רקע
יצחק בן־דור
ריפורטז'ה ומפנים לה מאת דב סדן
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ברונפמן; תשל"ב

 

א

בתולדה הקצרה, אך מגוונת, של העתונות העברית, יירשמו שמו ועשייתו של יצחק בן־דור בכלל הראשונים, שטיפחו את התחום, שהיה בה בחינת חדשה ובחינת חידוש. מעשים בני־יומם, שהם מעניניה של הכרוניקה, בין במובנה המצומצם בין במובנה הנרחב, לא באו, בעתונות העברית בגולה, על ביטוים המחוייב, כלומר לא באו בה ברגיל על הארתם הסמוכה להתארעותם. הטעם לכך כפול היה: ראשית, העתונות העברית ההיא לא באה לשקף מציאות עברית סביביה והחציצה שבין לשונה ולשון־סביבתה, שבה רחשו החיים, היתה בולטת ביחוד באזורים המעורים בשטפם של החיים. אחרית העתונות העברית ההיא לא נפטרה, בעצם, ממסורתה, פרי גידולה ­– היא לא נפטרה מתכונתה מלפני היותה עתונות יומית, כלומר מאוירתה של העתונות השבועית; הרי “היום” שנולד עתון־יום־יום לא האריך ימים, ואילו “המליץ” ו“הצפירה” שהאריכו ימים, נולדו בעקבותיו מעתוני שבוע ודומיהם, ותכונתם הקודמת היתה כדבוקה בהם ונלוותה אף לעתונות העברית בארצנו, שגם גידולה כך, ושיורים של תכונה זו עודם מצויים בה עד עתה. מתפקידם של אלה, שבאו לבנות את עתוני־יום־יום בארצנו, היה לבור מתוך המסורת הזאת את יתרונה ­– מידת האחריות, שריווח של שהייה מסייעו; ולזרות את מגרעתה ­– ההליכה עקב בצד אגודל, הגוררת אחריה פיגור ואיחור, בני־הלויה של מידת־הבטלנות. והנה י. בן־דור היה מכלל אלה, שטרחו להאמן לתפקיד הזה בתחום הריפורטז’ה, שהיה כבן־חורג נזנח.

התפקיד הזה, שנטל עליו, לא נטלו כאומנות־לשם־אומנות, כדרך שהיא פורחת עתה בעתונותנו, שרבו בה ספקי הסקרנות־לשם־סקרנות, אלא כתפקיד, שעיקרו במה שהוא ראה, על פי דרכו, לעודד, להדריך, לחנך, כחוליה בשלשלת־המאמצים בחידושה של האומה בארצה מכוחה של עשייה ממשית. לאמור, כשם שהיה שלשום פועל חקלאי בחולדה וברחובות וכשם שהיה אתמול חייל בגדוד או סולל כביש ובנאי וצלם בירושלים, כך היה היום עתונאי ­– אמצעים שונים למטרה האחת, המטרה החלוצית. כאן וכאן לא היתה תחילה אלא הנדוניה של ההתלהבות והמסירות, ועם העשייה ומתוכה גדלו הסגולות המוטבעות והנקנות כאחת. כושר קליטה של מראות וענינים הם שסייעו להיות מראשוני הריפורטרים העברים ממש, שהבין להערים על היצר הרע של הסקרנות באופן שנעשה, אם לרצונו ואם על כרחו, משמש היצר הטוב של ההתענינות. מתוך תיאור חי וסמוך, שתוכו כבלי משים הערכה, חיה וסמוכה של עניני־יום־יום, באה על ביטויה הדינמיקה של גילויי־חיים והווי בעצם־התהוותם. אם לדקדק, הרי עם הריפורטר העברי הראוי לשמו נולד, בעצם, העתונאי העברי. כי בני־אומנותו, בין מצרפי הפיליטונים ובין מחברי הכּתבות, ואפילו כותבי המאמרים הראשיים, היה בהם ממידתו של הסופר העברי, שיכול היה לשבת שבעה נקיים ­– שעתו לא דחקה בו וקוראו לא דחק בו, ואפילו שימש עתון־יום היה כמשמש עתון־שבת. הריפורטר הוא שהביא בעתונותנו את רהיטותה של השעה וסמיכות־ההגבה עליה, כמעט שמותר לומר, כי הוא היה בה מגלה השעה ורחשה.


 

ב

באמת, מה שאמר המשורר על השחקן, כי דור בא אינו קולע לו זר, שכן אמנותו היא בת־חלוף, ניתן לומר על העתונאי בכלל והריפורטר בפרט. אך אין כלל בלא יוצא, ואפשר והריפורטר העברי ניתן לו להיות בחינת יוצא זה. ביחוד הכוונה לריפורטר, שידע בהארת הארעי של חליפות־היום לשמר את גרעין־הקבע של תולדת־הזמן, כלומר שיכול לראות ולהראות את נפצי־המאורעות ונפוצות־המעשים, כפי שהם משולבים במסכת־התהליך, בצומת־ההיסטוריה. הידיעה והיכולת הזאת משווים ערך קיים, אם לא לכל פרקי הכתיבה הזאת, הרי לרבים־רבים מהם ­– דור בא יראם כעדויות לחזיון הגדול של שיבת־העם, מלחמתו ובנינו, לא בעיגול הגדול של הסיכום הכולל אלא בשרטוטים הקטנים של הספרות הבודדות, אסופת הפרקים האלה היא בנותן־טעם ובנותן־ענין, שכן היא כבבואה של הנעשות כפי שהיו בעצם־ריתחתם, שאפילו היא כצילום־על רגל־אחת, הרי מהיות צלמהּ חד־תפיסה ומהיר קליטה ידע לצודם בחיותה הרעננה. ו־י. בן־דור היה צייד מומחה כזה והספר, הניתן בזה, הוא כדוגמה נאה למצודו.

דוגמה זו כוללת מבחר־הריפורטאז’ה שלו בכמה תחומים. הרי תחומה של חגיגת עם, שהקדיש לה מאמרים קטנים וגדולים, שבהם ניתנה בראשונה ארשת לחזיון העממי הזה, שכבש, ביחוד בפורים, את העיר העברית הצעירה, ושאפיו והתפתחותו יצאו גם ללמד על אפיה והתפתחותה. התיאורים של שושן הבירה, התהלוכות, מחולות־העם, השירה והזמרה, ועל כולם שפעת־ההמונים, מיגוונת־שבטי־ישראל, שמר ואת יום הצהלולה, עדות להתנערות השמחה העממית וחידושה, משיכחת ימים יבואו. וכחג הפורים חגים אחרים, בין בדמותה הצנועה של חגיגת חנוכה, בין בדמותה ההומה של חגיגת המכביה, והרי תחומו של הכפר, שהיה בו אמנם אורח, אך ראה אותו וכן הראה אותו, במאמריו של כלכלת הישוב ומשקו, כמסד של קיום, חיים ועבודה. גם פה נתן דעתו לגילויים השונים, אם חג קטן ­– חנוכת חדר אוכל במשק ממשקי העמק, אם חג גדול ­– מחצית יובלה של אם־הקבוצות בעמק־הירדן. הוא מעורר דעתו של הקורא על הגדולה ­– הקבוצה כיצירה שהבאנו לאנושיות, על דרך שהוא מעוררו על הקטנה ­– פרט פרט וצירופו, מיספר מיספר וסיכומו, ודרך התיאור התרשמות וסטטיסטיקה בקנה אחד. הנעימה היא נעימת שותפה של יצירה ונשזר בה חוט של זיקה אינטימית, בין אם הענין המתואר מרעיד נימי־נעורים ­– מראה המושבה רחובות, שתולדתה ניתנת בקצרה, מעלה בו זכר הימים, שבהם היה בעצמו מפועליה; בין אם הענין המתואר מרעיד נימי־ילדות ­– מראה טירת־צבי, שהוא מספר וחוזר ומספר בה, מעלה בו זכר הימים שבהם היה שלם עם אלהיו. וכן הוא, הריפורטר של העיר, מפליג לבסיסה, לכפר, מספר על הרחבת ישוביו ­– (ראה ההבלטה שלו: אין לנו ישוב מסדום עד אילת) ­– על שמחת המים, וכשם שהוא מספר על הגבורה ­– חומה ומגדל של הגדולים, כך הוא מספר על השעשוע ­– הבובטרון של הקטנים. ויש והוא מנסה לזווג כפר ועיר ­–בנופו של החלום הירוק הוא רואה צירופים של נוי ותועלת, מעורר לגידול האילנות בכפל־תכנית: יער למרגוע, עצים לתעשיה, ומלמד את קוראו כוחה של שתילה בעיר וכוחה של בריכה בכפר.

והרי גם ריפורטז’ות על אישים; לא רבות הן אך אפיניות ביותר. תיאורו של ביאליק בתוככי תל־אביב, הוא תיאור חי ומקיף ובו ניצל פרק מחיי יחידו של העם ­– כאזרח העיר הזאת. אף תיאורו של דיזנגוף הוא מיוחד בסוגו ­– כשם שמידת האמת אינה מטשטשת את מידת־החיבה, כך מידת־החיבה אינה מטשטשת את מידת־האמת, ודיוקנו של ראש־העיר נראה כהויתו ­– פיגורה של בונה ונבנה, שעשייתו נמשכה למעגלה של ההיסטוריה ואישיותו נשלבת במעגלו של פולקלור. כרקע של בונה העיר הצעירה היא דמות קודמו ­– ר' זרח ברנט, ששכונתו הקטנה והדלה, אשר בנאה בימי חיבת ציון, משקפת על תל־אביב הסמוכה, כאם דלה וכחושה המביטה על בתה הרעננה והמשופעת. קול האהדה, המהלך בתיאורו של הישיש, איש אסיפת קאטוביץ, מובלעת בו גם אוושת תודה מיוחדת, כמעט אישית­ ­– תודתו של בן־ליטא הצעיר לאיש־ליטא הזקן שהיה כאביו זקנו לעליה, לחלוציות. ואין צריך לומר, כי תודה זאת מרטטת ביותר בדברו על מי שהיה לו כאָב, רב ומורה ­– ברל כצנלסון, וודאי לא מקרה הוא, כי לא הגיע לידי תיאור­־דמותו, כפי שהתאווה ­– גודל־ההערצה לא הניח לו אותו ריווח־בינתיים, חלל־מחיתה של ביקורת, שבלעדיו נסתם פתח הערכה כמיצויה.

החובה להבליט את האורות, מבלי להעלים את הצללים, היא שנתנה, כי מי שלא צייר, כפי שראינו, אלא דמויות מעטות, בולטות ביותר, לא רצה, לא יכול, לפסוח על קשה־הגורל, ושעל־כן הציב ציון לאותו איש העליה השניה, שהסכסוך בין אפיו וסביביה הוציאו ממסלולה של הנורמה, ­– הלא הוא וואגנר, שותיקי העיר זוכרים דמותו כדמות הממנטוּם על גבולי־מתיחותה של נפש־האדם.


 

ג

ריפורטר וריפורטז’ה ­– ומה מפנים להם? היא השאלה, שהאסופה שלפנינו מבקשת להשיב עליה. שעל־כן ניתנו דברי האיש בימים, שבהם היה בגלוי מה שהיה תמיד בהסתר ­– חייל. כי הוא היה חייל לא בלבד בימי מלחמת העולם הראשונה, ששירת בה בגדוד העברי, ובימי מלחמת העולם השניה, ששירת בה בבריגדה העברית, הוא היה חייל גם כפועל במושבה, גם כריפורטר, אלא מה שהעלימו בגדי־האזרח הבליטו מדי־הצבא. כבר כתבו על פרשה זו: כמה נפתל עם מוסדות וממונים, שפסלו אותו, בן החמשים, לשירות־צבא ויוכל להם, אבל הנאמן לתיאורו של האיש, לא ידבר על כך כעל גבורה ובקשת־גבורה, שכן העורף היה לו כחלל שאין בו נשימה, ובקשת אויר־נשימה לא דרך־גבורה היא אלא דרך־הטבע. הוא אנוס היה על פי אפיו ותפיסתו להיות במערכה ההיא ­– במדברה של אפריקה להיות עם יהודיה ולחיות את השכנות הצפופה של יגונם ושמחתם; באיטליה הכבושה להיות עם יהודיה ולראותם בכפל גילוים, גבורה מכאן ובגידה מכאן, ולסייעם בהכרעת הכף לצד הנאמנות, לצד המשכת תולדות ישראל, שפירושה למעשה עליה לארצנו; במחנות החיילים, להיות בתוך טהרתם ­– חירוף־הנפש בעצם־המלחמה ומסירת־הנפש לאחריה, הצלת שרידי־השואה מרעב ועזובה, הטיפול בילדיהם והדאגה למחוסרי גופם ונשמתם, ארגונה של ההעפלה; כבתוך טומאתם ­– ספסרות וזנות, שוד ושחוק־האזארד, התנכרות וקשיחות, ולסייעם בהכרעת־הכף לצד האחוה היהודית, קיבוץ־הפזורים, איחוד הגלויות, תקומת־ישראל.

והנה אך פשט מדי־החייל והוא חוזר ומתגייס ­– מי שהיה מעורה בעירו, עד שההוא וחבריו הגדולים, יעקב רבינוביץ ויהודה קרני, נראו כמחוברים לה בטבורם והיו כאותו חוּט המשולש של הטרובדורים שלה, הניח אותה והלך לירושלים לעבוד אותה, כאשר עבד, במשך עשרים שנה, את אחותה הצעירה. כחייל, שעיקר כושרו התמצאותו במקומו, עמד מיד עמידה מאוששת על משמרתו, ורשימותיו הירושלמיות מעידות על חידוש־חויה וחידוש־התרשמות ונראה כי הרגשת החידוש לחשה לו לבור לעצמו את הכינוי: בן־ציון, כמי שמחליף משמר דור במשמרת דורות. ניצב על משמרתו יצא ללמד קוראו תולדת תחיתה של עיר־דוד בדורות האחרונים, וכשם שהזכיר לו, כי תחית העם היתה לה ירושלים כדרך הטבע ראשית־אחיזה, ודרש קרקע לה לריבוי הכפרים סביביה, ודרש למרכזיותה, להיותה מה שנועדה להיות ­– הבירה. מתוך רוח זו נכתבו גם רשימותיו על שעות־המתיחות הגדולות שבאו על העיר ­– אחרית ימי המנדאט, ימי בווינגראד ומשוכות־התיל, ימי ערב תקומת המדינה ­– מכת רחוב בן יהודה, ימי ראשית המדינה ­– מצור העיר המסמרת עצמה ­– כלשונו ­– להסתער על כל תוקפיה וימי עצם הקרב, שבה היא ­– כלשונו ­– פושטת ביצורים ולובשת ביצורים ועומדת על נפשה, נפש־התולדות.

ריפורטר וריפורטאז’ה ­– ומה מפנים פנימם? היא השאלה, אולי השאלה בה"א הידיעה, שהאסופה שלפנינו מבקשת להשיב גם עליה. שעל־כן ניתן בה ילקוט אחד ­– מכתביו לרעיתו וילקוט אחר ­– מכתביו לבנו, חיים. פה, בוידויו ברשות־היחיד המוצנעת, נבחנת דרכו ברשות הרבים המגולה ­– ומבחנו כמי שהשטר שבידו יש לו לא בלבד כיסוי מלא בזהב טהור אלא למעלה הימנו. הקורא לא יוכל שלא לחוש אויר־הפסגות, החריף והמלבב כאחד, המנשב במכתבים אלה, ולא יוכל שלא להצטער, כי המתיחות שבין דור אבות ודור בנים, כדרך שבאה על ביטויה ברשות היחידים, לא זכתה להיות ביטוי ברשות־הרבים. ובעיקר לא יוכל הקורא שלא להשתאות, עד כמה כיסויו של הכותב היה גדול מגילויו, והוא יפקפק, אם הכיסוי הזה היה מותר. כי מי יודע, כמה חיינו, וביחוד רקמת השתי־וערב של ניגודיהם, נשכרים, אילולא החשש מפני גילוי עצמנו כהויתנו הפנימית. תוך שהוא פחות מבּרו ­– עבירה גדולה, אך אפשר ובר שהוא פחות מתוכו ­– עבירה גדולה ממנה. פירסום האגרות, הניתנות באסוּפה, הבא, לאחר שגם האב וגם הבן, נפלו חלל על משמרתם, בא להראות האיש כאמתו, על ברו ועל תוכו, כפי שהמעטים, הקרובים לו ביותר, ידעוהו בחייו.

המלצות קוראים
תגיות