים הפוליטיים של העולם הזה את ההכרה שאין כאן התרוצצות הדדית של שני צדדים שווים בערכם המוסרי ושווים במגמת מלחמתם, אלא שכאן עומד צד אחד נתקף ומתגונן, צד יוצר ומגין על יצירתו, נגד צד שני מתקיף ופורע. הכרה זו, שהיא בבחינת אימפונדרביליה, שפועלת בחשאי חשאין מבלי שנדע את דרך ביטויה בשטח הענינים המעשיים, עמדה לנו בודאי לא פעם, בשעה שכף המאזנים המדינית היתה מתנודדת מצד אל צד (והיא מתנודדת כידוע כל השנים וביחוד בתקופה זו) לבל תוכרע הכף לרעתנו.

ב

אנחנו קבענו לעצמנו את הקו הזה מראשית המאורעות; הוא קיבל את אשורו המוסמך של הישוב המאורגן והאחראי ושל ההסתדרות הציונית. יתכן הדבר שמבפנים, כאשר שוקלים וטורים על דרך ההתנהגות והתכסיסים, יתגלו חילוקי דעות אם קו זה נכון או אינו נכון. אבל לא יתכן בשום אופן ובשום פנים, שבשעת חרום כה חמורה שאנו עומדים בה, בשעה שעל כף המאזנים מוטלת כל הויתנו בארץ ועתידות מפעלנו בה, יעיז מי שהוא באופן אקטיבי וע״י מעשי פרובוקציה שיטתיים, להכשיל את הקו שקבעו הישוב והציונות, מבלי שהצבור ישפוט אותו כבוגד ועוכר העם. זאת איננה שאלה אם לומר “ויצמח פורקניה” או לא, כשהאחד אומר והשני דופק על העמוד; זאת איננה דומה אף לאחת מעשרות ומאות השאלות הגדולות כקטנות, שאנו מחולקים בהן בחיינו הצבוריים הפנימיים, שגם באלה שכיחות לעתים מידות שונות של הפרת משמעת. זאת היא שאלה הנוקבת עד תהום הענין החיוני והמכריע ביותר בחיי האומה ועתידה, וכל מעשה מופקר ופרוע עלול לשבור אותנו שבר חשוך־מרפא ותקומה.

נשווה נגד עיננו מקרה שאיזה עם נמצא במצב של מלחמה, והוא, או יותר נכון המפקדה העליונה שלו, קובעת אסטרטגיה ותכסיסים שלדעתה רק אלה יכולים להנחיל לעם את הנצחון במלחמתו או להצילו מתבוסה, והנה קם קומץ אנשים, אשר האסטרטגיה והתכסיסים האלה אינם מוצאים חן בעיניו, ובניגוד להם ועל דעת עצמו הוא עושה מעשים הנותנים יתרון לאויב – האם לא כבוגדים במולדת יחשבו האנשים האלה והאם לא כמוהם יעמדו למשפט האומה?

מציאות קומץ אנשים מופקרים כאלה בתוכנו, היא מקור של סכנה מתמדת למלחמתנו המדינית. מלחמה זו היא בלאו הכי קשה מאוד. הכוחות הפועלים נגדנו הם מרובים ועצומים. סבונו כדבורים. הסיטואציה המדינית הכללית והסיטואציה המיוחדת במזרח, ההתמוטטות הגמורה של הערכין האנושיים בעולם, ההיתר המוסרי לעקור, לבושס, לשתק לעפר כל עם וכל קבוץ עממי חלש, ולהפוך זאת לצדקה לאומית, רפיונה ואזלת ידה של האומה הישראלית – כל אלה הן המסיבות החיצוניות והפנימיות שבהן אנו מנהלים עתה את מלחמתנו הקשה על קיומה ועל עתידה של האומה. ואם לא נעשה את מעשינו בהשכל ובאחריות, לא נוכל לעמוד במערכה זו.

אנחנו יודעים מי הם האנשים האומרים לשבור עתה את קו התגוננותנו הלאומית ע״י מעשי הפקרות. הם ניסו זאת כבר לא פעם במשך התקופה הממושכת של המאורעות. הם ניסו זאת גם לפני כן. מאחוריהם תלויה קופה עמוסה וגדושה של מעשי פרובוקציה, אשר עלו לישוב העברי בארץ בקרבנות נפש ובזעזועים מרובים וקשים מאוד. הללו אמונים על “השבירה”, ומוּתעים לדרך כסל וכשל זו ע״י מנהיגים פסיכו­פטים ריקים ממעש ומכל מחשבה קונסטרוקטיבית. הם אמרו לשבור את ההסתדרות הציונית, אמרו לשבור את הסתדרות העובדים, – זה לא עלה בידיהם; עתה הם מנסים את כוח השבירה שלהם בחזית החיצונית, במקום שהם יכולים לקוות לכוחות מסייעים מצד אויבינו בנפש. זהו הנסיון הראשון של “שבירה” שיכול ל״הצליח". ואנו מחוייבים להזהיר את הישוב על ״הצלחה״ זו; להזהיר קודם כל את אלה בתוך הישוב אשר מתוך חשבונות אחרים לגמרי, מתוך חשבונות פוליטיים פנימיים, הם פורשים את כנפי אהדתם הצבורית על הששים לשבור. הזהרו! בחרסי השבירה הזאת עלולים אנו כולנו לגרד את פצעינו האנושים על מכיתות בניננו ההרוס.

רק ילדים, או רק אנשים מטומטמים לגמרי, שהישה אותם האלהים מידה קטנה ביותר של תבונה מדינית, יכולים לשעות אל ההבל הזה ולחשוב שע״י מעשי נקם מטורפים, אפשר להביא לידי הכרעה את המערכה הזאת לטובתנו. הן הצד השני חיכה לזה כל הזמן, הן זה היה מבוקשו כל הימים, שאנו נמצא עמו בשטח אחד של הערכה מוסרית־מדינית, שכמונו כמוהם נחָשב לפורעים, לרוצחי אנשים הולכים לתומם. בהגנה כוחנו גדול יותר – בטירור פראי כוחו של הצד השני גדול יותר, גם כוחו המעשי וגם כוחו הפוליטי. להם יש יותר הזדמנות לכך, הם מרובים מאתנו, אכזריים מאתנו, בנפשם של מנהיגי הטירור הערבי ומבצעיו אין מותם של עוד מאה או עוד מאתים ערביים כפריים או עירוניים עושה שריטת צער ואבל, במידה שעושה בנפשנו אנו אבדן נפש אחת מישראל. בזמן הקצר מאד של הנסיון “לשבור” את הקו יכולנו להיוכח כבר שבעד הרגעים המעטים של “נחת” ששבע איזה טפש, או איזה מושב טפשים אומללים מתוכנו ממעשה פלוני או אלמוני, שילמנו כבר כפלי כפלים בצער וביגונים. בזה הם ישוו את החשבון עמנו, והריוח יהיה תמיד על צדם.

ואשר לחשבון הפוליטי, הרי יש ואתה מורט את שערות ראשך ושואל: האנשים הנוהים מתוך תמימות או מתוך “הכרה” כביכול, אחרי המכשלה הזאת, האמנם כה נתבלבלו עשתנותיהם, לבלתי היותם מסוגלים כלל לראות את הנעשה אצל הצד השני? הלא הוא מקדם בצהלה ובתרועה כל מעשה כזה. הן המופתי הירושלמי במעון הקיץ שלו אשר בלבנון, כשהגיעו אליו השמועות מן הארץ, צחק בודאי בפעם הראשונה במשך עשרים וששת החדשים האלה לתוך זקנו המשופץ צחוק של הרחבת־הדעת, של ב״כאיף", ואמר בלבו: הנה סוף סוף, עלו היהודים האומללים האלה בחרמנו! האינם רואים את הרוח הרעננה שהחלה לנפח מחדש את מפרשיהם הפוליטיים, את הפּתוס שהתחיל להחיות שוב את המחנות היגעות ממלחמה ללא תוצאות?

ג

השעה הנוכחית היא החמורה ביותר בכל שעות־המבחן המרובות שעמד בהן הישוב היהודי, מאז תקע כאן יתד ראשונה לשיבת־ציון החדשה. העם היהודי בכל העולם כולו נתון למשיסה: הוא עולה על מזבח הכליה ללא כוח התנגדות וללא יכולת להגן על עצמו. המקום היחידי בעולם שבו נלחם העם, מלחמה מדינית ומלחמת גוף ונפש על קיומו ועל עתידו ההיסטורי – הוא ארץ־ישראל. הננו בודדים במערכה הזאת. אנו זקוקים לבעלי־ברית. דרושה לנו בריתם הרוחנית של כל כוחות הקידמה והשחרור בעולם, ודרושה לנו בריתה הממשית של האומה אשר בידיה הופקד הגורל המדיני של הארץ. למען הברית הזאת אנו נאבקים זה עשרים שנה ומעלה עם שליטי האומה האנגלית ועם שליחיה. לא על נוסחאות פורמליות בלבד אנו נאבקים עמם, אלא על הבנת הערך המלא של מפעלנו, כמפעל של תרבות בעל תוכן מוסרי רב ובעל ערך כלכלי ומדיני גדול, שיש בו שותפות של אינטרסים לנו ולבריטניה. אנו נאבקים על קואופרציה עם הממשלה האנגלית בעיצוב גורלה המדיני של הארץ, על קואופרציה שיש עמה נאמנות הדדית – משום שאנו חדורים הכרה שבדרך זו בלבד יעלה בידינו לבצע את מפעלנו ההיסטורי. היו לנו אכזבות רבות בהתאבקות זו – אבל לא רק אכזבות. ואין לנו דבר מסוכן ומיאש יותר במסקנותיו מאשר זה, שמישהו מתוכנו עושה מעשים או מדבר דיבורים שיש בהם כדי ליצור רושם אצל העם האנגלי ואצל בניו שהוא שולחם הנה לעמוד אתנו יחד במערכה נגד אויב משותף, להפצע וליהרג יחד עמנו – שבשותפות זו אנו צד שאין אימון בו.

גם בפרק המר והאכזרי שאנו עומדים בו עתה, כשלבנו מלא תלונה ותרעומת כרימון על אשר לא דוכאו המאורעות באותה מהירות ותוקף שנדרש על ידינו סמוך להתפרצותם, על אשר בשם הטענה ההומנית מאוד לא לגרום לשפיכת דם מרובה, הביא השלטון הזה לשפיכת דם שאין לה קץ, על אשר השלטון מפגר תמיד באמצעים, מבלי לבער את הטירור מן הארץ – גם בפרק זה עלינו להעריך נכונה את מצב הדברים. לא רק אכזבות הונחלו לנו בפרק הזה. כבשנו גם משהו בעזרת השלטונות; ועמידתנו במערכה, גם במערכה המדינית וגם במערכה הממשית, היתה בלתי אפשרית, על כל פנים היתה הרבה יותר קשה, אילו היה השלטון הבריטי מלא רק מרמה וזדון־לב ורק רצון להכשיל, כפי שמנסים לבאר זאת כמה דרשנים אויליים בתוכנו.

יש לנו מלחמה מרה עם השלטון הזה – וממלחמת זו לא נרפה. על כל תביעה צודקת ונגד כל עול וקפוח נגדנו נמשיך להאבק ולהלחם. אנו נלחמים ונלחם על זיון מלא ואפקטיבי של היהודים, על פתיחת השערים לעליה יהודית לעבודה ולהגנה, על סיוע כלכלי לישוב, על פתרון צודק של הבעיה המדינית וכו'. אבל אם מי שהוא חושב שע״י שבירת שמשות בקונסוליות בריטיות וע״י זריקת אבנים בשוטרים או בחיילים בריטיים או ע״י להג ילדותי בעתונות ובפרוקלמציות, הוא מסייע להכריע גם בצד זה את הכף לטובתנו, הריהו… מטורף.

מי יודע לתוך איזה תהום אנו עלולים להדרדר אם לא יעלה בידינו להקים בתוכנו את שלטון הדעה המיושבת והאחריות בשעה המסוכסכת והמכריעה בגורלנו ההיסטורי!

תרצ״ח

העבים השחורים הנעים על פני האופק המדיני של העולם, התרכזו וגאו בימים האחרונים עד כדי אימת סופה קרובה. הסכם מינכן, שצריך היה, לפי דברי ראש הממשלה הבריטית, להבטיח את שלום העולם למשך דור שלם, סכנה צפויה לו כי לא יוציא את שנתו. אעפ״י שהאנושות הנאורה כולה, ואנו ביחוד, עם היהודים, נפשנו כלתה למיגור משטר הרשע וכפי הנראה מיגור זה אינו אפשרי בקרוב בלי מלחמת דמים, אעפ״י כן, אילו היו דעתנו ורצוננו קובעים משהו בתסבוכת הבין־לאומית, לא היינו צריכים לרצות במלחמה זו המתקרבת. לא משום שאנו פציפיסטים ואנו דואגים ליציבותה של ה“ציויליזציה” הנוכחית, אלא משום שאנו חרדים קודם כל לעורנו, לעורה של שה־פזורה־ישראל, שגם בלאו הכי היא מוכה מאוד ונתונה למשיסה, וכאשר תשתולל חית־הדמים בעת קרב ומלחמה, יכבד משא גורלה ואסונה פי כמה וכמה, ומי יודע אם לא תשבר ותמעך תחת המשא הזה במידה יותר גדולה משאנו יכולים לשער עתה.

לפיכך היה ויש משהו נמהר ופזיזות־דעת יהודית, בזה שדוקא אנו פוגשים בביקורת כה חריפה ובלעג כה שנון את מאמצי השלום של צ׳מברליין. אנו יודעים היטב כי אין זה אלא שלום מדומה, כי אש־התופת בוערת בארצות הפשיסטיות, והיא תפרוץ ותתלקח, גם אם יצליחו להשכיחה לזמן קצר; אנו יודעים כי לא הכל במאמצים אלה נעשה לשם־שמים ואנו יודעים גם באיזה מחיר קונים ורוצים לקנות את השלום המדומה הזה. נגד הפקרת עמים והפקרת זכויות עמים, אנו מתקוממים ונתקומם בצדק. אבל גם שלום מדומה, טוב מאשר מלחמה שאינה מדומה; בימי שלום אפשר להתאבק על זכויות, בימי חירום הזכויות נחתכות בחודה של חרב ואין איש יודע את גודל המחיר שיצטרך להושיט לתוך כפות ידיו הלוהטות של מולך־המלחמה. רבים מאתנו לא ראו את מלחמת העולם האחרונה בעיניהם ויודעים רק את ה“רומנטיקה” שלה; רבים מאלה שראוה הספיקו לשכוח; ואלה שלא שכחוה, לא תמיד מחוננים הם במידה מספיקה של דמיון, כדי לשער פי כמה יגדלו מוראות המלחמה החדשה, בהתפתחות הטכנית הנוכחית, ולא בשנת 1914 שהיה עוד קיים אז משהו מ“החוזה החברתי” ומחוקי־העמים, אלא עתה, בשנים האלה, כשכל המסורת של חוקים ונימוסי עמים נתערערה עד היסוד.

אולם דעתנו אינה קובעת, וכל האמור בזה אינו אלא בחינת פילוסופיה נוּגה. התפתחות הענינים בעולם מתגלגלת כמפל שלגים, שכנראה אין לעצור בעדו, ואנו מחויבים להיות מוכנים לקראת הסופה המתקרבת, ולדאוג כל כמה שאפשר כי לא נספה בה. יהודי הגולה, כשם שהם חסרי אונים להתיצב נגד הרדיפות וההתעללות בימי שלום, כך הם חסרי אונים לעשות משהו לבטחונם ולהקלת גורלם בימי אבחת־החרב, כיון שהם רתוקים לרצונם ולמרותם של העמים שהם פזורים בתוכם. אבל הישוב היהודי בא״י, אם כי לא זכה עדיין לעצמאות מדינית, הרי מידה רבה של עצמאות צבורית וחברתית כבש לו כבר, ויש בידו לעשות משהו לעצמו ולדאוג לבטחונו ולקיומו. והוא מחויב לעשות זאת לא בשעה האחרונה, כאשר השואה תעמוד כבר מאחורי הדלת, ולא מתוך פניקה והסתערות על חנויות הנקניקים והבנקים כמו בספטמבר האחרון, אלא בעוד מועד, בטרם הופל הפור, בעוד ישנן תקוות רבות כי המלחמה לא תתפרץ, ומתוך שקט, מתוך המשך העבודה הקונסטרוקטיבית ודאגה להרחבתה, כראוי לעם שבפוטנציה לכל הפחות הוא יכול היה להמצא בשעה הזאת במצב של עצמאות ואחריות מלאה לגורלו.

על הישוב הארץ־ישראלי כבר עברה פעם כוס התרעלה הזאת. בימי מלחמת העולם האחרונה היינו עדיין ישוב קטן, פחות ממאה אלף איש, נתון בתנאים מדיניים שונים, וגם תוך מערכת כוחות שונה בעולם. ואעפי״כ יש משהו ללמוד מהימים ההם על הבאות. ישנן שלוש נקודות עיקריות אשר בהן צריכה להתרכז התכונה שלנו לקראת אפשרות של מלחמה, ועלינו להתעכב עליהן מתוך היקש מן הנסיון של העבר – שלושתן נמצאות במדרגת חשיבות אחת:

א. משנכנסה תורכיה למלחמת העולם, התחילו ביום בהיר אחד לתפוס בא״י יהודים ברחובות ובבתים, להובילם אל האניות שעגנו במקרה או שלא במקרה בחוף יפו, ולגרשם מן הארץ, כשעל שכמיהם חבילות בגדים וחפצים, ככל שהספיקו לארוז בחפזון, תחת אימת המגלבים וקתות הרובים של החיילים התורכיים. מדוע נגזרה הגזרה הזאת? משום שרוב היהודים תושבי א״י לא היו אזרחי המדינה, אלא נתיני מדינות אויבות, ובעיקר מדינה אויבת אחת – רוסיה. אין אנו מעלים אף לרגע על הדעת, שבמקרה של מלחמה ינהג השלטון הבריטי בארץ כמו שנהגה תורכיה בזמנה. הממשלה הבריטית יודעת היטב כי היהודים, יהיו איזה נתינים שיהיו, אינם Enemy, ואינם ידידים של אותן המדינות שכפי המשוער יכולה בריטניה להימצא עמהן בריב ובפולמוס. אבל ישנו מכניזם של שעת־מלחמה הפועל כמעט באופן עיור, והוא עלול לגרום להסתבכויות רבות וחמורות. לפיכך, אותה סיסמא שהרימונו אז: "יהודים היו עותומנים!״ שהצילה את הישוב הקטן מגרוש ומפיזור, אנו מחויבים להרימה שוב, בניסוחה המדיני החדש ובעוד מועד: יהודים היו אזרחי א"י.

אין זאת סיסמא רק למקרה של מלחמה. גם אילו היה השלום מובטח לנו, בטחון איתן ויציב לדורות, מצווה כל תושב הארץ, צווי לאומי ומדיני, להיות אזרחה של הארץ. אם היה עוד איזה טעם שהוא, לפחות איגוֹאיסטי, בימים ההם, בימי שלטונה של תורכיה ובמשטר הקפּיטולציות, כשכל פּספּוֹרט זר היה פּספּוֹרט המקנה זכויות, לשמור על הנתינות הזרה – הרי עתה זה מחוסר כל טעם והצדקה. קשה להבין למה היהודים הללו שומרים שנים על שנים בתוך כיסיהם, על פּספּוֹרטי־הקלון שלהם, על פּספּוֹרטי פולין, רומניה ואפילו גרמניה וכו'. זה דומה במידת מה לאותם האוילים שהיו שומרים במשך שנים רבות לאחר המלחמה על ערמות הרובלים של ניקולי והמרקים של וילהלם, והאמינו כי הללו עוד ישובו לערכם הקודם. עובדה מבישה זו, שאולי יותר ממחצית הישוב הא״י שרויה עדיין בנתינות זרה, אף כי בפני רובה המכריע אין כל מניעה פורמלית להתאזרח, היא מכשלה מדינית קשה גם בימים כתיקנם, ועל אחת כמה וכמה שהיא עלולה ליהפך לאסון גם ליחיד וגם לצבור בימים שאינם כתיקנם.

ב. הדבר השני שנתגלה והורגש מיד עם פרוץ המלחמה לפני עשרים וחמש שנים, היה, שנסגרו שערי הארץ. רוב הצרכים החיוניים, צרכי אוכל והלבשה, שהארץ הכניסה תמיד (וגם היום) מהחוץ נתמעטו מהר וכלו; בפני מעט התוצרת שהארץ היתה משלחת החוצה, כמו פרי הדר, נחסמה הדרך, ופרי זהב זה הפך לדומן על פני השדה. מבחינה אחת נמצאה הארץ אז במצב יותר טוב מאשר היום, היא היתה חלק מהאימפריה העותומנית שנחשבה בימים ההם לאחד מאסמי התבואה החשובים, וחלק יסודי זה בצרכי הקיום לאדם ולבהמה היה מצוי בפנים המדינה. החקלאות היהודית בגליל, אף כי היתה קטנה אז, היתה בנויה כולה על פלחה, והיא עצמה היה בכוחה לכלכל, וגם כילכלה חלק חשוב מהישוב היהודי, אבל המחירים עלו למעלה ראש, והמחסור בלחם, ביחוד בשכבות העניות היה גדול מאוד. אבל קוטנו של הישוב בימים ההם עמד לו שבמעט עזרה מן החוץ אשר נתקבלה בעקיפין, יכול היה לעבור את ארבע שנות הנסיון והסבל, מבלי לגווע להשמד.

אין צורך בחכמת־חשבון גדולה ביותר כדי להבין שדאגת ההספקה והכלכלה לחצי מיליון איש בימי הסגר ומלחמה היא חמורה פי כמה וכמה מדאגת ההספקה לשמונים אלף איש (מספר היהודים שכפי המשוער נמצאו בארץ בראשית המלחמה העולמית). ואם כי מכמה בחינות יתכן כי במקרה של מלחמה בזמן הזה, יהיה מצבנו יותר טוב; סוף סוף הננו רתוקים גם עתה אל אימפריה גדולה שכוחה בתחבורה וכוח הגנתה על התחבורה אינם קטנים כלל; וקרוב לשער שלא נהיה מנותקים עתה מהעולם במידה שהיינו אז; אבל אנו צפויים ללא כל ספק לשיבושי דרכים חמורים, ומבחינת הגיאוגרפיה הכלכלית אנו נמצאים היום במצב הרבה יותר קשה משנמצאנו אז. בשעת חרום תהיה א״י יחידה מדינית סגורה שכוח כלכלתה העצמית מצומצם מאוד. ואנו מחויבים לדאוג, כשם שדואגות כל מדינות העולם, להרחבת שטחי ההספקה העצמית, להחסנת צרכי הספקה, לא למשך שלושה שבועות כמו שזה נהוג כיום, אלא לזמן ממושך, למען לא יהיה הישוב היהודי מופקר לרעב ולמחסור בצרכים החיוניים ביותר, מיד בפרוץ ימי החרום. ואנו מחויבים להתכונן לכך בשתי דרכים, בדרך של פעולה מדינית, להניע את ממשלת א״י שהיא תאגור בארץ צרכי מזון וצרכים יסודיים אחרים לכלכלת הישוב הארץ־ישראלי, בימים של הפרעות בתחבורה וקשיים בהכנסת תוצרת מהחוץ. ובדרך של פעולה עצמית, של איניציאטיבה לדאגה מיוחדת לישוב העברי.

מן ההכרח שיעשה הדבר בעוד מועד, ולא מתוך בהלה של שעה אחרונה. אותו “ועד להקלת המשבר” שהקים הישוב מקרבו בפרוץ המלחמה העולמית, צריך לקום עתה בטרם תפרוץ המלחמה ובעוד קיים הספק המעודד אם תפרוץ בכלל. להיות מוכן ולהתבדות בניחושים הרעים – תמיד יותר טוב מאשר לא להיות מוכן ולהתבדות באופטימיזם.

ג. בעית ההגנה העצמית של הישוב היהודי במקרה של מלחמה, עלולה עתה להיות הרבה יותר מורכבת וקשה משהיתה בימי מלחמת העולם. בימים ההם עברה חזית המלחמה בא״י, ומבחינת הבטחון הצבורי הפנימי, אם לא להביא בחשבון את ההפרעות החלקיות בבטחון זה שנעשו לעתים ע״י המפקדה של הצבא התורכי עצמה, שרר בארץ שקט גמור. תכסיסי המלחמה הנהוגים כיום בספרד ובסין, הפצצת ישובים בלתי מוגנים והתנקשות האויב בתושבים שקטים, לא היו מקובלים עדיין אז. עצם הנהגת המלחמה היתה נתונה עדיין בתוך מסגרת של חוקים קבועים, אשר הפרתם נחשבה לעוון חמור. משתי הבחינות האלה, מבחינת הבטחון הפנימי ומבחינת סכנת ההתנקשות במרכזי ישוב יהודיים חשובים מבחוץ, נשתנה עתה המצב תכלית שינוי. אין אנו יודעים מה תהא הפוליטיקה של הממשלה הבריטית בהגנת א״י במקרה של מלחמה. צריך לשער שהיא לא תפקיר את החזית הזאת. על כל פנים יכולת התגוננותנו העצמית כלפי אויב חיצוני אינה באה כלל בחשבון. אנו מחויבים לתבוע מאת הממשלה שהיא תצייד את הישוב באמצעי הגנה אזרחית, במקלטי־חסות בפני הרעשות מהאויר, במסכות גז וכדומה. בא״י אין עדיין סימן לאותם האמצעים, שמדינות העולם מצוידות בהם כבר מזמן, ואינן פוסקות מלשכלל את הציוד מדי יום ביומו; אין זכר לסדרי־התנהגות ולארגונים אזרחיים להדרכת הצבור, במקרים כאלה, שבכל העולם הם קיימים. כל אלה הם תפקידים ממלכתיים, הכרוכים בהוצאות כבירות שאפשר למצוא אותן רק בתקציבי מלחמה – ושום ציבור אזרחי, יהא המאורגן והעשיר ביותר, אינו יכול לעמוד בהם.

ואעפי״כ איננו חפשיים גם בנידון זה מפעולה עצמית תכופה ורחבת מידות להגברת כוח ההתגוננות העצמית מפני האויב הפנימי, הצופה זה מזמן לעת הרעה הזאת ומקווה להבנות ממנה. אנו עומדים זה שלוש שנים בחזית ההתגוננות הזאת; איננו עומדים בה לבדנו; על אף כל התלונות הצודקות שלנו כלפי השלטונות שאינם פועלים בזמן הדרוש ובתוקף הראוי, איננו רשאים להתכחש לעזרה החשובה שניתנה וניתנת ע״י כוחות הבטחון הבריטיים להגנת הישוב היהודי. איננו יודעים מה תהא האסטרטגיה של בריטניה בימי מלחמה, באיזה מקום ירוכז הצבא הנמצא כיום בארץ, ויתכן שנצטרך לעמוד לבדנו או כמעט לבדנו פנים אל פנים מול האויב הפנימי. אין כל ספק כי הישוב היהודי, גם במצבו כיום, אינו נרתע מפני אפשרות כזאת, והוא מסוגל להגן על עצמו באופן אפקטיבי מאוד. אבל צריך לארגן את הישוב לקראת זה׳ וצריך להתכונן בכל הדרוש לבצרון ולהגנה. הדבר נוגע לנפשו ולקיומו של הישוב, ואסור לנהוג בו הזנחה וקלות־דעת. האמצעים הדרושים מוכרחים להימצא בהקדם ובמידה המספיקה – כי שאלת חיים היא.

קול קורא אלינו מתוך הויתנו המדינית הקשה והמסובבת ומאפקיה הקודרים של הוית העולם בזמן הזה: היו נכונים! היו נכונים לימים זועפים ולתפקידים קשים. היו נכונים לעמוד במיצר המדיני, והיו נכונים למאמצים גדולים כדי לפרוץ את המצר הזה בכוח של עבודה קונסטרוקטיבית. והיו נכונים לקראת סופת עולם, ולהגנת עמדתה ובטחונה של היצירה ההיסטורית הרכה אשר לאומה העברית, בסופה זו. איננו יודעים מתי תפרוץ, אם בקרוב מאוד ואם ירחקו הימים במקצת, אבל כל האותות מבשרים את בואה. עלינו לדאוג לכך שלא תבוא עלינו כחתף.

תרצ״ט

באגדת בראשית של שיבת־ציון ותולדות ההתישבות החדשה בארץ־ישראל, עשינו לה, לחדרה, אפריון מיוחד של כבוד וחיבה בלבבנו. לכל אחת ואחת מנקודות הישוב שנזרעו על פני שממות הארץ בשנים ההן, אם כי הבדילו ביניהן מסיבות ותנאים ואף פרקי זמן ממושכים, יש חלק שוה באותה התערות ראשונה לחידוש הברית שבין העם ואדמתו, אשר את יובלה הממושך העתקנו תוך עשר השנים האחרונות, מפתח־תקוה לראשון־לציון, מראשל״צ לגדרה, מגדרה לרחובות, ועתה מרחובות לחדרה. אבל חדרה, אם כי לא היתה ראשונה לציון, יש בה מתוקף של ראשונות מיוחדת במינה, באשר בה בחרה ההיסטוריה החדשה של האומה העברית, להעמידה בחזית הקיצונית ביותר של היאבקות מרה עם השכול והעזובה של אדמת המולדת.

בחוברת “חדרה” של משה סמילנסקי, אשר הופיעה לפני עשר שנים בספריה “לנוער” של הקרן־הקיימת לישראל, רשומה, או יותר נכון, חרוטה בצפורן שמיר אפופיאה נפלאת זו של גבורה ותעצומות נפש. בגדולה ובמקוללת שבביצות השומרון נעצו קנה יהודים, קומץ יהודים, מפינות שונות שבגולה הרוסית, אשר אהבת־ציון ותשוקת מולדת ובודאי גם שנאת־הגויים הביאו אותם הנה. הם נעצו קנה, אך לא במהרה העלו שרטון במקום הזה, ולא במהרה נבנה עליו ה“כרך” הקטן, המקדם עתה את פנינו במראהו העליז, ביפעת עציו ומטעיו ובאלפי תושביו היהודים, באמצע הדרך שבין תל־אביב וחיפה. הקנה שננעץ החריד בראשיתו את השמה ואת השאיה, ותחת שרטון העלה קטב מרירי אשר אכל בזה אחרי זה את מיטב האנשים מבין המתחילים והממשיכים.

מבינות לקברים צמחו החיים של חדרה. מתחת לאפר אבלים, לבלב וקם פאר נזרה. בחדרה עצמה, בזכרון יעקב וביפו פזורים התילים המרובים שבהם טמונים החיילים האמיצים האלה, הנודעים בשם והאלמונים, אשר הקשו את לבבם ולא שמעו לעצת נבונים ולאזהרת מיטיבים לעזוב את המקום המקולל, האוכל את יושביו. בעקשנות קדושה המשיכו. בחלי ובקדחת המשיכו. שכלו אבות ואמהות, שכלו נשים וילדים, אחים ואחיות – והמשיכו. בצורה טרגית יותר אך לא פחות נאדרים בגבורה ניסחו בוני חדרה את הכתוב: “ידם האחת כורה קברים וידם השניה עושה במלאכה”. את המקום לא עזבו. הם נאבקו עם הביצה כאשר נאבקו גבורי אגדות־קדם עם המפלצות, שרו עם מלאך המות שלבש דמות של יתוש זעיר, התגוששו עם הקללה, אך לא נסוגו מפניה. הקללה נסוגה לאט לאט מפניהם – ובידיהם לא היה מאומה, לא עזרה רפואית מסודרת, לא רופאים, לא אחיות, לא בתי חולים ולא אמצעי התגוננות טכניים – זולת רצון חזק ואהבת־הכלולות לכברת האדמה שנאחזו בה, ובאלה ניצחו.

אכן, נפלאה היתה התחלה זו שנמשכה שנים רבות, אות ומופת לדורות באים. בכל אחד מהישובים הראשונים היה משהו מהאות והמופת – אך חדרה עלתה על כולנה. היא עמדה במבחן חלוצי ששום ישוב לפניה ואולי גם שום ישוב לאחריה לא עמדו בו. מארת העזובה לא נצטמצמה במקום הזה בלבד. כל הארץ היתה מנוגעת קדחת באותה התקופה, בכל הארץ רבו נושאי טפיליה וחלליה, וקרבנות יסוד המעלה אולי לא היו מעטים ביחס מאלה של חדרה – אך התגוששות גלויה כזאת, אכזרית ועקשנית כזאת, פנים אל פנים, לא נתגלתה בשום מקום אחר. וגם הנצחון, נצחון החיים על המות, לא נתבלט בשום מקום אחר באותה מידה שהוא נתבלט בה. על כן משכנוה חסד. על כן לא שכחנו את חסד נעוריה גם בשעה שחדרה זו ששמרה על הקו החלוצי מתוך מסירות נפש כה רבה בבריתה עם אדמתה, נטשה את הקו הזה בשטחים אחרים, אשר בלעדיהם ברית זו אינה שלמה, ואינה בת־קיימא.

רבות נאבקה חדרה, אך רבות נאבקנו גם אנו עמה – והיאבקות זו טרם פסקה. היא אשר הכירה מיד בחוש המולדת הראשוני של אנשיה, כי האדמה היא היסוד ומקור־החיים לעם – לא הכירה ולא רצתה להכיר במשך שנים רבות את סוד הקנין באדמה. היא התעלמה מחוק־נצח שאין אדמה נקנית לא בכסף ולא בשטר ולא בחזקה פורמלית, אלא מן ההכרח לכבוש אותה בכל יום מחדש, בעבודה – וכל אדמה עברית מתחילה להיות עברית רק אז כשהיא נעבדת בידים עברית. היא לא הכירה בזה גם לאחר שנתנסתה נסיון קשה בפרשה זו, וחלק מאדמתה שכל חוקי הבעלות הפורמלית נתקיימו בה – קמו עליו עוררין ע״י עובדיו הבלתי יהודיים, וערעורם זה בא בחלקו על סיפוקו. ובעוד דבר אחד לא הכירה: בקשר האורגני שבינה לבין הפועל העברי. בחיקה של חדרה נבט הגרעין הראשון למפעל ההתישבות הגדול ביותר שקם לאחר ההתעוררות הראשונה, להתישבות העובדת – והיא כלל לא הרגישה בכך. “הקומונה החדרתית”, אשר עברה לאום־ג’וני, נטתה את הגשר מהחלוציות של חדרה לחלוציות שלמה יותר, שיש בה לא רק רציפות של מעשה אלא גם רציפות של אידיאה וכוונה. הנחיל הקטן הזה, בן שבעה חברים צעירים, שיצא את חדרה, נעשה אם לכוורות רבות, שופעות תנובה והומות עמל חלוצי, אשר שומרות בתוכן את המסורת הטובה של הקשר לאדמה ומסירות הנפש על כל פאת שדה וטפח של תחום, ושתו עליה נוספות במאמץ הקיבוצי של העם להאחז בכל מחיר בקרקע המולדת. אך בפרישה זו לדרך יצירה עצמאית לא היה משום הפרת הקשר עם המושבה. תוך חילופי־משמרות מתמידים הוכיח הפועל העברי את אזרחותו ואת זכות אזרחותו בה. היא היתה בשבילו לא רק מקום עבודה ומקור מחיה, אלא נכס לאומי יקר. את אורותיה ספג לתוכו, את זכויותיה כיבד והעריץ, אך עם צלליה הוא נאבק תמיד ויאבק אתם גם מעבר לתחום היובל, עד אשר ינוסו…

לא מעט ייסרנו את חדרה, הגדנו את חטאותיה בפניה. אבל מדי דברנו בה המו מעינו תמיד לפנינת־שומרון זו. לא פעם היא עזבה אותנו, ופעם אחת עזבנוה אנחנו בפחי־נפש, אך אנו נפגשים עמה תמיד מחדש, בהיותנו קשורים אליה בעבותות אהבה. חלקו של הפועל העברי לא קטן הוא בגבורת מלחמתה והתגוננותה, חלקו לא קטן בגידולה ושגשוגה, חלקו רב עתה בצער המשבר העובר עליה ועל כל אחיותיה למטעי־ההדרים. וביום חגה ברכתנו נתונה לה מלב ונפש, שזיקנתה לא תבייש את צעירותה ביכולת של עמידה איתנה בפני פגעי הזמן, ושיפקוד אותה מחדש חזון ראשיתה, העוטה זוהר והספוג נאמנות ללא שעור לתקומת ישראל בארצו.

תש"א

א.

באחד מכתבי הפלסתר אשר יד נעלמה תוחבת אותם כפעם בפעם לתוך תיבת־המכתבים שלך, נמצא כתוב לשבחו של אדם אחד – אשר אם יש כפרה למדחים מדיניים וצבוריים חמורים, אפשר לומר עליו לכל היותר: ״תהא מיתתו כפרתו״ – כי “הוא לא רצה לדעת את הצד השני של המטבע”. דברי “שבח” אלה הבאים לתנות את מידת הגבורה, כביכול, של מי שאינו נוהג כדרך ה“בטלנים”, הרגילים לבדוק ולהפוך כל דבר מצד אל צד, לבחון את ערכו ולחשב את תוצאותיו, טרם שהם מחליטים ועושים, אלא פועל תיכף ומיד, בקו־ישר, לפי ראייה חטופה וככל אשר יניד אותו ניד־יצרים ראשון, מבלי לחשוב ומבלי לשקול ומבלי לשאול לתכלית פעלו – מגדירים באופן קולע ביותר את כל מהותה של אותה משובת־נפש ורוח הממיטה אסונות כה גדולים על יחיד ועל צבור, על עמים ומדינות. את כל תעתועי העולם ואת כל עוונות־הדורות, את כל ההשתבשות של ארחות אדם וחברה, את כל אותו המבול של דם וסבל, שבו נסתחף כיום מלוא התבל – אפשר להעמיד על משפט קצר ותמציתי זה: “לא רצה לראות את הצד השני של המטבע”. כי על כן החיים ומטבעות החיים ובעיות החיים אינם בשום אופן ובשום נסיבה בעלי צד אחד בלבד. תמיד ובכל המקרים יש להם שני צדדים ואף שלושה ויותר. ומי שאינו נותן את דעתו על הצדדים הללו, אינו מסוגל לדעת גם את הצד האחד, המונח, כביכול, פרקדן לעיני השמש; הוא בכלל אינו יודע ולא כלום, הוא חסר־בינות, כושל ומכשיל ומדדה בעיורונו לקראת האבדון.

ילדים שלא נתבגרו, אינם יודעים, כמובן, את הצד השני של המטבע. הם תופסים את הדברים במוחלט. העולם והמתרחש בו מתגלה להם בפרופיל שלו בלבד, זה שחיתוכיו בולטים ביותר וגוני־חייו אטומים ביותר. מכאן תגובתם המיוחדת במינה של ילדים ונערים, הערים בחושיהם אך בלתי מבוגרים בדעתם ובמחשבתם, על תופעות שונות בחיים, וביחוד בחיים הצבוריים והמדיניים. הללו נתפסים על נקלה לכל חינוך אכסטרמיסטי, ואין הדבר חשוב מאיזה צד. ישנם שנסים שווים ללכוד כל נער וכל ילד כזה לאכסטרמיזם מהפכני סוציאליסטי כמו לאכסטרמיזם מהפכני פאשיסטי. לאחרון יותר מאשר לראשון, באשר הוא פשוט יותר, פחות מורכב׳ והוא מופיע על־פי־רוב תוך גנוני־תפארת מרהיבים ומפתים. נזדמן לי להיות עד־ראיה, שנתים לפני פרוץ המלחמה, לכינוס של נוער פאשיסטי (“באלילה”) ברומא. עשרות אלפים נערים, ביניהם ילדים כמעט, בגיל של 13–14, צעדו בסך וסחבו על כתפיהם הרכות רובים ומכונות־יריה. ב״פורום מוסוליני" ערכו פאראדות צבאיות והגבעות הסמוכות לנהר טיבר הידדו בלי הרף מנפצוצים רבים של תרגילי־יריה. זה היה מחזה מחריד לכל אדם בעל־נפש ובעל דעה מיושבת, אך הילדים האלה היו משולהבים ומאושרים בתפקידם. הם לא ראו ולא יכלו לראות, כמובן, את “הצד השני של מטבע” זה. הם לא יכלו לראות אז את שנת 1944, את איטליה בשפלותה ובחורבנה ואת עצמם בעלבונם ובסבלם. קשה לדעת גם אם העבר ישפיע באיזה מידה על העתיד. בדרך כלל שבים האנשים על שגיאותיהם, ומחפשים ואף מוצאים נימוקים לאחר־המעשה לתרץ בהם את כשלונם. משגיאות כאלה אפשר להמנע רק ע״י חינוך מכוון – ועל זה עוד ידובר משהו בהמשך הדברים.

אך מה שנאמר כאן לגבי ילדים חל גם על אנשים בכלל, המבוגרים בשנים אך אינם מבוגרים בכוח־מחשבתם. גם בתוך עם וחברה האינטלקטואליים ביותר, אין אנו מוצאים אלא שכבה דקה, בערך, המחוננת בכושר שיפוּט עצמי ועצמאי על ענינים חברתיים ומדיניים מסובכים. “האדם הפשוּט”, והוא המהווה את רוב רוּבה של החברה, שהנהו לעתים פיקח מאד ורואה את כל הצדדים של הדברים שהוא עוסק בהם, אינו רואה בדרך כלל אלא צד אחד, את הצד הגלוי, של מטבע הענינים הרחוקים במקצת ממשלח־ידו. וראייה זו היא המעוררת אצלו את התגובות השונות, את ההתפעלות ואת התעוב, את ה“הערצה הקדושה” ואת “הזעם הקדוש”. במופלא אינו דורש, בנעלם אינו חוקר, והוא נתפס על נקלה לכל איוולת־הומיה, המבטיחה לו להשיג את הדבר הקשה ביותר בדרך קלה ופשוטה ביותר.

אצלנו, במיוחד, זהו ענין חמור הנוגע בכל פינות חיינו. אנו נתונים, מבחינה ידועה, בתהליך של התהוות חדשה, ועל כל צעד ושעל אנו מוצגים בפני בעיות התובעות מאתנו הכרעה ופעולה תוך מידה עצומה של אחריות, ובכושר הראייה של הדברים תלוי הרבה מאד אם נחלץ מן המכשולים הנתונים על דרכנו או אם נסתבך בהם ונמעד. כל המבוכה הגדולה שאנו שרויים בה, כל ההפקרות המתרוננת ברחובותינו, כל הציניזם שבחיינו, כל המחלוקת וההתרוצצות, כל המלל הרב והטפל, כל ההעויות והמעשים חסרי התכלית וחסרי האחריות, כל הספסרות באמונות ודעות, בנוסחאות ובפתגמי־הרוח, כביכול, כל העמדת פנים זו של דוחפים במקום שאין אנו אלא נדחפים, כל החיקוּיים הקופיים הללו של הליכות ונימוסים, אסופים מן החוץ, שאמם חתית ואביהם אמורי, שלא אנו הרינו וילדנו אותם, והם לא נבחנו במבחנות המחשבה והרוח שלנו ולא נבדקו לאור הבקורת של התבונה העצמית – כל אלה מקורם באי ראיית הצד השני של המטבע

אנו עומדים עתה בפרשה המדינית – ובפרשה הזאת דוקא שילב מישהו אותו פתגם־אוילי המתגנדר באי־הרצון לראות את הצד השני של המטבע. פחות מכל דבר אחר אפשר ליחס למדיניות ממד אחד או שנים, היא לפחות בעלת ארבעה ממדים – גם ממד הזמן בכלל. הנוסחא הפשוטה של כל חרש, שוטה וקטן היא: ארץ־ישראל היא שלנו – ניקח אותה! וכיצד לוקחים ארץ הן יודע כל אחד ואחד: בכוח! אך מי שאינו רואה או אינו רוצה לראות את הצד השני של המטבע, בשבילו כוח הוא מושג מוחלט, ואינו מסוגל להבדיל בין כוחו של אקדח לבין כוחה של מערכת תותחים מרחיקי קלוע, בין פצצת־כיס לבין צי־אויר אדיר, בין כוח שיש בו אמנם כדי להזיק אך יש בו גם כדי לכבוש ולהחזיק בנכבש, לבין כוח שאין בו אלא כדי להזיק בלבד, וקודם כל לזה שמשתמש בו. וכשם שההיקש מכוח על כוח הוּא מוחלט, משולל כל חוש של בקורת ושל אבדלה, ולפיכך חסר־שחר ואוילי, כך גם ההיקשים ממצב על מצב. בודאי שהיו מצבים מדיניים בהם היו עמים מסתייעים במרידות ובטירור בהיאבקותם על פריקת־העול של שלטון זר מעל צוארם. הדוגמאות המפורסמות ביותר הן איטליה, אירלנד וכו'. ולא זו בלבד אלא תנועות המרד והטירור בארצות הללו הביאו, לכאורה, תוך השתלשלות מסיבות ידועות לידי שחרורן. אבל כל אדם הרואה יותר מצד אחד של המטבע בלבד חייב לשאול את עצמו: אם אמנם יכולים למצוא השוואה כלשהי בין מצבנו לבין מצבם האובייקטיבי של העמים הללו? האם טיבה ומהותה של היאבקותנו אנו עם השלטון הבריטי כיום יש בה דמיון כלשהו לטיבו ומהותו של ריב איטליה עם הממלכה ההבסבורגית במחצית המאה שעברה או לריבה של אירלנד עם הממלכה הבריטית במשך מאות בשנים? האם מצבנו האובייקטיבי בארץ הזאת, צרכינו המדיניים, הצרכים של עם, אשר גם לאחר שנעשה בו הרג־רב ומיליונים רבים ממנו נשמדו, רק החלק העשרים או אף פחות מזה, נמצא על אדמת מולדתו, וכל כובד מלחמתו המדינית, אינה אלא על האפשרות לעלות לארץ, להתיישב בה, לכונן בה את חייו מחדש, והמכשול העיקרי על דרכו זה איננו, ביסודו של דבר, אותו העם השולט שלטון מדיני בארץ, אלא עם אחר, שאף הוא יושב בה ישיבת־קבע ומהווה את רוב אוכלוסיה ומסביבו מרוכזים מיליונים רבים של אחים ללשון, לגזע ולדת – האם מצבו של עם כזה דומה למצבם של האירים באירלנד או של האיטלקים באיטליה? האם אנו רואים באנגלים “כובשים”, “אוקוּפּנטים”, והאם אנו רוצים שהאנגלים יצאו את הארץ, כשם שרצו זאת האירים והאיטלקים וכשם שרוצים בזאת הערבים? האם אנו מעונינים לקנטר את השלטון האנגלי, להציק לו, להמאיס עליו את תפקידו, או שאנוּ מעונינים להביא אותו לידי הבנה ידידותית יותר של עניננו ולידי שותפות של פעוּלה אתנו לטובתנו? וכיצד רוכשים ידידות עם שרוצים, שמוכרחים לרצות בידידותו? האם ע״י כך שכופים אותה עליו בכוח, בפצצות, באקדוחים, בדרך של התגרות טירוריסטית?

הריב שלנו עם השלטון האנגלי כיום הוא הצד האחד, הצד המשובש ביותר במטבע היחסים שלנו עם העם הזה. לפי כל הנוסחאות המדיניות שלנו (פרט אולי למטורפות ביותר של מוכי סנוורים מעטים או של סופיסטים אחדים המשתעשעים באינטלקט הפגום שלהם כדי לבנות מגדלים פורחים משוללי כל מציאות שהיא), אנו מעונינים באופן חיוני מאד בברית ובקשרים עם העם הבריטי, לא רק עתה בשעה שהוא בעל הפקדון הרשמי והממשי על הארץ הזאת, וממנו אנו תובעים את זכויותינו, אלא גם לאחר שתינתן לנו מלוא שאיפתנו ותאוותנו הלאומית. ולא זו בלבד: אנו מעונינים באופן חיוני ביותר בברית ובקשרים המתבססים על שותפות של אינטרסים ועל יחסי גומלין בפינת עולם זו, באשר שותפות כזאת בלבד מהווה יסוד ושורש ממשיים ליחסים המדיניים בתקופתנו. אין צורך להרבות דברים על כך. אין צורך להוכיח כאן באיזו מידה אנו בודדים ומבודדים בעולם. אין לחזור ולתאר את התנאים הגיאופוליטיים של ארץ־ישראל, שבהם לא רק אנחנו, שהגורל התאכזר עלינו והטיל אותנו לתוך ים גועש של שנאה ומשטמה, מראשית דרכנו ההיסטורית עד היום, אלא כל עם קטן אחר, גם שאינו סוחב אחריו סבל־ירושה זה, היה נבצר ממנו לבצע את יעודו הלאומי ולהתקיים כאן בשום אופן, בלי משען נאמן של מעצמה חזקה ובעלת־ברית. הכרה זו היתה נחלת הציונות המדינית מראשיתה, והיא לא ניטשטשה במרוצת השנים והדורות, אלא להיפך היא גברה ונתעצמה עם ההתפתחות המדינית בעולם ומסביבנו. אותו כלל שמי שאין לו כוח משלו, או כוח מספיק משלו, מן ההכרח שישען על כוח אחר, אם ברצונו להשיג דבר־מה או לקיים בידו את החררה, שהיא שאלת חיים ומות בשבילו, אך גם כוחות אחרים מהפכים בה – כלל זה מתאמת מאה פעמים ביום בכל המערכות המדיניות והחברתיות, והוא מודגם והולך בצורות הבולטות ביותר בתקוּפה הנוכחית, עתירת המאבקים וההכרעות בעולם.

על מי איפוא אנוּ יכולים להישען? אשרי המאמינים, העונים: “על אבינו שבשמים!” ואשרי המתנבאים מתוך ספרים ומנחשים בקסמים של “כוחות המחר” ומעלים משם גורמים פּוליטיים חדשים ורואים בהם שותפים יותר טובים ומשען יותר נאמן בהיאבקותנו על קיומנו ועל עתידנו, ואשרי העניים־ברוח שניטלה מהם כל יכולת של הערכה עצמית ומצרפים צירופים פוליטיים שכוחי־מציאות, כדי למצוא אצלם מפלט מפני הצורך ליתן תשובה המניחה את הדעת על שאלה זו. אבל אנו חייבים לבדוק את המצב היטב, לא רק מתוך תגובת־הנפש על העוולות והקיפוחים כלפינו, שהם רבים מאד, אלא גם מתוך ראיית עובדות היסטוריות לאשורן, והללו מעידות ואומרות, שכך היה תמיד וכך הוא ביחוד לעת הזאת, כשאנו נדים בין עיי־החרבות של מחצית העולם היהודי תוך בדידות כה איומה, באין אפילו “קש” אחד לאילוזיה למען יוכל העם הנטרף בשבולת גורלו להאחז בו; ובמידה שקיים עוד קשר של יחסים כלשהו ביננו ובין אומות־העולם – הרי האוּמה הבריטית היא, לאחר הכל, היחידה שאנו יכולים עוד להיאבק עמה, לנחול מידיה אכזבות מרות, אבל גם להיעזר בה ולבקש משען אצלה. לא נחזור עתה מחדש להערכת התהוותם והתפתחוּתם של הקשרים בינינו לבין האוּמה הזאת מימי מנשה בן־ישראל עד היום הזה, ואין לנו גם כל ענין לברר ולהוכיח כאן באיזו מידה אנו מצווים להשמר ולהיזהר לבל נשען על אותן משענות־קנה־רצוץ הצומחות ועולות לעתים בדמיוננו הקודח, ההופך את הרצוּי למצוי ורואה השערות מופרכות כעובדות קיימות.

אבל ה“חרש, שוטה וקטן” שבנו, הרואה רק צד אחד של המטבע, מקיש היקשים כוזבים: מה הערבים השיגו ע״י לחץ של טירור ומוקשים את “הספר הלבן”, אף אנו נשיג כך את “חרות ישראל”. את ה“אינו־דומה”, הוא אינו רואה או אינו משיג. ממנו נעלמה לחלוטין העובדה, שכדי להשאר באותה מציאות נכספת שהם נתונים בה, אין הערבים זקוקים כלל לשום עזרה מצד מישהו; הם אינם זקוקים לעליה, למאמצי הצלה, לקיבוץ גלויות, לגאולת הקרקע, למפעלי התישבות רחבים, הם נמצאים כאן בארץ, מושרשים באדמתה, פרים ורבים במידה שאין דוגמתה אצל שום עם בעולם; הם מוקפים בעומק של מאות ואלפי קילומטרים מדינות ערביות, שאם כי הן ניצות לעתים ביניהן לבין עצמן, הרי “מיראתם של ישראל״ – כמו שנאמר אצל רש״י – הן מוכנות תמיד לעשות שלום ביניהן. הבעיה היחידה בשבילם הוא השלטון הזר. בשבילם בריטניה היא “השלטון הזר” ה”אוקוּפנט“; בשבילם גם היהודים הנשענים, (לא מבחינת התביעות ההיסטוריות, אלא מבחינת המדיניות האקטואלית), על התחייבויותיה של בריטניה כלפיהם, הם “אוקוּפנטים” ו”שלטון זר“. וכשהם באים באש ובטירור, הם הולכים בעקבות שיטות מקובלות, לפעמים יעילות ולפעמים בלתי־יעילות, שמשתמשים בהן עמים הרוצים לפרוק מעל צוארם עול שלטון זר ולהעלות בראש התורן את הסימן הפורמלי של עצמאותם במקום נס־הכובש המתנוסס עליו. אבל עם שמציאותו כה שונה ומטרתו כה הפוכה, שאינו רוצה להשאר במצב הקיים, שמטרתו היא לחזור לארץ שהוא טרם נמצא בה, או שנמצא בה רק בחלקו הקטן, שמבקש לקבץ את גלויותיו, לגאול קרקע, לעשות התישבות, לבנות חרושת, ליצור תנאים מדיניים למען יוכל לבצע כל אלה; עם שאינו רואה את עצמו כ״אוקוּפנט” ואינו רוצה לראות כ״אוקוּפנט" את בריטניה, שא״י נמסרה לה לפקדון מטעם של רשוּת בין־לאוּמית, לשם מטרה מסויימת שבה תלוּי כל עתידנו (על השימוש הנאמן בפקדון זה, אנוּ נאבקים ואנוּ מצוּוים להיאבק בכל החזיתות המדיניות, בארץ, בתוך האוּמה הבריטית ובחזית הבין־לאומית) – עם כזה יכול לנקוט בשיטות כאלו רק בשעה שדעתו נטרפת עליו, והמוקשים שהוא מטיל הופכים למוקשים על דרכו הוא, והטירור שהוא משתמש בו הופך פרעות בתוך ביתו.

ב.

באותה קטיגוריה של אין רואים או אין רוצים לראות את הצד השני של המטבע, כלולות גם תופעות אחרות בחיינו. אם נשאר בתחומי השאלות המדיניות בלבד, הרי מלבד נושאי־הפצצות והאקדוחים בידים, שמספרם מועט, אם כי כוחם להזיק גדול למדי, רבים מאד נושאי־הפצצות והאקדוחים בשפתיהם ובעטיהם, היוצרים את האטמוספירה הרוחנית והצבורית שבה טירוף־הדעת הטירוריסטי היום וכל טרוף־דעת אחר מחר, יכולים בכלל להתקיים ולהתפתח. בלשון התוספתא הנפלאה שבמסכת שבת, אפשר להוסיף בנידון זה פרק ארוך על “אלו דברים מדרכי האמורי”. חלקים מסויימים מתוכנו, אלה במכוון ואלה שלא במכוון, סיגלו לעצמו צורות מחשבה נפסדות לצרכי השימוש בשקלא־וטריא המדינית שלנו, שאפשר לגלות בהן על נקלה סימני־לידה פאשיסטיים־נאציים או בולשביסטיים. משהו מן התפיסה הטוטליטרית, משהו מן התנופה הזריזה לקצץ קשרים־גורדיים ע״י חרבות־שפתים, שכוּרות ושאולות מתוך אותו האוצר של “המחשבה ההירואית” שאנו היינו קרבנותיה הראשונים, נתגנבו לתוך מערכות חיינו הרוחניים והיו לאבני־נגף רציניות על דרכנו. אין ברצוני לטפל עתה שוב בכל אותה פרשה עגומה של נוסחאות ובעלי־נוסחאות הקורעים לגזרים את המחנה הציוני ואת מחנה היהודים בכלל, בעצם השעה המכריעה ביותר בגורלנו המר, בכל אותם פסקי־ההלכות הסוציולוגיים והמדיניים, התלויים על בלימה, שניתנו להם מהלכים בתוכנו כאילו היו מסמרים נטועים, משום שפלוני ואלמוני מ“בני־הסמכא” פסקו כך בסיטואציות מסוימות של עולם זר ושונה. התוהו־ובוהו הנובע מזה במוחות רבים מאתנו, בהערכתם את עניני העולם והחברה, ובמוחות רבים מחוצה לנו בהערכתם אותנו – הוא גדול מאד, והסכנות הכרוכות בו אף הן גדולות. אבל ישנו דבר אחד חמור יותר – נמנעה מאתנו גם כוס התנחומין הקטנה, שבה יכול כל דור תועה ומסוכסך, התוהה על מצבו, לנחם את עצמו ולומר: אין דבר, לנו אולי אין כבר תקנה, אבל הדור הצעיר, הצומח ועולה, הדור הבא בעקבותינו, הוא ידע כבר לכלכל את דרכיו, הוא יתגבר לבסוף על סבל־הירושה שאנו גוררים אחרינו בנתיב גורלנו, ויאבק עם הבעיות בכוח עצמו ובמחשבת עצמו, ויגיע בכוחו האינטלקטואלי לידי הכרעות נבונות ונכונות. האטמוספירה החינוכית שאנו יוצרים בשביל הנוער שלנו (וכאן הרי מדובר על תחום השאלות המדיניות, ואפשר לצרף לזה במידה ידועה גם את תחום השאלות החברתיות), מעלה עליו תריסי־עינים בעודו באיבו, ומלמדת אותו לראות צד אחד בלבד של מטבע הענינים.

אין אנו נוהגים אתו כך בתחומי הפיזיקה, המתמטיקה ומדעי הטבע. להיפך, הנוער שלנו בדרך כלל, נוער משכיל הוא. בבית־הספר העממי הוא כבר לומד לדעת היטב שאם כי האדמה שאנו דורכים עליה נראית לנו כשטוחה, בעלת צד אחד ועומדת על מקומה ללא נוע, הרי לאמתו של דבר כדורית היא ומסתובבת על צירה ומסביב לשמש וכו׳, ואם כי הכוכבים נראים לנו כצעצועים קטנים התלויים על פני יריעת הקטיפה של שמי הלילה, הם עולמות המנסרים בחלל הקיום, לפי חוקי כובד ומשיכה וכו׳. אבל הוּא אינו לומד לדעת שפני החיים המדיניים אינם שטוחים ואינם צעצועים נוצצים. להיפך אנו מלמדים אותם ומשננים להם כי שטוחים הם, בעלי צד אחד, וכי אפשר להשתעשע בהם כמו שמשתעשעים בצעצועים.

כבר נגעתי קצת, בראשית הדברים, בפרשה זו. הזכרתי קטע מתוך תמונה של חיי הנוער הפאשיסטי באיטליה, שנתגלה לעיני בהזדמנות אחת. כאן המקום להשלים ולהוסיף, כי אותם הנערים הרכים אשר צעדו בסך לצלילי ה ”Juvenezza“ עמוסי רובים ומכונות־יריה, כמי שיוצא במחול, לא רק שהיו מחוסרים כוח־שיפוט עצמי (דבר שהוא טבעי בגיל זה), אלא שהם הוכנסו מלכתחילה לתוך דפוס חינוכי, יותר נכון לתוך מיטת־סדום של תנועת־נוער, שהיתה לשה את החומר הזה לפי מתכונת ידוּעה ומנעה ממנו כל אפשרות של התפתחות לקראת יכולת של הכרעה עצמית גם בימי בגרותו. חוששני לומר שתנוּעות־הנוער הפּוליטיות בכלל, בעולם ובעולמנו, משמשות מבחינה ידוּעה משתלות לגידול אנשים חסרי חרות רוחנית. וכשם שאנו מזכירים לגנאי בתולדות התרבות שלנו, את העמים השמים בתוך סד את קדקדם של תינוקות ואת רגליהם, למען עצב את צורתם לפי דפוס מלאכותי ולמען מנוע מהם את אפשרות גידולם והתפתחותם הטבעית, כך יזכרו פעם לגנאי בתולדות התרבות המודרנית את תנועות הנוער הפּוליטיות, השמות בסד את רוחם ואת נפשם של נערים ונערות צעירים, ומונעות מהם את האפשרות של התפתחות רוחנית חפשית ושל יכולת ההכרעה העצמית בבוא השעה. את פרי הבאושים של מעשה־אונס זה אנו רואים כבר כיום. אנו רואים אותו במידה לא מעטה גם אצלנו. נערים ונערות פוסקים בסך הלכות פּוליטיות, הכל לפי מתכונת התנועה שאליה הם משתייכים, והכל לפי האוריינטציה של המדריכים המטפלים בהם. אם “התנועה” אומרת “מדינה דו־לאומית” – הרי אלפי נערים ונערות עונים ״אמן״ כהד, כאילו ניתנה תורה זו מסיני: ואם ״התנועה״ אומרת ״מנדט בין־לאומי״ – הרי לא קיים כבר בשביל הנערים הללו שום דבר אחר, וכל האומר “מדינה עברית״ נראה בעיניהם כמתנכר ״ליעוד הציוני־סוציאליסטי”; ואם ״התנועה״ אומרת “טרח־טרח־טרח” – הרי בשביל נערים רבים, הנלהבים בכלל לקולות נפץ, זאת היא תורה שהם מוכנים למסור את נפשם עליה. לנערים אין משאירים כל אפשרות של מחשבה עצמית, של היאבקות עצמית על הכרתם את בעיות החיים והחברה.

סדר־חיים וחינוך שכזה מהווה סכנה עצומה בהווה ולקראת הבאות. הנה הקדיש וינסטון צ׳רצ׳יל חלק חשוב מנאומו האחרון, תוך הדגשה בלתי שכיחה, לשאלות החינוך באנגליה. בעיה זו משותפת כיום לכל העמים, באשר אותה תקופה שעברה בין מלחמת עולם אחת לשניה, שבה צמח והבשיל פרי הדמים שלה, והביאה את התופעות האיומות ביותר בחיי האנושות – עומדת בעיקרה במזל הרע של השתבשות הדרך החינוכית. במקום החינוך להכרה עצמית, לשמירה על כבוד האדם, לשלטון המוסרי של האדם על עצמו, לתבונת עולם ובינת חיים – בא החינוך לאימוציונליות מהפכנית הפורצת את כל המעצורים ואת כל הסייגים שבהם בלבד יש קיום לחברה ולהיאבקות על שינוי משטרה ותיקונו. תנועת־הנוער הגרמנית, אשר שימשה דוגמה ומופת לרוב תנועות־הנוער בעולם, ואף לתנועות הנוער שלנו, אשר החליפה את המושג “מורה” במושג “מנהיג” וחינכה את הנערים והנערות להיותם אבטומטים־“רומנטיים”, המוּנעים ע״י מנגנון היצרים בלבד, ומגיבים באופן עיוור ומשולל כל יסודות של הכרה, על לחיצת הכפתור ופקודה מגבוה – היתה ערש הטומאה, וממנה באו וצמחו כל האסונות שהתרחשו ומתרחשים בתקופה זו. אפשר לומר היום בודאות, כי יותר מכל בעיה חלקית אקטואלית אחרת, הרי בעיות העתיד של העולם, הרוצה לחזור לשיווי־משקל פנימי לאחר תום המלחמה, הן בעיות החינוך, בעיות עיצוב דמות האדם מחדש, בעיות החזרת צלם־האלהים שנמחה מעל פניו ומעל מעשיו של האדם. ואם בכל העולם כך, אצלנו על אחת כמה וכמה. באשר מצבנו כאוּמה שונה ומסובך יותר מאשר מצבם של כל העמים, ובאשר אנחנו נענשים פי שנים על חטאי־עצמנו ופי שבעים ושבעה על חטאי אחרים.

אין אנו מרגישים כלל בעצמנו, כיצד החינוך לאימוציאוֹנליות מהפכנית, ההופך את ההכרח־לא־יגונה לפרקים ל״הירואיזם", לתעודה נשגבה, המעלה את הראיה של הצד האחד של המטבע לאידיאל של גבוּרה ולתפקיד הדור – כיצד הוא יוצר בתוכנו ריזרבות לכל מיני תהפוכות־רוח והפקרות. חינוך כזה משולל מטבעו כל קריטריון מוסרי, כי אם ניתנת הרשות למעשים משוללי אחריות ושיקול־דעת למען השם, שוב אין כל מעצור בפני מעשים משוללי אחריות ושיקול־דעת למען השטן. באשר עצם כושר ההבדלה בין השם והשטן, ניטל ע״י חינוך זה. וכל המתאמן לראות צד אחד של המטבע בלבד, אינוֹ מושבע ועומד לראות אותו צד רק במטבע אחד מסוים ובלתי משתנה. לפעמים הוא רואה צד אחד של מטבע זה ולפעמים של מטבע אחר – של מטבע האבנטוריזם, ההורס ומקרקר את כל יסודות קיומנו. כי הדבר הגרוע ביותר הוא שלכסילות האבנטוריסטית יש לפעמים ארשת של אידיאליזם, של מסירות־נפש, של פטריוטיזם נלהב. ראינו זאת בגרמניה, באיטליה ובכל מקום אחר ששם נתגלה הנגע הזה. והננו רואים זאת בתוכנו, בימים העגומים האלה.

אינני יכול להכנס בפרטי הדברים, אך מן ההכרח לעמוד על ענין אחד, חשוב מאד בפרשה זו. הריב שלנו עם שלטון “הספר הלבן”, עם השלטון הארץ־ישראלי, משתקף בעיני הנוער כריב עם אנגליה כולה. לתפיסה זאת ישנן מסקנות חמורות, לא בלבד משום שהן מסרסרות את ההיאבקות הלאומית והמדינית שלנו, ממיטות עליה חשדות ומביאות אותה לידי בזיון אפילו בעיני ידידים נאמנים ביותר, אלא גם משום שהן מפתחות בהכרח הלך־רוח ניהיליסטי, חסר תקוה ותנחומין בנפשו של הדור הצעיר. כי אם אמנם אין הבדל בין ה“גויים”, וכולם שונאים אותנו במידה־שוה ויורדים לחיינו במידה־שוה – למה אנו יכולים ליחל עוד? ״תושיענו ידנו!״ – זו רק מחצית האמת. היא אמת בעיקר בחלק החיובי והקונסטרוקטיבי של בעיותינו. בחלק זה חוללה ידנו נפלאות והוכיחה שהיא יכולה לחולל עוד, אם תינתן לה האפשרות המדינית לכך. אבל מי שאומר ״תושיענו ידנו!״ בעצם הבעיה המדינית, משתמש במימרא ריטורית חסרת־שחר והרת אשליות ואכזבות. כבר דובר קצת על הדברים האלה למעלה. בידינו בלבד אין אנו יכולים להושיע לעצמנו, בפגישתנו וריבנו עם עמים גדולים וחזקים מאתנו. בידינו בלבד לא יכולנו להושיע לעצמנו, לא בוורשה ולא בקרקוב, לא בהולנד ולא בבלגיה ולא בשום מקום אחר. גם אילו לא היו מחכים היהודים עד הרגע האחרון כדי להתגונן, לא היו יכולים להושיע לעצמם הרבה. לכל היותר היו יוצרים “מסדות” מפוארות יותר, אבל “מסדה” איננה משא־נפש בשביל עם חפץ־חיים וקיום, ובודאי שאינה משא־נפש בשביל רצוננו הלאומי והמדיני בארץ־ישראל.

כאן אחת מנקודות המוקד של בעיה פנימית חמורה בתוכנו. כי התפיסה החד צדדית והעקרה הזאת של ריבנו והיאבקותנו המדינית עם בריטניה, איננה רק נחלת נערים טירוריסטים, מעטים היורים בשוטרים בריטיים ומטילים פצצות בבתי הממשלה, אלא נחלת חלקים ניכרים למדי של הנוער בכלל, שאין להם שום קשר של מחשבה ובודאי לא שום קשר של מעשה להפקרות זו. אנו חייבים לבקש עצה ותחבולה חינוכית כדי לשנות את פני המציאות הזאת, באשר מלבד הנזקים הבלתי אמצעיים שבה, היא נושאת בחובה גרעיני קלקלה מסוכנים לעתידו של הנוער הזה ולכל מסכת חייו הרוחניים, החברתיים והמדיניים. מורי בתי־הספר העממיים והתיכוניים חייבים לעמוד לא רק על מידות הידיעות של חניכיהם, אלא גם על מידות ההבחנה שלהם, האלמנטרית לפחות, באותם הענינים והשאלות שהם באים בסודם בעודם בנעוריהם. ולא זה בלבד: הם חייבים לפתוח להם. הם חייבים להפר, באמצעי הסברה מחכימים, את הלך־הרוח המשותף הזה, שמישהו רוצה לראות בו חוּש “פּטריוטי” מפותח, ולהכניס ספקות פוריים באמתות ילדותיות. הוא הדין לגבי המדריכים של תנועות הנוער שלנו. אינני יודע באיזה אופן ניתנת הסמכות לנערים שהם עצמם לא הגיעו עדיין לידי בגרות מחשבתית ורוחנית להיות מחנכים בענינים כה עדינים, מסובכים ואחראיים, שתנועות־נוער עוסקות בהם. אם אנו תובעים אפילו מאת מורה־דרדקי שידע על בוריו את המקצועות שהוא מלמד אותם ושיהיה בקי, פחות או יותר, בשבילי החינוך, בהלכות פּדגוגיה ופסיכולוגיה, על אחת כמה וכמה שיש להציג תביעה לבגרות ולסמכות רוחנית למדריכי נוער בגיל המעבר, ובענינים החורגים מאוד מן המסגרת של לימודים מדויקים ובעלי נוסחאות קבועים. בנידון זה קיימת האזהרה: ״ערבך – ערבא צריך". קודם כל חייבים המורים והמדריכים להיות מוסמכים לתפקידם האחראי. כי אם ״רבי לא שנאה – ר׳ חייא מניין לו?״ אם המורים והמדריכים עצמם יהיו אמוּנים על פרזיולוגיה נבובה ומנסרת, שאין עמה כובד־ראש וחרדת־אחריות, אם הם עצמם לא יראו או לא ירצו לראות אלא צד אחד של המטבע, אם הם עצמם יהיו נושאיה ומפיציה של התורה הזאת, שאין צורך לרצות לדעת את הצד השני של המטבע – מה יעשו הבנים ולא יחטאו? מה יעשו למען יהיו מחוסנים מפני החטא הזה, שהוא קדמוני מאד ומגרה את היצרים?

תש״ד

בכנס מיוחד של ועידת ההסתדרות הששית, בנוכחות 401 הצירים ואלפי פועלים, שמילאו את האולם, את רחבת הכניסה ואת המסדרונות, נתקבלה פה אחד החלטת האזעקה והאזהרה, בקשר לידיעות על כוונת ממשלת הפועלים הבריטית במדיניות שלה כלפי הציונות וארץ־ישראל׳ העומדות בניגוד להחלטותיה והצהרותיה, הגלויות והחגיגיות, של מפלגת העבודה, בניגוד לכל צדק אנושי אלמנטרי, ובניגוד לתוקף החוקי והבין־לאומי של המנדט.

היה זה כנס של שוועה גדולה, תוך מחאה עצומה ומרירות העולה על גדותיה; שוועה של עם, שזה עתה עבר את מדור העינויים האיום ביותר שעם מן העמים עברו פעם מאז ומעולם, שעמד הראשון במערכה נגד הנאציזם והפאשיזם, שנהרג ברבבותיו בחזית המלחמה ונשמד במיליוניו הרבים מאחורי החזית; שוועה של עם המבקש מפלט והצלה לשארית הפליטה שלו, ואפשרות של בנין מסגרת מדינית במולדתו לחייו ההרוסים והמופקדים בעולם, למען קיומו בהווה ולמען קיום של כבוד ושל בטחון לגזעו בעתיד.

מתוך נפשנו, מתוך נפש כולנו, עלתה השוועה הזאת, מתוך הרגשת אחריותנו לגורל האומה, מתוך הרגשת העלבון שבתעתועים הללו המתכוונים להעלות חיי עם שלם קרבן לכל מיני קנוניות מדיניות. אך השוועה עלתה גם ממקור אחר בכנס זה של הועידה, ממקור המקורות. שארית הפליטה עצמה השמיעה בו את קולה ע״י אחד משליחיה הלוחמים, אשר תינה מעל במת הועידה את עוצם סבלה של שארית זו ואת תוקף החלטתה להתייצב נוכח הגזירה, הזוממת לחסום בפניה את הדרך להצלה במולדת, בנשק זה שהיא חישלה לעצמה במלחמת הגיטאות ובמאבקים הנואשים והמרים עם כבשני אושווינצ׳ים וזוועות מחנות־ההסגר.

היה זה קול כאוב מארץ. המיה ממיתוס הכבשן הישראלי, המחרידה את הנפש אך אינה מובנת עד תומה ע״י אנשים שלא נתנסו בנסיונות איומים אלה. קול מעמק הרפאים של מיליונים אשר בשבילם אין שוב כל הצלה ופדות, ואפרם המפוזר ועצמותיהם החרוכות לא יודו שוב על כל טובה ולא יתקוממו שוב נגד כל רעה. אך גם קול של שרידים חיים, מעונים ונדכאים, אשר צללי הבלהות לא סרו ממשכנותיהם ומאורח־חייהם גם לאחר ה״שחרור" והנצחון, ויגון גורלם ורצון חייהם דוחף אותם בכוח עצום אל שבילי המולדת. את אלה לא יעצרו, כנראה, כל מעצורים מדיניים. אלה שקפצו מקרונות המות, שנמלטו מתאי־הגזים ומשערי הכבשנים הלוהטים, שעמדו בעינויים הגדולים של מחנות ההסגר ועבודת הכפיה – אלה יקפצו גם מתוך קרונות־המות החדשים שאיזו מרמה מדינית אומרת לדחוף אותם לתוכם, ויפרצו גם את שערי הכבשנים והמחנות, שהמנצחים בסיסמת שחרור העמים וחרות האדם זוממים להקים בשבילם בעולם החפשי.

“נזעקנו כאן – הכריזה הועידה – כדי להביע את נכונותנו התקיפה לקום כאיש אחד נגד מדיניות הגוזרת שיתוק וקפאון על מפעל גאולתנו ותקומתנו הלאומית”. נזעקה תנועת הפועלים העברית, נזעק הישוב העברי כולו, נזעק העולם היהודי, נזעק העם היהודי הנחשב עתה בעולם כ“שארית הפליטה”. הוא לא נזעק לבקש “רחמים”, באשר מידה זו נעדרת, כנראה, מן העולם התרבותי של הזמן הזה. אך הוא גמר אומר בלבו שלא יתן שוב כי יתעללו בו, כי יעשו אותו שעיר המשתלח לכל מיני תככים מדיניים, כי ישתמשו בו בשעה שיש בזה צורך ותועלת למי שהוא וירסקו את עצמותיו בשעה שנראה למי שהוא כי התועלת היא בצד אחר.

נזעקנו ואנו זועקים, ואתנו יחד זועק אותו חלק של העולם התרבותי שטרם כבה בלבו הזיק האנושי האחרון. בין כל המתרוצצים סביב הכירה הגדולה של שלל המלחמה, העם היהודי הוא היחידי הבא בתביעה של צדק, שאי־אפשר כי יהיו עליה עוררין, מלבד העוררין הבטלים הנובעים מצרות העין וקשיחות־לב. תביעתנו אינה תביעה של השעה הזאת, של “הזדמנות”, שנוצרה אגב טבח העולם, אלא תביעה היסטורית הקיימת בתוקפה כל הימים, אלא שהמלחמה הזאת והאסון שמצא אותנו בה הוסיף לה תוקף של מסקנה אחרונה, של קצה הדרך לעם גולה אשר הלאה מכאן אין בשבילו אלא כליון חרוץ או תקומה והתחדשות.

נכונותנו היא תקיפה. קודם לכל תקיפה היא נכונותנו לשלום. איננו צריכים לומר כי אין אנו ששים כלל וכלל לקראת מאבק חמור זה. אין אנו רוצים בו. שאיפתנו הכנה והנאמנה היא לבנות את חיינו בארץ הזאת ולכונן בה את עצמאותנו הלאומית, תוך הבנה הדדית ופעולת גומלין מדינית וכלכלית עם הממשלה הבריטית. על אף ההיאבקות הקשה שלנו עם הממשלה הזאת במשך שנים רבות, על אף המרוּרים המרובים שהיא השביעה אותנו בהם, אנו חדורים הכרה שאין עם מעמי העולם שיש ושיכולים להיות לנו עמו קשרים נפשיים כאלה הקיימים בינינו לבין הדימוקרטיה הבריטית מימי מנשה בן־ישראל עד היום הזה. עוד תקוה רבה עמנו שכל השמועות הרווחות יתבדו, ואלה העומדים היום ליד הגה השלטון הבריטי לא יכתימו את שמם הטוב במעשי עוול אכזריים כלפי העם היהודי, ובצעדיה הראשונים של המהפכה החברתית השקטה אשר חוללו לא יתגלו לעיני תנועת הפועלים הבריטית ולעיני כל העולם כשלטון מתעתע ומפר אמונים. אם אמנם יתבדו השמועות הללו, לא יהיה עלינו אלא לבקש סליחה על אשר חשדנו בכשרים. אך, אם יתאמתו השמועות – נכונותנו תקיפה גם למלחמת התגוננות.

לא ננהג כנערים פותים. לא נכריז מלחמה על בריטניה. לא נתעה בדרך־כסל זו להשתכר מקולות־נפץ עקרים. לא נתגרה ולא נעשה מעשים שיש בהם לעכור ולחדד את היחסים בשטחים שאינם מגופי הענינים שעליהם אנו נאבקים. אבל נלחם בכל תוקף על העליה היהודית לארץ־ישראל, על קרקע יהודית, על התישבות יהודית, ואנו נגן על אלה בכל האמצעים היעילים. אנו מצווים להמשיך במלחמה מדינית כדי לקרוע כל גזרה רעה, אך נעשה כל אשר בכוחנו לקרוע את הגזרות הללו בעצם ידינו. שרידי הגולה היהודית, הנמצאים במחנות ההסגר, המצוקים והנענים בארצות ה“משוחררות” ומופקדים לעוני, להתעללות ופרעות – יעלו לארץ־ישראל למרות הכל. הים ינוס מפניהם כאשר נס בימי משה, והגבולות יסוגו לאחור מפני הכוח הגדול הנוצר מן הצרוף הזה של יאוש ורצון קיום עז.

אנו מצווים עתה על מידה גדולה יותר של אחריות במלחמתנו זו מאשר בכל הזמנים. כל שאנו עושים וחושבים לעשות מוכרח להיות שקול ותכליתי ואסור לו שיחרוג מתוך תחומי המטרה, אנו עלולים להגיע לידי כשלון מחפיר והרה־אסונות, אם מלחמתנו זו לא תתנהל במאוחד, אם לא תהא נישאת ע״י הישוב היהודי כולו בארץ וע״י העם היהודי כולו בגולה. חוסר המשמעת; ההפקרות; הפרובוקציה מבפנים; הרצון האוילי לערוך את החשבון הפוליטי בינינו לבין עצמנו, בדרך של התחרות ברדיקליזם מילולי או מעשים משוללי אחריות, בו בזמן שאנו עומדים במערכה מדינית חיצונית חמורה מאד – אלה הם השטנים המשחיתים האורבים לנו בשעת סכנה זו.

אכן, נזעקנו כאן לא רק להזהיר את אלה שאנו עומדים עמהם בריב מדיני כבד, אלא גם להזהיר את עצמנו על דרך המלחמה הזאת. אין זו מלחמת גיטאות שמאחוריה ומלפניה שערי תקוה נעולים, ולא מלחמת “מצדה” של ככלות הכל, שבהן לא היה כל צורך לבדוק באמצעים, אלא מלחמה על תקומה ובנין, שלא כל האמצעים כשרים בה, ומן ההכרח לבדוק שבע פעמים כל צעד שאנו עושים כדי להיווכח אם הוא מקרב אותנו אל התכלית הנכספת, או הוא מרחיק אותנו ממנה. נילחם בתוקף כדי לנצח במלחמה זו, וניזהר מפני כל מכמורת פרובוקטיבית העלולה להכשילנו.

תש״ו

בביריה ניצח הצדק את הזדון, והכוח המוסרי, המתגלה בעקשנות קדושה ובנכונות למסירות נפש, את המנגנון הצבאי, האלים והמצויד בכלי־הנשק המשוכללים ביותר. חלקת אדמה זו בהרי הגליל העליון, אשר עשרים בחורים מישראל התאחזו בה, כדי להכינה ולהכשירה למקום התישבות בשביל חיילים עברים, הנמצאים עדיין בשרות של צבא הוד מלכותו ושהיו עם הצבא הזה במאבקיו הקשים ביותר, בימי כשלונו ובימי נצחונו, – מסמלת את המסה והמריבה על פני כל שטח התנגשותנו עם מדיניות הספר הלבן, ואת תעתועיה של ממשלת המנדט. כל מאבקנו מכוּון נגד הנסיון הזה לנשל אותנו מעל האדמה אשר זכותנו עליה נתקיימה ע״י כל מעלות־הקנין המצויות בעולם בכלל, ע״י המשפט המדיני, ע״י כסף, שטר וחזקה, ע״י שינוי מעשה ושינוי מראה, ובשורה הראשונה ע״י המורשה ההיסטורית, ע״י הקשר שאנו קשורים אליה בטבור חיינו, שאם ינותק חלילה אנו נידונים לכליה לאומית ופיסית כאחד.

בתולדות שיבת־ציון החדשה, אין זה הנסיון הראשון שעמדנו בו. כבר העולים הראשונים על אדמת א״י, שהיו מעטים וחלשים מאד, נאבקו עם ממשלת הזדון העותומנית, שחייליה ושליחיה היו הורסים ביום את הצריפים של המתיישבים, והם חזרו וצמחו בלילה מחדש. היתה זאת מלחמה של כוח־מוסרי נגד כוח האגרוף – וסופה של מלחמה זו מעיד עליה, לא רק ע״י הצמיחה הנפלאה של מאות ישובים חקלאים, אלא גם ע״י התפתחותם של הישובים הראשונים הללו. תחת העץ, שאפשר היה למוטטו בתנופת גרזן, באו האבן והברזל, באה הקביעות, ההשתרשות, הגידול והרציפות, באו השדות הירוקים והמניבים של ישובי היהודים ביהודה, בשני הגלילים ובשומרון.

נתנסינו בנסיונות אלה גם בממשלת “הצהרת בלפור”, בימי השלטון הבריטי. גם בימי תל־חי היינו מעטים וחלשים. קומץ בחורים ובחורות עמדו נוכח כנופיות עצומות, מזוינות ומסתערות. נפלו קרבנות, אבל הנסיון לנשל אותנו מהקרקע שנאחזנו בה עלה בתוהו, ובתחומי המריבה על הנקודה הבודדה אז, נמתחה רשת של ישובים עבריים פורחים ומניצים, תוך דינמיקה של התפתחות שאין לעצור אותה.

אין זה אלא מקרה שהמאבק על ביריה על נקודה חדשה וקטנה זו בהרי הגליל העליון, חל בימי הזכרון לתל־חי. אבל היה בלי ספק דמיון רב בהרגשה ובהלך הרוחות שהסעירו את הישוב כולו בימים ההם ובזמן הזה. הפעם בא הנסיון של נישול לא ע״י כנופיות פורעים מבחוץ, אלא ע״י ממשלת הארץ עצמה, והוא נתגלה בצורה החמורה ביותר. כדבר הזה לא קרה אפילו בימי השלטון העותומני; פרט למקרה האיבקואציה של תל־אביב בימי המלחמה הקודמת, שאז השאיר בכל זאת השלטון של ג׳מל פחה קבוצת יהודים קטנה לשמור על ה“שכונה”, לא קרה שהשלטון יתפוס נקודה ישובית שלמה, ישים את אנשיה במאסר ויפלוש אליה כאשר פולשים לאדמת אויב. זה לא קרה אפילו בימי הריגול בזכרון־יעקב, שאז עינו הסרדיוטים התורכים יהודים רבים במקומות שונים, במקרים ידועים עד מות; אבל המפקדים והחיילים של “האדם החולה על יד הבוספורוס”, אמוני העריצות של משטר מושחת ונסוג, שלא למדו לא באיטון ולא באוכספורד, וכל המסורת הדימוקרטית הבריטית היתה זרה להם לחלוטין, – על דעת האנשים האלה לא עלה אפילו, נוכח מקרה חמור כזה של ריגול בימי מלחמה, לעשות את הכלל אחראי בעד הפרט ולכבוש ישוב שלם מידי יושביו.

כיצד עשה זה שלטון צבאי בריטי? האם אבדו עשתונותיו מתוך מבוכה, או נתפס למעשה התגרות אוילית? השלטון הזה, בהיותו בלתי צודק במדיניותו ובהתנהגותו, עושה את עצמו, לעתים קרובות, למגוחך בדרכי התגובה שלו על היאבקות העם היהודי על זכותו. משום שאינו יודע מה לעשות כדי להיראות צודק, הוא נתפס למעשים המפגינים את אי־צדקתו במידה שאין למעלה ממנה. כשם שהוא יורה לפעמים לתוך האפילה, מחשדנות־שוא, או בכוונה תחילה להקים המולה בעולם, כשם שהוא מכניס עשרות אנשים, ללא ברירה וללא סיבה, לתוך בתי־הסוהר, כך הוא נדחף למעשים אפילים אחרים בגלל הרגשת האשמה שלו, ואינו יודע מה לעשות כדי להחריש אותה או להשתחרר ממנה. הוא אסר את אנשי ביריה בגלל איזה “כלב משוגע”, איזה “בלק” מסיפורו החדש של עגנון, אשר העתיק את משכנו מירושלים לצפת והביא לידי היסטריה את כל המנגנון של הבטחון בארץ. נניח שהאנשים שנאסרו היו חשודים על דברים שאינם כחוק, אבל למה פלש הצבא לתוך הנקודה הישובית, מה הכריח אותו לכבוש משק עברי, למה סירב לתת לאנשים אחרים להמשיך את העבודה ולשמור על הנטיעות הדורשות טיפול ועל הרכוש שלא יהיה הפקר? השלטונות אינם יודעים תשובה על כך, על כל פנים עד עתה לא שמענוה. אבל הישוב ידע את התשובה שעליו להשיב.

התשובה שנתן הישוב היהודי, ובשורה הראשונה ציבור הפועלים, על נסיון זה, היתה מפוארת בצורתה ותוכנה המוסרי. אף כאן, כמו בשפיים־רשפון־גבעת־חיים, לא נלכדו אנשינו בפחי הפּרובוקציה, אבל העמידו את עצמם בקומה זקופה ובחזה פתוח להגנת אדמתם הנגאלת. בלי נשק ביד. בקור ובברד ובסופת גשמים נהרו ועמדו מאות בחורים ובחורות, מאות נערים ונערות, נוכח צבא מזוין במכונות יריה וברכב־שריון, ולא נתנו שינשלו אותם מעל נחלתם. בפעם השניה, בחדשי־מאבק חמורים אלה, הוכיח הנשק המוסרי את עדיפותו על פני הנשק הברוטלי. בכוח ובהפתעה עלה בידי הצבא להוציא את עשרים הבחורים היהודיים מבתי האבן החזקים של ביריה החדשה, אשר השקיעו עמל רב וכסף רב כדי להקימם בשביל החיילים המשוחררים, אבל לא עלה בידי הצבא להוציא את הישוב היהודי מן האוהלים והצריפים שהוקמו ליד הבתים האלה. שעות מעטות לאחר שנהרסו, הם צמחו מחדש, כשם שצמחו מחדש גגות הצריפים שנהרסו ע״י החיילים התורכים בישובי היהודים הראשונים בארץ. החומר שממנו נבנו האוהלים והצריפים הללו הוא, כנראה, חזק יותר מבתי־אבן. בכל קרש, בכל יריעת־אוהל, בכל מסמר וחוט ברזל, שקוע רצון העם והחלטתו הנחושה לא לנטוש את נחלתו. אלה שנאבקו על כברת אדמה הררית זו, לא על אדמת ביריה בלבד נאבקו אלא על אדמת א״י כולה. רוח העומדים במערכה ורוח חבריהם מן הישובים הקרובים והרחוקים ורוחם של אנשי־צפת, זו היהודית האדוקה והדבקה במסורת של מסתורין ישראלי, אשר רבניה התירו לאפות פת בשבת כדי להברות את הלוחמים על תחומיה, ולבסוף רוחו של הישוב כולו, שהיה שרוי באותם הימים עם מעפילי בידיה, – כל אלה העידו כי נושא המלחמה הנטושה, הוא זה שהתבטא פעם באותו השיר הנפלא אשר נרקם בין הרי צפת ע״י ר׳ שלמה אלקבץ: “התנערי מעפר קומי!”, הכולל הכל והמבטא הכל והמסמל באופן הבולט ביותר את הדברים שהישוב והעם העברי מוכן לקיים עליו בנפשו את הצו: “ייהרג ואל יעבור!”.

זאת היא אוילות להכתיר את סיומו של מאבק זה בכינוי “נצחון”. זה היה נסיון שעמדנו בו בכבוד ובהצלחה. אבל הנצחון עדיין מאתנו והלאה. אם לא יבוא שינוי במדיניות “הספר הלבן”, עוד נכונים לנו בודאי נסיונות רבים כאלה. אבל, למדנו הפעם להכיר מחדש מהו הנשק שאנו יכולים להשתמש בו במריבה מרה זו בצורה היעילה ביותר. אם כי סימני הזמן הזה אינם מעידים כי יש למידת הצדק ערך גדול במדיניות העולם ואף במדיניות של ארצנו, נוכחים אנו לדעת שלעתים עומד בה עוד הכוח להניס מפניה את הברוטליות הגסה ואת שרירות־הלב. מפקידה לפקידה אנו חוזרים להוכחה זו, שבין כל דרכי המאבק שלנו מהווה הדרך הקונסטרוקטיבית את המשען הנאמן ביותר. ישנן הוראות־שעה גם לגבי דרכים אחרות, אך הדרך הזאת היא הוראת־נצח שיעילותה למעלה מכל ספק. אף היא דורשת לפעמים קרבנות רבים, אולם מעולם לא נכשלנו בה ותמיד יש בה סיכויים כי נבוא על זכותנו.

תש״ו

חמשת ימי הצום של נציגי הישוב העברי היו ללא ספק אחד השלבים הנפלאים בתוקפו המוסרי וביעילותו המדינית, שבמאבקנו החמור מאד על עלית היהודים לארץ־ישראל. במשך השנים הרבות, בהן אנו נאבקים עם ממשלת המנדט על הזכות הראשונית של העם היהודי לחזור למולדתו ולמלט את נפשו מן הכליה שנחרצה עליו בארצות נכר, היו גילויים שונים של עמידת גבורה, עוז ומסירות־נפש, שרישומם היה רב מבפנים ועוררו השתוממות והשתאות מבחוץ. אך שום פעולה מפעולותינו עד עתה לא זיעזעה עד היסוד במידה כה עצומה את הישוב העברי בארץ ולא עוררה הד אדיר רושם כזה בעולם היהודי כולו, ויש לשער שגם בעולם הבלתי־יהודי (בעטיה של שביתת הדואר והטלגרף היינו מנותקים כמעט מן העולם החיצוני, ואיננו יודעים אל נכון מה הגיע מהכא להתם ומהתם להכא), כמו מעשה זה. זהו מטבעה של דרך תגובה מוסרית וצנועה זו, אשר אינה מתמודדת עם אחרים ואינה באה לידי התנגשות עם אחרים, אלא אנשים עומסים על שכמם הם את כל הסבל ואת כל התוצאות של מלחמתם, ו״מקיימים על נפשם״ להיות קרבן לענין צודק – מטבעה של דרך זו, שקולה הולך יותר מקולות אדירי רעש. קודם כל היא מלכדת מבפנים, מבטלת חילוקי דעות, יוצרת רוח אחת והתאמה נפשית בציבור ובעם. כל שראה כיצד רגשה ירושלים היהודית בימי הצום האלה, כיצד היא נתלכדה פתאום, לכל עדותיה המרובות, בגוף ונפש, איש ואשה, זקן ונער, סביב חמשה־עשר נציגי הישוב השרויים בתענית העם; כל שהאזין להמית־לבו של כל הישוב ולחרדתו הרבה, מן הנקודה הקיצונית ביותר בצפון הארץ עד הנקודה הקיצונית ביותר מדרומה, משפלת החוף במערב עד סדום ובית־הערבה במזרח – מוכרח היה להעלות בדמיונו בבואה של מחזות קדומים, כאשר העיר הזאת לבשה חרדות והעם הזה נתגעש כקמה ביום סופה מפני חמת המציק של אויבים בשער. מעולם לא הזדהה הישוב במידה כה שלמה ומלאה עם שליחיו כמו בפעם הזאת, ומעולם לא הוציא מקרבו כמו הפעם כוח מלכד כזה, כוח מרומם, מסעיר ומחשל את הנכונות לעמוד במערכה הכבדה על קיום האומה ועל עתידה.

ספק אם אפשר להכריע את כף המאזנים של המאבק המדיני ע״י מעשים כאלה בלבד. אבל למעלה מכל ספק הוא, שאפשר ליצור על ידם את התנאי ההכרחי והעיקרי למאבק זה, את האחדות הפנימית של העם. כאשר קיים על נפשו גאנדי את דבר הצומות בהודו, הוא ידע בודאי היטב שע״י כך לא ינצח את האימפריאליזם הבריטי ולא ישחרר את הודו מיניה וביה, אבל בדרך לשחרורה של הודו היה זה אחד השלבים המכריעים, אשר העלה את המאבק הלאומי למדרגה מוסרית גבוהה מאוד והביא לא פעם את האימפּריאליזם הבריטי בין המצרים. הוא הדין ביחס לצומו ומותו מתוך צום של ראש עירית קורק אשר באירלנד. אולי זה לא הכריע בקרב שנמשך מאות בשנים בין שוחרי החופש האירלנדים לבין אנגליה, אך ודאי שזה החיש וקירב את ההכרעה, לאחר ששיבר מבחינה מוסרית את תוקף ההתנגדות העקשנית והזועמת של אנגליה. אנגליה הועמדה פתאום לפני תופעה מיוחדת במינה, לפני אלם־סבלו של איש זקן, אשר במשך ששים ימי צומו השמיע מבית־כלאו את קריאת־השחרור האדירה ביותר בהשמיע פעם אדם ועם מעולם. למלחמת־הכוח של המחתרת האירלנדית נתרגלה אנגליה במשך דורות והיא הגיבה עליה בכוח נגדי – וכוחה היה תמיד יותר גדול, ועקשנותה גברה עם כל התגרות נוספת. עתה נתגלה כוח שלא יכלה לענות עליו לא במשלחת עונשין, לא בתותחים ולא במכונות־יריה ובטאנקים, אלא הוכרחה להרהר אחרי מידותיה היא, עד אשר ויתרה לבסוף על עמדתה התקיפה.

גם צום נציגי הישוב וצומם של מעפילי ספּציה, שיברו מבחינה מוסרית את תוקף ההתעללות של הממשלה הבריטית במעפילי ישראל. אין זאת אומרת בשום פנים ואופן שהממשלה נכנעה, וכי לא תוסיף לשים מכשולים ומלכודות על דרכיהם של עולי ציון, אם בחופי הארץ, אם במרחבי ימים ואם בחופים שבחוץ־לארץ; אך הדבר יקשה עליה עתה מאשר לפני כן, ואם יש עם אנגליה עוד רגש של כבוד עצמי כלשהו, ואם חרדה היא באמת לשמה הטוב, אולי תשקול הרבה אם כדאי לה להתבזות בעיני העולם כולו ובעיני בני עמה היא, כדי לקיים חקקי אוון שחבר פקידים קולוניאליים חקקו אותם.

*

באֶפּיזוֹדה בודדה זו של מעצר מעפילי ספציה, השיג הצום את מטרתו גם מבחינה מדינית באופן ישר. הענין אמנם נסתבך עתה במקצת ע״י החלטת המעפילים לא לתת לפלג אותם לקבוצות נפרדות. אלה ששותפות הגורל שלהם נכפלה הפעם ע״י התחייבות תוך שותפות של סבל מיוחד וגמרו אומר בנפשם לרדת יחד תהומה, אם ימנעו מהם את העליה לארץ, זכותם היא לדרוש שלא יפרידו ביניהם. אבל מבחינה מדינית הושג הישג חשוב עם הסרת המעצר ומתן הרשות לעליה. עד עתה אינם ידועים לנו הפרטים כיצד נתפסה הממשלה הבריטית לאיוולת זו, ומספר ימים לפני סיוּם עבודתה של ועדת־החקירה האנגלית־האמריקנית, ביימה לעצמה מחזה־קלון לעיני העולם. יש אומרים שרק במקרה נגררה הממשלה הבריטית לתוך עסק־ביש זה, אשר מקורו בהסתבכות מקומית, איטלקית־פאשיסטית או איטלקית־יוגוסלבית. יתכן שכך הוא הדבר, אך המקרה הזה משתלב היטב לתוך הפוליטיקה הכללית שהיא ופקידיה נוהגים בה כלפי העליה היהודית. אין לנו לחדש הרבה בסוגיה זו. אם נחוצה היתה לממשלה הבריטית הוכחה נוספת על כך שהיהודים בארץ ובעולם כולו לא ישלימו עם כל נסיון להחניק את העליה היהודית, והם יעשו את כל אשר לאל ידם כדי לפרוץ כל מחסום אשר יושם על דרכה – היא קיבלה את ההוכחה הנוספת הזאת. אין אנו יודעים מה תהיינה המסקנות האחרונות של ועדת־החקירה האנגלית־האמריקנית. ייתכן שהשאלה הזאת תמצא לה פתרון מניח את הדעת, ולמשך זמן מסוּיים על כל פנים היא תוסר מעל הפרק, וייתכן גם שהמסקנות הללו ידחפונו ביתר רוגז ועקשנות לתוך המאבק על זכות זו. אחת חייבת הממשלה האנגלית וחייב העולם כולו לדעת: היהודים לוחמים כאן את מלחמתם האחרונה על גורלם ההיסטורי, כשגבם אל הקיר, והם לא ירפו ואינם יכולים להרפות ממנה. כל היתרים הלחים וכל העבותים החדשים אשר ינסו לכבול בהם את עלית היהודים לארץ לא יחזיקו מעמד בפני רצון העם ובפני ההכרח הטראגי שלו. לא הפעולה המשולבת של הצי הבריטי האדיר וכוחות התעופה על חופי הארץ, ולא תחבולות הציד על עולים בחופי־המוצא שלהם בחוץ־לארץ, ירתיעו את אלה שאין להם מה להפסיד אלא את כבליהם, את עלבון קיומם ואת עינויי הכליה שלהם, מלהעפיל ולעלות לארץ, בצום ובקול ובממון ובכל אמצעי מאבק אחרים יפרצו בין שדות המוקשים הללו – וזכותם הקדושה תלך לפניהם כעמוד אש ותאיר את דרכם, כשם שהלכה והאירה לפני יוצאי מצרים.

*

הנהלת הועד הלאומי של כנסת ישראל, קרעה במחי אחד את קליפת הקטרוג והזלזול, שחלקים שונים בישוב היו מקיפים בה את קיומה ואת מפעליה במשך שנים רבות, וכבשה לעצמה את הסמכות המוסרית של הנהגת הישוב ע״י הדוגמה הנעלה של מסירות־נפש מצד חבריה. היא לא תבעה, לא הטיפה, לא נתנה פקודות לאחרים, אלא היא עצמה ואלה שנצטרפו אליה מרצון, התעטפו בצום וקיבלו על עצמם סבל שהיו מוכנים לעמוד בו ביודעים עד קצו – והקץ היה ברור, לולא ניתנה הרשות לעצורי ספּציה לעלות לארץ. העם היושב בציון חש באינסטינקט הבריא שלו את משמעותם הנכונה של גילויי גבורה אלה, ונתמלא חיבה והערצה למוסד זה ולאנשיו, אשר ניחרו בהם מקודם לעתים קרובות מאוד. האחדות וההתלכדות הללו שנוצרו בימי מועד של תענית מחאה והפגנה אלה, אינן רשאיות להתרופף ולהתבזבז בימי חול של מעשה ונוכח המאבקים הרבים והחמורים, גם המדיניים וגם חישוביים הכלליים, הנכונים לנו עוד בימים הבאים. הקשר שנקשר בין העם והנהגתו, חייב להתהדק עכשיו יותר ע״י כושר פעולה ותבונה ארגונית, אשר תביא לידי פּציפיקציה פנימית של הישוב. הימים האלה לימדונו לדעת איזה כוח הוא הישוב הזה שעה שהוא מופיע כעם, שעה שהוא בחינת “ויחזק חרש את צורף, מחליק פטיש את הולם פעם”, ונער וזקן, פרועי בלורית ועוטפי טליתות מלוכדים בהמית־לב אחת ובמעשה מכוּון אחד. זאת היא שעת־כושר גדולה, פנימית וחיצונית גם יחד. ישנם גורמים רבים המעונינים מאוד להרבות מריבה בתוכנו, למען לא נהיה מאוחדים ונסתכסך איש באחיו. כשאנו מפוררים קל להכות אותנו ולהתעולל בנו – כשאנו מאוחדים נרתעת לעתים גם גבורת־הגבורים מפני גבורת־החלשים הלזו.

תש" ו

ממשלת הוד מלכותו ביצעה את אמרתה. “פעולותיה” בירושלים, בתל־אביב ובעשרות נקודות ישוביות בארץ התנהלו לפי התכנית, לפי אותה תכנית ששמץ ממנה גוּנב אלינו לפני שבועות אחדים. רוב חברי הנהלת הסוכנות, והמחלקה המדינית בראשם וכשלושת אלפים אנשים מן המשקים החקלאים ואחרים הובאו למאסר. “פעולות נרחבות” התנהלו ומתנהלות בכל הארץ, נכבשו בניני הסוכנות היהודית, נפרצו ונפרעו בניניה המרכזיים של הסתדרות העובדים, צבאות רבים, שליחי ממשלה סוציאליסטית, מצוידים בטנקים ובמכונות־משחית פלשו למשקים העברים הסוציאליסטיים, לאלה המשקים אשר חידשו את פניה התרבותיים של הארץ הזאת, החיו את שממותיה והביאו לתוך תחומיה את ברכת העבודה, התנובה והשלום, היכו, פצעו, השחיתו, והפילו חללים.

את אשר ביקשו להשיג בפעולות נרחבות אלה לא השיגו. הם נקטו בתכסיס ישן נושן, הידוע בקורות ימינו מימי גסיוּס פלוֹרוּס, נציבו של נירון קיסר… לא נגררו הפּעם אחרי התגרות זו, והתיצבו מול הצבא הפולש כמו לאדמת אויב, בחזה גלוי ובנשק היחידי שאי אפשר לתפוש אותו, בנשק ההכרה המוסרית של צדקת מאבקנו… באנשים בלתי־מזוינים, ברכוש הסוכנות היהודית, ברכוש הועד הפועל של הסתדרות העובדים, ברכוש דפוס “דבר”, בנק הפועלים, קופת־מלוה, המרכז החקלאי ובעוד כמה אוביקטים יהודים. התכסיס הזה נכשל כשלון מחפּיר… לא שברו את רוחם, ופרט לנקודה ישובית אחת – לא תפסו את נשקם.

ונכשל כשלון חרוץ עוד תכסיס אחד, זה שאנו יודעים אותו מימי הודעתו הראשונה של בווין: הרצון לפלג את מערכות ישראל, להבדיל בין “אנשים מסוימים מהעדה היהודית”, לבין הישוב היהודי בארץ בכלל. אם היה אפשר איזה מעשה שילכד את הישוב לכל חוגיו, שדרותיו ומעמדיו מסביב לסוכנות היהודית ומנהיגי הישוב – הרי היה זה המעשה שעשתה הממשלה בימים אלה. היא כבר נוכחה בודאי, ועוד תוסיף להיווכח, שחברי הנהלת הסוכנות היהודית אשר היא שמה במאסר, הם נבחרי האומה העברית, והסולידריות עמה היא כללית, בין אם מי שהוא מבקר איזה קו של פעולותיה ובין אם לאו. בישיבת הועד הפועל הציוני המצומצם יחד עם מליאת הועד הלאומי, נציגי העיריות׳ המועצות המקומיות, הקהילות השונות ובכללן גם באי־כוח אגודת ישראל, ניתן ביטוי נמרץ לסולידריות כללית זו עם נאסרי המנהיגות היהודית ועם נאסרי האלפים שנסחבו מן המשקים העבריים, והוחלט על המשך העמידה התקיפה והגאה במערכה על העליה היהודית, על העצמאות הלאומית ועל זכותו של הישוב העברי להגנת עצמו מפני כל התנקשות בחייו, ברכושו ובזכויותיו.

רוח הישוב לא נשבר בקרבו, אם כי הימים האלה הוכיחו לו לדעת שבריטניה זו, שהוא חשב את עצמו לבעל־בריתה, ושלח את בניו ובנותיו הטובים ביותר למערכות צבאותיה במלחמה האחרונה, והעמיד את כל כוחות הייצור שלו לשרות המאמץ המלחמתי – לא היתה ראויה לאמון שנתנו בה. לא רק אותנו התעו ורימו, אלא את כל עמי העולם. יותר משהיא הנחילה לעולם ולעמים כלשהו מרוח החירות שהבטיחה להם, היא קיבלה מאויביה את הרוח שאמרה כביכול לנצחו ולעקרו מן השורש… היא עצמה שימשה מופת חותך לכך, כאשר לעיניה הושמדו 6 מיליון יהודים, והיא לא רק לא סייעה להצלתם אלא סגרה בפניהם כל דרך להמלט ממלכודת המות שהיו נתונים בה… היא למדה לשקר לעיני העולם במצח־נחושה, לסלף עובדות, ולהכריז על כל עוול בוקע־שחקים, שזה אינו אלא אקט של מילוי חובה ואחריות כלפי האנושות וכלפי שלום העולם.

ואף על פי כן לא נשברה רוחנו ואיננו מתיאשים מן המערכה שאנו עומדים בה. ממשלת הוד מלכותו המקעקעת את כפרינו ואת ערינו – היא עצמה גם מסייעת לנו… היא מתכוונת להשפיל אותנו ומשפילה את עצמה. העוול שבמעשיה מביא אותה אף לידי טיפּשוּת ואבדן עשתונות גם בדיבורים וגם במעשים, המגלים את קלונה בעולם. פרטי מעשים ידועים תוך כדי “הפעולות הנרחבות” האלה, זה שהיא הכריחה רב יהודי זקן ע״י מעשי אלמות לחלל את שבתו, סחבה אותו בכוח לבית האסורים והצעידה אותו אל סף המות – לא ירבו את כבודה של אנגליה בעולם. המקום היחידי שהם יכולים להגיע לכבוד בגלל מעשים אלה, זהו ה“באזאר הערבי” והפקידות הקולוניאלית. הללו ישבחו ויהללו אותה. אבל בעולם התרבותי, במידה שישנו עוד עולם כזה, תגבר השנאה ואי־האמון לאנגליה, הקיימים במידה גדולה מאוד גם בלעדי זה. בין היהודים לא היתה קיימת שנאה לאנגלים מעולם. היינו מבקשים לה תמיד צד זכות, ואמרנו כי אלה הם מעשים של פקידות מנוונת או השתבשות חולפת של החשבון המדיני. אך מה שהיא עשתה ועושה כעת מלבּה את השנאה אליה בנפש כל יהודי בעולם ובארץ ובנפש כל ילד יהודי…

עד שנכתבות השורות האלה נתפרסמה הודעת אטלי בבית הנבחרים הבריטי. מפיו של ראש ממשלת בריטניה, נודע לתושבי הממלכה הבריטית, נודע לעולם ונודע גם לנו מה שאירע בארץ־ישראל בימים האחרונים. ממשלת הוד מלכותו נזכרה פתאום בחובות ובאחריות שמטיל עליה המנדט, אלא שמכל החובות והאחריות נזכרה רק בפרט אחד: שהיא מצוּוה לשמור על סדר ועל חוק בארץ. היא לא נזכרה בסדר ובחוק המהווים את הקונסטיטוציה היסודית של המנדט, שלשמה הוא נוצר ובעבורה הוא נמסר לבריטניה: לקדם את עלית היהודים לא״י, לקדם את התישבותם, להעמיד לרשותם את קרקעות הממשלה, למסור להם זכיונות, להתיעץ עם הסוכנות היהודית בכל הענינים הנוגעים לפיתוחה של ארץ זו. לא בזה היא נזכרה, אלא “בחובות” הנובעות ממצב אדמיניסטרטיבי הבנוי על הפרת החוקים והסדרים היסודיים שנקבעו לפי המנדט, ושלפיו היא רואה לה חובה לנעול דלת בפני העליה, להרוס את ההתישבות היהודית, להושיב את חברי הסוכנות בבית האסורים, לכבוש את מוסדותינו. נוסף לכך מצווה, כנראה, ממשלה זו, בהיותה ממשלה סוציאליסטית, לעשות קודם כל פרעות בבנין הסוציאליסטי בארץ, במשקים הקולקטיביים ובמוסדות הפועלים בכפר ובעיר. ועוד דבר: מכל ההמלצות של ועדת החקירה בחר לו מר אטלי באופן שרירותי פיסקא אחת שאינה כלולה בהמלצות, דבר פירוק הצבאות הבלתי־חוקיים. זוהי שיטה מנוסה לסנוור את עיני העולם, כאילו בדבר הנעשה עתה, ולא בהעלאת מאה אלף היהודים ולא בביטול תקנות הקרקע של הספר הלבן, היא ממלאה אחרי המלצותיה של ועדת החקירה. אף ראש המיניסטרים הבריטי סומך על הפתגם היהודי העממי ״עולם– גולם״. אבל ישנם 12 אנשים חיים באנגליה ובארצות הברית והם חייבים להגיד לעולם, למה התכוונו בדו״ח שלהם: להחרבת המשקים היהודיים או לעליית יהודים ופיתוח נוסף של הארץ.

אטלי ובווין כיוונו כנראה יפה את “השעה הסוציאליסטית”. לזעקת היהודים אין העולם מקשיב בכלל זה דורות מרובים מאוד, עתה הוא מסוגל פחות מאשר בכל התקופות להקשיב לה, עתה אין הוא מקשיב גם לזעקת עמים עשוקים ומעוולים שאינם יהודים. זהו כמובן קוצר ראיה, חלק מאותו קוצר הראיה שהביא לידי התמוטטות כללית של האימפּריה הבריטית. לורד קורזון המנוח אמר עוד לפני שלושים שנה שהודו תישמט מידי אנגליה, יען היא בוגדת תמיד בידידיה ותומכת באויביה. בהיות הענין רחוק קצת מאתנו, אפשר היה לחשוב את הדברים האלה כצוּרת ויכוח של אוֹפּוזיציה פנימית. עתה אנו רואים זאת עין בעין. מבשרנו אנו חוזים את זאת.

איננו יודעים אם יהיה בכוחנו להשיב לאנגליה את הראייה הנכונה ואת ישוב־הדעת. אבל אנו יודעים היטב באיזו פרשה אנו עומדים… נארגן, במידה שזה יהיה בידינו, את כל הכוחות המדיניים בעולם, למען יתקוממו נגד מדיניות אכזרית ושרירות לב זו. נמשיך את העליה ונתנגד לחיסול הבית הלאומי היהודי. מבחינת הכוח הצבאי ידה של אנגליה על העליונה. אבל מבחינת הצדק והכוח המוסרי – אנו מאמינים עוד שידנו על העליונה.

תש״ו

אנו חוזרים ומתנים בלי הרף את מרי נפשנו על אשר עוללה לנו בריטניה. כל יהודי בארץ ישראל וכל יהודי ברחבי העולם חורק שינים על הלבות הערלים של המנהיגים הנוכחים של האימפּריה הבריטית ועל כובד המערכה שהוטלנו לתוכה ברשעותם. אך ספק גדול אם מרבית הישוב העברי נותן דין וחשבון לעצמו מזה שמעוללים לנו מהרסינו ומחריבינו מבית. בעטיה של קבוצת אנשים קטנה, שפרקה מעל עצמה כל עול של אחריות לאומית ומתגנדרת בטירוף־דעתה ובמעשי הרצח וההרס שלה כבמעשי גבורה ובקוצר־דעתה כבמערכה על “חרות ישראל”, הגיע הישוב העברי בא״י, זו היצירה הנפלאה ששלושה דודות כמעט עמלות להצמיחה, לטפחה, ולעשותה לנחלת־תנחומין ולמקלט־מולדת בשביל שארית ישראל – אל סף התהום. קשה להבין כיצד קרה הדבר שחלק מן הישוב נתעה לראות כ“כתם של יופי” את הספחת המסוכנת הזאת שעלתה על בשרו. אין זאת אלא שהוא הוכה בעיוורון רוחני ומדיני, והוא סיגל לעצמו את התכונות הנבערות של הקרתני הגרמני, שבשעת מלחמה היה יושב ומחבק את כוס הבירה הגדולה שלפניו ומתנה מתוך טמטום את עלילות הגבורה של “אונזערע יונגען”, של “הבחורים שלנו” בשדה הקרב. אך יותר מזה מפליא הדבר איך נתפסו גם כמה מ“אנשי הרוח” שבקרבנו לתבונה קרתנית זו, ולא עוד אלא שהם חותים, – ובפה ובכתב, בגלוי וברמז – את גחלי הטמטום הזה ורואים במעשי הטירור מין “זמר” רומנטי, שקרני כבוד וגבורה יוצאות ממנו לזרוח על עתידות ההיסטוריה הישראלית. אין לא כבוד ולא גבורה בהפקרות הזאת שבחורים יהודים הפכו את דבר רציחת אנשים למעשה־ספורט; ובודאי שאין כבוד וגבורה באיולת פושעת זו, שבחורים יהודים מתפזרים על פני כל הרחובות המרכזיים של העיר העברית תל־אביב ויורים מאקדוחים, מרובים וממכונות־יריה, ללא אבחנה לאיזה צד וללא חשש שמא יפגעו אנשים, נשים וטף, ומתוך כוונה של פרובוקציה גלויה, להוציא מטר יריות נגדיות מכלי הנשק הרב והמגוון מאד של הצבא הבריטי, ולהפוך את ליל התושבים העברים בעיר העברית לליל־בלהות, עתיר קרבנות ופצועים.

על אלה אשר עמדו פעם, בימי חורבן בית־שני, נוכח חזיון דומה של השתוללות כנופיות בריונים, חסרי אחריות, באין אונים ובאין יכולת נפשית להפסיק את תעלולי החתירה והבגידה שלהם, קרא ר׳ אליעזר בן עזריה את הפסוק: “משיב חכמים אחור ודעתם יסכל”. אולם הפעם אין לנו ענין בהגדרת החזיון הזה מבחינה תיאורטית, אלא מחובתנו להעיר השכם והערב את דעת הציבור על ההגיון של ברזל המונח בהתפתחותה של מציאות זו של כנופיות בריונים בקרבנו, הנוטלות שררה לעצמן לכפות על הישוב ועל הציונות דרכי מלחמה שהם פוסלים אותם ושרואים בהם איבוד עצמי ללא דעת.

את צל האבדון שאליו הביאו אותנו הכנופיות האלו, ושהזהרנו מפניו, חזור והזהר, הננו רואים כבר עתה עין בעין. אין אנו שוכחים ואין אנו רשאים לשכוח את חלקה של המדיניות הבריטית בהתפתחות הטירור. אך אין אנו רשאים גם לשכוח את חלקו של הטירור בהתפתחות המדיניות הבריטית ובמתן עזרה ישירה וסעד למזימותיה. אין לציונות ואין לעם היהודי בתקופה הזאת נשק יעיל וחשוב יותר בהיאבקותם המדינית, מאשר הישוב העברי בארץ, מאשר הפוטנציה הגדולה של יצירה, גידול והתפתחות, המונחת בעצם הוויתו, מאשר התכונה שלו להסיע את הדלתים והבריחים ששמים עליו מבחוץ ולדחוק מפני הכוח הדינמי שלו כל מיני הגבלות וגזירות מקפחות. ואם הישוב הזה יתמוטט חלילה, יתמוטט וישבר גם כוח היאבקותנו המדינית ללא תקומה. אנשי הישוב, מכל השדרות ומכל המעמדות חייבים לדעת זאת, וללמוד קצת מלקח הימים האלה, כיצד אפשר להחניקו כאשר ישנם כוחות מסייעים לכך מבפנים. הכוחות המסייעים הן כנופיות הטירוריסטים שהביאו עלינו את המצור הצבאי שאנו נתונים בו כעת ושעלול בודאי להחמיר ולהמיט עלינו אסונות גדולים יותר, ככל שנשהה את החלטתנו לעקור מקרבנו את הנגע הזה.

אחד החברים אמר בימים האחרונים, תוך כדי ויכוח על שאלה זו: “אין מתפקידו של הדור הזה להנחיל לדורות הבאים דפים של,גבורה׳ המביאים אותו לידי הרס וחרבן – מתפקידו הוא להנחיל לדורות הבאים יסודות של חיים ותקומה, אפשרות להקים הריסותיו ולהתרומם מאשפתות”. את זה שאינו מתפקידו של הדור הזה, יותר נכון: את זה שהוא בניגוד לתפקידו, אומרות למלאות הכנופיות הפורשות; את זה שהוא מתפקידו החיוני ביותר, לא נוכל למלאות כל עוד הכנופיות האלה יעבטו את ארחות הישוב ויתקעו, לא מקלות, אלא פצצות ומוקשים עזי נפץ והרס, בין גלגלי חיינו. הרבה אחרנו כבר בביעור הבריונות הזאת מקרבנו, אבל יותר מזה אנו עלולים לאחר, אם הצבור, או חלק מן הצבור יוסיף לפסוח על שתי הסעיפים, ולא יתעשת לקום, בעוד לא איחרנו את המועד לחלוטין, נגד האויב הפנימי הזה, המכתיר את עצמו בכתר פטריוטיזם מזויף.

תש״ז

את עבודתו הפובליציסטית סיים יוסף אהרונוביץ בשני מחקרים היסטוריים, האחד על “מחייבי הגולה” והשני על “הסיקריקין”. תוכנו של הראשון מבין שני המאמרים האלה, שבאו להעריך בשעתם, מתוך פרספקטיבה היסטורית, את מראות הנגעים של ימינו, נבחן ונצרף כבר בכבשני התקופה המרה, שעברה ועוברת עלינו, ושארית האשליה, שרבים, גם ציונים וגם כותבי עברית, השתעשעו בה עוד לפני כמה שנים, כי הגולה היהודית באירופה היא שתישאר החולשת על הגורל היהודי לעולמי עולמים וכי ארץ־ישראל עלולה להיות רק “מרכז נוסף, אחד מני רבים”, לא רק נהרסה מבחינה עיונית, אלא נמתח עליה גזר־דין טראגי ומצמית מבחינה מציאותית ביותר. אחרי השואה הגדולה שנתרחשה על יהדות אירופּה, היה ברור לכל בר־דעת, שהפרק הזה, ככל שהוא נוגע ליהדות אירופּה נסתיים, ואת האדמה המקוללה הזאת, שבה קבורים עצמותיהם ועליה מפוזר אפרם של ששה מליונים יהודים טבוחים ונשרפים, לא יפקוד שוב כל רוח של סליחה ותנחומין; על כל פנים לא ייתכן הדבר שמישהו מתוכנו יעלה במחשבתו איזו אפשרות שהיא של פיוס וטיפוח אשליות חדשות של ארגעה והמשך קשרים בין יהודים לבין “חקל דמא” שעליו נערכה הילולא של זועות ויסורים כה איומה לעמנו. ואכן, לגבי רובה המכריע של שארית הפליטה היהודית נסתיים הפרק הזה. אלה שהיו באותו מעמד טראגי, ובעיניהם ראו ובאזניהם שמעו ובנפשם חשו את חוסר האונים של מיעוט משולל הגנה, הנגרף בהמוניו בשבולת המשטמה והרצח, אותם רודף קול אחד הקורא להם: ברח! צא מעמק הבכא הזה, מלט את נפשך ואת נפש ילדיך, הנותרים או העתידים להולד, אל מקום שבו אתה יכול להשתחרר מאימת הזועות, בו אתה יכול ליצור לעצמך עתיד של קיום חפשי, ובו אתה מסוגל לחשל לעצמך כלי־הגנה למען לא תהיה מופקר לעלבון, להתעללות ולרצח, באין פוקד ועוצר – ואצל תשעים אחוזים מאלה אין בזה שמץ של ספק כי לברוח – פירושו לארץ־ישראל, פירושו תקומת מולדת ליהודים בארץ הזאת.

ואעפי״כ נשארו עדיין כמה וכמה דוברי ציבור המטיפים לא רק לתוספת פיזור של שארית הפליטה היהודית, אלא המבקשים אפילו פשרה בין “החתירה לעליה” לבין ריסטבראציה של חיי היהודים בפולין ובארצות אירופה האחרות. אין ליחס חשיבות, כמובן, לשרידים הנידפים של הטריטוריאליסם, המוסיפים לגלגל עד היום בגלובוס, כדי לגלות ארצות לא נודעות, ה“מוכנות” לקלוט את הנידחים היהודים. אבל קשה מאוד להבין כאשר מחוגי הקונגרס היהודי העולמי יוצאות מפעם לפעם עצות ותביעות, המנסות למתוח גשרים בין העבר היהודי בגולה לבין העתיד, באותו הנוסח עצמו שידענו אותו לפני השואה, כאילו כל מה שאירע בינתיים אינו אלא מין קמט שאפשר ליישר אותו ע״י המגהץ של “זכויות” ו“ערובות” –ועולם כמנהגו ינהג. ולא זו בלבד. דבּרי “השומר הצעיר”, שבימים הרותחים של הטבח היהודי כאילו הסתלקו מן ה״פרוגנוזה" של קימוּם הגולה היהודית, החלו לדשדש שוב באותה פרשה. “הדרך לארץ־ישראל היא ארוכה. אני גורס מאמצי עליה ואיני גורס את סיסמת הבריחה”– אומר מ. יערי בועידת “הברית העולמית של השומר הצעיר”. ובמקום אחר בנאומו הוא מפרש קצת יותר את הרעיון הזה: “חתירה עקשנית בכל הדרכים לעליה ארצה, ומתוך נאמנות למשטר החדש והדימוקרטי אשר קם בפולין ובארצות שונות באירופה. כי כשם שהרכושנות כרוכה באנטישמיות ופרעות, התבססותם של המשטרים הדימוקרטיים היא סיכוי וערובה לעקירת כוחות השחור והריאקציה” וכו׳. אמנם אין הפעם אצל מ. יערי אותו הבטחון המוחלט שדגל בו בשנים הראשונות למלחמת העולם השניה, כאשר ניבא לריסטברציה של חיי היהודים בגולה, ותיאר בודאות מדעית את תהליך התעודדותם והתנערותם מאפרם ותקומתם של יהודי פולין ויהודי ארצות אחרות באירופה המזרחית. לעומת זה נוסף עתה נימוק בעל תוקף חדש. הממשלה הפולנית וממשלות ארצות אחרות באירופה קשורות עתה, כידוע אל “חבל־הגרר” של רוסיה הסובייטית, ומכיון שכך הרי אלו הם “משטרים דימוקרטיים” שיש בהם ממילא “סיכוי וערובה” לשלום היהודים בארצות הללו. לפיכך צריך אמנם “לחתור” לעלות ארצה, אך אין צורך להיחפז ואין ״לברוח״, ויש להסתדר גם שם “מתוך נאמנות למשטר החדש”; כלומר: “הן ולאו” בנשימה אחת ובמשקל אחד, כי הרי מפני שריפת הגוף יש “ערובה” במשטר, ולשריפת הנשמה אין לחשוש כלל, היא תהא חנוטה ושמורה, כשם שנחנטו ונשמרו כל הנשמות היהודיות שהגורל הסתיר אותן תחת כנפיו של אבי המשטר הזה ברוסיה.

קשה לומר שיש בדיאלקטיקה זו הבנה כלשהי של מציאות, בה נתונה היהדות בזמן הזה׳ ובעיקר זו שבארצות אירופה המזרחית והתיכוניות. קשה לומר שיש בה שמץ מאותות הלקח שכל יהודי באשר הוא שם, שעיניו לא הוכו בסנורים, או מחמת עצלות הלב, או מחמת בלבול דוקטרינרי, חייב להסיק מהנסיון המר שעמדנו ועודנו מוסיפים לעמוד בו, לא רק בכל אותן שנות שלטון הנאציזם והפאשיזם, אלא מהנסיון של דורות ובעיקר מן הנסיון האקטואלי בתקופה הנוראה שלאחר המלחמה הזאת, כאשר נהפכנו לאסקופה נדרסת תחת רגליו של כל עריץ “דימוקרטי” ו“סוציאליסטי”. אין צו מוסרי, אין צו לאומי ואין צו סוציאליסטי ואין צו פוליטי ומעשי יותר חשוב ויותר קדוש בשביל שארית הפליטה היהודית מאשר הבריחה, זה השלב הראשון של ההעפלה. ברח לך בן־אדם! ברח־לך בן־אדם יהודי מתוך ההפיכה הזאת, שבכל חילופי השלטון והמשטרים לא נשארה בה אף פינה צרה ביותר לתנחומין ולבטחון בשבילך. והלואי והיו בורחים בעוד מועד, לפני דור ולפני שני דורות; והלואי והיו מאזינים לקול האותות, שחזרו ונשנו במחצית הדור האחרון והיו בורחים. האם לא ישמעו לקול האות האחרון האיום הזה?

בשורות המעטות שהקדים פינסקר למחברתו “אויטואמנציפציה” נחרתו דברי נצח על לוחותיה של תנועת השחרור היהודית: “עברה צרת השוד והרצח ובאה שעת מנוחה אחריה, ורודפים ונרדפים יכולים לשאוף רוח כמעט רגע. בינתיים מושבים הנודדים – יהודים – בעזרת אותו הכסף עצמו שנקבץ למטרת היציאה – אל הארץ אשר יצאו ממנה! והיהודים שבמערב למדו שוב לשאת חרפת מחרפיהם, כאבותיהם בדורות שעברו. הזעם אשר פרץ כלהב על עלבוננו – נהפך לגשם של אפר, ההולך ומכסה את פני האדמה החמה. עצמו נא, עצמו עיניכם והחביאו ראשכם כבנות יענה – לא יארכו ימי שלומכם, אם לא תשתמשו ברגע־המנוחה החולף, למען מצוא תרופות יותר שלמות מאלה הפליאטיביות שמרפאים להבל את עמנו האומלל זה אלפי שנים”. תמונת הזמן בו נכתבו השורות האלו היתה שונה קצת מתמונת הזמן הנוכחי, ואף תמונת הצרה שפינסקר מדבר עליה היתה שונה בהרבה מזו שהתרחשה עלינו בתקופה זו. מספר היהודים שנרצחו ונשדדו בפרעות רוסיה, בשנת 1881, ספק אם הגיע אף לאחוז אחד מעשרות האלפים של אלה אשר נרצחו ונשדדו לעינינו ולעיני כל העולם בשנות המלחמה האלו. וכשפסקו “הרעמים” של הימים ההם באה תקופת מנוחה מדומה שנמשכה שנים לא מעטות, ולא היה זה נורא כל כך, כאשר בסוף המאה התשע עשרה, שעה ששמש הליברליזם והדימוקרטיה עמדה בצהרי שמי האנושות ואפשר היה לקוות, כי לא יעבור זמן רב וקרני האור יתפשטו על פני כל הארצות והמדינות, נתעו אנשים להאמין כי “שעת המנוחה” לא תחלוף מהר. עתה, אחרי רצח ששת מיליונים יהודים והריסת כל יסודות החיים והקיום של שארית הפליטה, לא באה “שעת מנוחה” כלשהי, ובצהרי שמי התקופה הזאת אינה תלויה שמש צדקה של ליברליזם ודימוקרטיה, אלא אימה חשכה גדולה, ומשטמה מפעפעת מכל מעינות תהום רבה ועומדת למחות את שארית התרבות האנושית וקודם כל את שארית ישראל. ואיך ייתכן הדבר שבשעה זו יקומו מתוכנו אנשים, שלא בלבד שאינם קורעים את שרידי קורי־העכביש המטשטשים עוד את כושר הראיה וההערכה הנכונה של מציאות היהודים בארצות נוד, אלא מוסיפים לטוות קורי־עכביש חדשים נגד עיניהם ומשיאים אותם להתנחם באשליה של “נאמנות למשטר” מסוים? אתמהא. כולנו תמהים.

*

“תהיינה לנו הרבה עליות ולא מעט ירידות; ועלינו להיות מוכנים לקבל גם את הרע, כשם שנקבל את הטוב, לאמור: לא להתיאש. מהיכן נשאב אמונה לעמוד בה בימים הרעים – מתוך מציאותו של הישוב בארץ־ישראל”. פסקא זו הלקוחה מסופו של המאמר על “מחייבי הגולה”, יכולה בעצם לשמש פתיחה לפרשה השניה שבה מסיים יוסף אהרונוביץ את עבודתו הפובליציסטית, למאמרו על “הסיקריקין”. אף תוכנו של מאמר זה עומד ונבחן עתה במבחן מר מאוד של התקופה. לידתו עתה, כשם שהיתה לידתו בימי חורבן הבית־השני, הוא ביאוש, בחוסר אונים נפשיים להשגב באמונה וברצון קונסטרוקטיבי, ובכניעה ליצר ההשמדה העצמית, הלובש בתקופות היסטוריות מסוימות, תגא של “גבורה”. ההיסטוריה, כמובן, אינה חוזרת על עצמה לעולם בצורה מדויקת, אך סימני־ההיכר העיקריים טבועים בחזרותיה, ולעתים אנו נדהמים לקרוא בדברים שנכתבו לפני אלפים שנה, פרקים של מאורעות העוברים לנגד עינינו. כשיוסף בן מתתיהו בא לתאר את דמותם של הסיקריקין הוא כותב: “הם היו רוצחים את האנשים בעצם היום ובראש חוצות העיר ובחרו להתערב ביום מועד בקרב ההמון החוגג, בהסתירם תחת בגדיהם חרבות קצרות ובהן המיתו את אנשי חרמם, וכאשר נפלו האנשים חללים, היו הרוצחים צועקים חמס יחד עם כל ההמון, ועל כן נחשבו לאנשי אמונים ואיש לא יכול לגלותם. יוחנן הכהן הגדול היה הראשון אשר נשחט בידיהם ואחריו נרצחו אנשים רבים מדי יום ביומו. ועוד יותר רע ומר מהאסונות היה הפחד המר אשר נפל על פני כל” וכו'. כמובן, אין זה דומה בדיוק נמרץ למה שקיים אצלנו כיום, ואעפי״כ משתקפת בקטע קצר זה בבואה מוכרה לנו מאוד מן המציאות הנעוה של תקופתנו. אף בתקופה מחודשת זו של השתלטות הסיקריקין ברחובנו, היה זה כהן גדול שנשחט על ידיהם בראשונה. אז, באותו ליל שבת האומלל, לא רק שנהרג איש אמונים ואיש תרומות, שנועד ע״י שר האומה לצאת ולבוא לפנינו, אלא שנשברו באותו לילה הכלים המוסריים של חברתנו, והחל האסון הגדול העושה בנו שמות מבפנים ומבחוץ עד היום. אפשר, כמובן, להבין לרוחם של ראשי דת ואנשי ציבור שונים אשר ניסו להשקיט את מצפונם ע״י התעלמות מן המאורע הזה, ע״י הכחשתו, ע״י הנחות פוסקות שדבר כזה לא ייתכן שיקרה בתוכנו, כי “יהודים אינם רוצחים” ואין לחשוד בהם חלילה גם בשעה שרואים אותם “רצים וסכין בידם ודם מטפטף”. אבל הם עשו לא שרות של דוב, אלא שרות של שטן לישוב ולאומה, שעה שהוציאו מעיקרא דדינא שטר טשטוש ומחילה, ונתנו לאחראים לפשע דמים זה להסתתר מתחת לאמתלא של “עלילת דם”. עתה אין כבר צורך כלל להשקיט את המצפון; עתה נרצחים יהודים בידי יהודים בראש חוצות, ביניהם נער בגיל של 16 שנה, שהמשפט הפלילי החמור ביותר אינו מוציא על שכמותם פסק־דין של מות – ואיש אינו זע ואיש אינו נע, לא הרבנים הממונים על ה“לא תרצח” שבעשרת הדברות ולא ראשי העדות וראשי הקהילות וראשי העיריות, ואף לא הציבור בכלל הממונה על ה״לא תרצח" שבצו־החיים והמוסר של חברה מאורגנת החרדה על קיומה. איש אינו זע ואיש אינו מוחה, בעוד שעל אחד משלהם שנידון למות ע״י השלטונות מתגלגלות מידות הרחמים ומרעישות שמים וארץ תוך בקשת חנינה. עתה חוטפים אנשים ושודדים בנקים בראש חוצות, ובמעמד קהל רב, מבלי שמישהו יעמוד בפרץ, ומבלי שיחרד העם חרדה אמתית על מעשי הרוצחים והמחבלים האלה ההורסים את חייו הכלכליים ואת החיים המוסריים של ילדיו, הנצורים על נקלה במצודה של אבנטוּריזם ומעשי־הפקר.

כל זה נוגע לסיקריקין מבפנים, ל“שלב השני”, (שהוא פועל־יוצא טבעי והכרחי מן “השלב הראשון” של אנרכיה מדינית ומעשי פרובוקציה מחושבים ומתמידים כלפי חוץ) והוא עלול בודאי להחמיר ולאבד כל מעצור, כל עוד לא יתעשת הציבור לראות את עוצם הסכנה שבתופעה זו לקיומו ולעתידו. הסיקריוּת, שככל שהיא מתגלה בתוכנו אינו אלא חזיון של חיקוי, ואין לו שרשים בתרבותנו ובמציאות הממשית שאנו חיים בה בעולם ובארץ, מבחינה מדינית וחברתית, קיבלה את עידודה גם הפעם ממאורע חיצוני של התקופה הזאת. אלה הממשילים משלים על הבלתי־נמשל והרוצים ללמוד דבר מתוך דבר שאינו דומה, הם תמיד קצרי־בינה וקצרי ראות, והם גורמים בכל מקום לליקוי המאורות בעולם. תנועת הפרטיזנים, שהיינו עדים לה בימי המלחמה האחרונים בהרבה ארצות, בפולין ובצרפת, ביוגוסלביה וביוון, עשתה בודאי שירותים חשובים לכוחות הצבא העצומים, שנחלצו לשבור את מטה עוזם של הנאציזם והפאשיזם. התנועה הפרטיזנית של היהודים בגולה, אף היא הסתייעה בעובדה זו של מציאות חזית מלחמתית כבירה מלפניה, כדי להציל ולמלט כל כמה שאפשר יהודים מן המות הבטוח בשטחי הכיבוש הנאצים. אבל לא תיתכן בשום פנים ואופן תנועה פרטיזנית לוחמת כשלפניה מערכה צבאית ערוכה נגדה בלבד, ואין לה כל מערכה צבאית שהיא יכולה לסייע לה או להסתייע בה. במקרה זה אפשרית פרטיזניות יהודית רק ממין אחד, זו המתבטאה אצלנו בהעפלה, המסייעת ליהודים למלט את עצמם למולדתם או לתחומין הסמוכין למולדתם. לעומת זה, פרטיזניות לוחמת בנשק נגד כוחות צבאיים סדירים, לא בלבד שהיא חסרת תכלית וכמוה כהתאבדות לאנשים המשתתפים בה, אלא שהיא מכשילה ומאבדת את המערכה המדינית של האומה כולה. ככל שיש אהדה לפרטיזניות סיקריקית מזוייפת זו מצד איזה חלק שהוא של ציבורנו, היא נובעת מהאינפנטיליות השכיחה תמיד בקרב ההמונים המגיבים על דברים באינסטינקט בלבד ונהנים הנאה רבה משובבות קונדסית, בעיקר כשהיא מכוונת כלפי אובייקט שיש להם סיבות מספיקות להתמרמר עליו. וישנה עוד סיבה שמנעה עד עתה מאת הציבור, אשר בראשית הופעת החזיון של סיקריות בישובנו הסתייג ממנו הסתייגות מוחלטת, לעמוד בהסתייגות זו ולהוציא ממנה את כל המסקנות, עם התפתחות כנופיות הטירור בארץ. יוסף אהרונוביץ, במאמרו המנתח את תקופת הסיקריקין הקדומה, מתעכב בפיסקא אחת על השגיאה הפאטאלית שעשו בימי הבית השני מנהיגי המרד האחראים כאשר “סיפחו על צבאותיהם את החבורות המאורגנות של הסיקריקין, אם משום שחשבו לרסנם ע״י כך ולהפסיק את מעשי הרצח שלהם מבפנים, או אולי האמינו שהללו, כאנשים מועדים למעשי רצח, ייטיבו להלחם יותר מאחרים. ואולם משנספחו הסיקריקין למורדים וקיבלו נשק ודרכי מלחמה, התמסרו ביתר תוקף להרס הפנימי”.

אף זה כמובן אינו דומה בדיוק למה שמתרחש בתקופה הנוכחית, אבל דמיון ידוע יש בכל זאת. לא כדאי להתעכב על הפרשה הזאת בפרטות. המבין יבין. מבחינה רוחנית על כל פנים, הכניס הציבור לתוך תחומי המלחמה הפוליטית שלנו נגד מדיניות הספר הלבן גם את הגורם השלילי והמכשיל הזה, והוא לא חלה ולא הרגיש כי כל העושה כך, או שהוא מזדהה עם מעשיהם, למרות כל הגינויים שבעל־פה, או שהוא מזהה את מעשיהם עם האחריות הישובית והציונית שאנו נושאים בה בהיאבקות זו. בכל אופן תהיה זאת דרישה מופרזת מאוד מאת העולם החיצוני, אם נדרוש ממנו כי ידע להבדיל הבדלה דקה זו, אילו מעשים נעשים על דעת הישוב והציונות ואילו נעשים בניגוד לדעתם ורצונם.

אבל להשלמה מוזרה זו עם מציאות כנופיות בריונים בתוכנו, ולאדישות הציבור כלפי הפורשים, ישנם עוד שני מקורות:

האחד הוא הפחד. אלה המשבחים את “הגבורה” שבמעשיהם, הם בעצמם מוגי־לב – וכדי שלא להודות בכך, הם מעמידים פנים כאילו יש עמם נימוקים פטריוטיים עמוקים וקדושים, המצדיקים את מעשיהם. כאן חוזר ונשנה שוב, והפעם בדיוק נמרץ, אותו חזיון שנתגלה בימי השתוללות הסיקריקין ערב החורבן של הבית השני. ״אבא סיקרא – מסופר באגדה – ראש בריוני ירושלים, בן־אחותו של ר׳ יוחנן בן זכאי היה. שלח לו, בוא אצלי בצנעא. בא. אמר לו: עד מתי אתם עושים כך וממיתין את האנשים ברעב? (כי על כן הם שרפו אז את אמברי הבר שהכינה לה האומה לימי מצור וניתצו את בארות המים, כדרך שהם עושים עתה – י. ל.) אמר לו: מה אעשה, אם אומר להם דבר יקטלוני“. מפני ה״יקטלתי” הזה מפחדים עכשיו רבים, ולפיכך הם בוחרים לילל עם הזאבים, לפיכך הם נותנים להם כסף, או נענים למעשי הסחיטה שלהם ונותנים, או שמביטים בשתיקה על מעשי הרצח והשוד הנעשים לעיניהם, מבלי כל התערבות, ואף מבלי כל רצון של גינוי ואזהרה תקיפים.

והמקור השני הוא ספקולציה מעמדית. ישנה שכבה ציבורית “נכבדה” מאוד המביטה בדאגה רבה על גידולה הארגוני והתעצמותה הקונסטרוקטיבית של תנועת הפועלים העברית, והיא רואה ברצון את קיומו של כוח־מחץ פאשיסטי שיעמוד לשרותה, ובשעה ידועה תוכל להשתמש בו כלפי פנים. לפיכך מטפחת שכבה זו את הבריתות זה שנים רבות, ופורשת עליה את כנפי חסותה ה“מוסרית” בכל הזדמנות. כשהשעה דורשת לגנות היא מגנה בחצי פה, וכשהשעה דורשת לפעול היא חרדה מפני “מלחמת אזרחים”, ומוצאת לה אלפי נימוקים אחרים להשתמט מכל פעולה. אשר אירע אצל “כל הגויים” אירע גם “בבית ישראל”. אותה מחשבה אוילית שהניעה שכבות כלכליות מסוימות לטפח את הפאשיזם באיטליה, בגרמניה ובארצות אחרות, הניעה את השכבות האלו לגדל אותו גם כאן – וכשם שלא ידעו שם כי הן מגדלות בתוך חיקן נחש אשר בסופו של דבר יטיל את ארסו גם בהן, כך אינן מבינות זאת השכבות האלו כאן. מה שהתרחש ומתרחש בזמן האחרון בארץ, עשוי אולי לפקוח קצת את עיניהן. אך האם פתחו אותן כבר? – בזה יש להטיל ספק.

כמובן, כל זה לא היה בא, לא היה מתפתח ולא היה לובש את הצורה האיומה שלבש, לולא מלכות רומי הרשעה, שכאז גם היום היא חותה את הגחלים ועושה כל אשר בידיה כדי ללבות את האש. כשם שבביאולוגיה, התנאים המקומיים והפריפריים באורגניזם מסוים הם המסייעים במידה רבה להתפתחותם ולהתרחבותם של קני־חידקים ממאירים שונים כך גם בפוליטיקה ובחיי חברה מסייעים התנאים הללו לגילויים ממאירים של שחיתות ובריונות. וכשם שבביאולוגיה, כשרוצים לבער את הקנים הללו, מן ההכרח לתקן את התנאים וליטול את מקור תזונתם וחיותם, כך גם בפוליטיקה ובחיי חברה. אבל גם בביאולוגיה וגם בפוליטיקה ובחיי חברה דרוש עוד דבר אחד – דרוש רצונו של האורגניזם להתנגד ולהבריא. בלי רצון זה – גם התנאים המתוקנים לעתים קרובות לא יועילו. בענין שאנו דנים בו אין אנו שליטים בתנאים, אבל אנו יכולים להיות שליטים ברצון. וכל עוד לא יהיה ברור לכולנו כי הבריתות פסולה ומזיקה בכל המקרים וללא כל הבדל מי ההולך בדרכיה – לא נוכל להתגבר עליה. עלינו להתגבר תחילה על הנחה נפסדת אחת, על ההנחה כי “יש שאתה מתעלם”, כי יש ואתה מכשיר מעשים כושלים ומכשילים, כשהם נעשים ע״י אחרים. כל האומר כך הורס מבחינה עקרונית כל תחום מבדיל בין איסור והיתר, באשר הוא נקלע ממילא לתוך ויכוח לא על ה“מה” אלא ה“מי”, וויכוח זה אין לו סוף, ואי־אפשר להגיע ממנו לידי כל מסקנא המציינת בבהירות את הדרך שעלינו ללכת בה, או שאנו חייבים להימנע מלכת בה.

תש״ז