רקע
אליעזר שטיינמן
יצחק בן דור: צוואת אותו ואת בנו
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ברונפמן; תשל"ב

יש קונה עולמו בשעה אחת ויש מסיח את כל עצמו עד לדם־תמציתו ותעלומת־הגיונו בפרק אחד, במגילה עפה אחת. יש כותב מאמר של יום והנה הוא נושא דבר לדור, מינשר לדור. יצחק בן־דור פרסם בעתון היום בגליון שבט תש“ח פרשיה קצרה מענין היום בשם “לאבות ואמהות בישראל”, והיא צוואה לכל האבות והאמהות בישראל מדור אל דור. מוצא אתה באגרת זו חוסן האמונה ותום הרגש, השתפכות הנפש עד יסודה בה ומיצוי חשבון היחיד בישראל וכלל ישראל, כל להב הקדושה, שציינו את אגרות הפרידה והוידוי של יהודים בני עליה מאז ומעולם, טהורי הדיעה ושלומי הנפש. איגרת זו נכתבה מלכתחילה כפרק של עידוד ונחמה לאבות ואמהות מישראל, אשר שכּלו כמוהו בשנות מלחמת העצמאות את בניהם, ובתוכם גורי האריות פרחי הפלמ”ח, שהערו את נפשם למות על קידוש המולדת, אף בנו חיים, צעיר יקר־הסגולות וברוך־הכשרון אמיץ בלוחמים, נמנה עמהם, אך קצו של הכותב לא נתמהמה לבוא, ואף הוא ניתן לו מכדור האויב ונתקבל, דומה, מתוך תשוקה טמירה לחרף גם כן כבנו את נפשו על קידוש הקוממיות ­– שכן לא די שלא ברח מן הסכנה היה תוקע עצמו לכל מקום של סכנה להיות קרוב אל החללים הנופלים על מזבח המולדת ­– זרע אור רוממות הקרבן והוידוי האחרון על כל טורי הכתב והמכתב הזה. אין פרשן טוב מן הקרבן. לפיכך ראוי מכתב זה לשמש פירוש ממצה לכל הגיגי לבם של טובי הישוב בישראל שהשתתפו בין בגופם ובין בחזונם במאבק־דמים זה בשנות תש“ז־תש”ח, שבו קמה מדינת ישראל ותהי לנס בגויים. כל אשר הרו והגו לבבות שותתי־דם למראה התגשמות חזון הקדומים של ישראל לא לפי היעודים הנבואיים של לאחרית הימים, לא ב“וכתתו חרבותם לאתים”, כי אם בדם ואש ותמרות עשן, כל החרדה והדאגה לטוהר משאת נפשנו, כל האימה מפני גאולת ישראל הרוחצת את פעמיה בדם, כל הדעת של אין ברירה, של גזירה שיש עמה פיקוח נפש של כל הדורות, אף תום אמנותנו כי הזוועה הזאת לא היתה אלא הוראת שעה מטוב גורלנו וכי דור הבנים לעתיד לא יהיה חס ושלום חמוץ בגדים, כי ”הצפרניים שבהן ירטשו נוקמים עברים צעירים את גופי המרצחים תותבות הן" ­– נתפרשו כאן בביטוי כולל וממצה1, במיעוט המחזיק את המרובה, בשפה שיש בה הוד ללא רוממות, שׂגב ללא מליצה, תיאור מדויק של נוף־הנשמות, ללא כל שפת יתר וללא להטי לשון. והרי זה הספד על כלל הנפשות הצעירות שמסרו נפשם על הנותרים לחיים ושבמותם ציוו להם את החיים, הספד ללא ארשת־פנים של אֵבל וללא מחלצות חגיגיות של ביטוי. הספד שהוא שיחה יומיומית כמעט, האוצר בתוכו חיוניות של הצהרה תקיפה שהזמן גרמו ­– כלום יש דרגה למעלה הימנו? הספד כזה כל דבור שלו, וכל הגיון שלו מעשה רב, כללותו כתב־אמנה, אות־ברית־קודש בין מי שנעשה שלא מדעת מטעם הגורל שליח הציבור בזמן ההוא, לדורות הבאים. הפרק “לאבות ולאמהות בישראל” הוא דף לספר הצוואות החדש, שנפתח על ידי אנשי העליה בישראל הבונים והמגשימים.

יצחק בן־דור לא היה אחד חדש שיצא להסיח עצמו לפומביות, אלמוני שעלה באופן חד פעמי על הבמה הציבורית, אנוס לדיבור על ידי עקדת בנו, לשווע ברבים את מכאובו. הוא היה כל ימיו שרוי במחיצתם של במת הציבור, עתונאי לפי משלח ידו, פרשן המעשים הישוביים ­– ­– אבל צא וראה, אפילו מי שעוסק תמיד בחיי־שעה, עדין אינו בא לכלל דיבור אמיתי, היינו דיבור שיש לו השפעה לאמתה, כמוה כפעולה, אלא אם כן יגיע לשעה שהיא שלו. ויש שאין אדם מגיע לשעתו, אלא שעתו מגיעה אליו, מתרגשת ובאה עליו, באה כרעם, באה כחתף, באה ולא רק ניחתת עליו, כי אם יורדת לתוכו, עושה הפיכה בכל מערכי־רוחו, נותנת בו כביכול נשמה חדשה, בוראה לו שפה חדשה, הוא מתחיל לדבר בשפתו שלו, וזו פועלת כרעם, כבשורה, כ…צוואה אחריו. ברית כרותה ללשון, היוצאת מן הלב, לעשות את שליחותה. אפילו ערלי אוזן מבחינים בטיבה של זו, שהיא כולה אש עצורה בעצמות ולא אש להבה הפורצת ומעלה תמרות עשן לעוור עינים; כולה שפה זכה. אין היא כלל חגיגית, אדרבה, יש בה הרבה מן האושר והפשטות של החול והחולין. אין בה לא תביעה נמרצת, לא התלהבות יתרה, לא הדגשה מרובה, לא שום דגש חזק והצגת עצמו. תוכה ענווה וברה צניעות. בפרק “לאבות ואמהות בישראל” אין כל רמיזה לפרט קטן אחד שהונח ביסודו, והוא קרבן הבן. המכאוב האישי חס מלהזכיר אין כל אישי, חסל סדר האני. כאן הכל לשון אנחנו ובמנין רבים: אבות ואמהות, רבים שתו. שכחת אני זו כבר מצאה לה דוגמה בכמה מאנשי מעלה בני כל הדורות, בישראל ובעמים, שמספרים עליהם, שכשבאו אליהם מנחמיהם לנחם באבלהם, התחילו הם לנחם את מנחמיהם, זו היא מידה של קדושה. הפרט מתמזג בתוך הכלל וכל מעשי היחיד ומקריו, כל יסוריו ומכאוביו, אף שכולו, מסתבר לו כשליחות לגבי הציבור. אין מגיעים למידה זו אלא אם כן משיגים סוד האחד הגדול, המבריח את כל החיים והמחבר את כל הנשמות לנשמת כל חי. הרי זו מהותה של האמונה, משמעה כוח, שעל ידי שהיא מגעת את הפרט אל המעינות ומצמידתו אל האחד העליון, מקור החיים, היא מגבירה את כוחו ומוסכת לתוכו גבורה לעמוד ללא חת בכל המוראות ולקבל באהבה כל המקרים והמעשים, הפועלים להאדרת כוח החיים אף במחיר אבדות וכשלונות פרטיים. אדם בבחינת אנחנו מוגן ומחוסן יותר מן האני. אדם בבחינת אנחנו יש והוא מתעלה להיות פה לגאון החיים ולמעוזם. ממילא כל דיבור שלו מצווח את החיים.

בכ“ז טבת תש”ח נכתב הפרק רב הכוח “לאבות ואמהות בישראל”, ובב' סיון אותה שנה נפל האב יצחק בן־דור בירושלים עיר הקודש אחרי בנו. בעצם הקרבות היה האב השכול משוטט בכל מקומות הסכנה להיות בגוף ונפש עם משיבי המלחמה שערה.

בספרו ניתנים מתוך עזבונו “מכתבים לבנו חיים” ­– שכל אחד מהם זכאי להתנוסס באוסף נבחר של אגרות “אבות לבנים”.

תש"י

*

שנים רבות, רבות, ידענוהו. “מצעירי הצאן”, כביכול ­– כלומר מאחרוני אנשי העליה השניה. תחילה ­– פגישות בציבור; באסיפות, בכינוסים, בועידות. לוהט, נלהב, קנאי, ועם זאת ­– נועז, עצמאי, “בלתי מפלגתי”, “חסיד” ו“מתנגד” במזיגה משונה למדי. מסור ונאמן ודבק באישים נערצים, אך מסוגל לחיוך ולהסתכלות אפיקורסית־בקורתית חברית.

ואחר כך באו שנים רבות של עבודה, ביחד, משמעו כפשוטו: יחד כמעט כל היום וכמעט כל הלילה. וכי ידע בן־דור שעות־עבודה מה הן? כל שעות היום שהיו ברשותו היה שקוע בעבודה; ואילו בשעות הערב והלילה ­– אך אז היה “מתלקח” לעבודה! “לפי התכנית” או שלא לפיה, לפי התפקיד או שלא לפי התפקיד ­– הוא היה “עובד לילה” לתיאבון. ואחרי ככלות כל העבודה ­– היה מופיע לפתע שוב במערכת או בדפוס, בשעה מאוחרת מאד, וכולו אומר כובד־ראש וסיפוק־נפש ומרץ שופע והוא כמבשר בשורה: “אתן לך איזה ידיעות”… דבר שמע ברחוב, או דבר למד מתוך דבר, או דו"ח או “קומוניקט” נזדמן לידו והוא דלה מתוכו כמה שורות, שקרמו, בחושו ובכשרונו, עור ובשר, ודם־חיים נתמלאו, ונעשו ידיעה רוטטת ומעניינת. ההוא ישהה דבר עד מחר? ההוא יתעצל לשוב אי משם למערכת? “והרי זה דבר חשוב מאוד!” ­– הכל חשוב מאוד בעיניו. אין בכלל דבר קל בעיניו. עתון רשמי הגיע ­– הריהו יושב וחופן מלא פנקסו ידיעות, ידיעות, קטעים, צירופים ­– מנוסחים, ברורים, ערוכים, מוכתרים בכותרות: קח ומסור ישר לדפוס; אפשר לסמוך עליו, על כתיבתו ועל ניסוחו.

בן־דור מתרגם בלילה טלגרמות בשביל העתון, השעה מאוחרת מאוד, העתון הולך ונסגר. אין “כוח־קליטה” עוד. ובן־דור מתרגם ומגיש. לגבי דידו אין שעון, אין עייפות, אין תחומי עמוד: “חובתי לתרגם ולהגיש לך מה שאני מוצא מעניין וחשוב. אתה עשה כחובתך ותפקידך, אתה ­– ברור, מחוק, זרוק. אין זה מעניני. עניני ­– לא להניח דבר שיש בו ענין”. ואתה רוגז ורוטן ­– ומכבד אותו.

בן־דור מביא דין־וחשבון מאסיפה, מכינוס ישובי, ממשפּט, מהפגנת־יריבים. והוא עושה עצמו סניגור ליריבו של העתון, של הציבור שהעתון משמש אותו ­– הוא “מבין” את המתנגד, הוא מאמין לו הרבה, הוא מגן עליו. ואתה רוגז ורוטן: מה אתה סח? מה אתה עושה? היתכן?… ברור שהוא מפריז לעתים, שהוא “נחדר” ע“י טענות המתנגדים ­– אבל אתה מכבד אותו. הוא מעבר לכל חשד. הוא ישר מכל ישר. הוא “אובייקטיבי”. אינו נושא פנים, אינו מעוות דין, אינו מעקם פסוק חלילה. לא איש בן־דור ל”מפלגתיות" סלפנית, חלילה. ולא יתן לרגשותיו הוא, לחושיו הוא שיסמאו עיניו. אדרבא, הוא מותח תמיד את ישרנותו עד קצה הגבול ­– מחשש שמא ייתפס לסובייקטיביות, לפנייה צרה, כתתית, מפלגתית, או מעמדית (על פנייה אישית הן לא יעיז להרהר, להעלות על הדעת!).

*

ומי לא כיבד אותו?

מכל הצדדים. ­– הנה בא מר יצחק רוקח, מראשי הפרדסנים, ואומר דברים היוצאים מן הלב בשבחו. והנה ­– חמדה בן־יהודה: “הוא היה נעלה, ובידו אשר הושיט לעזרה ­– האמנתי ובטחון זה לא הכזיב. והוא עוד יחסר לי במלחמתי אני, שטרם נגמרה, מלחמת השלמת המלון”.

ואריה ליפשיץ, מאנשי ירושלים, כותב: “חייו נתמזגו בחיי ירושלים ללא כל חציצה. מהלך היה בתוך העם, פוקד נציגיו, רואה למוסדותיו, יוצא אתו בהופעותיו הציבוריות הססגוניות בימי חג ומועד, לוקח חבל בהתרכזותו בעבודה הקשה על קיומו בכל ימות החול, נלחם אתו לגידולה ולהרחבתה של ירושלים. אם יש חרדים לירושלים, הוא היה מן היסודיים שבהם. שמחה אחת, גדולה מכל השמחות, נתרוננה בו: שמחת העבודה של היחיד וחדוות היצירה של הכלל ­– כי אתה ואני והוא, כולנו נותנים עצמנו לבנין בית חיינו בירושלים. לא היה אלא מזיגה מופלאה בשילוב ערכי הרוח של האבות עם תכונות־הנפש ומעשי־הידים הברוכים של הבנים”.

וא. ח. אלחנני: “דומה שהתהלך כל ימיו שכור עבודה, זה היה משוש חייו ושורש נשמתו. ­– היה תמה שאנשים פורשים מוקדם לבתיהם וישנים “כשאפשר לעשות משהו”. מעולם לא שמעתי מפיו: “עייף אנוכי”. בשבתו בעבודה היה כמשרת בקודש. בעניני עבודה היה תמיד קשה כחלמיש; בענינים שבין אדם לחברו היה רך כקנה”.

ושוב בא אלמוני ומספר: שאלתיו שמא יש בידו להשיג עבודה כלשהי למעני. אמר לי בלחש, כמגלה רז עצום: “שמע נא, חביבי; למה לך לחפש עבודה? קום ויצור עבודה למענך. חשוב, המצא ענין חדש, הקם דבר־מה מיוחד ועסוק בו”. ומה אתם סבורים: יגעתי והמצאתי והתעסקתי בזה זמן ידוע.

ועתונאית אחרת מעידה: “בפשטות הושיט עזרה לחבר, לעתונאי, לאח במקצוע. מעולם לא היתה עינו צרה בהצלחת הזולת”. “בעל מלאכה זעיר, שנאבק על קיום “העסק” שלו, גילה את לבו לעורך המדור “כלכלה ומשק” ב”דבר“, וקיבל ממנו, מהעתונאי בן־דור, את ההלוואה שנדרשה לו לחיזוק העסק”.

*

ועוד מרובים הדברים ­– על בן־דור הרפורטר המחונן, הרגיש, טוב הטעם ואמן־הביטוי; האיש המתאכזר על עצמו ­– ומלא הבנה ונכונות־לעזרה לזולתו; הלוחם האמיץ בכל נגע ציבורי וישובי ­– העומד בשער נגד הספסרות בקרקע, נגד הרמאות בשטרי־גורל, נגד הזנחת דלת־העם בשכונות העוני ועוד ועוד; בן־דור העושה לארגון העתונאים; בן־דור המתגייס והמגוייס תמיד; איש הגדוד במלחמת העולם הראשונה, ואיש הבריגאדה במלחמת העולם השניה. והאב השכּול במלחמת ישראל, שבגבורת־נפש נעלה שוחח בציבור לא על אסונו הפרטי ­– לא הספיד את בנו ­– אלא שפך את מרי־שיחו על מר גורלנו, שזה הנוער שלנו אשר חינכנוהו לשלום, ליצירה, לאהבה, נאלץ להגיע למצב של שואפי־נקם, של נלהבים לקרב, להרס, לשנאה. ואמונתו־נחמתו היתה כי ימים יבואו וצפרני־טרף אלה, צפרנים־תותבות בידי בנינו, תנשורנה ­– והדור, אשר טיפּחנו לא למולך, ישוב להיות אשר נועד להיות.

אף הוא כולו לשלום היה, לבנין, ליצירה, לאהבה לוהטת לאדם ולפעלו ­– ומידי זורעי ההרס והמוות כרע נפל.

ב' סיון חש"ט ­– שנה לנופלו


  1. “ממצא” במקור המודפס, צ“ל: וממצה. הערת פב”י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות