רקע
דב סדן
מבחר כתבי ־ קבוצה א ־ תוכן ומבואות מאת דב סדן
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

צילום של לופבן

לופבן.jpg

לופבן-2.jpg

 

יצחק לופבן


I. מתולדותיו

נולד בדֶמביצה (מערב גליציה) בט׳ אב תרמ"ח (1888). אביו אליקים גצל, היה סוחר־יערות מכובד וידוע כנאמן בדיבורו. תלמיד חכם, בקי בספרות המחקר העברית מימי הבינים (ממשפחת רבנים, שספר היוחסין שלה הגיע עד אברבנאל). אמו, רחל, היתה בת ר׳ אברהם לייב פולאנד, חסיד קנאי ולוחם לצדק בקהילתו. אבי־אביו, ר׳ יהודה אריה לייב, היה למדן גדול, קיבל סמיכות לרבנות, מתנגד ומראשוני תנועת חיבת ציון בגליציה.

לופבן למד ב“חדרים” ובבית־המדרש. נודע כ“עילוי” מילדותו, ואבי־אמו לא נתנהו לעסוק בלימודי־חול, למען יתמסר כליל ללימודי הקודש. ואכן, בעודנו נער כבר ידע לופבן להרצות בבית־המדרש בש"ס ופוסקים, כלמדן מובהק. אך רוח הזמן חדר אליו לבית־המדרש. החל לקרוא בסתר ספרות אסורה (“אהבת ציון” של מאפו וכיו"ב) ושקד באופן פרטי על השכלה כללית. במשך הזמן הצטרף בגלוי לתנועת “השחר”. בן 16 ערך בבית־הכנסת אזכרה להרצל, למרות התנגדות הרב וראשי הקהילה — וההתנגשות אף הביאתו למאסר קצר, בעוון הפרת הסדר הציבורי.

בשנת 1908 הצליח להשיג סכום מועט להוצאות הדרך לארץ־ישראל, ולאחר שקנה בטריאסט כרטיס־אניה ליפו — כתב לאביו מכתב־פרידה והודיעו על עלייתו.

בארץ התחיל לעבוד כפועל חקלאי במושבות, והצטרף למפלגת “הפועל הצעיר”. זמן־מה עבד בירושלים במערכת “הצבי”, כעוזר לאליעזר בן־יהודה. בשנת 1910 נסע לשווייץ והיה שומע חפשי לפילוסופיה במכללת ציריך. ב־1912 נקרא טלגרפית לארץ, לעריכת חוברות מדעיות עממיות בהוצאת “לעם”.

בתרע“ד השתתף עם יוסף אהרנוביץ בעריכת “הפועל הצעיר”. וכשהוגלה אהרנוביץ מצרימה, במלחמת העולם הראשונה, בגלל נתינותו הרוסית, מילא לופבן את מקומו בעריכת העתון (כנתין אוסטריה, בת־בריתה של טורקיה, הושאר בארץ). כשנסגר “הפוה”צ”, ערך הוצאות פריוֹדיות שונות — שבהן ניתן ביטוי לרחשי התנועה והישוב בשעת־החירום. בימי הגירוש הכללי מיפו ות"א, התגורר לופבן בעין־גנים.

אחרי הכיבוש הבריטי בדרום הארץ, פעל לופבן בארגון הישוב מחדש, והיה סגן חבר הועד הזמני, וכששבו החיים בארץ למסלולם, היה ציר אסיפות הנבחרים א׳—ג׳, חבר ועד החינוך של ההנהלה הציונית, כנציג ציבור הפועלים, וציר בכמה קונגרסים ציוניים. חבר מרכז מפלגת “הפועל הצעיר”, ומאז האיחוד עם “אחדות העבודה” — חבר מרכז מפלגת פועלי א"י.

בתרפ"א, אחרי השתתפותו בקונגרס הציוני, יצא לעבודת ארגון ותעמולה בפולין וערך בווארשה את העתון “פאלק או לאנד”. לאחר מכן ערך בברלין את העתון “ארבייטס פאלק” וכתב גם בעתונים אחרים באידיש, גרמנית ופולנית.

כשהתפטר אהרנוביץ בתרפ"ג מעריכת “הפועל הצעיר”, נתבקש לופבן לחזור לארץ — ומאז ועד ימיו האחרונים היה עורכו של העתון.

במשך שלושים שנה הביאו גליונות “הפועל הצעיר” את מאמריו ומסותיו של לופבן, שנתחבבו מאד על הקוראים, ושימשו מופת לפובליציסטים כימי דור שלם. מיצירותיו של לופבן הופיעו מזמן לזמן גם ב“השלוח”, “התקופה”, “מאזנים” ועוד.

תרגם לעברית את שני כרכי הספר “נפוליון” לאמיל לודוויג, ערך את ספרה של עדה פישמן “תנועת הפועלות בא”י", כמה חוברות של הירחון “אחדות העבודה” ואת ארבעת ספרי “דברים” — אוסף מאמרי חיים ווייצמן, בהוצאת “מצפה”, 1934.

זמן קצר לפני מותו ערך והוציא את הקובץ “ארבעים שנה”, ליובל ה־40 של השבועון “הפועל הצעיר”.

נפטר בתל־אביב, ו׳ אלול תש”ח (10.9.1948).


׀׀. בקו־השחר

א.

נהר־הסאַן שחצה את מדינת־הכּתר האוֹסטרית, הקרוּיה בּשם הבּדוּי גליציה ושהיה כּקו־פילוּג בּין מזרחה שעיקר אוּכלוֹסיתוֹ העיד על קריעתוֹ מעל אוּקריינה וּבין מערבה שעיקר אוּכלוֹסיתוֹ העיד על קריעתוֹ מעל פּוֹלין, היה גם כּקו־הפרד בּין יהוּדיה. המתבּוֹנן מקרוֹב אינוֹ יכוֹל להתעלם משוֹני סמוּי יוֹתר, ביחוד בּמנטליוּת, אך גם המתבּוֹנן מרחוֹק נבלט לפניו שוֹני גָלוּי יוֹתר, בּיחוּד בּהתפּתחוּת. וַדאי, אוֹתוֹ תסבּיך זרמים ונפתוּלים חילחל את המסגרת כּולה, אך לא חילחלה בּמידה שוָה וּבאוֹפן שוה.

ההבדל הזה ניכּר למי שיבחוֹן דרכּם של זרמי־יסוֹד ראשוֹנים, החסידוּת וההשׂכּלה וּמלחמתם, משני עֵברי הסאַן. מזרחוֹ נראֵה כּחזית של בּיצוּרים עזים של ההשׂכּלה, כּנגד בּיצוּרים עזים של החסידוּת והמלחמה בּמערכה רצוּפה וּפתוּחה, ואילוּ מַערבוֹ נראֶה כּשׂדה־כּיבּוּש של החסידוּת שננעצוּ בּוֹ כּיסי־פּלישה של ההשׂכּלה והמלחמה בּמערכה פּסוּקה וּפּארטיזנית. התפיסה המצוּיה של מַסַע־ההשׂכּלה מבּרלין דרך פּראג וּוינה למזרחה של אירוֹפּה היתה מחייבת מַעבר, שתחילתוֹ קראקא וטרנוֹב ורישא והמשכוֹ לבוּב וּבּרוֹדי וטרנוֹפּוֹל, אך בּאמת המַסע לא היה כּקו־הרכּבת אלא כּמעט כּהיפּוּכוֹ, בּאוֹפן שניתן לוֹמר, כּי ההשׂכלה בּמערבה של גליציה היתה כבת־קוֹל ממזרחה.

ההבדל הזה ניכּר גם למי שיבחוֹן דרכּם של זרמי־יסוֹד אחרוֹנים, הטמיעה והלאוּמיוּת, ומלחמתם משני עברי הסאַן. ממזרחוֹ של הנהר היוּ היהוּדים נתוּנים בּין הסַדן של רוֹב אוּקריינים נשלָטים וּבין הפּטיש של מיעוּט פּוֹלנים שליטים והמתיחוּת הזאת היתה תוֹספת־סיוּע להקדים את בִּישוּלוֹ של גיבּוש ההכּרה הלאוּמית ותכניתה המדינית, והוּא גוֹרם שחסר ממציאוּתם של היהוּדים ממערבוֹ של הנהר, ושעל־כּן נראה גם פּה היחס כּבין קוֹל והדוֹ.


ב

התפּתחוּת זוֹ, שמתוֹכה נראוֹת תנוּעת ההשׂכּלה והלאוּמיוּת בּמערב גליציה כּביכוֹל כשלוּחוֹת מזרחה, היא גם שגרמה ליחוּדם של המרכּזים המעטים והבּוֹדדים אשר לזרמים האלה, וּלחיש וּל אָפים של נוֹשׂאיהם. תכוּנוֹת אלוּ בּוֹלטוֹת בּיוֹתר בּמרכּז־המרכּזים, שבּוֹ הזרמים האלוּ נתלכּדוּ בּחינת אֵם ויוֹרשתה. הכּוָנה היא לטאַרנוֹב, שחישוּל האוֹפי הזה נתגבּש בּה כּדי דפוּס ונוֹסח, הניכּרים בּדרכּם של בּני־השפּעתה. בּתוֹך האיפּרכיה הגדוּלה של החסידוּת, שנשענה על בּתי שוֹשלוֹת, — ליז׳נסק ורוֹפּשיץ שנוֹספה עליהם דינוֹב וּלימים צאַנז — ננעץ פּה, בּטאַרנוֹב, קנה המתנגדוּת שנציגיו הקיצוֹניים הוּא מכּאן טיפּוּס כּשל ר׳ שבח אלמוּגין, שתחילתוֹ מגיד של מתנגדים וסוֹפוֹ, מסַייע לחוּג משׂכּילי טרנוֹפּוֹל (בּנוֹ הוא החכם ר׳ שׂמחה פּינסקר ונכדוֹ הוּא בּעל האוטוֹאֶמַנציפּציה) וּמכּאן טיפּוּס של רבּי של מתנגדים. על רוֹבד המתנַגדוּת נוֹסַף רוֹבד ההשׂכּלה וּנציגיה שוֹנים, למן הטיפּוס הרציני כּשל נפתלי קרל בעל “הבּיכּורים” עד הטיפּוּס המשעשע כּשל מרדכי וַיסמַן־חיוֹת, וּבינוֹתם מי שהרצינוּת והשעשוּע נתמַזגוּ בּסגוּלת־כּשרוֹנוֹ כּחטיבת־חמדה של הוּמוֹר — מרדכי דוד בּראַנדשטטר, ושלשתם, כּחבריהם עמידתם כּבר בּתחוּמה של ראשית ההתנערוּת הלאוּמית, ומחיצתם המשוּתפת, מחיצת “השחר” ועוֹרכוֹ סמוֹלנסקין, תוֹכיח. ועל רוֹבד ההשׂכּלה נוֹסף רוֹבד הלאוּמיות וּנציגיה שוֹנים, וּכבר בּוֹלט בּהם חלקם של בּני־לעז, בּין אלה שהניחוּ תלמוּדם בּבית־המדרש וקנוּ השׂכּלָתם בּסתר — לייבּוש רפאל׳ס, הוא ליאוֹן קלנר, מראשוֹני המצטרפים להרצל, בּין אלה ששוּב לא ידעוּ את בּית המדרש ותלמוּדוֹ אוֹ ידעוּהוּ בּקצה המַזלג ועברוּ בּגָלוּי בּשערי־הגימנַסיה בּעירם וּבבוֹאם לעיר־המכלָלָה בּיחוּד בּוינה, נאחזוּ בּמַעגָלָה של התנוּעה הלאוּמית הצעירה, בּיחוּד אגוּדת “קדימה” והביאוּ בשוֹרתה לחבריהם בּעירם. משלוֹשת ראשי הנציגים של השכבה הזאת, שדיוֹקנם ניבּט בּנוּ מתמוּנת הכּנסיה הבּזילאית, אברהם זאַלץ, אדוואַרד שוואָגר וזיגמוּנט בּרוֹמבּרג־בּיטקוֹבסקי, נוֹדע הראשוֹן כּנפש הפּוֹעלת של תנוּעת “אהבת ציוֹן”, שניסתה גם בּמעשׂה של התישבוּת — מוֹשבת־מַחנַיים האוּמללה — ולוֹחם על זכוּתה בּפני הרצל, והאחרוֹן שהיה גם ממנהלי מַחנַיים נוֹדע כּמשוֹרר, עוֹרך, פּדגוֹג.

טאַרנוֹב ו“אַהבת ציוֹן” נעשׂוּ בּתוֹלדוֹת הציוֹנוּת בּגליציה כּשמוֹת נרדפים, והנה טאַרנוֹב זוֹ על רבדיה ו”אַהבת ציוֹן" הם־הם שהיוּ כּמוֹקד־ההשפּעה על סביביה, וּביחוּד על המחוֹזוֹת הקרוֹבים לה, כּנקוּדת־הליכּוּד של כּל הניצוֹצוֹת שנתלבּו בּעיירוֹת אשר בּמערבה של גליציה וכל חזיוֹן נחשב לא יבוֹאר בּלעדי ספירת־ההשפּעה הזאת וּמרכּזה.

ו“אַהבת ציוֹן” היתה גם סמל ליחסים בּין האינטליגנציה והעם — הפּרקליט, שבּא מהשׂכּלת־לעז, היה נשׂיאָה של אגוּדה, אשר חבריה היוּ משׂכּילים ואדוּקים, וּמיסדה של מוֹשבה שבּוֹניה חרדים, ושוֹני־היסוֹדוֹת העלה גם הכרח־התנגשוּת גם הכרח מזיגה. והדרך הזאת על ניגוּדיה קיימה עצמה בּכמה גלגוּלים — הרי הקבוּצה של יעקב מאיר (מאַכּס) ביננשטוֹק וּזאב (וילהלם) בּרקלהאמר ויצחק (איגנאצי) שיפר, שאפילוּ אתה בּוֹדק לשוֹנוֹת כּתיבתם וענינם אתה רוֹאה, בּיחוּד בּראשוֹן וּבאחרוֹן, גם הדבקוּת בּלשוֹן־הנכר, גם השיבה ללשוֹן־העם, בּיחוּד לשוֹן־ דיבּוּרוֹ.


ג

הרי לפניך, בּקוים כּוֹללים, דרכּה של טאַרנוֹב, שהשפּעתה היתה על סביביה וּביחוּד על עיר כּדמבּיצה, שהיתה מבּחינה זוֹ כּפרבּר שלה. וּבבוֹאך לדבּר על בּני דמבּיצה ושכּמוֹתה, וראש להם יצחק לוֹפבּן, שהיתה בּהם יד ההשפּעה הזאת ודרכּה, ראוּי לך לזכּוֹר את שׂחוֹק־הניגוּדים וההשלָמה הזה שבּין האינטליגנציה והעם, שאם תרצה תוּכל גם לפרשה כּניגוּד בּין בּני אינטליגנציה־מקרוֹב־בּאה, חניכי גימנַסיות וּמכלָלוֹת, וּבין בּני אינטליגנציה־מבּית, חניכי חדרים וּבתי־מדרש. כּי הניגוּד, שנתגלָה בּ“אַהבת ציוֹן” בּין הראשוֹנים שהבינוּ את שיבת ציוֹן למעשׂה ועוֹדדוּה אך לא היו בּין העוֹלים וּבין האחרוֹנים שדרשוּ הלכה למעשׂה ונכשלוּ גם בּשל הניגוּד הזה, נתגלָה לימים אף בּתנוּעה הקטנה אך חשוּבה “השחר” שהגדרתה היתה: הסתדרוּת הבּחוּרים התלמוּדיים אוֹ: חוֹבשי בּית המדרש. היתה זוֹ תנוּעת נוֹער שקמה מקרב האינטליגנציה המקוֹרית, בּחוּרי בּית המדרש, שחשוּ בהוֹלם־השעה ועל־כּן הקדימוּ את בּני־גילם, בּחוּרי הגימנַסיוֹת. שהרי וַדאי לא מקרה הוּא, כּי לא חברי האגוּדוֹת הגדוֹלוֹת של הסטוּדנטים הציוֹנים אלא חברי האגוּדה הקטנה הזאת, העמידוּ מתוֹכם את חבוּרת־העוֹלים, חוּלית־חיבּוּר לָעליה השניה. בּחוֹברת “השחר” פּרטי־כּל מהקוֹנפרנציה השניה של האגוּדה הזאת, שיצאה בּהוֹצאת “נייע פאָלקס־צייטוּנג” בּרישא בּעריכת מזכּירה נפתלי זיגל דראָהאָבּיטש, תרס"ח) אנו קוֹראים: “בּלי רעש וּבלי המוּלה נהיה דבר גדוֹל. התאַספוּ הבּחוּרים מכּל קצוֹת גליציה בּפינה קטנה (האסיפה נתקיימה בּרישא ב׳ חוֹל המוֹעד פּסח תרס"ח) כּדי להתיעץ על דבר מצבם וצרכיהם ולברוֹא להם אוֹרגניזציא. אוֹת הוּא, כּי לא פּרסוּם יחפצוֹ הבּחוּרים — כּמוֹ שמאשימים אוֹתם אחדים — אך עבוֹדה ממשית, לא פרזוֹת כּי אם פעוּלוֹת. מי פּילל לפני שנים אחדוֹת כּי יבוֹא יוֹם, ויתאַספוּ בּחוּרי בּית־המדרש והקלאוּזים לאסיפה לדבּר על־דבר ענינים כּלָליים? מי האמין כּי אלה הנרדפים, אלה “החשוּכּים” יתעוֹררוּ פּתאוֹם לחיים ולעבוֹדה? " מדברי מיסדה של התנוּעה, משה ויזנפלד, ניכּרת תגבּוֹרת ההכּרה העצמית: “וגם ערך הבּחוּרים התנַשׂא והתרוֹמם הרבּה על־ידי תנוּעת “השחר”. לפנים חשב לוֹ כּל נבער מדעת לכבוֹד לבזוֹת את בּחוּרי בּית המדרש ולהתל בּהם והיתה לוֹ זאת לתהלה, והיוֹם לכל הפּחוֹת מבּיטים על הבּחוּרים כּעל אנשים מוֹעילים, כּעל בּנים טוֹבים לאוּמה הישׂראלית. וגם אנחנוּ מצדנוּ התחלנוּ להסתכּל יוֹתר אל מַצבנוּ, אל תעוּדתנוּ בּחיים ואל חוֹבתנוּ לעם היהוּדי. וּככל מה שהננוּ מתבּוֹננים יוֹתר ויוֹתר אל תכוּנת הבּחוּרים, כּכל מה שהננוּ מתעמקים בּשאלת עמנוּ, הננוּ בּאים לידי הכּרה, כּי רק הבּחוּרים הם הם היהוּדים היוֹתר טוֹבים, הלאוּמיים היוֹתר מצוּיינים, וכי רק המה הנם היוֹתר מוּכשרים מכּל חלקי האוּמה הישׂראלית להיוֹת נוֹשׂאי דגל התחיה והתנוּעה הציוֹנית וכי רק הם־הנם האֶלמנט היוֹתר בּריא והיוֹתר רענן ביהדוּת”. האם לא נשמע מתוֹך הדברים האלה כּמין צלילה של תנוּעת־הנוֹער אשר קמה לשנים בּרחוֹב היהוּדים בּגליציה, והכּרתה העצמית מצאה אישוּרה בּהגדרתוֹ של מ. בּוּבּר, כּי הנוֹער הוּא שאַנסַת־האוֹשר הנצחית של האנוֹשיוּת. ואם בּיקוֹרת־ימינוּ רוֹאָה בּהכּרה זוֹ יהרה, הרי דעתה נסתרת, בּמקוֹם שההכּרה העצמית הזאת יוֹתר משהיא בּאה כתביעת־זכוּת היא בּאה כּמילוּי־חוֹבה. וכך היתה דרכּה של תנוּעת הנוֹער שלנוּ, בּין בּדיוֹקנה המוּקדם והאינטוּאיטיבי יוֹתר — העליה השניה, וּבין בּדיוֹקנה המאוּחר והתוֹדעתי יוֹתר — העליה השלישית ואֵילך. והחבוּרה הקטנה הזאת, “השחר”, כּשם שהיתה כּבלי־משׂים חוּלית־חיבּוּר לדוֹר שלפניהם, אלה אנשי “אַהבת ציוֹן” בּני עיירוֹת מערב־גליציה, שהתחלצו לעלוֹת לארצנוּ ולהאָחז בּה, כּן היתה כּבלי־משׂים חוּלית־חיבּוּר לדוֹר שלאחריהם, זרם הנוֹער מעיירוֹת מזרח גליציה וּמערבה, בּיחוּד בּני “השוֹמר הצעיר” שנישׂאוּ על גלי העליה השלישית. ואָכן, העליה השלישית הזאת מבשׂריה היוּ חבוּרוֹת קטנוֹת, כּחבוּרת “חלוּצי ציוֹן”, שקמה בּבּרוֹדי בּיזמת יוֹסף אהרוֹנוֹביץ, וחבוּרת אנשי “השחר” וכן יחידים שנחלצוּ וּבאוּ לארצנוּ. והרי קו מציין הוּא לחבוּרת “השחר” ורצינוּתה, אם ימים לא רבּים אחרי שנשמעה הכרזה זוֹ של הכּרה עצמית, נראים חבריה בּארצנוּ — הרי איש דמבּיצה, יצחק לוֹפבּן, שנעשׂה מראשי הפּובּליציסטים של תנוּעת העבוֹדה ועוֹרכוֹ של “הפּוֹעל הצעיר”, הרי איש יסלא, בּריש מלר, שנוֹדע בּשם דב קמחי כּסוֹפר, מוֹרה, עוֹרך (אַגב בּאסיפה ההיא הוּא פּוֹתח דבריו: “בּתחילה אתנַצל על שאני מדבּר זרגוֹנית”); הרי אַנשי טאַרנוֹב יהוֹשע ויחזקאל בּרנדשטטר ואריה ליכטינגר הנוֹדעים כּחקלאים ועסקני־ציבּוּר. הרי איש דמבּיצה צבי ווֹלף נאמַן הקרקע והשמירה העברית ואחרים. וגם לימים, בּעליוֹת הבּאוֹת, נראים פני בּחוּרי “השחר”, שהפליגוּ בּינתים כּקוֹדמיהם למחנוֹת אחרים, ועיקרם בּמחנה־העבוֹדה, הרי איש דמבּיצה דניאל לייבּל, סוֹפר ועסקן, עוֹרך וחוֹקר; הרי איש־מוֹשציסקה נפתלי זיגל, מוֹרה ומוֹ”ל, מחבּר ספרי לימוּד; הרי איש־בלזא יוֹסף פאַלק, משוֹרר וּבעל מסוֹת; הרי אברהם כּהנא (אַבר"ך) סוֹפר ופוֹלקלוֹריסטן ואחרים. אך עיקר ענינינוּ עתה הוּא הציוּן, כי חבוּרת “השחר” העמידה מחלוּצי העליה השניה.


ד

אם נחזוֹר מעט לאסיפה ההיא נשמע כּמה דברים של ענין. מכּאן על אַהדה — אברהם זאלץ “עוֹבד בּמחננוּ”, הקהילה תוֹמכת: “גם המתבּוֹללים הסכּימוּ לתת לנוּ בּאָמרם: אלה הם צעירי העתיד”. מכּאן על איבה — “הסתדרוּת הבּחוּרים היא אוֹרגניזציה אי־נוֹרמלית, הבּחוּרים עוֹבדים את עבוֹדתם בּסתר, שלא יטילוּ עליהם חשד האבוֹת, חשד בּעלי הבּתים וכן הלאָה”. מכּאן יחסי קירבה עם הסטוּדנטים — הנוֹער האקדימי הציוֹני בּטאַרנוֹב רשם את “השחר” שם בּספר־הזהב; מכּאן יחסי ריחוּק מהם — “איננוּ רוֹצים למסוֹר בּידי הסטוּדנטים את הנהגת העבוֹדה, איננוּ חפצים לסמוֹך עליהם”. הפרוֹגרמה נגדרת בּתוֹרת התאחדוּת הבּחוּרים התלמודיים לתכלית השתלמוּת על יסוֹד הפּרוֹגרמה הבּזילאית וּמטרוֹתיה הרמת מצבם בּחוֹמר וּברוּח וחינוּכם בּרוּח לאוּמי ואירוֹפּאי; זיקתה להסתדרוּת הציוֹנית היא זיקה ישרה לוַעד הפּוֹעל הציוֹני בּקלן, שׂפתה עברית וכשׂפת־עזר אידיש. המלחמה להגדרה העצמית ולעצמאוּת היא נמרצת — מענין כּי הסירוּב לתלוּת בּהסתדרוּת הציוֹנית הארצית בּא מתוֹך בּיקוֹרת הטיפּוּס המבוֹלָל של העסקן הציוֹני המצוּי: “כבר ראינוּ איזה נוֹאמים הוּא (הדיסטריקט) שוֹלח למקוֹמוֹת חסידים, רוּבּם אנשים מגוּחכים, שיוֹתר שהם עלוּלים לעשׂוֹת תעמוּלה בּעד הציוֹנוּת, הם מוּכשרים לבזוֹת אוֹתה— — אין אנחנוּ יכולים למסוֹר עצמנוּ לאנשים הכּוֹתבים אלינוּ בּשׂפה שאין אנוּ מבינים אוֹתה”. אבל הויכּוּחים כּבר מַראים בּקיעים, בּיחוּד בּנקוּדת־המַגע עם “פּוֹעלי ציוֹן”, (ואָמנם סוֹפם של חברים הרבּה שנבלעוּ בּתוֹכם), והמשתלשל ממנה בּענין אידיש (ההצעה להוֹציא את “השחר” גם בּאידיש נדחית לא בּלבד מתוֹך טעם של עיקר אלא גם מתוֹך העוּבדה, שכל החברים מבינים עברית; היתה גם הצעה לבקש שיתוּף עם “רביבים” של י. ח. בּרנר ונדחתה. אַגב, בּרנר כּתב רשימת בּיקוֹרת על כּתב־העת “השחר”).

כּללוֹ של דבר: לפנינוּ תנוּעת נוֹער יהוּדית־מקוֹרית לפי הרכּב חבריה — תלמידי־בּית־המדרש, שהציוֹנוּת והלשוֹן העברית היא להם כּהנחה טבעית מוּבנת מאליה, והם שוֹאפים לתרבּוּת עברית הקלוּטה רוּח כּללית, וּמגינים על יחוּדם מתוֹך בּיקוֹרת הטיפּוּס המצוּי של הציוֹני, וגם הציוֹני הצעיר בּכלל זה, שלא חש בּסתירה שבּין סיסמתוֹ הלאוּמית וּמציאוּתוֹ הלוֹעזית. היתה זוֹ תנוּעת־מעבר שהכשירה את חבריה להכּרה עצמית, זקיפוּת קוֹמה, חוֹבת־ההשלָמה העצמית. אם דוקא בּחבוּרה זוֹ נתעוֹררוּ חלוּצי־עליה — היתה זוֹ מַסקנה של הרצינוּת היצוּקה בּעצם התנוּעה.


ה

הרי המסגרת והמצע לראשית גידוּלוֹ של יצחק לוֹפבּן, שהיה מראשי הנפשוֹת הפּוֹעלוֹת בּחבוּרה זוֹ. ממרחק־הימים אפשר ונתמַה, כּי בּאסיפה ההיא נמסרה ההרצאה על העתוֹנוּת לבּריש מלר, הוּא דב קמחי, ואילוּ ההרצאה על התעמוּלה נמסרה ליצחק לוֹפבּן, אך אנוּ שהיינוּ רגילים לראוֹתוֹ סוֹפר ועוֹרך נעלם מעמנוּ, כּי היה בּוֹ כּוֹח־ארגוּן. וראוּי כּי נשמע עתה את הרצאתוֹ הקטנה כּפי שהוּבאה בּפרטי־כּל ההוּא (עמ׳ 14—15) והמעידה על אוֹמרה כּי ידע להביא סדר וּבהירוּת בּמַטרה

חברים נכבּדים! תנאי הכרחי לכל הסתדרוּת היא תעמוּלה טוֹבה וּמסודרה. על־ידי התעמולה יתפּשט הרעיון וירכּוש לו מַעריצים. ואצלנו לא היתה תעמולה מסודרה כּלל. לא היה (היו) לנו נואמים ואורגניז־ טורים מוכשרים שיסעו בּכל ערי גליציה ויעמלו למען רעיוננו ועל־כּן לא התפשט רעיוננו כּדבעי. אבל לא זה הוא עיקר החסרון. הרע הוא, כּי גם שם (בּמקום) אשר נעשתה תעמולה למען “השחר” נעשתה בּלי מַטרה ראשית, בּלי שיטה ובלי סדר, ותחת להועיל הזיקה הרבּה. החברים אשר עמלו בּין הבּחוּרים לא ידעו להתהלך עמהם, איך לדבּר אתם ועל־ידי־זה גרמו הפסד מרובּה להסתדרותנו, כי הוסיפו הבּחורים להתרחק מאתנו ולהתנַגד לשאיפותינו.

מן הנחוץ הוא, כּדי להנהיג את התעמולה כּראוי, למען שתוכל להביא את התועלת המקוּוָה ליסד לשכּה־תעמולית שתעודתה תהיה

א) לעבּד שיטה ופרוגרמה בשביל התעמולה.

ב) ליסד על יד החבורות סניפים להלשכּה שיודיעו להלשכּה המרכּזית מן הכּוחות המוכשרים לאַגיטציה.

ועל־ידי־זה תתפשט עבודתנו על פּי סדר ושיטה".

בּתוֹך הפּרטי־כּל אנוּ שוֹמעים כּי הנשׂיא, משה ויזנפלד מַציע למסוֹר לוֹ ללוּפבּן “לעבּד את הפּרוֹגרמה התעמוּלית וישלחנה בּמכתבים חוֹזרים לכל וַעדי הגלילוֹת” והצעתוֹ מתקבּלת וכן אנוּ שוֹמעים כּי בּין הערים שנקבּעו בּהן וַעדי גלילוֹת נמצאת גם דמבּיץ וּבראש הוַעד יצחק לוּפבּן, והוּא וַדאי קיים את העבוֹדה שהוּטלה עליו אך לא התמיד בּה ימים הרבּה, שנשמע לדברי משה ויזנפלד, שנעל את האסיפה בּדברים תמים אלה:

— — עלינו לזכור את ירושלים על ראש שמחתנו. הנכם יודעים, אחים יקרים, כּי הישוב בּארץ־ישראל מתפּתח ויש היום היכולת לכל יהודי להתישב שם, לא רק לשם האידיאה בּלבד, אלא גם לשם הרויח כּסף, למען עשות עסקים טובים. החובה מוטלת אפוא עלינו לנסוע לפלשתינה. הנני מודיעכם, חברים יקרים, כי חברנו מר יונגרוירטה אשר עבד אתנו אֶשתקד על הועידה, נסע ארצה ישראל להשתקע שם. בּשם כּל האסיפה אני מבּיע לו את בּרכתנו העמוקה, וברכתנו זו תלוה אותו בּדרכּו בּלכתו לארצנו (מחיאות כפים). נשתדל נא גם אנחנו לצאת בּעקבותיו ונסע לפלשתינה כּי היא מַטרתנו האחרונה, זה הוא המקום הנועד בשבילנו. הלא תדעו כּמה בחורים התגוללו עד עתה בחוצות וינא וברלין ויבקשו למו מטרה בחיים. הגיעה העת שכל אותם הבּחורים יסעו לארצנו. עשו חברים את דרכּכם לארצנו! התאַמצו ליסד שיירא של חלוצים שיסעו שמה, שיעבדו בארץ אבותינו, כּל אחד בּמקצוע שהוא בּקי בּו.

אנחנו הבּחורים באהבתנו הגדולה לארץ אבותינו נוכל לפעול הרבּה לתחית ארצנו. התעוררו, אֵפוא, לעבודה ולמעשה! ובטרם ניפרד אסַיים בּבּרכה הישנה: לשנה הבאה בּירושלים (מחיאות כּפּיים סוערות).

דברי נעילה אלה שיצאוּ מלב נכוֹן, לב נשׂיא האגוּדה ההיא — הוּא עצמוֹ לא זכה לבוֹא לארצנוּ אך נאמן לה עד אחריתוֹ המרה, בּיחוּד כּראש הקרן הקיימת — נכנסוּ ללב נכוֹן, והקריאה הזאת — יצחק לוּפבּן היה מראשוֹני הנַענים לה, ואָמנם אוֹתוֹ חבר יוּנגרוירט הוּא היה פּוֹזיציה חשוּבה בּדרך חייו. ולא יצאוּ ימים הרבּה וקוֹלוֹ של לוּפבּן נשמע בּין הנוֹער בּגליציה בּמכתב גלוּי שׁעשׂה רוֹשם. וּמעשה שהיה כּך היה: אחרי שנה, בּהיוֹת לוּפבּן כּבר בּירוּשלים נתגלגלוּ לידוֹ גליוֹנוֹת של הירחוֹן הפּוֹלני של הנוֹער הציוֹני בּגליציה “מוֹריה” וּבאחד הגליוֹנוֹת מצא כּתבה מעיר מוֹלדתוֹ דמבּיצה והוּא החליט להגיב עליה בּפנייה גלוּיה: אל אַחיוֹתי בּגוֹלה. (“מוֹריה”, לבוּב, שנה שביעית, גל׳ 5—8׳ ספּטמבּר 1909, עמ׳ 178—179).


ו

המכתב עצמוֹ נתחבּר וַדאי בּעברית, שכּן מערכת מוֹריה מפרסמתוֹ בהערה, כּי היא נוֹתנת אוֹתוֹ בּתרגוּם פּוֹלני. ואנוּ בּבקשנוּ להביא עתה את המכתב ההוּא, כּבר ניכּרים בּוֹ סימני סגנוֹנוֹ שידענוּ אוֹתוֹ לימים, אין בּידינוּ אלא לעשׂוֹת תרגוּם־של־תרגוּם. הוּא פוֹתח דבריו בּהערה, כּי קרא את הכּתבה ההיא בּרוֹב ענין —

שכּן הנני, רחמנא־ליצלן, חניך העיר העלובה הזאת, וצללי העבר הישנים התחילו אופפים אותי ופחד אחזני… לא אדע, אם אתם בגולה מסוגלים בכלל להרגיש כּשם שאני הרגשתי בקראי את הכּתבה הזאת, שיש לה יותר אופי של נקרולוג. — “קל להזכּיר” — אַזכּרת מתים! — משהו שלא היה קיים מעולם. עודני זוכר אחיות יקרות! עודי מזכיר לי לפעמים את הגולה, החלומות וההזיות, המתפּקעות כּבועות סבון!. ..

לא כּתב אַשמה אני מביא כּנגדכן, אולם חפצי להגיד את האמת.

בעבודתכן לא היתה מעולם רצינות, מעולם! ועל כּן אינה נושאת פּרי. גוף בּלי נשמה אין לו חיים! ואם אפילו נמצא לפעמים אחד, שנהג רצינות בתפקידו, הרי החריב את עצמו בּגופו וברוחו בּגלל היותו אחד, והאחרים, כּביכול, תומכיו ועוזריו, דוקא אלה “בּעלי המַדים” פּעלו לפי נימוקים אנוכיים או העמידו פּנים של עשיינות שקודה ועל־הרוב היו כּאלה, שלא היתה להם השגה כּלשהי מה פירושו של יהודי.

ולשוא אתן מצטערות, אחיות אהובות! עם ישראל לא הפסיד בהם כּלום, וכן ארץ־ישראל אינה צריכה לחלוצים כּאלה, כּי הלָלו עשויים רק לגרור את הגלות הנה.

פּסימיסטים נעשו בּעלי־ההזייה האלה, לא ייפּלא הדבר, הלא כּן עתה האָפנה, קוראים את ניטשה ונעשים “אריסטוקראט רוחני” ומביטים מגבוה על זה… “משחק הילדים”. “המפלגה כובלת אותי” — אמר לי אחד מהם, עוד בּטרם הסירו את כּובע־התלמיד עם האות גימ"ל. היה זה בּחורף בּערב, שוטטתי עמו אָנה ואָנה, הבּטתי בּתמהון בעיניו, הכּרתי מה ריח נודף מזה. . . “יקברו המתים את מתיהם.”

ואתן עם הקומץ הקטן שלכן, אילו רציתן לעבוד ברצינות, יכלתן לעשות יותר, מאשר בּהמון בּן־מיליונים של “כּובעי סטודנטים” כּאלה.

פּסלוּת העשׂיינוּת המדוּמה והחשבת המעשׂה האמיתי; בּיקוֹרת ההשתמטוּת וחשׂיפת כּיסוּייה וגילוּי חיפּוּייה; העמדת הכּל על הקוֹמץ הנאמן שכּוֹחו גדוֹל וּמַכריע משל ההמוֹן האינרטי — עד מה ניכּרת מתוֹך הדברים האלה הפּגישה בּין חניך “השחר” ובּין העליה השניה, עד מה ניכּרת עצם תנוּעת “השחר” כּחוּלית העליה הזאת.

מאת דב סדן

המלצות קוראים
תגיות