א: דמות הקסם

קשה היתה הדרך למן הפסיעות הראשונות. טורח, משא וריב. התלבטות מבעל-פעור אחד למשנהו. היאבקות עם המציאות המתעקשת. לב מלא אמונה ואהבה מבפנים – ולבבות אטומים וקֵהים כברזל מבחוץ. כנפי-דמיון משיקות ומחזות-יצירה נפלאים מכאן – ומציאות פעוטה, זחלנית ולעג-שאננים מכאן. ההיסטוריה חוזרת: דור מדבר, ועדת קורח לא מתה; האדמה לא כסתה על האנשים הרעים והמטומטמים אשר מאז ומעולם:

“לא נעלה!”

ואישיותו של הרצל, משכמה ומעלה, קורנת בטהרת הר-העברים, בזוהר של רצון כביר, הנכנע על-כרחו לפני הרפיון אשר מסביב, לפני חוסר-היכולת…

זוהי התמצית. “אלה הדברים”. כבושים ומלאי-צער מעֵבר מזה ופרקי-תנחומים קלי תקוה מעֵבר מזה. והרעיון מדריך מנוחה, סוער, מאיץ, דוחף¹ לפעולה; מרים פעם בפעם את הפטיש מחדש – “וסדן לא מצא”…

*

הוא רצה להכניס את הגמל בסדקה של מחט, אל העשירים בא ראשונה – זו היתה השגיאה. לא אָתָה אל “רבבות קודש”. את נאום-ההר שלו נשא אל עליונים ואדירי-ממון, אל מלכים ורוזנים – ולא ידע כי הללו לא נועדו למלכות השמים, ולא ידע כי במקום שהשבֵעים מפזרים את שממונם במתת-אביונים, במקום שיש “לכם ולא לו”, שם אין הֵד לשופרו של משיח.

הוא בא עם חזון למקום שאין מרחביה, למקום שהחשבון הקר קולע שבכות של ברזל צפופות סביב עולם צר ומוגבל; הוא בא עם בשורת-יצירה חדשה למקום שאין קשב לקול-אלהים, למקום שכל אמרת-חרות נבלעת עמומה וחרשה בתוך הריפודים הרכים של הקירות והדלתות…

מפעל של חסד הללו מבינים; מפעל של אהבה אינם מבינים. ומי שהגה בשאר-רוחו, כי “ארץ הבחירה היא ארץ העבודה” רק בוז יבוזו לו בארמונות-שאננים הללו היודעים את העבודה מתוך פריה בלבד, היודעים אותה מתוך חקקי-אָון של “לך העמל ולי השכר”.

את העם לא ראה בראשית דרכו. לא ראה את אלה הנועדים להיות בני-חורין, את העניים המבקשים גאולה לעצמם ולא לאחרים. הוא ראה “גואלים” ו“נגאלים” והאמין בתום רוחו, כי יש גאולה מתוך צדקה גדולה של נדיבים וכי יש פדות מתוך חסדי-מלכים –

לפיכך: “לא מצא תחתיו סדן – פטישו”…

*

כאוטיות ומקוטעות מרטטות ומתפרצות המחשבות. כל רשימה ב“ספר היהודים” נושמת שעות-אושר גלויות חזון ואור וגם לילות-נדודים שבעי רוגז ועמל. כל משפט נעקר מן הלב בלוית בשר ודם. כל דמות צופה לדורות מתוך נשמת-חרות רבת דמיון ורבת העזה. מעבר למציאות, הרחק הרחק מעבר לתהומות שבמציאות – אין מעצור לרוח, אין דבר העומד בפני משא-הנפש. כל פרט שופע רתמוס של יצירה. הקטנות והקלות נעשות גדולות וכבדות-משקל. אין מכשול, אין אבן-נגף, הכל נשחק לעפר תחת צעדי-הבטחון, הכל נצב כמו נֵד מימין ומשמאל.

הציונות מוכרחה לבוא! ו“אשרי ההולכים אחריה מרצון – ואוי להם לאלה אשר יחכו עד שהגורמים הברוטליים יפלטו אותם”. בקיטור ובחשמל, בכוחות הללו מכבשונו של עולם, יבוא הפתרון לשאלת-היהודים, ותבוא הגאולה לכבוד-היהודים שגלה. “אם תרצו”, אולם בין אם תרצו ובין אם לא תרצו – מוכרחים אתם לרצות! אין תקומה ואין שיור לרכושכם, אין תקוה ואין שכר לעמלכם. האש שהוצאתם מקרבכם – היא אכלתכם ואין מפלט. השנאה הכבושה אשר מסביב תשטוף אתכם כגלי ים סוער. אין ברֵרות רבות ואין דרכים רבות: חיים או מות – ובחרתם בחיים!

חצב להבות. והאמין, כי בכל הפינות תאחז האש. האמין, כי יזועו שומרי-הרכוש ו“מועצת המשפחה” תוכח ותעשה נכוחה. בּפתוס הגדול, בתנועת-און הרחבה והבטוחה אמר להכניע לבבות עקשים –

והם מרוּ. בפריז ובלונדון לא הבינו, לא רצו להבין. הדלתות נסגרו אחריו וצירי הדלתות גם חרוק לא חרקו. הפטירו אחריו במנוד-ראש, בהעוית-פנים מזלזלת. אף לא אמרו: לא!

*

ומסביב – עם לא יבין. שפי ובודד התהלך בתוך האטמוספירה הממרה. מסביב – מדת-חיים קטנה. באין שומע בשורה, באין חש עתידות. והוא – חוזה וגלוי עינים, כפרש האפוקליפּסה, כקורא נצורות מעל כתב העתיד של דברי-הימים שלח את דברו. הטעם התפל של הטעות לא חבּל את רוחו, לא החליש את בטחונו. הדרך איננה סלולה – ומה בכך? גם הקול הקורא במדבר איננו נשאר בלי הד. גם מלת-הנבואה המוּטפת בערבה, בפני שיחי-שדה ננסים ובפני לטאות קרות-דם – אף היא עומדת לעד. אם לא היום – מחר, מחרתים. לרעיון האמת יש שרשים חזקים ועקשניים, הם נוקבים את הסלע כמו שרשי הזית והאלון, הם סוללים להם דרך בין כל המעצורים. חי אלהים, אם יהיה לבבכם ברזל ומצחכם נחוּשה…!

*

באמצע – שוב דרכים נבוכות. מאדירי-ממון – לאדירי-כוח פוליטיים. ברגעים של חולשה נכתב המכתב לביסמרק: קצתם מפני היהודים, הם מצֵרים לכם את גבולות העולם, הם מטמאים טומאת הגזע? – שלח את עמי ויעבדו לאלהיהם, ביד רמה יֵצאו ורוח להם ורוח לעולם…

אולם – פרעה גם זה לא ענה. במקום שמנגדים חרבות, במקום שרוקמים מזימות רצח וחמס – אין מענה על דברי שלום ואמת. את הפוליטיקה האירופית נצורת-הלב, את דעת-הקהל ואת העתונות הקדֵשה – אין לכבוש בתפלה. את מאזני-הכּזב הללו אפשר להכריע רק במשקלות-מרמה של טובת-הנאה בטוחה. כי מה לאלה ולמוסר עם? מה לאלה ולאש הקדושה שבה נחרתה המלה “חרות” בספר היצירה של החיים?

אכן, עקלקלות ונבוכות היו הדרכים הללו, הכתובות ושאינן כתובות עדיין במסכת ראשונה זו של “ספר היהודים”. רק אחר-כך בא אל העם. רק אחר-כך – הדלתות שנסגרו בפריז חרגו ממסגרותיהן בוילנה ובערים ועיירות, ששם המוני-ישראל מחכים לפדות. את פעמי המשיח שמעו בו, ראו אור. העם הריע!…

זו היתה הדרך.

*

“ספר היהודים” לא נכתב עד גמירא. אנחנו כותבים אותו הלאה – בדמע ובערבוב גיל ועצבון. בנחמה – לא ראה הרצל. מעל פסגת הר-העברים צפה לאחרית. אבל – העם ממרה עדין ורוגן באהליו. הוא מאמין בחוזיו – אבל מחכה לנסים, מבקש אות, מחכה לזה שיבוא ויהפוך אבנים ללחם…

ב

ואפשר שהדפים הללו, ברובם, לא היו צריכים לראות אור. אפשר שלא היה מן הצורך לגולל את ספר-הדורות מבראשית ולשוב אל המציאות הקטנה של “איש מצרי מכה איש עברי מאחיו”. הן אלה אינם אלא יריעות נפרדות של מגלת יצירה. הן זה שצורף ב“מדינת היהודים” וב“תל-אביב” לפרק-שירה הרמוני, זה הפּתוס היוצר, רחב-הסגנון ועשיר-הדמיון, אשר הגיע עדינו כבשורת-הויה חדשה, הנשאת בכוחות-איתנים של אמונה כבירה ורצון-חיים זורם ומפכּה – חוזר כאן לתוהו ובוהו שלפני בראשית, למקום שרוח אלהים מרחפת עדין על-פני רשימות-עפרון חטופות ועל-פני שברי-קולות של בת-שיר מתנסה.

ראשי- פרקים של התחלה, זעזועי-היצירה הראשונים ולחשי-שעות-הסתם של לֶדֶת דבר – המסתכל בהם לוקה. באשר גם גאון-האדם מוצאו ממקום-תורפה וגם גאון-הנחלים מוצאו לפרקים ממעין קטן וצר –

ולא תמיד צריך לדעת, מאין באים; ולא תמיד טוב לחַשב אחורנית את מדרגות הטרנספורמציה עד הקוף.

הרצל – די לנו בארבע האותיות אשר בשמו. דמות-קסם זו המתנשאה בתוך חיינו כמצבת-שיש מול פני הדורות, לפנים ולאחור; – למי יש צורך להרהר אחרי ראשית דרכו? אנשי-שם ואנשי-רוח, אלה אשר עלה בגורלם להיות סמל לאומה, לדור או לתקופה, אלה אשר אנו מתפללים לאורם המתערה עלינו מתוך אגדת-החיים הנעלמה אשר לאישיות היוצרת – למה לחטט בין שברי-לוחותיהם, ולמה להוציא מתוך הגניזה את הכתב הראשון של נסיונות היצירה אשר להם?

ארכיאולוגים – מהפכים את הנימבוס של קדושה לחולי-חולין. הם מאנסים את האינטואיציה ומפוררים את השלמות פרשיות פרשיות. וכשפעמון מצלצל לתוך הדמדומים, כשצלילי-תפלה משתפכים על שדות וגיאיות – רק פתי-אדם יעפיל בשעה זו לראש המגדל לבקש את המקור, שממנו הצלילים מתמלטים, וימצא סיר-מתכת קשור בחבל נעורת אל קורת-עץ מכוסה אבק.

הן אנחנו את תורתו כמעט עזבנו – ואותו שמרנו! מה הביא את הרצל לציונות, מה הוליד בקרבו את הרעיון המדהים במעוף חזיונו? – אפשר שהוא בעצמו לא ידע, אפשר שהוא עצמו פרש לא-נכונה את הקול-הקורא בנפשו. הן שמואל רץ אל עלי: “הנני כאן כי קראת לי!” – וזה היה קול אלהים! אנחנו בכל-אופן את הגנזיס שכחנו. אנחנו עמדנו בנקרת-הצור. את הפנים לא ראינו, לא חפצנו לראות. עלינו היתה האינטואיציה, הזעקה הפנימית לחיים וליצירה משחררת. מתוך זעזועים פנימיים של צער הבדידות הלאומית, מתוך ענות-הדורות של חיי תלישות ופרזיטיות נוּלדו אצלנו מאויי-פדות. מה היתה לנו האנטישמיות? מה היה לנו ה“הֶפ”-“הֶפ” של איזה נער פוחז בבַדֶן? מה היתה לנו מועקת סביבה זו, שרבצה על היהודים עתיקי-הגיטו? לנו היו גבולות העולם צרים – לפיכך בקשנו את המרחב; לנו קראה האדמה “הפ”-“הפ”, אותנו הקיאה הארץ – לפיכך פרשנו ידים לקראת חיים עצמיים.

בנקרת הצור עמדנו. צער הרגע היה לנו רק מזכרת-עון, אבל לא הסבּה הראשונה. וכשבא הוא, כשהתגלה בתוכנו כאיש-בשורה דגול-בטחון – לא שאלנו למה ומאין, לא שאלנו ללאו ולשלילה. הוא היה ההד של קול לבבנו, הגילוי של רצוננו, הוא היה מגדל-האור, אשר צץ באופן פלאי על כף עזוב זה של חיינו השוממים.

הלכנו אחריו כהלוך אחרי פַנטוֹם. לא בקשנו תורה מפיו, לא דרשנו ממנו אות – באמונתנו החמה קדשנו אותו קדושת אגדה, מתוך רחשי-חזון פנימיים צרנו את דמותו. את כשלונותיו לא מנינו. לא מנינו גם את הכשלון הגדול כשאמר להחליף לנו את המולדת באחרת, באֵם זרה ונכריה. וכשבא אחד-העם באזמל הבקורת החדה ללמד קטגוריה על “תל אביב” – אמרנו: אין כאן דבר בשביל אנטומיה ובשביל נתוחי בקורת ואין צורך לחטט בפרטי-פרטים. אמרנו: אין לעשות מזה מדע ואין להסיק מכאן עיקרים מחייבים – זהו חזון-המראות, שאין לפרש אותו בדיקנות מיותרת ואין למדדו בחוט השערה. המאמין – יאמין; הרוצה – ירצה; השאר – מתוך הסתכלות היצירה יתבררו ויתלבנו הדרכים…

*

לא, אין לחטט בפרטי-פרטים. אבל, כלום היה צורך לחטט אחרי פרטי-פרטים?! העבודה, אף השיחות של אֶקֶרמן עם גֶטה אינן מוסיפות להארת אישיות על “פויסט” ועל “וילהלם מיסטר”…

(“התקופה”, ספר שבעה עשר, תרפ״ג)

ב: “מדינת היהודים”

באבטוביוגרפיה שלו כותב הרצל: “אינני יכול להזכר כי הייתי פעם במצב-רוח כה מרומם כמו בשעה שכתבתי את הספר הזה. היינה אומר כי שמע מעל ראשו משק כנפי נשר שעה שכתב שירים ידועים. גם לי נדמה ששמעתי מעין משק-כנפים כשכתבי את הספר הזה”. הרצל מדבר על משק-כנפים סתם. זמן רב לא ידע בעצמו אם מה שכתב הם דברי-הזיה, נושא של רומאַן, או משהו רציני מאד, הנוקב עד תהומות הגורל ההיסטורי של האומה הישראלית. אחד מידידיו הותיקים שקרא באזניו את כתב-היד פרץ בבכי; אך זה לא היה בכי התרגשות של יהודי שנגעו הדברים עד לבו כשנחשפו לפניו שבר חלומו ופשר מַאוייו של עמו, אלא דמעות-עצבון של רֵעַ בחששו כי תבונתו של ידידו נסתרה ונתבלבלה. על הרצל עבר אז משבר קשה, הוא ראה צורך בכך לנסות את עצמו אם אמנם לא אבדו עשתונותיו, והוא שמח מאד כאשר עמד בתפיסה ראשונה על דיוקו של חשבון מסוים: “אם כן, הוא קרא, לא בגדה בי, כנראה תבונתי עד גמירא”.

עתה אנו יודעים את משמעותו של משק כנפיים זה בבהירות גדולה יותר משידע זאת במשך כל השנים. זה היה היַסעור, הצפור המבשרת סערה, אשר השיקה על ראשו של הרצל והעירה את רוחו על צפונות ישראל, על הטרגדיה הגדולה המתרגשת לבוא, על דרך המפלט ועל כבשונה של הגאולה, שעליה נועד העם להיאבק. ככל שאנו הופכים בדפי “מדינת היהודים” (ואנו חייבים להפוך בספר הברית והאָלה הזה בכל שעה), הולכת וגוברת השתוממותנו לרוח הכבירה שפעמה את האיש הנפלא, אשר בתקופה השקטה ביותר בגלות ישראל הכה בכפתור בכוח כה עצום עד אשר רעשו כל ספי האשליה שיהדות העולם היתה שקועה בה. כי על כן נכתב הספר הזה בימים שהאמנציפציה היהודית עמדה במעלת הצהרים. פה ושם נראו אמנם כתמים אפלים ב“שמש”-צדקה זו: מצוקת היהודים ברוסיה וברומניה, גילויי אנטישמיות מעליבים בצרפת, בגרמניה ובאוסטריה. אבל האמונה בקִדמה האנושית, היתה במלוא יקודה, הסוציאליזם נמצא בעצם הסתערותו וכיבושיו הגדולים. הוא נשא בכנפיו את בשורת החרות והשויון לאדם ולעם. על פני רחבי תבל היה חופש התנועה. מי שצר לו במקום אחד יכול היה ללכת למקום אחר. שערי “העולם החדש” שמעבר לים היו פתוחים לרוָחה, ו“בחוצותיו התגולל כסף תועפות”. יהודים שלטו בבורסא, חלשו על העתונות, זו “המעצמה השביעית” המכוללת, בלטו מאד בחיי הרוח, חלקם היה רב גם בחרושת המעשה ובמסחר העולמי. בארצות ידועות הגיעו גם לדרגות גבוהות בפוליטיקה ואפילו בצבא. פני האוקינוס של החיים היו חלקים למדי. המשברים שנתחוללו פעם בפעם היו חלקיים ולא היתה צפויה מהם סכנה בלתי אמצעית. והיו דרושים לכך חושיים היסטוריים דקים ומפותחים מאד כדי להבחין באותות המבשרים רעה. היהודים, רוב רובם של היהודים לא הבחינו בהם. העניים והמצוקים שבאירופה המזרחית, נשאו בסבלות גורלם כעם יודע גולה ולמוד יסורים; מה בקשו הללו בתפילותיהם היה מעט “פרנסה בריוח”, מעט “זכויות” כדי לסחור אל הירידים המרוחקים מתחום המושב, מעט מארה בפגומי-הגויים המציקים להם על לא עוון בכפם. אך אלה שמרו בלבם בכל זאת על תפילה זכה נוספת, לא מעשית ביותר, אלא שבצר להם מצאו בה מפלט לתנחומי-נצח: ו“תחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים”. לעומתם, המתבוללים והעשירים שבאירופה המערבית והמרכזית בנו לעצמם, אלה טירת-רוח ואלה טירת כסף, ובטחו באיתן חומותיהן כי תעמודנה להם בכל העתות בצרה.

והנה דוקא מבין יהודי המערב והמתבוללים הללו יצא האיש, אשר הפריע את השקט בעולם היהודי והפך את שלית-הבטחון שלהם על פניהם. אותו הידיד הותיק של הרצל אשר פרץ בבכי כאשר קרא באזניו את כתב-היד של “מדינת היהודים”, אולי בכה על עוד דבר אחד, אשר העלים מהרצל; הוא בכה על העולם היפה הזה שהוא הרס אותו לעיניו, על התעודה המהפכנית הזאת שאמרה ליהודים לזקוף את ראשם, בשעה שהללו עמלו לטשטש את עצמם, להעלם בתוך סביבתם, לרמות את הגויים שהם שרויים בתוכם כי אינם קיימים כלל, כי “כמונו כמוכם”. כלפי חוץ השתדלו לבטל את התעודה הזאת, ללעוג לה, להגדירה כפרי של טירוף דעת, אך בפנים נפשם נבהלו מפניה, מפני האמת שבה, מפני ההעזה שנטל הרצל לעצמו לגלות את הרז הזה, אשר נוח היה להם כי ישאר סתום ובלתי מגולה, ולהעיד לעיני העולם שהנה הולך וקרב יום-הדין-הגדול לעם היהודי, לעם היהודי כולו, ואם לא ימלט את עצמו בעוד מועד למבטחי-מולדת, אחת דינו לכליה.

“האלה”, שבספרו של הרצל “מדינת היהודים” נתקיימה במדה יותר גדולה ובצורה איומה יותר מכפי שהוא עצמו חזה אותה. על אף האספקלריה המאירה שהיה מחונן בה, עוד הגה מידה רבה של אמון לעולם וחשב אותו לטוב יותר מכפי שנתגלה. את המצב של שפלות בו נתונים היהודים בין הגויים ראה בבהירות רבה, הוא ידע כי אין מנוס ממצב זה לא בהתבוללות ולא בכסף, לא בהגירה ולא בצדקה גדולה. אך את הכליה הוא ראה ככליה היסטורית ולא שיער כי היא עתידה לבוא בצורה פיסית אכזרית כזאת, בצורה של השמדת מיליונים יהודים בבת אחת, ובודאי שלא שיער כי היא תתחיל דוקא מאותו מקום בו שנאת ישראל נכנסה במאה הי“ט בתחומי הרעיון וההטפה בלבד ולא נתגלו בה שוב הסימנים הברוטליים של טבח יהודי ממש, כמו שנתגלו מפקידה לפקידה בארצות אירופה המזרחית. הוא לא שיער ולא יכול היה לשער שכל העולם האירופי והאמריקני יעמוד על דם היהודים האלה בשויון נפש, כי יראה כיצד אנשים, נשים וטף מובלים כצאן לטבח, ועל אף התרבות הגדולה שלו לא יזדעזע מצפונו ולא ימצא בקרבו את הרוח ואת הכוח להתיצב בפרץ. הוא האמין ביציבותה של “ההכרה המודרנית” ולא העלה על דעתו כלל שבארצות התרבות אפשר לחוקק חוקים מיוחדים נגד היהודים, שאפשר לנשל אותם מרכושם כאשר היו מנשלים אותם בימים מקדם. כי על כן יביאו מעשים כאלה בהכרח לידי “משברים כלכליים” הפוגעים לא ביהודים בלבד. להיפך, הוא האמין אפילו כי “לא רק בבתי התפילה של היהודים יתפללו להצלחת המפעל אלא גם בכנסיות של הנוצרים”, שאומות העולם תהיינה מעונינות ונכונות לסייע בידינו לפתור את שאלת היהודים בצורה אנושית, ולא רק אנגליה, אלא אפילו גרמניה, אפילו רוסיה, אפילו האפיפיור ברומא. חליפת המכתבים הענפה שלו, תזכיריו, מסעותיו, יומניו, כל אלה חדורים אמונה, כי העולם שיועמד לפני ברירה בין היהודים כ”קציני המהפכה" העולמית, לבין פתרון השאלה ע“י “מדינת יהודים”, יבחר בשניה, ואנו נפרד מעולם הגויים כ”ידידים מכובדים“. כי אפשר לא זה ולא זה, כי אפשר פשוט להעמיד אלפי תליינים ולהשתמש בהמצאותיו הגאוניות של הרוח האנושי כדי “לפתור” את השאלה בדרך של השמדה, כי אפשר להן לאומות מתקדמות מאד לשאת את העינים למעלה, אל אלהי לצדק, החרות והדמוקרטיה, ויחד עם זה לשמוח בעומק הלב שאחרים פותרים את השאלה היהודית באופן “רדיקלי” מאד, ולא זו בלבד אלא שאפשר להם לעמים תרבותיים בתקופה זו לסייע באופן ישר או בעקיפין למעשה השמדה זה ולרחוץ, תוך יראת שמים מעושה של פונטיוס פילטוס, את הידים, כדי להעיד על עצמם בעיני ה”לורד" השוכן מרומים כי ידיהם לא שפכו את הדם הזה – את זאת לא חזה גם הרצל הגאון, הצופה לנבכי ההיסטוריה.

אכן, “האלה” נתקיימה בצורה איומה יותר מכפי שהוא חזה אותה, אך “הברית” נתקיימה רק בחלקה הקטן. היהודים שמעו, נדהמו, נבהלו, הסכימו, התלהבו, התנגדו – אך ברובם המכריע לא התיחסו ברצינות מלאה לא לחזות הקשה ולא לבשורת הגאולה המעודדת. הם התנחמו בחיי שעה, ולא ידעו כי “השעה” תהיה קצרה כל כך. רק אלה ש“מדינת היהודים היתה בלבם”, כדברי הרצל, נתנו את ידם לברית הזאת באמונה ונשאו את משך הזרע שלה דרך כל תהפוכות עולם ואסונות האומה, עד המאבק האחרון, החמור והמר, שאנו עומדים בוא עתה.

ההתפתחות היתה אמנם שונה במקצת מכפי שהרצל תיאר לעצמו: “יתנו לנו את הרבונות על שטח אדמה המספיק לצרכי עמנו – את השאר נעשה בעצמנו”. אך הם לא נתנו. וגם משהסכימו לבסוף “להבין בעין יפה”, המירו מיד את היפה ברעה ובקשיחות לב ולא נתנו ואינם נותנים גם עתה, לאחר שעברו חמשים שנה, לאחר שהוכחנו לעיני כל העולם, שאכן יכולים אנו לעשות בעצמנו את השאר בצורה מפוארת ותרבותית, ולאחר ששאלת המולדת והעצמאות הלאומית אינה שוב שאלה של החָלצות מן ההשפלה ומן הלחץ של האנטישמיות בלבד, אלא שאלת חיים או מות לאומה הישראלית. ההתפתחות היתה בדרך של מאבק מדיני, לא רק בהיכלי מלכים ונשיאי מדינות, אלא בעיקר על אדמת ארץ-ישראל עצמה. כל מה שעשינו עד עתה בארץ, העליה, ההתישבות, יצירתנו הכלכלית והתרבותית, כל זה כשלעצמו היה מאבק מדיני קונסטרוקטיבי מאד וכל זה היה גם צבירת-כוח לאותו מאבק מדיני שעתידים היינו לעמוד בו כעת, ושהגיע בעצם הימים האלה לנקודת משבר חמורה.

זכותו הגדולה של הרצל בספרו “מדינת היהודים” הוא בזה שהוא העלה בשר וגידין על חלומותיו ומאווייו המופשטים של העם, ביטא אותם במושגים ריאליים של הזמן, הפיח רוח דאגה בשלוים ובשקטים ורוח של התקוממות קדושה במודאגים ובמודרכי מנוחה. על אף הקשיים העצומים שאנו נאבקים עמם עתה, אנו רשאים לומר בבטחה שלא היתה זאת הזיה, כי אם מפנה מהפכני בדרכו ההיסטורית של עם. “היהודים שירצו בכך יגיעו למדינת היהודים”. האמת הניצחת הזאת נהפכה כבר בחלקה למציאות לעינינו, כשם שהפכה מציאות הבשורה שבפרק הסיום של “מדינת היהודים”: “כי מאדמת המולדת יקום דור של יהודים נפלאים”. הדור של יהודים נפלאים אלה כבר קם והוא ידע לשמור על הברית שלא תופר וישא את חזונו של הרצל דרך כל היסורים, שעוד נועדו לנו, עד שיביאו לידי הגשמה מלאה, אם בעזרת הגויים ואם למורת רוחם ועל אף המכשולים שהם שמים על דרכנו.

(הפועל הצעיר, שנת ה-39 גליון 22, תש״ו)

א: האדם

צואתו הצנועה חייבה אותנו בדממת-אוננים. שנים-עשר חדש לא הגדנו שבחים אחרי מטתו; לוינו אותו בהרגשת אלם עצורה, כי הנה נעלם הזקן היפה מעל שדות הגליל, אשר כל יום אתו היה אושר ומשען מוסרי וכל ביום בלעדיו חלל ריק ויתמות…

לא הספדנוהו כהלכה – זו היתה המדה הנכונה שנהגנו בו. להספיד את גורדון? להספיד אדם הנאסף אל עמו מתוך הזדככות אנושית עליונה, לקונן על איש המת מות-ישרים אשר דורות יכולים להתברך בו? – אף עכשיו, שהננו נקיים מצואתו, לא נקים לו מחיצה של קנים ולא נתן למות שיפריד בינינו ובינו.

אתנו – איננו. אבל הוא הולך לפנינו באספקלרית חיים מאירה, כאיש פלאי ונושא לפיד, שב עם תלתלי-נוער, זקן עם תפארת בחורים, אשר חייו סמל לדור ואורח חייו פתרון לחידה הסתומה בדרך השחרור של העם והאדם העברי.

כלום תארים נבקש לו? מורה, מנהיג וכל אותם השמות הנרדפים שמתנים בהם שבחם של מתים – מה אלה כלפי אישיות זו יקרת-האור ומבשרת האדם בקרבנו? הראשון בשורה היה, הראשון בסוללי הדרך החדשה לעם, כפוף גו על גבי מעדר כבד וזקוף קומה לקראת עתידות חיים מתחדשים, מתוך עבודת כפים והלמות עמלים, מתוך שיבה אל האדמה, אל ראשית האונים של היצירה המשחררת.

את בשורת העבודה העביר בתוך מחננו. עבודה שיש עמה בשורה עבודה המחזירה עטרת חיים ישרים לעם תלוש-מכורה, אשר פגם בספירת קיומו ע"י פרזיטיות כלכלית ורוחנית, אשר ניתש מן הקרקע הנותנת חוֹם לכל חי, אשר נותק מן העבודה, המעניקה אושר של יצירה והמביאה לידי גלוי את עצמיות האדם והעם בתוך ההיקף הגדול של רעיון הנצח אשר בחיים.

לא פילוסופיה – אלא הדרך מן ההסתכלות אל השדה. לא מתת מחשבה המושלכת ערטילאית לתוך חללו של עולם, אלא מפעל של חיים, היונק את לשדו מבין רגבי אדמה חרושה ואת רוח קדשו משיח-השדה. לא פרוגרמה נבדלת מן החיים, אלא תורת המעשה-המשחרר, היורדת כזעה על מצח העובד העברי.

“אנחנו מוכרחים להיות הראשונים” – אמר גורדון. הראשונים המאחים את החוטים הקרועים בין הרעיון והמפעל, המקיימים מחדש את אחדות היצירה אשר נתפוררה בעוונות הדורות. אנחנו מוכרחים לעשות את חיינו דוגמא ומופת לאחרים, את חיי היחיד דוגמא לרבים, את חיי העם דוגמא לעמים. עלינו להיות בבחינת “המטבע אשר הָראה בהר”; לא מלמדי מוסר ומטיפי אמת גרידא, לא לוחמי-דעות ונותני תורות, אלא עובדים ויוצרים, מקימים ובונים קודם כל את חיינו על יסודות אמת פנימיים. ולא לשינוי סדרים אנו זקוקים, אלא לעקור את הרעה משרשה, ליצור את עצם חיינו מחדש, משוחררים מפגימת הירושה שדבקה בהם, נקיים מעושק ומעוות-הדין, אשר השתרשו ביחסי אדם לאדם וביחסי עם לעם.

קודם כל נשוב לעצמנו, נחדל מהיות “נחשול מזרמי חייהם של אחרים”, נחדל מהיות שותים מים שאובים ממקורות זרים – נשאב את מימינו בששון ממקורות הראשונים של מעין היצירה.

במקום שחיינו נפגמו – שם נבקש את תקונם!

את בשורת האדם העביר בתוך מחננו. את דמותו הראה לנו בחייו, באורח חייו. מה שחי לנו – זהו העיקר; מה שכתב לנו – זהו משנה תורה, תורת החיים וההגשמה העצמית.

ה“יסנה פוֹליאנה” של גורדון היתה אולי יותר יפה ויותר מאירה לבבות מזו של טולסטוי. גורדון לא נשא את חולצת העובד על גופו כבגד סיגופים, הוא לא בא ליצור כת, הנוהה אחרי רעיון מוסרי ריליגיוזי, הוא בא עם אבוקת מהפכה, עם תביעת חיים כבירה לעם ולאנושות. לא יחיד מתבודד, לא פרוש-קדוש המטיף תורתו בערבה, אלא נושא דגל של תנועה, הבאה להפוך את הקערה על פיה, להלחם מלחמת תנופה נגד ירידת החיים בעם ובעמים, נגד רוח השקר המתעה, אשר הצעידה את העולם בארחות עקלקלות אל האסון הגדול והסבל הרב של השלטון והשעבוד, הניצול והחמס, השנאה ורצח-האחים.

מהפכה – מתוך בנין; מלחמת-תנופה – מתוך יצירה; גאולה אנושית – מתוך התמכרות שלמה אל הפרימט הלאומי-העממי הנועד מטבע בראשית להיות נושא המדות במשפחת האנוש הגדולה.

לאומיות לחוד וסוציאליות לחוד – לא גרס. כלכלה לחוד ואתיקה לחוד – אף זה לא גרס. הוא לא גרס את הדיפירנציאציות המיכניות, שנכנסו במושגי-החיים עם דמדומי השקיעה האנושית. הוא התקומם נגד המדע המאנס את שלמות היצירה ומפרק אותה, עד לידי אטומיזציה פחותת הויה. מתוך אינטואיציה רחבת היקף ומעוף ראה את העולם ואת צרופי החיים כיחידה אחת ובלתי נפרדת – ובתוך ההיקף הזה ראה גם את חיי העם העברי, את חידת חייו ופתרונה, את לקויי חייו ותקוניהם כיחידה בלתי נפרדת. לפיכך, כשאמר “תחיה-לאומית” אמר הכל, כלל בנשימת-מושג אחת את כל הפרובלימות והשאלות המבקשות את תקונן.

“עם עובד” – הוא מושג יותר מקיף מאשר “חברת עבודה”; זוהי מהפכה יסודית יותר מאשר מהפכת סדרים. היעוד הסוציאלי הוא כאן שלם יותר ועמוק יותר. זהו דרך השחרור שאיננו בא לזכות בירושת-הגזל של סדרי-חברה קיימים, אלא בא לבנות עולם חדש, מתוך התחדשות הנפש ומתוך נתיבות חדשות לרוח האדם. באשר דרך החופש האמתית היא הדרך פנימה. הדרך אל האדם, אל העם-האדם, אל העם בתור אישיות קבוצית; הדרך מהאדם העובד אל העם העובד, מהעם העובד אל משפחת האנוש נאדרת חדות-החיים מתוך יצירה חפשית בתוך רחבי הטבע העולמי.

ו“אם יש תקון לאדם ולחיי אדם – מכאן, מצד זה ורק מצד זה יבוא תקונם!” כך אמר גורדון.

“אמר”? – גורדון לא אמר, הוא לא אמר לאחרים את אשר לא קיים בגופו. הוא לא היה מטיף מוסר מעל במת דרשנים. מה שכתב זוהי הגות-רוח, חשבון-הנפש עם עצמו ועם עצמנו, דברי חזון ומחשבה מן החורשים והעודרים, ספרות ילידת התלמים – חדשה, לגמרי חדשה אצל נינם ונכדם של אבות עם הכתב.

כגילוי סמל הופיע בראש המחנה, בראש מחנה העבודה בארץ, המקיים את נדרו אשר נדר לעם ולעתידות העם מתוך התאמצות של יצירה מלוּות סבל ומרובת מכשולים. סביבו – נוגה ואהבה, אש מתלקחת מתוך פתוס של יצירה, עבודה מתוך חדוה, מתוך זכות-לבב טהרת-נפש. לפניו הלך האור שבעתים, אשר נסך חלומות גדולים בלבות נעורים ואשר לבב בכתמו הלבן נפש דור שלם, הנועד להיות נושא משך הזרע של רעיון יצירה רחב הדמיון וגדול התקוות.

מה היה הוא לנו ומה חסרנו בהעדרו? – התאבקנו ונתאבק בעפרו. דלינו ונדלה כוחות-הנפש מאישיות קורנת זו אשר במעלת-טהורים. מה היה הוא לנו? – הכל, אב, אח, חבר; המנחם הגדול ביותר ומוסר הכליות הקשה ביותר. מי מאתנו יכול היה להגיע אליו? מי מאתנו יעמוד במחיצתו? רק אפס קצהו ספגנו לתוכנו. לפעמים הסתרנו את פנינו, ביראנו להביט אל האור. אולם, ברגעים הקשים ביותר בחיינו ובעבודתנו, בשעה שהתגנב הספק אל הלב בראותנו מאחורינו עם-לא-הכין-לבו ומלפנינו מכשולים ואבני נגף בדרך לכבוש עצמנו וכבוש הארץ – האפלנו בידינו על עינינו, כדי לראות אותו בגבורתו.

ראינו אותו – וראינו בנחמה. האדם גורדון, את נעורינו השיב לנו, את האמונה בחזרה הנצחית, בעדנה היעודה לעם מתוך התחדשות חייו בעבודה.

ראינו בו את “הזורע”, המפזר גרעיני-חיים במפל-יד רחב-התנועה. וידענו כי גרעין הנופל לחיק האדמה אינו הולך לאבוד – וגם הזורע על סלע בל יתיאש מן התקוה.

מה חסרנו בהעדרו? – חסרנו אותו, בעצמו, את האיש גדל הסערפים אשר הילך עלינו אמונה גדולה ובטחון, אשר אסף אותנו בזרועות אהבה, אשר שטף אותנו באור נפשו וחומה. חסרנו את גורדון, את נושא השם היקר הזה אשר נקבע כגלגל חמה מתוך פרק ההתחלה המזהיר ביותר של דברי ימינו המתחדשים.

בין קברי דגניה, שם במקום שארץ-ישראל מתחילה, בגיא החזון הזה אשר על הירדן והכנרת, במקום ש“ראה חורש זיו השכינה” – שם מת גורדון. כמות טיציאן מת, מתוך הזדככות הנפש ומתוך השלמה עם עצמו. כשהגיעתנו השמועה ממרחקים, הרגשנו כעין אגדת-בראשית: “ויתהלך חנוך את האלהים ואיננו – כי לקח אותו אלהים”… פשוט – איננו. במקום שהיה – איננו.

לא הספדנוהו, לאו דוקא משום שכך צוה לנו, אלא שכל החי חיי-גורדון אין מקוננים ואין מתנים שבחים אחרי מטתו. רק בסתר-נפשו הרהר כל אחד מאתנו: “תמות נפשי מות ישרים – ותהי אחריתי כמוהו”…

(הפועל הצעיר, השנה ה-16, גליון 16, תרפ״ג)

ב: משנת חיים

האחד שהעלה בקוים רחבים ובהגדרות ממצות את הדמות הנכספת של חיי עם יהודי עובד וחפשי בא“י, לא בצורה סכימטית לאומית ולא בצורה דוגמטית סוציאליסטית, אלא תוך הסתכלות נפשית עמוקה ובחינה מחשבתית עצמאית – היה א. ד. גורדון. רק אגב טרמינולוגיה שבשיגרא אנו משתמשים ביחס לגורדון במלה “משנה” המקובלת להוריות שבכתב. הוא לא היה תנא, לא קבע הלכות, לא יצר שיטות אידיאולוגיות, לא היה מצוי ביותר אצל מדות הדיאלקטיקה, לא תמך את יתדותיו בשום אסכולה סוציולוגית או פילוסופית. מסכת הבעיות שהוא טיפל בה היא במובן ידוע מסכת בתולים, שאינה משתלבת לתוך שום נוסחא מצויה בחקר החיים והחברה. תורת החברה, שטיפּלה בשאלות התהוות הצורות של החיים הקיבוציים, בשאלות התפתחות התרבות האנושית, בשאלות התהוות העמים, המדינות וכו', לא נתקלה כלל בדרכה בשאלת עם הקם לתחיה, לא לתחיה מדינית בלבד, אלא לתחיה כוללת, קרקעית, חברתית, תרבותית, כלכלית ומדינית גם יחד; היא לא נתקלה בחזיון בודד זה, שאין לו דוגמא ומשל בקורות הימים, שעם לאחר שעברה עליו קטסטרופה מדינית מצמיתה ומוחלטת, נעקר מקרקע צמיחתו וממקור חיותו ונתפזר כאבק פורח לארבע רוחות העולם, לא קמל ולא מת כדרך העמים האחרים שעבר עליהם גורל כורת מעין זה, אלא נשתמר תוך הפסקת בינים של נדידה ממושכת ומשברי גולה קשים וטראגיים, שמר על חיותו הפנימית, על רצון קיומו ועל הכרתו העמוקה שלא נסתיים עדיין תפקידו ההיסטורי. כל אלה שטיפלו בפינומן זה, שניסו לבדוק איך ובשל מה קרה כדבר הזה לעם היהודים הקטן, רפה האונים וחסר הישע, לא יכלו להשתחרר מגזר-הדין של כליה שנגזר עליו מפי ההיסטוריה, אעפ”י שכליה זו מתבוששת לבוא. במסלול השיגרא של המחשבה ההיסטורית, ראו באספקלריה שלהם עם יהודי מת ויהדות קיימת כאחד האלמנטים בבנין התרבות ההומנית, כשם שהעם היוני מת והרוח היוני קיים כאחד האלמנטים העיקריים של התרבות האירופּית. אבל גם אבות הציונות ונביאיה, שראו את יעודו של העם בדרך התחיה הלאומית, היתה נגד עיניהם תמונה שאולה מן התהליך הפורמלי שלתמורת גורל עמים: יציאה משעבוד מדיני לחרות מדינית, מולדת, שינוי מקום ושינוי מזל של חיים – אך מה תוכנה של התחיה הזאת, פרט לערכין הפורמליים שלה, “כיצד אומה קרועה מתאחה, כיצד אומה תלושה נקלטת בקרקע הטבעי”, כלומר מה יהיו ארחות חייו של אותו עם בדרך התחדשותו, מה תהיה דמותו האנושית, כיצד ינער מעל עצמו תכונות והרגלים שליליים, שדבקו בו בהכרח בדרך נדודיו ונהפכו אצלו למסורת, לעתים אפילו למסורת מקודשת, איך יכה העם מחדש שרשים במולדת, לא שרשי שטח, שהיה יונק בהם בתפוצת הגולה, אלא שרשי עומק, למען יינק בהם את לשד הרוח והחומר של חיי עם טבעיים, מתוקנים ומוסריים – בכל מערכת הבעיות האלו לא טיפלו כלל או טיפלו באופן שטחי, גם נביאי הציונות ואבותיה.

אחד העם היה היחידי אשר סר מן המסלול המקובל והפנה את המחשבה הלאומית פנימה, אך גם הוא תהה בעצם, במשנתו העיונית, רק על בעיה חלקית, על בעית התרבות הרוחנית של העם והגיע בזה לידי הגדרת כמה ערכין כבדי משקל ורבי חשיבות, שהעשירו את הדור והרחיבו את הדעת, ולא יצאו בכל זאת מגדר התחום של “תורה שבלב”, החיה את חייה העצמיים בתור הכרה ושאיפה, ללא קשר מהודק לחיים עצמם ולעיצוב דמותם.

א. ד. גורדון חדר לתוך מעמקיה של בעיה מקיפה וחד-חזיונית זו בתולדות העמים והחברה, במדה שלא עשה זאת שום איש יהודי לפניו. עצם גישתו היתה שונה לחלוטין. לא למדנית ולא מדינית, אלא גישה הסתכלותית פנימית. רק אצל חלוצי המדע הרפואי אנו נפגשים לעתים בגישה מעין זו, כאשר רופא החרד חרדה אנושית לתופעה של מחלה מסוכנת מנסה על גופו את התהליך של מחלה זו כדי להגיע עד חקר התיראפּיה שלה. הוא התחיל ממקום שלא התחיל שום איש. לא באשר עלה לא"י ופנה לעבודת כפּים קשה בגיל העמידה. בזה לא היה הראשון ולא היחידי, לא אצלו ולא אצל עמים אחרים. אלא בזה שהתחיל מן ההערכה העצמית, מן התהיה על השרשים, על שרשי הרע ועל שרשי הטוב, על הגורמים העמוקים למחץ החמור הזה שנמחצה האומה ועל האלמנטים הראשונים, הנושאים בקרבם צרי ומרפא לנפשה הדוויה ולתקוות תקומתה. במשפט דיאלקטי בעל שתי מדות בלבד הוא מגדיר את השאלה ואת פתרונה: “אנחנו בני העם התלוש, שאין לו שום שרשים באדמה, בטבע, ושאין לו לפי זה שום כח עצמי של יצירת חיים, עם שהפּרזיטיות העירונית נעשתה לו בהכרח טבע שני – אנו באים לשוב אל האדמה, אל החיים הטבעיים העצמיים ואל היצירה של חיים – אל העבודה”. כל אשר כתב גורדון, כל אשר כונס בחמשת הכרכים שלו, כל אשר עבד והורה והטיף, לא היה אלא מאמץ רצוף, ממושך ומורכב, לפרש ולחזור ולפרש את המשפט היסודי הזה, המשיח את מלוא ההגיון, מלוא הזכות ומלוא החזון של שיבת-ציון. תלישות העם והתכונות הפאּראזיטיות שסיגל לעצמו מעבר מזה, וחיבורו מחדש אל הקרקע, אל הטבע, אל העבודה ואל היצירה מעבר מזה – בהיאבקות שבין שני הניגודים האלה נמצאת צומת הגידין של כל המון הבעיות המתיצבות בפני האומה בבואה להמיר את ארחות חייה ואת גורל עתידה.

לא מעטים הם אלה אשר קיבלו את ההגדרה של א. ד. גורדון בדבר ה“פּאראזיטיות” שבחיי העם היהודי בגולה, שקצה שובלה או מלוא שובלה נמשך עדיין גם בארץ-ישראל, כדברי “גידוף” או כ“אנטישמיות יהודית”. הוגי דעות מסוג ידוע, או יותר נכון “דולי דעות”, שהם עצמם תפוסים במידה לא מעטה לתכונה פּאראזיטית זו ושמחוסר כוח הדמיון וההסתכלות העצמית הם ניזונים מפירורי דעותיהם ומחשבותיהם של אחרים, ניסו אפילו להוכיח במספּרים סטאטיסטיים, שהעם היהודי חי בעצם חיי יצירה מופתיים, הן בחומר והן ברוח, בכל ארצות הגולה; כמה תופרי כפתורים איכא באמריקה וכמה אופי כעכים איכא בפולין! ואף המסחר היהודי הן מקצוע קונסטרוקטיבי הוא, באשר העולם דורש לו, ואין צורך לומר שבספירה הרוחנית לא זזה שכינת היצירה מאהלי יעקב כל הימים. באַפּולוגטיקה זו ישנה התעלמות גמורה מתוכנה האמיתי של ההגדרה אשר גורדון השתמש בה. הפאראזיט איננו ההולך בטל דוקא. יכולים אדם ועם לעבוד עבודת פרך כל ימיהם ולהתיגע מאד באנחתם ולהיות בו בזמן פאראזיטים לחלוטין. הפּאַרזיטיות אף אינה דבר שברצון ושבמכוון, היא מותנה מנסיבות ביולוגיות והיסטוריות שונות. הצמחים הפאַראזיטיים הגיעו בודאי לצורות חייהם ע“י כך, שנטרדו פעם מקרקע גידולם ובמלחמתם על קיומם מצאו להם מפלט מן הכליה, כשנזדמן להם, בשלשלת ההתפתחות, צמח אחר מחובר לקרקע, שהצליחו לנעוץ בו את יונקותיהם ולהתפרנס מלשדו. והוא הדין בעולם החי, והוא הדין בחייו החמריים והרוחניים של העולם המדבר. אין זה רצון ואין זו ערמה פלילית אלא הכרח – נהפך ל”טבע שני" שאין מרגישים בו. זאת היא איפוא תכונה תרבותית יותר מאשר תכונה אורגאנית. גם הפּאראזיט עובד עבודה קשה ומאומצת, הוא נלחם לעתים על קיומו לא בפחות מרץ ומתיחות מאשר החי והצומח הנורמליים, אך ההבדל הוא בתוכנם הפּרודוקטיבי של החיים האלה, ביכולתם ובחוסר יכולתם לחיות חיים עצמאיים, מתוך חרות, להעגן או לא להעגן תמיד במקורות חייו של זר, לקבל את הכלורופיל ממעל ואת חמרי המזון מתחת באופן בלתי אמצעי, מן המקור הראשון או מחסדם או מאונסם של אחרים, מכלי שני. ויכול אדם להיות מלומד גדול, חריף ובקי, ממלל בלשונות רבות ועושה ספרים אין קץ – ולחיות חיים פאראזיטיים מבחינה רוחנית, אם אין לו שרשים עמוקים בחויה ההיסטורית של האומה אשר לה הוא שייך, באדמה שעליה הוא יושב, בטבע הסובב אותו ובלשון שבה ניתנה תרבותו.

זהו תוכנה של אותה הגדרה, אשר א. ד. גורדון כה מרבה להשתמש בה, כדי לבטא במרוכז ובמלה אחת את תמצית הבקורת על חיי היהודי שנשתבשו בגולה. לא בקורת מאשימה אלא בקורת מעריכה עובדה היסטורית אוביקטיבית, בקורת שכוונתה לפקוח את עיני העם ועיני היחיד בעם על מצבם, למען ישימו נוכח פניהם את מקור הרעה, שממנו מסתעפים כל המכשולים של גורלו הנפתל וחסר-התוחלת. השתבשות היסטורית כזאת אינה ניתנת להתישר ולהיתקן ע“י לחש, ע”י נוסחא לאומית או מדינית. אפילו העליה בלבד, העברת היהודים מן הגולה לא“י, ואפילו ה”הגשמה" בלבד, כלומר התישבות יהודית על האדמה בא“י, אין בהן עדיין כדי להבטיח את התיקון הזה. צמח פאראזיטי שעוקרים אותו מן העץ שהוא מתאכסן בו ושותלים אותו בקרקע, ודאי שאינו נאחז ומשתרש סמוך לתמורה זו. אינני יודע אם בעולם הצמחים ובעולם החי, במקום שזאת היא בעיה ביולוגית גרידא, ניתן הדבר לביצוע בכלל, על כל פנים זהו תהליך ממושך וקשה מאוד. בעולם המדבר, באדם בעם, שבהם הרצון והבינה, מותר האדם מהבהמה ומעשב השדה, באים לסייע, זה בודאי אפשרי – אך גם כאן התהליך קשה וממושך, והוא תובע שינויים יסודיים שיש בהם כדי להפקיע את העם מ”הטבע השני" שלו ולהחזירו לטבעו הראשון. יש לקצץ סיבים וסרכות רבות, לאחות קרעים, לשנות ארחות חיים מיסודם, לפתח מחדש את השרשים ואת היונקות, את כושר ההתאחזות שלהם בקרקע, את הסגולה לחיי קבע, לחיי יצירה כלכליים ורוחניים מתוך חרות. כאן יש צורך, כדברי גורדון, ב“בריאה חדשה”: “אל הטבע, אל החיים! זאת אומרת – אל האומה! החיים האנושיים מתחילים מן האומה, וחיי האומה מתחילים מן הטבע!”.

*

במידות ההגיון בלבד אין המשנה הזאת נדרשת. אין לפנינו כאן ענין של חשבון ומטודה של שקלא וטריא, אלא חדירה נפשית לתוך מיתוס חדש בחליפות גורלה של אומה. בתולדות התנועות הרוחניות והחברתיות ישנו רק חזיון אחד שיש לו מעין דמיון חיצוני להלך מחשבותיו של גורדון, זהו החזיון של פרנסואַ קסניי אשר ייסד באמצע המאה ה-18 בצרפת את ה“שיטה הפיזיוקרטית” בכלכלה, כריאקציה נגד התפשטות המרקנטיליזם. אף פרנסוא קסניי אמר להחזיר את כתר המלוכה לטבע, לעבודת האדמה, שהיא בלבד יוצרת יצירות בראשית והיא לבדה פרודוקטיבית באמת, אינה נושאת ונותנת בנכסים וקנינים שכבר קיימים, כמו המסחר והחרושת, אלא דולה הכל “ממגד שמים מעל ומתהום רובצת תחת”. שיטה זו רכשה לה מצדדים ואוהדים רבים והקימה אפילו תנועה. אבל מכיון שהיא רצתה להיות רציונליסטית ולבסס את עצמה על “לוחות כלכליים”, היא נסתחפה ע"י התפתחות תורת הכלכלה המודרנית, שפּרשה בצורה שונה את המושג “פרודוקטיביות”. אך הדמיון הוא חיצוני בלבד גם מבחינה אחרת. לפני פרנסוא קסניי לא עמדה שאלת טרנספורמציה של חיי אומר שלמה מיסודה, לא עמדה שאלת עקירה ושתילה, לא שאלת התחדשות תרבותית, חשיפות אורות גנוזים והעלאת ניצוצות רוחניים שנתפזרו בכל כנפות הארץ ועל פני שבעה ימים, אגב “שבירת הכלים” של תהפוכות גולה ונדידה, וצרופם מחדש להויה לאומית חפשית ויוצרת.

א. ד. גורדון לא היה אוטופּיסט ולא היה ריפורמטור כלכלי. היסוד הפיזיוקרטי שבו מקבל אצלו משמעות רחבה וכוללת, חובקת מעללי אדם ועם. לשם הגדרה ממצה עד תומה של הכוללות הזאת הוא השתמש במלה “קוסמי”, לאמור, דבר העובר והמקיף את כל חלל החיים וממדיהם, מתהום הארץ עד רום הרקיע. במלים אחרות אפשר להגדיר את תוכנה של מלה זו: שיבת ציון כלידה חדשה של עם והוית עם, אשר מן ההכרח שתעבור את כל התהליכים הגנטיים שבהתהוות מיתית. הויה חדשה זו מתחילה מן האדמה ומן העבודה עליה. ממנה מתחילה ההויה החומרית וההויה רוחנית כאחד. תרבות עם אי-אפשר לה להווצר, להיות נזונה ולהתקיים אלא מן האדמה בלבד ותוך יניקה בלתי אמצעית משכבותיה העמוקות. אמנם המדע הוא יליד העיר; בה נוצרו הליקיאונים והאוניברסיטאות. אבל תרבות הנפש של עם, זו המעצבת את אפיו ומבטאת את רוחו, השירה, האגדה, האפּוס העממי, האמנות העממית ואף לשונו של העם, הם ילדי השדה, ילדי המגע הבלתי אמצעי של האדם והטבע, ילדי החויה העמוקה של איש האדמה ההולך לאטו אחרי צמד הבקר, המשדד את רגבי האדמה לקראת השמש העולה. המגע הישיר עם התמורות של תקופות השנה, קיץ וחורף, אביב וסתיו, הצפיה לגשם והחרדה לעצירת גשמים, החדוה ללבלוב של עצים ולשדה העטוף בר והגות הרוח הקשה בהתעטף היקום ביום קדים, דומית הערב ורינת הבוקר, המגע האישי עם תמורת הצורות של הצמח, החי והעוף המעופף, ההקשבה לקול המהלך על פני כרים ירוקים, לשיחת אילנות ודשאים, שמחת הקציר והאסיף ותוגת המזוה הריק, היחס לרגב האדמה שבו נעצו “אבותיך הקדמונים” את אתם ואת מחרשתם, וברכת הנהנים על הלחם ועל הפרי ועל תנובת העמל שהאדם מצמיחם ומגדלם בעצם ידיו מתוך שדהו – זאת איננה רומנטיקה קלוקלת, אלא יסוד מוסד לכל תרבות חיה. זהו כוח הכובד של עם, מעבר לכל בחינה כלכלית ומדינית. כי מבחינה כלכלית יתכן שקיבוץ אנשים או עם שלם יכול למצוא את סיפּוק צרכיו, אפילו בהרווחה יתרה, בלי עבודת האדמה וגם מבחינה מדינית פורמלית יתכן כי אין זה הכרח אובייקטיבי דוקא. אבל מבחינת הוית עם, מבחינת חיותו וכוח חיותו ומבחינת תרבותו הרוחנית – זהו היסוד והשורש. כי “באים אנחנו לארצנו להקלט בקרקע הטבעי שנעקרנו מתוכו, לינוק בשרשינו מן המזון אשר באדמה ולשאוף בעלינו מן המזון אשר ברוח ומכוח היצירה אשר בקרני האור – – – כל הצער שנתגבש בנשמתנו הלאומית כאילו דוחף אותנו לצד זה, כל החלל התהומי הריק שנתהוה בנשמתנו להיותה קרועה ומרוחקה מהטבע, כאילו תובע את זה. ואת הדחיפה האחרונה, המכרעת, כאילו נותן לנו הרגע החי שאתה מרגיש בו העקת שאול של שעבוד נעלם ופרפורים כבירים של חרות אנושית מקשה להולד – – –”

*

כל אשר כתב גורדון הוא נסיון לחשוף, לבאר ולהבהיר את ההכרה הזאת, יותר נכון את ההרגשה הזאת ולהחדירה לתוך נפשו של הפועל היהודי ושל האדם היהודי. ממנה יוצאת קרנים לכל עבר, המגיהות באורן את הבעיה של “עם עובד”, “עם אדם” ו“אדם–אדם”, וממנה מסקנות והכרעות בכל יחסי החיים של היחיד והציבור, ביחסים הכלכליים, החברתיים, המוסריים והמדיניים. אם נרצה להעמיד את הדמות ואת הדרך של התהוות החיים היהודיים החדשים שהעלה לפנינו א. ד. גורדון מול הדמות המתגלה לפנינו במציאות הארץ-ישראלית בתקופה הנוכחית, לא נוכל לומר בשום אופן, כי ניכרת בה השפעה מכרעת של משנת-חיים זו. את ההתאמה ואת התואם שבין הרעיון והמציאות צריך לחפש תמיד בנרות, ועל אחת כמה וכמה שנהיה תמימים יתר על המידה אם נרצה לבקש התאמה ותואם אלו במציאות הישובית הכללית. כאן הקערה הפוכה על פיה לחלוטין. מה שגורדון ביקש למנוע, את המשך החיים הפאראזיטיים של היהודים בא“י ואת כל המכשולים והתקלות הכרוכים בהם בשטח הכלכלי, התרבותי והמוסרי – כל זה מפגין את עצמו בצואר עתק ובצורה מחרידה ביותר משמגעת שעת מבחן רצינית. מבחינה אחת קרה דבר מחמיר מאוד אגב התמורה הפורמלית שחל בקיבוץ היהודי הגדול שהעתיק את משכנו מחמת אונס-הזמן לא”י. ה“חרות הלאומית”, שאין עמה עול מלכות של הכוונה הציונית העיקרית וחובותיה, נהפכה במידה רבה להפקרות לאומית שיש עמה גם פריקת עול הסייגים הרוחניים המעטים אשר שמרו על הקיבוץ היהודי בגולה (על אף הויתו המשובשבת) מלהגיע אל קצה הגבול של התנונות מוסרית. לעתים מתקבל רושם כאילו השלילה של כל הגלויות, של כל חוגי התרבות הזרה שטבלו בהם היהודים, של כל ארחות החיים העקלקלות שהלכו בהן, נתרכזה בתמציתה על פני השטח המצומצם של א“י, לזועה פנימית ולראוה חיצונית מבישה, ועוד נוספה עליה זאת המרמה אשר באיפת “הלאומיות” ו”הפטריוטיות" ששלילה זו מתכנסת לתוכה לעתים ונישאת בה תוך משק כנפים קולני ויהיר.

מי ימנה את מראות הנגעים ומי יתנה אותם? לעתים נדמה לנו כי אין מתום בתוך הישוב הזה, המסוכסך מבפנים מבחינה ציבורית, והמתגלה בתוך תנועת שיבת-ציון שהוא “החלוץ” שלה, בצורות מבישות ומרגיזות כלפי חוץ. לפעמים נדמה לנו, כי התמונה הנגולה לעינינו אינה תמונה שלפני גאון-עם ותחיתו, אלא לפני שבר-עם ושקיעתו. משהו מזה שנתרחש בתקופה הקדומה, טרם נתמוטטה השארית האחרונה של חרות אצל עם היהודים בא“י, הולך ונשנה, לא לאחר חמש מאות שנה של חיי מולדת קבועים בערך, מרובות תהפוכות, אך גם מרובות זוהר, התעלות ויצירה רוחנית אלא לאחר חמישים או ששים שנה של התחלה מצערה ורבת מכשולים לשוב למולדת הזאת ולהאחז בה. “חרב איש ברעהו”, גם בהשאלה וגם במובן הפשוט של המושג הזה ובצורתו הברוטלית ביותר. מכל פנה אורב הטירור הציבורי, על הצדיה שבעיניו והחיוך הציני שעל שפתיו, המובן להכות הכל לרסיסים, ובלבד להגיע לידי איזה יתרון שהוא באַספּירציות שלו ל”שלטון". מבחינה ממשית תפוסה, אמנם, לטירור זה רק כת מופקרת ומטורפת קטנה, אך מבחינה רוחנית אין הוא נחלת הכת הזאת בלבד – אלא בכוח ובפועל ובדרגות שונות זאת היא נחלת הכלל. רוצח סתם, קוביוסטוס ולסטים מזוין, אין הציבור אחראי להם. זאת היא תכונה פלילית של יחידים, שאנו פוגשים אותה בתוך כל עם וכל חברה, גם המוסריים והטהורים ביותר – אבל אלימות וטירור למען “אידיאה” כביכול, הם תמיד פרי אטמוספירה ציבורית ואינם יכולים לקום ולהתקיים אלא במקום שהציבור מסייע להם או סובל אותם. לטירור כזה אין כל סימני-היכר מוסריים, אין כל קריטריון אוביקטיבי, שיכולים לשפוט על פיו כי במקרה האחד הוא מותר ובמקרה השני הוא אסור; או שהוא אסור לחלוטין והציבור מנדה אותו ואת האנשים הנתפסים לו ומבער אותם מקרבו, או שהדלת נפתחת לפניו לרווחה בכל הצורות שהוא מתגלה בהן. כשרוצים להפלות בין טירור לטירור, בין דם לדם ובאים לקבוע נורמות לאיסור והיתר באותו שטח – הרי זה מגיע ממילא למלחמת אזרחים ולמשטר של “כל דאלים גבר”. אבל גם במקום שהטירור פושט את הצורה הברוטלית והפלילית ולובש אצטלא של סבוטג’ה ציבורית, של אי-פשרה ביחסים המדיניים מבפנים, של “מריבת קדש”, כביכול, על כל דבר גדול או קטן, סכנתו מרובה מאוד לעם, לכל עם, ועל אחת כמה וכמה לעם בראשית דרכו להתלכדות לאומית ולחידוש חייו המדיניים.

לא תמיד נראה לעין הקשר ההדדי בין הפרטים, אך הם צומחים בכל זאת על רקע ציבורי משותף, והם פורצים דרך אותה פרצה עצמה בחומת המוסר הציבורי של עם. במשל שהמשיל פרותאגורס על התהוות החיים המדיניים בקדמות ימות העולם הוא מונה שתי מידות אשר זֶוס בכבודו ובעצמו מסרם ע"י הֶרמֶס, שליחו קל הרגלים, לבני האדם האומללים, שלא ידעו את הדרך לחיים מתוקנים בינם לבין עצמם גם לאחר שהנחיל להם פרומיתיאוס את האש ואת חריצות המעשה: את הבושה ואת הצדק. בלעדיהן חיי כל חברה וכל עם נהפכים לתוהו ובוהו ואנרכיה. ושתי המידות הללו¹ דוקא נפגמו במידה רבה בראשית התהוות חיינו בארץ הזאת. לאור הגילויים האלה בישוב, אשר סיגי הויתו הציבורית והפרטית מתלבטים במידה מבהילה על פני אבן-הבוחן של התקופה הנוכחית ביחוד – באה משנת גורדון כתוכחה רבה, כבדת משמעות, וכאזהרה חמורה מפני הסתרסותה ללא תקנה של אותה פרשה היסטורית, שהננו רוצים ומקווים לראות בה תקומה והתחדשות לאומה הישראלית.

אך אם המציאות הישובית הכללית טופחה על פני דמות חיים זו שגורדון בישר אותה, נכסף אליה, עמל כל כך הגדרתה ובביסוסה – יהיה בזה ענין רב לבחון באיזו מידה נעשה גורדון נחלתו הנאמנה של אותו החלק החשוב מאוד במנין והנכבד מאוד בבנין שבישוב ובציונות, אשר מתוכו קם, בתוכו התנבא ואליו בעיקר נשא את דוגמת-חייו ואת ראש דברו. אין כל ספק, שתנועת הפועלים החלוצית נמצאת עד היום, לא רק בתחום ההאצלה הרוחנית של אישיותו, המגיהה עליה את זיוה ואת אורה מראשית צמיחתה, אלא הרבה מאוד מעיקרי משנתו היו לקו ומשקולת בחייה ובעלילותיה. ביודעים ובלא יודעים ניזונה תנועה זו מרוחו של גורדון, ובחייה הרוחניים כמו בחייה המעשיים, היא שואבת ממקור לא אכזב זה של הנחות-יסוד, מושגים והגדרות שהנחיל לה. החל ממכתבו הראשון מא“י שנתפרסם בשנת 1904 בלשון הרוסית בירחון “החיים היהודיים”, שבו ניתנו כבר ראשי-הפרקים הרעיוניים של חלוציות ההגשמה, דרך כל פרשת חייו ופעולתו הספרותית, היה הוא בשורה מרנינה שהרעידה את מיתרי הלבבות של הנוער היהודי חלוצי, בתנועת עליתו לארץ ובהליכתו לעבודה ולהתישבות. גם אלה המנחשים כיום בגביעים אחרים ואומרים או מדמים בנפשם כי הם שואבים ממעינות מחשבה יותר עמוקים, כביכול, ויותר מודרניים – כל האור שבהם, כל הטוב שבמעשיהם ושבסגולות היצירה שלהם, מגורדון הוא בא, אם כי ממעטים מאוד לקרוא בשמו, או אפילו אינם קוראים לגמרי. הד גורדון בתוך תנועת הפועלים העברית היה חשאי, אך עובר את הנפש ומהדד מבפנים; הוא היה כגשם נדבות, שאינו יורד בזעף ואינו מתגלה בשאון שטפונות גורפים, אבל הוא מתמיד וחודר לשכבות עמוקות, מרוה ומפרה. העבודה, לא כפונקציה חברתית או כלכלית גרידא אלא כערך עצמי, מוסרי ולאומי, כ”נקודה הנדסית", שממנה מתחילה התמורה היסודית בחיי העם המתחדשים, כמעבר הראשון מחיים פאראזיטיים לחיי יצירה, חדות העבודה, פתוס ההגשמה, הרעב הנפשי לקרקע, ההתדפּקות החרדה על דלתותיה וההידבּקוּת אל רגביה – כל הגילוּיים האלה בתנועתנו אשר לפני כל תיאוריה כלכלית או חברתית ולמעלה ממנה, נתנו לנו את הערכין העיקריים שיצר ציבור הפועלים בארץ, רוחו של א. ד. גורדון פועם בהם.

ואף על פי כן נכונה גם אכזבה לא מעטה לאלה שבאים כיום לבחון חזיונות שונים בתנועה הזאת לאור רוחו של גורדון. אין המדובר כאן על אמונות ודעות בעניני החברה, על אידיאולוגיה זו או אחרת, על נוסח סוציאליסטי זה או אחר, על הגדרות כאלה או אחרות בתופעות סוציולוגיות ובמגמת ההתפתחות של היסטוריה. כל אלה, אם כי הם תופסים מקום לא קטן במשנתו של גורדון, אינם מעיקריה של משנה זו ובאים רק כתוספות מסייעות לברר את דמות המהפכה לאומית-אנושית-קוסמית שהָראתה באספקלריה הרוחנית שלו. מבחינה זו כדאי לציין, שגורדון, אשר התיחס בשלילה מוחלטת לסוציאליזם המודרני, המיכני, המדעי והפוליטי, היה שרוי בראשית המהפכה הבולשביסטית בצפייה, תוך אהדה כבושה למהפכה זו. במאמרו “עבודתנו מעתה”, שנתפרסם בשנת 1920, הוא כותב: “התנועה הבולשביסטית, למשל, עד כמה שאנו יכולים לשפוט עליה מרחוק, עומדת לכאורה על אותם היסודות, שעומדות עליהן יתר התנועות הסוציאליסטיות, ואין לראות בה יסוד אנושי-קוסמי, שאיפת הרוח האנושית מתוך עצם יסודה הקוסמי להתקן ולהתחדש. אולם לעומת זה אתה רואה בה שלילה גדולה, חיה, כבירת כוח, הופכת הפיכה ווּלקנית לא רק את הסדר הקיים כי אם גם את כל המסור והמקובל, ועם זה – דרישה תקיפה להעמיד הכל על העבודה, שיש בכל אופן יחס קרוב בינה ובין הטבע. פה אין, כמובן, להגיד דבר ברור ובטוח, אבל יש הרגשה כי פה דבר-מה יותר עמוק משאיפה חברתית ומדינית, כי פה, בשלילה הזאת, כוח חיים כזה, שאין דוגמתו ביתר השלילות המהפכניות, כי פה פועלת הרוח הלאומית, רוח העם הרוסי הרחבה והעמוקה, למרות חולשתה ופראותה (ואולי פועלת פה במקצת גם הרוח היהודית) יותר ממה שפועלת הרוח הסוציאליסטית והפוליטית”. אם כי בזמן יותר מאוחר במקצת באה אצל גורדון התפכּחות מצפיה זו והוא משוה את “הגאולה הבולשביסטית” ל“חינוך היֶזואיטי: אהבה בפה והיד עורכת אוטודאפה לנאהבים הכופרים”, הרי הוא ניגש לשאלות האלה לא בצורה דוקטורינרית ובמשפטים דוגמטיים קדומים ולא הורה הלכות בהן, אלא בחן באיזו מידה הן מסייעות לעיקרים אחרים עמוקים יותר ומקיפים יותר, ובאיזו מידה יש בהן סתירה. לפיכך אין צורך להסיק מגורדון “שמעתא אליבא דהלכתא” בשטח זה דוקא, כיון שבכמה מסקנות מעשיות של הסוציאליזם ושל מלחמת העובד על זכותו ועל שחרורו היה הוא מרחיק לכת לפעמים מן הקיצוניים שבנו. אבל האכזבה אינה, כאמור, בהשקפה החברתית בתפיסת נוסחא זו או אחרת לגבי דרך שחרורו של האדם והעובד אצלנו ובעולם, כי אם במשבר הפנימי הקשה העובר כיום על תנועת פועלי א“י, שאיננו נעוץ בחילוקי-דעות וחילוקי שיטות, אלא בתסבוכת כיתתית משוללת כל הגיון ותכלית, שהעקרונות הסוציולוגיים, כביכול, משמשים לה אמצעם תכסיסיים גרידא. אשר חשבנו תמיד שתנועת פועלי א”י, בהיותה נושאת יעוד המאחדה ומלכדה מעל לכל נוסח חלקי, היא מחוסנת מפני אותה “מרוצת אמוק” שגרמה להריסתן מבפנים של תנועות פועלים כבירות בעולם, מוטל בספק לאור הנפת הכּשיל והכּילפּות להשמדה עצמית, שהחלה להתגלות על פני רקע חיינו. “ההסתבכות בסתירות פנימיות”, שתנועת הפועלים המרכסיסטית ניבּאה אותה למשטר הקפּיטליסטי, נעשתה במידה רבה מנת חלקה של תנועת הפועלים עצמה גם בעולם וגם אצלנו. יצר השלטון וההתחרות על השלטון, אלה תפּוחי המריבה, שהולידו את ההסתכסכות הציבורית הכללית בישוב, הטילו את התיגרה גם בציבורנו אנו, זו הנטושה כיום לא רק בין מפלגה למפלגה ובין זרם לזרם אלא בתוך כל המפלגות והזרמים בינם לבין עצמם. אין לך התכחשות גדולה מזו לגורדון ולמשנת חייו, מאשר הכנסת האלמנט הנפסד הזה של הפיכה בחררת² השלטון לתוך תנועת הפועלים ומאשר ההתנצחות ברדיקליזם המילולי והפרשנות הדיאלקטית המלווה אותה. כי אף זהו אחד מחזיונות הפאראזיטיזם בחיי כל חברה, כאשר יחיד או פלג-ציבורי אומר להתנשא לא ע“י כך שהוא בוקע ועולה אגב צמיחה אורגנית וכוחות גידול פנימיים, אלא ע”י השתלטות, ע“י הרדיפה אחרי “קולות”, אחרי כמות פורמלית, וע”י אטלטיקה קלה של תכסיסים. כוחו של ציבור הפועלים בא“י, כוח זינוקה הראשון, כמו כוח התפתחותה ועליתה לידי חשיבות שבהכרעה והשפּעה בתוך הציונות והישוב, לא היה בכמותה וביתרון השלטון שמקנה הכמות הזאת, אלא באיכותה, בתוכנה המוסרי ובכוחות היצירה שפּיכּו בתוכה. “קולות” באו אחרי כן, הם באו מאליהם, והאיכות נהפכה לכמות. ב”שלוש מאות המלקקים" שלה “כבשה” היא את הציונות ואת הישוב, ובהיותה מיעוט, קומץ, השוחה נגד הזרם, היתה השפעתה החינוכית גדולה יותר מאשר עתה, בשעה שהכמות הפורמלית שלה נותנת את האפשרות בידה “לשלוט” כביכול. גם בתוך תנועת הפועלים פנימה, היתה המפלגה המדריכה, המנהלת את התנועה מיעוט כמותי בתוכה, אשר בפעילותה, באחריותה ובתבונתה רכשה לה את אמון הכלל. בשבירת המסורת הזאת ובהכנסת היסוד הסוציולוגי הזר של “שלטון”, המושאל מהתפתחות נפסדת שהכשילה את תנועת העבודה בכל העולם, מקופלים גרעיני המשבר הפּנימי של תנועתנו אנו.

אבל יש תחום אחד, אשר בו נשתכנה שכינת גורדון במיוחד, שמשמש אולי שדה-נסיון רוחני למחשבותיו, זהו אותו התחום שהאדם העובד היהודי עושה בו את המהפכה השלמה בחייו, חוזר אל הטבע, אל עבודת האדמה, בונה קשרי חיים וקשרי תרבות חדשים – ובתחום הזה שממנו אנו מונים מנין חדש ליצירה העברית, שבו אנו מבקשים תנחומין על הסתלפות הערכין ושיבוש הארחות ביתר חלקי הישוב ובו אנו רואים את היסוד והשורש לבנין חיינו בהווה ובבאות, בתחום הזה עלינו לבדוק אם אינה מתהוה סתירה בין הצורה החיצונית של הדברים לבין משמעותם הפנימית העמוקה שייחס להם גורדון.

מה נפלאת היצירה הזאת! מה יפות נקודות הישוב החקלאיות העבריות הרעננות והמוריקות בנוף הצחיח של הארץ. מה רבים ההישגים שהושגו בכל ענפי העבודה, בפריונם ובאיכות התוצרת, מה רב העמל ומה גדולות תעצומות הנפש ששוקעו כאן, מה כביר ערכן המדיני, ומה מרנין האדם היהודי החדש הצומח ומתפתח על תלמי שדה אלה! זהו אוסם הברכה שלנו לא רק מבחינה כלכלית ישובית אלא גם מבחינה אנושית רוחנית. כאן מקור ההתנדבות החלוצית, מקור ההעזה, מקור ההעפלה, חביון העוז והמגן ואוצר הכוח המוסרי. לפיכך כל התקדמות כאן היא מקור של תקוה רבה בשבילנו, וכל כתם של צל העולה כאן, מעורר בנו תמהון ודאגה. האין המיכניזציה המופרזת של החקלאות בארצנו, הקטנה בשטחה והמכוּוצת בתחומיה, צל? בעית המיכניזציה בחקלאות היא בעיה כלכלית רצינית, שלא כאן המקום להתעכב עליה, (אין מדובר על שעת חרום זאת, כשכל המשק שלנו הפך בהכרח משק מלחמתי) אך היא לא רק בעיה כלכלית, אלא שאלה הממלאה את כל הוי החיים החדשים שלנו גם מבחינה רוחנית-תרבותית. בתהליך ההתמזגות האורגנית של האומה עם הטבע ועם אדמת המולדת, שגורדון מרבה כל כך להדגישו, יש בהפרזה זו כדי לעורר מחשבות ספקניות. המכונה היא מכשיר מהפכני בעל ערך רב באותה חקלאות רחבת השטחים, הנהפכת לפונקציה חרשתית גרידא לשם ייצור צרכי מזון בשביל השוק. על ידה אפשר להרבות הכנסה, להקל על העבודה, להחישה, אבל היא יוצרת סגנון חיים ממושטר וחסר-אופי ואין היא עולה בד בבד עם עבודת האדמה שנועדה לשמש אָבנַים ללידת הויה לאומית חדשה. המכונה אוביקטיבית מאד, כללית, ואינה משמשת מבוע לתרבות מעמקים. אין תרבות של “טרקטורים” ו“קומביינים”, אין ולא תהיה; אין הללו מפרים את הלשון, משעשעים את הדמיון, מעלים את ההרגשה ואין הם מוצאים הדי תעלומה בנפש. טרטור של עשיה יש בהן, אך לא ניגון של חיים. המכונה עקרה מושגים מתוך הלשון ומתוך המיתוס הלאומי הקדום. כי ישאלו ילדי הכפר שלנו לפירוש המלה “גורן” ולפשר מראות-הלואי הכרוכים בה, כמו “גורן ארנון היבוסי”, “גורן אטד”, יצטרכו לטייל אתם אל הכפר הערבי הקרוב כאשר מטיילים אתם אל גן החיות כדי להראותם אריה או ברדלס – בכפר העברי איננה ומחוית נפשם של הילדים נעקרה הגורן הזאת.

בטלנות? – אני רואה חיוּך על שפתי הפּיקחים, היודעים, כי מה ערך לדבר “קלוקל” לפני האומץ והבטחון והיכולת המופלאה הצפונים ב“קומביין” בעל גלגלים, הקוצר והדש וממלא שקים בר בבת-אחת? אך כשאנו מדברים על רחמי מולדת, לא מבחינה חומרית גרידא, אלא מבחינה נפשית והוית עם, אזי “הגורן” והמשמעות הרחבה שבה היא חיק הרחמים האלה. “גורן” (במובן הסמלי) היא מולדת – “קומביין” אינה מולדת. זהו נכס נייד בינלאומי, שמטלטלים אותו מאמריקה, מאנגליה או ממרכז אחר של תעשיה, ואפשר להעבירו לרוסיה, לפולין, ולליטא ואפילו לחבש, ולאו דוקא ליהודה.

והמסחר, זהו “הטבע השני” של עם יהודים, אשר בו ראה גורדון את התקלה הגדולה ביותר, וייחס לתנועת העבודה החלוצית ולשיבה אל הטבע ואל עבודת האדמה את הכשרון לעשות כאן את המהפכה המשנה מידות וערכין, האם אין הוא הולך ונדחק מחדש אל אותה עזרה דוקא שממנה הונס בתחילה? המשק החקלאי שלנו יוצר חטים ומוכר אותן וקונה במקומם קמח מאוסטרליה או ממקום אחר; הוא יוצר תפוחי אדמה ומוכר אותם וקונה במקומם אורז ממצרים או מאיי הודו-ההולנדית, יוצר חלב וחמאה ומוכר וקונה במקומם מרגרינה. מדבשו ומפרי מגדיו הוא נהנה מעט מאוד. שולחן החקלאי במשקים רבים, ואולי ברוב המשקים, הוא במידה קטנה מאוד חקלאי, או איננו חקלאי לחלוטין. הוא דומה לא מעט לאותו שולחן של אזרח תל-אביב שמשלו פעם המשורר יעקב שטיינברג באחת מרשימותיו “לסביבון בן-אגדה, אשר הקיף מלוא תבל, אסף מטוב כל הארץ”, אם כי אינו עשיר ומגוּון כמוהו. והלא הכוונה היתה לחקלאות שתספק קודם את צרכי העובד מתוצרתה ורק את העודף תחליף בצרכים שאין היא עצמה יוצרת, הכוונה היתה לעובד הנהנה מתנובת כפיו ולא רק מיגיע כפּיו, באופן בלתי אמצעי. הכוונה היתה להוי המיוחד, לקשר המיוחד, שנוצרים ע“י כך ולתרבות הצומחת מחויה חדשה זו. ודאי, מבחינה כלכלית אפשר להסביר את הדבר על נקלה. הכלכלה המודרנית אינה מחשיבה כלל דברים חסרי משקל כאלה והיא מיוסדת על חילופי רווחים גרידא. אבל אנו התיחסנו פעם בבקורת חמורה לאכרי המושבות ביהודה, לא רק בגלל זה שהם אינם עובדים בעצמם או שמעבדים את משקיהם בידים זרות, אלא גם בגלל זה שהמושבה היתה כ”עיר רוכלים" והמשק משמש לה סחר חליפין בלבד ואינה ניזונה ממנו באופן ישר. אמרנו, אלה הם סוחרי תפוזים – אך לא אכרים. אבל להם היה משק מונוקולטורי אשר ליקוייו בו, ואכר המגדל רק יין או תפּוחי-זהב אינו יכול כלל מבחינה אוביקטיבית להיזון מגידולי משקו בלבד. במשק המעורב שוּקעה הכוונה, שהעובד, האכר, יתפרנס קודם כל מגידולי משקו. מבחינה אוביקטיבית יש ביכלתו לעשות זאת, ואם הוא מוכר את התוצרת שהוא מגדל למען יקנה תוצרת אחרת במקומה, לא משום שהוא אינו מייצר אותה אלא משום שהיא יותר זולה, הרי הוא מעביר שוב את החקלאות האורגנית לתחומי המסחר, אם כי מכובד יותר מאשר מסחר סתם.

נכון, כל זה אינו בא אלא לקיים צו תכוף בתמורת גורלנו הלאומי: יותר יהודים לא“י, יותר אפשרות של קליטה ומחיה! ואעפי”כ בתוך תחום הצו הזה איננו רשאים להתעלם מדברים עיקריים אשר על כפּות המאזנים של מקח אין משקלם רב, אך יש בהם כדי להעשיר מאוד את קרן השפע המוסרית והרוחנית של עם אשר הוטל עליו להצמיח את עצמו מחדש על אדמת מכורה ויש בהם כדי לדלדל את הקרן הזאת ולהשיב את העם לסורו, אם עוברים עליהם בהיסח הדעת.

אנו נצטרך לחזור לגורדון, לתפיסת עולמו, לראייתו את התפקידים שנועדו לנו בארץ, ולבדוק לאור משנת חייו את דמותנו, את עלילותינו ואת הליכותינו בכל שטחי החיים, המחשבה והמעשה. אנו נצטרך לעשות זאת ביחוד בימים אלה, לאחר שנתערבב עלינו, בצורה כה טראגית, העולם מבחוץ ונעכר בצורה כה מדאיגה עולמנו מבפנים, ואיננו יודעים עד מה, איך וכיצד נחלץ מן המיצר הזה לקראת עתיד תנחומים. במחשכים ששפונו כיום מאירה לנו נקודת אור יחידה, זאת היא ארץ-ישראל, עליתנו אליה, עבודתנו בה, יצירתנו התרבותית העברית בתוכה, היותנו כאן לעם יוצר, חפשי, הניזון ברוחו ובגופו ממקורות צמיחתו האנושית המוסרית, שבזכותם נהפך בכלל מעם תועי-מדבר לעם היסטורי. בצר לנו, בצר לנו מאוד, נבקש את גורדון ואולי תמצא הדרך לתורת חיים זו שהיה מבשרה.

(״ערכין״, קובץ מוקדש לגורדון במלאת 20 שנה למותו, תש״ב)

"האמינו באמונה שלמה, כי שום אדם אינו

צריך למסור את נפשו במחיר יותר זול.

האמינו באמונה שלמה, כי במקום שם

חוסר-דרך – שם דוקא הדרכים הנכונות.

הכל תלוי באמונה זו".

(מקס ברוד – “ההעזה הגדולה”).

לא בספרים הנחיל לנו בוסל ירושת רוחו – כי אם בחיים. לא במלים הריק לנו את שירת נפשו, כי אם בעבודה. האם צריך לעשות ספרים בכדי להיות משורר? האם מי שחורש מענית אדמה בזוג שורים שחורים לקראת השמש העולה, אינו שר שירת-נצח?

“המעדר מנגן” – אומרים בדגניה. מאימתי החילונו אנחנו לחשוב כך? מאימתי התחילו אצלנו לדבר על העבודה כעל שירה – האם לא דגניה, האם לא בוסל, האם לא גורדון, שיבדל לחיים?

“עבודה!” – בזה עדיין לא נאמר הכל. העבודה צריכה לשחרר ולגאול, היא צריכה לההפך מקללה לברכה, ממקור של מלחמה נצחת, של משטמה ושנאת אחים, למקור של אהבה, של אחוה אנושית.

“העבודה הגואלת!” – כך שר בוסל, בחייו, בעצם חייו, בעבודתו הנאמנה, מתוך מעוף של יצירה, מתוך עקשנות רבה ומסירת נפש.

דרך לא היתה עדיין – היא רק נצנצה בחזון, היא רק הבהיקה בשירת נפשם של שואפי-פדות אחדים מבחורי ישראל. מה שהיה מסביב, היה תוהו ובוהו, היה המשך של חיי-גלות, חיי ניצול על חשבון זרים, שיבת-ציון בלי קרקע ובלי שרשי יניקה. “גאולה” קראו לזה – וזו היתה מלת-פלסתר לרעיון הקדוש ביותר החבוי באוצר נשמתם של אדם ועם.

דגניה – היתה ראשונה לציון, חיים לאומיים וסוציאליים מבראשית; חיים של עבודה יוצרת מתוך שויון; חיים של עבודה משותפת מתוך עזרה הדדית, במקום מלחמה הדדית: מקודם הפרט, אח“כ המשפחה, אח”כ משפחת המשפחות – זוהי דגניה, חלומו של בוסל, זהו הגרעין הראשון לחברה החדשה.

מאויים גדולים לשחרור לאומי ואנושי הונחו ביסודה. מאבני-צדק נבנתה, מנפשם ודמם של חלוצי המהפכה בעם העברי, המהפכה אשר תבוא מבפנים, אשר אינה כופה הכרה ושלטון באש ובחרב, אשר אינה מטיפה תורה שבעל-פה, אלא מקיימה בגופה, מתחילה מעצמה, משנוי החיים של הפרט ומבנין דוגמת חיים בשביל אחרים.

בעמק הירדן הוקמה הבריקדה הראשונה למהפכה זו. במקום שרבים המכשולים, במקום שהכל נלחם בעובד, הכל נגד, במקום שאיש-הצפון מתאבק תמיד עם כחות איתנים, עם טבע אכזרי, עם אקלים זר – את המקום הזה בחרו להם לכור מבחן. כאן נוצרה הקבוצה הראשונה, העובדת אצל עצמה ועל אחריות עצמה, על אדמת הלאום. ממנה מתחילה המסורת החקלאית של העובד העברי בארץ-ישראל.

“קבוצה!” – גם בזה עדיין לא נאמר הכל. בוסל נפח בה נשמת חיים, הרים אותה למדרגת יצירה אנושית. הקבוצה בתור תא העם, העם בתור תא משפחת אנוש הגדולה, שהכל עובדים בה והכל שוים בה. הקבוצה אשר תקים יחוסים אנושיים צודקים בין אדם לאדם, שתחנך דור עבודה מנעוריו, שתקשר אותנו שוב בקשר בלתי אמצעי עם האדמה, שתחזיר אותנו אל מקורות היניקה הראשונים של כלכלה ותרבות לאומית.

כך ראה אותה בוסל. כך רצה בה. כך העיז להאמין בה. וכשדבר בה, הבהיקו דבריו כברק מחרשה בלהט צהרים. קול ענות גבורה היה בהם, קול רצון היצירה מלא בטחון ואמונה. והם חרשו את הלבבות, הם לא נתנו לעשבים הרעים של הספק והיאוש להכות שרשים עמוקים.

מי יעיז למנות כאן את הכשלונות? – מה הם כשלונות לגבי נסיון של מפעל ענקי לשם מהפכה לאומית ואנושית בעם?

­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­______________

דרך לא היתה עדיין אז – והיא איננה גם עכשיו. עמוס סבל-ירושה של חיי-גלות, רחוק מהעבודה, מהטבע ומיצירה, בא העובד העברי להפוך את הקערה על פיה, לשדד את מערכות החיים של העם העברי. בערבה נטל עליו לסלול לו דרך – והוא סולל, והוא עדיין תועה ומחפש. בנפשו מצא אותה – בחיים היא עדיין לוטה ערפל. רק הרעיון הוא אור לנתיבותיו, רק משא-הנפש הגדול של בוסל מקיל לו את מלחמתו הקשה בדרך העבודה, בדרך אל העבודה.

בוסל – זהו לשון רבים, זהו שם כולל, תנועה, מפלגה, זוהי נשמת הצבור העובד.

אין אנו מזכירים אותו כמזכירי נשמות, אין אנו מציגים לו ציוני קברים. רוח חיה הוא בתנועתנו, בתנועת רבבות מצעירי ישראל, אשר על שכמם הוטל התפקיד הגדול לסלול בגופם ובנפשם את דרך החופש והשחרור לעם.

לא בין ההולכים לבלי שוב נחשב לנו בוסל. קברי דגניה – שדות-חיים הם, אשר מהם נזונה רוח ההתקוממות הקדושה בעמנו, רוח החלוציות הבונה ומסירות הנפש, המכוונת את צעדיהם של אלפי צעירים בישראל אל נתיבות חיים חדשים.

(הפוה״צ השנה ה-13 גליון 38–39, תר״פ)

הוא לא עשה ספרים הרבה – אבל לכל מה שכתב יש יונקות שלוחים לעומק, למעינות תהום של המחשבה החיה; הוא לא דיבר דברים הרבה – אבל לכל מה שדיבר היו פארות נטויות כלפי החזון; הוא לא היה איש מלחמה – אבל שלהבת נעורים נצחיים בלבו ונלחם בעוז על כל דבר אמת.

אחד המעטים מהולכי שפי בתוכנו, מיחידי סגולה בין אנשי-הרוח הנאמנים, שומרי משמרת הרעיון והמפעל בציונות ובתנועת העבודה העברית. אישיות טהורה ויקרה, צנועה וענוה, אשר בתהפוכות הימים האלה היתה לנו כנר תמיד, המקרינה מזוית-מחבואים את ה“שויתי” המוסרי במעשינו ובמחשבותינו.

מלבוב עד ירושלים; מהחוברת הקטנה בשפה הפולנית על “ההוי הלאומי של היהודים”, עד מאמריו האחרונים ב“הפועל הצעיר”; מהופעתו הראשונה במסיבות צעירים ותלמידים שואפי מהפכת חיים ורוח שם, עד הופעותיו בעניני צבור ומפלגה כאן – מעין נוגה כרוך בעקבותיו, האור הגנוז המיוחד לכל החי חיי אמת, לכל אלה המקיימים בגופם ובנפשם את אשר הם הוגים ומורים לאחרים.

הוא היה איש מדע בלי הצללים האקדמיים. תומת אנוש חדורה אחריות רבה ורצינות היוצאת מן הלב. חרדה על כל מדה נכונה, שופעת אהבה, אמונה ומסירות, ונעדרת כל טובת הנאה עצמית. חבר ומורה, עם פשטות של ילד; תמיד מוכן לשירות ולפעולה, בלי ליחס לעצמו זכויות מיוחדות, בלי כל צל של גאוה, בלי כל העויה של חשיבות ובלי לבקש פרס של כבוד והכרה, זמן רב היה כאילו בודד לנפשו ולעבודתו, אח"כ ער לכל זעזוע צבורי, פעיל בכל המאמצים הרוחניים לבקש פתרונים לשאלות-חיים קשות וסבוכות, אשר שתו עלינו סביב.

תמיד חיפש ושאף. ישנן סתירות רבות במעשינו שאנו עושים, במלחמותינו שאנו נלחמים, אשר צריך לישבן במחשבה הבוחנת ובהכרה המוסרית. ישנם הדורים, הטיות רבות ונתיבות עקלקלות בדרך שאנו הולכים, אשר צריך להזהיר עליהם. ישנם סרסורים רבים לעבירות בחיינו הצבוריים והלאומיים. ישנן אפילו עבירות הנחשבות לצדקה. שילר חיפש תמיד ושאף, איזן וחיקר, כדי לברר ולהגדיר בכל פעם מחדש את המטרה ואת הדרך אל המטרה, כדי לבור את הבר מן התבן, את רעיון האמת מן הטפל שנטפל אליו. אף ההתעמקות העיונית היתה אצלו על פי רוב אמצעי להסביר לעצמו ולאחרים את הדברים הפשוטים, להזהיר על המעשה הקטן מן המחשבה הגדולה, על החזיונות הריאליים מן האנליזה הרעיונית וההנחה המופשטת..

והנה הוא מת. אחרי א. ד. גורדון – שלמה שילר. וגדולה היתמות.

(הפוה״צ, השנה ה-19, גליון 5, תרפ״ו)

א: התמורה

באותה שנה, בה כתב אחד-העם את מכתבו-מאמרו לעורכי “העומר” בשם “הגיעה השעה”, כדי להוכיח, בדרך הביטוי הבהיר וההגיוני שלו, כי ארץ-ישראל נועדה לשמש פתרון ל“גלות השכינה” בלבד, כלומר ל“גלות הרוחנית” של היהודים ולא ל“גלות הגשמית”, ומסר את דבריו לאות ולתעודה בידי מיסדי הבמה הספרותית החדשה בארץ – באותה שנה התחיל יוסף אהרנוביץ, בשליחות הסתדרות הפועלים הצעירה, לערוך את עתון “הפועל הצעיר”, אשר קידש מלחמה על כל תפיסה מופשטת ופירוש מטפיזי בציונות. היה זה כתום עשרים שנה בקירוב לאחר אותה “שעת תהו ובהו, שעת ערבוב תחומין של ראשית ואחרית”, אשר ח. נ. ביאליק נתן בה סימנים להתגלותו של אחד-העם ולהופעתו על פרשת דרכים של המחשבה הלאומית בישראל, כדי להכניס בה סדר הגיוני ולפלס נתיבות חדשים לפובליציסטיקה העברית – והנה חזר הגלגל: הציונות הגיעה לפרשת דרכים חדשה, ושוב “שעת תהו ובהו, שעת ערבוב תחומין” וסתימת חזון. נדם קולה של אוּגנדה ותנועת ציוני-ציון" הדה האחרון אבד בתוך האדישות והרפיון שאפפו את המחנה הציוני בימי שלטון האפּיגוניות אחרי מותו של הרצל. המדיניות הציונית אספה את קרניה והורידה את כנפיה. “הציונות המעשית” היתה עדיין מושג מופשט, ולא ידעה כיצד לעייל את החוט בקוף המחט של מערכת העשיה. במחנה לא התנבאו שוב, לא נביאים ולא מורי-דרך, אלא מפטירי נוסחאות, בדברים לעים וחסרי תוכן. ואף חזונו של אחד-העם, אשר שכבת המשכילים העברים בציונות בקשה בו תנחומין בימים אין חפץ בהם, לא נתן בכל זאת “אבוקות של אור בידינו הנטויות” ולא הראה את “הדרך העולה קדימה”. הוא החליף את הדינר הציוני במטבע רוחנית בעלת ערך לא קטן, אך לא היה בה כדי למלאות את הנפש הכמהה של שואפי הגאולה וצמאי התקומה הלאומית.

אז באה העליה השניה ונתחוללה תמורה גדולה בציונות ובישובה של ארץ-ישראל. לא תמיד אפשר לקבוע בדיוק את פרשת התקופות ההיסטוריות בחיי עם ובחיי חברה. הרבה הזמן עושה והרבה אנשים עושים, לטשטש את הגבולים ולטרוף את הרשויות. אבל במקרה זה אפשר לסמן תאריך מדויק לראשיתה של התמורה הזאת. בו ביום, שחבר אחד או שנים התנדבו להעתיק את כתב ידו של יוסף אהרנוביץ למכשיר-הכפלה פרימיטיבי, להקטוגרף, ולקרוא לצרור העלים המטושטשים, בשם “עתון” או “כלי מבטא”, החל להתגבש בטויה הרוחני של העליה השניה והועלתה נפש-המסכת על מנור האורגים של התקופה החדשה. הראשית היתה מצערה גם בצורה וגם בתוכן. מאחורי הכיריים של מטבח-הפועלים ברחובות לוּקח אהרנוביץ לערוך את כלי-המבטא הראשון של הפועל העברי בארץ. איננו יודעים אם כתב ואם ניסה את כוחו בכך לפני כן. טרם בואו לארץ-ישראל אנו יודעים אותו כמורה עברי בעל השפעה בסביבתו, כמדריך לקבוצה חלוצית, כמחנך לציונות של הגשמה; בשנותיו הראשונות בארץ-ישראל אנו יודעים אותו כפועל, כעוסק בצרכי צבור הפועלים הקטן. בודאי התבלט כבר אז בתכונותיו ובקומתו הרוחנית, כאשר שמו בו החברים את עיניהם לתת את המשרה הכבודה הזאת על שכמו. בהיסוס רב ובצעדים זהירים נגש לתפקיד החדש שהוטל עליו. אבל כבר בראשית דרכו המצערה והמגששת נתבלטו אצלו ארבע הסגולות היקרות, אשר במרוצת הימים הלכו ונתפתחו לשלמות פובליציסטית, בעלת שעור-קומה בלתי שכיח: ריאליזם בתפיסה, בהירות בביטוי, תוקף בהבעה ואחריות חמורה למלה הנדפסת.

היה זה מִפנֶה בפובליציסטיקה העברית של אותה תקופה. הכלים לא היו חדשים. אהרנוביץ היה תלמיד ותיק ונאמן של אחד-העם בכל הנוגע לצורה – אבל התוכן היה שונה לגמרי. החלה ההשתחררות מהתקופה הדיאלקטית בציונות. לא פילוסופיה לאומית ולא השימוש במושגים שאולים או בדוּיים, שאין להם גוף ולא דמות הגוף, לא המחאות של ניר על אוצרות וקנינים שאין להם כיסוי מציאותי, אלא פובליציסטיקה המשמשת ביטוי לתוכן-חיים ולשאיפת-חיים, המכריזה על המעשה במקום הדבור, על דרך-המעשה במקום דרך-הרוח, ומתחילה להשריש בהכרת התנועה הציונית וביחוד בהכרת הדור הצעיר מושגים חדשים בדבר פירושה של הציונות ובדבר חובות נושאיה. במקום “הגיעה השעה” המיטפיזית, שעליה הכריז אחד-העם, ובמקום “הגיעה השעה” המילולית, שעליה היו מדברים בפתוס רב חוגים אחרים בציונות, הכריז אהרנוביץ על שעה אחרת שהגיעה: “הגיעה השעה להגיד מפורש וגלוי: טעינו, טעינו, טעינו, הציוניים אינם ציונים אלא בפה, התנועה אינה מתנועעת וההסתדרות קיימת רק בעיון, ולא במעשה… כי רק מי שמקיים במעשה מה שמדבר בפה, מי שהולך ומשקיע את כוחותיו בארץ, יש לו הרשות לדרוש גם מאחרים. וכל זמן ש’המעַשִים' לא ייהפכו לעושים, כל זמן שהצעירים הציונים לא ידעו שמקומם בארץ-ישראל – אך לשוא יהיו כל הכרכורים, לשוא כל הפלפולים”.

הרעיון והמעשה ירדו כרוכים במפנה הזה. בכל החליפות והתמורות, שחלו בתנועת שיבת ציון עד אז, פעלו שני מלאכי-יצירה אלה כל אחד בספירה נבדלת, בחינת “ולא קרב זה אל זה”. בחללה של תנועת התחיה הלאומית, מימי משה הס עד אחד-העם, היו מנסרים רעיונות גדולים ונשגבים, רעיונות מדיניים, רוחניים וחברותיים, רעיונות מרחיבים את הדעת ומעלים את הנפש, אך לא הוצק בהם כוח הכובד של הרצון הפועל ושל המעשה המגשים. ומעשים יפים וחשובים נעשו בארץ-ישראל מימי משה מונטיפיורי עד ראשית ההתישבות העובדת, מעשי בראשית נועזים, בעלי ערך חלוצי כביר, אבל הללו חסרו את הרעיון המַנחה, אשר יכוון את המעשים הללו לתכליתם וישַוה להם דמות יצירה לאומית אחידה, מתמדת, מעפילה ופורצת דרכים לקראת נצורות-עם וגורלו. משנכרכו שני אלה יחד בניב התקופה, חלו חילופי המשמרות. נחתמה תקופה והחלה תקופה חדשה. פרצו כוחות הבעה חדשים, שונים בתכנם מאלה שהיו שגורים עד הזמן ההוא: כוחות-הבעה, שלא בקשו להתנצח בהלכות, לשקול ולטרות בשאלת קיום היהדות, לקונן על צרות ישראל או לשיר סירנדות על חלונותיה של ארץ-ישראל ממרחקים – כי אם לטפל בדברים הקטנים והגדולים של עצם תהליך ההגשמה, להניע ולהחיש את עבודת היהודים ואת בנין היהודים. בארץ-ישראל, להחליף את העיסוק של סרק בהיאבקות האדם העובד והעושה עם מכשולי הטבע, המדינה או החברה, היאבקות, הכובשת צעד אחרי צעד את הדרך המוליכה לעתידה ההיסטורי של האומה. ובראש התמורה הזאת בפובליציסטיקה העברית עומד יוסף אהרנוביץ כלוחם וכמורה דרך.

ב: כלי-יוצר

“בהכירנו שכל זמן אשר לא תהיה בארץ-ישראל מפלגה של פועלים עברים, גדולה בכמותה וחזקה באיכותה, לא יהיה שום ערך לעבודתנו הלאומית, הצגנו לנו למטרה ליצור מפלגה כזו. איך ליצור אותה, ואם בכלל אפשר ליצרה בתנאים הנוכחים, זאת היא שאלת כל השאלות אצלנו”. מלים צנועות אלה, שבהן פותח יוסף אהרנוביץ את הגליון הראשון של “הפועל הצעיר”, ההקטוגרפי, מהוות את המאמר הראשון ממאמרות התקופה, שמהם מתחילה התפתחות רעיונית ומעשית, אשר לא פסקה זה שלשים וחמש שנה, ואשר כל יום ויום במשך השנים הללו קיים ואישר את אמתוּתה מחדש. באספקלריה בהירה צפה וראה אז אהרנוביץ את “שאלת כל השאלות”, כשם שאנו רואים אותה היום, אחרי נסיון של דור שלם, בכוח המגשים, בנושא הריאלי אשר יקום ויעמיס על שכמו את העבודה הלאומית ויקיימנה בגופו ובמעשיו. כל הנסיונות הקודמים בתנועה הציונית עד אותו זמן נכשלו ונסתרסו בגלל זה, שלאמתו של דבר לא היה נושא מאורגן ורציני למעשה הציוני. גם אותם החלקים ביהדות אשר קבלו את הציונות להלכה ושתפו את עצמם בכל הטכסים שלה, נסעו לועידות, לקונגרסים, דברו, התווכחו, היו ציוני אוּגנדה או ציוני-ציון ואף נדבו מעט ממותרותיהם לקערות יום-הכפורים, או ל“אוצר התיישבות יהודים”, ראו בזה רק התעסקות צדדית, למען הפיס את דעתם בשממון חיי הנכר, או כדי ליצור לעצמם מפלט רומנטי מפני צרות מתרגשות, מפלט אשר למעשה ודאי לא יצטרכו לו. לפרוגנוזה של פינסקר ושל הרצל בדבר גורלו ועתידו של העם היהודי בגולה, נתרגשו קצת הלבבות, אבל לא קבלו אותה ברצינות חמורה ולא בקשו להסיק ממנה מסקנות; למראה הפרעות שנתחוללו, חזור והתחולל, ביהודי רוסיה, הודרכה המנוחה, אך כמעט קט נשתררה השכחה מחדש. מה שעשו, עשו בעיקר בשביל “אחרים”, בשביל פליטי האונס וסחופי המאורעות העגומים. ההתחלה הקטנה של תנועה מגשימה, שנתגלתה על-ידי ,“הביל”ויים", נתקלה במציאות סוררת ולא עמדה בנסיון. “הקולוניזציה” שהיו בה בראשיתה גילויים חלוציים יפים, היתה מקרית ואורחותיה נשתבשו. רק עם הבשלתה של הכרה זו, כי אין תקנה לציונות אלא בכוח-מגשים מתמיד ומאורגן, וכי הכוח הזה נועד להיות הפועל העברי בארץ – קבלה התנועה הציונית (שעברו עליה אז כבר למעלה מחצי יובל שנים, כשבעה או שמונה קונגרסים וועידות וכינוסים רבים של חובבי ציון") אחיזה ממשית.

המושג „חלוץ" לא היה שגור עדיין בטרמינולוגיה של הימים ההם. אף-על-פי שאהרנוביץ עצמו, בטרם בואו לארץ, יסד בברודי אשר בגליציה אגודה בשם “חלוצי-ציון”, לא הרבה להשתמש במונח זה בבואו לקבוע אגודה ציוני-דרך לתנועת הפועלים הצעירה שקמה בארץ. השאלה הראשונה שהעסיקה אותו היתה: מהי “הדרך המיוחדת” של הפועל העברי הארץ-ישראלי? תנועת הפועלים בעולם ואף תנועת הפועלים היהודית, נקטה, או חשבה שנקטה, מכבר בדרך מסויימת, שהותוותה ע“י תפיסה סוציולוגית ידועה, אשר ביחס אליה לא היו אז כל ספקות, לפחות במחנה הסוציאליסטי. “מלחמת המעמדות” היה סימן ההיכר אשר אוּתת ממשמר למשמר במחנה הפועלים, שנמצא אז במקום אחד בתסיסה ריבולוציונית ובמקומות אחרים באסטדיה של גידול והתפתחות ארגונית. גם בארץ-ישראל נראו הניצנים הראשונים של תנועת “פועלי-ציון”, אשר בהגהה לאומית-ציונית, קבלה במלואן את הטרמינולוגיה ואת הסיסמאות של תנועת הפועלים הסוציאליסטית בעולם. בלי להיות איש התאוריה ובלי להתעסק בבעיות סוציולוגיות, הבחין אהרנוביץ בשכלו הישר והבהיר כי לא יתכן הדבר כלל להעביר סיסמאות ושיטות-פעולה וארגון כמתכונתן ממציאות אחת לשניה, השונה בתנאיה ובתוכנה מן הקצה אל הקצה. ברשימתו הראשונה “מטרתנו” התעכב על ראשי הפרקים של שאלה זו, אשר חזר אליה ביתר הרחבה, פעם בפעם במרוצת השנים. היחס שקבע לכמה ערכין סוציולוגיים היה נראה לעתים כאילו אינו עומד במבחן ההנמקה התיאורטית, אבל הוא עמד תמיד במבחן המציאות האוביקטיבית הארצישראלית ובמבחן תורת-המדות, שקבע אהרנוביץ להערכת הבעיות הלאומיות והחברתיות של מפעלנו. יחסו ל”מלחמת המעמדות“, שהיה עקרון-מריבה ופולמוס לאהרנוביץ בקביעת תפקידו ודרכו של הפועל העברי הארצישראלי מראשיתו, עבר תהליך של התפתחות מענינת במשך שלשים וחמש שנים. בתחילה היתה זאת הוראת-שעה בלבד: “מי הם המעמדות אצל העם העברי בכלל ובארץ-ישראל בפרט הצריכים להלחם. ועד כמה מלחמה זו יכולה לעזור להתפתחותה של ארץ בלתי מפותחה ולהתפתחות מפלגת פועלים בה”. או: “אחת היא אם נודה שיש בכלל אצל העם העברי, בתנאי חייו המיוחדים, מעמדות או נכפור בזה, ברור יהיה לנו שפה בארץ-ישראל הדבור על מלחמה כזו בין היהודים היא רק פרזה ריקה. צחוק הוא לדבר על מלחמה כזו, או מעין זו, בשעה ששני ‘המעמדות’ גם יחד מתגנבים אל הארץ דרך המבוא האחורי והממשלה הרשמית אינה יודעת על מציאותו של אחד מהם”. בפולמוס זה לא היה עדיין כל ויכוח סוציולוגי. זאת היתה רק הערכת מציאות מסוימת של התקופה ה”טרום-קפיטליסטית" בישוב, של ראשית הצעדים בעבודתנו הציונית, בתנאי עליה בלתי חוקית (במשטר התורכי) והתפתחות זחלנית, ללא כל תנופה משקית והתישבותית. ההתנגדות היתה, איפוא, התנגדות למטפיזיקה מעמדית, לדבר בלתי טבעי ובלתי מציאותי, כמו ההתנגדות למטפיזיקה ציונית בכלל. אבל ההתנגדות הזאת לא רפתה גם במרוצת השנים, לאחר שהחלו להסתמן בישוב היהודי בארץ-ישראל קוים בולטים של משק קפיטליסטי, ומציאות מעמדות לא היתה שוב בגדר של ספק. אבל גם אז לא היתה זאת בקורת תיאורטית של “מלחמת המעמדות” כמיתודה להגשמת הסוציאליזם, אלא קודם כל הדגשת יחידותו של גורל האומה הישראלית ושונוּת תפקידיה של תנועת הפועלים הארצ-ישראלית. יחידות זו היתה אחד מיסודות האמונה וההכרה של יוסף אהרנוביץ. “שלא ככל הגויים”, לא מבחינת משא-הנפש לעתיד והשאיפה לעצמאות לאומית, אלא מבחינת ההכרה העצמית וראית הדברים מתוך ההויה והתפקידים התכופים. הנחתו המוחלטת, כי שאלת היהודים אינה יכולה בשום פנים ואופן למצוא את פתרונה על-ידי שנוי המשטר הסוציאלי, וקטרוגו החמור על יחסן של מפלגות סוציאליסטיות ידועות לתנועת השחרור הלאומי של העם העברי, נתקלו לעתים בבקורת בתוך חוג חבריו מכל שכן בחוגי מתנגדיו המפלגתיים; אך לאמתו של דבר מצאו להן הגדרות אלה את התאמתותן האמפירית המלאה בנסיון הראשון להגשמת הסוציאליזם באחת המדינות הגדולות ביותר בעולם, ברוסיה.

כשדבר אהרנוביץ על שאלת הפועלים בארץ-ישראל, התכוון קודם כל לשאלת עצם התהווּתו של הפועל העברי כנושא יעוּדה של האומה המתחדשת על אדמת המולדת. באחד ממאמריו ניסה לנסח את תוכנה של השאלה בצורה דלקמן: “יש בארץ-ישראל שאלת הפועלים על-פי הטרמינולוגיה המקובלת בספרות הציונית. ואולם לפי דעתי ראויה שאלה זו שתקרא שאלת קיום הישוב” (“קיום הישוב” אינו כאן אלא שנוי שם למושג “הגשמת הציונות”). באותה הזדמנות הוא מגולל את תמונת המציאות בימים ההם, שאמנם נשתנתה במקצת במרוצת השנים, אם כי לא לגמרי, אך המריבה על תוכן הציונות ועל דרך התגשמותה שהחל בה אז, לא פסקה עד היום, אף-על-פי שמאחוריה מסע גדול וחשוב של נצחונות וכבושים.

מה היתה דמות הישוב בתקופה ההיא? – תריסר מושבות ובהן מספר אכרים-סוחרים, כהגדרתו של אהרנוביץ. “כל המשק שלהם תלוי בבורסה. אתמול לא היה בבורסה קונים ליין – הלכו ועקרו את הגפנים; היום יש דרישה ליין – והתחילו שוב לחשוב על נטיעת גפנים. אתמול עלה השער של תפוחי-זהב – התחילו נוטעים וקונים פרדסים, היום ירד השער – מתחילים למכור את הפרדסים ועושים ליקבידציה”. אלה הם ירכתי התמונה אשר משהו ממנה נשאר קיים גם היום. אבל במשק זה, לכל כנוייו ותהפוכותיו, היה חלק אחד אשר בחינתו הכלכלית אינה מוטלת בספק: העבודה – ובעבודה זו לא עבד לא האכר ולא בן-האכר ולא הפועל היהודי. פועלים יהודים נמצאו בארץ בכלל במספר מועט – ואף המעטים האלה היו יותר “מחפשי עבודה” מאשר עובדים. על קבלת- הפנים, שנערכה לפועל העברי במשק החקלאי היהודי בארץ באותו זמן ואף זמן רב אחרי כן, נכתבה ספרות גדושה ולא נבוא לחזור על פרשה זו. אך מקום התורפה שבתמונה העגומה הזאת היה בפילוסופיה, שהשתרשה בישוב ובחוגי הציונות, אשר ראתה במצב זה את “דרך הטבע”, אך הדרך הרצויה אפילו, ואיש לא הרגיש בסתירה הנוקבת שבין המציאות הזאת לבין תוכנה וכונתה של העבודה הישובית. הציונים המדיניים התיחסו בכלל לעבודה בארץ בביטול גמור; הם השליכו את יהבם על “הפתרון הגדול” אשר יתרץ מאליו את כל הקושיות והבעיות, והציונים המעשיים שהתענינו בעניני הישוב, “מעשיותם” היתה צרת-אופק, בעלת פרספקטיבה של צפרדע, שאינה צופה למחר ואינה חשה עתידות.

כדי לפרוץ פרץ במציאות הזאת ולשנותה, היו דרושים שני מכשירים כבירי-כוח: העט והאת, כוח ההוכחה, המחנך את המחשבה ומעצב את הרוח, וכוח המעשה, אשר תוך היאבקות מתמדת הוא משנה את המציאות צעד אחרי צעד. בעת ובעונה אחת נוצרו שני המכשירים האלה: תנועת הפועלים הארץ-ישראלית, תנועת כובשי-העבודה, והרוח המַנחה אותה. כרוכים יחד ירדו.

ג: דרך הפועל

“תנאי הכרחי להתגשמות הציונות – התרבותו של הפועל העברי בארץ-ישראל, והתבצרותו בכל ענפי העבודה” – זהו נוסח מוגה, הגהה מדינית, לנוּסח אחר שקדם לו, שבו נאמר: “כבוש כל מקצועות העבודה על-ידי היהודים”. אך שני הנוסחאות לא נתכונו אלא לדבר אחד, שכל הנוצר על-ידי יהודים בארץ-ישראל, כל הבנין הציוני, העבודה והמלאכה בכפר ובעיר, הקיימים והעתידים לקום – יעשו בידי יהודים. משנה ראשונה זו, שני פנים היו לה, חברתי-מוסרי ומדיני: “הרי כל עצם הבניה אינו בא אלא בשביל לעשותנו לעם יוצר ובונה, ואם איננו מסוגלים לבנות בידינו ממש, הרי שאיננו ראויים גם להבנות”, או “ארץ אבות אפשר למצוא רק בסביבה עברית גדולה, היוצרת את קניניה החמריים והרוחניים ברכוש עברי ועבודה עברית”. כלומר, כניסתנו לחיי מולדת אינה אפשרית אלא על-ידי תמורה יסודית בארחות חיינו, על-ידי כך שנחדל להיות “אוכלים משלחנות זרים, נהנים מיגיע כפיהם של אחרים” ונחזיר לעצמנו את סגולת כל עם, ליצור את צרכינו העיקריים בידי עצמנו, סגולה שאבדה לנו במסיבות ההיסטוריות של חיי גולה. ומבחינה מדינית, בנינה של ארץ-ישראל שלא בידים עבריות שולל את היסוד העיקרי של זכות הקנין שלנו בנכסי קרקע ובנכסי משק אחרים, מונע את אפשרות גידולנו והתפתחותנו לקראת תעודתנו בארץ, ומעמיד אותנו במצב של חוסר בטחון מתמיד.

לא על נקלה חדרה ההכרה הזאת ללב הציונות, לא על נקלה חדרה ללב הישוב. כמו בנקבת השלוח של חזקיהו הכו גם כאן החוצבים “משני הצדדים איש לקראת רעהו”, מעבר האחד בעט ומעבר השני באת, הכו שלש עשרות בשנים ומוסיפים להכות עוד, בכוח התנופה הראשונה ההיא ובכוחות אשר נוספו וגאו במשך דור שלם – ואם כי לא נשלמה הנקבה עדיין וקיימות עוד חצצות בשטחי משק חשובים, הרי בעיקרו של דבר ניקב ונכבש הסלע הקשה הזה. כוח העט היה אולי מהיר-יותר מכוח האת. ההכרה העקרונית בערך היסודי הזה של הבנין הציוני כבשה את לב הציונות והישוב בטרם כבש הפועל העברי את “כל מקצועות העבודה”. בראש מערכת החציבה הזאת שהפכה לעתים מערכת מלחמה קשה, ניצב יוסף אהרנוביץ עשרות שנים, מקודם בשני המכשירים גם יחד, באת ובעט, ואחרי כן בעט בלבד.

משל החציבה אינו בא כאן לשבר את האוזן. עבודתו הפובליציסטית של אהרנוביץ היתה דומה לא מעט לחוצב בהרים. את עטו הניף כקרדום כבד והורידו בחזקה. ניצוצות וצרורות נתזו, ניצוצות מאירים לבבות וצרורות פוגעים בנפסד ובמקולקל. ענין כבוש העבודה, ענין התרבותו והתבצרותו של הפועל העברי, כערובה נאמנה יחידה לכל הויתנו הלאומית בארץ – בענין זה שיקע אהרנוביץ במשך שנים רבות את מיטב כשרונו וכוחו הרוחני כדי לקרב אותו ללב הצעיר היהודי בארץ ובחו“ל, ללבה של הציונות, כדי להסבירו, לנתחו ולהפגינו כנקודת- מוצא לכל דרך ציונית בריאה ומוליכה אל המטרה. מכל השאלות הציוניות שהיו שנויות בוכוח היה זה העיקר המוצק שאינה קיימת ביחס אליו שום הרגשה של בעיה, היה זה הודאי אשר כל השאר אינו אלא בחינת “ואידך פירושא, זיל גמור”. ענין זה לא בלבד שלא היה מוסבר בתחלה לאכר, לבעל-המשק ולציוני מן החוץ, אלא גם לא לפועל כובש העבודה עצמו. שנים מעטות לאחר שהחלה התנועה, הגיעה לידי משבר פנימי. כל המאמץ הזה נראה היה כחסר תכלית וכחסר תועלת. משא-הנפש לא מיהר לבוא, הוא לא בא עדיין לכובש-העבודה במושבה עד היום – והמושבה הרי היתה אז מקום העבודה העיקרי, אם לא היחיד. ההתלהבות הראשונה פגה. במקומה באה חריקת השינים על לבות ערלים. השתררה אכזבה במחנה הקטן, “יאוש”, החל הספק מנקר אם זהו הדרך בכלל, אם אותו פועל “אינטליגנטי” אשר הוה את העליה השניה, על צרכיו התרבותיים ועל מושגי חייו, מסוגל לכבוש את העבודה, לעמוד בהתחרות הקשה עם הפועל הזול מזה ובהיאבקות המרה עם היחס המתנכר של נותן העבודה מזה. על הפרק עלו הצעות שונות לתיקון המצב. החשובה ביניהן היתה: במקום כבוש העבודה – כבוש הקרקע, כלומר התישבות, או “התאכרות” בטרמינולוגיה של הימים ההם. אחד מראשי המדברים על התמורה הזאת היה יוסף ויתקין. במאמרו ב”הפועל הצעיר", שהחל כבר להופיע בדפוס, פתח ויתקין את השקפתו בשאלה זו. היו אלה חבלי לידה ראשונים של דרך חדשה לפועל העברי בארץ, אשר עתידה היתה להגיע לידי הגשמה כעבור שנים מעטות, ולידי תנופה גדולה, מחוללת תקופה חדשה בדרך הציונות, רק כעבור שנים רבות. אולם היא לא באה במקום “כיבוש העבודה”, אלא היתה לאחת השלוחות החזקות והעיקריות בדרך ההגשמה של הפועל, שצמחה מתוך שרשי הרעיון הזה, אשר אהרנוביץ התיצב אז בשער להגנתו.

המאמר המקיף, והיסודי הראשון, שפרסם יוסף אהרנוביץ ב“הפועל הצעיר”, היה “כיבוש העבודה, או כיבוש הקרקע”, מאמר-ויכוח עם יוסף ויתקין על דרך הפועל העברי בארץ. לאותו נושא שב אהרנוביץ גם אחרי כן בויכוח עם “קולות מן החוץ” במשך שנים רצופות. אולם מאמר זה הוא כתב-הגנה הראשון, מנתח ומעמיק, על רעיון כיבוש העבודה, כלפי העוררים שקמו עליו מבפנים. ואם כי מוזר הדבר לקרוא בו היום כמה הנחות, הכופרות בחשיבותן של ההצעות בדבר מפעל התישבותי עצמי של הפועל ושמות את הדגש החזק בעבודה שכירה דוקא (הנחות שאהרנוביץ חזר מהן במרוצת הימים), הרי ניתן בו, במאמר זה, הביסוס היסודי. לרעיון העבודה העברית. ביסוס, שטעמו לא נמר וכוחו לא פג ואשר ממנו יתד ופנה לכל אותה התפתחות כבירה שבאה אחרי כן. לולא היתה האידיאה הזאת כובשת את מחשבת הפועל, לולא היתה מתגברת ומדבירה תחתיה את הספקות הפנימיים, את הרגשת חוסר התועלת שבה, את האכזבה שהשתררה בגלל ההתקדמות האטית, לולא נהפכה אחר כך לנחלת התנועה החלוצית ולולא חדרה כמושכל ראשון להכרת הציונות, לא היינו מגיעים כיום לחצי מיליון יהודים בארץ-ישראל, למחנה עבודה מאורגן בן 120 אלף איש. ואף בעתיד התפתחותה של ארץ-ישראל לקראת יעודה ההיסטורי, תהיה “התרבותו של הפועל העברי והתבצרותו בכל ענפי העבודה” הקו והמשקולת להיות היהודים כאן כוח כלכלי וכוח מדיני.

הספקנות והבקורת, בהן התייחס אהרנוביץ להצעות בדבר “ההתאכרות” של הפועל, שויתקין ואחרים העלו אותן על הפרק, נבעו קודם כל מזה, שההצעות הללו אמרו לבוא כאילו במקום כיבוש העבודה ואמרו לקבל את המשבר שנתחולל אז בתנועה, את ה“תסיסה” ואת “היאוש” כדברים נתונים, שאין להם תקנה אחרת אלא זו המוצעת. גם עתה, לאחר שההתישבות העובדת חוגגת כבר את יובל השלשים להתחלתה ואת יובל העשרים להיותה דרך הרבים, לא היינו גורסים ולא היינו מקבלים בשום אופן את ה“במקום” באשר אין אלה שני דברים המוציאים זה את זה, ובאשר נוכחנו תוך מאמץ כבוש העבודה הממושך, שיש מקום בראשה של תנועת הפועלים לכמה וכמה זוגות תפילין, יש מקום גם לעבודה שכירה, גם להתישבות, גם לקואופרציה צרכנית ויצרנית, גם לקבלנות מסועפת ועוד לכמה וכמה ענפי פעולה ויצירה עצמיים, בלי שידחקו האחד את השני ובלי שיצר המקום לאחד על יד השני. במציאות הישובית, במציאות הציונית, במציאות תנועת הפועלים הקטנה של הימים ההם, בחוסר כל תנופה פנימית לגידול ולהתרחבות, בחוסר כל אמצעים לעבודה ציונית קונסטרוקטיבית, היתה טבעית מאד אותה חרדה להניח את הודאי ולאחוז בספק.

אבל היה עוד מקור אחד לספקנות זו. מטבע ההתישבות העובדת לא הָרְאה לנו עדיין בהר. ההון הלאומי לא נוצר עדיין (פרט לראשיתה הדלה של הקה"ק), הצורה של ה“התאכרות” שהיתה קיימת אז, לא היה בה כדי לצודד את הנפש ולהפיח אמונה בלבבות כי אכן זוהי הדרך המקדמת. כוח-קליטתה של התאכרות זו היה מצער מאד. יק“א וחו”צ, שני המוסדות המישבים היחידים בימים ההם – הראשונה, שהיו בידיה אמצעים מרובים, לא רצתה לעסוק בפעולה התישבותית רחבת מדות בארץ-ישראל, והשניה שרצתה בכך, לא היו בידיה אמצעים. “התאכרות” זו נראתה מצד אחד כאשליה רחוקה, ומצד שני כ“תכלית” לפרטים בודדים שלא השתלבה לתוך אותו תהליך הבנין שצריך לשמש תכלית לכלל. תכלית הכלל נראתה באותה תקופה בעבודה העברית במשק הפרטי, ב“פועל שיראה את תקות קיומו בעבודה, הוא ישתלם בה, הוא ישתדל לבסס את מצבו והוא יכבוש אותה”, “יראה פרי לאומי בעמלו מצד אחד ותקוה לקיומו הפרטי מצד השני”.

אך מה לעשות ל“יאוש”, ל“תסיסה”, לסימני האכזבה שנתנו את אותותיהם בצבור הפועלים הקטון? אהרנוביץ ניגש לשאלה זו במיתודה פסיכואנליטית כמעט, הוא משתדל לחשוף את הגורמים האוביקטיביים והסוביקטיביים ליאוש זה, להעלותם מן הבלתי-מוּדע, אל המוּדע, הוא מטפל אפילו במאמר אחד, שדן באותה שאלה במקור הפסיכולוגי של היאוש בדרך כלל, ומתוך הניתוח רב הצדדי הוא מעלה את סיסמת כבוש העבודה כסיסמה ההיסטורית של הציונות, כתנאי לכל התפתחות כלכלית ולכל עתיד מדיני. מכאן מתחיל מסע ההיאבקות והכיבוש של רעיון העבודה העברית כיסוד מוסד לדרך הבנין הציוני.

בזה אחרי זה עוקר אהרנוביץ את כל שיחי הספקות החוסמים ומסתירים את הפרספקטיבה של השאלה הזאת. במדה שאפשר היה לה בכלל לפרספקטיבה שתתגלה מתוך המסיבות של אותו הזמן, היא נתגלתה במלואה.

בקויה העיקריים היא היתה נכונה והיא נשארה נכונה גם היום, על אף החליפות והתמורות שחלו בינתיים. ההנחה, שאחד הגורמים העיקריים בהתפתחותה של ארץ-ישראל יהיו המשק הפרטי והקפיטל הפרטי, לא נתערערה, אם כי קמו עליה חולקים רציניים (י. וילקנסקי – “הצפיה לקפיטלים” – “בדרך”), אף-על-פי שאהרנוביץ עצמו חזר בו אחרי כן מעמדה זו, ואף-על-פי שההון הלאומי, כבש וכובש לעצמו עמדה מכרעת ומכוונת בהתפתחות המשק הארץ-ישראלי. נתאמתה במלואה ההנחה, כי העבודה העברית במשק הפרטי ובמשק היהודי בארץ בכלל, הוא הגורם העיקרי, המקדם, המגדיל ומבצר את קיומנו ואת בטחוננו בארץ. ונתאמתה עוד הנחה אחת, זו שעמדה בתקופת “היאוש” במרכז הוכוח, שכובש-העבודה, המקנה משמעות לאומית מדינית למעשה זה, יהיה דוקא אותו הפועל שקראו לו אז ה“אינטליגנטי” ושאנו קוראים לו היום התרבותי, בעל ההכרה החלוצית, ולא “הפועל הפשוט” שראו בו בימים ההם פתרון לקשיים המרובים, לאכזבה וליאוש שנראו ללא מוצא.

הוכוח הפנימי לא נמשך זמן רב. לאחר תקופה לא ארוכה ביותר של חולשה – באה ההתנערות. חלק עזב את המערכה, אך באו כוחות חדשים, באה עליה חדשה. המחנה גדל והכרת חשיבותה של מערכה זו הלכה ונתעמקה, הלכה ונשתרשה. ה“יאוש” לא פסק לחלוטין גם בתקופות שונות אחרי כן, הוא חזר וניעור ככל שגדלו המכשולים בדרך הפועל ותמונת המציאות בחלקים חשובים של המשק היהודי בארץ לא נשתנתה. אבל זו לא היתה שוב בקורת עקרונית של עצם הדרך, כי אם שלבים בהיאבקות הבלתי פוסקת על כבושה של דרך זו. והדרך היתה קשה, תלולה, הרבה “גשרי אנחות” צריך היה לעבור; לעתים נדמה היה, שאין זו אלא “עבודה סיזיפית”, ואף-על-פי-כן היתה בה התקדמות תמיד, פעם איטית ופעם מהירה יותר, ואגב התקדמות זו נפרצו דרכים חדשות ונתגלו מטרות-כבוש חדשות בדרך ההעפלה החלוצית של כובש-העבודה העברי.

אך בזה נכבשה רק החומה הפנימית: הפועל עצמו הועמד לפני הכרת תפקידו ויעודו. צריך היה לקעקע עוד את החומה החיצונית. כאן העניין היה קשה יותר. כאן נתגלו ניגודים של אינטרסים ממשיים במציאות הישובית והתנגשות של תפיסות ומושגים בעולם הציוני הנבוך ואובד-הדרך.

ד: במערכה

תקופה ממושכת של היאבקות פובליציסטית וצבורית נועדה ליוסף אהרונוביץ על רעיון זה, שהיה חוליה בולטת ביותר בשלשלת שלמה של בעיות כלכליות, תרבותיות וחברתיות ושמש נקודת-מוצא לשנוי ערכין בדרך הציונות כולה. כבוש העבודה, שפרושו הראשון והבלתי אמצעי היה מעדר בידי יהודי ב“בּחּר” בפתח-תקוה, או מזמרה בכרם הגפנים ובפרדס שברחובות ובנס ציונה, או מחרשה בגליל – היה אחר כך לתוכן פילוסופי, הקובע את דמות החיים היהודיים במולדת ולתכנית מעשית המגדירה את תפקידיהם של התנועה הציונית ומוסדותיה. יסוד העצמיות שברעיון העבודה העברית, נתפשט על פני מערכת המושגים של תנועת שיבת ציון ומעשה הבנין בארץ. ממנו נמתחו קוי בקורת חמורה כלפי כל מיני תקוות-שוא להיבנות על-ידי אחרים, כלפי ההחשבה המופרזת של העיסוק הפוליטי, כלפי התחליפים הרוחניים שציונים מבית מדרשו של אחד העם אמרו לתתם במקום בנין ציוני ממשי, כלפי פקחותם המסחרית של עסקני הציונות אשר שקלו במאזנים של חנונים את הריוח וההפסד הכספי של כל מעשה ומפעל,. אך ממנו נבעה קודם כל המסקנה היסודית, שגאולתנו תבוא בידי עצמנו, בכוח עבודתנו המתמדת והגוברת, בכוח ההגשמה העצמית של נאמני הרעיון הציוני, לבנה על גבי לבנה תיבנה ונדבך על גבי נדבך תקום, תוך שנוי ארחות החיים הכלכליים של העם במולדת.

כל המציאות הישובית וכל המציאות הציונית נמצאו בסתירה לתפיסה זו. לא רק האכר בארץ-ישראל, בעל המשק החשוב ביותר בכלכלה היהודית בארץ בימים ההם, שבעצמו לא עבד והעבודה העברית, היקרה ביחס לעבודה בלתי יהודית, היתה בשבילו שאלה שיש עמה דררא דממונא – אלא כל דַבּריה הרוחניים וכל עסקניה המעשיים של הציונות, כל ראשי המוסדות וכל אשר יד ושם להם באיזה ענין צבורי, הפנו את מגיניהם כלפי ההסתערות המהפכנית הזאת, או גם עברו להתקפה נגדית. היתה זאת מערכה בחזיתות רבות. לעתים בשדה גלוי, פנים אל פנים, ולעתים, במלחמת חפירות. במשך דור שלם התנהלה. לפעמים נשתנו העמדות, נוספו עליהם חדשות, נכנסו גורמים נוספים לתוך המערכה, לפעמים הופנתה המערכה שוב לזמן מה כלפי צבור הפועלים פנימה, ועדיין היא לא תמה עד היום – אך בכל חליפות העתים ותמורות הזמנים תוכנה של מערכה זו לא נשתנה: היא היתה מראשיתה ונשארה במשך כל שלשים השנים האלה, מלחמה על דרך הציונות, על צרכי ההגשמה ועל דרכי ההגשמה, על תוכן הבנין ועל כוונו, על דמותם הכלכלית, החברתית והתרבותית של חיינו בארץ.

האמת היתה כלי-הזין החותך ביותר בידיו של אהרנוביץ במלחמתו. האמת הגלויה, האכזרית לפעמים, ללא משוא-פנים. הוא השתמש בו בכלי-זין זה באותו תוקף כלפי חבריו מבפנים, כלפי הצבור שהוא השתייך אליו, כשם שהשתמש בו כלפי יריביו מבחוץ. הוא, שהיה מחסידיו של אחד-העם, ראה בו את מורו ורבו, ואף אמנם היה בעבודתו הפובליציסטית של אהרנוביץ הרבה מאורו ומירושתו הרוחנית והספרותית של זה – לא היסס לבוא בריב גדול עם אחד-העם, בשעה שבא לקבוע לציונות תחומים צרים ולקדש באוטוריטה הרוחנית שלו מציאות נפסדת. במאמרו על ה“סך הכל”, מנתח אהרנוביץ באזמל חד ונוקב את המסכת הציונית-הרוחנית של אחד-העם ואת מסקנותיה, את התורה הרואה באכר היהודי שאינו עובד, שאינו חורש ואינו קוצר, אלא ניצב על הקוצרים הזרים את ה“טפוס היפה” של “ישוב עליון של מעוט קולטורי מפותח, שכוחו במוחו ובהונו”.

ב“סך הכל” זה מנסה אחד-העם לתאר את הציונות קטנת הדמות ומצומצמת ההיקף כאפשרות המעשית היחידה, שעלינו להשלים עמה. את המושגים והבטויים שנתקדשו, לפחות להלכה, בטרמינולוגיה הציונית, מימי “חובבי ציון” והרצל עד אותו הזמן, את ה“מקלט הבטוח”, את “הגאולה”, את “המטרה המדינית” הכניס אחד-העם לתוך מרכאות כפולות והשתדל להוכיח בכוח הגיונו העקבי את אפסותם הנלעגת. לעומת זה הרים על נס את הישוב “כדבר החביב עליך מצד עצמו”, את הישוב של שנת תרע"ב, על 70 – 80 אלף היהודים שבו, שלמעלה משני שלישים היו תושבי ארבע הערים הקדושות, ישוב ישן בלתי פרודוקטיבי לגמרי לא ביצירת נכסי חומר ולא ביצירת נכסי רוח, ורק פחות משליש נמצא במושבות, על העבודה הבלתי יהודית שבהן, ובתל אביב הקטנה! בו, בישוב זה ראה אחד-העם את “חוש הקיום” אשר “לא ינום ולא יישן” ואשר “הולך ובורא בידינו אותו דבר שקיומנו הלאומי זקוק לו עכשיו ביותר: מרכז קבוע לרוח עמנו ותרבותו”.

מתוך בקורת על בזל, על הציונות הרשמית, בקורת שהיו בה בודאי יסודות נכונים וצודקים, הפגין אחד-העם את המציאות הזאת כרצויה, כנכספת, וכעצם התכלית הציונית. הוא עשה לה אפיריון מעוטר בפילוסופיה לאומית, הנשענת על היהודי “הפקח” “בן התרבות”, שפקחותו ותרבותו אינן מרשות לו להיות אכר במובן המקובל ול“צמצם את כל חייו ומאווייו בחלקת אדמה קטנה ולהיות שמח בחלקו, כשהוא מוציא ממנה לחם צר בזעת אפיו”. ואשר ל“פועלים הצעירים הבאים מחוץ-לארץ במחשבה תחילה להקריב חייהם על מזבח האידיאל הלאומי, לכבוש את העבודה בארץ-ישראל” וכו' וכו' – אף הם אינם עשויים לשנות הרבה בפילוסופיה זו, כי לאחר שאחד-העם הרבה שיחה עמהם, נחקק בלבו “רושם אחד כללי”, ו“הרושם הזה לא חיזק בי את האמונה בכוחם של הצעירים האלה למלאות את התעודה הגדולה שנטלו עליהם”. ועל כן, על כן, אף אם יגדל ויתרחב הישוב הזה “ברבות הימים עד קצה גבול האפשרות”, גזרת הגורל היא, שכל אשר חולמים עליו בבזל, לא יקום. תחת זה יקום “חלום” אחר, שחלם אחד-העם “לפני עשרים שנה”, בשנת תרנ"ב, במאמרו “דרך הרוח”, החלום על “מיניאטורה אמתית של עם ישראל כמו שהיה צריך להיות”, החלום על מרכז של מעוט יהודי “עליון”, אשר “מקלט בטוח” לעם ישראל לא יהיה – “אבל היה יהיה בית מרפא לרוחו”.

המשפט האחרון הוא אקורד-הסיום של ה“סך הכל” אשר לאחד-העם. באיזו מידה טפחה המציאות על פני הפרוגנוזה הזאת כבר היום ובאיזו מידה הפריכה את כל הפילוסופיה הזאת – לא מעניננו להוכיח כאן. אבן מקיר תזעק – שתי אבנים תזעקנה: האחת השקועה בבנין חיינו כאן, והשניה השרופה והעקורה מבנין הגולה היהודית, שנהפך לעיי מפולת. אך בטרם באה המציאות והפכה את כל התורה הזאת על פיה, בא כשרון הנתוח של יוסף אהרנוביץ ושדד את כל פאר האידיליה שתיאר אחד-העם. היה זה, כמדומני, הויכוח הפרוגרמתי היסודי הראשון בציונות. ולא ויכוח עם אחד-העם בלבד. כי אצל אחד-העם לא היה זה אלא משגה מחשבתי גרידא. הוא, שהעמיק לחדור לתוך נבכי בעיות רבות של שאלות יהודית רוחניות והעשיר במדה גדולה כזאת את המחשבה העברית, לא ראה את מלוא תכנה והיקפה של שאלת התחדשות חיי האומה הישראלית במולדת; אבל היה זה ויכוח עם כל ממעטי-הדמות ומסרסי המטרה של תנועת השחרור העברית, אשר תלו באחד-העם את הבוקי-סריקי שלהם. בלא יודעים ואולי בלא רצון היה אחד-העם רק המבטא הקלסי לרוחות, שהיו מנשבות בימים ההם בכל רחבי התנועה הציונית. ההשלמה עם הקיים, היתה בעצם גם רוחה של באַזל באותה תקופה; לא רוחה של באַזל הסמלית, זו של הרצל ושל החזון הגדול של מקראי ציון, אשר נתגלה בה בראשונה, אלא רוחה של באַזל האפיגונית. גם לדיבורים “המדיניים” שבה וגם לדיבורים “המעשיים” לא היה כל יסוד ואחיזה. את השאלות הגדולות, שהחלו להתרקם על אדמת ארץ-ישראל עם התפתחות תנועת הפועלים בתוכה, עם ראשית ההתישבות העצמית של הפועל – לא הבינו כראוי, לא בעלי “המקלט הבטוח” ולא בעל “המרפא לרוח”. ואולם אחד-העם אמר בגלוי את אשר עם לבבו, ואלה האפילו על אשר חשבו ברוב דברים ונוסחאות חסרי אמונה ומשוללי פתוס אמתי.

אהרנוביץ היה, כמדומני, הראשון אשר קבע את הנוסח למטרת הציונות: רוב יהודי בארץ-ישראל. בטרמינולוגיה המדינית לא הרבינו להשתמש בנוסח זה. אמרנו: “רבים”, אמרנו: “עם רב”, אמרנו: “המונים”, אמרנו: עליה חפשית והתפתחות חפשית ליהודים בארץ-ישראל. אולם זאת לא היתה אצל אהרנוביץ נוסחה מדינית, אלא קו של אוריינטציה מעשית, הקובע את שיטת עבודתנו בארץ ואת הקצב שלה. כבר בויכוח הפנימי על תוכן כבוש-העבודה, בסיכום מאמרו “כבוש העבודה או כבוש הקרקע” (תרס"ח), הוא קובע את המטרה הזאת כיסודה הפרוגרמתי של הציונות ושל הסתדרות הפועל הצעיר. גם אחרי כן, חזר לנוסח זה בהזדמנויות שונות. עתה בויכוח עם אחד-העם משתמש הוא באותו נוסח כבנקודת-מוצא להריסת ההנחה היסודית שב“סך הכל” בדבר “ישוב עליון של מיעוט קולטורי”. “מה איפוא תקותנו כי ניחל ?” – שואל יוסף אהרנוביץ – “הרי המלה ‘תרבותי’ אינה באה כאן אלא ל’תפארת המליצה‘, כי גם הערבים לא ישארו תמיד במצבם הלא תרבותי של עכשיו, ויש להניח כי במשך חמשים שנה יתפתחו וידביקו אותנו בתרבותיותם. ואחרי שנשמיט את המלה ‘תרבות’ נשמטת מאליה גם המלה,עליון’ ואז נשארת לנו נוסחה כזאת: ‘ישוב של מיעוט בתוך ישוב של רוב’. במה, איפוא, גדול כוחו של המיעוט הזה מהמיעוט שבכל ארצות הגולה? ומי יערוב לנו שגורלנו פה לא יהיה דומה לגורלנו בכל העולם, הן במובן החמרי והן במובן המוסרי?”

שמא תאמרו: כוחנו יגדל בזה שאנחנו נהיה סולת הארץ, העובדים הבלתי אמצעיים ויוצרי הפרודוקטים של החיים – דבר, שבארצות הגולה הרחיקו אותנו ממנו בחוזק יד? – לא, גם בזה לא נגדיל לעשות, כי הרי ‘כוחנו אינו אלא במוחנו ובהוננו’. ושני אלה, המוח וההון, כשהם מתאחדים יחד, מצליחים אמנם לנצל את כשרונם ואת עמל כפיהם של אחרים, אבל יוצרים בלתי אמצעיים אינם, וממילא מובן שאינם גם פורים במובן הלאומי.

נשארה על כך רק קדושת הארץ המופשטת, שהיא היא אשר תגן עלינו מכליה, מלהבלע ברוב הסובב אותנו, ולא עוד אלא שהיא תצליח גם לעשותנו לכוח משפיע על כל יהודי הגולה, אשר יוכלו בזכותנו להמשיך את קיומם הלאומי.

ואולם, אל אלהים, הכי עמד לנו ביום עברה כל אותו הבנין הענקי של קדושה שאלפי גאונים, מרבי יוחנן בן זכאי ועד אחרון הרבנים, השקיעו בו את מוחם וכוחם ומסרו את נפשם עליו? הכי לא פוררה אותו הגלות לפרורים דקים, שאין להם כל תפיסה בחיים? ומי אשם בזה? האם לא אותם התנאים של מיעוט בלתי יוצר ועבד לכל בתוך רוב יוצר ואדון הכל, שבהם משקיע אותנו ה’סך הכל' גם בארץ תקותנו ?".

ולאחר שהוא מעביר תחת שבט הבקורת את כל המעלות הטובות והסגולות הנפלאות, שאחד העם מונה “בישוב עליון” זה, הוא מדבר על “הפקחות” שקלקלה את השורה אצל האכרים בארץ-ישראל, אשר בראשית דרכם מלאו כגבורים את התפקיד הנעלה שהטילה עליהם ההיסטוריה, ועל "פקחותו היתרה של אחד-העם ששללה ממנו את היכולת להיות שואף לדבר נשגב ולהרגיש את הכוחות הפועלים ביצירת דבר נשגב: הוא יצר רעיון נעלה, בגבורה נלחם עליו ורכש לו מעריצים, וַתבוא הפקחות ותקצץ את כנפיו, הקטינה את שאיפתו עד למטה מאפס, ועדיין הוא מרמה את עצמו כי מטרתו הולכת ומושגת.

ואולם לא אלה הם דרכינו!"

“לא אלה הם דרכינו!” – הויכוח היה מר אם כי היה חדור הערצה לאחד-העם, כסופר וכהוגה-דעות. במסכת ענינים אחרים חזר אהרנוביץ על הוכוח הזה במאמרו “הרוח והחומר בציוניות”. אך במקום שראה אהרנוביץ חילול לדבר היקר והקדוש ביותר לא הקפיד לחלוק כבוד לרבו הנערץ ולא כבש את אמתו בפניו. הוא דבר אתו “בשער” לא כדבר את האויב, כי אם כדבר את היריב החשוב, בעל שעור קומה גדול. אבל דוקא משום חשיבותו של היריב, דרשה האחריות לענין לא להרתע מויכוח נוקב זה. באותו אופן בו תתקבל המטבע של אחד-העם בתוך הכרת הציונות, היו תלויים במדה רבה גורלה ועתידה של תנועה זו. ואכן נתברר אחרי כן, שאחד-העם נעשה מפלט לכל קטני אמונה, וכל מי שאומר להשתמט ממסקנות הציונות ומחובותיה, אם יהודים מבפנים ואם בלתי יהודים מבחוץ, נאחזים במקור מוסמך זה ובצורה זו של “מעוט עליון”. אהרנוביץ הרגיש כבר אז בסכנה החמורה שבתורה זו, והמלחמה בה וניסוחיו החיוביים תוך פולמוס זה, שמשו לו קו ומשקולת כל ימי עמידתו במערכה הציונית, לחזיתותיה המרובות והמגוונות.

אהרנוביץ סיים את הוכוח עם אחד-העם בקביעת תכנית ציונית, שאם כי חלו בה במשך הדור הזה כמה חלופי נוסחאות ונוספו עליה כמה תוספות, היא נשארה עד היום היסוד האיתן לכל הבנה ציונית נכונה:

"אנו שואפים ליצור בארץ-ישראל ישוב עברי בריא בגופו וברוחו שיוכל לשמש מרכז ליצירה לאומית ואנושית בשביל כל העם העברי המפוזר בגולה.

כדי שישוב זה יהיה מה שהוא צריך להיות, דרושים לו תנאים אלו: כמות של רוב ביחס לסביבה הזרה; יסוד של עבודה כלכלית בריאה וחנוך מוסרי על יסודות לאומיים.

א) כמות של רוב:

כלל ידוע הוא, לנו היהודים יותר מאשר לאחרים, כי המיעוט מוכרח להיות מנוצח על-ידי הרוב במובן הכלכלי ולחקות את מעשי הרוב במובן המוסרי, אפילו בשעה שהרוב הזה עומד במדרגה תרבותית נמוכה מזו, שעליה עומד המיעוט.

ומי ששואף למרכז לאומי בארץ ישראל, אינו יכול להאמין בהתגשמות שאיפתו בלי התנאי הראשי הזה.

ב) יסוד של עובדה כלכלית בריאה:

עמנו הולך ומתנון בגופו ובמוסריותו, משום שתנאי הגלות צמצמו את ‘כוחו רק במוחו ובהונו’, הרחיקוהו מהטבע, מעבודה גופנית וחיים פשוטים, ועשוהו – אם להשתמש במבטאו המוצלח של א. ד. גורדון – ל’פרזיט בעל כרחו', ומי שמאמין בתחיה הרוחנית הלאומית של עמנו, – אינו יכול לתאר לו את התחיה הזאת בלי שנוי רדיקלי ביסודות הכלכלה של הישוב.

אפשר עוד שימצאו מפקפקים בצורך ‘ליסוד המון כפרי בחיי מדינה’, אפשר שיחשבו כמאן דאמר, כי אחת הסבות לחורבן מדינתנו בעבר היתה דוקא זו, שמדינתנו נשענה רק על עובדי האדמה; אבל אי אפשר בשום אופן שימצאו מפקפקים בזה, כי היסוד בחיי מרכז לאומי הוא ההמון הכפרי, כלומר – המון אנשים, שכוחם בעבודתם הגופנית ובטהרת נשמתם.

ג) חנוך מוסרי אנושי על יסודות לאומיים.

חיי גלות של אלפים שנה הביאונו לידי כך שהאידיאלים האנושיים הנצחיים של נביאי ישראל נעשו אמנם לקנין כל העמים, אך לא קנין עמנו. הם זייפו את מטבעותינו, נתנו צורה גסה לאידיאלים שלנו, ואנחנו בעצמנו החלונו להתנכר לאידיאלים האלו וגם להתנגד להם. נושאי מוסר היהדות בבואם לדבר על “מרכז ליהדות” אין לנגד עיני רוחם סמל אחר של שלמות, מאשר הישיבה שביבנה במובן הרוחני והלנד-לורדים שבאנגליה במובן הכלכלי.

ומי שנושא את נפשו לתחיה לאומית במלוא משמעותן של המלים האלו, אינו יכול להאמין בהתגשמות שאיפתו, אם לא יבוא שנוי ערכין גמור במושגים המוסריים שלנו.

אפשר עוד להתוכח, אם צריך להכניס לתוך בית הספר שלנו בארץ-ישראל את למוד התלמוד, או את בקורת המקרא, אבל אי אפשר להתוכח על זה, שבית הספר שלנו מחוייב להמית בלב חניכיו את השאיפה להיות נוגשים לאחרים וחיים על נצול עבודת אחרים, ולחנכם להיות עובדים ישרים ונושאי דגל הנביאים של הצדק המחלט ושל השויון הגמור.

זוהי שאיפתנו – ועליה אנו נלחמים ונלחם".

הדברים ששרטט אהרנוביץ בתכנית זו, היו רחוקים מהמציאות של הימים ההם, והם רחוקים במדה רבה מהמציאות של היום, אבל יש בהם אמונה ציונית עמוקה, אשר בכוחה עשתה תנועת הפועלים בארץ את דרכה והנחילה אותה במדה לא מעטה לתנועה הציונית כולה. הפרוגנוזה של אהרנוביץ בדבר “הגרעינים הבריאים ליצירה לאומית אנושית”, שהחלו להתרכז כבר בארץ-ישראל והעתידים להתקבץ “מכל ארבע כנפות הארץ, יתלכדו ויהיו לכוח אחד. הם יטהרו את האויר, ימצאו סוף סוף את דרכם, הדרך של עבודה בדם לבם ובזעת אפם – ונצחונם הלאומי בטוח” – פרוגנוזה זו היא שנתאמתה, אף-על-פי ש“הנצחון הבטוח” עוד מתמהמה לבוא. ואף אהרנוביץ סיים את מאמרו הפולמוסי באקורד מסכם, בסגנונו של אחד-העם, אם כי לא בתכנו: “המרכז הלאומי יבנה לא על-ידי פקחים, כי אם על-ידי מורדים במציאות”.

ה: המרד במציאות

המרד במציאות – זה היה בעצם כל תוכנה של המערכה, שאהרנוביץ ניצב בה כל הימים, במלחמתו ברוח הציונית, כפי שהיא התבטאה בקונגרסים של אותה תקופה, ברוח הישוב כפי שהיא נתגלתה בהתנהגותו ובמנהיגיו, במוסדותיו ובחזיונות השליליים שבהם; במלחמתו על כל פועל יהודי נוסף בעבודה ועל כל דונם קרקע נוסף להתישבות; במלחמתו על החנוך ועל תוכן החנוך; במלחמתו באשליות טריטוריאליסטיות ובפילוסופיה של נצח הגלות הישראלית; במלחמתו בכל דבר שהיה בו משום הזיה במקום הויה, משום עיקום הרעיון וסילוף המטרה הציונית, אם בתוך צבור הפועלים מבפנים ואם בכל זוית ופינה אחרת בחיי הציונות והישוב. המרד, שעליו דבר אהרנוביץ, פרושו היה: מרד האדם והעם בעצלות-הלב שבהם, מרד בשיגרא המילולית, מרד, שתוכנו אינו אלא מאמץ נפשי לכונן את המעשה הציוני מתוך דעה צלולה, מתוך בחינה תכליתית ואחראית ומתוך הכרה מוסרית עמוקה. לא היה כאהרנוביץ מתקומם נגד כל פרזה, נגד כל לשון מדברת עתק, נגד כל פיקציה ונגד כל מלה שאין עמה תוכן של ממש וכוח הגשמה. הוא ידע רק פירוש אחד לתעודת הציונות ותנועת הפועלים בארץ: העשיה! העשיה בכל הזמנים ובכל התנאים. כל מה שכתב וכל מה שעשה היה חדור אומץ ורגש נשגב של כוח המעשה וחריצות המעשה. בזה ראה פתרון לכל הבעיות, לבעית הנצח כמו לבעיות השעה, ובזה ראה את המוצא מאותה טראגיקה עמוקה של המפעל הציוני, הנקלע בלי הרף בין גודל המושג והצורך ובין קוצר המשיג והיכולת.

הוא ידע את המכשולים המדיניים והמעשיים, הנתונים על דרכה של עשיה זו ולא נרתע מלגלות אותם כהויתם, והצביע עליהם בכל הזדמנות. מעולם לא התעלם מקשי התפקיד והתיחס בבקורת חריפה לכל אלה, אשר ראו את דרך הציונות בהגשמתה כדרך קלה ונקנית ללא מחיר. בהליכה תוך הכרה לקראת הקשיים האלה ובהיאבקות עמם, ראה את התפקיד החלוצי העיקרי של הדור. הוא לא שלל את העבודה המדינית ואת המלחמה המדינית של הציונות, אבל לא ראה באלה את התפקיד המכריע. בקו זה נקט אהרנוביץ בראשית מלחמתו הפובליציסטית, בימי המשטר העותומני, בימים שהמדיניות הציונית ירדה מחשיבותה האקטואלית והפכה מעין מצות אנשים מלומדה גרידא – אבל הוא לא עזב את הקו הזה גם בתקופה המחודשת לאחר הכבוש הבריטי והצהרת בלפור, משנעשתה המדיניות חלק בלתי נפרד מהמחשבה הציונית המעשית. את מאמרו “לפני כס המשפט” אשר נכתב לקראת ועידת השלום, הוא מתחיל בהדגשת התביעה המדינית ובסוסה, אך בסיומו של מאמר זה הוא כותב: התנועה הציונית צריכה תמיד להשתמש במומנטים פוליטיים לטובתה, ואולם האידיאל הציוני אינו מותנה בשום אופן ממומנטים פוליטיים. אנחנו מאמינים באמונה שלמה, כי אחרי המלחמה יוקלו תנאי עבודתנו בארץ-ישראל, ואולם אלמלי ידענו בבירור, שהעבודה תקשה פי שבעה ממה שהיתה, גם אז לא היינו נסוגים ממנה אף צעד אחד. – – – כמו תמיד, ואולי עתה עוד יותר, עלינו להכריז השכם והערב כי גאולת עם ישראל בוא תבוא גם אם תתמהמה, אלא שהיא תבוא רק מתוך עבודה מיגעת של דורות, מתוך יסורים גדולים, יסורי אהבה, אמנם, אבל יסורים. מי שמוכן לשאת אתנו את יסורי האהבה האלה – ברכה בו, אבל מי שבא אלינו מתוך התקוות הנפרזות, עתיד אחר כך להתנקם בנו על חטאנו נגדו ונגד כל האידיאל הציוני".

גם בתקופה המדינית החדשה, אין איפוא בשביל אהרנוביץ נקודת-מוצא אחרת לכל הערכה ציונית וישובית מלבד “העבודה המעשית בארץ-ישראל”. וכשם שנאבק על הכרה זו עם הציונות הרשמית שתים עשרה שנה לפני כך, הוא נאבק עמה גם בשעה שנראה היה לרבים שהמדיניות הגיעה למלוכה והפכה תל שכל הפיות פונים אליו. הפוליטיקה היתה תמיד בחינת קו-ההתנגדות הקל ביותר בחיי התנועה הציונית ועסקיה. כאן אפשר היה לכל אחד להתחמק מחובת ההגשמה העצמית, להשליך את יהבו על מתן-שכר מלמעלה ועל גאולה הבאה בהיסח המעשה, אם לא בהיסח-הדעת. “אותו ויכוח ישן בין הציונים הפוליטיים ובין הציונים המעשיים, שבזמנו הוטל עליו מאת ההשגחה העליונה למלאות את הריקניות שבאספות וקונגרסים” ושנדמה היה כאילו “עבר ובטל מעולמנו”, חזר וניעור, גם בימים שהתנאים המדיניים יצרו מסגרת אוביקטיבית רחבה למדי ליצירת עובדות מדיניות בארץ על-יד עבודה מעשית רחבת מדות. אהרנוביץ היה אחד מאלה אשר היו שוברים פעם בפעם כוסות של זכוכית לבנה בפני עורכי ההילולא המדינית כדי להוציא אותם מתוך השכחה-העצמית ושכחת התפקיד המוטל על הציוניות. בראש מאמרו הראשון שכתב ב“הפועל הצעיר” לאחר שובו מגלות מצרים ארצה, נתן אהרנוביץ את המוטו: “העבודה היא חיינו, מכל צרה תצילנו”. זה היה בעצם ימי ההתרגשות המדינית והתכניות הגדולות, ואהרנוביץ קובל מר על אשר “בתוך הצפיה לגאולה הולך ונחרב אצלנו עץ החיים היחידי שבו נאחזנו – העבודה”, הוא קובל על ה“מנחם מנדיל” אשר קם לתחיה והתחיל מרחף בעולמות עליונים, ועל “האנשים אשר שננו לעצמם ולאחרים את התורה של דרכי הכבוש, שבעמל דורות נסללו – והתחילו להאמין בקפיצות”. והוא מסיים את מאמרו זה: “קריאה אחת בלתי פוסקת צריכה לצאת מפה ולהשמע מקצה העולם הציוני ועד קצהו – עבודה ואנשים”.

אך לא רק ויכוח זה חזר וניעור, כי אם עוד ויכוח ישן נושן אחד שאף ביחס אליו נדמה היה כאילו נסתיים כבר ו“עבר ובטל מעולמנו”. בקונגרס הי“א בוינה, שנה לפני פרוץ המלחמה העולמית, כאילו הוכרעה כף המאזנים בשאלת דרך עבודתה של ההסתדרות הציונית. היא הוכרעה לא רק על-ידי כך שבעלי “המעשים” נצחו את בעלי “התנאים” אלא גם על-ידי כך, שבויכוח הפנימי בין בעלי “המעשים” עצמם נצחה הדעה, שתפקיד ההסתדרות הציונית אינה קולוניזציה “מסחרית”, אלא עבודת יצירה חלוצית. והנה בראשית התקופה החדשה לאחר הכיבוש הבריטי והתחדשות העבודה בארץ-ישראל, שהושבתה במשך שנות המלחמה, נתעוררה שאלה זו מחדש. משלחת מטעם ההנהלה הציונית, שבאה לארץ-ישראל, הביאה עמה תכנית מוכנה מראש ל”תיקון" המצב שלפיה “ההסתדרות הציונית רשאית לעסוק ולהשקיע כסף רק באותם הדברים שהכנסותיהם מכסות את הוצאותיהם”, לפיכך צריכה היא לותר על החקלאות הקבוצתית שאין בה רווחים אלא הפסדים, לפיכך אסור לה לקנות קרקעות שמחיריהן גבוהים, לפיכך צריך להפסיק את העליה וצריכה ההסתדרות הציונית לפרוק מעליה את כל התפקידים הבלתי פרודוקטיביים שהעמיסה על שכמה, כגון חנוך וכדומה.

במאמרו “על המשלחת” יוצא אהרנוביץ בתוקף נגד הדעה הנפסדת הזאת, המתחילה להשתרש מחדש בתוך ההסתדרות הציונית, ואגב ויכוח זה הוא נוגע באחת הבעיות הנוקבות ביותר, אשר בגלל אי-מתן פתרון הולם לה בזבזה התנועה הציונית הזדמנויות גדולות שנזדמנו לה. באותו זמן בערך, שויצמן בחוץ-לארץ הרים את הקריאה: "עם ישראל, אַיכּה? טפל אהרנוביץ קודם לכל בחובתם הבלתי אמצעית של הציונים עצמם, לאותו רעיון, שלו הם מטיפים. “הציונות הרשמית גם בימיה המזהירים ביותר לא היתה מעולם בעיני הרוב של נושאיה הרשמיים אלא מעין משאת-נפש לעתיד רחוק, מעין ו’היה באחרית הימים', שאינה מחייבת את מישהו לשנות מה שהוא מהטבע שטבע לעצמו בחייו – – – ההסתדרות הציונית לא דרשה מעולם קרבנות, לא קראה להתנדבות, לא הטילה חובות גדולות על חבריה – – – במשך עשרות שנים עמדו הציונים והטיפו אמונה לקטני האמנה והשתדלו לנטוע בלבם את ההכרה בצורך הגאולה ואת הרצון להגאל, ואולם הם עצמם, בעלי ההכרה ובעלי הרצון, לא העלו על דעתם שעליהם להיות הראשונים לעשות את המעשה שאותו הם דורשים מאחרים, כי על כן חסרים היו הם עצמם את האמונה בדברי עצמם”. בפסוקים אלה ניתנת תמונה מלאה לסתירה הפנימית העמוקה, שחיתה בה הציונות כל הימים, אשר את פרותיה הבאושים אנו אוכלים עתה, גם במצבנו בארץ וגם בגורל האומה היהודית בגולה. לאור המצב הקיים כיום יכולים גם עורים לראות את המגוחך שהיה בדעה זו, אשר הטיפה לציונות מכניסה “רווחים” מסחריים ואמרה לנער את עצמה מכל מעשה ופעולה, שיש עמהם חשש של הפסד, כביכול. אבל היו ימים, שראיה זו היתה רק נחלת יחידים ובין היחידים האלה, שצפו באספקלריה המאירה שלהם את הכשלון הודאי הכרוך בציונות קצרת ראיה זו, היה אהרנוביץ, אשר הזהיר וחזר והזהיר שארץ-ישראל “לא תבנה על ידינו בלי התנדבות גדולה של העם” וקודם כל של הציונות עצמה.

ה“מרד במציאות” שקרא לו אהרנוביץ היה המרד במציאות הזאת. היתה זו תביעה לחינוך עצמי לתפיסה ציונית אחראית וריאלית. לראית הדברים מתוך פרספקטיבה היסטורית, להתנערות מכל אותו הטיח התפל, שדבק בכמה וכמה חלקים ציוניים, שהשלו את עצמם ואת אחרים להאמין, שישנה דרך או דרכים אחרות לגאולת ישראל במולדתו מלבד זו היחידה ששמה עבודה ובנין, והדורשת השקעה גדולה, התנדבות, קרבנות. כל עקום הכתובים, כל נסיון להסיח את הדעה הציונית מעקרון זה, מצא באהרנוביץ את המתנגד החריף ביותר.

“מרד” פרושו אצל אהרונוביץ תמיד: חנוך עצמי, שינוי פני הדברים תוך מתיחת הרצון ובדרך ההוכחה ההגיונית וההנמקה המוסרית. את המקרא כפשוטו של המלה מרד, אשר פירושו שימוש בכוח להכרעת דברים, שלל תכלית שלילה. הוא שלל אותו בין בשעה שהוא מכוון כלפי פנים ובין בשעה שהוא מכוון כלפי חוץ – ובצורה מוחלטת וחותכת הוציא את משפטו ביחס למצוות “לא תעשה” כשם שהוציא אותו ביחס למצות “עשה”. באחד הפרקים של הסתבכות החיים הצבוריים בישוב הארץ-ישראל, כותב אהרנוביץ:

“– וטוענים החברים: אתם רק מצוים מה עלינו לא לעשות, אבל הלא צריך שתמצא בפיכם גם תשובה חיובית – מה מותר לעשות נגד מפירי שביתה, נגד חרמות, נגד ונגד. ועל זה אני עונה: גם אם לא תהיה תשובה בפינו על כל השאלות האלו, אף אז לא נחדל מלהכריז השכם והערב: השמוש בכוח, שלא לשם הגנה מהתנפלות, תועבה הוא לתנועתנו, סכנת כליון לעבודתנו בארץ ולכל תקות הציונות. ורק מי שגמר את חשבונותיו עם הציונות, או מי שדעתו נטרפה עליו, יכול ורשאי לבחור לו דרך זאת. ואולם יש לנו גם מה לעשות בלי כוח אגרוף. על כל פנים יש לנו יותר מאשר לאחרים. הדרך שהלכנו בה במשך שלשים שנה היא אמנם דרך ארוכה מאד, ארוכה יותר מאשר דרך האגרוף, אבל היא לא הכזיבה אותנו ואין לנו כל סבה לעזוב אותה או ללמוד אל דרכי מתנגדינו”.

דברים מעין אלה, שאמרם אהרנוביץ ביחס לשימוש באלמות לשם הכרעה בעינינים פנימיים, נאמרו על ידו ביתר תוקף ותוך היקף של בירור יותר רחב ביחס לשימוש באלמות בענינים חיצוניים. לא פעם נשתרבבו לתוך המסכת הציונית גירסאות מטעות, אשר הטיפו לדחיקת הקץ בדרך אחרת מאשר זו הארוכה והיגעה של עליה, בנין והעפלה חלוצית. בתקופה האחרונה קמה גם מפלגה מיוחדת בציונות, אשר הפכה גירסאות אלה לשיטה מדינית. נוצרה תורת סיקריקין מחודשת, אשר הכניסה הפקרות בחיים הישוביים מבפנים ושמשה פרובוקציה מתמדת ביחסים המדיניים של הציונות כלפי חוץ. כשדן אהרנוביץ בפרשה, הוא מפליג אל העבר ההיסטורי ומדבר בהרחבה על התפקיד ההורס, שמלאה תנועה זו בימי המבחן וההכרעה של האומה העברית במלחמתה המדינית האחרונה שלפני חרבנה. אבל אם בימי יאוש ואבדן תקוה יתכן עוד שהאומה תאחז בדרך כֶשֶל זו, לא יתכן הדבר בשום אופן ופנים “בשעה שהאומה עומדת בראשית שיבתה לארץ”. “בתקופה כזאת מגייסת האומה את כל כוחותיה, כוחות הבנין. המרץ שלה מופנה אז לכבוש עמדות, לבצורן ולשמירה עליהן, אמצעי המלחמה והכבוש שלה הם: עבודה, עבודה ועבודה, עבודת ידים ועבודת רוח בלי הרף ובלי לאות, אשר באמצעותה היא צוברת לה נכסים חמריים ורוחניים ומבססת את קיומה הלאומי והמדיני. כל הטיה הצדה מדרך זאת מתנקשת בקיומה של האומה, כל רצון להריץ אותה, בעוד לא למדה לעמוד על רגליה כראוי, מכשיל ומפיל אותה. כל מלחמה אחרת מחוץ למלחמת הכבוש היום יומית מאיימת עליה בהרס. – – – כל אבן נוספת על בנין, כל עץ מטופח בידים אמונות, כל כברת אדמה חרושה וזרועה, כל בית חרושת ובית מלאכה נוסף, כל בית ספר לתורה, למדע ולאמנות נהפכים לאקטיב של האומה ונכנסים לתוך אוצרות נשקה למלחמת קיומה ותקומתה. – – בסיקריקיות רואה האומה בתקופה כזאת את אויבה הגדול ביותר, את הגבורים להרע, הבאים להרוס את בנינה ולהפסיק את תקומתה, והיא נוהגת בהם כמו שנוהגים באבר חולה, אם רוצים לשמור על הגוף שלא יורעל, ואוי לה לאומה, אם היא אינה שמה לב בזמן הדרוש ומניחה שזה יתפשט. – – – יש לסיקריקיות הסגולה להתפשט מהר ולהיות לנחלת רבים, כי מכילה היא בתוכה כמה אלמנטים מלבבים. לא רק מעשי הגבורה כשלעצמם מושכים את לב הנוער, אלא גם הפרספקטיבה להכנס לתוך הפנתיאון של גבורים היסטוריים מכל התקופות והזמנים. – –ואויבינו הפנימיים הם עתה לא אלה שאינם מוכנים להראות מעשי גבורה כלפי חוץ כי אם אלה המפריעים על-ידי מעשי הגבורה המנופחים שלהם את עבודת הבנין מבפנים. בסודם אל תבוא נפש הנוער”.

מאמר זה על “הסיקריקין” הוא אחד המאמרים המקיפים האחרונים של אהרנוביץ ואפשר לראות בו את צוואתו הרוחנית. יש כאן מעין משנה תורה של כל עבודתו הפובליציסטית רבת העמל וההיאבקות, אשר בה התכוון אהרנוביץ להעלות ולהעמיק את ההכרה העצמית של העם ולכוונו אל הדרך המהימנת, המוסרית והתכליתית של יעודו ההיסטורי.

משעבר אהרנוביץ מהעבודה הספרותית לעבודה כלכלית ומעשית נצטמצם היקף פעולותיו הפובליציסטית. בעשר השנים האחרונות לחייו שבת עטו לתקופות ממושכות ולא היה שוב כמקודם מראשי המדברים והלוחמים בשער החיים הצבוריים והציוניים. רק מפקידה לפקידה, כשעלתה על הפרק שאלה בעלת חשיבות עקרונית או חברתית שהביאה אותו לידי התעוררות פנימית, היה משמיע את דברו ברבים. אבל פעילותו הצבורית, אם כי קבלה צורות אחרות, לא נחלשה ולא נפסקה אף לרגע, וסמכותו ומשקלו המוסריים בחיי תנועת הפועלים ובחיי הישוב הלכו וגדלו. הוא נשאר הפובליציסטן הלוחם על האמת ועל אורחות מהימנות בתוך צבור הפועלים ובתוך הישוב, גם בשעת שתיקתו. והוא ידע לשתוק, כשנראה היה לו שהתבונה, ההגיון וההכרה המוסרית ידם על התחתונה בשקלא וטריא של הזמן. אז קיים בנפשו את הצו: ו“המשכיל בעת ההיא ידום!” אך בשעה שדבר את דברו היה לו קשב רב. היה לו קשב רב גם בתוך התנועה וגם מחוצה לה. כי היה דברו אמת ומשפטו חדור תמיד יושר נפשי ורצון בונה.

(מבוא לכתבי אהרונוביץ, תש״א)

א

באמצע חודש ינואר שנת 1921 בא חיים ארלוזורוב בפעם הראשונה לארץ-ישראל. היה זה יום חורף תל-אביבי, בשעות ההפסקה שבין גשם לגשם, ומתוך קרון הרכבת שנעצרה בשדה-החול, זה אשר כסימן יחידי ל“תחנה” ולישוב עמדה בו סוכת קרשים קטנה ומפולשת. קפץ בתנועה זריזה בחור צעיר, בעל משקפים, צנום וחיור, לבוש מכנסי ספורט מקטיפת מאַנשסטר אפורה-ירקרקת ועטוף מעיל לבד כהה, משיירי אריגי הצבא, אשר במוצאי- המלחמה היו מסורים במידה מרובה לשימוש הדיוטות שאינם מדייקים ביותר בלבושם; על שכמו צקלון כרסני וידו אוחזת במזודה גדולה משומשת וחסרת תואר, אך גדושה וכבדה.

מבעד לזכוכיות המשקפים הציצו זוג עיניים בוחנות ותמהות. תל-אביב לא נראתה מיד לעין הבא. זו הייתה עדיין חבויה אז מאחורי גבעות-החול ושרידי הגפנים הסורחות המשתרעות עליה, ואני הרגשתי צורך לבאר את פשר הדבר לאורח שיצאתי לקבל את פניו, לבל יחשוב בלבו כי רמינו אותו, ולהבטיחו נאמנה, שאמנם תל-אביב קיימת ועומדת על תלה, הקטן אמנם עדיין, מעבר לכברת שממה זו. הוא ענה בחיוך קל, אותו החיוך ששכן אצלו בין מוצא האף וזוית השפתיים השמאלית, שלא סר ממנו כל הימים והיה בו סבר פנים של בינה ופכחות-רוח. ומתוך תנועה נמרצת עקר את עצמו מן המקום והתחיל פוסע והולך.

“פוסע והולך” – זה היה הדבר הראשון אשר התבלט במראהו החיצוני: הגו הזקוף נוטה במקצת לפנים, צעד רחב, דריכה אמיצה אחוזה בקרקע כמטפס על הרים. במרוצת הימים והשנים נעשה ניכר יותר ויותר, שסימן חיצוני זה אשר בהילוך מבטא גם תכונה נפשית עמוקה, תכונה של כינון-צעד והליכת בטחון מתוך אורינטציה מהירה, ללא כל מבוכה פנימית וללא רתיעה בפני מכשולים צפויים. בפרשת חייו הקצרה, אך צפופת העלילה, המתחילה מתאריך זה, התגלתה התכונה הזאת לעתים קרובות מאוד, בסיטואציות שונות, מפלגתיות-פנימיות או פוליטיות-חיצוניות, ותמיד מתוך אותה תנועה נמרצת של עקירת-עצמו מן הספק ופסיעת-הכרעה, נכוחה וישרה לקראת המטרה ולקראת ההיאבקות בדרך אל המטרה הזאת.

אחדים מבין החברים ידעו אותו פנים עוד לפני כן. נפגשו אתו בחוץ לארץ, בברלין ואחרי כן בפראג. לנו החברים בארץ היה ידוע רק על פי שמו. ויקטור חיים – ואת שם משפחתו לא ידענו עוד לכתוב כראוי ואף לא לבטאו נכונה. שמעו, שהגיע אלינו במוצאי המלחמה ובראשית המהפכה בגרמניה, השתלב לתוך מערכת הבשורות שהבקיעו להם דרך במבוכת הימים ההם, על תסיסה חדשה בעם, על צפור האגדה “חול” אשר קמה מתוך קנה השרוף וההרוס של האומה הישראלית, על מחנות מחנות של בני-נוער אשר גידולם וחנוכם חלו בתקופת הדמים האיומה של טבח העולם, – המתפרצים בפתוס חדש ובמסירות נפש רבה אל הדרכים המשובשות והמסוכסכות עדיין לקראת ארץ-ישראל, ועל צמיחת כוחות חדשים מבין אנשי-רוח, שהיו רחוקים וזרים עד-כה ואשר התחילו להתקרב אל דרכנו לאחר שמצו עד קובעתה את כוס האכזבה המרה והמרעילה של הזמן. ידענו שהוא עודנו צעיר מאד לימים ועומד כבר בראש תנועה אשר כבשה לה השפעה גדולה בציוניות הגרמנית; בידינו נמצאו כבר נסיונותיו הספרותיים הראשונים, ספר קטן על “הסוציאליזם היהודי העממי”, מחברות “Die Arbeit” שהוא היה עורכן; זה היה סגנון חדש בפובליציסטיקה הלועזית הציונית של הגולה: פתוס כובש לבבות, שפע של תרבות ורעננות מחשבתית, טפול בפרובלימות מתוך גישה אנליטית וחוויה רוחנית עמוקה כאחת, העזה בקורתית לא רק בשטח הענינים הציוניים כי אם גם בשטח התורה הסוציאליסטית. ובמערכות היחסים שבין מפלגות הפועלים בארץ בימים ההם, – היתה להופעת כוח צעיר ומבורך זה, מלבד ערך חיובי כשלעצמו, גם תגבורת חשובה מאוד בזירת המלחמה הפנימית. הוא השתתף במלחמה הזאת עוד מרחוק, עקב אחריה, לקח חלק פעיל בפולמוס – ובעברו את סִפה של דירת המפלגה בארץ התייצב בעמידה צבאית, ב“מלוא התחמושת”, בטרם הספיק לפרוק את הצקלון מעל שכמו ולהניח את המזודה מידו, כולו אומר נכונות: “הנני לפניכם, לכל אשר תשלחוני אלך!”

ב

האכסניה שלו במשך תשעת חדשי שהייתו הראשונה בארץ – היתה ב“מלון ברש”, בפינת הרחובות יהודה-הלוי נחלת-בנימין. מיטה ושולחן וכסא בחדר, על השולחן אשר ליד החלון מערכת ספרים קטנה, פרי-בטנה של המזודה הגדולה, ערוכה ללא סדר. כמו עקד-ספריו הגדול אחרי כן היתה גם מערכת ספרים קטנה זו מגוונת מאוד ומבטאה במקצת את המזיגה התרבותית של בעליה: על יד ספרים כבדים ורציניים בסוציאולוגיה ובתורת הכלכלה – ספרי שירה וספרי “המדע העליז”, כהגדרתו של ניטשה; מרכס ומכס ובר עמדו צמודים עם שירי הלדרלין וסטיפן גיאורגי; אל תולדות הרבולוציה הצרפתית של קרליל ותולדות הריניסנס של בורקהרד – נשענו החרוזים המבדחים והסטיריים של כריסטיאן מורגנשטרן וספר השירים של היינה; גם התנ"ך וספרי שירה עבריים עמדו במערכה.

הוא נתודע אלינו בכלל לא בדמות הרצינית והקרה של איש המדע, אלא בפנים המאירים ובנפש החמה של משורר, של צעיר התקוע עדיין בתקופת הרומנטיקה שלו, הנוטה ל“בוהימה” יותר מאשר לאורח-חיים מסודר. לבושו מרושל על פי רוב, חולצה שחורה שלא טעמה מזמן בקורת של כביסה, שער-ראש מתולתל ומגודל המכסה על איזו תפיחה הסמוכה לערפו, אשר בסביבת משפחתו אמרו עליה בהלצה שהיא משכן ה-Grütze שלו (השכל). לבו פתוח לידידות ורעות, מעבר ליחסים הארגוניים והפוליטיים של אנשי מפלגה, שופע אצילות-נפש ובינת-חיים גדולה, יחד עם עליזות נעורים ובדיחות דעת מבריקה. היה מעין מעגל אור וחום מסביבו, אם כי זה מורגש היה אז רק לקבוצת חברים קרובים ביותר. על במת החיים הצבוריים וחיי תנועת הפועלים בארץ רישומו לא היה ניכר מיד. הוא נמצא עוד בראשונה מבין שבע הנפות אשר ארץ ישראל, וביחוד צבור הפועלים בארץ ישראל, מנפה ובוחנת בהן את דַבָּרֶיהָ ומנהיגיה החדשים, גם אם שמם הולך לפניהם וזכו כבר לפרסום רב בגולה. הוא לא נפגש מיד בתוך הצבור ואף לא בתוך הצבור המפלגתי במלוא האמון; במשך זמן לא קצר הורגשה מעין רזרבציה, כזו הרגילה אצלנו תמיד כלפי “אינטליגנט” שטרם תהו במידה מספיקה על קנקנו. ואף הוא עצמו לא התפרץ אל הבמה הצבורית ולא רצה לקצר כלל וכלל את תקופת המבחן וההתודעות הראשונה. הוא היה מוכן לכל שירות, מופיע בכל כינוס ואספת חברים שנשלח אליה, הולך ברגל ממושבה למושבה, מכנס סביבו להקות להקות של חברים צעירים, משוחח, שר, מדקלם, מאזין – אבל אינו ממהר עדיין להטיל על כף המאזנים דעה פוסקת ומכרעת. משנתו איננה סדורה עדיין, דיבורו העברי עדיין לא הגיע לאותו שטף שוקק ומכניע, אבל בוקע כבר מתוכו כוח תרבותי כובש ומרתק, הכופה את הקשב ואת שימת הלב על ידי בהירות מחשבתו וע"י המשל הקולע וההומור הטוב שבהם דבריו מתובלים תמיד. את הפוּריטניות הרוחנית של תנועתנו, שיש בה כובד וגם קדרות לא מעטה, היונקת בעיקר מתוך המסורת צעירת הימים אך עשירת הנסיונות של פרשת המעשה שלה, הקשה ורבת הסבל, על אדמת ארץ ישראל, החושבת לעצמה לזכות גדולה את מקוריותה, לאמור, שהיא כובשת לה את דרכה מתוך התנאים המיוחדים של המציאות הארץ ישראלית, ללא דוקטרינריות מאובנת וללא היקשים מתנועות אשר צמחו מתוך מסיבות היסטוריות אחרות ומתוך תנאים אוביקטיביים אחרים – אותה הוא מעריץ ומעושרה הנפשי הוא ניזון, אך מתיחס הוא אליה לא פעם גם בבקורת חמורה, וחושב אותה לאחת האֶטַפוֹת החשובות בהתפתחות החיים החדשים, הזקוקה להשלמה על ידי נורמות סוציאולוגיות ומדיניות כלכליות, אם היא רוצה בכלל להיות תנועה מודרנית בעלת כוח-מחץ בשטח המלחמה המדינית ובעלת כוח-פעולה רחב-היקף בשטח ההגשמה המעשית. במרוצת הימים והשנים הוא נלחם בתוקף לשנוי צורת התנועה במובן זה; אך באותם החדשים הראשונים היתה זו רק דעה אשר השיח אותה בחוגים מצומצמים של חברים, בלי להעלותה לדיון אקטואלי על במת המפלגה. הוא ראה בכלל את החדשים הראשונים האלה להיותו בארץ כחדשי-למודים. הוא לא נזדרז לכתוב בעתונות המפלגה, אף על פי שמאחוריו היתה כבר עבודה פובליציסטית חשובה, לא מיהר לקבוע הלכות, אלא רצה מקודם לדעת, ללמוד – והוא נגש ללמודים ברצינות רבה. מידת הרשלנות שהיתה ניכרת בהליכותיו היתה רק חיצונית בלבד. ביסודו היה טיפוס של “מתמיד”, ולעתים שם לילות כימים לתורה ולעבודה מדעית.

תשעת החדשים של תקופת שהייתו הראשונה בארץ ישראל היו מיוחדים במינם בתולדות הציונות והישוב. הם חלו בפרק-בינים שבין פרעות ירושלים בשנת 1920 ופרעות יפו בשנת 1921. הציונות כבשה כיבוש מדיני חשוב בסן-רימו; ארץ ישראל, שהיתה עד עתה “ארץ האויב הנכבשת” ועמדה תחת שלטון צבאי – עברה לרשותו של שלטון אזרחי, אשר בראשו עמד “הנציב הראשון ליהודה” – והישוב והציונות תוהים היו עדיין על דרכיו של שלטון זה, נתונים עדיין במצב של התרגשות כלפי עצם העובדה ש“על כסאו לא ישב זר”, שבבירת ארץ ישראל, בירושלים, שליט שוב אחד “מקרב אחיך” ומנזרו שופע משהו מזיו הקדומים של חירות מדינית לישראל; בועידת לונדון החליטו זה עתה על ייסודה של “קרן-היסוד”, 25 מיליון לי"ש עומדות להאסף במשך חמש השנים הקרובות לבנינה של ארץ ישראל; פרספקטיבות גדולות ומרהיבות; ובינתים זורמת עליה לארץ; העליה השלישית, עליה חלוצית פורצת על פני כל שבילי העולם היהודי באירופה המזרחית, מפולין ומליטא, מבין החרבות העשנות של עיירות אוקראינה, מרומניה ומרוסיה, ודומה עליה זו לאותו חיל פלאי באגדות העמים, אשר היה נרדם במלוא אֲזֵנו באחת המערות והוא קם לקול השופר ביום פקודה; ובארץ – אהלים נטויים ומלבינים ברחבי השממה, בחורים ובחורות ישראל סוללים כבישים, מנפצים אבנים, עוסקים בעבודה אשר לא הם ולא אבותיהם עבדו אותה מעולם, אשר היתה נחשבת בעיני היהודי תמיד לבזויה ביותר, לנחלת נחותי-דרגא ועלובי-אדם.

מתיחות מוזרה שלטה בארץ, רבת תוחלת ורבת ציפּיה, יחד עם הרגשה עמומה – שמלבד מתיחות זו שלנו קיימת עוד מתיחות אחרת, הרת פורעניות. העולם הערבי תוסס וחורש דבר רע – ואנחנו עוד כה מעטים וחלשים, ללא אחיזה מבוצרת-מספיקה בארץ הזאת. והנה באחד הימים עלתה עננה כבדה על שמינו. פרצו מאורעות מאי, שעלו לנו ביותר מארבעים קרבנות אדם והכניסו אי-מנוחה רבה לתוך לבנו. בימים הראשונים, עם מבוכת המאורעות, כאילו נעלם חיים ארלוזורוב מן העין, בישיבות התכופות של עסקני הישוב והתנועה איננו משתתף. ביום הרביעי או החמישי הוא מופיע בבית המפלגה; ממשמרת-ההגנה בנוה-שלום הוא בא, חגור נשק, פניו בלתי מגולחים ועטופים זקן שחור, הוא כאילו נשתנה כולו, כאילו גדל בקומה, חזהו הרחב בולט מבעד לחולצתו השחורה, שריריו דרוכים וגם עצביו דרוכים, מעל לקלסתר פניו כאילו נעלם זהרור הרומנטיקה, והללו קבלו ארשת חדה וקמט בלתי נראה של רצינות נוסף בהם. הוא כאילו נתבגר פתאום. גם דיבורו באותה ישיבה של מרכז המפלגה הוא שלא כרגיל, בפעם הראשונה הוא מדבר בתוקף ובהתרגזות, מטיל את דבריו באופן נמרץ לתוך הויכוח, וכאשר כילה את דבריו – הוא ממהר ועוזב את החדר וחוזר אל משמרתו בנוה-שלום.

מערכת המאורעות נסתיימה, והחלו החבלים הפוליטיים שלאחריה. ארלוזורוב מפרסם ב“הפועל הצעיר” את מאמרו “להערכת המצב”. זהו מאמרו הפוליטי הראשון, והוא כעין דיסוננס לתגובה הפובליציסטית הכללית על המאורעות בישוב ובציונות. בעוד אשר על שפתי כולם נישא זעם רגשני של מחאה ופולמוס כלפי השלטון הבריטי, ניסה הוא לגשת לפרובלימה בדרך של ניתוח ובירור פוליטי, של שיקול-דעת והערכת הענינים מתוך מבט רחוק יותר מאשר תחום העלבון והכאב של אותה שעה בלבד. כוח הביטוי וההגדרה המוכיחה לא הגיעו עדיין במאמר זה לידי בגרות גמורה, אבל ארלוזורוב נוגע במאמר זה באחד הקוים היסודיים שבמציאות המדינית שלנו בארץ, קו, אשר שימש לו אחרי כן מפתח לעצם הפרובלימה ולקביעת הנחות בדרך פתרונה. הוא מזהיר מפני הזלזול בתנועה הלאומית הערבית, אף-על-פי שהיא נראית במידה רבה כתנועה מלאכותית ונעוצה באינטרסים של ראשי משפחות פיאודליות השואפות לשררה. את מציאת ה“מודוס וִיוֶנדי” ואת הדרך להסכם פנימי בין שתי השאיפות הלאומיות, העברית והערבית – הוא חושב להכרח בשביל שני הצדדים, ולהכרח קודם כל בשבילנו, העומדים עוד לבוא לארץ הזאת, לבנותה ולהתיישב בה. הוא שולל את התביעה “ליד חזקה”, זו שהיתה רווחת בימים ההם, מבחינת המדיניות הארץ ישראלית. “היד החזקה” – הוא אומר במאמרו – “לא הובילה אף פעם למטרתה במקום שכוחות בעלי מידות כאלה נדחקו לתוך מסגרת מדינית אחת; במקום שתנועות כאלה ואינטרסים חיוניים כאלה נפגשים זה עם זה, – תוכל רק ההסכמה וההבנה ההדדית להביא לידי הצלחה”.

ג

כעבור ארבעה חדשים אחרי מאורעות מאי חוזר ארלוזורוב לברלין. בהחלטתו להפסיק לגמרי את למודיו באוניברסיטה ולהתמסר כולו לעבודת התנועה והציונות – חל שנוי. אכפו עליו התביעות בנידון זה מצד משפחתו וחבריו הקרובים, אבל גם בו בעצמו בשלה ההכרה, כי עליו להמשיך ללמוד ולרכוש יסודות מדעיים נוספים לפעולתו בעתיד. חדשי שהייתו בארץ פתחו לפניו המון שאלות מדיניות וכלכליות, אשר בהן סבוכה וכרוכה הציונות בתקופת הגשמתה, ואשר אי-אפשר למצוא להן פתרון בדרך אינטואיטיבית בלבד, בלי לדעת ידיעה יסודית את קשרי הדברים והשפעת הגומלין שלהם בשטח המדיני והכלכלי הבין-לאומי. כבר אז הוא רואה את עצמו נועד לתפקיד מרכזי בתנועה. הוא מרגיש צורך להזדיין במכשירים תרבותיים ההכרחיים למלוי תפקיד זה.

עוד שנה עליו ללמוד עד לקבלת סמיכת הדוקטורט. אבל משנתו בתוך שנת-למודים זו היא הרבה יותר מאשר סכום המקצועות הפורמליים הדרושים בשביל הסמיכה. הוא מתחיל לומד אנגלית באופן יסודי, מכוון גם את למודיו המדעיים לענפים הקשורים בפרובלימות הארץ ישראליות. מתחיל להתעסק יותר ויותר בשאלות כלכליות ופיננסיות. אז מתחילה גם ההיאָבקות הפנימית עם עצמו, עם הרומנטיקה שלו, עם שרידי ההשפעה של תנועת הנוער אשר מתוכה צמח ועלה, – היאבקות, שמעולם לא הגיעה אצלו לידי גמר ונמשכה בעצם גם באותו הזמן שהראה את עצמו, כביכול, כרציונליסטן בלבד והיה משתדל תמיד להעמיד פנים של שויון נפש גמור, ואפילו של שלילה, לגבי היסודות האלה שהיו בעיניו מעין “חטאת נעורים”. בהיותו עוד צעיר מאוד רחפה נגד עיניו של לאַסאַל, אשר אותו העריץ וכמוהו היה רוצה להיות, טריבון עממי גדול, לוחם אמיץ הפורץ בסערה ומלהיב המונים לקראת תנועת המהפכה העברית; רבות הגה באישיות זו, ולעתים ראה את עצמו מתבגר והולך לקראת האידיאל הזה. עתה הוא מחליף את האידיאל הזה באחר; אישיות-המופת המרחפת לנגד עיניו איננה עוד לאַסאַל, כי אם דישראלי. בו הוא הוגה עתה, קורא הרבה על אודותיו וקורא את עצם יצירותיו, את המון ספריו-רומניו; ארלוזורוב יודע היטב, שערכם הספרותי אינו רב ביותר, ובודאי שאיננו נושא את נפשו לכתוב ספרים כספרי דישראלי, אבל אלה הם פרקי אוטוביוגרפיה של איש, אשר לא בזכות אבות ולא בזכותן של מסיבות צדדיות ומקריות, אלא בכוח כשרונותיו בלבד הרים את האימפריה הבריטית למדרגה של Machtfaktor (גורם בעל-כוח) האדיר ביותר בעולם – ובציונות הן הוא רואה בעיקר את המטרה הזאת: לעשות מחדש את העם היהודי לגורם בעל-כוח בעולם זה. הוא עוד תקוע כולו בחוג התרבות הגרמנית, אבל כבר נטוי בו הגשר למעבר אל חוג התרבות האנגלית, באשר הוא יודע, שבמצב הפוליטי הנוכחי זהו כמעט תנאי הכרחי לכל איש המייעד את עצמו לפעולה מרכזית בציונות – והוא מתכונן לקראת זה בחריצות רבה. יומו גדוש תמיד, מחולק לתורה ולעבודת התנועה, אך גם התורה עצמה יש בה הפעם משום עבודת התנועה.

“הוא השתוקק ללמוד יסודי, כי נטועה היתה בלבו אהבה אל המדע. ואולם לעולם לא היה יכול להשאר ממש בחדר הלמודים, וכפעם בפעם גרפה אותו התנועה. שוב ושוב דורשים ממנו לנסוע, לנאום, לכתוב – וכך קרה הדבר, שמעולם לא הגיע לכלל מנוחה. מעולם לא ידע טעמה של עבודה שיש גבול וסדר בזמנה. אחרים היו עובדים, עובדים הרבה, אולם הכרח היה להם שיבואו לידי מנוחה, מוכרח היה לבוא זמן הבטלה, הזמן לחיות. לא כן הוא. בשום זמן לא הגיע לידי גמר. הנר הוצת משני קצותיו. הוא עבד וקרא במשך כל לילה. לא היה לו זמן לשינה, למחלה, הזמן הספיק לו בקושי לאכילה. הכל הלך בקצב אינטנסיבי מבהיל כמעט”. – קוים ביאוגרפיים אלה שנרשמו על ידי אחד האנשים הקרובים לו ביותר בזמן ההוא – ראשיתם נעוצה בתקופה הזאת והם הולכים ונמתחים על פני כל דרך חייו, עד יומו האחרון.

בשנת 1922 נפגשתי אתו שוב, אחרי הפסקה של שנה, בברלין, במשרד הראשי של ה“התאחדות”, במערכת ה“ארבעטס-פאלק” ביודית ובמערכת “Die Arbeit” בגרמנית, והייתי עד ראיה לאינטנסיביות מבהילה זאת. הוא היה שרוי במתיחות נפש ובמתיחות מחשבה בלתי פוסקת. תמיד לוהט באידיאה הממלאה אותו, תמיד הוגה בה. הציונות ועבודת התנועה לא היו בשבילו רק השתייכות ארגונית לכת או לצבור לשם משא-נפש משותף, לא התעסקות צבורית פוליטית בשביל שעות הפנאי והזדמנות לפרק את יתר המרץ ועודף האנרגיה, כי אם חויה אישית עמוקה ותוכן-חיים מלא, אשר אינו משאיר מקום פנוי בנפש.

בקיץ של אותה שנה התכנסה בברלין הועידה השלישית של ה“התאחדות”. זו נועדה להיות ועידה פרוגרמתית, לקבוע את דרך התפתחותה של המפלגה כתנועה המונית, כובשת ולוחמת. במרכז ההכנות לועידה זו ובמרכז הועידה עצמה – עומד חיים ארלוזורוב. בועידת פראג, ועידת היסוד של ההתאחדות, לא התבלטה עדיין אישיותו של ארלוזורוב במידה מספיקה. עדיין היה אז יותר מדי צעיר, יותר מדי בבחינת “מתחיל” – מכבוש את מקומו המרכזי בתוך התנועה בקפיצה ראשונה. מלבד זה היו באותה ועידה אישים כא. ד. גורדון וכבובר, אשר רכזו מסביבם את שימת-הלב העיקרית.

בועידה השניה, שהתכנסה בקרלסבד בימי הקונגרס הי“ב, ארלוזורוב לא השתתף; הוא היה אז בא”י. הועידה השלישית חלה לאחר שנתים, שהביאו גם כיבושים גדולים וגם נסיגות לתנועה הצעירה; התפקיד המעשי הגדול, שעמו נולדה ובו חיתה את שנתה הראשונה – העלייה השלישית, שה“התאחדות” פלסה את נתיבה ונשאה על שכמה את התכונה של ביצועה, – הועבר עתה לאינסטנציות אחרות, ובתנועה החלה להיות מורגשת מבוכה אידיאולוגית, וכתוצאה מזו – גם רפיון מבחינת המעשה. ארלוזורוב תבע פרוגרמה. במפלגת הפועל הצעיר בא“י לא היתה עדיין הבנה מספיקה לתביעה זו, המפלגה אמונה היתה על חוסר-פרוגרמה שבכתב, על המסורת שלה ועל עבודת ההגשמה החלוצית של חבריה. אבל לגבי התנועה בגולה היה הפועל הצעיר הא”י רק מושג מופשט. ארלוזורוב עמד על ההבדל הזה ודרש בתוקף קביעת פרוגרמה שתשמש מצפן לתנועה, אשר רצה בגידולה ובעליתה לכוח מכריע בציונות.

בספרו הקטן “הסוציאליזם היהודי העממי” ניתנו כבר קוים פרוגרמטיים ונסיון להגדיר הגדרה תיאורטית את מהותו של הפועל הצעיר. ארלוזורוב היה סוציאליסט מתוך הכרה, אבל את דרכו ואת תכסיסיו של הסוציאליזם האירופי המקובל ראה אז כבלתי הולמים את המציאות הכלכלית-החברתית של היהודים ואת תפקידי ההגשמה של הפועל העברי בא“י. הוא, הידען והמעמיק בתורת מרכס, לא ראה את המרכסיזם כלוחות מאובנים, הקובעים דרכי התפתחות ותכסיסי מלחמה בעלי מידה וצורה שוות לכל הארצות ולכל העמים. אמנם גם בא”י הקמת חברה סוציאליסטית היא היסוד והתוכן של שאיפתנו – אך הסוציאליזם שלנו אינו עלול להתגשם באותה צורה שבארצות קפיטליסטיות ותיקות ומפותחות, דוגמת גרמניה ואנגליה, אלא בדרך קונסטרוקטיבית, ע“י בנין תאים כלכליים וחברתיים ברוח הסוציאליזם, אשר ילכו ויתרבו, ילכו ויתרחבו ויצטרפו “למשק צבורי משותף” העלול לקבוע לבסוף את דמותה החברתית והכלכלית של ארץ ישראל. הוא לא שלל את מלחמת המעמדות מבחינה עקרונית, באשר זו היא מציאות קיימת שאין לשלול אותה ע”י נוסחא תיאורטית, אבל מלחמת המעמדות כנקודת מוצא לפעולה סוציאליסטית – נראתה בעיניו בתנאים האוביקטיביים של א"י ובדרך המהפכה הכלכלית של היהודים בכלל כמחוסרת תוכן ריאלי.

ההתייחסות המפורשת הזאת על הסוציאליזם, אפילו בניסוחו כשיטת בנין חיובית, עוררה ויכוח חריף בחוגי המפלגה בא“י ובחוגי ההתאחדות בגולה; רבים ראו בה סטיה מדרך החלוציות האידיאליסטית וההגשמה העצמית, שלה הטיף הפועל הצעיר כל השנים. ארלוזורוב עמד במרכז הויכוח הזה והגין בתוקף על השקפתו ועמדתו. בועידת ההתאחדות השלישית בברלין הרצה על שאלה זו הרצאה מקיפה שנמשכה שעות רבות, ואחרי ויכוח ממושך, שהיה מלווה התרגשות רבה, קבלה הועידה לבסוף את היסודות הפרוגרמתיים שהציע ארלוזורוב. בתוך המפלגה בא”י גרמה הפרוגרמה הברלינאית אכזבה רבה; פתאום ראתה עצמה המפלגה בעלת פרוגרמה סוציאליסטית, – אם כי בעקיפין, דרך השתייכותה להתאחדות העולמית. אצל חברים רבים היתה בגלל זה מעין טינה בלבם על ארלוזורוב. אבל את מלחמתו זו, שהתחיל בה בברלין, המשיך אחרי כן גם בא“י, וזו קבלה לבסוף את בטויה הבולט ביותר בועידת ה-20 של הפועל הצעיר, אשר התכנסה בתרפ”ז בפתח תקוה.

ד

סמוך לועידת ההתאחדות התכנסה בקרלסבד הועידה השנתית של ההסתדרות הציונית העולמית. כנוס זה חל זמן מועט לאחר שנתאשר המנדט הא“י ע”י חבר הלאומים. בציונות התרומם שוב גל של התעודדות ותגבורת התקוות המדיניות. הפצע של מאורעות מאי 1921 התחיל מגליד במקצת, שוב כאילו נפתחו אפקים רחבים והתגברה רננת האופטימיות במחנה. אבל את האפקים האופטימיים האלה הקדירה עננת המשבר הכלכלי בא“י, שהלך וגבר מיום ליום. גם בכוחה הפנימי של ההסתדרות הציונית התחיל להיות מורגש רפיון רב. התקוות שעוררה ועידת לונדון בנוגע לעתידה של “קרן-היסוד” – נכזבו במידה רבה. כבר בקונגרס הציוני הי”ב נצטמקו מאוד הפרספקטיבות בשטח זה, מחמשת המיליונים לשנה, שדברו עליהם בלונדון, לא נכנס אפילו החלק החמישי; ואף על פי כן קבע הקונגרס הי"ב תקציב גדול למדי אשר נתן אפשרות להתחיל במפעלי-התיישבות חדשים וגדולים, בהתיישבות העמק, וגם לספק את יתר צרכי הפעולה, כגון חנוך ובריאות, במידה רחבה. במשך השנה התברר שתקציב זה אינו ריאלי כלל וכלל, והתחילו מדברים על קיצוצים. זו היתה ועידת הקצוצים הראשונה – שממנה מתחילה התכווצות ההדרגתית והמתמדת.

בועידה זו הופיע ארלוזורוב בפעם הראשונה על הבמה הכללית של ההסתדרות הציונית. דבריו על המצב המדיני ועל השאלות הפיננסיות – עשו רושם רב. הוא היה ה- Homo Novus אשר הסב אליו את שימת לבם של צירי הועידה. במשך שנים רבות לא היו רגילים כבר בכנוסים הציוניים להופעת אישים חדשים; מנגנון המנהיגות הלך והזדקן בחלקו, ובחלקו הלך הלוך וקפוא בתוך השגרה – מלבד ווייצמן, שידע תמיד לחדש את נעוריו ולשמור על מקור האנרגיה התוססת שבו, לא הופיעו במנהיגות התנועה כוחות חדשים ועולים, בעלי שאר-רוח ושאר-תקוה. והנה עומד על הבמה איש צעיר, בן עשרים ושתים או שלש, בראשו יגה שביב מאיר, הוא מדבר בלשון אחרת לגמרי, לא אותה ה“קונגרס-דויטש” הקלוקלת, על הפתוס הכבוי שלה, חסרת התוכן והמשקל, אינו דש נוסחאות נבובות, כי אם פורץ ומבריק גם בבטוי וגם בתוכן, ניגש לענינים מתוך הסתערות צעירה ומתוך היקף וידיעה בעלי מידות בלתי שכיחות. כולם משתאים וכולם מרגישים שהנה דרך כוכב, הופיע איש בעל כוחות סוגסטיביים, המכריח את ותיקי התנועה, את אנשי הועידות והקונגרסים המובהקים והמנוסים, להאזין לדבריו וללמוד מהם, על אף היותו עדיין צעיר כל כך.

מקרלסבד לברלין שב כמנצח. הוא כבש את הבמה הציונית העולמית. הוא מרגיש זאת בעצמו וכך מרגישים גם החברים הקרובים לו. באותם הימים הוא מקבל את סמיכת הדוקטורט באוניברסיטה הברלינאית. הדיסטרציה¹ שלו היא על קרל מרכס, על מלחמת המעמדות בתורתו של מרכס, במסיבה מצומצמת ואינטימית אנו חוגגים את המאורע באולם הצדדי של בית-הקפה הרומני. דברי ידידות והוקרה מעטים, אבל נאמנים ולבביים, נשמעים במסיבה זו. הוא עצמו נרגש קצת, בודאי לא מן הקריירה האקדמאית שלו ולא מן התואר החדש אשר כמעט לא השתמש בו, אלא מעצם היציאה מתחת עול הלמודים הפורמליים לקראת האחריות העצמית המלאה. הוא עכשיו קודש כולו לציונות ולעבודה הציונית; על דרך-חיים פרטי מחוץ לתחום הזה אינו חושב כלל, אף כי יש לו גם אפשרויות וגם הזדמנויות לכך; אבל גם בתוך התחום הזה עצמו עדיין לא הכריע בברירת דרכו. יסודות רבים לו, שאפשר להמשיך ולבנות עליהם, הוא יכול להתמסר למדע הכלכלי והסוציאולוגי, יש לו נטיה לפוליטיקה, לפובליציסטיקה, לבמה הצבורית – וכמדומני שלעולם לא הגיע לידי הכרעה בשטח זה. הוא נגרר עם ההתפתחות השוטפת, והיה ממשיל על עצמו תמיד את החרוז של כריסטיאן מורגנשטרן: "”Ich purzle nicht – es purzelt mich (“לא אני הוא הקופץ – אלא הדבר הוא המקפיץ אותי”) – והיה מקבל עליו כל שליחות וכל תפקיד, אשר נראה לו כחשוב באותה השעה או שהוטל עליו מטעם התנועה.

בחורף של שנה זו הוא מתחיל לטפל בספרו “הפרובלימות הפיננסיות של הסוכנות היהודית”. לאחר ועידת קרלסבד נעשתה השאלה הכספית של ההסתדרות הציונית חריפה יותר ויותר. התברר כבר כי “קרן-היסוד” לבדה לא תוכל לספק את האמצעים הדרושים לפעולת התיישבות תכניתית בעלת אמת-מידה רחבה וטמפו מזורז. נוכח התפתחות המצב המדיני בכלל והתפתחותה של התנועה הלאומית הערבית בפרט, ראה ארלוזורוב את שאלת המידה והטמפו כשאלה המכרעת בדרך ההגשמה הציונית. תמיד הוא מדבר על זה ותמיד הוא הוגה בשאלה הזאת. הוא נכנס שוב לעבודה רבת מתיחות, קורא ושונה הרבה בשאלה זו, אוסף חומר ממקורות שונים. את ספרו הוא כותב מתוך חרדת יצירה ומתוך כובד ראש של אחריות כאחד. אחרי כל פרק ופרק שהוא מסיים – הוא מכנס מסיבה קטנה של חברים וקורא לפניהם את אשר כתב, מוסיף ביאורים בעל פה, מקבל הערות, מתווכח. הוא רוצה להעמיד לבחינת הויכוח את רעיונותיו, לנסות את כוח העומס של מחשבתו, את יכולתו להגן על דעותיו מפני מערערים וחולקים. למסיבות האלה יש משהו מאופי חגיגי, כבשעת הקראת דברי שירה ודברי יצירה אמנותיים, על אף התוכן היבש לכאורה של הענין הנידון. זכורני ערב אחד: ארלוזורוב חולה, התקפה של כליות, הוא שוכב במטה ואינו רוצה לוותר על מסיבת ההקראה שנועדה לערב זה; אחוז מכאובים הוא מסב אלכסונית על הכר וקורא, מדבר ומתווכח ללא ליאות, בהפסקות של אנחות קצרות מחמת תנועת-גוף מכאיבה. מדי התמסרו לאיזו עבודה שהיה לו יחס נפשי אליה, שחשב אותה לבעלת-ערך ודחופה – היה שוקע בה כולו ולא ידע מעצור.

הספר, בהופעתו, אינו מגיע לחוגים רחבים של הציונות. הוא גם לא נכתב למען חוגים רחבים; אבל בחוגי אנשי הכלכלה והעסקנות המדינית הוא עושה רושם גדול. בפעם הראשונה נעשה כאן נתוח יסודי של המכשירים הכלכליים העומדים לשירות ההסתדרות הציונית ושל כוח תנופתם; בפעם הראשונה הועלתה כאן על הפרק שאלת ההלוואה הבין-לאומית לצרכי ההתיישבות הציונית בצורה של הצעה מעשית, מבוררת מכל צדדיה, מצדה המדיני והפיננסי, ובלוית מראי-מקומות לדרך הגשמתה. האמונה המופרזת בדרכי פתרון מופשטים, בגאולה אשר תבוא בהיסח הדעת על ידי הכרזות ודקרטים ונוסחאות חובקות זרועות עולם, גם חוסר אומץ-הלב לטפל בפרובלימות הריאליות של ההגשמה, הדורשות העמסת עול והתאמצות עצמית, – היו בעוכרי הצעה זו. היא נתקבלה אמנם לתוך הטרמינולוגיה המדינית של הציונות, כולם דברו בה וכולם נאחזו בה, אבל שוב רק בתורת רעיון מופשט, בתורת סיסמה רחבת מעוף, ומעולם לא נעשו צעדים בעלי-ערך להגשמתה. ארלוזורוב היה אומר תמיד כי שאלה זו, שאלת ההלואה הבין-לאומית, היא השאלה הפוליטית המכרעת בציונות, ואילו טפלו בה כהוגן, אילו השקיעו בה אפילו מחצית מן המרץ שאנו משקיעים בעבודה הפוליטית לשם השגת איזו הבטחה שבעל-פה – לא היה נבצר ממנו מלבצע את הדבר. ואף על פי כן סייע הספר הזה לפופולריות שלו בחוגי הציונות, וזו הלכה וגדלה מעכשיו.

הקונגרס הי“ג, בקיץ שנת 1923, הוא הקונגרס הראשון, שארלוזורוב משתתף בו. הוא מופיע על הבמה כנואם בוכוח הכללי מטעם ההתאחדות. ושוב הקשבה כללית לנאומו והשתאות לכוח העולה החדש. הוא עובד אקטיבי בועדות העיקריות של הקונגרס, ובכל מקום הוא מכניס פתוס רענן וידיעה רבה. הציונים הגרמנים קוראים כבר בשמו כמועמד פוטנציאלי להנהלה הציונית; מועמד ריאלי אינו עדיין משום צעירותו. אבל הוא נבחר כחבר לועד הפועל הציוני ול”ועדה הכלכלית והפיננסית“, שאחד מתפקידיה הוא בדיקת האפשרויות להגשמת הצעתו של ארלוזורוב. הצעירוּת בכלל היתה אחת הפרובלימות החשובות בפרשת חייו של ארלוזורוב גם אחרי כן ובמשך כל השנים, גם אחרי שהגיע למלוא בגרותו ולא היתה עוד שום מניעה אחרת שיתפוס את המקום שהוא נועד לו בהנהלת התנועה – מלבד הדרת-ימים ויחוס של שנים. הוא ידע זאת, הרגיש לא פעם את צעירותו כמכשול על דרכו, שאינו נותן לו להביא לידי גילוי את מלוא כוחו; הוא הצטער על כך לא פעם, ובדרך הלצה הביע לעתים את צערו על מספר שנותיו המעטות, אך צעירותו היתה גם מקור תנחומים בשבילו, והוא היה אומר: אין דבר, עור² רבה הדרך לפני, עוד יש לי פנאי”.

מתחום-היחיד של חיים ארלוזורוב בתקופת-ברלין זו, ערב נסיעתו השניה לארץ-ישראל, קשה להעלות הרבה. בבית, שנשמר בו רוח המסורת היהודית הפטריארכלית, היה הוא ראש המשפחה; הוא מברך על הנרות בלילות החנוכה, מקדש על היין בלילות שבת, כאשר אל השולחן מסובים תמיד אורחים רבים והסעודה נמשכת שעות ומסתיימת על פי רוב בשירה ובנגינה או בהקראת שירים ובשיחה ספרותית חפשית, שארלוזורוב עומד תמיד במרכזה ושופע חריפות רוח ובינת חיים. לכל התפקידים האלה הוא מתייחס ברצינות ובהכרת חובה מלאה. הוא חובש כובע בשעת ברכה ומסיר אותו מיד אחרי כן, אבל מעולם לא ניכרים בו שום מלאכותיות ואף שמץ של זלזול או הקלת ראש בשעת טכס דתי, אם כי הוא חפשי לגמרי בדעותיו ואינו מקיים מצוות מעשיות. בשעות הפנאי הוא קורא דברי שירה וספרות מעולים; כשיש לו צורך בפריקת מתיחות נפשית – הוא פונה לרומנים דדקטיביים; כשדעתו זחוחה עליו או כשהוא רוצה להניס או להחריש איזו דאגה שבלב – הוא מדקלם או שר שירים החביבים עליו, אחד מהם הוא “Die Grenadiere” של היינה. הבית הוא מוזיקלי כולו, וגם לחיים ארלוזורוב נטיות מוזיקליות; מישהו מבני-הבית מלווה אותו על הפסנתר, והוא פוסע בצעדיו הרחבים על פני החדר ובבריטון העמוק שלו, אם כי הבלתי-צלול, הוא מרעים את החרוז:

“Was schert mich Weib, was schert mich Kind

Ich trag weit bessres Verlangen;

Lass sie betteln gehn, wenn sie hungrig sind –

Mein Kaiser, mein Kaiser gefangen!"

ובהרעימו כך הוא מסיח בחרוז זה גם משהו משל עצמו, משל הרגשותיו והכרתו הוא, שנוכח ה-bessres Verlangen, נוכח המאויים הנעלים יותר, אין ה-Weib וה-Kind יכולים לשמש מעצור בדרך ההכרעה של הפרט.

בתי-קפה הוא מבקר לעתים נדירות, לא כמנהגם של בני-ברלין; אף בתיאטרון ובקונצרטים רק בהזדמנויות יוצאת מן הכלל. ההתעסקות החביבה עליו ביותר היא “הפילטליסטיקה”, איסוף בולי-דואר משומשים. בזמן הראשון, כשראינו אותו אץ אל כל מעטפה, בודק את בוליה, מסירם מתוך זהירות רבה ושם אותם לתוך פנקס קטן מיוחד לכך – היינו חושבים זאת למעשה נערות; אחרי כן נתברר יותר ויותר שהוא מתמסר לענין מתוך יצר של אספן אמתי, ופניו היו נוהרות כאשר מצא איזה אכסמפלר חשוב. על אלבום הבולים שלו היתה גאותו, ובאיסוף זה המשיך לטפל עד יום מותו מתוך תשוקה מיוחדת. במרוצת הימים התברר, כי גם בחליפת-הבולים, הנהוגה בין הפילטליסטים, ידע להסתייע לפעמים לשם קשירת קשרים פוליטיים.

גם לעקד ספריו הקדיש אז טפול מרובה. הימים היו ימי האינפלציה בגרמניה. בתי מסחר הספרים האנטיקוואריים ועגלות-הספרים אשר בפינות הרחובות בברלין נמלאו כרכים יקרים וחשובים, שאפשר היה לרכוש אותם בכסף לא רב. מדי יום ביומו כמעט הוא עושה את דרכו ברגל מרחוב קרמר עד רחוב אייזנאכר, מהלך שלושת רבעי שעה בערך, ובודק בעגלות הספרים הללו ומוציא לפעמים את פרוטתו האחרונה שבכיסו. האצטבאות של ארונות ספריו הלכו הלוך והתרבות, ספרים ישנים וחדשים נוספו עליהם. הספריה מתחילה מקבלת צורה כבדה יותר, מחלקת הספרות היפה מוזנחת עתה במקצת, ולעומת זאת גדלה והולכת המחלקה הפוליטית והכלכלית. על יד הספרים הגרמנים מתחילים לתפוס מקום יותר ויותר הספרים האנגלים. הוא כבר כבש לעצמו שפה זו, קורא בה הרבה, מבקש הזדמנויות להתאמן בה בדיבור, משזר פראזות אנגליות בתוך דיבורו הגרמני והעברי. על ספריו הוא חרד מאוד, וכששאלת העברתו לארץ נעשית אקטואלית – הרי גורל הספריה והעברתה, הכרוכה בטורח ובהוצאות מרובות, היא אחת הדאגות המטרידות אותו ביותר.

ה

באביב 1924 שב חיים ארלוזורוב לארץ ישראל ומשתקע בה. הוא בא עם משפחתו. אמו שנשארה עוד בברלין אף היא צריכה לבוא אחריו. מתחילות תחנות קטנות וארעיות בפרשת חייו ועבודתו, המתחלפות מהר. הוא נכנס לעבוד במחלקה הכלכלית של תחנת הנסיון החקלאית של הסוכנות. העבודה אינה נותנת לו סיפוק רב, היא מגבילה רק את יכולת פעולתו במפלגה ובתוך צבור הפועלים בארץ. השבתות מוקדשות לפעולה במפלגה, לביקורים בנקודות השונות שמחוץ לתל-אביב, הערבים – לישיבות ולעבודה פובליציסטית בעתון. הוא מתחיל מופיע על הבמה הכללית של צבור הפועלים, על במת ההסתדרות. באחת מהרצאותיו הראשונות בצריף ועדת- התרבות שברחוב נחמני בתל-אביב – הוא מרתק אליו את השומעים ויוצר מיד קשר אמיץ בינו ובין הצבור, אשר ברובו הוא עומד על רגליו ומאזין ושותה בצמא את דבריו. הוא מדבר על המצב בציונות, על דרכי ההגשמה, פורש את מפרשיו, מפליג אל עולם ההשואות והמשלים, מדבר על דרכי הקולוניזציה בעולם, על האימפריה הבריטית, על המצב המדיני הכללי, על הקצב שבעבודתנו, מחשב חשבונות כמה מאות שנים דרושות לנו עוד כדי להגשים לכל הפחות במידת-מה את הציונות, אם נתקדם בטמפו אטי כזה, מדבר על שאלת הפיננסים, מעלה את שאלת ההלואה הבין-לאומית. כשתי שעות הוא מדבר, ממשיל, משוה ומנתח – והדברים נגולים ונפתחים כמו פנקס ונעשים מחוורים ומוסברים לשומעים. וכשגמר, הקהל כאילו מתפזר בלי רצון, שוהה עוד קצת, משתאה ומהרהר אחרי הדברים ששמע. לתנועה יש נואמים רבים, המשפיעים בהופעתם על במת הצבור, משפיעים ביושר דברם, בתוכנם המוסרי, בנאמנותם ומסירותם לעניני התנועה; אבל דרך הרצאה כזו, שדבריה כמסמרים נטועים, המשליכה אלומות אור מרוכזות על כל פרט הזקוק להבהרה, הכופה את הגיונה על השומע וכובשת בתכנה התרבותי, בסמכות שבידיעת הדברים, ללא שמץ של רטוריקה וללא שום תנועה מלאכותית המכוונת לאיזה אפקט חיצוני שהוא – דרך הרצאה כזאת שומע צבור הפועלים עתה בפעם הראשונה.

במדה שהצבור מכיר אותו יותר הוא מתחבב עליו יותר. הופעתו מושכת תמיד אלפים. ריב המפלגות בין הפועל הצעיר ואחדות העבודה יוצר עוד חיץ בינו ובין הרוב הגדול של תנועת הפועלים; אישיותו קורנת אמנם מבעד לחיץ הזה, פורצת אותו לעתים, אך היא מגרה גם לפולמוס ולהתנגדות בשיעור מרובה – אם כי כולם מרגישים ומודים בכוחו החשוב והמבורך לתנועה כולה. בוחרים בו למוסדות המרכזיים של ההסתדרות, אם כי לא תמיד ברצון רב. עבודתו בועד-הפועל של ההסתדרות, שנשלח אליה מטעם המפלגה, אינה מוקפת אטמוספירה של אמון, והיא מעיקה עליו כמעמסה. לאיחוד המפלגות הוא מן המתנגדים החריפים ביותר, לא משום שהוא רואה הבדלים אידיאולוגיים בין הפועל הצעיר ואחדות העבודה, אלא משום שהוא מייחס חשיבות רבה לשכל הישר, המכוון את דרכו ואת מחשבתו של הפועל הצעיר, ורואה בביטולו הפסד גדול לציוניות ולתנועת הפועלים כאחת. בכל פעם שהשאלה הזאת צפה ועולה מחדש על הפרק – היא נתקלת בהתנגדותו האקטיבית, זו הפוסקת רק לאחר שנוכח שזהו רצון הרוב המכריע של המפלגה. ל- “Res-Publica” הוא נכנע תמיד.

גם בתכונתו הוא איש האופוזיציה והמלחמה, ודבר המצאו במפלגת-מיעוט, נוכח מפלגת-רוב גדולה וחזקה, מגרה בודאי את יצרו הפוליטי. הוא – השופע אנרגיה גופנית ורוחנית עצומה, סייפן ושחיין מצוין, גם בדרך הפשט וגם בדרך ההשאלה – שש תמיד לקראת קרב, אוהב לשחות נגד הזרם, מבקש תמיד את קו ההתנגדות הקשה ביותר, את המקום שבו אפשר להניף משא כבד, להתיר פרובלימה גדולה, ולהביא לידי גילוי את משחק השרירים במלואו. תכונתו זו בולטת גם אחרי כן בהמשך דרכו והתפתחותו, על במת הועידות והמועצות של ההסתדרות והמפלגה, כמו על במת הקונגרסים הציוניים. הוא מתיצב תמיד בחזה בולט ופתוח, אינו נפגע משום התקפה נגדו, באשר הוא יודע להשיב תמיד מלחמה שערה וברשותו נמצא ארסינל גדול של נשק-מלחמה מכל הסוגים – הגיון, חריפות ובקיאות, יושר לב, הומור ומשל. לפעמים נדמה, שאילו היה מוצא את נתיבתו בשטח האמנות – לא היה בודאי איש הליריקה הרכה, אלא היה מבקש את בטויו בריתמוס הכבד וההולם של שירת העלילה והדרמה; אילו היה זה נתיב אמנות שיש בה מתן-צורה – לא היה בוחר בודאי לצייר פֵיסַג’ים שקטים על הבד, כי אם להיות פסל, במקום שאפשר להאבק כהוגן עם החומר, להלום בפטיש ובמפסלת, להתיז צרורות גדולים ולחשוף מתוך החומר האטום ביותר את הדמות הנכספת. הוא היה איש ההיאבקות בדרכו הפוליטית והצבורית. גם במפלגה עצמה אינו תמיד איש השלום, הוא נלחם בעוז ובעקשנות על דעותיו ואינו הוֹדר שום איש במלחמתו, אף כי הוא נזהר מאד מפגיעה אישית. אך זוהי רק אחת הנשמות השוכנות בקרבו; באשר אף הוא, ככל האנשים הגדולים, מורכב מיסודות שונים ובקרבו שוכנת גם נשמה שניה, רכה מאד ואצילית, פתוחה תמיד לידידות נאמנה ונכונה תמיד לתת את עצמה ללא שארית.

קלסתר פניו הוא מזיגה של רוך ושל קשיות עורף. על חידת פרצופו מוסיפים לא מעט משקפיו הגדולים. לא תמיד אפשר לקרוא בפניו מה שנעשה בנפשו פנימה, לפעמים נדמה, כי הגיון הברזל והרצון הם רק לבושים חיצוניים, מכשירים בדרך מלחמתו הפוליטית, בשעה שבפנים לא הראַציו ולא הגיון הברזל הם המכריעים, כי אם הערכים האי-רציונליים דוקא, הכיסופים והאמונה, האמונה הגדולה בציונות, האמונה בתנועת הפועלים ככוח המגשים העיקרי של הציונות, משא-הנפש והדבקות בחזון השחרור. דברים אלה באים לידי גילוי בהזדמנויות שונות ומתמיהים גם את החברים הקרובים לו ביותר. הוא אינו גורם את הטרמינולוגיה המופשטת, במלה “מוסר” “ויושר” אינו משתמש במכוון, אבל אלה הם בכל זאת המניעים הנפשיים העיקריים שלו. הוא ישר-לב וישר-הליכות אינו יודע עקומות ותחבולות-סתר. רגשני מאוד גם בשעה שנראה כקר-רוח ובשעה שנדמה כאילו מסר את בכורת ההכרעה לשיקול הדעת בלבד. כשמסתכלים בפניו אגב שיחה או ויכוח ביחידות, רואים שמבריק משהו מבעד למשקפיו הגדולים המזכיר את דברי קירקיגרד:

“Denn eine Brille verbirgt viel, auch eine Träne im Auge”.

בקונגרס הוינאי, בשנת 1925, היה כבר בבחינת Persona grata. התחילו לשים לב אליו לא רק בחוגי הציוניות אלא גם בעולם החיצוני. העתונות הכללית, שהתענינה בקונגרס, התעכבה ביחוד על הופעתו המבריקה והמבטיחה רבות של האיש הצעיר הזה. בחשבון ההנהלה העתידה מזכירים שוב את שמו, אבל המפלגה מהססת עדיין אם רשאית היא לתתו כבר עתה לתפקיד האחראי הזה. היא גם לא רצתה לוותר עליו בעבודת התנועה בארץ ובגולה.

בינואַר 1926 מופיע ארלוזורוב על במת אספת הנבחרים השניה בהרצאה מקיפה על המצב הכלכלי בישוב. זאת היתה הופעתו הראשונה על במה צבורית זו, והוא כבש אותה בבת אחת. הימים שבהם התכנס המושב הזה היו ימי ראשית המשבר שלאחר העליה הרביעית; אחרי שנתים של התעודדות, עליה גדולה ותכונה ישובית רבה, הגיעו שוב לישוב ימי דאגה וקדרות. חוסר העבודה הולך ומתגבר, יציאה מן הארץ והוצאת דיבת הארץ רעה באזני הגולה ע"י הנחשלים והבורחים. קודרים ממש היו גם שני הימים הראשונים של אספת נבחרים זו; בחוץ גשם ירושלמי, קר וספוג מרה-שחורה, ובאולם מבפנים רוחות פרצים, עיטוש ושיעול של מנוזלים. ובתוך כל אלה היאבקות טרדנית עם סיעת הרביזיוניסטים ועם סיעת “מעמד הפועלים” (הפראקציה); אשר נהגו אובסטרוקציה בלתי פוסקת ולא נתנו לאספה לגשת לסדר יומה. נראה היה כאילו אספה זו נידונה לכשלון. והנה התחילה הרצאת ארלוזורוב, והיה דומה הדבר כאילו מבין עננים שחורים הגיחה ועלתה אספת-הנבחרים בעלת רמת-דיון בלתי מקווה. יותר משתי שעות נמשכה ההרצאה, והקהל הגדול אשר מילא את אולם הראי-נוע “ציון” כולו שבוי קשב ותמהון. זה היה ניתוח מעמיק ומקיף של המצב בציוניות ובישוב, הסברה יסודית של גורמי המשבר והתנודות שבין גאות ושפל, מספרי-השואה לדרכי העליה היהודית בכלל והעליה לארץ בפרט, הערכת הנחשול הספקולטיבי אשר שטף את הארץ בימי הגאות וניתוח שיטת פעולתו של הקפיטל הפרטי, הארת כל החזיונות הכלכליים בעיר ובכפר, הסברת המצב המדיני והבלטת שאלת חוסר העבודה והעבודה העברית. כל זה מתוך נגיעה בשרשי הדברים. אנקת התקופה ומכאוביה נשמעו מתוך ההרצאה הזאת. היתה בה בקורת, בקורת רבה וחריפה, בקורת כלפי הממשלה ובקורת כלפי הישוב, כלפי המשק החקלאי היהודי הסוגר את שעריו בפני העובד העברי. הוא הרים מחדש את שאלת העבודה העברית לא כשאלת תנועת הפועלים בלבד, אלא כשאלה היסודית והמרכזית של הציוניות בדרך התפתחותה. ויכוח רגשני ופולמוסי התעורר אחרי הרצאה זו, אבל כולם הכירו, גם ידידים וגם לא-ידידים, שכאן הוצגו הדברים בכל כובד משקלם ובמלוא האחריות שבהם.

בראשית הקיץ של שנה זו נבחר ארלוזורוב יחד עם מר דיזנגוף והרב עוזיאל למשלחת הישוב אל חבר הלאומים בג’ניבה. לבחירתה של המשלחת קדמו בירורים ווכוחים סוערים בועד הלאומי. ההתנגדות לארלוזורוב היתה רבה. בימים ההם הרגיז את הישוב ואת התנועה הציונית קיפוח זכות ההשתתפות של היהודים בכוחות ההגנה הצבאיים בגבולות עבר הירדן. אספות-מחאה סוערות בכל הארץ. בין ההחלטות – התביעה לגדוד יהודי מיוחד. הרביזיוניסטים רוצים להשתמש להנאת מפלגתם במתיחות שנוצרה, וגם בחוגים הבעלי-בתיים מדברים על תנועת מחאה בכל העולם היהודי, על שביתת מחאה בארץ, על פטיציה וכדומה. ארלוזורוב שוחה גם הפעם נגד הזרם, מתנגד להפגנת דעות בלתי שקולות ולהתפרצויות היסטריות. ומנסה להכניס את המחשבה הפוליטית, בקשר עם שאלה זו, לתוך תחומים של אחריות ולכוונה לקראת מטרה תכליתית. כשמזכירים את שמו בישיבת הועד הלאומי בתורת חבר למשלחת בג’ניבה – קמה אובסטרוקציה רביזיוניסטית, שבה משתתף גם חלק מבין הציונים הכלליים. כל ענין המשלחת עומד להתבטל, אך בשעה האחרונה מכריעה בכל זאת מידת האחריות, והמשלחת נבחרה, ארלוזורוב בתוכה. טרם יצאו לג’ניבה פירסם ב“הפועל הצעיר” את הקרידו הפוליטי שלו במאמרו “חומה של זכוכית”. זהו מאמר פרוגרמתי, שבו קובע ארלוזורוב את הקוים העיקריים בפוליטיקה של הישוב וההסתדרות הציונית, אשר על פיהם הוא מתנהל אחרי כן בפעולתו המדינית במשך כל השנים. את מקור הקשיים בהגשמה ממשית של מדיניות המנדט הארץ-ישראלי הוא רואה קודם כל ברוטינה האדמיניסטרטיבית של הפקידות הבריטית. הוא משרטט בקוים פלסטיים את דמותה ואת מהותה של הרוטינה הזאת ואת כוחה המכריע בתוך המסגרת הכללית של הפוליטיקה הקולוניאלית, – ובשורה הראשונה בארץ דוגמת ארץ-ישראל, אשר השלטון נמצא בה מחוץ לכל בקורת צבורית ואינו מודה גם בזכותו של מישהו להופיע כמבקר את מעשיו שהוא עושה. התהום הרובצת ביחסים שבין הישוב היהודי לבין הפקידות הזאת גם במגע ההדדי היום-יומי, חוץ מן היחסים האופיציאליים, מרחיקה עוד יותר את הפקידות מהבנת ענינינו ומחדדת עוד יותר את השאלה. אנו מופיעים בעיני הפקידות הזאת, אומר ארלוזורוב, “כאלמנט מיוחד של תושבים קולוניאליים, אמנם בעלי עור לבן ונוסף לזה אלמנט בעל שכל מפותח, בעל השכלה, בעל תביעות מדיניות”, אך טרחני, המפריע את פעולתה הבלתי מוגבלת של הרוטינה, מדריך את מנוחת הפקידות ומקלקל “את הרגשתם הטובה”. זוהי אבן-הנגף אשר אליה ינופץ כל נסיון להביא לידי התאמה למעשה את פעולת השלטון עם החובות הנובעות מתוך הפוליטיקה שנקבעה ע"י המנדט. “כל זה הוא כמו חומה של זכוכית גבוהה מאד וחלקה מאד. מעבר לחומה הזאת משתרע לאור השמש המבריק גן-העדן הנעול של ההגשמה הריאלית של המנדט. אי אפשר לנפץ את החומה הזאת; ולעבור אותה – קשה מאד”.

אחר שארלוזורוב מנתח את המצב המדיני הכללי בשעה ההיא בעולם, את השנויים שחלו בהשקפה האנגלית ביחס להנהלת ארצות קולוניאליות, שצעדה אחורנית ל“מסורת האדמיניסטרציה הקולוניאלית של השמרנות האדוקה”; אחרי שהוא מדבר על חבר הלאומים, על כוחו וגבולות יכלתו בהכרעת הענינים וכוונם – הוא שואל: “האם יכולה פעולתנו בג’ניבה להתרכז ביצירת בסיס סטרטגי למלחמה נגד האדמיניסטרציה הבריטית בפני חבר הלאומים?” והוא עונה: “לא!” מדיניות כזאת, הרוצה להעמיד את הממשלה הארץ-ישראלית לפני משפט חבר הלאומים, הקוראת את חבר הלאומים לאינטֶרוֶנציה בעניני האדמיניסטרציה הא“י ו”מתכוונת לגיוס צד שלישי נגד ממשלת המנדט" – סופה כשלון ועלולה רק לערער עוד יותר את עמדתנו המדינית. עלינו להלחם יום יום ובתוקף נגד קיפוח זכויותינו, עלינו לבקש ידידות ואהדה לעבודתנו בחוגים הפוליטיים הבין-לאומיים, עלינו לא להסתיר את התמרמרותנו ואת תביעותינו – אבל כל זה מוכרח להעשות מתוך ההכרה, שמפעל ההגשמה שלנו קשור בשותפות הפעולה עם אנגליה ולא בפעולה מדינית נגד אנגליה. את התפקיד הרציני ביותר בפעולת הועדה בג’ניבה הוא רואה בסלילת הדרך “להגשמת התכניות הקונסטרוקטיביות הגדולות, שבהן קשור עתידו של מפעלנו הישובי והרחבתו”. כוונתו להלואה הגדולה, אשר אי אפשר לבצעה בלי עזרה פוליטית בין-לאומית ובלי השתתפות פיננסית של העולם.

ו

נסיעתו לג’ניבה הביאה את ארלוזורוב בפעם הראשונה במגע בלתי-אמצעי עם העולם המדיני והדיפלומטי הבין-לאומי. ב“יומן ג’ניבה”, אשר פירסם ב“הפועל הצעיר”, הוא מתאר את כניסתו לתוך המָבוֹך הזה. התאורים שלו מהפגישות השונות עם אנשי המדינה גדושים הסתכלויות פוליטיות מעמיקות, כמו כן חדירה פסיכולוגית דקה וכשרון של הרצאת-דברים מצומצמת-החושפת לפנינו את הפני-והפנים של הסביבה והאישים המהלכים בתוכה. הוא מבקש בתוך המבוך הזה את חוט-אריאדנה אל ענינינו ואל התפקידים שלמענם נסע. הוא הרוח החיה במשלחת זו, הפעיל ביותר, המקשר קשרים, המרצה והמסביר, הבקי בענינים ויודע לענות על כל שאלה תשובה כהלכה. חבריו האחרים במשלחת הם פיגורות בעלות צורה; הרב מרהיב במראהו המזרחי היפה ובתלבשתו האכסוטית, מר דיזנגוף הוא נשוּא-פנים רפרזנטטיבי – ארלוזורוב, הצעיר מאד ביניהם, בולט ומבריק ברוחו, בתרבותו מרובת הצדדים, בחריפות שכלו, במהירות האורינטציה שלו ובבקיאותו המדינית והכלכלית. הוא נפגש עם וייצמן בג’ניבה ועובד יחד אתו. על כל האנשים שהוא בא עמם במגע הוא משאיר רושם לא-ימחה. כולם רואים בו את האיש הבא. קשרים אישיים אמיצים הוא קושר עם גרימשאו, מנהל מחלקת העבודה אשר בחבר הלאומים. עמו הוא נמצא בחליפות מכתבים זמן רב אחרי כן. שניהם “פילטליסטים”, מחליפים בולים ביניהם – ואגב החלפת הבולים הולכת וגוברת ההערצה האישית ההדדית. כאשר בא גרימשאו לאחר זמן לארץ וארלוזורוב אז באמריקה, שאלתו הראשונה היא: “היכן איש-המדינה הכשרוני והנפלא שנפגשתי עמו בג’ניבה”.

ג’ניבה היתה אחת מתחנות-ההכנה החשובות לפעולתו המדינית בעתיד. שם למד לדעת את המנגנון של הפוליטיקה הבין-לאומית, והוא למד אותו ועל בוריו ולכל פרטיו, כשם שלמד על בוריו כל דבר אשר חשב אותו למועיל ולרב-ערך לציונות ולתנועת הפועלים העברית. באותו זמן בערך התחיל ללמוד גם את תולדות הקולוניזציה בעולם, רכש לו המון ספרים בשאלה זו, ונשתקע בהם מתוך שקידה רבה. השאלה העסיקה אותו גם מפאת עצמה, מבחינה מדעית, אבל הוא רואה בה קודם כל את המפתח למצבנו אנו, להבנת המצב הזה ולאפשרות של אורינטציה יסודית יותר בשאלות המעסיקות אותנו. במשך שנים עסק בלימוד זה, וכשהתחיל כותב אחרי כן את ספרו, כתב אותו בצורת הרצאות כספר לימוד. הוא חשב אז על ייסוד קתדרה מיוחדת לתולדות הקולוניזציה באוניברסיטה העברית בירושלים, ואולי גם הועיד את עצמו להיות מרצה מעל קתדרה זו.

מג’ניבה נסע ארלוזורוב ללונדון לישיבת הועד הפועל הציוני, וכששב לארץ התחיל בהכנות לועידת ה-20 של מפלגת הפועל הצעיר, שהוא היה אז מזכירה הראשי ואחד ממנהיגיה הפעילים ביותר. בועידה זו נועדה לו היאבקות פנימית קשה. הוא רצה להפסיק את המסורת של תורה שבעל-פה, של מפלגה מחוסרת פרוגרמה והנחות פרינציפיוניות קבועות. הוא חשב את המצב הקיים לגורם מעכב עיקרי בעד התפתחותה וגידולה של המפלגה. בהרצאתו על “הסוציאליזם במציאות הארץ ישראלית” בועידה זו, שנתכנסה בחג הסוכות 1926 בפתח תקוה, היתה משום הטבעת חותם סוציאליסטי מפורש על תנועת הפועל הצעיר, אשר רבים מבין החברים הותיקים התנגדו לו. היה ויכוח קצר אבל רגשני מסביב לשאלה זו, אך השאלה לא היתה בשֵלה עדיין לסיכום והחלטה – ארלוזורוב התרעם על כך וחשב זאת למִשגה גדול לגבי המפלגה.

מיד לאחר הועידה נקרא ארלוזורוב טלגרפית ע“י ווייצמן להשתתף עמו במשלחת למען קרן-היסוד באמריקה. הוא נסע באמצע אוקטובר 1926. זאת היתה נסיעתו הראשונה לאמריקה, נסיעה קצרה אך מלאת אכזבות בשבילו. אמריקה משכה מזמן את לבו. היא היתה אז מרכז העולם מבחינה כלכלית ומדינית וגם מרכז התנועה הציונית; בה הצבור היהודי הגדול ביותר בעולם, היא הנדבנית העיקרית לקרנות הציוניות והריזרבה הכספית הפוטנציאלית בעלת אפשרויות בלתי מוגבלות; ממנה יתד ופנה, עליה נשענות התקוות להתרחבות ולהגברת יכולת ההגשמה. אבל מרכז זה של הציונות ושל תפוצות האומה בתקופה זו, גדל פרא, הוא מסוכסך בנרגנות פנימית ומנוגע באותה שחיתות אמריקנית טפוסית של “פוליטישנם” ו”טֶמניהול" ציוני. שאלת תיקון הציונות האמריקנית, הפיכתה לתנועה עממית גדולה, לקרב אליה ולשתף בתוכה את המוני הנוער ההולכים ושוקעים בהתבוללות האמריקנית, – העסיקה תמיד את חיים ארלוזורוב והוא נשא את נפשו לכך לסייע לתיקון זה ולהשתתף בו. והימים ימי הויכוח החריף ביותר מסביב לשאלת הרחבת הסוכנות, שארלוזורוב הוא ממצדדיה ורואה בה את המפתח לפתרון השאלה הפיננסית של הציונות, בדרך שהוא נלחם עליה, בדרך של יצירת הון לאומי מרוכז ע“י הלואה בין-לאומית, אשר האנשים שאתם מתנהל המו”מ בדבר הצטרפותם לסוכנות יכולים לסייע לכך במדה מרובה. גם מפלגת צעירי-ציון-התאחדות באמריקה, שנמצאה אז בקשרי מלחמה קשים בתוך הציונות האמריקנית דרשה את ארלוזורוב. והוא נוסע מזוין ברצון דרוך לפעולה. אבל מנהיגי הציונות באמריקה הביטו בעין זועמת על בואו. הם ידעו אותו היטב מהקונגרסים ומישיבות הועד הפועל הציוני, והוא נראה להם מסוכן בעינו הפקוחה, בבקרתו הנועזה, בעצמיותו הבולטת, בקסמו האישי ובכשרונו להשתלט על הצבור ולכבוש אותו. לא, זהו איש-דברים מסוכן מדי, דרושה זהירות! והם נהגו בו זהירות קפדנית. מסביבו הושלך הס, הוא כאילו לא בא כלל. זהו אמצעי אמריקני מיוחד: לרצות להמית בשתיקה את האיש שאינו נוח ביותר. הם לא נתנו לו הזדמנות להופיע בפומבי. בפעם היחידה שהופיע בנאום אנגלי – הקסים את השומעים וזכה לתשואות מרובות. זה היה בנשף קבלת-פנים, שסודרה לויצמן באחד האולמים הגדולים ביותר בניו-יורק. מנהיגי הציונות האמריקנית רצו להרחיק את ארלוזורוב מנשף זה, לאותו ערב דוקא החליטו לשלוח אותו לאיזו עירה נידחת. ארלוזורוב, שהיה מקפיד תמיד כלפי עצמו להכנע למשמעת התנועה, הסכים לנסוע. אך אנשי מפלגת ה“התאחדות” לא נתנו לו. הוא נשאר, ומכיון שנשאר מוכרחים היו לשתפו בנשף. הופעתו זו נהפכה לנצחון גדול בשבילו, הוא כבש גם כאן את הבמה הצבורית. העתונות היהודית וגם העתונות האנגלית-אמריקנית, היו מלאות התפעלות ותהילה לנאומו. זה היה לֶקח מר ל“טמני-הול” של הציונות האמריקנית, והיא נהגה עמו עוד ביתר זהירות. בהסכמתו של ווייצמן הקדיש חלק מזמנו לפעולה למען מגבית ההסתדרות בין הפועלים היהודיים באמריקה. בהזדמנות זו קשר קשרים עם מנהיגי תנועת הפועלים היהודית-הלאומית בארצות-הברית. קשרים ידידותיים אמיצים נתקשרו ביחוד בינו ובין מכס פיין המנוח. באחת המסיבות, שבהן נכנס מכס פיין בפעם הראשונה בשיחה עם ארלוזורוב, פנה מכס פיין לחבריו המסובים, לחברים מ“פועלי-ציון” ואחרים, ואמר להם את הדברים הבאים בערך: “איני רוצה שלא תבינו כראוי, אין ברצוני לקפח את זכותכם על התאמצותכם לשתף אותי בפעולה ההיסטורית שאנו עוסקים בה, הרבה למדתי מכם במשך השנים האחרונות – אך מה שלמדתי משיחה של שעה אחת עם ארלוזורוב לא למדתי מכם במשך כל השנים.” כחמשה חדשים עשה בפעם ההיא באמריקה. במרס 1927 שב לא"י. במשך הזמן הקצר הזה היתה לו האפשרות להסתכל במצב הציונות ובחיי היהודים במדינה זו. כששב הרצה באספת-עם גדולה בחצר הגימנסיה “הרצליה”, על רשמי נסיעתו. הוא תיאר לכל צדדיו את המצב הכלכלי, התרבותי והחברתי של היהודים בארץ החופש והזהב ההולך ונעשה קשה יותר ויותר – וקבע את הפרוגנוזה, שהיהדות באמריקה, כמו היהדות המערבית באירופה, מוכרחה למצות מקודם עד קובעתה את כוס התרעלה של ההתבוללות ואכזבותיה, למען תגיע לתנועת הריניסנס הלאומי. הוא הוכיח שפרוצס זה הולך וקרב במהירות גדולה יותר מכפי שאנחנו משערים – והתאמתותה של הנחה זו לא אחרה לבוא.

מששב נכנס שוב לעבודת המפלגה ולמערכת “הפועל הצעיר”. זאת היתה תקופה פרודוקטיבית מאוד בעבודתו הפובליציסטית, אך הוא נקרע ממנה מהר, כשם שנקרע מהר מכל דבר, שהתחיל לקנות לו בתוכו מעין שביתה שיש עמה קביעות. עבודת התנועה והמפלגה טלטלה אותו באמת “טלטלת גבר” עד אשר נמצא כמעט תמיד בתחנת-רכבת, כמעט תמיד בתקופת מעבר מתפקיד אחד לשני. והיה הדבר לפלא גדול איך הספיק בכל זאת לגדול ולעלות ולפרוש כנפיים בתנאים אלה. הוא התגעגע כבר למסגרת חיים ועבודה קבועה, לפחות לזמן ידוע, קצה נפשו בחיי צוענים אלה, אך האכזריות שבחיי תנועה ומפלגה לא נתנה לו מנוח. באותו קיץ נועדה לו עוד היאבקות קשה – בועידה השלישית של הסתדרות העובדים. הוא רצה להביא את מפלגת הפועל הצעיר לידי הסכם פנימי ושתוף עבודה הרמוני יותר עם אחדות-העבודה בשדה הפעולה ההסתדרותית. במידה רבה עלה הדבר בידו. זאת היתה כבר הכניסה לתקופת האיחוד החדשה, אשר מצאה את סיומה לאחר שנתים ימים. ועידה זו עצמה היתה עוד רבת התנגשויות פנימיות בין שתי המפלגות, וארלוזורוב עומד בראש המערכה של הפועל הצעיר. הוא נואם בועידה נאום בקורת חריף על ההנהלה המשקית של ההסתדרות. זה היה יום תמוז לוהט, באולם התערוכה צפיפות וחום מחניק, ארלוזורוב עולה על הבמה כששרוולי חולצתו מופשלים, צוארו חשוף, ומשהוא מתחיל לדבר מתחילה הזיעה ניגרת מכל גופו. בראשונה עולים כתמים לחים על חולצתו, אחרי כן היא נדבקת כולה לגופו ומתחתה ניכרת כל תנועת השרירים המתמתחים ומתכוצים ורוקדים עם קצב נאומו. והקהל מאזין, ברובו הגדול הוא מסכים לדברי הבקורת, אך קיים עוד החיץ המפלגתי, וקריאות בינים עפות לקראתו, הוא קולט אותן אגב שטף דיבורו ועונה מניה וביה למשסעיו. הוא יורד מעל הבמה שטוף מים כולו כאילו עלה מן הרחצה. באותו יום בצהרים רועשת האדמה בא"י, וחברים אומרים לו בהלצה: “אתה הרגזת היום מוסדי ארץ בנאומך”.

מיד לאחר הועידה – נסיעה לקונגרס הט"ו בבזל, הקונגרס שנסתיים בבחירת האכזקוטיבה של סקר. המפלגות האזרחיות מתנגדות לשתוף השמאל בהנהלה, רוצים לבחור בהנהלה של “קונסולידציה”, ואף על פי כן מסכימות הן כולן לבחירת ארלוזורוב לתוך הנהלה זו. סיעת העבודה פורשת מהנהלת סקר, אבל ווייצמן אינו רוצה לוותר על עבודתו של ארלוזורוב, אומר ליצור מחלקה פוליטית-כלכלית מיוחדת בלונדון אשר ארלוזורוב יעמוד בראשה. הדבר אינו יוצא לפועל. בינתיים מחליט הועד הפועל של ההסתדרות לשלוח את ארלוזורוב לאמריקה – למגבית האגודות המקצועיות – והוא מכין את עצמו לנסיעה זו.

הנסיעה השניה לאמריקה עומדת להיות שוב אחת מתחנות-ההכנה החשובות שבפרשת חייו ופעולתו של ארלוזורוב, אולי התחנה החשובה ביותר³. הוא מכין את עצמו הפעם לשהיה ממושכת שם. הוא רוצה להגשים את אחד התפקידים, שראה בו כל הזמן נקודת-מוצא לתקון המצב בציונות האמריקנית: לבוא במגע עם הנוער היהודי הדובר אנגלית, לעבוד בתוכו ולחנכו לקראת ציוניות בריאה ואחראית, אשר תירש את מקומה של זו הקיימת עתה, והשטחית, האכולה אמביציות ואינה מסוגלה כבר לשום פעולה בעלת ערך. בינתים חלה גם תמורה בחייו המשפחתיים, והוא נוסע לאמריקה בלוית חברתו סימה אשר בא אתה בברית הנישואים. שנתים ימים כמעט הוא עתיד לשהות שם. בתחילה הוא משתתף בועידת מפלגת ה“התאחדות” באמריקה, ומנסה מחדש לעשות את המפלגה מנוף לתיקון המצב בציונות האמריקנית. אחרי הועידה הוא עובד במגבית, עובר את ארצות הברית ואת קנדה לארכן ולרחבן, עם גמר המגבית הוא מתמסר שוב לעבודת צעירי-ציון-התאחדות. המפלגה הציונית הרשמית ממשיכה עדיין בתכסיס שלה, היא עוברת עליו שוב בשתיקה, בשבילה אינו כלל במציאות. ארלוזורוב פונה אליה, מבקש שישתפו אותו בעבודה הציונית, שיתנו לו הזדמנות להרצות בתורת ציוני פשוט מא“י, ללא כל סטטוס רשמי – אינם שמים לב לבקשתו. אבל הוא פורץ לו בכל זאת שבילים לפעולה על אף התנגדותה של ההסתדרות הציונית הרשמית. הוא בא בקשרים עם אגודות הנוער הציוניות וגם עם האגודות הבלתי ציוניות של בני-נוער יהודי דוברי אנגלית, הנוער המתלמד, האקדמי: “אבוקה”, “יהודה הצעיר”, “ישראל הצעיר”, “מנורה” וכו'. זה היה נסיון ראשון של מגע ציוני רציני עם נוער זה. להסתדרות הציונית האמריקנית לא היתה כלל גישה אליו וגם לא היה בקרב הנוער הזה יחס של כבוד למנהיגיה. ארלוזורוב מושך את לבו, משפיע, רוכש לו בקרבו מצדדים ואוהבים רבים. ביחוד אמיצים קשריו עם הסתדרות “אבוקה”. היא בוחרת בו כחבר הנשיאות שלה. ביתו בניו-יורק הוא בית ועד לחוגי-הנוער האלה. הוא מרצה אצלם ומנהל שיחות על שאלות שונות באגודותיהם, ומקיים את קשריו עמהם גם לאחר שעזב את אמריקה. הוא ניגש לפעולה ספרותית חנוכית, מתחיל להוציא שורה של חוברות באנגלית בשם “The Young Jew " ביניהן מאסף בשם “החלוץ”, חוברת על הרצל, המאמר “יסודות” של שלמה שילר ועוד. מיסד סמינריון למדריכים בשביל חדשי הקיץ, מסדר “מחנה” במקום סמוך לניו-יורק, הוא מתישב שם יחד עם משפחתו – והמקום נהפך למרכז של עליה ב”סופי השבועות” בשביל הנוער.

באמריקה הוא מתעסק גם בהשגת סיוע חמרי וסיוע פוליטי לציונים הנרדפים ברוסיה. באמצעות היו“ר של “אבוקה” הוא נפגש עם הסנטור בורה, ראש ועדת הסנט האמריקני לעניני חוץ, אשר עמד אז בראש המו”מ בין אמריקה ורוסיה. הוא מגיש לבורה תזכיר בשאלה זו, משוחח עמו בושינגטון וחושב להמשיך את הפעולה הזאת. הוא מנצל את זמן שהותו באמריקה ללימודים, משכלל וממלא את ידיעותיו בלשון האנגלית, בדיבור ובכתב, ומגיע בה לשלמות גבוהה ביותר, ממשיך בחקירת תולדות ההתישבות בארץ הקלסית של התישבות זו. מתחילה חשב להתקשר עם האוניברסיטה של קולומביה לשם עבודה מחקרית במקצוע זה, אך הדבר לא יצא לפועל. הוא עובד בספריות, בודק תעודות ומקורות, וכשעובר אגב נסיעתו את המקומות שבהם נתגלתה ביחוד הדרמה של תהליך התישבות זו – הוא חוקר את השתלשלות הדברים על המקום. גם המחקר שלו ב“טכסיסי המפלגות הפוליטיות” – הוא פרי התקופה הזאת. לציונות האמריקנית, לבקורתה והצעות לתקונה – הוא מקדיש חוברת מיוחדת באנגלית, אשר נשלחה בתורת תזכיר פנימי לחברי הועד הפועל הציוני; לשאלת היהודים באמריקה – מוקדשים המכתבים הנפלאים שלו “ניו-יורק וירושלים”, שלא זכה לסיימם.

מאמריקה הוא שב לציריך, לקונגרס הציוני הט“ז ולועידת היסוד של הסוכנות. הוא נעשה כבר לחלק אורגני של הכינוסים הציונים המרכזיים ולאישיות הבולטת בהם ביותר אחרי ווייצמן. בקונגרס זה הוא מועמד ריאלי להנהלה הציונית, אך בסיעת ההתאחדות מתפלגות הדעות – עוד לא הגיעה שעתו! הוא נבחר לועד הפועל ולועד המנהל של הסוכנות. וכשהוא מכין עצמו לנסוע לאסטוניה, להנפש קצת אחרי שנות טלטולים ועבודה מאומצת, – מוצאת אותו הידיעה ע”ד מאורעות אב בא“י. בלונדון הוא משתתף בעבודה הפוליטית של הימים הנבוכים והרוגשים האלה – ושב לא”י בערב ועידת האיחוד ויסוד מפלגת פועלי א"י.

מתחילה שוב בשבילו תקופה של עבודה מאומצת, נפתולים וטלטולים רבים. הוא נכנס לעבודת המפלגה המאוחדת, נמסרה לידו עריכת הירחון “אחדות העבודה”. החיץ האחרון נפל, נפתחה לפניו תנועת הפועלים כולה, נתגלה מרחב חדש של עבודה ושדה-השפעה. הוא מתחיל בונה את הבמה הספרותית והפובליציסטית החדשה, מרכז סופרים ועובדים, עובד בעצמו עבודה ספרותית אינטנסיבית, צמוד לשולחן עבודתו עד שעה מאוחרת בלילה. באשר הוצאות ביתו וצרכי משפחתו הם גדולים מכפי השכר שהוא מקבל במפלגה, הוא עובד עבודה נוספת, פובליציסטית ותרגומית, ממשיך בכתיבת הספרים והמחקרים שהתחיל בהם. בינתים באה ועדת שאו, מתחילה פרשת תזכירים, ישיבות ודיונים במפלגה, ואחרי-כן “הספר-הלבן” של פספילד ומתיחות פוליטית חדשה. הוא חשב לכל הפחות עתה להתמסר לעבודה קבועה, לשבת זמן מה במקום אחד, להמשיך ולבנות את אשר התחיל – והנה קפץ עליו שוב רוגזה האכזרי של תביעת התנועה והענין הציוני. הוא נעקר שוב, נשלח ללונדון, שוהה שם חדשים, משתתף באקטיביות בועדה הפוליטית שנוצרה אז בראשותו של ווייצמן. משקיע מכשרונו ומתבונתו הרבה בפעולה המכוונת להתרת הסבך ולמניעת הסכנות המתרחשות, יושב כ“מסתכל” במו“מ של ועדת הקבינט, נואם בקלוב האנגלו-א”י, מתודע לרשות המדינית, למנהיגי תנועת העבודה הבריטית, קושר קשרים ועושה רושם אדיר בידיעותיו, ברוחב בינתו ובסגנון דיבורו על האנשים שעמהם הוא נפגש.

כששב לא“י הוא כבר מנהיגה המדיני המקובל והנערץ של תנועת הפועלים הא”י. לעבודת העריכה של הירחון “אחדות-העבודה” הוא שב עתה רק באופן ארעי. בכל פעם מטילים עליו תפקיד חדש ושליחות חדשה. והנה שוב סיר הופ-סימפסון ושוב תזכירים, והנה ישיבת הועד הפועל הציוני וישיבת הועד המנהל של הסוכנות, ושוב נסיעות. בינתים ערב הקונגרס הי“ז; הוא מאיים להיות קונגרס חמור. ואחרי-כן הקונגרס עצמו בבזל, אחוז רוח-עועים של אופוזיציה ונוסחאות ל”קביעת המטרה הסופית". ארלוזורוב על במת הקונגרס, מביא לידי גילוי את כל ברק רוחו וכשרונו, מנסה שוב להכניס את הדברים לתוך מסלול של אחריות, של שכל-ישר, של מעשה תכליתי. הוא מזהיר על הבמה, כובש ומכניע את הקונגרס. כשיורד מעל הבמה, הוא מקבל פתקה מווייצמן, שתוכנה הוא בערך כדלקמן: “אני מאושר וזאת היא נחמתי היחידה בעצבון הקונגרס הזה, שקם בך מנהיג גדול-כשרון ורב עתידות לתנועה הציונית”. וכשפוגש בו ביאליק אחרי הנאום במסדרון הקונגרס, הוא מתנפל על צוארו ומנשקו לעיני כל הקהל. אך כל זה לא שינה את מצב הדברים בקונגרס. הסיוט הלך ונמשך ומתגלה בצורותיו המכוערות ביותר. ארלוזורוב עובד עבודת פרך בועדה הפוליטית ובועדה המתמדת. הוא עומד עתה להבחר להנהלה, אך מעולם לא חשב להכנס להנהלה בלי ווייצמן, שאליו הוא קשור ואותו הוא מעריץ. עתה מעיק עליו הדבר, ובאותו בוקר שלאחר ליל שמורים, כשבא ווייצמן להפרד מסיעת העבודה וארלוזורוב דיבר אליו מלים מעטות אך רוטטות מרוב התרגשות פנימית, ווייצמן נשק לו וברכו בהצלחה על דרכו, – לא יכלו גם המשקפים הגדולים של ארלוזורוב להסתיר את הדמעות שבעיניו.

ז

עתה מתחילה התקופה האחרונה בפרשת חייו של ארלוזורוב, המזהירה, אך קצרה ביותר, עם סיומה הטרגי כל כך. בדרכו מבזל לא“י השתתף עוד בקונגרס של האינטרנציונל הסוציאליסטי והרצה בועדת האינטרנציונל על שאלות ההתישבות. כשבא לארץ נפגש מיד בהתנגדות האופוזיציה, אשר פצחה במקהלה לקראתו: “רק לא ארלוזורוב!” הוא נכנס עוד לתחום שלטונו של צ’נסלור וזוכה לקבל מידיו את כוס המרורים האחרונה שלו: את שלוש מאות הצרטיפיקטים. אחרי כן בא חילוף הנציבות. בפגישתו הראשונה עם הנציב החדש נקשרו ביניהם יחסי ידידות אישית. הרכבו האישי והרוחני של ארלוזורוב, שבו נתמזגו שלוש התרבויות, שינק מהן והיו אצלו לאחדוֹת, התרבות העברית, הגרמנית והאנגלית, – נהפכו לשפעת חן וקסם, אשר היה בה כדי לצוד את לבו של סיר ארתור ווקופ. ההיכרות והידידות הלכו הלוך והתפתח במשך הזמן: הם נפגשו כאנשים שווים בערכם, אם כי שונים ומתנגשים לעתים קרובות במעמדות ובתפקידים הרשמיים. הידידות הזאת היתה שאַנסה פוליטית חשובה בפעולתו העתידה של ארלוזורוב. הוא נכנס לתוך תפקידו החדש במלוא מרצו וכשרונו, היה עתיד לפתח את כל סגולות רוחו ושכלו בעמדה אחראית ומכרעת זו לציונות אשר נקרא לשרת בה. הקוים הפוליטיים, אשר קבע זמן רב לפני כן לתנועה הציונית ולתנועת העבודה הציונית, האנליזות שלו למצב המדיני, התכניות שלו לתיקון המצב – כל אלה הגיעה שעתם להעמידם למבחן בשטח המציאות היום-יומית. התפקיד הראשון היה לנפץ את “החומה של זכוכית” או לעבור עליה, לחנך את האדמיניסטרציה הבריטית בא”י לציונות, לקרבה להבנת שאיפתנו ולהערכה נכונה של עבודתנו. הוא לא קיוה מעולם להשיג את המטרה הזאת במחי-יד אחד. היו הרבה מכשולים להסיר מן הדרך, היה סבל-ירושה ורוטינה נוקשה, – להתגבר על כל זה אפשר היה רק בצעדים אטיים ושקולים. והוא התחיל בעבודה זו, עפ"י שיטה ומתוך התמדה, ונפגש בדרכו במעצורים ובקשיים שהוא עצמו לא שיער אותם.

הוא ניסה לתקן את המעוות אשר התריע עליו כל הזמן: חוסר יחסים עם הפקידות הבריטית בארץ גם בשטח הבלתי רשמי. ביתו נהפך למרכז. כמעט מדי שבוע בשבוע נערכו בו מסיבות בהשתתפות הפקידות הגבוהה והקורפוס הדיפלומטי של ירושלים. הוא נכנס לתוך התפקיד הרפרזנטטיבי הזה, כאילו נולד בתוכו. תלבושת-הערב המדויקת הולמת אותו ולא ניכר בו אף שמץ של מלאכותיות, כשם שלא היה ניכר אז כשחבש את הכובע לקדש על היין או לברך על נרות החנוכה בבית אמו בברלין. הוא אומר כי ה- Res-Publica תובעת זאת ממנו ומוכרח הוא להסתגל. היחסים שבינו ובין הנציב העליון עשו אותו פופולרי מאד בין הפקידות, כולם רוצים להכיר אותו, ומשהכירו אותו הם באים לביתו לא רק כדי לקיים חובת ביקור רשמי, אלא גם מתוך הוקרה אישית ומתוך הענין שיש בקרבתו ובשיחתו. הם רואים לפניהם איש, שהם יכולים ללמוד ממנו דבר-מה, לשמוע ממנו איזו הערה מאירה ומחכימה גם בדברים הנוגעים באופן בלתי-אמצעי לתחום עניניהם ותפקידיהם, גם בהליכות המדינה הבריטית, גם בשאלות קולוניאליות וכלכליות וכדומה. שיחתו תמיד מבריקה ומושכת, בממגורות-הרוח שלו נמצאים המון כלים נאים ונוצצים, אשר גם האינטליגנטים ביותר שבין הפקידות משתאים אליהם. הוא בקי בכל הספרות האנגלית ובכל גנזי המחשבה והשירה שלה. שעות נמשכות השיחות האלה, והן חורגות מתוך הנימוס הנוקשה של יחסים רשמיים. אבל תמיד הוא משתמש בפגישות אלה כדי לכוונן אל מטרתו, להסברת עניני הציונות ומפעלה בארץ. ומשנסתיימה המסיבה הוא פושט את הפראק ואת כל התחמושת הרשמית ומתישב אל שולחן הכתיבה, אל התיקים והתזכירים עד שעות מאוחרות בלילה.

רבות הדאגות, רבה המלחמה וההיאבקות. יום-יום ושעה שעה. דברים קטנים דורשים טפול זהיר ורציני כדברים גדולים. בכל רגע עלולה להגיח איזו סכנה ובכל רגע צריך להיות מוכן לעמוד בפרץ. בשורה הראשונה יש למנוע מכשולים חדשים, לבטל גזרות מתרחשות. הוא היה אומר תמיד, שהוטל עליו להלחם “מלחמות חפירות”, שאין התקדמות ניכרת בהן, אבל הן שומרות על החזית מפני ההדיפה לאחור ומפני הפתעות. ואעפ"כ היתה ניכרת גם התקדמות רבה, נשתנו היחסים, פסקה במידה מסוימת המתיחות הפוליטית, הישוב והציונות התחילו לשאוף רוח, ואם כי עדיין לא בהרוחה, הרי בכל זאת לשאוף רוח. הוא פורץ דרך לעליה מחודשת, שאינה מספקת עדיין במידותיה, אבל עליה של רבבות; לאט לאט מתחילים גם מתנגדי ארלוזורוב לראות בו את האיש על מקומו. הוא פורק את נשק משנאיו במעשיו כמו מקודם בנאומיו על הבמה. הוא ער תמיד, עומד על המשמר, נלחם בעוז, בקומה זקופה, בהכרת הכבוד העצמי וכבוד התפקיד שהוא שליחו. הוא מונע כשלונות, סולל דרך להבנה הדדית ולאפשרות של כבושים פוליטיים חדשים בעתיד. במושב השני של אספת הנבחרים, כשהוא מרצה בפלינום ואחרי כן בועדה הפוליטית המצומצמת, הוא משתיק את האופוזיציה. אותו הדבר כעבור כמה חדשים בישיבת הועד הפועל הציוני בלונדון; ההסתערות, שהתכוונה נגדו, נמוגה, כמו במטה קסם. כולם מודים שאמנם כן, הוא עשה איזה דבר; הוא יודע את תפקידו.

הוא עובד ללא לאות. יום ולילה, יום ולילה. הוא מבלה לעתים את שעות השנה שלו באוטומוביל בין ת"א לירושלים. מבפנים, בתוך ההנהלה עצמה, יש מי שרוצה להכשילו, גם מבחוץ מתעוררת מדי פעם בפעם הקנאה להצלחתו. אבל הוא אינו נרתע. להיפך, זה מוסיף לו, עוז ותוקף בעבודתו. הוא נאבק עם כל המכשולים. הוא רוצה לכבוש ולהפיל עוד חומה חוצצת אחת, את חומת-המים של הירדן. בזהירות ובטקט רב ומתוך ראיה פוליטית רחוקה, הוא פורץ פרצים קטנים בחומה זו, מקשר קשרים, מכין את הקרקע, מרכז בידיו חוטים לפעולה. המצב הכספי של ההנהלה לוחץ ומדאיג יותר ויותר ואינו נותן אפשרות של פעולה ממשית ותכופה. המצב הזה גם מונע ממנו יכולת של פעולה מספיקה באותה חזית שהוא רואה אותה תמיד כאחת החזיתות העקריות, החזית הערבית – אך למרות הכל אינו מזניח אף לרגע גם שטח פעולה זה. יותר משגלוי בפרשת עבודה זו נסתר וגנוז עדיין. אחד החברים, שעבד עמו במחיצתו במשך כל התקופה הזאת, אומר בדברי הספד שבמשרדי הסוכנות היהודית בירושלים: “אותה הספרות הגנוזה ושמורה בתוך כתלי הבית הזה (הנהלת הסוכנות), הפזורה על פני המוני תיקים, המפוררת להמוני רשימות ופרוטוקולים ומכתבים ותזכירים וחבורים גדולים, אם היא תֵחָשֵף פעם וכאשר תחשף, ידע אז העולם היהודי, ידע העולם הציוני, ידע אויב וידעו אולי שופכי הדם – איך נלחם ארלוזורוב את מלחמת העם היהודי על אותה משמרת אשר העם היהודי העמיד אותו עליה, איך לא הכזיב ארלוזורוב את האימון שניתן בו, איך ענד זר של גבורה לעמדה הזאת ולכסא הריק שנשאר אחריו. כל עמידתו בחזית הזאת אמרה כוח וכבוד”.

ומבפנים – ידעה המפלגה וידעה תנועת הפועלים כולה, ששליח נעלה ונאמן לה במשמרת האחראית ביותר של הציונות. ירושלים היתה עתה מרכז הפעולה המדינית, גם מפאת הסמכות הרחבה וכוח ההכרעה המיוחד, שניתנו עתה לנציב העליון, וגם מפאת חולשת הרפרזנטציה הפוליטית הציונית בלונדון, בהעדר מתוכה ווייצמן. ארלוזורוב ניסה להשתמש במצב הזה ולנטות קוים פוליטיים רחבים יותר, מחוץ לשאלות השוטפות והטרדות היום יומיות. הוא לא נתן מנוח למפלגה. העלה לפניה מדי פעם בפעם שאלות פרינציפיוניות ותכסיסיות בדרכנו הפוליטית. אחת השאלות שהעסיקה אותו ביותר, ושהביא אותה לידי ביטוי ודיון גם בישיבות המרכז וגם במועצות המפלגה ובועידתה, היתה שאלת “המדינה הא”י בתקופת המעבר“. התערבות השלטון הא”י בחיים הכלכליים וההתישבותיים של הארץ הולכת וגדלה, אנחנו נותנים לה את האמצעים לכך, מן המסים והמכס שלנו היא צוברת עודפים גדולים והיא מבקשת לעצמה ומוכרחה לבקש לעצמה שטחי פעולה גדולים יותר ויותר. ומה חלקנו בכל אלה, מה השתתפותנו ומה היא הנאתנו? השאלה הזאת לא נתנה לו מנוח, והוא ניסה לקבוע דרכים לשתוף פעולה עם הממשלה בשטח זה.

בתוך תנועת הפועלים גדלה ההערצה אליו יותר ויותר. הוא קורן מסביבו בראַדיוס גדול. הוא חושב לא את חשבון השעה ולא את חשבון היום הקרוב בלבד, אלא את חשבון העולם של מפעלנו. הוא מנחש דרכי התפתחות, רואה קשיים גדולים שעלינו עוד להאבק עמהם; רואה גם את המכשולים העצומים המונחים, בסיטואציה הפנימית הנוכחית בציונות, על דרכו של איש הרוצה והיכול לפעול בדרך תכליתית ואחראית ואינו רוצה להגרר אחרי אבנטוריזם מדיני. כשמתקרבת תקופת הקונגרס הציוני הי“ח, הוא מדבר באופן רציני מאוד על הסתלקותו מתפקידו ועל שיבתו לעבודת המפלגה, לשם הכנתה והדרכתה לקראת תנופה צבורית ולקראת תנופה מדינית גדולה יותר. החברים אינם רוצים לשמוע. הם רואים בפעולתו הפוליטית את הפעולה המכרעת בשביל הציונות ובשביל תנועת הפועלים גם יחד. בינתים באה התפתחות הענינים בגרמניה, הוא רואה חובה לעצמו לנסוע אל יהדות זו ובעיקר אל ציונות זו אשר מתוכה יצא, ואשר הקדיש לא מעט מכוחו ומכשרונו לטיפוחה. הוא רואה גם את שעת הכושר לעשות מן המצוקה הזאת מנוף-פעולה בשביל הציונות. כשמדבר בשאלה זו בישיבת מרכז המפלגה, הוא אומר: “מטרת ביקורי בגרמניה היא קודם כל לעודד את הציונות הגרמנית, מלבד זה אעסוק בהצעות קונסטרוקטיביות שונות הדורשות בירור במקום: א) עורכי דין, רופאים, מהנדסים וכו' הרוצים להשאר במקצועם; ב) בעלי-הון; ג) סוגים שאין להם כסף; ד) נוער, סטודנטים; ה) אנשים הרוצים להיות פועלים ועוד. את הנוער מוציאים עתה מן ההכשרה, ועומדת שאלה אם להכניס במקומם אחרים או ליצור בשבילם אפשרויות-הכשרה בארץ. כמו-כן יש ברצוני לברר את שאלת הפעולה הציונית בגרמניה ותכניתה בעתיד. אעסוק גם בעניני העליה הכללית. אני רוצה לבדוק גם אם יש מקום למו”מ את הממשלה הגרמנית בשאלות שונות הנוגעות את יהודי גרמניה”. ובפעם השניה, כשנידונה השאלה הזאת, דיבר על “בדיקת האפשרות לארגן חברה-לליקוידציה למען אלה שרוצים להוציא את הונם מגרמניה במשך שנים”.

והוא נוסע. שוב מסע ארוך במשך זמן קצר על פני אירופה: גרמניה, אנגליה, צ’כוסלובקיה, פולין אוסטריה – מקום, מקום ועניניו. בגרמניה מו“מ עם ההסתדרות הציונית בשאלות העליה, בשאלות דרכי ההתישבות וההתאחזות של יהודי גרמניה בא”י, בשאלת “החלוץ”, בשאלת העברת ילדי גרמניה והנוער האוניברסיטאי לא“י; מו”מ עם ראשי היהדות בדבר הוצאת הון יהודי מן הארץ. ארלוזורוב מציע ליסד בנק ליקוידציוני – אנשי הממון מפחדים לרכז את כספם במקום אחד, פן זה יקל לשלטון היטלר לשים את ידו עליו ולהחרימו. ארלוזורוב מציע, שבראש הבנק הזה יעמוד אנגלי, ממונה מטעם הממשלה האנגלית. והוא נוסע ללונדון, מנהל שיחה בענין זה עם המיניסטר למושבות. המיניסטר נוטה להסכים לכך, מבקש מאת ארלוזורוב הצעת שמות של אנשים מבין חוגי השלטון האנגלי המוכשרים לדעתו, למטרה זו. ארלוזורוב קורא בשמות, אחד השמות מתקבל על דעתו של המיניסטר. באוסטריה, צ’כוסלובקיה, פולין – ישיבות עם מנהיגי ההסתדרויות הציוניות, נאומים באספות-עם לקראת הקונגרס. בגליציה המזרחית מקבלים מנהיגי הציונות את פניו בגסות הרוח הטובה עליהם, מזכירים את בואו בעתונם הרשמי באותיות פטיט, בין הידיעות ע“ד שכורים וגנבות, מלוים את הידיעה בהערה עוקצת בנוסח לבוב; אך הוא אינו שם לב לכך, נכנס לישיבה עם מנהיגים אלה, מרצה לפניהם על המצב הפוליטי, על שאלת יהודי גרמניה, נואם באספה פומבית מטעם המפלגה המאוחדת, וחוזר דרך וינה, לא”י.

חודש ימים, נמשך מסע אחרון זה. למחרת שובו, הובהל מרכז מפלגת פועלי א“י לישיבה, ביום ובשעה בלתי רגילים. זה היה ביום חמישי בבוקר בשעה תשע בערך, האנשים כוּלם עסוקים, איש איש בעבודתו – והנה השליך כל אחד את משלח ידו ובא לבית-המפלגה לישיבה זו. היה מוזר הדבר. כאילו משהו נעלם דחף אותנו למהר ולהחפז למסיבה משותפת אחרונה. עם ארלוזורוב. קשה תמיד לכנס ישיבת מרכז מלאה, גם בימים ובשעות שנועדו לכך מראש, והנה עתה הופיעו לישיבה כמעט כל חברי המרכז שבת”א ובירושלים. ארלוזורוב נשען ברגלו הימנית על כסא, מרצה בעמידה על פרשת מסעו, מדבר בפרוטרוט על המצב בגרמניה, על עלית היהדות הגרמנית לא"י, על פעולת העזרה למען יהודי גרמניה, על ילדי גרמניה, על שיחתו עם המיניסטר למושבות וכו' וכו'. הוא מגולל תכניות רבות, רואים בעליל שתוססים בו כוחות-דחיפה חדשים לפעולה. בחצות היום מוכרחים להפסיק את הישיבה, ארלוזורוב נוסע לירושלים, פגישה עם הנציב, מחר הוא נוסע עמו לכפר-הנוער בבן-שמן, הוא רוצה להשיג אצלו מספר של רשיונות לעליית ילדים ונערים מגרמניה מחוץ למכסת השידול הכללי – ומחליטים להמשיך את הישיבה ביום⁴ הראשון הבא…

ביום הראשון? התאכזר עלינו הגורל ונפגשנו עמו מוקדם יותר מכפי שחשבנו וקבענו אז… על יד מטת מותו… כאילו הפיח מי שהוא בשמש צהרים וכיבה אותו בעצם גבורתו כאשר מכבים את הנר. ומפליא הדבר: עתה, בשכבו כך ללא נוע, דומה קלסתר פניו לזה שנתגלה בקפצו מתוך קרון הרכבת בבואו בפעם הראשונה לארץ, צנום וחיור, רק המשקפים חסרים, והחיים חסרים בעיניו העצומות. אבל החיוך, אותו החיוך שרחף על פניו בבואו, כשהוא שופע חיים ונעורים ופורץ לקראת עלילת חייו הגדולה, מרחף על פניו גם עתה בצאתו, כשהוא מדוקר מעוונות הדור ונעטר זר הקוצים, שענדו לו מרעים על דרכו האחרונה.

(מבוא לכתבי ח. ארלוזורוב תרצ״ג)

מת אליעזר יפה. עוד נר אחד כבה במנורת הקנים של תנועת הפועלים העברית בא"י. אבד אחד מיחידי הסגולה שלה, איש-העבודה ואיש-האדמה, הולך למישרים ומורה לצדקה, שהיה ממניחי המסורת החלוצית, בהתערותה הראשונה בעליה השניה, וגילם באישיותו הנפלאה את מיטב התכונות המוסריות, את הידיעה ואת המעשה, את המסירות ללא גבול ואת העקשנות הקדושה.

עשירת עלילות היא כברת הדרך, שעבר בה מאז עלותו ארצה עד שהתאכזר עליו גורלו והפילו לערש-דוי בעודו בעצם מתיחותו הרוחנית ופעילותו המעשית. תחנות יצירה מרובות ניצבות בדרך זו, שמהן אור וכוח לתנועת העבודה המחדשת בישראל: כנרת וסג’רה, יסוד ההסתדרות החקלאית בגליל, פעילותו ודרך השפעתו המיוחדת במפלגת הפועל הצעיר, שליחותו הצבורית ושליחותו החקלאית, “גן-הירק” ו“השדה”, שליחותו המדינית הראשונה מטעם הישוב באדמיניסטרציה הצבאית לאחר הכיבוש הבריטי, מקוה-ישראל, רעיון מושב-העובדים והגשמתו, פעילות ספרותית ענפה ומגוונת מאד, ואחרון, אחרון – “תנובה”, זו היצירה השיתופית הגדולה של צבור הפועלים החקלאי, ששמה נהפך למונח בין-לאומי, שהוא תיכן את תכניותיה, הניח את יסודותיה, היה מנהלה, מבססה ופרץ לה נתיבות.

אך מבין שפע העלילות, בוקע ועולה אליעזר יפה האיש, זה האיש היקר, שתום ותוקף, רוח שירה וחושי-מציאות מפותחים מאד חוברו בו יחד, שהליכותיו התרבותיות, דיבורו המלבב, נקיונו הנפשי, עיניו הטובות ומבנה שיניו המעיד על בעליהם כי הוא סלע מוצק, עשוי לבלי חת – העלוהו לדוגמא מחנכת לדור ולדורות הבאים.

(הפוה״צ, שנת ה-36, גליון 1–2, תש״ג)

שעת בין הערביים. בקצה שדרת הערמונים הארוכה שעל שפת “אגם ארבע קריות-יערים”, הרחק משאון הקונגרס והמונו, במקום שרק טַיָלים מעטים מגיעים לשם, ובאין חוצץ ומפריע משתרע לו מקוה-המים הרחב, הנוצץ והשוקט, משובץ בתוך נוף הפלאים של ירק, הרים ואדמומית, ובצל התפאורה הנשגבה של “פילאטוס” ההר, על צוקיו ושיאיו הנישאים ­­­– יושב רופין לבדו על הספסל, עטוף נהרה כולו, נהרת המקום והשעה ונהרת היום הגדול, אשר רק לפני שעות מעטות הוא סיים אותו שם, מעבר השני של האגם, על במת הקונגרס, שאת ניצוציו הוא ממשיך כנראה כאן ביחידות.

זה היה במוצאי אותו יום, שבו הרצה רופין את הרצאתו המסַכמת לעשרים וחמש שנות ההתישבות בארץ; זו ההרצאה, אשר כדרכו של רופין היתה ממעטת דברים ומרבה מספרים, שלא היה בה לא כחל ולא שרק של מליצה, לא מעלות ולא מורדות של פתוס, שכולה דיסקריפטיבית, בנויה על צירופי עובדות ומעשים, על מאזנים, על מידות ומשקלות – ואף-על-פי-כן נתלוה אליה הפעם נעימה מיוחדת במינה, חגיגית ומריעה, אשר הפכה מספרים יבשים לחרוזי שיר ומכניקה משקית למשק כנפי-רננים.

היה זה יום גדול לקונגרס, לציונות, לרופין עצמו; זה היה חג היובל שלו. לא יובל העלילה. הוא עמד על הבמה גא וזקוף כלוחם ששב מנצח משדה המערכה, “עם המגן” כפי שהוא המשיל אז מן באם האשפרטאית המצוה לבנה – כבן אשפרטא, אשר קיים את מצות אמו. והוא העביר לפנינו את המלקוח ואת השלל, את השבי ואת הכיבושים של המערכה הגדולה והקשה הזאת במשך עשרים וחמש שנים: נקודות ישוב עובד שצמחו מן השממה, משממת הארץ ומשממת העם, צורות ישוב שיצאו שלמות ומחושלות מן האש-התופפת שהקיפה אותן; צורות משק שהוכיחו את קיומן על אף הלעג והשנינה של “מומחים” ו“אנשי המעשה” ציונים ובלתי ציונים; בקורת, שהמציאות הכתה אותה שוק על ירך; מאזנים עם רוָחים הגונים; כוחות קליטה שצמחו, רחבו והתפתחו מתוך המפעל הפורה והמפרה; יבולים שהועלו; פרות כבדות עטינים השופעות חלב; תרנגולות רבות תנובה. שלל רב, רתוק בשלשלאות של עובדות מוכיחות ומספרים מחכימים.

נצחה השיטה, זו שנאצו אותה תמיד, נצחה האסטרטגיה ההתישבותית שרופין היה המתחיל בה, פילס את נתיבה בהכרת הציונות כמו על אדמת א"י, ליווה אותה במעשה ובעצה, באהבה ובמסירות במשך חצי יובל שנים, דרך היאבקות קשה עם גורמים ממרים מבחוץ ומבפנים, עם כוחות אוביקטיביים כמו עם סוביקטיביים, עם האויליות של דילטנטיים כלכלים, שיודעים תמיד “יותר טוב”, עם הבקורת הקלוקלת, עם התעללות זדונית לעיתים – כבשה לה את נצחונה.

אותן הרגלים, שאצו תמיד לעזוב את אולם הקונגרס משהתחילו לדון בדברים של “מה בכך”, אין בהן לא סנסציות ולא “מעוף” מילולי ממריא שחקים, שזוחלים על גבי הקרקע, שהם קטנים, כביכול, ועמוסים עול כבד של חובות ואחריות – נחו הפעם בשלום על מושבן. שקט היה באולם, קשב רב ומתוח, תמהון והשתאות. והדברים התדפקו על הלבבות בכוח הוכחה עצום והשליטו את ההכרה, שאין זה חשבון העבר בלבד, שכאן בפרשה זו כבשונם של הציונות ומפעלה, שכאן הודאי שלה והאמונה בעתידה. ומי שידע כיצד נוצרה פרשה זו, באיזו מסיבות היא נוצרה ובאיזה קושי ויסורים נסללה דרכה במבוכת הימים והזמנים של קורות הציונות במחצית יובל-השנים האחרונה, אי אפשר לו שלא יעלה בזכרונו אותה שעת בראשית של רופין, אף היא שעה גדולה ומחוללת תקופה, כאשר על במת הקונגרס הציוני הי“א בוינה עמד האיש הזה והכריע את כף המאזנים בויכוח הממושך והיגע בין דורשי “התנאים” ודורשי “המעשים”, כאשר גירש (לכל הפחות להלכה ובצורה מושאלת) מן העזָרָה הציונית את השולחנים ומוכרי היונים, את מבקשי ה”מסחריות" העֲקָרה, את אלו שאמרו להעתיק את נסיונות הפרקמטיא הפרטית שלהם ואת הלך-רוחם העסקי אל פרובלימות ההתישבות בא"י.

“בראשית היתה הפעולה – ושם הפעולה: כנרת” – היתה אז הסיסמא של רופין, ובה הוא חינך וקידש את אנשי “ראש הגשר” הראשון, שעתיד היה להוביל לקראת הלידה השניה של הצינות לאחר מותו של הרצל. עתה הוא חינך וקידש את “ראש הגשר” השני – בין שני אלו נטוי הגשר עצמו, עשוי קשתות, קשתות, עמודים, עמודים, קורות, קורות, אשר כוחהעומס שלהם עבר כבר את תקופת הנסיון ואפשר לומר בבטחה: כאן היא הדרך הבטוחה לעבור גאולים!

וכשסיים רופין את הרצאתו במלים: “סיפוק מיוחד הוא בשבילכם, שהנכם עומדים זה שנים בראש הציונות, שזכיתם לשעה זו” – אמרנו כולנו בלבנו: מלבד ה“שליחים למסתופפים והצירים לאסופים” של תנועת הפועלים העברית שיושבת כאן, מלבד הד"ר יעקב טהון, חברו של רופין ושופו לעבודה זו, ומלבד עוד בודדים מבין השכבות הציונות האחרות, מעטים כאן באולם האנשים אשר לוו את המפעל הזה בהוקרה ובהודאה שלמה, אתה האיש, אתה רופין! וסיפוק גדול הוא לנו שזכית לכך יחד עמנו.

עתה במוצאי היום הגדול הזה, הוא יושב כאן יחידי על הספסל, צופה לתוך השלוה בחוגגת ומתיחד עם מחשבתו. האם שָלֵו הוא? פרק אחד נשלם, ואנו עומדים רק בראשית הדרך; מחר מתחיל הפרק בשני, ההמשך. והדרך עתה לא נעשתה קלה יותר משהיתה עד היום, המכשולים לא נתמעטו – והתפקידים גדלו ורבו ונעשו כבדים יותר. האם מנחש הוא ב“פילאטוס” אשר נכחו: תלול ונישא הוא, יש לעמול הרבה עד שמגיעים לשיאו – אך להגיע אפשר…

נפלא הדבר כיצד בא אלינו, דרכו היתה שונה לגמרי מדרכם של כל באישים בעלי שיעור הקומה, שהקימו לנו התנועה הציונית. לא נואם, לא מנהיג, לא איש-מדינה, הוא לא בא מן הרומנטיקה, לא מן המסורת, לא מן התרבות העברית, על עריסתו הציונית לא עמדו מאפו ומאנה, ושירת הלוי: “שם השכינה שכנה לך – והיוצרך פתח מול שערי שחק שעריך” לא רמזה לו בקסמיה ובגעגועיה העמוקים, הוא לא בא מן האגדה; מן ההגות והעלילה בא. מן ההלכה מן המחקר האנטרופולוגי, הכלכלי והסוציולוגי, מן המספרים הסטטיסטיים והבחינה החברתית.

הסוציולוגיה של היהודים בגולה – זו נול האריגה של פנלופה שעליה אורג הגורל היהודי את אריג-הרמיה שלו; ביום הוא אורג ובלילה הוא מתיר שוב את הארוג – ממרחקים חותר הגואל לביתו, ורק עם בואו יבוא קץ למשחק טרגי זה של הגורל הכבד והכוזב. כל סוציולוגיה יהודית אמיתית, שאינה מסלפת את העובדות במכוון ואינה מעקמת את המסקנות בזדון, מוכרחה להביא אל הציוניות. באשר כל מוצא אחר בדוי הוא וחסר תועלת. לפיכך היה ספרו של רופין “היהודים בזמן הזה” המסד המדעי הראשון, שנבנתה תחת חזון הציונות הממריא שנסך בו כוח כובד וחיבר אותו עם המציאות היהודית, הכניס בכלל את ידיעת המציאות היהודית לתוך תחום האורינטציה שלו. במלחמת הציונות עם תנועת ההתבוללות בישראל, היה זה הנשק החזק והקולע ביותר למטרה, באשר שירה וחזון היוו גם למתבוללים, היתה להם גם פובליציסטיקה ופילוסופיה בעלת רמה גבוהה – סוציולוגיה לא היתה להם. הכרת הקשר ההדדי של חיי היהודים, ושאלת קיום היהודים, לא כמסכת עיונית מופשטת, אלא כסיכום של עובדות חיים ומציאות – מזה התעלמו כל הימים.

היֶדַע והידיעה, ההתבוננות ושיקול הדעת, המוח המתכן והמחשב את חשבון העולם מן הגלוי אל הנעלם, מן הקרוב אל הרחוק, מן ההווה אל הבאות – באלה בא רופין אל הציונות; את אלה הטיל על כף המאזנים של הפרובלימטיקה הציונית. באלה בא גם לא"י, ובהם פרץ נתיבות לקראת המציאות היהודית החדשה. הספרים והמדע לא היו אצלו מעולם תורה לשמה; הם היו בעיקר תוכנות של אורינטציה לשם הפעולה המגשימה. “בראשית היתה הפעולה” – אך כדי לפעול ולבנות באופן תכליתי צריך לדעת כיצד ואיך, צריך ללמוד כיצד ואיך, צריך ללמוד את האסטרטגיה של הבנין, לדעת היכן החזית המרכזית שיש לבצרה ביותר, וצריך שתהיה אַמַת-מדה נאמנה ביד למען יהיה הדבר שאנו עושים בר-קיימא.

בציונות לא ידעו אז מה לעשות ואיך לעשות, וגם בא“י לא ידעו. היה תוהו ובוהו גדול גם שם וגם פה. שם תקופה של בין הזמנים, בין מות הרצל לבין המלחמה העולמית. תקופה של אפיגוניות, של רצון להבריק במדיניות גדולה, ללא כשרון וללא יכולת. כסף לא היה, ולא היתה גם ההכרה שאיננו, שחסר דבר-מה, זו היתה ציונות שאינה יודעת לשאול, לא ידעה את ערך הזמן במעשה הציוני ולא ידעה את ערך המעשה עצמו. רופין פתח לה: “הזמן קצר יותר מדי והמטרה דוחקת, כל המיליונים אשר יאספו אחרי כן לא יתקנו את אשר אנו מפסידים ע”י חוסר המעשה בא”י כיום“. וגם פה, בא”י, תקופה של בין הזמנים: הברון רוטשילד עמד מלדת; לתנועת חובבי ציון לא היתה בכלל ברכת שדים ורחם – ומה שילדו עד אז הספיק להתישן ולהתנוון מהר. ישוב יהודי חקלאי, שאינו יהודי ואף חקלאי איננו אלא במידה מעטה, מלחמת כיבוש העבודה, הסתובבה בתוך המעגל המכושף שלה, לאין מוצא ופתרון. אף כאן פתח רופין: כנרת, דגניה, מכשירי-התישבות חדשים, הוא פתח גם ליצירה העירונית היהודית. בלעדיו לא היתה תל-אביב מתיסדת אז; בשכבו על ערש דוי, חולה בטיפוס, בחום גבוה, הבין בכל זאת את ערך היצירה העירונית היהודית החדשה הזאת, לא בשביל להמציא מנוחה נעימה לבעלי “אחוזת בית”, אלא בשביל עתידו של העם היהודי – הוא נתן אז את הדחיפה המכרעת להגשמתה.

הוא ידע מה לעשות, תמיד ידע לומר דבר מתוך דבר. הוא הורה מה לעשות. בחקלאות ובחרושת, בארגון כלכלי ובפיננסים. הוא גם השכיל מכל מתלמדיו, כל רעיון טוב, כל דחיפה פוריה, מצאו אצלו תמיד אחיזה וסיוע. הוא, שהנהו לכאורה רציונליסטן כולו, איש המספרים והחשבון, ידע ויודע תמיד להעריך גם כוחות נפשיים, אמוציונליים, במערכת הבנין שלנו. הוא היה הראשון במנהיגי הציונות, אשר הבין את ערכה החלוצי והחברתי של התנועה הקבוצתית, שהחשיב וחייב את כוח היצירה הריאלי של תנועת הפועלים העברית, שראה בה את המשען הנאמן והעיקרי במעשה ההגשמה הציונית. לעתים קרובות מאד נעלם הדיסטנץ, שהוא תחם לעצמו, ונמוג השריון של איש המקצוע והמדע, הקוים הקפדניים של ארשת פניו, שכולם אומרים דיוק וכובד ראש, מתרככים, העינים ניצתות וגלי נפש עולים ושוקקים. הוא נעשה אפילו סנטימנטלי לפעמים.

את המדיניות אין הוא חושב למקצוע שלו – אך כשהשעה צריכה לכך הוא גם איש מדיני מצוין. פרק ימי המלחמה, לא ישָכח. הכל עמד להחרב. הארץ סגורה והופקרה לשרירות לב של משטר צבאי תורכי-גרמני אכזרי. הארץ רעבה. הארץ נאנקת תחת שוט הנגישות, המאסרים והגירושים. רופין עצמו מוגלה לקושטא. והשעה איננה שעת בנין, אלא שעת שמירת הקיים, מי יציל? בתוך הגירוש בקושטא התיצב רופין על המשמר הזה, על המשמר הכלכלי ועל המשמר המדיני של הישוב והציוניות. קשרי-הדרך של המלחמה ההרסנית, שמשו בידיו קשרים לקיים את הישוב הנתון במצור ובמצוק, לכלכלו, ולהצילו ע“י אינטרונציה מדינית מחורבן הנפש והרכוש. זה היה בודאי המשבר הקשה ביותר שעבר על הישוב היהודי בא”י מאחרי המשטר של אל-פריך, ומשרתו של רופין בקושטא בימים ההם היתה בודאי המשמרת הקשה והאחראית ביותר, שעמד בה מנהיג ציוני באיזה מקום ובאיזה זמן שהם.

*

ערפילים ניתלו על צוקיו העליונים של ה“פילאטוס”. ירדו הדמדומים. אורות לוצרן הועלו בשפע רב. רופין יושב עדיין על ספסלו ועיניו צמודות לנוף. וכשאני מסתכל בו מן הצד, באין רואה, אני משיח ללתומי את החרוז של ביאליק, על “ממעטי דברים ומרבי תפארת”, ההולם כה יפה את האיש היקר הזה. היום הוא סיכם פרק גדול בעלילת חייו, מחר מתחיל ההמשך.

האם לגשת אליו, להיראות לפניו, לברכו ב“ערבא טבא” ולומר לו משהו על גדולת היום הזה, על ערכו בשבילנו?

בעוד מספר ימים הוא מפליג מכאן. לאמריקה הדרומית. בים היהודי הרחב ישנן עוד תעלומות שהוא עוד לא חשף אותן. פנים אל פנים הוא מוכרח לראות את היהודים אשר על דרכיהם הוא תוהה ואת הליכותיהם הוא חוקר. מלבד זה: תפקידים גדולים, מאיצים: שאלת יהודי גרמניה – היא שאלה טראגית גם מבחוץ לקשר עם א“י. דרושה עזרה מהירה. א”י עצמה אינה מסוגלת לתת פתרון כה מהיר ודחוף. אפשר שיש עוד איזה שביל צדדי? הוא מנחש, כנראה, כבר עתה, את אשר הוא עתיד להביא משם. אין דרכים רבות להצלת ישראל. והדרך האחת שישנה – כמה צרה היא וקשה.

עננה עלתה על פניו.

*

רופין בן ששים? – הוא האנטרופולוג, יודע ודאי ששנים בכלל, זה ענין מופשט למדי. בכל אופן ענין יחסי. העיקר הם הכוחות הויטַלים. אצל רופין הם שופעים ומתחדשים. כה לחי!

(הפוה״צ, שנת ה-29, גליון 18, תרצ״ו)

בלעדי ברל. בלעדי האש היוקדת הזאת בתשוקת גאולה והתעלות למעמד ולעם. בלעדי מורה הדרך הנאמן והמוסמך, אשר שוליו מלאו את היכלה הרוחני והמעשי של תנועת העבודה העברית. בלעדיו, בשכול וביתמות, – שומה עלינו להמשיך את דרכנו.

בשכול וביתמות הננו ממשיכים כבר שנים. תוך טפח קצר של זמן, עתה על קירות בית התנועה גלריה מפוארת של אישים, שנעקרו מתוכה שלא בעתם. אם בידי אדם ואם בידי שמים ואם בידי המקרה המהלך באופל – וכל אחד מהם דבקו בשרשיו העקורים מהרגבים הפוריים ביותר של נשמת התנועה. ארלוזורוב, ביילינסון, אהרונוביץ', דב הוז – ועתה ברל כנצלסון!

מה היה? מה היה בשבילנו? מה היה לתנועה? מה חלקו בהנחת יסודותיה, בהצבת דלתותיה, בצמיחתה, בגידולה, בכוון דרכה, בעליתה ובהצלחותיה, בנשמתה הרוחנית, בדפיקות לבה היוצר, במעשיה התרבותיים, בכיבושיה החלוציים? – יבוא יום וכל זה יסוכם ויוערך כהלכה. רק אז יתגלה גודל הפרצה שנפרצה בתנועה ועוצם האבדה שאבדה לציונות ולעם העברי במותו החטוף.

עתה לא נרבה דברים עליו. הננו אוננים עדיין. כל שנאמר תוך אוננות ותוך התדהמה שירדה עלינו פתאום, יחסר ניבו. להעריך לא נוכל, להעלאת הדמות השלמה של האישיות הנפלאה בסגולותיה – לא נגיע. תוך דומיה הובלנו אותו למנוחתו העולמית, בדרך הארוכה מירושלים-תל-אביב עד שפת הכנרת. ללא הספדים וללא נאומים. הרגשנו שכל מלה אשר תוגד עתה תקצר מהכיל את אשר עם הלב – אך מתוך הדומיה הכבדה הזאת בקעה זעקת התנועה על אסונה.

עתה רק תוהים אנחנו על האפלה שהשתררה. שוב לא נראה אותו בקרבנו. נאלם דום איש השיחה השוקקת. רבת התבונה ועתירת הלימודים. נעצמו לעד העינים החכמות המשוטטות והמדובבות בלי הרף. שוב לא נבדוק את ענינינו לאור שכלו הבהיר ולא נבחון אותם בקרנים החודרות של כוח שיפוטו השקול והמהיר. שוב נבקש את הסמכות המכריעה והמנחילה בטחון – ואיננה.

כי איש הסמכות הגדול היה. דבריו נפלו תמיד בכובד רב על כף המאזנים. כמעט תמיד הכריע. כמעט תמיד נלחם בעוז ובתוקף על דעותיו, עד כדי הכרעה. כמעט תמיד שפע כוחות הוכחה נפשיים ואינטלקטואליים, עד כדי היותו הפוסק האחרון, החותם כל ויכוח ומנסח ניסוח סופי כל שאלה וכל ענין, שהדעות מחולקות בהם.

פלא יועץ! לא נעשה כמעט דבר נכבד בתנועה, בציונות ובישוב, בלי לשאול את פיו. מעולם לא שימש בתגא. אך מצודת רוחו היתה פרושה על פני שטחים נרחבים. עניני קרקע ועניני התישבות, עניני תרבות ועניני ספרות, עניני נוער ועניני חינוך, ענינים כלכליים וענינים מדיניים – את הכל ליווה וטיפח ויזם והניע והדריך, על הכל שפך מרוחו, מידיעתו העמוקה, מפקחותו, מחרדתו ומנאמנותו.

פלא לוחם! אחד מכינוייו הספרותיים היה ירובעל. הוא רב את ריב אלהי האמת של התנועה ושל הציונות נגד האלילים ועובדיהם, נגד ממעטי הדמות ומסלפיה, נגד נועצי החרבות בפרוכת ונגד כל המוסיפים מכשולים מבפנים על החתחתים המרובים הנתונים על דרכנו מבחוץ.

איש מלחמה היה כל ימיו. ומלחמתו – מלחמת קודש: על הצלת האומה שכליונה החרוץ בגולה היה ידוע לאנשי הרוח בקרבנו עוד זמן רב לפני טרבלינקה ואושבנצים; על א"י עברית, על קיבוץ גלויות ישראל, על יצירתה ואחדותה של תנועת הפועלים העברית ככוח בונה ומשחרר אדם ועם, על עצמאות מדינית, על נוער עברי, על אחדותו, על חינוכו וטיפוחו הרוחני למען יעודו במאבק העם על חרותו הלאומית ובמאבק תנועת הפועלים על חרותו החברותית והאנושית.

איש מלחמה היה, לא רק כלפי יריבים וממרים, כי אם גם כלפי ידידים וחברים ההולכים אתו יחד צמודים במצוות ובמעשים. זאת היתה מלחמה על גבורת היצירה החלוצית, על יתר היקף, יתר מאמץ ויתר זריזות בפעולה. מעולם לא נחה דעתו מן הנעשה ומן המוקם. מעולם לא שר הימנונים להישגים שהושגו. כל הישג היה בשבילו רק לנוח קפיצה להישגים חדשים מרובים וגדולים יותר. כל מכשיר חדש שנוצר, היה רק צבת לצבת חדשה. תמיד שאף ליותר, תמיד פרץ מן המיצר, תמיד היה דרוך מנוחה. תמיד דחק את הזמן והקץ.

תמיד לחם – וכלי מלחמתו: הרוח, הבטוי הנועז וכבד האחריות בכתב ובעל פה, החובק זרועות תרבות, זרועות תרבות עברית עמוקה ושרשית, אך גם זרועות תרבות עולם, רבת צדדים ורבת גונים.

נפרצה פרצה גדולה בחומתנו – והיא לא מהרה תסתם ותתמלא.

איך יהיה בלעדיו? – שומה עלינו להמשיך את דרכנו, את דרכו – גם לאחר מותו נרו יאיר!

(הפוה״צ, שנת ה-37, גליון 47)

א

שוב עלה המות בחלוננו. נפרץ פרץ גדול. פתאום נלקח מתוכנו, שלא בעתו ולא בעתנו, אחד האישים המרכזיים והפעילים ביותר בתנועה, בישוב ובציונות; אחד הנושאים בעול, תוך התמדה ומסירות-נפש, של תפקידים רבים, ראשונים במעלה וכבדים באחריות.

הוא צמח ועלה מתוך האטמוספירה החלוצית המיוחדת במינה, שנוצרה ע"י אותה קבוצת צעירים קטנה ונפלאה מן המחזור הראשון של הגימנסיה העברית הראשונה “הרצליה”, אשר סמוך לרדתה מעל ספסל הלימודים התחלצה לאקטיביזם ציוני, דבקה בתנועת הפועלים העברית, בעליה השניה, ופתחה בהופעתה מקורות יניקה חדשים ורעננים לעליה הזאת מבפנים, בעצם הזמן שנועדו לה ימי עמידה והפסקת היניקה מבחוץ, בעטיה של מלחמת העולם הראשונה.

תנועת הפועלים העברית, שהיתה קטנה מאד בימים ההם אך מפותחה למדי בחושיה הציבוריים, חשה בצמיחתה של קבוצת צעירים זו מראשיתה. בשבילה היתה שאלת פרי-הביכורים של הגימנסיה “הרצליה”, נקודת-הכרעה בקביעת ערכו הציוני של אותו מוסד למודים אשר שמו הלך לפניו כאחד הכיבושים התרבותיים הנכבדים ביותר של התקופה. אליה הגיע הד התסיסה של הקבוצה הזאת, אשר בעודה בין כתלי בית-הספר התמרדה לפרוץ את קליפת השיגרה ולשנות ממטבע שטבעו למענו להיות “דור ראשון לגאולה” רק כנושא תעודה אינטלקטואלית עברית בלבד – וזה היה לה מקור תנחומין ותקוה רבה. בארון הספרים של אליהו, היה שמור עד הזמן האחרון (בזמן האחרון מסרוהו לארכיון הועה"פ של ההסתדרות) הכרך העבה של שש שנות “הפועל הצעיר” הראשונות, אשר מרכז הפועל הצעיר הגישו בשעתו כ“מנחת זכרון” לבוגרים הראשונים של הגימנסיה. בדף ההקדשה, שנדפס בשער הכרך הזה באותיות מוזהבות, נאמרו הדברים הבאים שעודם רעננים כנתינתם, והם שמשו ללא ספק דחיפה רוחנית נוספת להכרעת דרכה של אותה קבוצה, שמתוכה צמח אליהו:

“חברים! ליום קבלכם את תעודת הבגרות שלכם, ליום צאתכם אל החיים להיות פועלים ונפעלים בהם, הננו מגישים לכם את מנחתנו זו: ספר זכרון למה שהרו והגו, הרגישו וחיו מיטב הצעירים בא”י במשך ששת השנים – זמן מקביל לזמן שאותו בליתם אתם בתוך כתלי בית-הספר.

צעירים אלו מהצפון הקר באו אלינו, ידי מורים אוהבים ומסורים לא טפחום, שמש ארצנו החמה לא לטפתם, סביבה עברית לא גדלתם – בנים חורגים היו לטבע, לסביבה ולחיים, על שכמם רבץ סבל הגלות של עשרות דורות, בלבם קננו צער, עלבון ומרירות, ואת דרכם, הדרך לציון, כבשו להם בדי עמל ובמלחמה פנימית יוצאת מגדר הרגיל.

בעלעלכם בכרך זה תופיע לפניכם הפרובלימה היהודית בארץ-ישראל ובגולה בכל עוקצה, בו תמצאו אנחות על תקוות שנכזבו, התעוררו ושוב נכזבו, גרודים בפצעי האומה האנושית, שאיפות ומאווים שלא יכלו למצוא להם את בטויים השלם, געגועים עזים לחיים אנושיים בארץ אבות, קריאה בלתי פוסקת להגברת הרצון לעבודה, להעמקת ההכרה בצורך העבודה ולאמונה בהצלחתה.

רבים הם כאן השמות שעליהם נחרתו שמות במסגרות שחורות – שמות קדושים שהשלימו במותם את הבטוי הבלתי שלם של שאיפותינו ומאווינו בארץ. דפים אלה ישמיעו לאזניכם אנקת חללים, שנפלו בהגינם על כבוד עמם בארץ מולדתם, והשבעה לאלה שנשארו בחיים, שלא ירָתעו לאחור מכל מיני פגעים ומכל מיני יסורים גופניים ונפשיים, ובלבד לכבוש להם – לנו עמדה בארץ מולדתנו!

ובשעה שאתם, חברים, סוגרים את דלת בית-הספר מאחוריכם, מתיצבים על פרשת-דרכים ושואלים: אי הדרך בה נלך? הרינו באים אליכם עם הכרך הזה בידינו ואומרים לכם – הנה הדרך בה תלכו!

כל כוחותינו צריכים להיות נתונים לזה, שמספר בני עמנו יגדל בארץ – וכל מי שהציג פעם את רגליו על אדמת ארצנו, אסור לו לעזבה ולוא אף לזמן!

התאמצות יותר מגדר הרגיל דרושה לנו עתה בשביל לגאול את הקרקע ולהתבסס בעבודה – וכל מי שמוכשר למלאות איזה תפקיד בעבודה זו ולוא אף במקצת, אסור לו להפטר ממנו.

ואתם, חברים, שגדלתם בסביבה עברית וחונכתם ברוח עברי, מי כמוכם מחויב להרגיש ולהבין את כל זה! על הצעיר העברי בן תקופתנו מוטלת אחריות גדולה, אחריות בפני הדורות הבאים, והחלק היותר גדול מהאחריות הזאת מוטלת עליכם חניכי ארץ-ישראל. לפנינו שתי דרכים: או שנוי ערכין גמור בכל דרכי החיים שלנו – ותחיה לאומית, או הליכה בדרך הכבושה מקדמא דנא – ומות לאומי. אבותיכם הרוחניים, הבילו"יים ידעו באיזו דרך לבחור; חברכם העובדים והשומרים עתה במושבות יהודה והגליל ידעו אף הם במה לבחור, עתה הגיעה שעתכם גם אתם, ואנחנו קוראים אליכם ממעמקי נפשנו:

ובחרתם בדרך החיים!

ובחרתם בחיי עבודה על אדמת אבותינו!"

לא כולם שמעו לקריאה הזאת. לא כולם בחרו ב“דרך החיים והעבודה”. אך קבוצה קטנה, ואליהו בתוכה, ואולי בראשה, שמעה ובחרה. וכיצד שמעה! – במלוא הקשב הנפשי; וכיצד בחרה! בחירה שלמה ומוחלטת, תוך תנופה מהפכנית, בכל רמ"ח אבריה ושס,ה גידיה. היא קיימה וקבלה על עצמה את צו הימים ההם, שנהפך לתוכן-חיים ולתכנית-חיים לדור ולדורות הבאים.

היתה בה בקבוצה זו הרגשת שליחות לפני-כן והיא גדלה עם שליחותה ועם יעודה. היא הוותה את ראש-הגשר לתנועת הנוער החלוצית הארץ-ישראלית. ממנה אנשי-עבודה, ממנה מורים בהתישבות העובדת, ממנה ראשי מקצועות בחקלאות, ממנה מנהיגים, ממנה מדינאים בשורה הראשונה של תנועתנו, התנועה הציונית והישוב. ממנה הטיפוס האנושי החדש, אשר המסורת הטובה של העליה השניה והחינוך העברי הארץ-ישראלי נתמזגו בה לתכונה מיוחדת, נועזת ואינטלקטואלית, יוצרת ועומסת תפקידים חלוציים ללא הפסק וללא רתיעה.

מדגניה מתחילה דרכו העולה של אליהו. בעליה זו מהגימנסיה “הרצליה” בתל-אביב, היתה, במנטליות של הימים ההם בארץ, העפלה חלוצית גדולה יותר מאשר בעליה מן הערים והעירות שבאוקראינה ובגליציה. "הדור הראשון לגאולה, הרגיש את עצמו קרוא למאבק ראשון וחמור על דרכי גאולה ועל ערכי גאולה, הסוגים במכשולים עצומים והחבויים עדיין במאווי הנפש בלבד. עבודה והגנה, יצירה והגנת היצירה – אלה היו שני היסודות העיקריים במאבק זה בראשיתו, והם נשארו וישָארו היסודות העיקריים גם היום וגם מחר. בחלוציות העבודה לא היה אליהו אלא אחד הממשיכים, אבל בחלוציות ההגנה, לא בזו של “השומר”, שהיתה אמנם רבת עוז ותפארת אך היתה מוגבלת בתחומיה, אלא בזו העממית, הכללית, הישובית, בזו שאנו קוראים לה היום “יצירת כוח עברי” להגנת עצמנו ולבטחון מפעלנו – בזה הוא היה אחד המתחילים, וסוללי הדרך, אולי המתחיל וסולל הדרך. בזה הוא היה גם הממשיך והמתמיד, המרחיב והמעלה, המחשל והמפאר, המארגן ונושא-הדאגה העיקרית בכל פרשת פעילותו הציבורית.

אך לא בזה בלבד. לא היה עניין ציוני וישובי, שאליהו לא לקח בו חלק פעיל. בשלבים הראשונים של פעולתו ראינו אותו יוקד בגבורה, באהבת-ציון, באהבת ישראל, ברצון התקומה העברית. הוא היה הראשון במתנדבים לכל התנדבות; הראשון למסתכנים בכל סכנה; הראשון למעפילים בכל העפלה. עוז-רוחו, שכלו הבהיר, אחריותו, שיקול דעתו ועצתו הנבונה, עשו את נוכחותו הכרחית בכל מקום שצריך היה להניף משא כבד, אם בשטח המדיני ואם בשטח הארגוני והחברתי. לפעמים היינו צוחקים בינינו למשפט-הדימוי הזה שהעלינו אותו לעתים קרובות: “נחכה עד שיבוא אליהו!”. אך לא היתה זאת מליצה גרידא. בצר לנו (ומתי לא צר לנו?) היינו מחכים לא פעם שיבוא אליהו גולומב. הוא היה המפתח להתרת בעיות מסובכות, פנימיות וחיצוניות. בדעתו ובעצתו ניתנה תרומה אינטלקטואלית חשובה מאד לקביעת דיאגנוזה ופרוגנזות, להגדרת מצבים שונים ולנתוחם.

הפשטות היתה מתכונת רוחו היסודית. דבריו היו גלויים. תמיד קרא את הילד בשמו הנכון; לא הסתתר מעולם מאחורי המליצה ולא הוציא את הפתוס שלו לבטלה. היה אצלו יושר-לב בלתי שכיח ביחסיו עם אנשים, לפיכך שמעו לו ונתנו אמון בו רחוקים כקרובים, לפיכך סמכו עליו ונוכחותו הנחילה מדה רבה של בטחון בשעת צרה ומבוכה.

כפשטות הליכותיו ופשטות דיבורו, היתה גם פשטות כתיבתו. בשנים הראשונות לקיומה של מפלגת פועלי א"י היינו שותפים בעריכתו של “הפועל הצעיר”. בלי להזניח את התפקידים המרכזיים האחרים, השקיע שעות מרובות של עמל בתפקיד שהוא עצמו בולע את יום העבודה המלא של האדם. באותם הימים עבדתי אתו תוך מגע קרוב ביותר. הוא היה איש של עבודה-חברית. לא זכור לי מקרה של חלוקי דעות בינינו. במדה שהיה תקיף בדעתו היה נאמן בעצמו ונעים בהליכותיו.

*

והנה כבה הנר אשר בער בלהבה גדולה משני הקצוות. לא היה דמיון בתוכנו לאינטנסיביות של חייו ופעילותו. דומה שאת כל הדרך הזאת, מאז ירד מספסל הלימודים עד יום מותו, עבר בנשימה אחת. תמיד היה מבולע ללא שארית בשליחותו ובדאגת שליחותו, יום ולילה, לילה ויום. ספק אם שהה פעם יממה תמימה בין כתלי ביתו הפרטי. תמיד בדרכים. בין תל-אביב לירושלים ועל פני כל א"י, ואף על פני שבילי עולם. תמיד נע, כאלו רצה לסמל באישיותו את תכונתה הדינמית של תקופתנו. פניו ומצחו היו חרושים זה מזמן רב תלמי-דאגה רבים ועמוקים. הדאגה – שום איש מתוכנו לא נשא אותה כמו אליהו. דאגה תוך אחריות רבה, שאין בה מקום “ישיחנה”, שהאדם מצווה להיאבק עמה ביחידות או כמעט ביחידות.

עתה הוא נח – מנוחה עולמית. את הירושה הרוחנית והמעשית שהנחיל לנו, את הדאגה הקדושה – הלואי שנדע לשאתה במסירות ובאמונה כפי שנשאה אליהו.

ב

עברה שנה לאחר מותו של אליהו גולומב, ולא היתה תקופה במאבקנו הציוני בארץ (והלא אנו נתונים במאבק מתמיד וממושך מאד) שיכולנו להרגיש באבדה שאבדה לנו, כמו שאנו מרגישים בתקופה הזאת. אלו היה חי אתנו עתה, אפשר שהיתה מאירה לנו התבונה במידה גדולה יותר, והיינו מוצאים את דרכנו ביתר קלות בתוך הסבכים החמורים שאנו נתונים בהם. כי הוא היה איש התבונה והאחריות. בהיותו אקטיביסט כל הימים, פעיל ומנהיג במערכת ההגנה העברית, אמיץ-לב, ראשון לכל שליחות שיש עמה סכנה ומסירות-נפש – לא היה כמוהו לזהירות ושיקול דעת פוליטית, הוא היה הדואג תמיד שאותו הקו הדק המבדיל בין אקטיביזם חלוצי לצרכי הגנתה והתגוננותה של האומה הנבנית בארץ, לבין הרפתקה מזיקה של פורקי משמעת לאומית לא יטושטש. נגד ההרפתקה יצא חוצץ מנעוריו. בעוררו את המריבה נגד הסתגרותו של ה“שומר” בשעתו ובתביעותיו להעמיד את ענין ההגנה תחת בקורת צבורית, היה הרצון להרחיק את הסכנה של הרפתקה האורבת לכל כיתתיות מסתגרת שאין עליה בקורת. במידה שדאג להרחבת הדרך, חרד מאד מפני השתבשותו. במדה שהיה כולו איניציאטיבה, כולו העזה, שופעת כוחות דוחפים ומניעים, היתה רגלו נתונה תמיד על דוְשָת-המעצורים, כדי להפסיק את המרוצה בשעה שהיתה עלולה להוציא אותנו משיווי-המשקל ולטלטל אותנו לאבדון.

הוא היה אמיץ-לב לא רק בהתיצבו נגד אויבים מבחוץ, אלא גם בהתיצבו נגד חברים מבפנים. השכל הישר היה בשבילו האבטוריטה העליונה. עליו אפשר היה להמשיל את הפתגם הידוע: “אהב את אריסטו, אהב את אפלטון – אבל את האמת יותר מכולם”. הוא לא חלק כבוד לרב, בשעה שהיה חדור הכרה כי הוא טועה בהתוית הדרך. הוא לא קיבל דברים מפיו של בר-סמכא הגדול ביותר, טרם בחן אותם בדעתו השקולה. רק את דעת הציבור קיבל, גם בשעה שהיה בניגוד לדעתו, לאחר שנאבק עמו קשה. הוא היה עצמאי במחשבתו ודימוקרטי בהליכותיו הצבוריות, אך תמיד היה מנסה בפרוז’יקטור של שכלו הבהיר להפיץ אור על כל שאלה שעמדה לדיון ולמצות עד תומה את מסקנותיה של כל החלטה שעמדה להתקבל.

הכוח היהודי בארץ שאליהו היה מיוצריו וממטפחיו הנאמנים, הוא אולי אחד הנכסים החשובים ביותר שקמו לישראל, מאחרי הפולמוס האחרון עם לגיונות רומי כובשי מולדתנו. אין זה רק כוח מבחינה פיסית, הנותן לנו אפשרות של התגוננות ועמידה בשער לפני כל פורע ומתנקש בחיינו וברכושנו, אלא זהו כוח מבחינה רוחנית, המעצב דמות של דור ישראלי, המשוחרר מאותו רגש של שפל-רוח בו נסחבו דורות ישראל אל מוקדי עולם השונים וששה מיליונים מהם למוקד הגדול ביותר שערכו לנו שונאינו בשנים האחרונות. היהודי הצעיר החדש אינו מכווץ שוב את כתפיו תוך פחד מפני שקץ קטן או גדול ואינו בא במחבואים בשעת צרה. הוא ניצב בראש מורם ובחזה מגולה נוכח כל סכנה, לעתים בלי כל נשק אחר מלבד הנשק הרוחני של הכרה עצמית והכרת זכותו לחיות כיהודי עצמאי במולדתו. היהודי הצעיר הזה מכפר על העלבון הממושך של שבעים דורות ומבשר צמיחה של חוטר רענן מגזע העתיק הזה, אשר עמד בכל סופות העתים ובקליפתו המרופטת חרותים עקבות של כל הרעמים והברקים שניתכו עליו.

עם כל שפע הברכה הצפון בדור עזוז זה, אורבת תמיד הסכנה מפני השתבשות הדרך, מפני חוסר איזון שבין האימוציונליות לבין התבונה ושיקול הדעת. וככל שאנו נותנים דעתנו על שאלה זו, אנו חסרים שוב את אליהו שהיה ממדריכיו ומכונני צעדיו.

(הפוה״צ, תש״ה, שנת ה-38, גליון 34–35, כרך ט״ז)

לפתע נעקר מתוכנו משה ביילנסון, בעוד תפארת נעורים חופפת על שערות ראשו המלבינות, ובעוד חיוניות רוחו במלא אונה, שופעת ופורצת בהתקוממות הקדושה נגד גורל אומה דוויה.

הוא היה אחד מן השבים; אחד ממשולחי-הקן אשר מצא את עצמו חזרה לבית-אמא. והוא שב בכל נפשו ומאודו, ואשר הביא עמו מן החוץ היה תוספת עושר רוחני ומסורת טובה של תרבות הומנית. מעטים כמוהו, שעברו את הדרך הזאת, הגיעו כה מהר וכה שלמים אל המקור, ומעטים כמוהו נתאחו התאחות כה גמורה עם השורש, עד כי לא נודע שנותק פעם.

בשעור יכולת בלתי שכיח בפובליציסטיקה העברית התיצב על המשמר, כנושא דברה ומלחמתה של תנועת ההתחדשות והמהפכה בישראל. יום יום ראינוהו על המצפה, צופה לבית-ישראל, לציונות, לתנועת ההגשמה החלוצית; צופה קרובות ורחוקות, מזהיר ומרתיע, מבשר שמחות ומשיח יגונים, תובע, מבקר, מנתח, חושף מזימות וסכנות חיצוניות ומגלה נגעים פנימיים.

בטהרה נצב על משמרתו, בנקיון דעת ובישרות לב, בתבונה ובאחריות רבה. חדור אמונה גדולה בצדקת הענין שלו נדר את נדרו, שעליו נאבק ונלחם, מחונן בראיה בהירה של המטרה ובהגדרה של המושגים. הוא היה איש ההגיון והיה מותח לעתים את מסקנותיו כקוים הנדסיים; אך ניכר היה שמתחת להגיון זה הומה תמיד נפש חמה, רגשנית, סנטימנטלית. הוא היה לרוב שקט בשינונו, נמוסי בבטויו, אך מתחת לשקט החיצוני, געש פתוס כבד של לוחם אמיץ.

ששת חדשי המאורעות, העלוהו לאותו תפקיד נישא ואחראי של ה“תוקע בשופר” אשר עם הבונים והלוחמים שבנחמיה. אצל הנושאים בסבל, העושים במלאכה והמחזיקים בשלח, עמד הוא על החומה, משקיף על תנועת האויב ומזעיק את מדת הצדק והדין למלחמתנו המדינית. את חֳלִי הימים האלה הוא נשא ולמכאוביהם היה ניב נאמן. יום יום היה רושם את הטורים הקורעים שחקים במגילה השחורה של פשעי המאורעות, גורמיהם ומחולליהם.

ובאמצע המערכה הזאת, תחת נטלה הכבד והמפרך, נשבר הכד על המבוע, כרע נפל משה ביילינסון – ואיננו.

(הפוה״צ, שנת ה-30, גליון 9–10)

א

הדברים שבכתב אשר כונסו, אינם אלא בני לויה לעבודה גדושה ומאומצת של יעקב זנדבנק בשדה הפעולה התרבותית בתוך צבור הפועלים במשך 13 שנה. התפקיד שיעקב זנדבנק ניצב לפניו, בשעה שנקרא לשרת את תנועת הפועלים בארץ, קודם בועדת התרבות המרכזית ואח"כ במרכז לתרבות של הסתדרות העובדים העבריים הכללית, הוא אחד התפקידים המסובכים והקשים ביותר בשירותי התנועה. כל ענף מענפי העבודה במנגנון ההסתדרות, הנתון לתהליך בלתי פוסק של צמיחה וגידול: ענפי הכלכלה, ענפי ההתישבות, הרפואה והקואופרציה, כל אלה הם מטבעות שמשקלם ניכר, שערכם מוסכם וקולם הולך ואפשר למשש את תועלתיותם ונחיצותם, ופרים ניתן לרַאֲוָה ולתפיסה בדיאגרמות ובמכשירי מדידה אחרים. מה שאין כן ענף הפעולה התרבותית; היא במהותה “מציאות מופשטת” בלשונו של ביאליק, שאין מידותיה קבועות ואין תוצאותיה ניתנות להתפס ולהסתכם תוך תחומי זמן, שבני אדם מסוגלים להקיף אותם בראית שנים מעטות או אפילו בראית שנים מעטות או אפילו בראית דור אחד. זאת היא עבודת הרוח, משא נפש למאור עינים ולהתעלות מוסרית של אדם ועם, אשר רק במרוצת שנים רבות מתחיל חותמה מבצבץ בדמות חייהם של כל ציבור וחברה.

כך דרכה של עבודה תרבותית בכלל. אך משנה קושי נוסף לה במציאות חיינו אנו ונוכח היעודים המיוחדים במינם, שהוצגנו לפניהם בארץ זו ושהוצג לפניהם במיוחד ציבור הפועלים. התהליך של קיבוץ גלויות, ההיתוך הרוחני של צבור, המורכב מיוצאי ארצות שונות ותרבויות שונות, המרת שבעים לשונות הגולה, שאנשים גדלו על ברכיהן, דבקו בהן במשך דורות רבים, אימצו אותן לעצמם כלשונות אם, בלשון העברית האחת, סיגולה של הלשון עצמה לצרכי תרבות חדשים – אלה הם בעיות ותפקידים, ששום פעולה תרבותית עממית אינה יודעת אותם.

יעקב זנדבנק היה אולי הראשון בתוכנו, שחרג ממסגרת השיגרה בגישתו לתפקיד שהוטל עליו. הוא נאבק עם הבעיות הללו היאבקות מרה, הוא נאבק עם ה“מה” וה“איך”, רצה לברר קודם כל לעצמו את מה אנו רוצים להשיג בעבודה זו ואיך אפשר להשיגו; הוא נאבק עם עצלות המחשבה ועצלות הלב בשטח זה, עם מציאות סוררת, שדחקה את השאלה הזאת לקרן זוית והפכה אותה לענין שמשלמים לו איזה מס קטן מפני הנימוס, אך בעצם אין מחשיבים אותו ביותר, ומכרים על פניו כל דבר גדול או קטון בשטח המעשי. במשך שנים ראה את עצמו כאחד, שהעמידו אותו על “משמרת נשכחה”. הוטל עליו לקיים את העבודה התרבותית מעוני, ללא אמצעים, ללא אטמוספירה רוחנית וללא עידוד צבורי. נסיונותיו מפעם לפעם להזיז את השאלה לתוך מעגל האור של חשיבותה האוביקטיוית, לא נשאו פרי רב. בתמורות העתים ובחליפות האַספֶקטים הכלכליים והמדיניים, שאנו נקלעים בתוכם, לא היינו פנויים מעולם לשאלה זו. תמיד היה משהו אשר הסיח את הדעת, אשר העלה על הפרק דברים, שנראו בעינינו חשובים יותר וראויים יותר לשימת לב. בימי משבר מחשבתנו רתוקה לשאלות השעה הכואבות והדוחקות, ובימי הרוחה הרי זאת זחיחות הדעת המופרזת, המונעת מאיתנו את האפשרות להעריך נכוחה את מקומה של שאלת חינוך העם והציבור בחשבון החיים והמעשה שלנו.

בסבלנות ובמסירות רבה עמד יעקב זנדבנק על “משמרת נכוחה” זו. בטוח באמתו, טיפח את הגחלת והפיח בה. לשלהבת גדולה לא הצליח להעלותה, אבל לאט לאט החלו להרגיש בחומה ובאורה. דברים שנראו בתחילה כאילו הם אובדים ללא הד, – הֵדם החל חוזר. גם בהסתדרות וגם בישוב בכלל החלה להוָצר אטמוספירה ציבורית מסביב לפעולה שהוא עמד בראשה. האדישות הלכה ונשברה. בהליכותיו התרבותיות ובדעתו הנקיה רכש לו זנדברק אמון יותר ויותר גדול ומצא מסילות גם ללבו של צבור הפועלים וגם לאנשים שהוא רכז מסביבו כשותפים בעבודה. הוא השכיל לחבב את הפעולה התרבותית ע“י כך, שנסך לתוכה הרבה מנטיות נפשו, מחיבתו למוזיקה, לאמנות מ”החדוה בדברים קטנים". במושבות הקים זנדבנק פינות אור וריכוז חברתי לצבור הפועלים זה, הנתון כל הימים באוירה של שממון נפשי ודכאון. החדר המסודר, המואר והמקושט בטעם צנוע, שימש לפועל, הנקלע תמיד בין חוסר עבודה לבין עבודה בלתי מספקת ובלתי משביעה, בית שבו נח קצת מקשיי רוחו, שבו יכול היה להפיג את עצבונו ואת רוגזו בקריאה, בשעשועים תרבותיים, בנשף, במוסיקה, בהרצאות וגם בלקח טוב, בשעורי לשון ולפעמים גם בשיעורי מדע. לפינות הרחוקות ביותר הגיע משהו מיפיפותן של הרוח, של האמנות, של הידיעה. בכלים מכלים שונים: מרצים, נשפים, חוגים, סימינריונים וכינוסים. הדינמיקה החלה לגדול והמצודה החלה להפָרש על פני שטחים רחבים של חיי ציבור הפועלים. אבל זה היה רק פרוזדור לאותו מפעל תרבותי רציני, שעליו חלם זנדבנק כל הימים, ומקוצר רוח וחוסר אמצעים לא הגיע לידי ביצוע אלא בהתחלות מצומצמות.

הוא נשא את נפשו להגיע לצורות יציבות יותר בעבודה התרבותית: חלם על “אוניברסיטה עממית”, על השכלה הניתנת לפועל ולאדם המבוגר בישוב, לא למקוטעין, אלא בשיעורים שלמים, על הכשרת שכבה נבחרת ומצוידת כהלכה של עוסקים בצרכי תרבות, או כלשונו, של “חלוצי התרבות העברית”. במועט הניתן לביצוע לא הסתפק מעולם; תמיד שאף להרחבה, לשכלול הצורה, להעלאת התוכן. הוא ניסה, ובמידה ידועה גם עלה הדבר בידו, לשתף בעבודה התרבותית בתוך ציבור הפועלים גם כמה מכוחות התרבות והמדע של האוניברסיטה העברית בירושלים. במאמרו על האוניברסיטה העברית, לרגל יובל העשור שלה, הוא תובע ממנה בכלל אורינטציה חינוכית-עממית-ישובית ושותפות אקטיבית בהתהוות חיינו הרוחניים בארץ. לא שדרש ממנה להתכחש לתפקידיה המדעיים, אלא ביקש להסב את תשומת לבה לתפקידים הדחופים של הדור הזה בארץ ישראל, “שהוא לא רק מדעי, אלא בעיקר רוחני. דורנו זקוק לאורינטציה רוחנית, לאור אשר יאיר את חיינו, ויחייב וילכד אותנו ויעצב אותנו לעם, לקהלה בעלת משמעת רוחנית פנימית, מרסנת ומקשרת”. לכן תבע ממנה, כי תחרוג מתוך המסגרת הנהוגה באוניברסיטאות אחרות, תחדור לתוך חיי הישוב, תיצור תאים, תאים על פני כל הארץ וביחוד בכפר, “תזרע גרעינים של עבודה תרבותית מעמיקה, יוצרת דעת קהל, מחייבת לביקורת ענינית, מחנכת, לוחמת באנרכיה ושואפת לאחריות לעבודתנו בארץ, כי זהו תפקידה ההיסטורי של האוניברסיטה ולא אחר”

בעית העליה, החדשה, הגדולה, שזרמה לארץ בשנים האחרונות בעיקר מאירופה המערבית, בעית קליטתם או הקלטתם התרבותית של פליטי מצוקה כלכלית ורוחנית אלה, אשר נעקרו מתוך הרגלי דורות ומתוך חיים תרבותיים זרים, שחשבו את עצמם מושרשים בהם ושוקטים על שמריהם – העסיקה מאוד את זנדבנק בתקופת חייו האחרונה. הבקורת שלנו כלפי העליה הזאת ביתה לעתים פזיזה ומופרזת. לא ירדנו לעומקה של בעיה זו, ולא נתנו לעצמנו דין וחשבון מנפתולי נפש והגוף, העוברים על אנשי העליה הזאת בדרך הסתגלותם למסיבת חיים חדשים, שנקלעו לתוכם, על פי רוב מאונס. זנדבנק ניגש לשאלה זו מתוך ידיעה ומתוך שיתוף נפשי עמוק וניסה לעזור גם בשטח ההסתדרותי וגם בשטח הצבורי הכללי. ה“סמינריון לעולי גרמניה ואוסטריה” שע"י התאחדות עולי גרמניה, אשר נפתח באיניציאטיבה של זנדבנק והתנהל על ידיו, היה אחד ממפעליו החשובים ביותר בשטח זה. הוא תלה בו תקוות רבות. לעתים ראה בו התחלה לאוניברסיטה העממית, שאליה נשא את נפשו.

ב

עבודתו הספרותית של זנדבנק בשדה התרבות וההשכלה, יותר משנועדה לשמש מטרה לעצמה, היא היתה, עבודת עזר, לכאורה, שבקשה למצוא נוסחאות בכתב למה שעלה במחשבתו תוך התעמקות בבעיה מורכבת ורבת פנים זו, בדומה לשרטוטי תכנית, שהאדריכל משרטט אותה למען תהיה לו לעזר במעשה הבנין; אבל כבר בשנה הראשונה לבואו ארצה ובנסיון הראשון שלו להעלות על הכתב משהו בשאלה הזאת, יש הנוסח היסודי בתפיסת התפקיד, כפי שהצטייר ברוחו של זנדבנק במאמרו “השכלה לגדולים”, שנדפס ב“הפועל הצעיר” בשנת תרפ"ו, הוא כותב: “אנחנו צריכים להביא לידי גילוי הוי חדש, וליצור חיי יום יום מחודשים, שהם נמצאים עכשיו על כף המאזנים בין חוסר צורה מצד אחד ופרזיאולוגיה מצד שני. לפנינו התעודה לברוא את צורת החברתיות החדשה, החל מהדברים קטני הערך עד הדברים כבדי המשקל ומרובי הערך.”

הדברים כאן הם רפויים עדיין בניבם וסתמיים מאוד בביטויים. במרוצת השנים נתעשרו במושגים, נתבהרו, קיבלו כוח כובד גדול יותר, ונתבלטו יותר על פני רקע המציאות. אבל כבר בנסיון הראשון הזה של הגדרה מקופל הרעיון העיקרי, אשר זנדבנק פיתח אותו אחרי כך חזור ופתח, ואשר שם אותו לקו ולמשקולת בתכניות עבודתו התרבותית. הוא גרס תרבות של חיים לאומיים, מעורה בסביבתה ההיסטורית, ששרשיה נעוצים בעבר, במקורות המפרים של העבר, ונופה נטוי כלפי עתיד אנושי וחברתי טוב יותר ויפה יותר. כאשר דיבר על “השכלה” לא נתכוון להשכלה פורמלית, לא ל“תורה לשמה”, לא “לפתוס ההכרה” של המאה התשע עשרה, אלא לטיפוח ערכין לאומיים ואנושיים ולהפרייתם, לחנוך האדם והציבר ולארחות חיים מהימנים, למתן אבוקה של אור בידיהם, אשר תאיר את נתיבם החדש במולדת. הוא היה בין המעטים אשר הכירו והרגישו, כי בעיות עיצוב חיינו, שאנו מרבים כל כך לדבר עליהן, בעיות היחסים הפנימיים בישוב ובצבור הפועלים, בעיות המזיגה והחיתוך של הפרודות השונות, אשר ב“קבוץ גלויות” זה, בעיות היכולת לחיות כעם, להתנסות כעם, לשאת באחריות כעם, להכריע כעם, – כל אלה הן בעיות של תרבות.

“החיים שלנו – הוא כתב באחד ממאמריו הראשונים – עקולים לדורות למטרה מסוימת, והמטרה היא לחנך את האדם, שרצון המולדת, הבריאה, העובדת, ימשול בה. זאת אומרת: הפרית ערכין דרך חידושיהם, להוריש את מה שאינו עובר בירושה אורגנית ולהכיר מה ניתן להעלאה ומה לעקירה”.

הוא דחף את הנסיון לזהות את תרבות צבור הפועלים עם “תעמולה”. בזו האחרונה ראה תחליף מַשלה, המחזיק את כף המאזנים של רוח ההמונים בתנודה מתמדת. התפתחות תנועת הפועלים בעולם בשנים האחרונות, התבוסות הגדולות שלה, חוסר יכולתה לעמוד בנסיון בשעות מבחן חמורות, מבליטות למדי את המשענת-קנה-רצוץ שבתרבות זו, שביסודה הונחה התעמולה בלבד. התעמולה – זאת היא כמות ולא איכות, זאת היא טכניקה, אך אין בה כוח יוצר ומיצב. מה שהיא כובשת אינו נכבש, מה שהיא קובעת אינו קבוע. היא בבחינת אילן ששרשיו מועטים ונופו מרובה, אשר כל רוח מצויה הופכת אותו. לא כן התרבות האמיתית, כפי שראה זנדבנק בעיני רוחו, זו שנהפכת לרכוש הנפש אצל היחיד והצבור, זו המיצבת ומאחדת גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה חברתית, זו היוצרת עמים ומעלה המונים למעשה אצילות, הופכת אותם לעדה, לצבור, מחדירה אותם באידיאה, עושה אותם למגשימי רעיון, לנושאי יצירת הרוח".

מבחינה זו הוא לא גרס גם תרבות מעמדית חד-צדדית. במאמרו “לקראת ועידת ההסתדרות השלישית”, בשנת תרפ"ז, הוא מתעכב בקצרה על פרובלימה זו ומנסה להוכיח, שאצלנו אין להציג את השאלה, כפי שמציגים אותם במקומות אחרים, “לשבור את הפריביליגיה של ההשכלה”, שהיתה לנחלת מעמד אחד בלבד, אלא “למצוא את התרופה לקרע הפנימי, שהתהוה בחיינו הרוחניים, מיום שתרבותנו הלאומית המקורית נפגשה עם הזרמים הרוחניים, ותוצאות הפגישה הזאת הן שליליות בשביל תרבותנו”. על התוצאות השליליות של פגישה זו חזר זנדבנק פעמים רבות במאמריו שפרסם במרוצת השנים. אולם הנימוק שנתן כאן לדחית התרבות המעמדית החד-צדדית – הוא כאילו פורמלי בלבד. לאמיתו של דבר (ובצורות שונות נתן ביטוי לכך בהמשך עבודתו הספרותית) היתה דחיה זו מבוססת אצלו על הכרה עמוקה יותר, על הכרה, שערכו התרבותי של כל “פרולטקולט” הוא מופרך מיסודו, באשר יש תרבות של אדם, של עם, ולא תרבות של מעמד, וכל תרבות אמתית היא ממילא תרבות של צדק, שויון וחופש, – היסודות הללו, שעליהם תומכת את יתדותיה תנועת השחרור הסוציאליסטית.

כשם שגרסו קדמונים “תורה-אור” כך גרס זנדבנק “תרבות-אור”. “אנו עומדים – כך הוא כותב בשנת תרפ”ז – בהתחלת מפעל ענקי. אנו רואים את התחלתו ולא את סופו. מהמפעל הזה צריך לצאת אור, אשר יאיר את הנתיבות של עמנו ויראה לו את הדרך, בה עליו ללכת. לתת לאור הגנוז את האפשרות להאיר – זהו התפקיד התרבותי שלנו. ואפשר למלאות את התפקיד הזה רק בדרך אטית ועקבית. לא ברעש אלא בעבודה מתמידה ושקטה, לא בתעמולה זולה, אלא בשיטתיות. לבנות תאים, תאים, לרכוש אנשים ועורר בהם הכרה תרבותית. העבודה הזאת קשה היא ושאלת האיך היא חשובה מאוד. אבל קודם כל צריכה לשלוט תפיסה נכונה של התפקידים והגדרתם".

כן, “בדרך אטית ועקבית. לא ברעש אלא בעבודה מתמידה ושקטה” – זאת היתה דרכו.

ג

תפקיד הדור, התפקיד ההיסטורי של התקופה – אלה ריחפו לפני עיני זנדבנק בכל מערכת חייו הרוחניים. כשדיבר בעניני תרבות, בעניני חנוך, בעניני הנוער או בבעיות חברתיות, היה זה המצפֵן אשר כוֹון את מחשבתו ואת הלך רוחו. השאיפה לנורמות חדשות באורחות החיים. להשליט מחדש את הסמכות הפנימית של הרוח ההומאנית ככוח קובע ומכריע בחיי האדם, עם וחברה – הועמדו בניגוד לאותה דמות נעוה וטראגית של התקופה הנוכחית, שבה המכאניות, התועלתניות והסמכות החיצונית ממלאות את כל חלל חייה. המוסר והאחריות המוסרית אשר לאנשי הרציונליזם הצרוף ובעלי הנוסח הדיאליקטי, שהיו בבחינת אבנים שמאסו בהם הבונים, הורמו אצל זנדבנק כראש פינה לכל אורינטציה תרבותית וחברתית. מצפון היחיד, האמונה בעולם-צדק-יבנה ובאדם הנולד לחירות ולשויון, והמסקנות המחייבות הנובעות מתוך אמונה זו – באלה בלבד ערובה נאמנה לכל חיי צבור וחברה מתוקנים. מכאן התיחשותו של זנדבנק על בעלי “הסוציאליזם שבאמונה”, קירבתו לגוסטב לנדואר, לתפיסת הסוציאליזם לא כתורה אלא כמצות המעשה, לא כמדע, אלא כמשא-נפש, כרצון, כהגשמה עצמית. הוא ראה את כל הטרגדיה של התקופה הנוכחית ב“ניהליזם המוסרי והרוחני” שהשתרר בה, בכפירה באידיאליזם, בהפקעת הרגש האנושי ובהשלטת האינטרסים האגואיסטים, היצרים, האלימות והטכניקה על פני כל. רק בראיה שטחית נראה הדבר שאפשר ל“גרש את האשמדאי ע”י בעל הזבוב“, שאפשר להניס מלאכי חבלה ע”י מלאכי חבלה אלה ע“י מלאכי חבלה דומים להם, כדי לשרת מטרה נעלה ביותר. אבל לעולם אין המטרה מושגת ע”י כך; היא מסתלפת ע"י המיתודה הדיאלקטית ומקבלת לבסוף אותה צורה נפסדת עצמה, שעליה הניפה את גרזינה. לפיכך מן ההכרח לשוב אל “המיתוס ההומאניסטי” כדי לחלץ את העולם מן המצוקה הגדולה שהוא שקע בה, ואל “המיתוס ההומאניסטי” אפשר לשוב רק בדרך של התחדשות רוחנית.

אצל זנדבנק קיבל “המיתוס ההומאניסטי” גם גוון דתי. הוא לא היה איש דתי במובן המקובל, לא העמיס על שכמו עול מצוות דתיות, אבל תפיסת העולם הבלתי-רציונליסטית מצד אחד והגעגועים אל מורשת-העבר הישראלית מצד שני, יצרו אצלו גם את הנהיה הנפשית אחרי האמונה במוחלט. אמונה זו נסכה אצילות מיוחדת בנפשו של זנדבנק, שמצאה את ביטויה גם בהליכות יחיד וגם בהליכות צבור, בצניעותו, ביחסיו הלבבים אל אנשים ובכובד האחריות, שבו מלא את התפקיד אשר הוטל עליו.

אוסף המאמרים ומסות של יעקב זנדבנק יוצא לאור בימים השחורים ביותר בקורות העולם. הברבריות חוגגת את נצחונה על פני מכתות התרבות האנושית. החזות הקשה שחזתה אותה קבוצה של אנשים המפוזרים בעולם, שעמהם נמנה גם יעקב זנדבנק, קמה ונהיתה בצורה איומה יותר מכפי שאפשר לשער. אלה שהזהירו חזור והזהר מפני סופה של התפתחות זו – קולם היה “קול קורא במדבר”. רוח העועים של האלהת המדינה והאוטוריטה החיצונית, שהשתלטה בעולם במקום הרוח ההומאנית, נהפכה לסופה איומה שעשתה את הצביליזציה על כל כיבושיה הנפלאים לקברם של נושאיה.

עתה אנו עומדים על עיי המפולת של חצי עולם ושל למעלה מחצי העולם היהודי, שהיה הקרבן הראשון של סופה זו. הוא היה מוכרח להיות הקרבן הראשון, באשר מכל עם אחר יכול היה העם היהודי להתקיים בתקופה של ברבריזציה מטורפת. בגלל מצבו המיוחד במינו משמש גורלו של העם היהודי מעין נס-הרוח לתרבות העולם מדורי דורות. בכל מקום ובכל זמן שגברה ידה של אותה ירושה רוחנית, שהעם היהודי נשא אותה בנדודיו הארוכים על פני נתיבות העולם, אפשר היה להן לתפוצות ישראל להתקיים באיזו מידה שהיא. אך כאשר “הניח משה את ידיו” גברה בכל מקום תרבות העמלקים, אשר הכתה את בית ישראל לרסיסים.

אין אנו יודעים כרגע אין ומתי יתנער העולם מחורבנו. אנו מאמינים, שיום זה לא יתמהמה לבוא. אך ברור לנו, שההיאבקות בין הברבריות לבין העולם של צדק ושל חופש לא תבוא לידי הכרעה אחרונה בשדה הדמים בלבד, אלא גם ואולי בעיקר, בשדה הרוח, ויהא לנו ספרו של זנדבנק שביב אור בימי אפלה ומצוקה אלה, ומורה דרך לקראת הבוקר החדש, אשר בעיני רוחנו אנו רואים אותו מפציע ועולה – מבין העבים הקודרים – לעמנו הדווי מאוד ולעמי העולם.

(מבוא לספרו של זנדבנק “בנתיבות תרבות”)