מוצאו של יצחק בן־דור מיהדות ליטא רוויית מסורת לאומית והתעוררות ציונית. נולד ב־19 במאי 1893 בשאד (סאדה) במחוז טאלז' לאביו אברהם־אליעזר ולאמו פייגה־רבקה ניימן. למד בחדר ואחר כך בישיבת טאַלז'. עוד לפני היותו לבר־מצוה פירסם רשימות ב“הזמן” של ב“צ כ”ץ והיה ממייסדי אגודה ציונית “קדימה” שחבריה בחורי הישיבה. עבד בהוראה ולמד מלאכת הצילום.

משהחליט לעלות לארץ, יצא לגרמניה, נתעכב זמן מה בה ובאנגליה וצרפת. לארץ־ישראל הגיע בנובמבר 1913 ומיד יצא לעבודה בחקלאות בחולדה וברחובות ובמקומות שונים אחרים. בתל־אביב עבד בסלילת כבישים.

במלחמת העולם הראשונה התנדב לגדוד העברי הראשון ושירת בחיל הרגלים בארץ־ישראל ובמצרים והועלה לדרגת קורפורל. בהיותו בגדוד השתתף, ברשימות ב“קונטרס” וב“צייט” בלונדון. ב־1921 עבר לירושלים שאותה נשא בלבו כל הימים ופתח בה צלמניה. היה פעיל בחיי הציבור וההגנה וב־2 בנובמבר 1921 היה עם קבוצת המגינים בשער השלשלת שבעיר העתיקה. משם עבר לתל־אביב ועבד בגננות. בבנין ובמדידה.

עם ההכנות לייסוד עתון פועלי ארץ־ישראל הוזמן על ידי ב. כצנלסון להצטרף למערכת “דבר” והוא השתתף בו מגליונו הראשון באחד ביוני 1925 ­– ועד גליון יום קבורתו (“שיחות ירושלים”). תחילת עבודתו במערכת כּריפורטר ועם פתיחת המדור הכלכלי נמסרה לו עריכתו. בעבודתו העתונאית גילה לא רק זריזות שלא ידעה ליאות, אלא גם חיבה עמוקה לכל פעולה ומעשה, לכל מוסד ומפעל, שראה בהם התגלמות החזון הציוני וביקש לשתף עצמו בהקמתם ובשגשוגם.

כשם שלא ידע רסן וכבלים במלחמתו נגד תופעות מזיקות ­– עדיין זכורה מלחמתו הנמרצת בספסרות בקרקעות והיא אינה אלא אחת מפרשות מלחמותיו הציוניות־עתונאיות לביעור הנגעים מחיי הישוב ­– כן לא היה שיעור לשמחתו לכל מעשה יצירה. מועטים בארץ מפעלים כלכליים שקמו עד אמצעיתה של מלחמת העולם השניה שבן־דור לא היה מלוויהם הנאמן משעה שעלו ברעיון יוזמיהם. ולא מועטים המפעלים שהוא היה יוזמם ומדריכם, תומך בהקמתם ומסייע לפיתוחם ­– לא רק בעטו שהיה קודש למפעל הציוני אלא גם בעצה ובהמלצה, בכל מפעל נוסף ראה נדבך נוסף בבנין הבית הלאומי.

מזגו החם ומסירותו לכל ענין ציבורי דחפו אותו לפעילות רבת־גוונים, ודעתו היתה נשמעת ברצון ובהערכה.

על אף גילו הקשיש ­– מלאו לו אז 49 שנים ­– ולמרות חולשתו הגופנית, החליט בקיץ 1942 להתגייס למלחמה בצורר ישראל. בעקשנותו התגבר על כל המכשולים ששמו לפניו הועדות הרפואיות והצליח להתקבל לפלוגת ההובלה. שירת בה 3 חדשים כטוראי בארץ־ישראל ובמצרים, בלוב ובאיטליה. חלה וידידיו ביקשו לשחררו, אולם הוא עמד בשלו והמשיך בעול התפקיד שעלה בעיניו לאין שיעור משעה שהגיע לרומא ונרתם לא רק לעבודה במערכת העתון “החייל”, אלא גם בפעולה רבת ענפים למען שארית הפליטה שהתרכזה באיטליה המשוחררת. יצחק בן־דור היה אחד העושים והמעשים. מהאנשים המרכזיים שהעמידו החיילים העבריים ב“מרכז הגולה” ברומא ובהסתדרות הציונית באיטליה שחידשה את חיי התנועה ליהודי איטליה ולרבבות הפליטים שהתכנסו שם בדרכם לארץ־ישראל. להט נפשו לא נתמצה בפעולת הארגון וביזמה התרבותית. בקלחת הענינים הציבוריים ובקדחת הדאגה לשארית הפליטה, להצלתה ולהעלתה, מצא גם פנאי לחבר מלון עברי־איטלקי ומורה דרך עברי ברומא ששירת את החיילים העבריים.

לאחר שחרורו מן הצבא חזר לעבודת המערכת והופקד על משמרת ירושלים כמנהל סניף המערכת בעיר שאליה נשא את נפשו ובה מצא מותו.

יש קונה עולמו בשעה אחת ויש מסיח את כל עצמו עד לדם־תמציתו ותעלומת־הגיונו בפרק אחד, במגילה עפה אחת. יש כותב מאמר של יום והנה הוא נושא דבר לדור, מינשר לדור. יצחק בן־דור פרסם בעתון היום בגליון שבט תש“ח פרשיה קצרה מענין היום בשם “לאבות ואמהות בישראל”, והיא צוואה לכל האבות והאמהות בישראל מדור אל דור. מוצא אתה באגרת זו חוסן האמונה ותום הרגש, השתפכות הנפש עד יסודה בה ומיצוי חשבון היחיד בישראל וכלל ישראל, כל להב הקדושה, שציינו את אגרות הפרידה והוידוי של יהודים בני עליה מאז ומעולם, טהורי הדיעה ושלומי הנפש. איגרת זו נכתבה מלכתחילה כפרק של עידוד ונחמה לאבות ואמהות מישראל, אשר שכּלו כמוהו בשנות מלחמת העצמאות את בניהם, ובתוכם גורי האריות פרחי הפלמ”ח, שהערו את נפשם למות על קידוש המולדת, אף בנו חיים, צעיר יקר־הסגולות וברוך־הכשרון אמיץ בלוחמים, נמנה עמהם, אך קצו של הכותב לא נתמהמה לבוא, ואף הוא ניתן לו מכדור האויב ונתקבל, דומה, מתוך תשוקה טמירה לחרף גם כן כבנו את נפשו על קידוש הקוממיות ­– שכן לא די שלא ברח מן הסכנה היה תוקע עצמו לכל מקום של סכנה להיות קרוב אל החללים הנופלים על מזבח המולדת ­– זרע אור רוממות הקרבן והוידוי האחרון על כל טורי הכתב והמכתב הזה. אין פרשן טוב מן הקרבן. לפיכך ראוי מכתב זה לשמש פירוש ממצה לכל הגיגי לבם של טובי הישוב בישראל שהשתתפו בין בגופם ובין בחזונם במאבק־דמים זה בשנות תש“ז־תש”ח, שבו קמה מדינת ישראל ותהי לנס בגויים. כל אשר הרו והגו לבבות שותתי־דם למראה התגשמות חזון הקדומים של ישראל לא לפי היעודים הנבואיים של לאחרית הימים, לא ב“וכתתו חרבותם לאתים”, כי אם בדם ואש ותמרות עשן, כל החרדה והדאגה לטוהר משאת נפשנו, כל האימה מפני גאולת ישראל הרוחצת את פעמיה בדם, כל הדעת של אין ברירה, של גזירה שיש עמה פיקוח נפש של כל הדורות, אף תום אמנותנו כי הזוועה הזאת לא היתה אלא הוראת שעה מטוב גורלנו וכי דור הבנים לעתיד לא יהיה חס ושלום חמוץ בגדים, כי ”הצפרניים שבהן ירטשו נוקמים עברים צעירים את גופי המרצחים תותבות הן" ­– נתפרשו כאן בביטוי כולל וממצה¹, במיעוט המחזיק את המרובה, בשפה שיש בה הוד ללא רוממות, שׂגב ללא מליצה, תיאור מדויק של נוף־הנשמות, ללא כל שפת יתר וללא להטי לשון. והרי זה הספד על כלל הנפשות הצעירות שמסרו נפשם על הנותרים לחיים ושבמותם ציוו להם את החיים, הספד ללא ארשת־פנים של אֵבל וללא מחלצות חגיגיות של ביטוי. הספד שהוא שיחה יומיומית כמעט, האוצר בתוכו חיוניות של הצהרה תקיפה שהזמן גרמו ­– כלום יש דרגה למעלה הימנו? הספד כזה כל דבור שלו, וכל הגיון שלו מעשה רב, כללותו כתב־אמנה, אות־ברית־קודש בין מי שנעשה שלא מדעת מטעם הגורל שליח הציבור בזמן ההוא, לדורות הבאים. הפרק “לאבות ולאמהות בישראל” הוא דף לספר הצוואות החדש, שנפתח על ידי אנשי העליה בישראל הבונים והמגשימים.

יצחק בן־דור לא היה אחד חדש שיצא להסיח עצמו לפומביות, אלמוני שעלה באופן חד פעמי על הבמה הציבורית, אנוס לדיבור על ידי עקדת בנו, לשווע ברבים את מכאובו. הוא היה כל ימיו שרוי במחיצתם של במת הציבור, עתונאי לפי משלח ידו, פרשן המעשים הישוביים ­– ­– אבל צא וראה, אפילו מי שעוסק תמיד בחיי־שעה, עדין אינו בא לכלל דיבור אמיתי, היינו דיבור שיש לו השפעה לאמתה, כמוה כפעולה, אלא אם כן יגיע לשעה שהיא שלו. ויש שאין אדם מגיע לשעתו, אלא שעתו מגיעה אליו, מתרגשת ובאה עליו, באה כרעם, באה כחתף, באה ולא רק ניחתת עליו, כי אם יורדת לתוכו, עושה הפיכה בכל מערכי־רוחו, נותנת בו כביכול נשמה חדשה, בוראה לו שפה חדשה, הוא מתחיל לדבר בשפתו שלו, וזו פועלת כרעם, כבשורה, כ…צוואה אחריו. ברית כרותה ללשון, היוצאת מן הלב, לעשות את שליחותה. אפילו ערלי אוזן מבחינים בטיבה של זו, שהיא כולה אש עצורה בעצמות ולא אש להבה הפורצת ומעלה תמרות עשן לעוור עינים; כולה שפה זכה. אין היא כלל חגיגית, אדרבה, יש בה הרבה מן האושר והפשטות של החול והחולין. אין בה לא תביעה נמרצת, לא התלהבות יתרה, לא הדגשה מרובה, לא שום דגש חזק והצגת עצמו. תוכה ענווה וברה צניעות. בפרק “לאבות ואמהות בישראל” אין כל רמיזה לפרט קטן אחד שהונח ביסודו, והוא קרבן הבן. המכאוב האישי חס מלהזכיר אין כל אישי, חסל סדר האני. כאן הכל לשון אנחנו ובמנין רבים: אבות ואמהות, רבים שתו. שכחת אני זו כבר מצאה לה דוגמה בכמה מאנשי מעלה בני כל הדורות, בישראל ובעמים, שמספרים עליהם, שכשבאו אליהם מנחמיהם לנחם באבלהם, התחילו הם לנחם את מנחמיהם, זו היא מידה של קדושה. הפרט מתמזג בתוך הכלל וכל מעשי היחיד ומקריו, כל יסוריו ומכאוביו, אף שכולו, מסתבר לו כשליחות לגבי הציבור. אין מגיעים למידה זו אלא אם כן משיגים סוד האחד הגדול, המבריח את כל החיים והמחבר את כל הנשמות לנשמת כל חי. הרי זו מהותה של האמונה, משמעה כוח, שעל ידי שהיא מגעת את הפרט אל המעינות ומצמידתו אל האחד העליון, מקור החיים, היא מגבירה את כוחו ומוסכת לתוכו גבורה לעמוד ללא חת בכל המוראות ולקבל באהבה כל המקרים והמעשים, הפועלים להאדרת כוח החיים אף במחיר אבדות וכשלונות פרטיים. אדם בבחינת אנחנו מוגן ומחוסן יותר מן האני. אדם בבחינת אנחנו יש והוא מתעלה להיות פה לגאון החיים ולמעוזם. ממילא כל דיבור שלו מצווח את החיים.

בכ“ז טבת תש”ח נכתב הפרק רב הכוח “לאבות ואמהות בישראל”, ובב' סיון אותה שנה נפל האב יצחק בן־דור בירושלים עיר הקודש אחרי בנו. בעצם הקרבות היה האב השכול משוטט בכל מקומות הסכנה להיות בגוף ונפש עם משיבי המלחמה שערה.

בספרו ניתנים מתוך עזבונו “מכתבים לבנו חיים” ­– שכל אחד מהם זכאי להתנוסס באוסף נבחר של אגרות “אבות לבנים”.

תש"י

*

שנים רבות, רבות, ידענוהו. “מצעירי הצאן”, כביכול ­– כלומר מאחרוני אנשי העליה השניה. תחילה ­– פגישות בציבור; באסיפות, בכינוסים, בועידות. לוהט, נלהב, קנאי, ועם זאת ­– נועז, עצמאי, “בלתי מפלגתי”, “חסיד” ו“מתנגד” במזיגה משונה למדי. מסור ונאמן ודבק באישים נערצים, אך מסוגל לחיוך ולהסתכלות אפיקורסית־בקורתית חברית.

ואחר כך באו שנים רבות של עבודה, ביחד, משמעו כפשוטו: יחד כמעט כל היום וכמעט כל הלילה. וכי ידע בן־דור שעות־עבודה מה הן? כל שעות היום שהיו ברשותו היה שקוע בעבודה; ואילו בשעות הערב והלילה ­– אך אז היה “מתלקח” לעבודה! “לפי התכנית” או שלא לפיה, לפי התפקיד או שלא לפי התפקיד ­– הוא היה “עובד לילה” לתיאבון. ואחרי ככלות כל העבודה ­– היה מופיע לפתע שוב במערכת או בדפוס, בשעה מאוחרת מאד, וכולו אומר כובד־ראש וסיפוק־נפש ומרץ שופע והוא כמבשר בשורה: “אתן לך איזה ידיעות”… דבר שמע ברחוב, או דבר למד מתוך דבר, או דו"ח או “קומוניקט” נזדמן לידו והוא דלה מתוכו כמה שורות, שקרמו, בחושו ובכשרונו, עור ובשר, ודם־חיים נתמלאו, ונעשו ידיעה רוטטת ומעניינת. ההוא ישהה דבר עד מחר? ההוא יתעצל לשוב אי משם למערכת? “והרי זה דבר חשוב מאוד!” ­– הכל חשוב מאוד בעיניו. אין בכלל דבר קל בעיניו. עתון רשמי הגיע ­– הריהו יושב וחופן מלא פנקסו ידיעות, ידיעות, קטעים, צירופים ­– מנוסחים, ברורים, ערוכים, מוכתרים בכותרות: קח ומסור ישר לדפוס; אפשר לסמוך עליו, על כתיבתו ועל ניסוחו.

בן־דור מתרגם בלילה טלגרמות בשביל העתון, השעה מאוחרת מאוד, העתון הולך ונסגר. אין “כוח־קליטה” עוד. ובן־דור מתרגם ומגיש. לגבי דידו אין שעון, אין עייפות, אין תחומי עמוד: “חובתי לתרגם ולהגיש לך מה שאני מוצא מעניין וחשוב. אתה עשה כחובתך ותפקידך, אתה ­– ברור, מחוק, זרוק. אין זה מעניני. עניני ­– לא להניח דבר שיש בו ענין”. ואתה רוגז ורוטן ­– ומכבד אותו.

בן־דור מביא דין־וחשבון מאסיפה, מכינוס ישובי, ממשפּט, מהפגנת־יריבים. והוא עושה עצמו סניגור ליריבו של העתון, של הציבור שהעתון משמש אותו ­– הוא “מבין” את המתנגד, הוא מאמין לו הרבה, הוא מגן עליו. ואתה רוגז ורוטן: מה אתה סח? מה אתה עושה? היתכן?… ברור שהוא מפריז לעתים, שהוא “נחדר” ע“י טענות המתנגדים ­– אבל אתה מכבד אותו. הוא מעבר לכל חשד. הוא ישר מכל ישר. הוא “אובייקטיבי”. אינו נושא פנים, אינו מעוות דין, אינו מעקם פסוק חלילה. לא איש בן־דור ל”מפלגתיות" סלפנית, חלילה. ולא יתן לרגשותיו הוא, לחושיו הוא שיסמאו עיניו. אדרבא, הוא מותח תמיד את ישרנותו עד קצה הגבול ­– מחשש שמא ייתפס לסובייקטיביות, לפנייה צרה, כתתית, מפלגתית, או מעמדית (על פנייה אישית הן לא יעיז להרהר, להעלות על הדעת!).

*

ומי לא כיבד אותו?

מכל הצדדים. ­– הנה בא מר יצחק רוקח, מראשי הפרדסנים, ואומר דברים היוצאים מן הלב בשבחו. והנה ­– חמדה בן־יהודה: “הוא היה נעלה, ובידו אשר הושיט לעזרה ­– האמנתי ובטחון זה לא הכזיב. והוא עוד יחסר לי במלחמתי אני, שטרם נגמרה, מלחמת השלמת המלון”.

ואריה ליפשיץ, מאנשי ירושלים, כותב: “חייו נתמזגו בחיי ירושלים ללא כל חציצה. מהלך היה בתוך העם, פוקד נציגיו, רואה למוסדותיו, יוצא אתו בהופעותיו הציבוריות הססגוניות בימי חג ומועד, לוקח חבל בהתרכזותו בעבודה הקשה על קיומו בכל ימות החול, נלחם אתו לגידולה ולהרחבתה של ירושלים. אם יש חרדים לירושלים, הוא היה מן היסודיים שבהם. שמחה אחת, גדולה מכל השמחות, נתרוננה בו: שמחת העבודה של היחיד וחדוות היצירה של הכלל ­– כי אתה ואני והוא, כולנו נותנים עצמנו לבנין בית חיינו בירושלים. לא היה אלא מזיגה מופלאה בשילוב ערכי הרוח של האבות עם תכונות־הנפש ומעשי־הידים הברוכים של הבנים”.

וא. ח. אלחנני: “דומה שהתהלך כל ימיו שכור עבודה, זה היה משוש חייו ושורש נשמתו. ­– היה תמה שאנשים פורשים מוקדם לבתיהם וישנים “כשאפשר לעשות משהו”. מעולם לא שמעתי מפיו: “עייף אנוכי”. בשבתו בעבודה היה כמשרת בקודש. בעניני עבודה היה תמיד קשה כחלמיש; בענינים שבין אדם לחברו היה רך כקנה”.

ושוב בא אלמוני ומספר: שאלתיו שמא יש בידו להשיג עבודה כלשהי למעני. אמר לי בלחש, כמגלה רז עצום: “שמע נא, חביבי; למה לך לחפש עבודה? קום ויצור עבודה למענך. חשוב, המצא ענין חדש, הקם דבר־מה מיוחד ועסוק בו”. ומה אתם סבורים: יגעתי והמצאתי והתעסקתי בזה זמן ידוע.

ועתונאית אחרת מעידה: “בפשטות הושיט עזרה לחבר, לעתונאי, לאח במקצוע. מעולם לא היתה עינו צרה בהצלחת הזולת”. “בעל מלאכה זעיר, שנאבק על קיום “העסק” שלו, גילה את לבו לעורך המדור “כלכלה ומשק” ב”דבר“, וקיבל ממנו, מהעתונאי בן־דור, את ההלוואה שנדרשה לו לחיזוק העסק”.

*

ועוד מרובים הדברים ­– על בן־דור הרפורטר המחונן, הרגיש, טוב הטעם ואמן־הביטוי; האיש המתאכזר על עצמו ­– ומלא הבנה ונכונות־לעזרה לזולתו; הלוחם האמיץ בכל נגע ציבורי וישובי ­– העומד בשער נגד הספסרות בקרקע, נגד הרמאות בשטרי־גורל, נגד הזנחת דלת־העם בשכונות העוני ועוד ועוד; בן־דור העושה לארגון העתונאים; בן־דור המתגייס והמגוייס תמיד; איש הגדוד במלחמת העולם הראשונה, ואיש הבריגאדה במלחמת העולם השניה. והאב השכּול במלחמת ישראל, שבגבורת־נפש נעלה שוחח בציבור לא על אסונו הפרטי ­– לא הספיד את בנו ­– אלא שפך את מרי־שיחו על מר גורלנו, שזה הנוער שלנו אשר חינכנוהו לשלום, ליצירה, לאהבה, נאלץ להגיע למצב של שואפי־נקם, של נלהבים לקרב, להרס, לשנאה. ואמונתו־נחמתו היתה כי ימים יבואו וצפרני־טרף אלה, צפרנים־תותבות בידי בנינו, תנשורנה ­– והדור, אשר טיפּחנו לא למולך, ישוב להיות אשר נועד להיות.

אף הוא כולו לשלום היה, לבנין, ליצירה, לאהבה לוהטת לאדם ולפעלו ­– ומידי זורעי ההרס והמוות כרע נפל.

ב' סיון תש"ט ­– שנה לנופלו

א

רבדים ­– כך שם־הספר, שבו נלקט מבחר־רשימותיו ואגרותיו של יצחק בן־דור ובו ניסיתי, במבואי־דברים, לומר מה בענינו ועתה אנסה לומר מה בלשונו. וכפתח־אמירה תהא ההערה, כי דרך־לשונו מבקשת למזג שני יסודות שהם כיריבים ­– מהירוּת־ההגבה וניפּוי־הביטוי ­– והיא מזיגה שעלתה יפה, והעיון מראה, עד כמה ידע הכותב, בתוך המתיחות של שני היסודות האלה ומתוכה, לטפּח שימושי־לשון, בין על צד ההרחבה ובין על צד החידוש. והרי לקט דוגמאות מספרו, העשוי להאיר את דרכו לבחינותיה.

ראשונה נפתח בדרך־שימושו בצורה מובהקה של לשוננו, שהיא אֵם להרחבתה, היא צורת־הסמיכות. הרי, למשל, חילופו של חדר־האוכל בקיבוץ בכינוי מתאים יותר: אולם־הסעודות; או חילופם של יחסי־כבוד, שהיא הגדרה שנשתחקה מרוב שימוש, בהגדרה חגיגית יותר: יחסי־יקר בין אסיר לאסיר; והרי מונחים מצוינים לעתונאים ועסקנים שדרכם להזיק: שועלי־העט ועורבי־הציבור, וכן מונח מקורי לתהלוכה שיש בה סוגי אדם שונים ביותר: תהלוכת־שעטנז. יפה הוא גם השימוש על פי ביטוי עברי נודע כגון: בחור־המעלה, שהיא על משקל אדם־המעלה, לפי לשון הכתוב: תור אדם המעלה (דברי הימים א', י“ז, י”ז). גם השימוש על פי ביטוי כללי בליווּי ביטוי שנשתגו¹ בלשוננו, כגון: יער אדם עבות, שדרך צירופו מורכב: עץ עבות­– יער עבות­– יער־אדם ­– יער אדם עבות. וכן ראוי להעיר על סמיכות נאה של שם־תואר ושם־עצם כגון: זכּאי־חיים, ואף על סמיכות המעידה על הקפדה ביפי־לשוננו ודקדוקה, כגון שאינו כותב: הנאתו הנאה מידית, אלא כותב: הנאתו הנאת־מיד. וכדוגמה מיוחדת הוא צמד־סמיכות, כגון: חוסר־עבודה ואפס־תגבורת.

וצורה אחרת, מובהקה גם היא, של לשוננו, שחוק־המלים לסוּגיו, ייצוּגה הוא מועט, ומעיד על כך, כי הכותב לא נאחז בו אלא לצורך מיוחד, אם כדרך שחוק־האותיות, כגון: לא מעטים המתאלחים בתוך המחנה בחלאה; או כדרך החריזה, כגון: אין מתרגז על הדיפה ודחיפה ודריכה על רגל; וביחוד כשהחריזה מתעגלת כדי פתגם כגון: אך לפי שעה הבּירה נשארת הטירה.

ב

כפינה גדולה הוא שימוש במקראות ושוה־מקראות על דרך השינוי ההולם כוונתו המיוחדת של הכותב. יש והשינוי הוא מועט, שהכותב משתמש בלשון־רבים, בעוד המקרא יודע אך לשון יחיד, כגון וקול דממות דקות על דרך: קול דממה דקה; ויש והוא מחליף תיבה בדומה לה, כגון כדבר איש אל אמו על דרך: כדבּר איש אל רעהו; וכן: התחמיץ שיהיה לבהמות כתאוה לחך על דרך: תאוה לעינים. וכן: להשעין את סוכת העם הנופלת על דרך: סוכת דוד הנופלת. ויש והשימוש יש בו צד של חידוד כגון: עדר־המתאימות שכושל ונחשל ופוסע אין בהם, וצירופו מורכב לפי הכתוב: כעדר הקצובות שעלו מן הרחצה שכולם מתאימות ושכּולה אין בהם; לאמור הכותב פסח על חמש תיבות וצירף סמיכות: עדר־מתאימות ואילו תיבות: שכוּלם שכּולה העלו לו תיבה בחילופי אותיות: כושל, והיא גררה בדומה לה בצלצול ובמשמעות: נחשל. צירוף מורכב היא גם האמירה: היתה אדמה אחרת ורוח אחרת מסביב, שיסודה במקרא בענין כלב בן יפונה: היתה רוח אחרת עמו, ושכבר נעזר בה ח. נ. ביאליק בשירו הנודע, לאמור: היתה רוח אחרת מסביב, ואילו כאן ההרחבה גדולה יותר, דהיינו שהשינוי הוא כולל יותר (אדמה, רוח).

מרובה הוא השימוש בניבי חז"ל ולאחריהם, בין הוא בא כפשוטו, כגון: מתוך הילקוט אני למד כי אין בית מדרש בלא חידוש; בין הוא בא על דרך השינוי; דע מה אתה נוטע; או: צער גידול מפעלים על דרך: צער² גידול בנים; או: ירושלים פושטת ביצורים ולובשת ביצורים על דרך: פושטת צורה ולובשת צורה. נאים הם השימושים, כגון: העיקר עודנו שנוי בהתאבקות רבה על דרך; שנוי במחלוקת: ונחמד במיוחד הוא השימוש: המולדת הקוראת ומתחננת ישבוני, שבו נצטרפו גם הד־המימרה: המקרא אומר, קורא או צווח דרשני, וגם רוח־התחינה של השושנה המתגוללת בשירו הנודע של צונזר. ובולט הוא צירוף, שבחינתו המקורית עודפת על הדיו, כגון: לתפוס את הדין בין אבני השתייה של החיים ממש.

וכן מצויה, כמובן, זיקה לניבים משל עמים ולשונות אחרים; בין הניב ניתן כפשוטו, כגון: אינה נחה על זר־דפנים; בין הוטל בו שינוי־מה, כגון: מלחמה עד המקל האחרון ועד האבן האחרונה על דרך: עד החייל האחרון, עד טיפת־דם האחרונה וכדומה. ופעמים השינוי בא לטבוע את הניב בחותם עברי, כגון: נסה ק"א פעמים, ולא כמצוי מאה ואחת פעמים. ובדומה לכך: שלא להיות הפקר לטלטלה סיזיפית, שתלה בסיזיפוס את הטלטלה שנתפרשה ככף־הקלע וכדומה.

ג

ויש דוגמאות, שהם בתחומה של הרחבת צורות הדקדוק. וכן בשמות־עצם, כגון: דלח ועוכר ראשון על משקל קלח, פלח ואחרון של משקל אוזן, עומק; וכן: מעקל, מעקלים על משקל מעבר, מעברים וכן: מחלת האדישות נקראנה אדשת, על משקל גרענת, עגבת, ונמשך בזה לחידושיו של אברהם שרון למחלות רוחניות ומנטאליות: נאמת, חגגת וכדומה. צורך הרחבה נגלה ביחוד במשקל: פעלן היוצא לאומנות, כגון: אדריכלן ושתלן; או לנטייה, כגון: אגרנים מובהקים הם הגויים; או לתכונה, כגון נצלנים. וכן אתה מוצר שימוש במשקל התפעלות, כגון: התאזנות, וביחוד: התקנדסות.

ואין צורך לומר, כי ההרחבה הלה על פעלים, וכן נמצא בבנין נפעל: רוכבים ורכובים, רוכבים ונרכבים בבנין הפעיל: שלא יפלו לתוך יאוש מאדיש וכן: כשהנך מחמיא לי (כלומר אומר מחמאה) על מכתבי אליך, וכן: משאיב־המים; וביחוד בבנין התפעל: להשׂתוֹחח בשי"ן שמאל, מלשון שיחה; וכן: לא להתנחם ולא להשתאנן; ואף: בראשונה התקפדו הבריטים.

על כל אלה ניתן להוסיף שימושים שאינם מצויים, כגון: עומדים לצאת הקוה, כלומר אל הקו, על משקל הביתה; וכן מיני דיוקים נאים, כגון: ובכל זאת נמצאו שרקדו תחתיהם, כלומר במקום אחד; או: לא היה בכיכר טפח אחד לזוז בו, וכדומה. אך מה שצריך הבלטה מיוחדת הם שימושים רחבים יותר, שהם כחידושים גמורים, ואל דברי הכותב העשויים כמטבע של מימרות ואפילו פתגמים. והרי ילקוט קטן: א) מאז היו החידושים נחלתם של המחפשים מתוך דוחק; ב) אמרנו ויהי, אבל לגידול צריך זמן; ג) מי הגשם אינם גולשים לתוהו; ד) היערות מדברים בעדם ה) ומרוב עצים לא תראו אלא אותם.

תשט"ו

א

בתולדה הקצרה, אך מגוונת, של העתונות העברית, יירשמו שמו ועשייתו של יצחק בן־דור בכלל הראשונים, שטיפחו את התחום, שהיה בה בחינת חדשה ובחינת חידוש. מעשים בני־יומם, שהם מעניניה של הכרוניקה, בין במובנה המצומצם בין במובנה הנרחב, לא באו, בעתונות העברית בגולה, על ביטוים המחוייב, כלומר לא באו בה ברגיל על הארתם הסמוכה להתארעותם. הטעם לכך כפול היה: ראשית, העתונות העברית ההיא לא באה לשקף מציאות עברית סביביה והחציצה שבין לשונה ולשון־סביבתה, שבה רחשו החיים, היתה בולטת ביחוד באזורים המעורים בשטפם של החיים. אחרית העתונות העברית ההיא לא נפטרה, בעצם, ממסורתה, פרי גידולה ­– היא לא נפטרה מתכונתה מלפני היותה עתונות יומית, כלומר מאוירתה של העתונות השבועית; הרי “היום” שנולד עתון־יום־יום לא האריך ימים, ואילו “המליץ” ו“הצפירה” שהאריכו ימים, נולדו בעקבותיו מעתוני שבוע ודומיהם, ותכונתם הקודמת היתה כדבוקה בהם ונלוותה אף לעתונות העברית בארצנו, שגם גידולה כך, ושיורים של תכונה זו עודם מצויים בה עד עתה. מתפקידם של אלה, שבאו לבנות את עתוני־יום־יום בארצנו, היה לבור מתוך המסורת הזאת את יתרונה ­– מידת האחריות, שריווח של שהייה מסייעו; ולזרות את מגרעתה ­– ההליכה עקב בצד אגודל, הגוררת אחריה פיגור ואיחור, בני־הלויה של מידת־הבטלנות. והנה י. בן־דור היה מכלל אלה, שטרחו להאמן לתפקיד הזה בתחום הריפורטז’ה, שהיה כבן־חורג נזנח.

התפקיד הזה, שנטל עליו, לא נטלו כאומנות־לשם־אומנות, כדרך שהיא פורחת עתה בעתונותנו, שרבו בה ספקי הסקרנות־לשם־סקרנות, אלא כתפקיד, שעיקרו במה שהוא ראה, על פי דרכו, לעודד, להדריך, לחנך, כחוליה בשלשלת־המאמצים בחידושה של האומה בארצה מכוחה של עשייה ממשית. לאמור, כשם שהיה שלשום פועל חקלאי בחולדה וברחובות וכשם שהיה אתמול חייל בגדוד או סולל כביש ובנאי וצלם בירושלים, כך היה היום עתונאי ­– אמצעים שונים למטרה האחת, המטרה החלוצית. כאן וכאן לא היתה תחילה אלא הנדוניה של ההתלהבות והמסירות, ועם העשייה ומתוכה גדלו הסגולות המוטבעות והנקנות כאחת. כושר קליטה של מראות וענינים הם שסייעו להיות מראשוני הריפורטרים העברים ממש, שהבין להערים על היצר הרע של הסקרנות באופן שנעשה, אם לרצונו ואם על כרחו, משמש היצר הטוב של ההתענינות. מתוך תיאור חי וסמוך, שתוכו כבלי משים הערכה, חיה וסמוכה של עניני־יום־יום, באה על ביטויה הדינמיקה של גילויי־חיים והווי בעצם־התהוותם. אם לדקדק, הרי עם הריפורטר העברי הראוי לשמו נולד, בעצם, העתונאי העברי. כי בני־אומנותו, בין מצרפי הפיליטונים ובין מחברי הכּתבות, ואפילו כותבי המאמרים הראשיים, היה בהם ממידתו של הסופר העברי, שיכול היה לשבת שבעה נקיים ­– שעתו לא דחקה בו וקוראו לא דחק בו, ואפילו שימש עתון־יום היה כמשמש עתון־שבת. הריפורטר הוא שהביא בעתונותנו את רהיטותה של השעה וסמיכות־ההגבה עליה, כמעט שמותר לומר, כי הוא היה בה מגלה השעה ורחשה.

ב

באמת, מה שאמר המשורר על השחקן, כי דור בא אינו קולע לו זר, שכן אמנותו היא בת־חלוף, ניתן לומר על העתונאי בכלל והריפורטר בפרט. אך אין כלל בלא יוצא, ואפשר והריפורטר העברי ניתן לו להיות בחינת יוצא זה. ביחוד הכוונה לריפורטר, שידע בהארת הארעי של חליפות־היום לשמר את גרעין־הקבע של תולדת־הזמן, כלומר שיכול לראות ולהראות את נפצי־המאורעות ונפוצות־המעשים, כפי שהם משולבים במסכת־התהליך, בצומת־ההיסטוריה. הידיעה והיכולת הזאת משווים ערך קיים, אם לא לכל פרקי הכתיבה הזאת, הרי לרבים־רבים מהם ­– דור בא יראם כעדויות לחזיון הגדול של שיבת־העם, מלחמתו ובנינו, לא בעיגול הגדול של הסיכום הכולל אלא בשרטוטים הקטנים של הספרות הבודדות, אסופת הפרקים האלה היא בנותן־טעם ובנותן־ענין, שכן היא כבבואה של הנעשות כפי שהיו בעצם־ריתחתם, שאפילו היא כצילום־על רגל־אחת, הרי מהיות צלמהּ חד־תפיסה ומהיר קליטה ידע לצודם בחיותה הרעננה. ו־י. בן־דור היה צייד מומחה כזה והספר, הניתן בזה, הוא כדוגמה נאה למצודו.

דוגמה זו כוללת מבחר־הריפורטאז’ה שלו בכמה תחומים. הרי תחומה של חגיגת עם, שהקדיש לה מאמרים קטנים וגדולים, שבהם ניתנה בראשונה ארשת לחזיון העממי הזה, שכבש, ביחוד בפורים, את העיר העברית הצעירה, ושאפיו והתפתחותו יצאו גם ללמד על אפיה והתפתחותה. התיאורים של שושן הבירה, התהלוכות, מחולות־העם, השירה והזמרה, ועל כולם שפעת־ההמונים, מיגוונת־שבטי־ישראל, שמר ואת יום הצהלולה, עדות להתנערות השמחה העממית וחידושה, משיכחת ימים יבואו. וכחג הפורים חגים אחרים, בין בדמותה הצנועה של חגיגת חנוכה, בין בדמותה ההומה של חגיגת המכביה, והרי תחומו של הכפר, שהיה בו אמנם אורח, אך ראה אותו וכן הראה אותו, במאמריו של כלכלת הישוב ומשקו, כמסד של קיום, חיים ועבודה. גם פה נתן דעתו לגילויים השונים, אם חג קטן ­– חנוכת חדר אוכל במשק ממשקי העמק, אם חג גדול ­– מחצית יובלה של אם־הקבוצות בעמק־הירדן. הוא מעורר דעתו של הקורא על הגדולה ­– הקבוצה כיצירה שהבאנו לאנושיות, על דרך שהוא מעוררו על הקטנה ­– פרט פרט וצירופו, מיספר מיספר וסיכומו, ודרך התיאור התרשמות וסטטיסטיקה בקנה אחד. הנעימה היא נעימת שותפה של יצירה ונשזר בה חוט של זיקה אינטימית, בין אם הענין המתואר מרעיד נימי־נעורים ­– מראה המושבה רחובות, שתולדתה ניתנת בקצרה, מעלה בו זכר הימים, שבהם היה בעצמו מפועליה; בין אם הענין המתואר מרעיד נימי־ילדות ­– מראה טירת־צבי, שהוא מספר וחוזר ומספר בה, מעלה בו זכר הימים שבהם היה שלם עם אלהיו. וכן הוא, הריפורטר של העיר, מפליג לבסיסה, לכפר, מספר על הרחבת ישוביו ­– (ראה ההבלטה שלו: אין לנו ישוב מסדום עד אילת) ­– על שמחת המים, וכשם שהוא מספר על הגבורה ­– חומה ומגדל של הגדולים, כך הוא מספר על השעשוע ­– הבובטרון של הקטנים. ויש והוא מנסה לזווג כפר ועיר ­–בנופו של החלום הירוק הוא רואה צירופים של נוי ותועלת, מעורר לגידול האילנות בכפל־תכנית: יער למרגוע, עצים לתעשיה, ומלמד את קוראו כוחה של שתילה בעיר וכוחה של בריכה בכפר.

והרי גם ריפורטז’ות על אישים; לא רבות הן אך אפיניות ביותר. תיאורו של ביאליק בתוככי תל־אביב, הוא תיאור חי ומקיף ובו ניצל פרק מחיי יחידו של העם ­– כאזרח העיר הזאת. אף תיאורו של דיזנגוף הוא מיוחד בסוגו ­– כשם שמידת האמת אינה מטשטשת את מידת־החיבה, כך מידת־החיבה אינה מטשטשת את מידת־האמת, ודיוקנו של ראש־העיר נראה כהויתו ­– פיגורה של בונה ונבנה, שעשייתו נמשכה למעגלה של ההיסטוריה ואישיותו נשלבת במעגלו של פולקלור. כרקע של בונה העיר הצעירה היא דמות קודמו ­– ר' זרח ברנט, ששכונתו הקטנה והדלה, אשר בנאה בימי חיבת ציון, משקפת על תל־אביב הסמוכה, כאם דלה וכחושה המביטה על בתה הרעננה והמשופעת. קול האהדה, המהלך בתיאורו של הישיש, איש אסיפת קאטוביץ, מובלעת בו גם אוושת תודה מיוחדת, כמעט אישית­ ­– תודתו של בן־ליטא הצעיר לאיש־ליטא הזקן שהיה כאביו זקנו לעליה, לחלוציות. ואין צריך לומר, כי תודה זאת מרטטת ביותר בדברו על מי שהיה לו כאָב, רב ומורה ­– ברל כצנלסון, וודאי לא מקרה הוא, כי לא הגיע לידי תיאור­־דמותו, כפי שהתאווה ­– גודל־ההערצה לא הניח לו אותו ריווח־בינתיים, חלל־מחיתה של ביקורת, שבלעדיו נסתם פתח הערכה כמיצויה.

החובה להבליט את האורות, מבלי להעלים את הצללים, היא שנתנה, כי מי שלא צייר, כפי שראינו, אלא דמויות מעטות, בולטות ביותר, לא רצה, לא יכול, לפסוח על קשה־הגורל, ושעל־כן הציב ציון לאותו איש העליה השניה, שהסכסוך בין אפיו וסביביה הוציאו ממסלולה של הנורמה, ­– הלא הוא וואגנר, שותיקי העיר זוכרים דמותו כדמות הממנטוּם על גבולי־מתיחותה של נפש־האדם.

ג

ריפורטר וריפורטז’ה ­– ומה מפנים להם? היא השאלה, שהאסופה שלפנינו מבקשת להשיב עליה. שעל־כן ניתנו דברי האיש בימים, שבהם היה בגלוי מה שהיה תמיד בהסתר ­– חייל. כי הוא היה חייל לא בלבד בימי מלחמת העולם הראשונה, ששירת בה בגדוד העברי, ובימי מלחמת העולם השניה, ששירת בה בבריגדה העברית, הוא היה חייל גם כפועל במושבה, גם כריפורטר, אלא מה שהעלימו בגדי־האזרח הבליטו מדי־הצבא. כבר כתבו על פרשה זו: כמה נפתל עם מוסדות וממונים, שפסלו אותו, בן החמשים, לשירות־צבא ויוכל להם, אבל הנאמן לתיאורו של האיש, לא ידבר על כך כעל גבורה ובקשת־גבורה, שכן העורף היה לו כחלל שאין בו נשימה, ובקשת אויר־נשימה לא דרך־גבורה היא אלא דרך־הטבע. הוא אנוס היה על פי אפיו ותפיסתו להיות במערכה ההיא ­– במדברה של אפריקה להיות עם יהודיה ולחיות את השכנות הצפופה של יגונם ושמחתם; באיטליה הכבושה להיות עם יהודיה ולראותם בכפל גילוים, גבורה מכאן ובגידה מכאן, ולסייעם בהכרעת הכף לצד הנאמנות, לצד המשכת תולדות ישראל, שפירושה למעשה עליה לארצנו; במחנות החיילים, להיות בתוך טהרתם ­– חירוף־הנפש בעצם־המלחמה ומסירת־הנפש לאחריה, הצלת שרידי־השואה מרעב ועזובה, הטיפול בילדיהם והדאגה למחוסרי גופם ונשמתם, ארגונה של ההעפלה; כבתוך טומאתם ­– ספסרות וזנות, שוד ושחוק־האזארד, התנכרות וקשיחות, ולסייעם בהכרעת־הכף לצד האחוה היהודית, קיבוץ־הפזורים, איחוד הגלויות, תקומת־ישראל.

והנה אך פשט מדי־החייל והוא חוזר ומתגייס ­– מי שהיה מעורה בעירו, עד שההוא וחבריו הגדולים, יעקב רבינוביץ ויהודה קרני, נראו כמחוברים לה בטבורם והיו כאותו חוּט המשולש של הטרובדורים שלה, הניח אותה והלך לירושלים לעבוד אותה, כאשר עבד, במשך עשרים שנה, את אחותה הצעירה. כחייל, שעיקר כושרו התמצאותו במקומו, עמד מיד עמידה מאוששת על משמרתו, ורשימותיו הירושלמיות מעידות על חידוש־חויה וחידוש־התרשמות ונראה כי הרגשת החידוש לחשה לו לבור לעצמו את הכינוי: בן־ציון, כמי שמחליף משמר דור במשמרת דורות. ניצב על משמרתו יצא ללמד קוראו תולדת תחיתה של עיר־דוד בדורות האחרונים, וכשם שהזכיר לו, כי תחית העם היתה לה ירושלים כדרך הטבע ראשית־אחיזה, ודרש קרקע לה לריבוי הכפרים סביביה, ודרש למרכזיותה, להיותה מה שנועדה להיות ­– הבירה. מתוך רוח זו נכתבו גם רשימותיו על שעות־המתיחות הגדולות שבאו על העיר ­– אחרית ימי המנדאט, ימי בווינגראד ומשוכות־התיל, ימי ערב תקומת המדינה ­– מכת רחוב בן יהודה, ימי ראשית המדינה ­– מצור העיר המסמרת עצמה ­– כלשונו ­– להסתער על כל תוקפיה וימי עצם הקרב, שבה היא ­– כלשונו ­– פושטת ביצורים ולובשת ביצורים ועומדת על נפשה, נפש־התולדות.

ריפורטר וריפורטאז’ה ­– ומה מפנים פנימם? היא השאלה, אולי השאלה בה"א הידיעה, שהאסופה שלפנינו מבקשת להשיב גם עליה. שעל־כן ניתן בה ילקוט אחד ­– מכתביו לרעיתו וילקוט אחר ­– מכתביו לבנו, חיים. פה, בוידויו ברשות־היחיד המוצנעת, נבחנת דרכו ברשות הרבים המגולה ­– ומבחנו כמי שהשטר שבידו יש לו לא בלבד כיסוי מלא בזהב טהור אלא למעלה הימנו. הקורא לא יוכל שלא לחוש אויר־הפסגות, החריף והמלבב כאחד, המנשב במכתבים אלה, ולא יוכל שלא להצטער, כי המתיחות שבין דור אבות ודור בנים, כדרך שבאה על ביטויה ברשות היחידים, לא זכתה להיות ביטוי ברשות־הרבים. ובעיקר לא יוכל הקורא שלא להשתאות, עד כמה כיסויו של הכותב היה גדול מגילויו, והוא יפקפק, אם הכיסוי הזה היה מותר. כי מי יודע, כמה חיינו, וביחוד רקמת השתי־וערב של ניגודיהם, נשכרים, אילולא החשש מפני גילוי עצמנו כהויתנו הפנימית. תוך שהוא פחות מבּרו ­– עבירה גדולה, אך אפשר ובר שהוא פחות מתוכו ­– עבירה גדולה ממנה. פירסום האגרות, הניתנות באסוּפה, הבא, לאחר שגם האב וגם הבן, נפלו חלל על משמרתם, בא להראות האיש כאמתו, על ברו ועל תוכו, כפי שהמעטים, הקרובים לו ביותר, ידעוהו בחייו.