נוכח שלהבת ההתנדבות וההקרבה העצמית, השורפת זה עשרות בשנים חיים ומרץ וכספים, השלהבת שהקימה את הבנין הזה המופלא, כמו שהנו, על כל מגרעותיו – מה ערך להשתמטות למיניה המתגלים…

את המסע האנושי והציוני האדיר של הצטר­פות כוחות־אדם זה לזה כדי לבנות במאוחד את אשר היחיד אינו יכול לבנות לבדו – את המסע הזה לא יעצורו.

* * *

צפרני הספסרות במגרשים שוב התחילו מעמיקות בבשר תל־אביב. משארית הפליטה, שיהודים מצילים מן הגולה, מוצצים ללא כל צורך, וכמעט ללא כל דרישה מצד בעלי הקרקע אלפי לירות. מכר אחד מהם מגרש הגון וקיבל דמי־קדימה והתחייב לשלם קנס, אם לא יעביר את הנחלה על שם הקונה. והנה מופיעה המפלצת־הספסר, נותן לערבי את הסכום הדרוש לתשלום קנס, מוסיף עוד רווחים ולוקח את המגרש לו, מתוך חשבון שהעולה או הבונה הזעיר יהיה מוכרח לשאת את ההפרש. בינתיים מתיקרת הקרקע ב־50 אחוז ויותר וכן המגרשים מסביב.

ראשוני הנפגעים – הפועל, העמל, בעל המלאכה, הרוכל והחנוני, חוסמים בפניו את הדרך לרכישת דירה עצמית ואת שכר הדירה השכורה מרימים כסדר. תל־אביב זקוקה לתוספת רבה בדירות וביחוד בבנין עממי. והנה באה הספסרות ומצמצמת את אפשרויותיו של הבונה העממי הדלות ממילא.

הספסרים אינם כה עשירים. ואת השתוללותם אפשר לרסן, או לפחות, להחליש על־ידי פעולה ציבורית מאורגנת. אילו שמה העיריה לבה למגיפה זו. היתה יכולה לפעול דבר־מה בעזרת־הבנקים. המוסדות הכספיים שלנו הם ציבוריים והיו נענים ללחץ ציבורי הוגן, שלא לצייד את הספסרים באמצעים למעשי־החבלה. תימצאנה גם דרכים לסגור את הדרך בפני ספסר, שהשיג את מגרשיו מבלי לציית לאזהרת המוסדות המוסמכים, שלא יוכל למכור אותם בנקל. ואם ייכוה אחד מהם בעבירה כזו, תפחת קצת להיטותם של מרעיו.

* * *

– – – הופעת הספסרות אצלנו בסחר הקמח, אשר ההתחרות העולמית מוסיפה ומורידה את מחיריו – נופלת באור נוסף על הצו: ארגון הצרכנות וההשברה. הכלכלה העולמית כולה מתעותת עתה במכאובים הבאים מחוסר רוח ציבורית שתכוון אותה לטובת האנושיות ולא להנאַת יחידים. שיטות הנפסלות והולכות בעולם כולו, ודאי שאינן צריכות לשמש קו־בנין לנו. אך לוּ גם היה המסחר הפרטי יאה לעמים מושרשים ובנויים בארצותיהם, לא יסכון לעם העמל לבנות את עצמו. – – – שמרנים־שבשמרנים משוועים שם, כי המסחר מחויב להתכוון לטובת הכלל, המקצוע והישוב כולו, ולא לטובת הסוחר, בלבד. ראשי “התאחדוּת האכרים” מטיפים לחברי־התאחדותם שיתוף ועזרה הדדית בשטח הפעולות המסחריות המקיפות את המטעים. יום־יום הם מראים את הדוגמאות הבולטות לטובת הקואופּרציה. הם אינם רואים כלל את עצמם נלחמים במסחר הפרטי, כי לא לשם מלחמה במסחר הפרטי הם צריכים להתכוון. הם מתכוונים ממש כקואופּרציה של הפועלים לדאגה חיוּבית קודם כל לצרכיהם, ואין סוחרים פרטיים מעיזים לבוא ולהכחיש כי הקואופּרציה עדיפה מן המסחר הפרטי במכירת פירות הפרדסים ובקניית צרכי־המטעים.

– – – מה שדרוש כיום – הלא הם סייגים מועילים כנגד נטיות ספסריות. אַל נחשוב את עצמנו מחוסנים בפני כל סטיות כאלה. בעצם חיפוש הסייגים והקמתם מתחזקת גם הרוח, היסוד למניעת הספסרות, שבלעדיה תפּולנה גם חומות סין.

כדי לשמור את ציבור העובדים משחיתוּת ספסרית צריכה ההסתדרות דוקא להגביר את פעולות השיכון וההתישבות שלה, אך יחד עם זה לדאוג לאוירה הציבורית שתשרור בתחומים המיוחדים לנו.

* * *

בעמק זבולון ובעמק בית־שאן נוטעים עתה גרמנים משרונה וילהלמה (אף זו שכונה גרמנית ליד תל־אביב) מאות דונמים בכסף שקיבלו מאת יהודים בעד מגרשים זעירים־עד־לגיחוך בתחומי תל־אביב או בסמוך לה. הם נוטעים מאות אבל קנו אלפים. מאותו המקור נעשות קניות קרקע חשובות גם בידי ערבים.

ובתל־אביב כבר מופיעים ראשוני המנוּשלים המתגוללים על החולות. מנוּשלים עברים, מנושלים על־ידי אחיהם בעלי הבתים. מתוך “רחמים ומצפון” אין בעל־הבית מעלה את שכר הדירה לדייר העני. הוא יודע, כי אין לעני כל אפשרות לשלם 2 לא״י לחודש בעד חדר, לכן הוא משליכו החוצה, כדי להשכיר בלב קל את הדירה לשוכר חדש.

– – – כמראה מצבו של המחפש דירה כן גם מצבו של המחפש מגרש לתעשיה או כברת־אדמה למטעים או למשק טיפוסי אחר. למחפשי אדמה חקלאית יש, כמובן, גם מכשילים טבעיים ומדיניים מסוג אחר. אך בתחומי האדמה המצויה קיים המכשול הפּנימי אשר בספסרות. עולים בעלי 500־600 לא״י הוכרחו להתיאש מהבראַת עתידם ועתיד משפחתם על־ידי מעבר לחקלאות, והם אנוסים לפנות שוב אל המכולת, שגם אותה לא קל לפתוח. תקופת הרווחה יש לה צורות־המחנק שלה.

לולא המוסדות השיתופיים לאשראי היתה ספסרות־הכספים מחבלת את החיים הכלכליים. לולא השיתוף וההסכם במכירת־ההדרים, היתה הספסרות מחריבה בזמן קצר את כל המשק העשיר של הפּרדסנות. לולא השיתוף המלא כמעט במימכר תוצרת המשק המעורב, לא היה משק זה קיים בכלל.

והתרופה הראשונה – אם גם לא מלאָה כלל וכלל – נגד הספסרות בשיכון ובקרקע הוא השיתוף, הארגון וההסכם. יעשה הישוב כולו מה שעושים מוסדות השיכון של הפועלים ומוסדות ההתישבות של הפועלים – ויוקם תריס ראשון נגד הספסרות.

* * *

– – – מעולם לא תפסו ברחוב הציוני את כל חומר ההרס אשר בספסרות, כפי שהדבר בולט לעין כל בתל־אביב כיום. לא מעטים הם שחשבו – והחושבים גם כיום – כי רק “רשעות סוציאליסטית” היא להצר עין ביהודים העושים מסחר לתומם, בדרך שחונכו בה, המותרת והכשרה לפי כל חוק ומנהג. אדרבה, אמרו, יסחרו יהודים, יקנו וימכרו וירויחו ויעשו חיים. כך נבנתה גם אמריקה (לדעת מחייבי המסחר החפשי באדמה ובבתים).

דרישותינו שהציבור יכין שטחי אדמה למגרשי בנין, שמוסדות ידאגו לדירה עממית, שעיריות ומועצות מקומיות תעבודנה לשם כך מתוך קשרים הדוקים עם הקרן הקיימת, שההתישבות, העירונית כחקלאית, תהיה מוסדרת – נחשבו ל״תיאוריה מרכסיסטית" וליסוד ה“שיטה הנפסדת”.

– – – אולם הכל רואים עתה את תוצאות החופש הזה בסחר המגרשים והדירות – – – יהודים קונים ומוכרים זה מזה וזה לזה ומדמים לראות גם ריוח בעסקיהם האלה. והריוח הזה אינו אלא מחנק לישוב העברי.

ערבים וגרמנים מוכרים מגרשים בעד 600־800 לא״י ומעלה הדונם ורוכשים אחר־כך בכסף היהודי את מיטב האדמה החקלאית, אדמת המטעים, הנמצאת עוד למכירה. בעל פרדס של 25 דונם מקבל לפחות 15 אלף לא״י בעד אדמתו זו ורוכש אחר־כך אלפי דונמים במקום פרדס זבורי זה שמכר ליהודי תל־אביב.

על מגרשים יקרים כאלה מקימים אחר־כך בחפזון דירות המוּשכּרות ביוקר. – – – הרווחים הזמניים המופקעים של היחידים מרפים את ידי בעל־המלאכה, הפועל ובעל התעשיה הזעירה, השואל: למה אני עמל, כשהבטלנים מרויחים באפס־מעשה יותר ממני ביגיעתי? מושגי ההכנסה מתחילים להימדד במידות ספסריות שאין להן יסוד־אמת, ומושגים כאלה אינם נותנים לאדם להיכנס למלאכה חדשה, למשלח יד־חדש.

– – – השחיתות בחיי כלכלה ספסרית אינה מנקה גם את ציבור־הפועלים. מהומת רווחים מנופחים המתחוללת מסביב גורפת אתה גם אנשים וחוגים אשר לא זאת דרכם. ומאמצים גדולים מאד – ואשר אינם נראים עדיין בכיוון זה – דרושים מצד הסתדרות־העובדים למלחמה נגד גילויי הכניעה לספסרות המתגנבים לתוך המחנה. חברי הסתדרות העובדים הם בעלי נכסים, הם רכשו את הנכסים בכוחות עצמם או גם בעזרת ההדרכה ואשראי ציבוריים. לשמש דוגמה, כיצד ליהנות הנאה ישרה מהרכוש מבלי להיגרף בזרם הספסרות – זוהי חובה שלא תתמלא אלא אם תהא דאגה לכך בחוגים האחראים לכיוון ההסתדרות. הספסרות מכלה את החיים הכלכליים הבריאים וחותרת מתחת ליסודותיהם. המלחמה בספסרות תצליח אם תיעשה על־ידי הציבור הרחב. ואין מלחמה בלי מופת של מילוי־חובה. הממלאים את חובתם מתוך הכרה, יוכלו לתבוע בחזקה גם מזולתם.

7.7.33

– – – גדלו המידות וגדלו הפגימות. הישוב מנה ביום הופיע ״דבר״ (1 ביוני 1925) 115,151 נפש. כיום – לא פחות מ־350,000 נפש. תל־אביב מנתה אז 34,200 נפש. כיום – כ־000,130 נפש. אבל בעיה שלא נפתרה אז, הקושי לפתרה הוא כיום גדול אולי יותר מפי־שלושה. ולא בלבד מפני מכשולים שמחוץ לישוב. בתוך הישוב גדלו לא בלבד כוחות הבניה, אלא גם כוחות החתירה. ציודנו המלחמתי גדל, אך ציוּדם של המתנגדים התקדם במאד. היקף־אוכלוסי־העיר גדל בשיעור עצום, והדאגה לשיכונם, להגנה עליהם מפני הספסרות החבלנית והקטלנית, שהרסה בינתיים אפשרויות מרובות של רכישה, הדאגה להנהלה נבונה של העיריה, אשר בלעדי שיתופו הצודק של ציבור־הפועלים והשפעתו בתוכה ודאי לא יימצא בו הכוח לפתור את השאלות האמורות. הדאגות החמורות האלה עומדות בפנינו כאז כן עתה.

הבירוּר והטעון בירור. ביצירה הכפרית־החקלאית – התגברה תנועת־העבודה על כל ערעור, והדרך ברורה ובטוחה לפנינו. אין לנו אלא להרחיבה להמשיכה. אך לגבי העיר עוד עלינו לשכנע את רוב הציבור, כי מתוים אנו דרך נכונה בשבילו. האימון ביכלתנו המשקית גדל בשנים האחרונות, בשל ההישגים העצומים של מוסדותינו בעיר. אבל הקהל הרחב אינו תופס, כי הישגים אלה אינם מקריים אלא פרי תרבות־חברתית, שהתגבשה מתוך לבטים ומאמצים נאמנים, וכי אותה תרבות היא גם המתווה את תכניותינו להבראה כלכלית של שדרות אוכלוסי העיר שמחוץ למעמד הפועלים.

התחלה שנפסקה. משבר כספי קשה בפולין שהפסיק פתאום את עלית ההון, ובעקבות ההון גם את עלית העובדים משם, –שיבש בפנינו לפני עשר שנים את הדרך הישרה רבת־הסיכויים אשר עליה התייצבה עירית תל־אביב אז, בהיות הנהלתה בידינו. מן המפעל הקרקעי של הצפון, שבגללו עינוּ את חברינו בהנהלה, עינויי אינקויזיציה, מתפרנסת העיר במידה ידועה גם היום. מושגי משק עירוני מתקדם ונאמן ליעודנו הציוני בארץ, שחברינו נלחמו עליהם מלחמות קשות, נקלטו בחלקם והיו לנחלת הכלל, עד לבלי הבחן, מי הוא שנטעם וסבל בעדם.

– – – מי היה מאמין אילולא נכתב הדבר בדפוס כי “איש תל־אביב הגדולה”, אשר התפתחות העיר והרחבתה שאינה פוסקת מיוחסת לפעולתו, נימק את התפטרותו ממשרת ראש העיריה ומהעיריה בכלל לפני עשר שנים, בעיקר בזה שסיעת הפועלים מכריחה את העיריה לעסוק בשיכון, ברכישת אדמות הצפון בשביל אגודות השיכון של אז, שהיא ניגשת לסלול את כביש הצפון?

אבל העובדות הן עובדות. וגליונות עתונים ישנים מעידים. ולאחר עשר שנים עודנו עומדים כמעט בראשית.

יזמה מפוררת ויזמה מרוכזת, איזו עדיפה? הגוש העירוני היהודי המתרכז עכשיו בתל־אביב הוא בן חמשים שנה. גילה הרשמי של תל־אביב אינו אלא עשרים־ושש אבל זה רק לגבי השכונה הקטנה “אחוזת בית” שנקראה תל־אביב ואחר־כך ריכזה סביבה ומיזגה בתוכה שכונות ישנות וחדשות, מבלי אשר נקפה אצבע לבנינן. נוה־שלום היא השכונה הראשונה לישוב יהודי בפני עצמו בקירבת יפו. והרי הוא ועוד שכונות אחרות עכשיו בכלל תל־אביב. הדיבורים כי יד אחת היא שבנתה את תל־אביב הגדולה, אינם אלא דברי־אגדה. כשם שלא בנו מייסדי תל־אביב את נוה־שלום ואת נוה־צדק, שנבנו לפניה, כך לא בנו את נורדיה, את תל־נורדוי, את לב־תל־אביב ואת יתר כל הגושים המהווים את העיר בת 130,000 תושבים. כעובדה היסטורית יש לציין, כי מייסדי תל־אביב רכשו, למעשה, שטח בן 115 דונם בערך (יחד עם 25 הדונמים של הגמנסיה הרצליה, שנרכשה על־ידי הקרן־הקיימת). רק אחר־כך החלו שכונות להצטרף למרכז אחד. הדרכה חסרה לגמרי. היתה רק הרגשת־לחץ העליה וכן גם מעט מאוד נסיון ממעשיה הקודמים.

בחמשים השנים האלה, מימי קניית הכרם הערבי שעליו נבנתה נוה־שלום (ע״י ר׳ זרח ברנט, החי ויאריך ימים – בביתו בשכונתו עד היום) עד היום רכשו היהודים בגוש הזה 8,000 דונם אדמה, עד הירקון, זהו כמחצית שטח האדמה העירונית שרכשה הקרן־הקיימת לישראל בעמק זבולון ליד חיפה. נקח את ההשואה הפשוטה ביותר. מה עלה לו לעם ישראל יותר בזול? חמשה־עשר אלף דונם שנקנו ב־1925 בקרבת עיר הנמל עלו ב־ 120,000 לא״י. היודע הציבור בכמה עלו 8,000 הדונמים של תל־אביב, שחלקים ממנה החלו נרכשים עוד מלפני 50 שנה, ויש מהם שנקנו, בפרנק אחד הדונם, כלומר בארבעה גרש הדונם?

ארבעה גרש שילם זרח ברנט או אהרון שלוּש בעד חלקת האדמה הראשונה שקנו בשביל נוה־שלום. מאתים פראנק הדונם שילם שמעון רוקח בעד אדמת נוה־צדק. והרי גם זה רק סכום שוה לשמונה לא״י, בערך, הדונם (הוא קנה אז לראשונה 17,600 אמה “ומחיר הבית ואדמתו עלה 56־70 לירה צרפתי” כפי שנרשם בשעתו על־ידי הסופר ר׳ יעקב גולדמן, ב״הארץ" של זאב יעבץ). אך בעד המאה דונם האחרונים בלבד שנרכשו בתל־אביב מידי ערבים או גרמנים שולמו למעלה ממאה ועשרים אלף לא״י? אדמת תל־אביב עולה במליונים של לירות אף שרובה אינה טובה גם מבחינה חקלאית מאדמת עמק־זבולון, בקרבת נמל חיפה. אלה הם אותם חולות־הים, אשר לא יסכנו אלא לשיכון. ההבדל בין שני המקומות האלה היה בשטח. היוכל איש להתוכח ולומר, כי טובה השיטה שבה נרכשו 8,000 הדונם של תל־אביב במיליוני לירות מן השיטה שבה נרכשו 15,000 הדונמים של עמק־זבולון ברבבות לירות?

* * *

לשלם פעם או לשלם ולשלם ולהוסיף בלי סוף? ומכאן להשואה שניה. כמה ישלם עוד עם ישראל בעד אדמת עמק זבולון וכמה ישלם עוד בעד אדמת תל־אביב? וזוהי שאלה להווה ולעתיד ולא ענין של חקירת עבר בלבד. נניח, כי מה שעבר עבר. לא היה לנו לפנים מוסד בעל יכולת כקרן־הקיימת שיכין בשביל יהודי יפו מלאי קרקע. אך מה יהיה להלן באדמה, אשר כבר באה לידי יהודים? כיצד יוכלו יהודים ליהנות ממנה בעתיד?

יהודי שיבוא מחוץ־לארץ ובידו לירות אחדות לשלם בעד הוצאות החזקת האדמה בעמק זבולון, כגון הוצאות שמירה, גדר וכדומה, יוכל לקבל מגרש להשתכן בו, ולהקים בו בית־חרושת, בית מלאכה וגם לפתוח בו חנות או מסעדה, מלבד מעון לו ולבני ביתו. בתל־אביב יצטרך העולה לשלם אלפי לירות ובמקומות ידועים בעד דונם אחד 25,000 לא״י, לפי מחיר 15 לא״י האמה. כמה יהודים ישנם שיוכלו לשלם מחיר כזה? למי נחוץ בכלל היוקר האוילי? אמנם למחיר כזה הגיעו רק מגרשים שזכו להימצא בקרנות רחובות־מסחר ראשיים, אבל גם בפינות המרוחקות ביותר בתל־אביב משלם העולה לא פחות מאלפיים לא"י הדונם. הרי שנשאר הקרקע רק בשביל סוג קטן, ההולך ופוחת בגולה, סוג העשירים הגדולים. יהודי בעל אלף לירות לא יוכל עוד מעתה להקים לו בית בתל־אביב.

– – – המחירים האלה נדרשים וניתנים לא רק בעד אדמה פרטית בתל־אביב, אלא גם בעד מאות הדונמים של אדמת הקרן־הקיימת ושל הממשלה שנכנסו לידיים פרטיות, לרגל תנאי הספסרות השוררים בעיר ואשר יחידים אינם יכולים ואינם רוצים לעמוד נגדם. נגד תנאי הספסרות האלה יכול לעמוד הציבור בכוח ארגונו המוניציפּלי, העיריה.

31.5.35