א    🔗

שוב עלה המות בחלוננו. נפרץ פרץ גדול. פתאום נלקח מתוכנו, שלא בעתו ולא בעתנו, אחד האישים המרכזיים והפעילים ביותר בתנועה, בישוב ובציונות; אחד הנושאים בעול, תוך התמדה ומסירות-נפש, של תפקידים רבים, ראשונים במעלה וכבדים באחריות.

הוא צמח ועלה מתוך האטמוספירה החלוצית המיוחדת במינה, שנוצרה ע"י אותה קבוצת צעירים קטנה ונפלאה מן המחזור הראשון של הגימנסיה העברית הראשונה “הרצליה”, אשר סמוך לרדתה מעל ספסל הלימודים התחלצה לאקטיביזם ציוני, דבקה בתנועת הפועלים העברית, בעליה השניה, ופתחה בהופעתה מקורות יניקה חדשים ורעננים לעליה הזאת מבפנים, בעצם הזמן שנועדו לה ימי עמידה והפסקת היניקה מבחוץ, בעטיה של מלחמת העולם הראשונה.

תנועת הפועלים העברית, שהיתה קטנה מאד בימים ההם אך מפותחה למדי בחושיה הציבוריים, חשה בצמיחתה של קבוצת צעירים זו מראשיתה. בשבילה היתה שאלת פרי-הביכורים של הגימנסיה “הרצליה”, נקודת-הכרעה בקביעת ערכו הציוני של אותו מוסד למודים אשר שמו הלך לפניו כאחד הכיבושים התרבותיים הנכבדים ביותר של התקופה. אליה הגיע הד התסיסה של הקבוצה הזאת, אשר בעודה בין כתלי בית-הספר התמרדה לפרוץ את קליפת השיגרה ולשנות ממטבע שטבעו למענו להיות “דור ראשון לגאולה” רק כנושא תעודה אינטלקטואלית עברית בלבד – וזה היה לה מקור תנחומין ותקוה רבה. בארון הספרים של אליהו, היה שמור עד הזמן האחרון (בזמן האחרון מסרוהו לארכיון הועה"פ של ההסתדרות) הכרך העבה של שש שנות “הפועל הצעיר” הראשונות, אשר מרכז הפועל הצעיר הגישו בשעתו כ“מנחת זכרון” לבוגרים הראשונים של הגימנסיה. בדף ההקדשה, שנדפס בשער הכרך הזה באותיות מוזהבות, נאמרו הדברים הבאים שעודם רעננים כנתינתם, והם שמשו ללא ספק דחיפה רוחנית נוספת להכרעת דרכה של אותה קבוצה, שמתוכה צמח אליהו:

“חברים! ליום קבלכם את תעודת הבגרות שלכם, ליום צאתכם אל החיים להיות פועלים ונפעלים בהם, הננו מגישים לכם את מנחתנו זו: ספר זכרון למה שהרו והגו, הרגישו וחיו מיטב הצעירים בא”י במשך ששת השנים – זמן מקביל לזמן שאותו בליתם אתם בתוך כתלי בית-הספר.

צעירים אלו מהצפון הקר באו אלינו, ידי מורים אוהבים ומסורים לא טפחום, שמש ארצנו החמה לא לטפתם, סביבה עברית לא גדלתם – בנים חורגים היו לטבע, לסביבה ולחיים, על שכמם רבץ סבל הגלות של עשרות דורות, בלבם קננו צער, עלבון ומרירות, ואת דרכם, הדרך לציון, כבשו להם בדי עמל ובמלחמה פנימית יוצאת מגדר הרגיל.

בעלעלכם בכרך זה תופיע לפניכם הפרובלימה היהודית בארץ-ישראל ובגולה בכל עוקצה, בו תמצאו אנחות על תקוות שנכזבו, התעוררו ושוב נכזבו, גרודים בפצעי האומה האנושית, שאיפות ומאווים שלא יכלו למצוא להם את בטויים השלם, געגועים עזים לחיים אנושיים בארץ אבות, קריאה בלתי פוסקת להגברת הרצון לעבודה, להעמקת ההכרה בצורך העבודה ולאמונה בהצלחתה.

רבים הם כאן השמות שעליהם נחרתו שמות במסגרות שחורות – שמות קדושים שהשלימו במותם את הבטוי הבלתי שלם של שאיפותינו ומאווינו בארץ. דפים אלה ישמיעו לאזניכם אנקת חללים, שנפלו בהגינם על כבוד עמם בארץ מולדתם, והשבעה לאלה שנשארו בחיים, שלא ירָתעו לאחור מכל מיני פגעים ומכל מיני יסורים גופניים ונפשיים, ובלבד לכבוש להם – לנו עמדה בארץ מולדתנו!

ובשעה שאתם, חברים, סוגרים את דלת בית-הספר מאחוריכם, מתיצבים על פרשת-דרכים ושואלים: אי הדרך בה נלך? הרינו באים אליכם עם הכרך הזה בידינו ואומרים לכם – הנה הדרך בה תלכו!

כל כוחותינו צריכים להיות נתונים לזה, שמספר בני עמנו יגדל בארץ – וכל מי שהציג פעם את רגליו על אדמת ארצנו, אסור לו לעזבה ולוא אף לזמן!

התאמצות יותר מגדר הרגיל דרושה לנו עתה בשביל לגאול את הקרקע ולהתבסס בעבודה – וכל מי שמוכשר למלאות איזה תפקיד בעבודה זו ולוא אף במקצת, אסור לו להפטר ממנו.

ואתם, חברים, שגדלתם בסביבה עברית וחונכתם ברוח עברי, מי כמוכם מחויב להרגיש ולהבין את כל זה! על הצעיר העברי בן תקופתנו מוטלת אחריות גדולה, אחריות בפני הדורות הבאים, והחלק היותר גדול מהאחריות הזאת מוטלת עליכם חניכי ארץ-ישראל. לפנינו שתי דרכים: או שנוי ערכין גמור בכל דרכי החיים שלנו – ותחיה לאומית, או הליכה בדרך הכבושה מקדמא דנא – ומות לאומי. אבותיכם הרוחניים, הבילו"יים ידעו באיזו דרך לבחור; חברכם העובדים והשומרים עתה במושבות יהודה והגליל ידעו אף הם במה לבחור, עתה הגיעה שעתכם גם אתם, ואנחנו קוראים אליכם ממעמקי נפשנו:

ובחרתם בדרך החיים!

ובחרתם בחיי עבודה על אדמת אבותינו!"

לא כולם שמעו לקריאה הזאת. לא כולם בחרו ב“דרך החיים והעבודה”. אך קבוצה קטנה, ואליהו בתוכה, ואולי בראשה, שמעה ובחרה. וכיצד שמעה! – במלוא הקשב הנפשי; וכיצד בחרה! בחירה שלמה ומוחלטת, תוך תנופה מהפכנית, בכל רמ"ח אבריה ושס,ה גידיה. היא קיימה וקבלה על עצמה את צו הימים ההם, שנהפך לתוכן-חיים ולתכנית-חיים לדור ולדורות הבאים.

היתה בה בקבוצה זו הרגשת שליחות לפני-כן והיא גדלה עם שליחותה ועם יעודה. היא הוותה את ראש-הגשר לתנועת הנוער החלוצית הארץ-ישראלית. ממנה אנשי-עבודה, ממנה מורים בהתישבות העובדת, ממנה ראשי מקצועות בחקלאות, ממנה מנהיגים, ממנה מדינאים בשורה הראשונה של תנועתנו, התנועה הציונית והישוב. ממנה הטיפוס האנושי החדש, אשר המסורת הטובה של העליה השניה והחינוך העברי הארץ-ישראלי נתמזגו בה לתכונה מיוחדת, נועזת ואינטלקטואלית, יוצרת ועומסת תפקידים חלוציים ללא הפסק וללא רתיעה.

מדגניה מתחילה דרכו העולה של אליהו. בעליה זו מהגימנסיה “הרצליה” בתל-אביב, היתה, במנטליות של הימים ההם בארץ, העפלה חלוצית גדולה יותר מאשר בעליה מן הערים והעירות שבאוקראינה ובגליציה. "הדור הראשון לגאולה, הרגיש את עצמו קרוא למאבק ראשון וחמור על דרכי גאולה ועל ערכי גאולה, הסוגים במכשולים עצומים והחבויים עדיין במאווי הנפש בלבד. עבודה והגנה, יצירה והגנת היצירה – אלה היו שני היסודות העיקריים במאבק זה בראשיתו, והם נשארו וישָארו היסודות העיקריים גם היום וגם מחר. בחלוציות העבודה לא היה אליהו אלא אחד הממשיכים, אבל בחלוציות ההגנה, לא בזו של “השומר”, שהיתה אמנם רבת עוז ותפארת אך היתה מוגבלת בתחומיה, אלא בזו העממית, הכללית, הישובית, בזו שאנו קוראים לה היום “יצירת כוח עברי” להגנת עצמנו ולבטחון מפעלנו – בזה הוא היה אחד המתחילים, וסוללי הדרך, אולי המתחיל וסולל הדרך. בזה הוא היה גם הממשיך והמתמיד, המרחיב והמעלה, המחשל והמפאר, המארגן ונושא-הדאגה העיקרית בכל פרשת פעילותו הציבורית.

אך לא בזה בלבד. לא היה עניין ציוני וישובי, שאליהו לא לקח בו חלק פעיל. בשלבים הראשונים של פעולתו ראינו אותו יוקד בגבורה, באהבת-ציון, באהבת ישראל, ברצון התקומה העברית. הוא היה הראשון במתנדבים לכל התנדבות; הראשון למסתכנים בכל סכנה; הראשון למעפילים בכל העפלה. עוז-רוחו, שכלו הבהיר, אחריותו, שיקול דעתו ועצתו הנבונה, עשו את נוכחותו הכרחית בכל מקום שצריך היה להניף משא כבד, אם בשטח המדיני ואם בשטח הארגוני והחברתי. לפעמים היינו צוחקים בינינו למשפט-הדימוי הזה שהעלינו אותו לעתים קרובות: “נחכה עד שיבוא אליהו!”. אך לא היתה זאת מליצה גרידא. בצר לנו (ומתי לא צר לנו?) היינו מחכים לא פעם שיבוא אליהו גולומב. הוא היה המפתח להתרת בעיות מסובכות, פנימיות וחיצוניות. בדעתו ובעצתו ניתנה תרומה אינטלקטואלית חשובה מאד לקביעת דיאגנוזה ופרוגנזות, להגדרת מצבים שונים ולנתוחם.

הפשטות היתה מתכונת רוחו היסודית. דבריו היו גלויים. תמיד קרא את הילד בשמו הנכון; לא הסתתר מעולם מאחורי המליצה ולא הוציא את הפתוס שלו לבטלה. היה אצלו יושר-לב בלתי שכיח ביחסיו עם אנשים, לפיכך שמעו לו ונתנו אמון בו רחוקים כקרובים, לפיכך סמכו עליו ונוכחותו הנחילה מדה רבה של בטחון בשעת צרה ומבוכה.

כפשטות הליכותיו ופשטות דיבורו, היתה גם פשטות כתיבתו. בשנים הראשונות לקיומה של מפלגת פועלי א"י היינו שותפים בעריכתו של “הפועל הצעיר”. בלי להזניח את התפקידים המרכזיים האחרים, השקיע שעות מרובות של עמל בתפקיד שהוא עצמו בולע את יום העבודה המלא של האדם. באותם הימים עבדתי אתו תוך מגע קרוב ביותר. הוא היה איש של עבודה-חברית. לא זכור לי מקרה של חלוקי דעות בינינו. במדה שהיה תקיף בדעתו היה נאמן בעצמו ונעים בהליכותיו.

*

והנה כבה הנר אשר בער בלהבה גדולה משני הקצוות. לא היה דמיון בתוכנו לאינטנסיביות של חייו ופעילותו. דומה שאת כל הדרך הזאת, מאז ירד מספסל הלימודים עד יום מותו, עבר בנשימה אחת. תמיד היה מבולע ללא שארית בשליחותו ובדאגת שליחותו, יום ולילה, לילה ויום. ספק אם שהה פעם יממה תמימה בין כתלי ביתו הפרטי. תמיד בדרכים. בין תל-אביב לירושלים ועל פני כל א"י, ואף על פני שבילי עולם. תמיד נע, כאלו רצה לסמל באישיותו את תכונתה הדינמית של תקופתנו. פניו ומצחו היו חרושים זה מזמן רב תלמי-דאגה רבים ועמוקים. הדאגה – שום איש מתוכנו לא נשא אותה כמו אליהו. דאגה תוך אחריות רבה, שאין בה מקום “ישיחנה”, שהאדם מצווה להיאבק עמה ביחידות או כמעט ביחידות.

עתה הוא נח – מנוחה עולמית. את הירושה הרוחנית והמעשית שהנחיל לנו, את הדאגה הקדושה – הלואי שנדע לשאתה במסירות ובאמונה כפי שנשאה אליהו.

ב    🔗

עברה שנה לאחר מותו של אליהו גולומב, ולא היתה תקופה במאבקנו הציוני בארץ (והלא אנו נתונים במאבק מתמיד וממושך מאד) שיכולנו להרגיש באבדה שאבדה לנו, כמו שאנו מרגישים בתקופה הזאת. אלו היה חי אתנו עתה, אפשר שהיתה מאירה לנו התבונה במידה גדולה יותר, והיינו מוצאים את דרכנו ביתר קלות בתוך הסבכים החמורים שאנו נתונים בהם. כי הוא היה איש התבונה והאחריות. בהיותו אקטיביסט כל הימים, פעיל ומנהיג במערכת ההגנה העברית, אמיץ-לב, ראשון לכל שליחות שיש עמה סכנה ומסירות-נפש – לא היה כמוהו לזהירות ושיקול דעת פוליטית, הוא היה הדואג תמיד שאותו הקו הדק המבדיל בין אקטיביזם חלוצי לצרכי הגנתה והתגוננותה של האומה הנבנית בארץ, לבין הרפתקה מזיקה של פורקי משמעת לאומית לא יטושטש. נגד ההרפתקה יצא חוצץ מנעוריו. בעוררו את המריבה נגד הסתגרותו של ה“שומר” בשעתו ובתביעותיו להעמיד את ענין ההגנה תחת בקורת צבורית, היה הרצון להרחיק את הסכנה של הרפתקה האורבת לכל כיתתיות מסתגרת שאין עליה בקורת. במידה שדאג להרחבת הדרך, חרד מאד מפני השתבשותו. במדה שהיה כולו איניציאטיבה, כולו העזה, שופעת כוחות דוחפים ומניעים, היתה רגלו נתונה תמיד על דוְשָת-המעצורים, כדי להפסיק את המרוצה בשעה שהיתה עלולה להוציא אותנו משיווי-המשקל ולטלטל אותנו לאבדון.

הוא היה אמיץ-לב לא רק בהתיצבו נגד אויבים מבחוץ, אלא גם בהתיצבו נגד חברים מבפנים. השכל הישר היה בשבילו האבטוריטה העליונה. עליו אפשר היה להמשיל את הפתגם הידוע: “אהב את אריסטו, אהב את אפלטון – אבל את האמת יותר מכולם”. הוא לא חלק כבוד לרב, בשעה שהיה חדור הכרה כי הוא טועה בהתוית הדרך. הוא לא קיבל דברים מפיו של בר-סמכא הגדול ביותר, טרם בחן אותם בדעתו השקולה. רק את דעת הציבור קיבל, גם בשעה שהיה בניגוד לדעתו, לאחר שנאבק עמו קשה. הוא היה עצמאי במחשבתו ודימוקרטי בהליכותיו הצבוריות, אך תמיד היה מנסה בפרוז’יקטור של שכלו הבהיר להפיץ אור על כל שאלה שעמדה לדיון ולמצות עד תומה את מסקנותיה של כל החלטה שעמדה להתקבל.

הכוח היהודי בארץ שאליהו היה מיוצריו וממטפחיו הנאמנים, הוא אולי אחד הנכסים החשובים ביותר שקמו לישראל, מאחרי הפולמוס האחרון עם לגיונות רומי כובשי מולדתנו. אין זה רק כוח מבחינה פיסית, הנותן לנו אפשרות של התגוננות ועמידה בשער לפני כל פורע ומתנקש בחיינו וברכושנו, אלא זהו כוח מבחינה רוחנית, המעצב דמות של דור ישראלי, המשוחרר מאותו רגש של שפל-רוח בו נסחבו דורות ישראל אל מוקדי עולם השונים וששה מיליונים מהם למוקד הגדול ביותר שערכו לנו שונאינו בשנים האחרונות. היהודי הצעיר החדש אינו מכווץ שוב את כתפיו תוך פחד מפני שקץ קטן או גדול ואינו בא במחבואים בשעת צרה. הוא ניצב בראש מורם ובחזה מגולה נוכח כל סכנה, לעתים בלי כל נשק אחר מלבד הנשק הרוחני של הכרה עצמית והכרת זכותו לחיות כיהודי עצמאי במולדתו. היהודי הצעיר הזה מכפר על העלבון הממושך של שבעים דורות ומבשר צמיחה של חוטר רענן מגזע העתיק הזה, אשר עמד בכל סופות העתים ובקליפתו המרופטת חרותים עקבות של כל הרעמים והברקים שניתכו עליו.

עם כל שפע הברכה הצפון בדור עזוז זה, אורבת תמיד הסכנה מפני השתבשות הדרך, מפני חוסר איזון שבין האימוציונליות לבין התבונה ושיקול הדעת. וככל שאנו נותנים דעתנו על שאלה זו, אנו חסרים שוב את אליהו שהיה ממדריכיו ומכונני צעדיו.

(הפוה״צ, תש״ה, שנת ה-38, גליון 34–35, כרך ט״ז)