רקע
יצחק בן־דור
עיר, שיכון, קרקע
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ברונפמן; תשל"ב

– – – גדלו המידות וגדלו הפגימות. הישוב מנה ביום הופיע ״דבר״ (1 ביוני 1925) 115,151 נפש. כיום – לא פחות מ־350,000 נפש. תל־אביב מנתה אז 34,200 נפש. כיום – כ־000,130 נפש. אבל בעיה שלא נפתרה אז, הקושי לפתרה הוא כיום גדול אולי יותר מפי־שלושה. ולא בלבד מפני מכשולים שמחוץ לישוב. בתוך הישוב גדלו לא בלבד כוחות הבניה, אלא גם כוחות החתירה. ציודנו המלחמתי גדל, אך ציוּדם של המתנגדים התקדם במאד. היקף־אוכלוסי־העיר גדל בשיעור עצום, והדאגה לשיכונם, להגנה עליהם מפני הספסרות החבלנית והקטלנית, שהרסה בינתיים אפשרויות מרובות של רכישה, הדאגה להנהלה נבונה של העיריה, אשר בלעדי שיתופו הצודק של ציבור־הפועלים והשפעתו בתוכה ודאי לא יימצא בו הכוח לפתור את השאלות האמורות. הדאגות החמורות האלה עומדות בפנינו כאז כן עתה.


הבירוּר והטעון בירור. ביצירה הכפרית־החקלאית – התגברה תנועת־העבודה על כל ערעור, והדרך ברורה ובטוחה לפנינו. אין לנו אלא להרחיבה להמשיכה. אך לגבי העיר עוד עלינו לשכנע את רוב הציבור, כי מתוים אנו דרך נכונה בשבילו. האימון ביכלתנו המשקית גדל בשנים האחרונות, בשל ההישגים העצומים של מוסדותינו בעיר. אבל הקהל הרחב אינו תופס, כי הישגים אלה אינם מקריים אלא פרי תרבות־חברתית, שהתגבשה מתוך לבטים ומאמצים נאמנים, וכי אותה תרבות היא גם המתווה את תכניותינו להבראה כלכלית של שדרות אוכלוסי העיר שמחוץ למעמד הפועלים.

התחלה שנפסקה. משבר כספי קשה בפולין שהפסיק פתאום את עלית ההון, ובעקבות ההון גם את עלית העובדים משם, –שיבש בפנינו לפני עשר שנים את הדרך הישרה רבת־הסיכויים אשר עליה התייצבה עירית תל־אביב אז, בהיות הנהלתה בידינו. מן המפעל הקרקעי של הצפון, שבגללו עינוּ את חברינו בהנהלה, עינויי אינקויזיציה, מתפרנסת העיר במידה ידועה גם היום. מושגי משק עירוני מתקדם ונאמן ליעודנו הציוני בארץ, שחברינו נלחמו עליהם מלחמות קשות, נקלטו בחלקם והיו לנחלת הכלל, עד לבלי הבחן, מי הוא שנטעם וסבל בעדם.


– – – מי היה מאמין אילולא נכתב הדבר בדפוס כי “איש תל־אביב הגדולה”, אשר התפתחות העיר והרחבתה שאינה פוסקת מיוחסת לפעולתו, נימק את התפטרותו ממשרת ראש העיריה ומהעיריה בכלל לפני עשר שנים, בעיקר בזה שסיעת הפועלים מכריחה את העיריה לעסוק בשיכון, ברכישת אדמות הצפון בשביל אגודות השיכון של אז, שהיא ניגשת לסלול את כביש הצפון?

אבל העובדות הן עובדות. וגליונות עתונים ישנים מעידים. ולאחר עשר שנים עודנו עומדים כמעט בראשית.


יזמה מפוררת ויזמה מרוכזת, איזו עדיפה? הגוש העירוני היהודי המתרכז עכשיו בתל־אביב הוא בן חמשים שנה. גילה הרשמי של תל־אביב אינו אלא עשרים־ושש אבל זה רק לגבי השכונה הקטנה “אחוזת בית” שנקראה תל־אביב ואחר־כך ריכזה סביבה ומיזגה בתוכה שכונות ישנות וחדשות, מבלי אשר נקפה אצבע לבנינן. נוה־שלום היא השכונה הראשונה לישוב יהודי בפני עצמו בקירבת יפו. והרי הוא ועוד שכונות אחרות עכשיו בכלל תל־אביב. הדיבורים כי יד אחת היא שבנתה את תל־אביב הגדולה, אינם אלא דברי־אגדה. כשם שלא בנו מייסדי תל־אביב את נוה־שלום ואת נוה־צדק, שנבנו לפניה, כך לא בנו את נורדיה, את תל־נורדוי, את לב־תל־אביב ואת יתר כל הגושים המהווים את העיר בת 130,000 תושבים. כעובדה היסטורית יש לציין, כי מייסדי תל־אביב רכשו, למעשה, שטח בן 115 דונם בערך (יחד עם 25 הדונמים של הגמנסיה הרצליה, שנרכשה על־ידי הקרן־הקיימת). רק אחר־כך החלו שכונות להצטרף למרכז אחד. הדרכה חסרה לגמרי. היתה רק הרגשת־לחץ העליה וכן גם מעט מאוד נסיון ממעשיה הקודמים.


בחמשים השנים האלה, מימי קניית הכרם הערבי שעליו נבנתה נוה־שלום (ע״י ר׳ זרח ברנט, החי ויאריך ימים – בביתו בשכונתו עד היום) עד היום רכשו היהודים בגוש הזה 8,000 דונם אדמה, עד הירקון, זהו כמחצית שטח האדמה העירונית שרכשה הקרן־הקיימת לישראל בעמק זבולון ליד חיפה. נקח את ההשואה הפשוטה ביותר. מה עלה לו לעם ישראל יותר בזול? חמשה־עשר אלף דונם שנקנו ב־1925 בקרבת עיר הנמל עלו ב־ 120,000 לא״י. היודע הציבור בכמה עלו 8,000 הדונמים של תל־אביב, שחלקים ממנה החלו נרכשים עוד מלפני 50 שנה, ויש מהם שנקנו, בפרנק אחד הדונם, כלומר בארבעה גרש הדונם?


ארבעה גרש שילם זרח ברנט או אהרון שלוּש בעד חלקת האדמה הראשונה שקנו בשביל נוה־שלום. מאתים פראנק הדונם שילם שמעון רוקח בעד אדמת נוה־צדק. והרי גם זה רק סכום שוה לשמונה לא״י, בערך, הדונם (הוא קנה אז לראשונה 17,600 אמה “ומחיר הבית ואדמתו עלה 56־70 לירה צרפתי” כפי שנרשם בשעתו על־ידי הסופר ר׳ יעקב גולדמן, ב״הארץ" של זאב יעבץ). אך בעד המאה דונם האחרונים בלבד שנרכשו בתל־אביב מידי ערבים או גרמנים שולמו למעלה ממאה ועשרים אלף לא״י? אדמת תל־אביב עולה במליונים של לירות אף שרובה אינה טובה גם מבחינה חקלאית מאדמת עמק־זבולון, בקרבת נמל חיפה. אלה הם אותם חולות־הים, אשר לא יסכנו אלא לשיכון. ההבדל בין שני המקומות האלה היה בשטח. היוכל איש להתוכח ולומר, כי טובה השיטה שבה נרכשו 8,000 הדונם של תל־אביב במיליוני לירות מן השיטה שבה נרכשו 15,000 הדונמים של עמק־זבולון ברבבות לירות?


* * *


לשלם פעם או לשלם ולשלם ולהוסיף בלי סוף? ומכאן להשואה שניה. כמה ישלם עוד עם ישראל בעד אדמת עמק זבולון וכמה ישלם עוד בעד אדמת תל־אביב? וזוהי שאלה להווה ולעתיד ולא ענין של חקירת עבר בלבד. נניח, כי מה שעבר עבר. לא היה לנו לפנים מוסד בעל יכולת כקרן־הקיימת שיכין בשביל יהודי יפו מלאי קרקע. אך מה יהיה להלן באדמה, אשר כבר באה לידי יהודים? כיצד יוכלו יהודים ליהנות ממנה בעתיד?


יהודי שיבוא מחוץ־לארץ ובידו לירות אחדות לשלם בעד הוצאות החזקת האדמה בעמק זבולון, כגון הוצאות שמירה, גדר וכדומה, יוכל לקבל מגרש להשתכן בו, ולהקים בו בית־חרושת, בית מלאכה וגם לפתוח בו חנות או מסעדה, מלבד מעון לו ולבני ביתו. בתל־אביב יצטרך העולה לשלם אלפי לירות ובמקומות ידועים בעד דונם אחד 25,000 לא״י, לפי מחיר 15 לא״י האמה. כמה יהודים ישנם שיוכלו לשלם מחיר כזה? למי נחוץ בכלל היוקר האוילי? אמנם למחיר כזה הגיעו רק מגרשים שזכו להימצא בקרנות רחובות־מסחר ראשיים, אבל גם בפינות המרוחקות ביותר בתל־אביב משלם העולה לא פחות מאלפיים לא"י הדונם. הרי שנשאר הקרקע רק בשביל סוג קטן, ההולך ופוחת בגולה, סוג העשירים הגדולים. יהודי בעל אלף לירות לא יוכל עוד מעתה להקים לו בית בתל־אביב.

– – – המחירים האלה נדרשים וניתנים לא רק בעד אדמה פרטית בתל־אביב, אלא גם בעד מאות הדונמים של אדמת הקרן־הקיימת ושל הממשלה שנכנסו לידיים פרטיות, לרגל תנאי הספסרות השוררים בעיר ואשר יחידים אינם יכולים ואינם רוצים לעמוד נגדם. נגד תנאי הספסרות האלה יכול לעמוד הציבור בכוח ארגונו המוניציפּלי, העיריה.

31.5.35


המלצות קוראים
תגיות