רק הדאגה הגדולה של אש אהבת ישראל ואהבת האדם עזרה ונתנה כוח לחצות עד צוואר בים של יסורים ופגעים ולהחזיק מעמד ­– עד יצירת קרקע מוצק תחת הרגלים. להתמיד בעבודה מתוך ערות, מתוך מלוא ההכרה, זוהי חובת חזית ­– זאת התרופה ואויר נקי כיסוד מזין לקיום הגוף. הגוף הממלא את פיקודיו הפיסיים כתיקונם, יכול להיאבק, לחדש, לנצח ולכבוש.

חגיגות הפורים בתל־אביב

שפע של טוב־טעם וריבוי גונים, פרי מאמצי מחשבה ועבודה ממושכת מצד הגננות – גילה קרנבל הילדים שנמשך מ־9 בבוקר עד 1 אחר הצהרים. מזג־האויר הוטב, השמים התבהרו, ובין יער־אדם עבות, בשבילים שנפתחו בקושי על ידי הסדרנים המאחרים, כרגיל, צעדו לאיטם הילדים המקושטים לגניהם בלוית הגננות והעוזרות ומספר רב של אמהות. כל גן אופי מיוחד לו בקישוטו והציג “רעיון” משלו. תהלוכה מרהיבת עין זו נמשכה בבת אחת בשני צידי העיר. משדרות רוטשילד ומצד הים עלו גני שני האזורים – דרום וצפון – בשני ראשים, וברחוב מזא"ה התאחדו. הנושאים לתלבשות הקיבוציות של הגנים היו ברובם: עליה, עבודה, גאולת הקרקע, חקלאות. היו גם תמונות היסטוריות ותלבושת של עמים שונים. בראש התהלוכה הלך הצי העברי: פעוטות חבושים מדי צי לפרטיהם, נושאים בידיהם אניה מודגלת גדולה, ואחריה עולים־חלוצים וחלוצות. גן תלפיות הציג פרדס, עם הכתובת – עבודה עברית. כל ילד עץ תפוח זהב ופריו עליו. בראש – ילדים דוחפי מריצות עמוסות פרי. גן א' הציג עבודה מקובצת: בנין וחקלאות יחד. בראשו – ילדים לבושים מדי־עבודה כחולים וכלים זעירים בידיהם. גן מחלול ב' היה כולו עדר עופות וגן פרטי אחד – עדר כבשים. היה גם גן ירקות, כל ילד – ירק אחר, ובתוכם דחליל מהלך אימים. גן רחוב הגדוד העברי הופיע כיער הרצל: כל ילד – אילן ירוק ובראש התהלוכה – קופסת הקרן הקיימת, מכשיר היעור. גן תלפיות ב' היה כולו קופסות הקרן הקיימת וגן נוה־שלום משק חקלאי שלם. גן ז' תל־נורדוי – רכבת, כל ילד קרון, בראש קטר צופר ומן הצד טיפוסי נוסעים: תייר לבוש כהלכה עם מזודה נאה, חלוץ וילקוטו על שכמו. גנים אחרים מראות מהמגילה עם אסתר’יות מרדכי’ם ועוד.

אחת האסתר’יות נישאה על ידי ארבע נערות באפריון. היו נסיכים ונסיכות קוקזיים, הודיים, פרסיים ועוד. כל המחנה הזה ניכנס לתוך המגרש הגדור והשתטח על החול. מסביב לגדר קמה חומת אדם עבה. גם הגזוזטרות והגגות מסביב למגרש כאילו חישבו להישבר מכובד ההמון שנתאסף עליהם לראות במחזה. במגרש ניגנה תזמורת ה“ברית”, וכמה מצלמי־ראינוע העלו את המראה על הסרט. סודרו תחרויות היתוליות, שהיו מכוונות להנאת הילדים – ריקודי קבוצת ילדים מהסטודיה של אורנשטין – כל רקדן בתלבושת של לאום מיוחד – והופעת גמל מפואר בקישוטיו, שסבב בחשיבות את המגרש לקול נגינת התזמורת – הסבו הנאה רבה לקהל הקטנים. בסך־הכל השתתפו בחגיגה כ־40 גן – 1500 ילד וילדה.

פורים

אם איחרה קצת השראת פורים השנה, אך היא באה.

קודם כל – מקור השמחה – התקהלות גדולה של יהודים מקרוב ומרחוק, אלפים ורבבות ממש, מסיחים את דעתם מדאגות־חולין ופורקים מעל צואריהם עול של מצוקה חמרית ומשברים מדיניים, מטיילים ברחובות המוארים, ששים לקראת כל ביטוי חדוה, מקבלים באורך־רוח וידידות של מכניסי אורחים את אלפי הערבים מיפו ומהסביבה המתהלכים בהרגשה של בטחון גמור.

האורחים מחוץ לעיר הרבו לבוא הפעם ברכבות מירושלים, מחיפה וממושבות, בשל הוזלת מחירי הנסיעה. אולם גם המכוניות לא שבתו.

ההידור הטכני של החג עלה הפעם על כל אשר לפניו. ביום נוקו חוצות העיר למשעי. על בתים רבים דגלים עבריים. ועדת הקרנבל – היא הראויה להכרה על הפתיחה המוצלחת – תלתה דגלי צבעונים מצוירים על עמודי החשמל והטלפון לכל אורך רחוב אלנבי. ראשוני המתחפשים מבין הנוער התחילו משוטטים עוד ביום. התנועה היתה סואנת.

עם ערב הזהירה התאורה העירונית. במרכז אלנבי – נחלת־בנימין שער קשת מאירה ולידה – כעין גג־אור שלם של פנסי־חשמל על שטח ניכר של הרחוב. על גג העיריה כתר אור, וגדול ממנו – על מגדל המים הגבוה ברחוב אחד־העם.

אין נשאר בבית. אבות ואמהות צעירים מוליכים ונושאים את ילדיהם. התמונה הרגילה – ילד רוכב על כתף אביו, כי הן צריך הוא לראות ולשמוע. הקהל רוחו טובה עליו. יש סבלנות הדדית נאה, והעצבנות כאילו נגוזה. אין מתרגז על הדיפה ודחיפה ודריכה על רגל. כמעט כל אחד משתדל להקל על זולתו ולמלא את אשר מבקשים ממנו. סכסוכים – אין, ואפילו במקום הצפוף ביותר – ככר האופירה, תל־תלפיות של העיר, לפי תכנית “מורה דרך לפורים”.

פתיחת חגיגות פורים על ככר האופירה הצליחה לטאטא את שארית החולין והשעמום שתקף את הקהל, בחכותו קצת יותר מדי להתחלת התכנית. הזיקוקים מעל גזוזטרת¹ בית האופירה עלו יפה. כוכבים פרחו מתוך מזרקות, הסתובבו בגלגלים וטסו לרקיע ובקול נפץ התפוצצו לשלפוחיות ססגוניות. ההצגה הקצרה של “אוהל” מעל הבמה הזמנית לפני פתח הבית שימחה את הקהל באמת ובתמים בשירת פורים ובריקודים. אחר כך שרה מקהלת האופירה “שושנת יעקב”, ואם לא פרץ כל העם ב“הורה” למשמע הנגינות העממיות מפי תזמורת הכבאים שניגנה אחר כך, אין זה אלא מפני שלא היה בככר טפח אחד לזוז בו. ובכל זאת נמצאו שרקדו תחתיהם.

הפתיחה

צפירות האניות העוגנות בנמל יפו ומכבי אש ובתי החרושת השונים בישרו את בוא החג בשעה הקבועה, ב־5.57 לפנות ערב. העיר לבשה חג עוד קודם־לכן. התנועה ברחובות היתה עצומה כשהכריזו המחצצרים על החג. רחוב “אסתר המלכה”, הוא נחלת בנימין בכל ימות השנה, נעשה גוש־תנועה הנוהר אל “שושן הבירה” (אלנבי). נער וזקן, נשים וטף, הכל זע ונע, ברכב וברגל, לרחבת האופירה מוגרבי.

הדגלים, השערים, התאורה, הילדים במסכות ובתלבשות פורים, כלי הנגינה, הגרמופונים והרדיו – בבת אחת ירדו כל אלה על העיר והוציאוה כולה אל הרחובות.

עם כל שיירת תיירים נוספת, עם כל רכבת חדשה שפלטה מאות אורחים, מערי הארץ ומהמושבות, עם כל קבוצת אורחים שבאה באבטומובילים, עם כל צעד נוסף בהכנות לפומבי של פורים, הלך וגבר מצב הרוח החגיגי בעיר עד שהגיע לכעין שכרון, עם פתיחת החגיגות ממש. הרחובות היו מודגלים. גם האבטומובילים נשאו דגלים. חנויות ובתי אוכל היו מקושטים. ילדים מילאו את החוצות בשלל צבעי תלבושותיהם. אחר כך נוסף רעם תזמורת כלי הרוח, זוהר הזיקוקים שהיו השנה מוצלחים ומהודרים ביותר. יותר מבכל שנה קודמת ניכרה הפעם יד האמנים בעריכת צורות החג.

מ־4.30 הופיעו המקהלות המאוחדות, כשחבריהן יושבים במכוניות פתוחות, כשהם מפיצים שירי־פורים. הקהל שר איתם. חידוש זה העלה את תוכן יום השעשועים כמה מדרגות למעלה והוא ראוי להמשך ולכלול בחגיגות עם שונות. כל זה עבר בתוך זרמי־אדם עצומים, מתנועעים בקושי לאורך המדרכות, בין שלל גווני תלבושת הילדים והנוער. מסכות סאטיריות, פוליטיות, כמעט שלא נראו. תל־אביב רצתה הפעם לשכוח הרבה את תלאות כל השנה. רצתה לצלול בשמחה ולשאוב מעט נחת.

מצב הרוח הלך וגאה, החדוה הלכה וגרפה את כל הבא במגע עם הרחוב הסואן, אשר לפנות ערב התקרב לנקודת רתיחה של חג. רקדו גם קבוצות ערבים ובמקום אחד גם דרוזים מחיפה. תל־אביב לא ראתה עוד מערבולת רותחת של המולה, נגינה וריקודים כבשעות 6 – 8 בערב אמש. על “ארמון אסתר” רקדה לפני קהל עצום קבוצת חניכים מכפר הנוער בבן שמן ריקודי־עם של אומות שונות, בהנהלת גרט קופמן. תזמורת מיתרים עצמית ליותה את הריקודים: דרום־גרמני, הונגרי, אנגלי כפרי עתיק, לזגינקה־רוסית והורה של אגדתי. הריקוד הרוסי נדרש להדרן, ואולם יותר מכולם הלהיבה את הקהל ההורה על הפנטומימה הנהדרת (רקדה בליל פתיחת החגיגות) “עד דלא ידע”. המקהלות המשותפות שרו עם הקהל, וריקודי הורה פרצו בקהל עצמו לקול תזמורת כלי רוח ברחבת האופירה ובמרכז אלנבי־הכרמל. לא היה מקום למעגלים רחבים, אך הקהל תסס כולו. הסתובבו קבוצות, כירכרו יחידים, אבות הרקידו על כתפותיהם את הפעוטות, נשים זקנות פיזזו לקול מחיאות־כפים של הסובבים אותם. נפלא מראה האגדי של גוש השמחה החי בעל רבבות הראשים אשר כיסה את מרכז העיר, והרגשה אחת מכרעת זיקקה אותו מדליחות של סתם צהלה, הלא היא הרגשת “אף על פי כן” יהודית ארץ־ישראלית.

בפני שכרות ולא מיין זו לא יכול איש לעמוד אמש. מתחת לסף הכרה, כאילו חשב ההמון העברי מחשבה אחת: לשאוף כוחות חיים ועוז חדשים לשם עבודת יום־יום וההליכה במעלה ההר.

מסע־פורים

מסע־פוּרים של אתמול, היה מעין מסע יובל, במלאות לו עשרים שנה. בתרע“ב החל. מלחמת העולם הפסיקה אותו, ומיד אחריה נתחדש. רשויותיו נשתנו. בתרע”ב החל על ידי תלמידי הגימנסיה “הרצליה” והסמינר למורות בעצתו ובהנהלתו של הח' אלדמע, הממשיך בארגון המסעות עד היום. אחרי המלחמה עבר לקפא“י. הקרן הקיימת קבלה מקמפ”י, ואגדתי היה מארגן את המסע, יחד עם אלדמע. השנה עבר לעירית תל־אביב, ובארגונו ובהנהלתו טרחו הקודמים ונוספו אליהם כמה אָמנים. משום זה בלט יותר הגרעין האָמנותי בסגנון עממי. ולכן הצליח להנות את המוני הרואים העצוּמים שנתאספו מכל קצות הארץ.

כל העיר יצאה לחוצות. מקצה רחוב העליה ועד הים לאורך אלנבי, וכן לאורך שאר הרחובות בדרך המסע, היו גגות הבתים, גזוזטרותיהם, מרפסותיהם, גדרותיהם וכל עמוד, מדרגה ופיגום בולט, עטוּרים עטרות חיות של אדם רב, שתפסו מקומות מאש הצהרים, כדי לראות במחזה. אילו לא ראו את התהלוכה והיו רואים רק את ההמון הצפוף על מדרכות הרחובות ועל הכבישים – דיים. המראה היה – כרכובים חיים לבתים ושטיח־פלאים חי מכסה את כל הרחובות. אין קרקע דומם נראה כלל, ורק שורות נופי העצים הירוקים מצדי הרחוב חוצצים בין עומדי־מעלה ועומדי־מטה.

את מספר הרואים במסע אומדים למאה אלף איש. אודם התרבוּשים הבליט את נוכחותם המרובה של הערבים למעלה מבכל שנה. הם באו ברגל וברכב ובמכוניות, הם באו משפחות־משפחות אל ידידים ומכירים יהודים וקבלו מקומות בגזוזטרות. כל סכסוך וקטטה מחמת צפיפות לא היו.

* * *

ב־2.30, באיחור של חצי שעה, זז המסע מרחוב העליה. קבוצת אופנוע של “המכבי” רכבה בראש ופינתה את הרחוב. רק שני שוטרים רכבו אחריהם, וכל המסע התנהל בסדר עצמי. תזמורת הכבאים הריעה בעוז “שושנת יעקב” וזמירות אחרות. אחריהם – מכונית של שופטי המסע. אחריהם – המנהלים, אלדמע וח. אלפרין, רכובים על סוסים, וכאן מתחיל עצם גרעין המסע. נישאים שלושה דגלים: עברי, סמל עירית תל־אביב ודגל פורים. מ. דיזנגוף ואברהם שפירא יושבים ישיבה מאוששת על סוסיהם ואתם מלוים אחדים. מיד אחריהם – סדר העליות העבריות לארץ ישראל. ולפני כל עליה כתובת־שלט. עלית־אברהם – רועי צאן עם כבשים (ממש!). האם רוכבת על גמל מכוסה שטיחים ומעל ראשה חופת־עלים וענפים לצל. עלית יהושע – מבצר (מכונית גדולה שהיא עצמה אינה נראית) וכוהנים סובבים את החומה ותוקעים בשופרותיהם הארוכים (המנגינה מהחזיון “ירמיהו”. הנגינה מפי מנגנים חבויים בתוך המכונית). עלית עזרא ונחמיה – רוכבי חמורים נושאים את כלי בית המקדש. חומת ירושלים (שוב על גבי־מכונית) בבנינה. הבונים עולים ויורדים ועוברים דרך חלק מהחומה נושאי אבנים ביד אחת ושלח ביד השניה. עזרא קורא מהמגילה. עלית האר"י: צפת ועל גגותיה חסידים מנגנים ורוקדים בהשתפּכוּת־הנפש ובדביקות. העליה החדשה – אניה גדולה, שחטמה צורת סוס ענק ועליו רוכב השולט בו. מכל תאי האניה, תחתיים, שניים ושלישיים, ועל המיכסה שלה – נוער (מהנוער העובד), שר ורוקד. ענק אנגלי מושך את זנב האניה: סטופ אימיגריישן. תזמורת כלי־הרוח של “הפועל” וועדת התרבות צועדת אחרי קבוצה זאת.

ממחיאות הכפּיים, מהקריאות “נפלא” ומאנחות־שמחה חרישיות, שליוו את דיוקנאות קבוצת העליות, וביחוד את עליית יהושע ועזרא ונחמיה, ניכר היה, כמה דיברה ללב קבוצה זו, ששימשה מסמר המסע.

מיד אחרי אלה נמשך המסע, ארוך ועשיר־הגוונים של התימנים, כבוד ותפארת לעדה, שידעה להבליט בחג העממי את ישותה בשפעת־תמונות ובמאות משתתפים – זקן ונער, נשים וילדים – ולהוות חטיבה אחת של שלמות מקורית. המסע כלל שתי קבוצות. בראש – מגילת אסתר. קבוצת רמכים רוכבי גמלים, אחריהם מרדכי עם הפמליא שלו על סוסים, במרכז – אסתר המלכה, הנערה התימנית רחל שנבחרה בנשף מיוחד, יושבת כבוד בלבוש מלכות בעגלה, אשר רכב כושי, עירום עד למחצית גופו, ש“צבע” עורו השחור־משחור הבהיק לנוגה־השמש, נהג בה במעומד. את המסע סיימו להקת נערותיה של אסתר וקבוצה של כל גיבורי המגילה, לרבות עשרת בני המן. מכונית מיוחדת הובילה את תזמורת “צעירי המזרח”, שהשמיעה את נגינותיה. הנשים והגברים מבני הלויה היו מרקדים ומזמרים במכוניותיהם בכל עת התהלוכה.

מעין הפגנה עממית־שבטית מרהבת עין היתה התמונה השניה – העליה מתימן. בראשה נשר פרוש־כנפים עם כתובת “ואשא אתכם על כנפי נשרים”. משפחות שלימות רוכבות על גמלים ענודי־זוג ויחידים על חמורים עם מערכות כלי־ביתם, לרבות חמת־המים. באמצע תוקעי־שופרות בקרני־איל יקרי־המציאות. אחרי תמונת־העליה דרך המדבר – מראות־הנגישות ביהודי־תימן בארצם. פקידי־האימם רודפים אחרי יהודים הבורחים ונתפסים ומובלים – קבוצות־יתומים קשורים בחבל – לשמד. ולעומת כל אלה – שער ארץ ישראל סגור בפני “העליה החמישית מתימן” בשרשרת שעל ידה הכתובת: רק 10 רשיונות. המסע נפגש בכל מקום בתשואות נלהבות.

אדר תרצ"א

מחזות נרגשים של פגישות קרובי־משפחה, בני עיר וידידים משתלבים בתוך ההשראה הכללית של הישוב, השש כולו לקראת אחים־אורחים והאוירה הולכת ורוה חגיגיות יותר ויותר.

בליל א' היתה תחנת הרכבת של תל־אביב גיא חיזיון לפגישות כאלה. קהל גדול מתושבי תל־אביב והישובים הסמוכים לעיר חיכה לבואם של תיירי שיירת ה“מומנט” מוארשא, שעלו מן האניה בחיפה ועברו לתל־אביב ברכבות. האורחים והאורחות, שיש להם קרוב או מודע נחטפו ממש. כיון שלא כולם באו ברכבת אחת נשאר כל קהל המחכים בתחנה במשך שעות. אנשי ועדת התיירים מטעם העיריה ישבו במשרד התחנה ו“חילקו” לבתי מלון או לבתי־קרובים (שלא באו לתחנה) את האורחים הנותרים. חלק גדול בשיירה – בחוּרות.

בעיר חיפשו מאות אנשים דרכים לפגוש מהר את קרוביהם מהשיירות המרובות שהגיעו לחוף יפו בחמש־שש אניות. הגיוס להעלאת הבאים היה גדול.

בבית העולים עבדו עשרות מתנדבי המכבי לרשום את המשתתפים והאורחים ולחלקם למקומותיהם. במסירות ובאחוה טיפלו באורחים, רחוב העליה נעשה תלפיות, על בית העולים צבאו מאות. חיכו בכליון עינים לקרובים המקוּוים. מדי פעם פלט הבית קבוצה חדשה של צעירים וצעירות, לאַטבית או צ’כוסלובקית, גרמנית או בסרבית, פולנית או ליטאית. חלק גדול מהם מדבר עברית ומכיר את הארץ מחינוך של הכשרה. לא מעטים מהם קשורים בקיבוצים בארץ.

עם ערב הואר כתר החג שבמרכז אלנבי – נחלת־בנימין. שער פוּרים כוסה כתובות לכבוד המכביה. המונים הצטופפו ברחבה לקראת תהלוכת הלפידים של רוכבי אָפנים ואופנוע של המכבי, תזמורת מכבי בולגריה צעדה מאוששת ושמחה את הקהל בנגינות.

חנוכת כביש הצפון

ב־4 אחה"צ הוחגה חנוכת כביש הצפון שנשלם לכבוד המכביה. ראש העיריה חתך את פתיל־התכלת שנמתח על פניו ובזה נפתח לתנועה הכללית. לכבוד המאורע קיבל זר פרחים מאת חבורת הפועלות בצפון עם פתקה נושאת הכתובת הנכונה “מאת המתישבות הראשונות בצפון”. לא נזכרו פרשת מלחמתה של סיעת הפועלים על בנין הצפון ופרשת המלחמות שאסרו עליה הסיעות הבעל־הבתיות. בגלל הרחבת העיר צפונה בכלל ובעד סלילת הכביש בפרט ובטענות משקיות, כביכול. זכרו זאת רק משתתפים בחגיגה מבין הפועלים והמתישבים בצפון. עתה שמחים הכל בשטחי הצפון הנהדרים, בבית המטבחיים, באיצטדיון, במגרש מירוץ הסוסים, ובבניה הרבה בכל השטח הזה.

מר דיזנגוף אמר בנאומו: “העיקר הוא לסלול את הדרך. השאר בא אחר כך. תבורכנה הידים שסללו. מאושרים אנו שזכינו לכך. – – – הנה באו עלינו שוב ימים היסטוריים. נישאים אלינו באניות המונים. באו לפורים ומצב רוחם של האורחים התבטא בדברים הפשוטים ששמעתי מפי אחד התיירים שאמר ביידיש: ‘עשו כטוב בעיניכם, אני אינני זז מכאן’. איני משלה את נפשי. עוד נכונו לנו גם צרות, אך כל עוד יש בנו כוח לסלול, הרי נוכל לקוות”.

התנועה היתה רבה על הכביש. נסעו לראות את האיצטדיון תיירים, משפחות ערביות מיפו, עתונאים ערבים. במסילת המירוץ של האיצטדיון עסקו בגמר הצפוי בחול־פיח. עיגול אחר עיגול הלך ונשלם בציפּוי החמרה שלו. המשתתפים במכביה נראים כבר בחוצות, וביניהם גם מספר ערבים מהארצות הסמוכות. תיירים בתיירים נפגשים והעיר הומיה.

היום הראשון

על תל־אביב עבר אתמול אחד מימיה הגדולים ביותר – והיא זכתה לשמש גיא חזיון למאורע לאומי גדול. המכביה, שהיתה אתמול לעובדה, התרוממה הרבה למעלה ממדרגות שעשועי נוער וההתעוררות העצומה סביבה, נעשתה גורם ממשי בתנועת העליה והבנין. מחזות אתמול של המכביה נחרתו בלבות הרואים, תיירים או תושבים כאחד, כחוויה עמוקה המניעה להחיש את התקשרותם של תיירים בארץ־ישראל, ונוסכת רוח נחמה ותגמול לאנשי ארץ־ישראל, שראו הרבה עוני במלחמת קיומם בארץ. התהלוכה הגדולה של המכבים אל האיצטדיון – לא ראתה עוד ארץ ישראל כמוה, ולב רבבות הצופים בה פחד ורחב למראה קיבוץ־גלויות ממש של נוער עברי מקצוי תבל. הטקס המפואר באיצטדיון במעמד עשרים וחמשה אלף איש, שהקיפו את ככר־המשחקים ברצועה רחבה, חיה ורוחשת, מאוחדת בהתרגשות ובשמחת עליה עברית, אף הוא היה מההופעות שלא תשכחנה על נקלה.

האוירה סביב המכביה היתה לאוירת־עליה. כמו מאליה פורצות במסיבות החגיגיות הקריאות והשירה “קדימה, עליה!”. האלפים, שבאו כאורחים־תיירים, מזעזעים בכל בית ובית את השאלה הפרטית של הכרח־עליה למשפחה המחולקת ומפוררת מעבר לימים, כשהחלק אשר בגולה משווע לארץ. אלפי הבאים השרו בעצם הופעתם ההמונית את השמחה בכל בית ומשפחה, שהם באים אליהם, וכולם יחד – במשפחה העברית הכללית בארץ. תינוקות, שנעזבו בבית בגולה לפני עשר שנים, מופיעים, פתאום, כמכבים, כאנשים מאורגנים, כבוגרים וכעולים ודרישת השלום בפיהם, דרישת שלום מרה על המצב בגולה ומשמחת בידיעה, כי המאמצים לארץ־ישראל נמשכים ופורצים להם אפיקים חדשים. תשעה קבין מן החן אשר למכביה ניתנו לה על ידי דמיון העליה בביקור אלפי התיירים.

אל האיצטדיון

– – – באיחור קל, ב־1.30 זזה התהלוכה ונכנסה אל בין המוני אדם שעמדו צפופים מצדי הרחוב ועל גזוזטראות בתים לראות במחזה. חלק גדול של בתי העיריה מודגלים, רוב האבטומובילים ענדו את הדגלים, בצורת משולש, של המכביה. התהלוכה היתה ארוכה ומרהיבת־עין בשלל צבעי־דגליה וגווני־תלבשותיהם של משתתפיה. תזמורות אחדות של כלי־רוח המריצו את צעדיה, ומחיאות־כפים וקריאות־חיבה, שנתחדשו לאורך כל הרחובות עם התקרב כל קבוצה חדשה של התהלוכה – עודדוה. ההולכים השתדלו להיטיב צעד, וכל קבוצה שאפה לעשות רושם טוב בהופעתה. רוב הקבוצות נשאו יחד עם הדגל העברי גם דגלי ארץ מגוריהם.

– – – הפגנה זו של ליכוד ומשמעת מאחדת פעלה את פעולתה על הכל. ריבוי דגלי־חוץ סימלו את זיקת כל התפוצות לארץ. הרחובות כאילו נתלקחו. במרוצה התחילו זורמים לאיצטדיון לפני התהלוכה, מצדדיה ומאחוריה. הכביש בן חמשת המטרים לא הספיק לתנועה הרבה. משום תנועת האוטומובילים הרבה ברחוב אליעזר בן־יהודה, הופנתה התהלוכה אל רחוב הירקון, ובקצהו ירדה אל הים והמשיכה דרכה אל האיצטדיון, לקול רעש גלי־הים הסוער.

הים סער. בפנים רציניות קיבל את פני התהלוכה המתקרבת אליו לקראת האיצטדיון. הדגלים, שהועלו ברמה על כל בתי־הצפון והתנפנפו יפה ברוח, התמזגו עם כחול המים ולובן הקצף, התמזג באלה גם גדר האיצטדיון, יסודו עם החול הצהוב, וחלקו העליון הצבוע לבן־תכלת – עם נוף־הים המקציף. מרחוק נדמה היה, כי גלי הים מכים ממעל לגדר האיצטדיון ונשפכים על הקהל. השמים היו מעוננים בחלקם וכל הירוק, מלוא העין, אשר לשרון, מעבר לירקון, נראה כהה. הירקון עצמו כמעט שלא ניכר, אלא לפי תרני־הסירות הגבוהים העוגנות בו. על תרנים אלה נתלו־נאחזו דייגים ערבים, זה למעלה מזה, להתבונן בנעשה באיצטדיון.

אדר תרצ"ב